רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-29 במאי (29.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני לא חושב שהרעיונות שלי הם מאוד רחוקים מבחינה מוזיקלית. מה שעובד בשבילי במוזיקה זה המרכיב הרגשי, לא הצד הטכני. אני מוקסם מהמוזרות המוזיקלית - כמו מה שעשיתי ב-BLUES FOR ALLAH, למשל. אבל באמת, הדבר שמניע אותי דרך המוזיקה הוא המציאות הרגשית שבה. וככל שאני מתבגר, אני מתמסר לזה יותר. אני סומך על האינטואיציה הזו" (ג'רי גרסיה, מלהקת גרייטפול דד, בשנת 1993)

ב-29 במאי בשנת 1984 נערך שימוע דרמטי בבית המשפט, ובמרכזו עמד מיק פליטווד, המתופף האגדי והמייסד של להקת פליטווד מאק, שהכריז רשמית על פשיטת רגל. כן, קראתם נכון. האיש שעמד מאחורי תקליטי ענק כמו RUMOURS, שמכר למעלה מ-40 מיליון עותקים, מצא את עצמו שקוע בחובות עד צוואר.

מיד לאחר השימוע, כל נכסיו של פליטווד הועברו לידיו של נאמן מטעם בית המשפט. "התפקיד שלנו פשוט", הסביר איאן קופלי, עורך דין שהובא לסייע, "להשתלט על כל מה שבבעלותו של מר פליטווד, למכור אותו ולחלק את הכסף בין הנושים ורשויות המס". על הפרק עמדו נכסים מפוצצים, כמו ביתו של פליטווד במאליבו בשווי 2.2 מיליון דולר, שזכה לכינוי "הלוויתן הכחול", וכן כל התמלוגים העתידיים שלו מחברת BMI.

אך מהר מאוד התברר שהמשימה לא תהיה פשוטה. למרות הרשימה המרשימה של נכסים, ערכם האמיתי היה נמוך משמעותית. "לפליטווד היו הרבה דברים, אבל למרבה הצער, נראה שרובם לא שווים הרבה", אמר קופלי. הוא הוסיף כי הנכסים היקרים באמת, כמו הבית המפורסם, כבר היו משועבדים כערובה לחובות ספציפיים, מה שהותיר מעט מאוד עבור חמישים הנושים שנותרו בתמונה.

אז איך, למען השם, קורה דבר כזה?

איך האיש שהוא לא רק המייסד, אלא שימש במשך חמש שנים גם כמנהל של אחת מאימפריות הרוק המצליחות אי פעם, הגיע לתהום פיננסית? התשובה היא קוקטייל מסוכן של תזמון אומלל, שיקול דעת מוטעה, חוסר מזל, ומעל הכל – ריביות גבוהות עד כדי גיחוך. "בעיקרון, קניתי יותר מדי נדל"ן", הודה פליטווד עצמו, "עם הלוואות ותשלומים בנקאיים מצחיקים. נכנסתי ליותר מדי חובות. פשוט אין לי מספיק כסף כדי לשמור את הראש מעל המים".

עורך הדין של הלהקה, מיקי שפירו, מיהר להבהיר שלא מדובר בסיפור הוללות הרוק'נ'רול הצפוי. "אל תציירו אותו ככוכב רוק קלאסי שחי על דיאטה של שמפניה וקוקאין", הדגיש שפירו. "מיק אוהב תופים נהדרים, מכוניות, נשים יפות ונכסי נדל"ן מרהיבים".

הדומינו האוסטרלי

הספינה של פליטווד החלה לשקוע באביב 1980. "קניתי נכס באוסטרליה, וזה כנראה התחיל את כל אפקט הדומינו", סיפר המתופף. לפי שפירו, החוק האוסטרלי באותה תקופה חייב רוכשים זרים לשלם על נכס כמעט את מלוא הסכום במזומן. כדי לממן את הרכישה, פליטווד נטל הלוואה של חצי מיליון דולר, כשחברת התקליטים, האחים וורנר, ערבה לו. בתמורה, היא קיבלה שטר נאמנות על ביתו בבוורלי הילס ועל מניותיו בכמה חברות הקשורות ללהקה.

התוכנית הייתה לעבור לאוסטרליה לצמיתות, אך אחרי שלושה שבועות בלבד, פליטווד גילה שהנכס הוא, במילותיו של עורך דינו, "בלתי ניתן לניהול, לא מעשי ורחוק מלהיות מתוחזק כראוי". הוא מכר את הבית בהפסד, ובדצמבר 1981 רכש את האחוזה במאליבו, הפעם עם משכנתא של 1.6 מיליון דולר.

כאן נכנס לתמונה אויב קטלני: הריבית של תחילת שנות השמונים. "הוא לקח את ההלוואה בתקופה שבה הריביות היו בשמיים", הסביר קופלי. "ההלוואה הייתה בריבית של 17% והתשלומים החודשיים שלו עמדו על 20,000 דולר. זה המון כסף לכל אחד, אפילו למיק פליטווד". כדי להגן על הערבות שלה להלוואה הראשונית לפליטווד, חברת וורנר השיגה משכנתא שנייה על הבית.

כדי להשלים את התמונה, פליטווד קיווה שהכנסותיו ימשיכו לזרום בקצב של סוף שנות השבעים. אך בזמן שהוא נאבק בחובות, חבריו ללהקה פנו לפרויקטים אישיים משלהם – סטיבי ניקס המשיכה להצליח בגדול עם תקליטי סולו ולינדזי בקינגהאם חקר כיוונים חדשים. כך, ההכנסה של פליטווד בשנים 1982 ו-1983 צנחה דרמטית והייתה נמוכה בהרבה ממה שציפה.

הומור, אחריות והתחלה חדשה

המתופף סירב להאשים את מצוקתו בעצה רעה שקיבל. "אני אקח אחריות מלאה", הוא הצהיר, "במקום שילחשו באוזניים שלי, 'היי, מישהו היה צריך להגיד לך'...". הוא סיפר במבוכה מסוימת על מעריצים ששמו שטרות של דולר לידו כשביקשו חתימה. אך דווקא המשבר הזה חיזק אצלו אמונה ישנה: "זה מקסים שיש כסף, ובוודאי עדיף שדברים כאלה לא יקרו. אבל הפרספקטיבה שבה אתה ניגש לכסף חשובה הרבה יותר מהכסף עצמו".

באופן אירוני, פשיטת הרגל הייתה גם דרך מילוט. "זו הסיבה שהוא הגיש את הבקשה", הסביר קופלי. "אתה שם את החובות והנושים הישנים מאחוריך, ועובר להכנסה חדשה". כל הכנסה שיצר פליטווד מהיום שהגיש את הבקשה ואילך, הייתה שייכת לו בלבד.

"אני בסדר גמור עכשיו", סיכם פליטווד, "אני לא משוגע שמשתולל. אם אתה נותן לכל העניין הזה להפיל אותך ואין לך שום חוש הומור, אני חושב שאתה בבעיה גדולה".

29 במאי 1992, קליפטון, ניו ג'רזי: חשבתם שרוחו של פרדי מרקיורי נחה בשלום? תחשבו שוב. כחצי שנה לאחר מותו הטרגי של סולן להקת קווין האגדי, פרצה שערורייה של ממש במסדרונות בית הספר הקתולי "הלב הקדוש", מקום שהתהדר ב"חינוך מעולה לצד ערכי מוסר גבוהים". מה כבר יכול להרעיד את אמות הסיפים במוסד שמרני כל כך? ובכן, המנון רוק אחד ותלמידי כיתה ח' נחושים.

הכל התחיל כשהתלמידים הנרגשים ביקשו לבצע את הלהיט העל-זמני WE ARE THE CHAMPIONS בטקס הסיום שלהם. אך למנהל בית הספר, דונלד קווינלן, היו תוכניות אחרות. קווינלן, שחשש מההשפעה של מרקיורי, אשר מת מאיידס, החליט להטיל וטו. לטענתו, הוא חייב להגן על הרמה המוסרית של בית הספר מפני כוכב הרוק המת. כן, קראתם נכון. רוחו של פרדי כנראה איימה על קדושת המקום.

כדי להוסיף שמן למדורה, כומר בית הספר התראיין לסוכנות הידיעות AP וסיפק השוואה בלתי נשכחת: "אם הם היו רוצים לשיר 'אני פופאי המלח', זה לא היה מתאים בסיום לימודים דתי". הוא התעקש שאין לזה שום קשר לאורח חייו של כותב השיר, אמירה משעשעת למדי בהתחשב בכך שזו הייתה בדיוק הסיבה שהמנהל ציין.

אבל תלמידי כיתה ח' לא התכוונו לוותר. במקום להוריד את הראש, הם העלו הילוך והזעיקו תגבורת בדמות ארגון האקטיביסטים הלוחמני ACT-UP, ששמו המלא הוא "קואליציית האיידס לשחרור הכוח". חברי הארגון הגיעו לקמפוס כדי להפגין, אך נתקלו במשטרה שהמתינה להם ועצרה שניים מהפעילים. במקביל, התלמידים הפציצו את תחנת הרדיו המקומית בבקשות להשמיע את השיר שוב ושוב.

המהומה הקטנה הפכה בן לילה לסערה לאומית. הסיפור הגיע לכותרות הראשיות ברחבי ארה"ב והוביל להוצאה מחודשת של הסינגל WE ARE THE CHAMPIONS. התקליטון לא שבר שיאי מכירות והגיע למקום ה-52 בלבד במצעדים, אבל עבור התלמידים זה היה ניצחון אדיר. ומה לגבי טקס הסיום? ובכן, בשל המחלוקת הגדולה, בית הספר פשוט ביטל אותו.

אז אולי הם לא זכו לשיר את ההמנון על הבמה, אבל תלמידי "הלב הקדוש" הוכיחו שהם אלופים אמיתיים בקרב על חופש הביטוי, והכל בזכות מנהל אחד מודאג והכוח הנצחי של עולם הרוק.

"לילה באופרה" - הרצאה מיוחדת על להקת קווין והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה: 050-5616459

ב-29 במאי בשנת 1984 יצא תקליט הקאמבק של טינה טרנר, PRIVATE DANCER. רבים חשבו שכבר אין לה מה להציע - והיא הוכיחה שטעות ענקית בידיהם!

לונדון, 1983. בעולם שסגד לצעירים ולחדשים, טינה טרנר הייתה דינוזאור. בגיל 44, אחרי גירושים מתוקשרים וקריירה שירדה למעגלי מופעי קברט מבאסים, מלכת הסול ורית'ם אנד בלוז נראתה כמו מלכה בגלות. אבל מתחת לפני השטח, הר געש של כישרון עמד להתפרץ. בתוך שבועיים קדחתניים בלבד, חבורה אקלקטית של חלוצי סינת'-פופ, אלילי רוק ומפיקים מבריקים התקבצה סביבה כדי ליצור תקליט שלא רק יציל קריירה, אלא יגדיר מחדש את המושג קאמבק. זהו הסיפור המדהים של התקליט PRIVATE DANCER, סיפור על תעוזה, גאונות מוזיקלית והאישה שסירבה שיקבעו לה את תאריך התפוגה.

הכוח המניע מאחורי הנס הזה היה שילוב קטלני: הנחישות הבלתי מתפשרת של טרנר והחזון של המנהל האוסטרלי שלה, רוג'ר דייויס. דייויס, שזיהה את היהלום הגולמי, הבין שהאנרגיה הבימתית המחשמלת שלה יכולה להשתלב באופן מושלם עם סצנת הגל החדש הבריטית. הופעות אורח לצד הרולינג סטונס ורוד סטיוארט כבר רמזו על הפוטנציאל, אך אף חברת תקליטים לא הייתה מוכנה להמר על "הזמרת המבוגרת".

ההזדמנות הגיעה מהכיוון הכי לא צפוי. קרן החשמל הבריטית, או בשמה המוכר BEF, פרויקט של מרטין וור ואיאן קרייג מארש מלהקת הסינת'-פופ HEAVEN 17, חיפשו זמר לפרויקט שלהם. אחרי ששיתוף פעולה מתוכנן עם סנדק הנשמה, ג'יימס בראון, נפל ברגע האחרון, מישהו שם זרק לחלל האוויר את שמה של טרנר. התוצאה: גרסת כיסוי מהפנטת וטעונה בסינטיסייזרים ללהיט של אל גרין, LET'S STAY TOGETHER. השיר הפך ללהיט בבריטניה ושכנע סוף סוף את בכירי קפיטול רקורדס לתת לה צ'אנס.

האיש שנלחם עבורה במסדרונות חברת התקליטים היה ג'ון קרטר, מנהל האמנים והרפרטואר. מול ספקנות והתנגדות, הוא השיג לה חוזה ופתאום תקליט שלם קיבל אור ירוק. הקאץ'? תקציב זעום ולוח זמנים בלתי אפשרי: שבועיים בלבד להקליט הכול.

במהלך גאוני שנולד מתוך אילוץ, דייויס וקרטר החליטו על אסטרטגיית "הפרד ומשול". במקום מפיק אחד, הם גייסו צוות שלם של מפיקים שונים, כשכל אחד אחראי על מספר שירים. המהלך המסוכן הזה הפך ליתרון הגדול ביותר של התקליט, ויצר פסיפס צלילים עשיר שהיה חדשני ונצחי בו זמנית.

אולפני ההקלטות של לונדון, כולל אולפני אבי רואד, הפכו לכוורת רוחשת של יצירתיות. וור ומארש, רכובים על גל ההצלחה, הביאו את הסאונד האלקטרוני החדשני שלהם לא רק ל-LET'S STAY TOGETHER אלא גם לגרסת כיסוי נועזת לשיר 1984 של דיוויד בואי. וור סיפר מאוחר יותר שהיה המום מהמקצועיות של טרנר, שהגיעה לאולפן וידעה בדיוק מה לעשות, כשהיא משלבת את עוצמת הנשמה שלה עם הפקות הסינת' העתידניות שלהם.

במקביל, המפיק והיוצר טרי בריטן רקח עבורה את מה שיהפוך להמנון הגדול מכולם. השיר, WHAT'S LOVE GOT TO DO WITH IT, נדחה קודם לכן על ידי אמנים כמו קליף ריצ'רד ואפילו להקת הפופ באקס פיז. בריטן, יחד עם שותפו גרהאם לייל, הפך אותו להצהרת עצמאות נוטפת רגאיי קליל, שהביאה באופן מושלם את רוחה של טרנר המשוחררת.

לתמונה נכנס גם המפיק רופרט היין, שהיה ידוע בעבודתו עם אמני גל חדש כמו THE FIXX. היין היה אחראי על המנוני הרוק BETTER BE GOOD TO ME ועל הבלדה האוטוביוגרפית I MIGHT HAVE BEEN QUEEN. הוא נדהם מיכולותיה של טרנר; הוא היה משמיע לה דמו של שיר פעם אחת בלבד בנסיעה לאולפן, וכשהם הגיעו, היא כבר הייתה מוכנה להקליט את השירה, לעיתים קרובות בטייק אחד מושלם ועוצמתי.

אך שיתוף הפעולה המפתיע מכולם התרחש בשיר הנושא, PRIVATE DANCER. השיר נכתב על ידי מארק נופפלר, המוח והכוח מאחורי דייר סטרייטס, שהרגיש שהמילים, על רקדנית פרטית, לא מתאימות לקול גברי. עניין משפטי מנע את השימוש בהקלטה המקורית של הלהקה, ולכן הורכבה במהירות להקת-על חדשה באולפן: חברי דייר סטרייטס ללא נופפלר, ואליהם צורף וירטואוז הגיטרה, ג'ף בק, שהקליט סולו גיטרה שנכנס לפנתיאון של הרוק.

הלחץ היה אדיר. ג'ון קרטר מצא את עצמו לא רק בתפקיד ניהולי אלא גם כמפיק בפועל של שיר הנושא. אפילו להקת הג'אז-פאנק THE CRUSADERS גויסה כדי להפיק גרסת כיסוי מפתיעה לשיר HELP של הביטלס. בתוך כל הטירוף היצירתי, שירים רבים נותרו על רצפת חדר העריכה, כמו שיר הרוק האנרגטי HOT FOR YOU, BABY שנחשף רק שנים מאוחר יותר.

כשיצא במאי 1984, התקליט PRIVATE DANCER היה התפוצצות עולמית. הוא מכר למעלה מ-20 מיליון עותקים, זכה בארבעה פרסי גראמי והכתיר את טינה טרנר, כנגד כל הסיכויים, למלכת הרוק'נ'רול הבלתי מעורערת. אשששש!

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "טינה טרנר מתגלגלת על הנהר בלי אייק בסירה ועושה קאמבק עוצמתי בתקליט זה. טרנר משליכה את עצמה לתוך החומר כאן, קולה צורם אך חזק, פיזי וחושני בצורה בלתי אפשרית. בין השירים אין שיר נפל אחד, והם זוכים להגדרות רוק מודרניות שאינן מנותקות ממה שקורה היום. היא קיבלה קצת עזרה: מארק נופפלר, מדייר סטרייטס, כתב את שיר הנושא האיטי והמדהים; ג'ף בק ניגן סולו קורע לב ורופרט היין הפיק חלק גדול מהאלבום וכתב את אחד מהשירים השחצניים שלו, WHAT'S LOVE GOT TO DO WITH IT.

טרנר מכסה הרבה סגנונות, מוזיקלית, אבל זה בהחלט תקליט רוק'נ'רול, למרות הלב הנשמה שלו. נראה שטרנר מבינה לחלוטין את המגע שכל אחד מהשירים הללו היה זקוק לו. כשהיא שרה על היותה 'רקדנית פרטית, רקדנית בשביל כסף, וכל מוזיקה ישנה תתאים', היא משחקת חשפנית זקנה או זונה עם מינימום הולם של רחמים עצמיים. בשנה שעברה, שמעתי את טינה טרנר שרה את השיר הנורא הזה של טרי ג'קס, SEASONS IN THE SUN, בטלוויזיה, והיא מצאה בו משהו ששבר לה את הלב. דמיינו אותה עושה את אותו הדבר לשירים טובים - כמו בתקליט הזה שלה".

ב-28 במאי בשנת 1991 יצא אלבום הבכורה של להקת SMASHING PUMPKINS ושמו GISH. פצצה מתקתקת בשיקגו!

לפני שהפכו לאלילי רוק שממלאים אצטדיונים ומוכרים תקליטי פלטינה, החברים שהו בדירת חדר צפופה בשיקגו, עם חזון אמנותי אחד וכור היתוך מבעבע של אמביציה, מתחים וסאונד שטרם נשמע. הם יביאו יצירה שנולדה מתוך כאוס מבריק.

מפגש גורלי ותשוקה משותפת

הכל התחיל בשנת 1988. בילי קורגן, יוצר גאון ופרפקציוניסט חסר תקנה, שב לעיר הולדתו שיקגו אחרי הרפתקה קצרה בפלורידה עם להקת רוק גותי בשם THE MARKED. הוא פגש בחנות תקליטים את הגיטריסט ג'יימס איהא, חובב מושבע של צלילים בריטיים אפלים וחדשניים דוגמת הקיור וניו אורדר. הכימיה הייתה מיידית. השניים החלו להקליט דמואים ראשוניים בעזרת מכונת תופים פשוטה, ורקחו סאונד ייחודי ששילב פסיכדליה מהפנטת עם כבדות של פוסט-פאנק.

אבל משהו היה חסר. הצליל היה זקוק לעמוד שדרה, לבאס שיחזיק את כל הטירוף. כאן נכנסת לתמונה ד'ארסי רצקי. האגדה מספרת שקורגן פגש אותה לראשונה מחוץ למועדון רוק מקומי, כשהם נקלעו לוויכוח סוער על להקה כלשהי. נושא הריב אבד בהיסטוריה, אבל התשוקה והחוצפה שלה הרשימו את קורגן מספיק כדי להזמין אותה לאודישן. ליין הבס המלודי והעוצמתי שלה הפך מיד לחלק בלתי נפרד מהדנ"א של הפאמפקינס.

החוליה החסרה - תופים אמיתיים

השלישייה עדיין נשענה על הביט הקר של מכונת תופים, וההופעות החיות, למרות שהיו מבטיחות, הרגישו מעט חסרות חיים. הפאזל הושלם עם הגעתו של ג'ימי צ'מברלין, והוא שינה את הכל. צ'מברלין לא היה סתם מתופף רוק, הוא היה מפלצת תופים עם רקע בג'אז ובפיוז'ן, טכניקה מורכבת וסגנון דינמי שנע בין לטיפה עדינה למתקפה אדירה. בתחילה הוא היסס להצטרף ללהקת רוק אלטרנטיבי, זה נראה לו קצת פשוט מדי. אבל ג'אם סשן אחד בלבד הספיק. הקצב הנפיץ והווירטואוזי שלו היה הדלק הסילוני שהלהקה הייתה צריכה. הסמאשינג פאמפקינס נולדו מחדש, חמושים בסאונד שהיה תערובת קטלנית של ריפים כבדים, טקסטורות חלומיות ותיפוף שלא מהעולם הזה.

הבאזז מתחיל והדרך לתקליט

הלהקה החדשה הפכה במהירות לאחת המדוברות בסצנת המוזיקה התוססת של שיקגו. ההופעות שלה היו אירוע עוצמתי, מתקפה קולית שהותירה את הקהל המום. החברים הקליטו קלטות דמו שהתגלגלו מיד ליד ומשכו תשומת לב של לייבלים עצמאיים. סינגל 7 אינץ' בשם I AM ONE יצא בלייבל מקומי, וסינגל נוסף, TRISTESSA, ראה אור בלייבל האייקוני מסיאטל, SUB POP. הבאזז סביבם היה כל כך חזק, שהוא הוביל אותם לחתימה עם CAROLINE RECORDS, חברת בת של וירג'ין, להקלטת תקליט בכורה.

אולפן, לחץ ושליטה מוחלטת

כדי לתרגם את העוצמה הזו לתקליט, הלהקה שכרה מפיק צעיר ומבריק בשם בוץ' ויג והתמקמה באולפני SMART שלו בוויסקונסין. ויג, שעמד להפיק קצת אחר כך את התקליט NEVERMIND של נירוונה, היה האיש המושלם למשימה. ההקלטות, שנמשכו מדצמבר 1990 עד מרץ 1991, היו תקופה של יצירתיות מתפרצת אבל גם של מתח בלתי פוסק.

עם תקציב זעום של 20,000 דולר, הצוות עבד מסביב לשעון. קורגן, המוח היצירתי והכוח המניע, לא התפשר על כלום. הוא רדף אחר שלמות אובססיבית ודרש סאונד עשיר ומורכב, כזה שאף להקת בכורה לא העזה לחלום עליו. הרדיפה הזו אחר השלמות הובילה לכך שקורגן, בצעד שנוי במחלוקת, ניגן בעצמו לא רק את תפקידי הגיטרה והשירה שלו, אלא גם את רוב תפקידי הגיטרה של איהא והבס של רצקי. ההחלטה הזו, שהעניקה לתקליט את הסאונד המהודק והרב-שכבתי שלו, יצרה באופן טבעי חיכוכים וגרמה לשאר החברים המוכשרים להרגיש קצת כמו ניצבים בסרט שלו.

למרות הדרמות, הכישרון של ויג כמפיק הצליח לנווט את החזון השאפתני של קורגן ולהפוך אותו לתקליט עוצמתי ומגובש. התוצאה הסופית הייתה GISH, שהיה אנטיתזה מוחלטת לסצנת הגראנג' ששלטה אז. היו בו כבדות ועוצמה, אבל גם רבדים פסיכדליים, עיבודים מורכבים ומילים מעוררות מחשבה שהבדילו אותו מכל דבר אחר. זו הייתה הצהרת כוונות מהדהדת, מבחן האש שחישל את הלהקה והניח את היסודות להצלחה המטאורית שעוד תבוא. זה היה צליל של מהפכה בהתהוות.

ברולינג סטון נכתב אז: "בהאזנה ל-GISH, הפיצוץ הראשוני ומעורר ההשתאות של סמאשינג פאמפקינס, המילה שליטה לא עולה מיד בראש. אבל עבור בילי קורגן, הזמר-גיטריסט בן העשרים וארבע, המסלול שלו היה כל כך חשוב שהוא התנער כמעט מכל לייבל גדול ובסופו של דבר חתם עם חברת תקליטים קטנה בשם קרוליין רקורדס - כדי לשמור על שליטה יצירתית מלאה. 'גיש', כפי שמתברר, הוא כאוס מחושב בקפידה. 'מה שהלהקה עושה הוא כל כך ספציפי שלא יכולנו לדלל את זה בשום צורה', אומר קורגן. 'לא יכולנו לשים את עצמנו במצב שבו היינו חסרי אונים'.

התוצאות הן הכל חוץ ממעופפות. הלהקה (שכוללת גם את הגיטריסט ג'יימס איהא, הבסיסטית ד'ארסי והמתופף ג'ימי צ'מברלין) מסתובבת בגלים של פידבקים ומנגינות מעוותות להפליא - אנרגיה מתערבלת שמעלה באוב חזיונות של ג'ימי הנדריקס שיושב עם הסטוג'ס. 'אולפן הוא מראה גדולה', אומר קורגן. 'אתה יכול לראות כל סדק בפרסונה שלך. זה היה כמו להסתכל לתוך עצמך. לפעמים אני מאזין לתקליט, ואני רק רוצה לבכות. חשוב להאמין שאנחנו חושפים הכל. האלבום הזה הוא כמו מישהו שעובר בבית. אני מרגיש שהצלחתי להכניס אנשים הביתה אבל אולי לא דרך אף אחת מהדלתות'. בפעם הבאה אולי קורגן יהיה מוכן להקשיב להצעות של חברות תקליטים גדולות. 'אנחנו מוכנים עכשיו', הוא אומר על תשומת הלב הממשמשת ובאה. 'מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. אנחנו כאן'...".

קורגן סיפר, שנים לאחר מכן לרולינג סטון, על מפיק האלבום, בוץ' ויג: "ובכן, הדבר הראשון הוא שבוץ', כמתופף, ממש התחבר לג'ימי צ'מברלין, ולא רק בתיפוף שלו, אלא גם בצליל התופים שלו. הייתה להם זיקה טבעית, והם דיברו בשפה שרק מתופפים יכולים לדבר. בוץ' היה המאמין האמיתי הראשון ביכולתו של ג'ימי. יש לו את זה. בוץ' הקליט מתופפי אינדי כל הזמן, והנה מגיע ג'ימי צ'מברלין בפתח. הדרך שבה ג'ימי היכה בתופים התחברה לדרך שבה בוץ' הקליט תופים. בעיני, כשאני חושב על האלבום הזה, אני חושב על צליל התוף. הייתי באולפן עם בחור שהיה בעצם אלמוני, כמונו. כלומר, הוא עשה כמה דברים של סאב פופ. ידענו שהוא עבד קצת עם נירוונה, ונירוונה הייתה בעלייה. קרה דבר, אבל אנשים לא ידעו מי הוא. היינו באולפן ביום שבו הוא קיבל את השיחה לעשות את האלבום NEVERMIND . ממש הייתי בחדר הסמוך. יכולתי לשמוע אותו מדבר. הוא נכנס ואמר, 'הציעו לי את העבודה הזו'. היה לו את המבט הקודר הזה על הפנים כי הם רצו שהוא יעבוד עם הרכב שהוא לא בהכרח רצה לעבוד איתו. הם לא סמכו עליו כי הוא לא היה ישות מוכרת.

למרות שקורט רצה לעבוד איתו, הלייבל חשד בכך ורצה שהוא ולהקתו יעבדו עם מפיק מבוסס יותר. ברור שזה בסופו של דבר לא קרה, ובוץ' הפיק את האלבום בעצמו, וגם אז לקחו לו את המיקס. היינו שם כי כל הדברים האלה התרחשו לא רק בשבילנו, אלא בשביל הסצנה בכלל. זה דבר אחד להסתכל אחורה על ההיסטוריה ולומר, 'אוי, כמה פנטסטי', אבל בזמנו, זה היה מאוד לא בטוח. לאף אחד מאיתנו לא הבטיחו כלום. היית יושב בישיבות של חברת התקליטים והם היו אומרים לך, 'הדבר הזה לא יימכר. אנחנו יודעים שמשהו קורה ואנחנו רוצים להיות בעסק הזה, אבל אנחנו לא חושבים שזה הולך להיות גדול ככל שהוא יכול להיות, אז האם אתה מוכן לעשות את זה גדול יותר?' וכולנו היינו מושכים בכתפיים ואומרים, אנחנו לא יודעים על מה אתם מדברים'... הם נתנו לנו תקציב צנוע מאוד ורצו שנרטיב את הרגליים, אז הם תקעו אותנו בפינה עם המפיק חסר השם הזה בשם בוץ' ויג כדי לעשות תקליט שבדעתם עומד להישכח. אבל אז התקליט שלנו מתחיל להימכר בטירוף והם מתחילים לחשוב, 'אולי אנחנו עלינו פה על משהו'. בערך בזמן שהם מנסים להבין מה לעשות, הנה מגיע התקליט של פרל ג'אם והמשחק משתנה בן לילה כשיצא האלבום ההוא של נירוונה".

ב-29 במאי בשנת 1967 - ג'ימי הנדריקס מתנוסס בגדול ולהקת פינק פלויד בקטן מאד, במודעה על הופעה.

ב-29 במאי בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה הנפלא של קרוסבי, סטילס ונאש. הסופרגרופ שנולדה בטעות: הסיפור המלא והמטורף מאחורי התקליט הראשון.

שנת 1969 הייתה שנה משוגעת במוזיקה, אבל אפילו בתוכה, רגע אחד הרעיד את עולם הרוק: ההכרזה על החיבור בין דיוויד קרוסבי, סטיבן סטילס וגרהאם נאש. עוד לפני ששחררו תו אחד, הם כבר הוכתרו בתור סופרגרופ. ולא בכדי. קרוסבי, הקול המלאכי של הבירדס, סטילס, הגיטריסט והיוצר המחונן מבופאלו ספרינגפילד, ונאש, מכונת הלהיטים של ההוליס. זה לא היה רק שילוב של קולות הרמוניים שנשמעו כאילו נולדו זה לזה, אלא איחוד של שלושה כותבי שירים גאונים, כל אחד מהם עולם ומלואו. הציפיות היו בשמיים, וכשהתקליט הראשון שלהם נחת בחנויות, הוא לא רק עמד בציפיות – הוא ריסק אותן לרסיסים. אבל איך לעזאזל הקסם הזה קרה? בואו נחזור להתחלה.

הפיצוצים שהולידו את המפץ

הכל התחיל עם שניים, קרוסבי וסטילס. הלהקות שלהם, הבירדס ובופאלו ספרינגפילד, הופיעו יחד והכימיה ניצתה. קרוסבי בדיוק מצא את עצמו מחוץ לבירדס אחרי שהתנהגותו החלה לסטות מהמסלול. הוא ניסה להשתלט על הלהקה ודרש שהחברים יקליטו לתקליטם THE NOTORIOUS BYRD BROTHERS שיר שכתב על מערכת יחסים משולשת בשם TRIAD. חבריו ללהקה העדיפו לוותר על הפרובוקציה ובחרו במקום זאת להקליט קאבר לשיר של קרול קינג, GOIN' BACK. קרוסבי הזועם איבד את זה, והבירדס לא היססו. הם נסעו לביתו בהוליווד והראו לו את הדלת והחוצה מהלהקה.

במקביל, מעבר לאוקיינוס, בלונדון, גרהאם נאש הרגיש חנוק. הוא היה מתוסכל מהכיוון הפופי והבטוח שההוליס לקחו. הקש ששבר את גבו הגיע באולפן. הוא סיים להקליט שיר אישי שכתב, THE SLEEP SONG, וברגע שסיים לשיר, הזמר השני בלהקה, אלן קלארק, פרץ לחדר וצעק שהם בחיים לא יקליטו את "השיר הנוראי הזה". נאש ההמום הבין שהסוף קרב. כשהלהקה החליטה להקליט תקליט שלם משירי בוב דילן, הוא הטיל וטו. אבל הוא היה לבד בהחלטה והוא הרגיש לבד. אחרי הכל, הוא היה היחיד שעישן ג'וינטים, בעוד השאר העדיפו בירה. לא היה להם באמת על מה לדבר. בזמן שהם יצאו לפאב, הוא נשאר באולפן והחל לפתח שירים כמו MARRAKESH EXPRESS, מבין שעם ההוליס, העתיד שלו אבוד.

אין כמוני - יש לי ג'וני

נאש לא רק היה במשבר מקצועי, גם נישואיו התפרקו. בפברואר 1968, כשההוליס הגיעו להופיע בארה"ב, הוא פגש את ג'וני מיטשל, שזה עתה סיימה להקליט תקליט בהפקתו של לא אחר מאשר דיוויד קרוסבי. הקליק היה מיידי. כשלהקת ההוליס חזרה להופעה נוספת בארה"ב, כל המי ומי של סצנת הרוק הגיעו לראות אותם: קרוסבי, כל חברי בופאלו ספרינגפילד, להקת האימהות והאבות וג'ון סבסטיאן. כולם נדהמו מקולו של נאש. אחרי ההופעה, קרוסבי וסטילס "חטפו" את נאש לנסיעה במכונית. שם, בתוך הרכב, הכימיה בין השלושה התפוצצה לראשונה. קרוסבי כבר רקם תוכנית איך לגנוב את נאש מההוליס, אבל סטילס עוד היסס, נאמן לבופאלו ספרינגפילד.

אבל הנאמנות הזו לא החזיקה מעמד. במאי 1968, בופאלו ספרינגפילד התפרקה. סטילס מצא את עצמו מבלה עם ג'ימי הנדריקס ומנגן עם בת זוגו דאז, הזמרת ג'ודי קולינס. פתאום הגיע טלפון מאל קופר, שהציע לו להקליט יחד תקליט שהפך לקלאסיקה: SUPER SESSION. סטילס, שלא היה חתום באף חברת תקליטים, היה "חופשי להעמסה" והסכים מיד.עדיין, הוא רצה את קרוסבי.

השניים הקליטו יחד דמואים, שהתגלגלו איכשהו לידיו של שדרן רדיו מלוס אנג'לס. השדרן, בהומור מפולפל, הציג אותם כצמד בשם THE FROZEN NOSES, רמז עבה להסנפת קוקאין. קרוסבי, כהרגלו, חשב שזה משעשע ביותר. נאש, ששמע על כך בלונדון אחרי עוד ריב עם ההוליס, החליט שזהו זה. הוא עלה על טיסה ללוס אנג'לס, הגיע לביתה של ג'וני, ושם, בחצר, חיכו לו קרוסבי וסטילס. הם התחילו לשיר, נאש הצטרף עם קול שלישי, והשאר היסטוריה. הקסם ההרמוני נולד.

אולפן, עוגות קצפת וחור בדלת

נאש טס ללונדון לבשר להוליס את הבשורה המרה. הם היו שבורי לב, אבל הוא כבר ראה את הדרך החדשה והמלהיבה. הוא חזר ללוס אנג'לס והשלישייה נכנסה לאולפן RECORD PLANT עם המפיק האגדי פול רוטשילד (זה שהקליט את הדלתות, ג'ניס ג'ופלין). קרוסבי וסטילס היו כל כך לחוצים שנאש יתחרט, שהם טסו אחריו ללונדון כדי לוודא שהוא לא בורח להם, חס וחלילה. ב-8 בדצמבר 1968, נאש עזב רשמית. הדרך נסללה להקלטת תקליט בכורה. כשכתב מהרולינג סטון שאל את קרוסבי איך לתאר את הסאונד שלהם, קרוסבי ענה: "לתאר את זה במילים? זה כמו לנסות לתאר מהו משגל".

ההקלטות, שהחלו בפברואר 1969 הגשום, היו פרץ של יצירתיות. המתופף דאלאס טיילור גויס לאחר שסטילס התרשם ממנו בסשנים לתקליט הסולו של ג'ון סבסטיאן. השיר הראשון שהוקלט היה יצירת המופת של סטילס, SUITE: JUDY BLUE EYES, שנכתב על פרידתו מג'ודי קולינס והורכב מחתיכות מוזיקליות שונות. החלק האחרון, המושר בספרדית, נכתב במקור על קובה, וסטילס השאיר אותו כך כדי להפריד אותו רעיונית משאר השיר. ההבטחה שקולינס לא יכלה לקיים, עליה שר סטילס, הייתה מאבקה באלכוהוליזם.

האווירה באולפן הייתה מחשמלת, מלאת גאווה והומור. חברי הלהקה נהגו לזרוק עוגות קצפת דמיוניות זה על זה כשטעו בטייק בהקלטה. לילה אחד, כשהמתח גבר, חברים שנכחו באולפן קפצו החוצה, קנו עוגות אמיתיות והפכו את המקום לזירת מלחמת קצפת. כולם צחקו, חוץ מסטילס שלבש מעיל פרוות שועל יקר שהתמלא בקצפת שבמהרה החמיצה. סטילס התעצבן פעם נוספת כשגילה שטייק בס מושלם שניגן (עם אצבע שבורה מתאונת דרכים) לא הוקלט. בזעמו, הוא בעט בדלת האולפן והשאיר בה חור למזכרת. עצבני, הבחור הזה!

הסיפורים שמאחורי השירים

השיר MARRAKESH EXPRESS: נאש כתב אותו במהלך נסיעת רכבת ממנה נהנה במרוקו בשנת 1966. הוא ישב בתחילה במחלקה הראשונה המשעממת, אך מהר מאוד עבר לקרונות הזולים, שם גילה עולם ססגוני של אנשים, תרנגולות, ברווזים וחזירים וזה הדליק אותו. המלמול של קרוסבי בתחילת השיר (WHOOPA, HEY MESA, HOOBA HUFFA) הוא אחת מאותן הברות חסרות פשר שנהג לפלוט באופן קבוע.

השיר GUINNEVERE: שירו של קרוסבי נכתב על שלוש נשים בחייו. אחת הייתה ג'וני מיטשל. השנייה הייתה כריסטין הינטון, חברתו שנהרגה בתאונת דרכים לאחר מכן והותירה אותו שבור נפשית. זהות האישה השלישית נותרה סוד.

השיר LONG TIME GONE: קרוסבי כתב את השיר העוצמתי הזה ביום בו נרצח בובי קנדי בשנת 1968, בתחושה שהתקווה למנהיגות טהורה באמריקה מתה יחד איתו. השיר הפך לאייקוני כשפתח את הסרט על פסטיבל וודסטוק.

בתקליט ניגן סטילס כמעט בכל הכלים (למעט התופים של טיילור), והוא הדמות הדומיננטית. שני אורחים נוספים השתתפו ללא קרדיט: המתופף ג'ים גורדון ניגן ב-MARRAKESH EXPRESS ומאמה קאס שרה קולות ב-PRE-ROAD DOWNS.

העטיפה שכמעט ולא הייתה

השלישייה רצתה שהעטיפה של התקליט תשקף את המוזיקה. אז הם מצאו בית נטוש ומושלם בפינת רחוב בהוליווד. הצלם הנרי דילץ צילם אותם יושבים על הספה שמחוץ לבית. רק אחרי שפיתחו את התמונות, החברים קלטו באימה שהם יושבים בסדר הלא נכון: נאש, סטילס, קרוסבי. למחרת הם מיהרו חזרה למקום כדי לצלם מחדש, רק כדי לגלות שהבית נהרס עד היסוד. לא נותרה ברירה אלא להישאר עם התמונה המקורית, שהפכה לאחת העטיפות המפורסמות בהיסטוריה. אם תסתכלו היטב, תראו את פניו של המתופף דאלאס טיילור מציצות מחלון הבית – תמונתו נוספה מאוחר יותר בסטודיו.

כשמנהל אטלנטיק, אהמט ארטגון, שמע את ההרמוניות באולפן, הוא ידע שיש לו ביצת זהב ביד. חיוך ענק נמרח על פניו. התקליט יצא, הביקורות הרעיפו שבחים, והסינגלים MARRAKESH EXPRESS ו-SUITE: JUDY BLUE EYES זינקו במצעדים והזניקו את שלושת החברים אל אטמוספרת הכוכבים הגדולים של פנתיאון הרוק.

עכשיו, אחרי שקראתם את זה, שימו את התקליט. תנו למוזיקה הנפלאה הזו להציף אתכם.

ב-29 במאי בשנת 1992 נדם ליבו של גיבור גיטרה בריטי אגדי שרובכם כנראה מעולם לא שמעתם עליו. קראו לו פיטר ג'ון הלסול, אבל בעולם המוזיקה הכירו אותו בתור אולי, והסיפור שלו הוא אחד הפספוסים הגדולים והטרגיים בתולדות הרוק. כן, זה הגיטריסט שנגע בשמיים ונפל לתהום.

אולי הלסול היה תופעת טבע. גיטריסט שמאלי שניגן בגיטרה רגילה הפוכה, וניגן בוויברפון בצורה שאף אחד לא הבין איך הוא עושה את זה. בלהקות המוקדמות שלו, TIMEBOX, TEMPEST ובעיקר PATTO, הוא יצר צלילים שהקדימו את זמנם. סגנונו המהיר, הג'אזי והבלתי צפוי לחלוטין הפך אותו לאגדה בקרב קולגות ומוזיקאים, לגורו של ממש. אבל בעוד שאריק קלפטון וג'ימי פייג' הפכו לאלילים, הלסול נותר הסוד השמור של התעשייה.

הסוף, כמו במקרים רבים מדי, היה טרגי. הוא נמצא מת בדירתו במדריד מהתקף לב שנגרם ממנת יתר של הרואין. האירוניה האכזרית היא שהוא התמכר לסם בשנת 1989 כשניסה לעזור לחבר מלהקת RADIO FUTURA הספרדית להיגמל ונפל בעצמו. בסופו של דבר, הכסף הרב שהוציא נועד למנה שהרגה אותו בשנתו, בגיל 43 בלבד.

אז לכבודו של הגאון הנשכח, בואו נצלול אל הסיפור של PATTO, הלהקה המופרעת והנהדרת שלו.

העוף המוזר של הרוק המתקדם

בתחילת שנות השבעים, כשכולם ניסו להיות יס או ג'נסיס, PATTO הייתה חיה אחרת לחלוטין. חבריה, יוצאי להקת הפופ TIMEBOX – הסולן מייק פאטו, המתופף ג'ון האלסי, הבסיסט קלייב גריפית'ס והלסול בכבודו ובעצמו – החליטו לזרוק את ספר החוקים לפח. המילה "להיט" לא הייתה בלקסיקון שלהם; הם הלכו עם האמת הפנימית שלהם, גם אם היא הייתה משונה, מורכבת ובלתי מסחרית בעליל. האלסי סיפר פעם: "אי אפשר היה לקרוא למה שעשינו ב-PATTO שירים. אלו היו קומפוזיציות. חלקן מופשטות, דברים אוונגרדיים. זו הייתה התקופה של המוזיקה המתקדמת, ופשוט השתפרנו כנגנים".

התוצאה הייתה תערובת מסחררת: נגינת הגיטרה הקוסמית והג'אזית של הלסול שלקחה את המאזין למסע חסר כיוון ידוע מראש; קולו המחוספס ומלא הנשמה של מייק פאטו; וחטיבת קצב שנשמעה כמו מכונה משומנת היטב ששותה קצת יותר מדי בירות על הבמה – מהודקת ועם זאת מרושלת בכוונה תחילה, כמו להקת פאבים על ספידים.

תקליטים מהגיהינום (בקטע טוב)

אז איך להקה שכזו לא המריאה? זו השאלה הגדולה. תקליט הבכורה שלה, PATTO, שיצא בנובמבר 1970 בחברת התקליטים ורטיגו, היה יצירת מופת. המפיק היה מאף ווינווד (כן, אח של סטיבי), והביקורות קלטו את הגאונות. במלודי מייקר נכתב: "בהתחלה, לפי השם, נדמה שהלהקה היא הסולן ונגני הליווי שלו, אבל למעשה, מי שנמצא בחזית הוא אולי הלסול, שמנגן בגיטרה, פסנתר וויברפון באופן נפלא. זו מוזיקה מאוד מרשימה". אבל ההופעות היו סיפור אחר. היו לילות שבהם הקהל נותר דומם, מבולבל לחלוטין. אפילו לא מחיאת כף אחת ביישנית.

בשנת 1971 יצא התקליט השני, HOLD YOUR FIRE, עם עטיפה מדליקה של רוג'ר דין (שצייר גם ללהקת יס). המוזיקה הייתה קצת פחות ג'אזית ויותר רוק'נ'רולית, עם השפעות ברורות של להקה כמו THE FACES. אבל הביקורות היו חלוקות. מלודי מייקר טען שהתקליט "קצת מבאס אך עדיין מהנה". בעיתון DISC AND MUSIC ECHO לקחו את זה למקום אחר לגמרי: "PATTO היא להקה מטרידה. זה לא בא מהמוזיקה, אלא מהמילים. יש פה נושאים שמגיעים ישר מהביוב".

השיא הגיע עם התקליט השלישי והאחרון שלה כלהקה מתפקדת, ROLL 'EM SMOKE 'EM PUT ANOTHER LINE OUT שיצא בשנת 1972 בחברת התקליטים ISLAND. כאן הלהקה כבר זרקה כל היגיון מהחלון. התקליט כולל את השיר MUMMY, קטע כל כך סוטה וביזארי שחייבים להקשיב לו פעמיים כדי להאמין שהוא בכלל קיים. ב-NME כתבו עליו את הביקורת המושלמת: "אם אתם על סף שיגעון ומחפשים פסקול מתאים למצבכם – רוצו וקנו את התקליט הזה. זה תקליט מסיבות מצוין, בתנאי שכל החברים שלכם מוזרים ביותר". האלסי: "עם השניים הראשונים שהקלטנו, נתנו כל מה שהיה בנו וחברת התקליטים ורטיגו לא עשתה שום דבר לקידום המכירות, אז התפכחנו כשבאנו להקליט את האלבום השלישי".

הסוף המר

הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בארצות הברית כחימום לג'ו קוקר, שלא היה אז בשיאו. זה היה אסון. באדלייד, אוסטרליה, המשטרה פשטה על המלון שלהם בחיפוש אחר סמים. חברי הלהקה יצאו נקיים, אבל כל הצוות שלהם נעצר. לפי הסיפורים, השופט במשפט שאל אם יוכל לקבל כרטיסים להופעה.

הפיצוץ הסופי קרה במהלך הקלטות התקליט הרביעי, שנגנז וקיבל את השם הראוי MONKEY'S BUM (ישבן של קוף). המריבות בין הלסול לפאטו הפכו את האולפן לגן ילדים. הלסול סירב לנגן כמו שצריך את השירים של פאטו וכשהאחרון שאל אותו מה נסגר, הלסול פשוט הכניס את הגיטרה לנרתיק, שם אותה על הכתף ויצא מהאולפן – ומהלהקה – לתמיד. הם ניסו להציל את המצב עם נשפן העל, מל קולינס (מקינג קרימזון), אבל חברת התקליטים הבהירה להם: אין הלסול? אין להקה!

אז בפעם הבאה כשאתם מחפשים משהו שיפוצץ לכם את המוח, תנו צ'אנס ל-PATTO. זו לא מוזיקה קלה, אבל כשהאסימון נופל, הוא נשאר שם לנצח.

גם זה קרה ב-29 במאי: מקטטה שהולידה חברות אמיצה ועד לילה פסיכדלי שיצא משליטה, ההיסטוריה של הרוק מלאה ברגעים בלתי נשכחים. קבלו כמה מהם.

הלילה בו המשקה קיבל בעיטה חומצית

שנת 1971, סן פרנסיסקו, המכה של ילדי הפרחים. להקת גרייטפול דד, חביבת הפסיכדליה, עלתה לבמה באולם ווינטרלנד המיתולוגי. מה שהקהל לא ידע זה שבמהלך הערב, אל תוך קערות הפונץ' הענקיות טפטפו בנדיבות טיפות של LSD. האירוע, שזכה לשם הציורי THE ACID PUNCH NIGHT, יצא במהירות משליטה. המוני צעירים תמימים שרק רצו לשתות משהו קר מצאו את עצמם במסע הזיות לא מתוכנן. עבור רבים, זה נגמר בטריפים רעים במיוחד, ועבור כשלושים מהם, הלילה הסתיים בנסיעה דחופה לחדר המיון. אגדה אורבנית מספרת שהאחראי לכך היה אוסלי סטנלי, הכימאי המפורסם של הסצנה ואיש הסאונד של הלהקה.

התעלומה של בסיסט "פרפר הברזל"

במשך ארבע שנים וחצי, משפחתו של פיליפ טיילור קריימר חיה בסיוט. הבסיסט לשעבר של להקת הרוק הכבד "פרפר הברזל" (בין השנים 1974 ל-1977) נעלם כלא היה. קריימר, שהיה גם מהנדס מבריק שעבד על פיתוח טיל ה-MX ועל טכנולוגיות מהפכניות לדחיסת וידאו, נראה לאחרונה ב-12 בפברואר 1995. הוא היה בדרכו לאסוף שותף עסקי משדה התעופה, ולאחר מכן נעלמו עקבותיו. הוא הספיק לנהל מספר שיחות טלפון מוזרות כשלאשתו הוא קרא "אמא אדמה", הוא שוחח גם עם חברו הטוב ומתופף הלהקה רון בושי, ולבסוף צלצל למשטרה.

בשיחתו האחרונה הוא אמר: "אני הולך להתאבד ואני רוצה שכולם ידעו שאו ג'יי סימפסון חף מפשע. הם עשו את זה". נטען כי הוא התייחס לראיות שגילה במסגרת עבודתו על ניתוח קלטת וידאו ממשפט הרצח המפורסם. האם התאבד? האם נחטף על ידי חוצנים? האם גורמים הקשורים למשפט סימפסון השתיקו אותו? התשובה החלקית הגיעה רק בשנת 1999, כשצלם שתיעד מכוניות הרוסות בתחתית קניון דקר במאליבו, גילה את שרידי גופתו בתוך רכבו המסחרי. המסתורין סביב מותו נותר עד היום.

חברות שנולדה בקטטה אלימה

גארי ברוקר, הזמר והפסנתרן האגדי של להקת פרוקול הארום נולד ביום זה בשנת 1945 וסיפר פעם איך נולדה חברות אמיצה בין שתי להקות ענק. "ביוני 1963, הופעתי עם הלהקה שלי דאז, THE PARAMOUNTS, בעיירה דיל שבקנט. הופענו יחד עם להקה צעירה נוספת בשם הרולינג סטונס, שבדיוק הוציאה את תקליטון הבכורה שלה עם השיר COME ON". ברוקר המשיך ותיאר: "אחרי ההופעות, פרצה במקום תגרה המונית ומפחידה. חבורת חיילים מהבסיס הסמוך התקוטטה עם גנגסטרים מקומיים. ברחנו כל הנגנים לחדר ההלבשה ונעלנו את הדלת בפחד. הרגע הזה, בו הצטופפנו יחד, יצר בינינו לבין הסטונס קשר מיוחד". הקשר הזה הוכיח את עצמו כשהסטונס רצו להוציא את השיר POISON IVY כתקליטון השני שלהם. "הסברנו להם שאנחנו בדיוק הקלטנו גרסה משלנו ורוצים לשחרר אותה. מתוך התחשבות, הם ויתרו על הרעיון כדי לא לפגוע בנו, ושמרו את השיר שלהם להוצאה מאוחרת יותר על גבי תקליטון מורחב (E.P)". זו מחווה של חברים אמיתיים. ברוקר הלך לעולמו בפברואר 2022.

הרגע שבו נולד המנון

בשנת 1977, להקת קווין הופיעה באולם ניו בינגלי בסטאפורד, מקום שכבר אינו קיים אך אירח את גדולי הרוק. הגיטריסט בריאן מאי סיפר: "זו הייתה הופעה מיוזעת, חמה, והקהל פשוט לא הפסיק לשיר איתנו. זה היה מחזה נדיר באותם ימים". בסוף ההופעה, כשהלהקה כבר ירדה מהבמה, הם שמעו את הקהל כולו שואג יחד את השיר "לעולם לא תצעדו לבד". החוויה הזו הכתה בחברי הלהקה. הם החליטו שהתקליט הבא יהיה ישיר יותר, כזה שיעודד את הקהל להיות חלק פעיל במופע. באותו לילה, שניים מההמנונים הגדולים בהיסטוריה נולדו. בריאן מאי חזר הביתה עם רעיון לכתוב את WE WILL ROCK YOU, עם מקצב התיפוף הרגליים ומחיאות הכפיים שכל אחד יכול לבצע. במקביל, פרדי מרקיורי החל לחשוב על WE ARE THE CHAMPIONS כתשובה ישירה לאהבה מהקהל. והשאר היסטוריה.

כשבריאן מאי פחד על הגיטרה שלו

שנת 1980. קווין מצלמת בלונדון קליפ חדשני ופורץ דרך לשיר PLAY THE GAME. בקליפ, שביים בריאן גראנט, נראית סצנה שבה פרדי מרקיורי (שעמד לראשונה מול המצלמות עם שפם) מנסה לחטוף את הגיטרה מידיו של בריאן מאי. מאי, שהיה ידוע בקשר המיוחד שלו לגיטרת ה-RED SPECIAL המפורסמת שבנה בעצמו עם אביו שנים רבות קודם לכן, חשש בצדק לשלומה. הפתרון היה יצירתי: לסצנה הספציפית הזו, הוא החליף את הגיטרה היקרה שלו בגיטרת פנדר זולה. רק למקרה שההתלהבות של פרדי תהיה אמיתית מדי.

חדשות קצרות מהעבר

1967: להקת הטרמלוס משחררת תקליטון חדש עם הלהיט SILENCE IS GOLDEN. רבים לא יודעים, אבל השיר הוא בכלל גרסת כיסוי לשיר שהיה צד ב' בתקליטון של להקת ארבע העונות, והפך להצלחה ענקית דווקא בביצוע הבריטי.

1956: תמונה אייקונית של אלביס פרסלי מצולמת בחצר ביתו בממפיס. המלך בדיוק חזר מסיבוב הופעות, והציוד של הלהקה עדיין קשור לגג מכוניתו. מאחורי כתפו הימנית מבצבצת הקדילאק הוורודה המפורסמת, סמל ההצלחה המסחררת שלו.

הגיטריסט שרכב אל השקיעה: ב-29 במאי 1989, עולם הרוק איבד את אחד הקולות הייחודיים ביותר שלו. ג'ון צ'יפולינה, הגיטריסט המהפנט של להקת QUICKSILVER MESSENGER SERVICE, שנכנע בגיל 45 למחלת ריאות חסימתית כרונית (אמפיזמה), תוצאה של הפרעה גנטית בשם חוסר באלפא-1 אנטיטריפסין. אבל סיפורו הוא הרבה יותר מסופו העצוב.

צ'יפולינה היה התגלמות המושג "אליל גיטרה": גבוה, צנום, עם רעמת שיער שחורה וחלקה. כשהוא אחז בגיטרת ה-GIBSON SG האייקונית שלו משנת 1961, הוא לא סתם ניגן בה – הוא פיסל צלילים. הסאונד שלו, שהיה חד, נועז ומלא ויברטו, הפך לאחד מעמודי התווך של הסצנה הפסיכדלית בסן פרנסיסקו. הוא השתמש במערכת הגברה מורכבת ששילבה מגברי טרנזיסטור ומגברי מנורות, מה שיצר את הגוון הבלתי נשכח שלו.

ולמרות כל זאת, שמו לא מהדהד היום בעוצמה כמו זה של ג'רי גרסיה, קרלוס סנטנה או יורמה קאוקונן. אי צדק היסטורי, אם תשאלו אותי. עד ימיו האחרונים, הוא המשיך להופיע במועדונים קטנים בצפון קליפורניה, לעיתים כשהוא נעזר בכיסא גלגלים, אך הוא לעולם לא איבד את התשוקה לנגן.

כדי להבין את גאונותו, אחזור בזמן למרץ 1969, אל התקליט השני והחשוב של להקתו, שנקרא HAPPY TRAILS.

ארבעה מופלאים במסע קסם פסיכדלי

להקת QUICKSILVER MESSENGER SERVICE, או בקיצור QMS, קמה בשנת 1965 והייתה אחת מלהקות הקאלט המשובחות והחשובות ביותר שיצאו מסן פרנסיסקו. באופן בלתי מוצדק בעליל, היא נותרה בצילן של ענקיות כמו ג'פרסון איירפליין וגרייטפול דד. רבים קושרים אותה בעיקר לזמר דינו ולנטה, שכתב את ההמנון GET TOGETHER (שזכה להצלחה דווקא בביצוע של להקת THE YOUNGBLOODS), אך בזמן הקלטת התקליט הזה, ולנטה ריצה עונש מאסר על החזקת מריחואנה. מה שהתברר כברכה במסווה.

בהיעדרו, רביעיית הזהב של הלהקה התגבשה לכדי יחידה מוזיקלית מושלמת: גארי דנקן בגיטרה, דייויד פרייברג בבס, גרג אלמור בתופים, וכמובן, ג'ון צ'יפולינה בגיטרה מובילה. יחד הם רקחו תערובת מסחררת של רוק, ג'אז, קאנטרי ופסיכדליה טהורה, שהייתה כולה שלהם.

התקליט HAPPY TRAILS הוא לא יצירת אולפן מהונדסת, אלא תמונה חיה ונושמת של הלהקה בהופעה. רובו הוקלט בהופעות חיות באולמות פילמור איסט ופילמור ווסט, והוא נחשב לאחד מתקליטי ההופעה החיה הטובים בכל הזמנים ואבן דרך בפסיכדליה.

מחווה לבו דידלי ובית ספר לגיטרות

התקליט נפתח במהלך נועז במיוחד: צד שלם, קרוב ל-25 דקות, שמוקדש כולו לג'אם אינסופי על השיר WHO DO YOU LOVE של אגדת הרוק'נ'רול בו דידלי. זהו לא סתם קאבר, זוהי דקונסטרוקציה. כל אחד מחברי הלהקה מקבל את הבמה לסולו וירטואוזי, והם יוצרים יחד מסע מוזיקלי מהפנט. זה הסאונד של סן פרנסיסקו בשיא תפארתו. אך אל תטעו, למרות האווירה, זו לא פסיכדליה של אפקטים זולים ומילים על פטריות. זהו טריפ שנובע ישירות מהכלים, מהאנרגיה ומהאינטראקציה בין הנגנים. זוהי חוויה על-חושית שנוצרת מרוק'נ'רול טהור ומשובח. התקליט הזה היה האחרון של הרביעייה הקלאסית, ואיזו חותמת הוא השאיר! עבודת הגיטרות הכפולה של צ'יפולינה ודנקן היא שיעור מאלף בטוויית צלילים חשמליים, דיאלוג מבריק בין שני סגנונות שהשלימו זה את זה באופן מושלם.

הצד השני ממשיך את המחווה לבו דידלי עם השיר MONA, וממנו זה ממשיך למסע עם קטעים כמו MAIDEN OF THE CANCER MOON ו-CALVARY, שמציגים מסך גיטרות מהפנט, תיפוף בסגנון מארש צבאי פסיכדלי ופידבקים מענגים. לקראת הסוף, כהומאז' קטן, מצטטת הלהקה את נעימת הנושא מסדרת המערבונים "המופע של רוי רוג'רס", מקור ההשראה לשם התקליט ולעטיפה המרהיבה שלו.

אז מה אמרו המבקרים אז?

מגזין בילבורד פרסם במרץ 1969: "הדינמיקה האנרגטית של הגיטרות כאן לוקחת את מוחו של המאזין ממוזיקת 'מוד' לחללית הפסיכדליה – דבר שראוי להביא בזכותו את הלהקה הזו למצעדים". מגזין רולינג סטון היה נלהב עוד יותר במאי 1969: "זה מתחיל עם צד שלם שמוקדש לשיר WHO DO YOU LOVE. ההקלטה של ההופעה הזו היא מעולה. זה כבר כמה שנים שהלהקה הזו מבצעת את השיר הזה בהופעות. עכשיו לקחה הלהקה את סיפור האימה הזה של בו דידלי והפכה אותו לאחת ההקלטות הטובות ביותר שיצאו מסאן פרנסיסקו. זה אף יותר מדי טוב מכדי שזה יישמע מציאותי. גם צד שני מעולה אך לקח לי שעתיים עד שהגעתי אליו".

אז תנעלו את מגפי הבוקרים שלכם, תקפצו על האוכף וצאו למסע צלילים בלתי נשכח. זהו תקליט חובה בכל אוסף שמכבד את עצמו. ושימו ווליום גבוה. כי ככה צריך.

ב-29 במאי בשנת 1945 נולד פרנסיס רוסי, חוד החנית של להקת סטאטוס קוו. אז הנה להקת סטאטוס קוו מודל 1973. "תמיד יש דרך ארוכה ויש בנו הרבה יותר מזה לתת".

בשנה זו כבר זכתה הלהקה לתורים ארוכים בהופעותיה, אבל זה לא תמיד היה כל כך קל עבור חבריה. הם הגיעו לראשונה לתשומת לב עם השיר הפסיכדלי המדליק, PICTURES OF MATCHSTICK MEN. כאשר השיר ICE IN THE SUN הקליט עקב אחריו, נראה היה כאילו סטאטוס קוו התבססו, לפחות כלהקת להיטים בתקליטונים. אבל מעט נשמע עליהם עד כמה ששינו פאזה והופיעו כלהקת בוגי שהתקבלה בברכה על ידי הקהל שוחר המוזיקה הכבדה יותר.

"אני לא חושב שהשיר PICTURES OF MATCHSTICK MEN היה השיא שלנו", אמר גיטריסט הלהקה, פרנסיס רוסי לעיתון NME. "אפילו לא חשבנו שזה הולך להיות להיט. למעשה, זה נועד במקור כצד ב' של תקליטון".

הקהל שבא לראות את הלהקה הורכב מצעירים שגילם הממוצע היה 16-12. "אין שום דבר רע בילדים צעירים", אמר רוסי. "היה לנו מישהו שנכנס לחדר ההלבשה באותו לילה ואמר 'מה כל הצעירים האלו עושים כאן?', כאילו משהו לא בסדר איתם. לנו זה לא משנה באיזה גיל הם, כל עוד הם מבינים אותנו ואוהבים את מה שאנחנו עושים".

במהלך עשר השנים שחברי הלהקה פעלו ביחד הם לא חשבו על פיצול. גם כשהם לא הצליחו למשוך את ההמונים אליהם.

רוסי: "רבצה עלינו קללה מסוכנת בשנת 1969 כששום דבר לא קרה לנו. פשוט הופענו במועדוני עובדים, וכמעט לא היו אנשים שבאו לראות אותנו. אבל זה פשוט נבנה שוב משם".

גיטריסט הלהקה הנוסף, ריק פרפיט: "היינו הרבה זמן ביחד ולכן בטחנו זה בזה. אולי היינו חושבים להתפצל אם היינו מבינים את גודל מצוקתנו, אבל לא הבנו כמה אנחנו נמצאים למטה".

"אנחנו לא מרגישים עכשיו אחרת כי אנחנו גדולים", אמר רוסי. "ההבדל היחיד הוא מספר האנשים שאנחנו רואים מהבמה. הצלחנו להגיע להצלחה במידה מסוימת, אך תמיד יש דרך ארוכה ויש בנו הרבה יותר מזה לתת". בינתיים דאגו מבקרי המוזיקה להלום חזק בשליליותם על ראש הלהקה. אחד מאותם מבקרים תיאר את הלהקה כתופעה זוועתית מבחינה מוזיקלית. זה הצליח לעצבן את חברי הלהקה.

באותה שנה יצא האלבום HELLO שחטף מהרולינג סטון ביקורת מאד קשה: "האלבום הזה כה נוראי שאין מאזין שפוי שיוכל לספוג ממנו יותר מקומץ צלילים. הלהקה הזו שוחקת עד דק את פורמט הבוגי ונשמעים כמו להקת סלייד שהתנגשה עם ווישבון אש. לאחר הקשבה למוזיקה המונוטונית שבתקליט הזה שנקרא 'שלום' (HELLO), כל שנותר הוא לייחל שזה כרטיס ה'היה שלום' (GOODBYE) של סטאטוס קוו מעולם המוזיקה".

רוסי: "לפני ההצלחה שלנו, אנשים שנהגו לכתוב עלינו היו בעיקר אנשים שאהבו אותנו. עכשיו נראה שיש כאלה שכותבים על הלהקה שלא בהכרח רוצים. זו רק עבודה עבורם. גם אם מבקר לא אוהב את זה, הוא צריך לפחות להיות הגון ולכתוב שהצעירים כן אוהבים את זה. מוזיקה היא דבר שבא מהלב. אני יודע שזה נשמע נדוש, אבל זה נכון. אנחנו מנגנים דברים בסיסיים ופשוטים, אבל זה לא אומר שאנחנו מזוויעים מוזיקלית".

פרפיט: "אם ננסה להיות יותר טכניים מבחינה מוזיקלית, נאבד את התחושה שלנו. היו לנו הרבה בעיות עם אנשי אבטחה בהופעותינו שחושבים שאנו מתגרים בקהל. יש כל מיני הודעות שמגיעות מהצד של הבמה שאומרות לנו להגיד לבחורות לשבת במקום, אבל אין טעם לנסות להגיד להן. ברגע שקהל קם, אתה לא יכול להגיד לו לשבת שוב. כשהופענו בלידס, פתאום הקהל זינק. מעולם לא ראיתי דבר כזה. בהופעה אחרת עלה בחור לבמה ואנשי האבטחה גררו אותו בשערו ופשוט העיפו אותו לרחוב. זה נורא".

ב-29 במאי בשנת 1997 טבע הזמר-גיטריסט-יוצר, ג'ף באקלי בן ה-30, והותיר רבים המומים.

זה היה ערב חמים של סוף מאי 1997, ועל גדות נהר הוולף שמצפון למיסיסיפי התנגנה מוזיקה אדירה. מרמקול נייד בקעו שירים של הביטלס, ג'יינס אדיקשן ופורנו פור פיירוס, פסקול מושלם לשקיעה. אבל אז, בספונטניות שכל כך אפיינה אותו, ג'ף באקלי, כוכב הרוק העולה בן ה-30, החליט שהרגע דורש יותר. עם הבגדים והמגפיים עליו, הוא פשוט נכנס אל המים הבוציים.

חברו, קית' פוטי, שהסיע אותו לחזרות לקראת הקלטת התקליט השני והמצופה שלו, הביט בו המום. "מה לעזאזל אתה עושה?", הוא שאל את באקלי, שהמים כבר הגיעו לברכיו, "אתה לא יכול לשחות במים האלו". באקלי רק חייך את חיוכו הכובש, זרק לאוויר כמה שורות מהשיר WHOLE LOTTA LOVE של לד זפלין האהובים עליו, והחל לשחות. הרגע הקסום הפך לסיוט בשניות. "תיזהר מהספינה שמתקרבת אליך!" צעק פוטי באימה. באקלי חמק מספינה קטנה, אך אז הגיעה ספינה גדולה יותר שיצרה שובל גלים חזק. פוטי הסב את ראשו לרגע כדי להכניס את הרמקול בחזרה לרכב. כשהרים את מבטו שוב, ג'ף באקלי נעלם.

כוכב שביט ושמו GRACE

כדי להבין את גודל ההלם, צריך לחזור אחורה לשנת 1994. באקלי היה בחור יפה תואר עם כריזמה ממגנטת וקול של מלאכים, ששחרר את תקליט הבכורה היחיד שהושלם בחייו, GRACE. זו לא הייתה הצלחה מסחרית מיידית, אלא יצירת מופת שבנתה את המוניטין שלה מפה לאוזן. הביקורות הרקיעו אותה לשחקים ומוזיקאים אגדיים נמשכו אליו כפרפרים לאש. ג'ימי פייג' מלד זפלין ראה בו יורש ראוי, ונהג להגיע להופעותיו הקטנות. דיוויד בואי הכריז ש-GRACE הוא אחד מעשרת התקליטים האהובים עליו בכל הזמנים.

הקסם של באקלי היה רב-ממדי. קולו יכול היה להיות שברירי ועדין ברגע אחד, ואז להתפוצץ בזעקת רוק אדירה ועתירת ביטחון ברגע הבא. הוא כתב שירים מקוריים ומהפנטים וידע לקחת שירים של אחרים ולהפוך אותם לשלו. הביצוע שלו ל-HALLELUJAH של לאונרד כהן הפך לגרסה המוכרת והמצמררת יותר של השיר, וביצועו ל-LILAC WINE הקלאסי (שכתב ג'יימס שלטון) היה טהור וג'אזי.

הסיפור שלו נראה כמעט מושלם מדי, אולי אפילו נבואי. הוא היה בנו של המוזיקאי המחונן טים באקלי, אותו בקושי הכיר, שמת גם הוא צעיר, בגיל 28 בשנת 1975, ממנת יתר. רבים מצאו דמיון מצמרר בין שני הבאקלים – בכישרון הגולמי, ביצירה המקורית וחסרת הפשרות, ובגורל הטראגי.

"ג'ף נעדר בנהר"

בחזרה לגדת הנהר. אחרי שקרא בשמו של חברו במשך כרבע שעה, פוטי המבועת רץ לבניין סמוך, דפק על דלת ולא הרפה עד שמישהו פתח לו, כשבשעה 21:22 חייג למוקד 911. תוך זמן קצר האזור המה ניידות, מסוקים וכתבי חדשות.

בחדר החזרות, חברי הלהקה המתינו. באקלי ופוטי היו צריכים כבר להגיע. נורית המשיבון הבהבה. הם לחצו על הכפתור ושמעו את קולו הנסער של פוטי ממלמל משהו על מים והערות לא ברורות. ואז הטלפון צלצל. על הקו היה פוטי. "משהו קרה", אמר בקול רועד, "ג'ף נעדר בנהר".

השיחות החלו לזרום החוצה, לאמו בקליפורניה, לאנשי הצוות, לחברים. התגובה הראשונית של רבים הייתה דומה: ג'ף תמיד היה נעלם קצת, לוקח לעצמו יום-יומיים של חופש מהלחץ של העבודה על התקליט החדש, ששם העבודה שלו היה MY SWEETHEART THE DRUNK. "מה העניין הגדול הפעם?", תהו חלקם. לרגע אפילו עלתה שמועה שמדובר במתיחה מוצלחת.

אבל החיפושים הקדחתניים נמשכו. ביום שישי, כשהצטרפו צוללנים, כבר היה ברור לכולם שג'ף באקלי לא ייצא מהנהר בחיים. ב-4 ביוני, כמעט שבוע לאחר ההיעלמות, אדם שהפליג בספינת נהר זיהה משהו מטריד צף ליד הגדה, לכוד מתחת לענפים. זו הייתה גופה. שוטר שהוזעק למקום מיהר לחסום את האזור מפני צלמים שניסו לתפוס תמונה של הגופה הנפוחה. קצת אחרי שבע בערב, הזיהוי היה ודאי, בין היתר בזכות עגיל זהב קטן בטבורו. על פרק ידו, שעון הקוורץ שלו עדיין תיקתק. שעון החיים של בעליו, לעומת זאת, כבר מזמן עצר מלכת.

בונוס: החודש, מאי בשנת 1973 (לא ידוע בדיוק מתי), יצא תקליט חדש ללהקת הרוק הבריטית SPOOKY TOOTH - השן המפחידה שחוזרת לנשוך והקאמבק היה מפתיע עם שם תקליט מבטיח: YOU BROKE MY HEART SO I BUSTED YOUR JAW.

להקת SPOOKY TOOTH הייתה חיה פצועה אך אדירה. עם שילוב קטלני של בלוז-רוק, סול ופסיכדליה, ובראשה צמד המנהיגים מייק הריסון הבריטי וגארי רייט האמריקאי, הם היו אהובי המבקרים. אבל כמו בסיפורי רוק רבים, ההצלחה המסחרית הגדולה תמיד חמקה להם בין האצבעות. עד 1970, המתח הפנימי והוויכוחים האמנותיים הכריעו את הלהקה, והיא התפרקה בקול ענות חלושה, מותירה מאחור מורשת של תקליטים אדירים כמו SPOOKY TWO או THE LAST PUFF. החברים התפזרו לכל עבר כאילו אין מחר.

אבל אז, בשנת 1973, כנגד כל הסיכויים, קרה הלא ייאמן. השם SPOOKY TOOTH קם לתחייה מהאפר כדי להקליט תקליט חדש, שנולד מתוך שאיפות סולו שהתנפצו ונגנים חדשים עם אנרגיה נמרצת.

בשנים שבין הפירוק לאיחוד, הכוכבים הראשיים של הלהקה ניסו את מזלם לבד. מייק הריסון הוציא שני תקליטי סולו, ואילו הקלידן והזמר גארי רייט הקים הרכב משלו בשם WONDERWHEEL והקליט את התקליט EXTRACTION. למרות שהפרויקטים האלו היו מכובדים, הם, איך לומר, לא ממש הצליחו להדליק את המצעדים. הגורל, או אולי חברת התקליטים שלהם, סימן להם שהגיע הזמן לחזור הביתה.

האיחוד בספטמבר 1972 לא נולד מחיבוקים ודמעות, אלא מהכיס ומההיגיון הבריא. חברת התקליטים איילנד לחצה להחזיר את המותג המוכר והמוערך, והכישלון היחסי של פרויקטים של סולו שכנע את שני המנהיגים לבלוע את הגאווה ולנסות שוב. הציר המרכזי היה ברור: הקול המחוספס והנשמתי של הריסון לצד הלחנים המלודיים והנגינה הדומיננטית של רייט על הקלידים.

אבל זה לא היה איחוד נוסטלגי פשוט. הגיטריסט המקורי, לות'ר גרוסוונור, כבר מצא בית חם בלהקת מוט דה הופל (כשהוא משנה את שמו על הבמה לאריאל בנדר), והמתופף מייק קלי גם לא היה פנוי. כאן נכנס לתמונה המהפך האמיתי. רייט גייס שני מוזיקאים מלהקת הליווי שלו, WONDERWHEEL: המתופף העוצמתי ברייסון גרהם (שגם היה חבר בלהקת הפרוג MAINHORSE), וגיטריסט צעיר, אנרגטי ומוכשר בטירוף בשם מיק ג'ונס. על הבס הופקד כריס סטיוארט. השילוב הזה יצר דינמיקה מחשמלת.

הלהקה המחודשת נכנסה לאולפן במלוא המרץ כדי ליצור את מה שיהפוך ל-YOU BROKE MY HEART SO I BUSTED YOUR JAW. ההקלטות פוזרו בין שלושה אולפנים בלונדון כשגארי רייט היה הכוח המניע מאחורי התקליט. הוא כתב את רוב החומרים. אבל התוספת של מיק ג'ונס שינתה את כללי המשחק. ג'ונס, שלימים יהפוך למוח מאחורי להקת פורינר, הביא איתו ריפים של גיטרה קשוחים ושריריים שהזריקו רוק כבד וטהור לסאונד המורכב של הלהקה. פתאום, לצד הקלידים הנפלאים של רייט, ניצבה חומה של גיטרות עוצמתיות. קולו של הריסון נשאר העוגן המרכזי, אך היה ברור שהסאונד של הלהקה התפתח והתאים את עצמו לעידן החדש של הרוק.

התוצאה הייתה תקליט שהוא לגמרי SPOOKY TOOTH, אבל בגרסה מעודכנת, מלוטשת ובועטת יותר לשנת 1973. הבלוז הגולמי עדיין היה שם, אבל הוא עבר פילטר של רוק אצטדיונים. שם התקליט, שנון ומאיים בו זמנית, שיקף היטב את המסע המטלטל שעברה הלהקה ואת חזרתה הבלתי מתפשרת לבמה. השיר הפותח, COTTON GROWING MAN, הוא פצצת אנרגיה כבדה ושיר שמאד אהוב עליי פה הוא הבלדה העוצמתית, SELF SEEKING MAN. תקשיבו!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459