top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 ביולי בעולם הרוק

עודכן: 18 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-4 ביולי (4.7) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "פגשתי את הבסיסט, כריס סקווייר, בשנת 1968, במועדון שתייה בסוהו בשם LA CHASSE. הדבר הראשון שדיברנו עליו היה ההפקה באלבומים של סיימון וגרפונקל והאם נוכל להוציא כמה הצהרות מוזיקליות ביחד. התוכנית האמיתית הראשונה של להקת יס עשתה זאת, כשחצי ממנה בא עם ביצוע של השיר MIDNIGHT HOUR שהואט באופן גרובי. נגן האורגן שלנו דאז, טוני קיי, היה עושה משהו מסוג להקת הדלתות, והגיטרות השיבו לו. לא משהו כבד, יותר שקט וגרובי. במובן מסוים, עשינו שירים מסוג מוטאון, האטנו אותם, פרשנו אותם מחדש בדרך שלנו. בתחילת שנות השבעים, אחרי שסטיב האו וריק ווייקמן הצטרפו, היינו בדרך להפוך ליחידה חזקה מאוד. למדתי איך להניע. כל החלק שלי בלהקת יס היה להניע. אף פעם לא רציתי פשוט לעמוד שם ולהיראות כמו זמר, כנראה בגלל שתמיד הייתי לא בטוח לגבי היותי הזמר. אבל היה קל יחסית להניע את האחרים כי כולם היו מוכנים. רק אחרי שהצלחנו מאוד זה נעשה קשה יותר. נראה שזה פשוט קורה ככה. עברנו לשטח גדול יותר. התחלנו לנגן קטעי מוזיקה ארוכים יותר. עלינו לבמה ועשינו את "קרוב לקצה", יצירה של עשרים דקות, ועוד שלושה קטעים של עשר דקות. זה היה דבר חדש, מעין קפיצה הצידה עבור להקת רוק'נ'רול שתבצע יצירה בת עשרים דקות ללא סולו גיטרה. ואין סולו גיטרה ב"קרוב לקצה". זו יצירה מוזיקלית יציבה ומובנית. אני זוכר שהופיעתי עם זה בלונדון בפעם הראשונה. היינו בהופעה עם אלטון ג'ון, ועשרים הדקות נראו כמו שעתיים. כל כך פחדנו לאבד את הקהל, וחשבנו שהם ישתעממו וירצו לצאת לאכול נקניקייה. איך מחזיקים קהל מבלי להביא לו שיר פופ בן שלוש דקות? לא היה לנו שיר פופ בן שלוש דקות, אבל החזקנו אותם" (ג'ון אנדרסון, הזמר של להקת יס)


ב-4 ביולי בשנת 2009 מת אלן קליין, שהיה המנהל העסקי הקשוח ותאב הבצע של הרולינג סטונס, הביטלס, סאם קוק ועוד. הוא מת בגיל 77 לאחר שחלה באלצהיימר.


רבים ממעלליו תמצאו בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!".


ב-4 ביולי בשנת 1969 יצא באנגליה התקליטון HONKY TONK WOMEN של הרולינג סטונס - יום לאחר מותו של גיטריסט ומייסד הלהקה שפוטר ממנה, בריאן ג׳ונס. זה היה השיר הראשון בו הוצג הגיטריסט החדש בלהקה, מיק טיילור.


ביום בו הוקלט שיר זה, 8 ביוני 1969, קיבל בריאן ג'ונס הודעה בביתו שהוא מפוטר מהלהקה. התקליטון עם השיר יצא יום לאחר מות ג'ונס בבריכה באחוזתו. זו סמיכות נתונים מטרידה.


בשיר הזה שר מיק ג'אגר על סיבוב עם שתי נשות הונקי טונק שונות. הראשונה היא "מלכת בר ספוגה בג'ין בממפיס" - שהיא ככל הנראה פרוצה. השנייה היא "גרושה בעיר ניו יורק". ג'אגר נהג להציג את השיר לפעמים, בהופעות של הסטונס, כ"שיר לכל הפרוצות בקהל".


המילים בשיר מרמזות מאוד, אבל הן לא מנעו ממנו להיכנס לרשימת ההשמעות בתחנות רדיו. הרי כיצד משפט כמו "היא פוצצה לי את האף ואז היא פוצצה לי את הראש", לא נפסל לשידור? הרי בכל זאת, יש בו רמיזה לשימוש בקוקאין וגם מין אוראלי. כנראה שעורכי הרדיו אז לא היו ערניים מספיק.


השיר נכתב במקור בסגנון הקאנטרי. בהמשך קיבל את הניחוח הרוקי. גירסת הקאנטרי יצאה מאוחר יותר באותה שנה, באלבום LET IT BLEED.


קית' ריצ'רדס: "השיר התחיל בברזיל. מיק ואני, מריאן פיית'פול ואניטה פאלנברג. גרנו יחד בחווה והכל מסביב בוקרים, סוסים ודורבנים. ומיק ואני ישבנו במרפסת בבית החווה הזה והתחלנו להשתעשע עם רעיון ישן של האנק וויליאמס. כי באמת חשבנו שאנחנו כמו בוקרים אמיתיים עם נשות הונקי טונק. ישבנו באמצע שום מקום עם כל הסוסים האלו, במקום שאם אתה שוטף את השירותים, כל הצפרדעים השחורות האלה עפות משם החוצה. זה היה נהדר. כעבור כמה חודשים כתבנו שירים והקלטנו. ואיכשהו על ידי מטמורפוזה כלשהי פתאום נכנסנו לבלוז. באמת, אני לא יכול לתת סיבה אמינה איך זה הפך מזה לזה. אין הרבה הבדל בין מוזיקת ​​קאנטרי לבנה למוזיקת ​​קאנטרי שחורה. זה רק עניין של ניואנסים וסגנון. אני חושב שזה קשור לעובדה שניגנו הרבה עם כיוון מיתרים פתוח באותה תקופה. אז ניסינו שירים רק כדי לראות אם ניתן להשמיע אותם כך, וזה פשוט שקע פנימה".


את צליל פעמון הפרה בתחילת השיר ניגן מפיק ההקלטה, ג'ימי מילר. קית' ריצ'רדס לרולינג סטון: "זה שיר לא קל לנגינה. כשזה נכון, זה ממש נכון. יש משהו בהתחלה שאתה באמת צריך להיזהר, והקצב צריך להיות ממש מדויק".


התקליטון הזה הפך לרב מכר גדול ואף צעד חמישה שבועות במקום הראשון במצעד הבריטי. צד ב' של המוצר הכיל את השיר YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT והיה כטעימה לקראת התקליט הבא, שייקרא LET IT BLEED. עיתון מלודי מייקר מיהר לפרסם כי "זה תקליטון חשוב לסטונס אבל מאכזב עבורנו. צליל הגיטרה והתופים לא משכנע". מיק טיילור סיפר עשר שנים לאחר מכן: "הוספתי קצת לשיר הזה בהקלטה אבל הוא היה די גמור כשהצטרפתי ללהקה. אני זה שניגן את תפקיד הגיטרה בסגנון הקאנטרי שבין הבתים".


ב-4 ביולי בשנת 1964 פורסם בעיתון MUSIC BUSINESS האמריקאי:


"איש אינו חולק כעת על כך שהבום הבריטי היה אדיר והעניק זריקת מרץ בזרוע ענף התקליטים. ובטח במקרה של הביטלס וחמישיית דייב קלארק, שהיו מאוד רווחיות עבור אותם מפיקים ברי מזל שהזמינו אותם למופעים בקרנגי הול. עם זאת, ההיסטריה הבריטית יצאה משליטה בעת הופעה של הרולינג סטונס. כתוצאה מכך החליטה הנהלת אולם קרנגי הול להחרים אמני רוק. עד לתאריך האחרון היה סיבוב ההופעות של הסטונס רצוף אומללות.


אפילו חמשת חברי הסטונס מגודלי השיער הופתעו לראות אולם מפוצץ באנשים. אבל ההערצה הפכה שם להפיכה כשאנשים מהקהל דחפו את כוחות המשטרה בגסות ומישהי אף עלתה לבמה. כתוצאה מכך ביטלה ההנהלה את המופע השני שם. הנזק הגדול נעשה וחמישיית דייב קלארק נפגעת מזה כי תוכננה להופיע שם. כעת מחפשים לקלארק וחבריו מקום אחר להופיע בעיר זו. אולי במדיסון סקוור גארדן".


כמה שנים לאחר מכן חזר הקרנגי הול לפעול כאולם המקבל באהבה הופעות רוק.


ב-4 ביולי בשנת 1972 יצא תקליטו השלישי של דייויד אקלס, AMERICAN GOTHIC. מי זה, אתם שואלים? בואו תקראו ותגלו דבר מדהים. דייויד אקלס הוא אחד הזמרים-יוצרים המעולים ההם שיצירתם התפספסה אצל רבים. בעיניי, הוא אחד הסינגר-סונגרייטרס הטובים יותר שצצו בסוף שנות השישים.


המוזיקה המיוחדת שלו השפיעה על יוצרים אחרים באופן ניכר מאד. אחד מהם היה אלטון ג'ון. אקלס נולד למשפחה שעסקה בעסקי השעשועים. בגיל ארבע הוא כבר רקד עם אחותו כחלק מהמופע המשפחתי. בימי נעוריו הוא אף כיכב בכמה סרטים לא מוכרים. את תקליטו הראשון הוא הוציא כשכבר עבר את גיל השלושים, דבר שנחשב בזמנו כאילו דייר בבית אבות הוציא תקליט בכורה.


דייויד אקלס הוחתם לחברת התקליטים אלקטרה בתחילה כמלחין בלבד. אך הבוס של החברה הבין שהכי טוב ששיריו של אקלס יוקלטו בקולו בלבד. אלבומו הראשון, שיצא ב-3 לספטמבר 1968, היה יריית פתיחה מבטיחה ביותר ליוצר החדש. המפיק של אלבום הבכורה היה דייויד אנדרל, שהיה חבר ילדות של אקלס וטכנאי ההקלטות היו ברוס בוטניק, שהקליט גם את האלבומים של להקת הדלתות שגם הייתה חתומה בחברת התקליטים אלקטרה.


הזמר הסביר מאוחר יותר שנאלץ להקליט את האלבום פעמיים עד שהגיע לתוצאה המיוחלת. הניסיון השני הצליח בזכות להקת RHINOCEROS שאקלס הכיר אז והייתה גם היא חתומה בחברת התקליטים אלקטרה. חברי הלהקה ניגנו בהקלטות לאלבום הזה כל כך טוב עד שאקלס הבין כי הסשנים עימם הם אלה שצריכים לצאת לאור. יש כאלה שדווקא ראו את השילוב של אקלס עם להקת רוק כסוג של פשרה. אך בעיניי השילוב הזה עובד ועוד איך.


האלבום באווירתו דומה ליצירה של ליאונרד כהן מהתקופה ההיא, אך ללא הרחמים העצמיים שכהן אהב להתעטף בהם בשיריו. הרעיון מאחורי העיבודים היה להעניק לשירים של אקלס מימד של פסקול להצגת אוף-ברודוויי. הסשנים לאלבום היו, לפי דברי אקלס, תהליך פשוט ונעים יחסית. אך הזמר לא היה מיודד עם עצמו והרבה כאב ובדידות פילחו את נשמתו. מגזין 'רולינג סטון' העניק מחמאה לקולו החם של אקלס ולעיבודי השירים אך הוסיף לציין כי שיריו חסרי מלודיות.


עיתון בשם GO פרסם ביוני 1968 את הביקורת הבאה: "האמן החדש הזה הוא נעים להקשבה אך אין בו את הניצוץ של גורדון לייטפוט או טום פאקסטון. השירים שלו לא מגיעים לרמה של יוצרי הפולק המובילים".


השיר שפותח את אלבום הבכורה, ROAD TO CAIRO, קיבל בתקופה ההיא גירסת כיסוי של בריאן אוגר האורגניסט (בליווי הזמרת הצעירה ג'ולי דריסקול ולהקת הטריניטי). הביצוע של אוגר וחבורתו יצא על סינגל והפך ללהיט יחסי.


אקלס הוציא עוד שלושה אלבומים אחרי זה, כשאלבומו השני קיבל תקציב גדול יותר להקלטה ואל קופר עזר בהפקה. באלבום השתתפו יותר מעשרים נגנים. ובעיניי גם זה אלבום משובח, אם כי עיתון NME טען בזמנו שהתיזמור מפריע פה ושם. אלבומו השלישי, AMERICAN GOTHIC, הוקלט באנגליה ויצא בשנת 1972. למרות שמו, צולמה עטיפתו במימי נהר התמזה. התקליט הופק על ידי ברני טאופין, שהיה תמלילנו הקבוע של אלטון ג'ון. טאופין התוודע לאקלס כשהופיע כאמן חימום לאלטון ג'ון במועדון הטרובאדור בלוס אנג'לס. אקלס אף יצא לסיבובי הופעות קצרים, אך הבמה לא הייתה מקום מועדף עליו. הוא הרגיש לא נוח לעמוד עליה כאמן. לאור כישלונם המסחרי של אלבומיו הוא הפך למרצה, תסריטאי לטלוויזיה וכותב מוזיקה לבלט. בשנת 1973 יצא תקליטו האחרון, שנקרא FIVE AND DIME.


ב-1999 מת אקלס מסרטן בריאות. הוא השאיר מאחוריו ארבעה אלבומים עם מוזיקה יפהפייה, מקורית, מיוחדת ומלאת דרמה.


אז למי שלא מכיר, יש לכם הזדמנות לגלות כאן מתנה יפה ומלאת עסיס של יצירתיות. לפני מספר שנים הייתה כוונה להוציא את ארבעת אלבומיו במארז מיוחד עם בונוסים, אך משום מה הרעיון נגנז. מי יודע, אולי זה עוד יקרה?


ב-4 ביולי בשנת 1982 התחתן הזמר אוזי אוסבורן עם שרון ארדן, הבת של עסקן המוזיקה הבריטי הקשוח והנוכל, דון ארדן.


שרון אוסבורן (ארדן) בספרה: "בהתחלה חשבתי שת'למה, אשתו הראשונה של אוזי, האמינה להעמדת הפנים שלי, שאני מאוהבת בגיטריסט הלהקה, רנדי רודס, ולא בבעלה - כשהיא הגיעה לפעמים לבקרו בסיבוב הופעות. אבל בחג המולד, אחרי החלק הראשון של הסיבוב, אוזי לקח אותה ואת ילדיו לחופשה למשך חודש. בדרך חזרה היא אמרה לו שהיא תגיש לו מסמכי גירושין באופן מיידי.

אוזי ביקש ממני להתחתן איתו רגע לפני שעזבנו את אנגליה, כשהוא ידע שנישואיו הסתיימו ושזה לעולם לא יעבוד. הרגשתי ממש רע בשבילו. הוא היה הרוס על כך שעזב את ילדיו, וחרד שהם יפנו נגדנו. היינו בבית של ההורים שלי. והוא הלך לחנות התכשיטים ממש בהמשך הדרך בווימבלדון והוא קנה לי יהלומים.

רק שנה לאחר מכן, ביוני 1982, הגיעה הידיעה מעורכי דינו שת'למה חתמה וכעת הוא חופשי להתחתן. היינו בלוס אנג'לס, עומדים לצאת ליפן להופעות, אז החלטנו להתחתן. בכל מקרה הייתה לנו עצירת ביניים בהוואי, אז זה היה, בוא נתחתן שם! בקושי היה לי זמן להשיג שמלת כלה. זו הייתה שמלה מאוד מסורתית ממשי ומעוטרת בפנינים. היא גם הייתה גדולה עליי אבל לא היה זמן לשינויים.. לאוזי הייתה חליפה לבנה וחולצת לבנדר. רק המשפחות שלנו הגיעו - אמא ואחות של אוזי, ואמא שלי ואבא.


וכשאבי, שניהל את אוזי, הלך איתי במסלול הטקס כדי להעביר אותי לאוזי, הוא לא אמר, 'האם את אוהבת אותו?' ו'אני מקווה שאת הולכת להיות מאושרת'. הוא הזכיר לי שנטוס להופעות ביפן, וכמה הפקה גדולה זו הולכת להיות. אמא שלי מעולם לא אמרה מילה, לפחות לא אלי, למרות שהיא דיברה עם השושבינה שלי. 'אה', אמרה אליסון והביטה בידה של אמי. 'טבעת החתונה של שרון היא בדיוק כמו שלך!' 'בקושי', היא ענתה. 'שלי הרבה יותר גדולה'.

נשארנו לילה אחד וביליתי את ליל הכלולות שלי בחתימה על מסמך אחר מסמך עבור אבי - התברר שזו הסיבה היחידה שהוא בא לחתונה. ההורים שלי עזבו ברגע שיכלו למחרת".


אוזי אוסבורן בספרו: "התחתנו בהוואי בדרך להופעה ביפן. זה היה טקס קטן באי. דון ארדן הופיע, אבל רק בגלל שרצה ששרון תחתום על ניירת. גם אמא שלי ואחותי ז'אן הגיעו. הדבר המצחיק בלהתחתן באמריקה היה שהיינו צריכים לעשות בדיקת דם לפני שיתנו לנו רישיון. אני לא הייתי מופתע אם הבחור מהמעבדה היה מתקשר בחזרה ואומר, 'מר אוסבורן, נראה שמצאנו קצת דם באלכוהול שלך'.

הייתה הרבה שתייה בחתונה ההיא, שלא לדבר על כמות האלכוהול בעוגת החתונה. אם עברת בדיקת נשיפה לאחר שאכלת פרוסה של הדברים האלה, היית הולך לכלא. וגם עישנתי איזה גראס קטלני. 'מאוי-וואווי', קרא לזה הסוחר המקומי. יש תצלום שלי מחוק לגמרי בחדר כשכולם מתכוננים לצאת. פאקינג קלאסי. ליל הכלולות היה גרוע עוד יותר. אפילו לא הצלחתי לחזור לחדר לבלות את הלילה עם אשתי החדשה. בחמש בבוקר, מנהלת המלון נאלצה להתקשר לחדר שלה ולהגיד, 'את מוכנה בבקשה לבוא לקחת את בעלך? הוא ישן במסדרון וחוסם את הדרך למנקות.


בסופו של דבר, מה שקרה בין שרון לאביה היה טרגי. בזמנו, הייתי יותר מדי מחוק מאלכוהול וסמים כדי לדעת בדיוק מה קרה, וזה לא המקום שלי לומר הרבה על זה עכשיו. כל מה שאני יודע זה ששרון מצאה שדון ניהל רומן עם בחורה צעירה ממנה וכשהוא גילה שהיא יודעת - הוא התחרפן מזה. היינו צריכים לשלם לו 1.5 מיליון דולר כדי לקנות את החוזה שלנו ולמנוע ממנו לגרום לנו פשיטת רגל בתביעות משפטיות, כי שרון למעשה ניהלה אותי. תמיד היה דם רע בין שניהם, אבל זה יצא משליטה. בסופו של דבר, הם הפסיקו לדבר זה עם זה לגמרי, והשתיקה נמשכה כמעט עשרים שנה".

ב-4 ביולי בשנת 1992 נאלץ ג'ון פיליפס (מלהקת האמהות והאבות) לעבור ניתוח להשתלת כבד.


פיליפס, שחיבר להיטים נצחיים (כמו CALIFORNIA DREAMIN ו- MONDAY MONDAY), היה במצב טוב לאחר השתלת הכבד כדי להחליף את האיבר שהרס במשך שנים של שימוש מאסיבי באלכוהול ובסמים. "הוא מסתדר טוב. הוא ערני לחלוטין ומסתובב", אמר ד"ר רונלד בוסוטיל שטיפל בו. "הוא אמור להיות מסוגל לחזור לאורח חיים רגיל כמו לפני המחלה - כל עוד הוא לא שותה או לוקח סמים". פיליפס, אז בן 56, נשבע להימנע מהחומרים שהובילו למחלת כבד כמעט קטלנית.


ב-4 ביולי בשנת 1974 הופיעה להקת הג'אז הישראלית, הפלטינה, בפסטיבל ניופורט החשוב והביקורות היו טובות. להקה זו הייתה היחידה מחוץ לארה״ב שהוזמנה לפסטיבל זה, הנחשב למאורע השנתי החשוב ביותר בג׳אז האמריקאי אז.


בבואה חזרה לארץ, נכנסו החברים לאולפן ההקלטות כדי להקליט את החומר המקורי החדש שהתגבש.

בשנת 1974 יצא תקליטה השני של הלהקה ושמו 'חירות' (על שם הסוויטה בת שלושת החלקים בו).


להלן חלק מהביקורת ששלפתי לכם מעיתון עולם הקולנוע:

"תקליטה החדש של להקת הפלטינה הוא חגיגה לכל אוהדיה הרבים של הלהקה בישראל ויכול בהחלט לשמש לה כרטיס ביקור בעולם. הלהקה שבה לא מכבר מפסטיבל הג'אז בניופורט, שם זכתה לשבחים רבים כשביצעה את הסוויטה 'חירות' שחיבר רומן קונצמן. לאחר ששמענו את היצירה, אנו מצטרפים למחמאות. הלהקה עשתה צעד גדול קדימה מאז תקליטה הראשון. קונצמן וחבריו - אלונה טוראל, אהרלה קמינסקי, נחום פרפרקוביץ' ולב זבז'ינסקי - מנגנים על כלים רבים ומעניקים לנן חוויה מוזיקלית מעניינת. נעים להיווכח שגם לנו יש להקת ג'אז אמיתית וטובה משלנו".


בשנת 1975 יצא התקליט "הים" בו השתתפה הפלטינה עם מתי כספי, כשהקונספט בא עם שיריו של המלחין והזמר הברזילאי דוריוואל קאימי. שנה לאחר מכן כבר צצה פלטינה אחרת. קמינסקי, דבז'ינסקי וקונצמן נשארו מהעבר ואליהם הצטרפו הקליטן קובי ארליך, הגיטריסט חיים קריו והזמרת / פרקשניסטית ריקי מנור. הרכב זה הקליט אלבום שלם שלא יצא בזמן אמת ושמו "הנערה בעלת שיער הפשתן" וגם הופיעה אז עם החומר הזה.


רוצים את הרצאות הרוק הישראלי הטובות ביותר? להזמנה: 050-5616459


ב-4 ביולי בשנת 1974 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:



- יש מחלוקת סביב הפקת אופרת רוק מקורית בתיאטרון הבימה, המבוססת על אחד מסיפוריו של י.ל. פרץ. זה היה בגלל שהמנהל האמנותי, יוסי יזרעאלי, דרש לשתף בהפקה רק אנשים שעובדים בהבימה.



- אולפני ההקלטה טריטון הכניסו 16 ערוצי הקלטה, בנוסף למכונת הקלטה בת שמונה ערוצים שפעלה שם.



- להקת הנשמות הטהורות התפרקה סופית. (סיפור הלהקה - בספרי, "רוק ישראלי 1973-1967")



- ספר על מייק בראנט עומד לצאת לאור בישראל ובצרפת. הספר נכתב על ידי העיתונאי אלי תבור, שנפגש עם עשרות אנשים שהכירו את מייק בארץ ובצרפת. בלהיטון הבטיחו שפרק שלם בספר מוקדש לצעיר חיפאי הומוסקסואל שהיה אחד מידידיו הקרובים של מייק. (ספוילר - הספר לא יצא ובמקומו יצא, בשנת 1978, ספר אחר על בראנט ושמו "מחיר התהילה", מאת אורלי מזרחי)




- מזל טוב לאסתר ואפרים שמיר. בבוקר יום החתונה התקשר אפרים אל אשת יחסי הציבור של להקת כוורת וביקש ממנה לא לפרסם את מועד החתונה. כך שלחתונה הגיעו חברי כוורת ועוד כמה עשרות חברים וקרובי משפחה. הטקס התקיים ברחבת הדשא בבית החדש בו גרו השניים בכפר שמריהו. בנוסף לחברי כוורת היו שם גם שלישיית שוקולד מנטה מסטיק, חברי להקת תמוז, אריאל זילבר, מנחם זילברמן ועוד. אפרים ואסתר לא מיהרו לצאת לירח דבש.


ומי בא הערב להופעה של צביקה פיק בקולנוע נורית בנצרת עילית?


אפרופו הופעות של צביקה פיק, קצת לפני הופעות אלו הופיע צביקה בעיר דרומית. אז צעיר מקומי ביקש להיכנס אל מאחורי הקלעים עם חברתו כדי לערוך היכרות אישית עם צביקה. השומר סירב בתוקף והצעיר שלף סכין ודקר אותו בחזהו. המשטרה שהוזעקה עצרה את התוקף והשומר הובהל אל בית החולים ושם נותח. ראש עיריית שדרות ראה כי כך וסירב להשכיר את האולם המקומי להופעה של צביקה.


ב-4 ביולי בשנת 1971 היו חברי להקת המי בדרכם להופעה בלסטר כשהם דנים בסרטו של סטנלי קובריק, 2001: אודיסיאה בחלל. לפתע הם מצאו משהו מעורר השראה.


היו אלו מונוליטים מבטון שהוצבו שם כדי למנוע את תזוזה של אבני חצץ. חברי המי יצאו מהרכב ורצו אל אחד המונוליטים והעמידו פנים שהם קופים בסרט "כוכב הקופים" כשבאותו זמן היה עמם הצלם איתן ראסל, שליווה אותם להופעה, ומיהר לצלם תמונות. אחת התמונות הציגה את הלהקה מתרחקת מהמונוליט לאחר שככל הנראה הטילה עליו שתן (למעט פיט טאונסנד, שה"שתן" שלו היה למעשה מים שראסל השפריץ ממי גשמים שהיו שם). מאוחר יותר הפכה התמונה לעטיפת האלבום WHO'S NEXT.


להקת דיפ פרפל ועוד להקות - בהופעה ב-4 ביולי בשנת 1970. אתם באים?


ב-4 ביולי בשנת 1973 קרתה תאונה ששינתה לחלוטין את חייו של מתופף להקת סלייד, דון פאוואל.


המתופף בן ה-26 היה מאוהב בשנה ההיא. בחברתו היפהפייה בת ה-20, אנג'לה מוריס. כמה דקות לאחר שהזוג עזב מסיבת יום הולדת במועדון לילה בוולברהאמפטון, התנפץ החלום לרסיסים נוראיים. מוריס עבדה במועדון כמזכירה ופאוואל הגיע לבדו כדי לאסוף אותה משם. הוא נשאר עמה במועדון והשניים חגגו. בסביבות השעה אחת בלילה יצאו משם שמחים. אך בעודם נוסעים ונהנים יחדיו קרה הדבר. מכונית הבנטלי החדשה והלבנה בה נסעו איבדה שליטה והתעופפה מעל גדר עד שהתנגשה בעץ ובחומת לבנים. פאוואל ומוריס, שלא היו חגורים, הועפו מהמכונית בכוח רב. השניים הועפו בצורה כה עוצמתית מהרכב עד שלא היה אפשר לדעת בוודאות מי נהג ברכב. היא מתה במקום. הוא נפצע באורח קשה עד אנוש.


שתי אחיות רפואיות שעברו באזור בעת התאונה הזעיקו בדחיפות אמבולנס והעניקו לו טיפול ראשוני להצלת חיים. הן ידעו שאין מה לעשות עם מוריס והתמקדו במתופף שנפצע בראשו, שבר שש צלעות, שבר גם שני עקבים ונראה כמי שהולך למות. שתי האחיות החזיקו את ראשו, שהיה פתוח לגמרי, עד הגעת האמבולנס. שישה ימים שכב פאוואל בחוסר הכרה בבית החולים. ליבו הפסיק לפעום פעמיים בזמן ההוא. זמר להקת סלייד, נודי הולדר: "חשבנו שהכל הסתיים. הרופאים לא העניקו לו תקווה לחיות. זה היה הלם לראותו בבית החולים. הוא היה בתוך אוהל חמצן, ראשו מגולח וחתכים בכל מקום בגוף. הוא פשוט שכב שם ועמד למות. למחרת הלכתי למקום בו נשארה המכונית ולא האמנתי שמישהו יכל לצאת מכלי שבור שכזה. למזלנו, דון היה איש קשוח ובחר בכיוון החיים".


רופאים נאלצו לקדוח חור בגולגלתו על מנת לשחרר את הלחץ הפנימי שסיכן את מוחו. גופו הושם פעמים רבות באמבטיית קרח כדי לצננו מהחום הגבוה מאד ממנו סבל. פעם אחת התעורר פאוואל מהקומה שלו ומצא את עצמו באמבטיית הקרח עם צינורות רבים שיוצאים מגופו. הוא נכנס לפאניקה איומה והחל לתלוש ממנו את הצינורות. אחיות שרצו מהר לעברו גילו אותו מפוחד ומבולבל. "מה אני עושה פה?" - הוא צעק לעברן. הן ענו לו כי עבר תאונה ושעכשיו הוא בטיפול. פאוואל לא הבין במה מדובר. הוא לא זכר כלל את התאונה. אך הוא זכר שהוא חלק מלהקה ומיד חשב כי זה קרה בדרכם בחזרה מהופעה ושגם שלושת חבריו להרכב נתונים במצב הזה.


בני משפחתו היו שבורים. אחותו, קרול, חלמה בליל התאונה חלום נוראי בו היא מוצאת את עצמה מעודדת את אחיה שהיה נמצא במצב לא טוב. כשהתעוררה גילתה כי הוא עבר תאונה. הוריו של פאוואל היו שבורים לגמרי.

כך היא סיפרה: "ביוני 73' נסעתי לאיביזה לחופשה עם חברה, אנג'לה מוריס, שהייתה החברה של דון. בזמן שהיינו שם בחוץ, דון צלצל ודיבר איתי ואמר לי לגרור את אנג'לה החוצה למרפסת כי הוא רצה להגיד לה משהו. היא התקרבה לגיל עשרים ואחת והוא סיפר לה שהזמין לה מכונית יגואר E-TYPE ורודה ליום הולדתה.

טסנו חזרה לגטוויק בבוקר, לפני שהבנים הופיעו בארל'ס קורט באותו לילה. דון השאיר את הבנטלי שלו בשדה התעופה כדי שנוכל לנסוע משם להופעה, וכשנכנסנו לאוטו, מצאנו חולצות טריקו על מושבי הנוסעים, חולצות שחורות עם כיתוב בצבע כתף על החזה - SKWEEZE ME PLEEZE ME, כשם להיטה החם אז של הלהקה.

דון השאיר לה פתק מקסים, אבל הוא גם אמר לה שהחולצות האלה הן הכרטיס שלנו לארל'ס קורט. היינו צריכות לנסוע להולידיי אין בסוויס קוטג', להשאיר את המכונית ואז לקחת מונית למופע. אז אנג'לה בת עשרים, נהגה בבנטלי הלבנה והמדהימה הזה עם החלונות המושחרים. תוך כדי נסיעה, יכולתי להרגיש אותנו נגררים מדי שמאלה אז ברור שהייתה בעיה עם האוטו. הגענו למלון, אבל אמרתי לה שהיא צריכה לספר על הבעיה באוטו לדון. אני לא יודעת אם היא עשתה זאת.

בבוקר שאחרי ארל'ס קורט נפרדתי מאנג'לה, שהתכוונה לחכות לדון, ובאתי הביתה. יום אחרי, קיבלתי הודעה שיש מסיבה בוולברהמפטון והאם רציתי ללכת, אבל פשוט הייתי עייפה מדי. הייתה לי עבודה למחרת, אז ויתרתי על זה. התעוררתי למחרת בבוקר והטלפון צלצל. זה היה בערך בשעה שבע, אז מיהרתי למטה לענות לשיחה וזה היה אחד השכנים. 'אבא שלך שם?' - אז הלכתי והשגתי אותו וחזרתי למיטה. שמעתי אותו אומר, 'עוד לא הספקתי לדבר עם קרול'. זה מיד סיקרן אותי. חששתי שזה משהו על אמא, כי היא אושפזה בזמן שהייתי בחופשה. אבא עלה עם מגש תה כרגיל, התיישב על המיטה שלי ואמר, 'יש לי ממש חדשות עצובות. דון עבר תאונת דרכים, והשמועה היא שהחברה שלו נהרגה'. אני זוכרת שאמרתי, 'אנג'לה היא החברה שלו, היא בסדר'. ירדתי למטה והתקשרתי לאביה, והוא אמר לי שהיא מתה. אני זוכרת שצרחתי".


גיטריסט הלהקה, דייב היל: "אני זוכר במעורפל ששמעתי על התאונה, כנראה בגלל ההלם. זה היה קצת מבלבל. בהתחלה זה נשמע כאילו לדון הייתה תאונה קלה במכונית, שום דבר כזה רציני. שיחה נוספת הגיעה קצת מאוחר יותר ואז הכל התפרק משם. הוא היה בתרדמת, היו לו צלעות שבורות וקרסוליים שבורים, האם הוא ישרוד? לא באמת האמנתי שזה יקרה, לא יכולתי להשלים עם המציאות של זה, והכל רק כמה ימים אחרי שהיה לנו את מופע הניצחון הזה שלנו בארל'ס קורט. מהפסגה הגבוהה ביותר לתחתית הנמוכה ביותר, בדיוק ככה.

אחד הדברים שהכי קשה להתמודד עם טרגדיה כזו הוא שהעולם ממשיך סביבך כשאתה לא רוצה להיות חלק ממנו. הלהיט שלנו, SKWEEZE ME PLEEZE ME, נשאר במקום הראשון במשך שלושה שבועות, אבל לא יכולנו להופיע איתו בתוכנית הלהיטים, טופ אוף דה פופס. לא יכולנו. דון שכב בבית החולים. זה היה רק ​​הקהל או רקדניות התוכנית הקבועות שרקדו לצלילי השיר מול המצלמות. איך שזה היה בעיתונים, זה כאילו הם התכוננו להלוויה ממלכתית או משהו.

התאונה דווחה על פני כל העמודים הראשונים כי אנחנו היינו הלהקה הכי גדולה אז באנגליה. אז היו השערות שדון לא יצליח לשרוד. אני ודון, אנחנו היינו אלו שיצרנו את סלייד. אני הכרתי את דון לנצח. לא ידעתי איך להגיב, איך להתמודד. הוא היה חבר קרוב, הוא היה חבר ללהקה, היו דיבורים שהוא לא ישוב לנגן. עתיד הלהקה היה על כף המאזניים. אני חושב שכולנו תהינו אם זה היה הסוף של סלייד, אבל אף אחד רצה לומר את זה".


זמר הלהקה, נודי הולדר, בספרו: "כשהופענו בארל'ס קורט, השיר SKWEEZE ME, PLEEZE ME עדיין היה במקום הראשון במצעד. זו הייתה הופעה נהדרת, כמו הדובדבן שבקצפת עבורנו. מעולם לא היינו פופולריים יותר מזה. הרגשנו שאנחנו בפסגת העולם. יומיים מאוחר יותר, חזרנו ארצה בחבטה. חזרתי למידלנדס לבקר את אמא ואבא שלי נשארתי ללון בביתם. בשעה 4 לפנות בוקר, הטלפון צלצל. זה היה אבא של דון. הקול שלו רעד וראיתי שהוא ניסה לעצור את עצמו מלהתייפח. הוא אמר לי שדון היה מעורב בתאונת דרכים איומה ושהרופאים נתנו לו עשרים וארבע שעות לחיות. ברור שלא ישנתי כלל מאותו רגע ועד שדבר ראשון בבוקר, הלכתי לבית החולים עם אחיו של דון, דרק.


התברר שדון וחברתו, אנג'לה, היו מעורבים בתאונה עם הבנטלי הלבנה הגדולה של דון. הוא הלך לאסוף את אנג'לה ממועדון בוולברהמפטון בו עבדה. זה היה בערך בשעה 2 לפנות בוקר. הם היו בדרך הביתה, מחוץ לעיר. אף אחד לא ידע בוודאות מה קרה, אבל המכונית סטתה מהכביש והתנגשה בקיר ענק לצד בית ספר. שניהם הושלכו דרך השמשה הקדמית. אנג'לה מתה מיד. הלכתי לראות הבנטלי כמה ימים לאחר מכן וזה נראה כמו קונצרטינה. האוטו נבנה כמו טנק אבל הוא נמחץ ממש לתוך עצמו".



מעריצי הלהקה, שגילו על התאונה, החלו לבוא בגדודים לביתם. כשפאוואל נותק לראשונה מהצינורות והצליח להגיע בכוחות עצמו לשירותים של בית החולים, הוא הביט במראה וגילה לחרדתו כי שערו גולח לגמרי ופניו הושחתו. עיניו היו שחורות וכמה משיניו היו חסרות. גולגלתו הפעורה הייתה נתונה עם מהדקים שחיברו אותה.


נודי הולדר: "כשהגענו לבית החולים, דון היה ביחידה לטיפול נמרץ. היו לו צינורות שחוברו לכל חלק בגופו. הראש שלו גולח והיה סדק ענק בחלק העליון. הוא היה מכוסה בחתכים עמוקים ובחבורות שחורות. הוא היה בהכרה חלקית, ער בקושי, אבל לא מודע לכלום. לראות את מצבו, תהיתי איך הוא עדיין בחיים. יצאתי מהחדר ופשוט פרצתי בבכי. לא יכולנו לדבר. זה היה נורא. היינו בטוחים שהוא עומד למות".


כשמישהו אמר לדון כי חברתו נהרגה בתאונה, חשב פאוואל כי מדובר בחברתו הקודמת, פאט, מפני שלא זכר כלל את אנג'לה מוריס. כשפאט גילתה על התאונה מכתבת עיתון, היא התמוטטה וכשהגיעה לבית החולים לבקרו, נאמר לה כי אינה יכולה לראותו מפני שהוא חושב כי היא זו שמתה.


חודש וחצי לאחר התאונה הוא כבר חזר להופיע עם סלייד אך לא זכר את השירים שהפליא לתופף בעבר בגלל בעיית זכרון. נודי הולדר: "שישה שבועות לאחר התאונה, דון חזר על רגליו. זה היה מדהים. הוא עשה החלמה מופלאה. עשרים וארבע שעות לאחר התאונה, במקום להחמיר, הוא התחיל להשתפר. כל יום, היה שיפור במצבו. פיזית, הוא היה בחור חזק מאוד. בהיותו מתופף, הוא היה מאוד בכושר וחזק. הוא איבד את הזיכרון לטווח הקצר שלו - דבר שכיח לאחר תאונות כמו שלו - כמו גם את חושי הטעם והריח שלו. גם היום, הוא לא יכול להריח או לטעום דבר. גם הזיכרון שלו עדיין קצת מפוקפק, אבל לא כל כך גרוע כמו שהיה

לאחר התאונה. הזיכרון לטווח ארוך שלו מעולם לא נפגע. הוא יכל לשוחח איתך עמוקות על פרט קטן שקרה לו כילד, אבל השנים האחרונות נמחקו מיד.


רק כמה ימים לאחר התאונה של דון, דייב יצא לחופשה לירח דבש. נקבע לנו שבוע חופש לאחר ההופעות בארל'ס קורט. אף אחד לא ידע את זה בזמנו, אבל דון ו אנג'לה ודייב וחברתו, שנקראה יאן, תכננו לטוס יחד למקסיקו. הם עמדו לערוך חתונה זוגית שם. אחר כך היינו צריכים להחליט מה לעשות עם הלהקה. בהתחלה, לא ידענו אם דון ינגן שוב. אם הוא לא יצליח, הייתי מוכן לסיים את זה שם. לא הייתה דרך שהייתי מחליף אותו. סלייד לא היה אותו דבר בלעדי דוֹן. אני לא יודע איך האחרים הרגישו לגבי זה, כי אנחנו אף פעם לא באמת

דנו בזה. מבחינתי לא היה צורך. אין דון - אין סלייד. סוף הסיפור. היו לנו כמה הופעות שנקבעו ודון לא יכול היה לנגן עדיין, אז שכנענו את אחיו הצעיר של ג'ים (לי הבסיסט) לעמוד במקומו. הוא היה מתופף וכבר הכיר את כל השירים. אני חושב שהקהל שלנו העריך את העובדה שעשינו מאמץ לעמוד בהתחייבויות שלנו, אבל זה עדיין הרגיש מוזר.


בעצת הרופא שלו, החזרנו את דון לאולפן. אמרו לנו שזה יהיה הדבר הטוב ביותר עבורו. היו לנו כמה שירים שנכתבו לאלבום הבא ורצינו לראות איך דון יתמודד עם ההקלטה. הזהירו אותנו שיעברו חודשים עד שהוא

יוכל לתופף שוב כמו שצריך, אבל הוא הוכיח שכולם טועים. הוא ריפא את עצמו כל כך מהר. הוא היה נואש לנגן שוב, למרות שהוא יכל ללכת רק עם קביים והראש עדיין היה מגולח. הבעיה העיקרית הייתה הזיכרון שלו. הוא לא יכל לזכור מנגינות. כשעבדנו על שירים חדשים, כששרתי את החלק שלי, הייתי צריך גם לספר לדון לאוזניות שלו מה הוא אמור לתופף. הייתי אומר, 'דון, תתכונן לרול בתופים... אוקיי, עכשיו זה הטום-טומים'. הוא יכל היה לעשות את זה אז. עם זאת, אחרי שהוא ניגן פעם אחת, הוא שכח הכל שוב. זה היה אותו דבר עם כל הלהיטים הישנים. ברגע שהוא קיבל את ההקדמה, הוא יצא לדרך. הוא רק היה צריך הנחיה בהתחלה". במצב זה יצאה סלייד להופעות.


בסיסט הלהקה, ג'ים לי: "בהופעה אחת התכוננו לנגן את השיר SKWEEEZE ME, PLEEZE ME. לפתע שמעתי את דון צועק לי מעמדת התופים שאינו זוכר כלל את השיר. אז אמרתי לו לספור ארבע ופשוט לדפוק בתופים לפי הקצב הזה עד שנגיד לו לעצור".


נודי הולדר: "במשך כמה שנים, העבודה עם דון הייתה סיוט. הוא בהדרגה השתפר והשתפר, אבל הדרך הייתה ארוכה מאוד. אובדן הזיכרון שלו היה מתסכל. בסיבוב הופעות הוא היה מתקשר אליי בלילה כדי לשאול באיזו שעה אנחנו עוזבים לשדה התעופה או היכן להתייצב למחרת בבוקר. הייתי אומר לו 9:00. עשר דקות

מאוחר יותר, הוא התקשר וישאל את אותה שאלה. הייתי אומר לו שוב. עשר דקות לאחר מכן, אותו דבר. הייתי צועק, 'דון, אני לעזאזל אמרתי לך. בשעה 9'. תמיד הייתי האדם שהלהקה סמכה לדעת מה אנחנו עושים. דון התנצל על ששכח, ואז כעבור חצי שעה, הוא התקשר שוב. בסופו של דבר, היינו צריכים לגרום לדון לרשום הכל, כולל היכן שהוא נמצא. כך הוא מתנהל מאז".


מהתאונה והשיקום שאחריה הוא כמעט ואינו זוכר דבר. מוחו נעל את עצמו שבריר שניה לפני התאונה עצמה וחזר לפעול רק זמן אחרי השיקום הראשוני. עד שפאוואל הבין זאת, הוא נאלץ לעבור שנים של דכאונות איומים ואלכוהוליזם קשה בשל תיסכול מול חוסר הידיעה שלו לאירוע. כל יום הוא גמע שני בקבוקי וודקה שלמים, ביחד עם שותפו לשתייה בימים ההם, אוזי אוסבורן.


התאונה גרמה לו לאיבוד חוש הטעם והריח. והוא לא זוכר כלל את התאונה ההיא ואת מי שהייתה עמו ברכב באותו יום טרגי. פאוואל: "המוח שלי סובב את הסוויץ' ונעל את עצמו. זה ודאי דבר טוב, אחרת לא יודע איך הייתי יכול להתמודד עם זה".



ב-4 ביולי בשנת 1980 חזר עוזרו האישי של ג'ון לנון, פרד סימן, לדקוטה, לאחר חופשה. שם הוא גילה, ממעגל חברים מקורב, שיוקו תיכננה להתגרש מג'ון.


באותו יום טסו רינגו סטאר וחברתו, ברברה באך, מלוס אנג'לס ללונדון. אז הוא הודה בפני עיתונאים סקרנים שהוא מתכוון להתחתן איתה. "אנחנו עדיין צריכים לסכם כמה דברים וזה ודאי יקרה בלונדון", הוא אמר להם.


ביום זה יצא לאור הספר I ME MINE, שכתב ג'ורג' האריסון. כל עותק, מאלפיים העותקים שהודפסו, עלה 148 ליש"ט! הסכום השערורייתי גרם למעריצים רבים לצאת נגד המוצר. מהדורה זולה בהרבה תצא בהמשך. ג'ון קרא את הספר הזה והתעצבן כהוגן כי שמו לא מוזכר שם כמעט כלל.


וב-4 ביולי בשנת 2002 שוחרר מייקל אברהם, האיש שתקף וכמעט רצח את ג'ורג' הריסון כ -19 חודשים קודם לכן באחוזתו. חוות דעת נפשית מקצועית היא שפתחה לתוקף הביטל, שכבר מת מסרטן מאז, את שער החירות. זאת לזעמה של אלמנתו של ג'ורג', אוליביה. אברהם: "לו יכולתי להחזיר את השעון לאחור הייתי נותן הכל כדי לא לעשות את מה שעשיתי. הייתי מאוד חולה באותה תקופה וממש לא בשליטה".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-4 ביולי בשנת 1968 הופיעה להקת מחתרת הקטיפה בהיפורדום, בסן דייגו.


היה זה משטח החלקה שהוסב למקום הופעות. לסטר באנגס נכח שם ודיווח: "במובן מסוים זה היה הקונצרט האולטימטיבי של הלהקה. הקהל היה נורא; אלה שלא היו ממש עוינים כל הזמן קטעו את ההכרזות בין השירים כדי לצעוק את מה שהם רוצים לשמוע, כמו 'מה דעתכם לבצע את השיר HEROIN?' וממש באמצע כל הוויבים הרעים האלה, חברי הלהקה השיקו שיר חדש, SWEET ROCK AND ROLL, שהיה אחת החוויות המוזיקליות הכי מדהימות בקריירת ההליכה שלי להופעות. לו ריד הכריז עליו בתור 'הנה סיסטר ריי, חלק שני', אבל זה לא נשמע כמו השיר ההוא. הוא נבנה על הריף הכי מדליק שאפשר להעלות על הדעת, רק כמה סולמות עולים ויורדים. קצת כמו VENUS IN FURS אבל פחות חורק, יותר מכוון ורהוט. מילות השיר, שרבות מהן לו המציא תוך כדי, נראו כמו פנטזיה: 'האחות המתוקה ריי הלכה לסרט / הרצפה נצבעה באדום והקירות היו ירוקים / 'אווה', היא בכתה / 'זה הסרט הכי מוזר שראיתי אי פעם'... אבל זה היה הפזמון שהיה הכי מרגש: 'אהההה, רוק'נ'רול מתוק - זה ינקה את הנשמה שלך'. זה קלאסי, ואף להקה אחרת באמריקה לא הייתה יכולה לכתוב ולשיר את המילים האלה".


ב-4 ביולי בשנת 1969 הופיעה דיפ פרפל בפעם האחרונה עם הזמר רוד אוונס והבסיסט ניק סימפר.


שניהם הועפו מהלהקה עוד לפני כן, אך טרם ידעו זאת כי תהליך החלפתם בזמר (איאן גילאן) והבסיסט (רוג'ר גלובר) נעשה מאחורי גבם. ההופעה האחרונה הזו הייתה בקארדיף, באולם בשם TOP RANK BALLROOM.


וב-4 ביולי בשנת 1970 הייתה אחת הפעמים בהן ספגה להקת דיפ פרפל מכה כלכלית כשנועדה להוביל פסטיבל רוק בשם THE EYRIE, שנערך בבדפורד.


מטרת אותו פסטיבל הייתה לאסוף כסף למען מועדון הכדורגל המקומי. מפיקי אותו אירוע החתימו שמות כמו דיפ פרפל, טירנוזאורוס רקס וצ'יקן שאק. עם שמות אלה ניגשו אותם מפיקים למלאכה והחלו להמטיר לתקשורת המקומית על גודל האירוע - בציפייה למשוך קהל רב מאד.


בהמשך התברר כי היה זה אחד האירועים המביכים יותר. אותם מארגנים דאגו לספר לתקשורת כ יגיעו כעשרת אלפים איש, שיציפו את העיר השקטה.


בהמשך תפח הסיקור המקומי עם מספרים כמו עשרים אלף איש, שיגיעו לאירוע. באותם ימים היו פסטיבלי הרוק שם דבר, אבל השמות שהוצעו לא היו מושכי-קהל באותה תקופה. דיפ פרפל נחשבה אז כלהקה מחתרתית. ושתי הלהקות האחרות בקושי הביאו קהל. מארק בולאן יגלה את אושרו ועושרו רק בהמשך, כשקיצר את שם להקתו לטי רקס. להקות נוספות שנקבעו להופיע בפסטיבל היו אף פחות מוכרות לקהל הרחב: SKIN ALLEY, SATISFACTION, SWEET FLAG ו- LITTLE WOMEN.


מועדון הכדורגל שיחרר הצהרה כוזבת מצדו ובה נאמר כי נערכה מכירה מוקדמת שבמהלכה נמכרו 5,000 כרטיסים. בסופו של דבר הגיעו ביום האירוע רק 1,250 איש. דיפ פרפל, שחשה כי תפסיד באירוע זה, עלתה לבמה באיחור ניכר וניגנה בווליום מחריש אזניים. היה זה יום עצוב לפסטיבל הרוק וגם לקבוצת הכדורגל.


ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-4 ביולי בשנת 1969 נערך פסטיבל פופ באטלנטה ולהקת גרנד פ'אנק ריילרואד, שהוקמה רק כמה חודשים קודם לכן, ניגנה שם בפני קהל עצום שם שטרם הכיר אותה. הזמר-גיטריסט, מארק פארנר, השיל את החולצה בגלל החום וזכה לתגובה נלהבת מהקהל כך שהוא החליט להופיע כל הופעה ללא חולצה.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.




Commenti


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page