כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-3 ביוני בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "יש לי תחושה שמנקרת אותי בנוגע להתפתחות הקלידים, בשנים האחרונות. יש פתאום מקלדות שעושות את העבודה ומי שמפעיל אותן לא חייב להתאמץ כדי להישמע מדהים. לפעמים, עדיף לעבוד קשה מאד כדי להשיג משהו" (ג'ון לורד, הקלידן של דיפ פרפל לעיתון KEYBOARD, בשנת 1983).
ב-3 ביוני בשנת 1971 צפה בונו, הזמר של U2 בדבר ששינה את חייו.
אז עוד קראו לו פול היוסון והוא צפה בטלוויזיה בלהקת הפופ הקלילה, "אמצע הדרך", כשהיא שרה את להיטה CHIRPY CHIRPY CHIP CHIP בתוכנית הטלוויזיה הלהיטית הבריטית, טופ אוף דה פופס. הוא היה מרותק. עשור לאחר מכן פול, שהפך מאז לבונו, אמר לכתב עיתון NME: "בטח הייתי בן אחת עשרה בשעה שחשבתי, 'וואו! זה מה שעושים במוזיקת פופ. אתה פשוט שר את זה ומקבל על זה תשלום'..."
ב-3 ביוני בשנת 1978 יצא לשוק תקליטו השני של פיטר גבריאל, שנקרא (כמו קודמו) על שמו אך קיבל את הכינוי 'שריטה' כי על עטיפתו נראה הזמר כאחד ששורט את התמונה. אכן זו הייתה שריטה מוזיקלית כי אצל גבריאל הצפוי הוא האינו צפוי.
SIDE 1
1. On The Air
2. D.I.Y.
3. Mother Of Violence
4. A Wonderful Day In A One-Way World
5. White Shadow
SIDE 2
1. Indigo
2. Animal Magic
3. Exposure
4. Flotsam And Jetsam
5. Perspective
6. Home Sweet Home
גבריאל, הזמר לשעבר של להקת ג'נסיס, אמר בשנת 1977: "בשבילי, האלבום הראשון שלי כסולן הוא הקדמה
לפרויקט השני. האלבום הזה הוא יותר אוסף של שירים בזמן שהתקליט הבא יהיה ניסיוני יותר, מוזיקלית ורעיונית".
התקליט יצר לא מעט בעיות, כשחברת התקליטים הבינה שיש לה פה עסק עם תקליט לא מסחרי. לפיכך לא נקבע סיבוב הופעות לקידומו וגבריאל נשלח, במקום זאת, לתחנות רדיו בארה"ב כדי להתראיין ולשווק כך את יצירתו החדשה. בתקופה ההיא הוא ידע שהכסף שלו מגיע לבנק בעיקר ממה שעשה בעבר עם להקת ג'נסיס ולמלודי מייקר אמר: "כרגע, אני יכול להרשות לעצמי לא להתפשר מבחינה אמנותית. יש לי מספיק כסף לחיות בבית נחמד עם אשתי והילדים לעוד חמש שנים".
ברולינג סטון נכתב אז: "אלבום הסולו הראשון של גבריאל הבטיח סוג של פיוס בין הרוק האמנותי לרוק המיינסטרים. הייתה בו תחושה של פריצת דרך במשא ומתן בין פלגים לוחמים. הייתה זו גם הפקתו של בוב אזרין שהעניקה ניצוץ לתקליט הבכורה שלו כסולן. בסיועו של המפיק, רוברט פריפ (איש קינג קרימזון בעבר) הושלך הציפוי הנוצץ של התקליט הראשון לראייה אישית אפלה יותר, מפחידה יותר ולא ממש נגישה".
פריפ שכנע את גבריאל לחתוך מההפקה אפקטים אלקטרוניים ובמקום זאת לנקוט בהשגת הצליל הקרוב, ההדוק, היבש, המציאותי. במקום בו להקת ג'נסיס רצתה ליישר את הקו המוזיקלי שלה, גבריאל ביקש לחדד את הפינות. "רוברט פריפ היה להוט מאוד לקבל את הכל טרי", גבריאל אמר ב-1978. "שמרנו הרבה טייקים מוקדמים ושמרנו על ההפקה 'יבשה' מאוד. האלבום השני יותר ספונטני. יש כמה קצוות מחוספסים וכמה טעויות אבל השארתם הופכת את זה לחי יותר".
פריפ היה שונה מאוד ממפיק התקליט הקודם של גבריאל, בוב אזרין. הוא באותה תקופה עבד במצב ה-AUDIO VERITE של, שדגל בצליל יבש ומינימליסטי למדי. זה היה במובנים רבים ההיפך הקוטבי של
בוב אזרין. גבריאל השתמש בהכנת התקליט בקונספט שהוא קרא לו MOZO. אותו יצור גר בבור אשפה
ואיכלס עולם פנטזיה שנוצר על ידי גלי רדיו קצרים ועמם הוא הופך להיות מי שהוא רוצה, למרות שברחוב המציאותי מתעלמים ממנו. יש פה דוגמה של אמן שמתקדם קדימה ומתעלם ממסחריות.
בעיתון NME נכתב בביקורת: "כמו שהאלבום הקודם שלו סובב המון ראשים לכיוונו, האלבום החדש ירחיק הרבה מהם ממנו. אבל ברור שרוברט פריפ מתאים יותר לפיטר גבריאל מאשר המפיק של התקליט הקודם, בוב אזרין. הצליל בתקליט זה אינו נקי אך גדול. מי שמחפש פה את תזמורי העבר של ג'נסיס, לא ימצא אותם. המוזיקה החדשה שלו אינה צפויה כלל".
בעיתון דיילי פרס, מווירג'יניה, נכתב אז בביקורת כך: "פיטר גבריאל החליט לעשות מה שאנשים עם פחות כוכבות ממנו לא היו עושים. הוא קרא לאלבומו השני 'פיטר גבריאל' כמו אלבום הסולו הראשון שלו. הוא אפילו לא קרא להם 'פיטר גבריאל הראשון והשני'. האלבום השני של פיטר גבריאל הוא המשך גרוע לבכורת הסולו המבריקה שלו. כתיבת השירים של גבריאל נוטה הפעם יותר לכיוון המוזר וחסרה את הרגישות שנמצאה באלבום הקודם. רוברט פריפ, גיטריסט, כותב שירים, מפיק ומנטור של קינג קרימזון שהלכה לעולמה, הפיק את פיטר גבריאל השני והרס את כל היסודות משמונה או תשע השנים של פיטר עם ג'נסיס. עכשיו גבריאל נשמע כמו שיבוט של פריפ. התקליט החדש חסר את ההומור והקלילות שהפכו את קודמו לבלתי נשכח כל כך. אין שיר אחד מתוך התקליט הזה שנדבק למוח. אין מנגינה שאפשר לזמזם אותה. פיטר גבריאל הראשון ראוי לציון כבוד כאלבום השנה. פיטר גבריאל השני מיועד לאוהדי הגרעין הקשה בלבד".
אפילו כשהיה הלב והנשמה של ג'נסיס, גבריאל תמיד היה מיוחד. עכשיו כשהוא עזב את ג'נסיס, שרד את הצעד הטראומטי הזה ועבר לעשות את הדברים שלו, הוא נשאר יחיד במינו. "אני אוהב להשתנות פה ושם, זה הכל", הוא אמר באחד מראיונותיו אז.
כיצד נעשתה עטיפת התקליט "השרוטה"? - הנה מה היה שלמעצב אוברי פאוואל לספר: "צילום התמונה היה דבר קל מאד, אך לאחר מכן חתכנו בסטודיו ניירות לבנים וניסינו להתאימם בהדבקה על התמונה. זה לקח לנו המון זמן. אחר כך עשינו תיקונים קלים לחיבור העניין עם טיפקס ובסוף צילמנו את התוצאה ליצירה אחת".
להזמנת הרצאת המוסיקה "ארוחת הערב מוכנה" - הסיפור של להקת ג'נסיס עם פיטר גבריאל:
050-5616459
ב-3 ביוני בשנת 1982 נרצח זמר הרוק האמריקאי, ראסטי דיי.
ראסטי דיי היה זמר אמריקני שהגיח מדטרויט וידע הצלחה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים עם הלהקות אמבוי דיוקס וקקטוס. לצד שירתו הבטוחה הוא גם נודע באהבתו לאורח חיים פראי, עם כמויות רבות של וויסקי וסמים. הוא נבחר להיות הזמר בלהקה המצליחה, אמבוי דיוקס, והקליט איתה את אלבומה השלישי, MIGRATION, שיצא בשנת 1969.
אבל אהבתו של דיי את הסמים התנגשה חזיתית עם מנהיג הלהקה, הגיטריסט טד ניוג'נט, שהתנגד בחריפות לשימוש בהם. דיי הבין שאין לו סיכוי בלהקה הזו ופנה להקמת להקה אחרת, קקטוס, עם פליטי להקת ונילה פאדג' (הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמיין אפיס). לאחר שנים של החלקת קריירה במדרון, עבר דיי לפלורידה והחל לעבוד על תקליט חדש עם להקה בשם UNCLE ACID AND THE PERMANENT DAMAGE BAND. בין עיסוקיו המוזיקליים הוא גם עסק בסחר בקוקאין והיה חייב כסף לגיטריסט הלהקה, רון סאנדרס, לאחר עסקת סמים קלה. חבר נוסף בלהקה, מונטה תומאס, תיאר את סאנדרס כאיש מטורף, מיליונר ושטן על קוקאין.
ב-3 ביוני 1982 פרצו אנשים לביתו של דיי והכריחו אותו ואת בנו בן ה-11, ראסל אדוארד, לרדת על ברכיהם. השניים המבוהלים עשו כנדרש ונורו מקרוב למוות. מנהלו של דיי ושכנו, גארת' מקריי, היה באותו רגע בחדר אחר בבית, שמע את המהומה ומיהר להתחבא בארון, אך הוא נמצא במהרה על ידי הפורצים שהרגו גם אותו. הרבה האמינו כי היה זה סאנדרס ששלח את אנשיו להעניש את הזמר, אך לא הייתה הוכחה לכך והמקרה נותר עלום. סאנדרס ירה בעצמו למוות שישה שבועות לאחר מכן, כששוטרים הקיפו את הבית שלו וביקשו לעצרו בעניין שלא קשור לרצח ראסטי דיי, בן ה-36.
ב-3 ביוני בשנת 1965 נפצע הבסיסט של להקת הקינקס, פיט קוואיף, בתאונה קשה, לאחר שחזר מהופעה עם הלהקה.
קוואיף נסע ברכב הציוד של הלהקה, עם העוזר הצמוד שלה, ג'ונה ג'ונס, כשפגעו במשאית באוטוסטרדה. קוואיף שבר את רגלו ונזקק לתפרים בקרקפת שלו. ג'ונס אף נפצע קשה יותר כי הועף מהאוטו דרך השמשה ושבר את האגן שלו ונפגע בראשו. במקומו הוצב הבסיסט, ג'ון דאלטון, שעזר לקיים הופעות שנקבעו וגם ניגן בכמה משירי התקליט הבא, עליו אני כותב פה. ב-11 באוגוסט הודיע קוואיף כי הוא פורש מהקינקס. דאלטון הפך לבסיסט הקבוע (לבינתיים), עד שקוואיף התחרט וחזר כשהוא מחזיר את דאלטון לעבודתו הקבועה והקשה יותר, במכרה הפחם.
ב-3 ביוני בשנת 1977 יצא התקליט EXODUS של בוב מארלי והמקוננים.
SIDE 1
1. Natural Mystic
2. So Much Things to Say
3. Guiltiness
4. The Heathen
5. Exodus
SIDE 2
1. Jamming
2. Waiting in Vain
3. Turn Your Lights Down Low
4. Three Little Birds
5. One Love/People Get Ready
זה אלבום האולפן התשיעי של מארלי, שחלק ניכר ממנו הוקלט בלונדון, בעוד שמארלי התאושש מנסיון חיסול. תקליט זה הצליח מאד ומארלי הפך סופרסטאר. מארלי: "אני אוהב את התפתחות המוזיקה שלנו. זה גדל וזו הסיבה שכל יום אנשים מתייצבים עם שירים חדשים. מוזיקה נמשכת לנצח".
במלודי מייקר הבריטי נכתב בביקורת עליו: "אם כמה חמושים היו נכנסים לביתך ויורים בך, אז אולי גם אתה היית נכנס לאולפן ועושה אלבום דתי - אם בכלל היית מסוגל לעשות מוזיקה. העובדה היא שמדובר בתקליט רוחני טעון ביותר של מוזיקאי הרגאיי המסוגל ביותר לבטא את מצב הרוח של בני עמו. רק שיר אחד, WAITING IN VAIN, מתגלה כשיר אהבה פשוט. עבור השאר, יש את החושניות המסורתית לה ציפינו ממארלי. ONE LOVE הוא בשורה טהורה, ומועבר בקצב מדהים. זהו אלבום מהפנט. בעוד שהתקליט הקודם שלו היה פולחן למדי, החדש נגיש יותר, עשיר יותר מבחינה מלודית וישיר יותר מתמיד. בואו נודה בזה, לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו, למארלי יש זכות לחגוג את קיומו, וכך האלבום נשמע, כחגיגה אמיתית".
ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט אז: "יש כאן סתירה בין היכולות העצומות של להקת המקוננים לבין החומר שבוב מארלי נתן להם פה. ככל שאני מאזין לאלבום הזה, כך אני מתפתה לנגינה של הלהקה; יחד עם זאת, הקשר שאני רוצה ליצור עם המוזיקה נחסם על ידי נושאים ליריים מוכרים מדי שלא נפתרו בשנינות או בצבע, ובהיעדר רגש בקולו של מארלי. יש כאן כמה שורות מעוצבות היטב, אבל בהתחשב בשירה של מארלי, הן לא מתחברות. האינטליגנציה המדויקת ששומעים בכל תו מוזיקלי אינה יכולה לפצות על חוסר הדרמה שלה, וזו אשמתו של מארלי. זה מאוד מוזר. מהרגע שהאלבום האמריקני הראשון של המקוננים, CATCH A FIRE, שוחרר כאן, הייתה זו דרמה שהובילה את המוזיקה שלהם על פני המים והפכה אהובה על אנשים שמעולם לא שמעו על רגאיי, ואולי בהחלט יצטרכו להסתכל בג'מייקה במפה כדי להבין היכן היא בדיוק.
אקסודוס לא מגיעה לגבהים הישנים ולא נראה שהוא מכוון אליהם, מלבד ביצוע שיר הנושא בן שבע הדקות, שנשמע כמו מלחמה ביום איטי ונשחק הרבה לפני שהוא מגיע לסיומו. אם לא הייתה לי יותר אמונה במארלי הייתי חושב שהוא מנסה ללכת לדיסקו כי המנגינה היא מכנית כל כך. למי האלבום הזה מיועד? לג'מייקנים? ללבנים אמריקאים? לג'מייקנים באנגליה? ללבנים באנגליה? לאפריקאים? - אני לא יודע. מה שמפריע לי הוא שיש לי את התחושה שמארלי גם אינו יודע.
כמובן, עשויה להיות סיבה נוספת לחוסר הקיצוניות; בשנה שעברה הותקפו מארלי ולהקתו על ידי אנשים חמושים רגע לפני שהיו אמורים להופיע בעצרת בחירות עבור מייקל מאנלי, ראש ממשלת ג'מייקה. מארלי ואשתו ריטה - היא אחת משלוש זמרות הליווי, נורו. עובדה היא שהמוזיקה של מארלי עלולה לעלות לו בחייו. אם הוא נסוג מאותו אירוע במוזיקה שלו ובשירתו, הרי זו נסיגה שאנחנו חייבים לכבד; אבל אם זה יימשך כך, זה לא טוב. הקול הייחודי ביותר של ג'מייקה יאבד את כוחו. אני לא מצפה שזה יקרה באופן קבוע, אבל זה אולי מה שאנחנו שומעים עכשיו".
ב-3 ביוני בשנת 1979 הופיע לו ריד ב- BOTTOM LINE בניו יורק. כך נכתב בביקורת על ההופעה ברולינג סטון:
"ההופעות של לו ריד בבוטום ליין הפכו בשנים האחרונות לטקסים. האווירה בהם מזכירה יותר איחודים משפחתיים מאשר הופעות. המעריצים האדוקים מגיעים בקביעות לראות מה יעולל לו ריד הפעם. אבל עם מפגשים מהסוג הזה, לא תמיד שני הצדדים מבינים זה את זה והאשליה המשפחתית רק מדגישה את המרחק בין המחנות. או כמו שריד אמר במהלך ההופעה האחרונה בבוטום ליין: 'אתם שכחתם, אני בצד שלכם'.
אבל לעיתים היה קשה להיות בטוח בצדקת דבריו. במופע הראשון מהשניים ביום זה, הוא ביצע חומרים חדשים רבים והאנשים שיצאו משם התלהבו מאד מהמופע המהודק והמשומן שראו. אני נכנסתי להופעה השנייה וקיבלתי מנה שונה לגמרי ממה שהיה לפי דברי היוצאים. קיבלנו מופע שיכור של שעת לילה מאוחרת עם דקלומים של לו ריד שחלקם נשמעו כבולשיט גמור. זה היה מופע שנע בין גוד-טיים לרישול וחוסר ביטחון. לפעמים היה נדמה לי שאני בתוך מריבת אוהבים, כשבצד אחד זה ריד ובצד השני הקהל שלו.
לקח לנו זמן רב לחכות עד שהוא בכלל עלה לבמה. הוא נראה בריא. הלהקה החלה לנגן את SWEET JANE וריד שר את המילים כמישהו שיכול לדקלמן גם כשהוא שרוי בתרדמת. השיר WAITING FOR THE MAN הפך להיות ג'אם של בוגי וכשהגיע השיר PERFECT DAY, האווירה השתנתה ולרעה. זה שיר יפה וכנראה יפה מדי. סולו הסקסופון של מרטי פוגל היה יפהפה והיה נדמה שאנו עומדים לפני ביצוע נפלא, אך לפתע הגיע קולו שלא ברור של ריד. הוא השתלח כאדם שמחפש אויבים בלתי נראים.
הוא היכה עם מוט המיקרופון שלו מיקרופונים אחרים על הבמה. את משפט המחץ שבשיר, YOU'RE GOING TO REAP WHAT YOU SOW, הוא חתם עם נהמת 'אז מה?'.
המוזיקה הפכה להיות רועשת ומתכתית. המלודיות הוזזו הצידה וגם קצב קונבנציונלי טואטא משם. ריד לא חידש את שיריו הישנים אלא פשוט קרע אותם לגזרים מול עינינו. הוא שר בלעג את המילים, התגרה בקהל והראה לנו שהוא לא מאמין בשיריו ושלל מאיתנו את הזכות להקשיב להם כראוי.
המופע הזה הפך להיות כמופע וודביל אפל ומריר. השיא היה עם השיר HEROIN, שיר שריד סירב בעבר לבצע על הבמה בטענה שהוא לא מפורש כהלכה על ידי הקהל. עכשיו זה הלהיט הישן והמוזהב שלו. הוא החל לבצע אותו כפרודיה כשהוא מדקלם את המילים במונוטוניות. הקהל החל להריע וזה גרם לכעס בתוכו לבעבע שוב. "איך אתם חושבים שאני מרגיש כשאתם מתחננים לשיר פופ בשם 'הרואין'?", הוא צעק בזעם. "אתם לא מבינים את השטניות שיש בשיר. כשאני אומר שמדובר באשתי ובחיי - אתם חושבים שאני מתבדח אתכם?". הקהל הריע בחזרה אך היה כבר לא נינוח. לאיש לא היה מושג על מה הוא מדבר.
ואם זה לא מספיק, ריד ניסה להצית מהומה במקום כשעזב את הבמה ונתן לנו לחכות חצי שעה להדרן. זה עלה על העצבים ואנשים החלו לצעוק לעברו שהוא בולשיט. רק אז הוא עלה לבמה כשהוא כולו חיוכים והעניק כהדרן הופעה מהודקת ומלהיבה. אבל זה היה יותר מדי מוגזם - האופן בו הוא ניסה להוכיח לנו שהוא צודק".
ב-3 ביוני בשנת 1968 הופיע דייויד בואי, כאמן פנטומימה, ברויאל פסטיבל הול, בלונדון. המופע לא התקבל רק בביקורות חיוביות...
בואי הוזמן להופיע שם על ידי חברו, מארק בולאן (מהצמד טירנוזאורוס רקס), כאמן חימום עבורו. בערב הזה הופיע גם רוי הארפר. בואי ביצע על הבמה יצירה בשם JETSUN AND THE EAGLE שאורכה 12 דקות. יצירה זו דנה בכיבוש סין את טיבט, בשנת 1950, אחרי תקופה ארוכה בה נהנתה טיבט מאוטונומיה. בואי האמין אז בבודהיזם.
במופע צפו גם היועצים הרוחניים של בואי, הנזירים הבודהיסטים טרונגפה רינפוקה וצ'יים רינפוקה, אבל במהלך ההופעה שלו קמו אנשים בקהל וצעקו, "לא לערב פה פוליטיקה!". לפי מנהלו של בואי אז, קן פיט, הוא המשיך בשלו ושמח שהמופע שלו מעורר תחושות בקהל.
אבל בואי כתב בשנת 2002: "השמועה פשטה בסביבה שעשיתי פרופוגנדה והמון החלו להתגודד סביבי כשהם מנופפים בספרים האדומים הקטנים שלהם. מארק בולאן היה מרוצה וראה במה שקורה הצלחה. אבל אני רעדתי מכעס והלכתי משם הביתה מצוברח".
ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-3 ביוני בשנת 1977 הופיעה להקת לד זפלין באצטדיון TAMPA שבפלורידה. אך מזג האוויר החורפי גרם ללהקה לרדת מהבמה אחרי 45 דקות בלבד. 79,000 איש היו בקהל, שהחל להתפרע עקב קיצור ההופעה ושוטרים רבים נאלצו להתערב עד שהצליחו להרגיע את הרוחות.
המפיקים המקומיים פרסמו מודעה בעמוד שלם, והתנצלו בפני המעריצים על השתלשלות העניינים - נכתב בה: "אנו מתנצלים ומצטערים על ההשפלה ואי הנוחות לכם, האוהדים, באצטדיון טמפה. עשיתם כל מה שיכולתם ורציתם לעשות הרבה יותר. אתם הטובים ביותר ומגיע לכם את הטוב ביותר, לא את היחס הגרוע ביותר".
בעיתון מקומי דווח על האירוע: "הלהקה הבריטית ניגנה במשך 20 דקות לפני שסופת הרעמים פגעה. כעבור 45 דקות הקונצרט הופסק. הקריאה 'אנחנו רוצים זפלין. אנחנו רוצים זפלין' הגיעה מ-70,000 המעריצים כשאבנים ובקבוקים החלו לעוף לעבר הבמה. 'הייתה לנו, מה שהיה צריך להיקרא, מהומה קטנה. ללא סדר', אמר דובר משטרת טמפה, ג'וני בארקר.
כ-250 שוטרים, כולם בציוד מלא, התגברו על ההתפרעויות והוציאו את האוהדים מהאצטדיון. לאחר מכן דווח על 26 תאונות דרכים בסמוך לשטח. 'השוטרים לא נתנו שום אזהרה', אמרה נערה אחת בגיל העשרה. "שוטר בעט לי בראש. לאחי נשברו רגל וצלעות'.
התגרה הותירה כ-100 אוהדים עם פציעות. שמונה נעצרו. מפקד המשמרת טום ווילסון אמר כי תריסר שוטרים נפצעו - 'לאחד היה זעזוע מוח, אחד עם יד שבורה, אחד עם קרסול שבור, אחד עם שפתיים חתוכות וכמה שיניים נשברו, אחד עם כתף פרוקה'..."
ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
פינת "על החיים ועל המוות" - 3 ביוני:
- בשנת 1942 נולד אמן המוזיקה השחורה קרטיס מייפילד. בשנות השישים הוא היה חבר בלהקת THE IMPRESSIONS. בשנים 1970-1972 הוא הוציא כסולן את אלבומיו הידועים והטובים ביותר, ביניהם הפסקול לסרט SUPERFLY. הוא מת ב-26 בדצמבר 1999.
- בשנת 1943 נולד המתופף המקורי של להקת הבירדס, מייקל קלארק. הוא לא היה מוזיקאי מקצועי לפני שהצטרף ללהקה והידע המוזיקלי היחיד שלו היה שיעורי פסנתר ראשוניים שקיבל בצעירותו. הוא מעולם לא ניגן בתופים ולאחר שהצטרף לבירדס, ללא מערכת תופים, התאמן על ערכה מאולתרת שהורכבה מקופסאות קרטון וטמבורין, אבל לפחות היו לו מקלות תופים אמיתיים. לפי מנהיג הלהקה, רוג'ר מגווין, קלארק הוכנס ללהקה רק בגלל הדמיון שלו לגיטריסט של הרולינג סטונס, בריאן ג'ונס. נטען כי קלארק היה הפחות מוכשר מבין חמשת החברים בהקלטות התקליטים. הוא כמעט לא כתב שירים והתיפוף שלו היה בסיסי כשלרוב התאים לצרכי הבירדס. עם השנים התרופפה בריאותו בגלל צריכה מוגברת של אלכוהול והוא מת מבעיות בכבד, ב-19 בדצמבר 1993.
- בשנת 1939 נולד הזמר איאן האנטר, לשעבר בלהקת מוט דה הופל. האנטר נכנס, בשנת 1969, ללהקה ההיא (שעד אז נקראה SILENCE) כשהוא מבוגר יחסית לשאר החברים. הוא ביצע אודישן עם שיר של סוני בונו, LAUGH AT ME וזיקתו לסגנון השירה של בוב דילן עזר לו לקבל את כרטיס הכניסה.
- בשנת 1947 נולד הבסיסט המקורי של להקת הסטוג'ס, דייב אלכסנדר. מקורביו סיפרו שהוא היה איש של ניגודים; עם אופי שקט, מסתורי ומסוגר ומשיכה עזה למכוניות מהירות ובירה זולה. לסטוג'ס הוא העניק צלילי בס עשירים ומחשמלים, אבל באוגוסט 1970 הוא פוטר על ידי איגי פופ, כי צרך בכוונה כמות גדולה של סמים לפני הופעה בפסטיבל גדול במישיגן. לא ידוע אם אלכסנדר השתמש בסמים לפני ההופעה או שמא הושתל סם במשקה שלו. על הבמה הוא עמד קפוא, שכח את האקורדים והרתיח את את הזמר התזזיתי. אלכסנדר נבעט ונותר ללא מוזיקה כשרק אלכוהול וסמים ניסו לרכך את המרירות שנותרה בו. הסטוג'ס התפרקו כשנה לאחר מכן, רק בשביל לחזור בשנת 1972 וללא אלכסנדר. הוא המשיך לשתות ללא הרף ומת בדטרויט, ב-10 בפברואר 1975, משילוב של בצקת ריאות, דלקת בלבלב ונזק רב לכבד.
- בשנת 1950 נולדה הזמרת / בסיסטית סוזי קוואטרו. היא נולדה בדטרויט אך זכתה להצלחה אדירה עם מעבר שעשתה בתחילת הסבנטיז לאנגליה. היא הפכה לדמות דומיננטית מאד בזרם הגלאם-רוק הבריטי,
- בשנת 1952 נולד הקלידן של להקת לינירד סקינירד, בילי פאוול. הוא מת ב-28 בינואר 2009 מהתקף לב.
- בשנת 1947 נולד מיקי פ'ין, נגן כלי ההקשה בלהקת טי רקס. הוא מת בשנת 2003 עקב בעיות בכבד ובכליות.
- בשנת 2016 מת, בגיל 79, הכנר הבריטי דייב סוורביק, שהיה גם חבר בלהקת הפולק-רוק החשובה, פיירפורט קונבנשן.
- בשנת 2011 מת מסרטן בכליות, בגיל 59, הזמר-יוצר האמריקאי, אנדרו גולד, שידוע בעיקר בלהיט ענק שהביא בסבנטיז ושמו LONELY BOY. השיר עוקב אחר חייו של ילד שמוזנח על ידי הוריו לאחר לידת אחותו הקטנה. רבים מניחים שהשיר הזה הוא אוטוביוגרפי של אנדרו גולד, ובכל זאת הוא הכחיש זאת, למרות דמיון רב בין המילים לחייו של גולד עצמו. המשפט, "הוא נולד ביום קיץ, בשנת 1951" תואם את יום הולדתו של גולד באוגוסט 1951, ו"בקיץ 1953 אמו הביאה לו אחות" תואם את יום ההולדת של אחותו.
ביקורת אישית שלי על השיר LONELY BOY
יש לי יחסים של אהבה-גיחוך כלפי הלהיט הזה. אודה שאני מגביר את הווליום בכל פעם שהוא צץ במקרה ברדיו. הוא עשוי טוב מבחינת לחן, הפקה וביצוע. מדובר פה בהפקת סבנטיז משויפת היטב עם בתים ופזמונים שמסודרים היטב מבחינת דינמיקה (הבית קצבי ואפקטיבי והפזמון עולה בדינמיקה והסוף שלו מתחבר היטב לבית הבא). יש שימצאו את הפקת השיר משעממת, אבל אני בהחלט נלהב מהסאונד הזה.
עם זאת, צר לי אנדרו גולד, אך מילות השיר ממש לא מדברות אליי - אולי כי אני בן הזקונים במשפחתי? אסביר לכם מדוע; בשיר מציג אנדרו גולד בחור שנולד בשנת 1951 - ובכן, האם זה שיר אוטוביוגרפי? הרי גם גולד נולד בשנה ההיא והיו לו שתי אחיות צעירות ממנו במשפחה (תיכף נגיע לעניין האחות בשיר...). אם זה אוטוביוגרפי או לא, קשה לי להאמין לגודל הטרגדיה שבגללה הבחור, שאנדרו שר עליו, סובל מבדידות מרה שכזו. ובכן, מסתבר שהוא היה הבן היחיד במשפחתו עד שהוריו שיקרו לו ובגדו בו כשהעזו להביא לו אחות. לא מוסבר בשיר איזו אחות היא הייתה עבורו (נתנה לו כאפות? הלשינה עליו לאמא? דחפה אותו לתוך שיח? אהבה את דונה סאמר בעוד שהוא לא סבל דיסקו?). ובכן, נראה שהבדידות שלו נוצרה רק בגלל שהיא נולדה והוא כבר לא הבן היחיד של הוריו. כן, חברות וחברים - זה נושא השיר.
מסתבר שהאחות הזו, לפי השיר, נולדה בשנת 1953 - שנתיים אחריו - וזה נראה לי קצת מוקדם לילד בן שנתיים לחשוב מחשבות כה הרות גורל על אחותו, נכון? בעודי מנסה לעכל נתון זה, אנדרו כבר זורק אותי קדימה לגיל 18 בו גיבורנו עוזב את הבית "והוא מצפה למצוא את כל האהבה שאיבד בזמן מוקדם יותר" (הוא כנראה ממש שנא את אחותו, אם כך, מבלי שהתבגר באמת). אנדרו שלנו ממשיך לדלג בזמנים ומספר, מיד לאחר מכן, שהאחות הזו גדלה והתחתנה וילדה בן שגורלו יהיה, באופן מרומז, כמו זה של ילדנו הבודד בשיר. אז נו באמת, אנדרו - התאמצת כל כך בהפקת השיר ואלה המילים הכי טובות שהצלחת להביא? זה כמו לרוץ מרתון וליפול מטר לפני קו הגמר.
אז כן, אין בשיר מסר מעמיק על אחות מתעללת באופן בלתי נסלח וזה פשוט שיר על מניפולציה רגשית ילדותית. עם זאת, הבדידות הזו הביאה הרבה מצלצלים לחשבון הבנק של אנדרו גולד, כי שיר זה צעד היטב במצעדים בעולם (הגיע למקום 11 באנגליה ולמקום ה-7 במצעד בילבורד האמריקאי).
וכמו שכתבתי בהתחלה -אני אוהב את זה!
ב-3 ביוני בשנת 1964 התייצבו הביטלס לצילומים לעיתון בריטי. רינגו לא נראה במיטבו. קולו היה צרוד באופן מוגזם וגופו הזיע. המצלמה תקתקה ללא הרף כשהוא נפל לרצפה ועורר בהלה.
המתופף, שקדח מחום, הובהל לבית החולים ושם הצטווה לנוח. ביומן הלהקה נרשם כי למחרת אמור להיפתח סיבוב עולמי חדש עם הופעה בדנמרק. למקום הוזעק מיד מתופף מחליף ושמו ג'ימי ניקול. הוא הצטרף לסיבוב במשך 11 ימים עם הלהקה. כששאלו את ניקול בראיון כיצד הוא מרגיש להיות חלק מהלהקה, הוא השיב: IT'S GETTING BETTER. המשפט הזה נתן לפול מקרטני כמה שנים לאחר מכן לכתוב את השיר GETTING BETTER לאלבום סרג'נט פפר.
וב-3 ביוני בשנת 1965 הוזמנו הביטלס למסיבת יום ההולדת ה-39 של המשורר אלן גינסברג. ההזמנה הגיעה מחבר משותף ומייסד של גלריית אינדיקה בלונדון, בארי מיילס.
למרות שרק מעטים מהחוגגים ציפו שהם יופיעו, ג'ון וסינת'יה לנון כמו גם ג'ורג' הריסון ופטי בויד הגיעו. המסיבה נערכה על ידי דייוויד לרצ'ר בדירת המרתף שלו בכיכר צ'סטר בלונדון. כששני הביטלס נכנסו לדירה, גינסברג היה שיכור ולא לבש דבר מלבד שלט על איבר מינו האומר "אל תפריעו". תחתוניו היו על ראשו וברגע שלנון והאריסון נכנסו לגלות את המחזה הזה, הם בדקו במהירות שאין שם צלמים ומיהרו לברוח משם.
ב-3 ביוני בשנת 1974 הופיעה להקת כוורת בקולנוע אורות ברעננה.
הרצאת בוטיק על להקת כוורת, עם הסיפור של הכרתם, והרצאות מוסיקה נוספות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-3 ביוני בשנת 1983 שמע המתופף האגדי ג'ים גורדון (שניגן עם המון אמנים, ביניהם דרק והדומינוס וגם ג'ו קוקר...) קולות חזקים בראשו. הוא יצא את ביתו והפעם כדי להרוג את אמו. הסיפור המטלטל שלו נמצא, עם פרטי מידע נדירים, בספרי על טרגדיות הרוק, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לפרטים ולרכישה - בלחיצה פה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.