רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-30 במאי בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי - והפעם ציטוט נבואי ומטלטל: "אם לג'ון לנון לא היה את כל הכסף שיש לו, איש לא היה מקשיב לדבריו. ברור שהוא חייב להיות סוג של ליצן כי ברגע שהוא יתחיל להיות רציני, הוא יחטוף קליע. נראה לי שחצי מהרעיונות שבאים מג'ון הם בכלל רעיונות של יוקו". (דין פורד, הסולן של להקת מרמלדה, בעיתון רקורד מירור, שנת 1970).

ב-30 במאי בשנת 1980 מת הבסיסט קארל ריידל (מסומן בעיגול בתמונה), שניגן בלהקת 'דרק והדומינוס' ולאחר מכן בלהקתו של אריק קלפטון במהלך שנות השבעים.

ריידל גם היה לפני כן חבר בלהקה של דלייני ובוני (שם הכיר את קלפטון שהצטרף לנגן עמם). הוא גם ניגן באלבום הסולו הראשון של ג'ורג' האריסון מ-1970 וגם עם ג'ו קוקר.

באפריל 1974 התנקה קלפטון לגמרי מההרואין ואת הקאמבק שלו הוא חגג עם התמכרות חדשה – אלכוהול. באותם ימים הוא התגעגע למוזיקה והיה זה ריידל הבסיסט, שגר אז בארה"ב, שנחלץ לעזרתו וסיפק לו להקת ליווי חדשה ואנרגטית.

כך סיפר ריידל בשנת 1976 (למגזין "גיטאר פלייר"): "בנובמבר 1973 ואחרי שהייתי הרחק מסיבובי הופעות למשך כשלוש שנים, הבנתי שאריק קלפטון, שהתרחק מהמוזיקה בגלל התמכרויות משלו, היה זקוק לעשות משהו. לא נותרו באנגליה הרבה אנשים שהוא יכל לנגן איתם כי הוא כבר ניסה את כולם. אז הוא התקשר אליי לטולסה אבל הוא לא ידע מי עוד אפשר לפנות אליו. באותו זמן ניגנתי עם האורגניסט דיק סימס והמתופף ג'יימי אולדייקר. הזמרת שלנו הייתה מארסי לוי. אז צירפתי את אריק אלינו והתחלנו לעבוד על אלבום הקאמבק שלו. הכל התחבר באופן טבעי בינינו".

הקריירה של קלפטון חזרה לנוע על הפסים אבל לאחר כמה שנים בהן נהנה הבסיסט מהופעות עם חברו הקרוב, הוא נדהם לקבל ממנו, בשנת 1979, מכתב פיטורים. הוא שקע באגם האלכוהול ומת בגלל נזק בלתי הפיך לכליות, בגיל 37.

מתופף הסשנים המקצועי, ג'ים קלטנר, ביקש למצוא את ריידל וידע שבחורה בשם קיי פורבוי, שאהבה והעריצה את הבסיסט עוד מסוף שנות השישים, היא הכתובת לזה. הוא יצר איתה קשר, היא ניגשה לביתו של הבסיסט, מצאה אותו ללא רוח חיים (ארבעה ימים לאחר שמת), לא יכלה לשאת את זה, ירתה באקדח בראשה ונקברה לצידו. תמונתה נמצאת בעטיפה הפנימית באלבום הכפול של דרק והדומינוס, שיצא עשר שנים לפני כן.

קלפטון בספרו האוטוביוגרפי: "חשתי אשמה אדירה כשקארל מת. הוא הציל את חיי כשעודד אותי לחזור לעשות מוזיקה, בשנת 1974. אחרי תקופה בה הייתי שקוע בסמים. הוא הציל אותי ואני סובבתי לו את הגב שלי כשהוא היה זקוק לי. מאז לא ראיתיו. כשנודע לי על מותו, חשתי אחראי למצב הזה. בדיוק השלמתי אז סיבוב הופעות באנגליה. מותו גרם לי דכאון אדיר ואיבדתי את עצמי בשתייה. יום נורמלי שלי הפך לרביצה מול הטלוויזיה ודחיה אגרסיבית את כל מי שהגיע לביתי וביקש לעבוד איתי. פשוט רציתי להישאר בבית ולהשתכר. לא הצלחתי להוציא את קארל ממחשבתי".

ב-30 במאי בשנת 1973 יצא תקליטו האולפן רביעי של ג'ורג' האריסון כסולן ושמו LIVING IN THE MATERIAL WORLD. אז כיצד חש ג'ורג' האריסון מודל אותה שנה?

העטיפה הפנימית של תקליט זה מציגה מספר רמזים לתשובה עם תמונה שמציגה דבר הנראה כארוחה האחרונה באחוזת פאר. והמוזיקה שבפנים באה להתחרות מול הצלחות עבר מפוארות ולא רחוקות כמו האלבום המשולש, 'כל הדברים בני חלוף' ואלבום ההופעה למען בנגלה דש.

בשנת 1973 כבר התכנס האריסון יותר בתוך עצמו. הוא קם כל זריחת שמש כדי לערוך מדיטציה בגינת אחוזתו הענקית וסביבתו שמעה אותו שר ללא הרף מהתרבות ההודית. הניגודיות בחייו הייתה עצומה. מצד אחד הוא טבל עמוק ברוחניות, כשמהצד השני הוא נהנה מעושרו הרב שסיפק לו גם קוקאין רב להסניף ובחורות רבות לספק את צרכיו, מאחורי גבה של אשתו, פאטי. כן, גם אשתו של רינגו סטאר הייתה ברשימה.

רוב ההקלטות לתקליט נערכו באולפן שהקים באחוזתו. לצידו הביא שוב את המפיק פיל ספקטור, אך האחרון היה כה מעורער שבסוף קיבל קרדיט הפקה רק בשיר אחד, TRY SOME, BUY SOME. וגם זאת רק אחרי שהשיר הוקלט במקור עבור הרכב הזמרות 'הרונטס', שהפיק ספקטור, והאריסון פשוט שם בו את קולו לאחר מכן. חוץ משיר זה אין בתקליט את 'חומת הסאונד' שספקטור הרעיף עליו באלבום האולפן הקודם והמצליח שלו. בלהקת הליווי שלו ניצבו הקלידנים ניקי הופקינס וגארי רייט. הבסיסט היה קלאוס פורמן והמתופפים היו רינגו וג'ים קלטנר. כמו כן היו צלילי כלי נשיפה מבית היוצר של ג'ים הורן. זאקיר חוסיין הביא את נגינת הטאבלה שלו. האריסון נשמע רגוע ושליו יותר ממה שהיה אי שם בשנת 1970. למרות זאת, יש כאב ודמעות לא מעט בשיריו פה.

יש גם תיסכולים וענייני בגידות. השיר שפותח את התקליט, GIVE ME LOVE, הפך גם לידוע ביותר שלו ממוצר זה. וכן, יש פה גם את הביטלס, בשיר עוקצני ושמו SUE ME, SUE YOU BLUES, שנכתב לאור התביעות ההדדיות שנערכו במחנה הלהקה.

תקליט זה הפך לרב מכר בזמנו אך במהרה הפך לצילו החיוור של אלבומו הקודם, ALL THINGS MUST PASS. אנשים ציפו מהאריסון ליותר מזה והחלו לצקצק בלשונם כשהבינו כי לא יקבלו. מה? רק תקליט אחד אחרי שקיבלנו ממנו אלבומים משולשים? מה קרה לו? מדוע המיליונר הזה מתבכיין לנו כעת? כך חשבו אז רבים, שסימנו את האריסון כצבוע שרוחניותו מתנגשת עם עושרו.

בעיתון NME כתבו בביקורת כי 'יש כאן שירים נעימים אך משעממים להחריד שנשמעים חפים ממקוריות. הקדושה של ג'ורג' מוגזמת פה עד כדי כך שבא לי לצרוח'. במלודי מייקר הטילו ספק אם ג'ורג' בא עם האמת או שמא מקריא מדף טקסט. בזמנו לא הובן לקהל הרחב כי מולם אמן שמבקש לחצות את הקו לכיוון הרוחניות אך נשאב כל הזמן בחזרה למקום בו העולם המערבי נועץ אותו וללא רצון להרפות.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "סוף סוף זה כאן, ארוז להפליא עם סמלים בהדפס יד וההקדשה, 'כל התהילה לסרי קרישנה'. גם אם תקליט זה היה טריוויאלי ורגרסיבי כמו RED ROSE SPEEDWAY של מקרטני, היו רבים שיהפכוהו כקלאסיקה של פופ. למרבה השמחה, האלבום הוא לא רק אירוע מסחרי, הוא היצירה הכי מתומצתת, שהושגה אוניברסלית של איש ביטלס לשעבר, מאז התקליט PLASTIC ONO BAND, של ג'ון לנון.

בהתחשב בכל מה שג'ורג' האריסון מייצג, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי עבור אדם לנסות להפריד בין האדם, המיתוס והמוזיקה, ולבצע ניתוח חוץ-גופני של החיים בעולם החומרי. די לומר ששלושת ההיבטים הללו משתלבים בהרמוניה לכדי יצירה אחת שמושכת מאוד ובמקומות מרגשים מאוד. האריסון ירש את מורשת הביטל היקרה ביותר - ההילה הרוחנית שהלהקה צברה, החל מהאלבום הלבן - ושמר על אי הפרתה בחן יוצא דופן. בתקליטו החדש היא מתגבשת אחת ולתמיד.

המפתח האסתטי של התקליט לא שוכן בלחנים היפים של האריסון או במילים המוכללות אלא בהפקה כולה, שהשפעתה המצטברת גדולה בהרבה מסך חלקיה. בהצגת חזון פשוט של הארה רוחנית סגפנית למחצה, האריסון מזכיר את המשיכה הבסיסית של הדת הפופולרית באמצעות האמצעים המסורתיים ביותר - בהיותו בהשראה, בשפע, רומנטיקה.

באופן סכמטי, לחיות בעולם החומר הוא טקס פופ דתי לכל עונות השנה, כזה שבו האריסון מתפקד ככומר, תוך שהוא מציב את מתנותיו ואת האגדה שלו בכוונה לשירות הציבור למען אלוהים וכמעט מיותר לציין שהנטייה פה ברורה לצד הדתי, על חשבון הצד החומרי. רוב השירים נושאים מסרים של מחויבות רוחנית בהתעקשות כזו שהאזנה צמודה מתחילתה ועד סופה שווה בערך להשתתפות במחזה דתי המוני.

האלבום נפתח בצורה מבריקה עם הלהיט, 'תנו לי אהבה (תנו לי שלום על כדור הארץ)', מנגינה חזקה וקצרה וזה טוב באותה מידה כמו MY SWEET LORD. השיר SUE ME SUE YOU BLUES, הוא חלון ראווה לריבים כספיים כמו אלו שסיימו את הביטלס: 'תביא את עורך הדין שלך / ואני אביא את שלי / נתכנס ויכול להיות לנו זמן רע'. בדרכו המיוחדת, התקליט הוא יצירה אישית ומדויקת כמו האלבום הראשון של ג'ון לנון, אם כי הוא לא כל כך פרובוקטיבי מבחינה אינטלקטואלית. למרות השימוש המזדמן ב'משחקי מילים פסיכדליים', המילים של האריסון כל כך חסרות תחושת אשם שהן משדרות כנות יוצאת דופן שמתעלה על תהיות בענייני אמנות. כמובן, השירה המתלוננת של האריסון והגיטרה הבוכייה העדינה תורמים לאין שיעור לרושם הזה. זה תקליט מפתה מאוד. מסירותו הנלהבת של האריסון מחדירה את המוזיקליות שלו כל כך, עד שזה עומד כמאמר אמונה, מופלא בזוהר שלו.

ב-30 במאי בשנת 1966 יצא התקליטון של הביטלס, PAPERBACK WRITER, עם צד ב' ובו השיר RAIN. וב-30 במאי בשנת 1969 יצא תקליטון ללהקת הביטלס, עם השיר THE BALLAD OF JOHN AND YOKO.

הסיפור של התקליטונים האלו נמצא בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!"

ב-30 במאי בשנת 1968 ניסה דיויד בואי את מזלו להתקבל כשחקן לסרט THE VIRGIN SOLDIERS. זאת לאחר שנעשתה פניה למיק ג'אגר והוא סירב.

הפגישה נערכה עם במאי הסרט, ג'ון דקסטר, במסעדת ALVARO'S שבצ'לסי. במהלך הפגישה ניסה בואי לשכנע כשסיפר כי אחת מעיניו היא עין זכוכית. זו לא הפעם היחידה בה שיקר בעניין השוני בעיניו (כשהאמת היא שזה קרה לאחר מריבה על בחורה, עם חברו הקרוב ג'ורג' אנדרווד, שהחטיף אגרוף בעינו). דקסטר סבר שאיכותו של הזמר חמקמקה מדי מכדי לקבל את מלוא עוצמתה על המסך.

במרץ 1974, כשבואי כבר היה סופרסטאר, הוא נפגש עם דקסטר שוב והפעם לבדוק האם אפשר להעלות את DIAMOND DOGS כהצגה בימתית.

ב-30 במאי בשנת 1971 נולד בן לדייויד בואי ורעייתו אנג'לה. שמו הוא דנקאן זואי הייווד בואי. הבן הזה יהפוך בהמשך לבמאי סרטים מצליח ומוערך מאד.

בואי היה ביום זה בביתו, מקשיב לתקליט של ניל יאנג, כשלפתע צלצל הטלפון מביה"ח ברומלי ומעבר לקו בישרו לו שנולד לו בן. הזמר המאושר מיהר להגיע לבית החולים ולמרבה התדהמה הוא התבלבל שם בתינוקות ובמשך כמה דקות הרעיף את אהבתו האבהית הראשונה על תינוק שאינו שלו, עד שהאחות הצביעה על תינוק אחר שהוא שלו.

כדי להנציח את הרגע המאושר, בואי השלים את כתיבת השיר KOOKS, עליו עבד יותר משנה עד אז. בשנת 1973 סיפר בואי על מקור השם לבנו: "נתתי לו את השם מחוברת קומיקס על באטמן. אני הולך להגיד לו בהמשך שהוא יוכל לקרוא לעצמו באיזה שם שיחפוץ בו, אם לא יאהב את הבחירה שלי".

הרצאות מוסיקה, כולל ההרצאה "חמש השנים של דייויד בואי 1973-1969", להזמנה פה: 050-5616459.

ב-30 במאי בשנת 1972 יצא תקליט ההופעה של להקת VELVET UNDERGROUND שנקרא LIVE AT MAX'S KANSAS CITY. ההופעה הזו, שנערכה ב-23 באוגוסט 1970, הייתה האחרונה של לו ריד בלהקה לפני שפרש ממנה.

זה היה בזמנו אקורד סיום של להקה שהצליחה להטיל צל משמעותי בעולם הפסיכדליה הססגוני. מבחינה מוזיקלית, היא נשמעה כלהקת גאראג' ממוצעת, שזינקה אל על ביצירתה בין השאר הודות למילות השירים כמו גם גישה מתריסה ואפלה. בזמן בו נערכה ההופעה שהונצחה בתקליט זה, כבר שונתה הלהקה. האיש שהעניק לה את חסותה, אנדי וורהול, כבר לא נראה בסביבתה, כמו גם ג'ון קייל.

האירוע של הופעה זו היה פסטיבל במועדון בו התקבצו להקות, משוררים, סרסורים ואנשי דראג. זה היה המקום המושלם להופעה עם מחתרת הקטיפה, שעבדה באותם ימים על חומרים לקראת אלבומה שייקרא LOADED ולכן הציגה לקהל שירים ישנים לצד חדשים ביותר. התקליט הזה קרה בזכות מתעדת הסצנה המקומית, בריג'יד פולק (BRIGID POLK), שרצתה להקליט את שעל הבמה למענה בלבד.

היא הביאה עמה למועדון את מכשיר ההקלטה הנייד שלה, מתוצרת סוני, והקליטה לקסטה שהשחילה בו. בתקליט יש גם כמה צלילים שהוקלטו כמה שבועות לפני כן. פולק לא ידעה כי מולה נמצא לו ריד בפעם האחרונה עם להקתו. ענייני ניהול יגרמו לו לפרוש מיד לאחר מכן. פולק ניגנה את הקסטה שלה לחברים רבים שבאו לבקרה, עד שחברת התקליטים אטלנטיק קלטה את השמועה אודותיה וזימנה אותה לשיחה. התוצאה באה עם תקליט זה.

זה אינו דוקומנט של ההופעה כפי שקרתה באמת, כי נעשתה כאן עבודת עריכה שיצרה צד אחד עם קצב איטי לעומת צד שני ומהיר יותר. יש שאהבו זאת לעומת אחרים שחשו כי המחסור בגיוון פוגם. הסאונד בהקלטה טוב יחסית וכבר בהתחלה נשמע ריד מזמין את הקהל לרקוד כשהוא מציג את השיר הבא כ'בלדת אהבה ענוגה בין אדם ורכבת תחתית'. אז הוא פורץ עם WAITING FOR THE MAN, שנכתב על ההמתנה לספק הסמים.

רוב השירים בתקליט יישמעו, מבחינת איכות, טובים יותר בגרסתם האולפנית אך יש כאן גם ערך מוסף והוא הזיעה והחשמל של אותו אירוע. קיימת סברה כי הקולות בקהל הושתלו לאחר מכן, כדי לייצר אווירה, אך פולק טענה בתוקף כי לא כך היה. ולמרות שתקליט זה לא מתנגן רבות אצלי, אין לי ספק כי מדובר פה בהרבה יותר מסתם הקלטת מופע.

ב-30 במאי בשנת 1983 יצא אלבום "הקאמבק" של אלטון ג'ון ושמו TOO LOW FOR ZERO. באלבום זה גם שניים מלהיטיו הגדולים יותר: I'M STILL STANDING ו- I GUESS THAT'S WHY THEY CALL IT THE BLUES.

קודם כל, הנה מה שנכתב על האלבום בביקורת ברולינג סטון: "אלטון ג'ון וברני טאופין כתבו סינגלים גדולים בעברם, אך מאז ימי עבר קדומים, הם לא הפיקו אלבום של חומרים מהשורה הראשונה ובאופן עקבי. ולמרות שהאלבום החדש הוא צעד גדול לעומת אלבומים כמו BLUE MOVES ו- A SINGLE MAN, הוא לא נדבק.

השירים הטובים ביותר באלבום החדש מדגימים את יכולתם המסורבלת של ג'ון וטאופין לסנתז מנגינות פופ. השירים הבועטים, החזקים והמעודכנים (I'M STILL STANDING ו- KISS THE BRIDE) מוכיחים שאלטון ג'ון יודע לשלב את האנרגיה הנמרצת של ימי העבר. ושיר הנושא מערבב כלים אקוסטיים עם סינטיסייזרים או מכונות תופים באופן שמזכיר את עבודתו האחרונה של ג'ו ג'קסון.

שאר האלבום חושף את חיבתו של ברני טאופין לבנות מילים שחוקות כמו 'זמן על הידיים שלי' או 'גן העדן יכול לחכות'. גרוע מכך הם שירי הסיפורים הסנטימנטליים, כמו COLD AS CHRISTMAS הפותח את האלבום ומתאר את הזדקנותם האומללה של זוג פנסיונרים בפלורידה (או, כלשונו של טאופין, 'אהבה שנשרפה על ידי שתיקה בנישואים ללא לב'), ו- ONE MORE ARROW, שהוא זיכרון של אב שמת ומעולם לא הראה את כאבו וכעת נח ב"אדמה החומה והרכה שמחזיקה אותי צעיר לנצח"..".

עד כאן הביקורת... בתקליט זה חזר אלטון לעבוד עם נגנים שפיארו את יצירותיו בסבנטיז, ביניהם המתופף נייג'ל אולסון, והבסיסט, די מאריי, שביחד עם הגיטריסט הקבוע, דייבי ג'ונסטון שניגן איתם בעבר, סיפקו גם קולות רקע.

כך אלטון בספרו האוטוביוגרפי: "רציתי שתקליט זה יהיה הצלחה מסחרית. ברני ואני חזרנו לכתוב שירים ביחד במשרה מלאה. המצאנו כמה שירים טובים במהלך תקופת הפרידה שלנו אבל הבנו שאנו טובים יותר ביחד. נהניתי מהופעות העבר שעשיתי עם די ונייג'ל, אז החזרתי את הלהקה הישנה שלי לאולפן. טסנו לאולפן של ג'ורג' מרטין בשווייץ כדי להקליט. הקלטתי שם חלק מהאלבום הקודם שלי, JUMP UP! ב-1981, אבל הפעם זה היה שונה. ברני היה שם וזה היה האלבום הראשון שאיחד כראוי את הלהקה הישנה שהייתה לי, לראשונה מאש שהקלטנו את התקליט CAPTAIN FANTASTIC ב-1975. זה היה כמו מכונה משומנת שחוזרת לחיים, אבל התוצאות לא נשמעו כמו אלבומים שהכנו בשנות ה-70, הן נשמעו ממש רעננות.".

הנה קצת על הלהיט I'M STILL STANDING, כפי שהסביר טאופין: "זו אולי דוגמא אחת נוספת לרעיון המקורי שמתפרש על ידי כולם למשהו אחר לגמרי. אני חושב שאנשים רואים את זה כהמנון המבוסס על תחושת ההישרדות החזקה של אלטון לנוכח מצוקה וזה ממש לא זה". הקליפ המבויים כהלכה שודר רבות ברשת MTV ועזר להביא את אלטון בחזרה ללבבות הצעירים, כמו גם להפיח רוח חדשה בלבבות המבוגרים שפעם העריצוהו וחשבו כי הסוס שלו נגמר.

הלהיט השני מהאלבום, שגם סוגר את צידו הראשון, הוא I GUESS THAT'S WHY THEY CALL IT THE BLUES, אותו כתב טאופין כמכתב אהבה וגעגועים לאשתו השנייה, כשבזמן שהוא רחוק ממנה הוא מבקש לעודד אותה לעשות דברים מהנים כדי שהזמן לא יתבזבז לריק. וברור שסטיבי וונדר הוא שניגן את המפוחית בשיר. רק הוא יכול לנגן בסגנון המובהק הזה.

אלבום זה של אלטון ג'ון סימן לא רק את הקאמבק האישי שלו כי אם גם את הקאמבק שלו עם טאופין, ליצור אלבום שלם יחדיו. עם זאת, ההבטחה הגדולה התמסמסה במהרה, כשהשניים הוציאו אלבום המשך, BREAKING HEARTS, שאיכזב רבים והעסק המשיך להחליק עם ICE ON FIRE, שבלט רק בגלל הלהיט "ניקיטה". ואם זה נחשב בזמנו לרדידות, האלבום שבא אחריו, LEATHER JACKETS, גרם לרבים להניד את ראשם בצער בחושבם על הצמד אלטון ג'ון וברני טאופין.

כך שהתקליט TOO LOW FOR ZERO היה כיהלום מנצנץ בקריירה בעייתית מאד לאורך שנות השמונים.

הרצאות מוסיקה, כולל הרצאה מעשירה על אלטון ג'ון, להזמנה פה: 050-5616459

ב-30 במאי בשנת 1969 הקליטה להקת BLIND FAITH (עם אריק קלפטון, סטיב וינווד, ג'ינג'ר בייקר וריק גרץ') שיר חדש שהביא וינווד לאולפן בשם TIME WINDS. אך השיר לא הצליח להתרומם בהקלטה והעבודה עליו הופסקה.

ב-30 במאי בשנת 1988 יצא תקליט של בוב דילן, DOWN IN THE GROOVE.

עם הכניסה לאולפני הוליווד סאנסט סאונד, בתחילת מרץ 1987, בוב דילן התכוון לעשות אלבום כפול כהמשך לאלבום הכפול SELF PRTRAIT, שיצא שבע עשרה שנים קודם לכן. בסוף זה יצא כתקליט בודד עם עשרה שירים. חמישה מהם קאברים. שניים מהשירים המקוריים לא היו חדשים. למעריצים היה ברור אז שבוב דילן איבד כיוון ומגרד את תחתית החבית. לא עזר שבתקליט זה הוא פנה לעבוד על שירים עם התמלילן של הגרייטפול דד, רוברט האנטר, שאת מחברת המילים שלו גילה כשערך חזרות למופע משותף עם הלהקה האייקונית ההיא.

נראה היה שדילן היה שרוי אז במשבר של השראה כשקשה היה למצוא את כותב השירים הגאון של שנות ה-60 או משנות ה-70. ההחלטה לא להוציא עוד אלבום כפול הייתה כנראה נבונה כי התקליט מוצף באי ודאות, ובעיקר חסרים בו קסם והשראה אמיתיים. המעריצים, אפילו המסורים ביותר, התרחקו מהתקליט וזה בהחלט לא עזר לחלץ את דילן מהחלקתו מטה במהלך אותו עשור.

אבל כמו בפעמים קודמות, בוב דילן יצליח גם הפעם לקום, לנער את האבק מגופו ולהתעופף מעלה עם אלבום האולפן הבא שלו, OH MERCY שיצא בשנת 1989 והיה התחלה לתקופת הזהב הבאה שלו שהגיעה במלוא תעוזתה בעשור הבא.

ב-30 במאי בשנת 2009 תבע הזמר אוזי אוסבורן את טוני איומי, הגיטריסט בלהקת בלאק סאבאת', על תשלומי תמלוגים.

אוסבורן האשים את איומי בטענה כוזבת שיש לו זכויות בלעדיות על שם הלהקה ולכן התמלוגים הגיעו רק לכיסו ממכירת סחורה עם שם הלהקה. אוסבורן ביקש פיצויים לא מוגדרים, אובדן רווחים והכרזה שהוא מחצית הבעלים של הסימן המסחרי. איומי טען שאוסבורן ויתר באופן חוקי על הזכויות על שם הלהקה בשנות ה-80. אוסבורן אמר שהוא מאמין שכל ארבעת חברי הלהקה המקוריים צריכים לחלוק את שמו של בלאק סאבאת' באופן שווה.

ב-30 במאי בשנת 1979 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם האייטם הזה...

ב-30 במאי בשנת 1951 נולדה הזמרת רותי נבון.

רותי נבון הייתה הכוכבת בצוות הווי פיקוד הדרכה לשנת 1971. המעבד-מלחין, אלדד שרים, סיפר לי שכששמע לראשונה את קולה, היה חייב לתת לה משפט סולו קטן אך אפקטיבי ביותר בשיר 'כל מה שרציתי' (שהלחין למילים של יוסי בכר). הסולן בשיר הזה היה יוני נמרי, בעלה לעתיד של רותי.

את טבילת האש האזרחית הראשונה עשתה בהצגה 'אל תקרא לי שחור'. אותה הצגה גרמה לה לאבד את קולה לתקופה מסוימת והיא אולצה לנוח. כשהחלימה, נראה כי הגיע זמנה לפרוץ ובגדול. היא שרה באירוע הראשון של פסטיבל הזמר 1973 את השיר 'נצח ישראל', אך יום לאחר הפסטיבל היא הייתה מעורבת בתאונת דרכים שפצעה אותה וגרמה לה להיעדר שוב מהבמה. השיר הועבר מיד לשלישיית 'שוקולד מנטה מסטיק', שזכתה להצטלם עמו לטלוויזיה שהעבירה את כל הפסטיבל בשידור ישיר.

עם החלמתה התגייסה רותי להפקת ערב משירי החיפושיות בעברית. אותה הפקה לא יצאה לפועל. כמו כן התייצבה להצטלם עם מישה סגל ולהקתו לתוכנית שצילם צוות טלוויזיה גרמני על אמני ארצנו. זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור. רותי הסתובבה ברחבי הארץ (עם יוני נמרי, שלישיית אף אוזן גרון ונגנים כמו מאיר ישראל וחיים רומנו) ובראשה כבר הידהד הרעיון להקליט אריך נגן. ועוד איזה תקליט!

עם שלאגרים כמו 'חשמל זורם בכפות ידיך', 'גשם בעיתו' (עם המלוטרון המכשף שהיה באולפני טריטון, הגיטרה של חיים קריו והחליל של רומן קונצמן), 'בין האצבעות' (שצביקה פיק יצר וגם הקליט גירסה משלו לפני כן). ויש בתקליט גם את השיר ההוא מפסטיבל הזמר - 'נצח ישראל'.

וסקופ מעניין ביותר שגיליתי על רותי נבון ולהקת כוורת נמצא בספר "רוק ישראלי 1973-1967".

ב-30 במאי בשנת 1964 יצא בארה"ב התקליט הראשון של הרולינג סטונס, כחודש וחצי לאחר צאתו באנגליה. אם באנגליה יצא התקליט ללא כיתוב בעטיפה הקדמית, בהדפסה האמריקאית נוסף הכיתוב עם שם הלהקה והמילים ENGLAND'S NEWEST HIT MAKERS.

ב-30 במאי בשנת 1969 הופיעה להקת פליטווד מאק בפסטיבל חינמי בקאמדן, לונדון. אך החינם הזה עלה ללהקה ביוקר כשחבורה של חוליגנים החלה לצעוק בקולי קולות לעבר הבמה תוך זריקת בקבוקים על חברי הלהקה, שהחליטו לרדת ממנה ולהפסיק את הופעתם.

ב-30 במאי בשנת 1987 בוטל סיבוב הופעות של להקת דיפ פרפל לקידום אלבומם HOUSE OF THE BLUE LIGHT, כי הגיטריסט ריצ'י בלאקמור שבר את אצבעו.

ב-30 במאי בשנת 1975 העלה הקלידן ריק ווייקמן את ההפקה שלו על המלך ארת'ור באיצטדיון וומבלי. בין השאר היה שם מגרש החלקה על הקרח שעליו החליקו רקדנים מההפקה.

בשלב מסוים הם איבדו קשר זה עם זה בגלל ערפל שנוצר מהקרח היבש של המשטח. הדבר גרם לתקלות פה ושם והפך מאז לאחד מרגעי הפומפוזיות הבימתית הגדולים יותר בעולם הרוק המתקדם.

ב-30 במאי בשנת 1989 הופיע יוסוף איסלאם (לשעבר קאט סטיבנס) בתוכנית טלוויזיה בריטית בשם HYPOTHETICALS, שם הוא התייחס לצו הדתי שהוצא נגד הסופר סלמן רושדי, בעקבות פרסום ספרו "פסוקי השטן". כשנשאל אם הוא ישתתף בהפגנה שבה שורפים בובה בדמות רושדי, הוא ענה, "אני מקווה שבמקום בובה, זה יהיה הדבר האמיתי". דבריו גרמו למעריצים רבים שלו להתרחק ממנו.

ב-30 במאי בשנת 1980 יצא תקליט הסולו השלישי של פיטר גבריאל.

בתקופה זו הוא עדיין תויג לרוב כזמר לשעבר בלהקת ג'נסיס. ועדיין, הוא החל לצבור תנופה בפופולריות שלו, הודות ליצירותיו הבלתי מתפשרות והופעותיו הבימתיות הכריזמטיות.

וכשיצא אלבום זה מיהר מבקר הבית של עיתון NME, ניק קנט, לכתוב בביקורתו עליו "אינני מצפה לשמוע בהמשך שנה זו אלבום טוב יותר מזה". אלבום זה של גבריאל קיבל גם את הכינוי MELT (נמס) כי בעטיפתו נראים פניו של גבריאל כשהם נמסים.

גבריאל ביקש ליצור באלבום זה צליל תופים מיוחד ובדרישה זו הוא ניגש למפיק האלבום, סטיב ליליווייט. לאחר מכן נשמע גבריאל אומר: "הייתי בטוח שהגעתי פה לצליל תופים יחודי ועכשיו זה מעצבן אותי כשאומרים שחיקיתי את הצליל של פיל קולינס". קולינס תופף באלבום זה.

הלהיט המוביל באלבום זה נקרא GAMES WITHOUT FRONTIERS. עליו נכתבה ביקורת במלודי מייקר כשיצא גם על גבי תקליטון: "אני מאד מעריך את פיטר גבריאל על חיפושיו הבלתי נדלים במוזיקה. הפעם הוא יצר סוג של עלילת 'בעל זבוב', עם מגרש משחקים בינלאומי והשלכות קודרות שיוצאות ממנו - "אם מבטים יכלו להרוג, הם ודאי יעשו זאת, במשחקים ללא גבולות, מלחמות ללא דמעות'. הצליל נקי ויפהפה כקצהו של יהלום המוצג בחלון ראווה. תקשיבו כיצד כלי ההקשה מתמזגים עם הבס ותבינו. כל התשבחות לכך מגיעות למפיק סטיב ליליווייט. זה תקליטון מאד מתעתע ולטובה".

זמרת הרקע בשיר זה, כמו גם בשיר NO SELF CONTROL, היא קייט בוש. גבריאל פגש אותה לראשונה כאשר הוא התארח בקונצרט לזכר לביל דאפילד, פועל התאורה בן ה-21 שעבד אצלו בעבר. דאפילד מת מפציעות שנגרמו מנפילה מגובה לאחר מופע הפתיחה בסיבוב הופעות יחיד של בוש בבריטניה, באפריל 1979. מופע הזיכרון נקבע לסוף סיבוב ההופעות של בוש ב-12 במאי בהאמרסמית' אודיאון בלונדון. גבריאל ביצע שם דואט עם קייט בוש בלהיטה THE MAN WITH THE CHILD IN HIS EYES. כל המשתתפים סיימו את המופע עם LET IT BE של הביטלס. גבריאל ובוש גילו מיד חיבור מוסיקלי. היא בנתה לה מוניטין של כתיבת שירים מוזרים עם נרטיבים מדהימים ולא ברורים המושרים עם התלהבות נלהבת - כמו גבריאל, היא

נראתה פועלת מחוץ לתעשיית המוזיקה, כשלמרות כל ההבטחות היא התחמקה מלהיטים ברורים.

גבריאל הוא אמן אמיץ וזה ניכר גם בשיר BIKO, שחותם אלבום זה ומציב בעיות מדרום אפריקה, לפני שהדבר הפך אופנתי בקרב אמני רוק ופופ. השיר סימן את הכיוון העתידי של גבריאל בקריירה שלו. הוא מצא את מקצבי הרוק מגבילים, ועל ידי קביעת המקצב האיטי הזה בהשראה אפריקאית, הוא יצר דפוס היפנוטי. "הקצב הוא עמוד השדרה של היצירה", אמר גבריאל בשנת 1982. "אם תשנו את זה, אז הגוף שנוצר מסביב משתנה גם כן".

השיר יצא גם על גבי תקליטון אך נכשל במכירות. גבריאל: "התאכזבתי שזה לא הפך להיט. מאד קיוויתי שזה יהיה המנון נגד האפרטהייד". את השיר כתב גבריאל על סטיב ביקו, שנהרג על ידי כוחות משטרה שעצרוהו. השיר נע לאט מספיק כדי שתוכלו לשמוע כל מילה, להרגיש כל פעימה ולעבור על כל הפרטים הנוראיים של הסיפור.

בהכנת התקליט הזה השקיע גבריאל כסף רב על רכישת סינטיסייזר חדיש אז - FAIRLIGHT. הוא היה אחד המוזיקאים הראשונים בבריטניה שהשתמשו בכלי זה, שתוך שנים ספורות ישנה לחלוטין את הדרך בה המוזיקה נעשתה. הסינטיסייזר, שהומצא באוסטרליה, יכל היה לדגום צלילים טבעיים ולנגנם במגוון צלילים וטונים, נראה מהפכני. עלותו עמדה אז על כ- 10,000 פאונד, זו לא הייתה מחויבות כלכלית שאפשר היה להיכנס אליה בקלילות: גבריאל השקיע ב-FAIRLIGHT ושכנע את בן דודו, סטיבן פיין, לייבא את הכלי לאנגליה. "זה היה אחד הדגמים מוקדמים של FAIRLIGHT, ובסגנון גבריאל טיפוסי, אם אני רוצה חצי ליטר חלב, אז אני קונה את הפרה", אמר הזמר לעיתון UNCUT בשנת 2007.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "אלבום הסולו השלישי של פיטר גבריאל נדבק בראש כמו הגיבורים הרדופים של מיטב הסרטים. השיטות של גבריאל דומות לאלה של גרהם גרין, ריימונד צ'נדלר ואריק אמבלר. הזמר מבסס דמות 'תמימה' הצופה מרחוק בשחיתות החברה עד שהיא מוצאת את עצמה נמשכת באופן בלתי נמנע לעבר מרכז האירועים. לבסוף, אותה דמות לא בטוחה היכן מסתיימת ההתבוננות ומתחילה השותפות.

גם בעוד המכשור של פיטר גבריאל עושה שימוש בתופים אפריקאים, חליליות סקוטיות, אפקטים אלקטרוניים (עם הגיטרה של רוברט פריפ) והשריקה המעודנת ביותר מאז הסצנה בסרט 'הגשר על נהר קוואי', המוזיקה בנויה על סאונד שעוזר להפוך את הרוק לבעל ברית מסוג הקמפיין החברתי שגבריאל שר עליו. כשהמוזיקה רועמת באקורדים כוחניים, אין שום רמז לרזולוציה או לגאולה אלא רק צליל החלשים שנרמס על ידי החזקים. הנחמה לסולו הסקסופון של דיק מוריסי, הרגע האחד של המתיקות הטהורה של התקליט, נחרבת מייד על ידי תוף הבס והאימה החוקרת של השיר I DON'T REMEMBER, שמכה בתקווה עם צינור גומי.

לא שפיטר גבריאל תמיד נמצא במטרה. המחווה שלו למשורר ולאמן השחור סטיבן ביקו, שנרצח ככל הנראה על ידי משטרת דרום אפריקה, היא בלבול. אי אפשר לעמוד בפני המנגינה והדינמיקה של BIKO, אולם מה שיש לגבריאל לומר הוא בעיקר סנטימנטלי. הוא אומר שהוא לא יכול לישון בלילה כי 'האיש מת'. למה הוא לא יכול לישון? אחרי כל הקטל שהזמר הציג כאן - 'משחקים ללא גבולות' מצמצם את המלחמה עצמה למשהו בלתי נמנע כמו משחק של ילד. אז מה זה עוד גוף אחד? הרבה, כמובן, אבל לא מהסיבות שגבריאל מציע.

פיטר גבריאל הוא רוק פוליטי, שלכוד באמצע הדרך. גבריאל רואה את האימה האישית בכל דבר. הוא גורם לאופטימיות ולשמחת המיינסטרים של טום פטי או ברוס ספרינגסטין להיראות גרועה יותר מנאיבית. הוא גורם לך להבין מדוע זה עשוי להיות שקר.

זה תקליט אדיר. לכל הפחות, גבריאל השליך מעליו את האלמנט הפרחוני ששלט בעבודתו בג'נסיס. הוא לא נסוג מכלום עכשיו. הוא נרתע, זה נכון, אבל הוא אף פעם לא נכנע. פיטר גבריאל רואה את העתיד גיהנום, ללא דרך מילוט".

במהרה יהפוך גבריאל ליוצר מרכזי גם בזרם מוזיקת העולם ואף יתפקד כשגריר בה. האלבום השלישי שלו היה הדבר בו אנשים הבינו שהשם פיטר גבריאל יישאר בעולם המוזיקה לזמן רב.

הרצאות מוסיקה, כולל הרצאה מעשירה על להקת ג'נסיס, להזמנה פה: 050-5616459

בונוס - גם זה יצא החודש בשנת 1977 (לא ידוע באיזה יום בדיוק): התקליט BOOK OF DREAMS, של סטיב מילר באנד.

ידוע שסטיב מילר לוקח כמה שנים בין אלבומים כדי להקליט את האלבום הבא, אבל אחד החריגים הבודדים לכלל זה היה ספר החלומות שלו מאז. עם אלבומו הקודם שיצא שנה קודם לכן, FLY LIKE AN EAGLE, שעדיין הצליח במצעדים, מילר הוציא סט שירים נוסף שהוקלט במהלך אותם סשנים להקלטת התקליט הקודם.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על תקליט זה: "יש כל כך הרבה דברים נחמדים שאתה יכול לומר על האלבום החדש של סטיב מילר. אפשר לומר, למשל, שהוא נשמע נהדר בווליום רם מאוד, עם המקצבים המלאים שלו שדוחפים אותך לסוג של חלל קריסטל בהיר. אפשר לדבר על כמה הסאונד פתוח, כמה נקבובי ועשיר הוא, וכמה קולו של מילר שטוף שמש וידידותי לגמרי. אתה יכול לדבר בלי סוף על השימוש המיומן בטכניקת הקלטה מודרנית כדי להשיג אפקטים מרקמיים מרגשים. אבל הדבר החשוב לומר, וצריך לעשות זאת מיד, הוא עד כמה המוזיקה הזו הייתה מתאימה בצורה מסנוורת אם היא הייתה משולבת עם סרטון פרסומת של פפסי.

לאלו שנחרדו מההתקדמות הניסיונות הגרוטסקיים יותר או פחות של הביץ' בויז לקאמבק יצירתי, ההצלחה המסחרית האחרונה של שורדי מסע כמו פיטר פרמפטון, פליטווד מק וסטיב מילר היא סימן משמח. זה אומר שרוק נינוח וטקסטים חסרי מחשבה עדיין יכולים להיות פה מלבד אנשי לוס אנג'לס כמו לינדה רונסטדט ולהקת איגלס. מה שעומד על הפרק הוא העתיד של הרוק בכביש מהיר פתוח.

כשהביץ' בויז לא יציבים במגמת המציאות, זה תלוי באנשים כמו מילר לנסות את המוזיקה האוורירית חסרת הדעת שכל העולם רוצה ואפילו פול מקרטני לא יכול לספק אותה בכל פעם. אבל זה עסק מסובך; אתה לא יכול פשוט לחזור על הדברים הישנים של הביץ' בויז. הם הטיפו כיף לדור שהיה; מילר צריך להטיף כיף לדור שמתקרב.

למילר יש אינסטינקט קינון חזק. רעיון הכיף שלו הוא כנראה שילוב של בידוד כפרי ועצמאות וביתיות מאושרת. בתור כותרת של אלבום שכולל בעיקר שירים על אהבה, ספר החלומות שלו לא שונה בהרבה מתיבת תקווה. בשיר 'סווינגטאון', הוא מתרנן, "קדימה לרקוד/בואו נעשה קצת רומנטיקה'. בשירים אחרים הוא שר על הצורך בבית ועל הכאב שביציאה ממנו. ואז יש את TRUE FINE LOVE שבו הוא באמת משנה את הגובה שלו: 'אז קדימה מותק', הוא שר הפעם, 'אנחנו הולכים להקים משפחה'.

זה די מסכם את מה שיש למילר לומר. רוב האנרגיות שלו כנראה נכנסו לסאונד, ועם תוצאות טובות. במיטבה, המוזיקה של מילר תמיד הייתה עשירה, קצוצה ומאופיינת במומנטום עוצמתי שלא דומה לזה של פליטווד מק. במקרה הגרוע ביותר - כאשר הפריע לו דימוי סכיזואידי, חברי להקה שמתחלפים כגרביים והיעדר כל כך ברור של מטרה כלשהי לעבודתו - זה היה מרושל, חסר מטרה ומשעמם. אבל מילר החל לחלץ את עצמו מהשפל שלו עם הג'וקר בשנת 1973, ולאחר מכן הוא נקט בצעדים כדי להבטיח שהדברים ילכו כשורה.

למרות שתשעת האלבומים הראשונים שלו נדחסו לתקופה של שש שנים, הוא לקח את הזמן שלו להקליט לאחר מכן. כשהוא סוף סוף הוציא את FLY LIKE AN EAGLE, לפני 13 חודשים, זה השתגע בחנויות התקליטים. התקליט היה כל כך גדול עד ש'ספר החלומות', שלמעשה היה מתוכנן לצאת כבר בדצמבר האחרון, היה צריך להישמר במשך חודשים. עכשיו זה מגיע לרמת תקליט זהב; הצלחה חוזרת נראית בלתי נמנעת.

זה הגיוני כי הם בעצם אלבומים תאומים, שהוקלטו ברובם במהלך שלוש השנים שאחרי הג'וקר. הקודם הוא אולי קצת יותר חזק אבל אפילו על זה אפשר להתווכח. יש כאן את אותו ביטחון עצמי יציב, אותו ביטחון שהפך את התקליט הקודם לכל כך קל ליהנות ממנו. ברור שמילר יודע בדיוק מה הוא עושה. כל החלטת הפקה - כרגיל, הוא הפיק בעצמו - נעשתה כדי למקסם את ההשפעה הדרמטית של מה שמניע את רוב השירים האלה. המגע של המפיק קל ובטוח; הוא מבהיר את הצליל ומותח את הממדים המרחביים שלו. קולו של מילר, פתוח ומתבגר כתמיד, מגיע ורענן ומקפיץ. כל זה נותן לשירים סוג של משיכה פשוטה שאין לעמוד בפניה וכל כך חיונית לסגנונו של מילר.

מה שמילר הרוויח במהלך שלוש שנות היעדרותו מסצנת המוזיקה היה הביטחון להפיל את המסכות שלו. בתקליט FLY LIKE AN EAGLE זה היה האלבום הראשון שבו הוא לא הסתתר מאחורי סוג הפרסונה ובמקום זאת יש את דמותו של סטיב מילר ה'אמיתי' - איש חייכן שחושב לוותר על הפרארי שלו (לפי מגזין פיפל) בשביל טרקטור. סטיב מילר האמיתי רק רוצה להתיישב ולגדל ילדים ולחיות בפאר יוקרתי ולהראות שזה מהנה כמו לגלוש. כך גם מיליוני בני גילו. זה נחמד שהם מתאחדים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.