top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 ביוני בעולם הרוק

עודכן: 5 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-30 ביוני (30.6) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "זה כוח שמניע כל מדינה. אי אפשר לשנות דברים בן לילה עם להיט. זמרי רוק, שנכנסים לפוליטיקה בשיריהם, הם טיפשים" (ג'וני לידון, סולן להקת סקס פיסטולס, בעיתון NME, בשנת 1978)


ככה מפספסים להקת רוק מצליחה!


ב-30 ביוני בשנת 1971 נכתב מכתב לזמר בריאן פרי ונשלח אליו. במכתב הוחלט לדחות את להקתו החדשה ושימו לב למשפט המחץ שבסוף המכתב:


"מר פרי היקר. תודה רבה ששלחת אלינו את הקלטות הדוגמה של ה'רוקסי מיוזיק'. אתמול ערכנו ישיבה בוחנת על זה והמוזיקה שלכם הניבה תגובות טובות. הלהקה הזו אכן נשמעת שונה מכל דבר מודרני אחר ששמענו. עם זאת, אנו חושבים שרוקסי מיוזיק לא ראויה לזכות בחוזה עם חברה כה יוקרתית וחשובה מבחינה בינלאומית כפולידור.


אנו מאמינים שהשירים, בפורמט הנוכחי שלהם, נסיוניים מדי מכדי למשוך מספיק קהל שיקנה את זה ויביא את זה למצעדים. כלי הנגינה העיקריים מנוגנים במיומנות, אבל כתיבת השירים חסרה את את המיקוד שאמור להגיע עם מבנה קונבנציונלי יותר.


הצלילים האלקטרוניים 'מעניינים' אבל לא כמו מה שוולטר קרלוס עשה. המילים מעניינות לפרקים אבל השירה הראשית, לפי מה שאמר חבר מכובד של הוועדה, גורמות לדמיין את פרנקי ווהאן כשהוא כלוא בבית עם רוחות רפאים.


אני מקווה שהביקורת הקטנה הזו תהיה יעילה לך. כדי לזכות אותך על התעניינותך בחברה שלנו, אני מצרף למכתב קסטה עם הלהיט האחרון של ג'יימס לאסט לחברת פולידור, POLKA PARTY. בתודה, יו סי סמית'...".


ב-30 ביוני בשנת 2004 חטף הגיטריסט דייב דייויס, מלהקת הקינקס, שבץ מוחי, בזמן שיצא מבניין הבי.בי.סי בלונדון, לאחר ראיון לקידום אלבומו האחרון, BUG. הוא יחלים בהדרגה וגם ילמד מחדש לנגן בגיטרה.


"זה היה ממש מוזר", הוא סיפר. "לפני האירוע נעשיתי מאוד קשוב לאווירות שליליות ולאנרגיה שלילית. הרגשתי חולשה והתמוטטתי". הוא לא יכל לדבר או להזיז את יד ימין או רגל ימין. "אבל לא איבדתי את ההכרה בכלל, ומה שמצאתי ממש מוזר זה שאני יכול לראות מה קורה, או יותר חשוב להרגיש מה קורה... יכולתי לראות קצת מהעבר וקצת מהעתיד.


כאשר נלקחתי מבית חולים אחד למשנהו, הכרתי את כל מי שפגשתי. זה היה כמו לצפות בסרט; זה הדבר היחיד שאני יכול להתחבר אליו. זה היה כמו פיצוץ שבו מעולם לא איבדתי את ההכרה אבל ראיתי רמות של הכרה. באמת יכולתי לראות מה אנשים חושבים. כשהגעתי לבית החולים, היה בחור קטן אחד, בחלק האחורי של החדר, מסינגפור, ואני נשבע שהאיש הזה היה מרפא מיסטי. בכל פעם שראיתי את הפנים שלו הרגשתי הרבה יותר טוב".


דייויס סבל מאוטם מוחי (עצירה בזרימת הדם) בצד השמאלי של מוחו. "הרופא שלי חשב שהייתי במתח קשה. הוא חשב שאולי היה לי לחץ דם גבוה במשך 10 עד 15 שנים בערך. אני צמחוני, אבל כן עישנתי. אם אתה רוצה שהמוח או הגוף שלך יסתבך בצרות, תעשן כל הזמן. פעם הייתי מעשן כקטר. אם הייתי בסיבוב הופעות לא הייתי מעשן בגלל שירה וכאלה, אבל אז אם הייתה לי הפסקה, הייתי הולך ומעשן ללא הפסקה".


הוא שהה חודשיים בבית החולים, ואחריו עבר משטר שיקום קפדני. "העניין הוא שאני די עקשן, והעקשנות הזו עזרה לי בתהליך הריפוי כי אי אפשר לוותר. הייתי בשיקום עם כמה אנשים נפלאים שהיו הרבה יותר גרועים ממני עם טרשת נפוצה, ציסטות מוחיות ממש גרועות וכל מיני דברים איומים. למדתי כל כך הרבה מהאנשים האלו. הם היו המורים שלי, הגורואים שלי, המשפחה שלי. היו להם כל כך הרבה תקווה וחסד וציפיות לגבי טוב. זה היה ממש ממש מדהים ונתן לי השראה.


מעולם לא הטלתי ספק בכך שאוכל לנגן שוב בגיטרה. יש משהו בבני אדם שמעורר את תחושת ההישרדות שלנו. במצב הישרדות אתה צריך להיות חיובי, כך ותצא מהדילמה הזו ותמשיך הלאה. הדבר הראשון שניגנתי בגיטרה, בתהליך השיקום, היה אותו הדבר שניגנתי כשהרמתי לידי את הגיטרה כילד - אקורד E. ל-E תמיד יהיה מקום מיוחד בלב ובנשמה שלי".


דייויס סיפר שהייתה לו התגלות בבית החולים: "אנחנו כל כך אגואיסטים שאנחנו בעצם חושבים שאנחנו שולטים בחיינו, אבל זה מטומטם. אנחנו שולטים בכלום. כשהבנתי שאין מה לעשות בנידון, בעצם הרגשתי שאני מתחיל להשתפר".


ב-30 ביוני בשנת 1982 אירח אריק קלפטון בהופעתו ב- SPORTATORIUM במיאמי את אמן הבלוז מאדי ווטרס. זו הייתה הופעתו האחרונה של ווטרס לפני שמת.


ב-30 ביוני בשנת 1949 נולד אנדי סקוט, הגיטריסט של להקת SWEET (שמכל להיטיה, אני הכי אוהב את LOVE IS LIKE OXYGENE).


ב-30 ביוני בשנת 1972 קרו כמה דברים בעולמו של דייויד בואי.


קודם כל, מנהלו החדש (יחסית) של בואי, טוני דפרייס, שינה את שם החברה העסקית שלו מ- MINNIE BELL Ltd ל- MAINMAN Ltd. דפרייס לקח לעצמו 99 אחוזים מהבעלות על החברה כשהאחוז הבודד היה שייך לעובד בחברה, פיטר גרבר. בואי לא נתבקש להיות שותף בחברה, למרות שהאמין שהוא שותף מלא בחברה עם דפרייס.


עוד הופעה של בואי התבטלה ביום זה, הפעם בקווינס הול ב-BUCKS. פסנתרן ההופעה, שגם שימש כסוכן הופעות, ניקי גרהאם, היה רחוק מלהיות מרוצה ממשווק ההופעה שהמשיך לפרסם אותה למרות שהיה ידוע שבוטלה. האמן שהופיע שם בסוף היה זמר החימום, שקודם להופעה העיקרית, ושמו ג'ונתן קלי. כשהוא לבדו על הבמה, קלי נתקל באלפיים אנשים זועמים שהגיעו לראות את בואי ורק שם בישרו להם שזה לא יקרה.


את הזמן הפנוי ניצל בואי לבלות עם הזמר איגי פופ והצלם מיק רוק בהופעה של להקת אליס קופר בוומבלי אמפייר פול. להקת החימום שם הייתה רוקסי מיוזיק ואחרי המופע נפגשו בואי ואיגי עם חברי אליס קופר. לפי מיק רוק, בואי רצה לעשות משהו יותר תיאטרלי, אחרי שראה את ההופעה של אליס קופר. בינתיים, איגי פופ, שהכיר את אליס קופר כשהם עוד אכלו ביחד חצץ בדטרויט, בניסיונות נואשים להצליח עם האמנות שלהם, היה מתוסכל ביותר באותו ערב כשראה איך אליס קופר הצליחו בענק בעוד שהוא נותר אמן מתוסכל וחתום בחברת MAINMAN של דפרייס.


ההרצאה "חמש שנים של דייויד בואי 1973-1969" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-30 ביוני בשנת 1975 התחתנה הזמרת שר עם גרג אולמן (מלהקת האחים אולמן). הם לא יחזיקו מעמד זמן רב ביחד.



גרג אולמן בספרו: "העניינים ביני לבין שר הסתדרו די טוב, אבל הייתה בעיה אחת: היא לא הבינה שאני בסמים. בסופו של דבר, עם זאת, הייתי צריך להגיד לה שאני נרקומן, כי היא התחילה לרמוז על נישואים, שנשמעו לא כל כך רע כי היא הייתה בחורה טובה. הרגשתי שאנחנו מכירים מספיק טוב והיינו בדרך הנכונה, אז אולי כך גם אסיר את ההתמכרות מהדרך. אז קמתי בוקר אחד ואמרתי לה, 'תראי, אני חייב לספר לך

משהו. אני מכור לסמים'.


'ובכן, איך תתקן את זה?', היא שאלה ולא הייתה לי תשובה. ובכל זאת, שר ממש התמוגגה מכך שסיפרתי לה את האמת על ההתמכרות שלי. היא הייתה ממש חיובית, ואמרה דברים כמו 'אל תדאג, מותק, אתה יכול לנצח את זה. אני אעמוד ממש לידך, כל דקה'. היא לא התעצבנה, מה שגרם לי להרגיש נהדר. הייתי משוכנע שהיא עומדת לקום ולצאת בסערה מהבית כשאמרתי לה, וזה יהיה הסוף. הכנתי את עצמי לומר, 'טוב, זה היה מאוד כיף, תודה רבה', אבל היא הייתה לגמרי מאחורי.


עבדתי אז עם האחים אולמן על התקליט WIN, LOSE OR DRAW אבל מכל הלהקה, השלושה היחידים שהופיעו בקביעות היו המתופף ג'איימו, הפסנתרן צ'אק ליוול, והבסיסט לאמאר. ואז היה הגיטריסט דיקי בטס, שנראה כאילו אכפת לו רק לנגן בשירים שהוא כתב וניסה להכתיב את כל התהליך. בתור דיקטטור, דיקי נראה מוכן לתת לצ'אק ללכת מהלהקה. אני חושב שהוא קינא בצ'אק; הוא טען שצ'אק הורס את סולואי הגיטרה. דיקי האשים אותו בכל מה שאתם יכולים לחשוב עליו, אבל הוא עשה את החרא הזה לכולם. תמיד אהבתי את צ'אק, והייתה לנו דינמיקה טובה; לא הגיע לו כל זה.


המצב רק החמיר מאוחר יותר באותו אביב של 1975, כשנפלתי מהאופנוע שלי ושברתי את היד הימנית. דיקי ממש כעס, כי הוא חשב שאני עשיתי את זה בכוונה כדי שלא אצטרך לחזור להופעות. הוא נתן לי להרגיש חרא עם זה וטען שרציתי להישאר בבית עם שר, אבל זה לא היה ככה בכלל. האלבום שיצא היה שיקוף של מצב הלהקה.


יום ראשון בבוקר, כשחזרתי ללוס אנג'לס עם שר, התעוררנו, והיא אמרה, 'מה אתה עושה היום?'. לא חשבתי על זה, כי אפילו לא יצאתי מהמיטה עדיין. היא אמרה, "טוב, תקשיב, חבר טוב שלי שלח לנו את המטוס הפרטי שלו. חשבתי שנטוס לווגאס ונתחתן'. התעוררתי מיד!


'להתחתן?', שאלתי.


'כן', היא אמרה. "אנחנו ביחד עכשיו די הרבה זמן - לא הגיע הזמן שתהפוך אותי לאישה הגונה?'.

חשבתי על זה ואמרתי, 'טוב, למה לא?' אכפת לי ממנה; דאגתי לה לא מעט. ובכן, היה אכפת לי מצד אחד שלה, כי היו שני צדדים של אותה אישה. אהבתי את הצד של הילדה חסרת האונים שהיה לה, אבל לא יכולתי לסבול את צד הגנרל שלה. כבר היה לי חמישה אגו מנייקאים בלהקה שלי, ולא הייתי צריך עוד אחד. אבל כן אהבתי את הצד השני שלה, אז אמרתי, 'בסדר, בואי נתחתן'.


ב-30 ביוני 1975, עלינו למטוס וטסנו לווגאס. שם הייתה לנו אחת מסוויטות החתונה במלון CEASER'S PALACE. ניסינו להישאר בפרופיל נמוך ככל האפשר, וזה היה קרוב לבלתי אפשרי. קודם הם היו צריכים להבריח אותנו למרכז העיר כדי לקבל את הרישיון, אז התחילה שמועה שפרנק סינטרה נמצא בקומה העליונה של המלון. זה עבד לטובתנו כי אז כולם חיפשו את פרנק. חזרנו עם רישיון הנישואין ועלינו למעלה לאיזו פגישה

בחדר, שאליו הובאו שני מגשי כסף גדולים עם קוויאר על כולם. זו הייתה הטעימה הראשונה שלי מקוויאר בלוגה שחור, והפכתי מכור לזה. השופט נכנס, אבל לא יכולתי להתרחק מהקוויאר. עד שמישהו אמר, 'אתה יכול להפסיק לדחוס את עצמך בקוויאר שנוכל להתחיל את החתונה?' אלוהים, אני אוהב את החרא הזה, ועד היום אני משתגע מזה. אז אנחנו עומדים שם, והשופט אומר, 'היום התכנסנו יחד לאחד את שני האנשים הללו בזוגיות חוקית'.


אמרתי, 'חכה רגע - תפסיק את החתונה'. אנשים הביטו בי כמו 'מה לעזאזל אתה עושה?'

'סלח לי, כבודו', אמרתי, 'אבל אני חושב שאני מדבר בשם שנינו כשאני אומר ששר ואני התחתנו בעבר, ואני זוכר שהשופט או המטיף היה אומר בטקס, 'התאספנו היום כדי לאחד את שני האנשים בנישואין קדושים'.

הוא הסתכל לי בעיניים ואמר, 'מר אולמן, במדינת נבדה, נישואים אינם אלא חוק להגנה על ילדים'.

לעזאזל, מה שהוא אמר באותו רגע כיבה לי את החשק להתחתן.


'אני צריך להמשיך?', הוא שאל. אמרתי לו להמשיך, אבל זה הרגע שהייתי צריך לברוח משם. אני זוכר שעמדתי שם במהלך החתונה וחושב מה הייתי עושה במקום אחר. אחרי שהטקס הסתיים, שר ואני חזרנו למטוס, ואף מילה מזוינת לא נאמרה בינינו בדרך חזרה ללוס אנג'לס, אף מילה אחת. רק שתיקה".


הרפתקה מיוחדת עם פול מקרטני


ה-30 ביוני בשנת 1968 היה יום מעניין מאד לפול מקרטני.


היה זה כשפול, איש הביטלס, ניגש להקליט תזמורת כלי נשיפה בשם BLACK DYKE MILLS BAND, שהייתה אחת ההחתמות הראשונות שהביטלס עשו לחברה החדשה שלהם, שנקראה 'אפל'. התזמורת ביצעה בהקלטה לחן של לנון ומקרטני ששמו THINGUMYBOB. ההקלטה נערכה במקום בשם SALTAIRE, עם מקרטני ששימש כמפיק. בסשן ההקלטה הזה הוקלטה גם גרסה מחודשת לשיר YELLOW SUBMARINE, כדי שתוצב בצידו השני של התקליטון, שבעטיפתו נראית התזמורת עם מקרטני וכלבתו, מארת'ה.


הקטע הזה הולחן במקור, על ידי מקרטני, כנעימת הנושא לסדרת טלוויזיה בשם זה. לאחר סיום הסשן הזה נסע מקרטני בחזרה ללונדון, עם טוני בראמוול, פיטר אשר ודרק טיילור, כשבדרך החליטו לצאת להרפתקה והיפנו את הרכב למקום בשם HAROLD, שנגלה להם ככפר קטן ומעניין. שם ביקרה החבורה בשני פאבים מקומיים ומקרטני ביצע בהם, כשהוא מנגן בפסנתר המקומי, את השיר החדש של הביטלס (שעוד לא יצא) ושמו 'היי ג'וד'.


במקור רצו החבר'ה להגיע לנהר המקומי ופגשו בדרכם בכפר חוואי מקומי ושמו גורדון מיצ'ל. לאחר מספר הסברים לא מובנים מפיו של מיצ'ל החליטו החברים ללכת לפי השילוט המקומי וכך הגיעו בספונטניות לפאב. מיצ'ל, שזיהה כי מקרטני ניצב מולו, החליט לקחת את אשתו ולהתחקות אחריהם לפאב.


מיצ'ל סיפר על הבילוי בפאב, בשנת 2008: "בילינו יחד עם פול בפאב, כשלאחר מכן הוא הסכים גם לבקר את אביה של אשתי, שהיה אז חולה במיטתו. השניים שוחחו בהתלהבות ומקרטני אף ניגן לו בפסנתר הוורוד שהיה בחדר. פול ציין כי לא ראה מעולם לפני כן פסנתר ורוד. היה לנו ערב נפלא של שיחות, אוכל ויין טוב. הבת שלי הביאה לפול גיטרה. הוא כיוון את המיתרים באופן הפוך והחל לנגן, תוך שהוא מספר לנו שיש לו שיר חדש בשם היי ג'וד.


הבת הקטנה שלנו לא הבינה את גודל האירוע והלכה לחדרה כדי לקרוא בספר, בזמן שפול המשיך לנגן לנו. שוחחנו עם פול על הקשיים בלהיות כוכב פופ שכזה. הוא סיפר לנו כי הדבר אכן היקשה עליו לא מעט. אשתי, פאט, אהבה מאד את פול והקשיבה לו כל חייה, עד מותה בשנת 2002".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-30 ביוני בשנת 2000 נערך מופע של פרל ג'אם בפסטיבל רוסקילדה בדנמרק, כשתשעה אנשים נמחצו למוות כשהקהל מיהר לבמה. פרל ג'אם עצרה את ההופעה וביקשה מהאנשים לסגת אך היה זה מאוחר מדי.


ביום שישי, 30 ביוני, בשעה 22:15, פר יוהנסן התייצב לתפקיד. מאבטח מתנדב בפסטיבל רוסקילדה בדנמרק, ג'והנסן תפס את תפקידו בבור הצר שבין מחסום הקהל לבמה הכתומה, הגדולה מבין שבעת אזורי ההופעות של הפסטיבל, והביט אל כ-50,000 המעריצים שחיכו לראות את פרל ג'אם. גודל הקהל לא היה משהו מיוחד. אבל היה ממש צפוף אם כי עדיין לא מסוכן. כבר היו שם הופעות עם גודל קהל שכזה ולא נרשמו בעיות.


תוך שעה, האזור ממש מול יוהנסן הפך לגיהנום של רוק'נ'רול. שמונה גברים צעירים, בני שבע עשרה עד עשרים ושש, נחנקו למוות בעת שהופיעה פרל ג'אם. גבר תשיעי מת בבית חולים חמישה ימים לאחר מכן. פסטיבל רוסקילדה הפך לזירת אחד מאירועי המוות הגרועים ביותר הקשורים למופעי רוק.


ירד גשם מוקדם יותר באותו ערב - כשפרל ג'אם, אחת מכמעט 200 אמנים בינלאומיים וסקנדינביים שניגנו במהלך ארבעת ימי הפסטיבל, עלתה לבמה ב-22:30, אחרי הלהקה השוודית קנט. כשפרל ג'אם המשיכה לנגן, ג'והנסן שם לב שמשהו לא בסדר. "היו כמה בנות", הוא אמר, "והיה קשה מאוד לעצור אותן. בדרך כלל יש לנו בחור אחד שמושך אותן למעלה מהבור. אבל היינו צריכים הפעם שניים".


לדברי עד ראייה אחד שהיה על הבמה, לאף אחד, כולל הלהקה, היה קשה לראות מה קורה בבור, מלבד המהומה השופעת הרגילה. אבל הנדנוד הצנטריפוגלי של המאווררים הפעילים הוציא אנשים מאיזון והם נפלו לבור. כריסטיאן מולר, בן 28, היה בקהל כחמישה עשר מטרים מהבמה. "ראיתי אנשים מתחילים ליפול", הוא אמר. "עדיין יכולתי לראות את הראש שלהם, אבל הם היו הרבה יותר נמוכים מכולנו. הבחור שמולי יכל היה לראות את הבעיות שיש להם ואמר, 'תדחף לכיוון השני'. עשינו את זה שלוש פעמים, אבל זה לא עזר בכלל”.


"עוד לפני שהמוזיקה התחילה אנשים מעדו ימינה ושמאלה", אמר תומס מילר, בן 19, שהיה גם הוא בקדמת הקהל. "אחרי חצי שעה ידעתי שזה עניין של חיים ומוות. לא יכולתי להרים את הידיים. היה קשה לנשום. הרמתי את ראשי כדי להרגיש אוויר נקי. פחדתי על החיים שלי. אנשים רצו להגיע לחזית, והניחו את ידיהם זה על כתפיו של זה ונלחצו. זה הרגיש אגרסיבי".


אישה אחרת, שזוהתה רק בשם שרלוט, סיפרה לעיתון שראתה חמישה אנשים עומדים על גבר ושהיא ניסתה למשוך אותו למעלה. "השתגעתי", היא אמרה, "וצעקתי, 'זוזו, תזוזו, הוא צריך לקום, הוא צריך לקום'. אבל הם לא זזו, למרות שבוודאי הרגישו שהם עומדים עליו. אני לא זוכרת את הפנים שלו או משהו, אבל אני זוכרת שהוא הסתכל עליי. ואז זה נגמר. אני חושבת שהוא מת".


בערך בשעה 23:15, ארבעים וחמש דקות לתוך הסט של פרל ג'אם, פר ג'והנסן פנה למפקדת האבטחה שלו בבור וביקש ממנה להפסיק את המוזיקה, ואמר לה, "אני חושב שאנשים פה מתים". יוהנסן טען שהוא חזר על בקשתו פעמיים ושחבר אחר בצוות הבור אמר זאת פעם רביעית. בסופו של דבר, ההודעה עברה בשרשרת הפיקוד של צוות האבטחה למשרד ההפקה. פרל ג'אם הגיעו לסוף של השיר DAUGHTER כשאיש הפקה מיהר לבמה ושוחח עם הזמר, אדי ודר.


ודר הפסיק את המוזיקה ופנה לקהל: "למה שקרה בחמש הדקות הקרובות אין שום קשר למוזיקה. אבל זה חשוב. תארו לעצמכם שאני חבר שלכם ושאתם חייבים לסגת לאחור כדי לא לפגוע בי. לכולכם יש חברים מלפנים. עכשיו אספור עד שלוש, וכולכם תיקחו שלושה צעדים אחורה". הקהל אכן זז לאחור. מאוחר מדי.


בתחתית הבור האנושי ההוא, בקוטר של כשבעה מטרים, הייתה ערימה של גופות. ג'והנסן ואנשי אבטחה אחרים זינקו לתוך ההמון והחלו להעביר קורבנות אל מעבר למחסום, שם הם נישאו אל מאחורי הקלעים לצורך טיפול חירום. מספר הקורבנות הכריע במהירות את התחנה הרפואית הרגילה של הבמה.


לא ברור כמה זמן עבר בין האזהרה הראשונה של ג'והנסן למפקד האבטחה שלו ועד לרגע בו ודר הפסיק את המוזיקה. ג'והנסן אמר שמדובר בחמש עשרה דקות תמימות. אחר התעקש שזה היה הרבה פחות. בכל מקרה, ודר קיבל את ההודעה מאוחר מדי. צוער משטרה בן עשרים ושש מהמבורג, גרמניה; גבר בן עשרים ושלוש מהולנד; שלושה שוודים (קרל-יוהן גוסטפסון, בן 20; פרדריק טורסון, בן 22 והנריק בונדיביר, בן 22) ושלושה דנים מתו כולם מחנק במקום. גבר תשיעי, אנטוני ג'יימס הארלי, בן 24 ממלבורן, אושפז עם חבלות בחזה והוצמד למכונת הנשמה מלאכותית, אך מת ב-5 ביולי. שלושה אנשים נוספים טופלו בבית חולים מקומי ועשרים וחמישה נוספים נפצעו באורח קל.


זמן קצר לאחר מכן, פרל ג'אם פרסמה הצהרה: "זה כל כך כואב.... אנחנו מחכים שמישהו יעיר אותנו ויגיד שזה היה פשוט סיוט נוראי. אין מילים להביע את ייסורינו ביחס להורים והאהובים של החיים היקרים הללו שאבדו. עדיין לא נאמר לנו מה התרחש בפועל, אבל זה נראה אקראי ומהיר להחריד. זה לא הגיוני. כשאתה מסכים לנגן בפסטיבל בסדר גודל ובמוניטין כאלו, אי אפשר לדמיין תרחיש כל כך קורע לב. החיים שלנו לעולם לא יהיו אותו הדבר, אבל אנחנו יודעים שזה כלום לעומת הצער של המשפחות והחברים של המעורבים. זה כל כך טרגי... אין מילים".


האם סליי סטון חצוף או רענן? תלוי איך מתרגמים...


ב-30 ביוני בשנת 1973 יצא אלבום חדש לסליי ומשפחת סטון. שמו הוא FRESH ואפשר לתרגמו כרענן או כחצוף.


SIDE 1

1. In Time

2. If You Want Me to Stay

3. Let Me Have It All

4. Frisky

5. Thankful n' Thoughtful


SIDE 2

1. Skin I'm In

2. I Don't Know (Satisfaction)

3. Keep on Dancin'

4. Que Sera Sera (Whatever Will Be Will Be)

5. If It Were Left Up to Me

6. Babies Makin' Babies


ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו: "זה הוא הכיוון החדש של סליי לשנת 1973, מגוון של סגנונות ועמדות מוזיקליות. במובן מסוים זה משלים את המעגל שעובר כל מוזיקאי פופ מצליח, ממנטליות מסחרית קפדנית ועד לבגרות מורכבת ויצירתית יותר (אך עדיין משתלמת מבחינה מסחרית). התקליטים המוקדמים של משפחת סטון היו יצירות פופ קלאסיות ושופעות לרוח; הם המליצו לנו בדחיפות לרקוד למוזיקה וגם לעמוד. והם אמרו שאנחנו יכולים לעשות את זה אם ננסה.


כשסילבסטר 'סליי' סטון הגיע לעיר להשמיע את המוזיקה שלו, אנשים השתגעו ממנה. אבל ככל שחייו הפכו מסובכים יותר, כך גם המוזיקה שלו. חזיונות החזקה, הטרדות הרחוב, המהומה האישית והציבורית ניצחו את האופטימיות הנצחית, לכאורה, של התקליטים המוקדמים והפיקו משהו חדש. האלבום המדהים הזה פותח בפנינו את הדלת הפרטית של סליי לעולם של רגשות מעורבים וכל כך אישיים.


התקליט חדש וחצוף כאחד: זה מתמקד בבעיות מסוימות שלו תוך שהוא מרתק את המאזין ביסודיות בקסמי ההמראה של מקצבי החיים השחורים. זו ערמומיות. זו יצירת המופת של סליי".


סליי סטון בספרו:"התקליט הזה יצא בתחילת הקיץ. אם התקליט הקודם, THERE'S A RIOT GOING ON, היה אפל, האלבום הזה היה קל, כמעט מסנוור. התחלתי להרגיש עשיר, ולא רק בחשבון הבנק. זה היה במסגרת התודעה שלי. ההצלחה של RIOT הסבירה לי שאנשים היו שמחים להאזין למוסיקה שלי, שהם זכו לתגמול על זה, וזו הייתה ההרגשה העשירה ביותר שיכולתי לדמיין. ריצ'רד אבדון צילם את תמונת העטיפה. הייתי רגיל לעבוד עם סטיב פיילי, שהיה פשוט יותר והגיע מהר לקונספט הכללי. אבדון היה יותר אמנותי, יותר אירופאי, אבל אהבתי אותו ואת הדרך שבה עבד. לתמונה לבשתי תלבושת מעור ואבני חן, קפצתי באוויר ובעטתי החוצה רגל. הוא ידע שאני הולך לעשות את זה. זה לא היה כאילו הפתעתי אותו. זה היה הרעיון שלי, לראות כמה גבוה אני יכול לעלות מהקרקע - לא סופרמן או סופר-פליי אלא סופר ערמומי - והוא תפס את זה. הייתי צריך להתחיל קצת בריצה, ארבעה או חמישה צעדים. קפצתי כעשר פעמים. הפסקתי כי התעייפתי אבל עד אז הייתה לו את התמונה שהוא היה צריך".


ב-30 ביוני בשנת 1977 פרסמה חברת הקומיקס, מארוול, חוברת ספר קומיקס של להקת קיס עם בקבוקון עם הדם של חבריה מעורב בדיו.


ההופעה של להקת בחוברת קומיקס של מארוול אינה הראשונה שלה: היא הופיעה בגיליונות מס' 12 ו-13 של הווארד הברווז מוקדם יותר השנה. אבל זוהי ההופעה הראשונה של חבריה כגיבורים, וחברי הלהקה ג'ין סימונס, פול סטנלי, אייס פרלי ופיטר כריס כונו בה "השד", "הכוכבים", "החלל" ו"החתול" עם קו עלילה שראה אותם נלחמים נגד דוקטור דום. המגזין התפרסם בפורמט גדול יותר מאשר בגודל הקומיקס הרגיל.


בדרך הרגילה הבלתי ניתנת לחיקוי, קיס ניצלה את ההזדמנות השיווקית שהעניק הקומיקס, וארגנה בקבוקונים מהדם שלה שעורבבו עם הדיו ששימש להפקת הקומיקס. הדם נלקח במהלך מופע בקולוסיאום נסאו בניו יורק, ב-21 בפברואר 1977. לאחר מכן הוא עורבב בדיו הייצור, בנוכחות נוטריון ציבורי, במפעל לדיו בניו יורק, ב-26 במאי.


ב-30 ביוני בשנת 2001 תבע אל ג'ארדין, שהיה חבר בביץ' בויז, את חבריו לשעבר מהלהקה. התביעה עמדה על ארבעה מיליון דולר.


ג'ארדין טען שחברי להקתו גרמו לפיטוריו ממנה. התביעה גובשה לאחר שבשנת 1998 קיבל ג'ארדין איסור זמני להשתמש בשם ביץ' בויז בהופעותיו. לבסוף, בשנת 2003, הפסיד ג'ארדין בתביעת הענק שלו.


ב-30 ביוני בשנת 1971 יצא אלבום הסולו השני של סטיבן סטילס.


SIDE 1

1. Change Partners

2. Nothin’ To Do But Today

3. Fishes And Scorpions

4. Sugar Babe

5. Know You Got To Run

6. Open Secret


SIDE 2

1. Relaxing Town

2. Singin’ Call

3. Ecology Song

4. Word Game

5. Marianne

6. Bluebird Revisited


בשנת 1971 חיפש סטילס שינוי ואהמט ארטגון, מנהל חברת התקליטים ATLANTIC שבה היה חתום, הציע לו לעבור לפלורידה. יום אחד ישבו שני טכנאי הקלטה באולפני CRITERIA הנחשבים שפעלו שם. זה היה בפברואר 1971, כשלפתע הם ראו, בשתיים לפנות בוקר, את סטיבן סטילס נכנס לאולפן ללא הודעה מוקדמת, כשהוא נושא על עצמו גיטרה. הטכנאים, שהיו באמצע עבודה על סלילי ההקלטה של הופעה חיה שהקליט הגיטריסט ג'וני וינטר, הופתעו מאד לגלותו עומד בדלת. הוא לא הגיע סתם. הוא היה נחוש להקליט. באותו לילה הוא הקליט גירסה אקוסטית לשיר שנקרא RELAXING TOWN.


במשך החודשים הבאים נערכו מרתונים של סשנים שיצרו את אלבום הסולו השני שלו. רוב השירים שבו היו מאד אישיים והראו את רצונו העז של סטילס לשפוך את ליבו לתוך האמנות שלו. אך זה לא אומר שהרגשות שלו תמיד היו נעימים. בחלק מהשירים נכתבו המילים עם ארס. הדבר הביא לביקורות לא טובות נגדו כי אנשים לא ציפו ממנו לדברים כאלה. התיסכול בעבע בו.


למרות רשימת האורחים המרשימה מאד (ד"ר ג'ון, אריק קלפטון, נילס לופגרן ובילי פרסטון) לא הצליח האלבום להגיע לריגוש שהיה באלבום הבכורה שלו. באלבום השני ניסה סטילס לרפד את שיריו גם עם כלי נשיפה וניחוחות גוספל. זה נשמע נהדר, אך בזמנו ציפו ממנו ליותר מזה.


בעיתון CIRCUS פרסמו בביקורת: "סטילס הוא מוסיקאי על. ויש לו המון חברים מפורסמים שהוא מנגן איתם. ויש לו עטיפה יפה לאלבום הזה. אבל כאמן הוא לא הולך קדימה. אני מצפה מאמנים בדרג שלו לבוא כל פעם עם משהו מפוצץ ראש. אבל באלבום הזה כל האקורדים והמילים נשמעים נדושים. למי יש כוח לשמוע מיליונר רוטן? יש משהו מאד ציני בסטילס. הוא הולך על בטוח וזה מה שגורם למוסיקה לדשדש".


גם הרולינג סטון לא התרשם: "מה שיש לנו כאן זה אלבום מדרג חמישי שנעשה על ידי אמן מהדרג השני שמאמין כי הוא מהדרג הראשון. המילים בשיריו טריוויאליות. המוסיקה רדודה. וברור שלסטילס איכפת רק מדבר אחד - והוא עצמו".


אם הביקורות לא היו לטובתו, הצעד הבא לא הוסיף לביטחונו האישי. סטילס החליט לצאת למסע הופעות לאורך ארה"ב ביולי 1971. היה מדובר ב-52 הופעות.


הנגנים שליוו אותו במסע הזה היו המתופף דאלאס טיילור, הבסיסט פאזי סאמואלס, הקלידן פול האריס, הגיטריסט סטיבן פרומהולץ וחטיבת כלי הנשיפה הידועה THE MEMPHIS HORNS. זה היה סיבוב ההופעות הראשון שלו כסולן ונראה שלא היה לו מושג כיצד הוא יתקבל. בזמנו הוא עדיין נחשב סופרסטאר ענק. אבל המציאות הכתה בפניו. המופע הראשון בסיבוב נערך בסיאטל. באולם שבו היו 15,000 כיסאות התיישבו רק 3,000 איש שהגיעו למופע. סטילס היה בהלם מכמות הקהל הזעומה. התגובה שלו לכך הייתה לרוץ אל בקבוק האלכוהול ולהשתכר לגמרי.


פתיחת הסיבוב בסיאטל לא קיבלה שיפור משמעותי בהמשך.


ברוב המקרים עלה סטילס לבמה כשהוא שיכור לגמרי. הוא זייף לא מעט בשירתו. המזל הרע המשיך לפקוד את סטילס כשהופיע במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק. ההופעה עצמה הייתה מצוינת והקהל הגיב באהדה. אך עיתונאי הרוק החשובים לא הגיעו לסקר את הופעתו כי הם ידעו ששלושה ימים לאחר מכן תהיה שם הופעתו של ג'ורג' האריסון למען נפגעי בנגלה דש. עיתונאי המוסיקה שמרו את כוחותיהם להאריסון על חשבון סטילס.


הזמר היה מאוכזב עוד יותר שלא קיבל שום הזמנה מהאריסון לנגן במופע או לקבל אפילו קרדיט תודה על כך שתרם את מערכת הסאונד והתאורה שלו (ואת מנהל ההפקה שלו) להופעה הזו של בנגלה דש. סטילס הגיע למופע של בנגלה דש, התיישב בחדרו של רינגו סטאר (שהופיע במופע), שתה מהבקבוק עד שיכרון ונבח לכל הכיוונים. הוא היה מאד פגוע.


ב-30 ביוני בשנת 1966 הופיעו הביטלס הופעה ראשונה (מתוך שלוש) ביפן. החברים שהו במלון טוקיו הילטון, שם אכלסו את הסוויטה הנשיאותית.


האבטחה במלון הייתה כה הדוקה שהם לא הצליחו לעשות טיולים לא מתוכננים ברחבי העיר. עם זאת, הם ערכו מסיבת עיתונאים מהמלון.


ג'ורג' האריסון: "כשהגענו ליפן, הוכנסנו למכוניות קטנות מסוג שנות הארבעים יחד עם שוטרים חבושים בקסדות מתכת, כמו קסדות של חיילים אמריקאים ממלחמת העולם השנייה. הסיעו אותנו בשיירה לעיר ולקחו אותנו להילטון טוקיו שם הכניסו אותנו לסוויטה בקומה העליונה - וזהו. הרשו לנו לצאת מהחדר רק כשהגיע הזמן להופיע".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!") והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459


ה-30 ביוני היה תאריך הולדתה של זמרת להקת הסופרימס, פלורנס באלארד. היא נולדה בשנת 1943 ומתה ב-22 בפברואר 1976. הנה על סיפורה העגום...


להקת הסופרימס ידעה הצלחה גדולה משנת 1964 ואחת משלוש הזמרות בה, פלורנס באלארד, חשבה כי הנה הגיע זמנה לתהילה, אך שלוש שנים לאחר מכן, באביב 1967, התקיימה פגישה באחוזתו בדטרויט של מנהל חברת התקליטים מוטאון, ברי גורדי, כדי לדון בעתיד הסופרימס. ברי דיבר בפתיחות על רצונו להפוך את חברת הלהקה, דיאנה רוס, לכוכבת הבולטת ושתי האחרות הסכימו בחוסר רצון. באלארד הבהירה לכל שהיא לא תגרום צרות נוספות ושבסך הכל היא רוצה להישאר בלהקה.


אבל לא עבר זמן רב עד שהמציאות של מה שקורה החלה להשפיע עליה. פעמיים באותו אביב היא החמיצה הופעות בגלל "מחלה", ואילצה את דיאנה רוס ומארי וילסון להופיע כצמד. ואז, ב-30 באפריל 1967, כאשר הסופרימס עמדו שוב להופיע, באלארד הייתה חולה שוב, הפעם עם שפעת. הסופרימס העיפו אותה מהלהקה ובמקומה נכנסה סינדי בירדסונג, שאף דמתה פיזית לבאלארד.


גורדי בספרו האוטוביוגרפי: "פלורנס שתתה המון ואיחרה להופעות ולראיונות. היא גם נעדרה מחזרות וזה הכביד עלינו. כולם ידעו מה דעתי בנוגע לשתייה ולסמים. תמיד טענתי שיותר קל להתרחק מזה מאשר לצאת מזה. עד שהבנתי שאין מנוס אלא להוציא אותה מהלהקה". לתקשורת דיווחה חברת מוטאון שבאלארד פרשה בגלל תשישות מהופעות.


גורדי: "עשינו כך כי אלכוהוליזם בשנות השישים טופל בתקשורת באופן שונה מהיום. בזמנו זה היה דבר ששומרים בסוד". הלהקה החלה להיקרא מעתה "דיאנה רוס והסופרימס".


ב-26 ביולי 1967 נערכה פגישה בין באלארד וסגן נשיא מוטאון, מייק רוסקינד. שם נאמר לה שהיא כבר לא בסופרימס יותר. למרות שהוצעה לה הארכת חוזה, היא סירבה ובמקום זאת היא הסכימה לתשלום של 2,500 דולר בשנה למשך שש שנים - סך הכל 15,000 דולר עבור תרומותיה לסופרימס. בתמורה, נאסר עליה להזדהות כחברה לשעבר בסופרימס או לקבל תמלוגים נוספים ממוטאון. היא עזבה את הפגישה בדמעות ומיהרה לשכור עורך דין שהצליח לארגן לה פיצויים גבוהים יותר מהחברה, כשהאיסורים נותרו ובנוסף נאסר עליה להפעיל תביעה אזרחית נגד מוטאון או מישהי מהסופרימס.


היא נכנסה לדיכאון עמוק, תקופה שבמהלכה היא ישבה בביתה וסירבה אפילו להאזין למוסיקה. העולם קרס סביבה; החלום שהיא חלמה מאז ילדותה עכשיו נארז כפנטזיה של מישהו אחר. היא הייתה מרירה. למרות זאת, לא משנה כמה ניסו המראיינים, הם לא יכלו להוציא מילה רעה אחת על מוטאון מהפה שלה, וגם לא כל פרט עסיסי של יציאתה מהסופרימס. האסטרטגיה שלה הייתה לדבר על העתיד ולהשתמש בזה כדי להדוף שאלות על העבר, שתשובה עליהן תסבך אותה משפטית.


באלארד ניסתה לצאת לקריירת סולו אך לא הצליחה להתרומם ובשנת 1971 תבעה את מוטאון בסך תשעה מיליון דולר, בטענה שגורדי חתר תחתיה כשחתמה לחברה אחרת וגרם לה לאבד שם כספים, אך התיק נסגר בבית המשפט והותיר אותה מרוששת. נישואיה קרסו והותירו אותה להתמודד לבדה עם שלושה ילדים לפרנס.


השתייה שלה החריפה והפעם לוותה בעלייה מדאיגה במשקל. הצלחתה של דיאנה רוס כסולנית הביאה להתעניינות מחודשת בסופרימס אך התמלוגים לא הגיעו לקפה של באלארד, שבריאותה כבר הייתה רופפת מאוד. היא חיה כל כך הרבה זמן בכל כך הרבה כאב, נפשי ופיזי, שהיא הייתה חלשה ובמצב נפשי שביר. היא נשדדה ברחוב כמה פעמים, מה שהפך אותה לפרנואידית. לא הועיל כשהיא החליקה על מדרכה קפואה ושברה את הקרסול שלה. היא קיבלה מרשם למשככי כאבים, אותם שילבה בצורה מסוכנת עם אלכוהול.


משקלה עמד על למעלה ממאתיים ק"ג והיא נותרה לשבת אומללה בביתה, שותה כוס אחר כוס של וודקה ומקשיבה לתקליטים הישנים בהם שרה וליבה נחמץ. בתחילת 1975 היא כבר איבדה את דעתה. למי שהסכים להקשיב לה היא טוותה תיאוריות קונספירציה, שחברת מוטאון שטפה לה את המוח עם אלכוהול ושלטה בה. ברי גורדי חשש שהיא תחשוף את הפרסום הרע ושילם לה דמי שתיקה בסתר. בתחילת 1976 היא לא חשה בטוב אך סירבה לטפל בעצמה, עד שב-21 בפברואר היא אושפזה בבית חולים במישיגן, לאחר שחשה כאבים עזים ובקהות גפיים. שם היא מלמלה בקושי, "אני חייבת לצאת מפה כדי לטפל בילדיי".


הרופאים עמלו במשך כל הלילה, אך קריש דם בעורק הכלילי לא הותיר סיכוי. באלארד בת ה-32 מתה למחרת בבוקר. מאוחר יותר אישר חוקר מקרי המוות כי היא בלעה כמות 'לא מוגדרת' של כדורי תזונה ואלכוהול.


מותה של "בלונדי" באלארד גרם לעצב גדול במוטאון. למרות זאת, ברי גורדי לא הגיע להלוויה אבל התעקש לשלם עבור הטקס, שטופל על ידי מוטאון כהזדמנות לטהר, או לפחות לגזור, רגשות אשם ישנים על ידי הוצאת הרבה כסף על אישה שגורדי ביקש להתנתק ממנה כשהיא ביקשה ממנו כמה דולרים. אחרי הכל, חברת מוטאון הייתה ביזנס ענק שדרש מהקולות הכשרוניים בו רק לשיר – ולא לזמר דברים לא נעימים.


הטקס בכנסייה תוכנן בקפידה כמו מופע של הסופרימס בלאס וגאס; פרחים היו בכל מקום, עם זרים גדולים וסידורי פרחים עטופים בהודעות פרידה. זו תהיה אולי ההלוויה הגדולה ביותר שנראתה אי פעם בדטרויט, אשר בוודאי הייתה מעלה גיחוך מהמנוחה, מכיוון שכל כך מעטים רצו להכיר אותה בשנותיה הרעות. באותו יום, הכנסייה הייתה מלאה ב-2,500 אנשים, שרבים מהם הגיעו עם מצלמות כדי ללכוד הגעת ידוענים. זה היה קרקס. כל לימוזינה שעצרה גרמה עוד כאב ראש לשוטרים שביקשו לשמור על הסדר.


כשדיאנה רוס יצאה מהלימוזינה שלה, בחליפה שחורה ומכובדת, קריאות עידוד מהולות בשריקות בוז וקריאות "מקווים שאת שמחה עכשיו, דיאנה, כי עשית את זה לפלו!". מוגנת על ידי שני שומרי ראש, היא הוכנסה פנימה בהדרת כבוד, שגרמה לאמנים אחרים להחמיץ פנים בתחושה שגם ביום מוות של כזה היא הייתה חייבת לגנוב את אור הזרקורים.


רבים בקהל המשיכו לצעוק ולצעוק והכומר ביקש להשתיקם מתוך כבוד למתה בזמן שהוא מסר את ההספד, ואמר שזו "החזרה הביתה של פלו". כאשר ההספד הסתיים, רבים בכנסייה רצו לעזוב אבל דיאנה רוס קמה והתקדמה, לקחה מיקרופון וקראה למרי וילסון, שהתייפחה במושב שלה ולא ציפתה להגיד משהו. וילסון קמה ועמדה ליד הארון. בהמשך היא תספר שרתחה על דיאנה שגררה אותה לדבר.


הטקס הסתיים בנגינה של נגן העוגב ובשירת מקהלה. הארון של באלארד הוצא למכונית המתים. סידורי הפרחים הושלכו לתוך הקהל כמו בשר לתוך בריכת כרישים, כדי להרחיק אותו. הקבורה הייתה בבית הקברות של פארק הזיכרון בדטרויט, הרחק מהאספסוף והתקשורת. רק כתריסר אבלים עשו את הדרך לשם כשהארון הורד לאדמה. דיאנה רוס לא נראתה בסביבה.


מארי וילסון תכתוב בהמשך: "היינו שני האנשים היחידים שחלקו את הרגעים הגדולים ביותר של פלו. מסיבה זו בלבד, דיאנה הייתה צריכה להיות שם. אני הייתי". מרי זרקה פרח על הארון כשירד לתוך האדמה. נדיבותו של ברי גורדי נעצרה באתר הקבורה וכל מה שמשפחתה של באלארד יכלה להרשות לעצמה זו מצבת לוח מתכת שטוח חלק רקום בפרחים וחרוט בו "פלורנס גלנדה צ'פמן, אישה ואמא".


לאלמן שלה נשאר נכס אחד לוהט - כתב היד שבאלארד עבדה בו על ספר חייה, שהוא עכשיו ניסה להציע למו"לים, נכשל ונשאר רק למכור אותו, תמורת 10,000 דולר של דמי שתיקה, לחברת מוטאון. בערוב ימיו אמר: "מוטאון הרגה את אשתי והתשלום להלווייתה היה רק אקט של פרסום עסקי".


ב-30 ביוני בשנת 1976 פשטה המשטרה על ביתו של הזמר ניל דיימונד ומצאה בו מריחואנה. עניין המעצר נמחק מהתיק שלו לאחר שהוא הסכים להשתתף בתוכנית למניעת שימוש בסמים.


אליס קופר מסיים את הלימודים בבית הספר!


ב-30 ביוני בשנת 1972 יצא התקליט המצליח של להקת אליס קופר, SCHOOL'S OUT. עד צאתו נחשבה להקת אליס קופר (כן... זו הייתה פעם להקה שלמה ולא רק מותג של איש אחד) כלהקה מוזרה.


SIDE 1

1. School's Out

2. Luney Tune

3. Gutter Cat Vs. The Jets

4. Street Fight

5. Blue Turk


SIDE 2

1. My Stars

2. Public Animal

3. Alma Mater

4. Grande Finale


זה לא היה קל לחברי להקת אליס קופר להגיע לפסגה. במשך כמה שנים הם יצרו מוסיקה אך ספגו בעיקר ביקורות שליליות, מכירות איומות ונאלצו לחיות מהיד לפה. הופעתם הייתה תיאטרלית אך רבים ראו בה בעיקר מוזרות ותו לא.


באחת מהופעות הלהקה, בתחילת דרכה, בפסטיבל בטורונטו בשנת 1969, זרק מנהל הלהקה לעבר הזמר, וינסנט פורנייה, תרנגולת. פורנייה לא חשב פעמים והשליך אותה אל הקהל. הוא לא ידע שתרנגולות לא מסוגלות לעוף. החיה המסכנה הוחזרה אל הבמה בחתיכות נפרדות מקהל משולהב מדי. הדבר הוביל לפרסום נרחב בנושא ולאיסור של הורים לאפשר לילדיהם לראות הופעות של אליס קופר. הבעיה של הלהקה הייתה שהגימיקים הבימתיים הסתירו את יכולת הנגינה של חבריה, עד כדי כך שהם תויגו בכמה עיתונים כלהקה הגרועה ביותר בלוס אנג'לס.


המפנה הגיע כשהלהקה פגשה בחור בן 21 שטען כי הוא מפיק. אותו בחור היה בוב אזרין הקנדי ובהוראתו הפסיקה הלהקה להופיע ועברה להתגורר בחווה מחוץ לדטרויט, שם עברה שינוי מהותי. חבריה החלו להתאמן כל יום במשך 12 שעות על כישורי הנגינה שלהם ומשמעת הברזל ההיא השתלמה להם ובגדול.


מבקרי המוזיקה הבחינו בשינוי והכתירו את הלהקה כדבר הגדול הבא. אזרין רקח אז את הרעיון להביא לאולפן מקהלת ילדים שתשיר בשיר הנושא. זו לא הפעם האחרונה בה ישלוף גימיק זה. בשנת 1979 הוא יביא מקהלת ילדים אחרת, הפעם לתקליט 'החומה' של פינק פלויד. ונחשו מה? גם הפעם זה נועד לשיר נגד בית ספר.


וינסנט פורנייה (המוכר, כאמור, כאליס קופר) טען בזמנו שבוב אזרין הוא הג'ורג' מרטין של להקתו. עד להגעתו של אזרין הייתה להקת אליס קופר להקה פסיכדלית יותר, שהתגלתה אי שם בסוף שנות השישים על ידי לא אחר מאשר פרנק זאפה. אזרין הפך את אליס קופר למכונת מוזיקה משומנת ותיאטרלית.


האלבום SCHOOL'S OUT נחשב בעיני רבים לאלבום קונספט. המוזיקה שבאלבום הושפעה מהסרטים הישנים שהוקרנו אז בטלוויזיה האמריקנית. אליס קופר טען באופן מפתיע שהלהקה הושפעה בתקופה ההיא עמוקות מ'סיפור הפרברים', למרות שהרבה חשבו כי החברים הושפעו מ'התפוז המכני' של קובריק. השיר GUTTER CATS VS THE JETS הוא מחווה של אליס קופר ל'סיפור הפרברים' והנושא שחוזר באלבום הזה הוא אורח החיים של כנופיות הרחוב.


האלבום הזה הוקלט בתקופה בה חברי הלהקה הרגישו הכי טוב יחדיו והוא גם הראשון בו עשתה הלהקה שימוש בתזמורת שלמה בהקלטותיה. מה גם שהאלבום הזה היווה את סלילת הדרך לאלבום הבא והמעולה של אליס קופר, שנקרא MILLION DOLLAR BABIES.


כשהלהקה הגיעה לכתיבת שיר הנושא הידוע של האלבום, חבריה שאלו את עצמם מהם שני הרגעים הכי מהנים שהיו בחייהם. אחד הרגעים היה בוקר של חג המולד בו נפתחות כל המתנות. רגע אחר היה היום האחרון ללימודים והיציאה לחופשת החג. אלו הם הרגעים שהונצחו בשיר הנושא. וזה מה שהפך אותו לשיר שנוצר מכל הלב. וכמובן שזה גם עזר לו להפוך ללהיט, שהגיע באוגוסט 1972 למקום הראשון במצעד הבריטי, שם נשאר במשך שלושה שבועות.


הנה הביקורת בזמנו מעיתון עולם הקולנוע:


ב-30 ביוני בשנת 1979 פרסם עיתון דיילי מייל הבריטי שפול מקרטני עובד על סרט אוטוביוגרפי חדש...


העיתון חשף באופן בלעדי כי "פול מקרטני אמור לעשות סרט בתקציב מיליוני פאונד על חייו, ולככב בו בעצמו. הביטל לשעבר יופיע בסרט, BAND ON THE RUN, ככוכב רוק בינלאומי שבורח מהלחצים בכך שעוזב את הלהקה שלו ומקים להקה לא ידועה. עם מקרטני בסרט תהיה אשתו, לינדה, שתגלם את עצמה, וחברי כנפיים. הצילומים יחלו בתחילת השנה הבאה. ווילי ראסל, האיש שכתב את המחזמר על הביטלס, 'ג'ון, פול, ג'ורג', רינגו... וברט', כותב את התסריט. את ההצגה הזו, למרבה האירוניה, מקרטני סירב לראות.


פול: "אנחנו עובדים על תסריט לסוג של סרט. אנחנו נשחק בו משהו כמו להקה במנוסה. זה מאוד דומה למה שאנחנו. זה משהו שניכנס אליו בסתיו הזה, אני חושב. זה יהיה כיף לעשות את זה".


הפרויקט לא יתממש.


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-30 ביוני בשנת 1977 התגרשו סופית בוב דילן ואשתו שרה. היא קיבלה משמורת על חמשת ילדיהם.


ב-30 ביוני בשנת 1972 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם ממנו:


עיתון להיטון מציג מבצע מיוחד - אך מדוע זה כתוב רק בלשון זכר? שאלות התשבץ שמורות במערכת.




הנה ביקורת על האלבום BLACK MOSES של אייזק הייז. יש שם גם ביקורות תקליטים על FRAGILE של יס, TO OUR CHILDREN'S CHILDREN'S CHILDREN של המודי בלוז, האוסף STONE AGE של הרולינג סטונס וגם תקליט של חמישיית דייב קלארק.



וב-30 ביוני בשנת 1977 יצא להיטון ובו גם התופינים האלו:





כשלהקת קווין משחקת את המשחק


ב-30 ביוני בשנת 1980 יצא תקליטה השמיני של להקת קווין, שנקרא THE GAME.


וכך מתחיל עמוד חדש בסיפור המלכה של שנות השמונים - וגם עם התחלה טובה! תקליט זה הוא בקלות אחד ההישגים הטובים יותר של הלהקה באותו עשור. השינויים ניכרים כבר מההתחלה - במובן המילולי, כלומר: מבט חטוף אחד על עטיפת האלבום מראה שזו כבר לא המלכה הזוהרת והאופראית של פעם. נכון, פרדי עדיין לא מתהדר בה בשפם המסחרי שלו, אבל לפחות השיער נחתך קצר, וגם החבר'ה האחרים נראים מעודכנים בגל החדש.


הלהיט PLAY THE GAME מקבל את פנינו בהתקפה של סאונד סינטיסייזר, הלם אמיתי עבור מעריצי קווין אמיתיים עד אז, אחרי כל ההודעות בעטיפות התקליטים עם 'לא נעשה שימוש בסינטיסייזרים'. . ככל הנראה, הלהקה החליטה לבסוף שהתרחקות נוספת ממה שכבר הפך לכלי הטרנדי ביותר במוזיקה הפופולרית תפגע קשות בה - ולכן נכנסה לאייטיז עם פיצוץ של סינטיסייזר מדגם OBERHEIM OB-X, החל מהשניות הראשונות לאחר שהמחט מנשקת את התקליט המסתובב.


לא שנעשה שימוש לרעה בסינטיסייזר בתקליט: חברי קווין משמשים בו באופן יעיל וזה עובד היטב. בהמשך כבר ישלוט הסינטיסייזר בעניינים - ולא תמיד לטובה. והשירים בתקליט הזה? טובים, מגוונים ומלאי אנרגיה.


בעיתון 'רולינג סטון' פירסם סטיב פונד, ב-19 בספטמבר 1980, את ביקורתו הארסית מאד על תקליט זה: "עם תקליטון אחד שיצא, כמה חודשים לפני תקליט זה, בישרה קווין כי היא זונחת את הרוק הנוצץ שלה לטובת רוק אנד רול בסיסי. אולי הגיעו למסקנה בלהקה הזו כי היא במבוי סתום וכי הגיע הרגע לזרוק את הבומבסטיות השחצנית והפוגענית שלה, שהפכה אלבומים כמו NEWS OF THE WORLD ו- JAZZ לאלבומים קרים. או שמא הוחלט שם ללכת על דרך חדשה כדי להתרענן.


מה שבטוח, זה נחמד להקשיב לקווין שרה שירים ולא המנונים. אבל זה עדיין לא אומר שהלהקה הזו מסוגלת לנגן באופן משכנע את הדבר החדש הזה. השיר CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE נשמע קפוא מדי. כך גם עם שאר שירי הרוק פה. זה עצוב אבל נכון - קווין נשמעת בנינוחות דווקא בקטעים כמו 'רפסודיה בוהמית' או הסיחרור של 'מירוץ אופניים'. אבל הקטע הפ'אנקי או הרוקאבילי החדש הזה לא מתאים לה, למרות שחבריה יודעים כיצד זה נשמע - הם לא מסוגלים בעצמם להביא את הרגש לתוך זה.


התקליט החדש הזה של קווין פחות מבחיל מקודמיו, שהכילו המנונים שנשמעים כדברים שמתאימים גם למצעדי נאצים. העתיד לא נראה מזהיר ללהקה הזו. לא משנה כמה שחברי הלהקה ינסו להסתיר את זה - הם נשארו אגו מניאקים לא קטנים. כנראה שלהקת קווין מתה באופן סופי".


פרדי מרקיורי סיפר בזמנו: "את השיר CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE כתבתי כשהשתעשעתי בגיטרה. גם ניגנתי את זה בהקלטה, כשבריאן סיפק את הגיטרה החשמלית. הידע שלי באקורדים בגיטרה מוגבל ביותר. אני רק לומד את זה ומקווה לדעת לנגן טוב יותר בעתיד. השיר הזה הוא לא יצירה טיפוסית שלי, אבל זה בגלל שאין דבר טיפוסי ביצירה שלי.


השיר ANOTHER ONE BITES THE DUST הוא להיט ריקודי, אבל זה לא אומר שמעכשיו נעשה דברים דומים לזה. אנחנו אוהבים להתנסות ואני למדתי הרבה מהמוסיקה השחורה שהקשבתי לה לאחרונה. מאנשים כמו מייקל ג'קסון, סטיבי וונדר וארית'ה פרנקלין".


מה שבטוח, פרדי לא קיים את הבטחתו ובתקליטה הבא של קווין נעשה נסיון, בעיקר מצידו, ליצור תקליט ריקודים, בשם HOT SPACE. התקליט הזה גרם ללהקת קווין להתפרק, עד לקאמבק המפואר שלה, שנתיים לאחר מכן.


אז הנה כמה פרטי טריוויה שאספתי בשבילכם:


1. את השיר PLAY THE GAME, שפותח את התקליט, כתב פרדי על בן זוגו, טוני באסטין, לאחר שהשניים נפרדו. התקליטון עם השיר הזה הציג לראשונה בפני הקהל הרחב את דמותו החדשה של פרדי - עם שפם. מעריצים רבים לא אהבו את השפם הזה ונהגו אז לזרוק לבמה סכיני גילוח, כדי לרמוז לו להפסיק עם זה.


2. בשיר DRAGON ATTACK מוזכר שמו של 'מאק', שהיה טכנאי ההקלטה בתקליט הזה. לפני כן עבד מאק גם עם אי.אל.או.


3. את השיר ANOTHER ONE BITES THE DUST רקח בסיסט הלהקה, ג'ון דיקון, בהשפעת השיר GOOD TIMES של להקת CHIC. דיקון ניגן בשיר הזה כלים נוספים לצד הבס, כמו צליל הפסנתר (שנשמע פה במהופך), גיטרה חשמלית ועוד. המתופף רוג'ר טיילור ניגן תפקידים קצרים בתופים, שחוברו באופן אולפני כ- LOOP. טיילור לא אהב בתחילה את השיר הזה, עד שהבין כי לקהל יש דרישה רבה לו. באופן מפתיע, דווקא בשיר הזה אין צלילים של סינטיסייזרים.


בתחילה סירבו חברי קווין לשחרר את השיר כתקליטון, אך ביקור של מייקל ג'קסון מאחורי הקלעים, באחת מהופעות הלהקה, שכנע את חבריה כי כדאי מאד שזה ישוחרר בפורמט הקטן ההוא. התקליטון הזה הפך לרב מכר היסטרי - מה שלא קרה עם השיר SAVE ME, שחותם את התקליט אך לא הצליח כתקליטון ועורר פאניקה קלה בקרב הלהקה וחברת התקליטים כשראו כי כך.


4. מי שישיג את גירסת ה- DVD AUDIO של התקליט הזה (ובה גם מיקס סראונד 5.1), יגלה כי יש שם טייק אחר לגמרי של השיר COMING SOON, שכתב רוג'ר טיילור. בגירסת הסראונד הזו נשמעים קולות שירה שונים וגם תפקידי גיטרה שלא נשמעים בגירסה הרגילה.


ההרצאה "לילה באופרה - סיפורה של להקת קווין" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-30 ביוני בשנת 1943 נולד הזמר דני ליטני.


סוף אפריל 1975. דני ליטני ביצע שיר בשם "מה יהיה בסופנו?" בפסטיבל הזמר. לצידו, על הבמה, שר גם אחיו, יוסי.


אך מה הייתה רבה הפתעתו של דני כשגילה מה יהיה בסוף השיר הזה מבחינת תחנת גלי צה"ל. היה זה כשמפקד חיל האויר, בני פלד, פנה אל התחנה הידועה ודרש ממנה לא לשדר את השיר הזה. הוא נימק את דרישתו בהורדת מורל המאזינים עם שיר זה. דני ליטני, שהופתע מאד מהבקשה, יצא מיד במסע הסברה ובו טען כי לאה גולדברג לא חשבה על דבר שכזה כשכתבה את מילות השיר. ליטני הוסיף ושאל מדוע השיר "מוכרחים להמשיך לנגן" כן אושר לשידור ואילו שיר זה לא. ליטני ראה בהתערבותו של פלד חוצפה מדרגה ראשונה.


מפקד גלי צה"ל, מרדכי נאור, שלל את העניין ומסר כי פלד הביע בפניו שאינו אוהב את השיר, אך לא דרש להסירו מרשימת ההשמעות.



להזמנת הרצאות מיוחדות על הפסקול הישראלי הישן והטוב: 050-5616459



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page