כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-6 ביולי (6.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אין טעם לשאול אותי מה דעתי על להקת הסקס פיסטולס. זה ממש לא רלוונטי. באנגליה יש כרגע מצב מוטעה בו אנשים חושבים שאם מישהו ניצב עם פסנתר על הבמה אז הוא ודאי מבצע מוזיקה רגישה. כך חושבים על גילברט אוסליבן או אלטון ג'ון. הכל נעשה מעוות ואנשים מקבלים תמונה לא נכונה על המוזיקה. כמו שמכונות עשן על הבמה יוצרות ישר תדמית של רוק כבד. אנגליה לא מעכלת בקלות מוזיקה שהיא נטו ונטולת אפקטים וגימיקים. הבריטים חייבים לקשר מוזיקה עם חפצים מסוימים". (מארק נופפלר מלהקת דייר סטרייטס, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1978).
ב-6 ביולי בשנת 1973 יצא תקליטה השני של סטילי דן, COUNTDOWN TO ECSTACY, והוא לטעמי שילוב גאוני של מוזיקת רוק עם ניחוחות ג'אז ומלודיות פופ.
ההבטחה הגדולה של התקליט הזה הפכה בזמן אמת להחמצה אחרי שנראה לעין כי אין בו להיטים פוטנציאליים כמו שהיו באלבום הבכורה. מצד שני, האלבום הזה יותר מלוטש מקודמו מבחינת הפקה ועיבודים. באלבום הבכורה חמשת חברי הלהקה עדיין לא היו מנוסים דיים באולפן. באלבום השני הייתה כבר להקה מנוסה ומגובשת יותר, בין השאר בזכות סיבובי ההופעות שהידקו את הקשר המוזיקלי בין חבריה.
פייגן ובקר כבר ידעו באלבום השני כיצד להקת סטילי דן נשמעת ולפיכך כתבו שירים כשסאונד הלהקה הדהד בראשם. לקראת הקלטת האלבום הזה איבדה סטילי דן את הסולן המקורי שלה, דייויד פאלמר ופייגן, ששר בחלק משירי אלבום הבכורה, הפך לסולן המרכזי עם קולו הייחודי.
לרוע מזלה של הלהקה, האלבום היה מורכב מדי עבור אנשי חברת התקליטים MCA, שסירבו לשווק אותו. יחסי הציבור לאלבום היו מינימליים והמכירות היו זעומות בהתאם. גם עטיפת התקליט לא הייתה אטרקטיבית כל כך. יש בה צבעים חיוורים יחסית וציור לא מאלה שאתה ממהר לתלות על הקיר כיצירת אומנות. נראה היה שלהקת סטילי דן ניסתה לירות לעצמה ברגל בכוח. בעטיפה האחורית של התקליט נראית החבורה כשהיא זעופת פנים. האם כך מוכרים מוזיקה? זה ממש נראה כאילו חברי הלהקה נתפסו בעדשה כשהם מותשים והדבר האחרון שבא להם זה להצטלם. התשובה הגיעה כמה שנים לאחר מכן, כשהתקליט הזה הפך לאחד הפופולריים יותר בקטלוג הלהקה וצבר קהל רב של אוהדים.
הקטע שפותח את האלבום נקרא BODHISATTVA, שזה כינוי לאדם שהגיע למצב של התעלות נפשית בודהיסטית אך העדיף להישאר בקרב בני אדם על מנת להביא עוד אנשים למצב שכזה. השיר הרוקי הזה נהג לפתוח את סיבוב ההופעות של הלהקה בשנת 1974. השיר MY OLD SCHOOL נכתב על ידי פייגן ובקר בעקבות תקרית שאירעה להם בקולג' ההוא בניו יורק. שם נעצרו השניים עם בנות הזוג שלהם במסיבה מלאת סמים. הקטע האהוב עליי באלבום הוא שיר הסיום, שנקרא KING OF THE WORLD. יש כאן תפקידי גיטרה נהדרים וביצוע מרהיב של אנסמבל מוזיקלי משובח, שהרבה להופיע בתקופה ההיא. בכלל, זה תקליט מרהיב מוזיקלית, למרות שעטיפתו לא מהמלהיבות. אבל זה בדיוק משקף את הפתגם שאין מה להסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו.
ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "חמישה בחורים הולכים מערבה כדי למצוא את החלום האמריקני, רק כדי למצוא את לוס אנג'לס, שם, כמו שאומרים, אתה לא יכול לקנות ריגוש. הם מוצאים שם בארץ המובטחת שני סינגלים מצליחים, אלבום זהב והמון הצלחה. התקליט החדש בא עם מנה נוספת של רוק מיינסטרים, המשחזרת את הנושאים הבסיסיים של האלבום הקודם.
היכולת הזו לנגן שירי רוק של ארבע עד חמש דקות בצורה צוהלת, מהירה, בלי להפוך למיותרת, עשויה בהחלט להפוך את סטילי דן לאפשרות אמריקנית טובה יותר מהלהקה הבריטית סלייד. אמנם היצירה החדשה רחוקה מלהיות אמירה שאפתנית של פילוסופיה מוזיקלית מתקדמת; ולמעשה אפשר אולי לטעון שהלהקה מצאה נוסחה ומנצלת אותה. ובכן, מצידי, אם נדרש ניצול של נוסחה כדי להחזיר את הבחורים לנגן רוק'נ'רול, אז אחזור, ג'ק, ואעשה את זה שוב, עם סטילי דן".
בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "יש הרבה דברים מתגמלים בסטילי דן ובאלבום הזה; העיבודים שנונים וטעימים, הביצועים מנצחים והשירים באיכות גבוהה. יש תחושה שהקבוצה הזו תשתפר ככל שהיא הולכת".
ב-6 ביולי בשנת 1972 הופיעה להקת 'דם יזע ודמעות' ב'ארמון' בחיפה. לאחר מכן עברה הלהקה להופעות נוספות בישראל: 'כנורות' בעין גב (7.7), 'בנייני האומה' בירושלים (8.7) ושתי הופעות ביום אחד ב'היכל התרבות' בתל אביב (10.7).
כשלהקת הג'אז-רוק עלתה לבמה, התרשם הקהל לא רק מהמוסיקה שלה אלא גם מצורת הלבוש היומיומית שלה. ללא שום מחשבה בכיוון הוויזואלי העניקו חברי הלהקה מפגן מוסיקלי שהמם אנשים, ביניהם הזמר-בסיסט, אלי מגן (להקת אחרית הימים, כיף התקווה הטובה ועוד...) שסיפר לי שהופעה זו, בהיכל התרבות בתל אביב, גרמה לו לעזוב את עולם הרוק לטובת הג'אז.
ב-6 ביולי בשנת 1957 פגש ג'ון לנון בפעם הראשונה את פול מקרטני. כך אומרת האגדה, אבל השניים נפגשו עוד לפני כן בנסיעות אוטובוס בליברפול, אך לא דיברו ביניהם. הפעם נוצר ביניהם חיבור מוזיקלי.
להקתו של ג'ון, "אנשי המחצבה", הוזמנה לנגן בנשף-גן שנערך ביום שבת בחצר כנסיית סיינט פיטר שבוולטון. יום לפני כן ביצעה ארה"ב פיצוץ אטומי בנוואדה בעוצמה הגבוהה פי ארבע מהפצצה שהושלכה על הירושימה. איש לא ידע כי למחרת ניסוי זה יבוצע השלב הראשון בהטלת פצצה תרבותית עולמית שעוצמתה גדולה ממה שהתרחש אי פעם לפניה על פני כדור הארץ. באותו אירוע ליברפולי, תחת השם "חגיגת גן", הופיעו כלבי משטרת ליברפול לצד טקס הכתרת מלכת הורד המקומית (בו זכתה סאלי רייט בת ה-13).
החוגגים זכו גם לצפות במצעד שמלות יוקרתיות ולנגוס בכיבוד הקל. בתחתית מודעת הפרסום התנוסס גם שמה של להקת "קווארימן סקיפל גרופ" שנקבעה לנגן לצד להקתו של ג'ורג' אדוארדס. משאיות הסיעו את הבדרנים, שביניהם היתה גם הלהקה של ג'ון, שניגנה (או ניסתה לנגן) במהלך הנסיעה בעודו יורה לכיוונה שמות של שירים לנגן וממציא מילים משלו בתוכם. טלטולי הדרך והרעש הקולני של מנוע המשאית היו מאתגרים. התושב המקומי צ'רלי רוברטס עמד ברחוב, הפעיל את מצלמתו והנציח את "אנשי המחצבה" שם.
המשאית הגיעה ליעדה, בחצר כנסיית סנט פיטר'ס. ג'ון וחבריו החלו להתכונן להופעתם השנייה.
למקום הגיע גם צ'רלס אייבן ווהאן, חברו ושכנו של ג'ון, שערך לו היכרות עם הנער שעמד לצידו. אותו נער, בן 15, נולד בדיוק ביום בו נולד ווהאן ושמו היה פול מקרטני. הוא הסכים להגיע לאחר שנאמר לו ש"זה מקום טוב להכיר בו בחורות".
מקרטני סיפר, בשנת 1995: "אני זוכר שהגעתי לאירוע הזה וראיתי את כל המופעים שארגנו שם. הלהקה של ג'ון סקרנה אותי מאד. אני זוכר שג'ון שר שם שיר בשם COME GO WITH ME. הוא שמע אותו ברדיו. הוא לא ידע את המילים של הבתים אבל את הפזמון הוא ידע לשיר. מבחינתי הוא נראה כאיש האידיאלי להיות איתו בלהקה. הוא היחיד בלהקה ההיא שעשה עליי רושם".
לנון התרשם ממקרטני גם כן. בהקדמה לספר הראשון שכתב לנון (IN HIS OWN WRITE), כתב פול: "בפעם הראשונה שפגשתי את ג'ון, הייתי תלמיד שמן. אני זוכר שהוא כרך את זרועו על צווארי והיה ברור לי שהוא שיכור. היינו אז בני 12. הפכנו להיות חברים טובים".
פול: "ג'ון לא ידע את המילים של השירים שהיה צריך לשיר והמציא משלו. זה לא מנע ממני להתרשם ממנו ומהלהקה. אני גם זוכר שהוא היה שיכור והריח היה בהתאם".
למעשה השניים כבר נפגשו קודם לכן, בנסיעה משותפת באוטובוס. הפעם גם החלו לדבר. פול אמר שג'ון לא מנגן אקורדים אמיתיים, לקח גיטרה, הפך אותה כדי לנגן בה כשמאלי, ומבטו של ג'ון הפך מאדישות לפליאה. אז כיוון הנער את המיתרים לשביעות רצונו ופתח בביצוע השיר TWENTY FLIGHT ROCK של אדי קוקרן.
הנטון ודייויס לא זכרו את האירוע. "כנראה הלכתי לשירותים ברגע שבו קרה הדבר המדהים הזה", צחק דייויס. פול הדגיש בראיונות שיבואו בעתיד כי ברגע הפגישה הגורלית עם ג'ון הוא אכן ניגן בגיטרה. "אנשי המחצבה" תוכננו להופיע גם בערב אותו יום אבל הופעתם בוטלה ברגע האחרון. זו גם הייתה הפעם האחרונה שבה רוד דייויס היה איש מחצבה. הנטון: "הוא פשוט עזב את הלהקה ולא ראיתי אותו מאז ועד ארבעים שנה לאחר מכן".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-6 ביולי בשנת 1973 יצא תקליטון הבכורה של להקת קווין עם השיר KEEP YOURSELF ALIVE. צידו השני של התקליטון בא עם השיר SON AND DAUGHTER.
בשיר הראשי, שכתב בריאן מאי הגיטריסט, יש מסר ברור והוא כי עדיף להיות בחיים מאשר עשיר ומפורסם.
בשנת 1983 סיפר מאי על ההקלטה של השיר: "בתחילה הקלטנו אותו כדמו באולפני DE LANE LEA אך בחברת התקליטים דרשו שנקליט אותו שוב. עשינו כפי שדרשו ולאכזבתי היה משהו בהקלטה המחודשת שחסר לי לעומת מה שעשינו במקור. אז ניגשתי למפיק שלנו אז, רוי ת'ומאס בייקר, ודרשתי ממנו שנקליט זאת שוב. הוא הסכים וביצענו הקלטה שלישית שהייתה קרובה יותר לגרסה המקורית. אבל לא הצלחנו לשחזר כראוי את הניצוץ שהיה בדמו ההוא. קסם הרגע ההוא נשאר בהקלטה הראשונה ללא יכולת שיחזור. כשמונה אנשים ניסו לבצע מיקס לשיר עד שמייק סטון הצליח ואת מה שעשה הוצאנו כתקליטון".
התקליטון הזה לא נמכר כמצופה ונחל כשלון חרוץ במצעד הבריטי.
בריאן מאי: "למרבה הצער, מלבד כמה מקומות כמו יפן, השיר לא זכה להרבה שידורים ברדיו. אמרו לנו 'זה לוקח יותר מדי זמן לקרות. זה יותר מחצי דקה עד שמגיעים לשירה ראשונה פה'. אז כשהכנו את האלבום השני שלנו, עשינו דברים אחרת. בשיר SEVEN SEAS OF RHYE הכל מתפרץ מהר. הרדיו הרים את השיר והוא הפך ללהיט הראשון שלנו".
ההרצאה "לילה באופרה - סיפורה של להקת קווין" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-6 ביולי בשנת 1968 הופיעה להקת הצ'רצ'ילים (עם הזמר סטן סולומון) באמפי פארק הלאומי ברמת גן. על אותה במה ובאותו מעמד ניצבים גם גדי יגיל, יעקב בודו ויוצאי להקת הנח"ל. כל הפרטים להשגת כרטיסים בצד התחתון של המודעה המאד נדירה הזו. שימו לב - השעה 8:30 מתייחסת לשעת הערב. שלא תתייצבו לי שם על הבוקר.
הסיפור השלם של הצ'רצ'ילים נמצא בספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967".
הרצאות מרתקות ובלעדיות על הרוק הישראלי הישן והמשובח, לפרטים והזמנה: 050-5616459
ב-6 ביולי בשנת 1969 התקיים פסטיבל ניופורט שב- RHODE ISLAND. אך המארגנים חששו מפני מהומות מצד הקהל בעת הופעתה של לד זפלין. לכן הם החליטו להודיע לקהל שההופעה של הלהקה התבטלה כי אחד מהם היה חולה. חברי הלהקה החליטו אחרת ופעלו למען המעריצים שם. מה הם עשו? בואו לקרוא.
זפלין היו אמורים לחתום את הפסטיבל, שהופיעו בו גם אמנים כמו סליי ומשפחת סטון, ארט בלייקי, ג'ף בק, הרבי הנקוק, סאן רא, דייב ברובק ועוד. אבל ביום השני של הפסטיבל, שבו הופיעו בעיקר להקות רוק, הפך לכאוס מוחלט והמארגנים חששו. אז ניגש אחד המפיקים של הפסטיבל, ג'ף וויין, למיקרופון ובישר, בצעד לא חכם, לקהל ההמום, שלד זפלין לא תגיע בגלל מחלתו של אחד מחברי הלהקה.
פיטר גראנט, מנהל הלהקה, שמע כי כך נאמר על הבמה וטס במהרה לניופורט עם עורך דינו ועם רצון לתבוע. אבל הנזק כבר נעשה ואלפים רבים ומאוכזבים כבר עזבו את המקום עם בואה של הלהקה לשם. רוברט פלאנט: "כשנסענו לשם, ראינו את כולם הולכים בכיוון ההפוך".
ג'ימי פייג': "זה היה נוראי עבורנו. פסטיבל ניופורט היה מקום שהיה חשוב לנו מאד להופיע בו. אני מאד מעוצבן ממה שקרה והמפיק ההוא לא היה צריך להגיד לקהל שמישהו מאיתנו חולה".
זפלין עלתה לבמה באחת בלילה והעניקה למי שנשארו סט מחשמל ביותר, למרות בעיות טכניות ממערכת ההגברה. פלאנט לקהל: "הרבה אנשים חשבו שלא נגיע היום ואמרו לכם שמישהו מאיתנו חולה. ובכן, זה לא נכון כלל וכלל. אנחנו בריאים ורוצים לנגן. בשביל זה הגענו לאמריקה. אנו מקווים שתהנו מאד מהופעתנו".
באנגליה פורסמה מיד לאחר מכן, בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו, כתבה עם הכותרת "זפלין הנהדרת חתמה את פסטיבל ניופורט, למרות החרם עליה".
ג'ון פול ג'ונס: "אני זוכר ששלושת המתופפים של ג'יימס בראון עמדו מסביב לג'ון בונהאם בזמן שתופף בהופעה הזו, כשהם לא מאמינים שכל הסאונד הזה שלו מגיע מאיש אחד בלבד".
ההרצאה "מדרגות לגן עדן - סיפורה של להקת לד זפלין" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-6 ביולי בשנת 1972 ביצע דיוויד בואי מבצע את השיר STARMAN בתוכנית הלהיטים הטלוויזיונית הבריטית, טופ אוף דה פופס, וגרם לסערה בקרב הקהל הבריטי השמרני בכך שהוא שר עם זרועו מונחת על כתפו של הגיטריסט מיק רונסון - מהלך שהפך אותו לשם חם בן לילה.
בואי הופיע בתוכנית המוזיקה הפופולרית בעבר, כשביצע את הלהיט SPACE ODDITY בשנת 1969 ולאחר מכן, בשנת 1971, ניגן בפסנתר בביצוע של הזמר פיטר נון (מלהקת מתבודדי הרמן) לשיר שבואי כתב, OH! YOU PRETTY THINGS. אבל הפעם זה היה שונה. בואי השקיע זמן רב ביצירת דמותו של זיגי סטארדאסט, זו הייתה אמירה אופנתית למדי עם מגוון של דפוסים צבעוניים על רקע עורו החיוור של בואי. הופעתו בתוכנית הלהיטים נתנה למיליונים הצצה ראשונה על הדמות, וזה בהחלט הותיר רושם. כשבואי שר, "הייתי צריך להתקשר למישהו, אז קלטתי אותך", כשהוא מסתכל ישר למצלמה ומצביע לעבר הקהל הצופה.
ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-6 ביולי בשנת 2020 מת צ'רלי דניאלס, משבץ, בגיל 83. דניאלס היה מבכירי נגני ההקלטות בנאשוויל, בשנות השישים והשבעים כשבסוף הסבנטיז הוא גם זכה, עם להקתו, ללהיט גדול בשם THE DEVIL WENT DOWN TO GEORGIA.
בשיר הזה, השטן עצמו מבקר בג'ורג'יה ומאתגר בחור בשם ג'וני לדו-קרב כינורות: אם ג'וני יכול לנגן בכינור טוב יותר מהשטן, הוא יקבל כינור מוזהב, אבל אם הוא יפסיד, השטן יקבל את נשמתו. לאחר הופעה מרושעת של השטן, עם היסטוריונים כמו זמרי גיבוי של אש ושדים, ג'וני ניגן כאילו אחז בו דיבוק, משיג הופעה מרשימה בהשראת שורשיו בדרום העמוק וזוכה בכינור הזהב כשהשטן מודה בתבוסה.
צ'רלי דניאלס אמר שהרעיון לשיר הזה הגיע משיר שהוא קרא בתיכון בשם THE MOUNTAIN WHIPOORWILL, מאת סטיבן וינסנט בנט. דניאלס: "נכנסנו ועשינו חזרות, כתבנו והקלטנו את המוזיקה לאלבום שלנו, ופתאום אמרנו, 'אין לנו שיר עם כינור'. אני לא יודע למה לא גילינו את זה, אבל יצאנו ולקחנו כמה ימי הפסקה מאולפן ההקלטות, נכנסנו לאולפן חזרות ושם עלה לי הרעיון הזה: 'השטן ירד לג'ורג'יה'. ייתכן שהרעיון הגיע משיר ישן שסטיבן וינסנט בנט כתב לפני הרבה מאוד שנים, הוא לא השתמש בשורה הזו, אבל אני רק התחלתי את זה, והלהקה התחילה לנגן, ודבר ראשון שגילינו הוא שיש לנו פצצה ביד". סטיבן וינסנט בנט ידוע בעיקר בזכות שירו הסיפורי על מלחמת האזרחים האמריקאית, שעליו זכה בפרס פוליצר לשנת 1929.
זה היה דניאלס שניגן כינור גם בתפקיד השטן וגם בתפקיד ג'וני, וזה היה גם דניאלס שחלם איך שניהם יישמעו. הוא הסביר, "השטן רק נושף עשן. אם אתה מקשיב לזה, יש רק המון רעש. אין בזה שום מנגינה, אין שום דבר, זה רק רעש. רק בלבול וכאלה". אנשים אמרו לו שהם מרגישים שהשטן מנגן יצירה טובה יותר, ועל זה הוא אמר, "אם תנתחו את זה, זה עניין העשן והמראות בשטן. פשוט אין שם כלום. אני מתכוון, יש שם שום דבר. אין מוזיקה מעורבת בזה".
השיר הזה הוציא את להקת צ'רלי דניאלס מסגנון מוזיקת רוק דרומי אל עולם מוזיקת הפופ. השיר היה להיט מס' 1 במצעד שירי הקאנטרי בארה"ב, אבל גם עבר למצעדי הפופ, אבל הלהקה התקשתה לעקוב אחריו עם עוד להיט בסדר גודל שכזה.
ב-6 ביולי בשנת 1971 יצא תקליטה השלישי והאחרון של להקת MC5 ושמו HIGH TIME.
האלבום הזה בא עם חזרה לסאונד הרוק הגולמי והאנרגטי שאפיין את אלבום הבכורה של הלהקה, KICK OUT THE JAMS. עם זאת, בניגוד לתקליט הבכורה ההוא, התקליט הזה נוצר באולפן אבל עדיין הצליח לתפוס את החוד המחוספס והספונטני של הלהקה. עם זאת, למרות איכותו, האלבום לא זכה להצלחה מסחרית, וחברת התקליטים אטלנטיק בעטה ממנה את הלהקה, זמן קצר לאחר צאתו. ה-MC5 התפרקו זמן קצר לאחר מכן עקב סכסוכים פנימיים ובעיות עם שימוש בסמים.
כך נכתב אז בביקורת על התקליט ברולינג סטון: "זה נראה אירוני שכעת, בתקופה בקריירה שלה שרוב האנשים כתבו שהיא מתה, להקת MC5 חזרה לפעול עם תקליט שמתקרב לספר את סיפור המוניטין האגדי שלה עם הכריזמה הנלווית. זה אולי נראה מפתיע במיוחד, בהתחשב בעובדה שההופעות החיות של הלהקה לא היו קוסמיות מדי בזמן האחרון.
מה שלא אומר שתקליט זה הוא אלבום מושלם, בשום אופן. רוב הצד השני, למעט OVER AND OVER המקסים של פרד סמית', לא מסתדר בצורה יוצאת דופן. חלק גדול מהשירים נראים לא שלמים, כתובים סביב התקדמות אקורדים שנשחקים במהירות ומילים שמציגות את הקצה התחתון של אסכולת המילים הנכונות.
השיר FUTURE NOW, של רוב טיינר (למרות ליין בס שהוא נוקאאוט), הוא העבריין הגדול ביותר במקרה הזה, ולמרות שיש כמה מהלכים נחמדים לעבר סאונד חופשי בסאונד לקראת הסוף, שום דבר בסופו של דבר לא מפותח או מבוצע כהלכה. POISON של וויין קריימר הוא קצת יותר טוב אבל כשרוב נכנס לירוק מילים כמו NATURE AND PEACE, העסק מתרסק.
אבל הצד הראשון של התקליט הוא קלאסיקה והם במיטבם כאן. כל הפזמונים מתגלגלים היטב וקולו של רוב נשמע חזק ובטוח לאורך כל הדרך, וכשהוא קולע על השורה, 'סניוריטה מקסימה לקחה אותי ביד. היא אמרה 'וואו מותק, הלא תהיה הגבר שלי?', זה בקלות שווה עוד מדרגה בווליום. משם, זה נזרק ל- MISS X, קטע מדהים ביופיו, בעזרת אורגן ענק, שירה מדהימה ועיבוד מעולה.
על כך, אנחנו יכולים רק להלל את אלוהים ולהעביר את התחמושת".
ב-6 ביולי בשנת 1971 פורסם האייטם הבא בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו, על להקת ג'ת'ו טול: "ג'ת'רו והכריש שהם שמרו באמבטיה:...
הדיבורים בעיר (ובכן, הדיבורים במשרד שלי, בכל מקרה) הם שהאלבום הבא של ג'ת'רו טול יהיה אלבום כפול, עם כל הסינגלים שיצאו באנגליה אבל לא באמריקה.
בינתיים, כשג'ת'רו הייתה בסיאטל (ב-26 ביוני), החברים גרו במלון על המים (PUGET SOUND) מה שנתן השראה למTק, מהנדס הקול שלהם, לזרוק חכה מהחלון שלו. הוא עלה עם כריש, שימו לב, שריגש ושימח את חבריו ללהקה שהכניסו את הכריש לאמבטיה ודאגו לשלומו.
זמן לא רב לאחר מכן מישהו הבין שכרישים חיים במי מלח, לא באמבטיות מים מתוקים, אז הם שמו מלח במים. אבל הם לא הצליח להוציא את הקרס מפיו, וכשהתעוררו למחרת בבוקר הכריש היה מת. סיפור מגעיל, אבל לא לדייגים".
ב-6 ביולי בשנת 1987 יצא תקליט חדש ללהקת גרייטפול דד ושמו IN THE DARK.
הבסיסט, פיל לש, בספרו: "מיקי הארט המתופף הציע שננסה לנגן הופעה בסביבה נטולת אור לחלוטין. אני לא יודע אם זה היה החושך או הצחוק שהכניס אותנו, אבל ברגע שהאורות כבו, מה שניגנו פשוט התפרק בצורה ההיסטרית ביותר, מקצבים התקלקלו, דברים הפכו מעוותים, כך שתוך שניות זה הפך לקומדיה נמוכה מאי פעם. זו הייתה תאונת הרכבת הכי חדשנית שחוויתי אי פעם. עם זאת, קיבלנו עם זה שם לתקליט.
זה די נתן את הטון להקלטות, וככל שהתקדמה העבודה יכולנו לשמוע את הקלילות נשפכת מהשירים. התחלנו להרגיש טוב מאוד עם התקליט הזה. חברת התקליטים הייתה מרוצה. שמענו סיפור על אחד המנהלים שלהם שהתמוגג לגמרי כששמע את השיר TOUCH OF GREY. הוא צרח שזה יהיה להיט. כשהבאתי את האלבום המוגמר הביתה, הקשבתי לו ובפעם הראשונה מזה זמן מה שהצלחתי להירגע וליהנות מתקליט גמור בלי שום חרטות. מאז הגעת MTV ב-1981, הקליפים הפכו לצורת קידום קפדנית של המותגים הגדולים, אז כמובן שהיינו צריכים לעשות סרטון, נכון? הסרטון הציג אותנו בהופעה והפכנו לשלדים בפזמון האחרון - 'נסתדר, נשרוד'. ההצלחה של IN THE DARK הייתה ההתחלה של מה שאני מכנה עידן MEGADEAD. פתאום משכנו כל כך הרבה אנשים להופעות שלנו שעכשיו היינו צריכים להופיע בעיקר באצטדיונים ובזירות ענקיות".
המתופף, ביל קרויצמן, בספרו: "בסך הכל, 1987 הייתה תקופה נהדרת עבורנו. שוב התלהבנו יותר והיינו ממוקדים יותר ממה שהיינו בשנים האחרונות. הדברים היו טובים בארץ של GD. יומיים לאחר השקת סיבוב ההופעות של דילן, הוצאנו אלבום בשם IN THE DARK. זה יהפוך לאלבום רב המכר שלנו, מגדיר אותנו מחדש לדור חדש לגמרי שלא היה שם פעם. היה לנו שיעור שלם של התגייסות מחדש. זה הביא לנו צרות בהמשך אבל כרגע, רכבנו על הגל ונהנינו מהנסיעה. הלהקה הייתה במצב רוח נהדר לקראת ההקלטה של התקליט. כמה מחברי הלהקה התפכחו במהלך התקופה הזאת; לא אני. אבל כולנו היינו במצב רוח מרומם.
עברו שבע שנים מאז אלבום האולפן הקודם שלנו וחלק גדול מזה היה שהיינו מתוסכלים מהתהליך. שעות על גבי שעות ביליתי בהקלטה מחדש של אותו קטע, שוב ושוב, בחדר אטום לרעש, בעוד מפיק אומר לך לעשות את זה שוב וטוב יותר - 'והפעם עם קצת יותר הרגשה'. זה פשוט לא היה הקטע שלנו. אז הפסקנו להקליט
אלבומים לזמן מה. חוץ מזה, רבים מהמעריצים שלנו אפילו לא טרחו לקנות אותם. תמיד היינו להקה חיה".
ב-6 ביולי בשנת 1977 הופיעה להקת פינק פלויד את הופעתה האחרונה בסיבוב ההופעות, לקידום התקליט החדש ANIMALS, שנקרא IN THE FLESH. זו הייתה ההופעה ה-26 בסיבוב והיא נערכה במונטריאול, קנדה, מול יותר מ-80,000 איש. בגלל הופעה זו צץ הרעיון לכתיבת היצירה THE WALL.
הדבר שנחרט היטב מההופעה הזו, של פינק פלויד, היה אקט של יריקה שביצע הבסיסט רוג'ר ווטרס בפניו של מעריץ שלטענתו חירפן אותו בתנועותיו המוגזמות מתחת לבמה.
המתופף ניק מייסון תיאר בספרו האוטוביוגרפי: "בהופעה הייתה קבוצה קטנה אך נלהבת מדי שנעמדה בקרבת הבמה. חברי הקבוצה היו רעשניים ואף צעקו לעברנו שמות של שירים שהם רוצים שננגן. ווטרס תפס בעינו את אחד המתפרעים שצעק לו לנגן את CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE, איבד את זה וירק עליו".
איש לא יכול היה לחזות שהמופע הזה יוליד את "החומה". קבוצה רועשת של שיכורים באופן ברור, התמקמה ליד מחסומי המתכת מול הבמה, וכבר שרקה וצרחה כשהחל המופע. אחרים הפעילו בשטח זיקוקים שגרמו לרעשי נפץ שהפריעו לריכוז הלהקה בביצועיה.
אנשים שישבו מאחור לא היו מודעים להם, אבל עבור אלו שהיו בקו הקדמי, זו הייתה בעיה אמיתית.
כשווטרס הרים גיטרה אקוסטית והתחיל לבצע את PIGS ON THE WING, רעש הזיקוקים כבר עלה לו לגמרי על העצבים. "לעזאזל!", הוא צעק. “תפסיקו להדליק זיקוקים ולצעוק ולצרוח. אני מנסה לשיר שיר! לא אכפת לי אם אתם לא רוצים לשמוע את זה. אני בטוח שיש הרבה אנשים שרוצים לשמוע את זה".
ווטרס התחיל מחדש את השיר והגיטריסט המלווה, סנואי ווייט, פצח באמצע בסולו גיטרה מרשים. אבל הלהקה רצתה כבר לרדת מהבמה ולברוח משם.
ניק מייסון הודה שהאצטדיון האולימפי היה בחירה גרועה למופע שכזה, כי מבנה המקום לא אפשר קשר ישיר עם הקהל הרב שהיה שם. האווירה המתוחה הזו נמשכה לאורך כל המופע. כשהלהקה נדרשה לעלות להדרן שלישי על ידי קהל שלא עזב, דייוויד גילמור כעס כל כך שהוא סירב להמשיך. על מנת למנוע מהומה, האחרים ניגנו אלתור בלוז ארוך שבמהלכו פירק הצוות הטכני את הציוד, חלק אחר חלק. מייסון היה האחרון שירד.
ווטרס נבהל מהיריקה שביצע במהלך המופע, בפני אחד המפריעים, וחש כי נוצרה חומה בין הלהקה לבין הקהל. לאחר הסיבוב לקח ווטרס את עצמו להתאוששות בשווייץ מסיבוב מתיש וטראומטי עבורו.
ב-6 ביולי בשנת 1970 שודר לראשונה ברשת ב', בתוכנית 'שיער צומח בעברית', התקליט השלם עם שירי ההצגה "שיער" בגרסה העברית. התקליט יצא לחנויות זמן קצר לאחר מכן, כשבנוסף לעטיפה המרהיבה צורפו גם המילים של כל השירים, להנאת המאזינים.
הרצאות משובחות על הרוק הישראלי הישן והטוב? ברור שיש! להזמנות פה: 050-5616459
ב-6 ביולי בשנת 1973 הגיע התקליטון MY LOVE, של פול מקרטני וכנפיים, למעמד של תקליטון זהב בארה"ב.
למחרת שודרה גרסה שונה של שירו של ג'ורג' האריסון, GIVE ME LOVE GIVE ME PEACE ON EARTH, בתוכנית הרדיו של אלן פרימן, בבי.בי.סי. בהקלטה הזו, שנעשתה לפני כן, נשמעו לצדו המתופף ג'ים קלטנר, הקלידן ניקי הופקינס, הבסיסט קלאוס פורמן וגרי רייט (לשעבר האורגניסט של ספוקי תות' וחבר קרוב של ג'ורג') בגיטרה שניה. הבי.בי.סי שילם להאריסון עבור הסשן את 5 ליש"ט לפי התעריף. בינתיים הגיע ג'ורג' לשדה התעופה הית'רו, כדי לקבל בחמימות גורו הודי שבא לבקרו. במהלך ביקורו התגורר הגורו באחוזה שרכש האריסון, שנה לפני כן, עבור אותה כת הקרישנה.
ב-6 ביולי בשנת 1971 התחתנו ביורן אולבאוס ואנייטה פאלצקוג. בהמשך הם יקימו את להקת אבבא.
הפעם הראשונה בה התוודע ביורן לאנייטה הייתה כשהדליק את מכשיר הרדיו בביתו וממנו בקע לפתע קול שירה נשי שהוא מיד התאהב בו. הוא מיהר לקנות את התקליטון עם השיר הזה. הוא פגש את אנייטה חודשים לאחר מכן, בתוכנית טלוויזיה אליה הגיעו השניים להצטלם בנפרד. להפתעתו, היא מיד ניגשה אליו ואמרה לו שהיא ממש מעריצה את להקתו, "הוטנאני". הוא היה בהלם.
שלושה חודשים לאחר הפגישה הם עברו לגור יחד, בדירת חדר קטנה בפרבר של סטוקהולם. הם היו אז ידועים בשבדיה וקיוו לשמור את אהבתם בסוד הרחק מעין התקשורת. במהרה דלפו החדשות המרעישות. הם התארסו, באוקטובר 1969, ובילו את חופשת האירוסין בקפריסין. הם גם סיכמו אז שלא ינהלו קריירה משותפת, כדי שלא להיות יותר מדי זה עם זו. נו, טוב...
החתונה נערכה בכנסיה גותית עתיקה ב-VERUM, שבדרום שבדיה. המקום נקבע בגלל קשריו של ביורן עם בעל מסעדה סמוכה, שהבטיח לארגן לו את הקייטרינג. אבל עם הכומר פחות הלך לו; כשביורן נשאל במהלך הטקס מה הזוג עשה למחייתו, הוא ענה בחיוך, "אנחנו אמנים (ARTISTS)". הכומר שמע בטעות את המילה ATHEISTS (אתאיסטים) ומיהר להגיב שהוא לא בטוח שברצונו לחתן אותם. ביורן מיהר להרגיעו והטקס המשיך.
למרות רצון הזוג לשמור על החתונה בסוד, השמועה פשטה במהרה והתקשורת מיהרה להגיע, כי אחרי הכל שניהם היו אז מוכרים בשבדיה (עוד לפני שהקימו את אבבא). הטקס, שהפך לאירוע לאומי של ממש, נקבע לארבע אחר הצהריים אך אנשים החלו לנהור למקום כבר בעשר בבוקר. כוחות משטרה רבים הוזעקו למקום, כד לשמור על הסדר מול אלפים שהתגודדו. בתוך הכאוס, אחד הסוסים, שנועדו להסיע את כרכרת הזוג המאושר, דרך על רגלה של אנייטה ממש לפני הטקס. רופא הוזעק לבדוק את מצב הרגל ולשמחת החוגגים ניתן אישור להמשיך.
פרידה לא יכלה להגיע לטקס כי הייתה בסיבוב הופעות, עם הזמר לאסה ברגהאגן, בצפון שבדיה. בני נכח במקום וניגן בעוגב הכנסייה את מארש החתונה המסורתי, מאת מנדלסון. עבור בני הייתה זו הגשמת חלום, כי שומרי הכנסייה לא נהגו להתיר לאדם, שאינו מוסמך מטעמם, לנגן בעוגב. כמה ימים לאחר מכן כבר עמלו אנייטה, ביורן ובני על הופעות משותפות.
אנייטה וביורן התגרשו בשנת 1979. זה החל בעיצומה של העבודה על תקליטה של הלהקה, בשנת 1978, שיצא בסוף בשם THE ALBUM. בעיתונים החלו לפרסם שהוגשה בקשת תביעה לגירושין בין אנייטה וביורן. השניים אישרו את העניין והוסיפו שזה לא יפגע בפעילות הלהקה.
אנייטה: "המתח בינינו היה קיים כבר תקופה ארוכה, אבל תמיד הצלחנו להסתיר אותו ולחייך למצלמות. עד שיום אחד, כאשר החלטנו סופית להיפרד, ערכנו ביוזמתנו מסיבת עיתונאים וסיפרנו בגלוי על כוונתנו להתגרש. אני חושבת שזו הדרך הטובה ביותר למנוע רכילויות לא מדוייקות. אני חושבת שהגירושין רק ישפרו את אווירת העבודה בלהקה. המתח ביני לבין ביורן ייעלם לאחר שכל אחד מאיתנו יהיה חופשי לעצמו. אנחנו מכירים אחד את השני מעל עשר שנים ויודעים כיצד להתגבר על מחלוקות מסוג זה".
ב-6 ביולי בשנת 1971 יצא אלבום כפול ללהקת האחים אולמן בהופעה בפילמור איסט בניו יורק. שם האלבום - LIVE AT THE FILLMORE EAST.
מסלול ההופעות של להקת 'האחים אולמן' היה בשנת 1971 כה פתלתל שגם לוחם הדרכים הקשוח ביותר היה מקבל בו רעידות. חבורת המוזיקאים הסופר מוכשרת הזו נעה בין מועדונים, אולמות ספורט בקולג'ים, מגרשי הוקי, מסלולי מרוצים וכאלה. מסלול דרכים שמעלה בקלות אבק מאחוריו. אבל הלהקה ידעה שבחודש מרץ יהיו לה הופעות חשובות ביותר בפילמור איסט שבניו יורק. מדוע? כי שניים משלושת מופעי הלהקה שם נועדו להיות מוקלטים לתקליטה השלישי של הלהקה.
גיטריסט הלהקה, דיקי בטס: "אנחנו בחרנו את הפילמור איסט למקום ההקלטה החיה כי הקהל שם תמיד טוב ומגיב נהדר למוזיקה שלנו. ידענו ששם יהיו לנו הופעות טובות". ואכן מה שיצא הוא אלבום כפול שמשקף היטב את מהות הופעותיה של הלהקה הזו בתקופה כה חשובה בחייה.
הטיפול שהלהקה עשתה לסטנדרטים של בלוז גרם לצעירים רבים לאחוז בגיטרה, ללמוד לפרוט בה ולהקים בהמשך להקות חשובות משלהם.
גרג אולמן באורגן ההאמונד והשירה מלאת הנשמה. צמד הגיטריסטים המדויק ומלא ההשראה בדמותם של דוואן אולמן ודיקי בטס. גיטרת הבס התומכת של בארי אוקלי וצמד המתופפים בעל המעוף, התנופה ומתן הכבוד זה לזה - בוץ' טראקס וג'יי גואני ג'והנסון. לא סתם נחשבת להקה זו לאחת הגדולות אי פעם בבלוז-רוק האמריקאי.
דיקי בטס: "ביצענו בפילמור איסט כמה שירים שלא עשינו כלל לפני כן. בשלב מאוחר יותר כתבתי קטע אינסטרומנטלי בשם LES BRERS IN A MINOR, שנמצא באלבום הרביעי שלנו - EAT A PEACH. אבל הרבה אמרו לי, כשהקטע יצא באלבום הזה, שהם שמעו אותו כבר בעבר. במהרה גיליתי שאחת המלודיות בסולו הגיטרה שלי באלבום ההופעה החיה היא של הדבר הזה".
גרג אולמן: "הקהל ממש ניגן אותנו בהופעות ההן. הייתה לנו היכולת לעלות בשנייה ממוזיקה חרישית למוזיקה רועשת ביותר. מין באנג שכזה!! וכשעברנו ממצב כזה לאחר - הקהל הגיב מיד בהתאם. הוא חש בכל ויברציה שיצאה מהבמה".
ההופעות הרבות שקיימה הלהקה לפני כן הן שהביאו את ההידוק המוזיקלי. הופעה נורמלית של הלהקה אז ארכה מינימום שעתיים. זה לא היה משהו מקובל אז.
דיקי בטס: "המטרה שלנו הייתה להזדהות עם הקהל שמולנו. כך חשנו את האנשים שמולנו". הטלפתיה בין בטס ודוואן אולמן הייתה תוצר ברור של ההופעות הרבות. ביל גרהאם, הבעלים של פילמור איסט: "ההופעה השנייה מהשלוש שהלהקה ביצעה שם נמשכה עד השעה ארבע וחצי לפנות בוקר, אבל הקהל דרש עוד. חברי הלהקה לא ידעו מה לנגן עוד אז החלו לג'מג'ם. והג'אם נמשך ונמשך וזה נראה כאילו הלהקה נמצאת בחדר חזרות. חוויה אינטימית לגמרי. ואז מישהו פתח לפתע את דלת הכניסה ואור השמש נכנס פנימה. דוואן פנה אליי ואמר שזה נראה ממש כמו בכנסיה. השעה הייתה חמש דקות אחרי שבע בבוקר".
הנה הביקורת המקורית שנכתבה על אלבום מכונן זה, בעיתון רולינג סטון: "כשלקרדיט שלהם מצורפים שני אלבומי אולפן וגם שרשרת של הופעות מעולות מחוף לחוף, להקת האחים אולמן הופכת להיות להקת מוזיקאים עבור מוזיקאים אחרים, שרוצים לקבל השראה. לאחרונה הופיעה הלהקה הזו כל כך הרבה פעמים באולמות הפילמור, עד שרבים רואים בה את להקת הבית של בעל האולמות, ביל גרהאם. לא סתם בחר גרהאם בלהקה הזו לסגור בהופעתה את אולם הפילמור איסט. המון רגעים משובחים היו עם הלהקה הזו בפילמור, וזה גם מונצח באלבום הזה שהוקלט ב-12 וב-13 בחודש מרץ.
הגיוון בחומר המוזיקלי והשימוש בשני מתופפים מעורר את הרצון להשוות אותם ללהקת גרייטפול דד בימיה הטובים. מבחינתי מדובר פה בלהקת הרוק הטובה ביותר שצמחה בחמש השנים האחרונות. ואם אתם חושבים שאני מקשקש - תקשיבו לאלבום הזה ! תגבירו את הווליום למעלה ותשבו להקשיב כאילו אתם בקונצרט. כשיסתיים התקליט, כבר תוכלו לדמיין את כל חברי הלהקה עולים על האופנועים שלהם ורוכבים לכיוון מייקון, שם הם גרים".
אבל ההרגשה המנצחת הייתה קצרת מועד עקב טרגדיה איומה.
מי בא איתי להופעה של רוי הארפר, ב-6 ביולי בשנת 1970?
ב-6 ביולי בשנת 1925 נולד הזמר ביל היילי, שלהיטו הגדול ביותר היה ROCK AROUND THE CLOCK.
מי לא מכיר את השיר "רוק מסביב לשעון"? אותו שיר קצבי, תוסס ומלהיב ששרו ביל היילי והקומטס, החל משנת 1955 והפכו איתו לסנסציה חדשה לבני הנוער. היילי החשיב את עצמו כאבא של הרוק'נ'רול אבל עם השנים הפך מריר כשהתואר הזה ניתן לחלוצים אחרים והוא נותר קצת בצד. מותו היה מסתורי כמו חייו בשנותיו האחרונות.
היילי בן ה-55 נמצא ללא רוח חיים, ב-9 בפברואר 1981 בשעה 12:35, במוסך בביתו בעיירה הטקסנית הקטנה, הרלינגן, ששכנה לא הרחק מהגבול עם מקסיקו. נסיבות מותו נותרו עלומות כמה זמן מאז, בגלל שאלמנתו סירבה לספק פרטים. זמן מה לפני מותו היא עזבה אותו עם שלושת ילדיהם, בגלל התנהגותו הבעייתית. היילי עבר להתגורר במוסך הבית, כשהוא מרסס את החלונות בצבע שחור ושותה ללא הרף. אז היה נוהג להתקשר לאנשים ומנסה להיאחז בתמיכתם הסנטימנטלית.
בשנים האחרונות הוא נתקל במצבים לא נעימים, כמו זה ששוטר בהרלינגן סיפר מיד לאחר מותו לתקשורת; היילי נמצא נוסע בדרכים כשאינו יודע כלל מה קורה איתו והיכן הוא נמצא. אותו שוטר עצר אותו בצד, ראה את מצבו וליווה אותו בחזרה לביתו, כשבתוכו חש רחמים כלפיו.
אותו שוטר הוסיף שהיילי התקשר אליו, שבוע לפני מותו, "כמה פעמים במשך עשר דקות". הוא היה במצב של הזיות וחיפש מישהו לדבר איתו. מעטים בעיירה בה גר ידעו מי הוא היה וכמה גדול הוא היה.
מלצרית שעבדה בהרלינגן, ברברה בילינצר, סיפרה: "הוא תמיד נראה בודד. לפעמים הוא נכנס ואמר לנו שהוא ביל היילי והראה לנו את רישיון הנהיגה שלו. לפעמים הוא ניגש ללקוחות שונים והציג את עצמו. כשהוא היה אומר לך מי הוא, הוא היה מתנהג כאילו זה סוד. הוא לא רצה שאף אחד יידע. הוא מעולם לא דיבר על הקריירה שלו, אבל זה היה כאילו שהוא מפזר רמזים. לפעמים הוא היה יושב ליד הדלפק ומתחיל לשיר. ואז הוא היה מדבר עם אנשים כאילו הוא רוצה שהם יבינו מי הוא, מבלי שיצטרך לספר להם. הכל נראה כל כך עצוב".
קרל סטרונג, שהיה מלקוחות אותה מסעדה, סיפר: ״לפעמים הוא היה יושב ליד הדלפק ולא מסתכל על שום דבר. לפעמים הוא היה מזמין ארוחה ואפילו לא אוכל אותה. אבל כאשר היילי רצה לדבר, הוא היה אומר, 'אני הבחור שכתב את 'רוק מסביב לשעון', ואז הוא היה מראה לי את רישיון הנהיגה שלו כהוכחה. הוא אהב לדבר על אנשים שהכיר ועל אנשי הלהקה שלו, אבל לפעמים הוא קצת השתולל יותר מדי".
היילי רצה להיעלם מן העולם. חברים קרובים סיפרו שקרה לו משהו מטלטל במקסיקו, בשנת 1962, ומאז לא הפסיק לשתות והרבה. היילי סירב להעניק ראיונות והפעם האחרונה בה עלה לכותרות הייתה בשנת 1973, כשנעצר פעמיים בשבוע אחד, באשמת שכרות בפומבי.
היילי הפך להיות כוכב רוק במקרה; בגיל 13 הוא כבר הופיע עם הגיטרה שלו ואסף לכיסו דולר להופעה. הוא הופיע בכל מיני סוגי הופעות וכונה בהן בשם "זמר היודל המתגלגל". בינתיים עסק לא רק בנגינה כי אם גם בניתוח המצב. בשיחות שערך עם צעירים הבין את הצורך שלהם במשהו אחר. משהו קצבי. אז הוא לקח את סגנון הקאנטרי ושילב אותו עם דיקסילנד ורית'ם אנד בלוז. התוצאה בסיר הבישול הזה באה עם משהו חדש ומעניין.
היילי לא היה טיפש. הוא ראה את השינוי המתבקש בתרבות וידע שיש לו את היכולת לספק את התוצאה. הוא בכלל לא נראה כאיש המתאים לאייש את עמדת כוכב הרוק המוביל. הוא נראה מבוגר לגילו וסבל מעודף משקל. הוא לא ידע להתנועע על הבמה, אבל היו לו את השירים הנכונים ובדיוק בזמן הנכון. היילי אמר בזמן כוכבותו: "עולם המוזיקה היה רעב למשהו חדש. הימים של אמני הסולו ולהקות הביג-באנד נעלמו. הדבר היחיד משם שעדיין מעורר גלים הוא הג'אז המתקדם, שריחף בדרך כלל מעל ראשי המאזינים הצעירים. אז הרגשתי שאני יכול לעשות משהו עם הקצב של הדיקסילנד, לשנות אותו קצת ולהפוך למשהו שהצעירים יקשיבו לו ויגיבו, אם במחיאות כפיים או בריקוד. משם, הכל הפך להיות קל".
אבל זה לא באמת היה קל, כפי שהוא ניסה להראות; היילי הופיע ללא הרף אבל הוחרם על ידי תחנות רדיו רבות וחברת התקליטים בה היה חתום, ESSEX, לא עשתה הרבה לקידומו, עד שהחוזה שלו עמה פג והוא עבר לחברת התקליטים DECCA. מנהלו של היילי שכנע אותו להקליט גרסה משלו לשיר SHAKE, RATTLE AND ROLL, של ג'ו טרנר. היילי ניגש למשימה, כשהוא דואג לטאטא מגרסתו של טרנר מילים חצופות מדי, מבחינה מינית. ההקלטה הפכה מיד לרגע חשוב בעולם המוזיקה המודרנית. תחנות רדיו החלו להתעורר עם היילי ושידרו את השיר והמון. היילי המשיך לרכב על הגל כשהקליט את השיר ROCK AROUND THE CLOCK.
השיר נכתב בשנת 1953 על ידי כותב שירים בפילדלפיה בשם מקס פריידמן (שהיה כמעט בן 60), ועל ידי ג'יימס מאיירס, מוזיקאי מקומי ומוציא לאור שירים שפרסם אותו תחת השם "ג'ימי דה-נייט".
היילי הקליט לראשונה את השיר הזה ב- 12 באפריל 1954 והנגנים שהקליטו איתו היו: בילי ויליאמסון בגיטרה, ג'וני גרנדה בפסנתר, ג'ואי אמברוסיו בסקסופון טנור, דני סדררון בגיטרה מובילה ומרשל ליטל על הבס. בהקלטה זו ניגן גם מתופף סשנים, בשם בילי גאסק.
השיר, עם ביל היילי והקומטס, לא הצליח מיד כקודמו ונאלץ לחכות עד מאי 1955, כששובץ בסרט BLACKBOARD JUNGLE. עם צאתו הפך הסרט לרגע שחולל תפנית לטובת מוזיקת הרוק'נ'רול. ביל היילי והקומטס ביצעו בסרט את השיר המתקתק הזה, כשהסקסופוניסט, רודי פומפילי, השתולל עם כלי הנשיפה שלו ובני הנוער שצפו במסך לא יכלו להירגע מזה.
הופעותיו של היילי בסרט הפכו מטריפות, עם צעירים שתלשו מושבים ממקומם בבתי הקולנוע, כדי לאפשר להם מקום לרקוד. התקליטון עם השיר הזה נמכר בעשרות מיליוני עותקים. היילי, עם בלוריתו שנועדה גם להסיח מהעובדה שאחת מעיניו היא מזכוכית, נראה מרוצה. אך במהרה הוא ראה שאלילים חדשים קמים למוזיקה הזו והם נראים טוב בהרבה ממנו. הקהל השתגע מאלילי הרוק הקופצניים החדשים. היילי היה עבורם כדמות הדוד הנחמד ותו לא.
שנים לאחר מכן הוא אמר: "מוזיקת הרוק'נ'רול עצמה לא חוללה מהפכות, אלא אנשי השיווק שנלוו לה. אנשים רבים האשימו אותנו ביצירת נוער שוליים. נוער שרצה רק לנסוע במכוניות מהירות, לתפוס חתיכות ולשתות והרבה. אמרו עליי שהייתי השפעה רעה על הנוער, כשמעולם לא שרתי שירי מחאה".
הנסיבות סביב מותו של היילי שנויות במחלוקת כך שרק תאריך המוות מוסכם על כולם. אמרו שהוא סבל ממחלת אלצהיימר, אך זה דבר יוצא דופן ביותר עבור אדם שהוא רק בשנות החמישים לחייו. הוא גם הפך לשתיין כבד. יש האומרים שהוא חטף התקף לב ואחרים מתעקשים שהיה זה גידול במוח. הוא אולי לא היה כסף צעיר כשהוא מכה בפעם הגדולה, אבל ביל היילי היה רוקנרול אמיתי. דבר אחד בטוח – לולא ביל היילי, כל עולם המוזיקה היה נשמע מאז אחרת לגמרי.
היילי: "לא עשיתי הרבה בחיי חוץ מזה שהולדתי את הרוק'נ'רול ואני רוצה לקבל קרדיט על זה".
ב-6 ביולי בשנת 1984 נפתח סיבוב ההופעות של הג'קסונים לקידום תקליטם החדש, VICTORY.
הופעת הפתיחה נערכה בקנזס סיטי אולם לעולם החיצון לא היה מושג קלוש לגבי המחלוקת שכבר כירסמה בג'קסונים. לפני כן, לג'קסונים היו הרבה חומרים חדשים. מייקל ג'קסון, שהתלהב משיתוף הםעולה שלו כאמן סולו ביחד עם מיק ג'אגר, בשיר STATE OF SHOCK, היה פחות נלהב לשחרר תקליטון ובו דואט שלו עם אחיו, ג'רמיין, לשיר I'M NOT DREAMING.
"אני לא רוצה שזה ישוחרר כסינגל", הוא אמר בתוקף לאיש מחברת התקליטים, וולטר יטניקוף.
"אתה משוגע? זה אח שלך".
"אני יודע, אבל עשיתי את זה. לא הייתי צריך, אבל הסכמתי לזה. אני לא רוצה שזה ייצא. אז תתקשר לקלייב (דייוויס, נשיא חברת התקליטים) ותגיד לו שהוא לא יכול להוציא את זה".
"יצאת מדעתך, מייקל? זה אח שלך".
"אין מה לעשות. זה מה שאני רוצה".
מייקל ג'קסון התעייף מלראות את אחיו רוכבים על גל ההצלחה שלו.
כשהאחים התכוננו לעלות לבמה, קהל של 45,000 איש התחילו לשיר "ג'קסונים" בחושך. כל המעריצים יכלו לראות סלע ענק שחרב מבצבצת ממנו. רנדי ג'קסון, לבוש כאביר, מיהר החוצה ושלף את החרב מהאבן, ואז רץ
חזרה מאחורי הבמה כדי להצטרף לאחיו על במה מתחת לבמה. לבושים במדים נוצצים, הם המתינו כשהבמה החלה להתרומם לעבר הקהל. זרקורים האירו את האצטדיון, האחים הורידו את משקפי השמש, ומייקל ג'קסון עלה לבמה בהופעה הראשונה שלו מאז השלמת התקליט THRILLER. הקהל בא בעיקר לראות אותו. האחים שלו היו נספחים בלבד.
התגובות של המעריצים נראו אפילו יותר קיצוניות ממה שהיו בימיה הראשונים של הלהקה. לא רק המראה של מייקל ג'קסון השאיר רבים במצב של היסטריה - או חוסר הכרה - אבל חלקם באמת האמינו שהוא על אנושי.
ב-6 ביולי בשנת 1971 מת חצוצרן-זמר הג'אז, לואי ארמסטרונג. ארמסטרונג מת מהתקף לב בשנתו בביתו, קווינס, ניו יורק, חודש מיום הולדתו ה-70. בריאותו הלקויה של ארמסטרונג תפסה אותו מאז מרץ, כאשר לקה בהתקף לב לאחר הופעות במשך שבועיים במלון וולדורף-אסטוריה בניו יורק, כשזו הייתה הופעתו האחרונה.
למרות בעיות בריאות נוספות עם הפרעות בכבד ובכליות, ארמסטרונג, שכינויו היה סאצ'מו, היה מוכן להרים שוב את החצוצרה באותו קיץ. לילה לפני שהתקף לב קטלני היכה אותו בשנתו, הוא היה עסוק בקביעת חזרות. הוא היה זכור על ידי רבים כזמר הצרוד של WHAT A WONDERFUL WORLD ו- HELLO DOLLY.
ב-6 ביולי בשנת 1987 יצא תקליט חדש לניל יאנג ולהקת "קרייזי הורס", בשם LIFE. רוב הקטעים בו הוקלטו בהופעה חיה.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "לאורך קריירת הסולו המפרכת של נייל יאנג, ההרכב הקבוע היחיד היה קרייזי הורס. למרות כל הניסויים עם קאנטרי, טכנו-פופ, רוקבילי וכל מה שהיה יכול להפתיע את יאנג בכל זמן נתון, תמיד היה משהו מרגיע ברוק המוצק שהוא עושה עם להקתו הביתית. LIFE, האלבום הראשון שלהם מאז RE-AC-TOR מ-1981, מאשר מחדש את כוחה של הכימיה הזו.
מלבד כמה סטיות - INCA QUEEN הארוך מדי וצמד המנוני הגראז' הגראנג'י שבצד השני (TOO LONELY ו- PRISONERS OF ROCK'N'ROLL הגרוע בכוונה תחילה) - יאנג וחבריו מנגנים עם להט ותודעה. בכל מקרה, מה זה אלבום של ניל יאנג בלי כמה סטיות - במיוחד כאלה שמדגישות סימנים מסחריים כמו עיבודים מרושלים וניסוחים ליריים ווקאליים מביכים? זה עוד תקליט בולט בקטלוג של אחד הרוקרים המובהקים והחשובים באמריקה".
ב-6 ביולי בשנת 1949 נולד המתופף המקורי של להקת סנטנה, מייק שריב.
למייקל שרייב היה רגע, אחד מאותם רגעים של "כוכבות גדולה", כשהיה רק בן 20. זה היה רגע - ובכן, תשע דקות ועוד קצת, שהשפיעו לאחר מכן, והמשיכו להיות בעלות השלכות במשך עשרות שנים.
שריב היה המתופף של להקת סנטנה וניגן לצד נגני כלי ההקשה מייקל קראבלו וחוסה צ'פיטו אריאס, וההופעה נמשכה 45 דקות בצהריים ביריד המוזיקה והאמנות של וודסטוק, באוגוסט 1969. הוא היה המוזיקאי השני הצעיר ביותר על הבמה במהלך שלושת ימי הפסטיבל.
כשהבמאי התיעודי, מייקל וואדלי, ערך את הסרט של וודסטוק, מה שהוא בחר להדגיש מסנטנה היה כלי ההקשה של הלהקה, שהציגו את הג'אם הממושך שלהם במהלך SOUL SACRIFICE. קהלים שהגיעו לבתי הקולנוע ישבו בכסאותיהם ונדהמו מאותו סוג של טירוף רוק לטיני שהדהים גם את הקהל המזיע והמריע בפסטיבל. זאת עד שהגיע תור סולו התופים של שריב כשאחריו הוא הפך ממתופף אלמוני לסופרסטאר.
שריב פרש מלהקת סנטנה בשנת 1974. זה היה לפני סיבוב הופעות אמריקאי שנקבע לאוגוסט של אותה שנה והיה אמור להיות הסיבוב שיחזיר את הלהקה על המפה, אחרי תשעה חודשים של היעדרות ממנה.
אבל השבר הגדול קרה יומיים לפני תחילת סיבוב ההופעות הזה, כששריב החליט לפרוש מהלהקה. הוא חשב על פרישה עוד לפני כן, אך שוכנע להישאר ולהשתתף בסיבוב ההופעות. כשבוע לפני תחילת הסיבוב הוא חש בכאבים עזים שהתגלו כאבנים בכליות. הוא שכב במיטתו בבית החולים והבין שהוא חייו להתקדם. הפרישה נחתה כמכה איומה על הגיטריסט קרלוס סנטנה, כי שריב היה שותפו המוזיקלי כמו גם הרוחני.
ב-6 ביולי בשנת 1972 יצא האלבום האולפני השלישי של אמרסון לייק ופאלמר, ושמו TRILOGY.
להקת הרוק המתקדם הבריטית המצליחה - אמרסון, לייק ופאלמר - החלה להקליט חומרים לאלבומה הרביעי TRILOGY בין נובמבר 1971 לינואר 1972. ההקלטות האלו נעשו באולפני ADVISION שבלונדון.
במהלך 1971 הוסיף אמרסון לסוללת הקלידים שלו סינטיסייזר 'מיני מוג' מדגם D. זה היה הסינטיסייזר הראשון של חברת MOOG שהיה קטן יחסית ולפיכך קל לניידות. כמו כן הוא היה הרבה יותר זול מהדגמים הקודמים. הדגם של ה'מיני מוג' הפך לפיכך לפופולרי ביותר בשנות השבעים והחלו במהלך העשור הזה לצוץ המון להקות עם דגם שכזה.
מה שכן, דגם המיני מוג לא עשה את כל הדברים שמודל המוג הענק עשה. אך מה שהמיני מוג תרם לאמרסון זו האפשרות לרכוש שני סינטיסייזרים שכאלה ולנגן על שניהם תפקידים שונים בו זמנית.
בתקופת ההופעות של האלבום TRILOGY, המיני מוג התמקם מעל אורגן ההאמונד L-100 שלו. ההאמונד הזה היה הדגם הקטן יחסית שאמרסון השתמש בו עוד בימי להקתו הקודמת THE NICE. זה האורגן שהוא אהב להתעלל בו עם זעזועו והטלת סכינים עליו. בנוסף, היה לו על הבמה אורגן האמונד C-3 שעליו נהג לשמור. אמרסון השתמש רבות במיני מוג באלבום TRILOGY, בצורה כזו שבה קיווה לשמר את הצלילים בהופעות החיות.
קארל פאלמר מצידו הזניח את תופי הלודוויג הבסיסיים שלו לטובת מודל חדש של חברת לודוויג שנקרא OCTOPLUS KIT. זו הייתה מערכת תופים גדולה יותר שאפשרה לפאלמר להוסיף טקסטורות חדשות בנגינתו.
כבר בתחילת 1972 ידעו חברי הלהקה כי אלבומם הרביעי יהיה שונה מאלבום כמו TARKUS. באלבום הזה לא היה קונספט מיוחד שחיבר בין השירים. הלהקה קיוותה שעטיפת האלבום הזה תציג ציור מיוחד עבורה מאת האמן סלבאדור דאלי. אך דאלי תבע סכום גבוה מאד עבור עבודתו והעבודה על העיצוב הועברה לצוות המעצבים של חברת HIPGNOSIS.
הציור של שלושתם על העטיפה היה הפעם הראשונה שבה תמונת הלהקה הופיעה על עטיפת אלבום שלה. הצעד הזה של להראות את התמונה שלך על עטיפת אלבום נחשבה בתחילת הסבנטיז לדבר לא פופולארי. צעד שכזה נראה בעיני אחרים כ'התמסחרות'. אך שלישיית ELP הרגישה שהציור הזה נראה מתאים לטעמה. אך הציור הזה גם הגיע בזמנו לכמעט תביעה, כשמגזין של הומוסקסואלים השתמש בציור העטיפה לפרסומו.
בתקופה ההיא, האלבום TRILOGY סימן צעד קדימה ללהקה מבחינה מוסיקלית. השירה של גרג לייק נשמעת כאן בטוחה ועשירה יותר מבאלבומים הקודמים. שימו לב לבלדה המקסימה שהוא כתב לאלבום בשם FROM THE BEGINNING. או לשירה מלאת הרגש שלו בחלק הראשון של יצירת הנושא. אך עם תחושת ההתקדמות של הלהקה בעניין המוסיקלי - באופן פלאי, רוב קטעי האלבום לא הגיעו לשלב ההופעות החיות.
ההתעסקות של אמרסון בסינטיסייזרים באולפן גרמה לכך שהוא לא הצליח לבסוף לשחזר את ההפקה לרמת הופעה חיה. חברי הלהקה ביצעו כל כך הרבה העלאות אולפניות על ערוצי הבסיס כך שהיה לה קשה כשלישייה להביא את ההפקה הזו על הבמה.
הקטע הפותח את האלבום, THE ENDLESS ENIGMA, נוגן פעמים אחדות בלבד בהופעות עד שנזרק מרשימת השירים לביצוע על הבמה.
היצירה הנהדרת הזו מחולקת לשלושה חלקים, כשהחלק השני הוא קטע פוגה יפהפה בפסנתר. למי שלא יודע, פוגה היא יצירה מוסיקלית בה יש הלחנה למספר קולות (או תפקידי נגינה) כשהנושא הראשי של הלחן עובר בין הקולות השונים. אמרסון כבר נהג להלחין בעבר יצירות מהסוג הזה בלהקת THE NICE. הפעם הוא כתב את כל היצירה ישירות לדף תווים מבלי לנגן אותה כלל. אמרסון הקליט ב-1971 קטע פוגה של המלחין פרידריך גילדה אך עם יצירת הפוגה הזו שלו נדחקה הגרסה ההיא למחסנים ונשלפה משם לדיסק רק הרבה שנים אחרי כן. ליתר דיוק ב-1993 בתוך קופסה מהודרת של הלהקה.
השיר FROM THE BEGINNING, שכתב גרג לייק, הוא מהבלדות האקוסטיות הטובות ביותר שהוא כתב מימיו. השיר הזה אף יצא בארה"ב על גבי סינגל.
שני הקטעים שמסיימים את צד א' של האלבום מכניסים את המאזין לזירת המערב הפרוע. השיר THE SHERIFF הוא קטע הומוריסטי שאמור להראות לנו שהלהקה יודעת גם להקל ראש כשאפשר. קטע המעבר המוסיקלי באמצע השיר הוא אחד האהובים עליי באלבום.
הקטע שמסיים את האלבום הוא דווקא הקטע שאני אישית הכי פחות אוהב בו (אבל זה כמובן טעם אישי שלי ואני יודע שהרבה אחרים מאד אוהבים אותו. לקטע קוראים HOEDOWN וכשמו כן הוא - יצירה מוסיקלית מהירה בסגנון המערב הפרוע. אך מפגן הסינטיסייזרים פה הוא כבר יותר מדי בשבילי. מה גם שבהופעות מהתקופה ההיא ניגנה השלישייה את הקטע הזה במהירות מטורפת וגרמה לו עוד יותר להימאס עליי.
הצד השני של האלבום נעדר לגמרי מההופעות החיות. השירים TRILOGY ו- LIVING SIN לא בוצעו מעולם בהופעה חיה. היה נסיון לנגן את החלק שמסיים את האלבום - ABADDON'S BOLERO - אך ללא הצלחה. יש שטעו לחשוב שפתיחת הקטע TRILOGY מנוגן על מלוטרון. אמרסון הצהיר במפורש שהוא לא סובל את הכלי הזה כי הוא מנוגד לעקרונות שלו כקלידן. הוא סירב לנגן סימפולים של אנשים אחרים, כפי שהמלוטרון בנוי.
השיר LIVING SIN הוא לטעמי אחד החזקים באלבום. יש בו את כל מה שאני אוהב בלהקה הזו. במילה אחת - תעוזה.
בנוגע לנסיון הביצוע הבימתי של ABADDON'S BOLERO על הבמה, אמרסון אף ניסה ללמד את לייק לנגן תפקידי קלידים בקטע הזה בכדי ששניהם יוכלו לנגן על הבמה בו זמנית תפקידים שונים - אך ללא הצלחה.
בשלב השני ניסו חברי הלהקה לנגן את הקטע עם פלייבק מוכן של תפקידי קלידים נוספים (ביחד עם קארל פאלמר כשאוזניות על ראשו על מנת לשמור קצב עם המטרונום שהושמע לו שם בכדי לשמור על קצב עם ההקלטה המוכנה מראש). אך עוד בשלב החזרות טייפ הסלילים קרס ועמו הביצוע לשיר הזה.
האלבום TRILOGY יצא וקיבל ביקורות חצויות ממבקרי המוסיקה. הקהל, לעומת זאת, אהב מאד את המוצר וקנה אותו בכמויות.
בארצנו נמכר התקליט, כשיצא, במחיר 21.90 לירות וקיבל ביקורות נלהבות בעיתונים להיטון ועולם הקולנוע (כן, יש לי את הביקורות המלאות, אותן אני מראה בהרצאתי על הלהקה).
בתקופה הזו החל לגדול קונספט ההופעות של אי אל פי. על הבמה צצו לפתע מסכים שהקרינו כל מיני תמונות וסרטים. והדבר הכי ניכר בניפוח העניין היה עם מערכת התופים של קארל פאלמר שתפחה כמו עוגת שמרים. גם אמרסון פינק את עצמו בסינטיסייזר חדש בשם MOOG CONTROLLER שהורכב מקשת מתכתית וכמה כפתורים לידה. הכלי הנייד הזה חובר בכבל לסינטי המוג הגדול שלו וכך יכל להוציא צלילים מעניינים עם החלקת האצבע שלו על לוח המתכת. אמרסון, שרצה לשמור על מופע מעניין, נהג לשים אבקת שריפה בקצה של הכלי הזה ולהצית אותו לאפקט וויזואלי. אך יום אחד הגיע מחליף לאיש הטכני הרגיל שלו, ששם יותר מדי אבקת שריפה. אמרסון כמעט איבד אצבע בפיצוץ שנוצר.
האלבום הזה היה האחרון שטכנאי ההקלטה אדי אופורד עבד עם הלהקה. הוא העדיף לאחר האלבום הזה לעבוד במשרה מלאה עבור להקת YES, למורת רוחם של אמרסון, לייק ופאלמר. כמו כן, שמועות החלו לצוץ על פירוק הלהקה עקב אי שביעות רצון חבריה מהאלבום הזה. התיסכול שלהם נבע מכך שלא הייתה להם אפשרות להציג באלבום את הצדדים האישיים של כל אחד מהם. מה גם שהלחץ החל עליהם ליצירת משהו אפילו גדול יותר מ- TRILOGY. הבעיה הייתה שהפעם לא הייתה לשלישייה כמות שירים חדשה להתחיל פרויקט שכזה.
הראשון שיצא בנסיון לפרוץ כסולן היה קית' אמרסון. הוא נכנס לאולפן על מנת להקליט קטעי ג'אז עם המתופף ג'ון הייסמן, שלא היה לו מושג שהקטעים האלה אמורים להפוך לאלבום סולו של אמרסון, שרצה להראות צדדים שונים באישיותו המוסיקלית. כמו כן הוא רצה שהחומר לאלבום הסולו שלו יהיה שונה לגמרי מאמרסון, לייק ופאלמר. אך ההתלהבות שלו מהכנת האלבום הזה התפוגגה במהירות בה היא הועלתה. אפשר להבין למה, כי בשנת 1972 עלה הבית שלו באש ונשרפו ההקלטות שנעשו לאלבום הסולו.
"כשהאלבום שלנו TRILOGY יצא בשנת 1972, נהגנו להופיע עם הקטע הפותח שבו (THE ENDLESS ENIGMA). היו לנו הקלטות מוכנות לחיזוק ולגרג לייק היה גם מלוטרון. זה עבד טוב בכמה הופעות אבל לפתע התקלקל מכשיר ההקלטה וגרם לקארל פאלמר המתופף לצאת מהקצב. שניהם החליטו בשלב מסוים כי אינם רוצים לנגן את השיר הזה יותר. לייק פחד מתגובת הקהל החשדנית והדבר הוביל לכך שהייתי בעמדת מיעוט בהצבעה והקטע הועף מהחלון".
קית' אמרסון, לעיתון PETTICOT, בשנת 1972:
"המגע הראשון שלי עם פסנתר בעולם הפופ בא בזמן של אנשים כראס קונוויי, ויטפילד אטוול וג'ו הנדרסון שהגיעו למצעד. הגיבורים האמיתיים שלי היו אנשים כמו דאדלי מור, שהייתה לו תוכנית טלוויזיה בה הוא ניגן ג'אז בפסנתר. זה לפני שהוא נודע כקומיקאי. בגלל זה ניגנתי ביד שמאל בסגנון ראס קונוויי וביד ימין בסגנון דאדלי מור. בגיל 17 הצטרפתי לתזמורת ג'אז וניגנו קטעים של קאונט בייסי. זה היה מאד רציני".
אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459
בונוס: החודש, יולי (לא ידוע באיזה יום) בשנת 1972, יצא התקליט SAINT DOMINIC PREVIEW של ואן מוריסון.
ברולינג סטון נכתב כך בזמנו בביקורת על האלבום הזה: "זה התקליט של ואן מוריסון שהופק באופן השאפתני ביותר עד כה ומציג מכלול מרשים של רעיונות מוזיקליים שניתן ליהנות מהם ברמות רבות. אף על פי שאין באלבום נגישות מיידית כמו באלבום TUPELO HONEY, בהיותו פחות צפוי מבחינה מלודית ועלום יותר מבחינה לירית, התוכן הכללי שלו הרבה יותר מוזיקלי, עשיר והרפתקני.
חמישה מתוך שבעת השירים של האלבום ממשיכים את המקום שבו נפסק האלבום הקודם, שכן מוריסון והצוות שלו מרחיבים את האפשרויות של צליל המיינסטרימי שאפיין את שלושת האלבומים האחרונים שלו. לעומת זאת, שני השירים הארוכים ביותר, LISTEN TO THE LION ו- ALMOST INDEPENDENCE DAY אורכם 10 ו-11 דקות בהתאמה, ומסמנים חזרה מבורכת לחיוניות המדיטטיבית של ASTRAL WEEKS. דו הקיום של שני הסגנונות באותו תקליט מתגלה כמרענן מאוד; הם משלימים זה את זה בכך שהם מדגישים את הרבגוניות המדהימה בדמיונו המוזיקלי של ואן.
כמו ב- TUPELO HONEY, מצב הרוח כאן הוא של חגיגה וציפייה. לעתים קרובות יש תחושה של מצג מיסטי מרגש וכל זה בא לידי ביטוי במגוון כה מסנוור של דרכים שבהתחלת ההאזנה נראה כי סיינט דומיניק היא יצירה פחות מאוחדת מאלבומים קודמים. אולם העניין הוא שמוריסון מכריז במכוון על חירותו המוזיקלית. יש פה תמונות של מסעות בשפע, מה שמספק זימון להרפתקה גבוהה. האלבום רק משתבח משיר לשיר. לטעמי, האיכות המשכנעת ביותר של מסעותיו של ואן מוריסון מגולמת בעצם בכך שהכוחות שהוא מעלה הם מעבר לביטוי מדויק".
בעיתון NEW MEXICAN נכתב עליו בזמנו בביקורת: "זה אלבום טוב, טוב יותר מרוב הדברים בשוק הפופ כיום. האשמה הגרועה ביותר שלו היא רק שזה לא מה שהיינו רוצים אחרי הצחצוח והשירה של TUPELO HONEY. היכולת לייצר סדרת אלבומים, כל אחד טוב יותר מהתקליט שלפניו, מפרידה בין גאונות מוזיקלית לכישרון מוזיקלי. למוריסון יש כישרון, וכמה שירים מהאלבום החדש, טובים יותר מכל מה שנכתב בעבר. אבל, לכל הדעות, לאלבום הזה פשוט אין את הניצוץ או את השליטה המוזיקלית שקודמו התמלא בה.
הצד הראשון של האלבום החדש הוא בהחלט החזק יותר. לשירים בצד השני יש שורה או שתיים של עבודת אורגן או גיטרה צעקנית שעשויים לתפוס אותך, או כמה מילים שאומרות את זה בדיוק כמו שצריך. אבל זו לא דרך נחמדה כמעט לבזבז חצי שעה. כל השירים בתקליט נכתבו על ידי מוריסון".
בונוס 2: החודש, יולי בשנת 1973, פורסמה כתבה בעיתון THE JOURNAL, מניו יורק, על הקלידן ריק ווייקמן מלהקת יס.
"ריק ווייקמן יצא מהאנונימיות של היותו מוזיקאי הקלטות בלונדון לחברות בשתי להקות חשובות וליצירת אלבום משלו, שמאתגר את עליונותו של קית' אמרסון בתחום האלקטרוניקה המקלדת. האלבום של ווייקמן, 'ששת נשותיו של הנרי השמיני', הוא אלבום אינסטרומנטלי עם הרעיונות שלו לגבי הדמויות של שש הנשים.
הוא הקליט לאלבום שני מלוטרונים, שלושה סינטיסייזרים, שני פסנתרים חשמליים ואורגן. 'יש אורגן כנסייתית שאני רוצה להוסיף לאוסף שלי, שהוא מסוף המאה ה-17. זה מין אורגן רוח וזה נדיר. הצינורות עשויים בו מעץ ויש להם קנים. זה נשמע כמו נשימה, כמו שאתה יכול לשמוע מישהו נושם. יש לי המון ספרים על כלי מקלדת ואשמח שיהיה לי חדר גדול ומלא בכל'.
ווייקמן גם חבר בלהקת יס, שסיימה לאחרונה סיבוב הופעות בארצות הברית. 'בעיניי, יש ליס יותר חמוזיקה מכל להקה אחרת שקיימת. אני בטוח שהרבה מוזיקאים מתלבטים לגבי הלהקה שבה הם נמצאים, אבל ליס יש כל מה שאני מלהקה'.
המטרה היא לפרוץ לאמריקה ולהופיע שם ולנסות להוציא מזה כסף רב ככל האפשר. 'אמריקה היא שימושית. אנחנו משלמים מס של 13 אחוזים על כל מה שאנחנו מרוויחים כאן ואז אנחנו משתמשים בחצי מהכסף כדי לממן אותנו לנסוע למקומות כמו יפן ואוסטרליה. יש לי את המיטב משני עולמות; יש את המוזיקה שאני אוהב עם הלהקה והמוזיקה שאני אוהב לעשות בעצמי. שום דבר לא מפריע אחד לשני. אם יש לי מזל מספיק עם שני דברים שאני נהנה מהם, אני לא הולך לזרוק אחד מהם. אני לא חושב שייווצר מצב שבו לא אוכל להתאים את השניים. אני לא שר עם יס, אני רק מנגן בקלידים כל הזמן. אני לא חושב שמכירות התקליטים יהיו גבוהות יותר אם גם אשיר. אני נהנה לשיר. כולם נהנים לשיר. אני יכל לשיר בכנסיה. אני שר בסדר אם יש הרבה אנשים ששרים מסביבי. אני חושב שלשיר יש הרבה קשר לביטחון עצמי. אם אתה סולן בלהקה, אתה תמיד במוקד'.
על עבודתו כנגן הקלטות: 'זה דבר בעל ערך - אתה מנגן עם כל כך הרבה אנשים שונים ומקבל תובנות לגבי סוגים שונים של מוזיקה שזה חייב לעזור. נהגתי לעשות 20 סשנים כאלו בשבוע - מוזיקת סרטים, ג'ינגלים של פרסומות, פופ, ג'אז, קלאסי. חלקם מבאסים וחלקם ממש גרועים. אתה לומד להסתדר עד שאתה יוצר סגנון משלך'. קבוצה אחת בה שיניגן ווייקמן הייתה של דיוויד בואי. 'בואי ביקש ממני לנסוע לאמריקה עם הלהקה בינואר 1972. כבר עזבתי אז את הסטרובס והצטרפתי ליס. שאלתי את המנהל ואמרתי לו שאני רוצה לעשות את זה, אבל הוא אמר שיס מתכננת לעבוד בזמן הזה - ופה נגמר הסיפור עם דייויד.
דייויד לא בדיוק תיכנן לצרף אותי ללהקה שלו, אלא רק כנגן ליווי. הם לא קיבלו את השם 'העכבישים ממאדים' עד שיצא האלבום, זיגי סטארדאסט, והם התחילו לעשות דברים שערורייתיים להפליא. דייויד הוא איש מאד חכם.
באופן אישי, אני לא אוהב ראווה, אני לא אומר שאנשים שעושים את זה טועים, אבל אני חושב שזה גורע מהמוזיקה. אתה יכול להצליח עם המוזיקה לבדה'. ווייקמן מתחיל להכין אלבום סולו נוסף. 'הפעם זה על הקונספט של 'מסע למרכז האדמה' של ז'ול ורן. אני כותב את המוזיקה עכשיו וזה צריך להיעשות בינואר או בפברואר. שוב, לא יהיו לזה מילים. אני לא יכול לכתוב מילים. אני גרוע בכתיבת מילים. אין לי את הכשרון לכתוב שירים'.
הפסנתרן האהוב עליו ביותר הוא ולדימיר אשכנזי. 'אנשים כמו אשכנזי גורמים לי להבין כמה אני לא מסוגל להיות פסנתרן קונצרטים קלאסיים - דבר שמאד רציתי להיות, כשלמדתי בקולג'. אני חושב שהוא מדהים. זה עולם שונה לחלוטין מעולם הרוק. זה רק מראה שאני חייב להיות מחויב לחלוטין למשהו כדי שהוא יהיה טוב, אחרת זה יישמע אסון'...".
בונוס 3: החודש, יולי בשנת 1969 (לא ידוע באיזה יום), יצא התקליט EARLY STEPPENWOLF, של להקת סטפנוולף, שהוקלט ב-14 במאי בשנת 1967, בהופעה במועדון מטריקס בסן פרנסיסקו. האמת? זה תקליט מחורבן!
ובכן, מדובר פה בהקלטת שתי הופעות של הלהקה עוד כשנקראה בשם SPARROW. גם אם הלהקה סיפקה מספיק תוצרת באותה תקופה (עם שני תקליטים בשנה), חברת התקליטים קולומביה רקורדס חשבה כנראה שהיא לא חולבת את הלהקה מספיק. אז כן, זה נחמד לגלות הקלטה של להקה נהדרת זו בשלב מוקדם במסלול שלה, כולל צד שני שתפוס כולו עם הקטע THE PUSHER - אך האם כל זה באמת שווה? הממממ...
איכות הסאונד בתקליט טובה מאד - רק אם אתם משווים את זה לרמת הבוטלגים שיצאו בסבנטיז, אך זה צליל מחורבן בהשוואה לתקליט רשמי בהופעה חיה. זו הקלטה במועדון, אחרי הכל, בלי יותר מדי בחורות צורחות או משהו (כנראה שאז לא היו הרבה בחורות בהופעות הלהקה...) אז אפשר לשמוע מה חברי הלהקה עושים די טוב. לפחות זה... אפילו מחיאות הכפיים המושתלות פה ושם מאולצות, כלומר - נלקחו ממקור אחר כדי להעצים את החוויה.
מי שיחפשו פה את BORN TO BE WILD, או SOOKIE SOOKIE או MAGIC CARPET RIDE - אתם לא במקום הנכון, כי הם טרם נוצרו כשנעשתה הקלטה זו. והשיר THE PUSHER? אלוהים, כמה זמן לוקח עד שהשיר באמת מתחיל פה!!! אולי האילתור הזה היה מדליק לנוכחים במועדון, אך בהקשבה לזה בתקליט? ממש לא! מה החבר'ה ניסו פה? להישמע כמו פינק פלויד א-לה סיד בארט / גרייטפול דד? חבל על הזמן שלכם, במקרה הזה.
אין לי מושג מה חשבו אנשי חברת התקליטים אז, כשביקשו להוציא את זה באופן רשמי. מה שבטוח - זה לא תרם דבר להאדרת שם הלהקה. מכל התקליט, הייתי הולך רק על קטע הפתיחה, POWER PLAY, כמשהו ראוי.
כמה שהתקליט הזה מיותר!!!
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
