כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-5 ביוני בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "בגלל שזה מקום כה מייאש ומטונף, נמנענו מהפיתוי להתחיל לשיר על פוליטיקה וכמה זה חרא לחיות בבירמינגהם. באנו כאסקייפיזם מזה" (ג'ון טיילור, הבסיסט של דוראן דוראן, בעיתון NME, שנת 1985)
ב-5 ביוני בשנת 1964 הוציא זמר צעיר בשם דייבי ג'ונס תקליטון עם להקתו THE KING BEES, שהשיר המוביל בו היה LIZA JANE, תחת השם DAVIE JONES AND THE KING BEES. אותו ג'ונס (שבעתיד יישנה שמו לדייויד בואי) שנא את התקליטון הזה לאורך השנים. עם זאת, מדובר פה במסמך חשוב בקריירה שלו.
ג'ון ג'ונס, אביו של דייויד, החל את כל המהלך לצאת התקליטון עם בקשה מבנו לכתוב מכתב ליצרן מכונות כביסה מפורסם בשם ג'ון בלום, כדי שזה ייצג אותו כאמן. זה היה מהלך הזוי עד מטורף. האב ראה בעיני רוחו כיצד יצרן מכונות הכביסה לוקח את בנו, ממש כמו שמנהל חנות תקליטים בשם בריאן אפשטיין לקח את הביטלס לתהילת עולם. למרבה ההפתעה, בלום אהב את התעוזה של דייויד ושלח לו מכתב תגובה עם מספר טלפון של חברו, לזלי קון, שהיה אז מאתר כישרונות עבור המו"ל (גם של הביטלס) דיק ג'יימס. דייויד התקשר לקון ונקבעה פגישה.
לאחר אודישן קצר, הסכים קון, שאהב את הכריזמה של דייויד, לארגן לזמר המתחיל כמה הופעות. הראשונה מהן הייתה במסיבת העשור לחתונתו של ג'ון בלום. האירוע היה בגדר אסון. חברי הלהקה עלו לבמה במכנסי ג'ינס והקהל לא התלהב ואף להיפך. חלקם התלוננו על עוצמת הרעש בה נינוגנה המוזיקה. קון ניגש לדייויד וניסה לנחמו אך הזמר הצעיר פרץ בבכי. גם מאה הליש"ט, שהלהקה קיבלה עבור הופעתה, לא הצליחו לנחמו. קון הסביר לדייויד שהקהל אמנם לא היה בעדו, אך מספיק שיש איש אחד שהתרשם ממנו מאד והוא עומד מולו.
הקשרים של קון הובילו להופעות נוספות וגם חוזה הקלטה מול חברת DECCA, לחברת-בת שלה בשם VOCALLION. קון החליט ששירי הלהקה אינם מסחריים מספיק ושההקלטה תכיל שירים מקטלוג השירים שבבעלותו של דיק ג'יימס. השיר שנבחר היה LOUIE LOUIE GO HOME. הלהקה קיבלה הקלטת דמו של השיר ביום ההקלטה וניגשה ללמוד אותו במהרה. צד ב' של התקליטון המיועד היה שיר מקורי שכתב דייויד, עם חברו ללהקה ג'ורג' אנדרווד, בבית הוריו של האחרון. השניים הקשיבו לשיר של היואי סמית' בשם LITTLE LIZA JANE. הם אהבו את השיר והחליטו לכתוב משהו בהשראתו.
את התוצאה הם הביאו לקון, שהחליט להדביק את שמו כקרדיט הכותב של השיר. דייויד השתעשע בינתיים ברעיון לקרוא לעצמו טום ג'ונס, רעיון שירד כשהבין כי יש זמר נוסף שלקח את השם הזה והחל לסלול את דרכו להצלחה פנומנלית. שני השירים הוקלטו באולפני BROADHURST GARDENS וטכנאי ההקלטה היה גלין ג'ונס, שהתפרסם בהמשך כטכנאי של הרולינג סטונס, לד זפלין, קצת ביטלס ועוד הרבה אחרים. בסשן ההקלטה התעצבן גלין על אנדרווד, בגלל שהגיטרה שלו הייתה לא מכוונת.
ההקלטה הסתיימה. התקליטון יצא וביום צאתו הופיעה הלהקה במסיבת ריקודים. עם זאת, הויניל, שהסתובב במהירות 45 סל"ד, לא היכה גלים. חברי הלהקה היו מתוסכלים כי חשו כברגים בתוך מכונה גדולה. עיתון NME פירסם ביקורת על התקליטון: "השיר חסר מלודיה אך יש פיצוי בצורת קצב נהדר".
קון השתמש בקשריו כדי להשחיל את התקליטון לתוכנית טלוויזיה פופולארית בזמנו בשם JUKE BOX JURY, בה אנשים ידועים התיישבו בפאנל השיפוט, האזינו לשירים חדשים והצביעו בעד או נגד. התקליטון 'ליזה ג'יין' הושמע, בעוד דייויד מחכה נרגש לתוצאת השיפוט. השחקניות דיאנה דורס וג'סי מאתיוס והאמרגן באני לואיס הצביעו נגד השיר. היחיד שהצביע עליו כלהיט פוטנציאלי היה הקומיקאי צ'ארלי דרייק. כמה שבועות לאחר מכן פירק דייויד את הלהקה, לתדהמת חבריו. השלב הבא היה לשיר בלהקה ושמה THE MANNISH BOYS.
ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
חדש - תקליטון רוק קלאסי אמיתי יוצא לאור!
ב-5 ביוני בשנת 1970 יצא תקליטון חדש ללהקת דיפ פרפל עם השיר BLACK NIGHT. רגע, שמעתי אתכם צועקים שיש פה גניבה מוזיקלית? נכון - הגיטריסט ריצ'י בלאקמור הודה שגנב את הריף לשיר הזה מהשיר SUMMERTIME של ריקי נלסון.
עם סיום הקלטת התקליט IN ROCK שאלו מיד מנהלי להקת דיפ פרפל, "זה יופי, אבל איפה השיר ממנו שיתאים להיות בתקליטון?". חברי הלהקה לא השתוקקו לעשות שיר לתקליטון, כי רווחה אז הדעה שלהקות רוק מתקדמות ממסחרות את עצמן ברגע שהן נכנסות לשוק התקליטונים. רבים המוסיקאים, כולל חברי דיפ פרפל, שראו את עצמם מתאימים אז יותר לזרם המחתרתי מאשר לזרם המסחרי.
אבל חברת התקליטים EMI התעקשה לקבל גם תקליטון מהלהקה ולכן הושגה פשרה; השיר בתקליטון לא יבוא עם שיר מהתקליט אלא כיצירה שונה. אז נקבע סשן הקלטה ב-4 במאי (1970 באולפני DE LANE LEA בלונדון, עם שמונה ערוצי הקלטה. ההשראה לא הגיעה מלכתחילה...
בסיסט הלהקה, רוג'ר גלובר: "אני אוהב את הדרך בה נולד השיר הזה. זה קרה לילה אחד באולפן אחרי שסיימנו להקליט את DEEP PURPLE IN ROCK ובחברת התקליטים צעקו שהם לא שומעים שיר שמתאים לתקליטון. לא חשבנו על עצמנו כלהקת סינגלים. בילינו אחר צהריים שלם בניסיון להשיג ריף ושום דבר לא קרה. החלטנו לרדת לפאב ונשארנו שם עד שעת הסגירה. ריצ'י בלקמור ואני חזרנו לאולפן שיכורים לגמרי. הוא לקח לידיו את הגיטרה והתחיל לנגן את מה שעתיד להיות BLACK NIGHT ואמרתי 'כן, זה נשמע נהדר! בוא נעשה את זה!'. אבל אז הוא אמר שזה ריף של ריקי נלסון. אז אמרתי שאי אפשר להשתמש בזה. הוא שאל 'למה לא? שמעת את זה פעם?'. עניתי שלא והוא אמר 'אתה רואה?'...".
דיפ פרפל לא היו הראשונים לחטוף את הריף הזה. הקדימה אותה להקת THE BLUES MAGOOS הפסיכדלית, שצירפה אותו לשירה, משנת 1967, WE AIN'T GOT NOTHIN' YET. הזמר של דיפ פרפל, איאן גילאן, אף הודה בהמשך שאת קצב השיר הם העתיקו מלהקת CANNED HEAT ושירה ON THE ROAD AGAIN.
שלוש שעות אולפניות הניבו את התוצאה, לאחר 14 נסיונות לנגן את השיר כהלכה. אז הגיע הזמן לכתוב מילים וגילאן וגלובר ניגשו למשימה. גילאן: "לקחנו את שם השיר משיר ישן של ארת'ור אלכסנדר. היה קשה לכתוב את המילים כי היינו אז במצב של שכרות מתקדם. אז כתבנו את המילים הכי בנאליות שאפשר. מה לעזאזל זה DARK TREE ו- ROUGH SEA? ממש צחקתי מהמילים המטופשות".
וכן, חברי הלהקה קראו לו במקור בשם אחר ופחות מושך - FART. הנה, כך זה נכתב בלוח ההקלטה אז באולפן:
והנה ביקורת אישית שלי על השיר BLACK NIGHT
ובכן, לדעתי זה לא השיר הטוב ביותר של דיפ פרפל אך הוא קלאסיקה ברורה שקשה לעמוד בפניה. יש בו אנרגיה ברורה שהופעת את העסק להמנון רוק אייקוני שממשיך לרתק אותי - ולא משנה כמה פעמים כבר הקשבתי לו (והרבה!). בתור חובב ותיק של רוק קלאסי, אני יכול לומר בביטחון ששיר זה הוא תוספת חיונית לאוסף של כל חובב מוסיקת רוק. עם זאת, אינני מבין מדוע נעשה לו, במקור, מיקס כה תפל שגורם לצליל הכללי להיות שדוף מדי. מי שרוצים לשמוע את השיר במלוא תפארתו, גשו לגירסת הבונוס שיצאה במהדורת הרימסטר (בדיסק) לאלבום DEEP PURPLE IN ROCK. שם, בנוסף למיקס משופר, תקבלו גם סיומת ארוכה יותר.
השירה של איאן גילאן פה פשוט יוצאת מן הכלל. ההגשה העוצמתית והכריזמטית שלו מחייה את השיר, וממלאת אותו במנעד הווקאלי הנלהב שלו. אחד המאפיינים הבולטים של השיר הוא עבודת הגיטרה המחשמלת של ריצ'י בלאקמור. הריפים האיקוניים והסולו הבאמת מיוחד שלו הם לא פחות ממעוררי השראה. הווירטואוזיות של בלאקמור מוצגת במלואה כשהוא מנווט ללא מאמץ (כך זה נשמע, בכל אופן...) ומזריק לשיר מנה של אדרנלין טהור. ברצוני לשבח גם את איאן פייס שמרהיב פה במעברי תופים שגורמים לתחושת השאפל (SHUFFLE) להתיישר לכמה שניות ולחזור בחזרה לשאפל.
בנוגע לאורגן ההאמונד של ג'ון לורד, שמחובר לאפקט פאז והינו נטול מגבר לזלי - זה השלב בו לורד הפך מאורגניסט קלאסי לאורגניסט שבא לחזק את הקצב (ריפים) של דיפ פרפל. נראה כי בגלל הגחמה שלו להלחין קונצ'רטו ללהקה ותזמורת, שנה לפני כן, הוא נדחק הצידה לטובת גחמותיו של בלאקמור לעשות רק רוק כבד ובלי תזמורות יותר. עם זאת, סולו ההאמונד שלו, באמצע השיר, תמיד מהנה להקשבה וללא התחכמות יתר - כי הוא תמיד ידע לבחור בקפידה את הצלילים הנכונים לסולואים שלו - "מיי סוויט לורד!"
מבחינה מילולית, אין מה לחפש בשיר זה משמעויות נסתרות ועמוקות. זו פשוט מוסיקה שנועדה לשתי מטרות ברורות - לכייף ולעשות הרבה כסף. אין שום רע בכך, כשזה נעשה כמו שצריך, כמו פה.
וב-5 ביוני בשנת 1970 יצא באנגליה האלבום DEEP PURPLE IN ROCK, שנחשב לאחד הגדולים בתרבות הרוק הקלאסי. זה עם ההרכב השני של הלהקה, שהפך מאז להיקרא DEEP PURPLE MARK 2: איאן גילן בשירה, ריצ'י בלאקמור בגיטרה, ג'ון לורד על אורגן ההאמונד, רוג'ר גלובר בבס ואיאן פייס בתופים.
SIDE 1
1. Speed King
2. Bloodsucker
3. Child In Time
SIDE 2
1. Flight Of The Rat
2. Into The Fire
3. Living Wreck
4. Hard Lovin' Man
התקליט נפתח בפצצה חשמלית חסרת רחמים, שבאה להסביר למאזין כי מדובר פה בלהקה שגאה בסאונד החדש שמצאה לעצמה. העיבודים המתוחכמים של ארבעת האלבומים הקודמים פינו את מקומם ליצירה חדשה ומושחזת של רוק... והמון רוק... כמו שנאמר - DEEP PURPLE IN ROCK!!
כששמעתי לראשונה את התקליט הזה, נדהמתי מהפתיחה הזו. מסך המוזיקה הדחוס שהושפרץ עליי מהרמקולים המם אותי. זה ממש כמו ההרגשה של האורגזמה הראשונה בחייך. ללהקה עצמה לא היה מה להפסיד כשבאה להקליט את האלבום.
עד כה לא נרשמה הצלחה פנומנלית מסחרית לדיפ פרפל, שהחלה את דרכה בשם זה בשנת 1968. הסינגל הראשון, HUSH, נכנס למצעדים, אבל מאז הם נחשבה הלהקה לאיכותית אך מחתרתית. בשנת 1969 פוטרו הסולן רוד אוונס והבסיסט ניק סימפר. אך לפני כן ערכו שלושת חברי הלהקה הנותרים (בלאקמור, לורד ופייס) חזרות עם סולן ובסיסט חדשים. בלאקמור חיפש סולן חדש ומרשים שיעמוד גאה וניצב מול מתחרים כמו רוברט פלאנט מלד זפלין. הסולן הגאה הגיע בדמותו של איאן גילאן, שהביא עימו את חברו הבסיסט רוג'ר גלובר. גילאן ידע לצרוח היטב, ואם תקשיבו לצורת שירתו של הזמר הבריטי, ארת'ור בראון, תבינו מאיפה הגיע הסגנון הזה.
לאחר סינגל אחד גוספלי ותמוה בשם HALLELUJAH ואלבום שהוא הקלטת יצירה קלאסית של ג'ון לורד, חזרו חברי דיפ פרפל לאולפן על מנת לצקת על ויניל את תגלית הסאונד החדשה שלהם. בלאקמור אמר לשאר חבריו באולפן את המשפט הבא: "אם הרעיון המוזיקלי שתביאו ליצירה לא יהיה דרמטי ומרגש - לא יהיה לו מקום באלבום". שאר הלהקה לקחה את דבריו ברצינות.
תמונה אחת שזכורה לחברי הלהקה במהלך ההקלטות הייתה מחוגי המיקסרים שעברו כל הזמן את הקו האדום. כלומר, הווליום שהלהקה ניגנה באולפן היה ח-ז-ק. ועוד איך חזק!! הקטע הראשון, SPEED KING, החל את דרכו בשם KNEEL AND PRAY. לאחר כמה שיפוצים הוא הפך ליצירה הידועה. זה פותח את האלבום בהפגזה אדירה. עד כדי כך שחברת התקליטים האמריקנית שהוציאה את האלבום מעבר לים, חתכה את זה החוצה מחשש שהקהל שם ייבהל ויוותר על הקשבה לשאר האלבום. לכן בארה"ב נפתח אז האלבום ישר עם שירתו של גילאן. גלובר אמר פעם בראיון שהוא זוכר כיצד ג'ון לורד ניגן את סולו ההאמונד הזה. לורד טעה בתו אחד באמצע הקלטת הסולו. אך במקום לעצור את ההקלטה ולנסות שוב, האורגניסט האלוף המשיך וניגן ירידה כרומטית שהובילה אותו למקום מבטחים מענג שמתחבר באופן מושלם לשיר עצמו.
את שם השיר SPEED KING הביא רוג׳ר גלובר כשיום אחד עבר ליד מכבסה ששמה SPEED QUEEN. זו הייתה רשת מכבסות שפעלה אז וממשיכה לפעול כאחת המצליחות ביותר בתחומה. הוא פשוט שינה את מין השם וקלאסיקה נוצרה.
הקטע השני באלבום נקרא BLOODSUCKER והוא ממשיך את גישת הרוק המשתלח, עם צריחתו האדירה של גילאן ודואט הסולו של בלאקמור ולורד. השיר נכתב על ידי גילאן בעקבות ריב שלו עם הנהלת הלהקה. בריב זה העז גילאן לבקש מהמנהל מקדמה בסך עשרים ליש״ט אותה יחזיר בהמשך. אבל המנהל (ג׳ון קולטה) לא הסכים וגילאן הפך את כעסו למילות השיר. שימו לב במיוחד לבית האחרון בשיר ותקבלו את התמונה. מעכשיו לא תשמעו את השיר יותר באותו אופן לו הורגלתם.
הקטע הידוע ביותר באלבום הוא זה שחתם את צד א' בתקליט. הלא זהו השיר האנטי-מלחמתי שנקרא CHILD IN TIME. אשתי אומרת לי בכל פעם שהיא שומעת את היצירה הזו שהיא פשוט אלוהית. ואני מסכים איתה. בשבילי ההקלטה הזו היא שיא השיאים של ההרכב השני, שידוע בכינויו DEEP PURPLE MARK 2. היצירה הזו היא עיבוד מחדש (וללא מתן קרדיט) ליצירה של להקה אמריקנית בשם IT'S A BEAUTIFUL DAY. הקטע המדובר נקרא BOMBAY CALLING והוא נמצא באלבום הבכורה שלה. באחד הסשנים באולפן החל לורד לנגן באופן מפתיע את הקטע הזה במהירות המקורית. שאר חברי הלהקה התפעלו מזה ויעצו לו להאט את מהירות הנגינה. וכך החל להיווצר הדבר המדהים הזה.
הקורא פיליפ קריימר ציין בזמנו במכתב ששלח למערכת מלודי מייקר שדיפ פרפל כנראה העתיקו את צ׳יילד אין טיים. אז מי באה מיד להגיב על זה שם? אמו של ג׳ון לורד! כך היא כתבה: "בנוגע למכתבו של פיליפ קריימר, דיפ פרפל ביצעה את צ'יילד אין טיים מול קהל בהופעתה ברויאל אלברט הול, ב-24 בספטמבר 1969 וניגנה אותו בהופעותיה כבר כמה חודשים לפני כן. אז יכול להיות שמר קריימר שם את העגלה לפני הסוס? בלי כוונה, כמובן". ובכן, גברת לורד - מה לעשות ובנך העתיק? לפחות הוא עשה את זה בסטייל!
איאן גילאן הגיע כאן לרמות דרמה צרחניות שנכנסו מאז לפנתיאון של הרוק. משנות התשעים הוא סירב לשיר את השיר הזה כי הוא ידע שלא יוכל להגיע יותר לרמות הווקאליות ההן והשיר הזה הפך כאבן ריחיים מוזיקלית סביב גרונו.
למרות שהאלבום הפך באופן מיידי לקלאסיקה, לא כל חברי הלהקה התלהבו ממנו בהתחלה. רוג'ר גלובר הבסיסט חש שהלהקה לא יושבת יחד מבחינה מוזיקלית. כשהעז להביע את דעתו בקול רם - הוא חטף מבט נוקב מג'ון לורד שצעק עליו שהוא פשוט טועה. לורד המשיך וצעק כי אם האלבום יכל להיות טוב יותר - אז הוא היה טוב יותר. והוא חתם את טענתו במילים SO SHUT THE FUCK UP. ואכן הצדק עם לורד, כי כל השירים באלבום הזה הם יצירות רוק באוקטן גבוה מאד.
ויש פה גם את השיר על מוצצת הדם, ועל הבחורה שמוציאה את שיניה ותולשת את שיערה כך שהיא נראית כמו שבר כלי. ויש את מעוף העכברוש התזזיתי, שפותח את הצד השני של התקליט. ויש גם קפיצה אל תוך האש עם גרוב כבד ועסיסי ביותר. ויש את היהלום והחבוי בתקליט - השיר שחותם את התקליט במפגן רוק אדיר ונדיר. זה השיר HARD LOVING MAN, שבלאקמור ולורד מביאים בו סולואים ברמה סופר גבוהה, אנרגטית, משוחררת ומרהיבה. כבר לא עושים דברים כאלו היום - וחבל.
כשהושלמו ההקלטות, חברת התקליטים ציינה שאין כאן שום להיט סינגל פוטנציאלי. חברי הלהקה הבינו את המסר, נכנסו לאולפן ורקחו בזמן קצרצר את הלהיט BLACK NIGHT, עם מילים חסרות משמעות עמוקה, 'ריף' שנשאב מהשיר SUMMERTIME של ריקי נלסון והפקת סאונד דחוסה אך אפקטיבית ביותר. התקליטון יצא יומיים לאחר צאת התקליט IN ROCK.
רוג'ר גלובר: "יש לי תאוריה מדוע זה יצא אלבום כה כבד. למרות שאני מאמין שהרבה מזה בא מהכימיה שהייתה בלהקה. כשפגשתי את הלהקה לראשונה, חבריה נהגו להתאמן בבניין שהיה בו המון הדהוד. זה היה צליל נוראי. כמו כן, לא נהגתי עד אז לג'מג'ם עם להקות, אלא ללמוד שיר מראש ולהגיע לחזרה כדי לנגן אותו. כך שהמפגש עם דיפ פרפל היה עבורי כהתגלות. אהבתי מאד את הווליום שהם השתמשו בו. לא היה אכפת להם מה יגידו על כך. אבל הסיבה העיקרית הייתה שמהרגע בו הצטרפתי, נודע לי שאעשה עם הלהקה הופעה ברויאל אלברט הול ועם תזמורת פילהרמונית.
ג'ון לורד כתב יצירת קונצ'רטו. ואכן הקונצ'רטו הזו היה, נדמה לי, ההופעה השמינית שלי בלהקה, כך שהמדיה מיד נחשפה אלינו. ג'ון לורד הפך בעיניהם למלחין העיקרי בלהקה ולחוד החנית בה. ריצ'י ממש התעצבן מזה. גם האחרים לא אהבו את זה, כי ג'ון לא היה המנהיג. היינו להקה דמוקרטית. אנשים התחילו לתפוס את הלהקה באופן שגוי ומזה צץ הרצון לעשות משהו שונה לגמרי".
בנוגע לעטיפת האלבום הזו: הרעיון של עיצוב העטיפה הגיע ממנהל הלהקה, טוני אדוארדס. חלק מחברי הלהקה התנגדו לרעיון אך המילה האחרונה אז לא הייתה שלהם אלא של מנהלם, שרץ לחפש תמונה הולמת של הר ראשמור בשווקי הפשפשים של לונדון (אז לא היה אינטרנט מן הסתם...). סוכנות העיצוב הלונדונית NESBIT, PHIPPS AND FROOME הכינה את העיצוב. הסוכנות לקחה תמונות של הלהקה והדביקה על התמונה הקיימת של הר ראשמור.
מיותר לציין שנסיון טישטוש הקווים של ההדבקה לא תמיד הצליח. הפונט הכתוב בוצע גם באותה סוכנות עיצוב. בגלל שלא מצאו פונט שייצג היטב את המוזיקה של הלהקה - הוחלט להמציא פונט שכזה. עיצוב הפונט נעשה על באופן ידני עם צבע שחור. העטיפה הנפתחת (עם טקסטים ותמונות בשחור לבן של הלהקה) עוצבה עם למינציה בצד החיצוני בלבד, כפי שהיה נהוג אז. ההעתקה של העטיפה הקדמית גם לצד האחורי נעשתה בגלל מחסור בזמן לקראת תאריך הוצאת האלבום המיועד.
בהדפסה הישראלית המקורית, שעלתה לצרכן 17.90 לירות, הייתה גם שגיאה בכיתוב במדבקה של התקליט, כששמותיהם של איאן גילאן ורוג'ר גלובר הודפסו כ- GILIAN ו- CLOVER. נו, ככה זה בישראל - לא?
בואו לשמוע את CHILD IN TIME כפי שמעולם לא שמעתם:
ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616459
ב-5 ביוני בשנת 1990 טבע למוות ג'ים הודר, המתופף המקורי בלהקת סטילי דן, בבריכה שבביתו, בגיל 42.
חבר שהגיע לשם מצא אותו ללא רוח חיים בקרקעית הבריכה והזעיק רופאים שקבעו את מותו, בשעת לילה מאוחרת. בדמו נמצאה כמות אלכוהול פי שלושה מהמותר, לפי חוקי קליפורניה. בתקופת חייו האחרונה נהג הודר לשתות המון תוך כדי בליעת כדורי ואליום.
הודר ידע ימים טובים עם סטילי דן, אליה הצטרף בשנת 1972. לאחר שהקליט עמה שלושה תקליטים וידע הצלחה, החליטו הבסיסט וולטר בקר והקלידן-זמר דונלד פייגן כי נמאס להם מלהקה שלמה ומעתה יתפקדו כצמד. הודר לא החזיק מעמד בדרישות הנוקשות שהשניים הציבו בהפקותיהם החדשות. בצער רב הוא המשיך לעבוד כנגן הקלטות עבור אחרים אך התנהלות אישית לא אחראית הובילה אותו לתחתית הבריכה.
לא תאמינו מי הגיע לבקר את פינק פלויד!
ב-5 ביוני בשנת 1975 הייתה להקת פינק פלויד בעוד סשן הקלטה לקראת תקליטה הבא, שייקרא WISH YOU WERE HERE. אבל באמצע ההקלטה הגיע לאולפן אורח לא מוזמן אך מפתיע ביותר.
הנה עדות של מתופף הלהקה, ניק מייסון, בספרו האוטוביוגרפי: "ב-5 ביוני נכנס לאולפן אורח לא צפוי. עברתי מחדר הנגינה לחדר הבקרה של האולפן כששם ראיתי לפתע בחור שמן עם ראש מגולח. הוא סחב עמו שקית קניות והיה לו מבט מוזר וחלול בעיניים. חשבתי שהוא חבר של אחד הטכנאים באולפן ונכנס כדי לבקרו. זמן מה לאחר מכן ניגש אליי דייויד (גילמור הגיטריסט) ושאל אותי אם אני מכיר את הבחור הזה. הסתכלתי על הבחור ולא זיהיתי. היו צריכים להגיד לי מי הוא זה. זה היה סיד.
שנים לאחר מכן ואני זוכר את עוצמת תחושת הבלבול והמבוכה שאחזה בי באותו רגע. נחרדתי ממצבו הפיזי. בראש שלי היה מונח עדיין אותו סיד של שבע שנים לפני כן, עם השיער המתולתל והאישיות התוססת. הזיכרון שלי מחק, משום מה, את סיד המחוק בעצמו, שעזב את הלהקה בשנת 1968. אני זכרתי את סיד שהיה לפני כן, שניגן בגיטרת הפנדר אסקווייר, שהדביק עליה מדבקות נוצצות ועם בת זוג בלונדינית לצידו. והנה ניצב מולי איש שנראה לי כי לא היו לו כלל חברים. הדיבור שלו לא היה ברור. אין לי מושג מדוע היה שם. הוא לא הוזמן ולא ראיתיו מאז עזב את הלהקה ב-1968. זאת למרות שדייויד ורוג'ר (ווטרס הבסיסט) עבדו איתו על אלבומי הסולו שלו. גם ריק (רייט הקלידן) עבד איתו באחד מהם.
הגעתו לאולפן הציפה בנו תחושת אשמה. היה ברור לנו שאנחנו חלק מהסיבה להגעתו של סיד למצב הזה, בגלל הכחשה מצידנו, עם חוסר אחריות, חוסר רגישות ואנוכיות. ההגעה של סיד לאולפן הייתה מטרידה מאד. זה המקום בו הוא יצר את רגעיו הגדולים בעבר. ניסינו להמשיך ולעבוד כרגיל על היצירה SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND, שנכתבה עליו כנראה, כי אני לא בטוח במאה אחוז שזה באמת עליו. סיד הקשיב להקלטה ומישהו שאל אותו מה הוא חושב על זה. אני לא זוכר שהוא הביע איזה רגש מיוחד. כשמישהו הציע להשמיע את זה שוב, ענה סיד שאין צורך כי הוא כבר שמע את זה פעם אחת. דייויד שאל את סיד מה קורה איתו. סיד ענה שיש לו מלאי גדול של עופות במקרר".
זו הייתה הפעם האחרונה בה חברי פינק פלויד ראו את סיד בארט.
ב-5 ביוני בשנת 1979 יצא תקליטה השני של להקת דייר סטרייטס ושמו COMMUNIQUE.
SIDE 1
1. Once Upon a Time in the West
2. News
3. Where Do You Think You're Going?
4. Communiqué
SIDE 2
1. Lady Writer
2. Angel of Mercy
3. Portobello Belle
4. Single-Handed Sailor
5. Follow Me Home
אחרי הצלחת התקליט הראשון החלה חברת התקליטים, שהופתעה מהצלחה זו, ללחוץ על חברי הלהקה להפיק ובמהרה אלבום המשך. הברזל היה חם, אסור היה לפספס את המומנטום וארבעת חברי הלהקה הובלו בכוח לאולפן ההקלטות כדי להקליט את התקליט, כשבקיץ של 1979 הייתה חברת התקליטים 'ורטיגו' להוטה ומוכנה להתחיל לשווק את העניין.
הלהקה הייתה רחוקה מלהתלהב מול השיווק האגרסיבי שהוכן לה. כל שרצו חבריה זה להמשיך להיות להקה צנועה וטובה אך הלחץ להפיק אלבום שני גרם לא מעט סבל לארבעה. השירים לתקליט נכתבו בחופזה ולא היה זמן להתכונן להם כראוי. האשמה הגדולה הייתה נעוצה בשיר אחד ושמו 'המושלים בסווינג' כי הצלחתו האדירה היא ששינתה את שם המשחק. אבל עם כל זאת - התקליט השני היה רחוק מלבייש את הפירמה.
ההבדל בין התקליט הראשון לשני היה שהראשון הוקלט בלונדון. השני כבר נעשה באיי בהאמה ודייר סטרייטס החלה לצעוד לכיוון שממנו כבר לא הייתה דרך חזרה.
ההצלחה של התקליט השני הייתה מובטחת. וכשיצא, נכנס היישר למקום הראשון במצעד המכירות שבגרמניה. הוא לא איחר להגיע למקומות גבוהים גם במצעדים אחרים בעולם. וכל זה ללא להיט מוביל שייצא ממנו. השיר LADY WRITER היה התקליטון היחיד שיצא מהתקליט אך הוא לא זכה לחיבוק החם שהיה לקודמו. הדבר הוביל לדאגה גדולה מצד חברת התקליטים. את השיר הזה כתב מארק נופפלר על כתבת טלוויזיה בשם מרינה וורנר, שהזכירה לו בצורתה הפיזית אהבה ישנה שלו שנגמרה, כנראה עם אשתו.
שיר הנושא מציג היטב את התגובות הקלישאתיות שאמצעי התקשורת מקבלים מנושאי הכתבות השונות כשאינם מעוניין להגיב. מארק כתב אותו גם על סמך נסיונו האישי כשלא רצה פה ושם להתראיין אך נדחף לכך. בשיר WHERE DO YOU THINK YOU'RE GOING אנו לא יודעים אם מדובר בבחור שעוזב את הבחורה או בבחור שזועק לבחורה לא לעזוב אותו. הדבר הופך את ההקשבה לשירתו של מארק מעניינת אף יותר.
מה שכן, המוזיקה של התקליט השני מחזיקה מעמד היטב. הצליל שלה שורשי אך מופק היטב. השירים עצמם כתובים ומבוצעים נהדר. ויש אפילו הרגשה שהתקליט הזה הוא אחיו של הראשון. הגישה למוזיקה דומה ואפילו קונספט עיצוב העטיפה דומה. אפילו שבתקליט השני היה להם מפיק אחר עם שם אגדי - ג'רי וקסלר, ששרשרת להיטים ענקית נזקפה ברזומה שלו והבין כי מולו להקה מיוחדת במינה שעדיף להקליטה כמו שהיא מאשר לשנותה למען ההפקה. וקסלר גם התעקש לקרוא לתקליט הזה בשם NEWS (לפי שם השיר השני שבו, שכתיבתו הושפעה מכתבה שמארק קרא על אופנוען שקיפח את חייו בתאונה) אך מארק התנגד נחרצות. המטרה של וקסלר הייתה לעדן את צליל הלהקה עם חיקוי האלמנטים שעשו את התקליט הראשון כה מצליח. לכן דרש מהם לנגן באותו ציוד וגם לבצע דברים דומים, שעשו בתקליט הראשון.
גיטריסט הקצב בלהקה, דייויד נופפלר סיפר שנים לאחר מכן: "השאיפה שלנו אז כלהקה הייתה להיות פשוט להקה טובה שאוהבת לנגן. בהחלט לא היו לנו אמביציות מסחריות. לאף אחד מארבעתנו לא היה אז ראש לעסקים". כך נשמע גם בשנת 1978 כשאמר כי "הנה אני, פחות משנה אחרי שחתמתי על הסכם בחברת תקליטים, יושב באיי בהאמה עם ג'ינג'ר אייל, ג'וינט ותקליט שני שמופק על ידי שניים מטובי המפיקים. איפה הלחץ? האם אתם רואים פה לחץ?". אז הוא לא ידע כי זמן קצר לאחר מכן הוא ירגיש היטב את הלחץ, שיגרום לו לפרוש מהלהקה ללא שוב.
התקליט COMMUNIQUE הוא השני והאחרון בו נשקפת תמונת להקת דייר סטרייטס השורשית עם נגינה מעולה והפקה מאווררת. מהתקליט השלישי, MAKING MOVIES והלאה, הפכה הלהקה לסוג של מפלצת פופ-רוק שמילאה איצטדיונים, ניפחה את הצליל שלה וזאת על חשבון היופי הטהור, הצנוע והכובש כל כך שיצקה באלבום זה ובקודמו. זה טעמי האישי - ונכון, גם מה שהלהקה יצרה לאחר מכן יפה מאד, אבל מדובר כבר בלהקה שונה מאד בגישתה המוזיקלית. זו האמת.
ב-5 ביוני בשנת 1971 החלה מכירת הכרטיסים להופעתה של להקת הרוק ממישיגן, גרנד פ'אנק ריילרואד, באצטדיון SHEA בניו יורק. כל הכרטיסים נחטפו תוך 72 שעות.
הדבר הכניס לקופת הלהקה 306,000 דולר וסכום זה עקף את השיא, עד אז, של הביטלס עם 304,000 דולר בשנת 1966.
האמרגן סיד ברנשטיין, שגם הביא את הביטלס לאצטדיון שיי, העיר: "לעולם לא הייתי אומר שמישהו יותר פופולרי מהביטלס, אבל המעריצים של גרנד פ'אנק בהחלט הגיבו מהר יותר ובהתלהבות מסוג אחר".
למעלה מ-21,000 אוהדים התייצבו באצטדיון עם פתיחת מכירת הכרטיסים בבוקר, כשרבים מהם חיכו יותר מעשרים וארבע שעות לפתיחת דוכני הכרטיסים.
ב-5 ביוני בשנת 1970 יצא אלבומה הרביעי של להקת פרוקול הארום. שמו הוא HOME.
SIDE 1
1. Whisky Train
2. The Dead Man's Dream
3. Still There'll Be More
4. Nothing That I Didn't Know
5. About To Die
SIDE 2
1. Barnyard Story
2. Piggy Pig Pig
3. Whaling Stories
4. Your Own Choice
היה זה גם התקליט הראשון ללא אורגניסט הלהקה, מאתיו פישר, וזה אמר שצליל אורגן ההאמונד, הכה מוכר כצליל הלהקה, השתנה. דובר מטעם הלהקה אמר לתקשורת כי פרוקול הארום "הרבה יותר ביחד עכשיו" ובכך העיד על כך שהיו הרבה חיכוכים לפני שפישר עזב.
אז נשקל שתמלילן הלהקה, קית' ריד, יהיה גם האורגניסט בה כשבסוף הוחלט להציב בעמדת האורגן את כריס קופינג, שסיפק את הסחורה גם באורגן ההאמונד וגם בצלילי בס.
התוצאה באה עם התקליט הרביעי שומו HOME. בעיתון "דיסק אנד מיוזיק אקו" נכתב בביקורת עליו: "יש לו צליל יותר רוקי מקודמיו אבל עדיין נשלט על ידי המקלדות הקלאסיות. אין פה שיר אחד שאפשר לתייגו כיפהפה, כי המילים אכזריות, נמהרות ולא פעם מרירות. המוזיקה כפייתית ומלהיבה ומגיע להעניק לה תשבוחות רבות".
התקליט נפתח עם WHISKEY TRAIN שבא עם קצב סוחף שהדומיננטיים בו הם המתופף, בי ג'יי ווילסון, והגיטריסט, רובין טראוואר. זה שיר תוסס ופתיחה נהדרת.
אחריו מגיע השיר האפל DEAD MAN'S DREAM שמילותיו מספרות על חלום, או ליתר דיוק סיוט, שיש לאדם רגע לפני שהוא מת. הוא רואה רחובות ריקים, ואז בית קברות עם קברים פתוחים כשהגופות שוכבות ונרקבות. הכל מעורר מחשבה. מצב הרוח ברור מאוד וכבד.
שיר רודף שיר והרצון של פרוקול הארום להראות שהם יותר מ"בהיר יותר מחיוורון" מצליח להתגשם גם פה. השיר האהוב עליי הוא WHALING STORIES, שהוא עוד אחד מהדברים האיטיים יותר שבא כיצירה המכיל ארבעה פרקים ארוכים ומורכבים. מהפסנתר הפשוט בהתחלה כל העניין נהיה יותר ויותר דרמטי ושלם מוזיקלית. הפקה משובחת מאוד יש פה.
אז מה אומר ומה אגיד? שם התקליט הוא HOME ומן הראוי שתכניסו אותו גם לבית שלכם.
ב-5 ביוני בשנת 1970 דיווח עיתון DISC הבריטי על תקליטון בוטלג (תקליט לא חוקי) של הביטלס, עם שתי רצועות שהוקלטו בתקופת ההכנות לתקליט RUBBER SOUL (בשנת 1965). לפי הדיווח, זה ייצא לשוק במהלך השבועות הקרובים.
שבוע לאחר מכן פורסם באותו עיתון: "תקליטון הבוטלג של הביטלס צפוי כעת לצאת תחת השם בדוי THE QUARRY MEN וחברת תקליטים גדולה מתעניינת להפיק את הדבר הזה במהלך השבועות הקרובים בתור בוטלג. הקרדיטים לפרסום יהיו כנראה משהו כמו 'לנין ומקרת'י'..."
ובכן, מיד לאחר מכן התפרסמו דיווחים שרצועת הכותרת היא השיר MAISEY JONES וכשג'ון לנון נשאל
על השיר, הוא אמר, "זה לא באמת שיר של הביטלס. 'מייזי ג'ונס'? אני מעולם לא שמעתי על זה".
בסוף יתגלה שכל הרעש הזה מכיל שיר בשם זה מלהקה לא ידועה בשם NIMBO.
ב-5 ביוני בשנת 1989 יצא אלבום חדש לפול מקרטני ושמו FLOWERS IN THE DIRT.
SIDE 1
1. My Brave Face
2. Rough Ride
3. You Want Her Too
4. Distractions
5. We Got Married
6. Put It There
SIDE 2
1. Figure Of Eight
2. This One
3. Don't Be Careless Love
4. That Day Is Done
5. How Many People
6. Motor Of Love
למרות שהמעריצים קיבלו אותו היטב, הוא לא זוכה לשבחים מהעיתונות הבריטית…
עיתון THE SUN: "תחסכו דמעה של רחמים על פול מקרטני המסכן. האלבום החדש המזעזע שלו הוא אלבום ידידותי לסביבה ועטיפתו נעשתה מנייר ממוחזר. חבל שהוא לא יכול היה לעשות את אותו הדבר עבור המוזיקה. יש שיגידו שיש לו עדיין את זה. אבל השיר DISTRACTIONS, שהוא הכי נועז, וזה כשלעצמו
הישג, הוא חזרה עצובה של רגעי הביטלס, המחשה בצורה אכזרית איך הזמנים השתנו. זה היה מאוד חשוב לקריירה של פול שהפרויקט הזה יצליח. הוא מאוד רצה להתקבל כמוסיקאי יצירתי. מבחינה מסחרית הוא הבקיע בעבר, אבל מבחינה ביקורתית הוא מעולם לא קיבל דירוג גבוה כל כך. אז הוא הוציא את כל המעצורים לאלבום הזה. הוא שיתף פעולה עם כישרונות גדולים כמו האמן המעולה אלביס קוסטלו.
פול עשה עשרות ראיונות, צץ בכל מכשיר טלוויזיה, רדיו והעיתונים, ובחודש שעבר היה חודש מקרטני. התוצאה? תקליטון נורא, MY BRAVE FACE, אשר לא עשה לו טוב. האלבום הגיע במצעד המכירות למקום 1, אבל מקורות אומרים לי שזה נמכר בעיקר למעריצי הגרעין הקשה שלו בשבועיים הראשונים ולאחר מכן זה התייבש מהר יותר מגללי פרות. החלקה ממספר 1 למספר 15 במצעד, תוך שבועיים, אינה מעידה
על פופולריות נרחבת. התקליטים שלו לא הצליחו באייטיז ולא אתפלא אם חברת התקליטים שלו שוקלת להפיל אותו. הרבה כסף הושקע בשיווק של האלבום והעובדה העצובה היא שזה יכול להיות סוף הקריירה המוזיקלית שלו. אז תגידו מילה טובה למישהו שנתן להרבה אנשים הרבה אושר - בסיקסטיז. תודה על הזיכרון, פול, אבל מה דעתך לתת לו לנוח עכשיו?"
פול מקרטני: "לשקול שיתוף פעולה עם מישהו אחר תמיד היה קצת קשה. הרגשתי שאני רוצה לכתוב ברצינות עם מישהו. שמו של אלביס הוזכר וחשבתי שיהיה שווה לנסות. מקסימום זה יתפוצץ ואנחנו נשנא אחד את השני. לעבוד עם אלביס קוסטלו הייתה החוויה הכי קרובה שהייתה לי לעבוד עם ג'ון. עד זה לא עבדתי בשיתוף עם הרבה אנשים, רק אריק סטיוארט (מלהקת עשרה סי סי), מייקל ג'קסון ואשתי, לינדה. אבל אחרי שכתבתי עם ג'ון, זה לא היה קל.
לאלביס יש את האיכות הסרקסטית הנהדרת הזו. אמרתי, 'אלוהים אדירים, זה הסגנון שלי ושל ג'ון'. הייתי כותב כמה שורות רומנטיות וג'ון היה כותב את התבלין הארסי להן. אז זה הכי קרוב שהגעתי לג'ון. ישבנו
כשווים. לכתוב עם מישהו זה מאוד אישי. זה כמו להתחתן עם מישהו ולהיות בעל יכולת לקבל את כל הביקורות שלו. יכולתי בקלות להסתובב אליו ולהגיד, 'מה אתה יודע. אתה יותר צעיר ממני, לא היית בביטלס'. אבל התיישבנו זה מול זה עם שתי גיטרות אקוסטיות בלבד, ככה הייתי עובד עם ג'ון. כל הזמן אמרתי לאלביס, 'זה נשמע כמו הביטלס, אחי. אנחנו לא יכולים לעשות את זה, זה מסוכן'. המשכתי להתבדח איתו שאנחנו הולכים לגמור כמו אחת מאותן להקות ששולחות את הקסטות שלהן לחברת תקליטים ואומרת, 'תאמינו לנו, אנחנו התשובה לביטלס'. אבל ההתלהבות הטבעית של אלביס כבשה אותי".
ב-5 ביוני בשנת 1969 הופיעה להקת 'מתבודדי הרמן' (עם הלהיט 'אין חלב היום') באולם 'סינרמה' שבתל אביב. שלושה ימים לאחר מכן הגיעה החבורה להופעה בחיפה.
ב-5 ביוני בשנת 1968 התייצב ג'ימי הנדריקס עם חבריו לשלישיה באולפן טלוויזיה באנגליה, כדי להצטלם לתוכניתה של הזמרת דאסטי ספרינגפילד, שנקראה IT MUST BE DUSTY.
הנדריקס ביצע שם את STONE FREE וגרסה מקוצרת של VOODOO CHILD. אבל הפנינה הנדירה בתוכנית באה בצורת דואט שהנדריקס וספרינגפילד ביצעו יחדיו ללהיט הפופ MOCKINGBIRD. התוכנית שודרה ב-12 ביולי אך מאז נעלמו עקבותיה כשהשריד היחיד הידוע עד כה הוא סרט שמונה מילימטר שצילם מעריץ עם מצלמתו את מסך הטלוויזיה שלו.
דאסטי ספרינגפילד אמרה: "אני זוכרת את זה. אני זוכרת את הריגוש שהיה שם. אהבתי את הצליל שג'ימי הביא לשם. אני לא זוכרת איך התוצאה יצאה, כי הכל היה ממש נמהר אז. רק המחשבה לעשות איתו דואט הייתה דבר היסטרי. אני זוכרת את הרעש האדיר שיצא מהמגברים שלו".
ב-5 ביוני בשנת 1968 התקיימה במגרש קבוצת הכדורגל של מכבי נתניה תחרות מחשמלת. לא כדורגל היה בתחרות אם כי להקות קצב. אל המגרש הגיעו להקת האריות, הצ'רצ'ילים, הזרים, טלסטאר, הסנובים, הברנשים של פיאמנטה, הספוטניקים, אל אס די, הפלייבויס, רחובות אחוריים והבמה החשמלית.
כך כתבתי בספרי, "רוק ישראלי 1973-1967:
כל להקה הביאה איתה את ציוד הנגינה וההגברה שלה, את מנהלה הצמוד וגם את המעריצות הצמודות. לאירוע המרגש הגיעו גם מנהלי עסקים, בעלי מועדונים, צלמי עיתונות וקהל רב. את האירוע הנחה דני גולף, עיתונאי ואמרגן. בחלקו הראשון של האירוע הופיעו (ללא תחרות ביניהן) הלהקות הבכירות של עולם הקצב: הצ'רצ'ילים, 'הברנשים של פיאמנטה', האריות וגם הזמרת ג'קי גליל, שהפליאה בקולה. מתופף 'הברנשים של פיאמנטה', אהרון קמינסקי, ניגן סולו תופים ארוך למצהלות הקהל.
להקת האריות עלתה לבמה בתלבושת אחידה בצבעי אדום, כחול ושחור שעוטרו בחוטי רקמה בצבע זהב. מחיצה, שהוצבה בין הלהקה לקהל, גרמה לרבים ממנו לחזור למקומותיהם במקום לרקוד לצלילים החזקים. מארגני האירוע הציבו, לצלילי האריות, שולחן בצד הבמה ועליו גביעי הפרס, מתנת חברת ראקום אלקטרוניקה בע"מ.
שלב התחרות החל וראשונה עלתה לבמה להקת 'הסנובים' הנתנייתית, שסחטה תשואות רבות מהקהל המקומי. הזמן החל לנקוף ודיירי הבתים מסביב למגרש החלו להתלונן. המשטרה דרשה למנוע את הופעת להקת 'הבמה החשמלית', שכבר התכוננה להופעתה על הבמה. לאחר מחאות נמרצות מצד הלהקה והקהל, הניחה המשטרה לגיטריסט שלמה מזרחי ולהקתו לנגן קטע אחד (בעוד שהלהקות המתחרות קיבלו לפני כן את האפשרות לבצע שני קטעים).
להקת ה'טלסטאר' (עם האורגניסט צביקה פיק) קטפה בקלות את הפרס הראשון. להקת הבמה החשמלית התייצבה במקום השני והמשטרה התייצבה גם היא כדי לדחוף את הקהל לכיוון היציאה מהמגרש, בשל שעת הסיום המאוחרת. תם עוד אירוע של תחרות להקות קצב. פסטיבלים דומים נערכו פעמים רבות בבית החייל שבתל אביב אך היה זה פסטיבל אחד שהניף את הקצב אל על.
להזמנות: 050-5616459
ב-5 ביוני בשנת 1974 אמר רינגו סטאר לעיתונאים בלונדון: "אני מתערב עם כל אחד על 1,000 ליש"ט שהביטלס לעולם לא ינגנו יחד שוב. לא השנה, או לצורך העניין, אף פעם. כולנו עושים את שלנו ואנחנו עסוקים מכדי לעשות את זה שוב ביחד". כשפול מקרטני שמע על כך, הוא הגיב, "אני מתערב על אותו סכום".
ב-5 ביוני בשנת 1970 יצא אלבומה הראשון של להקת BARCLAY JAMES HARVEST הבריטית. האלבום הוקלט באולפני אבי רואד של EMI.
בזמנו הסביר מתופף הלהקה, מלווין פריצ'רד, לעיתון ביט אינסטרומנטל:"יהיו לנו בתקליט תופים, בס, מלוטרון, פסנתר, אורגן, גיטרה כפולה, תזמורת, שירה ואפקטים. לקח זמן להבין איך לעשות את זה, כי לא רצינו לחבר את הבס והתופים באותו ערוץ, ורצינו גם לקבל את אפקט הסטריאו של הגיטרות. אז בסופו של דבר השתמשנו בשתי מכונות עם שמונה ערוצים".
בעיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY נכתב בימים ההם בביקורת על התקליט: "השיר הראשון בו מזכיר לי את להקת THE GROUNDHOGS בתקליט שלהם BLUES OBITUARY והשיר האחרון מזכיר לי את קינג קרימזון. בכל מה שנמצא ביניהם יש מוזיקליות טובה, אבל אין פה משהו שיגרום לך לרצות לשמוע את זה שוב מיד".
בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו נכתב אז: "זה תקליט מצוין עם סאונד נהדר ועשיר שלפעמים נשמע כפסקול לסרט מרהיב. זו חוויית האזנה טובה מאד".
בעיתון MUSIC NOW נכתב: "הלהקה הזו הפכה כבדה יותר ממה ששמענו בתקליטונים שלה אבל המוזיקה בבסיסה דומה - זורמת, מתוזמרת ומוקדשת לארץ ולמזג האוויר. נשמע לי שהם חלודים פה ושם".
בעיתון RECORD RETAILER נכתב: "זה תקליט בכורה מרשים מאד מרביעייה, שכמו הרבה להקות אחרות הכניסה את כלי המיתר לצליל שלה. זה תקליט נוצץ עם עטיפה טובה. זה ודאי יעורר עניין, למרות שהמילים בעטיפה לא ממש מספקות מידע".
בעיתון RECORD REVIEW נכתב: "בתקליט הזה נשמעת הלהקה עם תזמורת אותה היא לוקחת גם להופעותיה. חלק מהצלילים קסומים וכשהחבר'ה מחליטים לעשות רוק, כמו בשירTAKING SOME TIME ON - הם יכולים לעמוד בתחרות מול הטובים שבסביבה שלה".
מודעת הופעה - 5 ביוני 1970:
ב-5 ביוני בשנת 198 יצא אלבום פסקול של פיטר גבריאל ושמו PASSION.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום הזה: "זו היא ההוצאה המאוחרת של פסקול, כאלבום כפול, של פיטר גבריאל לסרטו המרתק והשנוי במחלוקת של מרטין סקורסזה, "הפיתוי האחרון של ישו". זה עובד גם כהגברה לעיבוד החי האובססיבי של סקורסזה לסיפור התנ"כי וגם כהזדמנות עבור יצרן הלהיטים גבריאל לקפוץ לזמן מה מהמסלול העליז של תעשיית הרוק ולהתנסות בכמה מקצבים וסגנונות שונים. בדרך זו, מסעו של גבריאל מורגש ממש כמו זה של סקורסזה. עד כמה שעשרים ואחת הרצועות של PASSION מעוררות את הדעת למי שראה את הסרט על הפיתוי האחרון, האוסף עומד גם כעדות לרוחב תחומי העניין של גבריאל, כמו גם לכישרונותיו. בעבודה עם משתפי הפעולה הרגילים שלו (ביניהם הגיטריסט דיוויד רודס והכנר שנקר, כמו גם תורמים מזדמנים כיוסו נ'דור), מעלה גבריאל מצבי רוח שנראים בעת ובעונה אחת ספציפית לתקופת ישנות מאד לצד עדכניות".
ב-5 ביוני בשנת 1974 התחתן סליי סטון (מלהקת סליי ומשפחת סטון) על במת המדיסון סקוור גארדן, בניו יורק. הכלה הייתה קאת'י סילבה והחדשות האלו גרמו להתעניינות רבה.
להקתו של סליי (SLY AND THE FAMILY STONE) הייתה ב-1974 במצב מתקדם של התפוררות. ביוני 1974עמד לצאת אלבום שלו בשם SMALL TALK. החדשות על כך לא עוררו התלהבות. היה ברור שצריך להיעשות מעשה יחצנות מיוחד על מנת לעורר את הסיפור.
מזימה תקשורתית נרקחה לקראת יציאת האלבום. ב-5 ביוני נקבעה לסליי הופעה במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק.
סליי הצהיר לפני כן שהוא הולך להתחתן במהלך ההופעה הזו על הבמה. בת זוגו אז הייתה קאת'י סילבה, שהייתה אם בנו בן תשעת החודשים.
החדשות האלו גרמו להתעניינות רבה. באותו ערב הגיעו לאולם 20,000 אנשים, ביניהם גם סלבריטאים.
אך היו גם בעיות כי אנשי האבטחה של המקום סירבו לאפשר לסליי ובת זוגו ללכת במעבר האולם. כמו כן, ארגון זכויות החיות הטיל צו איסור לשחרר 500 יונים לבנות במהלך המופע. כמו כן, שדרן הרדיו טום דונהאו היה אמור להנחות על הבמה את בטקס אך הוא קיבל לפני כן צו איסור כניסה לניו יורק. במקומו הסכים לבצע את הטקס הבישופ בי אר סטיוארט.
הערב החל עם מופע חימום של הזמר אדי קנדריקס, שהיה לפני כן זמר בלהקת THE TEMPTATIONS. אחריו עלתה לבמה אמו של סליי וביקשה שקט מהקהל. ואז עלתה לבמה אחייניתו בת ה-12 של סליי וביצעה מול הקהל שיר גוספל בסגנון ארית'ה פרנקלין. אחריה עלו כל נגני המופע כשהם לבושים בצבע זהב. אחריהם עלה לבמה סליי כשהוא עוטה גלימה מוזהבת. הבישופ עלה לבמה וביקש שקט מהקהל. טקס הנישואים נמשך 15 דקות שאחריהם הקהל השתולל במחיאות כפיים. אחרי כן עלתה להקתו של סליי שוב לבמה ונתנה לקהל מופע משובח של מוזיקת פ'אנק-רוק. נראה כי המופע עבר בהצלחה גדולה מאד וללא תקלות.
אך הנישואים האלה החזיקו מעמד רק כמה חודשים. מספיק זמן בשביל לאפשר לחברת התקליטים להוציא את האלבום SMALL TALK ולשווקו כאלבום חתונה. הטריק הצליח. עטיפת האלבום הראתה את סליי עם אשתו הטרייה ובנם בתמונה שמחה. אך האמת חיכתה בצד האחורי של העטיפה בה נראה סליי שוכב לבדו במיטה. איפה האישה? איפה הילד? נו טוב - הרי בסוף מדובר רק בסליי.
כמה שנים לאחר מכן, בין מעצר סמים אחד לרעהו, נעצר סליי בשל אי תשלום מזונות לקאת'י סילבה ובנה, שהיה אז בן 14.
ב-5 ביוני בשנת 1974 הופיעה להקת כוורת באולם אלהמברה ביפו.
הרצאת בוטיק על להקת כוורת, עם הסיפור של הכרתם, והרצאות מוסיקה נוספות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-5 ביוני בשנת 1969 נערכה בלוס אנג'לס הקרנת בכורה לסרט הדוקומנטרי על להקת הדלתות שנקרא A FEAST OF FRIENDS.
בקרב מעריצי הלהקה עורר הסרט רגשות סותרים כי נדמה היה והוא לא גמור וחסר קו נרטיבי. במקום לשכור במאי מנוסה וצלמי קולנוע, חברי הלהקה בחרו בחברים הוותיקים של ג'ים מוריסון מבית הספר לקולנוע, שהיו גם חבריו לשתייה, פול פרארה ופרנק ליסנדרו. כמסמך היסטורי, הסרט הזה הוא בעל ערך ומעביר את התחושה של איך היו שנות השיא של להקת הדלתות.
ב-5 ביוני בשנת 2003 יצא אלבום חדש ללהקת METALLICA ושמו ST. ANGER כדי להכיר את הסיפור המרתק על עשייתו, כל שעליכם לעשות הוא לצפות בסרט הדזוקומנטרי-קולנועי של הלהקה ששמו SOME KIND OF MONSTER.
ב-5 ביוני בשנת 1969 יצא תקליט חדש לזמר-יוצר הבריטי, רוי הארפר, ושמו FOLKJOKEOPUS.
במלודי מייקר נכתב ש"הנה האלבום השלישי של הארפר שהיה שווה לחכות לו. הארפר הוא מכותבי השירים הטובים ביותר ובכתיבתו יש הרבה דברים אישיים".
בעיתון NME נכתב בביקורת: "לפי העטיפה נראה שלא אמורים לקחת את האלבום הזה ברצינות רבה מדי. זה אמור להיות אלבום פרודיה על שירת מוזיקת פולק. זה תקליט טוב מאד ושווה האזנה".
מי הם אמני הרוק שכתבו שירים על רצח רוברט קנדי?
ב-5 ביוני בשנת 1968 נורה למוות הסנאטור רוברט קנדי, בזמן שיצא דרך מטבח בבית מלון בו נשא נאום לאחר שזכה במועמדות הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית. אירוע זה דוחף את דיוויד קרוסבי לכתוב את השיר LONG TIME GONE (שיוקלט לתקליט הראשון של קרוסבי, סטילס ונאש) ואת הרולינג סטונס להכניס את המילים ?WHO SHOT THE KENNEDYS לשיר החדש שלהם, SYMPATHY FOR THE DEVIL.
בונוס: גם זה קרה בחודש יוני בשנת 1975:
1. ג'ני ארנס, אהובתו של גרג אולמן (מלהקת האחים אולמן), מתה ממנת יתר בביתה במאליבו. ארנס בת ה-24 הייתה בתו של שחקן הטלוויזיה, ג'יימס ארנס. נטען אז כי הייתה זו כנראה התאבדות. היא השאירה מכתב באורך 23 עמודים, חמישה מהם נכתבו לאולמן, שלא הגיע להלוויה. בינתיים, ג'וליה דנסמור, שהייתה חברה קרובה של גרג ושל חברים אחרים בלהקה, הודיעה שבכוונתה לתבוע את גרג בסך 150,000 דולר בטענה שהוא לווה ממנה כסף והעניק לה בהמשך צ'קים שחזרו. היא גם טענה שהוא לא שילם לה 2,000 דולר שהבטיח עבור תיקון המרצדס שלה שניזוקה מתאונה. אולמן ניצב מול כל ההאשמות האלו בזמן שעבד על תקליט חדש עם להקתו, WIN LOSE OR DRAW. שמועות על פירוק הלהקה נדחו על ידי מנהל חברת התקליטים שלה. זאת למרות שגרג נשמע אומר במסיבה שהלהקה תתפרק אחרי התקליט.
2. אריק קלפטון נח בביתו אחרי כמה הופעות בעייתיות שהיו לו באוסטרליה. עיתון מסידני דיווח שבאמצע הופעה שם, הגיטריסט החל לזוז באופן מוזר על הבמה ונאלץ לרדת ממנה בסיוע אנשים. בהופעה אחרת במלבורן הוא חטף ביקורת קשה מהתקשורת לאחר שצעק קללות לקהל. מנהל חברת התקליטים שלו מסר אז שהתקרית בסידני הייתה בגלל הרעלת מזון ועל הקללות במלבורן הוא אמר: "אריק אוהב ליהנות על הבמה ולהשתחרר. קצת שפת רוק'נ'רול לא פגעה במישהו".
3. סטיבן סטילס עזב את חברת התקליטים אטלנטיק לטובת חברת קולומביה. בכך הוא סיים עשר שנות קשר עם החברה. סיבה לכך ניתנה אז בכלל שהנשיא של אטלנטיק, אהמט ארטגון, לא הגיע לחתונה שלו. מנהלו של סטילס השיב שזה בולשיט. בינתיים, חברו לשעבר של סטילס בלהקת בופאלו ספרינגפילד, דיואי מרטין, תבע אותו, את ניל יאנג ואת החברים הנוספים לשעבר בלהקה - ברוס פאלמר וריצ'י פיוריי - כמו גם את המנהל לשעבר של הלהקה ואת חברת התקליטים אטלנטיק בסכום של 150,000 דולר. מרטין טען שדחקו בו לחתום על ויתור בנוגע לאחוזים שלו בלהקה בשנת 1968 ולכן סכום התביעה עמד על התמלוגים שהגיעו לו מאז.
4. טינה טרנר סיפרה שהתפקיד הקולנועי שלה, כמלכת האסיד בסרט TOMMY, העניק לקריירה שלה זריקת עידוד. "אני חושבת שאייק ואני נעבוד עכשיו הרבה יותר". במהרה היא תברח ממנו.
5. המנהל של להקת ELF, ברוס פיין, ביקש להודיע שלהקתו לא מתפרקת ואינה מתכוונת לעבוד עם הגיטריסט לשעבר של דיפ פרפל, ריצ'י בלאקמור, בסיבוב הופעות בקיץ. זאת למרות שבלאקמור כבר הודיע לאנשים מסביב שהוא כן עובד עם הלהקה.
6. הלהקה הגרמנית, קראפטוורק, פיטרה את להקת החימום שלה, גרינסלייד, במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי שלה. זה היה אחרי ארבע הופעות שם מתוך 13 שנקבעו. מנהל הלהקה הגרמנית, איירה בלאקר, אמר שההחלטה באה בגלל שחברי גרינסלייד הגיעו לעניין כאילו הם סופרסטארים והעליבו כל הזמן את חברי קראפטוורק. הקלידן של גרינסלייד, דייב גרינסלייד, סיפר שקראפטוורק התעצבנו על להקתו כי זו קיבלה יותר דיווחים בעיתונות. "חשבתי שהלהקות יכלו לגשר על הפער, אבל כשניסיתי לדבר עם אחד מהם, הוא ברח ממני ונעל את עצמו בחדר ההלבשה".
7. רנדי ניומן לא נראה מודאג ממצב מכירות תקליטיו. הוא גם סיפר שאין לו מושג כיצד יהיה תקליטו הבא. "אולי אביא את התמלילן ברני טאופין לעבוד איתי. אולי הוא ישלח לי טקסטים שלו. מדוע התקליט GOOD OLD BOYS שלי הצליח בהולנד דווקא? אולי כי הם חושבים שאני לא אוהב את אמריקה, לפי מה שאפשר לפרש בתקליט. איזו דרך מדכאת להצליח".
8. שבוע לפני ההופעה שלו באצטדיון וומבלי בלונדון מול 80,000 איש, אלטון ג'ון נראה מודאג. "מעולם לא הייתה לי פריחה שכזו בחיי. יצאו לי כתמים בכל מקום". הכתמים ידעו משהו שאלטון לא ידע, כי בליל ההופעה הוא טעה כשביקש לנגן רק חומר חדש שטרם יצא לאור. הקהל לא רצה להאזין לשעה של חומר חדש והגיב בהתאם, אחרי שציפה להמשך ערב מהנה בעקבות הופעת החימום הסוחפת של הביץ' בויז. באמצע הסט של אלטון, אנשים רבים בקהל בחרו לפנות לפתחי היציאה מהמקום. המחווה הגרנדיוזית שלו פעלה בצורה שגויה.
9. הרולינג סטונס הגיעו לפשרה עם אלן קליין, שניהל את הלהקה כלכלית משנת 1965 ועד 1970 והחזיק בזכויות של דברים רבים שהיא הקליטה אז. קליין מסר אז שהוא יוציא תקליט שמכיל חומרים שטרם יצאו, את המוזיקה מצילומי תוכנית הטלוויזיה הגנוזה על קרקס הרוק'נ'רול ואנתולוגיה כפולה של להיטים שתימכר דרך פרסום בטלוויזיה בלבד. מיק ג'אגר ביקש להכחיש שקליין הוא הבעלים של כל החומר שלהם. "הגענו לפשרה מחוץ לבית המשפט. איש לא מפסיד בפשרה. קיבלנו הרבה כסף, מיליון דולר, שהוא חייב לנו. העסקה היא שאם הוא יתן לנו את הכסף - ניתן לו להוציא אלבום שלנו. מדובר בסכום של תמלוגים שהוא היה חייב לי ולקית' ריצ'רדס משנת 1965 והלאה. התקליט שהוא יוציא ודאי יכיל הרבה חומרים שאני ממש לא רוצה שייצאו, אבל זו הייתה הדרך היחידה להיחלץ מהמצב. רציתי להיפטר מקליין. ב-1 באפריל הבאנו לו תקליט עם חומר חדש שהוא ממש לא אהב. גם אנחנו מרגישים כך והוא ודאי ידבר איתנו על זה כדי להגיע לפשרה גם פה. אבל בסופו של דבר לקליין יש את הזכות לארוז מחדש כל דבר שעשינו משנת 1963 ועד שנת 1969". בינתיים קליין זכה בתביעה נגד ג'ורג' האריסון (בה גרף 281,000 דולר) וג'ון לנון (בה הרוויח 135,000 דולר). כרגע קליין תובע שוב את לנון תמורת 900,000 דולר וגם את ארבעת הביטלס ביחד בסך 24 מיליון דולר על נזקים שנגרמו לו ועוד 10 מיליון דולר במקום אחוזים מחברת אפל שלטענתו הגיעו לו.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.