רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-31 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-31 במאי בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אשמח לנגן בהקלטות של אחרים אבל נראה לי שמפחדים לבקש ממני. ניגנתי בהמון הקלטות של אחרים. ניגנתי פסנתר בשיר של ההוליס, HE AIN'T HEAVY, HE'S MY BROTHER. אז רק התחלתי את דרכי וכשזה הפך ללהיט, ההוליס אמרו שהבסיסט שלהם ניגן בפסנתר. זה ממש תיסכל אותי" (אלטון ג'ון לעיתון KEYBOARD, בשנת 1981).

ב-31 במאי בשנת 1975 ביצעה להקת הרולינג סטונס טריק שיווקי מיוחד.

חברי הלהקה החליטו לקדם את בשורת סיבוב ההופעות האמריקאי שלהם באופן שונה ממה שהורגלו לו עד אז. הם עמדו על משאית שנעה בשדרה החמישית שבניו יורק כשבכוונתם להודיע בצלילים ובתנועה לקהל המופתע, עם ביצועי שירים כמו BROWN SUGAR. כמו כן, עבור אחד מחברי הלהקה הייתה זו הופעת בכורה במסגרת זו. היה זה הגיטריסט רוני ווד, שהחליף את מיק טיילור שפרש. ווד גם עמד לחגוג את יום הולדתו יום לאחר מכן, כך שזה בא כמתנת יום ההולדת הטובה ביותר שיכל לאחל לעצמו.

הטריק השיווקי הזה עשה את שלו והדי צליליו הגיעו למרחקים. מיק ג'אגר: "אני חושב שזה היה הרעיון של צ'ארלי ווטס, המתופף שלנו. הוא חובב ג'אז נלהב ונזכר בטריק שעשו נגני הג'אז בימים ההם בהארלם. הם נהגו לקדם הופעות על גבי משאיות. מאז אנחנו מחשיבים את הרגע השיווקי הזה כטוב ביותר שעשינו".

ב-31 במאי בשנת 1975 פורסם במלודי מייקר ראיון עם פול מקרטני, שביקש לקדם את התקליט החדש של להקת כנפיים, VENUS AND MARS.

"הקלטנו את התקליט בניו אורלינס כי עד אז לא הייתי שם, חוץ מפעם אחת בה לא ראיתי שום דבר חוץ מאשר את החלק הפנימי של משאית, שלקחה את הביטלס. הדבר היחיד שזכרתי מניו אורלינס היה המיטה הרוטטת בבית המלון ושמזג האוויר היה חם מאד. אז החלטנו להגיע לניו אורלינס כדי לספוג את האווירה ולהקליט. אז גילינו שהמרדי גרא התקיים בדיוק כשהיינו שם.

כתבתי את רוב השירים לתקליט עוד לפני שהגענו לשם וג'ימי מקולוק, הגיטריסט שלנו, כתב שיר אחד עם חבר שלו. הגענו לניו אורלינס מג'מייקה, כשבאמתחתי רשימה אדירה של שירים שכתבתי ושכל מה שנותר לי הוא לסדר אותה בסדר הנכון. הפעם האחרונה שעבדתי כך הייתה כשהדבקתי את המחרוזת בתקליט אבי רואד.

הרבה אנשים חושבים שוונוס ומאדים באים לסמן סימנים אסטרולוגיים אך האמת שכל הקונספט בא עם מזל בלבד. ישבתי בחדר והתחלתי לשיר שטויות כשלפתע צץ לי רעיון על בחור שמחכה להסעה חללית שתיקח אותו למסע. לאחר מכן נדהמתי כשמישהו סיפר לי שוונוס ומאדים הם הכוכבים הקרובים ביותר לכדור הארץ, משני הצדדים. כל יום לומדים משהו חדש".

ההרצאה "פול מקרטני פורש כנפיים", להזמנה: 050-5616459

ב-31 במאי בשנת 1979 יצא תקליט חדש ללהקת אי.אל.או (תזמורת אורות החשמל) ששמו DISCOVERY. מאמר מיוחד עליו, עם פרטי מידע נדירים שלא הכרתם, נמצא בבלוג מוסיקה זה.

ואפרופו אי.אל.או - ב-31 במאי בשנת 1948 נולד צ'לן העבר שלה, מייק אדוארדס. הוא היה חבר בלהקה משנת 1973 ועד 1975. בשנת 2010 הוא נהרג כשנסע במכוניתו וערמת חציר ענקית התגלגלה מהר ונחתה על הרכב בעוצמה רבה.

ההרצאה "התזמורת המחשמלת" להזמנה: 050-5616459

ב-31 במאי בשנת 1948 נולד המתופף האגדי של עולם הרוק - ג'ון הנרי בונהאם, מלהקת לד זפלין.

בתאריך זה, בשנת 1973, הופיעה זפלין באיינגלווד שתי הופעות, שהכרטיסים להן נחטפו תוך שעתיים. בכך שברה הלהקה שיא של מכירות במקום זה, שהחזיקה עד אז להקת הרולינג סטונס. ארבעת חברי הלהקה היו במצב רוח מרומם וכושר טוב, למרות פציעה באחת מאצבעותיו של ג'ימי פייג', שקצת הקשתה עליו לנגן.

במהלך ההופעה נרשמו כמה תקלות עם המוניטורים שהוצבו על הבמה, אבל אי אפשר היה לעצור את הלהקה שבאה ליהנות ולחגוג יום הולדת רוקי למתופף שלה.

רוברט פלאנט הודיע בחגיגיות לקהל כי 'היום זה יום הולדתו ה-21 של בונהאם והוא תמיד נמצא רק בגיל הזה. אני מכיר אותו כבר 15 שנה והוא תמיד היה מנוול'. היצירה 'מדרגות לרקיע' הוקדשה בערב זה לבונהאם, שחגג למעשה יום הולדת 25. לפני הגעת הקטע 'מובי דיק', הכריז פלאנט: "זה יום ההולדת של הג'נטלמן שאיתנו פה. אני חושב שזה הוגן שניתן לו הערב לדפוק על הביצים שלו".

בונהאם יצא לאחר מכן בסולו תופים מרעים במיוחד, שנמשך 16 דקות. עם סיומו עודד פלאנט את הקהל לשיר שיר יום הולדת לחתן האירוע. לקראת סיום המופע סיפר פלאנט לקהל על ג'ימי פייג': "ג'ימי נפצע באצבעו לפני יומיים ונאלצנו לבטל את ההופעה של אתמול. הוא מנגן היום כשמדי פעם הוא טובל את ידו בקערה עם מים".

לאחר המופע נערכה מסיבת יום הולדת לבונהאם בלורל קניון. הוא הגיע לשם כשהוא לבוש בחולצה ובגד ים צמוד. במהלך האירוע החליט לפתע בונהאם כי הוא זורק את כולם לבריכה. מנהל הלהקה, פיטר גרנט: "הגענו למסיבה וכולם שם צפו בסרט 'גרון עמוק' כשהם לבושים בטוקסידו ומעשנים את הג'וינטים שלהם עם מחזיקי סיגריות. הייתה שם גם עוגה שנראתה כמו עוגת חתונה. ג'ורג' האריסון, שהגיע לשם, הרים את השכבה העליונה של העוגה ודחף אותה לפנים של בונהאם.

אבל מיד לאחר מכן נזכר האריסון עם מי הוא מתעסק והחוויר. לג'ון בונהאם אין מחשבה הגיונית. הוא מתפוצץ בשנייה. אז ג'ורג' החל להימלט החוצה וג'ון דולק אחריו, תופס אותו ומשליך אותו לבריכה. אשתו של ג'ורג', פאטי, יצאה החוצה כשהיא צורחת והושלכה גם היא לבריכה. לאחר מכן הושלכו כל השאר, חוץ ממני. הם ידעו שאסור להתעסק איתי".

ההרצאה על לד זפלין ("מדרגות לגן עדן") - להזמנה: 050-5616459

ב-31 במאי בשנת 1982 יצא תקליטון חדש ללהקת SURVIVOR עם השיר EYE OF THE TIGER.

שיר זה נכתב לפי בקשתו של השחקן סילסטר סטאלון (שבארץ אהבו לקרוא לו, משום מה, סטאלונה) להביא שיר נושא לסרט השלישי בסדרת סרטי "רוקי". טוני סקוטי, המנהל של להקת SURVIVOR (שבארצנו קראו לה אז בשם "ניצול"), השמיע לסטאלון את אלבומה הקודם והשחקן התלהב מהצליל שלה. בתחילה חשב סטאלון להשתמש בסרט בשיר ידוע אחר, עד שהבין שיש בעיות עם ענייני זכויות, כפי שסיפר קלידן הלהקה, ג'ים פטריק: "מכשירי מזכירה אלקטרונית היו עדיין חידוש אז ולראות שהאור מהבהב עם הודעה חדשה היה ריגוש. כשלחצתי על כפתור ההפעלה שמעתי, 'היי, יו, ג'ים! זה סילבסטר סטאלון'. המבטא היה מוגזם שחשבתי כי זו מתיחה, אבל זה היה הוא. זו באמת הדרך בה הוא מדבר".

פטריק המשיך: "כשקיבלנו את העריכה הראשונית של הסרט, הסצנה בה מופיע השיר שלנו הייתה אז עם ANOTHER ONE BITES THE DUST של קווין. צפיתי בזה עם שותפי לכתיבה בלהקה, הגיטריסט פרנקי סאליבן, והעיניים שלנו נפערו. הקצב של קווין והסצנה המצולמת היו מושלמים ביחד. אז שאלנו את סטאלון, 'למה אתה לא משתמש בזה?' הוא אמר, 'ובכן, איננו יכולים לקבל את זכויות הפרסום לכך'. פרנקי ואני הסתכלנו אחד על השני וידענו שזה יהיה קשה לנצח את קווין בסצנה הזו. התחלנו עם הריף של הגיטרה המפורסם ושמתי אקורדים לפי האגרופים שראינו על המסך. כל השיר התגבש בשלושת הימים הבאים. בתחילה חשבנו לקרוא לשיר בשם SURVIVAL, כדי שיהיה חרוז מושלם למילה RIVAL. בסוף הלכנו על האפשרות הטובה יותר, בדיעבד".

כשסטאלון שמע את השיר בפעם הראשונה, הוא ממש התלהב אך גם דרש שהתופים יהיו חזקים יותר במיקס. שנת 1982 הייתה השנה האחרונה בה עולם הרוק עוד השתמש בשיטות העבר ליצירת סאונד בס ותופים. שנה לאחר מכן הכל כבר השתנה והצלילים הפכו אלקטרוניים יותר.

ב-31 במאי בשנת 1947, נולד הגיטריסט של להקת המרמלדה, ג'וניור קמבל, שהיה המלחין העיקרי בלהקה. בין הלהיטים שהלחין היה גם הלהיט האלמותי REFLECTIONS OF MY LIFE.

ב-31 במאי בשנת 1977 הכריז הבי.בי.סי הבריטי על איסור השמעת התקליטון החדש של להקת הפאנק, סקס פיסטולס, GOD SAVE THE QUEEN. הסיבה, לדברי אנשי התחנה, שהשיר "בטעם רע גס" ואזהרה יצאה משם לכל תחנות הרדיו שהשמעת השיר תפר את סעיף 4:1:A לחוק השידורים.

ב-31 במאי בשנת 2019 מת רוג'ר קינרד 'רוקי' אריקסון בן ה-71, שידוע בעיקר כזמר וכותב השירים בלהקת "מעליות הקומה ה-13". אריקסון היה גם דמות טרגית וכל זה קרה בגלל טעות אחת קריטית שהוא עשה.

השם "מעליות הקומה ה-13" מוכר בעיקר לחובבי רוק פסיכדלי אמריקאי. להקה זו, שהגיחה מאוסטין, נודעה לא רק במוסיקה שלה כי אם גם בשימוש מאסיבי בסמי הזיה.

באוקטובר 1966 יצא תקליטה הראשון שהוקלט באולפן הקלטות קטן בטקסס, ונחשב לאחד מיסודות הרוק הפסיכדלי ומוסיקת הגאראז'-רוק. חברי הלהקה היו מהודקים בנגינתם וזה ניכר רבות בחטיבת הבס-תופים שלה, שסיפקה קצב ברור. הדבר איפשר למנהיג, רוקי אריקסון, להשפריץ צלילי גיטרה מרהיבים ולשיר באפקטיביות רבה, כשצליל נוסף סיפק תבלין מיוחד ללהקה והגיע מקנקן אלומיניום חשמלי, שהופעל בידיו של טומי הול שנשמע כמד דופק אלקטרוני שבא מממד אחר.

באמצע הקלטות התקליט השני השתנה הרכב הלהקה. ההגשה הפסיכדלית נשארה כשהייתה בתקליט הראשון, אך הגישה הפכה מעודנת יותר. יש המכתירים תקליט זה, EASTER EVERYWHERE, כמעלית הטובה ביותר של החבורה, עם הפקה מתקדמת יותר. אבל הוא הפך גם לאחרון בו אריקסון תיפקד כאיש המעלית האולטימטיבי. מכאן קיבלו חייב תפנית טראגית.

אריקסון נעצר בטקסס באשמת אחזקת מריחואנה ובגלל שאותה מדינה שפטה בחומרה רבים שעשו כמותו, הוא מיהר להקדים תרופה למכה והכריז כי אינו שפוי. תחינת אי השפיות אילצה אותו לשחק את התפקיד של אדם מטורף ובו זמנית מתפורר פסיכולוגית. הוא נפל קורבן לסוף עידן של תמימות. אריקסון: "כשהגעתי לשם, היה לי שיער ארוך וזקן וחבשתי את הכובע הזה, אז הם לא ידעו מה לחשוב. הנראיתי כמו אייב לינקולן. הייתה להם מושבת עבדים שם. הם גילחו אותי וגזרו את השיער שלי, אז נראיתי כמו ילדה מהקרמלין, ואז הם הובילו אותי במסדרונות חשוכים ובמדרגות ארוכות.

אריקסון הוחזק ברוסק, עיירה במקום נידח במזרח טקסס, שהוקמה בשנת 1846 כדי להגדיר גבול עם מחוז צ'רוקי. כלכלת העיר זכתה לחיזוק על ידי בניית בית סוהר בשנת 1877 ומסילת ברזל לקישור בין הכלא למחנות עבודה. בשנת 1913 הוסב הכלא לבית חולים ממלכתי למשוגעים פליליים. שלושת המבנים דמויי הצריפים של בית החולים הוקמו על שני דונם, מוקפים בשתי גדרות מחושמלות עם תיל דוקרני. האסירים שם היו רוצחים מסוכנים, אנסים ופסיכופתים.

הנסיון, לחמוק באמתלת אי שפיות, כנראה היה הטעות הקשה שעשה אריקסון בחייו. אריקסון: "זה היה חמור מדי. כשהגעתי לשם לראשונה, שמתי את הבגדים שלי מתחת המיטה שלי ואחד המטפלים, דן בול, דחף אותי למטה והתחיל לבעוט בי ואמר, 'אל תשים אף פעם את הבגדים שלך מתחת למיטה שלך'. פעם אחת חזרתי לחדר לישון והיה דם בכל המקום כי דן בול תקף את הבחור ההוא, כי הוא לא היה בשקט.

בעקבות ההלם של משטר הכלא הגיעה התרופה. רוקי קיבל מרשם לתורזין, התרופה האנטי פסיכוטית הראשונה שהוצגה בשנות החמישים, עם שפע של תופעות לוואי, כולל נוקשות שרירית, אובדן זיכרון וראייה מטושטשת. שריריו של רוקי ננעלו מהכתפיים ומטה. הוא קיבל גם חומר ממריץ קל כדי לאזן זאת ולאפשר לו להשלים את המטלות שלו. אריקסון הפך לזומבי מהלך.

אריקסון ושאר האסירים התעוררו בשש בבוקר והוא בילה את רוב זמנו בנקיון האולמות האינסופיים, לשטיפת השירותים ועבודות חקלאות. עבודת השדה כללה עשרים אסירים שהוצבו בשתי חוליות עבודה, עם שומרים בכל קצה. שומר רכוב על סוס היה רוכב במורד השורות וצועק בעוד אריקסון ניסה לעבוד עם המעדר שקיבל באדמה הקשה מאוד.

החדרים נבדקו בצורה צבאית וכישלון הביא לעמידה במסדרון עם האף לקיר כל הלילה, ואם אתה נרדם על הרצפה אתה מסתכן בבעיטות. כשאריקסון סירב לעבוד יום אחד, כי העיניים שלו היו נפוחות מדי, הוא הוכנס לצינוק עם בחור שריצה ארבעה מאסרי עולם בגלל שוד מזוין ורצח של שני שומרים. הוא לא האמין שהגיע לשפל שכזה. הוא עדיין לא היה מוכן להודות בגורלו אבל לא הצליח לבנות אסטרטגיה ארוכת טווח. כל מה שהוא יכל לעשות זה להתרכז בהימנעות מעינויים בזמן שהסתגל לתרופות כבדות וכליאה.

כאשר עמד מול ד"ר האנטר, מנהל היחידה, הוא נקט באסטרטגיה שגויה כששיקר לגבי עבירת הסם שעבר במקרה שזה יפליל אותו עוד יותר. ההתנגדות הייתה חסרת תועלת; לא הייתה שום תקווה לשחרור. "פחדתי שכל מילה רעה שאוציא, תוסיף לי עוד שנה שם". האנטר אמר אז, בחוות הדעת שלו: "אריקסון שפוי מבחינה משפטית אבל אני מרגיש שהוא עדיין דורש אשפוז לרווחת עצמו ואחרים".

המבט היבש של האנטר על האסירים הומחש בקלות על ידי חולה אפילפסיה, בן חמישים וחמש, שנפל מהמיטה בתאו וניזוק קשות ברגלו; שלושה חודשים לאחר מכן נמצאו רימות שאוכלות את הפצע. כשנשאל על כל, האנטר ענה שזה טיפולי, שכן רימות אוכלות רק רקמות מתות. בינתיים, אריקסון ניסה לאגור כוחות, מבלי לדעת מה יהיה בעתיד – אם בכלל יש דבר שכזה, עתיד.

חברת התקליטים הבינה כי עליה לעשות מעשה כדי לשמור את שם הלהקה של אריקסון בשוק ומיהרה להוציא, באוגוסט 1968, תקליט בהופעה חיה, שהיה אכן תקליט אך נטול הופעה חיה אלא הורכב מקטעי אולפן גנוזים שהודבקו בהם מחיאות כפיים ממקור אחר. תקליט אולפן שלישי ואחרון יצא במרץ 1969, BULL OF THE WOODS ובו ארבעה שירים עם אריקסון לפני שנעצר.

מאז נחשב רוקי אריקסון לדמות הבולטת בלהקה ואחד מקורבנות האל.אס.די הידועים יותר שהגיחו מהסצנה המוסיקלית האמריקאית. הוא התחזק בכלא והפך לכומר. בשנת 1971 הוקלו תנאיו בכלא. הבדיקות הרפואיות קבעו שהוא נותר שפוי והוא שוחרר כשנה לאחר מכן, אם כי לא אותו אדם.

ב-31 במאי בשנת 1976, ועשר שנים לאחר שהשיר יצא בתקליט REVOLVER של הביטלס, חברת התקליטים קפיטול הוציאה את השיר GOT TO GET YOU INTO MY LIFE כתקליטון לשוק האמריקאי. הצד השני של התקליטון בא עם שיר נוסף שכתב פול מקרטני לביטלס, HELTER SKELTER.

תקליטונים נוספים שיצאו ב-31 במאי, בשנת 1979, לאנשי הביטלס הם אלו:

באנגליה זה השיר IT'S WHAT YOU VALUE של ג'ורג' האריסון ובארה"ב זה התקליטון SEASIDE WOMAN, שכתבה לינדה מקרטני ובו שר ומנגן גם פול מקרטני. תקליטון זה יצא תחת השם SUZY AND THE RED STRIPES - במקור שם של בירה גמ'ייקנית.

ההרצאה "ביטלמאניה! - סיפור הביטלס האמיתי", להזמנה: 050-5616459

ב-31 במאי בשנת 2014 תבעו בעלי הזכויות על שיריו של הגיטריסט המנוח מלהקת SPIRIT, רנדי קליפורניה, את להקת לד זפלין, בטענה שהלחן שלו, TAURUS, הועתק ליצירה STAIRWAY TO HEAVEN. אז מה קרה בהמשך המשפט? בואו לקרוא פה...

14 ביוני 2016 – המשפט מתחיל, כאשר עורך דינם של התובעים נוקט בגישה תיאטרלית ואומר, "זכויות היוצרים נותנות קרדיט ליצירה אך אינן נותנות קרדיט להעתקה". ההגנה, מטעם הגיטריסט ג'ימי פייג' והזמר רוברט פלאנט, טוענת כי התקדמות האקורדים המדוברת משותפת לשירים רבים, כולל MICHELLE של הביטלס, ולכן היא נמצאת ברשות הרבים.

15 ביוני 2016 - ג'ימי פייג' מעיד במשפט, וטוען ששמע את TAURUS בפעם הראשונה רק כמה שנים קודם לכן, כאשר חתנו אמר לו שיש על זה ויכוח באינטרנט. פייג' אמר שהשיר היה "זר לגמרי" לו. מצד שני, הבסיסט של להקת ספיריט, מארק אנדס, מעיד ונזכר בליל בילוי עם פייג' ופלאנט שבו הם נהנו מסנוקר ובירה לאחר הופעה של ספיריט בשנת 1970. כמו כן, פלאנט שיבח מזה שנים את תקליט הבכורה של להקת ספיריט, ממנו לקוח הקטע TAURUS, ולד זפלין אף השחילה כמה צלילים מהשיר הפותח בתקליט, FRESH GARBAGE, במחרוזות שעשתה בהופעותיה בסבנטיז.

23 ביוני 2016 - חבר המושבעים פוסק לטובת לד זפלין בהחלטה פה אחד. הם מגלים שבעוד שהם כנראה שמעו את TAURUS, לא היו מספיק ראיות כדי להצדיק פסק דין אשם. פייג' ופלאנט מפרסמים הצהרה משותפת, ואומרים: "אנו אסירי תודה על השירות המצפוני של חבר המושבעים ושמחים על כך שהוא פסק לטובתנו, העמיד שאלות על מקורות יצירתנו ומאשר את מה שאנחנו יודעים כבר 45 שנה"

28 בספטמבר 2018 - בית משפט לערעורים שולח את התיק בחזרה למשפט, וקובע כי שופט בית המשפט מלפני שנתיים נתן לחבר המושבעים הוראות שגויות כאשר אמר להם שסולמות כרומטיים, ארפג'יו או רצפים קצרים של שלושה תווים אינם מוגנים בזכויות יוצרים.

15 באוגוסט 2019 - משרד המשפטים של ארצות הברית מגיש כתב שמצדד בזפלין, ואומר: "לא צריכה להיות מחלוקת רצינית על כך שהקטעים שעל הפרק כאן אינם זהים למעשה".

9 במרץ 2020 - בית משפט לערעורים פוסק סופית לטובת לד זפלין.

"מדרגות לגן עדן" - הרצאה מיוחדת על להקת לד זפלין. להזמנות: 050-5616459

ב-31 במאי בשנת 1975 הופיע אלביס פרסלי בהאנטסוויל, אלבמה. הוא השיל 30 קילוגרמים וחזר לסיבוב הופעות, נמרץ יותר מזה זמן רב - אבל זה לא יימשך זמן רב.

כשאלביס השיק את סיבוב ההופעות שלו בקיץ 1975, שיסתיים בלאס וגאס בספטמבר באותה שנה, הוא יצר כמה מהומות עד שעזב את העיר, עם רשימת נפגעים נכבדת - שנגרמה מהצטופפות יתר של מעריצים שיצאו משליטה. חמש נערות סבלו משברים בעצמות וחבלות כשנפלו ממרפסת האולם על משטח בטון.

שמונה נשים בוגרות ניסו לעבור על פני מאבטח כדי להגיע לגיבור שלהן. גם הן נכשלו, אבל השומר - שפקודותיו היו לעמוד על המשמר כהלכה - בקושי נמלט מפציעה קשה. לשומר אחר ננשכה אצבע קשות, וזה דרש מספר תפרים. במהלך הופעתו של אלביס, הצרחות מהקהל היו מרשימות. בסך הכל, נראה היה שהמלך נמצא בשעתו הטובה ביותר. איש לא דמיין אז שכשנתיים לאחר מכן הוא כבר לא יהיה בחיים.

ב-31 במאי בשנת 1956 ראה הזמר-גיטריסט, באדי הולי, את הסרט THE SEARCHERS בכיכובו של ג'ון וויין. השורה של וויין, THAT'LL BE THE DAY, מעוררת בהולי השראה לכתוב שיר עם השם הזה.

הולי ניסה לכתוב שיר ללהקת הרוקבילי הקטנה שלו, מאז שצפה בהתלהבות במופע של אלביס פרסלי, בבית הספר התיכון שלו, בשנת 1955. הלהקה שלו באותם ימים כללה אותו בשירה ובגיטרה, ג'רי אליסון על התופים וג'ו ב. מודלין בקונטרבס. הוא וג'רי החליטו יום אחד ללכת לקולנוע ולראות סרט מערבון עם ג'ון וויין.

בסרט זה אמרה דמותו של וויין כמה פעמים את המשפט "זה יהיה היום", בכל פעם שדמות אחרת בסרט הכריזה שמשהו יקרה ומבחינתו לא סביר היה שיקרה. הביטוי נתקע במוחו של ג'רי, וכשהיו השניים לילה אחד בביתו, הולי הביט בו ואמר שזה יהיה נחמד אם יוכלו להקליט שיר שיהפוך להיט. ג'רי השיב עם "זה יהיה היום", כשהוא מחקה את ג'ון וויין בסרט. הולי מיהר לכתוב עם זה את השיר.

שיר זה יצא לאור בשנת 1957 והפך משפיע ביותר. גם הביטלס (בגלגולם הקודם כלהקת "אנשי המחצבה") הקליטו אותו, שנה לאחר צאתו, כתקליטונם הראשון. עותק אחד בלבד יצא מהאולפן החובבני "פיליפס" ומזה שנים, לאחר שעבר ידיים, נמצא בבעלותו של פול מקרטני, שגם קנה בשנות השבעים את הזכויות על שיריו של באדי הולי.

הולי ולהקתו אז, שנקראה THE THREE TUNES, הקליטו זאת בנאשוויל בשנת 1956. אך חברת התקליטים DECCA לא אהבה את התוצאה וסירבה לשחרר את זה. שנה לאחר מכן, הולי הקליט את השיר מחדש עם להקתו, שנקראה אז THE CRICKETS, באולפן בניו מקסיקו, שהיה בבעלות המפיק החדש שלו, נורמן פטי. גרסה זו הפכה ללהיט ענק והולי הפך לכוכב באותו קיץ.

נורמן פטי לקח קרדיט על כתיבת השיר משום שהפיק אותו. פירוש הדבר שהולי נאלץ לחלוק עם פטי את תמלוגי השיר.

זה היה הלהיט הראשון של הולי, אך הוא נזקף לזכות הקריקטס.

זה היה השיר הראשון שג'ון לנון למד לנגן בגיטרה. כוכבי רוק אמריקאים כמו הולי וריצ'רד הקטן השפיעו רבות על הביטלס.

ב-31 במאי בשנת 1975 פורסם בעיתון המוזיקה הבריטי NME חלק מראיון עם ג'ון לנון בו הוא אמר...

"זה 99 אחוזים שאם הייתי מגיע לבריטניה, הייתי מגיע ללונדון. כנראה שלא יהיה לי זמן לנסוע לליברפול. הרעיון שלי בכיף הוא לטייל מלונדון לפריז. אולי אפילו אגיע לגרמניה. אני לא יודע למה אבל פשוט בא לי להגיע לשם. כנראה בעתיד אעשה ספיישל טלוויזיה, שיש לי בראש, אם אוכל למצוא את האיש הנכון להפיק לי את זה. אני יודע מה זה צריך להיות, אבל אתה חייב מישהו שישכנע את האנשים שם למעלה. זה גם טוב יותר לאנשים למעלה לחשוב שיש להם איש מקצוע שמטפל בזה, אז אני רק מרחרח אחר איש מקצוע סימפטי.

אני לא מתגעגע לאולפני אבי רואד. השתעממנו עם זה כי היינו שם כל הזמן. למעשה, הלכנו כביטלס לאולפני אולימפיק בלונדון ולמקומות אחרים לקראת הסוף שלנו. אפילו ניסינו לבנות אולפן. למעשה, בנינו אחד שפורק מייד ואני יכול להבין מדוע. זה היה ברחוב סאביל רואו מס' 3, איפה שהייתה חברת אפל שלנו.

הייתי לא מזמן בהצגה שעשו פה בארה"ב על סרג'נט פפר. פיטר בראון ביקש ממני ללכת לשם והוא חבר שלי כבר הרבה זמן והוא היה מעורב בזה. אז חשבתי, 'אני בעיר, אז אולי אגיע'. הם פירסמו שאני הולך להגיע לזה וזה היה די פרוע. רוב הקהל ציפה לי שם. אני חושב שהם שיחזרו את המוזיקה טוב, טוב מאוד למעשה... זה גרם לי להרגיש כאילו אני מת".

מי בא איתי לרקוד לצלילי להקת האריות, ב-31 במאי בשנת 1965, וגם להשתכשך בבריכה?

ב-31 במאי בשנת 1938 נולד הזמר פיטר יארו, שידוע בעיקר כחלק משלישיית הפולק, פיטר פול ומארי, וגם בגלל שערורייה מינית שחולל...

זה קרה ב-31 באוגוסט בשנת 1969 כשיארו בן ה-32 עשה דבר אסור בבית מלון "שור האם" בוושינגטון.

הוא נעצר על מעשה זה ב-26 במרץ בשנת 1970, כשהאשמה הצביעה על קיום יחסי מין עם קטינה בת 14.

לפי טענת הנערה, היא הוזמנה על ידו עם אחותה בת ה-17 לחדרו, אך כשנפתחה הדלת, הוא עמד מול השתיים כשהוא עירום כביום היוולדו. הוא הגיב לטענה, בבית המשפט, שלא היה כך ושהנערה הצעירה חיבקה אותו ונישקה אותו וזה מה שהצית את העניין ביניהם.

השופט ביקש לבדוק שוב את עדותה של הצעירה ושם גילה שהיא התנגדה לכל זה, בניגוד לטענתו של הזמר המפורסם. קו ההגנה ביקש לשחרר את יארו בטענה שהוא התחתן מאז ושהוא מקבל טיפול פסיכיאטרי.

העונש המקסימלי עמד על עשר שנים כשבסוף בילה יארו שלושה חודשים בבית כלא. הוא כנראה אסף עמו לשם את פרס הגראמי בו זכה כמה ימים קודם לכן עם להקתו, בקטגוריית תקליט הילדים הטוב ביותר לשנה ההיא. כמה אירוני.

שנים לאחר מכן פורסם בוושינגטון פוסט: "איש מהממשלה לא הודיע ​​לברברה וינטר על החנינה. לא הבית הלבן, לא משרד המשפטים של פרקליט החנינה, לא התובע שטיפל בתיק שלה.

היא גילתה מאמה, שקראה בעיתון שאחד מזמרי הפולק המפורסמים במדינה, שהודה והורשע בהתעללות מינית בה כשהייתה בקושי בת 14, קיבל חנינה על ידי הנשיא ג'ימי קרטר ביומו המלא האחרון בתפקיד, בשנת 1981.

"זה הרגיש", אמרה וינטר כעת, "כאילו קיבלתי אגרוף חזק בבטן. הם כאילו אמרו לו, 'זה בסדר מה שעשית, רק אל תיתפס בפעם הבאה', אם זה הגיוני".

חנינות נשיאותיות מעוררות לעתים קרובות מחלוקת, החל מחנינה שהעניק הנשיא ג'רלד פורד לקודמו המושפל, ריצ'רד מ. ניקסון, ועד לחנינה של ביל קלינטון את איש הכספים הנמלט מארק ריץ', שהיה ברשימת המבוקשים של ה-FBI לצד אוסאמה בן לאדן. דונלד טראמפ, שהעניק שוב ושוב חנינות לחברים ובני ברית פוליטיים, חנן או הקל בעונשים של 144 אנשים בשעותיו האחרונות כנשיא.

אבל החנינה הזו של קרטר - אולי היחידה בהיסטוריה של ארה"ב שמחקה הרשעה בעבירת מין נגד ילדים - חמקה מבדיקה כשהיא קרה. היא ניתנה שעות ספורות לפני שחטופים אמריקנים באיראן שוחררו, מה שתפס כותרות במשך שבועות.

עדיין, מה שיארו עשה המשיך להכשילו בהמשך הדרך. במהלך העשורים האחרונים זכה יארו לשבחים והצטיינות מרובים. הוא שר בחתונתו של הסנאטור לשעבר, ג'ון קרי, ובאירוע ההשבעה של הנשיא ביל קלינטון.

הוא אסף פרסים על מפעל חיים. הוא נתן את קולו ושמו למטרות שונות, אבל יארו נדחה מלהופיע, בשנת 2019, בפסטיבל אמנות בעיירה נוריץ', ניו יורק, בגלל תגובה נגדית שהתעוררה נגדו. עבירות שהוסתרו באופן פעיל או, במקרים מסוימים, נמוגו מהזיכרון לאחר עשרות שנים, פרצו קדימה והציתו זעם חדש.

בהצהרה שנשלחה בדוא"ל, אמר יארו שהבחירה של המארגנים היא לא הוגנת ולא צודקת: "אני תומך באופן מלא בתנועות הנוכחיות הדורשות שוויון זכויות לכולם ומסרבות לאפשר התעללות ופגיעה מתמשכת - בעיקר בעלות אופי מיני, שאני אשם בה, בצער רב. אני לא מבקש למזער או לתרץ את מה שעשיתי ואני לא יכול להביע כראוי את התנצלותי וצערי על הכאב והפגיעה שגרמתי בהקשר זה. עם זאת, מעבר לכל המילים והרגשות שלי שהובעו, אני אלך בראש מורם, אעשה כל שביכולתי כדי לתקן, ואקדיש את עצמי לעזור להביא יותר צדק ושלום לעולם".

חלקם שיבחו את בחירת העפתו מהפסטיבל, אך זה גם הביא לגל של מתנגדים למהלך.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שמעצרו אז של יארו השפיע על הקריירה שלו. הוא הודה שהופעות אחרות בוטלו בגלל מה שהוא תיאר כ"עבירת המין הנתעבת והחרטה הגדולה ביותר שלי". הורים מחו ותלמידים סירבו להופיע כאשר בית הספר התיכון שלו במנהטן, תכנן לצרף אותו להיכל התהילה שלו.

יארו הביע חרטה על התקרית, ושיתף את הצער שלו בראיונות ובהצהרות פומביות לאורך השנים. "זה היה עידן של חוסר שיקול דעת אמיתי וטעויות של גברים באופן קטגורי. הייתי אחד מהם. טעיתי. אני מצטער על זה".

ב- 31 במאי בשנת 1967 נערך ג'אם יוצא דופן. אריק קלפטון וג'ק ברוס, שהיו אז בלהקת CREAM, הגיעו יחד למועדון SPEAKEASY שבלונדון ועלו שם לבמה לנגן עם ג'ימי הנדריקס, חוזה פליסיאנו והמתופף של להקת המודי בלוז, גרהאם אדג'. איזה שילוב נדיר ואדיר הוא זה!

ב-31 במאי בשנת 1988 מת זמר הנשמה, דייויד ראפין, מלהקת THE TEMPTATIONS. פיתויים לא היה רק שם להקתו כי אם גם הדבר שסיים את חייו.

דיוויד ראפין היה כוכב נשמה אמיתי שהנהיג את ההרכב הגברי החם ביותר של חברת התקליטים מוטאון, THE TEMPTATIONS (הפיתויים).

היו לו קשרי משפחה טובים שהביאו לו את העמדה הנחשקת הזו; בן דודו, מלווין פרנקלין, היה חבר בלהקת "הפיתויים" שניהל ברי גורדי, נשיא מוטאון. כשאחד הזמרים בלהקה, אל בריאנט, הועף ממנה, היה זה תורו של ראפין להיכנס פנימה עם קול הבריטון שלו, שבלט במרקם הקולות וקבע סטנדרטים חדשים במוסיקה השחורה.

עם ההדרכה המוסיקלית של סמוקי רובינסון, צעדו הפיתויים עם להיטים רבים, שברובם שר ראפין את הקול הראשי, כולל בשיר MY GIRL (משנת 1965). קולו המחוספס אך המלטף נגע במיליוני לבבות, אבל זה לא העניק לו נחת והוא תר אחר הפיתויים האחרים – הסמים. מתחים נגלעו בינו לבין שאר הלהקה ובסיבובי ההופעות הוא התעקש לנסוע לבדו בלימוזינה, עם הנהג הפרטי.

בשנת 1968 הוא עזב את להקת הפיתויים, בגלל חילוקי דעות מוסיקליים וכלכליים, לטובת דרך עצמאית. תחילת דרכו כסולן הייתה מבטיחה אבל עם השנים הוא החליק במדרון. בשנת 1982, לאחר ישיבה בכלא בגין העלמת מס, חזר ראפין ללהקת העבר שלו, כי חיפש מקור הכנסה. ההצלחה האחרונה שלו הייתה בשנת 1985, כשהשתתף בתקליט ההופעה של הצמד המצליח, דאריל הול וג'ון אוטס, עם ביצועים לשירי נשמה ידועים. התקליט הגיע למעמד זהב וראפין זכה באותה שנה להופיע גם בלייב אייד (עם הול ואוטס לצידו).

הקאמבק הנוצץ היה ברור לעין כשלפתע כשל ראפין והרס את הכל; באפריל 1988 הוא הורשע בדטרויט באחזקת סמים, לאחר שנתפס כשעליו קוקאין למכירה. במקום כלא הוא הובל לסדנת גמילה שנכפתה עליו ונדמה היה שהצליח בה וחזר לעבוד עם הפיתויים.

חברו של ראפין, לינסטן מארל, סיפר לרולינג סטון: "הוא נראה נהדר כשבאתי לאסוף אותו מסיבוב הופעות עם הפיתויים בניו ג'רזי. היה לי ברור שהוא התנקה מסמים. אבל כשהוא הגיע למשרדי, ב-31 במאי, הוא לא נראה טוב. הוא היה עייף, לא מגולח ולא האיש שאספתי משדה התעופה, שלושה שבועות לפני כן".

מארל היה בעל הלימוזינה לתוכה נכנס ראפין ראפין בשעת לילה כשהוא אוחז בידו מזוודה ובה 40,000 דולר ובראשו כבר רוצה להגיע לכתובת הבית בו מכרו סם קראק. ראפין עשה שם סמים, איבד את הכרתו והובהל לבית החולים. המזוודה עם המזומנים נשארה מאחור. היה זה ה-1 ביוני והשעון הצביע על השעה 02:46, כשגלגלי הרכב נעצרו מול הכניסה לחדר המיון, ראפין חסר ההכרה הוצא ממנו, הושם על המדרכה – והאוטו דהר משם במהירות.

צוות רפואי מיהר לאספו וניסה להחיותו אך בשעה 03:55 נקבע מותו בגיל 50. ללא אמצעי זיהוי נרשם כי שמו הוא ג'ון דו ורק לאחר שלושה ימים ונטילת טביעות אצבעות הובן מי הוא באמת. מייקל ג'קסון, שהיה חבר של ראפין, התנדב לממן את הוצאות ההלוויה. במוות כמו בחיים, ראפין ידע למשוך קהל. אלפי המעריצים שהתאספו מחוץ לכנסייה הבפטיסטית החדשה בדטרויט, היו פראיים, דוחפים את מחסומי המשטרה, זועקים לזמר המנוח.

"בכיתי מאוד כששמעתי את החדשות על מותו", אמרה לרולינג סטון הזמרת, כוכבת חברת מוטאון לשעבר, מארי וולס. "לא רק בגלל שהיינו חברים אלא גם כי המוסיקה שלו ממש נגעה בי".

ב-31 במאי בשנת 1976, יצא התקליט החמישי של סטילי דן, THE ROYAL SCAM. הציפיות לקראתו היו גבוהות מאד, לאור הסטנדרט הגבוה שהוצב באלבומיה הקודמים של להקה זו (או שמא, מותג של צמד פלוס נגנים אורחים).

בהקלטות של תקליט זה החלו הזמר-קלידן, דונלד פייגן, והגיטריסט-בסיסט, וולטר בקר, להקליט כל אחד מהשירים עם שישה או שבעה מקצבים שונים, ולהחליף את הנגנים כדי לנסות כמעט כל תצורה אפשרית ולבחור את התוצאה הכי מספקת לדעתם. ברור שתהליך זה הפך ליקר מאד, מבחינת זמני אולפן.

נגני בס, נגני גיטרה ונגני קלידים היו מרחפים פנימה והחוצה לעתים קרובות כל כך שהם לא ידעו מה קורה.

שילובים שונים של מוזיקאים ניגנו את כל השירים ברצף ואף אחד לא ידע מראש - כולל לפעמים בקר

ופייגן - מי (אם בכלל) יגיע לתקליט עצמו. השניים עבדו על שיריהם באופן מיקרוסקופי וזה לא פעם בילבל את הנגנים שבאו לעבוד עבורם.

לא פעם שאבו פייגן ובקר השראה מדברים שקרו סביבם. כך קרה גם בשיר HAITIAN DIVORCE; בזמן העבודה על התקליט, באוקטובר 1975, נפרד טכנאי ההקלטה, אליוט שיינר, מאשתו עם מעט תקווה לפיוס. עורך דינו של שיינר אמר לו שאם הוא הולך לבקש גט, אז לצורכי מס הוא צריך לעשות את זה לפני סוף

השנה. שיינר שאל איך לעזאזל הוא יכול להשיג את זה תוך חודשיים. עורך הדין המשיך ויעץ לו שיש דרך

להשיג זאת לפני המועד האחרון - "טוס להאיטי", הוא אמר לו. "שם מתגרשים באופן מהיר".

שיינר פנה לפייגן ובקר עם בקשה לקחת חופש מההקלטה כדי לטוס להאיטי ולבטל את נישואיו הכושלים. הם נדהמו וגם הסתקרנו מהרעיון, ועודדו אותו לשפוך יותר מהעובדות הרלוונטיות של הסיפור. שיינר לא הבין מה הסיבה להתעניינות יתרה של השניים במצוקה שלו. הוא טס כדין להאיטי, שם עורך הדין האמריקאי שלו סידר עורך דין מהאיטי שיפגוש אותו בשדה התעופה ויסיע אותו למלון שלו. עורך הדין הסביר לו את ההליך ולמחרת בבוקר שני הגברים היו באולם בית המשפט מאזינים לשופט שדיקלם את ההליך הרשמי בצרפתית. זה תורגם על ידי עורך הדין ושיינר ענה בקצרה באנגלית. לאחר כחמש דקות מביכות הגירושין של שיינר הושלמו. היה לו

גט מנצח ביד, לפני המועד האחרון ועם זמן פנוי בידו הוא חגג בהאיטי.

בשובו לאולפן המשיכו בקר ופייגן לשאוב אותו לקבלת מידע על ביקורו, ולחצו לקבלת כמה מהפרטים העדינים יותר של מה שקרה. הכל התברר זמן מה לאחר מכן, כאשר שיינר היה מופתע ושמח לשמוע שהם כתבו והקליטו שיר המבוסס על חוויותיו, עם הוספת פרטי מידע דמיוניים אך עסיסיים.

שיר בולט נוסף בתקליט הוא זה שפותח אותו - KID CHARLAMAGNE. עלילתו מתרחשת בסן פרנסיסקו והוא עוסק בסוחר סמים אשר, לפי דבריו של פייגן, "נרמס על ידי החברה ונשאר עומד בכביש עם כלום. אני חושב שהשירים שלנו עוסקים באנשים שקיימים כל הזמן. מדי פעם יש התייחסות למישהו שבאמת קיים, אבל רוב הדמויות פיקטיביות". שיר נוסף, THE FEZ, היה ניסיון של סטילי דן להגיע לרחבות הדיסקוטקים (כפרודיה על דיסקו) ולכן הוא אף יצא כתקליטון אך לא נמכר היטב.

ברגע שההקלטה של התקליט הסתיימה, בקר ופייגן היו צריכים בדחיפות יצירות אמנות לעטיפה. פייגן התקשר לצלם אד קאראף ושאל אותו אם יש לו משהו בהישג יד. למרבה המזל, קאראף עבד עם ואן מוריסון, שסיפר לו

שהאלבום החדש שלו היה אמור להיקרא NAKED IN THE CITY. בהתאם לכך, קראף ביקש מחבר שלו, לארי זוקס, לצייר קצת גורדי שחקים מהסוג של לוס אנג'לס כבסיס לעטיפה. כפי שהדברים התבררו, מוריסון חזר לאירופה, ובסופו של דבר נטש את הקלטת התקליט, כך שעכשיו נותר הציור ללא שימוש. פייגן ובקר עטו על המציאה.

לאחר שדיבר עם פייגן, קאראף הגה את הרעיון להשתמש בציור של זוקס עם תוספת של צילום נווד שישן על ספסל אוטובוס בבוסטון, שנעשה על ידי צ'ארלי גאנס, שהתארח אצל קאראף. הם לקחו זה להוליווד, שם מומחה הצליח להתאים את התמונה של הנווד לציור של גורדי השחקים.

עם צאת התקליט צצו דיונים על סיבוב הופעות קאמבק של סטילי דן. זה היה תלוי כמה מהר הם יכלו להקליט את שני האלבומים הבאים שלהם, שימלאו את החוזה שלהם מול חברת התקליטים ABC. עם ההעדפה של סטילי דן לעבוד על אלבום במשך זמן רב באולפן, לא הייתה שום דרך שהם יכלו לקיים את ההסכם שלהם

עם סיבוב הופעות.

הלחץ לסיים את התקליט THE ROYAL SCAM היה רב, כפי שסיפר אז וולטר בקר: "לפי החוזה, היו לנו מספר אלבומים לסיים בדד ליין מסויים. שיעור התמלוגים שלנו לא היה קיים. מעולם לא קיבלנו אז הצהרת תמלוגים שהראתה יתרון בחשבון שלנו. במילים אחרות, כל מטבע שהרווחנו בתמלוגי מכירת תקליטים נלקח מאיתנו על ידי חשבי התקציבים בחברה. איכשהו עשינו משא ומתן מחדש על החוזה הזה, כך שבמקום לא לקבל כלל תמלוגים, היינו מקבלים תמלוגים זעומים ובתמורה לכך קיבלנו מועדים למסירת אלבומים לחברה. כשעבדנו על THE ROYAL SCAM, התחלנו לקבל את כל הדואר המשפטי הזה, דואר מסוג הטרדה מכוונת מחברת התקליטים, שאיים לעשות לנו דברים אם לא נסיים את האלבום בתאריך מסוים".

בקר סיכם את הצהרתו הגלויה בתבונה. "חלק מהלהקות הגדולות, כשהן מוסרות אלבום, חברת התקליטים

צריכה למסור מאות אלפי דולרים בתמורה. כשאנחנו מוסרים אלבום, הם פשוט אומרים, 'תודה לכם'. הלחץ היה בלתי נסבל".

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "סטילי דן מנסה באותה מידה כמו כל להקת קאנטרי / דיסקו / מטאל אקראית לתפוס את תשומת ליבנו ולמכור תקליטים. עם זאת, יש לציין מיד שהאחרון שלהם הוא תיעוד לא טיפוסי ואין בו חומר ברור מאליו לרדיו או מסתוריות לירית מפתה. הוא מכיל גם מהמוזיקה המושלמת והמהנה ביותר שלהם.

הליבה של צליל הסטילי דן היא יחסי הגומלין של גיטרה חדה (לרוב זו של דני דיאס) והמקלדות השונות של פייגן, שתמיד מושכות את שאר ההרכב. בתקליט הזה, הניגוד הזה ברור ויעיל יותר מאשר בכל תקליט קודם.

אמנם זה הוא בהחלט לא אלבום קונספט, אבל כל שיר, אולי חוץ מ- THE FEZ, נוגע לבריחה של מישהו מפשע או חטא שבוצע לאחרונה. בקר ופייגן באמת כתבו כאן את האלבום האולטימטיבי על מה שמחוץ לחוק, דבר שחומק מלהקות דרומיות רבות בגלל שהקונספט שלהן לגבי מה שמחוץ לחוק הוא כה מוגבל. במקום סתם, נגיד, שוד בנקים - גיבוריהם השונים של בקר ופייגן הם גם גנבי תכשיטים, גרושים בזבזניים ומאהבים קנאים רצחניים.

האלבום הבא שלהם, אם אפשר לשער על החבורה הסוטה והחביבה הזו, צריך להיות אלבום פופ אדיר. בינתיים כדאי מאוד לחיות עם ההונאה המלכותית הזו, להרהר בה ואפילו לרקוד לצליליה".

בונוס - גם זה יצא החודש בשנת 1972 (לא ידוע באיזה יום בדיוק): התקליט FREE AT LAST של להקת FREE.

להקת FREE הבריטית כבר התפרקה באפריל 1971 עקב הבדלים בין הזמר פול רוג'רס לבין הבסיסט אנדי פרייזר. יש אנשים שגם טענו שבעיות הסמים של הגיטריסט פול קוסוף היו גורם לכך, אבל כפי שאמרו גם המתופף סיימון קירק וגם מנהל התקליטים של הלהקה, ג'ון גלובר, בעיות הסמים של קוסוף החלו לאחר שהלהקה התפרקה אז. ונראה שברור שזה היה פירוק הלהקה (שהוא כל כך אהב) שהוביל את קוסוף לשימוש רב בהרואין. ארבעת החברים הלכו לדרכם, אבל הפרויקטים של פרייזר ורודג'רס לא זכו להצלחה מיידית.

כל חברי הלהקה עשו מאמץ משותף לעבוד בצורה חלקה ויעילה למען קוסוף. לדוגמה, במחווה סמלית כל השירים בתקליט FREE AT LAST נזקפו לכל חבר בלהקה ללא קשר למי שכתב אותם בפועל. עם זאת, קוסוף לא היה במיטבו בעת ההקלטות וכדי לפצות - רודג'רס או פרייזר ניגנו בפסנתר. לרוע המזל, תקליט זה לא היה טוב כתקליטיה הקודמים של הלהקה.

גם היחס לכתיבת השירים היה שונה בתכלית; אין שום דבר מהשחצנות וההתרברבות שהיו נוכחים כאשר להקה צעירה יותר בשם FREE התכנסה להקליט לראשונה בשנת 1968. הפעם השירים מופנמים יותר. כמו כן, מעריצים רבים פירשו חלק מהמילים המלנכוליות (שרבות מהן נוגעות לאנשים במצוקה רגשית כלשהי) כמתייחסות למצבו של קוסוף.

עם זאת, הבעיות החלו שוב כשהלהקה הייתה אמורה לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום שכן קוסוף עמד בפני משימה שלא היה מסוגל לה פיזית. ההופעות היו הרות אסון, כשפרייזר נזכר ש"אפשר היה לראות אנשים בקהל בוכים למענו, מתפללים שהוא יהיה בסדר". פרייזר לא יכל לשאת זאת ועזב את הלהקה לצמיתות, קוסוף גם פרש מסיבוב ההופעות (אם כי מבחינה טכנית הוא לא עזב את הלהקה) כדי לחפש טיפול בהתמכרותו לסמים.

ועדיין, תקליט בינוני של FREE שווה אף יותר מתקליטים מצליחים של הרבה להקות רוק אחרות.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.