כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-5 ביולי (5.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "מה שיש לי להגיד נמצא בתוך המוזיקה. אם אני רוצה לומר משהו, אני כותב שיר" (פול מקרטני, בעיתון PEOPLE, בשנת 1969)
ב-5 ביולי בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין בפסטיבל שנקרא ATLANTA POP FESTIVAL.
זה היה יום שבת ובפסטיבל הופיעו גם ג'ניס ג'ופלין, ג'וני וינטר, להקת ספיריט, להקת שיקגו, להקת דם יזע ודמעות, דילייני ובוני, להקת תחיית קרידנס קלירווטר וגם ג'ו קוקר.
במהלך ההופעה של זפלין עלה לבמה גבר עירום לגמרי והחל לרקוד כשלפתע מעד ונפל לתוך מערכת התופים של ג'ון בונהאם. רוברט פלאנט: "אני חושב שהאווירה בארה"ב שונה מאד מזו שבאנגליה, בתחום הפסטיבלים. האנשים בארה"ב פתוחים מאד. הפסטיבל באטלנטה היה חופשי ביותר. שמעתם על האיש שקפץ לנו על הבמה באמצע ההופעה? היה חום אימים על הבמה והאיש הזה קפץ לנו על הבמה כשהוא עירום לגמרי. הוא נראה מבסוט והוזה. במקום לרקוד על הבמה באופן רגיל, הוא קפץ על מערכת התופים. ממש צלל לתוכה".
התקרית הזו דווחה בעיתון TOP POPS: "זפלין גרמה למהומה בפסטיבל, כשהופיעה מול 40,000 איש. לפתע זינק איש עירום לבמה. הוא החל לרקוד, להנאת הקהל. זפלין המשיכה בהופעתה אבל האיש לא עצר וביצע קפיצה לתוך הגונג של ג'ון בונהאם. מיד לאחר מכן הוא קם והמשיך לרקוד ואז קפץ לתוך מערכת התופים. זה היה הרגע בו זפלין העיפו אותו מהבמה". לפי הערכות אחרות, היו שם כמאה אלף איש ואף יותר.
מנהל הלהקה, פיטר גראנט: "הייתה לנו שם מריבה עם להקת דם יזע ודמעות. הם הופיעו לפנינו וסירבו לסיים את הופעתם. אז הבעתי היטב את דעתי בנושא".
פריקים התרחצו במי האגם עכורים, אנשים ינקו קוביות קרח וטבליות מלח כדי לשמור על קור רוח. הנפגעים בקהל נעו בין מכות חום לטריפים קשים והפלות. וזפלין הייתה מהכוכבות שם.
ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-5 ביולי בשנת 1965 יצא התקליט SUMMER DAYS AND SUMMER NIGHTS של הביץ' בויז.
על פי הדיווחים, המנהיג בריאן ווילסון נחקר אז על ידי הזמר מייק לאב וחברת קפיטול רקורדס באשר לכוונותיו המוזיקליות, לאחר שניסה להתקדם מוזיקלית בתקליטה הקודם של הלהקה (TODAY). הם לחצו עליו ליצור עוד מוזיקה קלילה מסוג הביץ' בויז עבור האלבום הבא. היה ברור כי הלהקה, בשלב זה, מתויגת כלהקה ששיריה מתאימים לים ושמש, בחורות וכיופים.
בעוד שעל פני השטח נראה כי האלבום החדש הזה היה נסיגה לאידיאלים חסרי הדאגות של הקיץ, בריאן וילסון שזר בקפידה רצועות מוזיקה מורכבות מתחת למילים הקלילות. הוא בנה פה את הבסיס למה שיהפוך להיות PET SOUNDS בשנה שלאחר מכן.
התקליט כולל גם את הופעתו הראשונה של ברוס ג'ונסטון בהקלטה עם הלהקה. ג'ונסטון היה מחליף הבמה של בריאן, שסבל מהתמוטטות עצבים ולא יכל להופיע. הוא עדיין לא היה חבר "רשמי", אך בריאן ווילסון העריך מספיק את כישוריו של ג'ונסטון כדי שיוכל לתרום את שירתו לתקליט. ג'ונסטון לעיתים קרובות היה מלווה את הלהקה בצילומי תמונות, אך נאסר עליו לפרסם את התמונות בגלל חוזה שהיה לו עם חברה אחרת.
לכן פניו לא התנוססו על עטיפת אלבום של הביץ' בויז עד התקליט FRIENDS, שיצא בשנת 1968. חבר רשמי אחר בלהקה, אל ג'רדין, לא נמצא בעטיפת התקליט SUMMER DAYS, בגלל שהיה חולה ולא הצליח להגיע לצילומים. לפחות הוא זכה להסביר את היעדרותו בעטיפה האחורית.
אה כן, ויש בתקליט גם קלסיקות חשובות כמו HELP ME RHONDA ו- CALIFORNIA GIRLS. וילסון סיפר שנים לאחר מכן על השיר שכתב על נערות קליפורניה: "אני עדיין ממש גאה בהקדמה ההיא שבשיר. יש לה תחושה קלאסית. רציתי לכתוב שיר שיש בו ריף פסנתרי כפרי מסורתי, כמו שיר כפרי ישן מתחילת שנות ה-50".
ב-5 ביולי בשנת 1943 נולד רובי רוברטסון, הגיטריסט של להקת THE BAND.
בשנת 2016 הוציא רוברטסון ספר אוטוביוגרפי נהדר (יש לי אותו) ושמו TESTIMONY.
בשנת 2011 פורסם לראשונה בארה"ב שהוא מתכנן לכתוב אוטוביוגרפיה, שטרם היה לה שם. "חשבתי, שאף אחד לא יכול לספר את הסיפורים האלו כמו שאני יכול לספר אותם וזה לא הגיוני שאעבור על זה עם מישהו שיכתוב בשבילי. אני צריך לעשות את זה בעצמי. אני בא ממשפחה שהתגאתה בזיכרון משני הצדדים. אמרו לי שנולדתי עם זיכרון ממש טוב. אני רק צריך לספר את הסיפורים האלו דרך נקודת המבט שלי. אני פשוט לא יכול לגרור איתי מטען מסוג זה. אני באמת צריך להרגיש תחושת חופש בסיפורי. אני מתכוון פשוט להיכנס לחדר, לנעול את הדלת, לגלגל את השרוולים שלי ולספר כמה סיפורים. אז קוראיי יבינו את זהות הדמויות החידתיות בשיר THE WEIGHT. כל הדברים האלו הגיעו מדברים ספציפיים. לקחתי אמת והפכתי אותה למיתולוגיה".
שנה לאחר פרסום הכתבה ההיא מת ליבון הלם מסרטן, ורובי רוברטסון ביקר אותו. "ישבתי עם ליבון זמן רב", ציין רוברטסון בפייסבוק, "וחשבתי על התקופות המדהימות והיפות שהיו לנו יחד". הפרידה הסופית שלהם השפיעה מאד על כתיבת הספר של רוברטסון.
זה היה מוזר. יותר מכל להקת רוק אחרת, הבאנד עשתה מוזיקה על אנשים שאינם עצמם: משרתים בוגדים, וטרינרים של צבא הקונפדרציה, סוזי הבודדה. הם העניקו למוזיקאים אחרים את הבמה בקונצרט הפרידה שלהם. עדיף להם לשיר על כמה חברים ותיקים שרבים מאשר לריב בעצמם.
רוברטסון מבין זאת. סצנת ערש הדווי אינה מופיעה בספרו החדש, אך הידידות שגרמה לפרידה עם הלם להיות כה נוראית קיימת בכל נקודה באוטוביוגרפיה זו.
"הרגשתי יד על הכתף שלי, מזכירה לי לדרוך בקלילות ולנסות להגן על האחים שלי", הוא כתב על הרגע בשנת 1976, כשהבין ששלושה מחמשת חברי הלהקה מכורים להרואין. "המשכתי לרתום את ליבון, ריצ'רד וריק, למצוא איזשהו מקלט שבו נוכל להפסיק לרכוב כל כך קרוב לקצה".
ברור שרוברטסון מקבל את המילה האחרונה עם הספר הארוך הזה ובכל זאת נקודת המבט החזקה שלו מתקזזת ברוך שהוא מגלה לעשות צדק להרפתקאותיהם של גברים צעירים, מוכשרים, מסוגננים וברי מזל, שידעו גם את שמחת הידידות היצירתית.
הספר מסתיים במקום בו "הוואלס האחרון" מסתיים, כשהלהקה מתפרקת, וכמו הסרט הוא לא קובע שהלהקה נאלצה להיפרד במקום פשוט לקחת הפסקה. ספר זה (ספר אחר עשוי לבוא בעקבותיו) עוסק בהתחלות ולא בסיומות: זו דרמה של חניכה מלאה, כאשר רוברטסון מתוודע לחיי הרוק'נ'רול עם הזמר רוני הוקינס; מגלה שורשים אמריקנים עם הלם (דרומי גאה); מקבל תהילה וגאונות באמצעות דילן; הגשמה אמנותית עם הבאנד; וסכנות בגרות כשהלהקה נלחמת על כסף, שימוש בסמים ואורחות חיים עקומים.
כשהספר נפתח, רוברטסון הוא בן 16 ופונה לארץ הרוק'נ'רול הקדושה, לאחר שמכר את הסטרטוקסטר שלו כדי לשלם עבור כרטיס רכבת מטורונטו לארקנסו. לא מעט זמן עובר עד שהוא מחזיר את הסיפור הביתה. הוא גדל באונטריו, בן לאם אינדיאנית, וכפי שנודע לו מאוחר יותר - אב יהודי, שנפגע ונהרג על ידי נהג בתחילת הריונה. דודיו היהודים נאטי ומורי ("תוצרת העולם התחתון היהודי של טורונטו") החליטו להשגיח עליו.
הוא עזב את בית הספר כדי להצטרף ללהקת THE HAWKS שהגיעה צפונה מארקנסו עם המתופף הצעיר, ליבון הלם. ההוקס, עם הבסיסט ריק דנקו, הפסנתרן ריצ'רד מנואל, האורגניסט גארת' הדסון - זכו למוניטין של להקת הרית'ם אנד בלוז הטובה ביותר מצפון לממפיס. הביטלס שיחקו אז את מעגל המועדונים בהמבורג וטרם זכו לפריצה שתשקשק את העולם.
הלם סיפר רבים מאותם סיפורים באוטוביוגרפיה שלו משנת 1993. עם זאת, סיפורו של רוברטסון נראה חי יותר. סיבה אחת היא שלרוברטסון יש זיכרון חזק לספק דיאלוג וסצינות שלמות.
רוברטסון, הכותב הראשי של הבאנד, לא היה אחד הזמרים העיקריים שלה. ספרו של ליבון היה קשור בקול הכפרי המוכר משירתו. ספרו של רוברטסון נכתב עם מגוון רחב של מכשירים ספרותיים והקול מגיע בקול רם וברור.
כשבוב דילן נכנס לסיפור, חשבונו של רובי נפרד בצורה חדה מזו של לבון. כפי שליבון אמר זאת, דילן שכר את רובי כגיטריסט, רובי הציע את בון כמתופף ובון התעמת עם המנהל של דילן והתעקש, 'קח את כולנו, או אל תיקח אף אחד'. כפי שרובי מספר זאת, הוא זה שהאיץ את דילן להעסיק את כל הלהקה.
זה ההבדל בפרספקטיבה שיורגש לאורך כל ההיסטוריה של הבאנד. כשהוא מספר על הפקת ה-BASEMENT TAPES ושני האלבומים הראשונים הקלאסיים של הבאנד, רוברטסון מציג את עצמו כמוזיקאי שיודע שיש לו מזל להשתייך לקבוצת הנגנים הזו.
זה היה הקול של קבוצת אנשים שעושה יחד את מה שחבריה לא יכולים לעשות בנפרד. אבל היה קשה לחלק את הקרדיט על כך, וכשהתייחסו לרוברטסון כמוביל, האחרים הרגישו שהם מופלים לרעה. רוברטסון, מצדו, הרגיש מאוכזב כאשר תרומתם התרופפה בגלל השימוש בסמים. הוא עיבד את התסכולים שלו בשירים שנכתבו עבורם עם גוונים של טירוף והרס עצמי. רוברטסון מזהה את הסוף בשנת 1976 כסוף עידן, כאשר ג'ימי קרטר שם את ריצ'רד ניקסון במראה האחורית שלו.
זה מקום חכם לעצור. בשנת 1976 הפסידה הבאנד בטיסה. מסכות החמצן צנחו תוך כדי שייט בגובה 30,000 רגל. השימוש בסמים גבה מחיר. אגו מזויף התנגש. הלם האשים בספרו במרירות את רוברטסון בכך שהוא לקח קרדיט לכתיבת שירים שלא שייכים לו ותפס שליטה סמכותית במה שהיה גוף דמוקרטי של מוזיקאים.
הלעג של הלם לרוברטסון, שהיה פעם חברו הטוב ביותר, היה ברור. על הצפייה ב"וואלס האחרון" כתב הלם בספרו: "במשך שעתיים צפינו בזמן שהמצלמה התמקדה כמעט אך ורק ברובי רוברטסון, תקריבים ארוכים ואוהבים של פניו המאופרות בכבדות ותספורתו היקרה. הסרט נערך כך שנראה כאילו רובי מנצח על הלהקה עם צוואר הגיטרה שלו. השרירים על צווארו בלטו כמו חוטים כשהוא שר בעוצמה כה רבה למיקרופון המנותק שלו”.
זה היה צריך לעקוץ חזק, אך במקום בו הלם ירד נמוך, בחר רוברטסון ללכת גבוה. זיכרונותיו את הלם בספרו הם בעיקר שטופי שמש ולעתים קרובות מצחיקים. רוברטסון מאשים את התחושה הרעה שצמחה בין שני הגברים בפרנויה שהביא השימוש הרציני בסם של הלם. "זה היה כאילו שד כלשהו זחל לנשמה של חבר שלי ולחץ על כפתור מטורף וכועס".
אז אם קראתם עד כה, הבנתם שזה ספר חובה, נכון?
את רוברטסון איבדנו ב-9 באוגוסט 2023.
ב-5 ביולי בשנת 1969 ערכה להקת הרולינג סטונס מופע חינמי בהייד פארק, שגם צולם לסרט. הלהקה הציגה במופע זה את הגיטריסט החדש שלה, מיק טיילור.
מיד אחרי שהגיטריסט מיק טיילור הצטרף לרולינג סטונס, במקום בריאן ג'ונס שפוטר, החלו תכנונים לקראת הופעה של הלהקה ב-25 ביוני בקולוסיאום גדול ברומא. אך ההופעה לא יצאה לפועל. בתחילת יוני ניגש מיק ג'אגר לתכנן אירוע גדול אחר עבור להקתו - מופע בחינם בהייד פארק ב-5 ביולי.
זה היה אמור להיות מופע שמח. אבל אצל הסטונס לא הייתה שמחה ללא עצב לצידה. כמה ימים לפני קיום המופע של הסטונס בהייד פארק, ב-5 ביולי 1969, התקשר הגיטריסט לשעבר, בריאן ג'ונס, לשירלי ארנולד, שהייתה מייסדת מועדון המעריצים של הלהקה, והודיע לה שבכוונתו להגיע להייד פארק בתור צופה וליהנות מההופעה.
אך ממש לקראת קיום המופע התרחשה טרגדיה איומה במחנה הלהקה - ג'ונס המפוטר נמצא ללא רוח חיים בתחתית הבריכה שבאחוזתו. לא ידוע אם טבע או הוטבע. מיד לאחר טביעתו, התכנסו חברי הלהקה לדון בעניין קיום המופע הזה לנוכח הטרגדיה. כל הנוכחים הסכימו שכדאי להמשיך. המופע היה אמור במקור להציג את הלהקה בהרכבה החדש עם טיילור אך עם הנסיבות הפך האירוע גם למופע לזכרו של בריאן ג'ונס.
באותו יום של הפגישה הגיעה הלהקה לאולפני TOP OF THE POPS, תוכנית הלהיטים הבריטית, כדי לקדם את תקליטונה החדש - HONKY TONK WOMEN.
ב-4 ביולי, יום לפני המופע בהייד פארק, יצא באנגליה התקליטון עם השיר הזה וזינק היישר אל המקום הראשון במצעד. אז ערכו חברי הלהקה חזרה מוזיקלית לקראת המופע בסטודיו של הביטלס, מטעם חברת 'אפל'.
להייד פארק הגיעו כ-500 מעריצים של הלהקה. הם באו לישון מתחת לכוכבים, לפני עלות השחר ליום ההופעה. בשעה 23:00 קראו כמה מעריצים לשתי דקות דומיה בפארק לזכרו של בריאן. כולם נעמדו בדממה. מעטים מהם פרקו את זעמם על המוות עם שבירת ספסלים. כמה נעצרו על ידי המשטרה באשמת השחתה. למחרת בבוקר כבר ניצבו בפארק כ-7,000 איש. באותו בוקר התייצב ג'אגר לראיון טלוויזיוני לקראת המופע. במהלך הריאיון הוצעו לו עוגיות אך הוא סירב לאכול מהן, מבלי לדעת כי היו אלה עוגיות חשיש, שיכלו להרוס את המיקוד שלו בהופעה.
צוות הפקת הטלוויזיה GRANADA הגיע למקום עם מספר מצלמות כדי לתעד את המופע. ההפקה הטלוויזיונית שילמה להנהלת הלהקה כדי לקבל בלעדיות צילום במקום והקרנת הסרט בספטמבר. הבמה המיוחדת נבנתה כך ש-250,000 איש יוכלו לראותה (פחות או יותר...) ולשמוע את הצלילים שבוקעים ממנה.
אמנים נוספים הופיעו לפני הסטונס על אותה במה. להקת פאמילי, קינג קרימזון, THIRD EAR BAND, להקתו של אמן הבלוז אלקסיס קורנר ולהקת BATTERED ORNAMENTS.
בינתיים, כשהופעות החימום שילהבו את הקהל, נראה מיק ג'אגר בסוויטה כשהוא טרוד ומוצף ברגשות על אובדן טרי במחנה הלהקה. חברי הלהקה הובלו לאירוע, להקות החימום סיימו את הופעותיהן והקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות כשמיק ג'אגר עלה לבמה עם בגד לבן ושיער שחור, שנשאר צבוע עוד מצילומי הסרט PERFORMENCE. השעה הייתה 17:25 והקהל, שקיבל את הגעת הסטונס בתשואות רמות, נתבקש על ידי ג'אגר להירגע כדי לאפשר לו להקריא להם קטע בשם ADONAIS לכבודו של ג'ונס. עם סיום דבריו שוחררו אלפי פרפרים לבנים מקופסאות אל חלל האוויר וג'אגר החל לרקוד יחף על השטיח שהזמין מראש על הבמה, שכוסתה במהרה בכמות נכבדת של פרפרים מתים.
תומאס פרנקלאנד, נשיא איגוד הפרפרים, פרסם את תלונתו בעיתון THE TIMES, כמה ימים לאחר המופע: "שחרור אלפי פרפרים באזור ללא מזון עבורם ובאמצע עיר זה צעד שנועד רק לבצע גימיק במסגרת בידורית, ללא התחשבות ברצון לשמר את הזן הזה. אני סומך על מיק ג'אגר שיפעיל שיקול דעת מתקן ויקנה מכספו אלפי פרפרים וימסור אותם לאיגוד שלי, כדי שנשחרר אותם ברחבי אנגליה כדי להעניק סיפוק לכל אלו שנעצבו על הקרבת הפרפרים במופע".
גרג לייק (הבסיסט של קינג קרימזון) סיפר לאחר מכן: "זה היה מופע נהדר. היה לנו מזל לנגן עם להקת הרוק הגדולה ביותר. המופע הזה נתן המון לקינג קרימזון מבחינת חשיפה. השטח מולנו היה כשטיח של אנשים. והמון אנשים טיפסו על העצים שבפארק. כל ענף היה מאוכלס בכמה אנשים. זה היה כמו וודסטוק. אך זה לא היה מופע שמח אלא מוזר בגלל המוות של בריאן ג'ונס. זה היה נראה יותר כמו לוויה אינדיאנית מאשר פסטיבל רוק. והסטונס היו כאוטיים על הבמה. אני הופתעתי לראות על הבמה את מיק טיילור במקום בריאן ג'ונס. הוא נראה לי לא מתאים לסטונס כי לא הייתה לו המנטאליות של שאר הלהקה. הוא נראה לי כמו דג מחוץ למים עם המון מתח שהיה בו בגלל האירוע".
עשרות אלפי אנשים שטפו את המקום. מזג האוויר היה חם והיו שנכנסו לנהר הסרפנטין כדי להתקרר. דוכני הגלידות מכרו את כל תכולתם במהרה. ברגע הזה אמרו הסטונס שלום לג'ונס והפכו ללהקת רוק ביחד עם מיק טיילור. המופע עצמו עבר בהצלחה, למרות שאנשי האבטחה היו חברי כנופיית HELL'S ANGELS. אותה כנופייה תמיט אסון בהמשך אותה שנה, עם מופע אחר של הסטונס.
הלהקה ניגנה על הבמה בזיופים ברורים. זאת כי לא היו להם מכשירי כיוון גיטרות מקצועיים וכל הגיטרות גוונו בחדר ממוזג לצלילי מפוחית. בשנייה שיצאו החברים משם למזג האוויר החמים - מיתרי הגיטרות יצאו מכיוון. הזיופים של הגיטרות לא פגמו בהנאה הכללית והפכו את ההופעה הזו לאחד הרגעים היפים בקריירת הלהקה. השיר איתו נפתחה ההופעה היה I AM YOURS. SHE IS MINE של ג'וני וינטר. התנאים לא היו לטובת הלהקה. מותו של בריאן, מיתרי הגיטרות הסוררים, מחסור בהופעות חיות עד אותו רגע ומחסור בחזרות מוזיקליות לפני האירוע. אבל המופע, שנמשך כשעה, הוכתר כהצלחה גדולה, כששיר הסיום היה 'סימפטיה לשטן', בו ניגנו לצד הלהקה חבורת מתופפים אפריקאים.
בקהל אף ישב בחור אחד בשם פול מקרטני ונראה כי מאד נהנה. ג'אגר, שלא ידע לנוח, טס מהאירוע לאוסטרליה כדי לצלם את הסרט 'נד קלי'. עמו הייתה חברתו, מריאן פיית'פול, שהעיבה על צילומי הסרט כשניסתה להתאבד שם.
מיק טיילור אמר מיד לאחר המופע: "עכשיו אני מרגיש חבר שווה בלהקה. בהתחלה לא הרגשתי כך. רק אחרי המופע בהייד פארק הרגשתי כי אני חלק מהלהקה. אני עכשיו מקליט איתה ואני מנגן מה שבא לי".
ב- 5 ביולי בשנת 1969 ובזמן שאנשים רבים עשו את דרכם למופע הגדול של הרולינג סטונס בהייד פארק, נחת בדוכני העיתונים הגיליון החדש של המלודי מייקר שזה היה בשער שלו.
כתב העיתון, כריס וולש, נכח שם וסיכם בגליון שיצא שבוע לאחר מכן: "מיק טיילור בקושי ניגן צלילי גיטרה מובילה. בקושי הצלחתי לשמוע את התופים של צ'רלי ווטס או את הבס של ביל ווימן - אבל זה היה טקס נוסטלגי, עם צלילים לא מכוונים, שבא לסכם עשור בעולם הפופ".
ואם כבר הזכרתי את המופע של הרולינג סטונס בהייד פארק...
ב-5 ביולי בשנת 1969, קיבל דייויד בואי חשיפה משמעותית ביותר, בעת המופע החינמי המדובר של הרולינג סטונס בהייד פארק.
אותה חשיפה קרתה כששירו החדש, SPACE ODDITY, הושמע בפעם הראשונה, במערכת ההגברה הענקית ומול קהל אדיר בממדיו.
בואי לא נכח באירוע של הסטונס כי הלך לראות את הופעתה של להקת המי ברויאל אלברט הול. הוא ישב שם ליד פיר התזמורת וזכה לצפייה ישירה על הבמה. לאחר מכן הוא הלך אל מאחורי הקלעים כדי להגיד שלום לחברי הלהקה ולתת לפיט טאונסנד עותק מתקליטון הדמו שלו לשיר החדש שעשה. בשנת 1999 סיפר בואי שטאונסנד שלח לו מכתב ובו אמר שאהב מאד את השיר. "אז חשבתי לעצמי שאם ממש אצליח, אני אשתדל להיות נחמד ממש כך לאנשים אחרים".
ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ואם כבר הזכרתי את המופע של להקת המי ברויאל אלברט הול...
...ובכן, מסתבר שהייתה אז סדרה של הופעות באולם היוקרתי הלונדוני הזה, תחת הכותרת ROCK PROMS. במשך שבוע הופיעו שם להקות לד זפלין, פליטווד מאק, פנטאנגל, אמן קורנר, מרמלדה, INCREDIBLE STRING BAND, הדאבלינרס וצ'יקאן שאק. ביום זה, של ה-5 ביולי, היה זה הזמר-גיטריסט צ'אק ברי שהופיע על במה זו לצד להקת המי, שזו הייתה הופעתה הראשונה באולם.
צ'אק ברי, שהיה מחלוצי הרוק'נ'רול, לא אהב את העובדה שלהקת המי הייתה בולטת יותר ממנו ביום זה ולכן הורשה לו להיות זה שנועל את המופע האשון משני הסטים ששני המחנות עשו. אבל בהופעה השנייה נכחו כמה פרחחים שלא אהבו את להקת המי, אלא את צ'אק ברי, ודאגו לזרוק על ארבעת חברי הלהקה פחיות פירה ומטבעות חדים. איש הסאונד של הלהקה, בוב פרידן, אץ להילחם בקהל אך חזר משם כשחולצתו קרועה.
עוזר אחר של הלהקה, טוני הסלאם, שלף את אקדח הגז המדמיע שהיה ברשותו וירה ממנו לשורה הראשונה בקהל. השוטרים והנהלת המקום הצליחו להרחיק משם את הברנשים שבאו לחבל. בחלק השני של הערב הגיעו לצפות גם אנשים שבדיוק חזרו ממופע החינם של הסטונס בהייד פארק.
הנהלת האולם, שחששה מהתפרעות שתהרוס את האולם, מיהרה להתקשר למשטרה. הגיטריסט, פיט טאונסנד, ניסה להרגיע כשאמר לקהל: "תקשיבו, גם אנחנו מאד אוהבים את צ'אק ברי. אז עכשיו בואו תאהבו אותנו". אנשים רבים מחאו כפיים ממשפט זה, כשבינתיים נראו שוטרים שעמדו במעברים וביקשו להבהיר שהסדר חייב להישמר.
ב-5 ביולי בשנת 1960 יצא תקליטון חדש לאלביס פרסלי, עם השיר IT'S NOW OR NEVER.
קלאסיקה זו של אלביס חיקתה הלחן של השיר האיטלקי O SOLE MIO, שהוקלט לראשונה על ידי ג'וזפה אנסלמי בשנת 1907. מריו לנזה הפך את השיר לפופולרי, וטוני מרטין הוציא את התרגום הראשון לאנגלית בשנת 1949. כשאלביס היה בצבא ארה"ב, הוא הוצב בגרמניה ושמע שם את O SOLE MIO. כשהשתחרר, הוא ביקש מחברת התקליטים שלו לכתוב עבורו תרגום לאנגלית, משימה שהועברה לכותבי השירים אהרון שרדר ועמו וולי גולד, שלדבריו עשו זאת ב-30 דקות. זה היה להיט ענק, והפיל את ITSY BITSY TEENYy WEENY YELLOW POLKA DOT BIKINI מהמקום הראשון באמריקה ונשאר שם חמישה שבועות. כאן יש לנו את אלביס פרסלי, המלך הבלתי מעורער של הרוק'נ'רול, שר שיר עם מנגינה מסורתית שנשמעת כמו משהו שזמר בלדות מתקתק היה מקליט. זה היה אתגר לאלביס כי ב-1957 אמר עליו פרנק סינטרה, "כשהוא ייכנס למשהו רציני, סוג גדול יותר של שירה, נגלה אם הוא זמר אמיתי".
השיר O SOLE MIO היה נחלת הכלל באמריקה, כך שכותבי השירים היחידים שזוכים לקרדיט ועמו תמלוגים היו גולד ושרדר. באנגליה, השיר המקורי עדיין היה תחת זכויות יוצרים, מה שדחה את יציאתו עד שניתן היה לפתור את זה כשהמלחין אדוארדו די קאפואה נוסף לקרדיטים. זה בנה ציפייה לשיר שם, וכאשר הוא סוף סוף שוחרר לחנויות, הוא זכה למכירות בהיקף ענקי.
על הדרך: הזמר בארי ווייט שמע את השיר הזה בשנת 1960 כשהוא שהה בכלא בעוון גניבת צמיגים. לשיר הייתה השפעה עמוקה עליו, שהוא שכנע אותו להמשיך בקריירה במוזיקה.
ב-5 ביולי בשנת 1967 יצא תקליטון של להקת המי ובו היא מבצעת שני שירים של הרולינג סטונס.
בזמן הזה חיכו מיק ג'אגר וקית ריצ'רדס, מהרולינג סטונס, בחדרי מעצר למשפט שנפתח נגדם באשמת סמים. להקת המי, בצעד של הזדהות, הקליטה שני שירים של הסטונס, ב-30 ביוני 1967, ותכננה להשתמש בכספי התמלוגים ממכירת התקליטון למימון עזרה משפטית עבור שני המוסיקאים העצורים.
הכיתוב על התקליטון ציין את המילים: "להקת המי תומכת במיק וקית'". זמן האולפן של המי היה אמור להיות מוקדש לעבודה על תקליטון מקורי, שימשיך את הצלחת התקליטון PICTURES OF LILY, אך המעצר הפתאומי של הסטונס שינה את התוכנית.
בסיסט להקת המי, ג'ון אנטוויסל, לא נכח בהקלטה כי היה עסוק בירח דבש. להקת המי שחררה הודעה לעיתונות שאומרת כך: "הלהקה תמשיך להקליט שירים של מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, כל עוד שניהם כלואים. זאת על מנת להמשיך להציג לציבור את עבודתם של שני אלה".
ב-5 ביולי בשנת 1974:
והיכן הופיעה להקת כוורת בשבוע זה, בשנת 1974?
5.7 - קולנוע רינה בחולון.
6.7 - קולנוע שביט בחיפה.
10.7 - קולנוע חוף בחדרה.
הרצאה על להקת כוורת והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459
מי בא איתי להופעה של דיפ פרפל, ב-5 ביולי בשנת 1970?
ב-5 ביולי בשנת 1974 הופיעה סטילי דן בסנטה מוניקה. רק וולטר בקר ודונלד פייגן ידעו כי זו תהיה הופעתה האחרונה של הלהקה בהרכב זה.
אחרי המופע בילו חברי הלהקה בביתו של בקר, כשחלק מהם נטלו סם הזיה. למחרת הם התעוררו שם וגילו את בקר שבישר להם, כמתנת נחיתה קשה לאחר טריפ, שאין יותר להקה. השלושה (המתופף ג'ים הודר, הגיטריסט דני דיאס והגיטריסט ג'ף 'סקאנק' באקסטר) יצאו פגועים מאד, בהרגשה שהם קרעו את הישבן שלהם למען הלהקה הזו ועכשיו אותו ישבן נבעט ללא רחמים.
רק שנים לאחר מכן הם אמרו בראיונות עמם כי הם מבינים היטב את הצעד הזה של בקר ופייגן, שהפכו את השם "סטילי דן" לשלהם לחלוטין והחליטו לא להופיע יותר. מטרתם הייתה להפוך את האולפן לבית הקבע שלהם. בראשם רצו השניים ליצור את הצליל המושלם ובשביל זה הבינו שיצטרכו להשקיע באולפנים הטובים ביותר ובנגני סשנים יקרים מאד אך גם מוערכים בהתאם.
ב-5 ביולי בשנת 1968 יצא תקליט לצמד טירנוזאורוס רקס (עם מארק בולאן) ושמו הארוך הוא MY PEOPLE WERE FAIR AND HAD SKY IN THEIR HAIR... BUT NOW THEY'RE CONTENT TO WEAR STARS ON THEIR BROWS.
זה היה הרבה יותר משנה אחרי שסן פרנסיסקו הכריזה על 'מות תנועת ההיפים', וכמה חודשים מאז
סיום הקיץ של האהבה, אבל טירנוזאורוס רקס של מארק בולאן בהחלט שמרה אז על האמונה.
עטיפת התקליט באה עם יצירת האמנות של ג'ורג' אנדרווד שעוררה את המוזיקה בצורה מושלמת. הצייר, חבר מבית הספר של דיוויד "בואי" ג'ונס, שאגרופו היה האחראי לשינוי האישון באחת מעיניו של זיקית הרוק האולטימטיבית, פגש לראשונה את בולאן כששניהם עוד ניסו, באמצע הסיקסטיז, לפרוץ מוזיקלית. אנדרווד
נטש במהרה את שאיפותיו המוזיקליות כדי להמשיך בקריירה באמנות. כשבואי שמע שבולאן חיפש מישהו שיצייר תמונה עבור העטיפה, הוא המליץ על אנדרווד. "שאלתי את מארק איזה אמנים הוא אוהב והוא אמר וויליאם בלייק. אז לקחתי השראה משם". וכשמסביב היו ניחוחות פסיכדליים של פינק פלויד או מפגני כוח של שלישיות-רוק כגון להקת CREAM, הצמד הזה הביא משהו אחר...
ב-5 ביולי בשנת 1968 הופיעה להקת THE MOVE בבלאקפול. הנה ההסכם שסוכם עמה אז ותנאיו...
לפי החוזה תקבל הלהקה 300 ליש"ט עבור הופעתה. על הלהקה להופיע בהרכב מלא לכל אורך ההופעה, ההנהלה מסכימה לספק פסנתר ומיקרופונים. ההופעה תימשך ארבעים דקות כשעל הלהקה להגיע למקום בשעה 19:00 כדי לשים ציוד על הבמה ולהופיעה בשעה 21:00. אם הלהקה תקבל מאז החתימה הזמנה להופיע באמריקה, עליה להודיע למארגני המופע בבלאקפול מינימום שישה שבועות לפני האירוע.
ב-5 ביולי בשנת 1993 יצא אלבום חדש ללהקת U2 ושמו ZOOROPA.
האלבום היה אמור להיות במקור רק תקליטון מורחב שיתמוך בסיבוב ההופעות שנקרא ZOO TV, אך שירים חדשים שנוספו לפתע גרמו לחברים להבין שהנה להם אלבום שלם. לראשונה בלהקה, השירים נבנו מלופים. במקום לקחת דגימות של מקצבים מתקליטים אחרים, הוחלט לדגום את התיפוף של מתופף הלהקה, לארי מולן. גישה זו הייתה שינוי טכני מרגש שהתאים בכוונה לנושא הביטוי האורקולי של מופע ZOO TV כנורמלי החדש. "זו תמיד טכנולוגיה שמעודדת מוטציות של הרוק'נ'רול", אמר אז זמר הלהקה, בונו. "זה ה-FUZZBOX שנתן לנו את הגיטרה החשמלית, הסמפלר שנתן לנו מוזיקת ראפ וכן הלאה. ולמרות שיש לי כבוד לאנשים שרוצים להתעלם מאותה 'גאות מודרנית מטונפת' שאני לא רוצה, לא יכולתי שלא להיכנס לזה".
השינוי בכתיבת השירים היה גם פילוסופי. "הרבה ממה שיש באלבום הזה מגיע מקריאת עבודתו של ויליאם גיבסון", אמר בונו בנוגע להשפעה הספציפית של "סוג המדע הבדיוני הדפוק". הלהקה שינתה את התפאורה הסיפורית שלה מברלין האמיתית - שם הוקלט בחלקו אלבומה הקודם ACHTUNG BABY, למרחב מדומיין שהם כינו ZOOROPA על שם סיבוב ההופעות האירופאי שלהם. הם רצו שתהליך הכתיבה ישקף איך אמנות נולדת בעתיד אפשרי שנשלט על ידי עיוות תקשורתי ואסקפיזם מפנק.
באלבום זה גם היה קרדיט ההפקה הראשון של הגיטריסט THE EDGE. דניאל לנואה, אחד מהמפיקים המומלצים של U2, היה עסוק מדי בסיבוב הופעות באלבום הסולו שלו כדי לעזור להם שוב אז את מקומו תפס THE EDGE וזכה לקרדיט קופרודוקציה לצד בריאן אינו ו-FLOOD. "אני מניח שלקחתי על עצמי רמה של אחריות שלא קיבלתי בתקליטים קודמים", אמר הגיטריסט אז. "זה אומר לשבת עם בונו במפגשי כתיבת מילים - ואז, בדרך כלל, פשוט לדאוג יותר מכולם". הגיטריסט עדיין היה טרי מגירושים, אז הייתה לו הרבה השראה לשאוב ממנה, שכן חייו האישיים תאמו את הקהות שבונו רצה להעביר ב-Zoo TV. כעת הוא גם אימץ את מכונת התופים והשתמש בה בצורה בולטת יותר."אדג' עדיין חקר את תרבות הריקוד וההיפ-הופ, מיקסים של מועדונים, כל דבר מהסוג הזה", אמר מולן המתופף. "הוא התנסה ו-U2 היו השפנים שלו".
השיר הבולט בכיכובו, כזמר, נקרא NUMB (במקור היה שמו DOWN ALL THE DAYS). בונו ביקש להציג בווידאו שצורף לשיר הזה בהופעות אלמנט מטריד של נאציזם עם לקיחת קטע סרט של נוער היטלר שמנגן בתופים במהלך סרט התעמולה הנאצי הידוע לשמצה והמשפיע של לני ריפנשטאל משנת 1935, "ניצחון הרצון". אדג': "התחלנו לשחק עם רעיונות מצילומי הסרט של לני ריפנשטאל של גרמניה הנאצית שהשתמשנו בהם ב-ZOO TV. באמת ניסינו לשאול את עצמנו, אני מניח, כמו גם את כולם באירופה: 'מה אתה רוצה?' נראה שזאת השאלה שחזרה אלינו כל הזמן במהלך עשיית האלבום. פתאום חזרנו להופעות, טיילנו בגרמניה, וכל נושא שנאת הזרים הגזענית התפוצץ כשהיינו שם".
למרות ש-ZOOROPA ידוע בתור האלבום ה"ספונטני" של U2, בכל זאת חברי הלהקה תכננו את הדגימה הנאצית מההתחלה, בידיעה שהם הולכים להופיע באצטדיון האולימפי של ברלין, שהיטלר בנה לאולימפיאדה. בונו רצה להשמיע קטעים מניצחון הרצון ומסרטו הנוסף של ריפנשטאל מ-1938, אולימפיה, כסטירות בפשיזם המאצ'ואיסטי. "אני חושב שחשוב ללכת למקומות האלו," אמר בונו. "הייתה לנו תחושה שאם היו שדים, המוזיקה גירשה אותם החוצה. אני חושב שפחד מהשטן מוביל לסגידה לשטן. אני לא רוצה לתת לפשיסטים כוח עד כדי כך שאתה עלול לפחד להיכנס לבניין שבו הם היו פעם".
בונו קיבל את משאלתו ב-15 ביוני 1993, כשהלהקה הראתה את הצילומים של ריפנשטאל באותו אצטדיון שבו הוקלטו. קבלת הקהל הייתה קרירה - הצעירים כנראה מעולם לא ראו את הצילומים - אבל כולם קיבלו את המסר כאשר מסכי הענק הפכו את הצלבים הבוערים לצלבי קרס בוערים. "זה לעולם לא יקרה שוב!", בונו צעק ל-40,000 גרמנים המומים. "זה היה טריפ לעשות את זה," הוא אמר. "הייתה מהומה. היו בהופעה אנשים שיכולים להיות - וכנראה היו - הבנים והבנות של האנשים בסרט. אבל רצינו לציין, לפני שמישהו אחר עשה זאת, את קווי הדמיון בין הופעות רוק לעצרות נאציות".
אפילו ג'וני קאש נמצא באלבום הזה של U2. בונו וקאש שיתפו פעולה בעבר, וכמזל, האיש בשחור הופיע אז קרוב אל הלהקה, שפגשה אותו מאחורי הקלעים וביקשה ממנו לבוא לאולפן שלה כדי לנסות את השיר THE WANDERER. קאש הסכים, והכל עבד. בשנה שלאחר מכן, קאש הוציא את האלבום הראשון מבין שיתופי פעולה רבים שלו עם המפיק ריק רובין, שהניעו תחיית קריירה שנמשכה עד מותו בשנת 2003. עם זאת, U2 נתנה לקאש מקום בעולם החדש לפני כן. הוא החזיר להם טובה כשביצע את ONE שלהם.
האלבום ZOOROPA זכה בפרס הגראמי עבור האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר - ובונו לא היה מרוצה מזה. "כן, 'אלטרנטיבי'...", התחיל בונו את נאום הזכייה שלו, מגלגל את עיניו עם הפרס. "אני חושב שהייתי רוצה להעביר מסר לצעירים של אמריקה, שממשיכה לנצל לרעה את עמדתנו ולזיין את המיינסטרים. אלוהים יברך אתכם". "חשבתי על האלבום בזמנו כעל יצירה גאונית", אמר בונו בשנת 2006. "באמת חשבתי שמשמעת הפופ שלנו תואמת את הניסויים שלנו וזה היה הסמל שלנו. קצת טעיתי בזה".
ב-5 ביולי בשנת 2003 הופיע ג'וני קאש בפעם האחרונה בהחלט, כשעדיין התאבל על אשתו, ג'ון קארטר, שמתה ארבעה חודשים קודם לכן, מסיבוכים מסוכרת.
קאש נהנה מהתחדשות בפופולריות שלו כשהופיע בפעם האחרונה בהילטון, וירג'יניה - מקום הולדתה של מוזיקת הקאנטרי בה נעשו כמה מהקלטות הקאנטרי הראשונות.
קאש היה חלש מכדי ללכת למיקרופון ללא סיוע, אבל התעקש לא לעלות לבמה בכיסא גלגלים. כשהוא נתמך על ידי שני עוזרים, עשה קאש את דרכו למרכז הבמה, ובמשך 30 הדקות הבאות, הוא ולהקתו עינגו את הנוכחים, לפני שעצר להרהר באשתו המנוחה ברגע שבו הקהל השתתק לחלוטין.
"רוחה של ג'ון קארטר מאפילה עליי הלילה", אמר. "עם האהבה שהייתה לה אליי והאהבה שיש לי אליה, אנחנו מתחברים איפשהו בין כאן לגן עדן. היא הגיעה לביקור קצר הלילה, אני מניח, מגן עדן, כדי לבקר אותי הערב ולתת לי אומץ והשראה, כמו תמיד".
הוא עקב אחר המילים הללו עם ביצוע לשיר שג'ון כתבה (עם מרל קילגור) שהפך לאחד מלהיטיו הגדולים, RING OF FIRE. למרות שהוא התקשה לפעמים לפרוט בגיטרה שלו, קאש המשיך להלהיב.
ההופעה החיה האחרונה שלו באה גם עם שיר שהוא לא ביצע על הבמה 25 שנה. הסינגל UNDERSTAND YOUR MAN, משנת 1964, הצליח עבור קאש, ששאל בו אלמנטים מהלחן של חברו בוב דילן, DON'T THINK TWICE, IT'S ALRIGHT ונכתב כתגובה שלו לריב עם אשתו הראשונה, ויויאן, אם ארבע בנותיו. קאש נאבק אז בהתמכרות לסמים ואלכוהול, ולוח הזמנים הבלתי פוסק שלו טלטל עוד יותר את הנישואים, שהסתיימו בגירושין בשנת 1968.
"תביני את הגבר שלך" היה שירו האחרון של קאש בהופעה חיה, לפני שירד מהבמה ונפרד מהעולם בספטמבר של אותה שנה.
ב-5 ביולי בשנת 1974 יצא תקליט סולו שני לבריאן פרי (מרוקסי מיוזיק). שם האלבום הוא ANOTHER TIME ANOTHER PLACE.
כמו באלבום הסולו הראשון שלו, THESE FOOLISH THINGS, ביקר פרי גם הפעם בספר השירים של בוב דילן עם גרסה שלו לשיר IT AIN'T ME BABE וכן הקלטה של הבלדה המסורתית YOU ARE MY SUNSHINE כמו גם גרסאות לשירים שהוקלטו בעבר על ידי סם קוק, אייק וטינה טרנר, קריס קריסטופרסון, אלביס פרסלי, ווילי נלסון ופיליס רובינס. שיר הנושא הוא הלחן המקורי הראשון שפרי הקליט מחוץ למסגרת של רוקסי מיוזיק.
אין ספק שבריאן פרי היה אחד מאותם אמנים בריטיים יחידים שהצליחו בזמנו להביא את ניצוץ השואו ביזנס הישן והטוב לתוך זרם הגלאם-רוק האופנתי. הוא יצירתי, הוא מיוחד וקולו ניתן מיד לזיהוי. לפני שלוש שנים לא היה כמעט אחד באנגליה שידע מי זה בריאן פרי. אבל באמצע 1974 הוא כבר היה שם דבר.
ואלבום הסולו השני שלו קיבל ברקורד מירור את הביקורת הזו: "זו חבילה קלאסית מאת המנהיג של רוקסי מיוזיק, מהעטיפה ועד הלוגו. בתקליט הוא מעניק את ביצועיו לסטנדרטים ישנים עם שירה שקשה מאד להגדירה כשירה, במונח הברור של המילה. התגובה הראשונה של המאזין היא להשוות מיד בין הגרסאות של פרי לגרסאות המקוריות. זה צעד לא הוגן כי פרי לא רק נותן פה גרסאות חדשות אלא ממש הופך את זה לשירים חדשים. יש ליווי של נגנים מעניין מאד, במיוחד בשיר IN THE CROWD, ולמרות שיש לפרי מבקרים רבים נגדו - יש לו שפע של סטייל וקלאס וזאת ללא יומרנות".
ב-5 ביולי בשנת 1972 יצא התקליט WAKA JAWAKA של פרנק זאפה.
הופעותיו של זאפה היו בלתי צפויות כמו אלבומיו. בכל ערב של הופעה לקח זאפה את יצירתו למקומות אחרים. הוא היה מפתיע לרוב לא רק את הקהל אלא גם את חברי להקתו. אבל ב-10 בדצמבר 1971, באולם ההופעות RAINBOW הלונדוני, קרה אחד הדברים הכי פחות צפויים. אפילו זאפה לא שיער לעצמו שזב יגיע למצב נורא שכזה.
האופי הבלתי צפוי של ההופעה הפך לסצנה איומה. בהדרן של ההופעה קם לפתע אחד מהאנשים בקהל כשבעיניו כעס גדול. שמו היה טרבור צ'ארלס האוול, בחור צעיר בן 24. הוא היה מאד נסער כי חשב שזאפה ניסה להתחיל עם החברה שלו מהבמה. זאפה בדיוק ניגן אז באופן סאטירי את השיר I WANT TO HOLD YOUR HAND של הביטלס. האוול קפץ אל הבמה ובאופן מיידי דחף את זאפה ממנה. זאפה נפל לתוך פיר התזמורת, שהיה מתחת לבמה, ונפצע באופן קשה ביותר. חלק מחברי להקתו חשבו באותה שניה שהוא מת. לא התאפשר להם להציץ למטה מהבמה הגבוהה בשביל לבדוק את מצבו. הם הובהלו מיד אל מאחורי הקלעים.
בינתיים שכב זאפה מעוך לגמרי בפיר התזמורת כשהוא סובל מפגיעת ראש קשה.. שברים בגב, ברגל ובצוואר. הגרוגרת שלו צנחה ויד אחת הייתה משותקת. האוול ניסה לברוח, אך אנשים מהקהל תפסו אותו והעבירו אותו לטיפול בצוות הטכני של זאפה. מה שבטוח, האוול לא שיער במוחו הפרוע כיצד פעולת הנקם שלו תהיה צעד מפתח להמשך הקריירה המשגשגת של זאפה.
חודש דצמבר של 1971 נחשב אצל זאפה כאחד השחורים בכל חייו. רק שישה ימים לפני תקרית הדחיפה קרתה שריפה במהלך הופעה שלו בשווייץ. מישהו ירה זיקוק בוער לתקרת האולם בו הופיע. החץ פגע במערכת החימום של המקום שהתפוצצה והחלה להתלקח. האש החלה להתפשט. זאפה פינה את הקהל בסובלנות. לא היו נפגעים אך כל ציוד ההופעה שלו נהרס לגמרי. קיים בוטלג של כל ההופעה הזו כולל ההתרחשות בזמן השריפה. לבוטלג הזה קוראים, איך לא, FIRE.
להקת דיפ פרפל, שנכחה בהופעה של זאפה והייתה אמורה להקליט באולם הזה את תקליטה MACHINE HEAD - קיבלה השראה רבה מהתקרית הזו בכדי לכתוב את להיטה SMOKE ON THE WATER (השם של השיר הוא מתמונת העשן הסמיך על מי אגם ז'נבה. המחזה הזה נגלה לבסיסט הלהקה, רוג'ר גלובר, בבוקר שלמחרת השריפה ויומיים לאחר מכן הוא מצא את עצמו ממלמל באופן ספונטני ולא מבוקר את המשפט שהפך לשם השיר האלמותי).
איאן גילאן, הסולן של דיפ פרפל, אף נשמע אומר בהקלטת השיר הזה במופע לבי בי סי מ-1972 את המשפט BREAK A LEG, FRANK כאיזכור על פציעתו של זאפה (או כאיחול הצלחה על המשך דרכו...). ההקלטה הזו יצאה באופן רשמי בדיסק הכפול של דיפ פרפל עם שתי הופעות בבי.בי.סי, מ-1970 ו- 1972.
ההתקפה על זאפה בלונדון גרמה לביטול כל שאר תאריכי ההופעות. בחודש הראשון זאפה שהה בבית חולים ללא יכולת לזוז. אחר כך היה מרותק לכסא גלגלים כמעט שנה. אחת מרגליו החלימה לא כראוי והפכה לטיפה קצרה מהשניה. הפגיעה בגרוגרת שלו גרמה לקולו להישמע מעתה נמוך יותר. זה דבר שהוא אימץ לטובתו במוזיקה שלו מ-1973 ואילך. תשעה חודשים לקחו מיום הפציעה עד שזאפה עלה שוב על במה. וגם אז הוא עוד היה די מוגבל עם קושי רב לעמוד. בחודשים האלו לא נותר לזאפה כלום חוץ מאשר להתאושש ולכתוב מוזיקה. והוא בהחלט כתב.
זאפה החליט לכתוב הפעם מוזיקה להרכב גדול יחסית של נגנים. הכיוון היה הפעם ג'אז. המערכונים הקומיים, שאפיינו את הרכבו האחרון לפני הפציעה, נעלמו לטובת מוזיקה רצינית ומורכבת. זאפה נראה על גב עטיפת האלבום WAKA JAWAKA כשהוא מביט למצלמה במבט רציני, אולי חרף מצבו או בשל המסר שהוא רצה להראות לנו כי מדובר הפעם באלבום רציני. האלבום WAKA JAWAKA הוא משהו שלא נשמע קודם כמותו בקטלוג של זאפה.
להקתו התפרקה בתקופה הזו. איבוד העבודה הפתאומי גרם לכל חברי הלהקה להמשיך הלאה. הזמרים FLO AND EDDIE אף הוסיפו ושלחו מסרים רעים נגד זאפה בעיתונות. רק המתופף איינסלי דונבאר ,הקלידנים ג'ורג' דוק ודון פרסטון והגיטריסט ג'ף סימונס נשארו. לחבורה הצטרף גם הבסיסט אלכס דימוצ'וויסקי, שעבד לפני כן בלהקתו של דונבאר, THE AYNSLEY DUNBAR RETALIATION, ועם הגעתו למחנה של זאפה זכה לכינוי ERRONEUS. מדוע הכינוי הזה? זאפה הסביר: "אלכס לא היה תושב ארה"ב ולכן לא היה חבר באיגוד המוזיקאים האמריקאי. לכן לא יכולתי להשתמש בשמו המלא".
איור העטיפה, מאת מארוין מאטלסון, מראה ברז שכתוב עליו HOT איפה שיש מים חמים ו- RATS איפה שיש מים קרים. זה כנראה בשביל לומר לנו שיש כאן מין המשך ג'אזי של זאפה מאלבום הג'אז הקודם שלו HOT RATS מ- 1969.
הקטע הפותח נקרא BIG SWIFTY והוא הוקלט ב-17 באפריל 1972, עם העלאות של כלי נשיפה בתחילת חודש מאי. זאפה: "הקטע הזה בא לייצג שינוי מהיר במשקלים ריתמיים. בקטע הזה השתמשתי ברכיב יחיד ומיוחד שנבנה עבורי בשם ELECTRO WAGNERIAN. אם אתה מנגן תו אחד ומעביר אותו דרך הרכיב הזה, כל הצלילים הקשורים לו בסולם המאז'ורי מנוגנים יחד איתו".
צד ב' של התקליט נפתח עם YOUR MOUTH, ששמו המקורי היה WHERE ARE YOU COMING FROM. הזמרים בשיר הזה הם סאל מארקז, שגם ניגן אז חצוצרה עבור זאפה וכריס פיטרסון, שהיא ביתם של חצוצרן הביג בנד, צ'אק פיטרסון והזמרת קיי פוסטר.
השיר הבא הוא IT JUST MIGHT BE A ONE SHOT DEAL, שהינו תזזיתי כהרגלו של זאפה בלחניו אז. התקליט נחתם ביצירת הנושא.
עיתון STEREO REVIEW האמריקאי פרסם את ביקורתו: "בניגוד לתקליט HOT RATS, שהיה מהודק, יש בתקליט הזה מוזיקה משוחררת יותר בסגנון ג'אז. לא ברור אם זאפה רוצה באמת לנגן את הסגנון הזה או לעשות ממנו צחוק. אבל אם בסגנון הרוק זה נשאר כדבר לא ברור, בעניין הג'אז ברור כי זאפה מבצע פה פארודיה. הבה נקווה שהוא יעבור את השלב הזה שלו במהרה".
בעיתון המוזיקה CIRCUS גם לא התלהבו: "כל התקליט הזה נשמע מבולבל ומבלבל. נו טוב, אפשר לצפות למשהו אחר כשבאים לבקר תקליט של זאפה?".
ברולינג סטון נכתב בביקורת: "למרות שזה לא קורה לעיתים קרובות, בכל פעם שפרנק זאפה ממלא את מטרתו להביא את המנה הרגילה שלו עם אקוטיות, בוז, מרה וליחה, הוא יוצא לפעמים עם אלבום שהוא חוויה מוזיקלית כזו שהוא תמיד טען שהוא יכול לייצר. למעט היצירה המדהימה שהוא ומוזיקאים שלו עשו עם HOT RATS לפני שנתיים, חלק גדול מההפקה המוזיקלית של זאפה היה תזונתי מדי מכדי לתמוך ביומרותיו האמנותיות. רוב הקומפוזיציות "הרציניות" שלו הכילו השפעות גדולות מרוב המוזיקה המודרנית. מקוריות מעולם לא הייתה הצד החזק של זאפה.
התקליט החדש הוא אחד המאמצים המהנים יותר של זאפה, והוא מכיל את החומרים הטובים ביותר שהוא עשה מזה שנים. זה עשוי בהחלט להיות כתיקון בגדר של זאפה לאחר עבודתו המופלאה על 200 מוטלים, שהייתה חייבת להיות אחד הניסיונות של מוזיקאי ומלחין בכל הזמנים כדי להכפיש את עצמו.
הנגנים שהובאו עבור התקליט אינם הכוכבים שהביאו חן כה רב ל- HOT RATS. קפטיין ביפהארט ושוגרקיין האריס נעלמו, כשבמקומם פנים חדשות יותר הכוללות את טוני דוראן על גיטרת הסלייד, סל מרקס בחצוצרות, ודון פרסטון (קלידן אימהות ההמצאה המקורי) על מוג ופסנתר. הם מהווים חבורה צפופה וממושמעת.
השיר הראשון הוא אקסטרווגנזה בת 17 דקות בשם BIG SWIFTY שנע בכוח הגיטרה של זאפה וכלי הנשיפה של מרקס דרך מספיק שינויים כדי להפוך לסוויטת ג'אז מודרנית סולידית. זה משהו שצריך להעריך, למרות שהוא בהחלט יכול להישמע כיצירה של מיילס דייויס מהשורה השנייה, ואף עומד בגאווה מאחורי I SING THE BODY ELECTRIC, של להקת WEATHER REPORT.. אבל הקטע הזה טוב, הוא עומד בהאזנות חוזרות ונשנות, יחד עם קטע הנושא, שהוא אחד הדברים הטובים באלבום.
בצד השני יש את YOUR MOUTH שהוא חזרה לחוסר האכפתיות של זאפה. זה שיר חלש ונדוש, תרגיל ילדותי בתנופה איטית. IT JUST MIGHT BE A ONE SHOTt DEAL הוא מוזיקה בסגנון אימהות ההמצאה הישנות והטובות.
אולי פרנק זאפה רק נהיה רך בפעם הראשונה בקריירה שלו. או אולי זה פשוט שלב בקריירה שלו. כך או כך, התקליט החדש כנראה חסר את הברק של HOT RATS, או את היכולת לגירוי שהייתה קיימת בחלק מחומרי האימהות. זה במקרה שלו סימן לבגרות, או עדות למיצוי".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
