רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "יש לי תחושה שמנקרת אותי בנוגע להתפתחות הקלידים, בשנים האחרונות. יש פתאום מקלדות שעושות את העבודה ומי שמפעיל אותן לא חייב להתאמץ כדי להישמע מדהים. לפעמים, עדיף לעבוד קשה מאד כדי להשיג משהו" (ג'ון לורד, הקלידן של דיפ פרפל לעיתון KEYBOARD, בשנת 1983).

תקליט שהוא שריטה רצינית. ב-3 ביוני בשנת 1978 יצא התקליט השני של פיטר גבריאל. על עטיפת התקליט נראה גבריאל בכבודו ובעצמו כאילו הוא ממש שורט את התצלום באצבעותיו הארוכות. אבל השריטה האמיתית, רבותיי, הייתה במוזיקה עצמה – כי עם גבריאל, מאז ומתמיד, הדבר היחיד הצפוי הוא שתמיד, אבל תמיד, תהיו מופתעים.

גבריאל, שבשנת 1975 פרש מכס המלוכה של להקת ג'נסיס כדי לצאת לדרך עצמאית ומסקרנת, לא בזבז זמן יקר. בשנת 1977 הוא הצהיר בראיונות שונים ומשונים: "בשבילי, התקליט הראשון שלי כסולן, זה עם הלהיט SOLSBURY HILL שכולם מכירים, הוא למעשה רק הקדמה לפרויקט השני והרציני יותר. התקליט הראשון הוא יותר אוסף של שירים, בעוד שהתקליט הבא שאני מתכנן יהיה ניסיוני הרבה יותר, הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה רעיונית". והוא, רבותיי, בהחלט איים וקיים את ההבטחה, ובגדול! בינתיים, שנת 1978 הייתה שנה של שינויים עמוקים בעולם הרוק והפופ. הפאנק בעט במוסכמות, הפוסט-פאנק התחיל להרים ראש, ואמנים ותיקים נדרשו להמציא את עצמם מחדש בסביבה מוזיקלית משתנה. אז גבריאל היה מאלו שאימצו את השינוי כאופציה להתרעננות.

אבל, אוי, הצרות שהתחילו להתגלגל! בחברת התקליטים שלו לא אהבו את הכיוון החדש והמחוספס. "זה לא מסחרי בעליל!", זעקו המנהלים במסדרונות הממוזגים כששמעו את התוצאה הסופית, שהייתה רחוקה שנות אור מהפופ המלוטש שהם קיוו לקבל. והתוצאה הכואבת? ביטול מיידי של סיבוב הופעות מתוכנן לקידום התקליט. ובמקום לעמוד על במות ענק מול מעריצים משולהבים, נשלח גבריאל למסע יחסי ציבור מפרך וסיזיפי בין תחנות רדיו ברחבי ארצות הברית, בניסיון נואש לשכנע את השדרנים (ואת הקהל האמריקאי הסקפטי) לתת צ'אנס אמיתי ליצירה החדשה והקשוחה שלו.

גבריאל, מצדו, הרשה לעצמו, ובצדק, ללכת עם האמת האמנותית הפנימית שלו עד הסוף המר או המתוק, תלוי את מי שואלים. הוא ידע היטב שההכנסות העיקריות שלו עדיין זורמות לחשבון הבנק השמן שלו בזכות ימי התהילה הבלתי נשכחים עם ג'נסיס. לעיתון מלודי מייקר הוא אמר אז בביטחון עצמי מרשים: "כרגע, אני בהחלט יכול להרשות לעצמי לא להתפשר מבחינה אמנותית. יש לי מספיק כסף בצד כדי לחיות בנוחות בבית נחמד עם אשתי ג'יל ושתי בנותינו הקטנות, לפחות לחמש השנים הקרובות".

ואיזו פתיחה ישירה יש לנו פה, עם השירים ON THE AIR ו-DIY. זו אנרגיה ממש מתפרצת של רוק זוויתי. השירים האלו משקפים היטב את רוח התקופה עם מקצבים ישירים ובועטים. איפה זה ואיפה המורכבות של הרוק המתקדם? מצד שני, יש פה את MOTHER OF VIOLENCE המתוח והמופלא. זה שיר אקוסטי, עם פסנתר, שמדגים באופן מובהק את היכולת של הצליל האנלוגי להעביר דינמיקה עדינה שכזו פה. אפשר ממש להרגיש את החלל ואת האוויר סביב הפסנתר הזה, ואת הרעד והשבריריות בקולו הנדיר של גבריאל. ויש גם את WHITE SHADOW שהוא יצירת מופת שמנצלת את מלוא התדרים של ההקלטה. כאנקדוטה היסטורית מרתקת של פורמט הוויניל – בהדפסות התקליט המקוריות באנגליה, השיר הסתיים בגרוב נעול שהמשיך לנגן את אותו אקורד סינטיסייזר בלופ אינסופי עד שהמאזינים קמו מהכורסה והרימו את המחט.

במגזין רולינג סטון ניתחו אז את המהפך החד והמפתיע שעבר על גבריאל. "תקליט הסולו הראשון של גבריאל", הם כתבו בחוכמה שלאחר מעשה, "הבטיח סוג של פיוס מיוחל בין הרוק האמנותי והמורכב לבין הרוק של המיינסטרים הפופולרי. הייתה בו תחושה אמיתית של פריצת דרך במשא ומתן העדין הזה בין פלגים מוזיקליים שלעיתים נראים כלוחמים זה בזה". הם ייחסו חלק גדול מההצלחה היחסית של התקליט הראשון למפיק הקנדי הנודע בוב אזרין, שעטף את השירים בהפקה מלוטשת, עשירה ונוצצת – אותה הפקה שהביאה לו תהילת עולם עם אמנים כמו אליס קופר ולו ריד. אבל אז, רבותיי, הגיע התקליט השני. "בסיועו של המפיק החדש והשנוי במחלוקת, רוברט פריפ, איש להקת קינג קרימזון לשעבר וגיטריסט מחונן בזכות עצמו", המשיכו וכתבו ברולינג סטון, "הושלך הציפוי הנוצץ והמסחרי של התקליט הראשון לטובת ראייה אישית אפלה יותר, מפחידה יותר, וכן, גם פחות נגישה לקהל הרחב שרק חיפש עוד SOLSBURY HILL".

הבחירה ברוברט פריפ כמפיק לאלבום הזה היא אחת ההחלטות האמנותיות המעניינות בקריירה של גבריאל. פריפ, מוח הגיטרה והקונספט של קינג קרימזון, הביא איתו גישה שונה לחלוטין מזו שאפיינה את ההפקות הבומבסטיות יותר של שנות השבעים, ויצר סביבה מחוספסת, נסיונית וישירה. תחשבו על זה - שני קודקודי רוק מתקדם מביאים ביחד משהו אחר לגמרי. פריפ ממש דחף את גבריאל ואת הנגנים המוכשרים שליוו אותו (ביניהם טוני לוין על הבס, לארי פאסט בקלידים וג'רי מארוטה בתופים) לצליל קרוב, הדוק, יבש ונטול פשרות – כמעט כמו הקלטה חיה ובועטת בחדר החזרות. "רוברט פריפ היה להוט מאוד לקבל את הכל טרי מהתנור, בלי ייפוי מלאכותי", הסביר גבריאל למראיינים בשנת 1978. "שמרנו הרבה טייקים ראשונים של הנגינה, לפעמים אפילו את הטייק הראשון של השירה, ושמרנו על ההפקה 'יבשה' מאוד, כמעט ספרטנית בכוונה תחילה. התקליט השני הוא הרבה יותר ספונטני מקודמו. נכון, יש בו כמה קצוות מחוספסים פה ושם, אולי אפילו כמה טעויות קטנות, אבל דווקא השארתן הפכה אותו לדבר חי, נושם ואמיתי יותר". מעניין לציין שבעוד להקת ג'נסיס, במיוחד אחרי עזיבתו של גבריאל, החלה בהדרגה 'ליישר פינות' ולהפוך למסחרית ונגישה יותר עם להיטי ענק, גבריאל עצמו רצה דווקא לחדד את הפינות, לדקור את האוזן, לאתגר את המאזין.

פריפ, באותה תקופה סוערת של סוף שנות השבעים, דגל בתפיסה מוזיקלית שהוא כינה AUDIO VERITE – "אמת שמיעתית" בתרגום חופשי. הכוונה הייתה לסאונד חשוף לחלוטין, מינימליסטי עד כאב, כמעט דוקומנטרי באופיו. זה היה, במובנים רבים, ההיפך הקוטבי והמוחלט מההפקות הגרנדיוזיות, העשירות והתיאטרליות שאפיינו את בוב אזרין. גבריאל עצמו אימץ את הגישה הזו בשתי ידיים ואף בנה סביב התקליט קונספט מעניין ומעורר מחשבה שהוא כינה MOZO. דמיינו לעצמכם יצור מוזר שחי בתוך בור אשפה, מנותק לחלוטין מהמציאות האפרורית הסובבת אותו. אבל, וזה האבל הגדול, בעזרת גלי רדיו קצרים שהוא קולט במקלט הרדיו הישן והחבוט שלו, הוא בורא לעצמו עולם פנטזיה שלם, צבעוני ומלא הרפתקאות, והופך בו לכל מה שהוא רק רוצה להיות – גיבור על, הרפתקן נועז, מאהב לטיני. כל זאת, למרות שברחוב האמיתי, במציאות הקרה והאכזרית, אף אחד לא ממש סופר אותו. זה היה המשל של גבריאל על אמן שממשיך להתקדם, להתפתח, לחפש כיוונים חדשים, גם אם זה אומר להתעלם לחלוטין מצו האופנה החולף או מהציפיות המסחריות של חברת התקליטים.

בעיתון המוזיקה הבריטי NME, הידוע בביקורותיו החדות והמושחזות, קלטו את העניין מיד וללא היסוס. "כמו שהתקליט הקודם שלו גרם להרבה ראשים להסתובב לכיוונו בהפתעה נעימה ומרעננת", נכתב בביקורת שפורסמה עם צאת התקליט, "התקליט החדש הזה, 'שריטה', ירחיק הרבה מהם ממנו באותה המהירות, אם לא מהר יותר. אבל, וזה אבל חשוב, ברור כשמש בצהרי היום שרוברט פריפ הוא השידוך המוזיקלי הנכון והמתאים ביותר לפיטר גבריאל, הרבה יותר מהמפיק של התקליט הקודם, בוב אזרין. הצליל פה אולי לא נקי ומצוחצח כמו לימוזינה של שגריר, אבל הוא עצום ורב עוצמה. מי שמחפש כאן את התזמורים העשירים והמוכרים מימי ג'נסיס העליזים – פשוט טועה בכתובת. המוזיקה החדשה של גבריאל אינה צפויה כלל, וטוב שכך. הגיע הזמן להתרענן!".

אבל לא כולם התלהבו מהמהפך הסגנוני, בלשון המעטה שבמעטות. בעיתון היומי DAILY PRESS מהעיר ניופורט ניוז שבמדינת וירג'יניה, ארצות הברית, המבקר המקומי פשוט קטל את התקליט ללא רחם, כמעט באכזריות. "פיטר גבריאל החליט לעשות משהו שאמנים עם פחות כוכבות ממנו לא היו מעזים אפילו לחלום עליו. הוא קרא לתקליטו השני 'פיטר גבריאל', בדיוק כשם תקליט הסולו הראשון שלו. הוא אפילו לא טרח למספר אותם כמו שצריך ולקרוא להם 'פיטר גבריאל הראשון' ו'פיטר גבריאל השני'. חוצפה שכזו! התקליט השני של פיטר גבריאל הוא המשך גרוע, שלא לומר איום ונורא, לבכורת הסולו המבריקה והמבטיחה שלו. כתיבת השירים של גבריאל נוטה הפעם יותר מדי לכיוון המוזר, הביזארי והלא מובן, וחסרה לחלוטין את הרגישות והאינטימיות שנמצאו בשפע בתקליט הקודם והאהוב. רוברט פריפ, גיטריסט, כותב שירים, מפיק והמנטור הרוחני של להקת קינג קרימזון שהלכה לעולמה (או שלא), הפיק את 'פיטר גבריאל השני' והרס ביסודיות את כל היסודות הטובים שנבנו במשך שמונה או תשע השנים הנפלאות של פיטר עם ג'נסיס. עכשיו גבריאל נשמע כמו שיבוט עלוב של פריפ, מינוס הכישרון. התקליט החדש חסר לחלוטין את ההומור השנון והקלילות המקסימה שהפכו את קודמו לבלתי נשכח כל כך. אין אפילו שיר אחד מתוך התקליט הזה שנדבק למוח כמו שצריך. אין אפילו מנגינה אחת שאפשר לזמזם אותה בהנאה במקלחת. 'פיטר גבריאל הראשון' ראוי לציון כבוד כתקליט השנה, ללא ספק. 'פיטר גבריאל השני', לעומת זאת, מיועד אך ורק למעריצי הגרעין הקשה ביותר של האמן, אלו שמוכנים לסבול הכל בשביל אלילם". אוי ואבוי, איזו קטילה!

אבל גבריאל, כדרכו בקודש מאז ומתמיד, לא ממש התרגש מהביקורות הקוטלות או מההרמות הגבה של הממסד המוזיקלי. גם כשהיה הלב הפועם והנשמה היוצרת של להקת ג'נסיס, הוא תמיד היה עוף מוזר בנוף, אאוטסיידר מרצון, אחד שהולך נגד הזרם גם כשהוא לבד. עכשיו, אחרי שעזב את להקת האם שלו, שרד את הטראומה (והיא אכן הייתה טראומה לא קטנה עבור המעריצים הרבים וגם עבורו באופן אישי), ויצא לדרך עצמאית, קשה ומאתגרת, הוא נשאר יחיד ומיוחד במינו. "אני אוהב להשתנות פה ושם, זה הכל", הוא אמר בפשטות אופיינית באחד מראיונותיו הרבים מאותה תקופה.

כמה מילים על העטיפה... המעצב אוברי 'פו' פאוואל, שותפו הקרוב של סטורם ת'ורגרסון, סיפר בראיון מאוחר יותר: "הצילום עצמו של פיטר, בו הוא נראה רטוב ומרוכז, היה החלק הקל ביותר בכל התהליך. האתגר האמיתי הגיע אחר כך. ישבנו בסטודיו שעות על גבי שעות, חתכנו רצועות דקיקות מניירות לבנים וניסינו להתאים אותן בהדבקה זהירה על גבי התצלום המקורי כדי ליצור את אפקט השריטה המבוקש. זה לקח לנו המון זמן, פשוט עבודת נמלים סיזיפית! אחר כך עוד עשינו כמה תיקונים קטנטנים לחיבור העניין עם טיפקס ובסוף צילמנו מחדש את כל הקומפוזיציה המורכבת הזו ליצירה אחת סופית". מי היה מאמין שככה, בעבודה ידנית ומדויקת, נולדת עטיפה אייקונית שתיזכר לדורות?

עכשיו תנו לשריטה הזאת להיכנס לכם מתחת לעור – לא תצטערו!

תקליט שהפך את בוב מארלי לסופר סטאר. ב-3 ביוני בשנת 1977 יצא התקליט EXODUS של בוב מארלי והמקוננים. זה תקליט רגאיי נחשב ביותר שנולד מתוך יריות, עשן וגרוב.

אוקי אוקי אוקי, קודם כל אני חייב להתוודות פה... אני מעדיף בהרבה את תקליטי הרגאיי המוקדמים יותר, כשבוב מארלי היה חבר בלהקת THE WAILERS. הסאונד שם מלוכלך וקרוב יותר. פה, אני מרגיש שמארלי קצת התרחק מאיתנו. זה למעשה אלבום סולו של מארלי (תחת המותג "בוב מארלי והמקוננים"), שבו נגני הליווי – מוכשרים ככל שיהיו – מתפקדים כמכונה משומנת שמשרתת את החזון המוזיקלי של אדם אחד.

לעומת זאת, התקליטים המוקדמים של THE WAILERS מציגים להקה אורגנית. מין יחידה צבאית אחת שבאה להילחם ולנצח. ההפקות המוקדמות מג'מייקה או מלונדון לא ניסו להיות נקיות או להתחנף לאוזן המערבית. הן היו ישירות, פועמות וגולמיות. לעומת זאת, EXODUS - שגם הוקלט בלונדון - סובל לעיתים מהפקה מרוטשת ונקייה מדי. הסאונד תוכנן להיות קומפקטי ונגיש, כזה שיישמע מצוין בתחנות רדיו בינלאומיות, אך בתהליך הזה הוא איבד חלק ניכר מאותו לכלוך אותנטי ומהדינמיקה החיה של הרגאיי הג'מייקני המקורי. בתקליט של מארלי לבדו כבר ברור לי שהחזון היה שונה לגמרי - לכבוש את העולם. התוצאה היא, אכן, מרשימה - אבל איפה הלכלוך? איפה הסכנה? איפה השורשיות?

בכל אופן, השם של התקליט הזה הוא דו-משמעי ומתוחכם להפליא. מצד אחד, יציאת מצרים כפי שהיא מתוארת בשיר הנושא מסמלת את הפצת הרעיונות של תנועת הראסטפארי בכל רחבי העולם. מצד שני, מדובר בעניין אישי ודרמטי לחלוטין. בסוף שנת 1976 חבורת חמושים פרצה לביתו של מארלי בג'מייקה, במטרה להתנקש בחייו על רקע המתיחות הפוליטית באי. מארלי ואשתו ריטה נורו ונפצעו, אירוע מצמרר שהתרחש רק יומיים לפני קונצרט השלום שתכנן ראש הממשלה אז, מייקל מאנלי. בעקבות טראומה זו החליט בוב לעזוב את מולדת הראסטה לזמן מה ולגלות לבריטניה. אז התקליט EXODUS נכתב והוקלט כולו בלונדון, עיר שבה מארלי ספג את תרבות הפאנק המקומית ואפילו נעצר על החזקת מריחואנה. הוא נוצר מחוץ לאווירת הרגאיי הטבעית, מתוך עמדת התבוננות חיצונית, מה שרק מוסיף עוד יותר רצינות וכובד ראש לפרויקט.

לכן, גם אם אני פחות אוהב את EXODUS בהשוואה למאמציו המוקדמים יותר של מארלי, עדיין קשה לי מאוד שלא לכבד את הצהרת האמונה והמטרה הזו. התקליט הפך אותו מגיבור לסופרסטאר בינלאומי ששמו נישא בכל פה. EXODUS ריסק את המצעדים, במיוחד בבריטניה שם הוא שהה למעלה משנה והזניק את מארלי למעמד של אייקון תרבות. ומה היה למארלי עצמו להגיד על כל הטירוף הזה? "אני אוהב את התפתחות המוזיקה שלנו", הוא הצהיר בסטייל האופייני לו, "זה גדל וזו הסיבה שכל יום אנשים מתייצבים עם שירים חדשים. מוזיקה נמשכת לנצח". כמה פשוט, כמה גאוני. המפיק כריס בלאקוול, הבוס הגדול של חברת התקליטים איילנד ידע בדיוק מה הוא עושה כשהימר על הסוס הג'מייקני הזה.

בממלכה המאוחדת, שם הרגאיי כבר החל לחלחל עמוק, הביקורת במלודי מייקר הנחשב לא חסכה במילים חמות, ואף קישרה בחוכמה בין החוויה הקשה של מארלי לתוצאה האמנותית: "אם כמה חמושים היו נכנסים לביתך ויורים בך", פתח המבקר ללא כפפות, "אז אולי גם אתה היית נכנס לאולפן ועושה תקליט דתי – אם בכלל היית מסוגל לעשות מוזיקה". אין ספק, נקודה למחשבה. המבקר הכתיר את EXODUS כתקליט "רוחני טעון ביותר של מוזיקאי הרגאיי המסוגל ביותר לבטא את מצב הרוח של בני עמו". לדבריו, כמעט כל התקליט טעון במסרים עמוקים, למעט פנינה אחת, הלהיט הנצחי WAITING IN VAIN, שהוגדר כשיר אהבה פשוט ונוגע. אך אל דאגה, "עבור השאר", הרגיע המבקר, "יש את החושניות המסורתית לה ציפינו ממארלי".

על הקלאסיקה ONE LOVE נכתב שהיא "בשורה טהורה, ומועברת בקצב מדהים". התקליט כולו תואר כמהפנט, כזה שסוחף אותך פנימה. עוד צוין כי "בעוד שהתקליט הקודם שלו היה פולחני למדי (אולי התכוונו ל-RASTAMAN VIBRATION הפוליטי יותר), החדש נגיש יותר, עשיר יותר מבחינה מלודית וישיר יותר מתמיד". הסיכום היה חד משמעי: "בואו נודה בזה, לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו, למארלי יש זכות לחגוג את קיומו, וכך התקליט נשמע, כחגיגה אמיתית". ובאמת, שירים כמו JAMMING וההמנון EXODUS עצמו הפכו לסמלים של חגיגה והתעלות רוחנית.

המבקר שם חש ב"סתירה בין היכולות העצומות של להקת המקוננים לבין החומר שבוב מארלי נתן להם פה". הוא התפתה לנגינה המשובחת של הלהקה, אך התלונן: "הקשר שאני רוצה ליצור עם המוזיקה נחסם על ידי נושאים ליריים מוכרים מדי שלא נפתרו בשנינות או בצבע, ובהיעדר רגש בקולו של מארלי". אוי ואבוי! עוד הוסיף שישנן "כמה שורות מעוצבות היטב, אבל בהתחשב בשירה של מארלי, הן לא מתחברות". לטענתו, "האינטליגנציה המדויקת ששומעים בכל תו מוזיקלי אינה יכולה לפצות על חוסר הדרמה שלה, וזו אשמתו של מארלי". המבקר אף העלה זיכרונות מהתקליט CATCH A FIRE משנת 1973, שהיה כרטיס הכניסה של מארלי והרגאיי לקהל הבינלאומי, וטען שדווקא הדרמה שאפיינה אותו היא זו שכבשה לבבות של אנשים "שמעולם לא שמעו על רגאיי, ואולי בהחלט הצטרכו להסתכל בג'מייקה במפה כדי להבין היכן היא בדיוק".

לטענת המבקר, התקליט EXODUS "לא מגיע לגבהים הישנים ולא נראה שהוא מכוון אליהם, מלבד ביצוע שיר הנושא בן שבע הדקות, שנשמע כמו מלחמה ביום איטי ונשחק הרבה לפני שהוא מגיע לסיומו". ואז הגיעה ההערה העוקצנית: "אם לא הייתה לי יותר אמונה במארלי הייתי חושב שהוא מנסה ללכת לדיסקו כי המנגינה היא מכנית כל כך". דיסקו?! בוב מארלי?! מעניין. השאלה הגדולה שהטרידה את המבקר הייתה: "למי התקליט הזה מיועד? לג'מייקנים? ללבנים אמריקאים? לג'מייקנים באנגליה? ללבנים באנגליה? לאפריקאים? – אני לא יודע. מה שמפריע לי הוא שיש לי את התחושה שמארלי גם אינו יודע". חתיכת ביקורת נוקבת.

כמובן, גם ברולינג סטון לא התעלמו מהרקע הדרמטי: "עשויה להיות סיבה נוספת לחוסר הקיצוניות; בשנה שעברה הותקפו מארלי ולהקתו על ידי אנשים חמושים רגע לפני שהיו אמורים להופיע בעצרת בחירות עבור מייקל מאנלי, ראש ממשלת ג'מייקה. מארלי ואשתו ריטה – היא אחת משלוש זמרות הליווי, נורו. עובדה היא שהמוזיקה של מארלי עלולה לעלות לו בחייו". המבקר סיכם בנימה מפויסת יותר, אך עדיין מודאג: "אם הוא נסוג מאותו אירוע במוזיקה שלו ובשירתו, הרי זו נסיגה שאנחנו חייבים לכבד; אבל אם זה יימשך כך, זה לא טוב. הקול הייחודי ביותר של ג'מייקה יאבד את כוחו. אני לא מצפה שזה יקרה באופן קבוע, אבל זה אולי מה שאנחנו שומעים עכשיו".

אז כן, היו כאלו שהרימו גבה, אבל ההיסטוריה, והקהל הרחב, אמרו את דברם. EXODUS לא רק שהפך את בוב מארלי לשם דבר עולמי, הוא גם נחשב לאחד התקליטים החשובים והמשפיעים יותר במאה ה-20. עד כדי כך, שבשנת 1999, מגזין טיים הכתיר אותו בתואר "תקליט המאה"! (מי השתגע שם במערכת?). אז עם כל הכבוד למבקרים החמוצים, נראה שבוב מארלי ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא לקח טראומה אישית, ערבב אותה עם גאונות מוזיקלית, ויצר יצירת מופת שממשיכה לרגש מיליונים עד היום. מוזיקה באמת נמשכת לנצח.

לו ריד מצית מהומות? ב-3 ביוני בשנת 1979 הופיע לו ריד ב- BOTTOM LINE בניו יורק. כך נכתב בביקורת על ההופעה ברולינג סטון:

"ההופעות של לו ריד בבוטום ליין הפכו בשנים האחרונות לטקסים. האווירה בהן מזכירה יותר איחודים משפחתיים מאשר הופעות. המעריצים האדוקים מגיעים בקביעות לראות מה יעולל לו ריד הפעם. אבל במפגשים מהסוג הזה, לא תמיד שני הצדדים מבינים זה את זה, והאשליה המשפחתית רק מדגישה את המרחק בין המחנות. או כמו שריד אמר במהלך ההופעה האחרונה בבוטום ליין: 'אתם שכחתם, אני בצד שלכם'.

אבל לעיתים היה קשה להיות בטוח בצדקת דבריו. במופע הראשון מתוך השניים באותו יום, הוא ביצע חומרים חדשים רבים, והאנשים שיצאו משם התלהבו מאוד מהמופע המהודק והמשומן שראו. אני נכנסתי להופעה השנייה וקיבלתי מנה שונה לגמרי מזו שתיארו היוצאים. קיבלנו מופע שיכור של שעת לילה מאוחרת, רצוף דקלומים של לו ריד, שחלקם נשמעו כמו בולשיט גמור. זה היה מופע שנע בין גוד-טיים לבין רישול וחוסר ביטחון. לפעמים היה נדמה לי שאני צופה בתוך מריבת אוהבים, כשבצד אחד ניצב ריד ובצד השני – הקהל שלו.

נאלצנו להמתין זמן רב עד שהוא בכלל עלה לבמה. הוא נראה בריא. הלהקה החלה לנגן את SWEET JANE, וריד שר את המילים כמישהו שיכול לדקלם אותן גם כשהוא שרוי בתרדמת. השיר WAITING FOR THE MAN הפך לג'אם של בוגי, וכשהגיע השיר PERFECT DAY, האווירה השתנתה – ולרעה. זה שיר יפה, וכנראה יפה מדי. סולו הסקסופון של מרטי פוגל היה יפהפה והיה נדמה שאנו לקראת ביצוע נפלא, אך לפתע בקע קולו הלא-ברור של ריד. הוא השתלח כאדם שמחפש אויבים בלתי נראים.

הוא היכה בעזרת מוט המיקרופון שלו במיקרופונים אחרים על הבמה. את משפט המחץ של השיר, YOU'RE GOING TO REAP WHAT YOU SOW, הוא חתם בנהמת 'אז מה?'.

המוזיקה הפכה רועשת ומתכתית. המלודיות נדחקו הצידה, וגם הקצב הקונבנציונלי טואטא משם. ריד לא סתם שר את שיריו הישנים, אלא פשוט קרע אותם לגזרים מול עינינו. הוא שר את המילים בלעג, התגרה בקהל, הראה לנו שהוא אינו מאמין בשיריו, ושלל מאיתנו את הזכות להקשיב להם כראוי.

המופע הזה הפך למעין מופע וודביל אפל ומריר. השיא הגיע עם השיר HEROIN, שיר שריד סירב בעבר לבצע על הבמה בטענה שהקהל אינו מפרש אותו כהלכה. עכשיו זהו להיט הזהב הוותיק שלו. הוא החל לבצע אותו כפרודיה, תוֹך שהוא מדקלם את המילים במונוטוניות. הקהל החל להריע, מה שגרם לכעס בתוכו לבעבע שוב. "איך אתם חושבים שאני מרגיש כשאתם מתחננים לשיר פופ בשם 'הרואין'?", הוא צעק בזעם. "אתם לא מבינים את השטניות שיש בשיר. כשאני אומר שמדובר באשתי ובחיי - אתם חושבים שאני מתבדח איתכם?". הקהל הריע בחזרה אך כבר לא חש בנוח. לאיש לא היה מושג על מה הוא מדבר.

ואם לא די בכך, ריד ניסה להצית מהומה במקום כשעזב את הבמה ונתן לנו להמתין חצי שעה להדרן. הדבר עלה על העצבים, ואנשים החלו לצעוק לעברו שזה בולשיט. רק אז הוא חזר לבמה כשהוא כולו חיוכים, והעניק בהדרן הופעה מהודקת ומלהיבה. אבל זה היה מוגזם מדי – האופן שבו הוא ניסה להוכיח לנו שהוא צודק".

כשהביטלמאניה כמעט איבדה פעימה (ורינגו איבד את ההכרה!). תאמינו או לא, גם ענקי פופ שמרחפים על ענני תהילה הם בסופו של דבר בני תמותה. קחו למשל את ה-3 ביוני 1964. הביטלס, הלהקה ששיגעה את העולם והמציאה מחדש את המושג הערצה, התייצבה בבוקר לצילומים חשובים בלונדון. אבל משהו לא נעים קרה שם.

רינגו סטאר, המתופף עם החיוך הנצחי והקצב המושלם, נראה רע. קולו היה צרוד כמו תקליט שרוט, וזיעה קרה ניגרה ממנו. בזמן שהמצלמות תקתקו, רינגו המסכן פשוט התמוטט וקרס. אז המתופף הלוהט (תרתי משמע, הוא קדח מחום של קרוב ל-40 מעלות!) הובהל מיד לבית החולים. האבחנה של הרופאים הייתה חדה וברורה: דלקת שקדים חריפה ודלקת לוע. ההוראה: אשפוז ומנוחה מוחלטת! אבל הבעיה? פחות מ-24 שעות לאחר מכן היה אמור להיפתח סיבוב הופעות עולמי מפלצתי שהחל בדנמרק והיה עתיד להמשיך להולנד, הונג קונג ואוסטרליה.

המנהל של הלהקה, בריאן אפשטיין, והמפיק ג'ורג' מרטין, כמעט תלשו את שערותיהם מרוב מתח. ביטול? זה ממש לא בא בחשבון מבחינה כלכלית. כשהעלו את הרעיון להביא מתופף מחליף, ג'ורג' האריסון התקומם ואיים למרוד: "אם רינגו לא בא, גם אני לא בא! לא פשוט מחליפים כך חבר להקה!" רק לאחר שכנועים ארוכים והבהרה שביטול כזה יגרור תביעות ענק, האריסון נכנע.

אז בדקה התשעים הוזעק מתופף סשנים בן 24 בשם ג'ימי ניקול. למה דווקא הוא? מעבר להיותו מוכר בסצנת המועדונים של לונדון, היה לו יתרון עצום: הוא בדיוק סיים להקליט אלבום של גרסאות כיסוי לשירי הביטלס (עם להקה שנקראה THE KOPPYKATS), מה שאומר שהוא כבר ידע את כל התפקידים של רינגו בעל פה!

הבחור קפץ על ההזדמנות של פעם בחיים. הוא ארז מזוודה, קיבל תספורת "ביטלס" זריזה, הולבש בחליפות הבמה של רינגו (שהיו מעט קצרות עליו), והפך בן לילה לחבר בלהקה הכי גדולה בעולם. במשך 11 ימים של טירוף חושים הוא ניגן מול אלפי מעריצות שצרחו את נשמתן, זכה לליווי משטרתי וחווה את פסגת העולם. למעשה, הוא היחיד שזכה להופיע עם הביטלס ולחוות את הביטלמאניה הכי קרוב שיש.

ובתוך סיר הלחץ הפסיכי הזה של טיסות, הופעות ומעריצים, ג'ון לנון ופול מקרטני דאגו לשלומו של הביטל הזמני. בכל פעם שהם שאלו אותו איך הוא מסתדר עם הטירוף, ניקול, שניסה לשמור על פסאדה של קור רוח ונימוס בריטי, היה עונה בפשטות אופטימית: IT'S GETTING BETTER. והמשפט הצנוע הזה נתקע בראשו של פול מקרטני. שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1967, בזמן שטייל עם כלבת הרועים שלו, מרת'ה, בשמש הלונדונית, הוא נזכר לפתע בג'ימי ניקול ובאותו משפט אופטימי. הזיכרון הזה הפך לניצוץ שהצית את כתיבת השיר הרביעי בצד הראשון של התקליט עם סרג'נט פפר.

כשרינגו החלים מספיק כדי להצטרף ללהקה באוסטרליה, סיפור הסינדרלה של ניקול הגיע לסיומו החד. בזמן ששאר חברי הביטלס ישנו במלון, ניקול ארז את חפציו ונסע לבדו לשדה התעופה. הוא לפתע חש כמו בלון שהוצא ממנו כל האוויר. הוא כל כך קיווה שרינגו לא יחזור לעולם. הוא כל כך רצה להיות המתופף הקבוע בלהקה הכי גדולה שיש. הוא כל כך רצה... וזה לא יצא. וכאות תודה, הוא קיבל צ'ק על סך 500 ליש"ט (סכום יפה לאותם ימים) ושעון זהב שעליו נחרט: "מג'ון, פול, ג'ורג', רינגו ובריאן". ולמרות הוא שניסה למנף את 11 ימי התהילה שלו להמשך קריירה מוזיקלית, ניקול מעולם לא הצליח לשחזר את ההצלחה, הכריז על פשיטת רגל תשעה חודשים לאחר מכן, ולבסוף נעלם לחלוטין מעין הציבור – משאיר מאחוריו חתיכת היסטוריה.

וכשהביטלס פגשו משורר עירום עם תחתונים על הראש (וברחו על נפשם). ב-3 ביוני בשנת 1965 הוזמנו ג'ון לנון וג'ורג' האריסון למשיבה. הם נקלעו שם לסיטואציה...

שנת 1965 הייתה שנת תפר קריטית עבור הביטלס. הם החלו להתרחק מתדמית ילדי הפלא המעונבים של ימי שיא הביטלמאניה, והחלו לשלוח זרועות אלגנטיות לעבר סצנת האוונגרד ותרבות הנגד של לונדון (תהליך שיוביל בקרוב לאלבום המופת RUBBER SOUL). בדיוק על הרקע הזה, שניים מחברי הלהקה – ג'ון לנון וג'ורג' האריסון – מצאו את עצמם בסיטואציה שגם כוכבי פופ-רוק שכבר ראו דבר או שניים, התקשו לעכל. הם הוזמנו, יחד עם נשותיהם אז, סינת'יה לנון ופטי בויד, למסיבת יום ההולדת ה-39 של המשורר האמריקאי הנודע, אלן גינסברג.

ובכן, גינסברג לא היה סתם אדם; הוא היה ממובילי דור הביט, דמות צבעונית, פרובוקטיבית ואבירה של חופש הביטוי והשחרור המיני. וההזמנה לאירוע הגיעה דרך חבר משותף שהיה ציר מרכזי בלונדון של אותם ימים: בארי מיילס. מיילס היה איש סצנת האנדרגראונד ולימים המייסד של גלריית אינדיקה – אותו מקום מפגש חשוב לבוהמה הבריטית, ובו בדיוק, שנה לאחר מכן, ג'ון לנון יפגוש לראשונה את יוקו אונו. אז מעטים בסביבתו של גינסברג ציפו שחברי הלהקה המפורסמת בעולם אכן יטרחו להגיע. אך להפתעת כולם, לנון והאריסון צעדו פנימה אל תוך דירת המרתף של המארח, דייוויד לרצ'ר.

מה שחיכה להם בפנים היה התנגשות חזיתית בין הפופ הבריטי האלגנטי לבין הטירוף האמריקאי הלא-מצונזר. גינסברג היה ידוע בנטייתו להתפשט בהקראות שירה כדי לשבור את הקרח או כמחזה אנטי-ממסדי, אך באותו ערב הוא לקח את המנהג צעד אחד קדימה. המשורר הדגול היה שיכור כלוט ולא לבש לגופו דבר, למעט פריט אחד: שלט קטן שהונח אסטרטגית על איבר מינו ועליו הכיתוב המפורש DO NOT DISTURB. את תחתוניו, למקרה שהנוכחים תהו היכן הם, הוא חבש על ראשו כמו כתר מלכות של מלך אלטרנטיבי ומופרע.

לנון והאריסון, שרק רגע קודם היו אייקוני התרבות הנערצים והחזקים בעולם, עמדו משתאים מול המחזה הסוריאליסטי. למרות שהחלו לגלות עניין בתרבות פסיכדלית ומשוחררת, קפיצת הראש הזו אל תוך הבוהמה העירומה הייתה קצת יותר מדי עבור החבר'ה מליברפול באותו ערב. הם הסתכלו זה על זה, נחרדו מהמחשבה על צלמי פפראצי שאולי יתעדו אותם בסיטואציה הזו (תתארו לכם את כותרות הצהובונים בבריטניה למחרת בבוקר!), סובבו את נשותיהם ההמומות וברחו מהמקום כל עוד נפשם בם. הם השאירו את גינסברג לחגוג את יום הולדתו, עטוי בתחתוניו בלבד, בעוד ערב אופייני בסצנת האנדרגראונד הלונדונית.

למרות התקרית המביכה והבריחה המהירה, ג'ון לנון ואלן גינסברג לא נותרו אויבים. למעשה, כמה שנים מאוחר יותר, כשלנון הפך בעצמו לפעיל שלום רדיקלי, השניים התיידדו והעריכו זה את זה. בשנת 1969, כשג'ון ויוקו הקליטו את המנון השלום GIVE PEACE A CHANCE בשביתת המיטה המפורסמת שלהם במונטריאול, מי שישב על הרצפה במלון, שר וניגן בפעמונים יחד איתם, היה לא אחר מאשר אותו אלן גינסברג. הפעם, למרבה המזל, הוא היה לבוש לחלוטין.

רכבת ההרים של הקינקס והבסיסט שנפצע. ב-3 ביוני בשנת 1966 קרתה תאונה לא קלה במחנה של להקת הקינקס. היו לזה השלכות. מה קרה שם? בואו לקרוא...

באמצע שנות ה-60, הקינקס היו אחת מהלהקות החשובות והמצליחות יותר שהיוו חוד חנית בפלישה הבריטית לארצות הברית, יחד עם הביטלס והרולינג סטונס. אך מאחורי הקלעים, הלהקה הייתה סיר לחץ מבעבע. האחים ריי ודייב דייויס (סולן וגיטריסט הלהקה) נודעו במריבות האלימות שלהם, ומי שתמיד תפקד כמבוגר האחראי והדבק שחיבר את הלהקה היה הבסיסט המקורי, פיט קוואיף.

אבל העומס הפיזי והנפשי של סיבובי ההופעות גבה מחיר, כשהטרגדיה האמיתית הכתה כשקוואיף עשה את דרכו חזרה מהופעה ב-CENTRAL PIER MARINE BALLROOM שבמורקמבי, לנקשייר. הבסיסט בחר לנסוע ברכב הציוד של הלהקה. יחד איתו נסע העוזר האישי ואיש הצוות המסור, ג'ונה ג'ונס. רכבם ספג פגיעה ישירה בהתנגשות עם משאית באוטוסטרדה.

התוצאות היו קשות. פיט קוואיף סבל משבר מורכב ברגלו ונזקק למספר תפרים בקרקפתו, מה שהשבית אותו לחלוטין מנגינה. ג'ונה ג'ונס חווה פגיעה אנושה אף יותר; מעוצמת ההתנגשות הוא הועף דרך השמשה הקדמית אל הכביש, שבר את אגן הירכיים שלו וסבל מפגיעת ראש חמורה. אבל מכונת הכספים של הרוק לא עוצרת בשביל איש, והלהקה הייתה חייבת מחליף מיידי כדי לא לבטל הופעות שנקבעו מראש - אחרת יהיו תביעות משפטיות על אי קיום חוזה. לתפקיד הוזעק ג'ון דאלטון, מוזיקאי אלמוני יחסית שבדיוק עבד למחייתו בעבודות כפיים (וביניהן, עבודה שוחקת במכרה פחם). דאלטון נאלץ ללמוד את הרפרטואר של הקינקס בן לילה. וב-11 באוגוסט, כשהוא עדיין מחלים מהטראומה של התאונה ועייף מהמריבות הבלתי פוסקות של האחים דייויס, הטיל קוואיף פצצה: הוא פורש מהקינקס.

אז עבור ג'ון דאלטון, זו הייתה התגשמות חלום. פועל הפחם הפך רשמית לכוכב רוק מן המניין בלהקה בינלאומית. הוא התחיל להתרגל למעריצות, ללימוזינות ולתהילה. אבל בעסקי השעשועים, שום דבר אינו קבוע. זמן קצר לאחר מכן, קוואיף התחרט, הבין שהוא מתגעגע ליצירה המשותפת – והודיע שהוא חוזר. ודאלטון, שזכה לטעום מחיי הזוהר לתקופה קצרה ומתוקה, קיבל את הבשורה בלב כבד. הוא ארז את גיטרת הבס שלו, נפרד מהתהילה, וחזר – פשוטו כמשמעו – אל החושך והפיח של מכרה הפחם.

ואם כאב לכם על דאלטון, תשמחו לדעת שהסיפור שלו לא הסתיים שם. בשנת 1969, פיט קוואיף החליט לעזוב את הקינקס באופן סופי (והפעם לתמיד). כשהלהקה חיפשה בסיסט קבוע, הטלפון הראשון שהם עשו היה לג'ון דאלטון. הוא עזב את עבודת הכפיים, חזר ללהקה, והפך לבסיסט הקבוע שלהם לאורך כל שנות ה-70. כן כן!

הסוף המדמם של הזמר ש"סם קצוץ". ב-3 ביוני בשנת 1982 נורה למוות זמר הרוק, ראסטי דיי, ביחד עם בנו הקטן. מה לעזאזל קרה שם?

זה אחד הסיפורים האפלים והמזעזעים יותר בתולדות הרוק האמריקאי – טרגדיה שבה עולם הזוהר והמוזיקה התנגש חזיתית עם עולם התחתון והסמים של שנות ה-80.

ראסטי דיי (שנולד בשם ראסל אדוארד דווידסון) היה זמר רוק אמריקאי שניחן בקול מחוספס, עוצמתי וכריזמה גדולה. הוא צמח מתוך סצנת הגראז'-רוק והפרוטו-פאנק הגועשת של דטרויט בשנות ה-60, עיר שייצרה באותה תקופה להקות פראיות כמו ה-MC5 והסטוג'ס של איגי פופ. בסוף שנות השישים הוא חבר ללהקת הפסיכדליה וההארד-רוק, AMBOY DUKES, שהונהגה על ידי הגיטריסט שוחר הנשק, טד ניוג'נט.

דיי הקליט עם הלהקה את האלבום הנהדר MIGRATION בשנת 1969, אך השותפות הזו הייתה נידונה לכישלון מראש. ניוג'נט היה (ועודנו) חסיד אדוק של אורח חיים שמתנגד נחרצות לכל שימוש באלכוהול וסמים. מנגד, דיי חיבק את קלישאת הרוק עד תום, עם חיבה עמוקה לכמויות מסחריות של וויסקי וסמים. הפערים האידיאולוגיים הובילו לפיטוריו הבלתי נמנעים מהלהקה.

אז לאחר שעזב את דטרויט, דיי לא בזבז זמן. הוא חבר ליוצאי להקת ונילה פאדג' – הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמיין אפיס, ויחד עם הגיטריסט ג'ים מקארתי הם הקימו ב-1970 את סופרגרופ הבלוז-רוק CACTUS. הלהקה זכתה להצלחה והוגדרה לא פעם על ידי מבקרי מוזיקה כ"התשובה האמריקאית ללד זפלין", בזכות הסאונד הכבד והאנרגטי שלהם. לדעתי, זו הגזמה פראית - אבל ניחא.

אפיס המתופף סיפר על ראסטי דיי בספרו: "ידענו שהוא סולן מגניב. ראסטי היה בחור מצחיק, אבל לא מישהו שהייתם רוצים להתעסק איתו. הוא תמיד נשא עליו אקדחים וסכינים, והיה לו את החספוס הקשוח הזה שזמר רוק גדול צריך. לראסטי היה כישרון מיוחד להמציא מילים מדהימות בשליפה מהמותן תוך כדי שעשינו ג'אם. הוא היה אנטי-מלחמה, אנטי-משטרה, אנטי-ממסד – אנטי-הכל, בעצם. ראסטי דיי התגלה כסולן שאמאני למדי עבור להקת CACTUS. הוא נהג לומר לי: 'קהל זה עדר של כבשים. צריך לכוון אותם ולהגיד להם מה לעשות' ובתור בחור סופר-כריזמטי, הוא בקלות גרם להם לאכול לו מכף היד.

חטפנו גם לא מעט תלונות מחברת התקליטים אטלנטיק לגבי ראסטי, למרות שהוא היה סולן מדהים. חברת התקליטים חשבה שהוא מהווה צרה – מה שהיה נכון – והם לא אהבו את הפרובוקציות המתסיסות שלו או את הקול שלו, שלטענתם לא היה מסחרי. הם הגבירו את הלחץ עלינו להיפטר מהזמר שלנו. חשבתי שראסטי תרם הרבה ללהקה, אבל הוא נעשה יותר ויותר מעורער. לכן העפנו את ראסטי, מה שהכעיס אותו בצורה קשה, בלשון המעטה. ראסטי היה יחיד במינו וטיפוס חסר רסן לחלוטין. אהבתי את הבחור, אבל ניתקנו קשר אחרי שהוא הוצא מהלהקה. לא הופתעתי כששמעתי מה שקרה לו בהמשך".

לאורך שנות ה-70, הקריירה של דיי החלה לדעוך. הוא התקשה לשחזר את הצלחתו המסחרית, מצבו הכלכלי הידרדר, והתמכרויותיו הלכו והחמירו. הוא עבר ללונגווד, פלורידה – מדינה שבאותן שנים (תחילת שנות ה-80) הפכה לזירת מלחמה עקובה מדם של קרטלי סמים וזכתה לכינוי "קוקאין קאובויז". בפלורידה, דיי ניסה להקים הרכב חדש בעל השם הציורי והאירוני משהו – UNCLE ACID AND THE PEERMANENT DAMAGE BAND (אלוהים, איך משווקים להקה עם שם ארוך שכזה?). במקביל, כדי לממן את אורח חייו ואת המוזיקה, הוא שקע עמוק בתוך עסקי הסחר בקוקאין.

וכן, דיי הסתבך בעסקת סמים שהשתבשה, ובעקבותיה מצא את עצמו חייב כסף רב לרון סאנדרס, שניגן איתו בלהקה כגיטריסט. סאנדרס לא היה רק מוזיקאי; הוא היה סוחר סמים כבד. חבר אחר בלהקה, מונטה תומאס, תיאר את סאנדרס במילים מקפיאות דם: "הוא היה איש מטורף, מיליונר ושד שמופעל על ידי קוקאין". אז ב-3 ביוני 1982, הסיוט הפך למציאות אכזרית, כשפורצים אלמונים חמושים בנשק אוטומטי פרצו לביתו של הזמר בפלורידה. ההתקפה לא הייתה סתם שוד, אלא חיסול ממוקד בסגנון פשע מאורגן. הרוצחים הכריחו את דיי ואת בנו בן ה-11 לרדת על ברכיהם בסלון הבית והוציאו אותם להורג ביריות מטווח קצר.

הטבח לא הסתיים שם. שכנו ומנהלו של דיי, גארת' מקריי, ששהה בחדר אחר בבית באותה עת, שמע את המהומה וניסה להתחבא בתוך ארון בגדים. הרוצחים מצאו אותו וירו גם בו למוות. כדי להעיד על מידת האכזריות והקור רוח של התוקפים – אפילו שלושת הכלבים של המשפחה נורו ונרצחו בזירה.

משטרת פלורידה פתחה בחקירה מקיפה, והחשד המיידי נפל באופן טבעי על רון סאנדרס, בעל החוב והגיטריסט שומר הטינה. רבים בסביבתו של דיי היו בטוחים שסאנדרס הוא זה ששכר את מתנקשי הקרטל, אך המשטרה התקשתה לגבש ראיות מוצקות נגדו. שישה שבועות בלבד לאחר הרצח בביתו של דיי, המשטרה הקיפה את ביתו של סאנדרס בקשר לפרשה פלילית אחרת לגמרי. במקום להסגיר את עצמו, סאנדרס ירה בעצמו למוות, ולקח איתו לקבר את סודותיו לגבי רצח ראסטי דיי.

תיק הרצח נותר מוגדר כתיק פתוח ללא פתרון) עד עצם היום הזה. ראסטי דיי היה בן 36 בלבד במותו.

דייויד בואי, פנטומימה, טיבט והמון זועם (כמעט). ב-3 ביוני בשנת 1968 דייויד בואי, האיש שלימים יהפוך לזיקית של הרוק, הופיע כאמן פנטומימה ברויאל פסטיבל הול היוקרתי בלונדון. כן, פנטומימה! המופע, בלשון המעטה, לא התקבל רק בתשואות.

באותם ימים, בואי הצעיר למד תנועה ופנטומימה אצל אמן הבמה לינדזי קמפ. החינוך הזה לתיאטרליות והבעה גופנית הוא בדיוק מה שיאפשר לו לימים לברוא דמויות גדולות מהחיים, אך ב-1968 הוא לקח את האמנות הזו פשוטה כמשמעה. הוא היה שקוע עמוק בחקר הבודהיזם והתרבות הטיבטית והוא אפילו שקל ברצינות לגלח את ראשו ולהפוך לנזיר בודהיסטי במנזר בסקוטלנד. אהבתו לנושא אף הולידה את השיר SILLY BOY BLUE מאלבום הבכורה שלו, שעסק בנזיר טיבטי.

אז באותו ערב ביוני, בואי הוזמן לחמם את חברו הטוב (ומי שלימים יהפוך למתחרה הגדול שלו על כתר הגלאם-רוק), מארק בולאן, שהופיע אז עם הצמד הפסיכדלי שלו, טירנוזאורוס רקס (קצת לפני שקיצרו שם את השם לטי רקס). גם זמר הפולק רוי הארפר חלק איתם את הבמה. אז בואי עלה לבצע קטע פנטומימה אינטנסיבי בן 12 דקות בשם JETSUN AND THE EAGLE. הנושא היה טעון במיוחד: הכיבוש האלים של טיבט על ידי סין הקומוניסטית בשנת 1950. וכדי להפוך את האירוע לסוריאליסטי עוד יותר, בקהל ישבו אורחי הכבוד של בואי - יועציו הרוחניים, הנזירים הבודהיסטים הגולים טרונגפה רינפוצ'ה וצ'יים רינפוצ'ה.

מה שבואי לא לקח בחשבון הוא את האקלים הפוליטי של לונדון באותה תקופה. שנת 1968 הייתה שנת שיא של מחאות סטודנטים ברחבי העולם. קהל השוליים הלונדוני נטה ברובו לשמאל הרדיקלי, שבאותם ימים ראה בסין הקומוניסטית ובמנהיגה, מאו דזה-טונג, מודל אנטי-ממסדי. אז המסר האנטי-סיני של פסקת הפנטומימה של בואי פגע בעצב חשוף. לפתע, צופים מהקהל החלו לצעוק בוז ולקרוא לעברו: "לא לערב פה פוליטיקה!"

מנהלו של בואי דאז, קן פיט, שניסה לייצר קורות חיים הירואיים לטאלנט שלו, טען לימים שבואי עמד על הבמה ללא מורא, איתן מול הצעקות, ואף נהנה מעצם היכולת שלו לעורר רגשות כה עזים בקהל. אבל בשנת 2002, בואי החליט לחשוף מה באמת קרה שם: "השמועה פשטה בקהל שעשיתי פרופגנדה ימנית. לפתע, המון של אנשים החל להתגודד סביבי, כשהם מנופפים באגרסיביות בספרים האדומים הקטנים שלהם – ספרוני הציטוטים של מאו דזה-טונג". ומה לגבי חברו, מארק בולאן? בואי סיפר שבולאן היה פשוט מרוצה מהמהומה וראה בפרובוקציה סוג של הצלחה אמנותית. "אבל אני", הודה בואי, "רעדתי מכעס ומפחד, והלכתי הביתה לגמרי מצוברח".

הטראומה של אותו ערב גרמה לבואי להבין שפנטומימה כנראה לא תהיה הדרך שלו לכבוש את העולם. הוא חזר להתמקד במוזיקה, לקח את התנועות התיאטרליות והלביש אותן על דמויות חייזריות ואופנה פורצת דרך. נו, אז הרווחנו מכל הסיפור הזה.

גם זה קרה ב-3 ביוני. כן, כן, חברים, זה הוא לא עוד סתם תאריך בלוח השנה. זהו יום עם רגעי יום הולדת מעניינים.

1942: נולד קרטיס מייפילד, הקיסר של הסול והפאנק. מייפילד, עם קול הפלצט הייחודי שלו והגיטרה מלאת הווא-ווא, היה כוח טבע. בשנות השישים הוא פרץ עם להקת THE IMPRESSIONS, שהפכה לקול חשוב בתנועה לזכויות האזרח עם שירים כמו PEOPLE GET READY. בתחילת שנות השבעים (1970-1972), הוא המריא לקריירת סולו מפוארת והוציא תקליטים שהפכו לקלאסיקות, ביניהם הפסקול הבלתי נשכח לסרט SUPERFLY. התקליט הזה לא היה סתם אוסף שירים, אלא יצירה קונספטואלית נוקבת על חיי הרחוב, סמים ועוני בקהילה האפרו-אמריקאית, והוא נחשב לאבן דרך בתרבות הפופ. מייפילד, שהשפיע על דורות של מוזיקאים, הלך לעולמו ב-26 בדצמבר 1999, אך המוזיקה שלו חיה ונושמת.

1943: מייקל קלארק - המתופף המקורי של להקת הפולק-רוק החלוצית THE BYRDS, שהביאה לעולם את סאונד ה-JINGLE-JANGLE המפורסם עם להיטים כמו MR. TAMBOURINE MAN. הסיפור של קלארק הוא אחד המוזרים בתולדות הרוק: הוא לא היה מוזיקאי מקצועי לפני שהצטרף ללהקה, והידע המוזיקלי היחיד שלו הסתכם בשיעורי פסנתר בסיסיים בילדותו. הוא מעולם לא ניגן באופן מקצועי בתופים לפני הבירדס! כשנחת בלהקה, בהיעדר מערכת תופים אמיתית, הוא התאמן על ערכה מאולתרת שהורכבה מקופסאות קרטון וטמבורין. נו, לפחות היו לו מקלות תופים אמיתיים! אז למה הוא נבחר? לפי מנהיג הלהקה, רוג'ר מגווין, קלארק צורף בעיקר בשל דמיונו החיצוני לבריאן ג'ונס, הגיטריסט של הרולינג סטונס. נטען כי קלארק היה הפחות מוכשר בחמישייה, והתיפוף שלו, על אף שהתאים לרוב לצרכי הלהקה, נותר בסיסי. הוא כמעט ולא כתב שירים. עם השנים, בריאותו התרופפה עקב צריכה מופרזת של אלכוהול, והוא מת מבעיות בכבד ב-19 בדצמבר 1993. לפעמים, מראה חיצוני יכול לקחת אותך רחוק, אבל לא מספיק רחוק מהבקבוק.

1939: נולד איאן האנטר, הקול הקול והפנים של להקת הגלאם-רוק MOTT THE HOOPLE. האנטר הצטרף ללהקה, שעד אז נקראה SILENCE, בשנת 1969, כשהוא כבר "קשיש" יחסית לשאר החברים הצעירים. הוא נבחן עם ביצוע לשיר LAUGH AT ME של סוני בונו (כן, ההוא מסוני ושר!), וסגנון השירה שלו, שהזכיר לרבים את זה של בוב דילן המחוספס, היה כרטיס הכניסה שלו ללהקה שלימים הפכה לאחת מחביבות הקהל והמבקרים, בעיקר בזכות הלהיט ALL THE YOUNG DUDES שכתב עבורה לא אחר מאשר דייויד בואי.

1947: נולד דייב אלכסנדר, הבסיסט הטראגי של הסטוג'ס, בהנהגתו של הסנדק של הפאנק, איגי פופ. מקורביו תיארו אותו כאיש של ניגודים: אופי שקט, מסתורי ומופנם, לצד משיכה עזה למכוניות מהירות ובירה זולה. לסטוג'ס הוא תרם צלילי בס עשירים ומחשמלים, שהיוו את עמוד השדרה לטירוף של איגי. אך גן עדן הפאנק לא נמשך לנצח. באוגוסט 1970 הוא פוטר על ידי איגי בכבודו ובעצמו, לאחר שלכאורה צרך בכוונה כמות גדולה של סמים לפני הופעה גורלית בפסטיבל גדול במישיגן. עד היום לא ברור אם אלכסנדר לקח את הסמים ביודעין או שמא מישהו 'תיבל' לו את המשקה. התוצאה? על הבמה הוא עמד קפוא, שכח את האקורדים והרתיח את איגי התזזיתי. אלכסנדר נבעט מהלהקה ונותר ללא מוזיקה, כשאלכוהול וסמים ממלאים את החלל ומנסים לרכך את המרירות. הסטוג'ס התפרקו כשנה לאחר מכן, רק כדי להתאחד בשנת 1972 בלעדיו. הוא המשיך לשתות ללא הרף ומת בדטרויט ב-10 בפברואר 1975, בגיל 27 המקולל, משילוב קטלני של בצקת ריאות, דלקת בלבלב ונזק חמור לכבד.

1950: הגיעה לעולם סוזי קוואטרו, מלכת הגלאם-רוק בבגדי עור. האישה והתופעה! הזמרת והבסיסטית הזו, חמושה בבגדי עור צמודים ובס חשמלי רועם, עשתה את המעבר הגדול לאנגליה בתחילת הסבנטיז והפכה בן לילה לאייקון. היא הייתה דמות דומיננטית ופורצת דרך בזרם הגלאם-רוק הבריטי הססגוני, עם להיטים כמו CAN THE CAN ו-48 CRASH, והוכיחה שנשים יכולות לנגן רוק'נ'רול חזק ובועט לא פחות מהגברים, כשהיא סוללת את הדרך לאמניות רבות אחריה.

1952: נולד בילי פאוול, הקלידים של לינירד סקינירד. פאוול, שהצטרף ללהקה במקור כאיש צוות טכני, הרשים את הסולן רוני ואן זאנט עם נגינתו המופלאה בפסנתר (במיוחד הביצוע שלו לשיר האפי FREE BIRD במהלך חזרה) והפך לחבר מן המניין. תרומתו, עם סולואי הפסנתר הבלתי נשכחים, הייתה חלק בלתי נפרד מהסאונד הייחודי והעוצמתי של הלהקה. הוא הלך לעולמו ב-28 בינואר 2009 מהתקף לב.

1947: זה גם יום הולדתו של מיקי פ'ין, נגן כלי ההקשה הצבעוני של להקתו המצליחה T. REX. פ'ין, עם תוף הקונגה שלו, היה דמות מפתח בסאונד ובאווירה של הלהקה בתקופת תהילתה הגלאם-רוקית, כשהם כבשו את המצעדים עם להיטים כמו GET IT ON ו-RIDE A WHITE SWAN. הוא מת בשנת 2003 מבעיות בכבד ובכליות.

1977: והנה פיצוץ, תרתי משמע! ב-3 ביוני 1977, להקת לד זפלין הופיעה באצטדיון TAMPA בפלורידה בפני קהל עצום של 79,000 מעריצים משולהבים. אלא שמזג אוויר סוער במיוחד (כן, חורף בפלורידה יכול להיות מפתיע) גרם ללהקה לרדת מהבמה אחרי 45 דקות בלבד של מופע רוק אדיר. הקהל, רותח מזעם על קיצור ההופעה של אליליו, החל להתפרע. בקבוקים ואבנים עפו לעבר הבמה, והקריאות "אנחנו רוצים זפלין!" הרעידו את האצטדיון. מהר מאוד העסק יצא משליטה. "הייתה לנו, מה שצריך לכנות, מהומה קטנה. ללא סדר", אמר אז דובר משטרת טמפה, ג'וני בארקר, בניסיון להמעיט בחומרת האירועים. כ-250 שוטרים, מצוידים מכף רגל ועד ראש, נאלצו להתערב בכוח כדי לפזר את ההמון הזועם ולהוציא את האוהדים מהאצטדיון. הדיווחים לאחר מכן סיפרו על 26 תאונות דרכים בסביבה. נערה אחת התלוננה: "השוטרים לא נתנו שום אזהרה. שוטר בעט לי בראש. לאחי נשברו רגל וצלעות". התגרה הותירה כ-100 מעריצים פצועים ושמונה עצורים. גם בצד המשטרתי נרשמו נפגעים: מפקד המשמרת דיווח על תריסר שוטרים פצועים – "אחד עם זעזוע מוח, אחד עם יד שבורה, אחד עם קרסול שבור, אחד עם שפתיים חתוכות וכמה שיניים שבורות, אחד עם כתף פרוקה". המפיקים המקומיים, מבוישים ונבוכים, פרסמו למחרת מודעת התנצלות על עמוד שלם בעיתון, בה שיבחו את המעריצים וגינו את הנסיבות. אין ספק, לילה שהמשטרה והמעריצים בטמפה לא שכחו במהרה.

2016: דייב סוורביק, הכנר של פיירפורט קונבנשן, הלך לעולמו. עוד אובדן לעולם המוזיקה בתאריך זה: בשנת 2016 הלך לעולמו בגיל 79 הכנר הבריטי הווירטואוז דייב סוורביק. סוורביק היה חבר מרכזי בלהקת הפולק-רוק הבריטית החשובה FAIRPORT CONVENTION, והביא ללהקה את הצליל הייחודי של הכינור שלו, שהשפיע רבות על התפתחות הז'אנר ועל דורות של מוזיקאי פולק-רוק.

2011: ובשנת 2011, נפרדנו מהזמר-יוצר האמריקאי אנדרו גולד, שמת מסרטן בכליות בגיל 59. גולד זכור בעיקר בזכות הלהיט הענק שלו משנות השבעים, LONELY BOY, שיר קורע לב על ילד שמרגיש מוזנח על ידי הוריו לאחר לידת אחותו הקטנה. רבים הניחו שהשיר אוטוביוגרפי לחלוטין, במיוחד לאור התאמות מדהימות כמו השורה "הוא נולד ביום קיץ, בשנת 1951", שתואמת בדיוק את תאריך הולדתו של גולד באוגוסט 1951, והמשפט "בקיץ 1953 אמו הביאה לו אחות", שתואם את לידת אחותו. למרות זאת, גולד עצמו הכחיש שהשיר הוא סיפור חייו האישי, והותיר את המעריצים עם תעלומה קטנה ועם שיר שתמיד יגרום לנו להזיל דמעה קטנה (או גדולה) של נוסטלגיה לימי הסבנטיז.

דעה אישית שלי על השיר LONELY BOY

יש לי יחסים של אהבה-גיחוך כלפי הלהיט הזה. אודה שאני מגביר את הווליום בכל פעם שהוא צץ במקרה ברדיו. הוא עשוי טוב מבחינת לחן, הפקה וביצוע. מדובר פה בהפקת סבנטיז משויפת היטב עם בתים ופזמונים שמסודרים היטב מבחינת דינמיקה (הבית קצבי ואפקטיבי והפזמון עולה בדינמיקה והסוף שלו מתחבר היטב לבית הבא). יש שימצאו את הפקת השיר משעממת, אבל אני בהחלט נלהב מהסאונד הזה.

עם זאת, צר לי אנדרו גולד, אך מילות השיר ממש לא מדברות אליי - אולי כי אני בן הזקונים במשפחתי? אסביר לכם מדוע; בשיר מציג אנדרו גולד בחור שנולד בשנת 1951 - ובכן, האם זה שיר אוטוביוגרפי? הרי גם גולד נולד בשנה ההיא והיו לו שתי אחיות צעירות ממנו במשפחה (תיכף נגיע לעניין האחות בשיר...). אם זה אוטוביוגרפי או לא, קשה לי להאמין לגודל הטרגדיה שבגללה הבחור, שאנדרו שר עליו, סובל מבדידות מרה שכזו. ובכן, מסתבר שהוא היה הבן היחיד במשפחתו עד שהוריו שיקרו לו ובגדו בו כשהעזו להביא לו אחות. לא מוסבר בשיר איזו אחות היא הייתה עבורו (נתנה לו כאפות? הלשינה עליו לאמא? דחפה אותו לתוך שיח? אהבה את דונה סאמר בעוד שהוא לא סבל דיסקו?). ובכן, נראה שהבדידות שלו נוצרה רק בגלל שהיא נולדה והוא כבר לא הבן היחיד של הוריו. כן, חברות וחברים - זה נושא השיר.

מסתבר שהאחות הזו, לפי השיר, נולדה בשנת 1953 - שנתיים אחריו - וזה נראה לי קצת מוקדם לילד בן שנתיים לחשוב מחשבות כה הרות גורל על אחותו, נכון? בעודי מנסה לעכל נתון זה, אנדרו כבר זורק אותי קדימה לגיל 18 בו גיבורנו עוזב את הבית "והוא מצפה למצוא את כל האהבה שאיבד בזמן מוקדם יותר" (הוא כנראה ממש שנא את אחותו, אם כך, מבלי שהתבגר באמת). אנדרו שלנו ממשיך לדלג בזמנים ומספר, מיד לאחר מכן, שהאחות הזו גדלה והתחתנה וילדה בן שגורלו יהיה, באופן מרומז, כמו זה של ילדנו הבודד בשיר. אז נו באמת, אנדרו - התאמצת כל כך בהפקת השיר ואלה המילים הכי טובות שהצלחת להביא? זה כמו לרוץ מרתון וליפול מטר לפני קו הגמר.

אז כן, אין בשיר מסר מעמיק על אחות מתעללת באופן בלתי נסלח וזה פשוט שיר על מניפולציה רגשית ילדותית. עם זאת, הבדידות הזו הביאה הרבה מצלצלים לחשבון הבנק של אנדרו גולד, כי שיר זה צעד היטב במצעדים בעולם (הגיע למקום 11 באנגליה ולמקום ה-7 במצעד בילבורד האמריקאי).

וכמו שכתבתי בהתחלה -אני אוהב את זה!

איזה מתופף רוצח זה! ב-3 ביוני בשנת 1983 שמע המתופף ג'ים גורדון (שניגן עם המון אמנים, ביניהם דרק והדומינוס וגם ג'ו קוקר...) קולות חזקים בראשו. הוא יצא את ביתו והפעם כדי להרוג את אמו...

תאריך אחד הפך לטרגדיה איומה ששמה קץ, אחת ולתמיד, למורשת המפוארת של מי שנחשב לאחד המתופפים הגדולים בדורו. ביום ארור זה, ג'יימס בק גורדון, האיש שתופף עבור ענקי עולם ואף היה שותף לכתיבת קטע הפסנתר הממיס בסיום השיר LAYLA של דרק והדומינוס, נכנע לשדי הסכיזופרניה הפרנואידית שלו. במצב פסיכוטי עמוק, הוא רצח באכזריות את אמו בת ה-71, אוסה מארי גורדון.

בוקר ה-3 ביוני 1983 לא הביא עמו שום בשורה לג'ים גורדון. להיפך, הוא סימן את כניעתו הסופית. במשך שנים נאבק גורדון, שהיה ידוע בנגינתו המדויקת והעוצמתית שהפכה אותו למתופף מבוקש ביותר בסצנת המוזיקה של לוס אנג'לס בשנות ה-60 וה-70, בשדים פנימיים. מוחו היה זירת קרב רוויית קולות רודפים וחרדות משתקות. סיפורים מאותה תקופה מתארים אדם מיוסר, ששקע בהתנהגויות מוזרות וטקסיות – כמו גרירה אובססיבית של תקליטי הזהב שלו ומערכות התופים היקרות מפז אל פח האשפה של דירתו ובחזרה – ניסיון נואש להרגיע או להדוף את ההזיות השמיעתיות הבלתי פוסקות, ובמיוחד את הקול שזיהה כקולה של אמו. הקול הזה, כך האמין, מנסה לשלוט בו, לגנוב את נשמתו. אותו קול שלה גם אסר עליו לאכול. הוא ציית. אבל באותו בוקר שישי, משהו נשבר בו סופית.

ג'ים גורדון התעורר בתחושה ברורה ומבעיתה שהמלחמה הפנימית הסתיימה והקולות ניצחו. הוא חש שהוא נכנע ועכשיו הוא נתון לחסדיהם לחלוטין. זו לא הייתה החלטה שקולה, אלא התשה מוחלטת של נפש פגועה, נקודת שבירה. הוא תיאר את מצבו כטייס אוטומטי, כשהקולות, ובעיקר זה שייחס לאמו, שולטים ביד רמה. ואז הגיעה הפקודה המחרידה: עליו להרוג את אוסה. הקולות, שכנראה לא למדו משפטים, הבטיחו לו הבטחה גרוטסקית: "תלך לכלא לעשרים שנה, אבל אתה תהיה בסדר. הכל טופל עבורך". ההבטחה הזו, המקלה ראש במאסר עולם, יכלה להישמע הגיונית רק במוח מנותק לחלוטין מהמציאות.

הפקודה העיקרית מהקולות, במיוחד הקול שזיהה כקולה של אוסה, הייתה ברורה ובלתי פוסקת: "אתה תצטרך להרוג אותי". ההנחיה הזו הפכה למנטרה אינסופית במוחו, מלווה לעיתים במה שתיאר ככאב אכזרי אם העז להתנגד. עד בוקר ה-3 ביוני, הפקודה הזו האפילה על כל מחשבה אחרת. שום מחשבה אחרת לא יכלה לעלות בראשו. הוא הופגז במסר כל היום וגם אל תוך הלילה.

ההכנות שלו למעשה היו שיטתיות באופן מצמרר, אך מונחות כולן על ידי צווי הפסיכוזה. מסט סכינים שהוא וגרושתו, הזמרת רנה ארמנד, רכשו שנים קודם בסן פרנסיסקו, הוא בחר סכין מטבח חדה באורך 20 סנטימטרים. ואז, הצעה חדשה עלתה מהקולות: עליו להביא פטיש. ההיגיון המעוות שסיפקה האשליה שלו היה שאם הוא יהרוג אותה במכת פטיש, היא לא תרגיש את הסכין. הוא שלף פטיש גדול מארגז הכלים שלו והניח את הסכין והפטיש בתוך תיק נשיאה מעור. בזמן שג'ים גורדון היה שקוע עמוק בפסיכוזה, מתכנן בקור רוח מעשה בלתי נתפס, אמו, אוסה גורדון, חיה את יומה כרגיל, לא מודעת לסכנה האורבת לה.

בסביבות השעה 14:00, נהג ג'ים גורדון למתחם הדירות של אוסה בצפון הוליווד. כוונתו הייתה ברורה: לבצע את פקודת הקולות. שכן, שהיה עסוק בהשקיית הדשא, זכר מאוחר יותר שראה בחור גדול עולה לדירתה של אוסה, אך לא ראה אותו עוזב. אבל אוסה לא הייתה בבית. למרבה הפלא, הדחייה הזמנית הזו במשימתו ההזויה לא גרמה לג'ים לתסכול או אי שקט. הוא פשוט חזר לדירתו. שם, שתה קצת וודקה בזמן שחיכה. במהלך ההמתנה הזו, הוא דיווח על תחושת שלווה, ללא כאב, כאילו הוא צף על נהר שהקולות בראשו ניווטו, וכל מה שהיה עליו לעשות הוא לזרום.

מאוחר יותר באותו אחר צהריים, בסביבות 17:30, פגשה אוסה גורדון את רושל שונלי, אחות פרטית שטיפלה בדייר מבוגר בדירה סמוכה. אוסה הציגה את עצמה, ציינה שגם היא אחות מוסמכת במקצועה, והציעה את עזרתה אם שונלי תזדקק לה. זמן קצר לאחר מכן, אוסה, לבושה בחולצה ומכנסיים בצבע לבנדר ובידה ארנק לבן, אספה חברה. תוכניותיהן לערב כללו ארוחת ערב במסעדה ולאחר מכן פגישה של קבוצת אלכוהוליסטים אנונימיים, ארגון שאוסה הייתה חברה קבועה בו כעובדת.

במהלך ארוחת הערב, אוסה סיפרה לחברתה על שיחת הטלפון המאיימת שקיבלה מבנה ג'ים יומיים קודם לכן, ב-1 ביוני. בשיחה זו, ג'ים הצהיר במפורש, "אם לא תעזבי אותי בשקט אני אהרוג אותך". למרות חומרת האיום, חברתה של אוסה נזכרה מאוחר יותר שאוסה לא נראתה מודאגת יתר על המידה. אבל יומנה של אוסה מה-1 וה-2 ביוני צייר תמונה אחרת לגמרי. בעקבות האיום, היא יצרה קשר עם המרכז הרפואי של צפון הוליווד (שם אושפז ג'ים לזמן קצר בעבר), התקשרה פעמיים למשטרת צפון הוליווד כדי לקבל מספרי טלפון לשעת חירום, וניסתה להשיג את בנה השני, ג'ון ג'וניור, בסיאטל. היא אף ציינה ביומנה שאחות הציעה לה להוציא צו הרחקה נגד ג'ים, צעד ששקלה. אלו היו מעשיה של אם מודאגת ומפוחדת.

לאחר פגישת ה-AA, אוסה הורידה את חברתה וחזרה לדירתה. היא החליפה לכותונת לילה, חלוק ונעלי בית, הכינה לעצמה חטיף קטן והתיישבה בכורסה בסלון לצפות בטלוויזיה. זו הייתה תמונת השלווה הביתית שעמדה להתנפץ לרסיסים.

השלווה השברירית של הערב של אוסה גורדון הופרה כשהשעון התקרב לשעה 22:50. ברגע זה, ג'ים גורדון, מוחו שבוי לחלוטין בהזיותיו, הגיע לדירתה בפעם השנייה באותו יום, הפעם כדי לממש את גזר הדין הנורא של הקולות. ג'ים גורדון דפק על דלת אמו. אוסה, שישבה בסלון וצפתה בטלוויזיה עם מגש חטיפים על ברכיה. היא ענתה וביקשה ממנו להיכנס, מציינת שהדלת פתוחה. הוא נכנס. מאבק פנימי חולף התעורר בו. הוא קיווה נואשות שאוסה תצליח לשכנע אותו להפסיק. לעשות משהו, לצעוק, לבקש עזרה, כל דבר שיוציא אותו מחלום הבלהות הזה. אבל הקולות היו בשליטה מוחלטת. ואז, הקולות דיברו דרכו, והשמיעו את המילים המצמררות שחתמו את גורלה של אמו: "אני הולך להרוג אותך".

כששמעה את הכרזתו הרצחנית של בנה, אוסה גורדון הניחה את מגש החטיפים שלה וקמה, מתמקמת מאחורי כיסאה – ניסיון אחרון וחסר תועלת ליצור מרחק או למצוא הגנה. ג'ים שלף את הפטיש מתיק העור, ובכוח ברוטלי הכה את אמו בת ה-71 בראשה ארבע פעמים. כשהיא פצועה קשה, אוסה התמוטטה על הרצפה, אך עדיין הייתה בהכרה. לאחר מכן, ג'ים אחז בסכין המטבח. הוא הסיט את פניו ודקר אותה באכזריות ישר בלב שלוש פעמים. אוסה גורדון מתה במקום כשהלהב חדר את אבי העורקים שלה. הדקירה השלישית הייתה כה חזקה עד שהלהב נתקע בקרשים שמתחת לגופתה. ג'ים השאיר את הסכין נעוצה בחזה אמו. לאורך כל הזוועה הזו, הוא דיווח שהיה עטוף ברעש ובקולות, טובע באשליות.

תגובתו של ג'ים גורדון למעשה האכזרי לא הייתה פאניקה, אלא המשך ישיר של הניתוק המצמרר שאפיין אותו לאורך כל היום. לאחר שהרג את אוסה, ג'ים הלך, אך לא רץ, למכוניתו. העזיבה הרגועה הזו הדגישה את מצב הטייס האוטומטי בו היה שרוי. בדירה הסמוכה, האחות רושל שונלי שמעה דפיקה ברורה על דלתה של אוסה, וכמה דקות לאחר מכן צעקה וזעקה לעזרה. היא התקשרה מיד למשטרה.

ג'ים גורדון יצא למסע סוריאליסטי. תחילה נסע לתחנת דלק סמוכה, שם נכנס לשירותים ושטף את הדם מידיו ופניו. משם המשיך למסעדה מקסיקנית, הזמין כמה מרגריטות בניסיון להשתכר, אך ללא הצלחה. הוא הרגיש פיכח לחלוטין כשנסע למסעדת סטייקים ובר מוכרת בברבנק, מקום בילוי של מוזיקאים, כולל ג'ים עצמו.

שם הוא שתה ואפילו הצטרף לכמה חברים או מכרים בבר, שתיארו מאוחר יותר את התנהגותו כידידותית אך שקטה. לקוחות במקום הבחינו שממכנסי החאקי של ג'ים היו מכוסים במה שנראה כמו בוץ. זה היה, כמעט בוודאות, דמה של אמו. ג'ים נשאר עד סגירת הבר. אז עזב לבדו וחזר לדירתו. כשהגיע לשם, שתה כמות רבה של וודקה. בשעות האחרונות של ה-3 ביוני 1983, ג'ים גורדון היה מבודד בדירתו, גופו ונפשו ספוגים באלכוהול. היום שהחל בכניעה פסיכוטית לקולות רצחניים הסתיים בערפל של שכרות.

הוא נמצא על ידי שוטרים בשעה 5:30 בבוקר למחרת, 4 ביוני, מכורבל בתנוחת עובר על רצפת הסלון שלו, בין הספה לשולחן הקפה, מוקף בבקבוקי וודקה ריקים. הוא בכה ומיד הודה: "עשיתי את זה. עשיתי את זה. הרגתי את אמי. היא מייסרת אותי כבר חמש עשרה שנה. עשיתי את זה. אני מצטער".

אירועי ה-3 ביוני 1983 אינם רק סיפור פשע, אלא המחשה מזעזעת להשלכות הקטלניות של מחלת נפש קשה שאינה מטופלת. ג'ים גורדון, מוזיקאי מוכשר ביותר בעבר, הורשע ברצח מדרגה שנייה ונידון ל-16 שנות מאסר עד מאסר עולם. הוא מעולם לא שוחרר על תנאי ומת בכלא בשנת 2023, בגיל 77, לאחר עשרות שנים בהן חי עם השדים שהובילו אותו לאותו יום נורא ביוני 1983.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459