רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 ביולי (7.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "חוסר הוודאות הגדול ביותר שאנשים אומרים עליי הוא שאני טיפש" (בילי איידול, בעיתון NME, בשנת 1985)

ב-7 ביולי בשנת 1977 יצא האלבום THE GRAND ILLUSION של להקת סטיקס (STYX). כך הצליחה הלהקה להוציא תקליט בתאריך 7-7-77.

קלידן הלהקה, דניס דה יאנג: "התחלנו לעשות תקליטים כבר משנת 1972 ובהם סטייל מסוים. הבעיה הייתה שלא גילו אותנו בארה"ב עד שנת 1975, כי ארבעת אלבומינו הראשונים נקברו. אפילו חברי להקת קנזאס, שחימו אותנו בשנת 1974, באו אלינו ואמרו שהושפעו מאיתנו. אבל בתוכי לא קיבלתי את המחמאה כי שנאתי את האלבום שהם דיברו עליו שלנו, THE SERPENT IS RISING. הרי היינו שם לפני קנזאס, קווין ובוסטון אך לא הצלחנו אז כמותן. לכן רואים בנו כדור השני שלהן. לי הייתה בעיה עם הרוק המתקדם ברגע שהמון אמנים הפכו אותו לאוננות מוסיקלית. אני העדפתי להתמקד בכתיבת שירים".

השם THE GRAND ILLUSION נשקל כשם של תקליט ללהקה עוד בשנת 1975, אך בסוף היא בחרה אז בשם EQUINOX והשם המקורי נאלץ לחכות עוד שנתיים.

התקליט THE GRAND ILLUSION מדבר היטב על התהילה והגיחוך שלצידה. הוא בא לקלף את האשליה הגדולה על אמן, כשמאחורי התמונה מתגלה סיפור אחד ואפרורי יותר. להיט אחד גדול מתוכו, COME SAIL AWAY הארוך, העוצמתי והמלהיב הוא אחד הדברים שהביאו את התקליט לדרגת רב מכר ומאז נחשב לאחד התקליטים שקישרו את הלהקה עם ניחוחות הרוק המתקדם לצד מסחריות. את השיר כתב דה יאנג על התיסכול האישי והרצון להעלות את להקתו דרגה אחת למה, מבחינת פופולריות. זה אכן הצליח לו. עד כדי כך שאפילו בתוכנית סאות' פארק המצוירת להפליא לקחו את השיר ורמסו אותו באופן מצחיק שלא גורע ממנו.

שיר בולט נוסף בתקליט הוא 'מיס אמריקה', שכתב הגיטריסט ג'יימס יאנג, על אשתו סוזי שחלתה במחלה תורשתית ושמה פורפיריה. במהלך השיר, שחלק מהמוזיקה בו הושפע (לפי דבריו של יאנג) מהשיר MINSTREL IN THE GALLERY של ג'ת'רו טול, אפשר לשמוע את הכאב עם משפטים כמו 'החלום הזה שאת חייבת לחיות, מחלה שאין לה כל תרופה'. מבקר הרולינג סטון, ג'ו פארנבאצ'ר, הפליא להתעלם מהכוונה של השיר ולכתוב בביקורתו על התקליט, "השיר הזה מסריח משנאת נשים וצרות אופקים'".

דניס דה יאנג השיב לביקורת זו כך: "הפירוש המעוות שלו הוא שגרם לו לכתוב כך את הביקורת. אני ראיתי במו עיניי את הכאב האדיר וחוסר האונים של ג'יימס מול המחלה הנוראית הזו". שיר נוסף בתקליט מגלה מציאות קודרת אחרת והפעם מצדו של הגיטריסט השני בלהקה, טומי שואו. השיר הוא MAN IN THE WILDERNESS ונכתב על אחיו של טומי שנשלח לוויאטנם והוצב שם כמפקד טנק. כשחזר מהמלחמה היה אותו אח הלום קרב ולא מצא את מקומו במשך שנים רבות.

אז ברוכים הבאים לאשליה הגדולה. כך מציגה לכם להקת סטיקס את המציאות, עטופה בהפקת סבנטיז מרהיבה. וגם מי שלא אהב את הלהקה עד כה, שימו לכם את האלבום. אתם רק יכולים להרוויח אם תאהבו את מה שיש להם להציע שם.

ה-7 ביולי בשנת 1980 הוא יום עצוב למעריצי להקת לד זפלין. כי ביום זה נערכה ההופעה האחרונה בהחלט של הלהקה, עם המתופף, ג'ון בונהאם.

ההופעה הזו נערכה בברלין ולא הייתה מהמשובחות של הלהקה. אבל הדקות האחרונות של ההופעה קיבלו חשמל אמיתי, כאילו הלהקה חשה שזו תהיה הופעתה האחרונה. השיר 'מדרגות לרקיע' הגיע לאורך של 14 דקות, כשפייג' מעניק בו סולו מלא חשמל. כשהגיע הזמן להדרן, העניקה הלהקה גרסה מלאת אנרגיה לשיר WHOLE LOTTA LOVE.

עם סיום ההופעה שלח פלאנט, דרך המיקרופון, את המשפטים הבאים: "המון תודה לכם, ברלין. המון תודה לכולכם. תודה לכל אלו שהיו איתנו, עבדו איתנו וכל השאר. ולילה טוב". זו הייתה הפעם האחרונה שהוא דיבר לקהל כחבר בלהקה ושמה לד זפלין, שמנתה ארבעה מוזיקאים יוצאי דופן, שלא הצליחו להמשיך יחד עם להקתם אל העשור הבא. והכל בגלל ארבעים כוסיות וודקה בבטנו של מתופף אחד אומלל.

ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-7 ביולי בשנת 1971 יצא לאקרנים סרט חדש, בכיכובו של ג'יימס טיילור, שהיה אז על הגובה.

הסרט נקרא TWO LANE BLACKTOP ובאחת הביקורות נכתב כי 'יש לו קול ופרצוף שמתאימים לסרטים אך חסר לו כשרון המשחק'. הסרט מדבר על שני בחורים צעירים, נהג ומכונאי, כשאיתם מכונית שברולט ישנה (משנת 1955) איתה יוצאים לדרכים ומהמרים בתחרויות מול נהגי מכוניות אחרות וחדישות יותר. אתם יכולים לנחש מי ניצח בתחרויות. דרך אגב, לצדו של טיילור כיכב דניס וילסון מהביץ' בויז.

מלכתחילה הביע הקהל הרחב אדישות מופגנת כלפיו. ארת'ור וינסטון מהניו יורק פוסט: "לסרט יש נשמה! המכוניות הן השפה פה. קשה לתאר את זה במילים אך הדרמה מהממת". הביקורת הזו לא עזרה והסרט הפך לאסון קולנועי מבחינה מסחרית. המשקיעים בסרט נאלצו להפסיד המון דולרים ושיר אחד שנכלל בו, MOONLIGHT DRIVE של הדלתות, הפך לתביעה שנמשכה 25 שנים ומנעה מהסרט לצאת גם כקלטת וידאו.

ב-7 ביולי בשנת 1940 נולד ריצ'רד סטארקי (הלא הוא רינגו סטאר). אז כיצד חגג רינגו את יום הולדתו בשנים שונות?

1963: הופעה של הביטלס בבלאקפול, לנקשיר.

1964: הביטלס מופיעים בתוכנית הטלוויזיונית 'טופ אוף דה פופס'. הארבעה מנגנים ב'תזמורת בצורת' לשלושה שירים : A HARD DAY'S NIGHT, THINGS WE SAID TODAY ו- LONG TALL SALLY. לאחר מכן הוסעו הארבעה לאולפן אחר במרכז לונדון, כדי להעניק ראיון לתוכנית אחרת בשם SCENE AT 6:30. במהלך הריאיון הם דיברו על סרטם החדש, 'לילה של יום מפרך', שהוקרן בהקרנת בכורה, יום לפני כן, באנגליה.

1966: הביטלס מטיילים בהודו. רינגו: "זה היה הטיול הראשון שלנו בהודו. הטיול היה מעניין אבל היה חם ביותר ולקחו אותנו לראות גמל אמיתי שידע לצייר עם מים. אבל משאבת המים לא עבדה וכל העסק נראה עלוב. מישהו שם חשב על הרעיון לקפוץ על החיה האומללה הזו, שידעה אז רק ללכת במעגלים ולהפעיל איזו מכונה לציור. זה היה כבר מכעיס וצעקנו עליו. אחר כך הלכנו למסע קניות. הציעו לנו כל מיני דברים משנהב שנראו לנו יקרים מדי. כל מיני דברי ריהוט, שהיום, שנים רבות לאחר מכן, זה ודאי היה שווה הון. אבל אני שמח שלא קנינו את זה. כבר אז חשבנו על האידיאולוגיה לא לקנות דברי שנהב". ג'ורג' האריסון קנה ביום זה סיטאר. הארבעה הוסעו ממקום למקום במכונית קאדילק, כשהם חמושים במצלמות ומבינים לראשונה את שפל העוני שבדלהי. ילדים מקומיים ולא מטופחים קפצו עליהם והתחננו לכסף כשהם צועקים את המילה 'בקשיש'. הביטלס חשו כי המצלמות שעליהם שוות יותר מכפר שלם שם. ביום זה טסה החבורה בחזרה ללונדון.

1967: באנגליה יוצא התקליטון עם השיר ALL YOU NEED IS LOVE, במיקס מונו בלבד. באופן מוזר, זה התקליטון הראשון של הביטלס באנגליה, שציין במדבקת התווית שלו כי המפיק הוא ג'ורג' מרטין.

1969: רינגו, ביחד עם פול וג'ורג', נמצאים באולפן מס' 2 באבי רואד, כדי להקליט 13 טייקים לשיר HERE COMES THE SUN. ג'ון לנון לא נכח כלל בהקלטה כי הוא היה בתקופת החלמה מתאונת מכונית שעבר במהלך חופשה בסקוטלנד. באולפני EMI הקליטו שלושת הביטלס 13 טייקים של הערוצים הבסיסיים (בס, גיטרה ותופים), כשטייק מס' 13 הוחלט כטוב ביותר. האריסון ניגן כאן בגיטרה אקוסטית מדגם גיבסון J-200. מקרטני ניגן על גיטרת בס של RICKENBECKER.

1970: ביום הולדתו ה-30 של רינגו מתה אימו של ג'ורג' האריסון מסרטן.

1975: קית' מון מפתיע את רינגו, כשהוא מזמין בלוס אנג'לס מטוס שכותב בשמיים את המילים HAPPY BIRTHDAY RINGO. לאחר מכן נערכת מסיבה לכבוד רינגו בבית מלון שם. הרולינג סטונס מתייצבים גם הם למסיבה.

1980: כך נראתה פסקה שפורסמה באותו חודש בלהיטון:

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-7 ביולי בשנת 1977 יצא אלבום ההופעה הכפול של להקת ריינבאו, ON STAGE, עם ריצ'י בלאקמור.

דורות'י גייל אומרת לכלבה: "טוטו, יש לי תחושה שאנחנו לא בקנזאס יותר. אנחנו כנראה נמצאים מעבר לקשת בענן!"... ברקע לדבריה נשמעת התזמורת מנגנת את SOMEWHERE OVER THE RAINBOW. הקהל מריע. מכת סנייר אדירה של קוזי פאוואל, להקת ריינבאו מנגנת בתרועה את הליין המלודי של "אי שם מעבר לקשת" ומשם העסק יוצא לדרך עם KILL THE KING המתפוצץ. כך נפתח תקליט בהופעה חיה של ריינבאו.

בחג המולד של שנת 1976, בעת שלהקת ריינבאו לקחה הפסקה למנוחה, קיבלו שני חברי להקה הודעה על פיטוריהם. אלה הם הקלידן טוני קארי והבסיסט ג'ימי באין. שניהם לא קיבלו בהודעה את הסיבה לפיטוריהם. מנהל הלהקה, שבישר להם את זה, המליץ להם להסתובב בשטח במקרה והגיטריסט-מנהיג ריצ'י בלאקמור ישנה את דעתו עליהם.

בלאקמור לא היה מרוצה מהבסיסט מבחינה מוזיקלית. באין לא הסכים לבלוע את הרוק (סליחה על דו המשמעות במשפט האחרון..) והחליט להתעמת עם בלאקמור על פיטוריו. האחרון לא הצליח להסביר לו את הסיבה לפיטוריו. מה שכן, באותה תקופה היו בריינבאו שלושה אנשים שהיו יתדות קבועים - בלאקמור, המתופף קוזי פאוואל והזמר רוני ג'יימס דיו. השניים האחרים היו נגנים שכירים שקיבלו משכורת.

על הפיטורים של קארי אמר בלאקמור: "היו יותר מדי הסתכסכויות איתו. פשוט לא הסתדרנו. הוא היה מאד אגרסיבי מוזיקלית אך זה חלחל גם לאישיות שלו. את עמדת הבס הפנויה אייש קרייג גרובר, שהוחלף מהר מאד בבסיסט לשעבר של להקות קולוסיאום, אוריה היפ וטמפסט - מארק קלארק.

בינתיים הוחלט כי התקליט הבא יוקלט, כמו קודמו באולפני MUSICLAND שנמצאו במרתף בית מלון במינכן. אך לצער הלהקה לא היה האולפן פנוי בשבילם בחודשים הקרובים. להקות בריטיות רבות, שביקשו לברוח מאימת המס הבריטי, ביקשו להקליט שם ולכן נוצר לחץ ביומן ההזמנות. לכן החליט בלאקמור להפנות את להקתו להקלטה בצרפת - באולפני CHATEAU D'HEROUVILLE.

ההקלטות לתקליט החלו במאי 1977. טוני קארי הובא ללהקה מחדש, כקלידן שכיר. הבחור הזה עוד לא ידע אז שהוא הולך לקבל כמעט-התקף לב מתעלול קונדסי של האיש בשחור. קארי ישב בחדר שבבית המלון, כשלפתע ננעץ גרזן גדול בחוזקה בדלת חדרו. קארי המבוהל רץ החוצה לבדוק מי זה וראה את הגיטריסט בורח. באותו רגע התקשר הקלידן המסכן לאביו שילווה לו כסף לקנות מיד כרטיס טיסה מחוץ לבית המלון ומחוץ ללהקה.

החומר החדש נכתב בעיקר באולפן בעת ג'ימג'ומים. זאת כי לא נכתבו שירים מראש, אך הרצון לעבוד על שירים התאייד מהר לטובת העדפה לרביצה בשמש האביבית בשפת הבריכה של המקום. גם כדורגל הועדף על פני נגינה.

בלאקמור: "מהר מאד גילינו שכשעבדנו על שירים באור יום - הכל עבד שם טוב. אך כשהגיע הלילה - הכל התהפך. לכן נאלצנו לשנות את השיגרה שלנו ולעבוד ביום במהירות ויעילות לפני שהשמש שוקעת".

בלאקמור החליט לנצל את הלילות הפנויים לעריכת סיאנסים, שהיו אז מאד אהובים עליו.

רוני ג'יימס דיו: "סליל הטייפ היה מתקלקל כל פעם שניסינו לעבוד על השיר THE GATES OF BABYLON. לכן החלטנו לערוך סיאנס כדי לשבור את הקללה הזו. מישהו באולפן ביקש להשיג את הרוח של שופן, שהיה הבעלים של המתחם. הסיאנס נעשה ולפתע החלו דברים מוזרים להתרחש באולפן. הפסנתר החל לנגן בעצמו וסלילי הקלטה החלו להתנגן מבלי שהפעלנו אותם".

בסוף מאי היה תורו של קלארק הבסיסט לעוף מהלהקה. הוא הספיק לנגן רק בשלושה שירים. ג'ימי באין, שפוטר, קיבל טלפון מבלאקמור לשוב אך דחה את ההצעה בליגלוג. בלית ברירה הקליט בלאקמור את תפקידי הבס בעצמו.

פיטוריו של הבסיסט גרמו לדחייה נוספת בתהליך רקיחת התקליט והעמסת לחץ נוסף על חברי הלהקה. הם חשו כי איבדו כל פוקוס.

בינתיים הבינה חברת התקליטים שייקח זמן עד שתקבל תקליט אולפני חדש ולכן הוחלט על רקיחת אלבום כפול בהופעה חיה בשם RAINBOW ON STAGE. אחד השמות שהוצעו לפני כן לאלבום חי זה היה CHASE THE RAINBOW. בסוף הוחלט על ON STAGE והוא נמכר במחיר מוזל והפך לרב מכר. המוצר החי הצליח לסגור את הפער, למרות שהוא תקליט משופע בהדבקות אולפניות שנשמעות היטב. לכן הוא אינו משקף הופעה אמיתית של הלהקה אז אלא דוקומנט. סולואים, קטעי קישור וקטעי אילתור נחתכו פה ושם באופן גס ביותר.

גם סדר השירים המקורי בהופעות הלהקה שונה בתקליט כדי להתאים את המוזיקה לארבעה צדדים של ויניל. ולמרות זאת - מפתיע שהאלבום הכפול הזה אורכו רק 64 דקות. זה אומר ששירים אהובים של הלהקה כמו STARGAZER ו- DO YOU CLOSE YOUR EYES (שנהג לחתום את הופעותיה של ריינבאו) הושמטו. לא ידוע היכן בדיוק ביפן ובגרמניה הוקלטו שירי האלבום.

אני מ-א-ד אוהב את התקליט הזה. יש בו אנרגיה מכשפת. שירי רוק מושחזים לצד בלדות ארוכות, כמו CATCH THE RAINBOW ו- MISTREATED (שארית מדיפ פרפל). התוודעתי לו כשהייתי בן 15. חרשתי ושחקתי את ארבעת צדדיו כאילו אין מחר. ועד היום אני יכול לזמזם כל תו, כל סולו גיטרה, סולו קלידים, מעבר תופים או צעקה של רוני ג'יימס דיו, שכתב בספרו: "זה היה העידן של אלבומי חיים כפולים גדולים. גם קיס וגם

הרולינג סטונס הוציאו אלבומי הופעות כפולים עטורי שבחים מאוחר יותר באותה שנה, ובמהלך השנה הקרובה גם להקות כמו THIN LIZZY ו-UFO יעשו זאת ויצליחו במצעדים. בימים שלפני האינטרנט, הדרך היחידה לשמוע את הלהקה האהובה עליך בהופעה בתקליט הייתה באמצעות בוטלג לא חוקי, שהוקלט באופן רע במקרה של להקת קיס, ולפניה, להקת HUMBLE PIE - האלבומים החיים שלהן פרצו אותן לשוק בארה"ב. אני חושב שחברת התקליטים שלנו קיוותה שאלבום ההופעה שלנו יעשה את אותו הדבר עבור ריינבאו. הוא קיבל ביקורות מעולות והפך לעוד להיט בבריטניה ואירופה, אבל זה הגיע רק למקום 65 בארה"ב.

תצמידו לי אקדח לראש ותגרמו לי לדבר, ובטח הייתי מציין שלו הלכנו עם התוכנית המקורית שלנו, שהייתה להופיע באמריקה באופן נרחב כדי לקדם את האלבום החי במקום לשבור להקה מבריקה שהקליטה את האלבום הזה, אני די בטוח שהיינו מצליחים הרבה יותר טוב באמריקה. במקום זאת, עד שהיה לנו הרכב חדש

וחזרנו ומוכנים ליציאה, היינו מחויבים לסיבוב הופעות באירופה, ולאחריו מיד סיבוב הופעות בבריטניה, ומיד אחריו סיבוב הופעות יפני. עד השלב הזה, כבר היינו עמוק לתוך 1978".

אז ON STAGE נותר כדוקומנט של להקה בשיאה. מוצר שיצא ממש במקרה, בגלל דחייה בהכנת תקליט אחר. ואם כך הדבר - הרווחנו בענק.

ההרצאה "עשן על המים- הסיפור של דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-7 ביולי בשנת 2022 נמכר העותק היחיד של גרסת השיר BLOWIN' IN THE WIND במכירה פומבית תמורת 1,482,000 ליש"ט (1.7 מיליון דולר). דילן הקליט אותה עם המפיק, טי בון בורנט, והשיר נשמר לתקליט בפורמט החדש של ברנט, IONIC ORIGINALS, שעשוי מאלומיניום אך מתנגן בפטיפון.

הנה הסבר קצר על הפורמט הזה, IONIC ORIGINALS: מפיק התקליטים והמוזיקאי עטור פרסים, טי בון בורנט, פיתח פורמט מוזיקה פיזי המשלב חלק מהחומרים המשמשים גם בתקליטים וגם בתקליטורים (דיסקים) כדי ליצור דיסקים אנלוגיים עמידים ומיוחדים במינם.

בניגוד לתקליטים מסורתיים העשויים מ-PVC, ודיסקים, המכילים פלסטיק עם שכבת מתכת, פורמט IONIC ORIGINALS מורכב מלק צבוע על גבי דיסק אלומיניום, עם ספירלה חרוטה לתוכו עם מוזיקה. בהודעה לעיתונות אמר בורנט: "זו היא פסגת הסאונד המוקלט. זוהי הוכחה עתידית. זה הכי קרוב שיש לצליל המקורי. ממש כמו ציור מקורי. כאשר מתארים את האיכות שמעלה את הסאונד האנלוגי מעל הסאונד הדיגיטלי, משתמשים לעתים קרובות במילה 'חום'. לצליל אנלוגי יש יותר עומק, יותר מורכבות הרמונית, יותר תהודה, הדמיה טובה יותר. לאנלוגי יש יותר תחושה, יותר אופי, יותר מגע. הדיגיטלי הוא צליל קפוא. הצליל האנלוגי חי". דיסק IONIC ORIGINALS רגיל ניתן להשמעה בכל פטיפון.

ב-7 ביולי בשנת 1972 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם ממנו:

שלום חנוך, ששהה אז בלונדון וניסה להצית קריירה מוזיקלית (ללא הצלחה), תיכנן לשוב לארץ, ב-18 ביולי, ולקיים פה מספר הופעות בליווי גיטרה בלבד. כמו כן, תוכנן שבזמן שהותו של שלום בארץ הוא יכתוב את שיר הנושא לסרט "מציצים". בשלב הזה היה שלום בתהליך של בניית תקליטו הבינלאומי השני, שלא יצא בסופו של דבר. הסיפור השלם של תקליט זה נמצא בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967".

ב-7 ביולי בשנת 1970 מתה אמו של ג'ורג' האריסון, אלסי, לאחר מאבק בסרטן.

ב-7 ביולי בשנת 2009 נערך טקס האזכרה של מייקל ג'קסון במרכז סטייפלס בלוס אנג'לס ושודר לקהל בשידור ישיר. כ-31 מיליון אמריקאים צפו בזה, קצת מעט פשוט מהמספר שצפה בטקס קבורתו של רונלד רייגן בשנת 2004.

אמו של ג'קסון רצתה שבנה ייקבר במתחם אחוזתו, "ארץ לעולם לא", אבל זה דרש אישור וקצת מריבות משפטיות. התומך המיליארדר שלו, טום ברק, הצליח ללחוץ על מושל קליפורניה, ארנולד שוורצנגר, כדי לקבל פטור, אבל פוליטיקאים מקומיים היו מודאגים מהנהירה הפוטנציאלית של מבקרים לקברו של ג'קסון וסירבו להנפיק את המסמכים הדרושים. "זה היה יכול להיות מקום המנוחה המושלם", אמר ברק. "תשכחו את ההיבטים המסחריים. שם הוא מצא שלווה".

כתחליף, משפחתו של ג'קסון בחרה בבית הקברות FOREST LAWN בגלנדייל לקבורתו, וקראה למייקל בוש להלביש את גופת מלך הפופ בפעם אחרונה. המעצב יצר העתק של ז'קט צבאי מצופה פנינים שג'קסון לבש לטקס הגראמי בשנת 1993, הפעם עם אבני חן נוספות. לפני שגופת הזמר הועברה למקום מנוחתו האחרון, הוריו הניחו כתר על גבי ארונו.

ב-7 ביולי בשנת 1967 יצא באנגליה תקליטון סולו של גיטריסט להקת הקינקס, דייב דייוויס, עם השיר-להיט, DEATH OF A CLOWN. למעשה, כל חברי להקת הקינקס ניגנו בשיר הזה.

דייב דייויס אמר שהשיר הזה נבע מכך שהוא ישב ליד הפסנתר והרגיש לא מרוצה מהחיים שלו, שצריך להיות משהו אחר. זה היה על התפכחות, למרות שבזמנו היו לו תהילה, הון, סמים ובחורות יפות, אבל משהו היה חסר. הוא צייר את האנלוגיה עם ליצן שמצחיק את כולם אבל ממש בוכה. שימו לב, בפזמוני השיר נשמע גם קולה של ראסה דייוויס, אז אשתו של ריי דייוויס - מנהיג הלהקה. בפסנתר (חוץ מאת צלילי הפתיחה) ניגן פה ניקי הופקינס, נגן סשנים בריטי עסוק שגם עזר פה לשם לקינקס.

דייב דייוויס בספרו: "הרגשנו שאנחנו צריכים משהו יותר מעניין בתחילת השיר, משהו אחר. לאחר מחשבה,

ריי הגה רעיון. הוא רכן מעל פסנתר הכנף, סטיינווי יפהפה, הרים את המכסה והתחיל לפרוט במיתרי הפסנתר עם מפרט גיטרה, מנגן את זה כמנגינה פשוטה. אהבתי את זה. הוספנו אותו עם אפקט מהדהד כלשהו; הייתה לנו עכשיו הקדמה שהגדירה את השיר בצורה מושלמת. השיר היה מטאפורה לרגשות האמיתיים שלי. העמדת הפנים ואשליה שאפפה אותי באותה תקופה. למצוא את עצמי מעוך בין העולם הלא אמיתי של שואו ביזנס ושל טפילים; הדרישות הבלתי ניתנות לכיבוי שלו ממני, הן מבחינה חברתית והן באופן יצירתי, מול הביישנות הפנימית שלי וחוסר הביטחון האישי שלי. הצלחת השיר הייתה מרתיעה ומרגשת עבורי. הייתי המום מתשומת הלב שזה קיבל. זה הפך ללהיט אדיר בכל רחבי אירופה. הוצע שאולי אני צריך לעזוב את הלהקה וללכת לפעול בסולו, אבל למרות שחשבתי על זה, החלטתי שכל מה שאני רוצה זה פשוט להיות חלק מלהקה. תחושת האחדות והאחווה הייתה חשובה לי. הקינקס הפכה כעת לחלק מכריע מחיי ורציתי לשרת אותה עד הסוף".

ב-7 ביולי בשנת 2006 מת סיד בארט, מייסד להקת פינק פלויד. היה זה מותו הפיזי מסיבוכי מחלת סוכרת אך מותו הנפשי התרחש שנים לפני כן, כשהניצוץ נעלם לחלוטין מעיניו.

בשנת 1966 נכנס גיבור חדש לסצנת המחתרת הלונדונית וקראו לו סיד בארט. זמן קצר לפני כן הקים את להקת פינק פלויד והמציא את שמה (מחיבור שמות אמני הבלוז פינק אנדרסון ופלויד קאונסיל). אבל עם התקדמותה של הלהקה חלה הידרדרות במצבו של בארט, שלקח אל.אס.די בכמויות מוגזמות אף לתקופה הסוערת ההיא. הגיטריסט דייויד גילמור, אז חבר בלהקת JOKERS WILD, בא לבקר את חברו באולפן ההקלטות 'סאונד טקניקס' שבלונדון. זה היה בעת הקלטת השיר SEE EMILY PLAY. גילמור הכיר את בארט היטב; הם גדלו יחדיו בקיימברידג' וגילמור אף לימד את בארט לנגן בגיטרה. כעת הוא נבהל מהמראה שנגלה לו באולפן. בארט לא זיהה אותו והמבט בעיניו היה חסר הבעה. גילמור: "אולי החברים ששהו איתו מדי יום לא חשו בשינוי המהותי בו, אך אני לא ראיתיו מזה כשנה והוא נראה לי אדם שונה לגמרי ממי שהכרתי".

התקליטון השני של הלהקה, עם השיר על אמילי המשחקת, יצא לאור ב-16 ביוני ולמחרת פורסמה ביקורת בעיתון NME: "השיר הזה מלא בתנודות מוזרות, הדים, ויבראציות אלקטרוניות, עירפולים והרמוניות סוחפות. השיר הזה צריך להצליח". עיתון 'רקורד מירור': "זה הדבר הטוב ביותר שיצא עד כה מפינק פלויד. זה חייב להיות להיט". ואכן, השיר הפך להיט והגיע למקום השישי במצעד הבריטי.

ההצלחה של השיר הייתה בעייתית ללהקה. מצד אחד היא הביאה לה קהל רב של אוהדים שראו בשיר הזה שיר פופ משובח. מצד שני, חברי הלהקה לא רצו להפוך ללהקת פופ אלא להיחשב לאמנים רציניים. פיטר ג'נר, ממנהלי הלהקה: "תקופת השיר הזה הייתה האחרונה בה סיד היה ממוקד. לפתע הוא הפך לדובר הדור.

תוסיפו לזה כמויות מבהילות של אל.אס.די, נסיעות בדרכים ותעשיית פופ - ויש לכם נוסחה מנצחת לאסון. זה גרם למוח שלו להיכנע". ב-4 באוגוסט 1967 יצא לחנויות תקליט הבכורה, 'החלילן בשערי השחר'. הוא קיבל מיד ביקורות אוהדות והגיע במצעד האלבומים למקום השישי. אך לפיט טאונסנד, האלבום היה אכזבה גדולה. הוא זכר את הטריפ שחווה אז בלונדון וחש בהחמצה גדולה והאשים את נורמן סמית' בהפקה שחיבלה בפוטנציאל.

בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' פרסמו כי 'זה מעודד לראות להקה בריטית מקורית, שנמצאת בחוד החנית של הסצנה המחתרתית שבלונדון, כשהיא מוציאה תקליט מסחרי. עם זאת, אין כאן פשרה מצידה ולכן התקליט הזה כה מומלץ'. עיתון 'מיוזיק מייקר': "ארבעת חברי הלהקה הזו מביאים לנו צלילים נהדרים, כקליידוסקופ מרהיב של צבעים מוזיקליים. צריך הרבה אומץ כדי לעשות תקליט שכזה".

כשהגיע הזמן להקליט תקליטון שלישי, הסכיזופרניה כבר פרצה מבארט החוצה ואיש מסביבו לא ידע כיצד להגיב לזה. בארט נדרש לכתוב שיר שיהפוך גם הוא ללהיט, לקראת שוק התקליטונים של חג המולד, בסוף שנת 1967. התוצאה הגיעה ממפגש אקראי שלו עם בחורה שערכה קניות. הוא עקב אחריה ורשם את רשמיו לשיר הבא, שנקרא APPLES AND ORANGES, ונכשל במכירות. זה היה טעמו הראשון של הכישלון בפיו של בארט. מסביב החלו להניד בראש, לאות צער על התאיידות כשרון כה מבטיח.

המצב רק הלך והידרדר באופן מבהיל. בסיבוב הופעות של פינק פלויד בארה"ב תיפקד בארט כאיש חסר תנועה. שאר חברי הלהקה נותרו מבוישים וניסו לחפות על כך. הקש ששבר את גב הלהקה קרה בברייטון. סיד לא נמצא כלל. נייג'ל גורדון, חברם המשותף של בארט וגילמור, התקשר בבהילות לדייויד גילמור וביקש ממנו להגיע ולנגן. אז ניסו חברי הלהקה וההנהלה לקחת את סיד לפסיכיאטר נודע בשם אר.די ליינג, שגרס כי שיגעון הינו בעיני המתבונן. ליינג ביקש להקשיב להקלטת שיחה עם בארט. לאחר שהקשיב בישר כי האיש לא ניתן לריפוי. אז החליטה הלהקה לא לקחת את בארט לפסיכיאטרים נוספים, מחשש שיושם במוסד סגור ולא יהיה עמם יותר.

בחג המולד של 1967 נתבקש גילמור להצטרף ללהקה, כדי לתחזק אותה. גילמור, שלא היה מנלהבי המוזיקה של פינק פלויד אז, ניאות לעזור והחל ללמוד את החומר. למשך זמן קצר תפקדה הלהקה כחמישייה, כשבהמשך הוחלט להפוך את סיד לבריאן ווילסון של פינק פלויד. הם ינגנו בהופעות בעוד הוא יישאר בביתו ויכתוב את השירים הבאים.

סיד בארט הפך מיוצר פורה ליוצר שהסובבים אותו החלו להניד את ראשם בצער. אנדרו קינג, ממנהלי הלהקה: "המצב הפך להיות מרושע באולפן. סיד ישב בפינה אחת ושאר הלהקה בפינה אחרת. מהצד זה נראה כגירושים מכוערים. השיחות ביניהם הפכו לא נעימות ומלאות בעקיצות. ניסיתי לשכנע את סיד לכתוב שירים בסגנון 'אמילי', אבל זה היה צעד אנוכי מכיווני. סיד כבר לא היה במצב של להבין מה הוא באמת כותב".

בנובמבר 1967 יצאה להקת פינק פלויד להופעות בארה"ב, שם הכל הלך באופן עקום. לקראת ההופעה בקליפורניה בארט שוב נטל מהסם מרחיק המציאות וחבריו מצאו אותו עומד על הבמה ללא יכולת לנגן בגיטרה שלו. גם בהופעות האחרות בארה"ב הוא לא ניגן כהלכה ובייש את חבריו, כשלפני אחת ההופעות הוא לקח קופסה עם קרם לשיער ושפך את כל תוכנה על קרקפתו. כך הוא יצא לבמה וכשנאלץ להתראיין לתוכנית של פאט בון, הוא ענה רק בתשובות ובהן מילה אחת. בתוכנית "אמריקן בנדסטאנד" הנחשבת הוא שוב לא היה ממוקד והאחראי על המצלמות דאג במהרה להתמקד בשאר חברי הלהקה. אנדרו קינג ראה שהמצב לא טוב, ביטל את ההופעות בחוף המערבי והטיס את הלהקה בחזרה לאנגליה ולסיבוב הופעות משותף עם ג'ימי הנדריקס, להקת הנייס ולהקת THE MOVE. גם שם היו צרות עם בארט, שנעלם לפני הופעה וגיטריסט הנייס, דייווי אוליסט, החליף אותו ברגע האחרון כשהוא מנגן עם גבו לקהל.

בסוף שנת 1967 היה ברור לכל השפויים בדעתם שגב הגמל נשבר ושהתדמית המקצועית של פינק פלויד במצב איום. דייויד גילמור הבין את המצב והציע את עזרתו. בתחילה הם היו חמישה, אך בארט, שדרש לצרף ללהקה שתי סקסופוניסטיות, המשיך לא לתפקד ולאחר מספר הופעות ובדרך לעוד הופעה נשמע קול ששאל בתוך רכב ההסעות: 'האם נעבור לקחת את סיד איתנו?'. התשובה (שייחסו אותה מאז לווטרס, אם כי ללא הוכחה) הייתה 'לא, אין מה לטרוח'. להקת פינק פלויד המשיכה בלעדיו וג'נר וקינג, שחשבו כי ללהקה אין עתיד ללא בארט, הימרו עליו כסוס המנצח ששווה להמשיך להמר עליו. פינק פלויד המשיכה הלאה.

בשעות המוקדמות של ה-21 ביולי 1969 התיישב סיד בארט בביתו, עם שותפיו לדירה, כדי לצפות בשידור נחיתת האדם הראשון על הירח. סיד ישב בפינה, ליד חברתו, סו קינגספורד, שהייתה כוכבת אז בפרסומת לוופל מצופה בשוקולד. הוא לא אמר דבר. נראה היה שהוא אבוד בתוך עולם משלו. אולי גם בשל העובדה שבאותו שידור התייצבה להקת פינק פלויד באולפן ואילתרה מוזיקה אווירתית בהתאם. סיד הכיר היטב את שם הלהקה הזו. הוא המציא אותו והוא סלל לה את הדרך. הוא היה שקט להחריד והיו לו מבטים פראיים ומטרידים. הוא היה קורבן האל.אס.די הידוע הראשון בתרבות הפופ הבריטית. הוא עזב את כדור הארץ ובניגוד לניל ארמסטרונג וחבריו מהחללית 'אפולו 11' - לסיד לא הייתה כוונה לחזור בחזרה מהחלל. הוא המשיך לקחת אל.אס.די.

בשנת 1970 יצא תקליט הסולו הראשון שלו, 'הכובען צוחק'. המפיקים היו גילמור וגם ווטרס, שלא ממש ידעו מה לעשות איתו. הגיטריסט הודה כי היה זה סיוט להפיק זאת. לקראת סוף אותה שנה יצא תקליט הסולו השני שלו. גם הפעם גילמור הפיק, עם ריק רייט. תקליט זה, כקודמו, נכשל במכירות.

בארט עשה בשנת 1970 הופעה אחת, עם גילמור בבס וג'רי שירלי בתופים. אחרי מספר שירים הוא עזב את הבמה והשאיר את השניים שלצדו להביט בו בתימהון מהול באכזבה.

הצד האפל של סיד בארט הלך ונהיה אפל עוד יותר; בשנת 1971 היה בארט בו 25 וכך מצא את עצמו מחוץ למעגל. מאז שפרש מלונדון כשנה לפני כן וחזר לבית ילדותו בקיימברידג', לא היו לו הופעות, לא היו תקליטים וגם הוא לא סיפק חדשות לעיתונים. הקשר שלו עם העולם החיצוני היה מינימלי ביותר. חבריו ללהקת פינק פלויד לא שמעו ממנו דבר. אחד היחידים שעדיין ראה אז את בארט היה הצלם מיק רוק, שסיפר: "אנשים הבינו שבארט איבד את זה לגמרי, אך הוא היה במסלול של ניסיון לחזור לחיים נורמליים. מדי פעם הוא הגיע ללונדון כדי לקנות קצת דברים פה ושם. הוא לא נעלם לגמרי מהסצנה, כפי שחשבו".

בקיימברידג' הוא הקים להקה חדשה, עם הבסיסט ג'ק מונק והמתופף ג'ון 'טווינק' אדלר. הצלם מיק רוק בילה עמו אז: "היו לו בעיות פנימיות. ללא ספק. הוא היה פעמים רבות פורץ בצחוק כאילו נזרקה לחלל האוויר בדיחה טובה. אבל הוא היחיד ששמע את הבדיחה, שהתרוצצה בראשו. זה נראה מאד מוזר.. לפעמים צחקתי איתו כי המצב הזה היה מצחיק, אבל לא תמיד הבנתי על מה הוא מדבר. הדיבור שלו היה נוטה מצד לצד כמו זיג זג. המוח שלו רץ במהירות שונה. ההתנהלות איתו הייתה כמו התנהלות בפגישה עם ציפור קטנה שנחה על הגדר. כדי להתחבר עם הציפור, חייבים לעשות תנועות איטיות מאד כדי לא להפחיד אותה".

הלהקה החדשה של השלושה נקראה בשם STARS והופעת הבכורה שלה נערכה, ב-5 בפברואר 1972, בבית הקפה 'דנדליון' בקיימברידג'. מונק: "זו הייתה הופעה נהדרת. לא ציפו מאיתנו לדבר ולכן הקהל אהב אותנו מאד. עשינו בעיקר אלתורי בלוז". ברוס גיל, שנכח בקהל, סיפר בהמשך כי זו הייתה הופעה כאוטית. באותו השבוע הופיעה שוב ובארט נראה נהנה כי לא היה צריך לדאוג לספק סחורה ברורה של שירים שהיה קשה לו להביאם והלחץ הוסר ממנו לגמרי. אבל סוף הלהקה הגיע לאחר שחיממה את להקת 'נקטאר'. כמה ימים לאחר מכן פורסמה בעיתון מלודי מייקר ביקורת על ההופעה. בארט ראה את הביקורת הקשה, הביא אותה לשני חבריו ללהקה והודיע כי די לו. הוא נעלם ולהקת פינק פלויד הפכה שנה לאחר מכן למעצמה מוזיקלית ענקית, עם יציאת האלבום 'הצד האפל של הירח'.

בשנת 1974 היה בארט אדם הרוס, אבל עם הצלחת התקליט "הצד האפל של הירח" הייתה ההתעניינות בו רבה ביותר. חברת התקליטים EMI הייתה להוטה לקבל ממנו שירים חדשים אבל לא היה ידוע אם סיד בארט יכול לכתוב משהו ראוי והפתרון לשאלה הזו היה רק אחד: לקבוע עמו זמן אולפן, ב-12 באוגוסט 1974, ולראות מה קורה. הרצון היה לחלוב ממנו את כל מה שנותר בו, אפילו אם זה רק ג'אם בלוז חסר השראה והעיקר שתהיה בזה חותמת עם שמו. באותו יום היו נוכחים באולפן בארט, מנהלו פיטר ג'נר ושני טכנאי הקלטה: ג'ון לקי ופאט סטפלי. מה רבה הייתה אכזבתם.

אחרי ארבעה ימי אולפן מלאי תסכול מצד הסובבים, פסע בארט אל מחוץ לאולפן ולא חזר אליו יותר. חברת EMI בחרה להוציא במקום זה אלבום כפול עם שני אלבומי הסולו שלו שיצאו קודם לכן. ברולינג סטון נכתבה ביקורת על המארז: "בארט הועף מלהקת פינק פלויד בגלל שהוא היה חובבני, מאלתר והיפי מדי עבור חבורת הפרפקציוניסטים ההיא. התקליט הראשון שלו, ביחד עם השני, יצאו פה עכשיו מחדש כדי לרכב על גל ההצלחה של הצד האפל של הירח. נראה שמעריצי הלהקה ממש לא יאהבו את התקליט הזה, 'הכובען צוחק' והערך היחיד שלו הוא במתן שיעור להרס שסמים מביאים. התקליט הזה ימחיש, לאלו שרצו לדעת מה קורה עם סיד בארט, שאולי לא כדאי להם לדעת".

בארט הפסיק להשלות את עצמו שהוא עדיין יהלום בשם סיד. הוא חזר מלונדון לבית הוריו בקיימברידג', שם הרגיש בטוח יותר. ב-5 ביוני 1975 עבדה להקתו לשעבר על תקליטה הבא. המתופף, ניק מייסון: "כשעברתי מחדר הנגינה לחדר הבקרה של האולפן, ראיתי לפתע בחור שמן עם ראש מגולח. הוא לא הוזמן והיה לו מבט מוזר וחלול בעיניים. חשבתי שהוא חבר של אחד הטכנאים באולפן שנכנס כדי לבקרו. זמן מה לאחר מכן ניגש אליי דייויד (גילמור) ושאל אותי אם אני מכיר את הברנש. השבתי לשלילה והיו צריכים להגיד לי מי הוא זה.

עברו שנים ואני זוכר את עוצמת תחושת הבלבול והמבוכה שאחזה בי באותו רגע. ממש נחרדתי ממצבו הפיזי.

בראש שלי היה מונח עדיין אותו סיד עם השיער המתולתל והאישיות התוססת. אני זכרתי את סיד שניגן בגיטרת הפנדר, שהדביק עליה מדבקות נוצצות ועם בת זוג בלונדינית לצידו. והנה ניצב מולי איש שנראה לי כי לא היו לו כלל חברים. הדיבור שלו לא היה ברור ואין לי מושג מדוע היה שם. הוא לא הוזמן ולא ראיתיו מאז עזב את הלהקה ב-1968. הגעתו לאולפן הציפה בנו תחושת אשמה. היה ברור לנו שאנחנו חלק מהסיבה להגעתו של סיד למצב הזה, בגלל הכחשה מצידנו, עם חוסר אחריות, חוסר רגישות ואנוכיות. ההגעה של סיד לאולפן הייתה מטרידה מאד. זה המקום בו הוא יצר את רגעיו הגדולים בעבר. ניסינו להמשיך ולעבוד כרגיל על היצירה SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND, שנכתבה כנראה עליו, כי אני לא בטוח במאה אחוז שזה באמת עליו. סיד הקשיב להקלטה ומישהו שאל אותו מה הוא חושב על זה. אני לא זוכר שהוא הביע איזה רגש מיוחד. כשמישהו הציע להשמיע את זה שוב, ענה סיד שאין צורך כי הוא כבר שמע את זה פעם אחת".

בארט, שחי שנים רבות הרחק מעין ההמון, מת ב-7 ביולי 2006, בגיל 60, עקב סיבוכים ממחלת הסוכרת. "סיד היה אדם נפלא וכשרון מיוחד", ספד לו ווטרס. "הוא השאיר אחריו חבילת יצירות שתמשיך לזרוח לנצח". ועם קריירה קצרה מאד כמו שלו, בארט הפך כה משמעותי שלעולם אינו נשכח.

למעשה, בזמן מותו לא הופיע בארט או הקליט מזה 35 שנים. עדיין פורסמו המון הספדים לזכרו ופרצופו (מימי העבר) שוב פיאר שערים של מגזינים כששמו המשיך להינשא בפי חובבי רוק רבים.

ב-7 ביולי בשנת 1979 הופיעה להקת איירוסמית' באטלנטה, מול כ-36,000 איש שרובם צעקו, לפני עלייתה לבמה, את המילים "דיסקו מבאס!". היה זה חלק מהפגנות שנעשו בארה"ב נגד תרבות הדיסקו.

ב-7 ביולי בשנת 1977 יצא אלבום שני ללהקת ראשים מדברים ושמו MORE SONGS ABOUT BUILDINGS AND FOOD.

SIDE 1

1. Thanks For Sending Me An Angel

2. With Our Love

3. The Good Thing

4. Warning Sign

5. The Girls Want To Be With The Girls

6. Found A Job

SIDE B

1. Artists Only

2. I'm Not In Love

3. Stay Hungry

4. Take Me To The River

5. The Big Country

המתופף, כריס פרנץ, בספרו: "כשהקלטנו את השיר WARNING SIGN לתקליט הזה, דייויד (ביירן - הזמר והגיטריסט) הוסיף מילים ולקח קרדיט שלם על כתיבת השיר כולו. נראה שהוא שכח שכתבתי את המילים לשיר וכשהתווכחתי איתו, הוא אמר שהוא יתקן את הקרדיטים בהדפסות העתידיות.

קיימנו פגישה קטנה כדי לדון בשמות אלבומים אפשריים. ישבנו כולנו יחד נהנים מהזוהר של חווית הקלטה משובחת במיוחד. טינה (וויימאות' הבסיסטית) שאלה איך אנחנו צריכים לקרוא לאלבום עם שירים על בניינים ומזון. ציינתי שאנחנו צריכים לקרוא לזה 'עוד שירים על מבנים ומזון'. כולם חשבו שזו הכותרת המושלמת לאלבום השני שלנו וכך היה".

ב-7 ביולי בשנת 1970 יצא האלבום OSMIUM של להקת פארלמנט. מדובר בלהקת פ'אנקדליק, שפעלה גם בשם זה.

מנהיג הלהקה, ג'ורג' קלינטון, כתב בספרו: "האלבום שהתגבש סביב הזהות החדשה הזו היה OSMIUM, אשר שוחרר ב-1970. הלכנו על הקצה של הביטלס, וניסינו לשמור מספיק גיטרה בו כדי לגרום לזה להישמע כמו רוק'נ'רול אמריקאי. היו שירים כמו I CALL MY BABY PUSSYCAT שהיה שיר אהבה מסוכן מעט עם משמעת כפולה. היו בתקליט שני שירים שרות' קופלנד כתבה ושיר אחר שנלקח מהקנון של פאכלבל.

עשיית התקליט הזה באותה תקופה הייתה קומדיה משלה. החזרה לשם פרלמנט הייתה, בתיאוריה, תוצאה מסיבוך השימוש שלנו בשם פ'אנקדליק. ג'פרי בואן פעל בדרכים הישנות של מוטאון, וברגע שהפכנו לפרלמנט שלו, הוא ניסה למנוע מאיתנו להיות פ'אנקדליק. ידענו שאין לו באמת רגל לעמוד עליה

האיגוד יכל למנוע היבטים מסוימים של הקלטה, אבל הם לא יכלו לעצור אותנו מלהופיע איך שבא לנו על הבמה. לצורך העניין, שתי הלהקות יכלו להמשיך לתפקד כישויות נפרדות, כאשר פרלמנט הייתה קבוצת זמרים מגובה על ידי להקה ופ'אנקדליק הייתה להקה שתמכה בקבוצת זמרים. ובכל זאת, הוא ניסה לשלוט בנו. ג'פרי היה איש A&R מבריק, אבל היה לו בראש שאנשים טובים לא אמורים לנצח.

כפי שהתברר, היהירות של ג'פרי פתרה את אותה בעיה שהיא יצרה, למרות שזה הקריב את התקליט OSMIUM בתהליך. הכנת התקליט הזה אולי לא הייתה חוויה מספקת לחלוטין, אבל העטיפה היא אחד הזכרונות הכי חיים בראשי. צילמנו את זה בטורונטו. לבשתי סדין ולא שום דבר אחר, וכולם היו לבושים בבגדים היפיים. מה שאני זוכר הוא כמה אסיד עשינו באותו זמן".

הביקורת בזמנו בבילבורד האמריקני על התקליט: "איש לא באמת יכול להסביר את התופעה הזו שנכנסת עכשיו באלבום זה. יש כאן זרם חדש של מוסיקת נשמה הרפתקנית. מין שילוב מעניין של להקת הפיתויים עם סליי סטון. להקת פארלמנט היא חמישיית נגנים שזורקת לסיר הבישול שלה כל השפעה אפשרית ויוצרת משהו חדש ומלהיב. תישארו עם זה! זה משהו שונה וזה סימן טוב מאד".

ב-7 ביולי בשנת 1970 יצא האלבום השני של הסטוג'ס, FUN HOUSE והוא אלבום רוק חזק ומהודק שישאיר אתכם צמודים לכיסא. זה אלבום חובה לכל מי שטוען שהרוק זורם בעצמותיו.

כשהתקליט יצא במקור בחברת התקליטים ELEKTRA, הוא נכשל לחלוטין במכירות. אך הסטאטוס שלו הלך וגבר עם השנים עד שהיום הוא נחשב לקלאסיקה חשובה מאד בעולם הרוק. פרט טריוויה מעניין, חברי הלהקה רצו שהשיר הפותח בו יהיה LOOSE אך לברת התקליטים התעקשה על DOWN ON THE STREET.

על ההפקה הופקד הפעם קלידן בשם דון גלוצ'י, שהיה אז חבר בלהקה נ-ה-ד-ר-ת שנקראה TOUCH והוציאה אלבום אחד מדהים. ג'ימי הנדריקס היה מעריץ של TOUCH וקרי ליבגרן מלהקת קנזאס טען שהאלבום שלה הוא אחד המשפיעים ביותר על יצירתו בימי השיא של להקתו. במקור היה אמור להיות בכיסא המפיק קלידן אחר בשם ג'ים פיטרמן, שבאותו זמן פרש מלהקתו של סטיב מילר, אך החיבור לא הצליח.

יודעים מה? עזבו את המילה 'מפיק'. זאת כי הרי התקליט הזה לא אמור להיות מופק אלא רק לתפוס באופן הכי נכון את האנרגיה העצומה שבקעה מארבעת החבר'ה. נחזור עכשיו לגלוצ'י עם הסטוג'ס. הוא הלך לראות הופעה שלהם והתלהב מהתופעה אבל הוא לא ראה כיצד התופעה הזו תועבר כמו שצריך לוויניל. הוא הבהיר לבוס של הלייבל אלקטרה (ג'ק הולצמן), על קושי אדיר שיהיה לו לשמר את הסאונד הזה. הולצמן החזיר לו בתגובה שיקליט אותם בכל זאת כי הוא כבר קבע זמן להקלטות. כמו שאומרים אצלנו, "יאללה... תתניע... יהיה בסדר, נשמה...".

הסשנים לאלבום החלו במאי 1970. הם ערכו כשבועיים, באולפנים של חברת אלקטרה. הרעיון המקורי של גלוצ'י היה להקליט בכל יום שיר אחד במשך 12 טייקים ולבחור את הטוב מכולם. היום הראשון של הסשנים הוקדש רק להרכבת הסאונד וריצה קלילה על השירים כדי להתקבע על הסאונד הנכון.

חברי הלהקה, שהיו רגילים להופעות חיות מוטרפות, נאלצו באולפן לנגן עם אוזניות כשהם רחוקים פיזית זה מזה. למרות שהסטוג'ס כבר הקליטו אלבום אחד, הם לא היו רגילים להקליט באולפן כאילו הם בהופעה.

האלבום הראשון שלהם היה סטרילי יותר בהפקה שלו. פה הם רצו לעשות את האלבום שישקף את מה שהם יוצרים בהופעה חיה. התוצאה של הקלטה באולפן עם מחיצות הייתה איומה והלהקה לא הסכימה שכך היא תישמע באלבום. אז הם פשוט קילפו את האולפן מכל מחיצה שהיא והפכו אותו לאולם הופעה אחד גדול עם קירות שמהדהדים עם החזרי הצליל. הם אפילו מיקמו את עצמם באולפן כפי שהם בדרך כלל עומדים על הבמה. התוצאה הפעם הייתה מהממת!

הלהקה נשמעה מחוספסת, בועטת, נושכת, יורקת אש של סאונד לפרצוף של המאזין. זו הייתה צעידה קדימה של הלהקה מבחינת ביטחון מוזיקלי לעומת אלבום הבכורה "המאולף" והמרוסן. הגיטרה החשמלית של רון אשטון מעניקה חשמל בזרמים גבוהים למוזיקה. הנגינה שלו השתפרה באופן פלאי לעומת האלבום הראשון. פה הוא עוצמתי ומדויק יותר. מגבר הגיטרה שלו נעמד צמוד למערכת התופים של אחיו, סקוט.

השירה של איגי פופ כאן עוצמתית ביותר. מדי פעם הוא נשכב על רצפת האולפן כשמיקרופון בידיו. ממש אפשר לדמיין כיצד הוא משתולל באולפן ואולי אף התערטל שם כמו בהופעות. נשאיר את זה לדמיון. פופ נהג לרוץ באולפן תוך כדי שירה וניגש לנגנים האחרים בזמן ההקלטה ממש כמו בהופעות החיות. הוא לא השתמש כלל באוזניות. המוזיקה שבקעה מהרמקולים באולפן הייתה האוזניות שלו. פופ טען בשלב מאוחר יותר שההשפעה הגדולה ביותר לשירה שלו כאן הייתה אגדת הבלוז HOWLIN WOLF. חטיבת הקצב בס-תופים של דייב אלכסנדר וסקוט אשטון היא בית ספר לנגינת קצב בהופעה. השיר הפותח את האלבום DOWN ON THE STREET יצא גם בסינגל עם תוספת קלידים של המפיק גלוצ'י (שפרש לגמרי ממוזיקה אחרי הקלטת האלבום הזה ועבר לעסקי הנדל"ן).

איגי פופ ידע בדיוק מה הוא רוצה באלבום הזה. הוא רצה גם סקסופון במוזיקה הטעונה הזו. לפיכך הוא הזמין את סטיב מקיי לאולפן בלוס אנג'לס. הסקסופון של מקיי התאים באופן מושלם לקונספט של הסטוג'ס כאן.

התוצאה של האלבום הזה היא ייחודית בהיסטוריה של הרוק. להקה עוצמתית שהוקלטה באופן ספונטני ממש כמו שמקליטים מוזיקת ג'אז. חברי הסטוג'ס אהבו מאד את הקלטותיהם של ג'ון קולטריין וארצ'י שפ וראו בהן השפעה גדולה. יש בתקליט הזה קו מוזיקלי ברור שמתחיל מנגינה מהודקת ביותר והולך לכיוון איזור חופשי ופרוע יותר עד כדי כאוס. יש פה מין שיקוף של גורל הלהקה שהתחיל כמשהו מסודר יחסית והסתיים בפירוק מהיר. האלבום נפל על אוזניים ערלות כשיצא בדצמבר 1970. המכירות שאפו לאפס והרדיו לא השמיע את השירים. התוצאה של האדישות הפכה את כל חברי הלהקה למכורי הרואין. הם ראו כיצד יצירתם לא מתרוממת מבחינת שיווק ושקעו עמוק בביצת הסמים.

הסאונד של הלהקה לא התאים לתקופה ההיא. בשנת 1970 כולם דיברו על סיימון וגרפונקל, ג'יימס טיילור, קט סטיבנס או קרוסבי, סטילס ונאש. גל הסינגר-סונגרייטרס היה הדבר החם ביותר. לא היה מקום לסאונד כה מחוספס כמו של הסטוג'ס. למרות זאת, האלבום צבר תאוצה והגיע למעמד של אבן דרך. הרבה להקות מאוחרות יותר דרשו מטכנאי האולפן שלהן להישמע כמו הסטוג'ס של האלבום הזה. הסאונד כאן ייחודי ואורגני מאין כמוהו. יש כאלה שסוגדים ללהקת נירוונה כחוצבי דרך ? תקשיבו לאלבום הזה ותגלו שלהקת נירוונה לא המציאה כלום. פשוט היו לה כלים חזקים כמו MTV ותקליט שחוק של הסטוג'ס אותו שמעו נון-סטופ במערכת.

להקת THE STOOGES המקורית התפרקה באוגוסט 1971. אך יש להציב לזכותה גם סירוב אמנים כמו להקת T REX או HUMBLE PIE לחתום בחברת ELEKTRA בגלל שיוך להקתו של איגי פופ בה.

איגי היה מחוסר עבודה ומחוסר במה. חברת ELEKTRA ניסתה להוציא ממנו תקליט סולו אך הוא היה מרוקן. האמת שגם לא היה איכפת לו מהמצב הזה. כל זאת עד שפגש שני אנשים ששינו את חייו - דייויד בואי ולו ריד. מנהלו של בואי, טוני דפריס, הבין את הפוטנציאל הגלום בבחור שנהג להקיא מהבמה על הקהל, לזרוק עליו זכוכית שבורה או חמאת בוטנים ואף להשתין עליו. כל מה שדפריס היה זקוק לו זו תמונה שתנציח את העניין ותהפוך את הקליינט החדש שלו לסחורה חמה. וכך יצא לסטוג'ס גם אלבום שלישי, שנקרא RAW POWER - שכשמו כן הוא.

אבל זה כבר סיפור אחר ל-ג-מ-ר-י... בואו נחזור עכשיו וניכנס ל'בית של כיף' עם התקליט השני של הסטוג'ס. אז צללתי לעיתונים והנה הביקורות: עיתון 'בילבורד' האמריקאי פרסם על התקליט בספטמבר 1970: "הסקסופון הקסום של סטיב מקאיי מוביל את הלהקה לכיוונים שונים ומעניינים בעולם הרוק. כנראה התקליט הזה יימכר טוב יותר מהראשון. 'הארד רוק' ואלתורים הם המפתח בתקליט הזה".

עיתון JAZZ AND POP פרסם בנובמבר 1970: "ובכן, הם חזרו וזה בהחלט היה שווה לחכות. הלהקה הזו היא כרגע הרוק אנד רול המתקדם ביותר על כדור הארץ. אף אחד לא עשה עד כה תקליט כמו זה". עיתון AMERICAN RECORD GUIDE פרסם אז: "תקליטה הראשון של הלהקה היה מועמד בעיתון שלנו לתקליט הגרוע ביותר של שנת 1969. התקליט השני הוא עלוב לא פחות. הלהקה לא מפסיקה לנגן את אותו הדבר עד שבא לך לצרוח. אבל זה בסדר - סולן הלהקה עושה את הצרחות במקומך. חדשות גורליות מהלהקה הן שהסולן הזה שינה בזמן האחרון את שמו מאיגי סטוג' לאיגי פופ. הוא עדיין מנסה להישמע כמו מיק ג'אגר ועדיין לא מצליח".

עיתון רולינג סטון בביקורתו אז: "ערב טוב וברוכים הבאים לבית הכיף של הסטוג'ס. אנחנו כל כך שמחים שיכולתם לבוא. הו, אל תיבהלו, יקיריי, אם הדברים ייראו קצת חריגים. אין ספק שתתרגלו לזה. אולי אפילו תתחילו לאהוב את הדברים שאתם רואים. למה אתם נראים כל כך חיוורים, ידידיי? למה, זה רק נגן סקסופון הטנור סטיב מאקי שמשגל במרץ את המתופף סקוט אשטון, בסגנון כלב. סטיב הוא חבר חדש בלהקה, אתם יודעים, אבל כמו שאיגי ושאר הבנים אמרו, הוא באמת משתלב, לא נכון? אל תצחקו. אסור לצחוק. התקליט החדש הרבה יותר מתוחכם מהראשון שלהם. ואי אפשר להכחיש שהם להקת הרוק הטובה ביותר באזור דטרויט. האם אתם חושבים שאולי תרצו... לראות את איגי? ובכן, בסדר. אבל אתם חייבים לדאוג לא להפריע לו. אין ממש לדעת מה יכול לקרות. לצלקות שלו לוקח כל כך הרבה זמן להחלים. הוא צריך להיות מאחורי הדלת, בחדר הזה. אולי, אם יתמזל מזלנו, ייתכן שהוא מורח חמאת בוטנים על הפאלוס שלו. לפעמים הוא סוגר את עצמו שם במשך ימים וצורח, 'אני מרגיש בסדר!' עד שהוא מתעלף. ואז, נאמר, לפני שהוא יכול להתאושש, ילדה בת 14 חייבת לקיים יחסי מין על גופו הרדום. הו! הוא שמע אותנו! תמהרו, ידידיי, לפני שהוא יוכל להגיב! אה, לא, אסור לכם לעזוב כל כך מהר. יש עדיין כל כך הרבה שעדיין לא ראיתם, כל כך הרבה דברים מוזרים. ובכן, אם אתם חייבים, אז אני מניח שאתם חייבים. מתישהו בקרוב תבואו לביקור חוזר, בסדר, יקיריי?".

בשנת 1999 יצאה קופסה (בלייבל שנקרא RHINOׂ), שמאגדת בשישה דיסקים את כל הסשנים שהוקלטו לאלבום הזה. הקופסה הזו ממש מרתקת כי אפשר לשמוע כיצד הלהקה מגבשת את השירים שלה תוך נגינה באולפן.

ב-7 ביולי בשנת 1932 נולד הקלידן ג'ו זאווינול, מחשובי האמנים בזרם הג'אז-רוק, כמנהיג להקת WEATHER REPORT. הוא מת בספטמבר 2007.

ב-7 ביולי בשנת 1972 הופיעו מתי כספי ושלמה גרוניך פה... הסיפור השלם על שני אלו בימים ההם, נמצא בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967" (כולל ראיונות עומק שערכתי עם שניהם).

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.