top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 ביולי בעולם הרוק

עודכן: 15 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-3 ביולי (3.7) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "השוואות בינינו לביטלס? איש לא אמר השוואות מהסוג הזה בפנינו. פה ושם יש איזה עיתונאי ששאל אותנו אם אנחנו מאבדים פופולריות, בגלל הצלחת הביטלס. התשובה שלנו משתנה, בהתאם למצב הרוח שלנו" (בריאן בנט, מתופף להקת הצלליות, בעיתון NME, בשנת 1964).


ב-3 ביולי בשנת 1968 יצא תקליטה השלישי של להקת הדלתות ושמו WAITING FOR THE SUN.


SIDE 1

1. Hello, I Love You

2. Love Street

3. Not to Touch the Earth

4. Summer's Almost Gone

5. Wintertime Love

6. The Unknown Soldier


SIDE 2

1. Spanish Caravan

2. My Wild Love

3. We Could Be So Good Together

4. Yes, the River Knows

5. Five to One


אז הנה מספר ביקורות על תקליט זה ובאופן כללי נראה כי העיתונים לא אהבו אותו. לכל קוראיי פה - קחו את הביקורות כקפסולת זמן מעשירה על התקופה ההיא. המטרה היא ללמדכם מה היה בזמן אמיתי.


1. עיתון רולינג סטון פרסם בספטמבר 1968: "אחרי שנה וחצי בה חזינו בפוזות של ג'ים מוריסון יצפה מישהו נורמלי לקבל בתקליט הזה סוג של צמיחה מוזיקלית. התקליט הזה לא נורא אך הוא רחוק מלהלהיב. הלהקה עצמה נשמעת כרגיל מהודקת. ריי מנזרק עושה דברים נחמדים על המקלדת שלו ורובי קריגר מפגין שליטה בגיטרה שלו. חטיבת הקצב (עליה מופקד המתופף ג'ון דנסמור) לוקה בחסר, אך לפחות כולם יחד פה. השירים נעים בין הטריוויאלים לפרוידיאנים".


2. עיתון EYE פרסם בנובמבר 1968: "הדלתות הן להקה מתעתעת. הם נראים ככאלה שנגד מסגרת אך שיריהם נשמעים שיגרתיים. המילים בשירים מדברות על חירות, ספונטניות ואבסורד אך המוזיקה שלהם הדוקה מדי עד כדי החבאת האלמנטים האלה. השיר WE COULD BE SO GOOD TOGETHER נשמע מעובד מדי עד הפיכתו לצפוי. אנחנו מצפים ליותר מהלהקה הזו. הטוב מהנגנים פה הוא רובי קריגר. כלהקה נשמעים החברים ככאלה שאינם מסוגלים לשקף מוזיקלית את המילים שמוריסון נתן להם. אם כבר מדברים עליו - מוריסון הוא זמר מוגבל שנשמע אותו דבר בכל שיר שהוא שר. אני מוצא אותו אפקטיבי בקטעים הפחות מורכבים. השירים HELLO I LOVE YOU ו- LOVE STREET הם הטובים לטעמי פה".


3. עיתון AMERICAN RECORD GUIDE פרסם באוקטובר 1968: "עוד ניסיון יומרני בארוטיקת סאדו-מאזו מבית היוצר של הדלתות, הלהקה מס' 1 של אמריקה".


4. עיתון JAZZ AND POP פרסם בדצמבר 1968: "מבחינת תמלילים ומוזיקה מציגה להקת הדלתות עולם שמורכב בעיקר מסקס, סמים ומהפכה. שני צידי התקליט נפתחים עם שירים קלילים שמעניקים הנאה רגעית אך לא מעבר לזה. אולי זה כדי להקל על המאזין עם החומר הכבד שנמצא בהמשך. אני לא ממש נהנה מהמוזיקה של הלהקה הזו אך אני מוקסם מהיכולת של הלהקה לשקף את הכיעור הסיוטי שבמציאות שלנו".


5. עיתון STEREO REVIEW פרסם ביוני 1969: "כולם - או כמעט כולם - מנסים לומר לי כמה להקת הדלתות היא להקה מצוינת. אז הקשבתי להם שוב. והם שוב לא נוגעים בי. לא כבדרנים ולא ככאלה שמנסים לזעזע מוזיקלית. הם נשמעים לי כמו להקה שמנסה לדחוק בנו זעם מוגזם מדי ולא משהו שהוא מעבר לזה".


אז כן, יש שחשו בתקליט זה אכזבה נוראית. ובכן - אחרי הכל, כשלהקה מוציאה את הטוב ביותר שהיא יכולה, אאין דרך אחרת מאשר לרדת למטה. הלהקה עצמה נהגה להסביר את הכישלון הזה (שבעיניי מדובר פה דווקא בתקליט נהדר) ב'גורם האלבום השלישי': מנגנים יחד במשך זמן רב, מעלים כל מיני חומרים, מנפים אותם, מלטשים אותם, שמים את כל השירים הזוכים בשני התקליטים הראשונים ואז, כשמגיע זמן הקלטת התקליט השלישי שלך, נשארים רק עם כלום מלבד המוץ. חברי הלהקה היו אז במשבר יצירתי ואפילו שקלו להקליט צד שלם של התקליט עם ג'אם ארוך, CELEBRATION OF THE LIZARD KING. הקשבתי להקלטה הארוכה הארוכה וכל שנותר לי להגיד הוא, תודה לאל שהמפיק שלהם, פול רוטשילד, הבין שזה צעד בעייתי ודחק בארבעת החברים להתאמץ יותר וגם לשלוף כמה שירים מהעבר הרחוק.


כך יצא תקליט מגוון עם הרבה עניין. אם זה הלהיט הפותח, HELLO I LOVE YOU (שבמהרה חטפו הדלתות תביעה משפטית עליו, כי היה דומה מדי ללהיט ALL DAY AND ALL OF THE NIGHT של הקינקס). יש פה גם דרמה מותחת עם NOT TO TOUCH THE EART, פלמנקו קסום עם SPANISH CARAVAN, תחושת אימה וטרגדיה עם THE UNKNOWN SOLDIER ו- FIVE TO ONE הכבד והאלים. ויש את הבלדה LOVE STREET שמביאה את הצד הרך של ג'ים מוריסון, כמו גם SUMMER'S ALMOST GONE. מצד שני, יש פה שירים שנועדו למלא חלל בתקליט - אבל היי... הלוואי על הרבה להקות אחרות שירים "סותמי חורים" כאלו.


זה תקליט לא ברור בסטנדרטים של להקת הדלתות אבל זה עדיין תקליט טוב מאוד בסטנדרטים של כל אחד אחר, כמובן; אבל זה נשמע כאילו רבים מהשירים האלו נכתבו והוקלטו בחיפזון רב, שלא לדבר על נסיבות כבדות - בעיות הסמים והאלכוהול האישיות של ג'ים מוריסון (או שמא, דמותו האלימה שהפכה להיקרא בפי סובביו ג'ימבו) הלכו והחמירו כל הזמן. הדלתות אולי חיכו פה לשמש, אבל החשיכה העמיקה מרגע לרגע.


והנה כמה מילים על עטיפת התקליט.


פול פרארה היה צלם דוגמניות בזמן בו החל לצלם את חברי להקת הדלתות. זה היה באמצע 1967. פרארה, שבדיוק סיים לצלם ספיישל טלוויזיוני עם ננסי סינטרה, נתקל בבחורה בשם פאמלה קארסון. הוא צילם אותה לעבודת דוגמנות בלוס אנג'לס. בעת הצילום סיפרה קארסון לפרארה שהבן זוג שלה הוא ג'ים מוריסון וכי הוא אינו מרוצה מהצלמים שצילמו את הלהקה עד אז.


פרארה הכיר את מוריסון ומנזרק עוד קודם לכן, כשהשלושה למדו יחדיו במחלקת הקולנוע באוניברסיטה. והנה עכשיו הוא קיבל לידיו את משרת הצלם הקבוע. כך זכה לתעד את הלהקה בעת צעידה לפסגה.


פרארה: "כשנכנסתי לתמונה, ראיתי במהרה כי לג'ים מוריסון אין חברים. הוא כל הזמן היה מתמסטל ומשתכר. שאר חברי הלהקה לא נהגו לבלות עמו. הם היו בורחים להם לביתם ולמשפחותיהם. גם ג'ים עצמו ידע מדי פעם לנהל זוגיות עם קארסון. עם זאת, הוא היה רחוק מלהיות איש של מסגרות".


נקודת השיא של פרארה הייתה צילום עטיפת האלבום השלישי. שנה לאחר מכן הוא כבר מצא את עצמו מביים סרטים עבור הלהקה – FEAST OF FRIENDS ו- HWY, AN AMERICAN PASTORAL.


פרארה: "אם יש בן אדם שהשתנה כל כך מול פניי היה זה ג'ים מוריסון. בהתחלה הוא היה מלאך יפה תואר והוא הפך להיות איש מנופח ושמן. כל זה קרה תוך שלוש שנים וחצי. החלק הראשון של חייו בלהקה היה קסום, תמים ופואטי. החלק השני התמקד כולו בלהיות כוכב מין והחלק השלישי היה כמו זמר בלוז מנופח שמידרדר באופן איטי. איזו אנלוגיה ויזואלית עצובה היא זו לתאר את חייו של כוכב רוק".


פרארה אף טוען לעזרה בכתיבת אחד משירי הלהקה: "ג'ים היה לילה אחד בביתי. שם כתבנו יחדיו את השיר WAITING FOR THE SUN. לצערי אין לי הוכחה לכך, אחרת הייתי מאד עשיר היום, אך זה מה שבאמת קרה. השיר הזה היה מיועד לתקליט השלישי של הלהקה. לכן לקחתי את הארבעה למקום גבוה בקניון טופאנגה, שם צילמתי אותם בעת שקיעת השמש במטרה לתת לתמונה דווקא אווירה של זריחתה".



ההרצאה "הרוכבים בסערה - סיפורה של להקת הדלתות" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-3 ביולי בשנת 1969 יצא אלבום בכורה לניק דרייק. שמו הוא FIVE LEAVES LEFT.


SIDE 1

1. Time Has Told Me

2. River Man

3. Three Hours

4. Way To Blue

5. Day Is Done


SIDE 2

1. 'Cello Song

2. Thoughts Of Mary Jane

3. Man In A Shed

4. Fruit Tree

5. Saturday Sun


אי שם בשנות התשעים הגעתי לחנות תקליטים יד שניה בתל אביב. המוכרת כבר הכירה אותי ושאלה, "תגיד, שמעת על ניק דרייק?". כן, שמעתי את שמו - אמרתי לה - אבל אין לי מושג מה היא המוסיקה שלו. היא סיפרה לי בשני משפטים שיש לו מוסיקה שקטה ושהוא התאבד. בתור אוהב רוק מתקדם מורכב ורוק קלאסי עתיר רעש, לא טרחתי לבדוק מי זה הדרייק הזה. מה גם שבימים ההם קשה ביותר היה למצוא תקליט שלו להקשבה. זה היה לפני עידן היו טיוב וההוצאות המחודשות לאלבומים.


עברו שנים רבות ונחשפתי ליופי של הצלילים בתחום הפולק-רוק הבריטי. אם זו להקת פיירפורט קונבנשן, או להקת פנטאנגל, או ג'ון מרטין. אז ברור שהמסלול שלהם הוביל אותי אל ניק דרייק. לפתע נפל האסימון ובחוזקה. נכבשתי בקסם של יצירתו. זה היה כמו לגלות יהלום אבוד. התאהבתי לחלוטין.


בהקשבה ראשונה לאלבום זה (קודם בדיסק ומאז - כמובן - רכשתי את זה בתקליט) נשארתי עם דחף להאזין לזה בפעם השנייה, כי איכשהו רציתי להבין אותו יותר וזה התחיל לגדול עליי. זה תקליט כמעט אקוסטי טהור, אם כי מדי פעם ניק מגובה על ידי הגיטריסט ריצ'רד תומפסון מלהקת פיירפורט קונבנשן, דני תומפסון - איש להקת פנטאנגל - בקונטרבס, פול האריס מצטרף בפסנתר מדי פעם, ורוברט קירבי מתזמר את כל כלי המיתר הקסומים באלבום, שגם הם מהווים חלק מהותי מהחוויה. ומעל הכל - הקול והפריטה של ניק דרייק. סוג של הגשה שלא שמעתי כמותה, בכזו עוצמה.


יש המכנים את היצירה שלו מדכאת ועגומה; עבורי זו מוסיקה של סתיו. השירים הם בעיקר מינוריים במהותם, אבל זה לא כאילו הם נכתבו מנקודת מבטו של אדם מריר, מדוכא ביסודיות. זה יותר כמו עמדה של מישהו עמוק המתבונן בחולשתו האישית ושל כל אחד אחר בעולם המסתורי והמסוכן הזה.


זה קשה לבחור את נקודות השיא באלבום הזה. ניק דרייק שר את הכל כאילו הוא פשוט עומד שם בחלון, כמו בעטיפה הקדמית, ומגיש את מחשבותיו למי שבאמת רוצה להקשיב לשיריו העדינים בצורה קיצונית ומפוצצים מכישרון.


תקליט זה יצא לחנויות עוד כשהיה דרייק סטודנט בקיימברידג'. הוריו היו מאד גאים בהקלטות אך מצד שני גם התפלאו על הכיוון החדש שבנם בחר בו. הוא, מצדו, היה בטוח שזה מה שהוא רוצה לעשות בחיים - ליצור ולנגן מוסיקה. הוריו לא הבינו בהתחלה כמה המוסיקה שלו טובה. הם חשבו כי הוא עושה טעות איומה בכך שהחליט בסוף לעזוב את לימודיו בקיימברידג' אך ניק ידע דבר ברור - אם הוא לא הולך עכשיו על כל הקופה, הוא יפספס את הזדמנות חייו.


ניק דרייק היה פרפקציוניסט. הדבר ניכר מהשנייה שנכנס בפעם הראשונה לאולפן ההקלטות SOUND TECHNIQUES שבצ'לסי ביולי 1968. אך ההקלטות נגררו למשך כשנה בגלל המעבר של האולפן מארבעה לשמונה ערוצים בתקופה ההיא. זו לא הייתה הסיבה היחידה. אופיו של דרייק גם גרם לזה. בויד ודרייק עבדו לאט. הם הקליטו כל פעם כמה קטעים, נתנו להם זמן מנוחה וחזרו אליהם אחרי כחודש לבדוק אם עדיין יש בהם ניצוץ. ג'ון ווד, שהיה אחד מטכנאי ההקלטה של האולפן, נכבש בקסמו של דרייק. מערכת היחסים המוסיקלית בין שני אלה תימשך עד למותו של דרייק בשנת 1974.


בויד חיפש מישהו שיתזמר כראוי את השירים של ניק. את ההמלצה הראשונה הוא קיבל מפיטר אשר (אחיה של ג'יין אשר, שהייתה בת זוגו של פול מקרטני) שהמליץ לו על ריצ'ארד יוסון, שתיזמר את אלבום הבכורה של ג'יימס טיילור ב-1968. אך התזמורים שיוסון שלח לא השביעו את רצונם של בויד וג'ון ווד. דרייק אמר להם שיש לו חבר בקיימברידג' שיכול לעשות עיבודים טובים יותר. ווד ובויד שאלו אותו איזה ניסיון יש למתזמר הזה. הם נדהמו לשמוע שאין לו כלל נסיון ושהוא מעולם לא היה באולפן הקלטות. אך רוברט קירבי המתזמר כבר עבד בינתיים על תיזמורים לכמה מהשירים שהוקלטו. ואלה התזמורים שכבשו את בויד ונכנסו לתקליט הבכורה.


ב-5 באוגוסט 1969, ממש לפני יציאת האלבום, התארח ניק באולפני רדיו הבי בי סי וביצע שם ארבעה שירים. שם התקליט בא מפתקית האזהרה בתוך כל חפיסת ניירות לגלגול סיגריה, שציינה כי נשארו בה רק חמישה דפים אחרונים לגלגול ושכדאי לקנות אחת חדשה. השם הזה הפך למשמעותי ומצמרר יותר כשבשנת 1974 הוא מת - חמש שנים אחרי יצירת התקליט הזה. כל שנה הייתה כמו דף בשבילו. ונשארו חמישה כאלה עד לסיום חייו.


המפיק ג'ו בויד: "לא הייתה מחשבה גדולה מדי מאחורי עיצוב העטיפה. עבד איתי בחור בשם דני הלפרין, שהיה מעצב והיה שותף בחברת עיצובי הפוסטרים שלי. אני זוכר שכולנו התלהבנו דווקא מהתמונה בה ניק נראה כשהוא נשען על קיר בנינוחות בעוד איש נראה רץ במהירות לידו. זו הייתה תמונה שצילם קית' מוריס. זה היה בזמן בו עדיין לא עוצבה עד הסוף דמותו של ניק כאניגמטי. כולם חשבו אז שהוא ביישן ולא מעבר לזה. אני לא יודע מדוע התמונה שנבחרה בסוף לעטיפה היא קטנה יחסית, עם רקע ירוק סביבה. אבל רצינו להוציא את התקליט ומהר וכנראה שזה השפיע על העיצוב".


כרזת השיווק לאלבומו של ניק ציינה כי הוא גבוה, יפה תואר וגר ליד קיימברידג'. אין לו טלפון מסיבות כלכליות ושהוא אוהב להתרחק מעין הציבור למשך תקופות ארוכות על מנת ליצור מוסיקה. הביקורות לאלבום הבכורה היו נלהבות. המכירות הגיעו לכ-5,000 עותקים. מספר יפה בשביל אמן לא ידוע כלל.


עיתון INTERNATIONAL TIMES פרסם בביקורתו על תקליט הבכורה כי 'אני לא חשב שהתרשמתי כל כך מאלבום של זמר לא ידוע מאז שקיבלתי את תקליטו של דנקאן בראון'. עיתון 'מלודי מייקר' כתב על התקליט ביולי 1969 : "כל המעשנים יבינו מיד את משמעות שם התקליט הזה, שנשמע פואטי ביותר. זה תקליט מעניין מאד". עיתון DISC AND MUSIC ECHO כתב באוגוסט 1969 : "נגינת הגיטרה של דרייק רכה ועדינה. הקול שלו מושך מאד. יש בו אווריריות בלוזית. אך השירים שלו אינם בטוחים וחסרי כיוון. זה נשמע כמו אלבום לנוח איתו. אך בטוח שיום אחד יהיה דרייק כישרון גדול מאד בסצנה". עיתון NME כתב באוקטובר 1969 : "ניק דרייק הוא שם חדש בשבילי וכנראה גם בשבילך. אך צר לי לבשר שהאיש הזה חסר כישרון".


בשביל לקדם את אלבומו הוא אף הופיע פה ושם. הוא חימם את זמר הפולק ראלף מקטל ב-1969. אך במהלך ביצוע השיר FRUIT TREE קרה משהו לא ברור וניק עזב את הבמה באמצע השיר ולא חזר.


במהלך קריירה של חמש שנים הופיע ניק מספר זעום של הופעות. הגדולה ביותר מהן הייתה ברויאל פסטיבל הול בדצמבר 1969. להקת פיירפורט קונבנשן הייתה הלהקה הראשית בערב הזה. היא בדיוק הוציאה אז את אלבומה המשובח LIEGE AND LIEF. בקהל היו 2,500 איש. באותו ערב הופיעו גם ג'ון מרטין עם בברלי אשתו. כולם היו אז חתומים לחברת ISLAND ואת כולם הפיק ג'ו בויד. ניק דרייק פתח את הערב.


הדעות חלוקות בנוגע לכמה נוח הוא הרגיש באותו רגע על הבמה. אחותו גבריאל חשבה שהופעתו הייתה טובה. הוא ישב על שרפרף ולטעמה פשוט חישמל את הקהל. הקהל היה קשוב לגמרי. יש לציין שהערב הזה היה טעון מכמה סיבות. אחת מהן היא שזו הייתה הופעתה הפומבית הראשונה של להקת פיירפורט קונבנשן אחרי התאונה הנוראית בה נהרגו מתופף הלהקה, מרטין לאמבל, וחברתו של הגיטריסט ריצ'ארד תומפסון.

לכן הקהל היה הפעם רגוע וקשוב מהרגיל. הוא ביצע כמה שירים ואף חזר לנגן בהדרן את השיר THINGS BEHIND THE SUN (שיצא רק באלבומו השלישי, PINK MOON). מה שכן, ניק לא אמר מילה אחת לקהל בין השירים. אנשים אחרים ראו בכך דבר לא טוב. ההפסקות בין השירים נראו להם ארוכות מדי כי לקח לו זמן לכוון את הגיטרה בכל פעם.


ב-24 בינואר 1970 הופיע דרייק לצד שני תותחי רוק מתקדם, בתחילת דרכם: ג'נסיס ואטומיק רוסטר. הופעתו לא התקבלה בהתלהבות מצד הקהל. אנת'וני פיליפס, הגיטריסט של ג'נסיס אז: "הופענו לצידו של ניק דרייק. אחד הדברים העצובים ביותר עבורי הוא שאנחנו לא ממש הקשבנו לו. גם הקהל לא ייחס לו חשיבות. הוא היה ביישן באופן קיצוני ואי אפשר היה לשמוע אותו. הוא היה נחמד מאד אך ביישן ביותר". טוני באנקס, הקלידן של ג'נסיס: "אני לא זוכר אותו כלל מאז". אנת'וני פיליפס: "הוא ניגש אליי ואמר לי שלדעתו השיר שלנו, LET US NOW MAKE LOVE, נשמע 'מסוכן'. לקחתי את זה כמחמאה. זה היה מאד נחמד מצדו. אני חש אשם שלא הענקנו לניק את החשיבות שכל כך הייתה ראויה לו, כשהיה בחיים".


כמה שבועות לאחר מכן, בתאריך 21 בפברואר 1970, חימם ניק הופעה של ג'ון ובברלי מרטין באולם קווין אליזבת. האולם היה קטן יותר וניק היה נינוח יותר בהתאם. הניגוד המוסיקלי בין דרייק שעלה לבדו לבין הזוג מרטין שעלה עם להקה שלמה היה גדול מאד. מה שכן, זה אף הוסיף יותר לקסם של דרייק כאמן שיכול לבדו להחזיק שירים על כתפיו בהופעה.


סיבוב הופעות קטן שנקבע לו במסגרת איגוד הסטודנטים חתם את קריירת ההופעות שלו. במהלך אחת ההופעות הראשונות הוא שובץ במקום בו אנשים לא הפסיקו לדבר במהלך הופעתו. עורו היה דק מדי מכדי להכיל את המצב הזה והוא נשבר. A SKIN TOO FEW....


ב-3 ביולי בשנת 1966 טסו הביטלס מיפן לפיליפינים. מה שקרה להם בפיליפינים היה חלום בלהות אמיתי.


את כל הפרטים המטרידים תמצאו בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!".


ב-3 ביולי בשנת 1969 יצא באנגליה אחד האלבומים החשובים יותר בזרם הפולק-רוק הבריטי. זה האלבום UNHALFBRICKING של להקת פיירפורט קונבנשן, שמקפל בתוכו גם טרגדיה איומה.


SIDE 1

1. Genesis Hall

2. Si Tu Dois Partir

3. Autopsy

4. A Sailor's Life


SIDE 2

1. Cajun Woman

2. Who Knows Where The Time Goes

3. Percy's Song

4. Million Dollar Bash


קודם כל, עטיפת האלבום המיוחדת מעוררת בי תמיד חשק לצלול שוב אל המוזיקה שמאחוריה. על העטיפה אין את שם הלהקה וגם לא את שם התקליט. יש פה תמונה יפהפיה בה מצולמים הוריה של זמרת הלהקה, סנדי דני. אלו הם ניל ועדנה דני. הם עומדים בפתח שער כניסה למדשאה גדולה עליה מצולמים מרחוק חברי הלהקה. התמונה צולמה בוימבלדון' בבית של משפחת דני. התמונה הזו מספרת סיפור. ממש כמו עטיפת 'אבי רואד' של הביטלס, שיצא קצת אחרי האלבום הזה. בלי כיתוב מיותר ועם המון אווירה.


האלבום הזה היווה נקודת מפנה משמעותית ללהקה בשל העובדה שהעיבודים לשירים נטו יותר לכיוון הפולק הבריטי מאשר להשפעות האמריקניות שעוד היו קיימות בשני האלבומים הקודמים. באחד הימים לפני הקלטת האלבום הוזמנה הלהקה למשרדי חברת ההוצאה לאור של בוב דילן, ששכנה בלונדון. שם הושמעו להם כמה שירים שדילן עדיין לא הוציא רשמית. אלה היו שירים מתוך הסשנים של THE BASEMENT TAPES, שדילן הקליט עם להקת THE BAND בשנת 1967. חברי הלהקה הבריטית מאד אהבו את ששמעו ובחרו שלושה שירים.


אך לא הכל עבר חלק במהלך ההקלטות. זמר הלהקה, איאן מאתיוס, עזב באמצע הקלטות האלבום באולפני OLYMPIC לטובת הקמת להקה משלו בשם MATTHEW'S SOUTHERN COMFORT. הלהקה החדשה שלו שלו ידעה הצלחה אדירה בזכות הגירסה שלה לשיר WOODSTOCK של ג'וני מיטשל.


סיבת העזיבה של מאתיוס הייתה חוסר הרצון שלו ללכת עם הלהקה לכיוון של פולק בריטי בלבד. הדבר ששבר אותו סופית וגרם לו לעזוב היה כשהוא גילה כי חברי הלהקה הקליטו גם בלעדיו באולפן. הוא הרגיש שסנדי דני מקבלת את כל הפוקוס בזמן שאותו דוחקים להיות הזמר הזניח שבפינה.


בנוסף לכמה שירים של בוב דילן, שהלהקה עיבדה לאלבום, יש כאן גם את אחד השירים היפים ביותר שסנדי דני כתבה. זה שיר שהפך מאז לאחד הגדולים בפולק-רוק הבריטי. זה השיר WHO KNOWS WHERE THE TIME GOES אותו דני הקליטה כדמו עוד בשנת 1967. זמרת הפולק, ג'ודי קולינס, הקליטה אותו ב-1968 והוציאה אותו כצד ב' של התקליטון שלה עם השיר BOTH SIDES NOW. שימו לב כי אין סימן שאלה בסוף שם השיר הזה, כי סנדי הציבה זאת כשאלה רטורית.


למעשה, סנדי דני הצטרפה להרכב הזה (במקום הזמרת ג'ודי דייבל) כשהיא כבר בעלת שם בתחום הפולק הבריטי. לפני כן היא אף הייתה חברה בלהקת THE STRAWBS בגילגולה הראשון. הצטרפותה הזריקה ביטחון רב ללהקה. עזרה לכך גם העובדה שהיא גם החלה לכתוב שירים משל עצמה ללהקה. האלבום WHAT WE DD ON HOUR HOLIDAYS סימן מסלול מוזיקלי מרשים ביותר ובתקליט השלישי הזה החלה הלהקה לחצוב ז'אנר של לקיחת שירי פולק ידועים והפיכתם למיוחדים בעזרת עיבודם האישי. אחד השירים שהמחישו זאת היטב באלבום הוא קטע ארוך בשם A SAILOR'S LIFE. במקור שיר בריטי עממי שקיבל פה גירסת יצירה ארוכה.


הגיטריסט ריצ'ארד תומפסון החל לפתח באותו זמן טכניקת נגינה בגיטרה באופן שנתפס כחדשני ויצירתי מאד.

השיר שפותח את התקליט נקרא GENESIS HALL. השיר הזה נכתב על ידי תומפסון והתבסס על סיפור אמיתי שהיה קרוב אליו. GENESIS HALL היה מלון נטוש בזמנו באזור DRURY LANE שבלונדון. בשלב מסוים פלשה אליו קומונה של היפים. כוחות משטרה הוזעקו למקום על מנת לפנות את השוהים הבלתי חוקים. אחד השוטרים במבצע הזה היה אביו של תומפסון.


הלהיט של האלבום היה עיבוד צרפתי של הלהקה לשיר של דילן בשם IF YOU GOTTA GO GO NOW. פה הוא נקרא SI TU DOIS PARTIR. המילים הצרפתיות נכתבו במהלך הפסקה בהופעה של הלהקה במועדון MIDDLE EARTH. השיר הזה אף יצא על סינגל ונכנס למצעד הבריטי.


אך לא רק המוזיקה הפכה את התקליט הזה לידוע מאד. התקליט הזה ידוע גם בגלל מקרה טראגי מחריד שקדם ליציאתו.


להקת הפולק-רוק הבריטית, פיירפורט קונבנשן, הופיעה במועדון MOTHERS שבבירמינגהם. לא היה זה מקום גדול והוא שכן בקומה שנייה של בניין שבקומתו הראשונה שכנה חנות רהיטים. לאותו מועדון הייתה קיבולת של עד 200 איש אך היה זה היה אחד המקומות המחתרתיים הפופולריים יותר בעולם המוזיקה הבריטית. לאחר ההופעה בחרה הזמרת סנדי דני לנסוע עם בן זוגה, טרבור לוקאס (בסיסט להקת ECLECTION שהופיעה גם היא שם באותו ערב). שאר חברי הלהקה נדחסו לרכב ההסעות. אבל משהו קרה באוטוסטרדת M1.


חבר הלהקה, הגיטריסט סיימון ניקול: "באותו יום הייתה לי מיגרנה איומה, אז במקום לשבת בכסא נשכבתי על רצפת הרכב. עטפתי את ראשי בשמיכה כדי להרגיעו מהכאבים". השעה הייתה שלוש וחצי בלילה ונהג הרכב, הארווי ברמהאם נרדם בנסיעה והרכב איבד שליטה. הגיטריסט, ריצ'ארד ת'ומפסון, ניסה לאחוז בהגה ולייצב את המצב, אך ללא הצלחה. הרכב פגע במעקה הביטחון ועף לתעלה שבצד הדרך. כל הנוסעים, מלבד ניקול, הועפו מהרכב ונפגעו בצורה זו או אחרת. ניקול: "אנשי ההצלה הגיעו במהרה אבל ג'ני פרנקלין, חברתו של ריצ'רד ת'ומפסון (הגיטריסט המוביל בלהקה), כבר מתה כשהאמבולנס הגיע. בבית החולים לא הצליחו להציל את המתופף שלנו, מרטין לאמבל". לאמבל היה בן 19 כשנהרג. ניקול: "הבסיסט שלנו, אשלי האצ'ינס, נראה נורא. הפרצוף שלו רוסק והיה מלא בדם. ריצ'רד ת'ומפסון שבר את כתפו. אני יצאתי מהתאונה הזו עם פציעות קלות".


בזמן התאונה היה מנהל הלהקה, ג'ו בויד, עסוק בניהול מו"מ להופעות הלהקה בארה"ב. עם הבשורה שחררה ההנהלה הודעה רשמית לתקשורת, שמביעה כאב והלם. בינתיים פגשה הזמרת לינדה פיטרס (שהתחתנה לאחר מכן עם ת'ומפסון) את סנדי וטרבור במכולת, בארבע לפנות בוקר. סנדי בדיוק קיבלה את ההודעה הטלפונית על התאונה ויצאה עם טרבור לקנות סיגריות וחלב, כשהיא במצב של הלם. היא וחבריה הנותרים חשבו לפרק את הלהקה, כשהתקליט האחרון שהקליטו, UNHALFBRICKING, טרם יצא לחנויות.


זה היה תקליט שעמו קיוותה הלהקה לפרוץ קדימה ועתה, עם התאונה, הפך למזכרת כואבת מדי. בשנת 1977 סיפרה סנדי: "לא ידעתי כיצד להתמודד עם זה. המוות של מארטין היה טרגדיה איומה. הוא היה החבר בלהקה שאני הכי פחות הכרתי כבנאדם. אולי הוא קצת פחד ממני. הייתי חייבת לברוח אחרי התאונה כי לא רציתי להפוך לדוברת של הלהקה מול התקשורת".


כך פורסם, ב-17 במאי 1969, בעיתון 'מלודי מייקר': 'המתופף של להקת פיירפורט קונבנשן, מארטין לאמבל, ובחורה אמריקאית שידועה בשם 'ג'ני התופרת' נהרגו כשרכב ההסעות של הלהקה התהפך באוטוסטרדת M1, שב'מיל היל', בשעות הבוקר של יום שני. הלהקה הייתה בדרכה ללונדון אחרי הופעה במועדון MOTHERS שבבירמינגהם. מארטין וג'ני, ששמה המלא הוא ג'ני פרנקלין והיא הייתה חברתו של הגיטריסט ריצ'ארד תומפסון, נהרגו במקום. שאר חברי הלהקה נלקחו לבית החולים שבסטאנמור. תומפסון שבר את צלעותיו. גם מנהל הלהקה, ריצ'ארד בראמהאם, נפצע בתאונה. זמרת הלהקה, סנדי דני, ניצלה כי לא נסעה ברכב זה עם שאר הלהקה. היא נסעה מבירמינגהם ברכב אחר, יחד עם בן זוגה, טרבור לוקאס, שהופיע שם, באותו ערב, עם להקתו, ECLECTION. אנת'יה ג'וזף, מחברת ההפקות WITHSEASON שייצגה את הלהקה, התקשרה מיד לבוס שלה, המפיק ג'ו בויד, שיחזור הביתה מיד מארה"ב. בינתיים אמרה כי הם במצב של הלם'.


ההחלטה הראשונה של הלהקה הייתה לפרק את הלהקה בזה הרגע. אך לבסוף הוחלט להמשיך עם דייב מאטאקס בעמדת התופים. חברי הלהקה היו עדיין בהלם כשהגיע הזמן להרכיב את האלבום.. לפיכך, משימת הרכבת השירים הוטלה על מנהל הלהקה, המפיק ג'ו בויד.


עטיפת התקליט הזה צולמה ממש זמן קצר לפני ההתרסקות. עטיפה שנראית אופטימית וחפה מרמיזות על הדבר הנורא שחיכה בפינה.


ביל ברופורד, המתופף של יס, כתב באוטוביוגרפיה הנהדרת שלו, שבגלל התאונה הספציפית הזו הוא הפסיק לנסוע עם להקת יס בוואן בדרכים. הוא בחר להגיע בכוחות עצמו להופעות. הוא תיאר את הנסיעה באוטוסטרדה M1 כפחד אחד גדול. הכביש היה רוב הפעמים רטוב בשל מזג אוויר חורפי. נהגים היו נרדמים שם על ההגה מרוב עייפות אחרי יום של הופעה וסחיבת ציודים. או שהם פשוט היו מאבדים שליטה על ההגה בשל הרטיבות.


לא מעט להקות ידעו תאונות באוטוסטרדה הזו. ברופורד מתאר בספרו גם תאונה שקרתה ללהקת יס, בה הרכב שלהם עף מהכביש לתוך ביצה. למרבה המזל אף אחד לא נפגע שם באופן רציני.


ב-25 במאי הופיעה הלהקה במופע התרמת כסף למשפחתו של לאמבל. המופע נערך באולם ROUNDHOUSE שבלונדון והופיעו בהתנדבות גם להקות פינק פלויד, פאמילי, פריטי ת'ינגס, סופט מאשין ושדרן הרדיו הפופולרי ג'ון פיל. המופע לא עבר כהלכה בגלל התנהגות אלימה של אנשים בקהל.


השם המוזר של התקליט, UNHALFBRICKING, נהגה על ידי סנדי דני במהלך משחק מילים שהלהקה נהגה לשחק בעת שטיילה בוואן ההסעות שלה להופעות. מטרת המשחק הייתה למצוא מילים ללא משמעות ברורה.

עיתון 'מלודי מייקר' פרסם ביקורת על התקליט ביולי 1969: "אחד הדברים היפים ביותר בלהקה הזו הוא הפתיחות שלה למוזיקה. דבר זה מאפשר לחבריה לנגן במגוון סגנונות בעוד הם לא מאבדים את הצליל הייחודי שלהם יחדיו. גם כשהם מנגנים כלהקת רוק, הם לא מאבדים את העדינות. גם כשנראה כי הם טובלים בעצבות - לפתע מגיח ההומור ומביא עימו חיוכים".


עיתון NME פרסם באוגוסט 1969: "מעטים עבדו במסירות כה רבה לפיתוח מוזיקה משלהם, מאשר פיירפורט קונבנשן. תוך מספר ימים מהגיעו לחנויות התקליטים, אלבומה השלישי של הלהקה עלה למחצית העליונה של מצעד התקליטים בעיתון שלנו. ואם זה לא מספיק, הסינגל SI TU DOIS PARTIR שלהם מהאלבום נותן הופעת בכורה ב-30 הגדולים, ונכנס השבוע למספר 27. עכשיו ההצלחה, שהם עבדו כל כך קשה עבורה, הגיעה כל כך פתאום והפתיעה את החברים.


'כן, אני מניח שאני מאושרת מזה', הודתה הסולנית סנדי דני כשנפגשנו בשבוע שעבר. 'כן, אני מאוד שמחה. אני די שמחה רק להיכנס לקראת ההצלחה הגדולה, אבל כשההצלחה הגדולה פתאום נמצאת שם בקצה השני של הרחוב, זה קצת מפחיד להיכנס אליה'.


סנדי הייתה זמרת פולק לפני שהצטרפה לפיירפורט לפני קצת יותר משנה. היא מחזיקה בקול צלול להפליא ובעלת מוניטין של צריכת סקוטש בכמויות גדולות, יש לה גם קו יפה בהבעות פנים, אחד מהם הוא חיוך ממיס.

בשנתיים-וחצי שנים מאז הקמתה, פיירפורט קונבנשן ראתה חברים עוזבים - אחד מת בתאונה וחברים חדשים נכנסים. טרגדיה כמו זו שלקחה את המתופף מרטין לאמבל הייתה מביאה לסוף של להקות רבות. לא פיירפורט, שחבריה הצעירים עברו שנים ביחד ומצאו כוחות חדשים. יש בלהקה הזו איכות שאין לה מתחרים. יש בה חיוניות וחדוות נעורים. אפילו השירים העצובים שלה גורמים לי לשמוח שאני חי. נשמע שחבריה נהנים ליצור את המוזיקה הזו ביחד".


ב-26 ביולי 1969 פורסם אייטם במלודי מייקר: "כשפיירפורט קונבנשן יחזרו לעבוד באופן מלא בסתיו, הם יציגו את הצליל החדש שלהם. הרבה מכך נובע מהתוספת לקבוצת עם נגן הכינור והמנדולינה דייב סוורבריק, שהיה בעבר עם להקת הפולק של איאן קמבל וכיום עובד עם אחד מזמרי השירים המסורתיים המובילים בבריטניה, מרטין קארטי.


דייב נשמע באלבום האחרון של פיירפורט, UNHALFBRICKING, כשהוא מנגן בכינור בשיר CAJUN WOMAN, שנכתב על ידי הגיטריסט של ריצ'רד תומפסון, "A SAILOR'S LIFE, העיבוד של שיר הים האנגלית המסורתי שעובד מחדש על ידי הלהקה ו- SI TU DOIS PARTIR, מאת בוב דילן, הסינגל שיצא לאחרונה. סוורבריק ניגן גם במנדולינה בשיר אחר של דילן, MILLION DOLLAR BASH. "האלבום הוא הפעם הראשונה שעבדנו עם דייב", מסביר הגיטריסט האחר של פיירפורט, סיימון ניקול. "תמיד הערצנו אותו. אני לא זוכר של מי היה הרעיון להביא אותו לנגן איתנו, אבל כשעשינו את הסשנים, השתמשנו בדייב עבור צליל מסוים. הוא השתלב כל כך טוב שזה פשוט המשיך משם".


דייב צפוי להצטרף ללהקה מתישהו בספטמבר לאחר שיסיים התחייבויות מרטין קארטי. "מה שעשה את זה עבורנו היה הדרך בה עשינו את A SAILOR'S LIFE, שבטייק אחד. דייב וריצ'רד פשוט ניגנו זה לזה, כשכל אחד מהם לקח קטעי סולו. זה היה צליל ממש נחמד".


המשיך סיימון, "דייב הוא בחור נהדר לעבוד איתו כי יש לו כל כך הרבה אנרגיה. זה נראה חבל לפרק שותפות כזו עם קארטי, אבל הם היו ביחד הרבה זמן. אתה צריך שינוי, זו עובדת חיים. מרטין קארטי הוא נגן משובח ואולי זה ייתן לו דווקא הזדמנות לעשות דברים שאולי לא היה מסוגל לעשות קודם".


המהלך של פיירפורט קונבנשן לעבר צליל עממי אנגלי המנוגן על כלים חשמליים הוא ניסיון מחושב וניסיון ליצור משהו אנגלי מובהק בגישה ובצורה.


"זה פרויקט מודע", אומר סיימון. "ופשוט נחקור את זה לזמן מה. לדייב יש ידע מדהים בתחום הזה. יש שם שפע גדול של מוזיקה שלא נוצלה".


הרעיון בהחלט מעניין, אם כי הוא עשוי להיתקל בביקורת מצד חובבי המוזיקה העממית הטהורה, שלדעתם אין לגעת ולעצב מחדש את המוזיקה הזו. פיירפורט תמיד שניגנו עם טעם והתייחסו למוזיקה שלהם בכבוד וללא ספק יעשו את אותו הדבר עם הרעיון החדש הזה.


פיירפורט להוטים כעת לחזור לעבודה במשרה מלאה, אך הם ניצבים כרגע עם מתופף אחר שימלא את החסר שהותיר מותו הטרגי של מרטין לאמבל בתאונת הדרכים של הלהקה לפני כחודשיים.


"אנחנו עדיין מסתכלים על המתופפים שפנו אלינו. לא חסרים בחורים. הבעיה היחידה היא לדעת את מי לבדוק ולדעת מי יתאים. אתה לא באמת מבין מה אתה מחפש. זה כמו שיהיה לנו פאזל עם חתיכה חסרה. עד שלא נוכל להשיג דבר ברור, אנחנו לא יכולים לתכנן הופעות או אלבום".


ב-3 ביולי בשנת 1964 התמוטט רינגו סטאר, ממש לפני צאת הביטלס לעוד סיבוב הופעות.


בבוקר יום זה התמוטט רינגו עם דלקת שקדים במהלך סשן צילומים עבור העיתון SATURDAY EVENING POST בבארנס, בדרום לונדון. הוא נלקח לבית החולים שם נצטווה לנוח לחלוטין. לרוע מזלו, הביטלס היו אמורים להתחיל את סיבוב ההופעות העולמי שלהם בדנמרק למחרת, וזה היה מאוחר מדי לבטל. סיעור המוחות למציאת מחליף ומה שעבר על ג'ימי ניקול, כמתופף הביטלס החדש, נמצא בהרחבה בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!"


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-3 ביולי בשנת 1954 צלצל הטלפון בבית משפחתו של אלביס פרסלי. מעבר לקו היה הגיטריסט סקוטי מור, שחתם על חוזה הקלטה עבור פיליפס, וביקש לאתר כישרונות עבור החברה.


אלביס היה אז בבית הקולנוע עם חברתו, דיקסי. אמו גלדיס, שענתה לשיחה, מיהרה לשלוף את בנה מהאולם החשוך ולחזור לסקוטי שהציע לו להיבחן. למחרת אלביס הגיע לביתו של סקוטי והשניים עברו על כמה שירים, עם הבסיסט ביל בלאק. הוחלט לקבוע את יום המחרת להקלטת מבחן.


השלושה נכנסו לאולפן וניסו בלדה אחר בלדה, אך פיליפס לא נראה נלהב. הזמן תיקתק ואלביס היה לחוץ וכשהיה נדמה כי הנה זה נגמר לתמיד, אלביס החל לפרוט בגיטרה את קצב שירו של ארתור קרדאפ. ביל בלאק הצטרף בפריטת אצבעות במיתרי הקונטרבס וסקוטי מור נטל לידיו גיטרה והחל לאלתר. "זה בסדר, מאמא", שר אלביס בלהט. פיליפס ניצת ומיהר למכשיר ההקלטה. רגע בתולי והיסטורי נוצר. למרות שמור ובלאק נותרו סקפטיים, פיליפס כבר בער מתשוקה והודיע להם לחפש שיר לצד השני של תקליטון הבכורה של אלביס פרסלי. בסוף הוחלט שזה יהיה BLUE MOON OF KENTUCKY.


פיליפס מיהר לחרוט את השירים על גבי שני תקליטוני הדגמה ומיהר איתם לתחנת WHBQ, שפעלה במלון צ'יסקה שבעיר. הוא ידע את מי הוא רוצה לפגוש שם – דיואי פיליפס, השדרן שתכנית הערב שלו, "רד, הוט אנד בלו", הייתה פופולרית ביותר. דיואי לא היסס והשמיע את התקליטון כמה וכמה פעמים. מרכזיית התחנה התפוצצה מרוב שיחות נכנסות ודיואי ביקש להביא אליו מיד את אלביס לאולפן. אלביס (שוב) נמצא בבית הקולנוע המקומי, הובהל במהרה והקהל זכה גם לשמוע את קולו המדבר של הזמר החדש.


ב-3 ביולי בשנת 1970 יצא אלבומה הרביעי והמעולה של להקת SPOOKY TOOTH הבריטית ושמו THE LAST PUFF. האם זו באמת להקה שהקליטה אותו? בואו לקרוא.


SIDE 1

1. I Am The Walrus

2. Wrong Time

3. Something To Say


SIDE 2

1. Nobody There At All

2. Down River

3. Son Of Your Father

4. The Last Puff


בפעם הראשונה והיחידה בתולדות הלהקה נכתב בעטיפה שמדובר בלהקה, כולל מייק האריסון. הלהקה התפרקה זמן קצר לאחר צאת האלבום, וכעבור שנתיים שבה בהרכב שונה.


בעקבות ההצלחה הגדולה של SPOOKY TWO, הסכימה הלהקה לספק לאמן אוואנגארד צרפתי, פייר הנרי, שישה קטעים ליצירה אלקטרונית. עבור החברים היה זה פרויקט צד שלא אמור לצאת תחת שמם אלא תחת שמו של הנרי. אך מה הייתה חלחלתם כשחברת התקליטים בחרה אחרת והתקליט CEREMONY, עתיר הצלילים המוזרים, יצא בשמה ובלבל את המעריצים.


מייק קלי במלודי מייקר: "לא אשקר, האלבום ההוא הוקלט כדי שנרוויח כסף. זה היה נסיון שלא הצליח".

קבלת הפנים השלילית של התקליט, מצד הציבור, קרעה את הלהקה. גארי רייט, אורגניסט הלהקה שהלחין את הקטעים, ברח משם במהרה. מייק האריסון היה אמור היה ללכת בעקבותיו, אך הנהלת חברת התקליטים שכנעה אותו להפוך את רצונו מאלבום סולו לאלבום פרידה ראוי של הלהקה.


האריסון: "כל חברי הלהקה היינו אז עדיין קשורים מבחינה חוזית לחברת התקליטים ISLAND. לפי החוזה, היינו צריכים לעשות עוד אלבום ונשיא החברה, כריס בלאקוול, אחז ברעיון לדחוף אותי כאמן סולו אבל עדיין לקבל אלבום של SPOOKY TOOTH. הרעיון המקורי היה לעשות לי אלבום סולו בהשתתפות המתופף מייק קלי וחברים מלהקת הגריז. הגיטריסט לות'ר גרוסוונר לא היה אז בתמונה".


מייק קלי הסביר לקוראי המלודי מייקר: "התפרקנו עכשיו, אין ממש להקה בשם SPOOKY TOOTH יותר. אבל יש כמה אנשים שהיו בלהקה ההיא שמדי פעם יעבדו יחדיו תחת השם הזה. האמת שגארי רייט לא עזב אותנו, אלא התפרקנו בשלב ההוא. עכשיו יש שלושה מאיתנו שעובדים ביחד. אנחנו נעשה אלבום עם כמה חברים טובים מלהקת הגריז. אנחנו חייבים לעבוד במסגרת השם הזה כי הקהל ממש לא מכיר כל אחד מאיתנו בנפרד. אין אווירה עכורה בינינו ויתכן מאד שבעתיד גארי רייט יחזור לעבוד איתנו או גרג רידלי. התקליט החדש שנעשה לא יהיה ממש קשור למה שעשינו לפני כן כלהקה. כל שיר יהיה שונה ונשמח לעשות גם שירים של אחרים ולא רק חומר מקורי. המוזיקה היא הדבר העיקרי פה וכל אחד יכול לבחור אם להצטרף לעשייה או לא".


חברי להקת הגריז היו כריס סטיינטון (קלידים), הנרי מקולוק (גיטרה) ואלן ספנר (בס). הם היו אז גם נגני הליווי של ג'ו קוקר. גרוסוונר הצטרף בהמשך הדרך והאלבום שהתקבל, THE LAST PUFF שיצא ב-3 ביולי 1970, החזיר נשימה ללהקה אך לזמן קצר בלבד.


השלישייה שנותרה פיצתה באלבום על אובדן רייט עם בחירת שירים מהשורה הראשונה פרי עטם של לנון ומקרטני, דייוויד אקלס ואלטון ג'ון וברני טאופין. הרצועה המובילה פותחת את התקליט עם גרסה מחוספסת, מיוזעת ונהדרת לשיר I AM THE WALRUS, שהביטלס הוציאו במקור בסוף שנת 1967.


הלהקה הפשיטה את השיר מכל האפקטים הפסיכדליים שלו והפכה אותו לרוק אינטנסיבי ומכשף שניצל את מלוא קולו מלא הצרידות והנשמה של האריסון, שלדעתי הוא אחד הזמרים הבריטים הגדולים אך בקושי ידועים שפעלו אז. גרוסוונר ביצע סולו גיטרה מהמם וקלי הראה את יכולותיו כאחד המתופפים הדינמיים יותר של עולם הרוק. סטיינטון העניק לקטע הזה נגינת האמונד שנשמעת פשוטה למדי, אך צריך המון נשמה מוזיקלית כדי להביאה כראוי.


השיר הזה בא ללהקה כתאונה ברת מזל; בעת שעסקו בעוד חזרה מוזיקלית, החלו החברים לנגן גרסה אינסטרומנטלית של השיר בזמן שהאריסון נמנם. הוא התעורר, ראה כי טוב וקלאסיקה נוצרה.


מייק קלי: "כריס סטיינטון ואנוכי הגענו יום אחד מוקדם לאולפן והתחלנו לג'מג'ם. הוא התיישב מול האורגן ואני בתופים. לפתע הוא החל לנגן את הפתיחה של השיר הזה של הביטלס. הצטרפתי אליו וניגנו את השיר הזה מזכרון. רק אורגן ותופים. שם נולדה הגירסה שלנו. כשעמדנו לסיים את הקלטת תפקידי הבסיס, הבאנו את לות'ר כדי שיבצע שם סולו גיטרה. באותו זמן הוא היה עסוק בהכנת אלבום סולו שלו. בלאקוול עודד אותנו להביא אותו כדי להעניק חותמת של SPOOKY TOOTH לדבר הזה".


רצועה בולטת נוספת באה עם השיר השני בתקליט, THE WRONG TIME, שנכתב על ידי גארי רייט זמן קצר לפני שעזב את הלהקה. יש פה גרוב עסיסי, עם כלי הקשה ריתמיים, ריף גיטרה ובס מוחצים וקולות רקע נשיים אפקטיביים. רוק קלאסי במיטבו.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "כמעריץ נלהב של הלהקה, אני שמח לבשר ששם האלבום אינו מבשר את מה שבתוכו. התקליט הורכב במהרה בזמן שהלהקה התפוררה והפך לדבר נהדר. זה לא טוב כמו SPOOKY TWO אבל מצוין. הלהקה הזו תמיד ידעה לקחת שירים של אחרים ולעשות אותם כשלה, בעזרת עיבודים מיוחדים. כך זה פה עם DOWN RIVER, של דייויד אקלס, שלצערי הוא הקטע החלש באלבום הזה. שאר השירים זורמים פה באופן קלאסי. השיר הבולט הוא I AM THE WALRUS וקטע הנושא, שחותם את התקליט, נשמע כיצירה אינסטרומנטלית שבמקור הייתה אמורה לקבל שירה וכנראה מישהו השתפן והעדיף להוסיף שם קטעי נגינה. ועד האלבום הבא של הלהקה - זה בהחלט יותיר בנו טעם טוב מאד".


התקליט לא הצליח להימכר כהלכה באנגליה אך בגרמניה הסיפור היה שונה. לכן הוקמה גרסה חדשה של הלהקה, כשלצד האריסון, קלי וגרוסוונר פעלו הקלידן ג'ון הוקן (לשעבר מלהקת רנסאנס) והבסיסט סטיב ת'ומפסון (לשעבר מלהקת הליווי של ג'ון מאייאל). למרות שסיבוב ההופעות נרשם כמוצלח, המתחים בתוך הלהקה הכריעו את גורלה והיא התפרקה בשנת 1971.


ב-3 ביולי בשנת 1971 פורסם במלודי מייקר שלהקת הרוק המתקדם הבריטית, FAMILY, מחרימה את אולם הרויאל אלברט הול בגלל האקוסטיקה הרעה בו. מנהל הלהקה: "הופענו שם כבר חמש פעמים ותמיד מצאנו את המקום חלול ומנוכר".


ב-3 ביולי בשנת 1973 הגיע רינגו סטאר לאולם האמרסמית' שבלונדון, שם הופיעו דייויד בואי והעכבישים ממאדים את הופעתם האחרונה. לאחר ההופעה ניגש רינגו לחדר ההלבשה כדי לברך את בואי. אז מה היה בהופעה? בואו נגלה...


ב-3 ביולי בשנת 1973 הודיע דייויד בואי / זיגי סטארדאסט על הבמה: "אני מפסיק להופיע".


זה היה כשבואי הופיע עם להקתו, העכבישים מהמאדים, באולם האמרסמית' אודיאון שבלונדון. זה הפך לאחד מרגעיו המיוחדים של בואי בקריירה שלו. הוא ונגניו היו אז במצב תשישות מתקדם לאחר סיבוב הופעות תובעני. זו הייתה הופעתם ה-61 בתקופה של שבעה שבועות בלבד.


בקהל נכחו ידוענים כמו מיק וביאנקה ג'אגר, רוד סטיוארט, רינגו סטאר ועוד. במאי סרטי התעודה, די איי פנבייקר, דאג לצלם את כל המופע. פנבייקר לא היה מודע, לפני נחיתתו באנגליה, לעוצמת תהילתו של בואי והיה בטוח שהוא מגיע לצלם את מארק בולאן בפעולה. מנהלו של בואי, טוני דפרייס, מיהר לשללוח אותו לצלם מיק רוק, שצילם אמנים רבים וביניהם את בואי, שיסביר לו במהרה במה מדובר.


על הבמה מצטרף לבואי ולהקתו גם הגיטריסט ג'ף בק. זה היה כבוד אדיר לבואי (שגדל על היארדבירדס) וגם לגיטריסט מיק רונסון, שבק היה מגיבוריו. אבל לפני שהם ניגשו (בלי בק) לבצע את ROCK'N'ROLL SUICIDE, היה לבואי משהו להגיד לקהל: "לא רק שזה המופע האחרון בסיבוב הזה, זה גם המופע האחרון שאי פעם נעשה".


הודעה זו היכתה בתדהמה את הבסיסט טרבור בולדר ואת המתופף מיק וודמאנסי, שלא ידעו את שמעסיקם זמם. רונסון ידע שזה מה שיהיה, כמו גם פסנתרן המופע מייק גארסון. בולדר וגם וודמאנסי דרשו לפני כן להעלות את שכרם וכנראה זה עלה להם בעבודתם, עם בשורת פיטורים על הבמה.


בשנת 1993 אמר בואי: "כיומיים לאחר שהודעתי את זה על הבמה, חשבתי שאני לא ממש רוצה לפרוש ושעשיתי טעות. אבל זה היה מאוחר מדי. אני יודע שעיצבנתי מאד את טרבור ואת וודי. הם ממש כעסו עליי, שלא סיפרתי להם שבכוונתי לפרק את הלהקה. אבל זה מה שזיגי עשה ולא אני"


וודמאנסי בשנת 1977: "דייויד שכח כמה היינו שם בשבילו. זאת אחרי המון נסיונות עם נגנים אחרים שלא התאימו לו. מה שהוא עשה איתנו, הוא לא יכל לעשות עם אחרים".


מיד לאחר המופע נערכה מסיבת פרישה ב"קפה רויאל" שבכיכר פיקדילי. המוני ידוענים הצטופפו שם, ביניהם מיק ג'אגר, רינגו סטאר, פול ולינדה מקרטני, קית' מון, קאט סטיבנס, ג'ף בק, לו ריד, ברברה סטרייסנד והמון אחרים. הגעתו של בואי (עם אשתו אנג'י) לוותה בהכרזה חגיגית במערכת ההגברה. בולדר, שהיה פגוע, הגיע לאירוע. וודמאנסי בחר להיעדר משם. מתופף אחר שהגיע למסיבה היה איינסלי דונבאר. הוא הפך מאז להיות המתופף של בואי.


וודמאנסי אף דרש, לאחר פיטוריו, לקבל בחזרה את מערכת התופים שלו, אבל בהנהלתו של בואי מסרו לו כי הוא חייב להם כסף ולכן מערכת התופים עומדת למכירה.


וודמאנסי סיפר בספרו: "ההופעה הראשונה, שעשינו יום לפני כן (ב-2 ביולי בהאמרסמית') הייתה מבריקה, כנראה בגלל היותה לונדונית והאדרנלין הנוסף הזה שהיה איתה. יש סיפור נהדר על אותו לילה ראשון בהאמרסמית', שלא הייתי מודע לזה עד אפריל 2016, אז טוני ויסקונטי ואני הופענו בתוכנית רדיו בלוס אנג'לס שהוגשה על ידי הגיטריסט לשעבר של הסקס פיסטולס, סטיב ג'ונס. אחרי שטוני ואני ענינו על שאלות רבות בנוגע לזמננו בעבודה עם בואי, סטיב הביט בי ושאל, 'וודי, מה לגבי האמרסמית'?'


בהתחלה חשבתי שאולי הוא היה בהופעה, אז אמרתי, 'כן, זה היה לילה נהדר'. 'אתה לא יודע על מה אני מדבר, נכון?' הוא אמר. 'לא ממש', עניתי.

לאחר מכן הוא המשיך וסיפר לי שהוא גר באותה תקופה בהאמרסמית' והוא הכיר את האולם כמו את כף ידו. הוא וחבר נכנסו לתוך התיאטרון בערב הראשון וגנבו את המיקרופון של דייויד, את מגבר הבס הרזרבי של טרבור (בולדר) ושתיים מהמצלתיים שלי. הוא אמר שזה דבר שהוא נהג לעשות, אבל הם גנבו דברים רק מלהקות שהם אהבו.

'זה עניין בריטי, נכון?' אמר טוני ויסקונטי וצחק. 'אתה אוהב מישהו כל כך שאתה גונב מהם'. 'אני רוצה לכפר על זה בשידור', אמר סטיב. 'כמה אני חייב לך בשביל המצלתיים?'


הייתי בטוח שהוא צוחק איתי ואמרתי, 'מאה ועשרים אלף ליש"ט'. 'לא, אני רציני,' הוא אמר, והוציא צרור של דולרים מכיסו. 'מאתיים דולר', אמרתי, והוא הושיט לי מיד. 'טוב, אני מרגיש יותר טוב עם זה', הוא אמר. 'זה על המצפון שלי מאז'. הודיתי לו והמשכנו בראיון".


מה שקרה שם היה כך: שני חברי הסקס פיסטולס בעתיד, סטיב ג'ונס ופול קוק אירגנו את אחת הגניבות הגדולות והטובות ביותר שלהם של ציוד מוזיקלי עד אז. בעוד האולם הורכב למחצה והצוות לא נכח בסביבה, סטיב ופול נכנסו פנימה ויצאו משם עם כל המיקרופונים היקרים וציוד ההגברה. הם חמקו למסדרון והתחבאו עד הלילה, אז הצליחו לחמוק מול שומר מנומנם. הציוד הגנוב הוכנס למכונית מסחרית קטנה שג'ונס סידר מהיכן שהוא.

מיק וודמאנסי: "ההופעה האחרונה בהאמרסמית' הייתה כנראה אחת ההופעות הטובות ביותר שעשינו אי פעם. בואי היה מיוחד שם. כל תנועה שהוא עשה נמסרה עם תוספת של משהו שהפך את כל ההצגה למחשמלת. זה נעשה פראי עוד יותר כאשר הוא ניגש אל המיקרופון והכריז, 'מכיוון שזהו הקונצרט האחרון שלנו בסיבוב ההופעות, חשבנו שנעשה משהו מיוחד בשבילכם'. ג'ף בק עלה לבמה וזה היה רגע מיוחד במיוחד כי הוא היה אחד מגיבורי הגיטרה של מיק רונסון. כל אחד מהם לקח את סולו בתורו הלוך ושוב. ג'ף עזב את הבמה לקול תשואות גדולות. בואי אז ניגש אל המיקרופון שלו וסימן בידיו שהוא רוצה שקט. הקהל מיד נרגע. אז הוא אמר את הנאום שלו.


המחשבה הראשונה שלי הייתה, 'מה הוא אמר עכשיו? האם הוא רק אמר שזו ההופעה האחרונה שאי פעם נעשה?' עיניי פנו אל טרבור, אשר, אם לשפוט לפי המבט של בלבול על פניו, חשב בדיוק אותו הדבר. הסתכלתי סביב אל הבחורים האחרים על הבמה ורובם לבשו את אותו פרצוף מבולבל. חלק מהקהל החל לצעוק, 'לא, לא, לא' ואני יכולתי לראות רבים מהמעריצים קרובים לבמה בדמעות. ואז האצ', גיטריסט הקצב העוזר שלנו, התחיל לנגן את פתיחת האקורדים של שיר הסיום, ROCK'N'ROLL SUICIDE.


לאורך כל השיר תהיתי אם זה רק עוד אחד מפעלולי הפרסום של בואי. האם הוא תכנן את זה או שזה סתם עניין של דחף רגעי? הוא עשה הרבה דברים כאלו בעבר מבלי להודיע ​​לנו. עד סוף השיר בעצם די התעצבנתי אז זרקתי את אחד ממקלות התיפוף שלי לכיוון שלו, כמובן בלי שום כוונת זדון ולמזלי זה פספס את ראשו. ואז בואי אמר לקהל, 'ביי ביי, אנחנו אוהבים אתכם'. כשטרבור ואני חזרנו לחדר ההלבשה, שאלנו אחד את השני על מה שהוא אמר ובמה מדובר. אני מניח שעדיין לא היה מספיק מידע בנקודה זו עבורנו שנגיע למסקנה.


כאשר שאלנו את מיק רונסון בחדר ההלבשה הוא אמר, 'לפי מה שאני יודע, הוא פורש אבל אני לא בטוח מה כל זה אומר. אתם צריכים לשאול אותו'. לאחר מכן הסתובבנו ושאלנו אנשי צוות שונים אם יש להם עוד מידע ספציפי. חלק אמרו שאמרו להם שזהו, הוא סיים עם זיגי, אחרים אמרו שהם חושבים שזה היה פשוט טריק שיווקי ורבים היו מבולבלים בדיוק כמונו. בואי כבר עזב את המקום בשלב זה.


אז החלטתי שבגלל שיש מסיבת אפטר-פארטי, אני אשאל אותו שם ובתקווה לקבל תשובה. המסיבה נערכה בבית הקפה רויאל בריג'נט סטריט ואני כבר ראיתי את רשימת האורחים שכללה את רינגו, לולו, ג'אגר, לו ריד, ג'ף בק, קאט סטיבנס, פיטר קוק, בריט אקלנד, אליוט גולד וקית' מון, אחד הגיבורים שלי. מיק רונסון כבר יצא למסיבה אז טרבור ואני הנסענו לשם יחד במונית. בנוסף לקבל את האמת על האמירה ההיא הייתה לי עוד משימה חשובה בראש. חברתי ואני תכננו להתחתן בסוף סיבוב ההופעות. ביקשתי ממיק להיות השושבין שלי והזמנתי גם את דייויד, שאמר שהוא יהיה שם. עשינו את כל זה בהתראה קצרה. בגלל שלא ידענו מתי הסיבוב באמת יסתיים, הכל היה מילולי. אז רציתי להזכיר לדייויד ולמיק על החתונה באותו לילה של ה-5 ביוני, עכשיו כשאין יותר הופעות.


כשהגענו לקפה רויאל, עמדנו מול שטיח אדום וחבורת צלמים כשיצאנו מהמונית. המקום היה עמוס אורחים. קיוויתי לראות את קית' מון אבל היו כל כך הרבה אנשים שמעולם לא הצלחתי, וניסינו להגיע לבואי אבל הוא היה מוקף באנשים כמו ג'אגר, לו ריד, ג'ף בק ורינגו. התברר לנו שזה לא הזמן או המקום לדיוני להקה רציניים, או תזכורות לחתונה לצורך העניין. מיק ודייויד לא הגיעוו. טרבור נכנס לתפקיד השושבין. בתו של טרבור, שרה, הייתה ילדת הפרחים בטקס.


קיבלתי שיחת טלפון כשעה וחצי אחרי טקס החתונה, בזמן שהחלפתי בגדים בבית של חבר שלי ושל מיק. הנחתי שזה היה מישהו שהתקשר להגיד מזל טוב. אבל, לא, זה היה טוני דפריס, המנהל של בואי שאמר, 'אני מתקשר כדי להגיד לך שלא תגיע לצרפת להקליט את האלבום הבא של דייויד, PIN UPS'. 'למה לא?' אמרתי. הייתי קצת בהלם. זו לא הייתה אמירה שציפיתי לשמוע, במיוחד ביום חתונתי. 'טוב, אמרת שאתה לא רוצה להיות יותר בלהקה' - הוא התכוון לרגע שקרה שישה חודשים קודם לכן בו סירבתי לעשות את התאריכים הנותרים במהלך סיבוב ההופעות השני בארה"ב אלא אם כן נקבל העלאה בשכר.

'כן, אבל עברנו את כל זה, וסידרנו את עניין הכסף, לא?' אמרתי. 'ועשינו שני סיבובי הופעות מאז'. 'אבל אמרת שאתה לא רוצה לעשות את זה', הוא חזר.

יכולתי להבין לפי הטון שלו שזה לא משהו שאני יכול להתווכח בדרך שלי. כשעמדתי שם, היכה בי פתאום שנמאס לי מאי השפיות הזו. לא כמוזיקאי או כוכב רוק, רק כאדם. היה לי מספיק מזה. ממש לא התחשק לי להילחם בזה. שאלתי אם דיוויד ומיק שם איתו. 'כן, שניהם כאן', הוא אמר.

'בסדר, אני יכול לדבר עם דייויד?', שאלתי. אחרי כמה שניות של שתיקה הוא ענה, 'הוא לא רוצה לדבר איתך'. 'בסדר', אמרתי, 'תביא לי את מיק'. 'גם הוא לא רוצה לדבר איתך', הוא אמר.

פשוט אמרתי 'בסדר' והנחתי את שפופרת הטלפון. הייתי חסר מילים. טרבור נכנס ואמרתי לו, 'אתה יודע מי התקשר אלי עכשיו?'... הוא יכל היה לראות על פניי שמשהו נורא קרה. 'דפריס? ידעתי שאתה הולך לקבל את השיחה הזאת, אבל לא רציתי לקלקל לך את החתונה, אז לא סיפרתי לך'.

הוא פשוט הביט בי בעצב. המוח שלי התערער. זה היה קשה להאמין שהם יפטרו אותי ביום שצריך להיות כל כך שמח. טרבור עמד לנסוע לצרפת, לאולפן כדי להתחיל הקלטת PIN UPS. הוא התקשר אליי לדירה ואמר לי שהוא לא באמת חשב על תרחיש 'שיחת הטלפון לחתונה' כמו שצריך, ורק עתה הבין את ההשפעה שהייתה לזה עליי, זה באמת גרם לו לכעוס. הוא נכנס בסערה למשרדו של דפריס שם היו מיק, בואי ועוד כמה לקיום פגישה.

'זה היה מגעיל לעזאזל מה שעשית לוודי בחתונה שלו. איך יכולת לעשות את זה?’ הוא אמר לבואי. 'אם אתה לא אוהב את זה', ענה בואי, 'אתה יכול גם להתחפף. אני אקבל בקלות נגן בס אחר'.

בשלב הזה מיק גרר את טרבור לאחד החדרים האחרים ואמר לו לא לומר שום דבר יותר או שהוא גם יהיה מחוסר עבודה. במהלך השבועיים הבאים הצלחתי להרים את עצמי מהרצפה. למרות שאולי עדיין חסרים חלקים חיוניים מהפאזל, ההסבר היחיד שניתן לי לפיטוריי הייתה ההצהרה של דפריס - 'אמרת שאתה לא רוצה להיות בלהקה'..."


ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-3 ביולי בשנת 1967 נערכה מסיבה ללהקת המאנקיז במועדון SPEAKEASY בלונדון. אריק קלפטון, שנכח שם, חווה את טריפ ההזיה הראשון שלו.


המסיבה נערכה ללהקה האמריקאית המהונדסת הזו, שהייתה אז לוהטת בסצנת המוסיקה - עד כדי כך שחשבו, לזמן מה, שהיא תעקוף את הביטלס. המאנקיז הופיעו שלוש הופעות סולד-אאוט באמפייר פול בוומבלי והאורחים במסיבה היו פול מקרטני, ג'ורג' האריסון, ג'ון לנון, לולו (שחיממה את הופעות המאנקיז על הבמה), ג'ף בק, דאסטי ספרינגפילד, קית' מון, להקת פרוקול הארום וגם אריק קלפטון שסיפר:


"הניסיון הפסיכדלי הראשון שלי היה עם הביטלס, במועדון 'ספיקאיזי' שבלונדון. זה היה בעת אירוע בו הוצג לקהל הרחב התקליט סרג'נט פפר. הביטלס נכחו שם כשהם לבושים בבגדים צבעוניים. זה היה קיץ האהבה במלוא תנופתו.


עד אז רק עישנתי פה ושם ג'וינטים. לפתע ראיתי את מיקי דולנז, מלהקת המאנקיז, כשהוא שם כדורים בידי החוגגים. הוא כל הזמן מילמל את המילים 'אהבה ושלום'. הכדור שהוא חילק היה STP, שהיה חזק פי ארבע מאל.אס.די רגיל. בלעתי כדור אחד שכזה ואחרי שעה כבר לא הבנתי מה קורה איתי.


כל הנוכחים נמסו מולי לכדי עיסה אחת. הכל מסביב צף או עלה בלהבות. שמעתי את המוסיקה החזקה שהושמעה שם אך באותו זמן שמעתי גם קול ששר בראש שלי. התיישבתי במסעדה של המקום ולידי ישבו ארבעת הביטלס, כשהם מסטולים לגמרי מאותם כדורים. הם שרו את המנטרה של הארי קרישנה. או אולי דמיינתי שהם שרו את זה.


לפתע מישהו שם את תקליט ההדגמה של סרג'נט פפר ואז נפתחתי לעולם אחר. באותו רגע חשתי, בעולם ההזוי שלי, שאני שוהה במחיצת ענקים ושכולנו הולכים למסע בכוכב אחר. דלתות התפיסה היו פתוחות לרווחה. לקראת הבוקר התפוגגה השפעת הסם. כולם החלו לעזוב את המקום. ג'ון לנון היה עם הזמרת לולו ואני זוכר שחשבתי לעצמי שהם זוג מוזר. הייתי אז עם בת זוגי, שארלוט, שלא לקחה מהסם הזה. היא החליטה להישאר בשליטה ולטפל בי.


יצאנו מהמועדון ומעבר לכביש הייתה קבוצה גדולה של שוטרים. זה נראה לי כמו מאות מהם. ג'ון נכנס לרולס רויס הצבועה שלו כולם נסעו אחריו לבית שלו כדי להמשיך שם את המסיבה. רציתי מאד להגיע למסיבה הזו אבל שארלוט החליטה שנלך הביתה. הלכתי איתה הביתה וירדתי מהריחוף של הסם רק יומיים לאחר מכן".


ב-3 ביולי בשנת 1975 עמדה שלישיית "ליל שלושת הכלבים" (THREE DOG NIGHT) לפתוח עוד סיבוב הופעות, כששוטרים עצרו את זמר הלהקה, צ'אק נגרון, בחדרו שבבית המלון, באשמת סמים.


חודשים לאחר מכן הוחלט בבית המשפט לנקותו מאשמה. השופט, ג'וזף גולדן, פסק שצו החיפוש שהוצג על ידי השוטרים, שמצאו שני גרם הרואין וגרם קוקאין, לא היה תקין. עורך דינו של נגרון, פרנק אי חדד, טען שיש לגנוז את ההרשעה כי המידע שהגיע לרשות השלטון בקליפורניה בא משמועה בלבד.


למרות פסיקתו, השופט גולדן פנה לחדד ואמר לו שאין לו ספק שלנגרון היה אז את הקוקאין. "בגלל שהוא מופיע לילדים ולמבוגרים צעירים יחסית, אני מקווה שתמסור לו שלא ינסה להיכנס לברית המועצות" יעץ גולדן. נגרון לא היה נוכח בעת השימוע.


ב-3 ביולי טסו ג'ון ויוקו לניו יורק, שם הם סיימו את הקלטת השיר IMAGINE באולפני רקורד פלאנט. גם ג'ורג' נמצא בניו יורק ובא לאולפן טלוויזיה כדי לצפות בצילום תוכנית עם אייק וטינה טרנר.


בפרק זה התארחו הביץ' בויז. שמועות החלו לצוף שהאריסון יצטרף, ביחד עם קית' מון מלהקת המי, לסיבוב ההופעות של הביץ' בויז באנגליה, בחודש נובמבר. באותו יום הגיע התקליט RAM, של פול ולינדה מקרטני, למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי.


למחרת סיים ג'ון לנון את הקלטת השירים IT'S SO HARD, I DON'T WANT TO BE A SOLDIER ו- HOW DO YOU SLEEP. לסשן הצטרף נגן הסקסופון קינג קרטיס. שישה שבועות לאחר מכן קינג יירצח ברחוב. ביום זה הגיעו ג'ורג' ופאטי האריסון למופע של לאון ראסל, באיינגלווד פורום, כשלמחרת הוא עסק בהקלטת שני שירים לתקליטון הבא שלו. אלו הם BANGLA DESH ו- DEEP BLUE. בין לבין הוא עסק בהשלמת הפסקול לסרט, שהפיקה חברת אפל, בשם RAGA.


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


מי בא איתי להופעה חינמית של להקת גרנד פ'אנק בהייד פארק, ב-3 ביולי 1971?



ב-3 ביולי בשנת 1969, מת בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס. עד היום לא ידוע אם טבע בבריכה שבאחוזתו או הוטבע בה ונראה כי הפתרון לתעלומה זו יישאר עלום. בן 27 במותו.


נותרו יותר מדי שאלות ויותר מדי מסתורין עדיין מקיף את מותו. רק עובדה אחת בטוחה – בריאן ג'ונס מת. למרות שהזמר מיק ג'אגר והגיטריסט קית' ריצ'רדס ידועים מזה שנים רבות כחוד החנית של להקת הרולינג סטונס, במקור זו הייתה הלהקה של מישהו אחר - בריאן ג'ונס. תיסכולו הרב, מהשתלטות שני חבריו על הגה הלהקה, הביאה אותו ממעוף לעבר השמש לצלילה טרגית בתחתית הבריכה, בגיל 27.


האחריות מעולם לא הייתה גבוהה בסדרי העדיפויות של ג'ונס ורבים הופתעו מגודל ההצלחה שלו עם הסטונס. מצד אחד הוא היה יצירתי ביותר אך מצד שני היה בו יצר הרסני. שערו הבלונדיני וחיוכו הכובש בלטו מאוד והוא חש על גג העולם, כשלפתע החליט מנהל הלהקה, אנדרו לוג אולדהם, לנעול את ג'אגר וריצ'רדס בחדר אחד ולא לתת להם לצאת עד שיכתבו ביחד שירים מקוריים. השניים יצאו משם עם התוצאה המיוחלת ועם ידיעה שאינם זקוקים לשותף שלישי בתהליך הכתיבה ובחלוקת רווחי התמלוגים. בריאן ג'ונס נבעט הצידה.


חוץ מהמוסיקה המתפתחת של הסטונס הייתה עוד התפתחות משמעותית ולא נעימה בצורת פרנויה שקיננה בג'ונס, ששתה אלכוהול והשתמש בסמים ללא הכרה. הוא היכה קשות את חברתו, אניטה פאלנברג, שבחרה לנטוש אותו לטובת ריצ'רדס. הייתה זו עבורו מנה לוהטת קשה לבליעה. המשטרה עצרה אותו בעוון אחזקת סמים ונפשו התערערה אף יותר, כשעונש מאסר ריחף מעל ראשו.


מיק ג'אגר: "בריאן ג'ונס לא היה אדם שהתאים לעולם הפופ. הוא היה רגיש מדי וכל דבר טילטל אותו כעלה ברוח. כשהחל לקחת סמים, זה כבר הפך מוגזם ביותר". בשנת 1968 היו הסטונס, בעיני הציבור, כלהקה של מיק ג'אגר. ג'ונס חש כי נבעט הצידה, אך היה זה ג'אגר, הראש העסקי בלהקה, שהגיע לכל הפגישות המשרדיות הנחוצות ועבר על הפנקסים. בריאן לא נכח בפגישות ואף לא הגיע להקלטות. כשהואיל בטובו להגיע, הוא נראה עייף ועם שקיות מתחת לעיניו.


המתופף צ'ארלי ווטס: "הוא לא הגיע להקלטות ואתם יודעים מה עושים כשמישהו לא מגיע - ממשיכים בלעדיו ולפתע הוא כבר לא נחוץ יותר. אז הגענו לשלב בו חשבנו להחליפו במישהו אחר".


קית' ריצ'רדס: "סחבנו את בריאן על הגב שלנו זמן רב מדי וההחלטה לפטרו לא צצה ביום אחד. הוא הראה לנו, באופן שיטתי, כי אינו רוצה להיות חלק מאיתנו. הוא לא רצה לצאת מהבוץ בו שיכשך". ג'אגר וריצ'רדס העניקו לג'ונס את האפשרות לצאת מהלהקה בכבוד, עם שיחרור הודעה מטעמו לתקשורת: "הסכמנו שפרידה ידידותית היא הדבר הנכון. המוסיקה של הסטונס כבר לא לטעמי. מיק וקית' כותבים מוסיקה מתקדמת שירדה מהפסים של המסלול המוסיקלי שלי". את מקומו של ג'ונס בלהקה תפס הגיטריסט מיק טיילור, לשעבר בלהקת הבלוזברייקרז של ג'ון מאייאל.


צ'ארלי ווטס: "בריאן היה איש מלבב ומקסים בהתחלה, אבל כל זה התנדף ונשארנו עם איש חולה ופרנואיד. נהגתי לראות אותו, כשהייתי חוזר מהאולפן, כי הוא גר ליידי באחוזה שהוא קנה בססקס. זה היה כבר אחרי שפוטר מהלהקה. בגלל שראיתי אותו הרבה, היחסים בינינו היו בסדר ולא הייתי כוח שאיים עליו. לא ניגנתי בגיטרה. לא שרתי ולא כתבתי שירים". בינתיים עסק ג'ונס בנסיונות לבנות מחדש את הקריירה שלו. הסטונס עסקו בהכנות למופע הגדול שלהם בהייד פארק, ב-5 ביולי 1969.


מריאן פיית'פול, אז בת הזוג של מיק ג'אגר: "ככל ששנת 1969 התקדמה, חשתי דאגה יותר ויותר לבריאן. הייתי בטוחה שמשהו איום ונורא יקרה לו. אז הצעתי למיק שנפתח את ספר ה- I CHING ונראה מה קורה. זה היה בשעת דמדומים כשהטלתי את המטבעות על הספר והן נחתו על המילים 'מוות במים'. פניתי למיק ואמרתי שזה מוזר. הוא הציע שננסה שוב והמטבעות נחתו באותו מקום. לא ידענו מה זה אומר".


ב-2 ביולי, יומו האחרון בחיים, בילה ג'ונס בחדר המוסיקה שבאחוזתו ועבד על מוסיקה חדשה. בשעה שמונה וחצי בערב הצטרף אליו ולחברתו מכר ותיק, פרנק ת'ורוגוד בן ה-44, שעסק למחייתו כמשפץ ועמו חברתו ג'נט לוסון בת ה-22. אחרי שסעדו ארוחת ערב, פנו הנוכחים לצפות בטלוויזיה. בעשר וחצי בלילה נשמע ג'ונס מתלונן על החום הכבד והציע לצאת לשחות בבריכה. הוא שתה כהוגן ולא היה יציב בעמידתו אבל ת'ורוגוד החליט להצטרף אליו.


כעשרים דקות לאחר מכן נכנס ת'ורוגוד לבדו לבית ולוסון חשה כי משהו אינו כשורה: "רצתי לבריכה וכשראיתי מה קורה שם, צעקתי מהר לפרנק שיבוא. הוא הגיע וגרר את בריאן מתחתית הבריכה כשהוא מעסה את בית החזה שלו, אך לא נראו סימני התאוששות אצלו". אנשי הצוות הרפואי הוזעקו למקום וניסו להחיות את ג'ונס במשך כחצי שעה. בינתיים עברו מחוגי השעון את שעת החצות, כשהוכרז זמן מותו הרשמי. המשאף שלו, כי סבל מאסטמה, נמצא זרוק על שפת הבריכה וניתן לחוקרי המשטרה. מנהל ההופעות של הסטונס, טום קיילוק, סיפר מיד לתקשורת שכנראה אסטמה היא שגרמה למוות הזה.


בחקירה הגיע חוקר מקרי המוות למסקנה כי מותו של בריאן היה מזל ביש. עם זאת, בריאן היה שחיין טוב ושתיין ונוטל סמים מיומן. האם באמת כמה משקאות וגלולה אחת שנמצאה במערכת שלו הספיקו כדי לבלבל אותו ולשלוח אותו לצלול אל מותו? לא סביר.


ובכן, זמן קצר לפני מותו של ת'ורוגוד, בנובמבר 1993, הוא סיפר לקיילוק: "אני הרגתי את בריאן. איבדתי את זה וזה פשוט קרה". העדות המרעישה אולי נראית מכריעה, אך המקרה מעולם לא נפתח מחדש לחקירה מעמיקה.


קית' ריצ'רדס: "היינו באולפן באותו לילה. ברור שלא ציפינו שבריאן יגיע, כי הוא כבר לא היה אז בלהקה. מישהו התקשר אלינו לשם בסביבות חצות והודיע לנו שהוא מת".


מיק ג'אגר: "אני כל כך עצוב. אני המום וחסר מילים. מישהו מאיתנו עזב. אני איבדתי דבר יקר. היינו כמו חבורה. היינו משפחה, במובן מסויים. נותר לי רק להתפלל בשבילו. אני מקווה שהוא יהפוך למבורך וימצא סופסוף שלום ושלווה. תמיד הייתה לי את התחושה שבריאן לא יחיה זמן רב. הוא חי את חייו במסלול המהיר. הוא היה כפרפר".


צ'ארלי ווטס: "אין לי מה לומר כרגע. זה דבר כה אישי. אי אפשר לסכם תקופת חברות שכזו באופן כה קצר וקר. אני חסר מילים. לא משנה מה שאגיד, זה יהיה חסר".


יום לאחר מותו אמר איש הבלוז הבריטי, אלקסיס קורנר, לעיתון 'דיילי אקספרס' : "אני הייתי אמור להיות המנהל המוסיקלי בלהקה החדשה שהקים. הוא היה מאוד נרגש מהפרויקט הזה והיה בטוח שזה יצליח. הוא מת בתקופה בה היה מאושר מבדרך כלל. אני מקווה כי אנשים יכבדו אותו יותר במותו מהאופן בו התייחסו אליו כשהיה בחיים".


בסיסט הסטונס, ביל ווימן, כתב בספרו : "אני לא רוצה להיות הפסיכולוג החובבן שינתח את מה שהיה סביב מותו של בריאן. יש יותר מדי קונספירציות בסיפור. אני אישית סבור כי מדובר פה בתאונה. זה נכון שמיק וקית' הם שיצרו את המוסיקה של הסטונס, אבל בריאן היה האיש שעמו הזדהו אז מיליונים. היה לו סגנון שהקדים את כולנו. הוא גם היה כנראה מוסיקאי טבעי יותר מאיתנו. אבל בריאן היה חלש. לא פעם ולא פעמיים הוא היה קוץ בישבן שלנו. אבל הוא זה שהמציא את שם הלהקה. אנחנו היינו הרעיון שלו והוא זה שהחליט, בימים הראשונים, את הרפרטואר שננגן. אנחנו היינו הלהקה של בריאן ובלעדיו זה לא היה קורה. קית' אמר פעם לבריאן שהוא לא יגיע לגיל שלושים. בריאן הביט בו ואמר שתי מילים: 'אני יודע'. בריאן ג'ונס הוא אגדה ומה שהוא השאיר אחריו זו מתנה לכולם".


שישה ימים לאחר מותו פרסם עיתון רולינג סטון: "אם קית' ומיק היו המוח והגוף של הסטונס, בריאן היה הנשמה של הלהקה".


מותו הותיר את עולם הרוק בתדהמה ומוסיקאים מתרבות הרוק הקדישו לו מהם מיד לאחר מותו. פיט טאונסנד (גיטריסט להקת המי) כתב פואמה לזכרו שפורסמה בעיתון הטיימס:

"נהגתי כילד לנגן בגיטרה

ושאפתי להיות כמותו

אבל היום שיניתי את דעתי

החלטתי שאינני רוצה למות

אבל זה היה יום נורמלי לבריאן

לחיות בדרך הרוק'נ'רול

זה היה יום נורמלי לבריאן

איש שמת מדי יום".


ג'ימי הנדריקס הקדיש לחברו הקרוב שיר בטלוויזיה האמריקאית וג'ים מוריסון כתב לזכרו פואמה בשם 'שיר הלל ללוס אנג'לס בעודי חושב על בריאן ג'ונס המנוח':

"אני מקווה שיצאת החוצה

מחייך

כמו ילד

לתוך השריד

של חלום..."


מוריסון ימות בדיוק באותו תאריך מותו של ג'ונס, באותו גיל ורק שנתיים לאחר מכן...


מיק ג'אגר: "הייתה לו תרומה עצומה ללהקה בימים הראשונים. הוא היה מאוד אובססיבי לזה אבל הוא הרג את עצמו. הוא היה צריך לנגן ג'אז בסופי שבוע וללמד בבית ספר. הוא כנראה היה טוב יותר בזה, מאשר בלנסות להיות כוכב רוק". "העצבות במותו אינה גרועה יותר מהעצבות בלראות אותו מנסה לחיות", סיכמה המזכירה לשעבר של הסטונס, שירלי ארנולד.


יומיים לאחר מותו של ג'ונס הופיעו הרולינג סטונס מול אלפים רבים בהייד פארק, לונדון, כשג'אגר הקריא בתחילת המופע שיר לזכרו של חברו אך לא נכח בהלוויה כי יומיים לאחר המופע הוא טס, עם מריאן פיית'פול, לתחילת צילומי הסרט "נד קלי" באוסטרליה. שם, פגשה פיית'פול את ג'ונס, כפי שסיפרה בספרה:

"כשמיק ואני הגענו למלון בסידני, לא רק ששכחתי היכן אני אלא גם מי אני. הבטתי בראי וראיתי פרצוף מפוחד ורזה מדי. הייתי אנורקטית והעור שלי נראה כעור של פגר. ראיתי מולי מישהי מתפוררת, עם שער בלונדיני ומפוחדת. לפתע ראיתי בהשתקפות את בריאן ג'ונס. הייתי בריאן והייתי מתה.


היה נדמה לי שהגעתי לשלב הכי נוראי של הרס עצמי, אבל זו הייתה רק אשליה. זו הייתה רק התחלת ההרס העצמי. ברגע ההוא היה בריאן התאום שלי. הזדהיתי איתו כי הוא היה קורבן של הציבור. זה תפקיד שנפל עליו ואני הבנתי את זה לגמרי וזה מאוד רציונלי כשאתה לא מחובר לעצמך. בגלל שאני הייתי בריאן ובריאן היה מת, היה עליי לבלוע את כל הגלולות כדי שאמות. אז בלעתי את הגלולות.


מיק ישן בחדר השינה אז הלכתי מסביב לחדר והבטתי מחוץ לחלון. החדר שלנו היה בקומה ה-45 במלון והשקיף על מפרץ סידני. ניסיתי לפתוח את החלון אבל הוא לא נפתח. לו החלון היה נפתח, הייתי קופצת למטה. הסתכלתי למטה לרחוב וראיתי שם דברים שלא אמורים להיות שם. זיהיתי קבוצת אנשים ונופפתי אליהם, כשלפתע שוב ראיתי בהם את בריאן ג'ונס.


כשראיתי את בריאן ברחוב, הוא נראה גדול מהממדים הרגילים. חלקים ממנו - פניו וידיו - הלכו ותפחו בעודם מתקרבים אליי כשהוא מדבר. לפתע הוא התרומם כאילו אוויר נושא אותו, עד שהגיע לקומה של החדר שלי והביט בי מעבר לחלון הסגור. הוא היה תפוח ולבש בגדים ממיטב האופנה הלונדונית - פרווה ומשי, עם מכנסיים עם פסים בצבע אדום וצהוב. השיער שלו היה ירוק והיו לו קעקועים של ברקים בכפות ידיו. לפתע הוא חייך אליי את החיוך הזה שלו. בשלב הזה כבר הייתי בתרדמת.


באותו רגע עברתי את זכוכית החלון ומצאתי את עצמי באוויר איתו, אבל במקום לעמוד יציבה מעל הרחוב, הנוף מסביבי הפך לא יציב. כנראה שזה הרגע בו מתתי ועברתי לצד השני.


לא היה שום מזג אוויר. לא רוח ולא גשם. לא שמש ולא אפלה. לא היה משהו שיכולתי לזהות. זה היה מקום ענקי שדמה לגיהנום. בעודנו הולכים, הבנתי שלבריאן אין מושג לאן אנו הולכים. ברור שהוא התעורר מיד לאחר מותו, מבלי לדעת היכן הוא, והחליט לקרוא לי לבוא איתו.


שוחחנו את השיחה הנחמדה ביותר שהייתה לנו מעולם. הוא אמר שהיה בודד ומבולבל והחליט לקרוא לי כדי לדבר עם מישהו שהוא מכיר.


המשכנו לצעוד בעוד כדור הארץ מתפורר משני הצדדים שלנו. הוא אמר לי שהוא אוהב ספרים על גשרים של רכבות והבטחתי לו שאשיג לו אותם כשאחזור ללונדון. אז הוא החל להתייפח, כמו הצב בסיפור אליס בארץ הפלאות. הוא אמר שהוא מצטער ששם אותי במצב הזה. נראה שהוא לא הבין שהוא מת. אני בטוחה שזה קורה כשאנשים מתים באופן פתאומי. הם לא יודעים היכן הם. אז הבנתי שגם אני כנראה כמותו.


'בריאן יקירי, נכון שזה נחמד?', אמרתי לו כשאני מנסה להסיחו מהמציאות הקשה. אבל הנסיון שלי לדבר כך רק גרם לו יותר לחוש שמשהו אינו כשורה. דיברתי אליו כמו שמדברים למשוגע, לילד קטן או לכלב. לפתע הוא אמר ש'מוות זה ההרפתקה הגדולה הבאה'. הסכמתי איתו, כאילו דיברנו על דת חדשה, או על סם חדש. מצב רוחו השתנה לפתע. אולי הוא הבין היכן הוא נמצא? אולי העברתי לו את התחושה באופן טלפתי? הוא פנה והניח את ידיו על כתפיי. 'ברוכה הבאה למוות!', הוא אמר ונראה זורח. ניסיתי להתייחס לזה כלבדיחה. 'ובכן, פה לא תמצאי בתי מלון או מסעדות, יקירתי. לא תצטרכי את זה'. לא אהבתי את הכיוון של השיחה.


הגענו לקצה של הנוף, שנפסק באופן פתאומי. זו הנקודה בה אתה אמור לבחור אם להמשיך אל מעבר לקצה או לעצור. בריאן שאל אם אני באה איתו והחליק מהצוק. פניתי לאחור ושמעתי מקהלה של קולות שקוראת לי. עדיין לא הייתי מוכנה לזה. רציתי לראות עוד. לפתע הייתי אבודה בעיר נטושה, בה הצבע נשטף מהכל והבתים היו ריקים. הייתי באלבניה! אנשים שהכרתי ואהבתי צפו מסביבי. רגליהם לא נגעו בקרקע. קראתי להם אך הם עברו אותי כאילו לא ראו אותי.


לפתע הייתי בשדה תעופה ולא מצאתי את דרכי. אנשים באו אליי ושאלו אותי שאלות ששואלים ילד שהלך לאיבוד בתחנת רכבת. עניתי לשואלים שאני מחכה למיק שיבוא לקחת אותי וזה מה שהוא אכן עשה. הוא התעורר, ראה שאני בתרדמת ובמהירות הבזק לקח אותי לבית החולים. הייתי יכולה למות באותו רגע עם בריאן.


כשפקחתי את עיניי, לאחר שישה ימי תרדמת, האדם הראשון שראיתי היה מיק. הוא החזיק בידיי ואמר 'חזרת!'. עניתי לו שהוא לא ייפטר ממני כל כך מהר. הוא חשב כי הפעם איבד אותי לנצח, אז השבתי לו ש'סוסים פראיים לא יגררו אותי הרחק'....". הרולינג סטונס יכתבו על זה שיר.


ב-3 ביולי בשנת 1971 התגלתה בפריס גופתו של ג'יימס דאגלס מוריסון, סולנה של להקת הדלתות בן ה-27.


ג'יימס דאגלס מוריסון היה כוכב רוק, עם המון כשרון אך גם נטייה לחולל בלגאן. הוא הנהיג את להקת הדלתות והיה חוד החנית בה.


בחודש מרץ 1971, לפני צאת התקליט החדש של הדלתות (LA WOMAN), יצא מוריסון עם זוגתו, פאמלה קרסון, לפריס כדי למצוא את עצמו מחדש. שם הוא גילח את זקנו ועודד את חבריו ללהקת הדלתות, בשיחת טלפון, להתחיל לעבוד על מוסיקה חדשה. "אני אוסיף לזה שירה בהמשך", הוא הבטיח. מוריסון שהה בתקופת חייו האחרונה בפריס. שם הוא נראה שליו מאי פעם. לראשונה, מאז שהחל את הקריירה שלו בלהקת הדלתות, הוא חש שוב כאדם מן השורה.


לפתע החלו להסתובב בארה"ב שמועות בדבר מותו, אך הדיווחים שהגיעו מפריס התעקשו כי הוא חי, מאושפז בבית חולים ומתאושש מבעיות בנשימה מהן סבל. ביל סידונס מיהר לטוס לפריס כדי לבדוק מה באמת קורה. אז הוא גילה שב-3 ביולי 1971 נמצאה גופתו בדירה בה גר עם קרסון. במסמך הדיווח הרשמי, שהודפס ב-11 באוגוסט 1971, צוינה סיבת המוות כהתקף לב. הוא מת בשעות המוקדמות של יום שבת, אך מותו נשמר בסוד מהתקשורת, עד שב-9 ביולי שחרר סידונס הודעה על כך, כשחזר מעיר הבירה הצרפתית.


"חזרתי עתה מפריס, שם נכחתי בהלוויה של ג'ים מוריסון. הוא נקבר בטקס צנוע שבו נכחו רק כמה חברים קרובים. בחרנו לשמור את העניין בשקט כי לא רצינו שהדבר יעורר את הסערה שהתעוררה עם מותם של הנדריקס וג'ופלין. עמדנו שם, סביב הקבר שלו, זרקנו פרחים, כיסינו אותו באדמה ונפרדנו. לא הסכמנו לנתיחת הגופה כי רצינו להיפרד ממנו בשקט ובשלווה".


עד היום יש סוג של מיסתורין סביב המוות הזה. יש הטוענים כי הייתה זו תאונה ושהוא מת באמבטיה בדירתו.

העיתונאית, פני קורסון, שמעה בזמנו הסבר מפיה של פאמלה: "היא אמרה לי שג'ים לא הפסיק להשתעל והיא יעצה לו לטבול באמבט חם, כי הוא היה אסטמתי. אז היא חזרה למיטה ונרדמה. כשהתעוררה, היא הלכה לאמבטיה ומצאה את ג'ים ללא תנועה. היא חשבה שהוא מותח אותה, כי נדמה היה לה שהוא מחייך קצת. אבל לפתע היא קלטה שהוא לא זז והחלה לצרוח. התחושה שלי, לאחר שעבדתי גם במעבדה של פתולוגיה, היא שקריש דם הגיע לריאתו וזה גמר את הסיפור".


חבר קרוב של מוריסון ומנהל מועדון בפריס, סאם ברנט, סיפר שנים לאחר מכן סיפור שונה: "בשעות המוקדמות של ה-3 ביולי 1971, הופיע אצלי מוריסון וחיפש לקנות הרואין עבור פאמלה. לאחר שהשתמש בו בעצמו, הוא פנה לשירותים ולא יצא משם. כחצי שעה לאחר מכן ניגש אלי איש המלתחה ואמר לי שמישהו ננעל באחד החדרים ולא יוצא. שלחתי סדרן לפרוץ את הדלת ומצאנו את גופתו של ג'ים שרועה מעל האסלה. היינו בטוחים שהוא הסניף הרואין בגלל שקצף יצא משפתיו כמו גם דם.


הוא פחד ממחטים אז אף פעם לא הזריק סמים. הזעקתי לקוח שעבד כחובש והוא הכריז זמן מותו של מוריסון. בשלב הזה הופיעו סוחרי הסמים של מוריסון, התעקשו שהוא מעולף וחי והוציאו אותו מהמועדון. 'אנחנו נדאג לו', הם אמרו לנו. זמן קצר לאחר מכן התקשר אליי מישהו שייצג את בעל המועדון והזהיר אותי לא לספר לאף אחד מה קרה. מריאן פיית'פול הייתה גם היא בבר באותו לילה ונשבעה באופן דומה לסודיות. היא מעולם לא הזכירה את ג'ים שוב והיא לא תדבר על מה שקרה במועדון עד היום".


שבע שנים לאחר מכן שברה פיית'פול את שתיקתה אבל סיפרה סיפור שונה: "החבר שלי באותה תקופה, סוחר הרואין בשם ז'אן דה ברטויל, הוא האחראי למותו של מוריסון. הוא סיפר לי שבכוונתו לבקר את מוריסון ובחרתי באותו רגע להישאר בבית המלון שלי. הוא הלך לראות את ג'ים והרג אותו. אני בטוחה שזו הייתה תאונה. פושע עלוב. החומר הייתה חזק מדי? כן, והוא מת. לא ידעתי דבר על זה. בכל מקרה, כל מי שקשור למותו של הבחור המסכן הזה מת עכשיו. חוץ ממני". ברטויל מת באותה שנת 1971 ממנת יתר.


מה שידוע לכל הוא שמוריסון הפך במוות זה לתושב בולט ב"מועדון 27".


גם חברי להקת הדלתות הנותרים ידעו על מותו של מוריסון רק עם חזרתו של סידונס מפריס. רובי קריגר: "זה היה נורא. הדבר הכי גרוע שיכל להיות. אבל זה היה צפוי. הוא יחיה לנצח ובכך יעקוף את כולנו". אמו של מוריסון, שלא ראתה את בנה מזה זמן רב, מסרה אז: "ידענו שהוא בפריס אבל לא שמענו ממנו מאז שהגיע לשם". הוריו של מוריסון, שאיבדו קשר עמו מזה שנים, התקשו לעכל את הבשורה המרה. הם הסכימו שקברו ישאר בבית הקברות "פר לשז", בו קבורים גם המלחין הקלאסי פרדריק שופן והסופר והמשורר אוסקר ויילד.


מוריסון סיפר לא פעם שהוריו מתים, למרות שלא כך היה הדבר. "פשוט לא רציתי לערב אותם", אמר לרולינג סטון ב-1969. "זה מספיק קל לברר פרטים אישיים אם אתם באמת רוצים אותם. אני מניח שאמרתי שההורים שלי מתו כבדיחה כלשהי. גם יש לי אח, אבל לא ראיתי אותו מזה כשנה. אני לא רואה אף אחד מהם. זה הכי הרבה שאמרתי על זה אי פעם".


לאנשים קשה היה להאמין לבשורת האיוב. האם לבו של מוריסון באמת הפסיק לפעום בגיל כה צעיר? אין דו"ח נתיחה? שישה ימים עברו בין מותו להודעה לתקשורת? ביל סידונס לא הביט בתוך ארון הקבורה ולא יכל לאשר לחלוטין כי מוריסון הוא שהיה בפנים? סידונס: "יש כל מיני תאוריות, מדוע לא הבטתי בגופה. אהבתי אותו מאוד וכיבדתי אותו ולכן לא רציתי לראותו מת. אני מאמין שהוא מת מהתקף לב, ואם משהו אחר קרה – אז קרה".


אז כיצד ג'ים מוריסון מת? העניין נותר כעוד סיפור מיסתורי בעולם הרוק'נ'רול וספרים רבים פורסמו כשהם מציעים תאוריה משלהם, ולרוב עם סמים שמעורבים בסיפור. זה הותיר אנשים לטעון שמוריסון בחר לביים את מותו כדי לחיות בזהות אחרת על פני כדור הארץ. בראיון עמו, שנערך כמה חודשים לפני מותו, אמר מוריסון לסאלי סטיבנסון מעיתון CIRCUS: "אני מקווה למות בשקט ובשלווה בגיל 120. פשוט לשכב לי לבדי ולהיעלם. אני מאמין שהמדע המתקדם עוד ימצא את התרופה שתנצח את המוות". ג'ים מוריסון לא זכה לניצחון המדע על המוות. הוא יצא החוצה וסגר מאחוריו את הדלת.


מנהל חברת התקליטים של הדלתות (ELEKTRA), ג'ק הולצמן: "סוף השבוע של ה-4 ביולי היה מלא בפגישות שלי עם אנשים קרובים. משום מה, בסוף השבוע הזה התחלתי לספר לכולם המון סיפורים על ג'ים מוריסון. כשחזרתי למשרד, קיבלתי טלפון מעורך דינו של מוריסון, מקס פינק, שבישר לי כי ג'ים מת בפריס במהלך סוף השבוע והוא ייקבר שם בבית הקברות של המשוררים. הייתי בהלם. ישבתי במשרד ובהיתי בקירות. המוות של ג'ים השפיע עליי יותר ממות אבי או סבי וסבתי. זה היה לאבד מישהו שהשפיע מאוד על חייך ושינה אותם".


אחרי ששלושת חברי הלהקה הנותרים החלו לעכל את בשורת מותו של סולנם, הם נפגשו כדי לדון בהמשך דרכם. רובי קריגר ביקש לעשות פסק זמן כדי להתאושש מהאובדן, אך האחרים היו נחושים להמשיך. הם היססו בעניין עריכת אודישנים לזמר חדש, שמירת שם הלהקה הידוע או פשוט להתפרק. פרשת הדרכים הייתה קשה מאוד. בסוף הוחלט להמשיך לפעול במותג הידוע וקלידן הלהקה, ריי מנזרק, הוא שנטל על עצמו גם את תפקיד השירה.


שני אלבומים יצאו וב-10 בספטמבר 1972 הופיעה הלהקה את הופעתה האחרונה בהוליווד בול שבלוס אנג'לס. כשהגיע הזמן להציג את LIGHT MY FIRE, אמר מנזרק למיקרופון: "כשרק התחלנו את הלהקה, היינו ארבעה. אחד הבחורים חסר לנו עכשיו. אני לא בטוח אם אתם יודעים את זה או לא, אך הוא נקלע לתאונה והוא לא פה עכשיו. אבל הוא יחזור! הוא יחזור בפעם הבאה בה ננגן פה, בהוליווד בול. אנחנו ננסה לבצע את השיר הבא בתקווה שהוא מסתובב פה איפה שהוא. אנחנו נעשה את השיר הזה בשביל ג'ימבו. אוקיי, ג'ים - תתכונן. אני יודע שאתה נמצא פה איפה שהוא. אז תתכונן כי הנה זה בא". עם סיום השיר אמר מנזרק לקהל: "המון תודה לכם. תודה לך, ג'ים. אנחנו נתראה".


בפברואר 1973 פורסם במלודי מייקר שחברי הדלתות מגיעים לאנגליה כדי לחפש זמר קבוע. מועמד רציני היה הווארד רת', לשעבר בלהקת AUDIENCE הבריטית. הוא כלל לא היה מעריץ של הדלתות, אך נשיא חברת התקליטים של הלהקה משך אותו לכיוונה. הוא עשה מספר חזרות עם חברי הדלתות. היה חסר משהו בתחושה. הניצוץ לא הגיע. ג'ים מוריסון היה בלתי ניתן להחלפה.


"לא חשבתי להיות זמר. זה פשוט היה שם", הוא אמר לרולינג סטון בשנת 1969. "מעולם לא שרתי. אף פעם לא העליתי את זה על דעתי. חשבתי שאני עומד להיות סופר או סוציולוג, אולי לכתוב מחזות. בקושי הלכתי לקונצרטים - אחד או שניים לכל היותר. ראיתי כמה דברים בטלוויזיה, אבל מעולם לא הייתי חלק מכל זה. אבל שמעתי בראשי קונצרט שלם, עם להקה ושירה וקהל גדול. את חמישה או שישה השירים הראשונים שכתבתי, רק רשמתי כהערות לקונצרט רוק פנטסטי שהתרחש בתוך ראשי. ברגע שכתבתי את השירים, הייתי צריך גם לשיר אותם".


"דלת נסגרת" - פרסם המלודי מייקר בשער הגיליון שלו בהמשך אותו חודש.


ההרצאה "הרוכבים בסערה - סיפורה של להקת הדלתות" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


בונוס: גם תקליט זה יצא החודש (לא ידוע מתי בדיוק) - הפעם זה יותר פיוז'ן עם מטעני רוק כבדים, עם אלבום של הגיטריסט ג'ון מקלאפלין, שיצא ביולי 1970 ושמו DEVOTION.


את התקליט הזה, השלישי שלו כאמן מוביל, הקליט מקלאפלין זמן קצר לאחר שעזב את להקתו של חצוצרן הג'אז, מיילס דייויס. עם זאת, התקליט לא יצא לאור באנגליה עד דצמבר 1972. יש פה רוק כבד, רוק מתקדם, פסיכדליה ודציבלים עצבניים של גיטרה, אורגן האמונד וחטיבת בס תופים מלאת מתכת. הסגנון שלו דומה מאד ללהקה בה היה חבר אז, עם המתופף טוני ויליאמס והאורגניסט לארי יאנג, ששמה LIFETIME.


ההקשבה לאלבום הזה צריכה להיות מרוכזת, אך מי שיצלול פנימה לתוכו ירוויח מתנה אדירה. התקליט אמנם דורש הקשבה, אך עם זאת הוא נגיש יותר מאלבום הסולו הקודם של מקלאפלין, EXTRAPOLATION.


המוזיקה נשמעת מאולתרת בחלקה, עם מוטיבים כלליים כתובים - כפי שנהוג בעולם הג'אז של אז.

יחד עם מקלאפלין מנגנים פה האורגניסט לארי יאנג (שניגן במקביל עם מקלאפלין בלהקת LIFETIME, בהנהגתו של המתופף טוני וויליאמס). הבסיסט הוא בילי ריץ' והמתופף הוא באדי מיילס, שתופף לפני כן עם הדגל החשמלי, ג'ימי הנדריקס וגם הפך באותה שנה (1970) לכוכב בעצמו עם להיט בשם THEM CHANGES.


עיתון SOUNDS הבריטי פרסם ביקורת על התקליט בדצמבר 1972: "התקליט הזה נגיש יותר מתקליטה הראשון של תזמורת המהאווישנו, בעיקר כי חטיבת הקצב פה היא יותר רוקית מאשר הג'אז של בילי קובהאם וריק לאיירד מהמאווישנו. רמת האנרגיה של ההרכב היא מפחידה. אני לא יכול למפות את נגינתו של מקלאפלין בגיטרה, אך מה שאני יכול לקבוע בוודאות זה שהוא תמיד מצליח להביא דברים בניגוד למצופה".

עם זאת, מקלאפלין עצמו לא היה מרוצה מהתקליט הזה. מבחינתו נהרס הצליל של התקליט הזה בגלל הפקתו של אלן דאגלס, שערך את המיקסים לתקליט בעת היעדרו של הגיטריסט. נראה כי דאגלס הדביק פה ושם קטעי נגינה שמקלאפלין לא רצה שיודבקו כך. עם זאת - התוצאה, עם הצליל הדחוס הזה, מלהיבה ביותר.


דאגלס לא 'דפק' את מקלאפלין רק פה. הוא שילם לגיטריסט רק 2000 דולר עבור הקלטת שני אלבומיו הראשונים, תחת חוזה בעייתי שהשניים חתמו. דאגלס לא עצר פה והצליח גם לקחת בעורמה את זכויות יצירתו של מקלאפלין על שני התקליטים האלה. מקלאפלין עצמו לא ראה אגורה ממכירתם.


גבירותיי ורבותיי, מדובר פה בתקליט שונה מאד בקטלוג של ג'ון מקלאפלין. תקליט שמומלץ לאוהבי הרוק הקלאסי, הפסיכדליה והפרוגרסיב כאחד. עם זאת, הצד הראשון של התקליט הרבה יותר מרשים מצידו השני. זו דעתי האישית. עם זאת, יש כאלה שמוכנים להרוג בשביל לעשות צד ראשון שכזה. מכאן הדרך לתזמורת המהאווישנו הייתה קצרה ואנחנו הרווחנו מכל הסיפור הזה מוזיקה מיוחדת וייחודית.


מקלאפלין סיפר ב-1971: "בתקופת הקלטת התקליט DEVOTION הייתי חצוי. צד אחד שבי משך לכיוון רוחני וצד אחר לכיוון לא רוחני. לא היה מישהו שנתן לי כיוון רוחני, אבל הערך של המסירות דבק בי כבר אז והתמסרתי לו לחלוטין". זמן מה לפני צאת התקליט נפגש מקלאפלין עם אורגניסט ההאמונד, בריאן אוגר, שסיפר : "ג'ון הזמין אותי לראות הופעה של להקת LIFETIME במועדון וילאג' ונגארד והסכמתי להצעה. שם פגשתי את לארי יאנג וטוני ויליאמס. נשארתי וראיתי את כל ההופעה שהממה אותי. זמן קצר לאחר מכן התקשר אליי ג'ון והזמין אותו לבוא ולשמוע את התקליט החדש שלו. הוא הוסיף באותה שיחה שהוא בטוח שאוהב את זה. ובאמת באתי, הקשבתי ונדהמתי. ג'ון עצמו עוד לא היה באולפן כשהגעתי, אך אלן דאגלס היה שם וערך מיקסים.


שמעתי את הקטע DRAGON SONG, שאחר כך הקלטתי לאלבום הראשון שלי עם להקת OBLIVION EXPRESS. הקטע הזה הפתיע אותי לגמרי באותו יום בו הקשבתי לו בפעם הראשונה. לפתע, בעודי מקשיב למיקסים, נפתחה הדלת וג'ימי הנדריקס נכנס. ניגשתי אליו והבעתי את שמחתי על ההזדמנות לראות אותו.


לאחר מכן הקשבנו כולנו לצלילים, אך האינטראקציה בין ג'ימי לאלן ביאסה אותי שם. הם התלוצצו על ג'ון, שלא הגיע עדיין. אלן פנה לג'ימי ואמר לו : 'יש לנו פה בחור חדש. תקשיב לו !! אתה גמור, ג'ימי'. אני לא אהבתי את זה והצעתי לג'ימי שנצא משם. אבל אז הוא שאל אותי אם ארצה להישאר ולעשות תקליט איתו. השבתי לו שיש לי חוזים שעליי לקיים ושאלתי אותו כמה זמן זה יקח. הוא ענה לי שחודשיים. לאחר מכן שלף נייר כסף מהכיס שלו ושאף לנחיריו חומר שהיה בפנים, שנראה לי כהרןאין. הוא גם הציע לי אבל סירבתי והוספתי כי הוא חייב לצאת מהחרא הזה. אז הוא ענה לי שהלוואי והיו מסביבו עוד אנשים כמוני".


בשנת 1991 סיפר דגלאס: "התקליט DEVOTION היה כנראה תקליט הפיוז'ן הראשון וכך זה נועד להיות. הוא לא נועד להביא רוק וג'אז ביחד אלא רית'ם אנד בלוז לצד ג'אז. זה היה תקליט מורכב. ג'ון היה שונה ממני בתפיסה של התקליט הזה והתהליך לא היה קל".


עיתון הג'אז, DOWN BEAT, פרסם בביקורתו אז: "כל קטע פה מבוסס על ריף אחד. המנהיג באלבום הזה נותר בצל של האורגניסט שלו, שמנסה לפרק בכוח את הנוסחה שהבוס שלו הביא לו פה. לעיתים זה עובד. אין ספק שמקלאפלין מושפע פה מעבודתו עם טוני ויליאמס, אבל בשלב הזה הוא חייב אנשים כמו ויליאמס שיחזיקו אותו".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page