רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-30 במאי (30.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי - והפעם ציטוט נבואי ומטלטל: "אם לג'ון לנון לא היה את כל הכסף שיש לו, איש לא היה מקשיב לדבריו. ברור שהוא חייב להיות סוג של ליצן כי ברגע שהוא יתחיל להיות רציני, הוא יחטוף קליע. נראה לי שחצי מהרעיונות שבאים מג'ון הם בכלל רעיונות של יוקו". (דין פורד, הסולן של להקת מרמלדה, בעיתון רקורד מירור, שנת 1970).

ב-30 במאי 1973, הוציא ג'ורג' האריסון את תקליט הסולו הרביעי שלו, ושמו LIVING IN THE MATERIAL WORLD. אז איך באמת הרגיש ג'ורג' שלנו באותה שנה סוערת, כשברקע עוד הדהדו ההצלחות המטאוריות של ALL THINGS MUST PASS החד פעמי ואלבום ההופעה למען בנגלדש שהרעידה את עולם הפילנתרופיה? התכוננו לנסיעה מטלטלת בין קודש לחול, בין אשראם ללימוזינה.

רמזים לתחושותיו של האריסון אפשר למצוא כבר בעטיפה הפנימית של התקליט, שם מתנוססת תמונה שנראית כמו גרסת הרוק'נ'רול ל"הסעודה האחרונה", רק באחוזת פאר בריטית טיפוסית. והמוזיקה? הו, המוזיקה ניסתה בכל כוחה להתחרות בצילו הענק של האלבום המשולש המונומנטלי ALL THINGS MUST PASS ובמופע ההיסטורי למען נפגעי המלחמה בבנגלדש. זו לא משימה פשוטה, תסכימו.

מדיטציה בבוקר, קוקאין בלילה: הניגודים של מר האריסון

תשמעו סיפור: האריסון של 1973 היה איש של ניגודים קיצוניים, כאילו דמות מסרט סוריאליסטי. מצד אחד, הוא העמיק את התכנסותו פנימה, קם כל בוקר עם הנץ החמה למדיטציה ארוכה בגן אחוזתו הענקית והמפוארת, כשברקע, כך מספרים יודעי דבר, הוא לא הפסיק לזמזם מזמורים ושירי הלל מהתרבות ההודית העשירה. גורו בפוטנציה, כבר אמרנו?

אבל רגע, אל תמהרו להכתיר אותו לקדוש מעונה. הצד השני של המטבע היה חומרני, והו, כמה חומרני. האריסון, שהפך למיליונר בזכות ולא בחסד, נהנה עד הגג (של האחוזה, כנראה) מעושרו הרב. ומה כלל התפריט? ובכן, מלבד מכוניות פאר ושאר ענייני לוקסוס, גם קוקאין בשפע (כן, הסם הלבן והנחשק של הסבנטיז) ואינספור מעריצות ששמחו לספק את צרכיו הארציים, כל זאת מאחורי גבה של אשתו דאז, הדוגמנית המהממת פאטי בויד. ואם זה לא מספיק עסיסי בשבילכם, אז כן, גם מורין סטארקי, אשתו של רינגו סטאר, הייתה, איך לומר בעדינות, חלק מהרשימה המפוקפקת. שערורייה בביטלסלנד!

הקלטות באחוזה, מפיק במשבר וקצת עזרה מחברים

את רוב התקליט הקליט האריסון בנחת באולפן הביתי המשוכלל שהקים באחוזתו. הוא קרא שוב לדגל את המפיק החשוב (והמעורער לא פחות) פיל ספקטור, בתקווה לשחזר את הקסם של ALL THINGS MUST PASS. אלא שספקטור, כך מתברר, היה שקוע עמוק בבעיות אישיות והתנהגותו הפכה לבלתי צפויה. בסופו של דבר, הוא קיבל קרדיט הפקה רק בשיר אחד בודד, TRY SOME, BUY SOME. וגם זה, רבותיי, היה סיפור בפני עצמו: השיר הוקלט במקור עבור הרכב הבנות THE RONETTES, שספקטור הפיק בשנות השישים. האריסון, במהלך יצירתי או עצלני (תלוי את מי שואלים), פשוט הקליט את קולו על הפלייבק הקיים. התוצאה? "חומת הסאונד" המפורסמת של ספקטור, שאפיינה את התקליט הקודם, כמעט ונעלמה כלא הייתה משאר שירי התקליט החדש.

אבל האריסון לא היה לבד במערכה. לצידו התייצבה נבחרת מרשימה של נגנים: הקלידנים המוכשרים ניקי הופקינס (שניגן עם הרולינג סטונס ומי לא) וגארי רייט (שמאוחר יותר יתפרסם עם הלהיט DREAM WEAVER), הבסיסט הצמוד קלאוס פורמן (שעיצב גם את עטיפת ריבולבר של הביטלס), והמתופפים הנאמנים רינגו סטאר וג'ים קלטנר. את צלילי כלי הנשיפה סיפק ג'ים הורן, והגאונות של נגן הטאבלה ההודי, זקיר חוסיין, הוסיפה נופך אתני ואקזוטי. בסך הכל, האריסון נשמע כאן רגוע ושליו יותר מבעבר, אבל מתחת לפני השטח בעבעו כאב, דמעות, תסכולים ואפילו ענייני בגידות, כפי שניתן לשמוע בחלק מהשירים.

אהבה, תביעות וביטלס בצללים

השיר שפתח את התקליט, GIVE ME LOVE (GIVE ME PEACE ON EARTH), הפך מיד ללהיט ענק ולאחד השירים המזוהים ביותר עם האריסון מתקופה זו. זוהי תפילה פופית מרגשת וקליטה, שקשה להישאר אדישים אליה. ואם כבר מדברים על מערכות יחסים מורכבות, האריסון לא שכח לטפל גם בחשבונות הפתוחים עם חבריו ללהקת האם. בשיר העוקצני והבלוזי SUE ME, SUE YOU BLUES (בתרגום חופשי: "תתבע אותי, אתבע אותך בלוז"), הוא פורש את מלחמות עורכי הדין והתביעות ההדדיות המכוערות שליוו את פירוק הביטלס. ג'ורג' בהחלט לא חסך במילים ולא פחד ללכלך את הכביסה בפומבי!

הצלחה ראשונית, אכזבה מאוחרת וביקורות קוטלות

עם יציאתו, LIVING IN THE MATERIAL WORLD נסק הישר לפסגות המצעדים משני צידי האוקיינוס והפך לרב מכר. אבל ההצלחה המסחרית הראשונית לא החזיקה מעמד זמן רב, והתקליט החל להיתפס כצל חיוור ופחות מרשים של קודמו המהולל, ALL THINGS MUST PASS. הקהל, שהורגל לקבל מהאריסון יצירות מורכבות ועשירות, ציפה כנראה ליותר. "מה קרה לו?" שאלו רבים, "רק תקליט אחד? אחרי שפינק אותנו בתקליט משולש? והבחור המיליונר הזה עוד מתבכיין לנו על כמה קשה לו לחיות בעולם החומרי?" האריסון נתפס בעיני רבים כצבוע, אדם שרוחניותו המוצהרת והעמוקה עומדת בסתירה מוחלטת לאורח חייו הנהנתני והראוותני.

הביקורות בעיתונות המוזיקה לא ממש עזרו. בעיתון NME, לדוגמה, לא היססו לקטול: "יש כאן שירים נעימים אך משעממים להחריד שנשמעים חפים ממקוריות. הקדושה של ג'ורג' מוגזמת פה עד כדי כך שבא לי לצרוח". נו, לא בדיוק מחמאה. במגזין מלודי מייקר היו סקפטיים לא פחות ותהו אם האריסון באמת חושף את נשמתו או שמא הוא "מקריא מדף טקסט". הקהל הרחב, כך נראה, התקשה להבין את המורכבות של האמן שמולם – אדם שמבקש באמת ובתמים לחצות את הקו לעבר הארה רוחנית, אך נשאב כל הזמן בחזרה למערבולת החומרנית של העולם המערבי, שלא ממש רצה להרפות ממנו.

הפרקליטות מגינה: רולינג סטון רואה את האור

אבל רגע, לא כולם מיהרו להספיד! במגזין רולינג סטון דווקא ראו את הדברים אחרת. המבקר המוערך סטיבן הולדן פרסם ביקורת שהיום נחשבת לקלאסיקה בפני עצמה, ובה הציג זווית שונה ומעמיקה יותר על התקליט.

"סוף סוף זה כאן," פתח הולדן את ביקורתו, "ארוז להפליא עם סמלים בהדפס יד וההקדשה, 'כל התהילה לסרי קרישנה'." הוא הוסיף ואמר שגם אם התקליט היה טריוויאלי ורגרסיבי כמו RED ROSE SPEEDWAY של פול מקרטני (אאוץ', פול!), היו רבים שהיו הופכים אותו לקלאסיקה של פופ. "למרבה השמחה," המשיך הולדן, "התקליט הוא לא רק אירוע מסחרי, הוא היצירה הכי מתומצתת, שהושגה אוניברסלית של איש ביטלס לשעבר, מאז התקליט PLASTIC ONO BAND של ג'ון לנון." וואו, איזו מחמאה!

הולדן הדגיש כי "בהתחשב בכל מה שג'ורג' האריסון מייצג, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי עבור אדם לנסות להפריד בין האדם, המיתוס והמוזיקה". לדבריו, שלושת ההיבטים הללו משתלבים בהרמוניה לכדי יצירה אחת שמושכת מאוד ובמקומות מסוימים אף מרגשת מאוד. "האריסון ירש את מורשת הביטל היקרה ביותר – ההילה הרוחנית שהלהקה צברה, החל מהתקליט הלבן – ושמר על אי הפרתה בחן יוצא דופן. בתקליטו החדש היא מתגבשת אחת ולתמיד".

המבקר טען כי "המפתח האסתטי של התקליט לא שוכן בלחנים היפים של האריסון או במילים המוכללות אלא בהפקה כולה, שהשפעתה המצטברת גדולה בהרבה מסך חלקיה". הוא ראה בתקליט "טקס פופ דתי לכל עונות השנה," כזה שבו האריסון מתפקד כמעין כומר, "תוך שהוא מציב את מתנותיו ואת האגדה שלו בכוונה לשירות הציבור למען אלוהים". הנטייה, לדבריו, ברורה לצד הדתי, על חשבון הצד החומרי, ורוב השירים "נושאים מסרים של מחויבות רוחנית בהתעקשות כזו שהאזנה צמודה מתחילתה ועד סופה שווה בערך להשתתפות במחזה דתי המוני". כבד, כבר אמרנו?

הולדן שיבח את הפתיחה המבריקה עם הלהיט GIVE ME LOVE, שאותו תיאר כ"טוב באותה מידה כמו MY SWEET LORD". הוא גם התייחס ל-SUE ME SUE YOU BLUES כאל "חלון ראווה לריבים כספיים כמו אלו שסיימו את הביטלס". לסיכום, קבע הולדן שהתקליט הוא "יצירה אישית ומדויקת", וכי "השירה המתלוננת של האריסון והגיטרה הבוכייה העדינה תורמים לאין שיעור לתחושת הכנות היוצאת דופן העולה מהשירים. זה תקליט מפתה מאוד. מסירותו הנלהבת של האריסון מחדירה את המוזיקליות שלו כל כך, עד שזה עומד כמאמר אמונה, מופלא בזוהרו".

אז כן, התקליט הזה אולי לא הגיע לגבהים של קודמו, אבל הוא בהחלט מספק הצצה נדירה לנפשו המורכבת של אחד היוצרים החשובים של המאה העשרים. ולפעמים, זה כל מה שאנחנו צריכים.

ב-30 במאי בשנת 1966 יצא התקליטון של הביטלס, PAPERBACK WRITER, עם צד ב' ובו השיר RAIN. וב-30 במאי בשנת 1969 יצא תקליטון של הביטלס עם השיר THE BALLAD OF JOHN AND YOKO. הסיפור של התקליטונים האלו נמצא בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!".

ההרצאות "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450

ב-30 במאי בשנת 1972 יצא תקליט ההופעה של להקת VELVET UNDERGROUND שנקרא LIVE AT MAX'S KANSAS CITY. ההופעה הזו, שנערכה ב-23 באוגוסט 1970, הייתה פרידה רועמת ומתועדת מאחד האייקונים הגדולים של הלהקה, לו ריד!

תאמינו או לא, ההופעה הלוהטת הזו, שהתקיימה במועדון הניו יורקי האגדי MAX'S KANSAS CITY ב-23 באוגוסט 1970, הייתה ההופעה האחרונה בהחלט של לו ריד עם הלהקה לפני שארז את הגיטרה והמשיך לדרכו העצמאית והמפוארת. מה שהפך לתיעוד היסטורי היה למעשה אקורד סיום צורם ומהפנט ללהקה שהטילה צל ענק ועמוק על עולם הפסיכדליה הססגוני של שנות ה-60 וה-70. למרות שחבריה נשמעו לעיתים כמו להקת גראז' ממוצעת מהשכונה, הוולווט אנדרגראונד זינקו לגדולה בזכות מילים חודרות, גישה מתריסה ואפלה כזו שלא דפקה חשבון לאף אחד.

בזמן ההופעה הזו, הלהקה כבר עברה כמה שינויים קוסמטיים (ולא כל כך קוסמטיים). הפטרון האמנותי שלה, אנדי וורהול האגדי, כבר לא היה בתמונה, וגם גאון הסאונד והוויולה, ג'ון קייל, כבר לא היה חלק מההרכב. האירוע עצמו היה פסטיבל של ממש במועדון MAX'S KANSAS CITY, שהיה ידוע כמקום מפגש לוהט ללהקות פורצות דרך, משוררים מפוקפקים, סרסורים עם סטייל ואנשי דראג זוהרים. במילים אחרות, המקום המושלם להופעה של מחתרת הקטיפה. הלהקה בדיוק עבדה על חומרים לקראת התקליט שעתיד היה להיקרא LOADED (איזה שם!), ולכן הקהל זכה לטעימה משירים ישנים ואהובים לצד חומרים חדשים ומרעננים.

אין כמוני - יש לי סוני

ואיך כל הטוב הזה הגיע לידינו? תגידו תודה לבריג'יד פולק (BRIGID POLK), מתעדת בלתי נלאית של הסצנה המקומית התוססת. פולק הגיעה למועדון חמושה במכשיר הקלטה נייד של סוני, והשחילה בו קסטה תמימה במטרה אחת ויחידה: לתעד את הקסם לעצמה בלבד. היא לא שיערה בנפשה שהיא מתעדת את לו ריד בפעם האחרונה עם הלהקה. סכסוכים ניהוליים מרים גרמו לו לפרוש מיד לאחר אותה הופעה גורלית. הקסטה של פולק הפכה ללהיט מחתרתי בקרב חבריה, והשמועה על ההקלטה הנדירה התגלגלה והגיעה עד לאוזניהם של אנשי חברת התקליטים אטלנטיק, שזימנו אותה לפגישה דחופה. התוצאה? האלבום ההיסטורי הזה.

חשוב לציין, האלבום אינו דוקומנט מדויק של ההופעה כפי שהתרחשה בזמן אמת. נעשתה כאן עבודת עריכה שיצרה צד אחד לתקליט בקצב איטי ומהורהר, לעומת צד שני מהיר ואנרגטי יותר. היו כאלו שעפו על הקונספט, בעוד אחרים חשו שהמחסור בגיוון פוגם מעט בחוויה. הסאונד, למרות הכל, טוב באופן מפתיע, וכבר בפתיחה אפשר לשמוע את ריד, בקולו הייחודי, מזמין את הקהל לרקוד ומציג את השיר הבא, WAITING FOR THE MAN, כ"בלדת אהבה ענוגה בין אדם לרכבת תחתית" – רמז קטן לכך שהשיר עוסק למעשה בהמתנה מורטת עצבים לסוחר הסמים. איזה מלך!

רוב השירים בתקליט אולי נשמעים מלוטשים יותר בגרסאות האולפן שלהם, אבל כאן מקבלים ערך מוסף שאין לו תחליף: הזיעה, החשמל, והאווירה המחשמלת של אותו ערב בלתי נשכח. קיימת סברה עיקשת שקולות הקהל הנלהבים הושתלו בהקלטה מאוחר יותר כדי לייצר אווירה, אך פולק עצמה טענה בתוקף שלא היו דברים מעולם – הכל אותנטי.

אז גם אם האלבום הזה לא יתנגן אצלכם בריפיט יומיומי, אין ספק שמדובר בהרבה יותר מסתם הקלטת מופע. זוהי פיסת היסטוריה רוטטת, הצצה נדירה לרגע מכונן בתולדות הרוק'נ'רול, ולנשמה של להקה שהגדירה מחדש את גבולות המוזיקה.  ולמרות שזה לא מתנגן רבות אצלי, אין לי ספק כי מדובר פה בהרבה יותר מסתם הקלטת מופע.

אז מה נכתב עליו פעם?

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "אף על פי שניו יורק משמשת בסופו של דבר כחלון ראווה לכל להקת רוק גדולה, היא מולידה מעט מאוד ומחתרת הקטיפה הייתה בערך הלהקה היחידה שתושבי עיר הטרמינל האולטימטיבית יכלו להגיד שהיא שלהם באמת. אנדי וורהול מצא אותם והוציא אותם לסיבוב הופעות כחלק ממופע שנקרא THE EXPLODING PLASTIC INVEITABLE, ושם הם הניעו כמו צללים מהצד האפל של הפנטזיה הפסיכופתית. רבים חשבו שהאלבום הראשון שלהם ממש רע.

מבחינה מוזיקלית הם היו רק להקת הגראז' הממוצעת, אבל עם גישה של רחוב 42 למילים ולנושא (זוכרים את 'סיסטר ריי'?), סגנון גיטרה חורך עצבים, וסגנון הקול הלוהט הדילני של כותב השירים, לו ריד. האלבום הראשון כלל את ניקו ואת הוויולה החשמלית של ג'ון קייל. נראה היה שהשני מורכב בעיקר מ'סיסטר ריי' בעוד שהשלישי היה הרבה יותר מוזיקלי וצבר קהל חדש. בשלב זה גם ניקו וגם קייל נעלמו מזמן, וכך גם וורהול. לו ריד הפך לאגדה ובהחלט היה עמוד התווך של הלהקה בזמן ההקלטה הזו, באוגוסט 1970.

האירוע היה הופעה של קיץ אצל מקס, מקום מפגש של אמנים, משוררים, מתלהמים, מלכות ונסיכים כמו גם מוזיקאים - בקיצור המקום המושלם ללהקה הזו לעשות בוגי. הם עבדו על חומרים למה שעתיד להיות האלבום האחרון שלהם, LOADED, והסטים אצל מקס כללו גם שירים אהובים ישנים וגם כמה מהשירים החדשים. האלבום הזה (במובנים מסוימים הבוטלג החוקי הראשון) קיים רק בגלל שבריג'יד פולק רצתה ליצור לעצמה קלטת של הלהקה. היא לקחה את הסוני 124 שלה למועדון כמה פעמים, וב-23 באוגוסט הקליטה קלטת של שעה וחצי, שמהווה את עיקר האלבום. (מנגינות אחרות מגיעות משבועות מוקדמים יותר בהופעה). באופן מוזר זה היה הערב האחרון שלו ריד אי פעם ניגן עם הלהקה; התפתחו טרדות ניהול והוא התפצל.

הקלטת של בריג'יד הושמעה להרבה חברים (יש לה סיקור נרחב של כמעט כל מה ששווה לדעת עליו בניו יורק), ובסופו של דבר חברת אטלנטיק שמעה על הקלטת והתקשרה אליה. התוצאה, עם כמה שינויים בדרך, היא האלבום הזה. זה לא כסרט דוקומנטרי של אמש; אלא שהאלבום מעובד (על ידי ריד וג'ף הסלם) לצד מהיר וצד איטי. למה? זו תעלומה עבורי - קצת גיוון היה עושה את התקליט זורם יותר. הסאונד טוב להפליא והאווירה היא זו של מקס. האלבום נפתח עם ריד שמזמין את הקהל לרקוד, כשהוא מציג 'בלדה עממית עדינה של אהבה בין אדם לרכבת תחתית', ואז נכנס לשיר WAITING FOR THE MAN. כמו ברוב הקטעים באלבום, המילים קצת שקועות ולכן סובלות בהשוואה לגרסאות האולפן, אבל יש כאן מטען אנרגיה שמתחבר במובן אחר. ההשוואה היחידה שעולה על הדעת היא האלבום GOT LIVE IF YOU WANT IT של הרולינג סטונס, שבו כמעט אפשר היה להריח את הזיעה והחשמל.

למרות בחירה טובה של חומרים ועבודה ווקאלית חזקה של ריד והלהקה (חבר שראה אותם בלייב אמר שהם נראו להקת הרוק הכי טובה שהוא שמע אי פעם), איכשהו האלבום קצת מאכזב. חובבי הקטיפה יצטרכו לקבל את זה כמובן, אבל ספק אם האלבום הזה יזכה באנחות רטרוספקטיביות. חברי הלהקה תפסו מקום מיוחד בהיסטוריה של המוזיקה ובנפשם של רבים, כך שהאלבום הזה הוא חפץ מבורך של אז (ועוד ציון לשבח לחברת התקליטים שמוכרת את זה במחיר נמוך יותר). זה לא נהדר, אבל הוא טוב, ולמרות שכנראה לא אקשיב לו הרבה, אני אשמח שהוא יהיה שם לזמנים שבהם אני רוצה. ובימים אלו של תקליטים מיידיים לזרוק, זה אומר משהו טוב. (אבל אם אתם אי פעם בניו יורק, ואתם נתקלים בבריג'יד פולק, נסו לגרום לה להשמיע לכם את הקלטת המקורית של הלילה הזה. היא אומרת שככה זה היה באמת)".

אלטון עדיין עומד?! יה יה יה!!! ב-30 במאי בשנת 1983 יצא אלבום "הקאמבק" של אלטון ג'ון ושמו TOO LOW FOR ZERO. באלבום זה גם שניים מלהיטיו הגדולים יותר: I'M STILL STANDING ו- I GUESS THAT'S WHY THEY CALL IT THE BLUES.

קודם כל, הנה מה שנכתב על האלבום בביקורת ברולינג סטון: "אלטון ג'ון וברני טאופין כתבו סינגלים גדולים בעברם, אך מאז ימי עבר קדומים, הם לא הפיקו אלבום של חומרים מהשורה הראשונה ובאופן עקבי. ולמרות שהאלבום החדש הוא צעד גדול לעומת אלבומים כמו BLUE MOVES ו- A SINGLE MAN, הוא לא נדבק.

השירים הטובים ביותר באלבום החדש מדגימים את יכולתם המסורבלת של ג'ון וטאופין לסנתז מנגינות פופ. השירים הבועטים, החזקים והמעודכנים (I'M STILL STANDING ו- KISS THE BRIDE) מוכיחים שאלטון ג'ון יודע לשלב את האנרגיה הנמרצת של ימי העבר. ושיר הנושא מערבב כלים אקוסטיים עם סינטיסייזרים או מכונות תופים באופן שמזכיר את עבודתו האחרונה של ג'ו ג'קסון.

שאר האלבום חושף את חיבתו של ברני טאופין לבנות מילים שחוקות כמו 'זמן על הידיים שלי' או 'גן העדן יכול לחכות'. גרוע מכך הם שירי הסיפורים הסנטימנטליים, כמו COLD AS CHRISTMAS הפותח את האלבום ומתאר את הזדקנותם האומללה של זוג פנסיונרים בפלורידה (או, כלשונו של טאופין, 'אהבה שנשרפה על ידי שתיקה בנישואים ללא לב'), ו- ONE MORE ARROW, שהוא זיכרון של אב שמת ומעולם לא הראה את כאבו וכעת נח ב"אדמה החומה והרכה שמחזיקה אותי צעיר לנצח"..".

עד כאן הביקורת... בתקליט זה חזר אלטון לעבוד עם נגנים שפיארו את יצירותיו בסבנטיז, ביניהם המתופף נייג'ל אולסון, והבסיסט, די מאריי, שביחד עם הגיטריסט הקבוע, דייבי ג'ונסטון שניגן איתם בעבר, סיפקו גם קולות רקע.

כך אלטון בספרו האוטוביוגרפי: "רציתי שתקליט זה יהיה הצלחה מסחרית. ברני ואני חזרנו לכתוב שירים ביחד במשרה מלאה. המצאנו כמה שירים טובים במהלך תקופת הפרידה שלנו אבל הבנו שאנו טובים יותר ביחד. נהניתי מהופעות העבר שעשיתי עם די ונייג'ל, אז החזרתי את הלהקה הישנה שלי לאולפן. טסנו לאולפן של ג'ורג' מרטין בשווייץ כדי להקליט. הקלטתי שם חלק מהאלבום הקודם שלי, JUMP UP! ב-1981, אבל הפעם זה היה שונה. ברני היה שם וזה היה האלבום הראשון שאיחד כראוי את הלהקה הישנה שהייתה לי, לראשונה מאש שהקלטנו את התקליט CAPTAIN FANTASTIC ב-1975. זה היה כמו מכונה משומנת שחוזרת לחיים, אבל התוצאות לא נשמעו כמו אלבומים שהכנו בשנות ה-70, הן נשמעו ממש רעננות.".

הנה קצת על הלהיט I'M STILL STANDING, כפי שהסביר טאופין: "זו אולי דוגמא אחת נוספת לרעיון המקורי שמתפרש על ידי כולם למשהו אחר לגמרי. אני חושב שאנשים רואים את זה כהמנון המבוסס על תחושת ההישרדות החזקה של אלטון לנוכח מצוקה וזה ממש לא זה". הקליפ המבויים כהלכה שודר רבות ברשת MTV ועזר להביא את אלטון בחזרה ללבבות הצעירים, כמו גם להפיח רוח חדשה בלבבות המבוגרים שפעם העריצוהו וחשבו כי הסוס שלו נגמר.

הלהיט השני מהאלבום, שגם סוגר את צידו הראשון, הוא I GUESS THAT'S WHY THEY CALL IT THE BLUES, אותו כתב טאופין כמכתב אהבה וגעגועים לאשתו השנייה, כשבזמן שהוא רחוק ממנה הוא מבקש לעודד אותה לעשות דברים מהנים כדי שהזמן לא יתבזבז לריק. וברור שסטיבי וונדר הוא שניגן את המפוחית בשיר. רק הוא יכול לנגן בסגנון המובהק הזה.

תקליט זה של אלטון ג'ון סימן לא רק את הקאמבק האישי שלו כי אם גם את הקאמבק שלו עם טאופין, ליצור אלבום שלם יחדיו. עם זאת, ההבטחה הגדולה התמסמסה במהרה, כשהשניים הוציאו אלבום המשך, BREAKING HEARTS, שאיכזב רבים והעסק המשיך להחליק עם ICE ON FIRE, שבלט רק בגלל הלהיט "ניקיטה". ואם זה נחשב בזמנו לרדידות, האלבום שבא אחריו, LEATHER JACKETS, גרם לרבים להניד את ראשם בצער בחושבם על הצמד אלטון ג'ון וברני טאופין.

כך שהתקליט TOO LOW FOR ZERO היה כיהלום מנצנץ בקריירה בעייתית מאד לאורך שנות השמונים.

30 במאי 1980: רעידת אדמה קלה נרשמה בממלכה המאוחדת, ולא, זו לא הייתה עוד סערה בבית המלוכה. להקת קווין שיחררה תקליטון חדש ולוהט, PLAY THE GAME, והעולם, איך לומר בעדינות, עצר את נשימתו והתחיל לרקוד (או לזרוק סכיני גילוח, תלוי את מי שואלים).

השיר, יצירת מופת מלנכולית וקליטה כאחד, נכתב על ידי פרדי מרקיורי בכבודו ובעצמו, והוא לא סתם עוד המנון רוק. מאחורי המילים הסתתרה פרידה טרייה וכואבת של פרדי מאהובו דאז, טוני באסטין. השניים נפגשו בדצמבר 1979, כשקווין הופיעו בברייטון (ב-10 בדצמבר, ליתר דיוק, במסגרת ה-CRAZY TOUR), וזו הייתה, לפי כל הדיווחים, אהבה ממבט ראשון שהספיקה להצית את דמיונו של מרקיורי. השיר מתאר אדם המביט לאחור על מערכת יחסים שהגיעה לקיצה, נושא שפרדי ישוב ויחקור בגאונות גם בלהיט הענק IT'S A HARD LIFE כמה שנים מאוחר יותר. אז בפעם הבאה שאתם מזמזמים את הפזמון, דעו שאתם בעצם שותפים לשברון לב מלכותי.

אבל רגע, הדרמה רק מתחילה! הפתיחה של PLAY THE GAME הייתה לא פחות ממהפכנית. צלילי סינטיסייזר צלולים וחלליים של OB-X מתוצרת אוברהיים בישרו על עידן חדש עבור הלהקה. כן, כן, אותה להקה שבמשך שנים התגאתה על עטיפות תקליטיה בכיתוב "אין סינטיסייזרים!" כאילו היו אלרגיים לקלידים. ובכן, שנות השמונים הגיעו, וקווין החליטו שהגיע הזמן לזרוק את השמרנות לפח ולהתחיל להתנסות. התקליט THE GAME, שממנו יצא התקליטון, אכן סימן את כניסתם הרשמית לעולם האלקטרוני, והפך לתקליט הראשון שלהם שכבש את פסגת המצעדים בארצות הברית. כנראה שהסינטיסייזר לא היה רעיון כל כך גרוע, אחרי הכל.

ואם כבר מדברים על שינויים מרעישים, עטיפת התקליטון חשפה לעולם לראשונה את התוספת החדשה והמפתיעה לפניו של מרקיורי: שפם! כן, אותו שפם אייקוני שיהפוך לחלק בלתי נפרד מהפרסונה הבימתית שלו ויעורר דיונים סוערים (או שוערים) יותר. למרבה ההפתעה, מעריצי קווין האדוקים של התקופה לא ממש התלהבו מהלוק החדש, בלשון המעטה. חלקם אף הגדילו לעשות וזרקו סכיני גילוח לבמה במהלך ההופעות, אולי בתקווה שפרדי יקבל את הרמז. הוא לא. השפם נשאר, והפך לסמל.

בצד ב' של התקליטון הסתתר לו שיר בשם A HUMAN BODY, שנכתב ובוצע על ידי המתופף רוג'ר טיילור. למרבה הצער, או שלא, השיר הזה מעולם לא מצא את דרכו לאף תקליט אולפן רשמי של הלהקה. הסיבה הרשמית? חברי הלהקה הרגישו שהוא "לא מספיק קצבי" ופחדו שהוא יפר את האיזון העדין בין שירי רוק לבלדות בתקליט THE GAME. המילים, אגב, לא עוסקות באנטומיה כפי שאפשר אולי לנחש, אלא מספרות את סיפורו הטראגי של רוברט פלקון סקוט, החוקר הבריטי הנודע, שקפא למוות יחד עם כל חברי משלחתו בינואר 1912, במהלך ניסיונם ההירואי לכבוש את הקוטב הדרומי. הם הגיעו לקוטב רק כדי לגלות שהנורווגים הקדימו אותם, ולבסוף נכנעו לתנאים הקשים במסע חזרה.

אז בפעם הבאה שאתם מאזינים ל-PLAY THE GAME, זכרו את כל הדרמה, החדשנות והשפם שהפכו אותו ליותר מסתם עוד שיר – אלא לרגע מכונן בתולדות הרוק. ועכשיו, אם אפשר, מישהו יכול להעביר את סכין הגילוח? סתם, צוחקים אתכם! אין על השפם של פרדי!

ההרצאה "לילה באופרה – הסיפור האמיתי של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-30 במאי בשנת 1979 יצא תקליט חדש לפיטר פרמפטון ושמו WHERE I SHOULD BE.

פרמפטון בספרו: "היו הרבה אנשים מעורבים בזה. התחלתי לעשות את זה לבד, אבל לא באמת היה לי מספיק חומר. עדיין התחריתי אז עם עצמי, וזה היה רף גבוה, אבל פשוט לא קיבלתי השראה. איבדתי את החשק וזה גרם לי לדאוג. זה פגע בי. הייתה לי הצלחה עצומה, אבל הייתה לזה תגובה עצומה. זה היה כאילו הכנסתי את עצמי לצרות בכך שהצלחתי. לא דאגתי לעסקים מזה זמן רב ונאלצתי להתחיל לעשות זאת. פגשתי את אלטון ג'ון שהיה במסיבה בבית של חברי משכבר הימים, הגיטריסט המדהים סטיב לוקאת'ר. שם הוכנסתי לחדר שבו היה אלטון, ושוחחנו די הרבה זמן. אני זוכר שהוא אמר שזה כל כך חבל שאחרי כל סיבובי ההופעות ושנות העבודה שעשיתי, הקריירה שלי החליקה למטה. הבנתי שלא משנה מה עשיתי, זה בערך נגמר. סיימתי. הקריירה הסתיימה. אני לא יכול לעשות את זה שוב. זה מה שהרגשתי".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "פיטר פרמפטון הוא קורבן של ההיסטוריה - ההיסטוריה שלו והיסטוריית הרוק. בלי האלבום FRAMPTON COMES ALIVE הוא היה המודל של הרוקר הנודד עם נגינת גיטרה ממוצעת וקול שאיכשהו עובר. הוא לא היה כוכב פופ אבל מספיק טוב כדי להיות גיבור קאלט. אבל אנחנו נותרנו עם האיש שעשה את FRAMPTON COMES ALIVE, האלבום הכפול הנמכר ביותר בהיסטוריית הרוק. מאז הוא נתון לתכסיסי שיווק שנועדו להפוך אותו לדמות אופנתית שנראה כי אין לו כלל רצון להיות כזו. התקליט הזה מבקש להחזיר אותו לרוק הנוקשה יותר אבל ההפקה מתייחסת אליו יותר כאל זמר, שזה פחות טוב אצלו. פרמפטון בנה את הקהל שלו דרך נגינת הגיטרה שלו ויש מעט מאד ממנה פה. הבלדות שלו הן שניפחוו את הקריירה שלו מעבר לפרופורציות. בניסיון להפוך אותו לזמר פופ, נעשה פה הפשע הגדול ביותר שכל פרפורמר לבן חוטא בו - לעשות גרסת כיסוי למוזיקת נשמה שחורה. זה לא הפרמפטון שצריך להיות. מה שהוא צריך זו להקה קבועה והופעות קבועות בסגנון שהיה לו לפני האלבום הכפול ההוא בהופעה. הוא אולי לא יעשה מוזיקה נהדרת כך וגם יאבד קהל, אבל לפחות זה לא יהיה מביך לשמוע אותו כך".

ב-30 במאי בשנת 1980 מת הבסיסט קארל ריידל, שניגן בלהקת 'דרק והדומינוס' ולאחר מכן בלהקתו של אריק קלפטון במהלך שנות השבעים. מותו בא בגלל אלכוהול וסמים.

נלך עשר שנים לאחור; השנה היא 1970, ואגדת הגיטרה, אריק קלפטון, שבור לב לחתיכות! הסיבה? פאטי בויד, אשתו הדוגמנית הלוהטת של חברו הטוב ביותר, ג'ורג' האריסון מהביטלס, פשוט לא בעניין של לעבור לזרועותיו המחכות. היא הייתה אהבתו הבלתי מושגת, והשיר האלמותי LAYLA נכתב כולו כמכתב אהבה נואש אליה. בזמן שהיא נשארה נאמנה (בינתיים) לביטל, קלפטון שלנו צלל למערבולת אפלה של התמכרות להרואין. הסם הארור שאב אותו מעולם המוזיקה והכניס אותו להסגר ביתי מרצון, הרחק מאור הזרקורים והגיטרות הרועמות. הבריחה הזו נמשכה עד שבשנת 1974 הוא הצליח (סוג של) להיגמל, רק כדי להחליף את המחט בבקבוק ולהפוך לאלכוהוליסט מתפקד. קלאסי קלפטון.

בימים ההם, כשגעגועיו למוזיקה החלו לכרסם בו והוא חיפש ניצוץ חדש, היה זה קארל ריידל, הבסיסט חברו של קלפטון מלהקת הפלא קצרת הימים אך המשפיעה, דרק והדומינוס, שקפץ לעזרה. ריידל, שחי אז בארצות הברית, הרגיש שחייבים להוציא את קלפטון מהבוץ. וכך, כפי שסיפר למגזין GUITAR PLAYER בראיון נדיר משנת 1976: "בנובמבר 1973, אחרי כמעט שלוש שנים שהייתי הרחק מסיבובי הופעות, קלטתי שאריק, שהתרחק מהכל בגלל ההתמכרויות, חייב לעשות משהו. באנגליה לא ממש נשארו לו אופציות, הוא כבר ניסה את כולן. אז הוא צלצל אליי לטולסה, אבל לא ידע למי עוד לפנות. במקרה (או שלא) ניגנתי בדיוק עם הקלידן דיק סימס והמתופף ג'יימי אולדייקר, והזמרת שלנו הייתה מארסי לוי הנהדרת. צירפתי את אריק לחגיגה, והתחלנו לעבוד על מה שיהפוך לתקליט הקאמבק המצליח שלו, 461 OCEAN BOULEVARD. הכל פשוט קרה טבעי בינינו, החיבור היה מיידי".

הקריירה של קלפטון שוב המריאה לשחקים, וריידל נהנה מכמה שנים של תהילה מחודשת, הופעות סולד-אאוט וצ'קים שמנים לצד חברו הטוב. אבל אז, בשנת 1979, טוויסט בעלילה! ריידל ההמום קיבל מכתב פיטורים מקלפטון. כן, כן, מכתב קר ולא אישי, כאילו מפטרים פקיד זוטר. ריידל הפגוע והשבור לא הצליח להתאושש מהמכה, וצלל עמוק לבקבוק הוויסקי, שהפך לחברו הטוב ביותר. ב-30 במאי 1980, בגיל 37 בלבד, נמצא קארל ריידל מת, כתוצאה מנזק בלתי הפיך לכליותיו שנגרם מהאלכוהוליזם הקשה.

אבל רגע, הדרמה הזו לא נגמרת כאן, הו לא! המתופף המוערך ג'ים קלטנר, שניגן עם כל הגדולים מג'ון לנון ועד בוב דילן, ניסה לאתר את ריידל בימיו האחרונים. הוא ידע שמעריצה ותיקה בשם קיי פורבוי, שאהבה והעריצה את הבסיסט המוכשר עוד מסוף שנות השישים הסוערות, היא הכתובת. קלטנר יצר איתה קשר, והיא מיהרה לביתו של ריידל. שם, היא גילתה את גופתו חסרת החיים, ארבעה ימים לאחר מותו. הזעזוע היה קשה מנשוא. קיי פורבוי לא יכלה לשאת את הכאב על אובדן גיבורה, ירתה בעצמה בראשה באמצעות אקדח, ונקברה לצדו של אהובה הנערץ.

ולסיום, טוויסט מצמרר אחרון שסוגר מעגל טראגי: תמונתה של קיי פורבוי מופיעה, כך מתברר, בעטיפה הפנימית של האלבום הכפול של דרק והדומינוס, הלא הוא LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS, אותו אלבום שקלפטון כתב ברובו על אהבתו הנכזבת לפאטי בויד, שיצא לאור עשר שנים בדיוק לפני הטרגדיה הכפולה של ריידל ופורבוי. מי אמר שלרוק אין צדדים אפלים? בהחלט חומר למחשבה.

קלפטון בספרו האוטוביוגרפי: "חשתי אשמה אדירה כשקארל מת. הוא הציל את חיי כשעודד אותי לחזור לעשות מוסיקה, בשנת 1974, אחרי תקופה בה הייתי שקוע בסמים. הוא הציל אותי ואני סובבתי לו את הגב שלי כשהוא היה מאוד זקוק לי. מאז לא ראיתיו וכשנודע לי על מותו, חשתי אחראי למצב הזה. בדיוק

השלמתי אז סיבוב הופעות באנגליה ומותו גרם לי דיכאון אדיר ואיבדתי את עצמי בשתייה. יום נורמלי שלי הפך לרביצה מול הטלוויזיה ודחיה אגרסיבית את כל מי שהגיע לביתי וביקש לעבוד איתי. פשוט רציתי להישאר בבית ולהשתכר. לא הצלחתי להוציא את קארל ממחשבתי".

בדיוק היום, ה-30 במאי, אבל בשנת 1988 הרחוקה, נחת בחנויות (ולתודעת המעריצים המיואשים למדי) התקליט DOWN IN THE GROOVE של הוד דילנותו, בוב דילן. כן, אותו בוב דילן.

הסיפור מתחיל שנה קודם לכן, בתחילת מרץ 1987. דילן עמד בכניסה לאולפני סאנסט סאונד הנוצצים בהוליווד, עם חלום גדול - להקליט אלבום כפול! מין המשך רוחני לאלבום הכפול SELF PORTRAIT, יצירת המופת (השנויה מאוד במחלוקת, תלוי את מי שואלים) שיצאה 17 שנים קודם לכן, בשנת 1970, וגרמה למבקרים לתהות אם דילן איבד את שפיותו או סתם מנסה להתגרות בכולם.

אבל כמו שאומרים, תוכניות לחוד ומציאות לחוד, ולפעמים המציאות קצת פחות מרשימה. בסוף, אחרי שכנראה בחברת התקליטים עשו חישוב כלכלי יעיל, קיבלנו תקליט בודד ובו עשרה שירים בקושי. חמישה מהם, רבותיי, היו קאברים לשירים מוכרים פחות ומוכרים יותר (כמו למשל LET'S STICK TOGETHER הפותח את התקליט, של וילברט הריסון, או RANK STRANGERS TO ME החותם את התקליט, של האחים סטנלי), ושניים מהשירים המקוריים הבודדים היו בכלל חומרים ישנים שדילן שלף מהבוידעם, כנראה מאזור ה"נשתמש כשממש אין ברירה".

האזעקה נשמעה במסדרונות קהילת המעריצים, שהיו רגילים לסטנדרטים מעט יותר גבוהים מהאיש שהגדיר מחדש את הפולק והרוק: "הצילו! דילן איבד את זה סופית! הוא מגרד את תחתית החבית!" ולא, זה לא ממש עזר שהוא גייס לעזרה את התמלילן האגדי של הגרייטפול דד, רוברט האנטר. את מחברת המילים של האנטר, אגב, גילה דילן בזמן חזרות למופע המשותף והמדובר עם הלהקה הפסיכדלית ההיא מסן פרנסיסקו. נחמד, אבל איפה הניצוץ הדילני שאליו התמכרנו?

האמת? דילן היה נראה אז אבוד בחלל, תועה במשבר השראה עמוק. איפה כותב השירים המחונן של שנות השישים? איפה המשורר המחשמל של שנות השבעים? נראה שמישהו החליף אותו בכפיל עייף עם חיבה יתרה לקאברים לא הכרחיים. אז ההחלטה לגנוז את רעיון האלבום הכפול התבררה כנבונה בדיעבד, כי DOWN IN THE GROOVE, איך לומר בעדינות, שחה בים של אי ודאות וביצועים פושרים. הקסם וההשראה האמיתית פשוט סירבו להגיע למסיבה הזאת, והתקליט כולו הרגיש כמו... ובכן, כמו ניסיון לא מאוד מוצלח למלא חוזה הקלטות.

התוצאה? אפילו השרופים שבמעריצים התקשו להתחבר אליה, בלשון המעטה. התקליט הזה בהחלט לא סייע לדילן לבלום את ההחלקה המתמשכת שלו במדרון הפופולריות של אותו עשור אייטיזי קשוח, שהיה מלא בתסרוקות מוגזמות וסינטיסייזרים גועשים. DOWN IN THE GROOVE נחשב עד היום לאחת מנקודות השפל בקריירה המפוארת שלו, אם לא ה-נקודה.

אבל היי, אנחנו מדברים על בוב דילן! האיש הוא פנומן של קאמבקים, אמן ההתאוששות. כמו עוף החול, גם הפעם הוא עמד לקום, לנער את אבק הכוכבים הישן (ואולי קצת עובש מהחבית) ולהמריא מחדש. שנה אחת בלבד לאחר מכן, בשנת 1989, הוא שחרר את OH MERCY, תקליט שהופק על ידי דניאל לנואה הגדול בניו אורלינס הספוגה בבלוז, והיווה את יריית הפתיחה לתקופת זהב מחודשת. התקליט הזה היה מלא שירים מהורהרים, עמוקים ומרגשים, והוכיח שהגאונות עוד שם, פועמת. זו הייתה התחלה שהתפוצצה במלוא הדרה בעשור הבא, שנות התשעים, עם יצירות מופת כמו TIME OUT OF MIND. פתאום, כולם נזכרו מי זה בוב דילן, ולמה הוא אחד היוצרים החשובים בהיסטוריה.

אז כן, DOWN IN THE GROOVE אולי לא היה הרגע הכי מזהיר שלו, אבל היי, גם לאגדות מותר לפעמים לזייף קצת, רק כדי שהקאמבק יהיה מתוק יותר!

ברולינג סטון העניקו לתקליט זה אז רק שני כוכבים וחצי ובאו עם ההסבר הבא בביקורת: "לפי אמות המידה של דילן, האלבום הזה עבר לידה מוזרה וקשה. יציאתו נדחתה יותר מחצי שנה, ורשימת השירים בו השתנתה לפחות שלוש פעמים. אם הקרדיטים של המוזיקאים הם אינדיקציה כלשהי, השירים שהגיעו לחיתוך הסופי מגיעים מחצי תריסר מפגשי הקלטות שונים שנפרשו על פני שש שנים. מה היה הטעם בכל הדשדוש והעיכוב? זה עכשיו תקליט מבלבל, מתסכל ומדהים לסירוגין בדיוק כפי שהיה בגלגולים קודמים. זה מתחיל ונגמר בקאברים חזקים אבל בין לבין, הוא מתנדנד לכל מקום, דקה אחת מתקדם לכיוון מבטיח ולאחר מכן פונה לסמטה מיותרת. הדבר הכי מעצבן פה הוא שבניגוד לתקליט האחרון של דילן, KNOCKED OUT LOADED, שהיה בלגן שנעשה בתום לב, יש אפשרות אמיתית בתוך הכאוס. הדבר המעניין ביותר באלבום הוא האותיות הקטנות. דילן כמובן הרים כמה טיפים לרשת מעריצי הגרייטפול דד כשבתוך העטיפה יש כתובת דואר למידע על מופעים משותפים קרובים, יציאות תקליטים, סרטונים ביתיים ו'מקומות מועדפים בקונצרטים'. מפוקפקות יותר הן מדבקות הכריכה הקדמית; אחת מהן קוראת, 'סט של שירים ורעיונות ראויים למורשת דילן', ומפרטת את העזרה באורחים כוכבי על, מה שמראה שיש פה שיווק אגרסיבי. חברת התקליטים קולומביה גם מזכירה לנו, לא פעם אחת אלא פעמיים, שדילן היה מועמד לאחרונה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. מה, שמא נשכח? זה בהחלט גורם לך לתהות איפה דילן בגיל הביניים קשור לזה; הוא עדיין יודע איך לגרום לנו לנחש. אבל אחרי כל הזמן הזה, לא משנה מה הוא מעלה על הכתב מכאן ואילך, הוא לעולם לא צריך לדאוג שיזכרו אותו במקום שבו הוא היה - ומה הוא השאיר לנו בדרך".

ב-30 במאי 1980 העולם קיבל לידיו את תקליט הסולו השלישי והמסעיר של פיטר גבריאל, יצירת מופת שתשנה את המשחק ללא גבולות! באותם ימים, רבים עוד זכרו לו חסד נעורים כסולנה המיתולוגי של ג'נסיס, אבל הכוכב של גבריאל כאמן סולו כבר החל לנסוק לשחקים. איך לא? עם יצירות שלא התכוונו להתנצל בפני אף אחד והופעות במה שהיו לא פחות ממופע זיקוקים כריזמטי, היה ברור שמשהו גדול קורה.

והמבקרים? הם עפו באוויר! ניק קנט, מבקר הבית האימתני של NME, לא בזבז זמן ופסק נחרצות: "אינני מצפה לשמוע בהמשך שנה זו תקליט טוב יותר מזה". התקליט, שזכה לכינוי החיבה (או האימה, תחליטו אתם) MELT, בזכות עטיפתו האייקונית בה פניו של גבריאל נראים כאילו עברו טיפול פוטושופ קדום ונמסים לנגד עינינו, אכן היה שונה בנוף.

הסאונד שהרעיד את האולפנים

גבריאל, פרפקציוניסט ידוע, חלם על סאונד תופים שיפיל לסתות. הוא פנה למפיק העל סטיב ליליווייט, והשניים רקחו במעבדה צליל מהפכני, שלימים יתברר כסאונד ה-GATED REVERB המפורסם. לימים יספר גבריאל: "הייתי בטוח שהגעתי פה לצליל תופים ייחודי ועכשיו זה מעצבן אותי כשאומרים שחיקיתי את הצליל של פיל קולינס". והטוויסט העלילתי? קולינס עצמו, חברו מג'נסיס, הוא המתופף בתקליט הזה! למעשה, הצליל המדובר פותח על ידי ליליווייט והטכנאי יו פדג'האם, והפך לסימן ההיכר של האייטיז, כשגם קולינס השתמש בו בצורה בולטת בתקליט הסולו שלו FACE VALUE שיצא שנה לאחר מכן, ובמיוחד בשיר IN THE AIR TONIGHT. את גבריאל זה עצבן - ועוד איך!

משחקים ללא גבולות, להיטים ללא רחמים

התקליטון שכבש את האוזניים וגרם לרגליים לרקוד היה GAMES WITHOUT FRONTIERS האדיר. מבקר מלודי מייקר ציין בתבונה אז: "אני מאד מעריך את פיטר גבריאל על חיפושיו הבלתי נדלים במוזיקה. הפעם הוא יצר סוג של עלילת 'בעל זבוב', עם מגרש משחקים בינלאומי והשלכות קודרות שיוצאות ממנו - 'אם מבטים יכלו להרוג, הם ודאי יעשו זאת, במשחקים ללא גבולות, מלחמות ללא דמעות'...". והסאונד? - "נקי ויפהפה כקצהו של יהלום המוצג בחלון ראווה. תקשיבו כיצד כלי ההקשה מתמזגים עם הבס ותבינו". כל התשבחות, כך נכתב, מגיעות למפיק סטיב ליליווייט. "זה תקליטון מאד מתעתע ולטובה", סיכם שם המבקר. צודק בכל מילה!

ומי נתנה שם את הקולות השמימיים ברקע, גם ב-GAMES WITHOUT FRONTIERS וגם בקטע המצמרר NO SELF CONTROL? לא אחרת מאשר האחת והיחידה, המלכה קייט בוש! החיבור בין השניים ניצת לראשונה במופע לזכרו של ביל דאפילד, פועל תאורה בן 21 שעבד עם גבריאל ונהרג בתאונה לאחר מופע הפתיחה בסיבוב הופעות יחיד של בוש בבריטניה, באפריל 1979. מופע הזיכרון, שהתקיים ב-12 במאי בהאמרסמית' אודיאון בלונדון, הפגיש אותם לדואט מרטיט בלהיט של בוש THE MAN WITH THE CHILD IN HIS EYES, והסתיים כשכל המשתתפים שרו את LET IT BE של הביטלס. הכימיה המוזיקלית בין גבריאל לבוש הייתה מיידית. בוש, שכבר בנתה לעצמה שם של יוצרת שירים אניגמטיים עם טקסטים מהפנטים וביצועים מלאי להט, נתפסה, בדומה לגבריאל, כאמנית הפועלת מחוץ למסגרות המקובלות של תעשיית המוזיקה, כזו שבורחת מהגדרות ומלהיטים קליטים מדי, למרות הפוטנציאל הברור.

השיר BIKO: הזעקה שהקדימה את זמנה

אבל גבריאל לא הסתפק רק בחדשנות צלילית. הוא גם אמן עם מצפון חברתי חד כתער. השיר BIKO, החותם את התקליט, היה יריית פתיחה למעורבותו בנושאים בוערים, והוא הציב במרכז את זוועות האפרטהייד בדרום אפריקה, עוד לפני שזה הפך לטרנד הוליוודי בקרב כוכבי רוק ופופ. השיר הזה סימן את הכיוון שאליו יצעד גבריאל בהמשך הקריירה שלו. הוא חש שמקצבי הרוק המסורתיים כובלים אותו, ובאמצעות המקצב האיטי והמהפנט הזה, השואב השראה אפריקאית, יצר דפוס כמעט היפנוטי. "הקצב הוא עמוד השדרה של היצירה", הסביר גבריאל בשנת 1982. "אם תשנו את זה, אז הגוף שנוצר מסביב משתנה גם כן". השיר יצא גם כתקליטון, אך למרבה הצער, לא זכה להצלחה מסחרית גדולה. "התאכזבתי שזה לא הפך להיט", הודה גבריאל, "מאד קיוויתי שזה יהיה המנון נגד האפרטהייד". את השיר הוא כתב על סטיב ביקו, פעיל זכויות אדם שנרצח באכזריות על ידי כוחות משטרה לאחר מעצרו. המבנה האיטי והמהורהר של השיר מאפשר לכל מילה לחדור, לכל פעימה להדהד, ולכל פרט מזוויע בסיפור לשקוע עמוק בתודעה.

הפרה של FAIRLIGHT והמהפכה הדיגיטלית

ואם כבר מדברים על מהפכות, אי אפשר שלא להזכיר את ההשקעה הכספית המטורפת של גבריאל בטכנולוגיה חדשנית: רכישת סינטיסייזר FAIRLIGHT CMI. הכלי האוסטרלי המופלא הזה, שאיפשר לדגום צלילים טבעיים ולנגן אותם במגוון גבהים ועיבודים, היה לא פחות מגילוי מרעיש. גבריאל היה מהחלוצים בבריטניה לאמץ את הפלא, שעלה אז סכום אסטרונומי של כ-10,000 פאונד! זו לא הייתה התחייבות פיננסית של מה בכך, אבל גבריאל, איש חזון, לא רק רכש את ה-FAIRLIGHT אלא גם שכנע את בן דודו, סטיבן פיין, לייבא את המכשיר לאנגליה, מהלך ששינה את פני המוזיקה בשנים הבאות. המכשיר איפשר יצירת עולמות צליל חדשים לחלוטין, והיה אבן דרך משמעותית בהתפתחות המוזיקה האלקטרונית והפופ. "זה היה אחד הדגמים המוקדמים של FAIRLIGHT", סיפר גבריאל למגזין ב-2007, והוסיף בהומור האופייני לו, "בסגנון גבריאל טיפוסי, אם אני רוצה חצי ליטר חלב, אז אני קונה את הפרה". מלך!

ומה כתבו על התקליט אז ברולינג סטון?

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "אלבום הסולו השלישי של פיטר גבריאל נדבק בראש כמו הגיבורים הרדופים של מיטב הסרטים. השיטות של גבריאל דומות לאלה של גרהם גרין, ריימונד צ'נדלר ואריק אמבלר. הזמר מבסס דמות 'תמימה' הצופה מרחוק בשחיתות החברה עד שהיא מוצאת את עצמה נמשכת באופן בלתי נמנע לעבר מרכז האירועים. לבסוף, אותה דמות לא בטוחה היכן מסתיימת ההתבוננות ומתחילה השותפות.

גם בעוד המכשור של פיטר גבריאל עושה שימוש בתופים אפריקאים, חליליות סקוטיות, אפקטים אלקטרוניים (עם הגיטרה של רוברט פריפ) והשריקה המעודנת ביותר מאז הסצנה בסרט 'הגשר על נהר קוואי', המוזיקה בנויה על סאונד שעוזר להפוך את הרוק לבעל ברית מסוג הקמפיין החברתי שגבריאל שר עליו. כשהמוזיקה רועמת באקורדים כוחניים, אין שום רמז לרזולוציה או לגאולה אלא רק צליל החלשים שנרמס על ידי החזקים. הנחמה לסולו הסקסופון של דיק מוריסי, הרגע האחד של המתיקות הטהורה של התקליט, נחרבת מייד על ידי תוף הבס והאימה החוקרת של השיר I DON'T REMEMBER, שמכה בתקווה עם צינור גומי.

לא שפיטר גבריאל תמיד נמצא במטרה. המחווה שלו למשורר ולאמן השחור סטיבן ביקו, שנרצח ככל הנראה על ידי משטרת דרום אפריקה, היא בלבול. אי אפשר לעמוד בפני המנגינה והדינמיקה של BIKO, אולם מה שיש לגבריאל לומר הוא בעיקר סנטימנטלי. הוא אומר שהוא לא יכול לישון בלילה כי 'האיש מת'. למה הוא לא יכול לישון? אחרי כל הקטל שהזמר הציג כאן - 'משחקים ללא גבולות' מצמצם את המלחמה עצמה למשהו בלתי נמנע כמו משחק של ילד. אז מה זה עוד גוף אחד? הרבה, כמובן, אבל לא מהסיבות שגבריאל מציע.

פיטר גבריאל הוא רוק פוליטי, שלכוד באמצע הדרך. גבריאל רואה את האימה האישית בכל דבר. הוא גורם לאופטימיות ולשמחת המיינסטרים של טום פטי או ברוס ספרינגסטין להיראות גרועה יותר מנאיבית. הוא גורם לך להבין מדוע זה עשוי להיות שקר. זה תקליט אדיר. לכל הפחות, גבריאל השליך מעליו את האלמנט הפרחוני ששלט בעבודתו בג'נסיס. הוא לא נסוג מכלום עכשיו. הוא נרתע, זה נכון, אבל הוא אף פעם לא נכנע. פיטר גבריאל רואה את העתיד גיהנום, ללא דרך מילוט".

במהרה יהפוך גבריאל ליוצר מרכזי גם בזרם מוזיקת העולם ואף יתפקד כשגריר בה. האלבום השלישי שלו היה הדבר בו אנשים הבינו שהשם פיטר גבריאל יישאר בעולם המוזיקה לזמן רב.

גם זה קרה ב-30 במאי. היכונו למסע בזמן אל כמה מהרגעים הכי עסיסיים, מצחיקים וגם קצת מביכים בתולדות המוזיקה הפופולרית. קבלו אותם, בלי צנזורה ובלי הנחות!

בואי, ג'אגר ועין אחת שובבה (1968, 1974)

הייתם מאמינים? בשנת 1968, עוד לפני שהפך לאייקון זיגי סטארדסט, דיויד בואי ניסה את מזלו במשחק! הוא נשלח לאודישן לסרט THE VIRGIN SOLDIERS, וזאת רק אחרי שמיק ג'אגר, סולן הרולינג סטונס בכבודו ובעצמו, אמר בנימוס (או שלא) "לא תודה" להפקה. הפגישה הגורלית נערכה עם במאי הסרט, ג'ון דקסטר, במסעדת ALVARO'S היוקרתית בצ'לסי. בואי, שלא בחל באמצעים, ניסה לשכנע את דקסטר כשסיפר שאחת מעיניו היא עין זכוכית. חשיפה: זו לא הייתה הפעם היחידה שבואי פיזר סיפורים על השוני בעיניו. האמת המוכרת היא שהמראה הייחודי של עינו נגרם לאחר קטטה סוערת על ליבה של נערה עם חברו הקרוב, ג'ורג' אנדרווד, שהנחית אגרוף מדויק וגרם לאישון מורחב קבוע (מצב רפואי המכונה אניסוקוריה). דקסטר, כנראה לא קנה את סיפור עין הזכוכית, וסבר שאיכותו של בואי "חמקמקה מדי" מכדי לזהור על המסך הגדול. קאט למרץ 1974: בואי כבר סופרסטאר ענק, והפעם הוא נפגש עם אותו דקסטר כדי לבדוק אפשרות להעלות את יצירת המופת הפוסט-אפוקליפטית שלו, התקליט DIAMOND DOGS, כהצגה בימתית גרנדיוזית. אז מי צחק אחרון?

כשסופרגרופ לא ממריא (1969)

אפילו האלים יכולים למעוד! בשנת 1969, להקת העל BLIND FAITH, שאיחדה אגדות כמו אריק קלפטון הגיטריסט, הקלידן והזמר סטיב וינווד, המתופף הפרוע ג'ינג'ר בייקר (שלושתם יוצאי להקות CREAM וטראפיק) והבסיסט ריק גרץ' (לשעבר מלהקת פאמילי), נכנסה לאולפן. וינווד הביא איתו שיר חדש ומבטיח בשם TIME WINDS. למרות הכישרון העצום שהתרכז בחדר, השיר פשוט לא הצליח "להתרומם" בהקלטה והעבודה עליו הופסקה. חבל, כי התקליט היחיד שלהם, שנשא את שם הלהקה ויצא באותה שנה עם עטיפה שנויה במחלוקת (זוכרים את הילדה העירומה אוחזת במטוס כסמל פאלי?), הפך לקלאסיקה מיידית והוכיח את הפוטנציאל האדיר - למרות שצדו השני היה די מרוח.

הסטונס באמריקה: תוספת קטנה, הבדל גדול (1964)

האמריקאים אוהבים את זה ברור! בשנת 1964 יצא בארצות הברית התקליט הראשון של הרולינג סטונס, כחודש וחצי לאחר צאתו באנגליה. בעוד שבממלכה המאוחדת התקליט יצא עם עטיפה נקייה ונטולת כיתוב לחלוטין בחזית, בהדפסה האמריקאית, ששווקה תחת השם ENGLAND'S NEWEST HIT MAKERS, נוסף, איך לא, כיתוב בולט עם שם הלהקה וההצהרה השיווקית. ככה זה כשרוצים לכבוש יבשת חדשה!

פליטווד מאק: החינם שעלה ביוקר (1969)

לפעמים גם כוונות טובות מסתיימות בפיצוץ. בשנת 1969, להקת פליטווד מאק, עוד בתקופת הבלוז המוקדמת והמחשמלת שלה עם הגיטריסט האגדי פיטר גרין, הופיעה בפסטיבל חינמי בקאמדן, לונדון. נשמע כמו מחווה יפה לקהל, נכון? אז זהו, שלא ממש. החינם הזה עלה ללהקה ביוקר כשחבורה של חוליגנים החלה לצעוק בקולי קולות לעבר הבמה ואף השליכה בקבוקים על חברי הלהקה. המוזיקאים ההמומים, ובצדק, החליטו שהבריאות שלהם חשובה יותר וירדו מהבמה, מפסיקים את ההופעה באמצע. כנראה שלא כולם העריכו את הנדיבות.

אצבע שבורה, סיבוב מבוטל (1987)

אוי, האצבע! בשנת 1987 נאלצה להקת דיפ פרפל לבטל סיבוב הופעות שלם שנועד לקדם את תקליטה HOUSE OF THE BLUE LIGHT. הסיבה? לא פחות ולא יותר מאשר אצבע שבורה של הגיטריסט הווירטואוז והקפריזי, ריצ'י בלאקמור. מסתבר שגם גיטריסטים אגדיים תלויים באצבעותיהם, ואחת סוררת יכולה להשבית אימפריה שלמה. מעריצים רבים נאלצו להמתין בסבלנות להזדמנות הבאה לראות את האיש בשחור האגדי בפעולה.

ריק ווייקמן והערפל המלכותי (1975)

כשרוק מתקדם פוגש החלקה על הקרח... זה יכול להסתיים רק בצורה אחת: מוגזמת! בשנת 1975, הקלידן האגדי של להקת יס, ריק ווייקמן, הידוע בחיבתו לפרויקטים שאפתניים, העלה הפקת ענק של יצירתו, "המסע המיתולוגי של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול על הקרח", באיצטדיון וומבלי. ההפקה כללה, בין היתר, משטח החלקה על הקרח שעליו החליקו רקדנים מחופשים. הכל טוב ויפה, עד שבשלב מסוים הרקדנים המסכנים איבדו קשר זה עם זה בגלל ערפל סמיך שנוצר מאפקט הקרח היבש של המשטח. התקלות שנגרמו הפכו מאז לאחד מרגעי הפומפוזיות הבימתית הגדולים והזכורים ביותר בעולם הרוק המתקדם. לפחות היה קריר באצטדיון!

יוסוף אסלאם וההתבטאות שזעזעה (1989)

מילים יכולות לפגוע, ובמקרה הזה, גם להרחיק מעריצים. בשנת 1989 הופיע יוסוף אסלאם (לשעבר הזמר קאט סטיבנס) בתוכנית טלוויזיה בריטית בשם HYPOTHETICALS. במהלך התוכנית הוא התייחס לפתווה, צו המוות הדתי שהוציא האייתוללה חומייני נגד הסופר סלמן רושדי, בעקבות פרסום ספרו "פסוקי השטן". כשנשאל אם ישתתף בהפגנה שבה שורפים בובה בדמותו של רושדי, ענה אסלאם תשובה מצמררת: "אני מקווה שבמקום בובה, זה יהיה הדבר האמיתי". דבריו הקשים גרמו לתדהמה ולזעם, ומעריצים רבים שלו, שזכרו לו את שירי הפולק העדינים והמסרים של שלום ואהבה, התרחקו ממנו עוד יותר.

הנבואה על אלביס (1977)

צירוף מקרים מצמרר או כוח נבואי? בשנת 1977, מתקשרת בשם גלוריה ג'יימס עלתה לכותרות כשניבאה שהמלך הבלתי מעורער של הרוק'נ'רול, אלביס פרסלי, ימות בקרוב. דעותיה שודרו בתחנת הרדיו WMEX מבוסטון והגיעו לאוזניו של אלביס ומקורביו. בעקבות התחזיות המאיימות, מאבטחים הקיפו את אלביס יום ולילה. במהלך מופע שקיים באותו יום בקולוסיאום בג'קסונוויל, פלורידה, אלביס, שכבר נאבק בבעיות בריאות קשות ובהתמכרויות, דיבר עם המעריצים וסיפר על בעיותיו הרבות. באופן טראגי, מספר חודשים לאחר מכן, באוגוסט 1977, אלביס אכן הלך לעולמו.

בואי האב הנבוך והשיר שנולד (1971)

התרגשות אבהית יכולה לבלבל גם את הכוכבים הגדולים! ב-30 במאי 1971, נולד בן לדיויד בואי ולאשתו דאז, אנג'לה. השם הנבחר: דנקאן זואי הייווד בואי (שיהפוך לימים לבמאי סרטים מצליח ומוערך, דנקאן ג'ונס, שאחראי לסרטים כמו "ירח" ו"קוד מקור"). בואי, שהיה בביתו והאזין לתקליט המופתי של ניל יאנג, AFTER THE GOLDRUSH, קיבל את שיחת הטלפון המרגשת מבית החולים ברומלי, שבישרה לו על הולדת בנו. הזמר המאושר מיהר לבית החולים, ולמרבה התדהמה והמבוכה, התבלבל שם בין התינוקות! במשך כמה דקות הוא הרעיף את אהבתו האבהית הראשונה על תינוק שאינו שלו, עד שאחות הצביעה על התינוק הנכון. כדי להנציח את הרגע המאושר (ואולי קצת את הפדיחה), בואי השלים את כתיבת השיר המקסים KOOKS, שנכלל בתקליטו HUNKY DORY ועליו עבד יותר משנה עד אז. בשנת 1973 סיפר בואי על מקור השם לבנו: "נתתי לו את השם מחוברת קומיקס על באטמן. אני הולך להגיד לו בהמשך שהוא יוכל לקרוא לעצמו באיזה שם שיחפוץ בו, אם לא יאהב את הבחירה שלי". נו, אז מסתבר שהבן לא אהב את הבחירה.

אוזי נגד איומי: הקרב על הממלכה השחורה (2009)

גם בחברות הכי טובות (או לפחות הכי רועשות) יש מריבות על כסף. בשנת 2009 תבע הזמר אוזי אוסבורן את טוני איומי, הגיטריסט של להקת בלאק סאבאת', על ענייני תשלומי תמלוגים. אוסבורן, נסיך האופל, האשים את איומי בטענה כוזבת שיש לו זכויות בלעדיות על שם הלהקה, ולכן כל התמלוגים ממכירת סחורה עם שם הלהקה הגיעו רק לכיסו של הגיטריסט. אוזי דרש פיצויים בסכום לא מוגדר, החזר אובדן רווחים והכרזה שהוא מחצית הבעלים של הסימן המסחרי BLACK SABBATH. איומי, מצידו, טען שאוסבורן ויתר באופן חוקי על הזכויות על שם הלהקה עוד בשנות השמונים. אוסבורן סיכם ואמר שהוא מאמין שכל ארבעת חברי הלהקה המקוריים צריכים לחלוק את שמה של בלאק סאבאת' באופן שווה. הדרמה הזו רק הוסיפה עוד פרק עסיסי לסאגה הבלתי נגמרת של אבות המטאל.

רותי נבון: כוכבת עם נשמה של לוחמת (נולדה ב-1951)

היום אנחנו מצדיעים לזמרת ישראלית אמיתית, רותי נבון, שנולדה בשנת 1951 והפכה לאחד הקולות הגדולים והמרגשים במוזיקה שלנו! היא פרצה ככוכבת בצוות הווי פיקוד הדרכה לשנת 1971, והמעבד-מלחין האגדי, אלדד שרים, סיפר לי שכאשר שמע לראשונה את קולה העוצמתי, הוא פשוט היה חייב לתת לה משפט סולו קטן אך אפקטיבי ביותר בשיר "כל מה שרציתי" (שהלחין למילים של יוסי בכר). הסולן הראשי בשיר הזה היה יוני נמרי, לימים בעלה של רותי. את טבילת האש האזרחית הראשונה עשתה בהצגה "אל תקרא לי שחור", אך ההצלחה גבתה מחיר כבד כשהיא איבדה את קולה לתקופה מסוימת ונאלצה לנוח. כשהחלימה, נראה היה שהפריצה הגדולה בדרך: היא שרה באירוע הראשון של פסטיבל הזמר 1973 את השיר "נצח ישראל", אך למרבה הצער, יום לאחר הפסטיבל הייתה מעורבת בתאונת דרכים שפצעה אותה וגרמה לה להיעדר שוב מהבמה. השיר הועבר מיד לשלישיית "שוקולד מנטה מסטיק", שזכתה להצטלם עמו לטלוויזיה שהעבירה את כל הפסטיבל בשידור ישיר. אך רותי, כמו עוף החול, לא ויתרה. עם החלמתה, התגייסה להפקת ערב משירי החיפושיות בעברית, הפקה שלבסוף לא יצאה לפועל. היא גם הצטלמה עם מישה סגל ולהקתו לתוכנית שצילם צוות טלוויזיה גרמני על אמני ארצנו. זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור, ורותי הסתובבה ברחבי הארץ (עם יוני נמרי, שלישיית אף אוזן גרון ונגנים כמו מאיר ישראל וחיים רומנו), ובראשה כבר הדהד הרעיון להקליט תקליט סולו. ועוד איזה תקליט! עם להיטי ענק כמו "חשמל זורם בכפות ידיך", "גשם בעיתו" (עם צליל המלוטרון המכשף שהיה באולפני טריטון, הגיטרה הבלתי נשכחת של חיים קריו וחליל הקסם של רומן קונסמן), ו"בין האצבעות" (שצביקה פיק יצר וגם הקליט גרסה משלו לפני כן). וכן, בתקליט הזה נמצא גם השיר ההוא מפסטיבל הזמר - "נצח ישראל". ולקינוח, סקופ מעניין ביותר שגיליתי על הקשר בין רותי נבון ללהקת כוורת האגדית נמצא בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967" – שווה בדיקה!

רדיוהד בורחים אל השכחה (2001)

מה קורה כשלהקה בשיא הצלחתה מחליטה לפרק הכל ולהתחיל מחדש? בשנת 2001 הוציאה להקת רדיוהד את האלבום AMNESIAC, ומבקר הרולינג סטון קלט מיד את המהלך: "בין סיבובי הופעות באצטדיונים לאלבומים להיטים, להקת רדיוהד רוצה להתרחק מהכל. לא לשבוע בגואה או קיץ בפרובנס אלא בריחה שלמה יותר: אל השכחה. השירים באלבום החדש מדברים על התאבדות, גירושים, פרנויה והיעלמויות מסתוריות, והמוזיקה עוקבת אחריהם. זו היא עבודתה של להקה שנחושה לרדוף אחרי הדחפים הסוררים והמוזיקליים ביותר שלה לאן שהם עלולים להוביל. ככזה, זו הוכחה ברורה לכך שדחף הרוק המתקדם שרד את המאה העשרים. באלבום שנעשה במהלך אותם מפגשי הקלטה שהניבו את האלבום KID A בשנה שעברה, רדיוהד יצאו למחוק את כל מה שציפו מהם מאזיניהם פעם. הלהקה מתנהגת כמו חבורת אמנים וממשיכה לבטל את הסגנון שהפך את החברים לנושאי דגל של בריט-פופ הימנוני בשנות התשעים. הם התחילו את זה ב-KID A על ידי מיסוך הזהות הישנה שלהם בתור להקת רוק מונעת גיטרה ופה הם המשיכו לפרק את זה. כל מה שנותר לסמן ברדיוהד הוא קול הטנור הכואב של ת'ום יורק, שמתקרב יותר ויותר אל הקצה שלו. האלבום הבא יגיד לנו האם דלת המלכודת נסגרה היטב מאחורי הלהקה".

בונוס - גם זה יצא החודש בשנת 1977 (לא ידוע באיזה יום בדיוק): התקליט BOOK OF DREAMS, של סטיב מילר באנד.

ידוע שסטיב מילר לוקח כמה שנים בין אלבומים כדי להקליט את האלבום הבא, אבל אחד החריגים הבודדים לכלל זה היה ספר החלומות שלו מאז. עם אלבומו הקודם שיצא שנה קודם לכן, FLY LIKE AN EAGLE, שעדיין הצליח במצעדים, מילר הוציא סט שירים נוסף שהוקלט במהלך אותם סשנים להקלטת התקליט הקודם.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על תקליט זה: "יש כל כך הרבה דברים נחמדים שאתה יכול לומר על האלבום החדש של סטיב מילר. אפשר לומר, למשל, שהוא נשמע נהדר בווליום רם מאוד, עם המקצבים המלאים שלו שדוחפים אותך לסוג של חלל קריסטל בהיר. אפשר לדבר על כמה הסאונד פתוח, כמה נקבובי ועשיר הוא, וכמה קולו של מילר שטוף שמש וידידותי לגמרי. אתה יכול לדבר בלי סוף על השימוש המיומן בטכניקת הקלטה מודרנית כדי להשיג אפקטים מרקמיים מרגשים. אבל הדבר החשוב לומר, וצריך לעשות זאת מיד, הוא עד כמה המוזיקה הזו הייתה מתאימה בצורה מסנוורת אם היא הייתה משולבת עם סרטון פרסומת של פפסי.

לאלו שנחרדו מההתקדמות הניסיונות הגרוטסקיים יותר או פחות של הביץ' בויז לקאמבק יצירתי, ההצלחה המסחרית האחרונה של שורדי מסע כמו פיטר פרמפטון, פליטווד מק וסטיב מילר היא סימן משמח. זה אומר שרוק נינוח וטקסטים חסרי מחשבה עדיין יכולים להיות פה מלבד אנשי לוס אנג'לס כמו לינדה רונסטדט ולהקת איגלס. מה שעומד על הפרק הוא העתיד של הרוק בכביש מהיר פתוח.

כשהביץ' בויז לא יציבים במגמת המציאות, זה תלוי באנשים כמו מילר לנסות את המוזיקה האוורירית חסרת הדעת שכל העולם רוצה ואפילו פול מקרטני לא יכול לספק אותה בכל פעם. אבל זה עסק מסובך; אתה לא יכול פשוט לחזור על הדברים הישנים של הביץ' בויז. הם הטיפו כיף לדור שהיה; מילר צריך להטיף כיף לדור שמתקרב.

למילר יש אינסטינקט קינון חזק. רעיון הכיף שלו הוא כנראה שילוב של בידוד כפרי ועצמאות וביתיות מאושרת. בתור כותרת של אלבום שכולל בעיקר שירים על אהבה, ספר החלומות שלו לא שונה בהרבה מתיבת תקווה. בשיר 'סווינגטאון', הוא מתרנן, "קדימה לרקוד/בואו נעשה קצת רומנטיקה'. בשירים אחרים הוא שר על הצורך בבית ועל הכאב שביציאה ממנו. ואז יש את TRUE FINE LOVE שבו הוא באמת משנה את הגובה שלו: 'אז קדימה מותק', הוא שר הפעם, 'אנחנו הולכים להקים משפחה'.

זה די מסכם את מה שיש למילר לומר. רוב האנרגיות שלו כנראה נכנסו לסאונד, ועם תוצאות טובות. במיטבה, המוזיקה של מילר תמיד הייתה עשירה, קצוצה ומאופיינת במומנטום עוצמתי שלא דומה לזה של פליטווד מק. במקרה הגרוע ביותר - כאשר הפריע לו דימוי סכיזואידי, חברי להקה שמתחלפים כגרביים והיעדר כל כך ברור של מטרה כלשהי לעבודתו - זה היה מרושל, חסר מטרה ומשעמם. אבל מילר החל לחלץ את עצמו מהשפל שלו עם הג'וקר בשנת 1973, ולאחר מכן הוא נקט בצעדים כדי להבטיח שהדברים ילכו כשורה.

למרות שתשעת האלבומים הראשונים שלו נדחסו לתקופה של שש שנים, הוא לקח את הזמן שלו להקליט לאחר מכן. כשהוא סוף סוף הוציא את FLY LIKE AN EAGLE, לפני 13 חודשים, זה השתגע בחנויות התקליטים. התקליט היה כל כך גדול עד ש'ספר החלומות', שלמעשה היה מתוכנן לצאת כבר בדצמבר האחרון, היה צריך להישמר במשך חודשים. עכשיו זה מגיע לרמת תקליט זהב; הצלחה חוזרת נראית בלתי נמנעת.

זה הגיוני כי הם בעצם אלבומים תאומים, שהוקלטו ברובם במהלך שלוש השנים שאחרי הג'וקר. הקודם הוא אולי קצת יותר חזק אבל אפילו על זה אפשר להתווכח. יש כאן את אותו ביטחון עצמי יציב, אותו ביטחון שהפך את התקליט הקודם לכל כך קל ליהנות ממנו. ברור שמילר יודע בדיוק מה הוא עושה. כל החלטת הפקה - כרגיל, הוא הפיק בעצמו - נעשתה כדי למקסם את ההשפעה הדרמטית של מה שמניע את רוב השירים האלה. המגע של המפיק קל ובטוח; הוא מבהיר את הצליל ומותח את הממדים המרחביים שלו. קולו של מילר, פתוח ומתבגר כתמיד, מגיע ורענן ומקפיץ. כל זה נותן לשירים סוג של משיכה פשוטה שאין לעמוד בפניה וכל כך חיונית לסגנונו של מילר.

מה שמילר הרוויח במהלך שלוש שנות היעדרותו מסצנת המוזיקה היה הביטחון להפיל את המסכות שלו. בתקליט FLY LIKE AN EAGLE זה היה האלבום הראשון שבו הוא לא הסתתר מאחורי סוג הפרסונה ובמקום זאת יש את דמותו של סטיב מילר ה'אמיתי' - איש חייכן שחושב לוותר על הפרארי שלו (לפי מגזין פיפל) בשביל טרקטור. סטיב מילר האמיתי רק רוצה להתיישב ולגדל ילדים ולחיות בפאר יוקרתי ולהראות שזה מהנה כמו לגלוש. כך גם מיליוני בני גילו. זה נחמד שהם מתאחדים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459