רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-5 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "בגלל שזה מקום כה מייאש ומטונף, נמנענו מהפיתוי להתחיל לשיר על פוליטיקה וכמה זה חרא לחיות בבירמינגהם. באנו כאסקייפיזם מזה" (ג'ון טיילור, הבסיסט של דוראן דוראן, בעיתון NME, שנת 1985)

5 ביוני 1964. בחור לונדוני בן 17 עם עיניים בצבעים שונים וחלומות גדולים, עשה את צעדיו הראשונים אל עבר תהילת עולם. קבלו את דייבי ג'ונס ולהקתו THE KING BEES, שהוציאו בדיוק ביום זה תקליטון בכורה תחת השם DAVIE JONES AND THE KING BEES. השיר המוביל? LIZA JANE. אותו ג'ונס, שלימים ישנה את שמו לדייויד בואי וישנה את פני המוזיקה הפופולרית לנצח, פיתח עם השנים שנאה עזה לתקליטון הצנוע הזה. אבל אל תטעו, מדובר פה במסמך היסטורי מרתק, הצצה נדירה לפרה-היסטוריה של אייקון.

ממכונות כביסה לחוזי הקלטות: הסיפור ההזוי מאחורי הסינגל הראשון

איך כל המבצע הזה יצא לפועל? ובכן, זה סיפור שמתחיל כמו קומדיה של טעויות. ג'ון ג'ונס, אביו התומך (אולי קצת יותר מדי) של דייויד, הגה רעיון שנשמע כמו משהו שנלקח מסרט מצחיק: הוא דחף את בנו לכתוב מכתב ללא אחר מאשר ג'ון בלום, יצרן מכונות כביסה ידוע ומשגשג, במטרה שזה ייקח את דייויד תחת חסותו וינהל אותו. כן, קראתם נכון. האב כנראה דמיין סיפור סינדרלה מוזיקלי בסגנון בריאן אפשטיין, מנהל חנות תקליטים שלא ידע על ענייני ניהול אמנים, שלקח את הביטלס והזניק אותם אל הגדולה. לתדהמת כולם, התעוזה של דייויד הצעיר (או אולי של אביו) הרשימה את בלום. במקום להציע לו חוזה כפרזנטור למכונות כביסה, הוא שלח לו מכתב תגובה עם מספר טלפון. לא של טכנאי, אלא של חברו הטוב, לזלי קון. קון, באותם ימים, היה צייד כישרונות חריף שעבד עבור המו"ל דיק ג'יימס, מי שהיה אחראי גם על הקטלוג המוקדם של הביטלס. דייויד, חדור מוטיבציה, הרים טלפון, ופגישה נקבעה.

בכיות מאחורי הקלעים ומאה לירות סטרלינג של נחמה

לאחר אודישן קצרצר, קון, שזיהה את הניצוץ והכריזמה בעיניו של ג'ונס הצעיר, הסכים לארגן לו וללהקתו כמה הופעות. והופעת הבכורה? לא פחות ולא יותר מאשר מסיבת יום הנישואים העשירי של... ג'ון בלום! האירוע, שנערך ברוב פאר והדר, הפך מהר מאוד לסיוט קטן עבור הלהקה הצעירה. חברי THE KING BEES עלו לבמה לבושים במכנסי ג'ינס, לחרדתם של האורחים המכובדים, וניגנו את הרית'ם אנד בלוז הרועש שלהם בעוצמה שגרמה לכמה מהנוכחים להתלונן על כאבי ראש. בסוף הערב, קון מצא את דייויד מאחורי הקלעים, לא חותם למעריצים חדשים, אלא פורץ בבכי תמרורים. אפילו מאה לירות הסטרלינג השמנמנות שקיבלו עבור ההופעה הכושלת לא הצליחו לנחם את הזמר הצעיר. קון, במקום לנזוף, טפח לו על השכם ואמר: "הקהל אולי לא היה בעדך הערב, אבל מספיק שיש איש אחד בחדר שהתרשם ממך מאוד – והוא עומד מולך". מילים שעודדו את רוחו.

חוזה הקלטות, החלפת שירים וקרדיט מפוקפק

הקשרים של קון פעלו כמו קסם, ותוך זמן קצר הוא השיג ללהקה חוזה הקלטות עם חברת DECCA, או ליתר דיוק, עם לייבל-הבת שלה, VOCALION. קון, איש עסקים ממולח, החליט ששירי הלהקה המקוריים אינם מסחריים מספיק, ולכן ההקלטה תכלול שירים מתוך הקטלוג של דיק ג'יימס. השיר שנבחר כצד א' היה קאבר לשיר LOUIE LOUIE GO HOME (במקור של ריצ'רד ברי). הלהקה קיבלה הקלטת דמו של השיר ממש ביום ההקלטה ונאלצה ללמוד אותו על רגל אחת. לצד ב' של התקליטון נבחר דווקא שיר מקורי שכתב דייויד יחד עם חברו הטוב ללהקה, ג'ורג' אנדרווד (זה שהרביץ בעינו של בואי והפך אותו לימים לאייקון-חייזרי ולימים יהפוך לאמן ויזואלי מוכשר ויעצב עבור בואי ואחרים אחרים עטיפות תקליטים). השניים ישבו בבית הוריו של אנדרווד, הקשיבו בריכוז לשיר LITTLE LIZA JANE של אמן הבלוז, יואי "פיאנו" סמית', והחליטו לכתוב משהו בהשראתו. את התוצאה, LIZA JANE, הם הציגו בגאווה לקון, שאהב את השיר אך גם החליט "להדביק" את שמו כשותף לכתיבה – מהלך לא נדיר באותם ימים מצד מנהלים זריזים. דייויד, אגב, עוד שיחק עם הרעיון לקרוא לעצמו טום ג'ונס, אך נסוג בו במהירות כשהבין שזמר וולשי אחר עם שם זהה (ומקורי מלידתו!) כבר החל לפרוץ לתודעה.

הקלטות מתוחות וטכנאי אגדי אחד

שני השירים הוקלטו באולפני BROADHURST GARDENS בלונדון. מאחורי הקונסולה ישב טכנאי צעיר ומבטיח בשם גלין ג'ונס. השם הזה אולי לא אומר לרבים הרבה כרגע, אבל גלין ג'ונס הפך לאחד מטכנאי הקול והמפיקים החשובים בתולדות הרוק, ועבד עם ענקים כמו הרולינג סטונס, לד זפלין, איגלס, המי, ואפילו נגע קלות בביטלס. במהלך סשן ההקלטות של LIZA JANE, גלין, שכבר אז הפגין מקצוענות חסרת פשרות, נאלץ להתמודד עם גיטרה לא מכוונת מצדו של אנדרווד, מה שהוביל למתח קל באולפן. לא בדיוק ההתחלה החלקה ביותר.

כישלון צורב, ביקורת פושרת ופירוק מהיר

ההקלטה הסתיימה, התקליטון המיוחל יצא לאוויר העולם, ובאותו יום הופיעה הלהקה במסיבת ריקודים מקומית, כשהיא מלאת תקווה. אך המציאות טפחה על פניה. הוויניל השחור, שהסתובב במהירות 45 סל"ד, פשוט לא הצליח להמריא. הוא לא נכנס למצעדים, לא זכה להשמעות ברדיו, ובאופן כללי, נבלע בשקט יחסי. חברי הלהקה חשו תסכול עמוק, מרגישים כמו ברגים קטנים במכונה גדולה ולא מובנת. עיתון המוזיקה NME טרח לפרסם ביקורת קצרצרה ולא מחמיאה במיוחד: "השיר חסר מלודיה, אך יש פיצוי מסוים בצורת קצב נהדר ורעשנות". נו, לפחות מישהו שם לב.

קון, שלא אמר נואש, השתמש בקשריו והצליח "להשחיל" את התקליטון לתוכנית טלוויזיה פופולרית מאוד בבריטניה באותה תקופה, JUKE BOX JURY. בתוכנית, פאנל של ידוענים האזין לשירים חדשים והצביע האם הם HIT או MISS. דייויד, מן הסתם, ישב בבית מול המרקע, כוסס ציפורניים במתח. LIZA JANE הושמע, והשופטים – השחקניות הנוצצות דיאנה דורס וג'סי מאתיוס, והאמרגן הוותיק באני לואיס – פסקו פה אחד: זה MISS. כישלון צורב בפריים טיים. היחיד שהעז לחשוב אחרת והצביע בעד השיר כלהיט פוטנציאלי היה הקומיקאי צ'ארלי דרייק.

כמה שבועות לאחר השידור, לתדהמת חבריו, דייויד ג'ונס פירק את THE KING BEES. אבל זה, כמובן, היה רק עוד עיקול בדרך הארוכה והמפותלת שהובילה אותו להיות דייויד בואי. התחנה הבאה שלו הייתה להקה בשם THE MANNISH BOYS. השאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה רוויית נצנצים, שינויי תדמית, ומוזיקה שהגדירה מחדש את גבולות הפופ והרוק. וכל זה התחיל, תאמינו או לא, עם תקליטון אחד ותעשיין מכונות כביסה.

ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

חדש - תקליטון רוק קלאסי אמיתי יוצא לאור!

ב-5 ביוני 1970 העולם קיבל זריקת אנרגיה ישירה לווריד עם יציאת התקליטון החדש של להקת דיפ פרפל, כשעל צד א' התנוסס בגאון השיר BLACK NIGHT. בואו נגלה איך זה נולד משכרות, "השראה" מפתיעה ושם מקורי... מפתיע עוד יותר!

רגע, מה שמענו שם ברקע? מישהו צעק "גניבה מוזיקלית"? ובכן, אתם לא טועים לגמרי! הגיטריסט המוכשר עד כאב, ריצ'י בלקמור בכבודו ובעצמו, הודה מאוחר יותר באשמה קלה: הריף המרכזי והממכר של השיר "נשאב" בהשראת השיר SUMMERTIME בביצועו של ריקי נלסון משנת 1962. כן, כן, אותו ריקי נלסון, אליל הרוק'נ'רול. מי היה מאמין?

הסיפור שלנו מתחיל עם סיום הקלטות התקליט המכונן DEEP PURPLE IN ROCK. חברי הלהקה היו מרוצים עד הגג. אך למנהלים בחברת התקליטים EMI היו תוכניות אחרות. "זה נהדר, חברים", הם אמרו (בטח במבטא בריטי כבד), "אבל איפה הלהיט? איפה השיר שנוכל להוציא על תקליטון ויכבוש את המצעדים?" כשחברי דיפ פרפל – איאן גילאן הסולן הצרחן המרשים, ריצ'י בלקמור הגיטריסט הווירטואוזי, ג'ון לורד הקלידן הקלאסי, רוג'ר גלובר הבסיסט היצירתי ואיאן פייס המתופף האנרגטי, ההרכב הקלאסי המכונה MARK II – לא ממש התלהבו מהרעיון. באותה תקופה, להוציא תקליטון נתפס כמעט כבגידה בערכי הרוק האמיתי, סוג של התמסחרות. להקות רבות, ודיפ פרפל ביניהן, ראו עצמן חלק מהזרם המחתרתי, האוונגרדי, ולא כספקיות להיטים לרדיו. אבל EMI, אחת מענקיות המוזיקה, לא ויתרה. היא רצתה תקליטון, ועכשיו!

בסופו של דבר, הושגה פשרה מתוחכמת: דיפ פרפל יקליטו שיר חדש במיוחד עבור התקליטון, והוא לא ייכלל בתקליט הארוך IN ROCK. כך, כולם יהיו מרוצים – הלהקה תשמור על "טוהר" התקליט, וחברת התקליטים תקבל את היהלום הקטן שלה. וכך, ב-4 במאי 1970, נכנסה הלהקה לאולפני DE LANE LEA בלונדון שהיו מצוידים בשמונה ערוצי הקלטה – טכנולוגיה מתקדמת לאותה תקופה. אבל המוזה? היא החליטה לשחק מחבואים.

וכאן הסיפור מקבל תפנית משעשעת, כפי שסיפר בסיסט הלהקה, רוג'ר גלובר: "אני מת על איך שהשיר הזה נולד. זה קרה לילה אחד באולפן, אחרי שסיימנו את העבודה על התקליט DEEP PURPLE IN ROCK, והחבר'ה מחברת התקליטים התחילו לצעוק שהם לא מוצאים שם שום דבר שמתאים לתקליטון. אנחנו בכלל לא ראינו את עצמנו כלהקת סינגלים. בילינו אחר צהרים שלם בניסיונות כושלים להמציא ריף קליט, אבל שום דבר לא יצא. בסוף, החלטנו לוותר ולרדת לפאב השכונתי. נשארנו שם עד שעת הסגירה, וכשחזרנו לאולפן, ריצ'י בלקמור ואני היינו, איך לומר, לא לגמרי מפוקסים, בלשון המעטה – שיכורים כלוט! ריצ'י הרים את גיטרת הפנדר סטרטוקאסטר שלו והתחיל לנגן את מה שעתיד היה להפוך לריף של BLACK NIGHT. מיד אמרתי לו 'כן! זה זה! זה נשמע פנטסטי! בוא נקליט את זה מיד!'. אבל אז הוא עצר ואמר שזה בעצם ריף של ריקי נלסון. אז אמרתי לו שאין מצב שנשתמש בזה. הוא שאל 'למה לא? שמעת את זה פעם?'. עניתי שלא, והוא סיכם: 'אתה רואה?'..." וכך, בהשראת האלכוהול והאדישות הקלה, נולד הריף האדיר.

אבל רגע, הסיפור מסתבך! דיפ פרפל לא היו היחידים ש"שאלו" את הריף הזה או דומה לו. להקת הרוק הפסיכדלי האמריקאית THE BLUES MAGOOS הקדימה אותם עם שירה WE AIN'T GOT NOTHIN' YET משנת 1967, שכלל ריף דומה להפליא. ולא רק זה, הזמר איאן גילאן הודה מאוחר יותר שאת קצב התופים והבס של BLACK NIGHT הם "השאילו" מהשיר ON THE ROAD AGAIN של להקת הבלוז-רוק האמריקאית CANNED HEAT משנת 1968. נראה שההשראה פשוט ריחפה באוויר באותן שנים!

בחזרה לאולפן: שלוש שעות אינטנסיביות הספיקו כדי להפיק את התוצאה הסופית, לאחר לא פחות מ-14 טייקים עד שהלהקה הייתה מרוצה מהביצוע. עכשיו רק נשאר לכתוב מילים. גילאן וגלובר, עדיין תחת השפעה אלכוהולית ניכרת, ניגשו למלאכה. גילאן סיפר: "לקחנו את שם השיר משיר ישן של ארת'ור אלכסנדר (זמר נשמה אמריקאי). היה קשה מאוד לכתוב את המילים כי היינו במצב של שכרות מתקדמת. אז פשוט כתבנו את המילים הכי בנאליות וחסרות פשר שעלו לנו בראש. מה לעזאזל זה DARK TREE (עץ אפל) ו-ROUGH SEA (ים סוער)? אני ממש צחקתי מהמילים המטופשות האלה כשכתבנו אותן". אולי דווקא חוסר ההיגיון הזה הוא חלק מהקסם.

והנה עוד פרט פיקנטי לסיום: לפי הרישומים על קופסת סליל ההקלטה המקורי, השם הראשוני שהעניקו חברי הלהקה ליצירה היה – FART. כן, קראתם נכון. למרבה המזל, מישהו התעשת והשם הוחלף ל-BLACK NIGHT המוכר והאהוב.

השיר BLACK NIGHT הפך להצלחה מסחררת והפך לאחד ההמנונים הגדולים של הלהקה ושל הרוק הכבד בכלל. הוא הראה שגם להקת רוק "רצינית" יכולה לייצר להיט קליט מבלי לאבד את הזהות שלה, ואולי, רק אולי, קצת אלכוהול והשראה ממקורות לא צפויים הם כל מה שצריך בשביל ליצור קלאסיקה. מי יודע, אולי בפעם הבאה שאתם בפאב, גם לכם יצוץ איזה ריף גאוני? רק אל תשכחו לתת קרדיט!

והנה ביקורת אישית שלי על השיר BLACK NIGHT

ובכן, לדעתי זה לא השיר הטוב ביותר של דיפ פרפל אך הוא קלאסיקה ברורה שקשה לעמוד בפניה. יש בו אנרגיה ברורה שהופעת את העסק להמנון רוק אייקוני שממשיך לרתק אותי - ולא משנה כמה פעמים כבר הקשבתי לו (והרבה!). בתור חובב ותיק של רוק קלאסי, אני יכול לומר בביטחון ששיר זה הוא תוספת חיונית לאוסף של כל חובב מוסיקת רוק. עם זאת, אינני מבין מדוע נעשה לו, במקור, מיקס כה תפל שגורם לצליל הכללי להיות שדוף מדי. מי שרוצים לשמוע את השיר במלוא תפארתו, גשו לגירסת הבונוס שיצאה במהדורת הרימסטר (בדיסק) לאלבום DEEP PURPLE IN ROCK. שם, בנוסף למיקס משופר, תקבלו גם סיומת ארוכה יותר.

השירה של איאן גילאן פה פשוט יוצאת מן הכלל. ההגשה העוצמתית והכריזמטית שלו מחייה את השיר, וממלאת אותו במנעד הווקאלי הנלהב שלו. אחד המאפיינים הבולטים של השיר הוא עבודת הגיטרה המחשמלת של ריצ'י בלאקמור. הריפים האיקוניים והסולו הבאמת מיוחד שלו הם לא פחות ממעוררי השראה. הווירטואוזיות של בלאקמור מוצגת במלואה כשהוא מנווט ללא מאמץ (כך זה נשמע, בכל אופן...) ומזריק לשיר מנה של אדרנלין טהור. ברצוני לשבח גם את איאן פייס שמרהיב פה במעברי תופים שגורמים לתחושת השאפל (SHUFFLE) להתיישר לכמה שניות ולחזור בחזרה לשאפל.

בנוגע לאורגן ההאמונד של ג'ון לורד, שמחובר לאפקט פאז והינו נטול מגבר לזלי - זה השלב בו לורד הפך מאורגניסט קלאסי לאורגניסט שבא לחזק את הקצב (ריפים) של דיפ פרפל. נראה כי בגלל הגחמה שלו להלחין קונצ'רטו ללהקה ותזמורת, שנה לפני כן, הוא נדחק הצידה לטובת גחמותיו של בלאקמור לעשות רק רוק כבד ובלי תזמורות יותר. עם זאת, סולו ההאמונד שלו, באמצע השיר, תמיד מהנה להקשבה וללא התחכמות יתר - כי הוא תמיד ידע לבחור בקפידה את הצלילים הנכונים לסולואים שלו - "מיי סוויט לורד!"

מבחינה מילולית, אין מה לחפש בשיר זה משמעויות נסתרות ועמוקות. זו פשוט מוסיקה שנועדה לשתי מטרות ברורות - לכייף ולעשות הרבה כסף. אין שום רע בכך, כשזה נעשה כמו שצריך, כמו פה.

וב-5 ביוני 1970 רעדה אדמת אנגליה (וגרמה לכמה כוסות תה ליפול מהשולחן) כשהתקליט הגורלי DEEP PURPLE IN ROCK נחת בחנויות. התקליט הזה לא סתם "יצא", הוא התפוצץ והפך לאבן דרך מונומנטלית בתרבות הרוק הקלאסי, לא פחות.

אני מדבר כמובן על ההרכב השני והמיתולוגי של הלהקה, זה שמאז ועד היום מכונה ביראת כבוד DEEP PURPLE MARK 2: איאן גילאן, הווקאליסט עם מיתרי הפלדה; ריצ'י בלקמור, קוסם הגיטרה המיוסר והגאון; ג'ון לורד קיסר ההאמונד, רוג'ר גלובר הבסיסט עם הגרוב הבלתי נגמר; ואיאן פייס, המתופף שהוא מכונת קצב אנושית. חמישייה ששינתה את פני המוזיקה.

התקליט נפתח בבום על-קולי, SPEED KING שמו, פצצה חשמלית חסרת רחמים שבאה להבהיר לכל מאזין תמים: החבר'ה האלה מצאו את הסאונד החדש שלהם, והם מאוד, מאוד גאים בו. ביי ביי לעיבודים המתוחכמים והפסיכדליים משהו של ארבעת התקליטים הקודמים (שהיו מעולים בפני עצמם, אבל זה סיפור אחר). שלום ליצירה חדשה, מושחזת, בועטת, רוק'נ'רול טהור ומזוקק. המון רוק! כמו שהם בעצמם הכריזו – DEEP PURPLE IN ROCK!

מי ששמע את התקליט הזה לראשונה אז (או מאז, זה עובד כל פעם), חטף הלם. מסך המוזיקה הדחוס, העוצמתי, שהושפרץ מהרמקולים היה לא פחות ממטלטל. יש הטוענים שזו חוויה דומה בעוצמתה ל... ובכן, נגיד שזו חוויה ראשונית ומרגשת מאוד בחיים. ולחברי הלהקה עצמם? לא היה להם מה להפסיד כשהם נכנסו להקליט את היצירה הזו. עד אז, דיפ פרפל, שהחלה את דרכה תחת שם זה בשנת 1968, לא רשמה הצלחה מסחרית פנומנלית. הסינגל הראשון שלה, HUSH, אמנם התברג יפה במצעדים בארה"ב והפך לקלאסיקה, אבל מאז הם נחשבו בעיקר ללהקה איכותית אך מחתרתית.

מה קרה קצת לפני בוא התקליט הזה?

שנת 1969 הייתה שנת מפנה. הסולן רוד אוונס והבסיסט ניק סימפר קיבלו הודעת פיטורין לא נעימה כשעוד קודם, שלושת המוסקטרים הנותרים – בלקמור, לורד ופייס – כבר ערכו חזרות סודיות עם מחליפים פוטנציאליים. בלקמור, בפרט, היה נחוש למצוא סולן חדש, כריזמטי ובעל יכולות ווקאליות מרשימות, כזה שיוכל לעמוד בגאון מול ענקים כמו רוברט פלאנט מלד זפלין, שכבר החלה לעשות גלים. ואז הוא הגיע: איאן גילאן, בחור צעיר עם גרון שיכול היה לנפץ זכוכית משוריינת. גילאן הביא איתו חבר, בסיסט מוכשר בשם רוג'ר גלובר. גילן, אגב, ידע לצרוח. הו, כמה שהוא ידע לצרוח. אם תקשיבו היטב לזמר הבריטי ארתור בראון (זה מהלהיט FIRE), תזהו מיד את מקורות ההשראה לסגנון הצרחני הזה.

אחרי סינגל אחד קצת תמוה בניחוח גוספל בשם HALLELUJAH ותקליט שלם שהיה בעצם הקלטה חיה של יצירה קלאסית של ג'ון לורד עם תזמורת (CONCERTO FOR GROUP AND ORCHESTRA המפורסם), חברי דיפ פרפל סוף סוף התפנו לחזור לאולפן כדי לצקת על ויניל את הסאונד החדש והמחוספס שלהם. בלקמור הציב אולטימטום לשאר החברים: "אם הרעיון המוזיקלי שתביאו לא יהיה דרמטי ומרגש – אין לו מקום בתקליט הזה". נראה שהאיום עבד.

אחת התמונות הזכורות ביותר לחברי הלהקה מאותן הקלטות הייתה המחוגים של המיקסרים באולפן, שפשוט רקדו כל הזמן מעבר לקו האדום. במילים אחרות, הווליום שהלהקה ניגנה בו באולפן היה ח-ז-ק. מאוד ח-ז-ק. הקטע הראשון, SPEED KING, התחיל את דרכו תחת השם הזמני KNEEL AND PRAY. אחרי כמה שיפוצים קוסמטיים וזריקת מרץ מוזיקלית, הוא הפך למפלצת הפתיחה המוכרת. הוא פותח את התקליט בהפגזה כל כך אדירה, עד שחברת התקליטים האמריקנית חששה שהקהל מעבר לים יקבל התקף לב קולקטיבי ויוותר על המשך ההאזנה. לכן, בגרסה האמריקנית, קטע הפתיחה האינסטרומנטלי הרועש נחתך החוצה. בושה וחרפה! רוג'ר גלובר סיפר פעם בראיון שהוא זוכר איך ג'ון לורד הקליט את סולו ההאמונד שבא אחרי הפתיחה הרועשת. לדבריו - באמצע הסולו, לורד טעה בתו אחד. אבל במקום לעצור הכל ולהתחיל מחדש, האורגניסט האדיר הזה פשוט המשיך ואילתר ירידה כרומטית מבריקה שהובילה אותו בחזרה למקום מבטחים מוזיקלי, והכל התחבר בצורה מושלמת לשיר. גאונות ספונטנית. ואת השם SPEED KING? גלובר הגה אותו כשעבר ליד מכבסה אוטומטית בשם SPEED QUEEN – רשת מכבסות שפעלה אז.

הקטע השני בתקליט, BLOODSUCKER, ממשיך את הקו התוקפני, עם צרחה אימתנית נוספת של גילאן ודואט סולואים מסחרר בין הגיטרה של בלקמור לאורגן של לורד. מאחורי המילים הזועמות מסתתר סיפור עסיסי: גילאן כתב את השיר בעקבות ריב קטן אך משמעותי עם הנהלת הלהקה. הוא העז לבקש מהמנהל, ג'ון קולטה, מקדמה צנועה של עשרים ליש"ט (סכום פעוט גם אז), אותה הבטיח להחזיר. המנהל סירב, וגילאן, רותח מזעם, תיעל את כל התסכול שלו למילים הארסיות של השיר. שימו לב במיוחד לבית האחרון – ותקבלו את התמונה המלאה. אחרי שתדעו את זה, לא תשמעו את השיר הזה באותו אופן.

היהלום שבכתר

אבל היהלום שבכתר של צד א' בתקליט הוא כמובן CHILD IN TIME. יצירת מופת אנטי-מלחמתית אפית, עוצרת נשימה. עבור רבים, ההקלטה הזו היא שיא השיאים של ההרכב הזה. אבל רגע, יש פה קאץ' קטן (או גדול, תלוי את מי שואלים): היצירה היא למעשה עיבוד מחדש, ובלי לתת קרדיט (אופס!), ליצירה של להקה אמריקנית בשם IT'S A BEAUTIFUL DAY. הקטע המקורי נקרא BOMBAY CALLING ונמצא בתקליט הבכורה שלה. הסיפור מספר שבאחד הסשנים באולפן, ג'ון לורד החל לנגן באופן ספונטני את המנגינה במהירות המקורית. שאר חברי הלהקה התלהבו מהלחן ויעצו לו להאט את הקצב. וכך, לאט לאט, נולדה המפלצת המדהימה שאנחנו מכירים כ-CHILD IN TIME.

ההיסטוריה גם זוכרת מכתב למערכת עיתון המוזיקה מלודי מייקר, בו קורא נבון בשם פיליפ קריימר ציין שדיפ פרפל כנראה "שאלו" את הלחן. ומי קפצה מיד להגיב? לא אחרת מאשר אמו של ג'ון לורד! היא כתבה: "בנוגע למכתבו של פיליפ קריימר, דיפ פרפל ביצעה את CHILD IN TIME מול קהל בהופעתה ברויאל אלברט הול, ב-24 בספטמבר 1969, וניגנה אותו בהופעותיה כבר כמה חודשים לפני כן. אז יכול להיות שמר קריימר שם את העגלה לפני הסוס? בלי כוונה, כמובן". ובכן, גברת לורד היקרה, עם כל הכבוד, מה לעשות ובנך אכן העתיק? לפחות הוא עשה את זה בסטייל ובגאונות כזו שהעיבוד עלה על המקור בכמה רמות. איאן גילאן, מצידו, הגיע בקטע הזה לרמות דרמה ווקאלית וצרחות שהפכו מאז לחלק בלתי נפרד מהפנתיאון של הרוק. משנות התשעים ואילך, הוא סירב לעיתים קרובות לשיר את השיר הזה בהופעות, מתוך הבנה כואבת שכבר לא יוכל להגיע לאותן רמות ווקאליות אדירות של פעם. השיר הפך עבורו למעין אבן ריחיים מוזיקלית.

למרות שהתקליט הפך באופן מיידי לקלאסיקה נערצת, לא כל חברי הלהקה היו מאושרים עד הגג מהתוצאה הסופית בהתחלה. רוג'ר גלובר, למשל, חש שהלהקה לא לגמרי "יושבת" יחד מבחינה מוזיקלית, שהדברים לא מספיק מהודקים. כשהעז להביע את דעתו בקול רם באוזני חבריו, הוא חטף מבט נוקב מג'ון לורד, שצרח עליו שהוא פשוט טועה בגדול. לורד המשיך וטען בתוקף שאם התקליט היה יכול להיות טוב יותר – אז הוא היה טוב יותר. והוא חתם את נאומו במשפט האלמותי: SO SHUT THE FUCK UP. ובמבט לאחור, הצדק כנראה היה עם לורד. כל שיר בתקליט הזה הוא יצירת רוק באוקטן גבוה במיוחד.

ויש עוד פנינים כבדות:

יש את השיר על הבחורה שמוציאה את שיניה ותולשת את שיערה כך שהיא נראית כמו שבר כלי (טוב, זו פרשנות חופשית למילים של LIVING WRECK). ויש את מעוף העכברוש התזזיתי, FLIGHT OF THE RAT, שפותח את הצד השני של התקליט בסערה. ויש גם קפיצה אל תוך האש ב-INTO THE FIRE עם גרוב כבד ועסיסי. והיהלום החבוי, השיר שחותם את התקליט במפגן רוק אדיר ונדיר, HARD LOVIN' MAN, שם בלקמור ולורד מתעלים על עצמם בסולואים ברמה סופר-גבוהה, אנרגטית, משוחררת ומרהיבה. פשוט לא עושים דברים כאלה היום וחבל.

רוג'ר גלובר הציע פעם תאוריה מעניינת מדוע התקליט יצא כל כך "כבד": "למרות שאני מאמין שהרבה מזה בא מהכימיה שהייתה בלהקה. כשפגשתי את הלהקה לראשונה, חבריה נהגו להתאמן בבניין שהיה בו המון הדהוד. זה היה צליל נוראי. כמו כן, לא נהגתי עד אז לג'מג'ם עם להקות, אלא ללמוד שיר מראש ולהגיע לחזרה כדי לנגן אותו. כך שהמפגש עם דיפ פרפל היה עבורי כהתגלות. אהבתי מאד את הווליום שהם השתמשו בו. לא היה אכפת להם מה יגידו על כך. אבל הסיבה העיקרית הייתה שמהרגע בו הצטרפתי, נודע לי שאעשה עם הלהקה הופעה ברויאל אלברט הול ועם תזמורת פילהרמונית. ג'ון לורד כתב יצירת קונצ'רטו. ואכן, הקונצ'רטו הזה היה, נדמה לי, ההופעה השמינית שלי בלהקה, כך שהמדיה מיד נחשפה אלינו. ג'ון לורד הפך בעיניהם למלחין העיקרי בלהקה ולחוד החנית בה. ריצ'י ממש התעצבן מזה. גם האחרים לא אהבו את זה, כי ג'ון לא היה המנהיג. היינו להקה דמוקרטית. אנשים התחילו לתפוס את הלהקה באופן שגוי, ומזה צץ הרצון לעשות משהו שונה לגמרי, משהו שיחזיר את הפוקוס לרוק". ואכן, הם עשו זאת, ובגדול.

ומה עם העטיפה האייקונית?

הרעיון המקורי לעיצוב הגיע ממנהל הלהקה דאז, טוני אדוארדס. הוא רצה לחקוק את פני חברי הלהקה בהר ראשמור, כמו הנשיאים האמריקאים. חלק מחברי הלהקה, איך לומר, לא ממש התלהבו מהרעיון הפומפוזי, אבל המילה האחרונה אז לא הייתה שלהם אלא של המנהל. אדוארדס הנמרץ רץ לחפש תמונה הולמת של הר ראשמור בשווקי הפשפשים של לונדון (כי אינטרנט, כידוע, עוד לא היה בנמצא אז). סוכנות העיצוב הלונדונית NESBIT, PHIPPS AND FROOME קיבלה על עצמה את המשימה. האנשים בה לקחו תמונות של חברי הלהקה והדביקו אותן (פשוטו כמשמעו) על התמונה הקיימת של הר ראשמור. מיותר לציין שניסיונות הטשטוש של קווי ההדבקה לא תמיד צלחו במאה אחוז, ואם מסתכלים מקרוב אפשר לראות את החיבורים. הפונט המיוחד שבו כתוב שם הלהקה והתקליט עוצב גם הוא באותה סוכנות. מכיוון שלא מצאו פונט קיים שייצג היטב את המוזיקה הבועטת של הלהקה, הוחלט פשוט להמציא פונט כזה. עיצוב הפונט נעשה באופן ידני, עם צבע שחור. וההעתקה של העטיפה הקדמית גם לצד האחורי? זה לא היה מהלך אמנותי מתוכנן, אלא פשוט תוצאה של מחסור בזמן לקראת תאריך היעד של הוצאת התקליט.

ולקינוח, קוריוז ישראלי קטן: בהדפסה הישראלית המקורית של התקליט, שעלה לצרכן המקומי 17.90 לירות ישראליות (סכום לא מבוטל דאז), התגלתה שגיאה מביכה בכיתוב על המדבקה של התקליט עצמו. שמותיהם של איאן גילאן ורוג'ר גלובר הודפסו כ-GILIAN (במקום GILLAN) ו-CLOVER (במקום GLOVER). נו, ככה זה אצלנו, לא? אפילו בקלאסיקות רוק עולמיות, אנחנו חייבים להשאיר את החותם הישראלי השכונתי הייחודי שלנו.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים את DEEP PURPLE IN ROCK, תגבירו את הווליום ותיזכרו בכל הסיפורים, הדרמות הקטנות, והגאונות המוזיקלית העצומה שהפכו את התקליט הזה לאחד הגדולים והמשפיעים ביותר בתולדות הרוק. רוק און!

בואו לשמוע את CHILD IN TIME כפי שמעולם לא שמעתם:

ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616459

גם זה קרה ב-5 ביוני: אוקיי, קבלו את החדשות הכי חמות מהעבר, כאילו יצאו הרגע מהמכבש של עיתון פופ מדליק במיוחד! תתכוננו לצחוק, להתרגש, ואולי אפילו להזיל דמעה נוסטלגית. הנה זה בא:

טרגדיה בבריכה: סוף עצוב למתופף סטילי דן המקורי

בשנת 1990, עולם המוזיקה נפרד בצורה מצערת מג'ים הודר, המתופף המקורי של להקת סטילי דן, והוא רק בן 42. הודר, מי שתופף בקלאסיקות כמו DO IT AGAIN ו- REELING IN THE YEARS מתוך תקליטי המופת הראשונים, נמצא ללא רוח חיים בקרקעית בריכת השחייה בביתו. חבר שהגיע למקום בשעת לילה מאוחרת גילה את המחזה הנורא והזעיק רופאים, אך להם לא נותר אלא לקבוע את מותו. הבדיקות שלאחר המוות גילו בדמו כמות אלכוהול שהייתה גבוהה פי שלושה מהמותר על פי חוקי קליפורניה. מסתבר שבתקופתו האחרונה, הודר שקע בשתייה מרובה, אותה שילב עם בליעת כדורי ואליום – קוקטייל מסוכן לכל הדעות.

הודר הצטרף לסטילי דן בשנת 1972, והיה חלק אינטגרלי מההרכב שהקליט את שלושת התקליטים הראשונים והמצליחים: CAN'T BUY A THRILL, COUNTDOWN TO ECSTASY, ו-PRETZEL LOGIC. אולם, אז החליטו שני המוחות המרכזיים בלהקה, הבסיסט וולטר בקר והקלידן-זמר דונלד פייגן, שדי להם מהפורמט של להקה מלאה, והם מעדיפים לתפקד כצמד ששוכר נגנים לפי הצורך. הפרפקציוניזם חסר הפשרות של בקר ופייגן באולפן, והדרישות המוזיקליות הנוקשות שהציבו, היו כנראה גדולות על הודר, והוא מצא את עצמו מחוץ להרכב. בצער רב, הוא המשיך לעבוד כנגן הקלטות שכיר עבור אמנים אחרים, אך נראה שההדחה מסטילי דן וההתנהלות האישית הלא אחראית הובילו אותו, בסופו של דבר, אל התחתית – תרתי משמע.

בום! גרנד פ'אנק ריילרואד שוברים את שיא המכירות של הביטלס ב-SHEA!

שנת 1971 תיזכר כשנה בה הר הגעש ממישיגן, להקת גרנד פ'אנק ריילרואד, התפוצץ בעוצמה מסחררת! מכירת הכרטיסים להופעתם באצטדיון SHEA בניו יורק, אותו אצטדיון שזכה לארח את הביטלס שנים ספורות קודם לכן, הפכה להיסטריה מוחלטת. כל הכרטיסים, עד האחרון שבהם, נחטפו תוך 72 שעות בלבד! הטירוף הזה הכניס לקופת הלהקה סכום פנומנלי של 306,000 דולר, ובכך עקף את השיא הקודם, אותו קבעו הביטלס בשנת 1966 עם 304,000 דולר. האמרגן האגדי סיד ברנשטיין, שהיה אחראי להבאתם של הביטלס ל-SHEA, לא הסתיר את התפעלותו והעיר בהומור בריא: "לעולם לא הייתי אומר שמישהו יותר פופולרי מהביטלס, אבל המעריצים של גרנד פ'אנק בהחלט הגיבו מהר יותר ובהתלהבות מסוג אחר". תאמינו או לא, למעלה מ-21,000 מעריצים נלהבים התייצבו באצטדיון עם פתיחת מכירת הכרטיסים בבוקר, כשחלקם, חמושים בשקי שינה ובתקווה גדולה, חיכו שם בסבלנות אין קץ יותר מעשרים וארבע שעות לפתיחת הקופות!

מתבודדי הרמן בתל אביב וחיפה - כובשים את ישראל!

בשנת 1969 נחתה בישראל להקת מתבודדי הרמן בראשותו של הסולן פיטר נון. הלהקה, שכבשה את המצעדים עם להיטי ענק כמו NO MILK TODAY , MRS. BROWN, YOU'VE GOT A LOVELY DAUGHTER ו- I'M INTO SOMETHING GOOD, הופיעה באולם סינרמה בתל אביב. ההיסטריה הייתה בשיאה, והקהל הישראלי זכה לטעום מקרוב את טעם הפופ הבריטי המשובח. שלושה ימים לאחר מכן, המשיכה החבורה העליזה צפונה והרעידה גם את חיפה בהופעה נוספת. גם אז לא היה חלב...

הדואט הנשכח: כשג'ימי הנדריקס ודאסטי ספרינגפילד עשו היסטוריה (שנמחקה?)

תאריך הקסם: 5 ביוני 1968. ג'ימי הנדריקס וחבריו לשלישיית האקספריינס התייצבו באולפן טלוויזיה באנגליה. המטרה: הצטלמות לתוכניתה של לא אחרת מאשר מלכת הנשמה הבריטית, דאסטי ספרינגפילד, תוכנית שנקראה בפשטות IT MUST BE DUSTY. הנדריקס, כהרגלו, נתן שואו מחשמל וביצע שם את STONE FREE וגרסה מקוצרת ובועטת של VOODOO CHILD. אבל רגע, זה עוד לא הכל! הפנינה האמיתית, היהלום שבכתר התוכנית, הגיע בדמות דואט נדיר וחד פעמי שהנדריקס וספרינגפילד ביצעו יחדיו לשיר MOCKINGBIRD. תארו לעצמכם את השילוב – הגיטרה הפראית של ג'ימי והקול העוצמתי של דאסטי! התוכנית שודרה ב-12 ביולי, אך מאז, באופן מסתורי ומצער, נעלמו עקבותיה של ההקלטה המקורית. השריד היחיד הידוע כיום הוא סרט שמונה מילימטר דהוי, שצילם מעריץ נלהב היישר ממסך הטלוויזיה שלו. דאסטי ספרינגפילד עצמה סיפרה לימים: "אני זוכרת את זה. אני זוכרת את הריגוש שהיה שם. אהבתי את הצליל שג'ימי הביא לשם. אני לא זוכרת איך התוצאה יצאה, כי הכל היה ממש נמהר אז. רק המחשבה לעשות איתו דואט הייתה דבר היסטרי. אני זוכרת את הרעש האדיר שיצא מהמגברים שלו". מי ימצא את ההקלטה האבודה ויזכה בתהילת עולם?

רינגו ופול מהמרים: "הביטלס? פארודיה! לעולם לא ננגן יחד שוב!"

שנת 1974, והרוחות סביב פירוק הביטלס עדיין סוערות. רינגו סטאר החליט לשים סוף לשמועות (או אולי סתם לעשות קצת כסף על הדרך?) והכריז בפני עיתונאים בלונדון: "אני מתערב עם כל אחד על 1,000 ליש"ט שהביטלס לעולם לא ינגנו יחד שוב. לא השנה, או לצורך העניין, אף פעם. כולנו עושים את שלנו ואנחנו עסוקים מכדי לעשות את זה שוב ביחד". כשחברו ללהקה, פול מקרטני, שמע על ההתערבות הנועזת של רינגו, הוא לא נשאר חייב והגיב בסטייל: "אני מתערב על אותו סכום!".

הקציר מתחיל: BARCLAY JAMES HARVEST מוציאים תקליט בכורה

בשנת 1970, סצנת הפרוג-רוק הבריטית קיבלה חיזוק משמעותי עם יציאת תקליט הבכורה של להקת BARCLAY JAMES HARVEST. התקליט, שנקרא בפשטות על שם הלהקה, הוקלט באולפני אבי רואד, מה שכבר העיד על רצינות כוונותיהם. מתופף הלהקה, מלווין פריצ'רד, שפך קצת אור על תהליך ההקלטה המורכב בראיון לעיתון ביט אינסטרומנטל: "יהיו לנו בתקליט תופים, בס, מלוטרון, פסנתר, אורגן, גיטרה כפולה, תזמורת, שירה ואפקטים. לקח זמן להבין איך לעשות את זה, כי לא רצינו לחבר את הבס והתופים באותו ערוץ, ורצינו גם לקבל את אפקט הסטריאו של הגיטרות. אז בסופו של דבר השתמשנו בשתי מכונות עם שמונה ערוצים".

הביקורות, כצפוי מתקליט בכורה כה יומרני, היו מעורבות: בעיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY נכתב: "השיר הראשון בו מזכיר לי את להקת THE GROUNDHOGS בתקליט שלהם BLUES OBITUARY והשיר האחרון מזכיר לי את KING CRIMSON. בכל מה שנמצא ביניהם יש מוזיקליות טובה, אבל אין פה משהו שיגרום לך לרצות לשמוע את זה שוב מיד". אאוץ'. בעיתון DISK AND MUSIC ECHO נכתב: "זה תקליט מצוין עם סאונד נהדר ועשיר שלפעמים נשמע כפסקול לסרט מרהיב. זו חוויית האזנה טובה מאד". הופה, יש לנו פה מעריצים! ב-MUSIC NOW: "הלהקה הזו הפכה כבדה יותר ממה ששמענו בתקליטונים שלה אבל המוזיקה בבסיסה דומה - זורמת, מתוזמרת ומוקדשת לארץ ולמזג האוויר. נשמע לי שהם חלודים פה ושם". חלודים?! וב-RECORD RETAILER: "זה תקליט בכורה מרשים מאד מרביעייה, שכמו הרבה להקות אחרות הכניסה את כלי המיתר לצליל שלה. זה תקליט נוצץ עם עטיפה טובה. זה ודאי יעורר עניין, למרות שהמילים בעטיפה לא ממש מספקות מידע". מסתורין זה שם המשחק! ב-RECORD REVIEW נכתב: "בתקליט הזה נשמעת הלהקה עם תזמורת אותה היא לוקחת גם להופעותיה. חלק מהצלילים קסומים וכשהחבר'ה מחליטים לעשות רוק, כמו בשיר TAKING SOME TIME ON - הם יכולים לעמוד בתחרות מול הטובים שבסביבה שלה". אז יש תקווה!

הפיתוי של פיטר גבריאל: תקליט הפסקול PASSION נוחת בחנויות

ב-5 ביוני 1989 (כן, 1989, הסרט יצא בשנת 1988 ותקליט הפסקול המלא הגיע קצת אחרי), שחרר פיטר גבריאל, האמן הרבגוני ופורץ הדרך, את אלבום הפסקול המהפנט PASSION. זה הפסקול לסרטו השנוי במחלוקת של הבמאי מרטין סקורסזה, "הפיתוי האחרון של ישו". במגזין רולינג סטון לא נשארו אדישים וכתבו: "זו היא ההוצאה המאוחרת של פסקול, כאלבום כפול, של פיטר גבריאל לסרטו המרתק והשנוי במחלוקת של מרטין סקורסזה, "הפיתוי האחרון של ישו". זה עובד גם כהגברה לעיבוד החי האובססיבי של סקורסזה לסיפור התנ"כי וגם כהזדמנות עבור יצרן הלהיטים גבריאל לקפוץ לזמן מה מהמסלול העליז של תעשיית הרוק ולהתנסות בכמה מקצבים וסגנונות שונים. בדרך זו, מסעו של גבריאל מורגש ממש כמו זה של סקורסזה. עד כמה שעשרים ואחת הרצועות של PASSION מעוררות את הדעת למי שראה את הסרט על הפיתוי האחרון, האוסף עומד גם כעדות לרוחב תחומי העניין של גבריאל, כמו גם לכישרונותיו. בעבודה עם משתפי הפעולה הרגילים שלו (ביניהם הגיטריסט דיוויד רודס והכנר שנקר, כמו גם תורמים מזדמנים כיוסו נ'דור), מעלה גבריאל מצבי רוח שנראים בעת ובעונה אחת ספציפית לתקופת ישנות מאד לצד עדכניות".

חתונה בסטייל (או שלא?): סליי סטון אומר "איי דו" על במת המדיסון סקוור גארדן!

ה-5 ביוני 1974 ייזכר כאחד הימים הביזאריים והמבדרים בתולדות הרוק-פ'אנק. סליי סטון החליט לקחת את המושג "שואו ביזנס" צעד אחד (או עשרה) קדימה, והתחתן עם בחירת ליבו, קאת'י סילבה, לא פחות ולא יותר מאשר על במת המדיסון סקוור גארדן בניו יורק, במהלך הופעה! באותה תקופה, להקתו של סליי כבר הייתה במצב מתקדם של התפוררות. היה ברור שדרוש פה מהלך יח"צני מבריק, או לפחות מטורלל, כדי להחזיר את סליי לכותרות. סליי הצהיר שהוא עומד להינשא על הבמה לבת זוגו ואם בנו בן התשעה חודשים. החדשות, כמובן, עשו כנפיים וגרמו להתעניינות עצומה. 20,000 איש, כולל שלל סלבריטאים, מילאו את האולם עד אפס מקום. אבל כמו בכל הפקה של סליי, לא הכל הלך חלק: אנשי האבטחה של המקום סירבו לאפשר לסליי וכלתו המיועדת לצעוד במעבר המרכזי באולם, ארגון זכויות החיות הטיל צו איסור על שחרור 500 יונים לבנות במהלך הטקס ושדרן הרדיו טום דונהאו, שהיה אמור להנחות את הטקס, קיבל צו איסור כניסה לניו יורק ברגע האחרון! במקומו, הסכים הבישופ בי אר סטיוארט לערוך את הטקס.

הערב התחיל במופע חימום של אדי קנדריקס. אחריו עלתה אמו של סליי וביקשה מהקהל קצת שקט כי אחריה עלתה אחייניתו בת ה-12 של סליי נתנה ביצוע גוספל מרגש בסגנון ארית'ה פרנקלין. ואז, לקול תרועות הקהל, עלו כל נגני המופע לבושים בזהב, ואחריהם סליי בכבודו ובעצמו, עטוף בגלימה מוזהבת נוצצת. הבישופ עלה, ביקש שוב שקט וטקס הנישואים בן 15 הדקות יצא לדרך. בסיומו, הקהל השתולל במחיאות כפיים סוערות. מיד לאחר מכן, להקתו של סליי חזרה לבמה ונתנה לקהל מופע פ'אנק-רוק משובח.

אך הנישואים? הם החזיקו מעמד חודשים ספורים בלבד. מספיק זמן, עם זאת, כדי לאפשר לחברת התקליטים להוציא את התקליט SMALL TALK ולשווקו כתקליט "החתונה". הטריק, איך לומר, הצליח בגדול. עטיפת התקליט הציגה את סליי, אשתו הטרייה ובנם בתמונה משפחתית מאושרת. אבל האמת, כמו תמיד, חיכתה בצד האחורי של העטיפה: סליי שוכב לבדו במיטה. איפה האישה? איפה הילד? שנים לאחר מכן, בין מעצר סמים אחד למשנהו, נעצר סליי בשל אי תשלום מזונות לקאת'י סילבה ולבנם, שהיה אז כבר בן 14.

ברוכים הבאים הביתה: פרוקול הארום עם תקליט רביעי ושינויים בהרכב

ב-5 ביוני 1970 יצא תקליטה הרביעי של להקת םרוקול הארום ושמו HOME. זה היה התקליט הראשון שהוקלט ללא האורגניסט המקורי והדומיננטי של הלהקה, מאתיו פישר, מה שאמר שצליל אורגן ההאמונד המוכר והאהוב, שהיה סימן ההיכר של הלהקה מאז A WHITER SHADE OF PALE, עמד בפני שינוי. דובר מטעם הלהקה מיהר להרגיע את הרוחות ואמר לתקשורת כי פרוקול הארום "הרבה יותר ביחד עכשיו", ובכך רמז בעדינות על החיכוכים הרבים שהיו לפני עזיבתו של פישר. מעניין... בשלב מסוים נשקלה האפשרות שתמלילן הלהקה, קית' ריד, יתפוס גם את עמדת האורגניסט, אך בסופו של דבר הוחלט להציב מאחורי הקלידים את כריס קופינג, שהוכיח שהוא מספק את הסחורה גם באורגן ההאמונד וגם כבסיסט.

התוצאה, תקליט מספר ארבע, HOME, זכתה לביקורות מעניינות. בעיתון "דיסק אנד מיוזיק אקו" נכתב: "יש לו צליל יותר רוקי מקודמיו אבל עדיין נשלט על ידי המקלדות הקלאסיות. אין פה שיר אחד שאפשר לתייגו כיפהפה, כי המילים אכזריות, נמהרות ולא פעם מרירות. המוזיקה כפייתית ומלהיבה ומגיע להעניק לה תשבחות רבות". התקליט נפתח עם WHISKEY TRAIN, קטע רוק סוחף בו בולטים במיוחד המתופף האדיר בי ג'יי ווילסון והגיטריסט רובין טראוואר, שכבר החל לבסס את מעמדו כאחד הגיטריסטים הגדולים של התקופה. פתיחה תוססת ומבטיחה! מיד אחריו מגיע השיר האפל והמהורהר DEAD MAN'S DREAM, שמילותיו מתארות חלום, או ליתר דיוק סיוט, של אדם רגע לפני מותו. הוא רואה רחובות ריקים, בית קברות עם קברים פתוחים וגופות נרקבות – אווירה כבדה ומעוררת מחשבה. שיר רודף שיר, והרצון של הלהקה להוכיח שהיא הרבה יותר מלהקת להיט אחד ("בהיר יותר מחיוורון", אתם יודעים) בהחלט בא לידי ביטוי. בין השירים הבולטים ניתן למצוא גם את WHALING STORIES, יצירה אפית, איטית ומורכבת שמתחילה בפסנתר עדין ומתפתחת לדרמה מוזיקלית שלמה עם הפקה משובחת. אז מה אומר ומה אגיד? שם התקליט הוא HOME, ואולי באמת הגיע הזמן שתכניסו גם אותו הביתה.

בהלת בוטלג הביטלס: אוצר גנוז או סתם ברווז עיתונאי?

דרמה בעולם אספני התקליטים! ב-5 ביוני 1970 דיווח עיתון דיסק הבריטי הנחשב על סנסציה מרעישה: תקליטון בוטלג (כלומר, תקליט לא חוקי) של הביטלס, ובו שתי רצועות שהוקלטו אי שם בשנת 1965, בתקופת ההכנות לתקליט המופתי RUBBER SOUL, עומד לצאת לשוק במהלך השבועות הקרובים! האם מדובר בגילוי של אוצר אבוד? שבוע לאחר מכן, הוסיף אותו עיתון שמן למדורה ופרסם: "תקליט הבוטלג של הביטלס צפוי כעת לצאת תחת השם הבדוי THE QUARRY MEN וחברת תקליטים גדולה מתעניינת להפיק את הדבר הזה במהלך השבועות הקרובים בתור בוטלג. הקרדיטים לפרסום יהיו כנראה משהו כמו 'לנין ומקרת'י'..." (כן, כן, עם שגיאת כתיב משעשעת בשמות המשפחה). מיד לאחר מכן התפרסמו דיווחים נוספים שרצועת הכותרת היא שיר בשם MAISEY JONES. כשג'ון לנון נשאל על השיר המסתורי, הוא הגיב בלקוניות האופיינית לו: "זה לא באמת שיר של הביטלס. 'מייזי ג'ונס'? אני מעולם לא שמעתי על זה". ובכן, בסופו של דבר, כל הבלגן והרעש התבררו כלא יותר מבלון נפוח: השיר המדובר היה שייך בכלל ללהקה לא מוכרת בשם NIMBO. נו, לפחות היה קצת אקשן...

הדלתות נפתחות (קצת עקום): בכורה לסרט התיעודי A FEAST OF FRIENDS

בשנת 1969, בלוס אנג'לס הזוהרת, נערכה הקרנת בכורה לסרט הדוקומנטרי על להקת הדלתות האפלה והכריזמטית, סרט שנקרא A FEAST OF FRIENDS. הסרט, שצולם במהלך סיבובי ההופעות של הלהקה בשיא תהילתה, עורר בקרב מעריצי הלהקה רגשות מעורבים, בלשון המעטה. רבים חשו שהסרט נראה לא גמור, חסר קו נרטיבי ברור, ומבולגן משהו. במקום לשכור במאי מנוסה וצוות צילום מקצועי, חברי הלהקה בחרו לתת את המושכות לחבריו הוותיקים של ג'ים מוריסון מבית הספר לקולנוע – שהיו, איך לומר, גם חבריו הנאמנים לשתייה, פול פרארה ופרנק ליסנדרו. התוצאה, אם כן, הייתה יותר אוסף של קטעים אקראיים מאשר סרט דוקומנטרי קוהרנטי. עם זאת, כמסמך היסטורי, אין ספק שלסרט הזה יש ערך לא מבוטל, והוא מצליח להעביר, ולו במעט, את התחושה של איך היו באמת שנות השיא הפרועות והמסעירות של להקת הדלתות.

זעם קדוש ומפלצת ידידותית: מטאליקה חוזרת עם ST. ANGER – והסרט שמגלה הכל!

קפיצה קטנה בזמן לשנת 2003: ענקית המטאל, מטאליקה, משחררת תקליט חדש ומרעיש בשם ST. ANGER. התקליט, שהתאפיין בסאונד מחוספס וגולמי במיוחד סימן את חזרתה של הלהקה לאחר תקופה סוערת שכללה את עזיבתו של הבסיסט ג'ייסון ניוסטד ואת תהליך הגמילה של הסולן ג'יימס הטפילד. כדי להכיר לעומק את הסיפור המרתק, הכואב והחושפני מאחורי יצירת התקליט הזה, כל מה שעליכם לעשות הוא לצפות בסרט הדוקומנטרי-קולנועי המטלטל של הלהקה, ששמו SOME KIND OF MONSTER. מומלץ בחום, אבל תתכוננו לרכבת הרים רגשית!

פולק, בדיחה ואופוס: רוי הארפר עם תקליט שלישי ומסקרן

עוד בשנת 1969, הזמר-יוצר הבריטי הייחודי והמוערך, רוי הארפר, הוציא תקליט חדש ומסקרן בשם FOLKJOKEOPUS. הארפר, שהיה ידוע בכתיבתו האישית והפואטית ובסגנונו האקלקטי, זכה לשבחים מהמבקרים. במגזין מלודי מייקר נכתב כי "הנה התקליט השלישי של הארפר שהיה שווה לחכות לו. הארפר הוא מכותבי השירים הטובים ביותר ובכתיבתו יש הרבה דברים אישיים". גם בעיתון NME לא נשארו אדישים, אך הוסיפו טוויסט משלהם: "לפי העטיפה נראה שלא אמורים לקחת את התקליט הזה ברצינות רבה מדי. זה אמור להיות תקליט פרודיה על שירת מוזיקת פולק. זה תקליט טוב מאד ושווה האזנה". פרודיה או לא, הארפר הוכיח שוב שהוא אמן שלא נכנע למוסכמות.

נתניה על הגל: כשמגרש הכדורגל הפך לזירת רוקנרול לוהטת!

ולסיום, קריצה לחובבי הרוק המקומי: ב-5 ביוני 1968, התרחש אירוע יוצא דופן במגרש הכדורגל של קבוצת מכבי נתניה. לא, לא היה שם משחק כדורגל מותח, אלא תחרות מחשמלת לא פחות – תחרות להקות קצב! כן, כן, מה ששמעתם. אל כר הדשא הגיעו מיטב להקות הקצב של התקופה, חמושות בגיטרות חשמליות, תופים רועמים והמון אמביציה. בין הלהקות שהתחרו על הבמה המאולתרת היו האריות, הצ'רצ'ילים, הזרים, טלסטאר, הסנובים, הברנשים של פיאמנטה, הספוטניקים, אל אס די, הפלייבויס, רחובות אחוריים והבמה החשמלית. מי ניצח? כך כתבתי בספרי, "רוק ישראלי 1973-1967:

כל להקה הביאה איתה את ציוד הנגינה וההגברה שלה, את מנהלה הצמוד וגם את המעריצות הצמודות. לאירוע המרגש הגיעו גם מנהלי עסקים, בעלי מועדונים, צלמי עיתונות וקהל רב. את האירוע הנחה דני גולף, עיתונאי ואמרגן. בחלקו הראשון של האירוע הופיעו (ללא תחרות ביניהן) הלהקות הבכירות של עולם הקצב: הצ'רצ'ילים, 'הברנשים של פיאמנטה', האריות וגם הזמרת ג'קי גליל, שהפליאה בקולה. מתופף 'הברנשים של פיאמנטה', אהרון קמינסקי, ניגן סולו תופים ארוך למצהלות הקהל.

להקת האריות עלתה לבמה בתלבושת אחידה בצבעי אדום, כחול ושחור שעוטרו בחוטי רקמה בצבע זהב. מחיצה, שהוצבה בין הלהקה לקהל, גרמה לרבים ממנו לחזור למקומותיהם במקום לרקוד לצלילים החזקים. מארגני האירוע הציבו, לצלילי האריות, שולחן בצד הבמה ועליו גביעי הפרס, מתנת חברת ראקום אלקטרוניקה בע"מ.

שלב התחרות החל וראשונה עלתה לבמה להקת 'הסנובים' הנתנייתית, שסחטה תשואות רבות מהקהל המקומי. הזמן החל לנקוף ודיירי הבתים מסביב למגרש החלו להתלונן. המשטרה דרשה למנוע את הופעת להקת 'הבמה החשמלית', שכבר התכוננה להופעתה על הבמה. לאחר מחאות נמרצות מצד הלהקה והקהל, הניחה המשטרה לגיטריסט שלמה מזרחי ולהקתו לנגן קטע אחד (בעוד שהלהקות המתחרות קיבלו לפני כן את האפשרות לבצע שני קטעים).

להקת ה'טלסטאר' (עם האורגניסט צביקה פיק) קטפה בקלות את הפרס הראשון. להקת הבמה החשמלית התייצבה במקום השני והמשטרה התייצבה גם היא כדי לדחוף את הקהל לכיוון היציאה מהמגרש, בשל שעת הסיום המאוחרת. תם עוד אירוע של תחרות להקות קצב. פסטיבלים דומים נערכו פעמים רבות בבית החייל שבתל אביב אך היה זה פסטיבל אחד שהניף את הקצב אל על.

הרצאה בנושא רוק ישראלי, הרצאה בנושא מוסיקה ישראלית והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנות: 050-5616459

לא תאמינו מי הגיע לבקר את פינק פלויד!

5 ביוני 1975. המקום: אולפני אבי רואד בלונדון, אולפן מספר 3 ליתר דיוק. להקת פינק פלויד, אז כבר סופרסטארית בינלאומית אחרי ההצלחה המסחררת של THE DARK SIDE OF THE MOON, שוקדת במרץ על הקלטות התקליט החדש והמצופה, שעתיד להיקרא WISH YOU WERE HERE. האווירה מתוחה, היצירה מורכבת, והלחץ להמשיך את ההצלחה בשיאו. אבל באמצע כל הטירוף היצירתי הזה, דלת האולפן נפתחה ופנימה פסע אורח לא קרוא, שהופעתו גרמה ללסתות של חברי הלהקה הוותיקים להישמט.

ניק מייסון, המתופף של הלהקה, תיעד את הרגע הבלתי נשכח הזה בספרו האוטוביוגרפי, וזו לא סתם עוד אנקדוטה. זה סיפור שמעביר צמרמורת. "ב-5 ביוני", הוא משחזר, "נכנס לאולפן אורח לא צפוי. עברתי מחדר הנגינה לחדר הבקרה של האולפן כששם ראיתי לפתע בחור שמן עם ראש מגולח לחלוטין, כולל הגבות. הוא אחז בשקית קניות והיה לו מבט מוזר וחלול בעיניים. לרגע חשבתי שהוא סתם איזה טכנאי מזדמן או חבר של אחד מאנשי הצוות".

אבל לא. מייסון ממשיך: "זמן מה לאחר מכן ניגש אליי דייויד (גילמור) ושאל אותי אם אני מזהה את הבחור הזה. הסתכלתי שוב, ולא היה לי שמץ של מושג. היו צריכים פשוט לומר לי מי זה. זה היה סיד".

כן, כן, קראתם נכון. סיד בארט. המייסד, הכותב הראשי והפנים המקוריות של פינק פלויד, האיש שהוביל אותם בימי הפסיכדליה המוקדמים והפוריים שלהם עם להיטים כמו SEE EMILY PLAY ו-ARNOLD LAYNE. אותו סיד שנבעט מהלהקה בשנת 1968 בנסיבות מצערות, לאחר שהתמכרותו הכבדה ל-LSD ושבריריותו הנפשית הפכו את המשך דרכו בלהקה לבלתי אפשרי.

"אני זוכר עד היום את עוצמת תחושת הבלבול והמבוכה שאחזה בי באותו רגע", כתב מייסון בכנות כואבת. "נחרדתי ממצבו הפיזי. בראש שלי היה מונח עדיין אותו סיד של שבע שנים לפני כן, עם השיער המתולתל, העיניים הבורקות והאישיות הכריזמטית והתוססת. הזיכרון שלי, משום מה, מחק את סיד השבור והאבוד שעזב אותנו. אני זכרתי את סיד עם גיטרת ה-FENDER ESQUIRE שלו, זו שהדביק עליה מדבקות נוצצות, ותמיד היה עם איזו בת זוג בלונדינית הורסת לצידו. והנה, מולי ניצב איש שנראה כאילו אין לו חבר אחד בעולם. הדיבור שלו היה מקוטע ולא ברור".

ההפתעה הייתה גדולה עוד יותר מכיוון שאיש לא הזמין אותו. "אין לי מושג מדוע הוא היה שם. לא ראיתי אותו מאז שעזב את הלהקה, למרות שדייויד ורוג'ר (ווטרס) עבדו איתו על שני תקליטי הסולו שלו, THE MADCAP LAUGHS ו-BARRETT. גם ריק (רייט,) ניגן באחד מהם". באופן אירוני ומצמרר, אותו יום היה גם יום מסיבת החתונה של דייויד גילמור. לכן, נטען גם שכנראה היה זה גילמור שדאג להזמין את בארט לאירוע שנערך בקפיטריה של האולפן.

הופעתו של בארט הציפה את חברי הלהקה ברגשות אשמה עזים. "היה ברור לנו שאנחנו חלק מהסיבה למצבו", הודה מייסון, "בגלל הכחשה מצידנו, חוסר אחריות, חוסר רגישות ואפילו אנוכיות. הגעתו של סיד לאולפן, המקום בו יצר את רגעיו הגדולים ביותר, הייתה מטרידה מאוד".

באותו זמן, הלהקה עבדה על היצירה הארוכה והמורכבת SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND. יצירה בת תשעה חלקים, ששמה אפילו מכיל את ראשי התיבות של שמו: S.Y.D. "ניסינו להמשיך ולעבוד כרגיל על היצירה הזו, שלדעתי, אם כי אני לא בטוח במאה אחוז, אכן נכתבה עליו", אמר מייסון. "סיד הקשיב להקלטה בשקט. כשמישהו שאל אותו מה הוא חושב על זה, אני לא זוכר שהוא הביע רגש מיוחד. כשמישהו הציע להשמיע את הקטע שוב, סיד ענה שאין צורך, כי הוא כבר שמע את זה פעם אחת". אחד מהלהקה פנה לבארט ושאל אותו מה שלומו ומה הוא עושה בימים אלו. תשובתו של בארט הייתה תמציתית וביזארית, כזו שרק הוא יכול לספק: "יש לי מלאי גדול של עופות במקרר בבית, ואני אוכל אותם".

זו הייתה הפעם האחרונה בה חברי פינק פלויד ראו את סיד בארט פנים אל פנים. התקליט WISH YOU WERE HERE, שיצא בסופו של דבר בספטמבר 1975, הפך למעין מחווה לבארט, ולתחושת ההיעדרות והגעגוע שהותיר אחריו. אין ספק, ביקור הזוי אחד שהוכיח שהמציאות לפעמים עולה על כל דמיון.

ב-5 ביוני בשנת 1979 יצא תקליטה השני של להקת דייר סטרייטס ושמו COMMUNIQUE. איזה תקליט נפלא הוא זה!

אז ככה, אחרי שהתקליט הראשון שלהם, שנשא בפשטות את שם הלהקה וכלל את היהלום הנצחי SULTANS OF SWING, התפוצץ במצעדים והפך לסנסציה עולמית, חברת התקליטים ורטיגו כמעט נחנקה מהשמפניה. הקודקודים, שהופתעו לחלוטין מההצלחה המטאורית, הבינו שצריך להכות בברזל כל עוד הוא רותח אש. "חבר'ה", הם אמרו למארק נופפלר ולשאר הנגנים, "אין זמן לבזבז, המומנטום קדוש!" וכך, ארבעת המופלאים מצאו את עצמם נגררים, כמעט בכוח הזרוע, בחזרה לאולפן ההקלטות. כבר בקיץ 1979, אנשי השיווק של ורטיגו היו עם הלשון בחוץ, מוכנים ומזומנים לשגר את היצירה החדשה לכל חור אפשרי.

אבל רגע, הלהקה עצמה? היא הייתה קצת פחות בעניין של כל ההמולה והשיווק האגרסיבי שרקחו לה. מארק, ג'ון אילזלי הבסיסט, פיק ווית'רס המתופף ודייוויד נופפלר גיטריסט הקצב (והאח הצעיר של...) בסך הכל רצו להמשיך להיות להקה צנועה, כזו שעושה מוזיקה טובה מהלב. הלחץ הזה להפיק תקליט המשך במהירות שיא? זה גרם להם לא מעט כאבי בטן ולילות ללא שינה. השירים ל-COMMUNIQUE נכתבו בזריזות. ומי האשם המרכזי בכל הבלגן? ניחשתם נכון, אותו SULTANS OF SWING ארור ומבורך, שהצלחתו הפנומנלית שינתה את כללי המשחק והפכה אותם למגה-סטארים בן לילה. אבל, וזה אבל גדול, למרות כל הלחץ והחיפזון, התקליט השני בהחלט לא עשה בושות לפירמה. רחוק מזה!

אחד השינויים המהותיים בין שני התקליטים היה הלוקיישן. אם התקליט הראשון הוקלט באווירה הלונדונית הקרירה והמוכרת, הרי שההקלטות של COMMUNIQUE כבר התקיימו באקזוטיקה של איי הבהאמה, באולפני COMPASS POINT המפורסמים בנסאו, שם הקליטו גם ענקים כמו בוב מארלי, AC/DC ואפילו הרולינג סטונס. משם, מגן העדן הטרופי (או מכבש הלחצים, תלוי את מי שואלים), דייר סטרייטס החלה לצעוד בנתיב שממנו, ובכן, כבר לא הייתה דרך חזרה.

ההצלחה של COMMUNIQUE הייתה, איך לומר, די צפויה. ומשם? השמיים היו הגבול, וכל זה, שימו לב, בלי אף להיט ענק שסחב אותו על גבו! השיר LADY WRITER יצא כתקליטון, אבל לא זכה לאותה היסטריה כמו קודמיו, מה שגרם לכמה בכירים בחברת התקליטים להתחיל לכרסם ציפורניים בעצבנות. אגב, את LADY WRITER כתב מארק נופפלר בהשראת מפגש עם כתבת טלוויזיה בשם מרינה וורנר.

שיר הנושא של התקליט, COMMUNIQUE, הוא בעצם הצצה צינית ומבריקה לתגובות הקלישאתיות ("NO COMMENT", "אני עסוק") שאנשי תקשורת מקבלים ממרואיינים שלא ממש בא להם לדבר. מארק כתב אותו גם מניסיונו האישי, כשלא פעם נדחף להתראיין נגד רצונו. ובשיר WHERE DO YOU THINK YOU'RE GOING אנחנו נשארים עם סימן שאלה גדול: האם זה גבר שעוזב את בת זוגו, או גבר שמתחנן לאהובתו שלא תלך? העמימות הזו רק הופכת את השירה המהפנטת של מארק למסקרנת עוד יותר.

מה שבטוח, המוזיקה ב-COMMUNIQUE מחזיקה מעמד בצורה פנומנלית גם היום. הצליל שלה שורשי, נקי, עם הפקה מהודקת אך לא מתערבת. השירים כתובים לעילא ומבוצעים ברמה שקשה לתאר. יש אפילו תחושה חזקה שהתקליט הזה הוא סוג של אח תאום לתקליט הבכורה – אותה גישה מוזיקלית, אותו וייב, ואפילו קונספט עיצובי דומה לעטיפה. וזה למרות שעל התקליט השני ניצח מפיק אחר, בעל שם עולמי – ג'רי וקסלר. האיש, שאחראי על שרשרת להיטים אינסופית של אמנים כמו ארית'ה פרנקלין, ריי צ'ארלס ואפילו לד זפלין, זיהה מיד שמולו עומדת להקה יוצאת דופן. הוא הבין שעדיף לו להקליט אותם AS IS, בלי לנסות לשנות או "לשפר" אותם. וקסלר, אגב, התעקש בהתחלה לקרוא לתקליט NEWS, על שם השיר השני בתקליט (שמארק כתב בהשראת כתבה שקרא על אופנוען שקיפח את חייו בתאונה). מארק, מצידו, הטיל וטו נחרץ. מטרתו של וקסלר הייתה בעצם לשחזר, בעדינות, את האלמנטים שהפכו את התקליט הראשון לכל כך מוצלח, ולכן אפילו דרש מהם לנגן על אותו ציוד ולבצע דברים דומים לאלו שעשו בתקליט הבכורה.

דייוויד נופפלר סיפר שנים לאחר מכן: "השאיפה שלנו אז כלהקה הייתה להיות פשוט להקה טובה שאוהבת לנגן. בהחלט לא היו לנו אמביציות מסחריות. לאף אחד מארבעתנו לא היה אז ראש לעסקים". ואכן, עוד בשנת 1978, כשהיה שרוי באופוריה של ההצלחה הראשונית, הוא צוטט אומר: "הנה אני, פחות משנה אחרי שחתמתי על הסכם בחברת תקליטים, יושב באיי הבהאמה עם ג'ינג'ר אייל, ג'וינט ותקליט שני שמופק על ידי שניים מטובי המפיקים. איפה הלחץ? אתם רואים פה לחץ?". מסכן, הוא עוד לא ידע איזה לחץ עומד לנחות עליו, לחץ שבסופו של דבר יגרום לו לפרוש מהלהקה במהלך הקלטות התקליט הבא, MAKING MOVIES, ולא לשוב עוד.

ולסיום, נקודה למחשבה: התקליט COMMUNIQUE הוא למעשה השני והאחרון שמציג את דייר סטרייטס בגרסתה השורשית, עם הנגינה המופתית וההפקה המאווררת והנקייה. החל מהתקליט השלישי, MAKING MOVIES, והלאה, הלהקה שינתה פאזה והפכה למעין מפלצת פופ-רוק אצטדיונים, עם סאונד מנופח ותזמורים עשירים. זה בא, לדעת רבים (וזו גם דעתי האישית הצנועה), על חשבון אותו יופי טהור, צנוע וכובש שאפיין את שני התקליטים הראשונים. נכון, גם מה שהם יצרו אחר כך היה יפהפה ומרשים, אבל זו כבר הייתה חיה אחרת לגמרי, להקה עם גישה מוזיקלית שונה בתכלית. וזו, חברים, האמת ורק האמת. אז בפעם הבאה שאתם מאזינים ל-COMMUNIQUE, תזכרו שאתם שומעים פיסת היסטוריה, רגע קסום בזמן, רגע לפני המפץ הגדול.

פול מקרטני פורח בגינה – או שכבר קמל? ב-5 ביוני 1989 הוציא פול מקרטני תקליט חדש ושמו המבטיח FLOWERS IN THE DIRT. בעוד המעריצים הנאמנים מיהרו לחנויות והרימו אותו למרומי מצעדי המכירות, העיתונות הבריטית, כהרגלה בקודש, חידדה את עפרונותיה והתכוננה לקטילה. האם מדובר בפריחה מחודשת של המוזיקאי הוותיק, או בנפילה כואבת אל תוך הבוץ?

עיתון THE SUN הבריטי, שלא בדיוק ידוע בחיבתו היתרה לסנטימנטים, לא בזבז זמן וירה צרורות: "תחסכו דמעה של רחמים על פול מקרטני המסכן", פתח המבקר בטון מלא חמלה מזויפת. "התקליט החדש והמזעזע שלו הוא אכן ידידותי לסביבה – עטיפתו המרשימה, אגב, היא יצירת אמנות בפני עצמה, צילום של לינדה מקרטני שעליו ציור פרחוני של האמן בריאן קלארק, והיא הודפסה על נייר ממוחזר. חבל רק שהוא לא יכול היה למחזר גם כמה מהלחנים המוצלחים יותר שלו מהעבר במקום התוכן הנוכחי". אוי, כמה ארס.

המבקרים המשיכו לנעוץ סיכות בבלון התקוות של מקרטני: "יש שיגידו שיש לו עדיין את זה, שהוא עוד לא איבד את מגע הקסם. אבל השיר DISTRACTIONS, שאותו כתב עם אלביס קוסטלו, ושהוא אולי הנועז ביותר בתקליט (הישג בפני עצמו, יש לציין), מתואר כחיקוי עצוב של רגעי הביטלס, המחשה אכזרית לאופן שבו הזמנים השתנו". העיתון הדגיש כי הצלחת הפרויקט הזה הייתה קריטית לקריירה של פול, ששאף נואשות להכרה כמוזיקאי יצירתי ורלוונטי, ולא רק כאייקון מהסיקסטיז. מסחרית הוא אמנם ידע הצלחות ענק בעבר, אך מבחינה ביקורתית, המבקרים כמעט תמיד מצאו סיבה לקמט את האף.

כדי להבטיח שהפעם זה יצליח, פול שלף את כל התותחים הכבדים. הוא גייס לשורותיו כישרונות גדולים, ובראשם היוצר המחוספס והמוערך אלביס קוסטלו, שאיתו כתב מספר שירים לתקליט, ביניהם הסינגל הראשון MY BRAVE FACE והשירים VERONICA (שהפך ללהיט ענק דווקא בביצוע של קוסטלו עצמו), YOU WANT HER TOO ו-THAT DAY IS DONE. בנוסף, פול לא חסך במאמצים שיווקיים: הוא עשה עשרות ראיונות, צץ בכל מכשיר טלוויזיה פנוי, התארח בתחנות רדיו והתנוסס על שערי עיתונים. הזמן ההוא כולו הוגדר כ"חודש מקרטני" בממלכה המאוחדת.

והתוצאה, לפי ה-SUN? "תקליטון נורא, MY BRAVE FACE, אשר לא עשה לו טוב במיוחד במצעדים. התקליט עצמו אמנם זינק הישר למקום הראשון במצעד המכירות עם יציאתו, אבל מקורות יודעי דבר לחששו לנו שזה נבע בעיקר ממכירות לגרעין המעריצים הקשה והנאמן בשבועיים הראשונים. לאחר מכן, המכירות התייבשו מהר יותר מגללי פרות בשמש קופחת". החלקה מהמקום הראשון למקום ה-15 תוך שבועיים בלבד, הם טוענים, אינה מעידה על פופולריות נרחבת או על כוח עמידה. "התקליטים שלו לא ממש המריאו באייטיז", הזכירו בעיתון, כנראה בהתייחס לתקליט כמו PRESS TO PLAY שזכה לביקורות פושרות, "ולא נתפלא אם חברת התקליטים שלו, EMI, כבר שוקלת ברצינות להראות לו את הדלת". הרבה מאוד כסף הושקע בשיווק התקליט, והעובדה העצובה, לדבריהם, היא ש"זה יכול להיות סוף הקריירה המוזיקלית שלו. אז תגידו מילה טובה למישהו שנתן להרבה אנשים הרבה אושר – בשנות השישים. תודה על הזיכרון, פול, אבל מה דעתך לתת לזה לנוח עכשיו?" פששש... קשוחים הבריטים.

אבל מה יש לפול עצמו להגיד על כל המהומה? ובכן, מקרטני, מצדו, שפך אור על שיתוף הפעולה המדובר עם אלביס קוסטלו: "לשקול שיתוף פעולה עם מישהו אחר תמיד היה קצת קשה", הוא הודה. "הרגשתי שאני רוצה לכתוב ברצינות עם מישהו. שמו של אלביס הוזכר וחשבתי שיהיה שווה לנסות. מקסימום זה יתפוצץ ואנחנו נשנא אחד את השני". הוא המשיך וחשף: "העבודה עם אלביס קוסטלו הייתה החוויה הכי קרובה שהייתה לי לעבודה עם ג'ון לנון. עד אז, לא עבדתי בשיתוף פעולה הדוק עם הרבה אנשים, פרט לאריק סטיוארט (מההרכב 10CC), מייקל ג'קסון, וכמובן, רעייתי האהובה, לינדה. אבל אחרי שכתבתי עם ג'ון, זה פשוט לא היה קל למצוא את הדינמיקה הנכונה".

"לאלביס יש את האיכות הסרקסטית הנהדרת הזו", הסביר פול בהתלהבות. "אמרתי לעצמי, 'אלוהים אדירים, זה בדיוק הסגנון שלי ושל ג'ון'. אני הייתי מביא את השורות הרומנטיות, וג'ון, בדרכו הייחודית, היה מוסיף להן את התבלין הארסי, את הנגיעה החצופה והצינית. אז כן, זה הכי קרוב שהגעתי לג'ון מאז. ישבנו כשווים. לכתוב עם מישהו זה מאוד אישי. זה כמו להתחתן עם מישהו ולהיות מסוגל לקבל את כל הביקורות שלו, את כל ההערות הקטנות. יכולתי בקלות להסתובב אליו ולהגיד, 'מה אתה כבר יודע? אתה יותר צעיר ממני, אתה לא היית בביטלס'. אבל התיישבנו זה מול זה עם שתי גיטרות אקוסטיות בלבד, בדיוק כמו שאני וג'ון היינו עובדים. כל הזמן אמרתי לאלביס, 'זה נשמע כמו הביטלס, אחי. אנחנו לא יכולים לעשות את זה, זה מסוכן מדי'. המשכתי להתלוצץ איתו שאנחנו הולכים לגמור כמו אחת מאותן להקות ששולחות את קלטות הדמו שלהן לחברות תקליטים ומתעקשות, 'תאמינו לנו, אנחנו התשובה לביטלס'. אבל ההתלהבות הטבעית והבלתי נלאית של אלביס פשוט כבשה אותי".

למרות הביקורות הצוננות הללו בבריטניה, התקליט FLOWERS IN THE DIRT סימן עבור מקרטני קאמבק משמעותי, במיוחד בארצות הברית שם התקבל בחום רב יותר, והוביל לסיבוב הופעות עולמי מצליח ביותר בין 1989 ל-1990, הראשון שלו מזה עשור, שזכה לשבחים מקיר לקיר. אז האם פול מקרטני הוא פרח שנבל או ניצן שמבשר על אביב חדש? נראה שהקהל הרחב וההופעות החיות נתנו תשובה משלהם, גם אם עיתוני הרכילות העדיפו להריח את הקוצים. ואנחנו אומרים – כל עוד יש מוזיקה טובה, מי אנחנו שנתלונן?

מי הם אמני הרוק שכתבו שירים על רצח רוברט קנדי?

ב-5 ביוני בשנת 1968 נורה למוות הסנאטור רוברט קנדי, בזמן שיצא דרך מטבח בבית מלון בו נשא נאום לאחר שזכה במועמדות הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית. אירוע זה דוחף את דיוויד קרוסבי לכתוב את השיר LONG TIME GONE (שיוקלט לתקליט הראשון של קרוסבי, סטילס ונאש) ואת הרולינג סטונס להכניס את המילים ?WHO SHOT THE KENNEDYS לשיר החדש שלהם, SYMPATHY FOR THE DEVIL.

בונוס: גם זה קרה בחודש יוני בשנת 1975:

1. ג'ני ארנס, אהובתו של גרג אולמן (מלהקת האחים אולמן), מתה ממנת יתר בביתה במאליבו. ארנס בת ה-24 הייתה בתו של שחקן הטלוויזיה, ג'יימס ארנס. נטען אז כי הייתה זו כנראה התאבדות. היא השאירה מכתב באורך 23 עמודים, חמישה מהם נכתבו לאולמן, שלא הגיע להלוויה. בינתיים, ג'וליה דנסמור, שהייתה חברה קרובה של גרג ושל חברים אחרים בלהקה, הודיעה שבכוונתה לתבוע את גרג בסך 150,000 דולר בטענה שהוא לווה ממנה כסף והעניק לה בהמשך צ'קים שחזרו. היא גם טענה שהוא לא שילם לה 2,000 דולר שהבטיח עבור תיקון המרצדס שלה שניזוקה מתאונה. אולמן ניצב מול כל ההאשמות האלו בזמן שעבד על תקליט חדש עם להקתו, WIN LOSE OR DRAW. שמועות על פירוק הלהקה נדחו על ידי מנהל חברת התקליטים שלה. זאת למרות שגרג נשמע אומר במסיבה שהלהקה תתפרק אחרי התקליט.

2. אריק קלפטון נח בביתו אחרי כמה הופעות בעייתיות שהיו לו באוסטרליה. עיתון מסידני דיווח שבאמצע הופעה שם, הגיטריסט החל לזוז באופן מוזר על הבמה ונאלץ לרדת ממנה בסיוע אנשים. בהופעה אחרת במלבורן הוא חטף ביקורת קשה מהתקשורת לאחר שצעק קללות לקהל. מנהל חברת התקליטים שלו מסר אז שהתקרית בסידני הייתה בגלל הרעלת מזון ועל הקללות במלבורן הוא אמר: "אריק אוהב ליהנות על הבמה ולהשתחרר. קצת שפת רוק'נ'רול לא פגעה במישהו".

3. סטיבן סטילס עזב את חברת התקליטים אטלנטיק לטובת חברת קולומביה. בכך הוא סיים עשר שנות קשר עם החברה. סיבה לכך ניתנה אז בכלל שהנשיא של אטלנטיק, אהמט ארטגון, לא הגיע לחתונה שלו. מנהלו של סטילס השיב שזה בולשיט. בינתיים, חברו לשעבר של סטילס בלהקת בופאלו ספרינגפילד, דיואי מרטין, תבע אותו, את ניל יאנג ואת החברים הנוספים לשעבר בלהקה - ברוס פאלמר וריצ'י פיוריי - כמו גם את המנהל לשעבר של הלהקה ואת חברת התקליטים אטלנטיק בסכום של 150,000 דולר. מרטין טען שדחקו בו לחתום על ויתור בנוגע לאחוזים שלו בלהקה בשנת 1968 ולכן סכום התביעה עמד על התמלוגים שהגיעו לו מאז.

4. טינה טרנר סיפרה שהתפקיד הקולנועי שלה, כמלכת האסיד בסרט TOMMY, העניק לקריירה שלה זריקת עידוד. "אני חושבת שאייק ואני נעבוד עכשיו הרבה יותר". במהרה היא תברח ממנו.

5. המנהל של להקת ELF, ברוס פיין, ביקש להודיע שלהקתו לא מתפרקת ואינה מתכוונת לעבוד עם הגיטריסט לשעבר של דיפ פרפל, ריצ'י בלאקמור, בסיבוב הופעות בקיץ. זאת למרות שבלאקמור כבר הודיע לאנשים מסביב שהוא כן עובד עם הלהקה.

6. הלהקה הגרמנית, קראפטוורק, פיטרה את להקת החימום שלה, גרינסלייד, במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי שלה. זה היה אחרי ארבע הופעות שם מתוך 13 שנקבעו. מנהל הלהקה הגרמנית, איירה בלאקר, אמר שההחלטה באה בגלל שחברי גרינסלייד הגיעו לעניין כאילו הם סופרסטארים והעליבו כל הזמן את חברי קראפטוורק. הקלידן של גרינסלייד, דייב גרינסלייד, סיפר שקראפטוורק התעצבנו על להקתו כי זו קיבלה יותר דיווחים בעיתונות. "חשבתי שהלהקות יכלו לגשר על הפער, אבל כשניסיתי לדבר עם אחד מהם, הוא ברח ממני ונעל את עצמו בחדר ההלבשה".

7. רנדי ניומן לא נראה מודאג ממצב מכירות תקליטיו. הוא גם סיפר שאין לו מושג כיצד יהיה תקליטו הבא. "אולי אביא את התמלילן ברני טאופין לעבוד איתי. אולי הוא ישלח לי טקסטים שלו. מדוע התקליט GOOD OLD BOYS שלי הצליח בהולנד דווקא? אולי כי הם חושבים שאני לא אוהב את אמריקה, לפי מה שאפשר לפרש בתקליט. איזו דרך מדכאת להצליח".

8. שבוע לפני ההופעה שלו באצטדיון וומבלי בלונדון מול 80,000 איש, אלטון ג'ון נראה מודאג. "מעולם לא הייתה לי פריחה שכזו בחיי. יצאו לי כתמים בכל מקום". הכתמים ידעו משהו שאלטון לא ידע, כי בליל ההופעה הוא טעה כשביקש לנגן רק חומר חדש שטרם יצא לאור. הקהל לא רצה להאזין לשעה של חומר חדש והגיב בהתאם, אחרי שציפה להמשך ערב מהנה בעקבות הופעת החימום הסוחפת של הביץ' בויז. באמצע הסט של אלטון, אנשים רבים בקהל בחרו לפנות לפתחי היציאה מהמקום. המחווה הגרנדיוזית שלו פעלה בצורה שגויה.

9. הרולינג סטונס הגיעו לפשרה עם אלן קליין, שניהל את הלהקה כלכלית משנת 1965 ועד 1970 והחזיק בזכויות של דברים רבים שהיא הקליטה אז. קליין מסר אז שהוא יוציא תקליט שמכיל חומרים שטרם יצאו, את המוזיקה מצילומי תוכנית הטלוויזיה הגנוזה על קרקס הרוק'נ'רול ואנתולוגיה כפולה של להיטים שתימכר דרך פרסום בטלוויזיה בלבד. מיק ג'אגר ביקש להכחיש שקליין הוא הבעלים של כל החומר שלהם. "הגענו לפשרה מחוץ לבית המשפט. איש לא מפסיד בפשרה. קיבלנו הרבה כסף, מיליון דולר, שהוא חייב לנו. העסקה היא שאם הוא יתן לנו את הכסף - ניתן לו להוציא אלבום שלנו. מדובר בסכום של תמלוגים שהוא היה חייב לי ולקית' ריצ'רדס משנת 1965 והלאה. התקליט שהוא יוציא ודאי יכיל הרבה חומרים שאני ממש לא רוצה שייצאו, אבל זו הייתה הדרך היחידה להיחלץ מהמצב. רציתי להיפטר מקליין. ב-1 באפריל הבאנו לו תקליט עם חומר חדש שהוא ממש לא אהב. גם אנחנו מרגישים כך והוא ודאי ידבר איתנו על זה כדי להגיע לפשרה גם פה. אבל בסופו של דבר לקליין יש את הזכות לארוז מחדש כל דבר שעשינו משנת 1963 ועד שנת 1969". בינתיים קליין זכה בתביעה נגד ג'ורג' האריסון (בה גרף 281,000 דולר) וג'ון לנון (בה הרוויח 135,000 דולר). כרגע קליין תובע שוב את לנון תמורת 900,000 דולר וגם את ארבעת הביטלס ביחד בסך 24 מיליון דולר על נזקים שנגרמו לו ועוד 10 מיליון דולר במקום אחוזים מחברת אפל שלטענתו הגיעו לו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459