רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "נהגתי להגיע למלון סאבוי רק כדי שיזרקו אותי משם, כדי שאקבל מזה תמונה בעיתון. עכשיו הם מקבלים אותי שם בזרועות פתוחות! לך תבין..." (קית' ריצ'רדס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, בעיתון NME, שנת 1985)

האם זו תרמית של להקת ג'נסיס? ב-4 ביוני בשנת 1982 נחת בחנויות התקליטים האלבום הכפול של ג'נסיס, THREE SIDES LIVE. כן, קראתם נכון, רק שלושה צדדים של הופעה חיה? תיכף נגיע לטוויסט בעלילה.

אני מאד אוהב את האלבום הזה. זה שיקוף נכון של ג'נסיס שהייתה בעיצומו של תהליך שינוי דרמטי. פיטר גבריאל וסטיב האקט כבר מזמן לא היו בלהקה, והשלישייה שנותרה – פיל קולינס, טוני בנקס ומייק ראת'רפורד – התחילה לגלות פה את הכוח שלה בכתיבת שירים ישירים, קצביים ונגישים יותר. עם זאת, הם עדיין היו מוזיקאים וירטואוזים שאהבו יצירות מוזיקליות ארוכות. אז האלבום הזה מביא את האיזון המושלם: מצד אחד יש בו את הלהיטים והאנרגיה הפופית הנלהבת של שירים כמו TURN IT ON AGAIN ו-ABACAB, ומצד שני הוא נותן כבוד אדיר לשורשי הפרוג של הלהקה. התחושה היא של להקה שכבר יודעת לכבוש אצטדיונים, אבל מסרבת להתפשר על המורכבות המוזיקלית שלה.

אם אני צריך לבחור סיבה אחת מרכזית לאהוב את האלבום הזה, הרי שזו המחרוזת שבו. זה מתחיל עם IN THE CAGE כשהאנרגיה שקולינס מכניס לשירה, יחד עם עבודת הקלידים התזזיתית של טוני בנקס אהובי, הופכת את השיר הזה למפלצת הופעות אמיתית. משם הלהקה גולשת בטבעיות אל תוך קטעים אינסטרומנטליים מהממים מתוך THE CINEMA SHOW ו-THE COLONY OF SLIPERMEN. זהו רגע שבו כל נגן מקבל הזדמנות לזהור, והתיאום ביניהם הוא פשוט פנומנלי. ובכלל, לשמוע בשנת 1981 להקה בסדר גודל שכזה מנגנת על הבמה באופן מושלם יצירות פרוג מקוריות שלה - זה סוג של נס. להקת יס כבר לא הייתה בסביבה אז. גם אמרסון לייק ופאלמר התפרקו לפני כן כמו גם ג'נטל ג'יאנט. וקינג קרימזון? היא הגיחה אז באופן שונה לגמרי. ולאחר דקות ארוכות של טירוף מוזיקלי, הכל נרגע וזורם אל תוך האקורדים המלכותיים של AFTERGLOW. איזה יופי! ולהקשיב לדו קרב התופים בין קולינס ותומפסון? זה ואווו!

רק אזכיר שבדצמבר 1981, חברי ג'נסיס – הלא הם פיל קולינס, טוני בנקס ומייק ראת'רפורד, עם התמיכה המעולה של דריל סטורמר בגיטרה ובס וצ'סטר תומפסון בתופים – סיימו מסע הופעות מפרך בן ארבעה חודשים. הסיבוב הזה, שקידם את התקליט ABACAB, שטף את אירופה וצפון אמריקה, והציג לראווה את מערכת התאורה המהפכנית והיקרה VARI-LIGHTS שהפכה כל הופעה לחוויה ויזואלית עוצרת נשימה. אבל אז? דממה. הלהקה נכנסה להפסקה מתוכננת של שמונה חודשים.

בזמן הזה, כל אחד מהחברים התפנה לענייני הסולו שלו – ותזכרו, קולינס כבר היה סופרסטאר בפני עצמו אחרי ההצלחה המסחררת של תקליט הסולו הראשון שלו, FACE VALUE, שהתפוצץ שנה קודם לכן. אז איך שומרים על המותג ג'נסיס חם ובועט בתודעה הציבורית כשהכוכב הראשי עסוק גם במקומות אחרים? פשוט מאוד: שולפים מהארכיון הקלטות לוהטות מהסיבובים האחרונים, בעיקר מההופעות בנובמבר 1981 בניו יורק ובברמינגהם בדצמבר 1981, ומוציאים אלבום הופעה!

אבל רגע, למה THREE SIDES LIVE? ובכן, כאן הסיפור מקבל תפנית טרנסאטלנטית משעשעת. בגרסה הבריטית המקורית, האלבום מכיל ארבעה צדדים עם חומר מהופעות חיות שמדגישות יותר שג'נסיס הייתה גם להקת פרוג, חלקן נלקחו מההופעה ההיסטורית של הלהקה בפסטיבל KNEBWORTH בשנת 1978, שם חלקו החברים את הבמה עם אמנים בועטים כמו DEVO וטום פטי, וחלקן מהופעה שהוקלטה עוד בשנת 1976, מה שאומר שיש פה את סטיב האקט בגיטרה באחד הקטעים ובתופים את ביל ברופורד בשקטעים IT ו-WATCHER OF THE SKIES באופן אינסטרומנטלי (פייר? אני מעדיף את הביצוע שלהם מהתקופה של המלאך גבריאל - אבל היי, תמיד כיף לשמוע את המלוטרון של מאסטרו בנקס). מאז, צעדנו כולנו אל תוך עידן התקליטורים, וההוצאה הבריטית היא זו שהגיעה אל הפורמט הנוצץ. אז קיבלנו תרמית כפולה, פחחח: לא רק שיש ארבעה צדדים בהופעה חיה, אין בכלל צדדים בדיסק. הם היו צריכים פשוט לקרוא לזה TWO DISCS LIVE. אז נכון, זה פשוט חייב להיות כנראה שם האלבום המטעה ביותר בעולם. והביצוע ל-THE FOUNTAIN OF SALMACIS גורם לי שני דברים - להתרשם מהנגינה פה של ג'נסיס ולהתבאס שפיטר גבריאל לא קפץ פה לבקר ולתת את קולו.

לעומת זאת, מעבר לאוקיינוס, בארצות הברית וקנדה, המהדורה הראשונה של האלבום הכילה שלושה צדדים שלמים של הופעה חיה והצד הרביעי בא עם קטעי אולפן שבאנגליה יצאו בנפרד, על גבי EP קומפקטי וחמוד בשם 3X3, ובו השירים PAPERLATE, YOU MIGHT RECALL ו-ME AND VIRGIL ועמם עוד שני שירים. האמת? אני עדיין לא לגמרי מבין למה זה לא היה אפשרי, בהתחשב בנפח האחסון של פורמט הדיסק, להכניס גם את הצד האמריקאי וגם את הצד הבריטי להוצאה המחודשת. אפילו אם חברי הלהקה בעצמם חושבים שקטעי האולפן היו גרועים,למה לאמלל את המעריצים חובבי הדיסקים? קצת היגיון.

מגזין המוזיקה רולינג סטון העניק לאלבום בביקורתו שלושה כוכבים מתוך חמישה, והסביר אז שלא מדובר בעוד רטרוספקטיבה נוסטלגית של הקריירה מההתחלה. ממש לא! THREE SIDES LIVE, לדבריהם, הוא עדות מרתקת למה שג'נסיס הפכה להיות רק לאחרונה. בניגוד חריף לאלבום ההופעה הקודם שלהם, SECONDS OUT מ-1977, שהיה אפוף בווירטואוזיות מתפרצת וסאונד מורכב, האלבום הזה הציע ביצועים נוקבים, חדים כתער, וממוקדים, ללא העומס התיאטרלי או האינסטרומנטלי שאפיין אותם בעבר. מבקר המגזין ציין: "היכן שפעם ג'נסיס ייצגה רוק אמנותי בצורה המרהיבה ביותר שלו, עכשיו חבריה מראים עד כמה מוזיקה כזו יכולה להיות רזה ומשכנעת".

ובמרכז השינוי הזה, כך נטען, עומד הזמר פיל קולינס. "השירה הצרודה שלו כבר לא רק מעטרת את הרצועות האינסטרומנטליות אלא מספקת להן כיוון וקצב". קולינס, כך המשיכה הביקורת, "מיומן בצורה יוצאת דופן בהקרנת אישיות לתוך המוזיקה של ג'נסיס, שבתורה שומרת על העודפים האינסטרומנטליים". למרות שהשינוי הזה היה צפוי אחרי הסאונד המלוטש והמצומצם יותר של התקליט ABACAB מהשנה שקדמה, עדיין ראוי לציין, לדעת המבקר, שג'נסיס יישמה את נקודת המבט החדשה שלה גם על חומרים ישנים יותר. אולם, הצד הרביעי של התקליט (בגרסה הבריטית, כמובן), שכולל חומר שלא פורסם עד כה, ספג ביקורת: "אלו שירי פופ שטוחים שעדיף להשאיר בכספת". אאוץ'!

בעיתון OTTAWA CITIZEN הקנדי, לעומת זאת, התלהבו יותר. שם נכתב אז בביקורת: "התקליט מתוזמר בכבדות ומוקלט יפה, המוזיקה של ג'נסיס בהופעה היא באיכות גבוהה יותר ממה שמצליחות לעשות להקות רבות באולפן. אז למה עוד אלבום חי? ובכן, תמיד יש את ההיבט המעדכן של חומר עדכני יותר בפורמט חי. זהו אלבום משובח עבור מעריצי ג'נסיס עם בונוס נוסף של חומרים פחות מוכרים, טובים מכדי להיות רק בצד רביעי של תקליט הופעה".

אחד השירים הבולטים בצד האולפני (או ב-EP האמריקאי 3X3) היה PAPERLATE. האמת? השיר הזה, עם חטיבת כלי הנשיפה המפנקת של להקת EARTH, WIND & FIRE שהעניקה לו גוון פ'אנקי-סולי מדליק, הפך לסוג של להיט קטן ותמיד הרגיש קצת כמו קטע ששייך יותר לקריירת הסולו הפורחת של פיל קולינס מאשר לקטלוג הקלאסי של ג'נסיס. מה שבטוח, THREE SIDES LIVE ביצע את המוטל עליו: הוא שמר על ג'נסיס חזק בתודעה בתקופת מעבר, והכין את הקרקע להתפוצצות הגדולה הבאה שלהם עם התקליט GENESIS שיצא כשנה מאוחר יותר (זה עם הלהיטים MAMA ו-THAT'S ALL).

האבא של הביץ' בויז מת. ב-4 ביוני בשנת 1973 מת מהתקף לב אביהם של בריאן, דניס וקארל ווילסון, מהביץ' בויז. קראו לו מאריי ווילסון, הוא היה מנהל הלהקה בשנותיה הראשונות אך התנהלותו הבעייתית גרמה לכעס וצער רב אצל בניו.

הבעיטה בישבן של מאריי, שביקש להתערב יותר מדי בהקלטות על חשבון בנו הבכור, קרתה בשנת 1964 – ממש בעיצומן של הקלטות הלהיט I GET AROUND. לאחר הפיטורים, השבר בין האב לבניו הלך והעמיק, במיוחד לאחר שב-1969 מאריי מכר מאחורי גבם את רוב זכויות היוצרים על שירי הלהקה תמורת סכום זעום ביחס לשוויים האמיתי. מאריי מעולם לא התאושש מהנתק ונותר שבור לב עד יומו האחרון.

מותו של מאריי הציף אל פני השטח טראומות משפחתיות מורכבות. כשנודע לבריאן על מות אביו, הוא מיהר לטוס לניו יורק, ואילו דניס – שתמיד נחשב למורד של המשפחה וסלד מאביו – בחר לברוח לאירופה. שניהם לא הצליחו לגייס את תעצומות הנפש הדרושות כדי להתייצב להלוויה. היעדרותם הכעיסה מאוד את האח הצעיר, קארל ווילסון, שבאותן שנים החל לקחת על עצמו את תפקיד המנהיג והמבוגר האחראי של הלהקה. עם זאת, אם המשפחה, אודרי, הבינה היטב את המטען הרגשי הכבד שמנע מבריאן ודניס להגיע.

ואחת התעלומות הגדולות – והאירוניות ביותר – בתולדות הרוק נוגעת למערכת היחסים המתעללת בין מאריי לבריאן, ולהשפעתה על שמיעתו. בריאן ווילסון, הגאון המוזיקלי שניצח על ההרמוניות הקוליות המורכבות ביותר של שנות השישים ויצר יצירות מופת שהן כסימפוניות בעולם הפופ, שמע רק באוזן אחת. אוזנו הימנית הייתה חירשת כמעט לחלוטין. הדעות לגבי נסיבות הפציעה של הילד המסכן נותרו חלוקות עד היום. השמועה המוכרת ביותר גרסה כי מכת קרש אכזרית שספג מאביו היא שגרמה לאובדן השמיעה, ובריאן עצמו אישר בראיונות מהעבר שאביו היכה אותו כה חזק עד ששמיעתו נפגעה לצמיתות.

לעומת זאת, בראיון שהעניק מאריי למגזין רולינג סטון בשנת 1971, הוא סיפק גרסה משלו והכחיש זאת מכל וכל: "כשבריאן היה בן 11, אמו גילתה שהוא כל הזמן מסובב את ראשו כדי לשמוע משהו. זה הלך והחמיר ונראה שהוא נפצע ממשחק כדורגל, או משהו כזה". כשכתב העיתון עימת אותו באותו רגע עם השמועה שהיכה את בנו באותה אוזן, התגונן האב והשיב: "הפלקתי לו בטוסיק, כמו שכל אב עשה. מעולם לא היכיתי אותו באוזן". וכדי לסבך את התמונה, בריאן עצמו סיפק גרסאות חלופיות לאורך השנים; בראיונות אחרים סיפר שנולד עם אוזן פגומה, ובאוטוביוגרפיה שלו כתב שהפגיעה נגרמה בכלל בגלל ילד שגר בשכנות והיכה על אוזנו עם צינור מתכת. אז עם כמה גרסאות שונות, מהי האמת לאמיתה? כנראה שלעולם לא נדע.

באמצע אותו חודש יוני 1973, בעודו שוהה בניו יורק בעקבות מות אביו, מצבו הנפשי של בריאן החל להידרדר לתהום. הוא מיהר לחזור לביתו בבל אייר, ושם הסתגר מהעולם החיצון למשך יותר משנתיים – תקופה הידועה לשמצה בהיסטוריה של הלהקה כ"שנות המיטה". כשהוא לבוש בחלוק בית בלבד, הוא העביר את ימיו בשגרה של הרס עצמי קיצוני. הוא עישן חמש חפיסות סיגריות ביום ובהה שעות ארוכות במסך הטלוויזיה. התפריט שלו היה מבהיל לא פחות: ביצים וטוסט בבוקר, ארבעה המבורגרים בצהריים, וסטייקים עתירי שומן מלווים בשלל ממתקים בשעות הערב והלילה. זה לא פלא שמשקלו תפח לממדים מדאיגים.

בחדר השינה בו הוא הסתגר עמד פטיפון. בריאן, שהיה אובססיבי כל חייו ל"חומת הצליל" של המפיק פיל ספקטור, נהג להניח את המחט על התקליט ולהשמיע ללא הרף את השיר BE MY BABY של להקת הרונטס. הצליל האנלוגי והחמים של התקליט ניגן בחדר לעתים מאה פעמים ביום; עבור בריאן, זה היה שיר הפופ המושלם, והוא מצא בתוכו מפלט ונחמה מהכאוס שהתחולל בראשו.

על אותה תקופה חשוכה סיפר בריאן בגילוי לב מצמרר: "הסיבה העיקרית שהתחפפתי הייתה כי לקחתי יותר מדי סמים שעיוותו את מוחי. התחבאתי מהעולם בחדר השינה שלי. הייתי מחוק לחלוטין. החיים שלי נדפקו והפכתי לזומבי עם משקל עודף. התמכרתי לקוקאין. הסמים גרמו לי לפיצוץ פנימי שנפלתי לתוכו. האמנתי שהשטן רודף אחריי. אני חושב שראיתי באנשים שהתחרו בי את דמותו של השטן. ראיתי אותו בכל פינה. גם המצב בלהקה היה רע כלפיי – הם ניסו להמשיך הלאה, ואף אחד מהם כבר לא התייחס אליי ברצינות".

הלילה של ניל הוא הלילה. ב-4 ביוני בשנת 1973 מת ברוס ברי בן ה-22, חבר נפש ואיש צוות טכני של ניל יאנג. סיבת המוות הייתה מנת יתר מסמים. הסיפור של ברי הונצח בשירו של יאנג שבור הלב, TONIGHT'S THE NIGHT.

מותו של ברי ריסק את יאנג לחלוטין, במיוחד משום שהוא אירע חודשים ספורים בלבד לאחר שאיבד חבר קרוב אחר ושותף ליצירה – דני ויטן, הגיטריסט של להקת CRAZY HORSE, שמת גם הוא ממנת יתר בנובמבר 1972. האובדן הכפול של שני חבריו הקרובים לסמים קשים דחף את יאנג לתקופה קודרת במיוחד, הידועה בקרב מעריציו כ"תקופת התעלה".

ברוס ברי אמנם עבד מאחורי הקלעים, אך מוזיקה זרמה בדמו. הוא היה אחיו של ג'אן ברי – חצי מצמד פופ-הגלישה המפורסם משנות השישים, "ג'אן ודין". בקרב חברי הלהקה של יאנג, הוא היה ידוע כבחור תוסס, אהוב ומלא חיים. אז בשיר שיאנג כתב עליו, הוא מתפקד כמעין מספר או מספיד שבוכה על חברו. בעקבות הטרגדיה, יאנג וחבריו נכנסו לאולפני S.I.R. בהוליווד בסוף שנת 1973. ההקלטות נערכו בשעות הקטנות של הלילה והיו גולמיות, ספונטניות, ועם כמויות גדולות של טקילה, המבורגרים ומשחקי ביליארד. התוצאה הייתה סאונד מחוספס, עייף, ומזויף לעיתים מבחינה קולית – סאונד של אבל טהור ובלתי מסונן.

ברור שהצליל האפל, הכבד והלא-מסחרי של האלבום גרם לחברת התקליטים של יאנג לגנוז אותו זמנית. הם חששו שהקהל, שהכיר את יאנג מהלהיטים הרכים יותר של אלבומו הקודם HARVEST, לא יקבל את הכיוון הדיכאוני הזה. האלבום שכב במגירה כמעט שנתיים ושוחרר רשמית רק ביוני 1975.

"הלילה זה הלילה

הלילה זה הלילה

הלילה זה הלילה

הלילה זה הלילה

ברוס ברי היה איש עובד

הוא נהג להעמיס את מסחרית האקונוליין

ניצוץ היה בעיניו

אבל חייו היו בידיו.

ובכן, מאוחר בלילה

כשהאנשים נעלמו

הוא נהג לאחוז בגיטרה שלי

ולשיר שיר בקול רועד

זה היה אמיתי לחלוטין.

הלילה זה הלילה

הלילה זה הלילה.

מוקדם בבוקר עם שעת השחר

הוא נהג לישון עד אחר הצהריים

אם לא שמעתם אותו שר,

אני מניח שגם לא תזכו לכך בקרוב.

כי, אנשים, תנו לי להגיד לכם.

זה הקפיא אותי לחלוטין

כשהרמתי את שפופרת הטלפון ושמעתי כי הוא מת

כתוצאה מהזרקה.

הלילה הוא הלילה

הלילה הוא הלילה

ברוס ברי היה איש עובד

הוא נהג להעמיס את מסחרית האקונוליין

מוקדם בבוקר עם שעת השחר

הוא נהג לישון עד אחר הצהריים".

ספרינגסטין מתפוצץ למיינסטרים ועם אמירה נוקבת. ב-4 ביוני בשנת 1984 יצא תקליט חדש לברוס 'הבוס' ספרינגסטין - BORN IN THE U.S.A. מדובר באחד האלבומים המשמעותיים יותר בתולדות הרוק. חשיבותו נעוצה בהצלחתו המסחרית, בהשפעה התרבותית ובעומק התכנים שלו. כל זה חיזק את מעמדו של ספרינגסטין ("הבוס") כאייקון רוק. הסאונד שלו, שמיזג פה רוק נוקשה עם פופ רך, הפך אותו לנגיש לקהל רחב, ותרם למכירות האדירות שלו ולשבחי הביקורת. אה, והוא גם שמר על העמדה שלו בכל זה.

יש אלבומים ששופטים אותם בטעות על פי העטיפה שלהם – או במקרה הזה, על פי ההצלחה המסחרית הפנומנלית שלהם. כשמביטים בתקליט הזה, יצירת המופת של ברוס ספרינגסטין מ-1984, קל מאוד ליפול למלכודת. עם שבעה סינגלים שהגיעו לעשירייה הפותחת במצעדים, סאונד סינטיסייזרים מבריק שהגדיר את שנות השמונים, ותמונת עטיפה איקונית של ג'ינס, חולצת צווארון לבנה ודגל אמריקאי שהפכה מיד לסמל של פטריוטיזם נוצץ. במשך תקופה ארוכה, זה בדיוק מה שחשבתי שזה: מכונת להיטים משומנת היטב, פס הקול המוחלט של המיינסטרים, יצירה שנועדה למלא אצטדיונים אך נטולת העומק של אלבומי רוק מהותיים יותר של שנות השישים והשבעים.

והו... כמה שטעיתי! כשהתחלתי להקשיב באמת למילים נחשף בפניי סוס טרויאני מוזיקלי מהגדולים והמרתקים בהיסטוריה של תרבות הפופ. כי מאחורי החזות החוגגת והפזמונים הסוחפים, ספרינגסטין החביא אמירות נוקבות, חברתיות ופוליטיות, על השבר של החלום האמריקאי. והניגוד הזה – בין העטיפה המיינסטרימית המזמינה לבין התוכן הקודר והביקורתי – הוא מה שהפך את האלבום הזה לכל כך מוערך בעיניי. ספרינגסטין למעשה לקח את הייאוש של מעמד הפועלים שאותו חקר באלבומו הקודם והאקוסטי NEBRASKA, והלביש אותו בעטיפה נוצצת כדי להחדיר אותו לכל בית באמריקה ובעולם. וכשמקשיבים לזה בפורמט אנלוגי איכותי, ממש אפשר לשמוע את הזיעה, החרדה והכאב בוקעים מבעד לסאונד הנוצץ שמאפיין את העשור ההוא. זה כבר לא סתם צליל שטוח של להיט רדיו, אלא סאונד שדורש תשומת לב ולא מאפשר לי לפטור אותו כעוד אלבום פופ חולף. זה שיעור חשוב על היכולת המופלאה לגרום לאנשים לשיר ולרקוד, בדיוק בזמן שאתה מספר להם את האמת החברתית הכי כואבת שיש. זהו ניצחון אמנותי שגורם לי לאהוב את האלבום הזה מחדש, ולהעריך את המורכבות ההיסטורית שמסתתרת ממש מתחת לאף של המיינסטרים.

אז כן, מבחינה נושאית, התקליט מתייחס למאבקים של אמריקאים ממעמד הפועלים, להתפכחות מהחלום האמריקאי ולהשפעות המתמשכות של מלחמת וייטנאם, עם המהות של החיים האמריקאים בשנות השמונים שקיבלו הזדהות עם מאזינים שחשו שוליים או נשכחים. התקליט הזה ממשיכה להיות שיקוף רב עוצמה של הסוגיות החברתיות-כלכליות של אז.

הנה קצת על הלהיטים הברורים שבתקליט - ואתחיל, איך לא, עם שיר הנושא שמתפרש לעתים קרובות בצורה שגויה כהמנון פטריוטי, אבל הוא למעשה עוסק בבעיות עמן התמודדו חיילים שחזרו הביתה ווייטנאם. אוקי, מבחינת הלחנה - זה לא מאסטרפיס. זה משהו מאד מאד פשוט. זה משהו שגם אני הייתי יכול לכתוב... אבל! אני לא כתבתי לחן שכזה. ברוס כתב את זה וברגע שהוא הלביש על זה את המילים שלו? בום!!! זה הפך להמנון. כן, זה בוס ערמומי מאד.

אז בעוד חיילי מלחמות אחרות קיבלו את קבלת הפנים של גיבורים, אלו שלחמו בווייטנאם זכו לרוב להתעלמות כשחזרו למולדתם, ורבים מהם סבלו מפוסט-טראומה וממחלות אחרות. השיר הזה נוצר בהשראת מפגש מקרי של עם רון קוביץ', שהיה מרותק לכיסא גלגלים לאחר שנורה בזמן שנלחם במלחמת וייטנאם. קוביץ', שהתגייס להילחם במלחמה, מחה עליה מאוחר יותר, והפך למנהיג בתנועה נגדה.

ספרינגסטין קרא עותק של הספר שקוביץ' פרסם בשנת 1980 כשהיה בטיול עם חבר. כשבועיים לאחר מכן, ספרינגסטין שהה בלוס אנג'לס והתארח במלון "סאנסט מרקיז", שם למרבה הפלא, שהה גם קוביץ'. הם נפגשו באזור הבריכה וניהלו שיחה ארוכה, כשקוביץ' הזמין את ספרינגסטין להצטרף אליו לביקור במרכז החיילים המשוחררים. ברוס נענה להזמנה ומצא את הביקור פוקח עיניים. "בדרך כלל די קל לי עם אנשים, אבל ברגע שהיינו שם, לא ידעתי איך להגיב למה שאני רואה. לדבר על החיים שלי עם החבר'ה האלו נראה חסר משמעות. הם היו חסרי בית ומכורים לסמים ועם לחץ פוסט טראומטי - בחורים בגילי שמתמודדים עם פציעות פיזיות שמשנות חיים".

ספרינגסטין השתמש בסיפורים שלהם כבסיס לשיר. "הבתים הם רק סיפור של אירועים", אמר. "הפזמון הוא הצהרה על מקום הולדתך, והזכות לכל הגאווה והבלבול והבושה והחסד שמגיעים איתה. זו תמונה מורכבת של המדינה. הגיבור שלנו הוא מישהו שנבגד על ידי האומה שלו ובכל זאת מרגיש מחובר עמוק למקום בו הוא גדל". ספרינגסטין התחיל לכתוב את השיר בשנת 1981 עם הכותרת "וייטנאם" אך שינה את השם ואת הפזמון כשהבמאי, פול שרדר, שלח לו תסריט לסרט שעליו עבד בשם BORN IN THE USA, על להקת רוק שנאבקת בחיים ובדת. שרדר קיווה שספרינגסטין יופיע בסרט. ברוס לא השתתף בסרט, אבל הוא לקח את השם לשיר שלו. לרוע המזל של שרדר, כשהוא סוף סוף היה מוכן לעשות את הסרט בשנת 1985, השם שהציע כבר היה קשור מדי לשיר. ספרינגסטין פיצה את שרדר עם שם חדש, כשנתן לו שיר בשם LIGHT OF DAY.

השיר הזה הפך לפוליטי מפורסם כשהנשיא רונלד רייגן העלה אותו בעת קמפיין לבחירתו מחדש בניו ג'רזי בשנת 1984. רייגן אמר בנאומו: "העתיד של אמריקה מונח באלף חלומות בתוך ליבכם. הוא נשען במסר של תקווה בשירים שכל כך הרבה צעירים אמריקאים מעריצים - את ברוס ספרינגסטין של ניו ג'רזי, ולעזור לכם להגשים את החלומות האלו זו העבודה שלי". ספרינגסטין דיבר על כך בראיון: "זה היה כשהרפובליקנים שלטו לראשונה ובכל מה שנראה אמריקאי ביסודו, ואם היית בצד השני, היית איכשהו לא פטריוטי. אני עושה מוזיקה אמריקאית, ואני כותב על המקום בו אני חי ומי שאני במהלך חיי, אלו הדברים שאני הולך להיאבק עליהם ולהילחם עליהם".

כשהוא דיבר על האופן שבו השיר התפרש בצורה לא נכונה, הוא הוסיף: "בשירים שלי, החלק הרוחני, חלק התקווה נמצא בפזמונים. הבלוז, והמציאות היומיומית שלך נמצאים בפרטים שבבתים. את רוח הפזמונים קיבלתי ממוזיקת ​​הגוספל ומהכנסייה". סולו התופים לקראת סוף השיר היה מאולתר לחלוטין. המתופף, מקס ויינברג, סיפר שהלהקה הקליטה באולפן כשהיא ממוקמת בצורת אליפסה, כשהנגנים מופרדים לחלקים שונים. ספרינגסטין, בחזית, פנה לפתע לכיוון ויינברג (מאחור) לאחר ששר והניף את ידיו באוויר בטירוף כדי לסמן תיפוף. ויינברג תפס את זה.

בכלל, לא מעט שירים בתקליט הזה "מתהדרים" בלחן פשוט מדי. כאילו מישהו התעצל לרקוח מלודיות שיישמעו מהממות גם כשמנגנים אותן רק בפסנתר. אבל... הברוס הזה ידע היטב מה לעשות עם זה - ואני מדבר על הלבשת המילים הנכונות וההגשה הייחודית. זה הכוח. זה הקסם. זה החשמל. לא סתם אנשים טענו שזה התקליט הכי מסחרי, פשטני, טריוויאלי והכי מקושקש ומטופש של ברוס אי פעם ושכל מה ששנוא אצל מר ספרינגסטין נמצא ממש כאן, וכמעט שום דבר ממה שכן אוהבים אצל מר ספרינגסטין לא נוכח פה. כי זהו תקליט שניסה לפנות לכולם במקביל, גם לצווארון הכחול וגם לנערי המסיבות של העשור ההדוניסטי ההוא, ובדרך איבד הבוס לחלוטין את הנשמה. וברור שזהו תקליט ממוסחר במכוון, תקליט שהיוצר שלו ידע היטב שהוא יקסום להמונים שלא יהיו מסוגלים לקחת בחשבון את העוצמה של המילים. הרי תשימו את התקליט במערכת ותקבלו את ההמנונים השמחים והעליזים האלה, שנועדו להורדת חלונות ברכב ולצרחות גרון מבלי אפילו לחשוב על המילים. כן, הבוס חכם. וצילום של דגל אמריקאי על העטיפה הקדמית, והישבן של הבוס עצמו מכוסה בג'ינס קרוע. העטיפה הזו, שצולמה על ידי צלמת הפורטרטים המפורסמת אנני ליבוביץ', הפכה לאחד הדימויים המוכרים יותר בתרבות הפופ. האמת? לי כל זה לא מפריע כלל, כשאני מבין את המילים. הדבר היחיד שהייתי מבקש לשנות הוא את סאונד האייטיז הזה לטובת אותו אלבום עם הסאונד של ברוס ולהקתו בשנת 1978. מה כבר ביקשתי פה?

ולהיט נוסף בתקליט בא עם COVER ME, שנכתב במקור עבור דונה סאמר, אבל ברוס החליט לשמור את זה לעצמו לאחר הקלטת הדמו שעשה כשהוא נותן לה שיר אחר בשם PROTECTION. "היא באמת יכלה לשיר ואני לא אהבתי את הגזענות המצועפת של תנועת האנטי-דיסקו", הוא הסביר בספר שירים שלו.

ואיך אפשר בלי הלהיט DANCING IN THE DARK? נכון שגם הראש שלכם פונה היישר אל הקליפ של ספריגסטין ולהקתו עם השיר הזה? ובכן, ספרינגסטין כתב את השיר על הקושי שלו לכתוב להיט ועל התסכול שלו מלנסות לכתוב שירים שישמחו אנשים. המאבק שלו לזה בא במילים, שם הוא מרגיש כמו יוצר שכיר שמת לאקשן כלשהו. למרבה האירוניה, השיר היה הלהיט הגדול בקריירה שלו מבחינת מיקום במצעד האמריקאי . זה היה השיר האחרון שנכתב עבור התקליט. ספרינגסטין כתב אותו לאחר שהמנהל שלו, ג'ון לנדאו, דרש להיט לאלבום. לאחר מריבה קצרה, הוא נענה לאתגר וכתב את זה עוד באותו לילה. והקליפ צולם במהלך הופעה של ספרינגסטין במרכז סנט פול במינסוטה, ב-29 ביוני 1984. קורטני קוקס, כן - זו מהסדרה FRIENDS שנשתלה בקהל, קיבלה את תפקיד המעריצה בשורה הראשונה שמקבלת הזמנה לרקוד על הבמה עם ברוס. כדי להשיג את הצילומים הטובים, ספרינגסטין עשה את השיר מול הקהל פעמיים, כאשר בכל פעם מוקמו המצלמות בזוויות שונות. זה היה הסרטון הראשון שלו שזכה לשידור נון-סטופ ב-MTV, וחשף אותו לקהל חדש, בעיקר צעיר יותר. אז למרות המילים העגומות בשיר, הקהל רקד היטב עם זה. ועוד איך הוא רקד.

ומה עם הלהיט GLORY DAYS? ובכן, בשיר הזה, ספרינגסטין שר על מפגש מקרי עם חבר ותיק שהיה שחקן בייסבול כוכב בתיכון. הבחור הזה הוא ג'ו דפו, והמפגש באמת קרה. ספרינגסטין ודפו היו חברים לכיתה בבית הספר סנט רוז בפריהולד, ניו ג'רזי, ושיחקו יחד בייסבול בליגת בייב רות' (בגילאי 13-15). הם היו חברים טובים, אבל התרחקו כשספרינגסטין רדף אחר מוזיקה בזמן שדפו התנסה בספורט (הוא ניסה בלוס אנג'לס דודג'רס). בקיץ 1973, נכנס דפו לבר בשם הדליינר בנפטון, ניו ג'רזי, בזמן שספרינגסטין יצא משם החוצה. ברוס חזר עמו פנימה, שם השניים דיברו על הימים הטובים עד שהבר נסגר. ויש את IN MY HOMETOWN שהמילים שלו הן דיוקן עגום של החיים של מעמד הפועלים בעידן רייגן, כאשר ערים קטנות רבות התפרקו. ספרינגסטין היה הקול של האדם הפשוט.

וברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה: "אצל אנשים קטנים בעיירות קטנות שבוחרים בין ללכת או להישאר מאחור, נולד בארה"ב, האלבום השביעי של ברוס ספרינגסטין, הוא בעל רוח סוערת. יש בו, למשל, שני בחורים שנכנסים לעיירה נחשלת ומתחננים לעבודה בשיר "מחוז דרלינגטון", אבל מביא בפזמונים שירה בסגנון ה"שה לה לה". הוא אולי דוחף את הדמויות שלו אל מחוץ לדלת ושולח אותן למסע במורד הדרך, אבל הוא נותן להם מוזיקה שתתאים לנסיעה. הוא הגדיר מחדש הגשת שירים כמו אלו שבאלבומו האקוסטי הקודם והעגום, 'נברסקה', למוזיקה המשלבת טקסטורות אלקטרוניות חדשות תוך שמירה על כל הרוק'נ'רול האמריקני מתחילת שנות השישים.

כמו החבר'ה בשירים, המוזיקה נולדה בארצות הברית: ספרינגסטין התעלם מגל הפלישה הבריטית ואימץ במקום זה את המורשת של פיל ספקטור ולהקות הנשמה האמריקניות. הוא תמיד רדף אחרי התחושה האוטופית של המוזיקה ההיא, וכאן הוא תופס אותה בהפקה מתוחכמת עם להקת האי סטריט באנד שמגניבה עם סולו הסקסופון וצלילי הפסנתר המפורקים בארפג'יו.

האנשים שנמצאים בשירים החדשים חוששים להיתקע בעיירות הקטנות בהן גדלו כמעט כמו שהם חוששים שהעולם הגדול שבחוץ אינו מכיל אפשרויות עבורם. זה נושא מוכר בעבודתו של ספרינגסטין. אבל הם מסתיימים בחזרה הביתה, שם ניתן לראות כמעט את המקקים מתרוצצים סביב חבילות חטיפי הטווינקי הריקות במטבח הלינוליאום. בשורה הראשונה של השיר הראשון ספרינגסטין שר, "נולד בעיירה של אדם מת, הבעיטה הראשונה שלקחתי הייתה כשנפלתי על הקרקע". הדמויות שלו נולדות עם לב שבור והדבר היחיד שמחזיק אותן הוא לדמיין ש'יש משהו שקורה איפשהו', כמו בשורה אחרת בשיר הנושא הזה. הדמויות מתות מכמיהה לתמורה כלשהי לחלום האמריקני.

בשיר NO SURRENDER ספרינגסטין שר, 'הבטחנו שנשבע שנזכור תמיד ללא נסיגה, ללא כניעה'. המוזיקה שלו נושאת בדרך כלל מוטו כזה. הוא כותב מסר קורע לב בשם BOBBY JEAN, ככל הנראה לגיטריסט הוותיק שלו, סטיב ואן זאנט, שרק עזב את להקתו - 'אולי אתה תהיה שם בדרך ההיא איפשהו. באיזה חדר מוטל יהיה נגן רדיו ותשמע אותי שר את זה, בני / ובכן, אם תעשה זאת, תדע שאני חושב עליך ועל כל הקילומטרים שבינינו"- אבל הוא נותן בשיר סולו סקסופון, וזה ספרינגסטין קלאסי; המילים אולי מכניסות לך גוש בגרון, אבל המוזיקה אומרת, ללכת גבוה או לא ללכת בכלל.

האלבום מוצא את מרכזו באותם שירי רוק מריעים, אך ארבעה שירים - שני האחרונים משני הצדדים - מעניקים לאלבום עומק יוצא דופן. ספרינגסטין תמיד הצליח לספר סיפור טוב יותר מכפי שהוא יכול לכתוב שיר, והמילים האלה הן הרבה מעבר לכל מה שמישהו אחר כותב. הן מושרות בצורה כל כך לא מושפעת עד שזה דוקר אותך. בשיר MY HOMETOWN הזמר זוכר שישב על ברכיו של אביו שהסיע את המשפחה בביואיק בגאווה דרך העיר; אבל הילד גדל, והסצנה האחרונה גורמת לו להעמיד את בנו על ברכיו לנסיעה אחרונה ברחוב שהפך לשורה של בניינים פנויים. 'תסתכל טוב מסביב', הוא אומר לילדו וחוזר על מה שאביו אמר לו, 'זו עיר הולדתך'.

הדמות קפוצת השפתיים ששרה I'M ON FIRE לוחשת למעשה על הרצון שאוכל אותה. 'לפעמים זה כמו שמישהו לקח סכין וחתך בעומק שישה סנטימטרים באמצע הגולגולת שלי', הוא שר. האופן שבו הלהקה פנתה רק לשקשוק קל בתופים, צליל אורגן שקט וצלילי גיטרה שקטים בסטקאטו (צליל מקוטע), גורם לתאוותה של הדמות להיראות כמבשרת רעות. זה שאתה מקבל תחושה חיה כל כך מדמויות האלה, זה בגלל שספרינגסטין מעניק להן קולות אשר מחזאי היה גאה בהם.

העזיבה הגדולה ביותר מכל צליל מוכר של ספרינגסטין בא עם הסינגל הראשון ועוצר הנשימה, DANCING IN THE DARK, עם צלילי הסינטים המודרניים שלו ובס ותופים רועמים. הילד שרוקד בחושך כאן נחנק כמעט מההכרה העצמית של היותו בן שש עשרה. 'אני בודק את המראה שלי במראה / אני רוצה להחליף את בגדי, את השיער, את הפנים שלי', הוא שר. 'בנאדם, אני לא מגיע לשום מקום רק מלחיות במזבלה כזו'. הוא מכבה את האורות לא כדי ליצור מצב רוח רומנטי נוטף אלא כדי להימלט בפנטזיה של המוזיקה שבוקעת מהרדיו. בחושך הוא מוצא שחרור מכל המגבלות שנולד בהן. בחושך, כמו כל הבחורים הלכודים בשירים של ספרינגסטין, הוא פשוט רוח בלילה...".

כשדיפ פרפל באים לחטוף זמר! ב-4 ביוני בשנת 1969 הופיעה להקת EPISODE SIX במועדון INY LODGE שב- WOODFORD GREEN (צפון לונדון). בקהל נכחו ריצ'י בלאקמור וג'ון לורד מלהקת דיפ פרפל, שביקשו לאחר מכן מסולן הלהקה, איאן גילאן, להצטרף אליהם.

ההיסטוריה של הרוק הכבד השתנתה לנצח ב-4 ביוני 1969. באותו ערב, במועדון ה-IVY LODGE שבוודפורד גרין (צפון לונדון), הופיעה להקת הפופ-רוק EPISODE SIX. הלהקה, למרות עבודה קשה ושורת סינגלים, מעולם לא הצליחה לפרוץ בסצנה הבריטית. אבל באותו ערב, בקהל נכחו שני צופים עם אג'נדה ברורה: גיטריסט דיפ פרפל ריצ'י בלאקמור והקלידן הסגול ג'ון לורד. המטרה שלהם הייתה לגנוב את סולן הלהקה, איאן גילאן.

באותה תקופה, דיפ פרפל (בהרכב הידוע כ-MARK I) התאפיינה בצליל פופ-פסיכדלי מתקדם והצליחה יחסית בארה"ב עם הלהיט HUSH, אך באנגליה היא נותרה אלמונית. השינוי בסצנת המוזיקה היה מהיר, והלהקה הבינה שהסולן שלה אז, רוד אוונס, לא מתאים לכיוון הכבד והרועש אליו שאפו להגיע.

בשנת 2009, הסביר ריצ'י בלאקמור את נקודת המפנה: "זה קרה בגלל רוברט פלאנט, הזמר של לד זפלין. הופענו במועדון בבירמינגהם שנקרא MOTHERS, ורוברט עלה לשיר שם עם טרי ריד. הלסת שלנו פשוט נפלה. מאותו רגע חיפשנו מישהו דינמי, סולן שיידע לעמוד על הבמה ולשיר בעוצמה כזו. ההמלצה על איאן גילאן הגיעה אלינו ממיק אנדרווד (מתופף להקת EPISODE SIX), וכך, הודות לרוברט פלאנט, קיבלנו את גילאן – שגם שר נהדר וגם נראה נפלא כפרונטמן".

אבל המחטף לא עבר בשקט. למחרת ההופעה, גילאן זומן למשרד ההנהלה של EPISODE SIX. שם המתינה לו גלוריה בריסטו – הקלידנית ומנהיגת הלהקה, שהייתה ידועה כמנהלת קשוחה במיוחד. כשפניה אדומים מכעס, היא איימה לתבוע אותו על הפרת חוזה. אז בניסיון להרגיע את הרוחות, גילאן הבטיח לכבד את התחייבויותיו ולהופיע בתאריכים שנותרו לפני שיעזוב סופית. במקביל, חברו הטוב ושותפו ללהקה, הבסיסט רוג'ר גלובר, הרגיש קרוע. הוא סבר שאסור גם לו לנטוש את הספינה השוקעת, כדי לא לבגוד בשאר החברים. כפשרה, גלובר וגילאן החליטו להפוך לצמד כותבי שירים (כדי לשמר את הקשר ביניהם) ולמכור חומרים לאמנים אחרים.

גלובר נזכר בחוסר המודעות שלו באותם ימים: "לא ממש שמעתי על דיפ פרפל לפני כן. הם ממש לא היו סיפור הצלחה באנגליה, והיה זכור לי במעומעם שהיה להם פעם איזה להיט בארה"ב. כשבלאקמור ולורד הגיעו לראות אותנו בהופעה, הם אפילו לא הוצגו בפניי – הם ניגשו ישר לאיאן. באותו רגע, הלהקה שלנו מתה באופן מוחלט". אז גילאן הזמין את גלובר לביתו של ג'ון לורד כדי להשמיע לו את השירים שהם כתבו יחד (שירים שגלובר העיד שהיו די דביליים "על אריות וקופים"). לורד, שהבין מהר מאוד שהשירים הללו פחות מתאימים לכיוון החדש של דיפ פרפל, זיהה הזדמנות לשלב את גלובר ושאל: "מה אתם עושים הלילה? בא לכם לבוא לנגן איתנו בהקלטה?"

מטרת הסשן, שנערך באולפני DE LANE LEA רק שלושה ימים אחרי אותה הופעה גורלית ב-IVY LODGE, הייתה להקליט סינגל חדש לשוק האמריקאי. השיר במקור נקרא I AM THE PREACHER (ויצא לבסוף תחת השם HALLELUJAH - שיר פופ במקור שנכתב על ידי צמד כותבי הלהיטים גרינאווי וקוק, שדיפ פרפל עיבדו לרוק כבד עם ארומה גוספלית).

ג'ון לורד חשף את המניע הנסתר מאחורי ההזמנה: "בלאקמור ואני החלטנו שזה יהיה מושלם לערוך לאיאן גילאן אודישן 'על רטוב' במהלך ההקלטה הזו. עיבדנו את השיר תוך שעה, ובמהלך הסשן פשוט קיבלנו צמרמורות מהאופן שבו הוא שר". גילאן חשף פרט משעשע על הופעתו החיצונית של גלובר באותו יום: "כמה ימים לפני ההקלטה לבשתי בטעות בגדים שלקחתי מרוג'ר. בגלל זה, הוא נאלץ להגיע לאולפן עם מכנסיים מרופטים שהיו קשורים למותניו עם חתיכת חבל במקום חגורה, ואפילו לא היו לו נעליים! אבל לא נראה שזה שינה למישהו".

גלובר, שחש עני ומרופט בין הנגנים המנוסים, ספג עקיצות על הלבוש שלו במשך שנים. אך ההקלטה הייתה הצלחה מסחררת. זו הייתה הפעם הראשונה שדיפ פרפל הפיקו את עצמם, ולאחר עשרה טייקים (הטייק התשיעי נבחר לסופי), נגינת הבס של גלובר הרשימה את חברי הלהקה עד כדי כך שלורד הציע לו רשמית להצטרף. בתחילה, גלובר סירב מתוך נאמנות ל-EPISODE SIX. הוא נשאר לישון בדירתו של גילאן והתחבט כל הלילה. בבוקר שאחרי, קיבל החלטה ששינתה את חייו: הוא התקשר לג'ון לורד כדי להודיע שהוא בפנים. "לא ידעתי שג'ון הוא טיפוס שאוהב לקום מאוחר מאוד", סיפר גלובר. "הערתי אותו משנתו, וזה עלה לי בעונש 'על תנאי' אצלו למשך שלושה חודשים".

והנה פרט טריוויה אכזרי: במהלך אותה הקלטה סודית, גלובר ניגן בגיטרת הבס של בסיסט דיפ פרפל המקורי, ניק סימפר. סימפר והסולן רוד אוונס כלל לא ידעו ששעותיהם בלהקה ספורות, והם אף המשיכו להופיע עם דיפ פרפל עוד מספר שבועות בזמן שגילאן וגלובר כבר עשו חזרות בסתר עם בלאקמור, לורד והמתופף איאן פייס – הרכב שלימים נודע כ-MARK II.

ומה לגבי איום התביעה של גלוריה בריסטו? הנהלת דיפ פרפל אז סגרה את העניין מחוץ לכותלי בית המשפט ושילמה לבריסטו סכום מכובד של 3,000 ליש"ט כפיצוי. אז בריסטו הממולחת לקחה את הכסף והשקיעה אותו בהקמת להקת פרוג-רוק חדשה בשם QUATERMASS, יחד עם אותו מתופף שהמליץ על גילאן – מיק אנדרווד. והלהקה הזו הקליטה שיר נהדר בשם BLACK SHEEP OF THE FAMILY. והנה האירוניה של ההיסטוריה: כמה שנים מאוחר יותר, ריצ'י בלאקמור רצה שדיפ פרפל יקליטו גרסת כיסוי לשיר הזה בדיוק. שאר חברי הלהקה סירבו בתוקף. הסירוב הזה הכעיס את בלאקמור כל כך, שזה היה הקש ששבר את גב הגמל – הוא עזב את דיפ פרפל, הקליט את השיר בעצמו, והקים סביבו להקה חדשה יחד עם זמר אלמוני אז בשם רוני ג'יימס דיו. ללהקה ההיא הוא קרא ריינבאו. לא יאמן איך שהכל מתגלגל.

איש המוסיקה שלא התפשר כלל וכלל! ב-4 ביוני בשנת 1997 מת בגיל 51, מטרשת נפוצה, רוני ליין - שהיה הבסיסט בלהקת SMALL FACES ולאחר מכן בלהקת THE FACES.

הכל התחיל בלהקתו הראשונה, THE OUTCASTS. ליין החל כגיטריסט וסולן, כשלצידו ילד צעיר בשם קני ג'ונס שהלם בתופים. כשהם לא מצאו נגן בס קבוע, ליין לקח את המושכות (ואת אביו) לחנות מוזיקה. "ראיתי את הבס שרציתי, מתוצרת HARMONY, וזה עלה רק ​​45 פאונד", סיפר ליין. שם, בחנות, פגש את המוכר - סטיב מאריוט. ליין הלך לביתו של מאריוט ונחשף לאוסף תקליטים משנה חיים של אמני הלייבל SUN וריי צ'ארלס. ליין הזמין את מאריוט לנגן עם הלהקה בפאב מקומי, אך מאריוט הפרוע הרס את פסנתר הבית של המקום. התוצאה? הלהקה פוטרה, וליין סולק ממנה. קני ג'ונס הנאמן עזב איתו, ויחד עם מאריוט הם הקימו הרכב חדש. בגלל מידות גופם הקטנות, הם קראו לעצמם THE SMALL FACES.

עם צירופו של הקלידן איאן מקלייגן (שהחליף את ג'ים ווינסטון "הגבוה מדי"), הלהקה הפכה לתופעה. ליין ומאריוט הפכו לצמד כותבים מחונן וייצרו להיטי ענק כמו ITCHYCOO PARK ו-TIN SOLDIER. למרות ההצלחה המסחררת, חברי הלהקה, שהיו בעסק מאהבה טהורה למוזיקה ולחיים הטובים, נוצלו כלכלית על ידי מנהליהם ונשארו עניים. ובשנת 1969, מאריוט עזב את ההרכב בכעס והקים את HUMBLE PIE עם פיטר פרמפטון (שליין וחבריו סירבו לצרף ללהקה). הנותרים צירפו שני חברים חדשים: הזמר רוד סטיוארט והגיטריסט רון ווד. ההרכב שינה את שמו ל-TheHE FACES והפך לאחת מלהקות הרוק הגדולות של תחילת הסבנטיז. החיים הפכו למערבולת של לימוזינות, מלונות פאר, אלכוהול וסמים.

ליין אכל בשמחה את כל מה שהיה זמין, אך במקביל פיתח סלידה מאורח החיים הראוותני של סטיוארט. "הדבר שהרגיז אותי היה הצורך בלהקה להרשים כל הזמן. כמו להשיג מטוס פרטי מזורגג רק כדי לטוס 35 מייל. חשבתי, ‘נו באמת, את מי אתה מנסה להרשים?’ ואז רוד סטיוארט התנפח כל כך עם זה שלא יכולתי יותר... הוא פשוט היה טיפש". אז בשנת 1973, ליין, איש של שורשים ופולק, עזב את הלהקה. הוא פנה לדרך עצמאית והקים את SLIM CHANCE ואת THE PASSING SHOW - קרקס רוק נודד וייחודי שכלל אוהלים, להטוטנים ואוכלי אש. זה היה ניסיון לחזור למוזיקה קהילתית, פשוטה ואותנטית, רחוקה מאצטדיוני הענק.

אחד מנכסיו המשמעותיים וההיסטוריים ביותר של ליין היה אולפן ההקלטות הנייד שלו. הוא בנה אולפן הקלטות עם 16 ערוצים בתוך קרון על גלגלים. אולפן זה הפך למבוקש ביותר, ובו הוקלטו יצירות מופת של הרוק אז. אבל למרבה הטרגדיה, כשהיה חסר כל ולא יכול היה לממן אבטחה, המשאית שהחנתה בלונדון נפרצה על ידי פאנקיסטים מקומיים שפשטו על הציוד וגנבו אותו, משמידים פיסת היסטוריה ואת מקור הפרנסה האחרון של ליין.

בתקופת הזוהר, כשהוא חווה מדי פעם חוסר תחושה באצבעותיו, ליין ייחס זאת לעייפות וסמים. אך המחלה היכתה בו רשמית בשיא יצירתו. "את העווית המוזרה של ראייה כפולה לא לקחתי ברצינות רבה בהתחלה", אמר ליין ב-1987. "פשוט הנחתי את הדאגה בצד, אבל זה נחת עלי פתאום כשניסיתי לנגן צלילי בס בשיר שכתבתי. האצבעות שלי פשוט לא עבדו, וחשבתי, 'מה לעזאזל קורה לי?' משם זה הוביל לנכות". ליין תיאר את הכאב הפיזי של הטרשת הנפוצה במילים מצמררות: "דמיינו את קווצות השיער שלכם כואבות. וכשאתם ממצמצים, זה כאילו העפעפיים שלכם עשויים מנייר זכוכית... זה כמו הגיהנום עצמו".

וכשהרופאים הרימו ידיים, הופיע פרד ססלר, איש העסקים של הרולינג סטונס. הוא מימן לליין טיפול ניסיוני ולא מוכח בזריקות יומיות של ארס נחשים מדולל. למרות שליין העיד שהטיפול עצר את ההידרדרות הפיזית ונתן לו תקווה, בשנת 1982 התערב ה-FDA האמריקני, סגר את המכון בשל היעדר הוכחות מדעיות לסכנות (סיבוכים מטיפול כזה עלולים להיות קטלניים), ואילץ את ססלר לעבור לג'מייקה. ליין חזר שבור לב וחסר כל ללונדון. הוא מצא את עצמו בדירה קטנה של זוגתו כשגובי המסים הבריטיים רצים בעקבותיו. אורגן האמונד שקנה בעבר מאיאן מקלייגן ניצב בסלון; ידיו כבר לא יכלו לנגן, אך בעזרת זוגתו הוא המשיך להלחין שירים בראשו.

בשנת 1981, התפייס ליין עם סטיב מאריוט והם הקליטו יחד אלבום בתקציב זעום שחברות התקליטים סירבו להוציא בזמנו. הוא מצא נחמה באשתו, בדת, ובאמונה של הגורו הרוחני מאהר באבא (אמונה שחלק עם חברו פיט טאונסנד, איתו הקליט את האלבום ROUGH MIX ב-1977). ב-1983, חבריו לקהילת המוזיקה התגייסו למענו וארגנו את מופעי A.R.M.S (ACTION FOR RRESEARCH INTO MULTIPLE SCLEROSIS) ברויאל אלברט הול ובמדיסון סקוור גארדן. מופע זה נכנס לדפי ההיסטוריה, שכן הייתה זו הפעם היחידה שבה אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג' (שלושת גיבורי הגיטרה של להקת היארדבירדס) ניגנו יחד על במה אחת. גם סטיב וינווד וביל ויימן הופיעו.

רוני ליין הלך לעולמו ב-4 ביוני 1997. קני ג'ונס סיכם זאת היטב: "מה שעזר לרוני לעבור את המחלה הוא חוש ההומור שלו והנחישות". ליין אמנם מת חסר כל וגופו בגד בו, אך המוזיקה החמה והבלתי מתפשרת שהותיר אחריו נותרה רעננה לנצח. העלאת המודעות לסיפורו היא אכן המעט שאפשר לעשות למען ענק מוזיקלי שכזה.

המתופף של גפרסון איירפליין נהרג בתאונה! ב-4 ביוני בשנת 2013 מת המתופף ג'ואי קובינגטון, בגיל 67. ביום זה נעצרה תנועת הרכבים בפאלם ספרינגס, קליפורניה, למשך מספר שעות כי רכבו סטה מהדרך והתנגש בעוצמה בקיר. קובינגטון, לשעבר חבר בלהקות ג'פרסון איירפליין והוט טונה, לא חגר חגורת בטיחות והניסיונות להחיותו בשטח עלו בתוהו. אשתו אמרה מיד לאחר מכן שכנראה התקף לב או שבץ היה הגורם לטרגדיה.

בואו תשמעו סיפור מעניין על ג'ואי קובינגטון, להקת ג'פרסון איירפליין ואגדת רוק'נ'רול ידועה...

בשנת 1970 בישר עיתון "עולם הקולנוע" הישראלי לקוראיו בידיעה הקטנה הזו: "האלבום החדש של 'מטוסו של ג'פרסון', שייצא לקראת חג המולד, יכלול פזמונים אחדים בהם משתתף ריצ'רד הקטן על פסנתר". הקוראים כבר דמיינו כיצד יישמע השילוב המוזר אך מבטיח הזה של אחת הלהקות היותר פסיכדליות עם אחד מעמודי היסוד של עולם הרוק'נ'רול.

בשנת 1970, החליף ג'ואי קובינגטון את ספנסר דריידן כמתופף הלהקה. הוא לא הסתפק במקומו כאוחז במקלות ומספק את הקצב, אלא רצה גם להיות חלק מכותבי השירים. אז הוא כתב כמה מנגינות שרצה להקליט עם חבריו ללהקה, ואחד מהם, כך הרגיש, התאים לכלול בו צלילי פסנתר בסגנון נגינתו של ריצ'רד הקטן. באופן מפתיע (או אולי לא), לא כל האחרים בלהקה הסכימו איתו.

זה קרה בסן פרנסיסקו, כשחברי הלהקה התכנסו באולפן כדי להקליט את השיר החדש של ג'ואי, BLUDGEON OF A BLUECOAT. ג'ואי כתב את זה כדי לציין את חייו של רובן סלייזר, עיתונאי מקסיקני-אמריקני שנהרג בגיל 42, במהלך צעדת מחאה שנערכה נגד מלחמת וייטנאם. סלייזר ישב בבר במזרח לוס אנג'לס כאשר המשטרה רדפה אחר אדם עם רובה, ירתה דרך הדלת לתוך אותו בר במיכל גז מדמיע והרגה את סלאזר. קובינגטון, אף על פי שמעולם לא היה פוליטי במיוחד, היה חדור מוטיבציה לאחר שקרא על האירוע, והבין שהלהקה תשמח להקליט שיר עם תוכן אקטואלי.

אולם שאר הלהקה הופתעה לגלות שקובינגטון אירגן על דעת עצמו נגן פסנתר אורח שייכנס לסשן, והיה זה לא אחר מאשר ריצ'רד הקטן האגדי. לאף אחד מהשאר לא היה קשר עם חלוץ הרוק'נ'רול, אם כי סימנו טענו אותו כהשפעה מוקדמת. קובינגטון סבר שהשיר זקוק לפסנתר בסגנון ריצ'רד הקטן וחשב, 'מדוע לקבל חיקוי כשאפשר להשיג את הדבר האמיתי?'

קובינגטון: "התקשרתי לחבר שלי, באמפס בלאקוול, שניהל אז את ריצ'רד הקטן, והוא אמר לי להתקשר לאמו של ריצ'רד. אז עשיתי כך, הצגתי את עצמי ואמרתי לה שברצוני לקבל את נגינתו של בנה בשיר שכתבתי. היא השיבה שתדבר איתו. המשכתי לדבר איתה במשך חודשים ומאד התחבבתי עליה, כשיום אחד התקשר אליי ריצ'רד ואמר שישמח להגיע. הוא ביקש שאציין לו תאריך הקלטה וביקש להביא שניים מחבריו. ברור שהסכמתי". קובינגטון לא רצה שאורחו ירגיש פחות מאירוח דה-לוקס ודאג למזון עשיר באולפן, ביום ההקלטה. הבעיה שהוצאות הדבר הזה, כמו גם כרטיסי הטיסה, נשלחו לתשלום מטעם הנהלת הלהקה.

בסופו של דבר ההקלטה לא ראתה אור יום, באופן רשמי. קובינגטון כעס וחשב שהשאר לא אהבו את זה שהוא הביא לאולפן, ומבלי להתייעץ איתם לפני כן, דמות מן העבר הרחוק, בעוד הם רוצים להיחשב להקה מתקדמת.

בסיסט הלהקה, ג'ק קאסידי, אישר בהמשך: "אני אוהב את ריצ'רד הקטן. עדיין יש לי את האלבום הראשון שלו ונהגתי לראות אותו בקביעות בהופעות בתיאטרון הווארד שבוושינגטון. אבל לא הצלחנו להבין מדוע הוא היה שם באולפן איתנו. ומדוע ג'ואי בכלל הביא אותו. כן, זה דבר נהדר לעשות וכל זה, אבל אני חושב שהרגשנו אז שזה לא הדבר הנכון לעשות, כי אם אתה מתכוון להכין אלבום של ג'פרסון איירפליין, אתה לא אמור להביא את ריצ'רד הקטן. ג'ואי עשה פה טעות ברורה".

מה לעזאזל קרה לפאקינג מטאליקה??? ב-4 ביוני בשנת 1996 יצא אלבום חדש ללהקת מטאליקה. שמו הוא LOAD ומיליונים ציפו לבואו, אחרי הצלחת האלבום הקודם (עם העטיפה השחורה) ששמו METALLICA. ובכן, התוצאה הממה רבים מהם - ולא לטובה.

למען האמת, מעריצים רבים גיבשו את דעתם הראשונית על האלבום עוד לפני ששמעו תו של מוזיקה שבתוכו. בעטיפה הפנימית מטאליקה הופיעה בחולצות מחויטות, איפור בעיניים ומתופף הלהקה, לארס אולריך, אף לבש מעיל פרווה דוחה וראוותני. הלוגו האיקוני של הלהקה הפך למשהו אחר והמעריצים נותרו מבולבלים כדי לתהות, "לאן המטאליקה האהובה שלנו נעלמה?". חברי הלהקה גזרו את השיער הארוך המפורסם שלהם, לבשו חולצות מעצבים, וקירק האמט החל להתאפר בעיפרון עיניים. צילומי היח"צ הציגו אותם כאמנים אלטרנטיביים ומיוסרים - וכך גם רוב הקהל הפך להיות מיוסר בהתאם. זה הריח מהתמסחרות ומחוסר כנות. הו, האימה!

ומצלילי הפתיחה של האלבום, ניכר מיד כי להקת הת'ראש-מטאל הנערצת לא באה לרכוב על נוסחה קיימת אלא לחדש אופקים. זה בא גם עם העטיפה, תצלום של האמן יליד ברוקלין אנדרס סראנו, שנוצר על ידי ערבוב זרעו של האמן עצמו ודם בקר בין שתי יריעות פרספקס, שנועדו להעביר את הכאב המרגש של לידה מחדש. מה שבתכל'ס ארבעת חברי הלהקה חשו כשעשו את האלבום. בדיעבד, דעתו של זמר הלהקה, ג'יימס הטפילד על LOAD הייתה כזו: "להקה בהחלט חייבת להתפתח, אבל בואו נעשה את זה באופן טבעי. אלבום זה, בהיסטוריה של מטאליקה, לא נראה טבעי. עולה השאלה, 'למה היינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש?' ובכן, ניסינו להיות משהו שלא היינו הייתי אומר, וזה אפילו בלבל אותנו יותר מוזיקלית. ניסינו לערבב קצת מזה וקצת מזה ונראה שזה פשוט לא עבד. היו בו שירים ארוכים שהיו פשוט עצובים ולא הלכו לשום מקום. יש לא מעט שירים מעולים באלבום אבל הם יכולים היו להיות גדולים יותר.

לארס (אולריך המתופף) וקירק (האמט הגיטריסט) דחפו אותנו לשם. כל ה'אנחנו צריכים להמציא את עצמנו מחדש' עלה כל הזמן לדיון. אני שחקן קבוצתי רוב הזמן ואני יודע שג'ייסון (ניוסטד הבסיסט) ואני לא הסכמנו עם מה שקורה. אבל אם אנחנו רוצים לגרום לזה לעבוד, בואו כולנו ניכנס לזה וננסה לגרום לזה לעבוד. אבל זה היה מאוד מבוסס תדמית. תדמית היא לא דבר רע בשבילי, אבל אם התמונה היא לא אני האמיתי אז זה לא נשמע לי הגיוני במיוחד. אני חושב שהם חיפשו אווירה מסוג U2, המצאה מחדש של בונו, הוא עושה את האלטר-אגו שלו. כל עניין העטיפה, כל התמונה, זה הלך נגד מה שהרגשתי".

הרי ג'יימס הטפילד תמיד היה אחד מהסולנים הגדולים במטאל, בזכות השאגה העוצמתית והסמכותית שלו. ב-LOAD, הטפילד שינה את סגנון השירה שלו באופן מהותי. השאגות פינו KT PGO את מקומן לניסיון לשיר בצורה נקייה יותר, המושפעת מקאנטרי ורוק דרומי. הניסיון לשיר במקום לשאוג הוריד מהעוצמה והאיום שהיו בקולו. ובעוד שבעבר מטאליקה שרה על נושאים כמו מלחמות, שחיתות, צדק, וכעס קיומי, הטקסטים באלבום הזה הפכו לאישיים, רגועים ומלנכוליים יותר. התפתחות לירית היא דבר מבורך, אך כאן היא הרגישה כמו התרככות יתר שהוציאה את העוקץ מהיצירה. אז האם זה האלבום הנכון, שנפל על הלהקה הלא נכונה? יכול להיות. זה לא אלבום של להקה אנונימית – זה אלבום של פאקינג מטאליקה. והפער בין הציפיות, המסורת המוזיקלית, והיכולות הפוטנציאליות של הלהקה, לבין התוצאה הפושרת, המנופחת והמתאמצת שבאלבום הזה, הוא מה שהופך את LOAD ליצירה שכל כך קשה לי באמת לאהוב. במקום מסע מוזיקלי מסעיר, הוא נשאר לי כזיכרון לתקופה שבה חוד החנית של המטאל איבד את החוד שלו ולא פגע במטרה.

אני זוכר היטב כמה ציפיתי לבואו של LOAD, אחרי הצלחת האלבום METALLICA (זה עם העטיפה השחורה). וכשזה יצא, קודם כל - נחרדתי לגלות שחברי הלהקה הסתפרו. ואז שמתי את הדיסק במכשיר הנגינה והבנתי לצערי שהם ממש היו כמו שמשון הגיבור - הלך השיער - הלך הכוח.

מטאליקה הרי בנתה את השם שלה על מהירות, אגרסיביות, ודיוק חסר פשרות. אלבומי שנות ה-80 שלהם הגדירו את ז'אנר הת'ראש מטאל. ה"אלבום השחור" אמנם האט את הקצב והפך את הסאונד למסחרי יותר, אבל הוא עדיין היה כבד ועוצמתי. ב-LOAD, נראה שהלהקה החליטה להפנות עורף לחלוטין לז'אנר שהמציאה. במקום ריפים מורכבים ומהירים, קיבלתי שילוב של רוק דרומי, בלוז, והארד רוק אלטרנטיבי בקצב בינוני.

אני נמשכתי למטאליקה מלכתחילה בגלל הקצב המהיר עד תזזיתי שלה. גדלתי עם זה. אבל רוב שירי האלבום פה מתנהלים באותו קצב איטי-עד-בינוני שמרגיש לעיתים קרובות כמו סחיבה. החספוס הטהור התחלף בגרוב שנשמע לפתע עייף. והגיטרות של ג'יימס הטפילד וקירק האמט נשמעות פחות כמו "מטאליקה" ויותר כמו ניסיון לחקות להקות גראנג' או רוק אלטרנטיבי של שנות ה-90. והשיר שסומן כסינגל מהאלבום, UNTIL IT SLEEPS, הבתים שבו נשמעים שונה לגמרי (ודווקא באופן שאני אוהב) ופה, בפזמונים, זה נשמע לי כמטאליקה של האלבום השחור. זה שיר מעניין מאד.

אבל אחת הבעיות הגדולות ביותר של LOAD היא האורך שלו. בעידן התקליטים, להקה הייתה מוגבלת לאזור ה-45 דקות. כשהדיסקים השתלטו על השוק, להקות גילו שהן יכולות לדחוס קרוב ל-80 דקות של מוזיקה לאלבום אחד. מטאליקה ניצלה את האפשרות הזו עד תום, והתוצאה היא אלבום שמרגיש לי נמרח וחסר מיקוד. באורך של 78 דקות ו-59 שניות, האלבום מלא בשירים שהיו צריכים לטעמי להישאר על רצפת חדר העריכה. אם זה CURE או POOR TWISTED ME או RONNIE (בפתיחה שלו נשמע שמטאליקה אף מנסים לחקות את זיזי טופ פה ושם) מרגישים חסרי השראה, לא מפותחים, ועוצרים את הזרימה. לו הלהקה הייתה בוררת את השירים בקפידה ומוציאה אלבום הדוק של 10 שירים ו-45 דקות ייתכן שהאלבום היה מתקבל אחרת לגמרי. במצבו הנוכחי, ההאזנה לו מהתחלה ועד הסוף היא משימה מעייפת. והשיר האחרון, THE OUTLAW TORN כבר נשמע כמו גלולת שינה באורך של כמעט עשר דקות!

ברולינג סטון העניקו אז לאלבום ארבעה כוכבים. הביקורת הייתה כזו, עם תלונה על אורך האלבום וקריצה על להקת פינק פלויד הופעותיה: "כל להקה שיכולה להרשות לעצמה את המותרות של הפסקת הקלטות למשך חמש שנים בין אלבומי סטודיו, צפויה לבלות חלק ניכר מההשבתה בהתבוננות רצינית במעמקיה. במקרה של מטאליקה, זה סיכוי מדאיג, לאור הנטייה של הלהקה למנת יתר עצמית בבדיקה עצמית, בימיה הטובים ביותר. אבל נראה שהטיול של הרביעייה לפסגת ההר לימד את מטאליקה לקח בלתי צפוי - כלומר, שזה לא אומר כלום אם אין תנופה קדימה.

לפרונטמן, ג'יימס הטפילד, מעולם לא הייתה שום בעיה להכריח את המאזינים להתכופף להגשתו, והמתופף לארס אולריך כמעט ושכלל את הת'ראש, מונח שכבר מזמן היה מעורר חלחלה בתוך המעגל הפנימי של הלהקה. אבל עם LOAD, הרביעייה מתמקמת לתוך חריץ מגנטי לחלוטין שמגשר בין רוק האופנוענים הישן לבין הצד היותר מופרך של הרוק שלאחר הגראנג' של שנות ה-90. אנשי השיווק ביקשו להמציא מחדש את הרביעייה כסוג של מנגנון רוק אלטרנטיבי ואף הציבו אותה כמופע הראשי, באופן לא מתאים, בפסטיבל הרוק האלטרנטיבי, לולהפלוזה. יש פה שירים מעוררי חלחלה כמו 2X4 ו-AIN'T MY BITCH (המילה BITCH באה פה כמילה נרדפת לתלונה, אז תשמרו על עטי הרעל בביקורתכם, אם חשבתם שזו קללה) שואבים הרבה יותר מלהקת STEPPENWOL של ג'ון קיי מאשר מהשירים של הרמן הסה. מעטים מ-14 השירים של האלבום אינם חתוכים בקצוות מתכת.

המרחב העצום של LOAD- ב-78:59, שזה רק שנייה אחת מהמגבלה של פורמט התקליטורים, בא כעובדה שצועקת על המדבקה המעטרת את הכריכה הקדמית - הכל חוץ מאשר מבטיחה כמה מתיחות מיותרות. בטח, הגודל קובע, אבל האופן המוגזם שבו מטאליקה מכריזים על אורך מבזה את התוכן. זה אתגר לעיכול, כמו הבטחה לתת לנו לאכול סטייק במשקל חמישה קילו. זה גם ברור מהטון הבסיסי של LOAD שמטאליקה עדיין גורפת את עצמם ברצינות נוראית. עם זאת, ייאמר לזכות חבריה שהם סוף סוף גילו מחדש את הנוסחה שלהם מתקופת MASTER OF PUPPETS על מנת למנוע מהכובד הזה לחלחל למוזיקה. לא סביר שתצטרכו לדאוג שמא חזירים מעופפים ישוגרו מהבמה של לולה פלוזה".

הצליל החופשי של להקת החופשיים. ב-4 ביוני בשנת 1971 יצא התקליט !FREE LIVE, של להקת FREE, שהביא, כמתנת פרידה ממנה, קטעי הופעות וקטע אולפני אחד.

בעיתון NME הבריטי נכתב אז בביקורת עליו: "התקליט ארוז כמו בוטלג רשמי (לא פחות), ולפעמים נשמע כמו אחד, האוסף הזה של שבעה קטעים, בתוספת רצועת האולפן האחרונה שלהם, לא רק מהווה את הפרידה של להקת FREE שהתפרקה, אלא אולי את האלבום הטוב ביותר שלה אי פעם. עם כל הגשמיות הארצית שלו, התקליט הצליח בפעם הראשונה לתפוס את המהות האמיתית של מה שהלהקה הזו הייתה.

הכוח של FREE היה פ'אנקיות חושנית איטית, שנשענה בכבדות על קצב אחורי חזק... כזה שנשען על תחושה בניגוד לפיצוץ חשמל - בתפקיד הזה הם היו חסרי ערך. כל הקטעים, מלבד הרצועה האחרונה, מוכרים מאוד לכל מעריצי הלהקה, ובכל זאת הם מייצרים התלהבות ספונטנית שהייתה חסרה בגרסאות האולפן. ALL RIGHT NOW (הוקלט בפילמור נורת', בסאנדרלנד), הוא למעשה הגרסה המעצבת וחושף את צורת השיר לפני עיבודו מחדש באולפן. זה נעשה בקצב מהיר יותר, הוא נשלט על ידי התיפוף בהשראת STAX של סיימון קירק, ובעוד פול רודג'רס לוקח את ההובלה בצורת צעקת נשמה משובחת, פול קוסוף ואנדי פרייזר מזריקים לריף הבסיסי אנרגיה גבוהה.

שלושת הרצועות הבאות שהוקלטו באולם פיירפילד, בקרוידון, מאפיינות את מה שהיה אז הסמל המסחרי של הצליל המובהק שלהם, ריפי גיטרה איטיים ולעיתים מאיימים כנגד קווי שירה חייתיים. השירים BE MY FRIEND, I'M A MOVER ו-FIRE AND WATER לוכדים בנאמנות את כל זה, במיוחד BE MY FRIEND שהוא בולט ואחת היצירות המתמשכות ביותר שלהם, שעלול להפוך עם הזמן לסטנדרט. על רקע ליווי איטי ועדין במיוחד פול רודג'רס מוציא כל טיפת רגש באחד הקולות הבלוזיים המקודשים המקובלים ביותר שנשמעים בכל מקום.

בצד השני, RIDE A PONY, מגיע גם הוא מהמופע בקרוידון ומתגלה כרוקר קשיח. MR BIG, בכל הפאר המקרקר שלו, עוקב אחריו ושוב מדגים עד כמה הלהקה הזו נשמעת טוב בטמפו איטי במיוחד. כבונוס נוסף, רצועת האולפן האחרונה, GET WHERE I BELONG, מוצאת אותם במצב רוח הרבה יותר קליל. עם גיטרות אקוסטיות שמספקות את הליווי.

בתקופת חייהם הקצרה יחסית, חברי להקת FREE הפכו אותה ללהקה שזכתה לקהל קהל אוהד, כזה שהמעריצים שלהם יכלו להזדהות איתה בקלות. אני סומך על כך שבמיזמים החדשים שלהם שני הפולים, אנדי וסיימון יחוו חלק מהמזל שהם עבדו כל כך קשה בשבילו עם FREE".

ג'וני קאש בכלא! ב-4 ביוני בשנת 1969 יצא לחנויות תקליט נוסף של ג'וני קאש שהוקלט בבית סוהר. הפעם היה זה בסאן קוונטין. אני לא יודע מה אתכם, אבל כשאני מקשיב לתקליט זה - בא לי להיות בקהל האסירים של סאן קוונטין (ולברוח משם ברגע שהמופע מסתיים, כן?).

טוב, אתחיל עם הווידוי שלסתי נשמטה בפעם הראשונה שהקשבתי לתקליט זה. קודם כל, ידעתי מה הסיפור וזה ריתק אותי לשמוע במה מדובר פה. אין לי מושג איך הייתי מגיב אילולא ידעתי שקאש מופיע פה מול אסירים רוצחים ומפחידים. אבל היי - במקרה הזה, הסיפור והמוסיקה משתלבים היטב יד ביד, עם אזיקים.

מבחינתי, התקליט הזה הוא הקלטה מחשמלת עם המהות של אחת ההופעות החיות הגדולות בתולדות המוזיקה. כי האינטראקציה בין קאש לאסירים שם בקהל היא דבר שלא שמעתי במקום אחר. היכולת שלו להתחבר אליהם ברמה האישית, להכיר במאבקים ובאנושיות שלהם, היא לא פחות מיוצאת דופן והתקליט הזה (כמו תקליט בית הכלא הקודם ב-FOLSOM PRISON) מביא את המחויבות שלו להשתמש במוסיקה ככוח לשינוי. וצלילי ההפקה והלהקה שמנגנת - פאק! ככה זה צריך להיות. בדיוק ככה! עם ג'וני קאש - זמר קאנטרי שהפך באופן הטבעי ביותר לרוקר הכי מחוספס שיש. והנוכחות של אגדות כמו קרל פרקינס בגיטרה, משפחת קרטר (עם ג'ון קרטר בקולה המלאכי שנותן קונטרסט מושלם לקול האפל של קאש), ואפילו משפחת סטטלר, הופכת את המופע הזה לחגיגה מוזיקלית עשירה. הסאונד פשוט, חותך ונטול גימיקים. הגיטרות נשמעות חדות, התופים שומרים על קצב פעימות הלב, וכל תו נמצא בדיוק במקום.

כך, בסוף שנות ה-60, כשארצות הברית הייתה שסועה במלחמות תרבות, ג'וני קאש בחר להגיע למקום שאף אחד אחר לא רצה ללכת אליו. הוא לקח חבורה של אנשים שהחברה מחקה והעניק להם שעה של חסד, בידור וכבוד עצמי. אין כאן שום דבר מלוטש. הקהל כאן הוא לא קהל מעונב שקנה כרטיסים באולם תיאטרון; אלו אנשים שאיבדו את החופש שלהם. כשקאש עולה לבמה, אפשר ממש לחתוך את החשמל באוויר בסכין. יש פה ריח של סכנה. והתגובות של האסירים – הצעקות, השריקות והצחוק – הן חלק בלתי נפרד מהפסקול. זה לא קהל שמנסה להיות מנומס, אלא קהל שמגיב מהבטן. וקול הבריטון העמוק והמחוספס של ג'וני נשמע כאן כאילו הוא נוצר במיוחד כדי להדהד בין קירות הבטון שם. הוא מדבר אליהם בגובה העיניים, זורק בדיחות, מתלונן על המים שהוא שותה ("יש לזה טעם של מים מהאסלה!"), ולא מנסה להיות מישהו שהוא לא. זהו ג'וני קאש בשיאו המוחלט – פראי, בלתי ניתן לעצירה, וחשוף לחלוטין. וזו בדיוק הסיבה שבגללה האלבום הזה לא יימאס עליי לעולם.

ג'וני קאש מעולם לא ישב תקופות ממושכות בכלא (למרות שבילה כמה לילות במעצר), אבל הייתה לו יכולת נדירה להזדהות עם האנשים שבשולי החברה. האסירים הרגישו את זה. כשהוא שר להם, הוא לא שר עליהם, אלא איתם. ונקודת השיא של החיבור הזה מגיעה בשיר SAN QUENTIN. קאש כתב את השיר במיוחד להופעה הזו, מנקודת מבטו של אסיר ששונא את הכלא. כשהוא שר שורות כמו "סן קוונטין, הלוואי שתרקב ותישרף בגיהנום", מול פניהם של הסוהרים ומנהלי הכלא, הקהל יוצא מגדרו. זו תצוגה מדהימה של אומץ לב אמנותי, וקאש אפילו מנגן את השיר פעמיים ברציפות רק בגלל שהאסירים כל כך אהבו אותו. זה רגע של מרד טהור שאני לא חושב שיש לו תחליף בהיסטוריה של המוזיקה.

והנה ביקורת שנכתבה בזמן ההוא ברולינג סטון על תקליט מיוחד זה: "ג'וני קאש זוכר את האנשים הנשכחים. הם אוהבים אותו. הוא שר לאנשים שהנשמה שלהם התרסקה על ידי מערכת הענישה חסרת המחשבה שלנו. המוסיקה של ג'וני קאש גורמת לשחרור מכותלי הכלא עבור אותם אנשים. קאש עצמו נשמע עייף בתקליט הזה. הקול שלו יוצא פה ושם מהטון המדויק. אבל הנחמה נמצאת בקשר הישיר של קאש עם הקהל שלו פה. התקליט הזה נחשב לאומנות אבודה בזמן בו הפקות אולפניות הן הדבר ותקליטי הופעות קצת זזו הצידה. טעויות אנושיות בהקלטה מתוקנות בדרך כלל בעזרת מכשור אולפני. זה לא המצב בתקליט זה.

קאש והמפיק של ההקלטה, בוב ג'ונסטון, בחרו להשאיר בתקליט כמה דקות של דיבורים ואווירה שמוסיפים לאווירה הכללית. כמו למשל צחוקם של האסירים, ההתלהבות הרבה במחיאות הכפיים ורחש הבוז שהאסירים משחררים למראה הסוהר שלהם כשהוא מגיש כוס מים לקאש. הצלילים שמוגשים בתקליט זה הם יותר ממוסיקה. שיר חדש של בוב דילן, WANTED MAN, פותח את התקליט. ויש את השיר הקומי על הבחור ושמו סו. ושיר הנושא על בית הכלא הזה מבוצע פעמיים. ההבדל בין שני הביצועים מצדיק את זה לגמרי. המופע נגמר. האסירים נשארו כלואים מאחורי החומות והקשר ביניהם לבין קאש בתקליט נשאר עמי עוד זמן רב לאחר שהתקליט עצמו נגמר".

מהבולטים בתקליט הוא השיר A BOY NAMED SUE שנכתב על ידי של סילברשטיין, שבהמשך כתב גם כמה להיטים עבור להקת "ד"ר הוק וצנצנת התרופות", כולל "אמא של סילביה" ו"השער של הרולינג סטון". סילברשטיין כתב גם כמה ספרי ילדים פופולריים ואת הרעיון לשיר על הבחור ושמו סו הוא קיבל מחברו ז'אן שפרד על בחור שנאלץ להתמודד עם שם בעייתי של נקבה. השיר מדבר על ילד שגדל בכעס רב על אביו שעזב את משפחתו ולא לפני שהעניק לו שם של בחורה. הילד נאלץ לפלס את דרכו בעולם עם שם זה גדל וכשנתקל באביו בבאר משקאות, הוא נכנס עמו שם לריב. אז האב מסביר שהוא קרא לו סו כדי לוודא שהוא קשוח. הבן מבין את הדבר. אז כיצד הגיע אל קאש שיר זה?

ובכן, בימים ההם בנאשוויל נהגו אנשים לבקר זה את זה בבתיהם ואחד הדברים השכיחים היה לקחת גיטרה ולנגן משהו לאחרים. מישהו היה סוחב גיטרה לידיו ומתחיל לנגן שיר. כך היה נהוג אז. אז של סילברשטיין שר את השיר שלו 'ילד בשם סו', ואשתו של ג'וני קאש (ג'ון קארטר) שמעה אותו וחשבה שזה יהיה שיר נהדר שבעלה יבצע. אז בסאן קוונטין היה זה ביצוע הבכורה של קאש את השיר מול קהל. וכמובן שקהל האסירים הקשוח ביותר שם הגיב בהתלהבות אדירה. איך לא?

גם זה קרה ב-4 ביוני:

יוני השחור של 2020 ועוד פרידות כואבות

ב-4 ביוני 2020, נפרדנו מסטיב פריסט, הבסיסט הכריזמטי של להקת הגלאם-רוק הבריטית SWEET, שהלהיטים שלהם כמו BALLROOM BLITZ ו-FOX ON THE RUN הרעידו אצטדיונים בשנות ה-70. פריסט היה בן 72 במותו. יום זה, ה-4 ביוני, היה עמוס בפרידות נוספות לאורך השנים: בשנת 2020 הלך לעולמו גם המפיק המוערך רופרט היין, שעבד עם אמנים כמו טינה טרנר ו-THE FIXX.

החוזה ששינה את העולם: הביטלס חותמים ומקבלים פרוטות!

דמיינו את זה: 4 ביוני 1962. להקה צעירה מליברפול בשם הביטלס, עם תסרוקות מיוחדות וחליפות תואמות, חותמת על חוזה הקלטות ראשון עם החברה הענקית EMI (ליתר דיוק, מול חברת הבת "פרלופון", שנוהלה על ידי המפיק ג'ורג' מרטין והייתה מזוהה עד אז בכלל עם תקליטי קומדיה; בעת החתימה, אגב, פיט בסט עדיין ישב על כס התופים, ורק יומיים לאחר מכן הגיעה הלהקה למבחן הבד הראשון שלה באולפנים באבי רואד). החוזה, מסמך צנוע בן ארבעה עמודים בלבד, העניק ל-EMI אופציות להארכה לשלוש תקופות נוספות של שנה. נשמע מבטיח? חכו שתשמעו על התמלוגים: פני אחד לכל שיר שנמכר, וגם זה רק מ-85% מהמכירות ברוטו בבריטניה, וחצי מזה מחוץ לממלכה המאוחדת.

את הפני הבודד הזה נאלצו ארבעת חברי הלהקה לחלק ביניהם – מה שנראה היום כמו חוזה ניצול דרקוני, אבל היה הסטנדרט המקובל ללהקות פופ אלמוניות באותה תקופה. המנהל בריאן אפשטיין ידע שזה גרושים, אבל אף חברה אחרת לא זיהתה את הזהב הטמון ברביעייה, במיוחד אחרי הדחייה המהדהדת של חברת DECCA ב-1 בינואר של אותה שנה, שתירצה את החלטתה כי "להקות גיטרות נמצאות בדרכן החוצה". אפילו חברת קפיטול האמריקנית, שהייתה קשורה ל-EMI, דחתה אותם בבוז! היא סירבה בתוקף להפיץ בארה"ב את הסינגלים הראשונים כמו PLEASE PLEASE ME, בטענה שהסאונד הבריטי לא יתאים ולא יימכר לשוק המקומי. מי שקפצה על המציאה הייתה חברה קטנה משיקגו בשם VEE JAY, שהספיקה להוציא כמה סינגלים ואת התקליט INTRODUCING… THE BEATLES בארצות הברית. VEE JAY הייתה למעשה חברת תקליטים שהתמחתה במוזיקת בלוז ו-R&B שחורה, וייצגה אמנים כמו ג'ון לי הוקר וג'ימי ריד. עותקי הוויניל המקוריים של התקליט ההוא הפכו עם השנים לפריט אספנות מבוקש, יקר ונדיר במיוחד, בין היתר בגלל אינספור זיופים, שינויי עטיפה והחלפות ברשימת השירים שנכפו בעקבות מאבקי זכויות.

מיותר לציין שבקפיטול אכלו את הכובע מאוחר יותר ופתחו במלחמה משפטית כדי להחזיר את הבנים האבודים (והרווחיים) הביתה, מה שהוביל לבסוף לקמפיין הפרסום הענק "הביטלס באים!" ולכיבוש ההיסטורי של אמריקה במופע של אד סאליבן בפברואר 1964. וכל הדרמה הזו, אגב, מתוארת עם עוד המון פרטים נדירים בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!". לפעמים, גם עסקאות גרועות יכולות להוביל לדברים מופלאים.

נצנוץ ראשון של זיגי סטארדסט: בואי, השמלה והעכבישים ממאדים

שנת 1971 הייתה שנה של טרנספורמציה עבור דייויד בואי (שנה שבה, בין היתר, הפך לאב עם הולדת בנו דאנקן "זואי" ג'ונס, וערך ביקור משמעותי בארצות הברית – שם ספג השראה עצומה ממפגשיו עם אנדי וורהול, לו ריד ואיגי פופ). יום קודם לכן, ב-3 ביוני, הוא הופיע באולפן של רדיו ה-BBC, בתוכנית ההופעות היוקרתית של השדרן ג'ון פיל (ההופעה הוקלטה באולפני 'פריז סינמה' בלונדון וכללה, מלבד חומרים מקוריים, גם קאבר מפתיע ל-WAITING FOR THE MAN של להקת הוולווט אנדרגראונד). איתו על הבמה היו המתופף מיק "וודי" וודמאנסי והגיטריסט מיק רונסון. אבל ב-4 ביוני, הצטרף אליהם בסיסט חדש להופעתו הראשונה עם החבורה – טרבור בולדר (מוזיקאי מוכשר שלימים יהפוך למזוהה עם פאות הלחיים הכסופות והארוכות שלו, שיהוו חלק בלתי נפרד מהלוק של תקופת זיגי סטארדאסט).

מה שבולדר לא ידע, זה שהוא עומד לחזות ברגע מכונן. "לא הכרתי אותו היטב עד אז", סיפר בולדר בשנת 1996. "כשערכנו חזרות, הוא היה איש רגיל עם ג'ינס וטי שירט. במהלך אחת החזרות עבדנו על SONG FOR BOB DYLAN וטעות שלי בנגינה גרמה לדייויד לצעוק עליי. אז ממש דאגתי לא לטעות בהופעה המוקלטת". אבל ההפתעה האמיתית חיכתה לו באולפן: "הגענו לשם עם דייויד, שלבש בגדים רגילים. אבל כשיצא מחדר ההלבשה באולפן ההוא, נדהמתי לגלותו בשמלה ובאיפור מלא! לא ידעתי מה להגיד. הוא היה נורמלי לחלוטין עד אותו רגע". (הייתה זו "שמלת גברים" שעיצב עבורו מעצב האופנה הלונדוני המפורסם מייקל פיש – אותו מעצב שיצר את השמלה שלבש בואי על העטיפה הבריטית המקורית של אלבומו THEMAN WHO SOLD THE WORLD.

למרות שההקלטה נשמעה מצוין למאזינים, בואי עצמו היה שבור לב בסוף המופע, משוכנע שהוא היה נורא ושהקריירה שלו גמורה. חבריו עודדו אותו, ולמחרת התאספו רונסון, וודמאנסי ובולדר בביתו של בואי, אחוזה ויקטוריאנית רחבת-ידיים ואקסצנטרית בפרבר בקנהאם, ששימשה באותם ימים כמעין קומונה ומרכז יצירתי לבואי, לאשתו הטריה אנג'י, ולחברי הלהקה). הם נשארו שם ללון ולערוך חזרות במרתף הקטן ונטול האוורור, שם החלו לחצוב יחדיו את השירים לתקליט המופתי HUNKY DORY, שכלל פנינים כמו CHANGES ו-LIFE ON MARS (אלבום שלעיצוב הסאונד הייחודי שלו תרם רבות גם הקלידן ריק וייקמן מלהקת יס, שסיפק עבודת פסנתר וירטואוזית ובלתי נשכחת באולפני טריידנט). זו הייתה הלידה הרשמית של להקת הליווי שלו, "העכבישים ממאדים", והשאר היסטוריה גלאמית ונוצצת.

עוד קצת ביטלס למכירה, אבל מי קונה?

בעידן שבו תקליטונים מורחבים, או בשמם הלועזי EP (קיצור של EXTENDED PLAY), היו הצעקה האחרונה, במיוחד משום שסיפקו אלטרנטיבה מוזיקלית זולה ונגישה עבור בני נוער שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש תקליט שלם, הוציאו הביטלס ב-4 ביוני 1965 באנגליה עוד אחד כזה, שנקרא בפשטות BEATLES FOR SALE NO. 2. הוא כלל ארבעה שירים והגיע חודשיים בלבד אחרי EP אחר עם ארבעה שירים נוספים מהתקליט המלא BEATLES FOR SALE. התקליטון הקודם בסדרה, שנקרא באופן טבעי BEATLES FOR SALE NO. 1, זכה להצלחה מסחררת וכבש את המקום הראשון במצעד התקליטונים הבריטי למשך שישה שבועות.

הבעיה? התקליט המלא כבר היה בשוק כחצי שנה ונמכר כמו לחמניות טריות, כך שרוב המעריצים כבר החזיקו בעותק. התקליטון החדש לא הציע שום דבר חדש מהרביעייה המופלאה, ולכן מכירותיו היו פושרות למדי והוא נעצר "רק" במקום החמישי במצעד. הוא הכיל שלושה שירים מקוריים של לנון-מקרטני ("אני אעקוב אחר השמש", "בייבי בשחור", "אני לא רוצה להרוס את המסיבה") וגרסת כיסוי לשיר "מילות אהבה" של באדי הולי.

עטיפת התקליטון, עם תמונה נוספת של הצלם רוברט פרימן (שהיה הצלם המועדף על הלהקה באותה תקופה ומי שהנציח על עטיפת האלבום המקורי את פניהם העייפות של החברים מעומס סיבובי ההופעות של ימי הביטלמאניה), הייתה הראשונה שלא כללה בעטיפתה האחורית את מילות ההסבר המלהיבות והשיווקיות שליוו כל תקליט של הלהקה עד אז. עד לאותו שלב, מילות יחסי הציבור שעל גב העטיפות נכתבו כמעט תמיד על ידי יחצ"ן העיתונות המסור של הלהקה, טוני בארו. כנראה שהביטלס הרגישו שהם כבר לא צריכים את זה. והשתיקה הזו נמשכה עד תקליט הפסקול של "צוללת צהובה" בתחילת 1969, שם חזרו מילות השבח להתנוסס (הפעם פרי עטו השנון של איש יחסי הציבור המאוחר יותר של הלהקה, דרק טיילור). בין לבין, הפרצופים המוכרים והמוזיקה עצמה הספיקו כדי למכור.

בנות קליפורניה ופאר של שמונה ערוצים

קופצים לחוף המערבי! ב-4 ביוני 1965, להקת הביץ' בויז הייתה עסוקה בהקלטות לתקליטה SUMMER DAYS (AND SUMMER NIGHTS!!). באותו יום ממש, הם השלימו את אחד השירים הכי מזוהים איתם, שיהפוך להמנון נצחי: CALIFORNIA GIRLS. השיר עצמו נולד בנסיבות יוצאות דופן: בריאן וילסון סיפר שאת ההשראה ללחן, ובמיוחד לפתיח התזמורתי המפורסם, קיבל במהלך התנסות עם LSD, כשניסה לחקות את יצירותיו של יוהאן סבסטיאן באך ולשלב אותן עם אווירה של סרטי מערבונים. את מילות השיר השלים לאחר מכן בן דודו וסולן הלהקה, מייק לאב. דרך אגב, בריאן וילסון שקל בתחילה לקרוא לשיר בשם הקליט לא פחות YEAH I DIG THE GIRLS. איזה מזל שהשם לא נתקע עם זה.

והחדשנות לא עצרה בשם: תהליך ההקלטה הועבר לאולפני COLUMBIA, שם יכלו להקליט בשמונה ערוצים – טכנולוגיה פורצת דרך באותם ימים. למעשה, הפלייבק הכלי (האינסטרומנטלי) של השיר הוקלט כחודשיים קודם לכן באולפני 'ווסטרן' על ידי THE WRECKING CREW – חבורת נגני האולפן המיומנת של לוס אנג'לס, שכללה בין היתר את קרול קיי בבס והאל בליין בתופים. המעבר לאולפני קולומביה באותו יום ביוני נועד ספציפית כדי להעניק לבריאן את החופש והמקום להתמקד אך ורק בשכבות הקוליות.

אז בריאן ניצל את הלוקסוס הזה והקליט את ההרמוניות הקוליות המורכבות של הביץ' בויז בשלושה ערוצים נפרדים. תענוג צרוף לאוזניים! הסשן הזה היה חשוב גם מסיבה נוספת: זו הייתה הפעם הראשונה שזמר צעיר בשם ברוס ג'ונסטון הגיע לאולפן להוסיף את קולו. מהר מאוד הוא הפך לחבר רשמי בלהקה, הן בהקלטות והן בהופעות (כמחליפו של בריאן שפרש מהדרכים). "חזרתי מסיבוב הופעות עם הביץ' בויז, כמחליפו של בריאן", סיפר ג'ונסטון. "החברים ביקשו שאשיר איתם גם בהקלטת השיר הזה. עוד לא הייתי חבר להקה רשמי וחשבתי להישאר בעבודתי בחברת התקליטים, כי הייתי בטוח שבריאן עוד יתחרט ויחזור להופיע. הוא לא התחרט, כמובן".

ואם זה לא מספיק נוצץ, באותו יום זכו הביץ' בויז לביקור מפתיע באולפן מלהקה לוהטת אחרת: הבירדס, שפעלו תחת חברת התקליטים קולומביה באותה תקופה ובדיוק רכבו על גל ההצלחה המטאורי שלהם והיו במרחק של שבועות ספורים בלבד מהעפלה למקום הראשון במצעד האמריקאי עם הלהיט MR. TAMBOURINE MAN. אפשר רק לדמיין את השיחות במסדרון! לימים הגדיר בריאן וילסון את CALIFORNIA GIRLS כשיר האהוב עליו ביותר מבין כל ההקלטות של הביץ' בויז.

מיק ג'אגר, נד קלי, והכדור (שפגע בו וזה שבביקורת)

שנת 1969, אוסטרליה סוערת! מאות תושבים בעיירה GLENROWAN, ויקטוריה, חותמים על עצומה נזעמת (עיירה שאינה מקרית כלל – זהו בדיוק המקום שבו התרחש ב-1880 המצור המפורסם על כנופייתו של נד קלי, ושבו נלכד הגיבור המקומי לבסוף לאחר קרב יריות). הסיבה? ליהוקו של לא אחר מאשר סולן הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, לתפקיד הגיבור הלאומי האוסטרלי האהוב (והשנוי במחלוקת), פורע החוק נד קלי, בסרט חדש (האוסטרלים, אגב, רתחו גם על כך שבריטי בעל מבנה גוף צנום ואנדרוגיני יגלם את דמותו של קלי, שהיה ידוע כגבר חסון ורחב כתפיים שהסתובב בשריון פלדה עצום).

זה לא עזר להם, כמובן. ג'אגר לא רק ששיחק את קלי, אלא גם הצליח, אוי לבושה, לירות בעצמו בטעות בידו במהלך צילומי הסרט (התקרית המביכה התרחשה כשאקדח עתיק, ששימש כאביזר צילומים, עשה "בקפייר" והעיף רסיס מתכת היישר אל תוך ידו הימנית. אם זה לא מספיק גרוע, זוגתו אז של ג'אגר – הזמרת מריאן פיית'פול – שהייתה אמורה לשחק את אחותו בסרט, נאלצה לפרוש מההפקה מיד עם הגעתם לסידני עקב מנת יתר של כדורי שינה).

וכשהסרט יצא, מגזין רולינג סטון ירה בו צרור משלו בביקורת קטלנית: "בשנה שעברה הודיע הבמאי, טוני ריצ'רדסון, כי הוא החתים את מיק ג'אגר לככב בסרט חדש שלו שייקרא 'נד קלי'. בזמנו זה נראה רעיון נהדר, כי היכן תמצא פרחח פושע טוב יותר מג'אגר? אבל עכשיו, כשהסרט באקרנים, מובן שהליהוק לא היה נכון. ברור ששמו של ג'אגר יביא אנשים לקולנוע, והוא לא רע על המסך, אבל הוא אלגנטי מדי. לצערנו, ג'אגר לא מתגלה כפורע חוק אלא ככוכב רוק, והופעתו היא אחד הכישלונות המינוריים יחסית. ריצ'רדסון הצליח לקחת סיפור נהדר ולהרוס אותו עם סרט תפל ומשעמם". אופס! (עד היום טוען ג'אגר בתוקף שמעולם לא טרח לצפות בסרט המוגמר בעצמו).

אבל היי, לא הכל היה רע עבור האבנים המתגלגלות ביוני! קפיצה קדימה ל-4 ביוני 1975: הרולינג סטונס הוכרזו ברוסיה כלהקה המערבית הראשונה שתקבל תמלוגים מסודרים ממכירת תקליטיה מעבר למסך הברזל הקומוניסטי (התקליטים הודפסו אז על ידי חברת התקליטים הממלכתית הסובייטית MELODIYA). זו הייתה פריצת דרך תרבותית עצומה, שכן עד לאותו רגע מוזיקת רוק מערבית נחשבה להשפעה קפיטליסטית משחיתה, והוברחה לרוסיה בעיקר על גבי בוטלגים מחתרתיים.

כשג'ימי הנדריקס הצדיע לסרג'נט פפר

ב-4 ביוני 1967, תיאטרון SAVILLE בלונדון, שהיה בבעלותו של מנהל הביטלס, בריאן אפשטיין בכבודו ובעצמו (אשר נהג לחכור את האולם במיוחד כדי לארח בו הופעות רוק מיוחדות בימי ראשון), אירח ערב חלומי: ג'ימי הנדריקס אקספריינס, להקת פרוקול הארום (שבדיוק כבשה את העולם עם A WHITER SHADE OF PALE, ועבורה זו הייתה למעשה הופעת הבכורה הפומבית אי פעם) ודני ליין (שהופיע באותו ערב עם הרכבו החדש אז, THE ELECTRIC STRING BAND).

הנדריקס, גאון גיטרה ידוע ופורץ דרך, החליט להפתיע את הנוכחים, ובמיוחד שניים מהם. הוא פתח את הופעתו עם ביצוע מחשמל לשיר הפתיחה מהתקליט החדש והמהפכני של הביטלס, SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND. ההישג היה בלתי נתפס: הנדריקס קנה את עותק הוויניל הטרי ימים ספורים בלבד לאחר צאתו הרשמית באנגליה. הוא הספיק ללמוד את העיבוד ולהתאים אותו לסאונד של הרכב הטריו שלו צ'יק צ'אק.

בקהל ישבו לא אחרים מאשר פול מקרטני וג'ורג' האריסון (יחד עם בת זוגו של פול, ג'יין אשר, וכוכבים נוספים כמו אריק קלפטון וג'ק ברוס מלהקת CREAM), שפשוט לא האמינו למשמע אוזניהם. מקרטני היה המום ונרגש מהמחווה. לימים תיאר מקרטני את הרגע כ"אחת מהמחוות הגדולות והמרגשות ביותר שנעשו לי אי פעם". בסיום הפתיח הסוער, הנדריקס משך בידית הטרמולו כל כך חזק עד שהגיטרה שלו יצאה לחלוטין מכיוון, מה שהוביל אותו לשאול בחוצפה חיננית אל תוך המיקרופון אם אריק קלפטון נמצא באולם ויכול לעלות לבמה לכוון לו אותה.

אחרי ההופעה, נערכה מסיבה סוערת בביתו של אפשטיין (אשר שכן ברחוב צ'אפל 24 שבשכונת בלגרביה היוקרתית). כשהנדריקס הגיע, מקרטני ניגש אליו והרעיף עליו שבחים. המחווה הזו לא הייתה רק קוריוז נחמד; זמן קצר לאחר מכן, מקרטני המליץ בחום על הנדריקס למפיקי פסטיבל מונטריי בארצות הברית. מקרטני כיהן אז בחבר המנהלים של הפסטיבל (לצד דמויות כמו ג'ון פיליפס מ"האימהות והאבות"), ולמעשה הציב אולטימטום למארגנים – הוא הסכים לתמוך באירוע רק אם הנדריקס, שטרם הפך לשם מוכר בארה"ב באותה תקופה, יצורף לליין-אפ. ושם, ב-18 ביוני 1967, במהלך סיום מהפנט ופראי לשיר WILD THING, הנדריקס העלה את הגיטרה שלו באש והפך לסמל. אז לפעמים, קצת פרגון בין קולגות יכול לשרוף במות.

היארדבירדס, FUZZ וסיטאר שלא היה

עוד אירוע מכונן ב-4 ביוני 1965 (יום עמוס, כבר אמרנו?): להקת היארדבירדס הבריטית הוציאה באנגליה תקליטון חדש עם השיר HEART FULL OF SOUL. השיר נכתב על ידי גאון הפופ גרהאם גולדמן, שלימים יקים את להקת 10CC המצליחה ויכתוב להיטים גם להוליס, לשר ולמתבודדי הרמן. עבור היארדבירדס, הוא סיפק שלושה להיטים גדולים (שני הלהיטים הנוספים, אגב, היו FOR YOUR LOVE שקדם לשיר הזה, ו-EVIL HEARTED YOU שיצא אחריו).

מה שמיוחד בשיר הזה הוא השימוש של הגיטריסט החדש והמחונן של הלהקה, ג'ף בק (שהחליף את אריק קלפטון), באפקט FUZZ חדשני כדי ליצור צליל גיטרה מחוספס ועוצמתי. בק, שנכנס לנעליו הגדולות של קלפטון (שנטש את הלהקה בזעם כי הרגיש שהיא הופכת למסחרית מדי ומתרחקת משורשי הבלוז), רשם עם השיר הזה את להיטו הגדול הראשון עם ההרכב, וביסס את מעמדו כאגדת גיטרה.

אבל הסיפור האמיתי מאחורי השיר הוא ה"כמעט" הגדול שלו: העיבוד המקורי בכלל דרש נגן סיטאר שינגן את ליין הגיטרה המובילה! לאולפן הובאו נגן סיטאר ונגן טאבלה כדי ליצור אווירה הודית אותנטית. אלא שחברי הלהקה והמנהל ג'ורג'יו גומלסקי לא התרשמו מצליל הסיטאר, שלטענתם לא בלט מספיק בהקלטה. שעות הושקעו באולפני ADVISION בניסיון להשיג מהבחורים את מה שנתבקש מהם. בסופו של דבר, הם בחרו בגיטרה ה"סיטארית" של בק, שהשיג את הצליל המיוחד באמצעות פדאל ה-FUZZ שהשאיל לו חברו, גיטריסט צעיר ואלמוני אז בשם ג'ימי פייג'. הדוושה המדוברת הייתה למעשה פדאל מסוג TONE BENDER שתוכנן על ידי המהנדס הבריטי גארי הארסט והפך לאבן פינה בסאונד של הרוק. פייג' עצמו, כזכור, יצטרף כשנה לאחר מכן ליארדבירדס, ויחלוק את עמדת הגיטריסט המוביל יחד עם בק.

ואם התקליטון היה יוצא עם צלילי הסיטאר המקוריים? הוא היה מקדים את NORWEGIAN WOOD של הביטלס ונחשב לשיר הסיטאר הראשון בעולם הרוק! למרבה המזל עבור חובבי היסטוריית המוזיקה, אותה הקלטה גנוזה עם הנגנים ההודיים לא אבדה לנצח; היא נשמרה בארכיונים וראתה אור לבסוף בשנות ה-80 במסגרת אוספים נדירים של הלהקה.

מקרטני, סטארבקס, ומצעדים שלא סופרים

קפיצה לשנת 2007: פול מקרטני, האחד והיחיד, מוציא תקליט סולו חדש בשם MEMORY ALMOST FULL. השם, אגב, הגיע מהודעה שמקרטני ראה בטלפון הנייד שלו, שלדבריו סימלה בצורה מושלמת את החיים המודרניים ואת העומס המנטלי. החידוש? התקליט יצא דרך חברת HEAR MUSIC, שהייתה שייכת לרשת בתי הקפה הענקית, סטארבקס. המהלך הזה הכה גלים בתעשיית המוזיקה, שכן מקרטני נטש לטובת סטארבקס את חברת התקליטים המיתולוגית שלו EMI לאחר 45 שנות עבודה משותפת, והפך לאמן הראשון אי פעם שחתם בלייבל החדש של רשת הקפה.

כן, קראתם נכון, מקרטני והקפה שלכם באותו מקום! ואכן, ב-5 ביוני, יום יציאת האלבום (יום אחרי היציאה בבריטניה ב-4 ביוני), הוא נוגן נון-סטופ ביותר מ-10,000 סניפי סטארבקס ב-29 ארצות. המעריצים יכלו ללגום לאטה ולהאזין לפול. ההערכות הן שבאותו יום נחשפו לאלבום כ-6 מיליון לקוחות של הרשת, מה שעזר לו לזנק היישר למקום ה-3 במצעד הבילבורד האמריקאי – דירוג השיא של מקרטני בארה"ב מזה עשור. אלא שבבריטניה התעוררה בעיה קטנה: התברר שכל העותקים שנמכרו דרך סניפי הרשת לא נספרו במצעד המכירות הרשמי, פשוט כי הרשת לא הייתה רשומה כנקודת מכירה מוכרת. אופס. ועדיין, למרות התקלה הסטטיסטית של סטארבקס, המכירות בחנויות התקליטים המסורתיות לבדן הספיקו כדי להכניס את האלבום למקום ה-5 והמכובד במצעד הבריטי.

מגזין הרולינג סטון העניק לתקליט שלושה כוכבים וציין בביקורת: "מה שהכי מדהים בתקליט הבכורה של פול מקרטני ללייבל HEAR MUSIC של סטארבקס הוא השיווק האדיר שלו... כדי לזכות במקום של כבוד על הכוננים הקשיחים המוחיים העמוסים מדי של קהל היעד שלו, התקליט יושמע כל היום, ב-5 ביוני, בכל סטארבקס בעולם". מבקרים אחרים התמקדו דווקא במוזיקה עצמה, שהייתה אישית, נוסטלגית, וכללה את הלהיט DANCE TONIGHT (שבקליפ שלו, שביים זוכה האוסקר מישל גונדרי, כיכבה לא אחרת מאשר נטלי פורטמן). אז למרות הכל, התקליט סימן שמקרטני, גם בגיל 65 (שחגג זמן קצר לאחר מכן), עדיין רלוונטי ומחפש דרכים חדשות להגיע לקהל, השקעה שאף השתלמה כשהאלבום העניק לו שלוש מועמדויות לפרס הגראמי.

סטיב בייטורס: חי כמו פאנק, מת כמו טרגדיה

ועכשיו לסיפור קצת יותר אפל. ב-4 ביוני 1990, סטיב בייטורס, דמות צבעונית ופרועה בסצנת הפאנק האמריקאית, נפגע ממכונית בפריס. יום למחרת, הוא מת בשנתו. ומי היה האיש? תכף תגלו! שמו המקורי היה סטיבן ג'ון בייטור, יליד אוהיו שהפך לאחד הסמלים הגדולים של מועדון ה-CBGB המיתולוגי בניו יורק, אליו הגיע יחד עם להקתו לאחר שקיבלו תמיכה ועידוד מחברו הטוב, ג'ואי ראמון.

בייטורס היה הזמר והגיטריסט הכריזמטי של להקת הפאנק פורצת הדרך הדד בויז. (למען הדיוק ההיסטורי, עיקר תפקידו ופרסומו היה כסולן ואיש חזית, בעוד צ'יטה כרום וג'ימי זירו היו הגיטריסטים. יחד הם חתומים על אחד מהמנוני הפאנק האלמותיים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים – SONIC REDUCER). התדמית המחוספסת שלהם, ההופעות האנרכיסטיות והאלימות, ונטייתו הידועה לשמצה של בייטורס לפצוע את עצמו עם בקבוקי זכוכית שבורים על הבמה, יצרו סביבם הילה מסוכנת. בנוסף לזכוכיות, הפעלול המוכר והקיצוני ביותר שלו היה לכרוך את כבל המיקרופון סביב צווארו ולתלות את עצמו על עמודי התאורה שעל הבמה, לעיתים קרובות עד למצב של אובדן הכרה ממש.

אחרי שנתיים ושני תקליטים בלבד, הלהקה התפרקה. בתחילת שנות השמונים, הקים בייטורס את להקת הלורדים של הכנסייה החדשה (THE LORDS OF THE NEW CHURCH), שהייתה מעט יותר מלודית ומסחרית, אך גם היא התפרקה ב-1986 לאחר שבייטורס נפצע בגבו. 'הלורדים' נחשבו לסוג של "סופרגרופ", שכן הלהקה כללה גם את בראיין ג'יימס, יוצא להקת הפאנק הבריטית החלוצית THE DAMNED. אגב, סיפור הפירוק של הלהקה הוא אגדה בפני עצמה: בעודו מחלים מפציעת הגב שלו, שאר חברי הלהקה פרסמו בסתר מודעה בעיתון לחיפוש סולן מחליף. כשבייטורס גילה זאת, הוא בחר לנקום בסטייל – הוא הדפיס את המודעה על חולצת הטי-שירט שלו, לבש אותה להופעה האחרונה שלהם יחד, ובאמצע השואו פשוט פיטר את שאר חברי הלהקה מול הקהל ההמום.

הוא עבר לפריס, ובאותו יום ארור ביוני 1990, בזמן שהיה בדרכו לפגוש את חברתו, נפגע מהמכונית. עד אז, בתקופתו בפריז, הוא הספיק לטפח גם קריירת משחק קצרה שכללה הופעת קמע מיוחדת בסרט הקאלט "פוליאסטר" של הבמאי ג'ון ווטרס. בייטורס, שכבר היה מורגל בפציעות, בחר להקל ראש, לא המתין לבדיקת רופא בבית החולים ופשוט הלך משם. למחרת, כאמור, הוא נמצא מת בשנתו, בגיל 40 בלבד, כתוצאה מקריש דם במוחו שנגרם מהתאונה. מותו הטרגי הוליד את אחת האגדות המורבידיות המוכרות של עולם הרוק: לאחר שגופתו נשרפה, חברתו קרוליין הודתה כי שאפה לקרבה מעט מן האפר שלו כדי "להיות קרובה אליו מבפנים", ואת שאר האפר פיזרה על קברו של סולן להקת הדלתות, ג'ים מוריסון, בבית הקברות המפורסם פר לשז. "סטיב היה סוג של מנהיג חסר פחד", אמר גיטריסט הדד בויז לשעבר, ג'ימי זירו. "אבל מחוץ לבמה הוא היה מפוחד ופגיע. הוא לא נפתח לאף אחד. הוא היה שקט ועדין". טרגדיה של כוכב פאנק.

זוכרים את שמוליק ארוך

ולסיום, קצת גאווה מקומית עם ניחוח של פעם: בשנת 1961 נולד הבסיסט שמוליק ארוך. ארוך הפך לאחד הבסיסטים העסוקים והמוערכים בסצנת המוזיקה כאן בארץ הקודש, וטביעות אצבעותיו המוזיקליות (או יותר נכון, טביעות הבס שלו) נמצאות באינספור הפקות מקומיות שהפכו לנכסי צאן ברזל ועיצבו את הפסקול של כולנו. הוא הביא עמו גרוב פנומנלי והשפעות בולטות של ג'אז ופאנק שהעשירו את הרוק והפופ הישראלי, מסוף הסיקסטיז והלאה. הוא ליווה אמנים מהשורה הראשונה והשתתף ביצירת תקליטים רבים וטובים. שמו מתנוסס על גבי הקרדיטים באלבומים במקומות רבים (היכן שטרחו לציין קרדיטים של נגנים, כן?...). את העומק האמיתי של הנגינה שלו ואת טווח התדרים יוצא הדופן של הבס ניתן להעריך במלואם בעיקר כשמאזינים להדפסות התקליטים המקוריות מאותה תקופה, שם הסאונד החם והאורגני שלו מונצח בצורה המושלמת והנאמנה ביותר למקור. למרבה הצער, שמוליק ארוך הלך לעולמו ב-28 בפברואר 2014, לאחר מאבק בדלקת ריאות.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459