רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "יש לי תחושה שמנקרת אותי בנוגע להתפתחות הקלידים, בשנים האחרונות. יש פתאום מקלדות שעושות את העבודה ומי שמפעיל אותן לא חייב להתאמץ כדי להישמע מדהים. לפעמים, עדיף לעבוד קשה מאד כדי להשיג משהו" (ג'ון לורד, הקלידן של דיפ פרפל לעיתון KEYBOARD, בשנת 1983).

ב-3 ביוני 1978, העולם קיבל 'שריטה' רצינית! לא, לא תאונת דרכים חלילה, אלא התקליט השני והמדובר עד מאוד של פיטר גבריאל. ולמה דווקא 'שריטה'? פשוט מאוד: על עטיפת התקליט נראה גבריאל בכבודו ובעצמו כאילו הוא ממש שורט את התצלום באצבעותיו הארוכות. אבל השריטה האמיתית, רבותיי, הייתה במוזיקה עצמה – כי עם גבריאל, מאז ומתמיד, הדבר היחיד הצפוי הוא שתמיד, אבל תמיד, תהיו מופתעים.

גבריאל, שבשנת 1975 פרש מכס המלוכה של להקת ג'נסיס האדירה כדי לצאת לדרך עצמאית ומסקרנת, לא בזבז זמן יקר. בשנת 1977 הוא הצהיר בראיונות שונים ומשונים: "בשבילי, התקליט הראשון שלי כסולן, זה עם הלהיט SOLSBURY HILL שכולם מכירים, הוא למעשה רק הקדמה לפרויקט השני והרציני יותר. התקליט הראשון הוא יותר אוסף של שירים, בעוד שהתקליט הבא שאני מתכנן יהיה ניסיוני הרבה יותר, הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה רעיונית". והוא, רבותיי, בהחלט קיים את ההבטחה, ובגדול!

אבל, אוי, הצרות שהתחילו להתגלגל! בחברת התקליטים שלו לא אהבו את הכיוון החדש והמחוספס. "לא מסחרי בעליל!" זעקו המנהלים במסדרונות הממוזגים כששמעו את התוצאה הסופית, שהייתה רחוקה שנות אור מהפופ המלוטש שקיוו לקבל. התוצאה הכואבת? ביטול מיידי של סיבוב הופעות מתוכנן לקידום התקליט. במקום לעמוד על במות ענק מול מעריצים משולהבים, נשלח גבריאל למסע יחסי ציבור מפרך וסיזיפי בין תחנות רדיו ברחבי ארצות הברית, בניסיון נואש לשכנע את השדרנים (ואת הקהל האמריקאי הסקפטי) לתת צ'אנס אמיתי ליצירה החדשה והקשוחה שלו.

גבריאל, מצדו, הרשה לעצמו, ובצדק, ללכת עם האמת האמנותית הפנימית שלו עד הסוף המר או המתוק, תלוי את מי שואלים. הוא ידע היטב שההכנסות העיקריות שלו עדיין זורמות לחשבון הבנק השמן שלו בזכות ימי התהילה הבלתי נשכחים עם ג'נסיס. לעיתון מלודי מייקר הוא אמר אז בביטחון עצמי מרשים: "כרגע, אני בהחלט יכול להרשות לעצמי לא להתפשר מבחינה אמנותית. יש לי מספיק כסף בצד כדי לחיות בנוחות בבית נחמד עם אשתי ג'יל ושתי בנותינו הקטנות, לפחות לחמש השנים הקרובות".

במגזין רולינג סטון ניתחו אז את המהפך החד והמפתיע שעבר על גבריאל. "תקליט הסולו הראשון של גבריאל", הם כתבו בחוכמה שלאחר מעשה, "הבטיח סוג של פיוס מיוחל בין הרוק האמנותי והמורכב לבין הרוק של המיינסטרים הפופולרי. הייתה בו תחושה אמיתית של פריצת דרך במשא ומתן העדין הזה בין פלגים מוזיקליים שלעיתים נראים כלוחמים זה בזה". הם ייחסו חלק גדול מההצלחה היחסית של התקליט הראשון למפיק הקנדי הנודע בוב אזרין, שעטף את השירים בהפקה מלוטשת, עשירה ונוצצת – אותה הפקה שהביאה לו תהילת עולם עם אמנים כמו אליס קופר ולו ריד. אבל אז, רבותיי, הגיע התקליט השני. "בסיועו של המפיק החדש והשנוי במחלוקת, רוברט פריפ, איש להקת קינג קרימזון לשעבר וגיטריסט מחונן בזכות עצמו", המשיכו וכתבו ברולינג סטון, "הושלך הציפוי הנוצץ והמסחרי של התקליט הראשון לטובת ראייה אישית אפלה יותר, מפחידה יותר, וכן, גם פחות נגישה לקהל הרחב שרק חיפש עוד SOLSBURY HILL".

סאונד של גראז' מהפכני

ואכן, פריפ, הגיטריסט והמוח היצירתי מאחורי ההרכב הניסיוני והמשפיע קינג קרימזון, שכנע את גבריאל לחתוך באכזריות ובלי רחמים כל זכר לאפקטים אלקטרוניים מנופחים וסינטיסייזרים של פלסטיק. במקום זאת, הוא דחף את גבריאל ואת הנגנים המוכשרים שליוו אותו (ביניהם טוני לוין על הבס, לארי פאסט בקלידים וג'רי מארוטה בתופים) לצליל קרוב, הדוק, יבש ונטול פשרות – כמעט כמו הקלטה חיה ובועטת בחדר החזרות. "רוברט פריפ היה להוט מאוד לקבל את הכל טרי מהתנור, בלי ייפוי מלאכותי", הסביר גבריאל למראיינים בשנת 1978. "שמרנו הרבה טייקים ראשונים של הנגינה, לפעמים אפילו את הטייק הראשון של השירה, ושמרנו על ההפקה 'יבשה' מאוד, כמעט ספרטנית בכוונה תחילה. התקליט השני הוא הרבה יותר ספונטני מקודמו. נכון, יש בו כמה קצוות מחוספסים פה ושם, אולי אפילו כמה טעויות קטנות, אבל דווקא השארתן הפכה אותו לדבר חי, נושם ואמיתי יותר". מעניין לציין שבעוד להקת ג'נסיס, במיוחד אחרי עזיבתו של גבריאל, החלה בהדרגה 'ליישר פינות' ולהפוך למסחרית ונגישה יותר עם להיטי ענק, גבריאל עצמו רצה דווקא לחדד את הפינות, לדקור את האוזן, לאתגר את המאזין.

פריפ, באותה תקופה סוערת של סוף שנות השבעים, דגל בתפיסה מוזיקלית שהוא כינה AUDIO VERITE – "אמת שמיעתית" בתרגום חופשי. הכוונה הייתה לסאונד חשוף לחלוטין, מינימליסטי עד כאב, כמעט דוקומנטרי באופיו. זה היה, במובנים רבים, ההיפך הקוטבי והמוחלט מההפקות הגרנדיוזיות, העשירות והתיאטרליות שאפיינו את בוב אזרין. גבריאל עצמו אימץ את הגישה הזו בשתי ידיים ואף בנה סביב התקליט קונספט מעניין ומעורר מחשבה שהוא כינה MOZO. דמיינו לעצמכם יצור מוזר שחי בתוך בור אשפה, מנותק לחלוטין מהמציאות האפרורית הסובבת אותו. אבל, וזה האבל הגדול, בעזרת גלי רדיו קצרים שהוא קולט במקלט הרדיו הישן והחבוט שלו, הוא בורא לעצמו עולם פנטזיה שלם, צבעוני ומלא הרפתקאות, והופך בו לכל מה שהוא רק רוצה להיות – גיבור על, הרפתקן נועז, מאהב לטיני. כל זאת, למרות שברחוב האמיתי, במציאות הקרה והאכזרית, אף אחד לא ממש סופר אותו. זה היה המשל של גבריאל על אמן שממשיך להתקדם, להתפתח, לחפש כיוונים חדשים, גם אם זה אומר להתעלם לחלוטין מצו האופנה החולף או מהציפיות המסחריות של חברת התקליטים.

בעיתון המוזיקה הבריטי NME, הידוע בביקורותיו החדות והמושחזות, קלטו את העניין מיד וללא היסוס. "כמו שהתקליט הקודם שלו גרם להרבה ראשים להסתובב לכיוונו בהפתעה נעימה ומרעננת", נכתב בביקורת שפורסמה עם צאת התקליט, "התקליט החדש הזה, 'שריטה', ירחיק הרבה מהם ממנו באותה המהירות, אם לא מהר יותר. אבל, וזה אבל חשוב, ברור כשמש בצהרי היום שרוברט פריפ הוא השידוך המוזיקלי הנכון והמתאים ביותר לפיטר גבריאל, הרבה יותר מהמפיק של התקליט הקודם, בוב אזרין. הצליל פה אולי לא נקי ומצוחצח כמו לימוזינה של שגריר, אבל הוא עצום ורב עוצמה. מי שמחפש כאן את התזמורים העשירים והמוכרים מימי ג'נסיס העליזים – פשוט טועה בכתובת. המוזיקה החדשה של גבריאל אינה צפויה כלל, וטוב שכך. הגיע הזמן להתרענן!".

אבל, רבותיי, לא כולם התלהבו מהמהפך הסגנוני, בלשון המעטה שבמעטות. בעיתון היומי DAILY PRESS מהעיר ניופורט ניוז שבמדינת וירג'יניה, ארצות הברית, המבקר המקומי פשוט קטל את התקליט ללא רחם, כמעט באכזריות. "פיטר גבריאל החליט לעשות משהו שאמנים עם פחות כוכבות ממנו לא היו מעזים אפילו לחלום עליו. הוא קרא לתקליטו השני 'פיטר גבריאל', בדיוק כשם תקליט הסולו הראשון שלו. הוא אפילו לא טרח למספר אותם כמו שצריך ולקרוא להם 'פיטר גבריאל הראשון' ו'פיטר גבריאל השני'. חוצפה שכזו! התקליט השני של פיטר גבריאל הוא המשך גרוע, שלא לומר איום ונורא, לבכורת הסולו המבריקה והמבטיחה שלו. כתיבת השירים של גבריאל נוטה הפעם יותר מדי לכיוון המוזר, הביזארי והלא מובן, וחסרה לחלוטין את הרגישות והאינטימיות שנמצאו בשפע בתקליט הקודם והאהוב. רוברט פריפ, גיטריסט, כותב שירים, מפיק והמנטור הרוחני של להקת קינג קרימזון שהלכה לעולמה (או שלא), הפיק את 'פיטר גבריאל השני' והרס ביסודיות את כל היסודות הטובים שנבנו במשך שמונה או תשע השנים הנפלאות של פיטר עם ג'נסיס. עכשיו גבריאל נשמע כמו שיבוט עלוב של פריפ, מינוס הכישרון. התקליט החדש חסר לחלוטין את ההומור השנון והקלילות המקסימה שהפכו את קודמו לבלתי נשכח כל כך. אין אפילו שיר אחד מתוך התקליט הזה שנדבק למוח כמו שצריך. אין אפילו מנגינה אחת שאפשר לזמזם אותה בהנאה במקלחת. 'פיטר גבריאל הראשון' ראוי לציון כבוד כתקליט השנה, ללא ספק. 'פיטר גבריאל השני', לעומת זאת, מיועד אך ורק למעריצי הגרעין הקשה ביותר של האמן, אלו שמוכנים לסבול הכל בשביל אלילם". אוי ואבוי, איזו קטילה!

אבל גבריאל, כדרכו בקודש מאז ומתמיד, לא ממש התרגש מהביקורות הקוטלות או מההרמות הגבה של הממסד המוזיקלי. גם כשהיה הלב הפועם והנשמה היוצרת של להקת ג'נסיס, הוא תמיד היה עוף מוזר בנוף, אאוטסיידר מרצון, אחד שהולך נגד הזרם גם כשהוא לבד. עכשיו, אחרי שעזב את להקת האם שלו, שרד את הטראומה (והיא אכן הייתה טראומה לא קטנה עבור המעריצים הרבים וגם עבורו באופן אישי), ויצא לדרך עצמאית, קשה ומאתגרת, הוא נשאר יחיד ומיוחד במינו. "אני אוהב להשתנות פה ושם, זה הכל", הוא אמר בפשטות אופיינית באחד מראיונותיו הרבים מאותה תקופה.

ולסיום מתוק, איך בעצם נוצרה עטיפת 'השריטה' המפורסמת כל כך?

המעצב אוברי 'פו' פאוואל, שותפו הקרוב של סטורם ת'ורגרסון, סיפר בראיון מאוחר יותר: "הצילום עצמו של פיטר, בו הוא נראה רטוב ומרוכז, היה החלק הקל ביותר בכל התהליך. האתגר האמיתי הגיע אחר כך. ישבנו בסטודיו שעות על גבי שעות, חתכנו רצועות דקיקות מניירות לבנים וניסינו להתאים אותן בהדבקה זהירה על גבי התצלום המקורי כדי ליצור את אפקט השריטה המבוקש. זה לקח לנו המון זמן, פשוט עבודת נמלים סיזיפית! אחר כך עוד עשינו כמה תיקונים קטנטנים לחיבור העניין עם טיפקס ובסוף צילמנו מחדש את כל הקומפוזיציה המורכבת הזו ליצירה אחת סופית". מי היה מאמין שככה, בעבודה ידנית ומדויקת, נולדת עטיפה אייקונית שתיזכר לדורות?

תנו לשריטה הזאת להיכנס לכם מתחת לעור – לא תצטערו!

ב-3 ביוני בשנת 1977 יצא התקליט EXODUS של בוב מארלי והמקוננים. תקליט שנולד מתוך יריות והפך את הרגאיי לדבר הכי חם בעיר!

תקליט האולפן התשיעי של הוד מעלתו, בוב מארלי, יחד עם חבריו הנאמנים, המקוננים, יצא לאוויר העולם ושמו היה EXODUS. אבל רגע, זה לא סתם עוד תקליט. הו, לא. ממש לא! החלק הארי של היצירה הזו הוקלט באולפני ISLAND האפרוריים של לונדון הקרירה, הרחק מהשמש הג'מייקנית הלוהטת, בזמן שמארלי ליקק את פצעיו – פשוטו כמשמעו – לאחר ניסיון התנקשות מחריד בחייו בדצמבר 1976. כן, קראתם נכון! כדורים שרקו בביתו שבקינגסטון, ברחוב HOPE ROAD מספר 56, ממש יומיים לפני שהוא היה אמור להופיע בקונצרט השלום SMILE JAMAICA שאורגן על ידי ראש הממשלה דאז, מייקל מאנלי. מארלי, אשתו ריטה, והמנהל דון טיילור, כולם ספגו פגיעות. ביום הפסטיבל הקהל לא ידע אם מארלי יגיע או לא. והוא הגיע - ועוד איך הוא הגיע!

אחר כך הוא הגיע ללונדון, ויצר תקליט שהפך אותו מגיבור לסופרסטאר בינלאומי ששמו נישא בכל פה. EXODUS ריסק את המצעדים, במיוחד בבריטניה שם שהה למעלה משנה והזניק את מארלי למעמד של אייקון תרבות. ומה היה למארלי עצמו להגיד על כל הטירוף הזה? "אני אוהב את התפתחות המוזיקה שלנו", הוא הצהיר בסטייל האופייני לו, "זה גדל וזו הסיבה שכל יום אנשים מתייצבים עם שירים חדשים. מוזיקה נמשכת לנצח". כמה פשוט, כמה גאוני. המפיק כריס בלאקוול, הבוס הגדול של חברת התקליטים איילנד ידע בדיוק מה הוא עושה כשהימר על הסוס הג'מייקני הזה.

ומה חשבו על זה בעיתונות הבריטית? המלודי מייקר מפרגן ובגדול!

בממלכה המאוחדת, שם הרגאיי כבר החל לחלחל עמוק, הביקורת במלודי מייקר הנחשב לא חסכה במילים חמות, ואף קישרה בחוכמה בין החוויה הקשה של מארלי לתוצאה האמנותית: "אם כמה חמושים היו נכנסים לביתך ויורים בך", פתח המבקר ללא כפפות, "אז אולי גם אתה היית נכנס לאולפן ועושה תקליט דתי – אם בכלל היית מסוגל לעשות מוזיקה". אין ספק, נקודה למחשבה. המבקר הכתיר את EXODUS כתקליט "רוחני טעון ביותר של מוזיקאי הרגאיי המסוגל ביותר לבטא את מצב הרוח של בני עמו". לדבריו, כמעט כל התקליט טעון במסרים עמוקים, למעט פנינה אחת, הלהיט הנצחי WAITING IN VAIN, שהוגדר כשיר אהבה פשוט ונוגע. אך אל דאגה, "עבור השאר", הרגיע המבקר, "יש את החושניות המסורתית לה ציפינו ממארלי".

על הקלאסיקה ONE LOVE נכתב שהיא "בשורה טהורה, ומועברת בקצב מדהים". התקליט כולו תואר כ"מהפנט", כזה שסוחף אותך פנימה. עוד צוין כי "בעוד שהתקליט הקודם שלו היה פולחני למדי (אולי התכוונו ל-RASTAMAN VIBRATION הפוליטי יותר), החדש נגיש יותר, עשיר יותר מבחינה מלודית וישיר יותר מתמיד". הסיכום היה חד משמעי: "בואו נודה בזה, לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו, למארלי יש זכות לחגוג את קיומו, וכך התקליט נשמע, כחגיגה אמיתית". ובאמת, שירים כמו JAMMING וההמנון EXODUS עצמו הפכו לסמלים של חגיגה והתעלות רוחנית.

אבל רגע, מה אמרו ברולינג סטון? שם קצת פחות הייתה התלהבות...

המבקר שם חש ב"סתירה בין היכולות העצומות של להקת המקוננים לבין החומר שבוב מארלי נתן להם פה". הוא התפתה לנגינה המשובחת של הלהקה, אך התלונן: "הקשר שאני רוצה ליצור עם המוזיקה נחסם על ידי נושאים ליריים מוכרים מדי שלא נפתרו בשנינות או בצבע, ובהיעדר רגש בקולו של מארלי". אוי ואבוי! עוד הוסיף שישנן "כמה שורות מעוצבות היטב, אבל בהתחשב בשירה של מארלי, הן לא מתחברות". לטענתו, "האינטליגנציה המדויקת ששומעים בכל תו מוזיקלי אינה יכולה לפצות על חוסר הדרמה שלה, וזו אשמתו של מארלי". המבקר אף העלה זיכרונות מהתקליט CATCH A FIRE משנת 1973, שהיה כרטיס הכניסה של מארלי והרגאיי לקהל הבינלאומי, וטען שדווקא הדרמה שאפיינה אותו היא זו שכבשה לבבות של אנשים "שמעולם לא שמעו על רגאיי, ואולי בהחלט הצטרכו להסתכל בג'מייקה במפה כדי להבין היכן היא בדיוק".

לטענת המבקר, התקליט EXODUS "לא מגיע לגבהים הישנים ולא נראה שהוא מכוון אליהם, מלבד ביצוע שיר הנושא בן שבע הדקות, שנשמע כמו מלחמה ביום איטי ונשחק הרבה לפני שהוא מגיע לסיומו". ואז הגיעה ההערה העוקצנית: "אם לא הייתה לי יותר אמונה במארלי הייתי חושב שהוא מנסה ללכת לדיסקו כי המנגינה היא מכנית כל כך". דיסקו?! בוב מארלי?! מעניין. השאלה הגדולה שהטרידה את המבקר הייתה: "למי התקליט הזה מיועד? לג'מייקנים? ללבנים אמריקאים? לג'מייקנים באנגליה? ללבנים באנגליה? לאפריקאים? – אני לא יודע. מה שמפריע לי הוא שיש לי את התחושה שמארלי גם אינו יודע". חתיכת ביקורת נוקבת.

כמובן, גם ברולינג סטון לא התעלמו מהרקע הדרמטי: "עשויה להיות סיבה נוספת לחוסר הקיצוניות; בשנה שעברה הותקפו מארלי ולהקתו על ידי אנשים חמושים רגע לפני שהיו אמורים להופיע בעצרת בחירות עבור מייקל מאנלי, ראש ממשלת ג'מייקה. מארלי ואשתו ריטה – היא אחת משלוש זמרות הליווי, נורו. עובדה היא שהמוזיקה של מארלי עלולה לעלות לו בחייו". המבקר סיכם בנימה מפויסת יותר, אך עדיין מודאג: "אם הוא נסוג מאותו אירוע במוזיקה שלו ובשירתו, הרי זו נסיגה שאנחנו חייבים לכבד; אבל אם זה יימשך כך, זה לא טוב. הקול הייחודי ביותר של ג'מייקה יאבד את כוחו. אני לא מצפה שזה יקרה באופן קבוע, אבל זה אולי מה שאנחנו שומעים עכשיו".

ובסוף היום? EXODUS הוא פשוט תקליט ענק!

אז כן, היו כאלו שהרימו גבה, אבל ההיסטוריה, והקהל הרחב, אמרו את דברם. EXODUS לא רק שהפך את בוב מארלי לשם דבר עולמי, הוא גם נחשב לאחד התקליטים החשובים והמשפיעים יותר במאה ה-20. עד כדי כך, שבשנת 1999, מגזין טיים הכתיר אותו בתואר "תקליט המאה"! אז עם כל הכבוד למבקרים החמוצים, נראה שבוב מארלי ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא לקח טראומה אישית, ערבב אותה עם גאונות מוזיקלית, ויצר יצירת מופת שממשיכה לרגש מיליונים עד היום. מוזיקה באמת נמשכת לנצח.

ב-3 ביוני בשנת 1979 הופיע לו ריד ב- BOTTOM LINE בניו יורק. כך נכתב בביקורת על ההופעה ברולינג סטון:

"ההופעות של לו ריד בבוטום ליין הפכו בשנים האחרונות לטקסים. האווירה בהם מזכירה יותר איחודים משפחתיים מאשר הופעות. המעריצים האדוקים מגיעים בקביעות לראות מה יעולל לו ריד הפעם. אבל עם מפגשים מהסוג הזה, לא תמיד שני הצדדים מבינים זה את זה והאשליה המשפחתית רק מדגישה את המרחק בין המחנות. או כמו שריד אמר במהלך ההופעה האחרונה בבוטום ליין: 'אתם שכחתם, אני בצד שלכם'.

אבל לעיתים היה קשה להיות בטוח בצדקת דבריו. במופע הראשון מהשניים ביום זה, הוא ביצע חומרים חדשים רבים והאנשים שיצאו משם התלהבו מאד מהמופע המהודק והמשומן שראו. אני נכנסתי להופעה השנייה וקיבלתי מנה שונה לגמרי ממה שהיה לפי דברי היוצאים. קיבלנו מופע שיכור של שעת לילה מאוחרת עם דקלומים של לו ריד שחלקם נשמעו כבולשיט גמור. זה היה מופע שנע בין גוד-טיים לרישול וחוסר ביטחון. לפעמים היה נדמה לי שאני בתוך מריבת אוהבים, כשבצד אחד זה ריד ובצד השני הקהל שלו.

לקח לנו זמן רב לחכות עד שהוא בכלל עלה לבמה. הוא נראה בריא. הלהקה החלה לנגן את SWEET JANE וריד שר את המילים כמישהו שיכול לדקלמן גם כשהוא שרוי בתרדמת. השיר WAITING FOR THE MAN הפך להיות ג'אם של בוגי וכשהגיע השיר PERFECT DAY, האווירה השתנתה ולרעה. זה שיר יפה וכנראה יפה מדי. סולו הסקסופון של מרטי פוגל היה יפהפה והיה נדמה שאנו עומדים לפני ביצוע נפלא, אך לפתע הגיע קולו שלא ברור של ריד. הוא השתלח כאדם שמחפש אויבים בלתי נראים.

הוא היכה עם מוט המיקרופון שלו מיקרופונים אחרים על הבמה. את משפט המחץ שבשיר, YOU'RE GOING TO REAP WHAT YOU SOW, הוא חתם עם נהמת 'אז מה?'.

המוזיקה הפכה להיות רועשת ומתכתית. המלודיות הוזזו הצידה וגם קצב קונבנציונלי טואטא משם. ריד לא חידש את שיריו הישנים אלא פשוט קרע אותם לגזרים מול עינינו. הוא שר בלעג את המילים, התגרה בקהל והראה לנו שהוא לא מאמין בשיריו ושלל מאיתנו את הזכות להקשיב להם כראוי.

המופע הזה הפך להיות כמופע וודביל אפל ומריר. השיא היה עם השיר HEROIN, שיר שריד סירב בעבר לבצע על הבמה בטענה שהוא לא מפורש כהלכה על ידי הקהל. עכשיו זה הלהיט הישן והמוזהב שלו. הוא החל לבצע אותו כפרודיה כשהוא מדקלם את המילים במונוטוניות. הקהל החל להריע וזה גרם לכעס בתוכו לבעבע שוב. "איך אתם חושבים שאני מרגיש כשאתם מתחננים לשיר פופ בשם 'הרואין'?", הוא צעק בזעם. "אתם לא מבינים את השטניות שיש בשיר. כשאני אומר שמדובר באשתי ובחיי - אתם חושבים שאני מתבדח אתכם?". הקהל הריע בחזרה אך היה כבר לא נינוח. לאיש לא היה מושג על מה הוא מדבר.

ואם זה לא מספיק, ריד ניסה להצית מהומה במקום כשעזב את הבמה ונתן לנו לחכות חצי שעה להדרן. זה עלה על העצבים ואנשים החלו לצעוק לעברו שהוא בולשיט. רק אז הוא עלה לבמה כשהוא כולו חיוכים והעניק כהדרן הופעה מהודקת ומלהיבה. אבל זה היה יותר מדי מוגזם - האופן בו הוא ניסה להוכיח לנו שהוא צודק".

גם זה קרה ב-3 ביוני:

כן, כן, חברים, ה-3 ביוני הוא לא עוד סתם תאריך בלוח השנה. זהו יום עמוס באירועים שעיצבו את דברי הימים של הפופ והרוק, עם רגעים של דרמה עוצרת נשימה, הברקות גאוניות, מסיבות מביכות, וגם, איך לא, קצת טרגדיות. אז בואו נצלול אל הרגעים הגדולים, הקטנים והביזאריים של התאריך הזה.

1964: רינגו נופל והביטלמניה כמעט מתעלפת איתו!

תאמינו או לא, גם ענקי הפופ הם בני תמותה! קחו למשל את שנת 1964. הביטלס, הלהקה ששיגעה את העולם, התייצבה לצילומים לעיתון בריטי נחשב. אבל אוי, רינגו סטאר, המתופף עם הקצב המושלם, לא נראה כמו מיליון דולר. קולו היה צרוד כמו תקליט שרוט וזיעה קרה ניגרה ממנו כמו מפל מים סוער. המצלמה תקתקה בזמן שהוא, רחמנא ליצלן, התמוטט על הרצפה, מעורר פאניקה! המתופף הלוהט (תרתי משמע, הוא קדח מחום!) הובהל לבית חולים, שם הרופאים הורו לו: מנוחה, ומיד! הבעיה? למחרת היה אמור להיפתח סיבוב הופעות עולמי בדנמרק! המנהל בריאן אפשטיין כמעט תלש את שערותיו ממתח. בדקה התשעים הוזעק מתופף אולפנים אנונימי למדי בשם ג'ימי ניקול. הבחור, שהיה ידוע בסצנת המועדונים של לונדון, קפץ על ההזדמנות, הצטרף לחבורה המפורסמת למשך 11 ימים של טירוף חושים והפך, בן לילה, לחבר בלהקה הכי גדולה בעולם (זמנית, כן?). כששאלו אותו בראיון איך ההרגשה להיות ביטל, הוא ענה בפשטות בריטית: IT'S GETTING BETTER. כמה שנים מאוחר יותר, פול מקרטני, הגאון המלודי, נזכר במשפט האופטימי הזה והפך אותו לשיר הנושא את אותו השם בתקליט סרג'נט פפר.

1965: הביטלס פוגשים משורר עירום (ומסתלקים במהירות)

שנה לאחר מכן, בשנת 1965, שניים אחרים מהביטלס - ג'ון לנון וג'ורג' הריסון - מצאו את עצמם בסיטואציה... ובכן, מביכה, אפילו עבור כוכבי רוק שראו דבר או שניים. הם הוזמנו, יחד עם נשותיהם דאז, סינת'יה לנון ופטי בויד למסיבת יום ההולדת ה-39 של המשורר הנודע אלן גינסברג, ממובילי דור הביט ודמות צבעונית ופרובוקטיבית. ההזמנה הגיעה דרך חבר משותף, בארי מיילס, מייסד גלריית אינדיקה הלונדונית האוונגרדית, מקום מפגש לבוהמה ולתרבות הנגד. מעטים ציפו שהם אכן יטרחו להגיע, אבל הנה הם, צועדים לדירת המרתף של המארח, דייוויד לרצ'ר, בכיכר צ'סטר היוקרתית. מה שחיכה להם בפנים היה, איך לומר, לא בדיוק כוס התה שלהם. גינסברג, אביר החופש והמילה הכתובה, היה שיכור כלוט ולא לבש דבר מלבד שלט זעיר שהונח אסטרטגית על איבר מינו ועליו הכיתוב DO NOT DISTURB. את תחתוניו, למקרה שתהיתם, הוא חבש על ראשו כמו כתר מלכות אלטרנטיבי. לנון והריסון, שרק רגע קודם היו אייקוני תרבות הפופ הנערצים בעולם, קלטו את המחזה הסוריאליסטי, בדקו בזריזות שאין צלמי פפראצי בסביבה (תארו לכם את הכותרות!) וברחו משם כל עוד נפשם בם, משאירים את המשורר לחגוג בתחתונים על הראש. ללא ספק, עוד יום שגרתי בסצנת האנדרגראונד הלונדונית.

1971: הרגע בו בונו הצעיר הבין את הפטנט של הפופ

קדימה לשנת 1971. נער צעיר מדבלין בשם פול יוסון, שלימים יהפוך לבונו, סולנה הכריזמטי ובעל משקפי השמש הנצחיים של להקת U2, ישב מרותק מול הטלוויזיה. מה הוא ראה? את להקת הפופ הקלילה והמתקתקה, MIDDLE OF THE ROAD, מבצעת את הלהיט המדבק שלה CHIRPY CHIRPY CHIP CHIP בתוכנית הטלוויזיה הבריטית המיתולוגית, טופ אוף דה פופס, חלון הראווה של כל מה שהיה לוהט במצעדים דאז. הנער, אז בן אחת עשרה, היה מהופנט. הרגע הזה, כך סיפר עשור מאוחר יותר למגזין NME הבריטי הנחשב, היה מכונן: "חשבתי לעצמי, וואו! זה מה שעושים במוזיקת פופ. אתה פשוט שר את זה, מקפץ קצת, ומקבל על זה תשלום! כמה פשוט, ככה גאוני". מי היה מאמין שהילד הזה, שחלם על כסף קל מלהיטי פופ חד-פעמיים, יהפוך לאחד הקולות החשובים, המעורבים פוליטית והמוערכים ביותר בדורו, כזה שמופיע באצטדיונים ברחבי העולם?

ימי הולדת, טרגדיות ומה שביניהם:

1942: נולד קרטיס מייפילד, הקיסר של הסול והפאנק. מייפילד, עם קול הפלצט הייחודי שלו והגיטרה מלאת הווא-ווא, היה כוח טבע. בשנות השישים הוא פרץ עם להקת THE IMPRESSIONS, שהפכה לקול חשוב בתנועה לזכויות האזרח עם שירים כמו PEOPLE GET READY. בתחילת שנות השבעים (1970-1972), הוא המריא לקריירת סולו מפוארת והוציא תקליטים שהפכו לקלאסיקות, ביניהם הפסקול הבלתי נשכח לסרט SUPERFLY. התקליט הזה לא היה סתם אוסף שירים, אלא יצירה קונספטואלית נוקבת על חיי הרחוב, סמים ועוני בקהילה האפרו-אמריקאית, והוא נחשב לאבן דרך בתרבות הפופ. מייפילד, שהשפיע על דורות של מוזיקאים, הלך לעולמו ב-26 בדצמבר 1999, אך המוזיקה שלו חיה ונושמת.

1943: מייקל קלארק - המתופף המקורי של להקת הפולק-רוק החלוצית THE BYRDS, שהביאה לעולם את סאונד ה-JINGLE-JANGLE המפורסם עם להיטים כמו MR. TAMBOURINE MAN. הסיפור של קלארק הוא אחד המוזרים בתולדות הרוק: הוא לא היה מוזיקאי מקצועי לפני שהצטרף ללהקה, והידע המוזיקלי היחיד שלו הסתכם בשיעורי פסנתר בסיסיים בילדותו. הוא מעולם לא ניגן באופן מקצועי בתופים לפני הבירדס! כשנחת בלהקה, בהיעדר מערכת תופים אמיתית, הוא התאמן על ערכה מאולתרת שהורכבה מקופסאות קרטון וטמבורין. נו, לפחות היו לו מקלות תופים אמיתיים! אז למה הוא נבחר? לפי מנהיג הלהקה, רוג'ר מגווין, קלארק צורף בעיקר בשל דמיונו החיצוני לבריאן ג'ונס, הגיטריסט של הרולינג סטונס. נטען כי קלארק היה הפחות מוכשר בחמישייה, והתיפוף שלו, על אף שהתאים לרוב לצרכי הלהקה, נותר בסיסי. הוא כמעט ולא כתב שירים. עם השנים, בריאותו התרופפה עקב צריכה מופרזת של אלכוהול, והוא מת מבעיות בכבד ב-19 בדצמבר 1993. לפעמים, מראה חיצוני יכול לקחת אותך רחוק, אבל לא מספיק רחוק מהבקבוק.

1939: נולד איאן האנטר, הקול הקול והפנים של להקת הגלאם-רוק MOTT THE HOOPLE. האנטר הצטרף ללהקה, שעד אז נקראה SILENCE, בשנת 1969, כשהוא כבר "קשיש" יחסית לשאר החברים הצעירים. הוא נבחן עם ביצוע לשיר LAUGH AT ME של סוני בונו (כן, ההוא מסוני ושר!), וסגנון השירה שלו, שהזכיר לרבים את זה של בוב דילן המחוספס, היה כרטיס הכניסה שלו ללהקה שלימים הפכה לאחת מחביבות הקהל והמבקרים, בעיקר בזכות הלהיט ALL THE YOUNG DUDES שכתב עבורה לא אחר מאשר דייויד בואי.

1947: נולד דייב אלכסנדר, הבסיסט הטראגי של הסטוג'ס, בהנהגתו של הסנדק של הפאנק, איגי פופ. מקורביו תיארו אותו כאיש של ניגודים: אופי שקט, מסתורי ומופנם, לצד משיכה עזה למכוניות מהירות ובירה זולה. לסטוג'ס הוא תרם צלילי בס עשירים ומחשמלים, שהיוו את עמוד השדרה לטירוף של איגי. אך גן עדן הפאנק לא נמשך לנצח. באוגוסט 1970 הוא פוטר על ידי איגי בכבודו ובעצמו, לאחר שלכאורה צרך בכוונה כמות גדולה של סמים לפני הופעה גורלית בפסטיבל גדול במישיגן. עד היום לא ברור אם אלכסנדר לקח את הסמים ביודעין או שמא מישהו 'תיבל' לו את המשקה. התוצאה? על הבמה הוא עמד קפוא, שכח את האקורדים והרתיח את איגי התזזיתי. אלכסנדר נבעט מהלהקה ונותר ללא מוזיקה, כשאלכוהול וסמים ממלאים את החלל ומנסים לרכך את המרירות. הסטוג'ס התפרקו כשנה לאחר מכן, רק כדי להתאחד בשנת 1972 בלעדיו. הוא המשיך לשתות ללא הרף ומת בדטרויט ב-10 בפברואר 1975, בגיל 27 המקולל, משילוב קטלני של בצקת ריאות, דלקת בלבלב ונזק חמור לכבד.

1950: הגיעה לעולם סוזי קוואטרו, מלכת הגלאם-רוק בבגדי עור. האישה והתופעה! הזמרת והבסיסטית הזו, חמושה בבגדי עור צמודים ובס חשמלי רועם, עשתה את המעבר הגדול לאנגליה בתחילת הסבנטיז והפכה בן לילה לאייקון. היא הייתה דמות דומיננטית ופורצת דרך בזרם הגלאם-רוק הבריטי הססגוני, עם להיטים כמו CAN THE CAN ו-48 CRASH, והוכיחה שנשים יכולות לנגן רוק'נ'רול חזק ובועט לא פחות מהגברים, כשהיא סוללת את הדרך לאמניות רבות אחריה.

1965: פיט קוואיף מהקינקס נפצע, והבסיסט המחליף שחולם על כוכבות (וחוזר למכרה). קפיצה חזרה לשנת 1965 הדרמטית. פיט קוואיף, הבסיסט המקורי של להקת הקינקס הנפלאה, אחת מענקיות הפלישה הבריטית, נפצע קשה בתאונת דרכים. זה קרה לאחר שחזר מהופעה ברכב הציוד של הלהקה, יחד עם העוזר הצמוד, ג'ונה ג'ונס. רכבם התנגש במשאית באוטוסטרדה. קוואיף שבר את רגלו ונזקק לתפרים בקרקפתו. ג'ונס נפצע קשה יותר: הוא הועף מהרכב דרך השמשה הקדמית, שבר את אגן הירכיים ונפגע בראשו. לתפקיד הבסיסט המחליף הוזעק ג'ון דאלטון, שעזר לקיים הופעות שנקבעו מראש ואף ניגן בכמה משירי התקליט הבא של הלהקה (שעליו, אגב, אכתוב בהזדמנות אחרת). ב-11 באוגוסט, קוואיף, אולי בהחלטה פזיזה, הודיע שהוא פורש מהקינקס. דאלטון כבר התחיל להתרגל למעמד של כוכב רוק, אבל אז... קוואיף התחרט! הוא חזר ללהקה, ודאלטון, בלב כבד אך ללא טענות (כנראה), חזר לעבודתו הקבועה וההרבה פחות זוהרת במכרה פחם. אלו החיים!

1952: נולד בילי פאוול, הקלידים של לינירד סקינירד. פאוול, שהצטרף ללהקה במקור כאיש צוות טכני, הרשים את הסולן רוני ואן זאנט עם נגינתו המופלאה בפסנתר (במיוחד הביצוע שלו לשיר האפי FREE BIRD במהלך חזרה) והפך לחבר מן המניין. תרומתו, עם סולואי הפסנתר הבלתי נשכחים, הייתה חלק בלתי נפרד מהסאונד הייחודי והעוצמתי של הלהקה. הוא הלך לעולמו ב-28 בינואר 2009 מהתקף לב.

1982: רצח מחריד – זמר הרוק ראסטי דיי ובנו נורו למוות. עכשיו, סיפור קשה ומזעזע במיוחד משנת 1982. זמר הרוק האמריקאי ראסטי דיי, שהגיח מדטרויט והכיר הצלחה בסוף שנות השישים ותחילת השבעים עם להקות כמו AMBOY DUKES (לצד הגיטריסט שוחר הנשק, טד ניוג'נט) וסופרגרופ הבלוז-רוק CACTUS, נרצח בנסיבות מחרידות. דיי, עם קולו העוצמתי, נודע גם באהבתו לאורח חיים פרוע, שכלל כמויות נדיבות של וויסקי וסמים. הוא הקליט עם ה-AMBOY DUKES את התקליט MIGRATION בשנת 1969, אך חיבתו לסמים התנגשה חזיתית עם ניוג'נט, מתנגד נחרץ לשימוש בחומרים אסורים. דיי הבין שדרכו בלהקה הגיעה לסיומה ופנה להקים את CACTUS עם יוצאי להקת ונילה פאדג', הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמיין אפיס. לאחר מכן באו שנים של דעיכה בקריירה, כשהוא עבר לפלורידה והחל לעבוד על תקליט חדש עם להקה בעלת השם הציורי UNCLE ACID AND THE PERMANENT DAMAGE BAND. לצד המוזיקה, הוא גם הסתבך בסחר בקוקאין והיה חייב כסף לגיטריסט הלהקה, רון סאנדרס, בעקבות עסקת סמים שהשתבשה. חבר אחר בלהקה, מונטה תומאס, תיאר את סאנדרס כ"איש מטורף, מיליונר ושד על קוקאין". ב-3 ביוני 1982, התממש הסיוט: פורצים אלמונים נכנסו לביתו של דיי, הכריחו אותו ואת בנו בן ה-11, ראסל אדוארד, לרדת על ברכיהם, וירו בהם מטווח קצר. מנהלו של דיי ושכנו, גארת' מקריי, ששהה בחדר אחר, שמע את המהומה, התחבא בארון, אך נמצא ונרצח גם הוא. רבים האמינו שסאנדרס שלח את הרוצחים, אך הוכחות לא נמצאו, והתיק נותר פתוח. סאנדרס עצמו ירה בעצמו למוות שישה שבועות לאחר מכן, כששוטרים הקיפו את ביתו בעניין אחר לחלוטין. ראסטי דיי היה בן 36 במותו. טרגדיה רווית דם ואפלה.

1968: דייויד בואי, פנטומימה, טיבט והמון זועם (כמעט). קדימה ואחורה בזמן, לשנת 1968. דייויד בואי, האיש שלימים יהפוך לזיקית של הרוק, הופיע כאמן פנטומימה ברויאל פסטיבל הול היוקרתי בלונדון. כן, פנטומימה! המופע, בלשון המעטה, לא התקבל רק בתשואות. בואי הוזמן על ידי חברו הטוב, מארק בולאן (אז בצמד טירנוזאורוס רקס, לימים T. REX), לחמם אותו. באותו ערב הופיע גם זמר הפולק המהולל רוי הארפר. בואי ביצע קטע בן 12 דקות בשם JETSUN AND THE EAGLE, שעסק, תחזיקו חזק, בכיבוש סין את טיבט בשנת 1950. בואי הצעיר היה אז שקוע בבודהיזם, ויועציו הרוחניים, הנזירים הבודהיסטים טרונגפה רינפוקה וצ'יים רינפוקה, אף נכחו בקהל. אלא שלא כולם התחברו למסר: במהלך ההופעה, אנשים בקהל החלו לצעוק "לא לערב פה פוליטיקה!". מנהלו של בואי דאז, קן פיט, טען שבואי המשיך ללא מורא ושמח לעורר רגשות. אולם, בואי עצמו כתב בשנת 2002: "השמועה פשטה שעשיתי פרופגנדה והמון החלו להתגודד סביבי כשהם מנופפים בספרים האדומים הקטנים שלהם - ספרוני הציטוטים של מאו דזה טונג. מארק בולאן היה מרוצה וראה בזה הצלחה. אבל אני רעדתי מכעס והלכתי הביתה מצוברח". מי היה מאמין שהפנטומימאי המתוסכל הזה יהפוך לאחד האמנים המשפיעים והמצליחים בעולם?

1947: ואם כבר הזכרתי את מארק בולאן, אז ה-3 ביוני הוא גם יום הולדתו של מיקי פ'ין, נגן כלי ההקשה הצבעוני של להקתו המצליחה T. REX. פ'ין, עם תוף הקונגה שלו, היה דמות מפתח בסאונד ובאווירה של הלהקה בתקופת תהילתה הגלאם-רוקית, כשהם כבשו את המצעדים עם להיטים כמו GET IT ON ו-RIDE A WHITE SWAN. הוא מת בשנת 2003 מבעיות בכבד ובכליות.

1977: והנה פיצוץ, תרתי משמע! ב-3 ביוני 1977, להקת לד זפלין הופיעה באצטדיון TAMPA בפלורידה בפני קהל עצום של 79,000 מעריצים משולהבים. אלא שמזג אוויר סוער במיוחד (כן, חורף בפלורידה יכול להיות מפתיע) גרם ללהקה לרדת מהבמה אחרי 45 דקות בלבד של מופע רוק אדיר. הקהל, רותח מזעם על קיצור ההופעה של אליליו, החל להתפרע. בקבוקים ואבנים עפו לעבר הבמה, והקריאות "אנחנו רוצים זפלין!" הרעידו את האצטדיון. מהר מאוד העסק יצא משליטה. "הייתה לנו, מה שצריך לכנות, מהומה קטנה. ללא סדר", אמר אז דובר משטרת טמפה, ג'וני בארקר, בניסיון להמעיט בחומרת האירועים. כ-250 שוטרים, מצוידים מכף רגל ועד ראש, נאלצו להתערב בכוח כדי לפזר את ההמון הזועם ולהוציא את האוהדים מהאצטדיון. הדיווחים לאחר מכן סיפרו על 26 תאונות דרכים בסביבה. נערה אחת התלוננה: "השוטרים לא נתנו שום אזהרה. שוטר בעט לי בראש. לאחי נשברו רגל וצלעות". התגרה הותירה כ-100 מעריצים פצועים ושמונה עצורים. גם בצד המשטרתי נרשמו נפגעים: מפקד המשמרת דיווח על תריסר שוטרים פצועים – "אחד עם זעזוע מוח, אחד עם יד שבורה, אחד עם קרסול שבור, אחד עם שפתיים חתוכות וכמה שיניים שבורות, אחד עם כתף פרוקה". המפיקים המקומיים, מבוישים ונבוכים, פרסמו למחרת מודעת התנצלות על עמוד שלם בעיתון, בה שיבחו את המעריצים וגינו את הנסיבות. אין ספק, לילה שהמשטרה והמעריצים בטמפה לא שכחו במהרה.

2016: דייב סוורביק, הכנר של פיירפורט קונבנשן, הלך לעולמו. עוד אובדן לעולם המוזיקה בתאריך זה: בשנת 2016 הלך לעולמו בגיל 79 הכנר הבריטי הווירטואוז דייב סוורביק. סוורביק היה חבר מרכזי בלהקת הפולק-רוק הבריטית החשובה FAIRPORT CONVENTION, והביא ללהקה את הצליל הייחודי של הכינור שלו, שהשפיע רבות על התפתחות הז'אנר ועל דורות של מוזיקאי פולק-רוק.

2011: ובשנת 2011, נפרדנו מהזמר-יוצר האמריקאי אנדרו גולד, שמת מסרטן בכליות בגיל 59. גולד זכור בעיקר בזכות הלהיט הענק שלו משנות השבעים, LONELY BOY, שיר קורע לב על ילד שמרגיש מוזנח על ידי הוריו לאחר לידת אחותו הקטנה. רבים הניחו שהשיר אוטוביוגרפי לחלוטין, במיוחד לאור התאמות מדהימות כמו השורה "הוא נולד ביום קיץ, בשנת 1951", שתואמת בדיוק את תאריך הולדתו של גולד באוגוסט 1951, והמשפט "בקיץ 1953 אמו הביאה לו אחות", התואם את לידת אחותו. למרות זאת, גולד עצמו הכחיש שהשיר הוא סיפור חייו האישי, והותיר את המעריצים עם תעלומה קטנה ועם שיר שתמיד יגרום לנו להזיל דמעה קטנה (או גדולה) של נוסטלגיה לימי הסבנטיז.

ביקורת אישית שלי על השיר LONELY BOY

יש לי יחסים של אהבה-גיחוך כלפי הלהיט הזה. אודה שאני מגביר את הווליום בכל פעם שהוא צץ במקרה ברדיו. הוא עשוי טוב מבחינת לחן, הפקה וביצוע. מדובר פה בהפקת סבנטיז משויפת היטב עם בתים ופזמונים שמסודרים היטב מבחינת דינמיקה (הבית קצבי ואפקטיבי והפזמון עולה בדינמיקה והסוף שלו מתחבר היטב לבית הבא). יש שימצאו את הפקת השיר משעממת, אבל אני בהחלט נלהב מהסאונד הזה.

עם זאת, צר לי אנדרו גולד, אך מילות השיר ממש לא מדברות אליי - אולי כי אני בן הזקונים במשפחתי? אסביר לכם מדוע; בשיר מציג אנדרו גולד בחור שנולד בשנת 1951 - ובכן, האם זה שיר אוטוביוגרפי? הרי גם גולד נולד בשנה ההיא והיו לו שתי אחיות צעירות ממנו במשפחה (תיכף נגיע לעניין האחות בשיר...). אם זה אוטוביוגרפי או לא, קשה לי להאמין לגודל הטרגדיה שבגללה הבחור, שאנדרו שר עליו, סובל מבדידות מרה שכזו. ובכן, מסתבר שהוא היה הבן היחיד במשפחתו עד שהוריו שיקרו לו ובגדו בו כשהעזו להביא לו אחות. לא מוסבר בשיר איזו אחות היא הייתה עבורו (נתנה לו כאפות? הלשינה עליו לאמא? דחפה אותו לתוך שיח? אהבה את דונה סאמר בעוד שהוא לא סבל דיסקו?). ובכן, נראה שהבדידות שלו נוצרה רק בגלל שהיא נולדה והוא כבר לא הבן היחיד של הוריו. כן, חברות וחברים - זה נושא השיר.

מסתבר שהאחות הזו, לפי השיר, נולדה בשנת 1953 - שנתיים אחריו - וזה נראה לי קצת מוקדם לילד בן שנתיים לחשוב מחשבות כה הרות גורל על אחותו, נכון? בעודי מנסה לעכל נתון זה, אנדרו כבר זורק אותי קדימה לגיל 18 בו גיבורנו עוזב את הבית "והוא מצפה למצוא את כל האהבה שאיבד בזמן מוקדם יותר" (הוא כנראה ממש שנא את אחותו, אם כך, מבלי שהתבגר באמת). אנדרו שלנו ממשיך לדלג בזמנים ומספר, מיד לאחר מכן, שהאחות הזו גדלה והתחתנה וילדה בן שגורלו יהיה, באופן מרומז, כמו זה של ילדנו הבודד בשיר. אז נו באמת, אנדרו - התאמצת כל כך בהפקת השיר ואלה המילים הכי טובות שהצלחת להביא? זה כמו לרוץ מרתון וליפול מטר לפני קו הגמר.

אז כן, אין בשיר מסר מעמיק על אחות מתעללת באופן בלתי נסלח וזה פשוט שיר על מניפולציה רגשית ילדותית. עם זאת, הבדידות הזו הביאה הרבה מצלצלים לחשבון הבנק של אנדרו גולד, כי שיר זה צעד היטב במצעדים בעולם (הגיע למקום 11 באנגליה ולמקום ה-7 במצעד בילבורד האמריקאי).

וכמו שכתבתי בהתחלה -אני אוהב את זה!

ב-3 ביוני בשנת 1983 שמע המתופף האגדי ג'ים גורדון (שניגן עם המון אמנים, ביניהם דרק והדומינוס וגם ג'ו קוקר...) קולות חזקים בראשו. הוא יצא את ביתו והפעם כדי להרוג את אמו...

תאריך אחד הפך לטרגדיה איומה ששמה קץ, אחת ולתמיד, למורשת המפוארת של מי שנחשב לאחד המתופפים הגדולים בדורו. ביום ארור זה, ג'יימס בק גורדון, האיש שתופף עבור ענקי עולם ואף היה שותף לכתיבת קטע הפסנתר הממיס בסיום השיר LAYLA של דרק והדומינוס, נכנע לשדי הסכיזופרניה הפרנואידית שלו. במצב פסיכוטי עמוק, הוא רצח באכזריות את אמו בת ה-71, אוסה מארי גורדון.

בוקר ה-3 ביוני: כשהשדים הפנימיים מנצחים בקרב

בוקר ה-3 ביוני 1983 לא הביא עמו שום בשורה לג'ים גורדון. להיפך, הוא סימן את כניעתו הסופית. במשך שנים נאבק גורדון, שהיה ידוע בנגינתו המדויקת והעוצמתית שהפכה אותו למתופף מבוקש ביותר בסצנת המוזיקה של לוס אנג'לס בשנות ה-60 וה-70, בשדים פנימיים. מוחו היה זירת קרב רוויית קולות רודפים וחרדות משתקות. סיפורים מאותה תקופה מתארים אדם מיוסר, ששקע בהתנהגויות מוזרות וטקסיות – כמו גרירה אובססיבית של תקליטי הזהב שלו ומערכות התופים היקרות מפז אל פח האשפה של דירתו ובחזרה – ניסיון נואש להרגיע או להדוף את ההזיות השמיעתיות הבלתי פוסקות, ובמיוחד את הקול שזיהה כקולה של אמו. הקול הזה, כך האמין, מנסה לשלוט בו, לגנוב את נשמתו. אותו קול שלה גם אסר עליו לאכול. הוא ציית. אבל באותו בוקר שישי, משהו נשבר בו סופית.

עליית הקולות: הוודאות הפסיכוטית של ג'ים

ג'ים גורדון התעורר בתחושה ברורה ומבעיתה שהמלחמה הפנימית הסתיימה והקולות ניצחו. הוא חש שהוא נכנע ועכשיו הוא נתון לחסדיהם לחלוטין. זו לא הייתה החלטה שקולה, אלא התשה מוחלטת של נפש פגועה, נקודת שבירה. הוא תיאר את מצבו כטייס אוטומטי, כשהקולות, ובעיקר זה שייחס לאמו, שולטים ביד רמה. ואז הגיעה הפקודה המחרידה: עליו להרוג את אוסה. הקולות, שכנראה לא למדו משפטים, הבטיחו לו הבטחה גרוטסקית: "תלך לכלא לעשרים שנה, אבל אתה תהיה בסדר. הכל טופל עבורך". ההבטחה הזו, המקלה ראש במאסר עולם, יכלה להישמע הגיונית רק במוח מנותק לחלוטין מהמציאות.

הפקודה המצמררת וההכנות הקפדניות: פטיש, סכין ושלווה מקפיאת דם

הפקודה העיקרית מהקולות, במיוחד הקול שזיהה כקולה של אוסה, הייתה ברורה ובלתי פוסקת: "אתה תצטרך להרוג אותי". ההנחיה הזו הפכה למנטרה אינסופית במוחו, מלווה לעיתים במה שתיאר ככאב אכזרי אם העז להתנגד. עד בוקר ה-3 ביוני, הפקודה הזו האפילה על כל מחשבה אחרת. שום מחשבה אחרת לא יכלה לעלות בראשו. הוא הופגז במסר כל היום וגם אל תוך הלילה.

ההכנות שלו למעשה היו שיטתיות באופן מצמרר, אך מונחות כולן על ידי צווי הפסיכוזה. מסט סכינים שהוא וגרושתו, הזמרת רנה ארמנד, רכשו שנים קודם בסן פרנסיסקו, הוא בחר סכין מטבח חדה באורך 20 סנטימטרים. ואז, הצעה חדשה עלתה מהקולות: עליו להביא פטיש. ההיגיון המעוות שסיפקה האשליה שלו היה שאם הוא יהרוג אותה במכת פטיש, היא לא תרגיש את הסכין. הוא שלף פטיש גדול מארגז הכלים שלו והניח את הסכין והפטיש בתוך תיק נשיאה מעור. בזמן שג'ים גורדון היה שקוע עמוק בפסיכוזה, מתכנן בקור רוח מעשה בלתי נתפס, אמו, אוסה גורדון, חיה את יומה כרגיל, לא מודעת לסכנה האורבת לה.

הניסיון הראשון של ג'ים והשלווה המוזרה שלפני הסערה

בסביבות השעה 14:00, נהג ג'ים גורדון למתחם הדירות של אוסה בצפון הוליווד. כוונתו הייתה ברורה: לבצע את פקודת הקולות. שכן, שהיה עסוק בהשקיית הדשא, זכר מאוחר יותר שראה בחור גדול עולה לדירתה של אוסה, אך לא ראה אותו עוזב. אבל אוסה לא הייתה בבית. למרבה הפלא, הדחייה הזמנית הזו במשימתו ההזויה לא גרמה לג'ים לתסכול או אי שקט. הוא פשוט חזר לדירתו. שם, שתה קצת וודקה בזמן שחיכה. במהלך ההמתנה הזו, הוא דיווח על תחושת שלווה, ללא כאב, כאילו הוא צף על נהר שהקולות בראשו ניווטו, וכל מה שהיה עליו לעשות הוא לזרום.

שעותיה האחרונות של אוסה גורדון: שגרה, חברות ופחד חבוי

מאוחר יותר באותו אחר צהריים, בסביבות 17:30, פגשה אוסה גורדון את רושל שונלי, אחות פרטית שטיפלה בדייר מבוגר בדירה סמוכה. אוסה הציגה את עצמה, ציינה שגם היא אחות מוסמכת במקצועה, והציעה את עזרתה אם שונלי תזדקק לה. זמן קצר לאחר מכן, אוסה, לבושה בחולצה ומכנסיים בצבע לבנדר ובידה ארנק לבן, אספה חברה. תוכניותיהן לערב כללו ארוחת ערב במסעדה ולאחר מכן פגישה של קבוצת אלכוהוליסטים אנונימיים, ארגון שאוסה הייתה חברה קבועה בו כעובדת.

במהלך ארוחת הערב, אוסה סיפרה לחברתה על שיחת הטלפון המאיימת שקיבלה מבנה ג'ים יומיים קודם לכן, ב-1 ביוני. בשיחה זו, ג'ים הצהיר במפורש, "אם לא תעזבי אותי בשקט אני אהרוג אותך". למרות חומרת האיום, חברתה של אוסה נזכרה מאוחר יותר שאוסה לא נראתה מודאגת יתר על המידה. אבל יומנה של אוסה מה-1 וה-2 ביוני צייר תמונה אחרת לגמרי. בעקבות האיום, היא יצרה קשר עם המרכז הרפואי של צפון הוליווד (שם אושפז ג'ים לזמן קצר בעבר), התקשרה פעמיים למשטרת צפון הוליווד כדי לקבל מספרי טלפון לשעת חירום, וניסתה להשיג את בנה השני, ג'ון ג'וניור, בסיאטל. היא אף ציינה ביומנה שאחות הציעה לה להוציא צו הרחקה נגד ג'ים, צעד ששקלה. אלו היו מעשיה של אם מודאגת ומפוחדת.

לאחר פגישת ה-AA, אוסה הורידה את חברתה וחזרה לדירתה. היא החליפה לכותונת לילה, חלוק ונעלי בית, הכינה לעצמה חטיף קטן והתיישבה בכורסה בסלון לצפות בטלוויזיה. זו הייתה תמונת השלווה הביתית שעמדה להתנפץ לרסיסים.

22:50: הזוועה – כשהקולות מקבלים פנים אנושיות

השלווה השברירית של הערב של אוסה גורדון הופרה כשהשעון התקרב לשעה 22:50. ברגע זה, ג'ים גורדון, מוחו שבוי לחלוטין בהזיותיו, הגיע לדירתה בפעם השנייה באותו יום, הפעם כדי לממש את גזר הדין הנורא של הקולות. ג'ים גורדון דפק על דלת אמו. אוסה, שישבה בסלון וצפתה בטלוויזיה עם מגש חטיפים על ברכיה. היא ענתה וביקשה ממנו להיכנס, מציינת שהדלת פתוחה. הוא נכנס. מאבק פנימי חולף התעורר בו. הוא קיווה נואשות שאוסה תצליח לשכנע אותו להפסיק. לעשות משהו, לצעוק, לבקש עזרה, כל דבר שיוציא אותו מחלום הבלהות הזה. אבל הקולות היו בשליטה מוחלטת. ואז, הקולות דיברו דרכו, והשמיעו את המילים המצמררות שחתמו את גורלה של אמו: "אני הולך להרוג אותך".

ההתקפה האכזרית: פטיש, סכין, ופנים מוסטות

כששמעה את הכרזתו הרצחנית של בנה, אוסה גורדון הניחה את מגש החטיפים שלה וקמה, מתמקמת מאחורי כיסאה – ניסיון אחרון וחסר תועלת ליצור מרחק או למצוא הגנה. ג'ים שלף את הפטיש מתיק העור, ובכוח ברוטלי הכה את אמו בת ה-71 בראשה ארבע פעמים. כשהיא פצועה קשה, אוסה התמוטטה על הרצפה, אך עדיין הייתה בהכרה. לאחר מכן, ג'ים אחז בסכין המטבח. הוא הסיט את פניו ודקר אותה באכזריות ישר בלב שלוש פעמים. אוסה גורדון מתה במקום כשהלהב חדר את אבי העורקים שלה. הדקירה השלישית הייתה כה חזקה עד שהלהב נתקע בקרשים שמתחת לגופתה. ג'ים השאיר את הסכין נעוצה בחזה אמו. לאורך כל הזוועה הזו, הוא דיווח שהיה עטוף ברעש ובקולות, טובע באשליות.

התוצאות המיידיות: בריחה אדישה, עדים מבולבלים ומסע לילי ביזארי

תגובתו של ג'ים גורדון למעשה האכזרי לא הייתה פאניקה, אלא המשך ישיר של הניתוק המצמרר שאפיין אותו לאורך כל היום. לאחר שהרג את אוסה, ג'ים הלך, אך לא רץ, למכוניתו. העזיבה הרגועה הזו הדגישה את מצב הטייס האוטומטי בו היה שרוי. בדירה הסמוכה, האחות רושל שונלי שמעה דפיקה ברורה על דלתה של אוסה, וכמה דקות לאחר מכן צעקה וזעקה לעזרה. היא התקשרה מיד למשטרה.

ג'ים גורדון יצא למסע סוריאליסטי. תחילה נסע לתחנת דלק סמוכה, שם נכנס לשירותים ושטף את הדם מידיו ופניו. משם המשיך למסעדה מקסיקנית, הזמין כמה מרגריטות בניסיון להשתכר, אך ללא הצלחה. הוא הרגיש פיכח לחלוטין כשנסע למסעדת סטייקים ובר מוכרת בברבנק, מקום בילוי של מוזיקאים, כולל ג'ים עצמו.

שם הוא שתה ואפילו הצטרף לכמה חברים או מכרים בבר, שתיארו מאוחר יותר את התנהגותו כידידותית אך שקטה. לקוחות במקום הבחינו שממכנסי החאקי של ג'ים היו מכוסים במה שנראה כמו בוץ. זה היה, כמעט בוודאות, דמה של אמו. ג'ים נשאר עד סגירת הבר. אז עזב לבדו וחזר לדירתו. כשהגיע לשם, שתה כמות רבה של וודקה. בשעות האחרונות של ה-3 ביוני 1983, ג'ים גורדון היה מבודד בדירתו, גופו ונפשו ספוגים באלכוהול. היום שהחל בכניעה פסיכוטית לקולות רצחניים הסתיים בערפל של שכרות.

השעות האחרונות של היום והבוקר שאחרי

הוא נמצא על ידי שוטרים בשעה 5:30 בבוקר למחרת, 4 ביוני, מכורבל בתנוחת עובר על רצפת הסלון שלו, בין הספה לשולחן הקפה, מוקף בבקבוקי וודקה ריקים. הוא בכה ומיד הודה: "עשיתי את זה. עשיתי את זה. הרגתי את אמי. היא מייסרת אותי כבר חמש עשרה שנה. עשיתי את זה. אני מצטער".

אירועי ה-3 ביוני 1983 אינם רק סיפור פשע, אלא המחשה מזעזעת להשלכות הקטלניות של מחלת נפש קשה שאינה מטופלת. ג'ים גורדון, מוזיקאי מוכשר ביותר בעבר, הורשע ברצח מדרגה שנייה ונידון ל-16 שנות מאסר עד מאסר עולם. הוא מעולם לא שוחרר על תנאי ומת בכלא בשנת 2023, בגיל 77, לאחר עשרות שנים בהן חי עם השדים שהובילו אותו לאותו יום נורא ביוני 1983.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459