רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-29 במאי בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

ב-29 במאי בשנת 1971, הופיעה להקת הגרייטפול דד בווינטרלנד שבסן פרנסיסקו. הופעה זו זכתה להיקרא בשם THE ACID PUNCH NIGHT.

זאת הודות למצבור שתיה שקיבל "טיפול" כשטופטפו לתוכו טיפות של אל.אס.די, מבלי שאנשים בקהל, שצרכו את זה, ידעו על כך. התוצאה באה עם רבים מהם שנקלעו לטריפים רעים מאד וכ-30 מהם הוחשו לחדר המיון.

ב-29 במאי 1999 גילה צלם, שעסק בצילום מכוניות ישנות שנהרסו בתחתית קניון דקר במאליבו, את שרידי גופתו של פיליפ טיילור קריימר, לשעבר בסיסט להקת הרוק "פרפר הברזל", בתוך מכונית מסחרית.

קריימר היה חבר בלהקה משנת 1974 ועד 1977 כשלאחר מכן הוא פנה לעיסוקים אחרים; כבעל תואר מהנדס, הוא עבד על טיל ה-MX, ומאוחר יותר התמחה בשיטות לדחיסת צילומי וידאו. ב-12 בפברואר 1995 הוא היה בדרכו לשדה התעופה כדי לאסוף משם שותף עסקי. לאחר שהסיע את השותף ליעדו הוא המשיך לנסוע וביצע שיחות מהטלפון הסלולרי, כולל שיחות לאשתו (כשהוא קורא לה "אמא אדמה"), לרון בושי - המתופף של להקתו לשעבר וחברו הקרוב, ובסוף גם התקשר למשטרה.

בשיחה האחרונה אמר קריימר, "אני הולך להתאבד ואני רוצה שכולם ידעו שאו ג'יי סימפסון חף מפשע. הם עשו את זה". הוא כביכול התייחס לראיות שגילה כשנשכרו שירותיו כדי לנתח את האותנטיות של קלטת וידאו במשפט הרצח המתוקשר נגד שחקן הפוטבול הנודע. לא נשמע יותר מקריימר בן ה-42 והיעלמותו הובילה לחיפוש מאסיבי אחריו. האם הוא התאבד? האם חוצנים חטפו אותו? התשובה התקבלה אחרי ארבע שנים וחצי טראומטיות וסוחטות עבור משפחתו.

ב-29 במאי בשנת 1984 נערך שימוע לאחר שהמתופף מיק פליטווד, מלהקת פליטווד מאק, הכריז שהוא פושט רגל.

לאחר השימוע הועברו כל נכסיו של פליטווד לנאמן מטעם בית המשפט. "התפקיד שלנו הוא להשתלט על כל מה שבבעלותו של מר פליטווד, למכור אותו ולבצע חלוקה לנושים ולאנשי המס", אמר איאן קופלי, עורך דין שבא למסייע לקופץ. כדי לספק את הנושים, קופלי וקופץ ניסו למכור את ביתו של פליטווד במליבו בשווי 2.2 מיליון דולר - המכונה 'הלוויתן הכחול' - וקבעו עם חברת BMI לקבל לידיהם את כל התמלוגים המגיעים לו.

ובכל זאת, לא היה הרבה מה לעשות עבור חמישים הנושים של פליטווד. "לפליטווד היו הרבה נכסים, אבל למרבה הצער, נראה שרובם לא שווים הרבה", אמר קופלי, וציין גם שרוב הנכסים היקרים יותר של פליטווד - הבית שלו, למשל - קשורים כערובה לחובות ספציפיים.

אז נשאלה השאלה המתבקשת: איך יכול היה מיק פליטווד - לא רק המייסד אלא, במשך חמש שנים, המנהל של אחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר כלכלית אי פעם - להגיע למקום כזה? התשובה באה עם שילוב של תזמון גרוע, שיקול דעת רע, מזל רע ומעל הכל, ריביות גבוהות להפליא. "בעיקרון, קניתי יותר מדי נדל"ן", אמר פליטווד, "עם הלוואות ותשלומים בנקאיים מצחיקים. נכנסתי ליותר מדי חובות. אין לי מספיק כסף כדי לשים את הראש מעל המים".

עורך הדין של פליטווד מאק, מיקי שפירו, הדגיש שהבעיות הפיננסיות של פליטווד אינן מיוחסות לאורח חיים של רוק'נ'רול טיפוסי. "מיק אוהב תופים נהדרים, מכוניות, נשים יפות וחלקי נדל"ן מרהיבים", הוא אמר, "אבל הוא לא במובן הרוקיסט הקלאסי. הוא לא חי בדיאטה של שמפניה וקוקאין".

הספינה של פליטווד החלה לטבוע באביב 1980. "קניתי נכס באוסטרליה, וזה כנראה התחיל את כל האפקט המתפורר". אמר פליטווד. לפי שפירו, החוק האוסטרלי חייב לשלם עבור נכס שנרכש על ידי זר כמעט במלואו במזומן. כדי לקנות את הנכס, פליטווד לקח הלוואה של 500,000 דולר מהבנק. חברת וורנר הייתה ערבה לו בהלוואה, בתמורה לשטר נאמנות - משכנתא - על ביתו בבוורלי הילס, ועבור מניות במספר חברות הקשורות ללהקת פליטווד מאק.

פליטווד התכוון לעבור לאוסטרליה לצמיתות, אבל לאחר שהתגורר שם שלושה שבועות, הוא גילה שהנכס היה, במילותיו של שפירו, "בלתי ניתן לניהול, לא מעשי ורחוק מלתחזק כראוי". אז פליטווד מכר את הבית ובדצמבר 1981 רכש את האחוזה במאליבו, וקיבל משכנתא של 1.6 מיליון דולר.

אבל לפי קופלי, פליטווד "לקח את ההלוואה בתקופה שבה הריביות היו גבוהות מאד. ההלוואה הייתה בריבית של שבעה עשר אחוז והתשלומים החודשיים שלו היו 20,000 דולר. זה הרבה עבור כל אחד - אפילו מיק פליטווד. כדי להגן על הערבות שלה להלוואה הראשונית לפליטווד, חברת וורנר השיגה משכנתא שנייה על הבית.

כדי לשלם את החובות ההולכים ומתפתחים, פליטווד כנראה קיווה שהכנסתו תמשיך להגיע ברמה של מיליוני דולרים בסוף שנות השבעים. אבל חברים אחרים של פליטווד מאק בחרו לעשות פרויקטים סולו, כך שההכנסה של פליטווד עבור 1982 ו-1983 הייתה נמוכה בהרבה ממה שהוא ציפה.

המתופף סירב להאשים את מצוקתו בעצה רעה שקיבל. "אני אקח אחריות מלאה", הוא הצהיר, "במקום שילחשו באוזניים שלי, 'היי, מישהו היה צריך להגיד לך'...".

פליטווד היה נבוך, מן הסתם, מהתגובה הכללית לפשיטת הרגל שלו. מעריצים שחיפשו את החתימה שלו לחצו שטרות דולרים לכף ידו. ואכן, עבור המוזיקאי בן הארבעים ושתיים, הבריחה כולה רק מאשרת מחדש כמה מאמונותיו לכל החיים. "זה מקסים שיש כסף, ובוודאי עדיף שדברים כאלה לא יקרו. אבל הפרספקטיבה שבה אתה ניגש לקבל כסף היא הרבה הרבה יותר חשובה מהכסף".

למען האמת, כל הכנסה מהקלטות שעשה פליטווד לאחר התאריך שבו הגיש בקשה לפשיטת רגל היו שלו. "זו הסיבה שהוא הגיש בקשה לפשיטת רגל", אמר קופלי. "אתה שם את החובות והנושים הישנים שלך מאחוריך, ועובר להכנסה חדשה".

פליטווד: "אני בסדר גמור עכשיו. אני לא משוגע משתולל. אם אתה נותן לכל העניין להתמוטט ואין לך שום חוש הומור, אני חושב שאתה בבעיה גדולה".

ב-29 במאי בשנת 1956 צולם אלביס פרסלי בחצר הקדמית של ביתו. כאשר התמונה הזו צולמה, אלביס בדיוק חזר מסיבוב הופעות; הכלים של הלהקה עדיין היו ארוזים על גג המכונית שלו, כפי שניתן לראות מאחורי כתפו השמאלית. ניתן גם לראות את הקדילק הוורודה המפורסמת שלו מעבר לכתפו הימנית.

ב-29 במאי בשנת 1977 הופיעה להקת קווין באולם ניו בינגלי בסטאפורד. האולם, שכבר לא קיים יותר, נודע בזמנו כמקום פעיל להופעות רוק של אמנים גדולים. בהופעה הזו עמד כל הקהל על הרגליים ושר עם פרדי מרקיורי.

גיטריסט הלהקה, בריאן מאי: "זה היה אחד המופעים שאתה ממש אוהב כאמן מופיע. זה היה כה מיוזע וחם וכולם תרמו לאווירה המלהיבה. ואנחנו סיפקנו את המוזיקה. זה לא היה נפוץ בזמנו - ללכת להופעה כדי לשיר עם האמן. בהופעה ההיא, הקהל לא הפסיק לשיר".

לאחר סיום ההופעה חזרו ארבעת חברי הלהקה לחדר ההלבשה. שם הם שמעו שהקהל ממשיך לשיר לעברת את "לעולם לא תצעדו לבד". אפקט השירה הזה נחת מיד על קווין. באותו זמן כבר הוחלט לצמצם בהפקות אופראיות גרנדיוזיות לטובת שירים ישירים יותר שיעודדו את שיתוף הקהל למחוא כפיים לפי הקצב ולשיר בקול ניחר. מפה הגיע לבריאן מאי הרעיון לכתוב שיר שייקרא WE WILL ROCK YOU.

וב-29 במאי בשנת 1980 צילמה להקת קווין קליפ (מתקדם לזמנו) לשיר PLAY THE GAME באולפני טריליון שבלונדון.

הבמאי היה בריאן גראנט, שבהמשך יעשה קליפים לדוראן דוראן ועוד. בריאן מאי הגיטריסט, שפחד שיקרה נזק לגיטרה היקרה שבנה עם אביו והפך אותה לכה מפורסמת, הבין שעדיף להשתמש בגיטרה פנדר זולה לסצנת המאבק שלו עם פרדי, שנראה מנסה לחטוף אותה ממנו.

וב-29 במאי בשנת 1992 עורר פרדי מרקיורי שערוריה בבית ספר בניו ג'רזי. מה קרה שם? בואו לקרוא...

כשהוא מודאג מכך שתלמידים מזדהים עם פרדי מרקיורי, שמת מאיידס שנה לפני כן, המנהל בבית הספר "הלב הקדוש" בקליפטון, ניו ג'רזי, לא איפשר לתלמידי כיתות ח' לבצע את השיר WE ARE THE CHAMPIONS בטקס הסיום שלהם. זה היה בית ספר קתולי שמרני שהתהדר ב"חינוך מעולה לצד ערכי מוסר גבוהים", כשהתלמידים זעמו כאשר המנהל, דונלד קווינלן, ביקש להגן על הרמה המוסרית של בית הספר מפני כוכב הרוק המת.

"אם הם היו רוצים לשיר 'אני פופאי המלח', זה לא היה מתאים בסיום לימודים דתי", התעקש כומר בית הספר בפני סוכנות הידיעות AP. "אין לזה שום קשר לאורח החיים של כותב השיר".

התלמידים לא השתכנעו והזמינו את אנשי קבוצת ACT-UP (קואליציית כוח לשיחרור המודעות על איידס) להפגין בקמפוס, כששניים מהפעילים נעצרו על ידי המשטרה הממתינה. כשהתלמידים הפציצו את תחנת הרדיו המקומית שלהם בבקשות להשמיע את השיר, הסיפור הפך לכותרת לאומית ועורר השראה להוצאה מחודשת של התקליטון, שהפעם הגיע למקום 52 בלבד, אבל זה היה ניצחון גדול לתלמידים שטקס הסיום שלהם בוטל בגלל המחלוקת הזו.

"לילה באופרה" - הרצאה מיוחדת על להקת קווין והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה: 050-5616459

ב-29 במאי בשנת 1984 יצא תקליט הקאמבק של טינה טרנר, PRIVATE DANCER.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "טינה טרנר מתגלגלת על הנהר בלי אייק בסירה ועושה קאמבק עוצמתי בתקליט זה. טרנר משליכה את עצמה לתוך החומר כאן, קולה צורם אך חזק, פיזי וחושני בצורה בלתי אפשרית. בין השירים אין שיר נפל אחד, והם זוכים להגדרות רוק מודרניות שאינן מנותקות ממה שקורה היום. היא קיבלה קצת עזרה: מארק נופפלר, מדייר סטרייטס, כתב את שיר הנושא האיטי והמדהים; ג'ף בק ניגן סולו קורע לב ורופרט היין הפיק חלק גדול מהאלבום וכתב את אחד מהשירים השחצניים שלו, WHAT'S LOVE GOT TO DO WITH IT.

טרנר מכסה הרבה סגנונות, מוזיקלית, אבל זה בהחלט תקליט רוק'נ'רול, למרות הלב הנשמה שלו. נראה שטרנר מבינה לחלוטין את המגע שכל אחד מהשירים הללו היה זקוק לו. כשהיא שרה על היותה 'רקדנית פרטית, רקדנית בשביל כסף, וכל מוזיקה ישנה תתאים', היא משחקת חשפנית זקנה או זונה עם מינימום הולם של רחמים עצמיים.

בשנה שעברה, שמעתי את טינה טרנר שרה את השיר הנורא הזה של טרי ג'קס, SEASONS IN THE SUN, בטלוויזיה, והיא מצאה בו משהו ששבר לה את הלב. דמיינו אותה עושה את אותו הדבר לשירים טובים - כמו בתקליט הזה שלה".

ב-29 במאי בשנת 1945 נולד גארי ברוקר, הזמר-פסנתרן של להקת פרוקול הארום. הוא מת בפברואר 2022.

ברוקר סיפר על מקרה אחד בו שתי להקות הפכו לחברות קרובות: "בשנת 1963 הופעתי, עם להקה שהייתה לי אז בשם THE PARAMOUNTS ב-DEAL שבקנט. יחד איתנו הופיעה להקה בשם הרולינג סטונס. זה היה ביוני 1963. הסטונס בדיוק הוציאו אז תקליטון בכורה עם השיר COME ON. אחרי שעשינו את הופעותינו שם, תיגרה גדולה פרצה במקום. זה היה ממש מפחיד. חבורת חיילים ששכנה באזור התקוטטה עם גנגסטרים. היו שם מכות איומות. ברחתי עם כולם לחדר ההלבשה ושם נעלנו את הדלת בפחד גדול. זה הרגע בו נוצרה חברות בינינו לבין הרולינג סטונס. הדבר השפיע בהמשך כשהם רצו להוציא שיר בשם POISON IVY כתקליטון השני שלהם. אנחנו בדיוק הקלטנו את השיר והסברנו להם שאנחנו רוצים להוציא אותו כתקליטון. הם התחשבו בנו ושמרו את השיר להוצאה בהמשך כתקליטון מורחב (E.P). זאת כדי לא לפגוע בסיכויי המכירה שלנו".

ביוני 1967 היה זה תורו של גארי ברוקר לככב בפינת "בליינד דייט", של עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר - הפינה בה השמיעו לו שירים חדשים לגמרי והוא היה צריך להגיב עליהם מבלי לדעת את זהות המבצעים אותם.

על השיר WAY BACK IN THE 1960'S של להקת INCREDIBLE STRING BAND: "האם זה טום ראש? אני שומע פה מילות מחאה. אני אוהב את סוף השיר. זה נבנה טוב. אני לא חושב שזה יהיה להיט. עולם הפופ לא פתוח דיו כדי לתת צ'אנס לשיר שכזה. הם לא יקבלו יותר השמעות משיר של ג'ואן באאז".

על השיר ALTERNATE TITLE של להקת המאנקיז: "אלו הם המאנקיז. אין לי ספק בזה. אני לא בטוח לגבי השיר הזה. למשל, קטע הדיבור בו אינו ברור לי. לא יודע אם זו בדיחה או לא. זה יכול להיות השיר הכי גרוע שלהם עד כה מבחינה מסחרית. אהבתי את הדברים המוקדמים שלהם. בשיר הזה יש צלילים מוזרים שאינם משרתים את המטרה. כשהביטלס משתמשים בצלילים מוזרים - זה למטרה ברורה. אצל המאנקיז זה סתם".

על השיר HERE WE GO AGAIN של ריי צ'ארלס: "זה ריי צ'ארלס הישן והטוב, אבל הוא יכל להסתדר גם בלי הליווי הווקאלי הנשי. זה השיר הנדוש ביותר שלו עד כה. אין פה שירה או פסנתר ראויים לציון, אבל צליל האורגן נחמד".

על השיר SAN FRANCISCO של סקוט מקנזי: "זה שיר שנשמע לי על ההיפיז של החוף המערבי. אבל המוזיקה לא ממש נותנת לך רעיון למה שבאמת קורה שם, נכון?".

על השיר SEE EMILY PLAY של להקת פינק פלויד: "זו להקת פינק פלויד ואני יכול מיד לזהות את הלהקה לפי צליל האורגן הנוראי שלה. זה שיר טוב בהרבה מ'ארנולד ליין'. יש להם צליל ייחודי. אבל מה לעזאזל פירוש המושג 'תקליטון פסיכדלי'? האם זה קשור לצליל המוזר שבו? גם הביטלס משתמשים בצלילים מוזרים אבל לא הייתי קורא להם פסיכדליים, כי הם מעל זה".

ב-29 במאי בשנת 1970 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם האייטם הזה...

וב-29 במאי בשנת 1967 - ג'ימי הנדריקס מתנוסס בגדול ולהקת פינק פלויד בקטן מאד, במודעה על הופעה.

ב-29 במאי בשנת 1969, יצא תקליט הבכורה הנפלא של קרוסבי, סטילס ונאש. בואו לגלות את הסיפור עליו...

אחד ההרכבים החשובים והמקוריים ביותר של שנת 1969 היה קרוסבי, סטילס ונאש. בשניה בה יצאה הודעה רשמית על התחברותם, הם תוייגו כסופרגרופ. קרוסבי הגיע מלהקת הבירדס, סטילס הגיע מבופאלו ספרינגפילד ונאש הגיע מלהקת ההוליס. הם לא היו רק קולות יפים שנשזרו נהדר ביחד אלא כל אחד מהם גם היה כותב שירים מעולה. שלושה כישרונות אינדיבידואלים חזקים ביותר שחברו יחדיו. הציפיות מהם היו רבות ביותר. וכשהאלבום הראשון שלהם שוחרר הציפיות התגשמו ובענק. ההרמוניה הווקאלית שלהם הייתה קסומה וייחודית. אך לכל סיפור טוב יש גם התחלה - אז איך כל זה קרה?

בתחילה היו אלה שניים: קרוסבי וסטילס, שחברו יחד. שתי להקותיהם ערכו סיבובי הופעות משותפים וכך הם הכירו זה את זה. קרוסבי פוטר מלהקת הבירדס לאחר תקופה בה הוא החל להתנהג באופן מוזר כלפיהם. הוא ניסה לשלוט בלהקה ודרש שהם יקליטו לאלבומם THE NOTORIOUS BYRD BROTHERS שיר שלו בשם TRIAD, אותו כתב על מערכת יחסים משולשת. הבירדס העדיפו לבצע במקום זה קאבר לשיר של קרול קינג שנקרא GOIN' BACK. קרוסבי הזועם השתולל ושאר חברי הבירדס החליטו ליסוע לביתו שבהוליווד ופיטרו אותו שם על המקום.

ב-1968 החלו קרוסבי וסטילס לכתוב מוזיקה ביחד ודיברו על הקמת להקה. סטילס עדיין היה אז בבופאלו ספרינגפילד.

באותו הזמן בלונדון, גרהאם נאש חש תיסכול רב מהכיוון המוזיקלי שלהקתו - ההוליס - משכה אליו והחליט לפרוש מהם. זה קרה לאחר תקרית לא נעימה בה נאש הקליט באולפן שיר שכתב בשם THE SLEEP SONG. בשניה בה סיים לשיר למיקרופון פרץ לחדר האולפן הזמר השני, אלן קלארק, וצעק עליו שהם לא הולכים להקליט את "השיר הנוראי הזה". נאש היה המום מהתגובה וחזר למחרת עם הודעה שהוא מבחינתו מתנגד לרעיון שלהם להקליט אלבום שלם משיריו של בוב דילן.

בזמן ששאר חברי הלהקה פרשו לשתות בבאר נשאר נאש באולפן והחל לעבוד בעצמו על שירים כמו "מרקאש אקספרס". הוא כבר הבין שעם ההוליס אין לו עתיד והחליט שהוא רוצה לעשות אלבום סולו. שאר ההוליס התנגדו שהוא ייצא במקביל לקריירת סולו והקרע היה בלתי נמנע. מה גם שנאש היה היחיד מהלהקה שעישן ג'וינטים. השאר התרחקו מזה והעדיפו רק לשתות בירות. כל שלא היה להם עם מה להתחבר אז. נאש הרגיש שהוא חנוק בהוליס אך נשארו לו כמה הופעות לכבד איתם מבחינת חוזה שנחתם עמם.

אך לא רק זה. נאש גם עבר משבר אישי. נישואיו התפרקו באותו הזמן. כשההוליס הגיעו בפברואר 1968 להופעות בארה"ב הוא פגש שם בג'וני מיטשל. הזמרת הקנדית בדיוק סיימה להקליט אלבום בהפקתו של קרוסבי. מיטשל ונאש החלו להכיר זה את זה עד שנאש חזר עם ההוליס לאנגליה. כשההוליס חזרו בפעם השנייה לארה"ב, הפעם התייצבו להופעה שלהם קרוסבי, כל חברי בופאלו ספרינגפילד, להקת האמהות והאבות וג'ון סבסטיאן. כולם התפעלו מקולו של נאש. אחרי ההופעה, קרוסבי וסטילס לקחו את נאש לסיבוב במכונית. בתוך המכונית נוצרה לראשונה הכימיה בין השלושה. קרוסבי כבר תיכנן באותו הערב כיצד הוא גונב את נאש מלהקת ההוליס. אך סטילס היסס בגלל שהוא עדיין רצה להיות עם הבופאלו ספרינגפילד. וכך חזר נאש לאנגליה.

סטילס לא הצליח להשאיר את להקתו לאורך זמן. במאי 1968 היא התפרקה סופית והוא בילה את זמנו עם ג'ימי הנדריקס ואף החל לנגן עם בת זוגו, הזמרת ג'ודי קולינס. סטילס אף קיבל טלפון מאל קופר שביקש ממנו להקליט ביחד אלבום שרובנו מכירים היום בשם SUPER SESSION.

המתופף באלבום הזה, אדי הו, היה חבר קרוב מאד של סטילס, לכן החליט סטילס ללכת על הרעיון והסכים להצעה של קופר. לאל קופר לא הייתה בעיה להביא את סטילס לאלבום מהסיבה שהוא לא היה חתום אז בשום חברת תקליטים. סטילס היה חופשי להעמסה.

מיד לאחר שההקלטות לסופר סשן הסתיימו, אל קופר שאל את סטילס אם ברצונו להיות הזמר המוביל בלהקתו דם, יזע ודמעות. סטילס סירב. הוא החליט סטילס לחבור שוב עם קרוסבי ושניהם הקליטו דמואים. כמה הקלטות דמואים חמקו מהם והגיע לשדרן רדיו מלוס אנג'לס. אותו שדרן השמיע את ההקלטות בעודו מכריז על הצמד שמבצע אותם בשם THE FROZEN NOSES. השם הזה הומצא בקונוטציה של הרחת קוקאין דרך האף. קרוסבי מצא שעשוע רב בעניין השם הזה.

קרוסבי וסטילס התלהבו ביותר מהדמואים שיצרו ביחד. קולותיהם נשזרו היטב. בינתיים פרצה בלונדון עוד מריבה קשה בין נאש להוליס. נאש פרש לבית קפה ושם החל להרהר שוב בחבריו החדשים מלוס אנג'לס. החליט לטוס לשם. כשהגיע ללוס אנג'לס, הוא הובל לביקור בביתה של ג'וני מיטשל. שם היו גם קרוסבי וסטילס. בשניה ששני האחרונים החלו לשיר ביחד בחצרה של מיטשל, הצטרף אליהם נאש בשירה ואז אירע בפעם הראשונה הקסם ההרמוני. אך למרות זאת, קרוסבי וסטילס לא ידעו אם הקומבינה הזו תעבוד כי הם חשבו שנאש עדיין קשור בהוליס.

אך נאש עצמו הבין באותו יום שגורלו לוקח אותו הרחק מההוליס היישר אל קרוסבי וסטילס. כשנאש טס ללונדון לספר להוליס על החלטתו לעזוב, הם היו שבורים. אך נאש לא היה מוכן לחכות עוד כי דרך חדשה ומלהיבה נפרשה לפניו. נאש חזר לביקור קצר בלוס אנג'לס שם החליטו השלושה למהר ולהספיק להקלטה משותפת באולפן RECORD PLANT עם המפיק פול רוטשילד (אז הוא היה המפיק של הדלתות וג'ניס ג'ופלין).

נאש חזר לאחר ההקלטות האלו לאנגליה. שם הוא אפילו הקליט שיר נוסף עם ההוליס בשם LISTEN TO ME. סטילס לא ביזבז זמן וניגש ישירות למנהל חברת אטלנטיק, אהמט ארטגון. בפגישה הזו סטילס סיפר למנהל הבכיר על להקה חדשה שהוא הקים. ארטגון התלהב אך עוד לא נחתם חוזה.

קרוסבי היה עצבני כי נאש נשאר בלונדון ואף הקליט עם ההוליס שיר חדש. הוא דאג שנאש בסוף יישאר שם וכל התוכנית שלו ללהקה חדשה תיהרס. קרוסבי וסטילס החליטו שהם טסים ללונדון ונצמדים היטב לנאש כדי שלא יהיו לו חרטות כלשהן כלפיהם. ב-8 בדצמבר 1968 עזב נאש סופית את ההוליס והצטרף לקרוסבי וסטילס. השלושה היו ביחד אך עדיין לא חשבו על השם שלהם כלהקה. השם הידוע של שמות משפחה הוחלט רק לקראת אמצע ההקלטות של אלבום הבכורה. הרולינג סטון ביקש מקרוסבי לנסות ותאר את הסאונד החדש של להקתו המתפתחת. קרוסבי השיב בפשטות שתיאור מדויק יהיה בלתי אפשרי. הוא אף הוסיף שזה יהיה כמו לנסות ולתאר במילים מהו משגל.

הקשרים בין השלושה התהדקו. המוני שירים מקוריים התעופפו מעל לראשם. פרץ היצירתיות של כל אחד מהם העניק רשת רחבה מאד של שירים לעבוד עמם.

המתופף דאלאס טיילור הצטרף אליהם לאחר שקרוסבי וסטילס עבדו עם ג'ון סבסטיאן על אלבום סולו שלו. טיילור היה המתופף שם וסטילס מאד התרשם ממנו לטובה. בפברואר 1969 היה חורף גשום מאד בלוס אנג'לס. שלושה חברים נכנסו אז לאולפן ההקלטות. השיר הראשון שהקליטו היה גירסה אקוסטית ליצירתו של סטילס - SUITE: JUDY BLUE EYES. השיר נכתב על יחסיו המעורערים של סטילס עם בת זוגו, ג'ודי קולינס.

הוא הרכיב את השיר מחתיכות של רעיונות מוזיקליים שונות שהתרוצצו אצלו. לפיכך הוא החליט ליצור מין סוויטה של רעיונות. החלק האחרון של השיר מושר בספרדית בגלל שסטילס כתב אותו במקור על קובה ולא על ג'ודי קולינס ולפיכך הוא לא רצה לשיר את זה באנגלית, כדי שהקטע הזה יהיה מופרד משאר השיר מבחינה רעיונות בתמלילים. סטילס הוא היחיד שניגן בשיר הזה בכלי נגינה. כל השאר רק שרו כאן. דרך אגב, ההבטחה שקולינס לא יכלה לקיים, לפי מה שסטילס כתב בשיר הזה, הייתה המאבק שלה בהתמכרות לאלכוהול.

ההקלטות החלו לצבור תאוצה. בזמן הקלטת שיר של סטילס נכנס לאולפן אהמט ארטגון וליבו נמס מהקשבה להרמוניות הווקאליות. הוא ידע שיש לו ביד ביצת זהב. הסשנים לאלבום הזה היו באווירה שמחה, מאוחדת ומלאת גאווה ויצירתיות. מבקרים קבועים באולפן בזמן ההקלטות היו ג'וני מיטשל, מאמה קאס וג'ון סבסטיאן. כולם הופתעו מהתוצאה המוזיקלית.

את השיר 'מרקאש אקספרס' כתב נאש על רכבת שנסע בה מקזבלנקה בשנת 1966. המילים מתארות את הנופים וההרגשה שהציפו אותו בנסיעה ההיא. בתחילה נאש נסע במחלקה הראשונה, אך שם הוא השתעמם למראה אנשים מסוגננים מדי. הוא החליט ללכת ברכבת לאזור הזול ושם הוא גילה אנשים שסיקרנו אותו. לא רק אנשים היו שם. הקרונות היו מלאים גם עם תרנגולות, ברווזים וחזירים. דייויד קרוסבי ממלמל בתחילת השיר את ההברות האלו: WHOOPA, HEY MESA, HOOBA HUFFA, HEY MESHY GOOSH GOOSH.

הומור היה חלק בלתי נפרד בסשנים. חברי הלהקה נהגו לזרוק זה על זה 'בכאילו' עוגות קצפת כשמישהו מהם היה טועה. אבל לילה אחד, כשמצב הרוח לא היה גבוה והמתח ניכר באוויר החליטו כמה חברים שלהם שנכחו באולפן להפתיע אותם. הם קפצו לרכב ונסעו לקנות עוגות קצפת אמיתיות. כשחזרו לאולפן הם הפכו את המקום לזירת מלחמה של עוגות קצפת. כולם צחקו חוץ מסטיבן סטילס שלבש אז מעיל עם פרוות שועל. הקצפת של העוגה נדבקה לו לפרווה.

סטילס התרעם פעם נוספת כשניסה לנגן תפקיד בס. היה לו קשה בגלל שהוא שבר אצבע עקב תאונת מכונית בה היה מעורב. כשהוא סוף סוף הצליח, הוא גילה לחרדתו שהטייק הזה לא הוקלט. סטילס הנזעם בעט בכל כוחו בדלת האולפן והשאיר בה חור. לקרוסבי היה מנהג משלו לפלוט כל מיני הברות מוזרות וחסרות משמעות. אחד המשפטים המוזרים האלה מצא לבסוף את מקומו בפתיחה לשיר "מרקאש אקספרס".

שני אורחים נוספים ומעניינים השתתפו באלבום (ללא קרדיט): המתופף ג'ים גורדון ניגן את התופים ב"מרקאש אקספרס". מאמה קאס שרה קולות בשיר PRE-ROAD DOWNS. שאר האלבום נוגן על ידי סטילס. הוא הדמות הדומיננטית באלבום. הוא ניגן כאן בכל הכלים (למעט תופים שנוגנו על ידי דאלאס טיילור). השלישייה אף ניסתה להקליט לאלבום ביצוע לשיר BLACKBIRD של הביטלס אך בסוף הוחלט שהאלבום יכיל רק חומר מקורי.

את השיר GUINNEVERE כתב קרוסבי על שלוש נשים שאהב אז. אחת מהן הייתה כריסטין הינטון, שנהרגה לאחר מכן בתאונת מכונית והותירה את קרוסבי מפורק לגמרי נפשית. האישה השנייה היא ג'וני מיטשל, איתה היה לקרוסבי רומן. האישה השלישית נשארה כסוד.

את השיר LONG TIME GONE כתב קרוסבי ביום בו בובי קנדי נרצח ב-1968. קרוסבי הרגיש שהרצח הזה הרס את התקווה של ארה"ב להנהגה חסרת אינרסנטיות אישית. השיר הזה הפך לאיקוני גם בגלל שפתח את הסרט של פסטיבל וודסטוק.

השלישיה רצתה שצילום העטיפה ישקף את האינטימיות והאיכות המיוחדת של המוזיקה שיצרו. בזמן שנסעו ברחובות הוליווד עם מעצב העטיפות גארי ברדן גילה נאש מקום: בית נטוש בפינת PALM AVENUE ושדרת סנטה מוניקה. לאחר כמה ימים חזרו כולם למקום ביחד עם ברדן והצלם הנרי דילץ. עטיפת התמונה צולמה. אך לאחר זמן מה, כשהם פיתחו את התמונות הם גילו לחרדתם שהם יושבים שם לא לפי סדר השמות עליו קבעו כשם הלהקה. בסשן המקורי הם ישבו כנאש, סטילס וקרוסבי. לפיכך הם מיהרו לאותו המקום רק כדי לגלות שהבית כבר נהרס. אפילו עץ הדקל שהיה סמוך לו נעקר. לא הייתה ברירה אלא להישאר עם התמונות המקוריות. דאלאס טיילור המתופף לא נכח בסשן הצילום אבל פניו נראים על עטיפת האלבום כשהוא מציץ מתוך הבית. תמונתו נוספה לצילום בסטודיו הגרפי.

ארטגון פנה לטכנאי ההקלטה הידוע טום דאוד כדי שהאחרון יבדוק באולפנו אם קולות השלישייה מוקלטים היטב. לאחר אישור, סלילי הטייפ הועברו למאסטרינג. כשאלבום הבכורה של הלהקה יצא לחנויות, הביקורות היו מדהימות והסינגל עם השיר "מרקאש אקספרס" זינק למקום גבוה במצעדים. סינגל נוסף שיצא היה עם גירסה ערוכה של SUITE: JUDY BLUE EYES.

האלבום הזה הזניק את שלושת החברים לאטמוספרת הכוכבים הגדולים של פנתיאון הרוק.

עכשיו, אחרי שקראתם את זה, שימו את התקליט. תנו למוזיקה הנפלאה הזו להציף אתכם.

ב-29 במאי בשנת 1992 מת, מהתקף לב, גיבור גיטרה בריטי שמעטים מכירים. שמו הוא אולי הלסול.

פיטר ג'ון "אולי" הלסול היה מסוג הגיבורים הלא ידועים בעולם המוסיקה.

בלהקות שהיה בהן (TIMEBOX, PATTO ו- TEMPEST) הוא ניגן צלילים מיוחדים בגיטרה (הוא היה שמאלי) ובוויבראפון. סגנונו הקולח והמפתיע יצר לו תדמית של מוח מוסיקלי מבריק בקרב הקולגות, אך רבים בקהל הרב של שוחרי הרוק לא ידעים מי הוא. השנים עברו והוא נותר בצל עד שב-29 במאי 1992 הוא מת מהתקף לב, בדירתו שבמדריד. מאוחר יותר התברר כי הוא התמכר להרואין בשנת 1989, כשניסה לסייע לחבר להקת "רדיו פוטורה" להתנער מההתמכרות שלו.

בסוף הלסל הוציא כסף רב לרכישת המנה הקטלנית שהרגה אותו בשנתו בגיל 43.

אז לזכרו של הלסול, הנה על להקת PATTO הנהדרת...

להקת בריטית זו הייתה עוף מוזר בתחום להקות הרוק המתקדם של תחילת שנות השבעים. חבריה היו מוזיקאים מוכשרים ביותר, שהלכו עם האמת הפנימית שלהם ולא חשבו כלל על מסחריות. זו הגדולה של הלהקה, שאני מאד אוהב להקשיב לה ולהיות מופתע מרעיונותיה. זו להקה שצריך להקשיב לה כמה פעמים כדי להפיל את האסימון. וכשהוא נופל - אי אפשר להרימו בחזרה. ככה זה.

ארבעה חברים היו בלהקה. הם הגיעו מלהקת פופ נהדרת בשם TIMEBOX - הסולן מייק פאטו, המתופף ג'ון האלסי, הבסיסט קלייב גריפית'ס והגיטריסט אולי הלסול.

האלסי: "לא יכולת באמת לקרוא למה שהתחלנו לעשות ב"פאטו" שירים. הם היו 'קומפוזיציות'. חלקם היו די מופשטים. דברים אוונגרדיים. זה היה בזמן של מוזיקה מתקדמת, כפי שהיא תויגה, והייתה די באופנה. כנגנים רק השתפרנו".

נגינת הגיטרה הג'אזיסטית של אולי הלסול לוקחת את המאזין למקומות לא צפויים. הלהקה עוקבת אחריו מבלי לפספס פעימה, במקצבים המתוחכמים שהיא רקחה לעצמה. הסולן מייק פאטו מספק פה קול מחוספס ומלא אופי אישי. חטיבת הבס והתופים נשמעת מצד אחד מהודקת להפליא ומצד שני מרושלת (בכוונה...) כמו להקת בארים מצוינת. ויש לציין לטובה את כתיבת השירים המיוחדת של הצוות הזה.

כל הדברים הטובים האלה - ואיך לעזאזל הלהקה לא הצליחה להתרומם בזמן אמת? אם לשפוט לפי אלבום הבכורה של פאטו, ששוחרר בחברת התקליטים "ורטיגו" בנובמבר 1970, הרי שמדובר בחיה מפוארת, לא סוערת עם כוחות מוזרים וטלפתיים.

עיתון 'מלודי מייקר' פירסם ביקורת על תקליטה הראשון, שיצא ב-1970: "בהתחשב בזה שהלהקה קרויה על שם המשפחה של הסולן שלה - יש לחשוב בתחילה כי הלהקה היא למעשה הוא ונגנים מלווים. למעשה - אין הדבר כך כלל! מי שנמצא פה מקדימה הוא אולי הלסול שמנגן בגיטרה, פסנתר וויבראפון באופן נפלא.

המוזיקה נעה בין רוק לג'אז, למרות שלהקת פאטו רחוקה מאד מלהיות בצד הג'אזי כקונספט. מאף וינווד (אחיו של סטיבי) הפיק את התקליט הזה, עם פשטות ראויה לשמה. זו מוזיקה מאד מרשימה".

בתחילת 1971 חלה קלייב גריפית'ס במחלת ריאות ובמקומו התייצב הבסיסט של להקת JODY GRIND. ההופעות לא היו תמיד טובות. היו מקומות בהם הפסיקה הלהקה לנגן שיר והקהל נותר דומם. לא נשמעה מחיאת כף אחת לרפואה.

בשנת 1971 יצא התקליט השני שנקרא HOLD YOUR FIRE. חברת התקליטים דחפה קדימה בשיווק עם עטיפה שצייר רוג'ר דין. המוזיקה שונה קצת מהאלבום הקודם אך לא פחות מרהיבה. האלמנטים הג'אזיסטיים נדחקו קצת הצידה. אפשר לחוש את ההשפעה של להקה כמו THE FACES על החבורה הזו - וזה דבר שהוא לטובתה. ושוב - מדובר בתקליט ברמה גבוהה מאד מבחינה מוזיקלית.

עיתון 'מלודי מייקר' פרסם ביקורת: "יש לי תחושה שהלהקה קצת התאמצה פה בכתיבת השירים. הנגינה היא ברמה גבוהה מאד. התקליט עצמו קצת מבאס אך עדיין מהנה".

עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם: " פאטו היא להקה מטרידה. זה לא בא מהמוזיקה אלא מהמילים שהלהקה כותבת בשירים שלה פה. יש פה נושאים שמגיעים ישר מהביוב".

התקליט השלישי של הלהקה - ROLL 'EM SMOKE 'EM PUT ANOTHER LINE OUT, שיצא באוקטובר 1972, המשיך את הקו של האלבום השני, רק עם סטייה יותר קשה. יש בו את השיר MUMMY, שהוא כה סוטה שצריך להקשיב לו שוב כדי להאמין אם זה באמת קרה. עדיין, לא כדאי לפספס את התקליט הזה - שהוא האחרון בטובי הלהקה.

האלסי: "עם השניים הראשונים שהקלטנו, נתנו כל מה שהיה בנו וחברת התקליטים ורטיגו לא עשתה שום דבר לקידום המכירות, אז התפכחנו כשבאנו להקליט את האלבום השלישי והפעם בחברת התקליטים איילנד". עיתון NME פירסם ביקורת על התקליט השלישי: "אם אתם על סף שיגעון ומחפשים פסקול מתאים למצבכם - רוצו וקנו את התקליט הזה. זה אלבום מסיבות מצויין, במידה וחבריכם מוזרים ביותר".

הלהקה יצאה לקדמו בארה"ב, כלהקת חימום לג'ו קוקר (שלא היה אז במיטבו). הסיבוב לא היה טוב. ב-14 באוקטובר שהו חברי הלהקה באדלייד כשלפתע פשטה שם המשטרה שבאה למצוא סמים. השוטרים פשטו על בית המלון ועברו בנחישות בין החדרים החשודים. למזלם של חברי פאטו, הם לא נעצרו אך כל מי שעבד לצידם נעצר על סמים. השופט לא ויתר ובמהלך המשפט שאל אם יש כרטיסים לתת לו ולבת שלו למופע שנקבע.

תקליט רביעי, שהוקלט ונגנז, בשם MONKEY'S BUM, לא מתקרב לאיכות של קודמיו ולא סתם. המריבות בין פאטו והלסול גרמו לעימותים מוזיקליים באולפן. הלסול לא רצה לנגן כראוי את שיריו של פאטו והדבר דמה לגן ילדים יותר מאשר ללהקת רוק שאמורה ליצור ביחד. כשפאטו ראה שהגיטריסט לא מעוניין לנגן כראוי הוא שאל אותו מה קורה. התשובה הגיעה בצורת השמת הגיטרה בתיק הנשיאה, השמתה על הכתף ויציאת הלסול מהאולפן ומהלהקה.

השאר ניסו לסיים פחות או יותר את האלבום עם נגן כלי הנשיפה מל קולינס (לשעבר בקינג קרימזון) אבל בחברת התקליטים אותתו להם שללא הלסול אין באמת להקה ושחבל על הזמן.

ב-29 במאי בשנת 1989 מת ג'ון צ'יפולינה, הגיטריסט של להקת QUICKSILVER MESSENGER SERVICE האמריקנית. הוא סבל מהפרעה גנטית חמורה.

צ'יפולינה גילם את כל מה שמוטבע במונח "אליל גיטרה" - הוא היה גבוה ורזה עם שיער ארוך, כהה וחלק. כשהוא חמוש בגיטרת גיבסון SG החשמלית האהובה שלו משנת 1961, עשה צ'יפולינה צלילים נועזים ומקוריים, כשעבודתו במסגרת להקת QUICKSILVER MESSENGER SERVICE מילאה תפקיד מפתח בהגדרת הסאונד הפסיכדלי של סן פרנסיסקו והשפיעה על העתיד לבוא בעולם הרוק.

אבל שמו אינו זכור היום כמו ג'רי גרסיה, יורמה קאוקונן, קרלוס סנטנה וגיטריסטים אחרים שיצאו מסן פרנסיסקו בעידן הפסיכדלי. זה לא עשה עמו צדק. עד למותו המוקדם יחסית, בגיל 45, הוא הופיע במועדונים קטנים בצפון קליפורניה, בריאותו נפגעת קשות על ידי אמפיזמה ולעתים קרובות היה זקוק לכיסא גלגלים כדי להתנייד.

לזכרו, הנה על אחד התקליטים הבולטים ביותר עמו - במרץ בשנת 1969 יצא תקליטה השני של להקת QUICKSILVER MESSENGER SERVICE. שמו הוא HAPPY TRAILS.

להקה זו נוסדה בשנת 1965 בסן פרנסיסקו ונחשבת כיום לאחת מלהקות הקאלט הטובות שצמחו משם בשנות השישים. אך עדיין הקרדיט של הלהקה לא גדול כמו זה של ג'פרסון איירפליין והגרייטפול דד וזה באופן ממש לא מוצדק. הרבה זוכרים אותה בעיקר עם הקשר שלה לזמר דינו ולנטה, שהיה בשלבים מסוימים חבר בה, ונוטים לשכוח הרבה מעבר לזה. בזמן התקליט השני הזה של הלהקה, HAPPY TRAILS, ישב ולנטה בכלא לאחר שנתפס עם מריחואנה.

להקת QMS (ראשי התיבות של הלהקה) ידעה לשלב באופן מושלם רוק עם קאנטרי, ג'אז ופסיכדליה. המוזיקה שלה תמיד נשמעה מקורית, מיוחדת מאד וחפה מנסיון לחקות דברים אחרים. זוהי להקה מקורית ומופלאה. אז הרשו לי להציג את חבריה: גארי דנקן בגיטרה, ג'ון צ'יפולינה בגיטרה שניה, דייויד פרייברג בבס וגרג אלמור בתופים.

האלבום HAPPY TRAILS המחיש למאזינים את התמונה המלאה והאמיתית של הלהקה. כאן אפשר היה בהחלט להרגיש כיצד נשמעה הופעה של QMS על אמת. למעשה, האלבום הזה הוא אחד הטובים ביותר בזרם הפסיכדליה של אז. הוא משמש כאבן דרך עם כחמישים דקות של חומר שכולו לא נכתב כלל על ידי חברי הלהקה אך מבוצע במלאכת מחשבת, כשרובו הוקלט בהופעות חיות בפילמור איסט וגם הפילמור ווסט. הצד הראשון מכיל עיבוד מעניין וארוך (כחצי שעה) ללהיט של בו דידלי בשם WHO DO YOU LOVE.

כל חברי הלהקה מביאים בקטע הארוך הזה את יכולת נגינתם. לכל אחד מהם יש פינה בה הוא נותן סולו. פשוט סאן פרנסיסקו בצורה המושלמת של התקופה. קונספט הג'אמים הארוכים היה דבר שיגרתי בתקופה הפסיכדלית ההיא. אך עם זאת פסיכדליה אינה שם המשחק כאן. יש כאן חמישים דקות של רוק אמיתי משובח. אין כאן מילים פסיכדליות וגם לא אפקטים פסיכדליים. האלבום הוא פסיכדלי בכך שהוא לוקח את המאזין לטריפ של צלילים שכולם באים היישר מכלי הנגינה.

זה האלבום האחרון של הלהקה שנמצאת בו הרביעיה הנפלאה שציינתי את חבריה מקודם. עבודת הגיטרות המשולבות של דנקן וצ'יפולינה היא סוג של בית ספר לטוויית צלילים מחשמלת. הצד השני של האלבום מתחיל עם השיר MONA. מה שהופך את האלבום הזה למחווה טריפית-פסיכדלית לבו דידלי. ואחרי כן המסע ממשיך במסך גיטרות וקולות פסיכדליים, תיפוף מארש צבאי פסיכדלי ופידבקים מענגים. איזה כיף של דבר!!! ויש לקראת הסוף גם איזכור של מנגינת הנושא מתוכנית הטלוויזיה המערבונית "רוי רוג'רס". מכאן הגיע שם האלבום וההשראה לעטיפה היפהפיה.

עיתון בילבורד פרסם ביקורת על התקליט במרץ 1969: "הדינמיקה האנרגטית של הגיטרות פה לוקחת את מוחו של המאזין ממוזיקת ה'מוד' לחללית הפסיכדליה - דבר שראוי להביא בזכותו את הלהקה הזו למצעדים".

עיתון 'רולינג סטון' כתב בביקורתו על התקליט במאי 1969: "זה מתחיל עם צד שלם שמוקדש לשיר WHO DO YOU LOVE. ההקלטה של ההופעה הזו היא מעולה. זה כבר כמה שנים שהלהקה הזו מבצעת את השיר הזה בהופעות. עכשיו לקחה הלהקה את סיפור האימה הזה של בו דידלי והפכה אותו לאחת ההקלטות הטובות ביותר שיצאו מסאן פרנסיסקו. זה אף יותר מדי טוב מכדי שזה יישמע מציאותי. גם צד שני מעולה אך לקח לי שעתיים עד שהגעתי אליו".

אז שימו על רגליכם מגפי בוקרים, קיפצו על האוכף ותרכבו עם הסוס המוזיקלי שלכם למסע צלילים מענג. זה אלבום שאסור להחמיץ. שימו ווליום גבוה. כי ככה צריך!

ב-29 במאי בשנת 1945 נולד פרנסיס רוסי, חוד החנית של להקת סטאטוס קוו.

אז הנה להקת סטאטוס קוו מודל 1973. "תמיד יש דרך ארוכה ויש בנו הרבה יותר מזה לתת".

בשנה זו כבר זכתה הלהקה לתורים ארוכים בהופעותיה, אבל זה לא תמיד היה כל כך קל עבור חבריה. הם הגיעו לראשונה לתשומת לב עם השיר הפסיכדלי המדליק, PICTURES OF MATCHSTICK MEN. כאשר השיר ICE IN THE SUN הקליט עקב אחריו, נראה היה כאילו סטאטוס קוו התבססו, לפחות כלהקת להיטים בתקליטונים. אבל מעט נשמע עליהם עד כמה ששינו פאזה והופיעו כלהקת בוגי שהתקבלה בברכה על ידי הקהל שוחר המוזיקה הכבדה יותר.

"אני לא חושב שהשיר PICTURES OF MATCHSTICK MEN היה השיא שלנו", אמר גיטריסט הלהקה, פרנסיס רוסי לעיתון NME. "אפילו לא חשבנו שזה הולך להיות להיט. למעשה, זה נועד במקור כצד ב' של תקליטון".

הקהל שבא לראות את הלהקה הורכב מצעירים שגילם הממוצע היה 16-12. "אין שום דבר רע בילדים צעירים", אמר רוסי. "היה לנו מישהו שנכנס לחדר ההלבשה באותו לילה ואמר 'מה כל הצעירים האלו עושים כאן?', כאילו משהו לא בסדר איתם. לנו זה לא משנה באיזה גיל הם, כל עוד הם מבינים אותנו ואוהבים את מה שאנחנו עושים".

במהלך עשר השנים שחברי הלהקה פעלו ביחד הם לא חשבו על פיצול. גם כשהם לא הצליחו למשוך את ההמונים אליהם.

רוסי: "רבצה עלינו קללה מסוכנת בשנת 1969 כששום דבר לא קרה לנו. פשוט הופענו במועדוני עובדים, וכמעט לא היו אנשים שבאו לראות אותנו. אבל זה פשוט נבנה שוב משם".

גיטריסט הלהקה הנוסף, ריק פרפיט: "היינו הרבה זמן ביחד ולכן בטחנו זה בזה. אולי היינו חושבים להתפצל אם היינו מבינים את גודל מצוקתנו, אבל לא הבנו כמה אנחנו נמצאים למטה".

"אנחנו לא מרגישים עכשיו אחרת כי אנחנו גדולים", אמר רוסי. "ההבדל היחיד הוא מספר האנשים שאנחנו רואים מהבמה. הצלחנו להגיע להצלחה במידה מסוימת, אך תמיד יש דרך ארוכה ויש בנו הרבה יותר מזה לתת". בינתיים דאגו מבקרי המוזיקה להלום חזק בשליליותם על ראש הלהקה. אחד מאותם מבקרים תיאר את הלהקה כתופעה זוועתית מבחינה מוזיקלית. זה הצליח לעצבן את חברי הלהקה.

באותה שנה יצא האלבום HELLO שחטף מהרולינג סטון ביקורת מאד קשה: "האלבום הזה כה נוראי שאין מאזין שפוי שיוכל לספוג ממנו יותר מקומץ צלילים. הלהקה הזו שוחקת עד דק את פורמט הבוגי ונשמעים כמו להקת סלייד שהתנגשה עם ווישבון אש. לאחר הקשבה למוזיקה המונוטונית שבתקליט הזה שנקרא 'שלום' (HELLO), כל שנותר הוא לייחל שזה כרטיס ה'היה שלום' (GOODBYE) של סטאטוס קוו מעולם המוזיקה".

רוסי: "לפני ההצלחה שלנו, אנשים שנהגו לכתוב עלינו היו בעיקר אנשים שאהבו אותנו. עכשיו נראה שיש כאלה שכותבים על הלהקה שלא בהכרח רוצים. זו רק עבודה עבורם. גם אם מבקר לא אוהב את זה, הוא צריך לפחות להיות הגון ולכתוב שהצעירים כן אוהבים את זה. מוזיקה היא דבר שבא מהלב. אני יודע שזה נשמע נדוש, אבל זה נכון. אנחנו מנגנים דברים בסיסיים ופשוטים, אבל זה לא אומר שאנחנו מזוויעים מוזיקלית".

פרפיט: "אם ננסה להיות יותר טכניים מבחינה מוזיקלית, נאבד את התחושה שלנו. היו לנו הרבה בעיות עם אנשי אבטחה בהופעותינו שחושבים שאנו מתגרים בקהל. יש כל מיני הודעות שמגיעות מהצד של הבמה שאומרות לנו להגיד לבחורות לשבת במקום, אבל אין טעם לנסות להגיד להן. ברגע שקהל קם, אתה לא יכול להגיד לו לשבת שוב. כשהופענו בלידס, פתאום הקהל זינק. מעולם לא ראיתי דבר כזה. בהופעה אחרת עלה בחור לבמה ואנשי האבטחה גררו אותו בשערו ופשוט העיפו אותו לרחוב. זה נורא".

ב-29 במאי בשנת 1997 טבע הזמר-גיטריסט-יוצר, ג'ף באקלי בן ה-30, והותיר רבים המומים.

אלבום הבכורה שלו, GRACE (שיצא ב-1994), היה יצירה שדיברו עליה רבות. הביקורות היו נלהבות מאוד ומוסיקאים רבים וידועים נמשכו אליו כפרפרים לאור. ביניהם גם ג'ימי פייג' (באקלי נהג לבצע בהופעותיו גם גרסאות כיסוי לשירי לד זפלין). ג'ף באקלי ידע לשיר היטב כשקולו נשמע לעתים שברירי אך עתיר בטחון, אם זה באופן אוורירי וג'אזי או אם במלוא הגרון ובנימה רוקית. הוא ידע לכתוב שירים מוצלחים וגם לבצע גרסאות כיסוי מיוחדות, כמו זו שעשה לשיר HALLELUJAH (של לאונרד כהן) או LILAC WINE (של ג'יימס שלטון).

כל הסיפור של ג'ף באקלי המוסיקאי נראה מושלם מדי. הוא היה בחור יפה תואר ובעל כריזמה מושכת. את אביו, המוסיקאי טים באקלי, הוא בקושי הכיר אך רבים מצאו דמיון באופן יצירת המוסיקה המקורית שלהם וביצועה חסר הפשרות.

ב-29 במאי 1997 נסעו באקלי וחברו, המוסיקאי ואיש הסאונד קית' פוטי, לחדר חזרות, בו היה אמור לעבוד עם להקתו על שירים לקראת הקלטת האלבום השני. בדרכם לשם הועלה הרעיון לעצור ליד נהר וולף שמצפון למיסיסיפי. השניים עצרו את האוטו, לקראת החשיכה, ודאגו להציב רמקול שישמיע שם את המוסיקה האהובה עליהם, עם שירים של להקות כמו הביטלס, ג'יינס אדיקשן ופורנו פור פיירוס.

לפתע נכנס באקלי בבגדיו ומגפיו למים הבוציים. "מה לעזאזל אתה עושה?", שאל פוטי המופתע את באקלי שהמים הגיעו לברכיו. "אתה לא יכול לשחות במים האלו". באקלי רק חייך אליו, שר כמה מילים מהשיר WHOLE LOTTA LOVE של לד זפלין והחל לשחות במים. "תיזהר מהספינה שמתקרבת אליך!" צעק פוטי המבוהל. באקלי הצליח להתחמק מהספינה הקטנה, אך אחריה הגיעה ספינה גדולה יותר. פוטי סובב את ראשו כדי לשים את הרמקול בחזרה ברכב. כשהחזיר את מבטו למים, חברו כבר נעלם.

לאחר שקרא בשמו של ג'ף במשך כמעט חמש עשרה דקות, פוטי רץ לבניין קרוב, דפק בחוזקה על הדלת הסגורה עד שמישהו הכניס אותו פנימה. בשעה 21:22 הוא התקשר למוקד 911, ויחידות המשטרה הראשונות הגיעו לנהר תוך זמן קצר. במהרה המה האזור עם ניידות משטרה, מסוקים וכתבים.

הלהקה הגיעה לחדר החזרות אך לא היה שום סימן לבאקלי או לפוטי, מה שנראה מוזר; הם היו צריכים להגיע. נורת המשיבון של הטלפון הבהבה. אצבע לחצה על הפעלת המשיבון וכל מה שנשמע היה פוטי הנסער שאמר משהו על מים, ואחריו כמה הערות לא מובנות. ההודעה הסתיימה. אז נשמע צלצול הטלפון ועל הקו היה פוטי שאמר בקול רועד, "משהו קרה. ג'ף נעדר בנהר".

חצי שעה לאחר חצות וג'ף לא נמצא. השיחות החלו לצאת החוצה: לאמו בקליפורניה, לשותפים עסקיים ולחברים. לרבים היו תגובה דומה, גם באותו לילה וגם במהלך הימים הבאים: נראה שג'ף תמיד נעדר – מה העניין הגדול הפעם? היו שתהו אם הוא החליט לשחרר את עצמו מלחצי העבודה על ידי היעלמות ליום או יומיים. הייתה שמועה קצרה של מתיחה מצדו. עדיין, נערכו חיפושים בקדחתנות אחר הזמר הנעלם אך לשווא.

למרות שמשטרת ממפיס המשיכה בחיפושים ביום שישי, כעת עם עזרה של צוללנים, היה ברור שג'ף לא ייצא ממעמקי הנהר בחיים.

ב-4 ביוני קלטו עיניו של אדם שהפליג באוניה משהו מטריד שנח בשפת הנהר, מתחת לענפים הרבים. הייתה זו גופה. שוטר מקומי, שקיבל את ההודעה, נסע מיד לגדת הנהר וניסה לחסום צלמים מלצלם תמונות של הגופה עם הפנים הנפוחות. קצת אחרי 19:00, זוהתה הגופה, גם לפי עגיל הזהב שבטבורה. שעון הקוורץ שהיה על היד עדיין תיקתק, בעוד ששעון החיים של בעליו פסק מכך.

ב-29 במאי בשנת 1982 הופיע שלמה גרוניך באולם צוותא בתל אביב. זאת לקידום תקליטו החדש, "צמר גפן מתוק".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.