כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-4 ביולי (4.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "פגשתי את הבסיסט, כריס סקווייר, בשנת 1968, במועדון שתייה בסוהו בשם LA CHASSE. הדבר הראשון שדיברנו עליו היה ההפקה באלבומים של סיימון וגרפונקל והאם נוכל להוציא כמה הצהרות מוזיקליות ביחד. התוכנית האמיתית הראשונה של להקת יס עשתה זאת, כשחצי ממנה בא עם ביצוע של השיר MIDNIGHT HOUR שהואט באופן גרובי. נגן האורגן שלנו דאז, טוני קיי, היה עושה משהו מסוג להקת הדלתות, והגיטרות השיבו לו. לא משהו כבד, יותר שקט וגרובי. במובן מסוים, עשינו שירים מסוג מוטאון, האטנו אותם, פרשנו אותם מחדש בדרך שלנו. בתחילת שנות השבעים, אחרי שסטיב האו וריק ווייקמן הצטרפו, היינו בדרך להפוך ליחידה חזקה מאוד. למדתי איך להניע. כל החלק שלי בלהקת יס היה להניע. אף פעם לא רציתי פשוט לעמוד שם ולהיראות כמו זמר, כנראה בגלל שתמיד הייתי לא בטוח לגבי היותי הזמר. אבל היה קל יחסית להניע את האחרים כי כולם היו מוכנים. רק אחרי שהצלחנו מאוד זה נעשה קשה יותר. נראה שזה פשוט קורה ככה. עברנו לשטח גדול יותר. התחלנו לנגן קטעי מוזיקה ארוכים יותר. עלינו לבמה ועשינו את "קרוב לקצה", יצירה של עשרים דקות, ועוד שלושה קטעים של עשר דקות. זה היה דבר חדש, מעין קפיצה הצידה עבור להקת רוק'נ'רול שתבצע יצירה בת עשרים דקות ללא סולו גיטרה. ואין סולו גיטרה ב"קרוב לקצה". זו יצירה מוזיקלית יציבה ומובנית. אני זוכר שהופעתי עם זה בלונדון בפעם הראשונה. היינו בהופעה עם אלטון ג'ון, ועשרים הדקות נראו כמו שעתיים. כל כך פחדנו לאבד את הקהל, וחשבנו שהם ישתעממו וירצו לצאת לאכול נקניקייה. איך מחזיקים קהל מבלי להביא לו שיר פופ בן שלוש דקות? לא היה לנו שיר פופ בן שלוש דקות, אבל החזקנו אותם" (ג'ון אנדרסון, הזמר של להקת יס)
ב-4 ביולי בשנת 2009 מת אלן קליין, שהיה המנהל העסקי הקשוח ותאב הבצע של הרולינג סטונס, הביטלס, סאם קוק ועוד. הוא מת בגיל 77 לאחר שחלה באלצהיימר.
הוא היה איש עסקים ללא מעצורים שדחף את דרכו פנימה כשהוא זכה לתהילה (מפוקפקת) בעיקר עם התנהלויותיו מול הביטלס והרולינג סטונס. הוא היה אחת הדמויות החזקות יותר בעסקי המוזיקה בשנות ה-60, אבל בסופו של דבר הסתכסך עם כמה מלקוחותיו הגדולים. רואה חשבון הידוע בחוצפתו, מזגו ועקשנותו במעקב אחר תמלוגים ובהשגת עסקאות טובות יותר ללקוחותיו (ולא פחות מזה - לעצמו). לא מעט מעריצי הביטלס האשימו את קליין בתרומה למתחים שפירקו את להקתם האהובה.
יוקו ושון אונו לנון הגיעו להלוויה כדי לחלוק כבוד שלהם, והציעו תמיכה מיוחדת לזוגתו, אייריס, שיוקו למדה להכיר היטב. בטקס אזכרה שנערך כמה שבועות לאחר מכן, אשתו של אלן, בטי, ישבה בצד אחד של החדר, אייריס ישבה בצד השני. הלקוח לשעבר היחיד שהשתתף בטקס היה אנדרו לוג אולדהם, מנהל הרולינג סטונס בסיקסטיז, שדיבר ברגש אל אלו שהתאספו, ואמר שהלהקה נועדה להצליח אבל לא הייתה גדולה כל כך בלי קליין. הוא נזכר במסעותיהם יחד: ואמר, "הוא התייחס אלי טוב יותר ממה שאני טיפלתי בעצמי". ובכל זאת, בשנים הבאות, אולדהם השתמש רבות בתיאור אלן קליין בכינוי ALLAN CRIME.
רבים ממעלליו של אלן קליין תמצאו בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!".
ב-4 ביולי בשנת 1969 יצא באנגליה התקליטון HONKY TONK WOMEN של הרולינג סטונס - יום לאחר מותו של גיטריסט ומייסד הלהקה שפוטר ממנה, בריאן ג׳ונס. זה היה השיר הראשון בו הוצג הגיטריסט החדש בלהקה, מיק טיילור.
ביום בו הוקלט שיר זה, 8 ביוני 1969, קיבל בריאן ג'ונס הודעה בביתו שהוא מפוטר מהלהקה. התקליטון עם השיר יצא יום לאחר מות ג'ונס בבריכה באחוזתו. זו סמיכות נתונים מטרידה.
בשיר הזה שר מיק ג'אגר על סיבוב עם שתי נשות הונקי טונק שונות. הראשונה היא "מלכת בר ספוגה בג'ין בממפיס" - שהיא ככל הנראה פרוצה. השנייה היא "גרושה בעיר ניו יורק". ג'אגר נהג להציג את השיר לפעמים, בהופעות של הסטונס, כ"שיר לכל הפרוצות בקהל".
המילים בשיר מרמזות מאוד, אבל הן לא מנעו ממנו להיכנס לרשימת ההשמעות בתחנות רדיו. הרי כיצד משפט כמו "היא פוצצה לי את האף ואז היא פוצצה לי את הראש", לא נפסל לשידור? הרי בכל זאת, יש בו רמיזה לשימוש בקוקאין וגם מין אוראלי. כנראה שעורכי הרדיו אז לא היו ערניים מספיק.
השיר נכתב במקור בסגנון הקאנטרי. בהמשך קיבל את הניחוח הרוקי. גרסת הקאנטרי יצאה מאוחר יותר באותה שנה, באלבום LET IT BLEED.
קית' ריצ'רדס: "השיר התחיל בברזיל. מיק ואני, מריאן פיית'פול ואניטה פאלנברג. גרנו יחד בחווה והכל מסביב בוקרים, סוסים ודורבנים. ומיק ואני ישבנו במרפסת בבית החווה הזה והתחלנו להשתעשע עם רעיון ישן של האנק וויליאמס. כי באמת חשבנו שאנחנו כמו בוקרים אמיתיים עם נשות הונקי טונק. ישבנו באמצע שום מקום עם כל הסוסים האלו, במקום שאם אתה שוטף את השירותים, כל הצפרדעים השחורות האלה עפות משם החוצה. זה היה נהדר. כעבור כמה חודשים כתבנו שירים והקלטנו. ואיכשהו על ידי מטמורפוזה כלשהי פתאום נכנסנו לבלוז. באמת, אני לא יכול לתת סיבה אמינה איך זה הפך מזה לזה. אין הרבה הבדל בין מוזיקת קאנטרי לבנה למוזיקת קאנטרי שחורה. זה רק עניין של ניואנסים וסגנון. אני חושב שזה קשור לעובדה שניגנו הרבה עם כיוון מיתרים פתוח באותה תקופה. אז ניסינו שירים רק כדי לראות אם ניתן להשמיע אותם כך, וזה פשוט שקע פנימה".
את צליל פעמון הפרה בתחילת השיר ניגן מפיק ההקלטה, ג'ימי מילר. קית' ריצ'רדס לרולינג סטון: "זה שיר לא קל לנגינה. כשזה נכון, זה ממש נכון. יש משהו בהתחלה שאתה באמת צריך להיזהר, והקצב צריך להיות ממש מדויק".
התקליטון הזה הפך לרב מכר גדול ואף צעד חמישה שבועות במקום הראשון במצעד הבריטי. צד ב' של המוצר הכיל את השיר YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT והיה כטעימה לקראת התקליט הבא, שייקרא LET IT BLEED. עיתון מלודי מייקר מיהר לפרסם כי "זה תקליטון חשוב לסטונס אבל מאכזב עבורנו. צליל הגיטרה והתופים לא משכנע". מיק טיילור סיפר עשר שנים לאחר מכן: "הוספתי קצת לשיר הזה בהקלטה אבל הוא היה די גמור כשהצטרפתי ללהקה. אני זה שניגן את תפקיד הגיטרה בסגנון הקאנטרי שבין הבתים".
ב-4 ביולי בשנת 1964 פורסם בעיתון MUSIC BUSINESS האמריקאי:
"איש אינו חולק כעת על כך שהבום הבריטי היה אדיר והעניק זריקת מרץ בזרוע ענף התקליטים. ובטח במקרה של הביטלס וחמישיית דייב קלארק, שהיו מאוד רווחיות עבור אותם מפיקים ברי מזל שהזמינו אותם למופעים בקרניגי הול. עם זאת, ההיסטריה הבריטית יצאה משליטה בעת הופעה של הרולינג סטונס. כתוצאה מכך החליטה הנהלת אולם קרניגי הול להחרים אמני רוק. עד לתאריך האחרון היה סיבוב ההופעות של הסטונס רצוף אומללות.
אפילו חמשת חברי הסטונס מגודלי השיער הופתעו לראות אולם מפוצץ באנשים. אבל ההערצה הפכה שם להפיכה כשאנשים מהקהל דחפו את כוחות המשטרה בגסות ומישהי אף עלתה לבמה. כתוצאה מכך ביטלה ההנהלה את המופע השני שם. הנזק הגדול נעשה וחמישיית דייב קלארק נפגעת מזה כי תוכננה להופיע שם. כעת מחפשים לקלארק וחבריו מקום אחר להופיע בעיר זו. אולי במדיסון סקוור גארדן".
כמה שנים לאחר מכן חזר הקרניגי הול לפעול כאולם המקבל באהבה הופעות רוק.
ב-4 ביולי בשנת 1972 יצא תקליטו השלישי של דייויד אקלס, AMERICAN GOTHIC. מי זה, אתם שואלים? בואו תקראו ותגלו דבר מדהים. דייויד אקלס הוא אחד הזמרים-יוצרים המעולים ההם שיצירתם התפספסה אצל רבים. בעיניי, הוא אחד הסינגר-סונגרייטרס הטובים יותר שצצו בסוף שנות השישים.
המוזיקה המיוחדת שלו השפיעה על יוצרים אחרים באופן ניכר מאד. אחד מהם היה אלטון ג'ון. אקלס נולד למשפחה שעסקה בעסקי השעשועים. בגיל ארבע הוא כבר רקד עם אחותו כחלק מהמופע המשפחתי. בימי נעוריו הוא אף כיכב בכמה סרטים לא מוכרים. את תקליטו הראשון הוא הוציא כשכבר עבר את גיל השלושים, דבר שנחשב בזמנו כאילו דייר בבית אבות הוציא תקליט בכורה.
דייויד אקלס הוחתם לחברת התקליטים אלקטרה בתחילה כמלחין בלבד. אך הבוס של החברה הבין שהכי טוב ששיריו של אקלס יוקלטו בקולו בלבד. אלבומו הראשון, שיצא ב-3 לספטמבר 1968, היה יריית פתיחה מבטיחה ביותר ליוצר החדש. המפיק של אלבום הבכורה היה דייויד אנדרל, שהיה חבר ילדות של אקלס וטכנאי ההקלטות היו ברוס בוטניק, שהקליט גם את האלבומים של להקת הדלתות שגם הייתה חתומה בחברת התקליטים אלקטרה.
הזמר הסביר מאוחר יותר שנאלץ להקליט את האלבום פעמיים עד שהגיע לתוצאה המיוחלת. הניסיון השני הצליח בזכות להקת RHINOCEROS שאקלס הכיר אז והייתה גם היא חתומה בחברת התקליטים אלקטרה. חברי הלהקה ניגנו בהקלטות לאלבום הזה כל כך טוב עד שאקלס הבין כי הסשנים עימם הם אלה שצריכים לצאת לאור. יש כאלה שדווקא ראו את השילוב של אקלס עם להקת רוק כסוג של פשרה. אך בעיניי השילוב הזה עובד ועוד איך.
האלבום באווירתו דומה ליצירה של ליאונרד כהן מהתקופה ההיא, אך ללא הרחמים העצמיים שכהן אהב להתעטף בהם בשיריו. הרעיון מאחורי העיבודים היה להעניק לשירים של אקלס ממד של פסקול להצגת אוף-ברודוויי. הסשנים לאלבום היו, לפי דברי אקלס, תהליך פשוט ונעים יחסית. אך הזמר לא היה מיודד עם עצמו והרבה כאב ובדידות פילחו את נשמתו. מגזין 'רולינג סטון' העניק מחמאה לקולו החם של אקלס ולעיבודי השירים אך הוסיף לציין כי שיריו חסרי מלודיות.
עיתון בשם GO פרסם ביוני 1968 את הביקורת הבאה: "האמן החדש הזה הוא נעים להקשבה אך אין בו את הניצוץ של גורדון לייטפוט או טום פאקסטון. השירים שלו לא מגיעים לרמה של יוצרי הפולק המובילים".
השיר שפותח את אלבום הבכורה, ROAD TO CAIRO, קיבל בתקופה ההיא גרסת כיסוי של בריאן אוגר האורגניסט (בליווי הזמרת הצעירה ג'ולי דריסקול ולהקת הטריניטי). הביצוע של אוגר וחבורתו יצא על סינגל והפך ללהיט יחסי.
אקלס הוציא עוד שלושה אלבומים אחרי זה, כשאלבומו השני קיבל תקציב גדול יותר להקלטה ואל קופר עזר בהפקה. באלבום השתתפו יותר מעשרים נגנים. ובעיניי גם זה אלבום משובח, אם כי עיתון NME טען בזמנו שהתזמור מפריע פה ושם. אלבומו השלישי, AMERICAN GOTHIC, הוקלט באנגליה ויצא בשנת 1972. למרות שמו, צולמה עטיפתו במימי נהר התמזה. התקליט הופק על ידי ברני טאופין, שהיה תמלילנו הקבוע של אלטון ג'ון. טאופין התוודע לאקלס כשהופיע כאמן חימום לאלטון ג'ון במועדון הטרובאדור בלוס אנג'לס. אקלס אף יצא לסיבובי הופעות קצרים, אך הבמה לא הייתה מקום מועדף עליו. הוא הרגיש לא נוח לעמוד עליה כאמן. לאור כישלונם המסחרי של אלבומיו הוא הפך למרצה, תסריטאי לטלוויזיה וכותב מוזיקה לבלט. בשנת 1973 יצא תקליטו האחרון, שנקרא FIVE AND DIME.
ב-1999 מת אקלס מסרטן בריאות. הוא השאיר מאחוריו ארבעה אלבומים עם מוזיקה יפהפייה, מקורית, מיוחדת ומלאת דרמה.
אז למי שלא מכיר, יש לכם הזדמנות לגלות כאן מתנה יפה ומלאת עסיס של יצירתיות. לפני מספר שנים הייתה כוונה להוציא את ארבעת אלבומיו במארז מיוחד עם בונוסים, אך משום מה הרעיון נגנז. מי יודע, אולי זה עוד יקרה?
ב-4 ביולי בשנת 1969 יצא באנגליה התקליטון GIVE PEACE A CHANCE של ג'ון לנון - תחת השם פלסטיק אונו בנד. בארה"ב זה יצא שלושה ימים לאחר מכן.
הסיפור של השיר, כולל פרטי מידע נדירים, נמצא בספר שלי על הביטלס, "ביטלמאניה!"
ההרצאות "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450
ב-4 ביולי בשנת 1982 התחתן הזמר אוזי אוסבורן עם שרון ארדן, הבת של עסקן המוזיקה הבריטי הקשוח והנוכל, דון ארדן.
שרון אוסבורן (ארדן) בספרה: "בהתחלה חשבתי שת'למה, אשתו הראשונה של אוזי, האמינה להעמדת הפנים שלי, שאני מאוהבת בגיטריסט הלהקה, רנדי רודס, ולא בבעלה - כשהיא הגיעה לפעמים לבקרו בסיבוב הופעות. אבל בחג המולד, אחרי החלק הראשון של הסיבוב, אוזי לקח אותה ואת ילדיו לחופשה למשך חודש. בדרך חזרה היא אמרה לו שהיא תגיש לו מסמכי גירושין באופן מיידי.
אוזי ביקש ממני להתחתן איתו רגע לפני שעזבנו את אנגליה, כשהוא ידע שנישואיו הסתיימו ושזה לעולם לא יעבוד. הרגשתי ממש רע בשבילו. הוא היה הרוס על כך שעזב את ילדיו, וחרד שהם יפנו נגדנו. היינו בבית של ההורים שלי. והוא הלך לחנות התכשיטים ממש בהמשך הדרך בווימבלדון והוא קנה לי יהלומים.
רק שנה לאחר מכן, ביוני 1982, הגיעה הידיעה מעורכי דינו שת'למה חתמה וכעת הוא חופשי להתחתן. היינו בלוס אנג'לס, עומדים לצאת ליפן להופעות, אז החלטנו להתחתן. בכל מקרה הייתה לנו עצירת ביניים בהוואי, אז זה היה, בוא נתחתן שם! בקושי היה לי זמן להשיג שמלת כלה. זו הייתה שמלה מאוד מסורתית ממשי ומעוטרת בפנינים. היא גם הייתה גדולה עליי אבל לא היה זמן לשינויים.. לאוזי הייתה חליפה לבנה וחולצת לבנדר. רק המשפחות שלנו הגיעו - אמא ואחות של אוזי, ואמא שלי ואבא.
וכשאבי, שניהל את אוזי, הלך איתי במסלול הטקס כדי להעביר אותי לאוזי, הוא לא אמר, 'האם את אוהבת אותו?' ו'אני מקווה שאת הולכת להיות מאושרת'. הוא הזכיר לי שנטוס להופעות ביפן, וכמה הפקה גדולה זו הולכת להיות. אמא שלי מעולם לא אמרה מילה, לפחות לא אלי, למרות שהיא דיברה עם השושבינה שלי. 'אה', אמרה אליסון והביטה בידה של אמי. 'טבעת החתונה של שרון היא בדיוק כמו שלך!' 'בקושי', היא ענתה. 'שלי הרבה יותר גדולה'.
נשארנו לילה אחד וביליתי את ליל הכלולות שלי בחתימה על מסמך אחר מסמך עבור אבי - התברר שזו הסיבה היחידה שהוא בא לחתונה. ההורים שלי עזבו ברגע שיכלו למחרת".
אוזי אוסבורן בספרו: "התחתנו בהוואי בדרך להופעה ביפן. זה היה טקס קטן באי. דון ארדן הופיע, אבל רק בגלל שרצה ששרון תחתום על ניירת. גם אמא שלי ואחותי ז'אן הגיעו. הדבר המצחיק בלהתחתן באמריקה היה שהיינו צריכים לעשות בדיקת דם לפני שיתנו לנו רישיון. אני לא הייתי מופתע אם הבחור מהמעבדה היה מתקשר בחזרה ואומר, 'מר אוסבורן, נראה שמצאנו קצת דם באלכוהול שלך'.
הייתה הרבה שתייה בחתונה ההיא, שלא לדבר על כמות האלכוהול בעוגת החתונה. אם עברת בדיקת נשיפה לאחר שאכלת פרוסה של הדברים האלה, היית הולך לכלא. וגם עישנתי איזה גראס קטלני. 'מאוי-וואווי', קרא לזה הסוחר המקומי. יש תצלום שלי מחוק לגמרי בחדר כשכולם מתכוננים לצאת. פאקינג קלאסי. ליל הכלולות היה גרוע עוד יותר. אפילו לא הצלחתי לחזור לחדר לבלות את הלילה עם אשתי החדשה. בחמש בבוקר, מנהלת המלון נאלצה להתקשר לחדר שלה ולהגיד, 'את מוכנה בבקשה לבוא לקחת את בעלך? הוא ישן במסדרון וחוסם את הדרך למנקות.
בסופו של דבר, מה שקרה בין שרון לאביה היה טרגי. בזמנו, הייתי יותר מדי מחוק מאלכוהול וסמים כדי לדעת בדיוק מה קרה, וזה לא המקום שלי לומר הרבה על זה עכשיו. כל מה שאני יודע זה ששרון מצאה שדון ניהל רומן עם בחורה צעירה ממנה וכשהוא גילה שהיא יודעת - הוא התחרפן מזה. היינו צריכים לשלם לו 1.5 מיליון דולר כדי לקנות את החוזה שלנו ולמנוע ממנו לגרום לנו פשיטת רגל בתביעות משפטיות, כי שרון למעשה ניהלה אותי. תמיד היה דם רע בין שניהם, אבל זה יצא משליטה. בסופו של דבר, הם הפסיקו לדבר זה עם זה לגמרי, והשתיקה נמשכה כמעט עשרים שנה".
ב-4 ביולי בשנת 1992 נאלץ ג'ון פיליפס (מלהקת האמהות והאבות) לעבור ניתוח להשתלת כבד.
פיליפס, שחיבר להיטים נצחיים (כמו CALIFORNIA DREAMIN ו- MONDAY MONDAY), היה במצב טוב לאחר השתלת הכבד כדי להחליף את האיבר שהרס במשך שנים של שימוש מאסיבי באלכוהול ובסמים. "הוא מסתדר טוב. הוא ערני לחלוטין ומסתובב", אמר ד"ר רונלד בוסוטיל שטיפל בו. "הוא אמור להיות מסוגל לחזור לאורח חיים רגיל כמו לפני המחלה - כל עוד הוא לא שותה או לוקח סמים". פיליפס, אז בן 56, נשבע להימנע מהחומרים שהובילו למחלת כבד כמעט קטלנית.
ב-4 ביולי בשנת 1966 יצא תקליטון חדש ללהקת THE LOVIN SPOONFUL, עם השיר SUMMER IN THE CITY.
לפי השיר, קשה להסתובב בעיר צפופה וחמה במהלך היום, אבל זה נהדר להיות בה בלילה כי יש לך המון הזדמנויות לרדוף אחרי נשים. העיר הספציפית הזו הייתה ניו יורק, שבה הוקמה הלהקה והשיר היה שיתוף פעולה בין זמר הלהקה ג'ון סבסטיאן, הבסיסט סטיב בון, ואחיו של סבסטיאן (ולא חבר בלהקה) - מארק סבסטיאן. מארק היה בן 15 כשכתב שיר שג'ון השתמש בו כבסיס לשיר הזה - ג'ון אהב במיוחד את החלק שנכתב: "אבל בלילה זה עולם אחר".
"השיר הזה הגיע מרעיון שהיה לאחי מייק", נזכר ג'ון סבסטיאן. "היה לו הפזמון הנהדר הזה. הייתי צריך ליצור איזשהו מתח כדי לעשות את זה אפילו יותר גדול ומשם מגיע תפקיד הפסנתר הקצבי".
בון הבסיסט עזר בהלחנה כשהציע את התפקיד שנוגן בעת שנשמעו צופרי מכוניות ועוד רעשי עיר. הלהקה הייתה די ספציפית לגבי צלילי התנועה. במקום להשתמש רק במה שהיה זמין בתקליטי אפקטים באולפן, הם מצאו בחור שנהג ליצור אפקטים בעצמו. הבחור הזה, שג'ון סבסטיאן התייחס אליו כ"איש סאונד יהודי זקן ומצחיק", הגיע עם ספרייה ענקית של צלילי רחוב, שהלהקה עברה עליה במשך שעות. הם רצו שהסצנה תיבנה, אז היא מתחילה ברכות (הצופר בהתחלה מגיע מחיפושית פולקסווגן), וצומחת לסיוט עירוני עצום. כדי להעביר את המסר כהלכה, גם צליל של פטיש מדרכות קיבל פה שימוש. קול צופרי המכוניות והתנועה היה הפעם הראשונה שצלילים אלו הופיעו בלהיט.
השיר הוקלט במשך יומיים: במפגש הראשון הקליטו החברים את הכלים: גיטרה, בס, AUTOHARP, תופים, אורגן, פסנתר חשמלי וכלי הקשה. הסשן השני היה עבור שירה ואפקטים קוליים. טכנאי ההקלטה היה רוי היילי שהיו לו מספר רעיונות חדשניים. כשהגיע הזמן לעשות את תפקיד התופים, רוי החליט לשים מיקרופון בחדר המדרגות ולהקליט משם את צליל התופים שבקע מרמקול. בהמשך, היילי השתמש שוב בחדר המדרגות כדי ליצור את מכת הסנר האדירה בשיר THE BOXER של סיימון וגרפונקל. זו הסיבה שהתופים פה נשמעים כל כך חזקים.
המגזין HIT PARADER פרסם אז כמה פרטים נוספים על הסשן: "סטיב בון עשה את העיבוד. הוא הוסיף עוד דבר אינסטרומנטלי ללחן, ויחד עם החבר'ה האחרים בחרו את הכלים שיש לנגן. הליווי האינסטרומנטלי תועד ב-4 שלבים. הטייק הראשון היה עם תופים, אורגן, פסנתר חשמלי וגיטרה קצב. הטייק הבא היה עם בס ו-AUTOHARP ובפעם השלישית נוספה גיטרה. הטייק האחרון הוסיף עוד כלי הקשה, כולל סל אשפה שזאל ינובסקי הגיטריסט המשיך להכות במקל תיפוף... כולם מתים לשמוע את השירה... אפילו רק פעם אחת... אבל ג'ון סבסטיאן עייף מדי. הוא ישיר את זה בלילה הבא. דונובן קפץ והקשיב קצת למה שקורה".
דרך אגב: מהלך האקורדים של הפסנתר החשמלי בשיר זה השפיע, קצת לאחר מכן, על כתיבת שיר של להקת CREAM בשם TALES OF BRAVE ULYSSES.
ב-4 ביולי בשנת 1969 יצא באנגליה התקליטון הראשון של להקת יס, עם השיר SWEETNESS. צד ב' של התקליטון בא עם שיר שלא ייכלל באף תקליט של הלהקה (חוץ מבאוספים, שנים לאחר מכן).
ב-4 ביולי בשנת 1974 הופיעה להקת הג'אז הישראלית, הפלטינה, בפסטיבל ניופורט החשוב והביקורות היו טובות. להקה זו הייתה היחידה מחוץ לארה״ב שהוזמנה לפסטיבל זה, הנחשב למאורע השנתי החשוב ביותר בג׳אז האמריקאי אז. באותו יום הופיעו שם לצדה הכנר ז'אן לוק פונטי וההרכב של המתופף אלווין ג'ונס.
בבואם חזרה לארץ, נכנסו חברי הלהקה לאולפן ההקלטות כדי להקליט את החומר המקורי החדש שהתגבש.
בהמשך שנת 1974 יצא תקליטה השני של הלהקה ושמו 'חירות' (על שם הסוויטה בת שלושת החלקים בו). להלן חלק מהביקורת ששלפתי לכם מעיתון עולם הקולנוע: "תקליטה החדש של להקת הפלטינה הוא חגיגה לכל אוהדיה הרבים של הלהקה בישראל ויכול בהחלט לשמש לה כרטיס ביקור בעולם. הלהקה שבה לא מכבר מפסטיבל הג'אז בניופורט, שם זכתה לשבחים רבים כשביצעה את הסוויטה 'חירות' שחיבר רומן קונצמן. לאחר ששמענו את היצירה, אנו מצטרפים למחמאות. הלהקה עשתה צעד גדול קדימה מאז תקליטה הראשון. קונצמן וחבריו - אלונה טוראל, אהרלה קמינסקי, נחום פרפרקוביץ' ולב זבז'ינסקי - מנגנים על כלים רבים ומעניקים לנן חוויה מוזיקלית מעניינת. נעים להיווכח שגם לנו יש להקת ג'אז אמיתית וטובה משלנו".
בשנת 1975 יצא התקליט "הים" בו השתתפה הפלטינה עם מתי כספי, כשהקונספט בא עם שיריו של המלחין והזמר הברזילאי דוריוואל קאימי. שנה לאחר מכן כבר צצה פלטינה אחרת. קמינסקי, דבז'ינסקי וקונצמן נשארו מהעבר ואליהם הצטרפו הקליטן קובי ארליך, הגיטריסט חיים קריו והזמרת / פרקשניסטית ריקי מנור. הרכב זה הקליט אלבום שלם שלא יצא בזמן אמת ושמו "הנערה בעלת שיער הפשתן" וגם הופיעה אז עם החומר הזה.
רוצים את הרצאות הרוק הישראלי הטובות ביותר? להזמנה: 050-5616459
ב-4 ביולי בשנת 1974 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
- יש מחלוקת סביב הפקת אופרת רוק מקורית בתיאטרון הבימה, המבוססת על אחד מסיפוריו של י.ל. פרץ. זה היה בגלל שהמנהל האמנותי, יוסי יזרעאלי, דרש לשתף בהפקה רק אנשים שעובדים בהבימה.
- אולפני ההקלטה טריטון הכניסו 16 ערוצי הקלטה, בנוסף למכונת הקלטה בת שמונה ערוצים שפעלה שם.
- ספר על מייק בראנט עומד לצאת לאור בישראל ובצרפת. הספר נכתב על ידי העיתונאי אלי תבור, שנפגש עם עשרות אנשים שהכירו את מייק בארץ ובצרפת. בלהיטון הבטיחו שפרק שלם בספר מוקדש לצעיר חיפאי הומוסקסואל שהיה אחד מידידיו הקרובים של מייק. (ספוילר - הספר לא יצא ובמקומו יצא, בשנת 1978, ספר אחר על בראנט ושמו "מחיר התהילה", מאת אורלי מזרחי)
- מזל טוב לאסתר ואפרים שמיר. בבוקר יום החתונה התקשר אפרים אל אשת יחסי הציבור של להקת כוורת וביקש ממנה לא לפרסם את מועד החתונה. כך שלחתונה הגיעו חברי כוורת ועוד כמה עשרות חברים וקרובי משפחה. הטקס התקיים ברחבת הדשא בבית החדש בו גרו השניים בכפר שמריהו. בנוסף לחברי כוורת היו שם גם שלישיית שוקולד מנטה מסטיק, חברי להקת תמוז, אריאל זילבר, מנחם זילברמן ועוד. אפרים ואסתר לא מיהרו לצאת לירח דבש.
אפרופו הופעות של צביקה פיק, קצת לפני הופעות אלו הופיע צביקה בעיר דרומית. אז צעיר מקומי ביקש להיכנס אל מאחורי הקלעים עם חברתו כדי לערוך היכרות אישית עם צביקה. השומר סירב בתוקף והצעיר שלף סכין ודקר אותו בחזהו. המשטרה שהוזעקה עצרה את התוקף והשומר הובהל אל בית החולים ושם נותח. ראש עיריית שדרות ראה כי כך וסירב להשכיר את האולם המקומי להופעה של צביקה.
ב-4 ביולי בשנת 1983 יצא התקליט השני של הצמד המצליח YAZOO. שמו הוא YOU AND ME BOTH. שם האלבום היה התייחסות אירונית לעובדה שהצמד התנכר זה לזה והקליט חלק גדול מהאלבום בנפרד; השניים (הזמרת אליסון מוייט והקלידן וינס קלארק) הכריזו על הפרידה שלהם כמה שבועות לפני יציאת האלבום.
הבעיות בתוך הצמד התחילו, כאמור, לפני ההקלטה. וינס קלארק מעולם לא דמיין את הצמד הזה כפרויקט ארוך טווח, והיה מוכן להמשיך הלאה לאחר יצירת תקליט הבכורה, UPSTAIRS AT ERIC'S (ובו להיט הריקודים הגדול, DON'T GO), אבל לאחר שכבר יצא מלהקת דפש מוד אחרי אלבום אחד בלבד, הוא השתכנע שזה לא יהיה רעיון טוב לעשות. מוייט אמרה: "אני חושבת שהאלבום השני קרה בגלל עצה מהמו"ל שלו, כי וינס עשה אלבום אחד עם דפש מוד והלך, ואז הוא עשה איתי אלבום אחד והוא היה מוכן ללכת אז. אני חושבת שהמוציא לאור שלו אמר, 'אתה כועס - אתה לא צריך לעשות את זה, אתה צריך לעשות עוד תקליט אחד לפחות'. אבל אפילו כשהתחלנו את האלבום השני - ידענו שזה נגמר, הוא כבר החליט שהוא לא רוצה לעבוד איתי יותר". מוייט ניסתה לשכנע את קלארק לשקול מחדש את החלטתו לעזוב לאחר הכנת אלבום שני, אך ללא הועיל.
קלארק: "אני חושב שהאלבום הזה היה מתוכנן יותר, ולמען האמת זו הדרך שאני אוהב לעבוד בה". מצד שני, מוייט התלוננה כי "אני פשוט לא יכולה לעבוד בתנאים שלדעתי הם מתוכננים מדי. בגלל זה, הכל היה צריך להיעשות ממש מהר". הזמרת גם כעסה לנוכח סירובו של קלארק להיות מעורב בעבודות קידום המכירות עבור האלבום, מה שהותיר אותה לדבר עם העיתונות לבדה. מוייט: "הוא היה נכנס לאולפן בבקרים, אני נכנסתי בערבים, הוא היה עושה משהו ואז אחר כך הייתי נכנסת לעשות משהו על זה, זה היה כמו אלבום טלאים שבו לא היה דיון או התלהבות של אחד מהדברים של השני. פשוט עבדנו בנפרד".
הלהיט מהתקליט הזה היה השיר הפותח, NOBODY'S DIARY אך הוא לא היכה גלים כמו DON'T GO.
ב-4 ביולי בשנת 1976 יצא תקליטון חדש ללהקת BLUE OYSTER CULT עם השיר DON'T FEAR THE REAPER.
כיום יש רבים ששומעים את השיר DONT FEAR THE REAPER ומתחשק להם לצעוק MORE COWBELL! זאת כי השיר כיכב, בשנת 2000, במערכון גאוני, במסגרת תוכנית הטלוויזיה האמריקנית והמצליחה 'סאטרדיי נייט לייב'. במערכון משחק כריסטופר ווקן את תפקיד חייו (כנראה..) כמפיק ברוס דיקינסון, הדורש באולפן מהאיש שמקיש בפעמון הפרה (השחקן ויל פארל) להקיש חזק יותר, תוך כדי עיצבון שאר חברי הלהקה בדבר. צריך לראות את המערכון כדי להאמין כמה שהוא טוב.
אבל עכשיו בואו נעבור לפרטים האמיתיים שמאחורי שיר מצליח מאד זה. כשהלהקה הזו החלה לצעוד את צעדיה הראשונים, היו רבים שצקצקו בלשונם כי מדובר פה בחבורת נגנים שמנגנת 'ריפים' ולא יותר מזה. בהתאם לכך, ספגו חבריה ביקורות שוחטות על תקליטיהם - דבר שהכניס את הלהקה למועדון מכובד עם להקות כמו בלאק סאבאת', גרנד פ'אנק ואוריה היפ. להקות שהמבקרים אהבו לשנוא והקהל נמשך אליהן בכמויות רבות מאד.
רוב הלהקות בסבנטיז היו צריכות לצידן מנהל נחוש כדי להתקדם. גם לפולחן הצדפה הכחולה היה כזה וקראו לו סנדי פרלמן, שעסק לפני כן כמבקר מוסיקה בעצמו בניו יורק. הוא זה שגילה את הלהקה ומיתג אותה כהכלאה בין רוק בסיסי לפלירטוטים עם הקסם השחור. הוא גם זה שכתב את רוב מילות שירי הלהקה והפיק את אלבומיה. הוא האמין בלב שלם ברוק הכבד. למלודי מייקר סיפר, בשנת 1974, כי הלהקה האהובה עליו היא בלאק סאבאת'. אחרים שכתבו אז מילים לשירי הלהקה היו ריצ'ארד מלצר ופאטי סמית, לפני שהפכה לאושיית רוק בעצמה.
השיר עליו אני מדבר כאן, ששינה את גורל הלהקה, נכתב על ידי הגיטריסט המוביל, דונלד רוזר, שידוע גם בכינוי באק דהארמה. היו שמועות כי השיר מדבר על התאבדות (כנראה בגלל איזכורם של רומיאו ויוליה בו, למרות שהשניים הובאו כזוג שקיווה להתאחד בחיים שלאחר המוות) אך הוא מדבר על המוות כדבר בלתי נמנע והדרך שאנו צריכים לקבלו ללא פחד. רוזר חשב מה יקרה אם ימות צעיר ויתאחד עם אהוביו בחיים שאחרי המוות. בגישה זו הוא ניגש לכתוב שיר זה. היה לו בהחלט ממה לחשוש כי הוא אובחן בגיל צעיר כאחד שסובל מהפרעות בקצב הלב.
השיר נכלל (בגרסה ארוכה יותר מזו שבתקליטון) באלבומה הרביעי של הלהקה, AGENTS OF FORTUNE, שיצא בשנת 1976 והפך אותה לסיפור הצלחה. אך עם ההצלחה הגיעו הלחצים האדירים מחברת התקליטים לעשות להיט בסדר גודל דומה ופולחן הצדפה הכחולה נכשלה במשימה.
ב-4 ביולי בשנת 1971 היו חברי להקת המי בדרכם להופעה בלסטר כשהם דנים בסרטו של סטנלי קובריק, 2001: אודיסיאה בחלל. לפתע הם מצאו משהו מעורר השראה.
היו אלו מונוליתים מבטון שהוצבו שם כדי למנוע את תזוזה של אבני חצץ. חברי המי יצאו מהרכב ורצו אל אחד המונוליתים והעמידו פנים שהם קופים בסרט "כוכב הקופים" כשבאותו זמן היה עמם הצלם איתן ראסל, שליווה אותם להופעה, ומיהר לצלם תמונות. אחת התמונות הציגה את הלהקה מתרחקת מהמונולית לאחר שככל הנראה הטילה עליו שתן (למעט פיט טאונסנד, שה"שתן" שלו היה למעשה מים שראסל השפריץ ממי גשמים שהיו שם). מאוחר יותר הפכה התמונה לעטיפת האלבום WHO'S NEXT.
רגע, אז איך הייתה ההופעה בלסטר? ובכן, להקת המי העניקה שם 90 דקות מול 2,000 איש. פיט טאונסנד הציג לקהל את השיר BEHIND BLUE EYES כך: "השיר הזה הוא כמו משהו שמעולם לא עשינו עד כה". אבל משום מה, גם אחרי עשר דקות בהן הקהל הריע חזק כדי להחזיר את הלהקה לבמה, לא היה הדרן. אז נמסר לקהל שהציוד של הלהקה התקלקל, מה שנשמע אז כתירוץ למשהו אחר.
להקת דיפ פרפל ועוד להקות - בהופעה ב-4 ביולי בשנת 1970. אתם באים?
ב-4 ביולי בשנת 1973 קרתה תאונה ששינתה לחלוטין את חייו של מתופף להקת סלייד, דון פאוואל.
המתופף בן ה-26 היה מאוהב בשנה ההיא. בחברתו היפהפייה בת ה-20, אנג'לה מוריס. כמה דקות לאחר שהזוג עזב מסיבת יום הולדת במועדון לילה בוולברהאמפטון, התנפץ החלום לרסיסים נוראיים. מוריס עבדה במועדון כמזכירה ופאוואל הגיע לבדו כדי לאסוף אותה משם. הוא נשאר עמה במועדון והשניים חגגו. בסביבות השעה אחת בלילה יצאו משם שמחים. אך בעודם נוסעים ונהנים יחדיו קרה הדבר. מכונית הבנטלי החדשה והלבנה בה נסעו איבדה שליטה והתעופפה מעל גדר עד שהתנגשה בעץ ובחומת לבנים. פאוואל ומוריס, שלא היו חגורים, הועפו מהמכונית בכוח רב. השניים הועפו בצורה כה עוצמתית מהרכב עד שלא היה אפשר לדעת בוודאות מי נהג ברכב. היא מתה במקום. הוא נפצע באורח קשה עד אנוש.
כל הסיפור המטלטל, עם המון פרטי מידע מצמררים, נמצא בספרי "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לפרטים ולרכישה - תלחצו פה.
ב-4 ביולי בשנת 1980 חזר עוזרו האישי של ג'ון לנון, פרד סימן, לבניין דקוטה בניו יורק, לאחר חופשה. שם הוא גילה, לדבריו ממעגל חברים מקורב, שיוקו אונו תכננה להתגרש מג'ון.
באותו יום טסו רינגו סטאר וחברתו, ברברה באך, מלוס אנג'לס ללונדון. אז הוא הודה בפני עיתונאים סקרנים שהוא מתכוון להתחתן איתה. "אנחנו עדיין צריכים לסכם כמה דברים וזה ודאי יקרה בלונדון", הוא אמר להם.
ביום זה יצא לאור הספר I ME MINE, שכתב ג'ורג' האריסון. כל עותק, מאלפיים העותקים שהודפסו, עלה 148 ליש"ט! הסכום השערורייתי גרם למעריצים רבים לצאת נגד המוצר. מהדורה זולה בהרבה תצא בהמשך. ג'ון קרא את הספר הזה והתעצבן כהוגן כי שמו לא מוזכר שם כמעט כלל.
וב-4 ביולי בשנת 2002 שוחרר מייקל אברהם, האיש שתקף וכמעט רצח את ג'ורג' הריסון כ -19 חודשים קודם לכן באחוזתו. חוות דעת נפשית מקצועית היא שפתחה לתוקף הביטל, שכבר מת מסרטן מאז, את שער החירות. זאת לזעמה של אלמנתו של ג'ורג', אוליביה. אברהם: "לו יכולתי להחזיר את השעון לאחור הייתי נותן הכל כדי לא לעשות את מה שעשיתי. הייתי מאוד חולה באותה תקופה וממש לא בשליטה".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-4 ביולי בשנת 1968 הופיעה להקת מחתרת הקטיפה בהיפורדום, בסן דייגו.
היה זה משטח החלקה שהוסב למקום הופעות. לסטר באנגס נכח שם ודיווח: "במובן מסוים זה היה הקונצרט האולטימטיבי של הלהקה. הקהל היה נורא; אלה שלא היו ממש עוינים כל הזמן קטעו את ההכרזות בין השירים כדי לצעוק את מה שהם רוצים לשמוע, כמו 'מה דעתכם לבצע את השיר HEROIN?' וממש באמצע כל הוויבים הרעים האלה, חברי הלהקה השיקו שיר חדש, SWEET ROCK AND ROLL, שהיה אחת החוויות המוזיקליות הכי מדהימות בקריירת ההליכה שלי להופעות. לו ריד הכריז עליו בתור 'הנה סיסטר ריי, חלק שני', אבל זה לא נשמע כמו השיר ההוא. הוא נבנה על הריף הכי מדליק שאפשר להעלות על הדעת, רק כמה סולמות עולים ויורדים. קצת כמו VENUS IN FURS אבל פחות חורק, יותר מכוון ורהוט. מילות השיר, שרבות מהן לו המציא תוך כדי, נראו כמו פנטזיה: 'האחות המתוקה ריי הלכה לסרט / הרצפה נצבעה באדום והקירות היו ירוקים / 'אווה', היא בכתה / 'זה הסרט הכי מוזר שראיתי אי פעם'... אבל זה היה הפזמון שהיה הכי מרגש: 'אהההה, רוק'נ'רול מתוק - זה ינקה את הנשמה שלך'. זה קלאסי, ואף להקה אחרת באמריקה לא הייתה יכולה לכתוב ולשיר את המילים האלה".
ב-4 ביולי בשנת 1969 הופיעה דיפ פרפל בפעם האחרונה עם הזמר רוד אוונס והבסיסט ניק סימפר.
שניהם הועפו מהלהקה עוד לפני כן, אך טרם ידעו זאת כי תהליך החלפתם בזמר (איאן גילאן) והבסיסט (רוג'ר גלובר) נעשה מאחורי גבם. ההופעה האחרונה הזו הייתה בקארדיף, באולם בשם TOP RANK BALLROOM.
וב-4 ביולי בשנת 1970 הייתה אחת הפעמים בהן ספגה להקת דיפ פרפל מכה כלכלית כשנועדה להוביל פסטיבל רוק בשם THE EYRIE, שנערך בבדפורד.
מטרת אותו פסטיבל הייתה לאסוף כסף למען מועדון הכדורגל המקומי. מפיקי אותו אירוע החתימו שמות כמו דיפ פרפל, טירנוזאורוס רקס וצ'יקן שאק. עם שמות אלה ניגשו אותם מפיקים למלאכה והחלו להמטיר לתקשורת המקומית על גודל האירוע - בציפייה למשוך קהל רב מאד.
בהמשך התברר כי היה זה אחד האירועים המביכים יותר. אותם מארגנים דאגו לספר לתקשורת כ יגיעו כעשרת אלפים איש, שיציפו את העיר השקטה.
בהמשך תפח הסיקור המקומי עם מספרים כמו עשרים אלף איש, שיגיעו לאירוע. באותם ימים היו פסטיבלי הרוק שם דבר, אבל השמות שהוצעו לא היו מושכי-קהל באותה תקופה. דיפ פרפל נחשבה אז כלהקה מחתרתית. ושתי הלהקות האחרות בקושי הביאו קהל. מארק בולאן יגלה את אושרו ועושרו רק בהמשך, כשקיצר את שם להקתו לטי רקס. להקות נוספות שנקבעו להופיע בפסטיבל היו אף פחות מוכרות לקהל הרחב: SKIN ALLEY, SATISFACTION, SWEET FLAG ו- LITTLE WOMEN.
מועדון הכדורגל שיחרר הצהרה כוזבת מצדו ובה נאמר כי נערכה מכירה מוקדמת שבמהלכה נמכרו 5,000 כרטיסים. בסופו של דבר הגיעו ביום האירוע רק 1,250 איש. דיפ פרפל, שחשה כי תפסיד באירוע זה, עלתה לבמה באיחור ניכר וניגנה בווליום מחריש אזניים. היה זה יום עצוב לפסטיבל הרוק וגם לקבוצת הכדורגל.
ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-4 ביולי בשנת 1969 נערך פסטיבל פופ באטלנטה ולהקת גרנד פ'אנק ריילרואד, שהוקמה רק כמה חודשים קודם לכן, ניגנה שם בפני קהל עצום שם שטרם הכיר אותה. הזמר-גיטריסט, מארק פארנר, השיל את החולצה בגלל החום וזכה לתגובה נלהבת מהקהל כך שהוא החליט להופיע כל הופעה ללא חולצה.
בונוס: החודש, יולי בשנת 1973, פורסמה כתבה על ואן מוריסון במלודי מייקר.
לקח זמן רב לאיש מבלפסט לחזור אז ולהופיע באנגליה. למעשה, ההפסקה ארכה כשבע שנים. "היו הרבה סיבוכים לפני נסיעת העסקים הזו", הוא אמר. "עכשיו זה נראה כמו הזמן הנכון. הכל פשוט התחבר. לאחרונה נראה שאני לא מופיע הרבה אבל זה לא נכון. אני מופיע כל הזמן. זה פשוט לא מתפרסם כי לא מדובר בהופעות גדולות.
אני הכי אוהב להופיע במועדונים ובאולמות קטנים. אולמות ריקודים, אבל יש מעט מאוד כאלו בסביבה. אנשים נעשים כל כך עצלנים. פעם זה היה כמו בפילמור הישן כשכולם קמו, אבל עכשיו כולם שוכבים על הרצפה בקהל בזמן הופעה. אני אוהב מועדונים כי אתה יכול להיכנס לפרטים אינטימיים יותר של שיר. כשאתה שר על דברים מסוימים, כולם יכולים לשמוע את המילים ואת מה שאתה אומר".
על תהליך הרכבת להקת הליווי שלו: "פגשתי את ג'ון פלטניה הגיטריסט בוודסטוק, בסביבות שנת 1969. הוא היה אז עם להקה שהייתה חתומה בחברת התקליטים בה הייתי חתום, באנג רקורדס. פגשתי שם גם את ג'ק שרואר, איש כלי הנשיפה. הוא וג'ף היו עם להקת הבלוז קולוול-ווינפילד. הבסיסט דייוויד הייז הוא מקליפורניה ועובד בעבר עם הלהקה של ג'סי קולין יאנג. היה לי קשה למצוא את הנגנים הנכונים כשלא ידעתי מה אני מחפש. זה לא זמר עם להקה, או להקה עם זמר - זה עניין שלם".
פלטניה הוסיף: "רוב המוזיקאים מתעסקים רק בדבר אחד, בין אם זה ג'אז או רוק או כל דבר אחר, והם לא רגישים או פתוחים מספיק כדי לדעת שמוריסון מכסה את הכל".
ארבעת נגני הקשת הם מהתזמורת הסימפונית של אוקלנד ומנהיגם הוא המאסטר של התזמורת, נייט רובין.
מוריסון: "אני אוהב להכין תקליטונים. זה כיף אבל אני חושב שאני מתרחק מזה. אני רוצה להיות מסוגל להוציא אלבומים משולשים ומרובעים, אבל לפעמים זה ממש קשה לעשות זאת. לפני זמן מה חברת התקליטים ביקשה ממני סינגלים, אז הכנתי כאלה - כמו 'דומינו', שלמעשה היה שיר ארוך יותר אבל קוצץ. ואז, כשהתחלתי לתת להם סינגלים, הם ביקשו אלבומים. לא אכפת לי. כל עוד הם משתפים פעולה איתי, אני אשתף איתם פעולה. האלבום הבא שלי יהיה הקלטה של הופעה שלנו".
(ואכן, זה יקרה עם האלבום הכפול IT'S TOO LATE TO STOP NOW - נ.ר)
על המעבר שלו מוודסטוק לצפון קליפורניה ב-1971: "וודסטוק התחילה להיות מקום כל כך כבד. כשנסעתי לשם לראשונה, אנשים עברו לשם כדי להתרחק מההמולה. ואז וודסטוק עצמה התחילה להיות הסצנה. הם עשו סרט בשם וודסטוק, וזה אפילו לא היה וודסטוק. זה היה במרחק של 60 ק"מ משם. מיתוס נוסף ושגוי. כל העולם ואשתו התחילו להופיע בתחנות האוטובוס, וזה היה ההפך הגמור ממה שהיה אמור להיות שם. אז עברתי לקליפורניה כי שמעתי שיש להם שם תפוזים טובים. למעשה, תכננתי ללכת לשם הרבה לפני כן. המקום הזה מתאים לי".
בונוס 2: החודש, יולי בשנת 1980, סיפר סטיב מאריוט (לשעבר מלהקת SMALL FACES) לעיתון TROUSERS PRESS על התקופה שלו עם אותה להקה בסיקסטיז. יש לו דברים מעניינים לספר שם.
"בשנת 1965 עבדתי בחנות מוזיקה ונפגשתי שם עם רוני ליין - בחור קטן ונחמד, בגיל שלי. מכרתי לו שם את גיטרת הבס הראשונה שלו. שאלתי אם הוא הרוצה לנגן איתי בחתונות ומסיבות בר מצווה. הוא אמר כן וצירפנו את קני ג'ונס המתופף שהכרנו. ג'ימי ווינסטון היה נגן אורגן, אבל יותר חשוב זה שהיה לו רכב הסעות. אז הוא צורף גם כן.
תוך אחד עשר שבועות היה לנו להיט במקום ה-14 במצעד! זה היה מטורף, לא ביקשנו את זה ולא האמנו שזה קרה לנו. עד אז כבר ויתרתי על הניסיון להצליח. התחלנו לעשות מועדונים קטנים וחתונות, אבל בגלל שהפכנו להיות חלק מאופנת ה- MODS, נתבקשנו להופיע במועדון הפלמינגו. לא מיהרנו לשמוח מזה, כי לא היינו טובים. הלהקה האחרת שפעלה באופנה ההיא הייתה להקת המי.
מנהלים החלו לתור אחרינו והחלטנו ללכת עם מי שיציע את סכום הכסף הגבוה ביותר. היה זה דון ארדן שנתן לנו 40 ליש"ט בשבוע! זה היה 40 ליש"ט יותר ממה שהיה לנו בשבוע. אבל הנה היה לנו להיט גדול, WHATCHA GONNA DO ABOUT IT, ורק 40 ליש"ט נכנסו כל שבוע לקופה שלנו.
היו לנו שירים שכתבנו אבל לא הרשו לנו בתחילה להשתמש בהם. היינו צריכים להוכיח את עצמנו. קיבלנו הזדמנות לכתוב את הסינגל השני שלנו, I'VE GOT MINE, שלא הצליח כלל. אז נאלצנו להקליט את SHA LA LA LEE, שכתבו מורט שומאן וקני לינץ'.
לינץ' היה מניאק אמיתי. גרנו אז, כל הלהקה, בבית אחד וכשהוא בא אלינו עם המון שירים כאופציות להקלטה, נאנחנו שהוא בכלל בא. לא רצינו אותו. הוא השמיע לנו עשרות שירים מחורבנים שלא רצינו כלל. אז התחלנו לכתוב שירים, כמו HEY GIRL ו- ALL OR NOTHING, ומאז לא הבטתי לאחור מבחינת כתיבת שירים.
הרכב של ג'ימי וינסטון התקלקל והוא מצא את דרכו אל מחוץ ללהקה. במקומו הבאנו את איאן מקלייגן והתקליט הראשון שעשינו הוקלט באופן חי באולפן. חוץ מכמה שירים שהקלטנו לפני כן עם ג'ימי, השאר נעשה בסשן אחד של שלוש שעות. האמת שהקלטנו הרבה חרא לחברת DECCA ואני מייעץ לאנשים להימנע מלקנות את זה.
מדון ארדן עברנו להיות מנוהלים על ידי אנדרו לוג אולדהם, המנהל של הסטונס. אז התחלנו להקליט דברים טובים יותר, לחברת התקליטים שהוא הקים, IMMEDIATE. את השיר TIN SOLDIER כתבתי במקור לזמרת פי.פי ארנולד. האמת שכתבתי את השיר על מי שהייתה אחר כך אשתי הראשונה. אז הבאתי את השיר לארנולד, והיא כל כך התלהבה ממנו שהבנתי שעליי דווקא לשמור אותו לי וללהקתי. במקום זה כתבתי לה שיר שנקרא IF YOU THINK YOU'RE GROOVY.
לא רצינו לשחרר את LAZY SUNDAY כסינגל, למרות שידענו שיהיה להיט. לא רצינו את הגימיקים המסחריים האלו. העדפנו שירים כמו ITCHYCOO PARK. האפקטים בו היו מיוחדים והיה צורך בשישה מהנדסים עם ארבע מכונות הקלטה, שיפעלו ביחד כדי שנוכל לעשות אפקט PHASING על התופים. נהגנו להטריף את טכנאי ההקלטה עם הדרישות שלנו. הם ניסו להתנגד בטענה שזה לא אפשרי מבחינה טכנית ושזה נוגד את אתיקת ההקלטה. לא הסכמנו לשמוע להם.
כולם חשבו שאנדרו אולדהם מפיק אותנו. אני זוכר שיחה עם גרהאם נאש כשהיה עם ההוליס. בזמן שחיכינו לתורנו להצטלם באולפן לטופ אוף דה פופס הוא אמר, 'אני אוהב את מה שאנדרו עשה בשיר LAZY SUNDAY'. אמרתי, 'על מה לעזאזל אתה מדבר? זה אנחנו!'.
אחרי זה קיבלתי המון הצעות להפיק אנשים אחרים, אני ורוני ליין בנפרד. דבר אחד אהבתי, שמעולם לא קיבלתי קרדיט הפקה עליו למרות שהפקתי אותו, היה SUPERNATURAL FAIRY TALE, שהיה שיר הנושא באלבום של להקת ART, שהפכה אחר כך להיקרא SPOOKY TOOTH. הם רצו את אפקט ה- PHASING וכל החרא הזה, אז עשיתי להם את זה. זה יצא לאור עם קרדיט הפקה לג'ימי מילר, שעשה את שאר האלבום.
את האלבום OGDENS NUT GONE FLAKE, שיצא בשנת 1968, לקח לנו כשנה לעשות. צד אחד בו היה קונספטואלי. רוני ואני נהגנו להתמסטל ולשבת בערב בגינת הבית. ערב אחד התחלנו לדבר על עשיית שיר שהדמות המרכזית בו היא אידיוט שהולך לברר היכן הירח הלך. מין סיפור קוקני שכזה. אז החלטנו שנעשה צד שלם של זה ולא אלבום שלם, כדי לא לשעמם אנשים עם זה יותר מדי. זה גרם לנו לצחוק ואהבנו כל דבר שגרם לנו לצחוק.
אלוהים יודע איך זה הצליח. אבל זה הצליח ואני גאה בזה מאד. זה היה שווה שנה של עבודה. הקלטנו באולפנים שונים רק כדי לבדוק באיזה אולפן יש את הצליל הטוב ביותר. והבאנו את סטנלי יונווין המטורף לעשות את הקריינות בין השירים. נתנו לו כל מיני מושגים מדליקים שיגיד בתוך הטקסט הקוקני שלו. רק העריכה של דבריו עם המוזיקה שלנו לקחה שלושה חודשים. אני עדיין שמח להשמיע לי את האלבום הזה, כשאני מוצא עותק במצב טוב שלו.
האלבום הזה יוצא מחדש אחת לכמה שנים ועכשיו שמו את העטיפה העגולה שלו כצילום רגיל בריבוע. וזה אחרי כל העבודה המטורפת שעשינו כדי להוציא אותו כקופסה עגולה! האלבום גרף בזמנו כל פרס אפשרי ותפסנו את אנדרו אולדהם אוסף אותם ושם אותם במשרד שלו כאילו הם שלו.
ואז הגיעה שנת 1969 ועזבתי את הלהקה. הדבר השלם האחרון שעשינו לפני לכתי היה שיר בשם THE AUTUMN STONE. זה היה אמור להיות שיר הנושא של התקליט הבא שלנו, שלא הצלחנו לסיים. אנדרו ממש לא אהב את השיר הזה והאירוניה היא שהוא מיהר להפיק אלבום אוסף שלנו, עם כל מיני קטעים שונים ומשונים, וקרא לו בשם הזה.
הקלטנו המון חומר שלא הספקנו לסיים. והיה גם התקליטון עם השיר THE UNIVERSAL. הקלטתי אותו על קסטה בגינת הבית שלי. לכן שומעים ברקע כלב נובח. זה אחד השירים המצחיקים יותר שכתבתי.
באלבום THE AUTUMN STONE יש גם כמה קטעים שהוקלטו בהופעה שעשינו, מיד אחרי צאת OGDENS NUT GONE FLAKE, בניוקסל. חשבנו אז להוציא אלבום בהופעה חיה. אבל לא היינו להקה של הופעות בזמן הזה. היינו להקה אולפנית שיצאה להופיע. לא ראיתי כיצד יכולנו לעשות משהו טוב מ- OGDENS NUT GONE FLAKE. ניסינו לבצע כמה שירים ממנו בהופעה חיה וזה נשמע איום ונורא. אז ראיתי שזה הזמן הנכון לעזוב. רציתי לעזוב לפני שהלהקה תהפוך לערמת גחלים. לכן, כל מה שתקראו בעיתונים אינו נכון, חוץ מהדבר הברור שעזבתי את הלהקה בגלל הפחד שנגמור על הקרשים".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
