רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-6 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"כבוד בית המשפט. ב-6.6.72 נראה הנאשם, מר אלטמן הידוע בכינוי אלטמן הקטן החרמן הקטן, כשהוא מציץ לתוך החור, של המקלחות, של הנשים, וכל זאת בעין בלתי מזוינת". (מתוך הסרט 'מציצים')

סטיבי וונדר חושף את סודות המאסטר. ב-6 ביוני בשנת 1977, בשיא תהילתו, סטיבי וונדר עלה לבמה ב-UCLA לא רק כדי לשיר, אלא כדי לדבר. הסטודנטים קיבלו שיעור לחיים על אמנות, עסקים והחשיבות של להילחם על היצירה שלך.

אנחנו באוניברסיטת UCLA היוקרתית, ו-600 סטודנטים ברי מזל מתכוננים לעוד הרצאה בקורס עם השם המבטיח "מס' 1 עם כוכב", בחסות מגזין המוזיקה החשוב, בילבורד. אבל היום זה לא עוד יום. הכוכב האורח הוא לא פחות מסטיבי וונדר, האיש שבדיוק שנה קודם לכן שחרר את יצירת המופת הכפולה (פלוס תקליטון) SONGS IN THE KEY OF LIFE והיה בשיא המעמד שלו כאחד המוזיקאים החשובים והמשפיעים על הפלנטה. המתח באוויר היה מחשמל, בעיקר כי וונדר לא נראה על במה בארצות הברית מאז 1974, והציפייה לשמוע אותו, בכל צורה שהיא, הייתה עצומה.

כדי להבין עד כמה המעמד הזה היה נדיר באותם ימים, חשוב לזכור ש-SONGS IN THE KEY OF LIFE לא היה "סתם" אלבום מצליח. הוא עשה היסטוריה כשהפך לאלבום השלישי בלבד אי פעם שנכנס היישר אל המקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי, שהה שם 14 שבועות ברציפות, וזיכה את וונדר בפרס הגראמי היוקרתי לאלבום השנה. הגעתו לאוניברסיטה באותה תקופה שקולה לביקור של מלך בשיא שלטונו.

מי שניהל את הערב הנדיר הזה היה יוארט אייבנר, דמות לא פחות מסקרנת, לשעבר נשיא חברת התקליטים מוטאון, המקום בו וונדר גדל והפך לכוכב, אך גם המקום מולו ניהל מאבקים עיקשים על חופש אמנותי. וונדר, נינוח ופתוח, לא השאיר אף שאלה באוויר וסיפק הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה ושל הנפש היצירתית שלו. הוא אפילו הביא איתו סלילי הקלטה עם שירים שטרם ראו אור, אוצרות גנוזים שגרמו ללסתות בקהל להישמט.

וונדר דיבר בכנות מפתיעה על המלחמות שלו מול מכונת הלהיטים המשומנת של מוטאון. הוא סיפר כיצד כתב את הלהיט הענק MY CHERRIE AMOR עוד בשנת 1966, אך החברה סירבה לשחרר אותו במשך שלוש שנים תמימות. "הם התעקשו שהקהל פשוט לא מוכן לשמוע אותי בסגנון הזה", הוא שיתף את הסטודנטים הנדהמים, ואז הוסיף בחיוך ממזרי, "והאמת? הפעם הם צדקו". פרט טריוויה מרתק שמעניק עומק לשיר הזה, הוא שהוא נכתב במקור תחת השם OH MY MARCIE, על שמה של צעירה בשם מרשה איתה וונדר יצא כשלמד בבית הספר לעיוורים במישיגן. רק לאחר שהשניים נפרדו, הוחלט לשנות את השם לגרסה הצרפתית והרומנטית המוכרת לכולנו.

הוא המשיך ותיאר את הרגע בו החליט שנמאס לו להיות בובה על חוט. "הגעתי למנהלים במוטאון והצבתי אולטימטום: או שאתם נותנים לי שליטה מלאה וחופש להקליט בדיוק את מה שאני רוצה, או שאני יושב בשקט, מחכה ליום ההולדת ה-21 שלי ופשוט בורח מהחוזה שלכם ברגע שאהפוך לבגיר". האיום עבד. מוטאון התקפלו, והתוצאה הראשונה הייתה התקליט WHERE I'M COMING FROM. "הוא לא יצא ממש טוב", הודה וונדר, "אבל הוא היה נקודת המפנה הכי חשובה בקריירה שלי, ההצהרה שלי על עצמאות".

האולטימטום הזה של וונדר שינה את פני תעשיית המוזיקה השחורה לנצח. כשהגיע לגיל 21, עורך דינו ניהל משא ומתן קשוח שהניב חוזה תקדימי בשווי של כ-3 מיליון דולר. מעבר לכסף, וונדר קיבל אחוזי תמלוגים גבוהים משמעותית והכי חשוב – זכות וטו מוחלטת על כל החלטה יצירתית. המהלך הזה סלל את הדרך לאמנים אחרים במוטאון, ובראשם מרווין גאי (שהוציא באותה שנה את WHAT'S GOING ON), לדרוש ולקבל חופש אומנותי מלא מברי גורדי, מייסד החברה.

כשהגיע לגיל 21 המיוחל, תנאי החוזה שלו שוכתבו והוא הפך לאמן העצמאי והעשיר שהוא היום. אך גם אז, המאבקים לא פסקו. הוא גילה לקהל שמוטאון דרשה ממנו להכניס את השיר YOU ARE THE SUNSHINE OF MY LIFE לתקליט MUSIC OF MY MIND, יצירה פורצת דרך שהתבססה על שימוש חדשני בסינטיסייזרים. וונדר הטיל וטו. הוא התעקש שהשיר, על אף יופיו, פשוט לא מתאים לקונספט של התקליט. החברה נאלצה לוותר ולחכות בסבלנות עד שהוא שיבץ אותו כשיר הפותח את התקליט הבא שלו, TALKING BOOK.

לקראת סוף ההרצאה, וונדר החליט להראות במקום רק לדבר. הוא הדגים לקהל כמה משיטות ההקלטה המורכבות שלו, ואז, בקטע שהפך למיתולוגי, החליט לאלתר ג'ינגל קומי לחברת המשקאות התוססים, דוקטור פפר. הוא ניגן אותו פעם אחת כבלדה נוגה ומרגשת, ומיד אחר כך הפך אותו לקטע סווינג קופצני ומהיר, מדגים את הגאונות המוזיקלית שלו בזמן אמת.

"עכשיו", הוא אמר לפתע כשהצחוק בקהל דעך, "אני רוצה להציג לכם את עצמי בצורה שאני הכי אוהב". במחיאת כף הוא הזמין לבמה את להקת הליווי הצמודה שלו: ניית'ן ווטס על הבס, ריימונד פאונדס על התופים, ומייק סמבלו ובן ברידג'ס בגיטרות. מה שהתחיל כהרצאה אקדמית הפך ברגע אחד למופע לוהט. כל 600 הסטודנטים קפצו על הרגליים כשוונדר ולהקתו פצחו בביצועים מחשמלים לכמה מלהיטיו הגדולים. זה היה שיעור מאלף שהסתיים במסיבה בה כולם מרוויחים.

אגב, הנגנים שהרקידו שם את האולם לא היו "רק" להקת ליווי. נגן הבס ניית'ן ווטס הפך לאחד הבסיסטים המשפיעים בעולם (ועל עבודתו איתו זכה להוקרה ממוזיקאים כמו פול מקרטני ופלי מהרד הוט צ'ילי פפרז). בנוסף, הגיטריסט הצעיר מייק סמבלו, שהיה אז רק בן 23, הפך כמה שנים מאוחר יותר לכוכב בזכות עצמו, כשכתב וביצע את להיט הענק MANIAC מתוך פסקול הסרט שובר הקופות "פלאשדאנס" (1983).

שתי אבנים מתגלגלות אך שונות. ב-6 ביוני 1975, חובבי המוזיקה נתקלו במחזה משונה בחנויות התקליטים: שני אוספים חדשים של הרולינג סטונס יצאו בדיוק באותו היום, והם היו שונים זה מזה כמו שמיים וארץ. בצד אחד של הזירה ניצב METAMORPHOSIS, אוסף חומרים נדירים מפוקפק מן העבר. בצד השני, MADE IN THE SHADE, חגיגת להיטים נוצצת מההווה של הלהקה. אז מה הסיפור מאחורי המהלך הביזארי הזה? ובכן...

הסיפור שלנו מתחיל בכלל כמה שנים קודם לכן; כדי להבין את גודל הקרע, יש לזכור שבשנת 1970 הסטונס עזבו את הלייבל שלהם בטריקת דלת והקימו חברת תקליטים עצמאית, תוך שהם מאמצים את לוגו "השפתיים והלשון" המפורסם. עם זאת, הזכויות על כל השירים שהוקלטו בשנות ה-60 נותרו מאחור.

לאחר ההצלחה של תקליט האוסף HOT ROCKS משנת 1971, מנהלם לשעבר של הסטונס, אלן קליין, שנותר עם הזכויות על הקלטות הלהקה בחברת התקליטים DECCA, רצה להוציא עוד קצת מים מהאבן המתגלגלת. הוא תכנן להוציא תקליט בשם הפרובוקטיבי 'נקרופיליה', שהיה אמור להכיל שלל הקלטות גנוזות של הלהקה. הפרויקט הזה נקבר, ובמקומו שוחרר MORE HOT ROCKS. אך החשק שלו לנבור בארכיונים לא נעלם.

בשנת 1974, בסיסט הלהקה, ביל ווימן, ניסה לקחת את העניינים לידיים והרכיב בעצמו קופסה מכובדת בשם BLACK BOX, במטרה להציג את הצדדים הנסתרים של הלהקה בצורה מכובדת. אך גם הפרויקט הזה נגנז, ובמקומו צץ לפתע METAMORPHOSIS, פרי יוזמתה של חברת ABKCO של קליין. זהו, למעשה, אוסף החומרים הנדירים הרשמי היחיד של הלהקה עד אז, שמציג קטעים מתקופת שנות ה-60 וה-70 הפוריות שלהם. מה שרבים לא ידעו אז הוא שהחלק הראשון של האלבום הורכב בעיקר מסקיצות שמיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס כתבו בכלל עבור אמנים אחרים. בחלק מהרצועות ג'אגר הוא חבר הסטונס היחיד שמשתתף, כשהוא מלווה בנגני אולפן שיהפכו לאגדות בעצמם, כמו ג'ון מקלפלין ומי שיהפוך לגיטריסט של לד זפלין, ג'ימי פייג' (שמנגן בגרסה אלטרנטיבית לשיר HEART OF STONE). אבל האם זה מה שהמעריצים רצו?

מגזין רולינג סטון לא התרשם במיוחד בזמנו וכתב בביקורת נוקבת: "זה תקליט מעניין ומביך כאחד. כל השירים הוקלטו במהלך שש השנים הראשונות של הלהקה, אבל אי אפשר באמת לקרוא לזה תקליט של הרולינג סטונס". המבקר טען שמכיוון שרוב החומרים כלל לא נועדו להישמע על ידי הציבור, צריך לתת ללהקה ליהנות מהספק לגבי הכשלים. "למרות הרצון הרע, זה לא אסון מוחלט", המבקר הוסיף, "רבים מהשירים מטופשים וחלשים, אך מי שעוקב אחר הגלגול האמיתי של הרולינג סטונס יכול להסתכל עליהם כניסויים, בדיחות וניסיונות נחמדים".

הביקורת קטלה גם את שם התקליט, בטענה שהוא מטעה. השירים לא סודרו לפי סדר כרונולוגי שיציג התפתחות כלשהי, ועל העטיפה לא צוינו כלל תאריכי ההקלטה. ואם כבר הזכרתי את העטיפה, אוי, העטיפה. יצירת אמנות מטרידה למדי המציגה חמישה ג'וקים לבושים בסגנון חברי הלהקה, כשעל פניהם הם עוטים מסכות עם הפרצופים של מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס וחבריהם. אפשר רק לדמיין את הזעזוע של חברי הלהקה כשראו את זה (פרט לבריאן ג'ונס, שכבר לא היה בין החיים באותה עת). העטיפה ושם האלבום היו, כמובן, רפרנס לספרו המפורסם של פרנץ קפקא, "הגלגול", אך עבור הסטונס זה הרגיש בעיקר כמו עקיצה כואבת מצידו של קליין.

למעשה, אלן קליין, איש עסקים ממולח שעדיין החזיק בזכויות לכל החומרים של הסטונס שלפני שנת 1971 בעקבות חוזים דרקוניים שגרמו ללהקה לתלוש שערות בייאוש, חבר לאנדרו אולדהם - המנהל הנשכח של הסטונס בסיקסטיז. יחד הם חפרו בארכיונים העצומים של הלהקה והוציאו את האוסף הזה. אותו קליין ששמח וצהל לגרום למעריצים לשלם דולרים נוספים על המספר העלוב של שירים מקוריים בתקליט ה-סוג של אוסף - ששמו FLOWERS אבל עדיין שמר את METAMORPHOSIS קרוב לחזה שלו, כיוון שהוא לא היה בטוח לחלוטין אם ההוצאה תכניס לו דמי כיס נוספים או לא. וחשוב לציין שהתקליט הזה יצא לאור לראשונה בשנת 1975, תקופה שבה הלהקה כבר הייתה עמוק בתוך עידן הרוק האצטדיוני שלה, ולכן החומרים הישנים נראו לרבים כצעד תמוה.

בכל מקרה, התקליט עצמו הוא לא באמת עד כדי כך נהדר. אחרי הכל, שאריות הן תמיד לרוב רק שאריות. למרות שלסטונס יש כנראה הרבה שאריות נהדרות שמעולם לא שמעתי, אלה שכאן הן בקושי יכלו לעמוד באותה שורה עם משהו מופתי כמו LET IT BLEED או אפילו תקליטים מינוריים ממנו. שני צידי התקליט חופפים בערך לתקופת הפופ והרית'ם אנד בלוז של השנים 1965 עד 1967, ולתקופת הבלוז והרוק המחוספסת של השנים 1968 עד 1969. לשניהם יש עליות ומורדות די בולטים. יש את השיר SOME THINGS JUST STICK IN YOUR MIND שהוא בדיוק אחד מנקודות החוזק. זהו שיר עליז, קצבי ודי אקוסטי עם מנגינה פשוטה אך סופר קליטה. השיר הזה נכתב על ידי הלהקה בשנת 1964 וניתן במקור לזמרת ואשטי בוניאן שהקליטה אותו כסינגל הבכורה שלה לפני שנעלמה לשנים רבות. ושני השירים האחרונים באותו צד הם יצירות מופת פוטנציאליות. השיר SLEEPY CITY או בשמו המלא WALKIN THROUGH THE SLEEPY CITY ממשיך לחלוב בכישרון את הסגנון הקינקסי שלהם. התחושה ההמנונית והכמעט צבאית הנהדרת של השיר גורמת לי לתהות ברצינות אם מיק וקית' היו תחת ההשפעה הספציפית של DEAD END STREET של הקינקס באותו זמן נתון. ויש את WE'RE WASTIN' TIME שההרמוניות הקוליות מנסות קצת יותר מדי בכוח להישמע כמו הביץ' בויז. אבל אי אפשר להתכחש למנגינה המרתקת שלו, ויש לו אפילו סולו גיטרה עוקצני, קצת לא במקום אך מאוד מגוון באמצע השיר. אבל השיר FAMILY? לא התחברתי לזה כלל וכלל.

כן, צר לי לומר זאת, חברות וחברים, אבל חלק מהשירים האלה הם פשוט מבוכה אחת גדולה, ואני מבין לגמרי ובמלוא האמפתיה איך מיק והחבורה באמת התרעמו על הוצאת התקליט בזמנו. שירים כמו EACH AND EVERY DAY OF THE YEAR עם עודף המתיקות המוגזמת וחוסר הלחן המוחלט שלו, עדיף היה להשאיר ללהקת המאנקיז. והשיר I'D MUCH RATHER BE WITH THE BOYS פשוט לא נראה מתאים למושג שלי לגבי איך שהסטונס באמת נשמעים. שיר למתבודדי הרמן? בסדר - זה מתאים להם. המאנקיז? בסדר. אבל הסטונס?! אוי ואבוי. והרמוניות הפלצט הקוליות שם פשוט איומות. מעניין לדעת שהשיר הזה נכתב במשותף על ידי קית' ואנדרו אולדהם והועבר מאוחר יותר ללהקת T BONES האמריקאית.

בנוסף, הגרסאות החלופיות שהוזכרו קודם לכן לא מוסיפות כלום למקור או נשמעות הרבה יותר גרוע. בשיר HEART OF STONE יש עוד מההרמוניות הקוליות המזויפות והלא מדויקות האלה שגורמות לי להתכווץ בכיסא. מצד שני, השיר OUT OF TIME נשמע לי טוב בכל אופן. כמו שהבנתם - זה אוסף בעייתי, אבל היי. יש פה את I DON'T KNOW WHY - הביצוע הנלהב והבוער שלהם לשיר של סטיבי וונדר. זהו מופע הראווה הבלעדי של מיק מכל הכיוונים. עבודת הגיטרה חזקה למדי, אך בעיקר היללות, השאגות והבכיות המעודנות של מיק שעושות את העבודה וקובעות את הרף. פרט מצמרר הוא שהשיר הזה הוקלט בלילה שבו בריאן ג'ונס נפטר, וזהו גם הסשן הראשון של מיק טיילור המחליף. ויש את TRY A LITTLE HARDER שהוא קטע יוצא דופן ואנרגטי של בלוז רוק עם מיק טיילור הנפלא שוב בחזית הבמה. ויש את JIVING SISTER FANNY שאני מת על הגרוב שלו עם פסנתר הוורליצר החשמלי המדליק הזה. והתקליט כולל את הגרסה הקצרה למופע הסולו האישי של ג'אגר, MEMO FROM TURNER. שיר שנלקח מפסקול הסרט PERFORMENCE אבל פה זה נשמע הרבה יותר כבד עם הגיטרות מאשר בגרסת התקליטון הרשמי.

אז מה עושים כשהמנהל שלכם לשעבר מוציא לכם תקליט שהוא די מביך עם עטיפה של מקקים? אתם נלחמים בחזרה. באותו יום בדיוק, הסטונס, שכבר פעלו תחת חברת התקליטים העצמאית והמצליחה שלהם, ROLLING STONES RECORDS, שחררו את התשובה שלהם: האוסף MADE IN THE SHADE. התקליט הזה היה ההפך הגמור. הוא היה מסיבה. הוא היה הצהרה. הוא אסף את מיטב הלהיטים של הלהקה מהמחצית הראשונה והבועטת של שנות ה-70, מתקליטים כמו STICKY FINGERS, EXILE ON MAIN ST., GOATS HEAD SOUP ו-IT’S ONLY ROCK ‘N ROLL. במקום דמואים מאובקים, קיבלנו פה את BROWN SUGAR, TUMBLING DICE, ANGIE ו-HAPPY, לצד קטעי תקליט חזקים אחרים. התקליט גם שימש כמתאבן מושלם לקראת סיבוב ההופעות הענק שלהם באמריקה שהחל באותו הקיץ.

סיבוב ההופעות של 1975 היה דרמטי במיוחד: הגיטריסט הווירטואוז שלהם, מיק טיילור, עזב במפתיע, ובמקומו הצטרף רוני ווד (אז עדיין חבר להקת הפייסז). האוסף החדש נתן לקהל תזכורת חיה לכוחה של הלהקה בדיוק בזמן שהם יצאו לכבוש את האצטדיונים עם במת "הלוטוס" הנפתחת שלהם ואביזרי הענק.

בסופו של יום, MADE IN THE SHADE הוא אולי לא תקליט חובה למי שמחזיק כבר את תקליטי האולפן המקוריים מאותה תקופה, אבל הוא בהחלט אוסף מהנה ומייצג. METAMORPHOSIS, לעומתו, נותר פריט אספנים לחוקרי סטונס מושבעים שרוצים לשמוע אבנים פחות ידועות. ומה לגבי מבחן התוצאה במצעדים באותו שבוע גורלי? MADE IN THE SHADE ניצח בנקודות כשהגיע למקום ה-6 במצעד האמריקאי (בילבורד), אך METAMORPHOSIS הפתיע והגיע מיד אחריו למקום ה-8.

כך, ביום קיץ אחד בשנת 1975, יכלו המעריצים לבחור איזה צד של הסטונס הם רוצים לקחת הביתה: את הג'וקים מהעבר או את כוכבי הרוק מההווה.

גם זה קרה ב-6 ביוני: מפגש הפסגה שכמעט קרה, התקף החרדה הפומבי של הגאון המיוסר, והכוכבת העולמית שהנחיתה זוהר בתל אביב. הצטרפו אליי למסע בזמן אל כמה מהרגעים המשונים, המופלאים והדרמטיים יותר בתולדות המוזיקה, רגעים שעיצבו קריירות, שברו לבבות ובעיקר, השאירו אותנו עם סיפורים מדהימים.

סיד מפסיד

סיד בארט, הגאון המיוסר ומייסד פינק פלויד, שהודח מהלהקה שנתיים קודם לכן בשל מצבו הנפשי המתדרדר, עלה לבמה להופעת סולו ראשונה בפסטיבל EXTRAVAGANZA 70 בלונדון. ההופעה ההיסטורית הזו התקיימה ב-6 ביוני 1970 באולם אולימפיה. המופע עורר ציפיות רבות בקרב מעריציו כשאת בארט ליוו שני חברים קרובים: ג'רי שירלי בתופים, ובגיטרת הבס פרט לא אחר מאשר דייויד גילמור, האיש שהחליף אותו בפינק פלויד. גילמור ובארט היו חברים קרובים עוד שנים לפני כן.

הקהל היה נרגש כשהחבר'ה ביצעו את השירים GIGOLO AUNT ו-TERRAPIN כמו גם EFFERVESCING ELEPHANT, כשבמהלך השירים הללו, בארט נאבק במערכת הגברה חלשה ובאקוסטיקה בעייתית שלא אפשרה לו לשמוע את עצמו, מה שהעצים את הבלבול והחרדה שלו. כשהם התחילו לנגן את השיר הרביעי והמוכר ביותר שלו מאותה תקופה, OCTOPUS, קרסו העניינים לחלוטין. בארט, שהיה נתון להתקף נפשי, פשוט הניח את הגיטרה, ירד מהבמה מבלי לומר מילה, ונעלם. הוא הותיר מאחוריו את גילמור ושירלי ההמומים על הבמה, שנאלצו לסיים את הנגינה בעצמם מול קהל משתאה שלא הבין את גודל הטרגדיה שהתרחשה מול עיניו.

הרבה חושבים שזו הייתה הופעתו האחרונה אי פעם. אבל בארט הקים בשנת 1972 להקה בשם STARS שהופיעה בקייצברידג'. אבל לאחר שהוא קרא ביקורת רעה על הופעתו עם הרכב זה בעיתון בריטי, הוא עזב את הלהקה ולא הופיע עוד.

1991: סקסופוניסט הג'אז הענק, סטן גץ, הולך לעולמו בגיל 61 מסרטן הכבד. גץ, שהיה ידוע בנגינת הבוסה נובה העדינה שלו, לא פחד לגעת גם ברוק. בשנת 1977 הוא הגיע לישראל, התאהב בצליל הייחודי של להקת "פיאמנטה" בראשות הגיטריסט יוסי פיאמנטה, והחבורה הופיעה יחד בהיכל התרבות בתל אביב, עם אהרלה קמינסקי על התופים, בערב ששילב ג'אז ניו יורקי עם רוק מזרחי מחשמל.

1982: מועדון קולוסאום, מבנה איקוני דמוי חללית עגולה שעוצב על ידי חתן פרס ישראל, האדריכל יעקב רכטר, והוקם בשנת 1982 בהשקעת ענק שכללה רחבת ריקודים תלת-מפלסית, תאורת לייזר חדשנית שיובאה מחו"ל ועמדת די-ג'יי הידראולית שירדה מהתקרה – נפתח בכיכר אתרים בתל אביב והפך מיד לאחד המקומות הלוהטים במזרח התיכון.

אז כדי לתת חותמת של סטייל בינלאומי ולהוכיח שחיי הלילה של ישראל עומדים בשורה אחת עם מועדון "סטודיו 54" האמריקאי, אורחת הכבוד בערב הפתיחה הייתה התופעה האחת והיחידה, הזמרת ודוגמנית העל גרייס ג'ונס, שהביאה איתה ניחוח של דקדנטיות ניו יורקית היישר לקו החוף של תל אביב. הופעתה האוונגרדית והאנדרוגינית, שנערכה מול קהל שכלל את כל צמרת הבוהמה, התקשורת והפוליטיקה הישראלית של אותם ימים, צרבה את האירוע לנצח כאבן דרך היסטורית בתרבות הבילויים המקומית.

1997: שיא הבריטפופ מגיע לישראל. להקת SUEDE, מהבולטות והחשובות של הגל הבריטי, נוחתת להופעה בלתי נשכחת בהאנגר 11 בתל אביב, ומותירה אחריה שובל של מעריצים נלהבים.

2019: ניו אורלינס מתאבלת. דוקטור ג'ון, הפסנתרן, הזמר והשאמאן המוזיקלי, הלך לעולמו מהתקף לב בגיל 77. שמו האמיתי היה מאק רבנאק, ואת כינוי הבמה שלו אימץ בהשראת דמות מיסטית מהמאה ה-19. הוא היה התגלמות הגרוב, הוודו-פ'אנק והנשמה של העיר.

2022: הרוק הרך מאבד את אחד מקולותיו הענוגים. ג'ים סילס מהצמד המצליח SEALS AND CROFTS מת בגיל 80. ג'ים סילס ודאש קרופטס, שני טקסנים מחוספסים, היו חברים בלהקת THE CHAMPS, זו מהלהיט האלמותי TEQUILA. הם פרצו כצמד רק בתקליטם הרביעי בשנת 1972, עם הלהיט הנצחי SUMMER BREEZE. "אנחנו מנסים ליצור תמונות ומסלולי מחשבה במוחם של המאזינים", הסביר סילס את סוד הקסם שלהם.

1969: צרות בגן עדן. רוד סטיוארט הצעיר חתם על חוזה סולו עם חברת התקליטים MERCURY וקיבל מקדמה שמנה של 1,000 ליש"ט. אלא שחודשים עוברים ושום דבר לא הוקלט. סטיוארט התלונן שהכסף לא הספיק, ומאחורי הקלעים, פיטר גרנט, המנהל הכוחני של לד זפלין, לחש לו שהוא יכול להשיג לו עסקה טובה בהרבה. אחרי מלחמת התשה קטנה, חברת MERCURY נכנעה, שילמה לסטיוארט סכום נוסף והבינה שההשקעה בזמר עם קול נייר הזכוכית עוד תשתלם, ובגדול.

1993: זה קורה. 24 שנים אחרי שהתפרקו בכעס גדול, להקת מחתרת הקטיפה (THE VELVET UNDERGROUND), אולי הלהקה הכי משפיעה שלא מכרה תקליטים בזמן אמת, מתאחדת להופעה בוומבלי ארינה בלונדון. למרות המתחים ההיסטוריים בין לו ריד לג'ון קייל, מילת המפתח שהם שידרו לעולם הייתה FUN. זו הייתה אסטרטגיה חכמה להנמיך ציפיות, אבל כולם ידעו שהקסם המיתולוגי של הלהקה עומד למבחן המציאות, והכסף הגדול שנכנס לחשבון הבנק בוודאי לא הזיק.

1971: סוף עידן בטלוויזיה האמריקאית. אד סאליבן, המנחה המיתולוגי שהיה אחראי באופן אישי לפריצת הביטלס באמריקה בשנת 1964, מגיש את תוכניתו האחרונה. במשך שנים, הופעה בתוכנית שלו הייתה תו התקן להצלחה, והוא ייזכר תמיד כמי שהציג למיליוני אמריקאים את הכוכבים הגדולים ביותר של עולם הבידור.

1946: יום הולדתו של ריצ'רד סינקלייר, הבסיסט והזמר הבריטי שקולו החם והנעים פיאר את תקליטי הרוק המתקדם של להקות כמו CARAVAN, CAMEL ו-HATFIELD AND THE NORTH. סינקלייר, יליד קאנטרברי, היה חלק מרכזי בסצנה המקומית, ניגן בתקליט המופת ROCK BOTTOM של רוברט וואייט, ואפילו פרש זמנית מהמוזיקה כדי להקים עסק לנגרות מטבחים, לפני ששב לבמה. קולו ונגינת הבס המלודית שלו ממשיכים לענג חובבי פרוג עד היום.

פיטר גבריאל משחק אותה בהופעה שהיא אלבום כפול. ב-6 ביוני בשנת 1983 יצא האלבום PLAYS LIVE - אבל רגע... לפני שאתם שוקעים בצלילים המהוקצעים, כדאי שתדעו שמאחורי הקלעים של ההקלטות הללו, שנערכו בתחילת דצמבר באילינוי ובקנזס (כאשר גבריאל מגובה בהרכב נגנים פנומנלי שכלל את טוני לוין על בס וצ'פמן סטיק, דיוויד רודס בגיטרה וג'רי מארוטה על התופים), הייתה רמאות קטנה אך נסלחת.

הסיפור מתחיל חודשים ספורים קודם לכן. גבריאל, שקפץ ראש למים והפיק את פסטיבל המוזיקה העולמית WOMAD, מצא את עצמו בצרות כלכליות אדירות כשהאירוע המדהים נכשל בקופות (עד כדי כך שכדי להציל את גבריאל מפשיטת רגל, חבריו ללהקת ג'נסיס התאחדו איתו להופעת צדקה היסטורית וחד-פעמית בשם SIX OF THE BEST באוקטובר 1982, שכל הכנסותיה הוקדשו לכיסוי החובות). העתיד נראה לוט בערפל, אבל אז הגיע סיבוב ההופעות הזה, שהיה חייב להצליח (ובו גבריאל עטה איפור פנים שבטי שהפך למזוהה עמו באותה תקופה ועיטר גם את עטיפת האלבום). הלחץ היה אדיר. גבריאל לא הופיע על במה מאז אוקטובר 1980, והקפיצה חזרה למים העמוקים הייתה, בלשון המעטה, קשוחה. "היו לנו רק כמה ימים להפוך את קטעי האולפן המורכבים והמסובכים, מהתקליט הרביעי והמהפכני של פיטר (שזכה בארה"ב לשם SECURITY), לשירים שאפשר לבצע בהופעה", סיפר הקלידן, לארי פאסט, כשהוא נזכר ברגעי החרדה. "תגובת הפאניקה שלי הייתה, 'איך לעזאזל אני הולך להכין את כל הצלילים הדיגיטליים החדשים והמוזרים האלה למשהו שיעבוד על הבמה?'. זה היה מספיק קשה בעבר עם סינטיסייזרים ישנים של מוג".

הישועה הגיעה בדמותה של קופסת קסמים אוסטרלית, מכשיר עתידני שהיה אז פסגת הטכנולוגיה: הסינטיסייזר הדיגיטלי FAIRLIGHT CMI. המכונה הזו, שהייתה הראשונה לאפשר דגימת סאונד דיגיטלית (וזו שאפשרה לגבריאל לבנות את הסאונד הייחודי של להיטים כמו SHOCK THE MONKEY), הייתה התשובה לתפילותיו של פאסט. "גילוי ה-FAIRLIGHT CMI הוריד ממני כל כך הרבה מהעול של התקנת הסאונד", הוא הסביר. "פתאום יכולתי לאחסן את כל הצלילים המורכבים על כונני דיסקים לפני המופע. כתוצאה מכך, המופע הזה של פיטר הפך למופע החי ה'מודרני' הראשון עבורי. תוך ארבעה ימים בלבד, תכננתי ולמדתי את השירים שירכיבו את עמוד השדרה של סיבובי ההופעות של 1982 ו-1983, ומהם בסופו של דבר הוקלט האלבום הכפול הזה". דרך אגב, יש באלבום גם פנינה נדירה בדמות השיר I GO SWIMMING, אותו גבריאל ביצע בהופעות אך מעולם לא שחרר באף אלבום אולפן רשמי שלו. ויכול להיות שזה גם השיר המהיר ביותר באלבום ההופעה הזה.

אבל גם עם טכנולוגיית חלל, גבריאל נשאר אנושי, ובמקרה שלו, גם כן מיוחד. כמו בתקליטי הופעות רבים, גם כאן נערכו באולפן כמה שיפוצים ותיקונים קוסמטיים לאחר מעשה. אך במקום להסתיר זאת, המלאך גבריאל התייחס לכך בקריצה שובבה ובהומור על עטיפת האלבום: "כמה הקלטות נוספות התרחשו במרחק של לא אלף קילומטרים מהבית של האמן (רמז עבה לאולפן הביתי המפורסם שלו, 'אשקומב האוס' בסאמרסט, בו הוקלט גם אלבום האולפן שקדם לסיבוב). המונח הכללי של תהליך זה ידוע בשם 'רמאות'. החלטנו לטפל בצליל כדי לשמור על מהות ההופעות ללא פגע, כולל 'אי שלמות אנושית'...". אין ספק, מדובר באיש שידע להסביר את עצמו כהלכה. אני באמת הייתי מעדיף לקבל את הכל אמיתי וגולמי, עם הטעויות והכל. נו, טוב. לפחות אני לא יכול להגיד מה בדיוק טופל כאן ומה לא.

אז האם כל יצירות המופת הללו נשמעות בצורה משכנעת גם בהופעה חיה? ובכן, למעשה, הן בהחלט כן. להקת הליווי של גבריאל היא פשוט מעולה, כשהבחור היחיד שאני מכיר שם הוא טוני לוין (אז חבר בקינג קרימזון ולפני כן ניגן בהקלטות אולפן של גבריאל כמו גם בהקלטות האחרונות של ג'ון לנון לפני מותו) שמשתמש כאן בווירטואוזיות בכלי המיתר הייחודי שנקרא צ'פמן סטיק. הדבר היחיד שהם לא מצליחים לבצע ביעילות הוא כל מה שקשור לחיקוי של מכונות תופים. כתוצאה מכך, השיר THE FAMILY AND THE FISHING NET סובל קצת ומאבד את האלמנטים של מארש המלחמה שלו שהפכו אותו לכל כך מפחיד בגרסת האולפן. למרות זאת, אלו הן רק תלונות שוליות, ובסופו של דבר, גם ג'רי מארוטה בתופים וגם דיוויד רודס בגיטרה משחזרים את המוזיקה של גבריאל בצורה הטובה ביותר שהם יכולים. נכון שהשיר ON THE AIR לא יכול להתהדר בסולו גיטרה ברמה של רוברט פריפ, זה בטוח, אבל אחרי הכל, השיר מהנה בפני עצמו גם כך.

אם אפשר להגיש תלונה אחת בנושא האלבום הזה, היא - מה לעזאזל הייתה המטרה של האלבום הזה מלבד לסחוט כסף מהמעריצים. השירים באמת נשמעים די דומים לגרסאות האולפן, רק עם תוספת רעשי קהל. רשימת השירים מורכבת בעיקר משני התקליטים האחרונים שלו אז. שני התקליטים הראשונים, לעומת זאת, סובלים מתת ייצוג, וזה חבל. אני, למשל, הייתי מעריך לשמוע את השיר MORIBUND THE BURGERMEISTER או אפילו את EXCUSE ME, במקום HUMDRUM. למרות זאת, בחירת השירים די חכמה. כמה מהשירים האפלים והקריפיים יותר כמו INTRUDER פשוט לא ניתנים לשחזור בצורה מושלמת על הבמה, אבל מה אפשר לעשות בקשר לזה? כלום. מצד שני, אם אתם טיפוסים פחדנים והתקליט השלישי שלו נהג להבריח אתכם אל מתחת למיטה, התקליט החי הזה הוא אפשרות חלופית נהדרת עבורכם, כי הכל פה הרבה יותר עליז. תאמינו או לא, אפילו השיר BIKO.

לפעמים פיטר גבריאל מאריך את השירים, ולפעמים הוא דווקא חותך אותם, כדי לאפשר קצת השתתפות של הקהל. הביצוע של SHOCK THE MONKEY יוצא דופן מבחינה זו, וייתכן שזהו הקטע היחיד של גבריאל שמתאים בצורה המושלמת ביותר לנגינה מול אולם גדול. ככל הנראה, זה כבר היה להיט באותו רגע, כי האנשים פשוט יוצאים מדעתם וצועקים את המילים. זה נהדר. אז כן... זה כיף לשמוע את השירה החיה של גבריאל. האם כבר הבנתם שאני מאד אוהב את הקול שלו?

בעיתון בופאלו ניוז נכתב: "פיטר גבריאל, בעבר עם תהילת ג'נסיס, בא עם אלבום ההופעות החדש שלו ואכן אולי יש כמה אוהבי מוזיקה שם בחוץ שעצרו את נשימתם בציפייה. אם כן, הם עשויים לשחרר אותה בנשיפה של אכזבה. האלבום הזה הוא בבירור המוסיקה של 'בגדי המלך החדשים'. כלומר, אין לגבריאל מה להמליץ לנו באמת אבל איכשהו הוא מוליך אותנו שולל על ידי הילה של אמנות. לנו נותר לשאול, 'האם פיטר גבריאל נשמע חסר מנגינות ומשעמם? או האם זה רוק אמנותי כפי שכולם נראים כל כך להוטים להעמיד פנים שזה באמת? זה בטוח מהפנט לפעמים, כמו במונוטוניות של SAN JACINTO, אבל היפנוזה היא לא אמנות. אולי לאמת ייקח כמה שנים לשקוע אבל הגיע הזמן לזרוק את הקיסר העירום הזה על אוזנו - ממילא הוא לא משתמש בה היטב".

בעיתון LUBBOCK EVENING JOURNAL נכתב אז: "גבריאל הוא אמן במה יוצא דופן, אבל הסיבות הן ויזואליות כמו מוזיקליות, ואולי בגלל זה האלבום הזה מרשים. אף על פי כן, האלבום הוא קטלוג יעיל של הישגיו מאז עזב את להקת ג'נסיס. אם אתם לא מכירים את המנגינות האלה, האלבום הזה הוא מקום טוב להתחיל ללמוד עליהן".

בעיתון SANTA CRUZ SENTINAL נכתב אז: "בהתחשב בעובדה שפיטר גבריאל היה (בצדק) מפורסם בעולם בעשר השנים האחרונות כפרפורמר חי מחשמל (בהתחלה זכה לתהילה כסולן הראשי של ג'נסיס, ואז הפנה את המוניטין שלו לקריירת סולו), זה סט עם שני תקליטים שהוא צבר מסיבוב ההופעות בצפון אמריקה בשנה שעברה - וזה די משעמם. כמובן, אלבומי הסולו של גבריאל היו שוב ושוב עניינים; תקליט הבכורה היה טוב מאוד, השני ממש לא, השלישי היה טוב מאוד ונמכר הרבה, ואז הגיעה האקסטרווגנזה של תופי הג'ונגל עם התקליט הרביעי מהשנה שעברה. לכן, קשה לזהות מדוע אלבום הופעה זה נשמע כל כך רגיל. זה לא יכול להיות האיכות של המוזיקאים; הלהקה של גבריאל מתהדרת בכמה מהרוקרים המתקדמים והטובים ביותר שמנגנים כיום. אבל עבודת הסינטיסייזר, המבריקה בדרך כלל, של לארי פאסט אף פעם לא באמת יוצרת אש, התיפוף הקבוע של ג'רי מארוטה לעולם לא מתפתח למשהו יותר מהרגיל, והבסיסט טוני לוין (שנולד ביום זה, 6 ביוני, בשנת 1946 - נ.ר) והגיטריסט דייוויד רודס נשארים שקועים במנגינות משלהם.

היודל הצרוד של גבריאל חותך כשצריך, אבל השירים שלו לא ממש עובדים בתור אמן סולן. וזו סוף סוף הבעיה; הלחנים של גבריאל הם קטעים מתוכננים היטב, מסודרים באמנות כדי לשלב את כל הנגנים באופן שווה, אבל ללא המיידיות של סיטואציה חיה או שליטה אלקטרונית של אולפן, הם נוטים להישמע קצת קבועים מדי מראש. אפילו הניסיונות לעבד מחדש חלק מהחומרים הישנים יותר, כמו 'סולסברי היל', נשמעים כאילו הם שם רק כדי לשמור על הנגנים ערים; ההפסקות הפתאומיות שבהן גבריאל שר 'בום, בום, בום' רק משמשות לשבש את זרימת השיר מבלי להעצים אותו בשום צורה. אולי זה אחד מאלבומי ההופעה שאמנים נאלצים לעשות על ידי חברות התקליטים שלהם כדי שיוכלו להוציא מוצר זול; אם כן, גבריאל אמור לחזור למסלול באלבומו הבא".

בעיתון הטיימס נכתב בביקורת אז: "הנה הסולן לשעבר עם ג'נסיס. הלהקה ההיא הייתה אמנותית ומשעממת באופן מודע כשגבריאל פעל בה; הם עדיין כאלה, אבל גבריאל בעצמו עידן את התכונות הללו לשיאים חדשים של שגעון. האלבום הזה מסתכם באוסף הלהיטים הגדולים ביותר, אם אפשר לקרוא להם כך, של קריירת הסולו של גבריאל, שהוקלט במהלך סיבוב ההופעות שלו בשנת 1982. למרבה הצער, גבריאל ממעט לגרום הנאה ומתעסק בכל דבר, החל מדתות מזרחיות ועד חוסר צדק חברתי - מבלי לגעת ברעיון חדש אחד. לעתים קרובות הוא מסתפק בהתפתלות יחד עם תפיסות ללא לב שלם על מקצבים אפריקאיים שנטחנים עד דק. על כל שיר כמו SHOCK THE MONKEY, אחד מהמיזמים הנדירים של גבריאל בתחום האנרגיה, יש שניים או שלושה פיהוקים. גבריאל מנסה בעוצמה להיות אוונגרד ונועז. במקום זאת, האוסף החי הזה של מה שהוא מחשיב כמאמצים הטובים יותר שלו, שוקע לעתים קרובות לתוך ביצה של יצירתו חסרת ההשראה. די עם זה".

והנה, כבונוס, הביקורת ששלפתי מאת אמנון פולק בעיתון ווליום, מדצמבר 1983: "בשנים האחרונות הפך פיטר גבריאל לנושא הדגל של המאבק למען הנדכאים והחלכאים באשר הם. הוא שר למען ביקו, המנהיג הכושי הדרום אפריקאי שנהרג. הוא שר גם למען אמנסטי. מבחינה מוסיקלית, דומים שיריו למיני המנונים. מעין פיט סיגר חדש בתקליט ההופעה שלו. קיוויתי להגשת שירים שתהלום את מעמדו החדש כלוחם חרויות הפרט, למשל על ידי שיתוף יתר של הקהל ומעורבות גדולה יותר מצידו כפי שאפשר לשמעו בתקליטים הלבנים (בוטלגים) שלו. האלבום בהופעה חיה ממדגיש פעם נוספת את ההבדל בין הופעה שהוקלטה באופן בלתי חוקי ובין תקליט מלוטש ומופק באופן חוקי. בדרך כלל ההנאה לאוזן היא מההאזנה לתקליט החוקי, אך יש וההנאה ללב חשובה יותר. וכאן היתרון עומד לטובת הבוטלגים. גבריאל הוא אמן הופעות גדול ומבריק. הגרסאות שלו בתקליט הכפול הזה מעניינות לא פחות מביצועי האולפן. הביצועים שלו ל'ביקו' או 'לזעזע את הקוף', ארוכים יותר ויפים מאוד, למרות שאין כמעט סטיות משמעותיות מהמקור. כל השירים המבוצעים בתקליט החי מעניינים גם אם יש בידך את התקליטים הקודמים בהם גבריאל שומר על איפוק מסוים. הוא אינו יוצא מגדרו. כפי שנהג לעשות בעבר, וכל ההופעה נושאת אופי רגוע של אמן בוגר ובשל אין שום מקום לחריקות וצרימות והמקצועיות חוגגת. זהו מעין סיכום ביניים לגבריאל, אם תרצו, אפילו מיטב הלהיטים. חסרו לי שירים כמו 'משחקים ללא גבולות', או שיר ג'נסיסי- אחד לרפואה. אך גם כך ההנאה מושלמת".

שקט באולפן!!! ב-6 ביוני בשנת 1962 הקליטו הביטלס בפעם הראשונה באולפני EMI, באבי רואד, לונדון.

שומר הכניסה ג'ון סקינר סיפר: "המכונית הישנה חנתה במגרש החנייה הצמוד והם יצאו ממנה ונראו לי כחושים מאוד. ניל אספינל, עוזר הלהקה, אמר לי שאלה הביטלס שהגיעו לערוך הקלטה וחשבתי שהשם שלהם מוזר למדי". המכונית הישנה שעליה דיבר סקינר הייתה למעשה מסחרית מדגם FORD THAMES 800 לבנה ודהויה. המסחרית הזו הייתה סוס העבודה של הלהקה בדרכים, ובה נהג ניל אספינל את כל הדרך הארוכה מליברפול ללונדון.

פול מקרטני: "בפעם הראשונה שכף רגלנו דרכה שם חשבנו שהמקום הרבה יותר קטן ממה שציפינו. כשהתעשתנו גילינו שהוא די גדול". מסדרונות ארוכים הובילו ממקום למקום והכל נראה לחבורה הליברפולית כמו מבוך גדול. הם חיפשו את אולפן 3 ואיש צוות מקומי התנדב להראות להם את הדרך. הביטלס הנפעמים נראו מתוחים למדי לקראת ההקלטה שנקבעה לשעה שבע בערב.

בהגיעם לאולפן מס' 3 החלו שאלות לנקר בראשיהם - "איפה אותו ג'ורג' מרטין שאמור לקבל אותנו? למה עומד מולנו מפיק אחר ושמו רון ריצ'רדס? ומדוע אנשים מתרוצצים סביב הציוד שלנו טכנאי הקלטה שבוחנים אותו יותר מדי מקרוב?" ובכן, את ג'ורג' מרטין הם מצאו לבסוף שותה כוס תה במטבחון. הוא כלל לא נכח בתחילת הסשן, כי הוא התייחס לזה כאל מבחן שגרתי ולכן הותיר את העבודה השחורה לצוות שלו. הוא נקרא לרדת לאולפן בדחיפות רק בשלב מאוחר יותר על ידי הטכנאים, שזיהו משהו מיוחד בהרמוניות הקוליות של הלהקה כשביצעו את LOVE ME DO. טכנאי ההקלטה נורמן סמית' סיפר: "הרושם הראשוני היה שהנחיתו עלינו חבורת שלומפרים מוזנחת, שתספורתם הייתה פראית מדי לעינינו ומבטאם הליברפולי זר לנו".

ג'ורג' מרטין: "לי הם נראו נקיים, בהוראה ברורה של בריאן. ג'ורג' האריסון היה הדברן הגדול מהם ופיט בסט לא פצה הגה מפיו מההתחלה ועד הסוף". אז הם גילו גם שמרטין הפקיד את האחריות לבחירת השירים מהרשימה הארוכה בידיו של ריצ'רדס וזה קבע כי יוקלטו שלושה שירים מקוריים וגרסת כיסוי אחת. גרסת הכיסוי שנבחרה הייתה הקלאסיקה BESAME MUCHO שזכתה לעיבוד קצבי, ושלושת השירים המקוריים, פרי עטם של לנון ומקרטני, היו: LOVE ME DO, P.S I LOVE YOU ו-ASK ME WHY. ההקלטה יצאה לדרך כשריצ'רדס לחש למרטין - "לדעתי, אסור שפיט בסט יגיע שוב לאולפן". כן, ריצ'רדס הבחין שמתופף הלהקה מתקשה לבצע מעברי תופים בסיסיים ולא מצליח לשמור על קצב אחיד. מרטין: "לקחתי את בריאן אפשטיין הצידה והסברתי לו את המצב. לא ידעתי שהביטלס כבר התכוונו להעיף את המתופף שלהם ומסתבר שמה שאני אמרתי היה כבר אישור למה שהם חשבו. השירים שהם ביצעו לא הרשימו והשירים המקוריים שלהם גרמו לי להחליט שאני צריך למצוא להם חומר".

גם הביקורת הצוננת על הציוד הטכני העלוב של הביטלס לא איחרה להגיע. נורמן סמית': "זה היה ציוד מחורבן ומכוער. המגברים היו מעץ שלא נצבע וללא ההארקה הם זמזמו באופן מטריד. הכי גרוע היה מגבר הבס של פול". לפול היה מגבר בס ענק שנקרא "ארון הקבורה" (בגלל צורתו) אותו בנה אדריאן בארבר – נגן לשעבר בלהקה הליברפולית הרועשת "השילוש הגדול" שעבד במעבדת אלקטרוניקה. המגבר, שפול החל להשתמש בו בסוף 1961, נועד להופעות ולא להקלטה. טכנאי ההקלטה המיומנים החליטו לוותר עליו ולחבר את פול למגבר אחר, כשהם מאלתרים ומשתמשים ברמקול מוניטור ענק של חברת TANNOY, שהיה בדרך כלל חלק מהציוד הקבוע של האולפן, כתחליף למגבר הבס. המגבר של ג'ון נזקק לקשירה עם חתיכל חבל עבה וייצוב כי היו בו חלקים רופפים שרעדו בעת הנגינה ויצרו רעש מטריד. זה היה יותר מדי בשביל אפשטיין, שהבין כי אין מנוס מרכישת ציוד חדש - תובנה שהובילה תוך זמן קצר לחיבור של הלהקה עם מגברי חברת VOX.

לאחר הקלטת הכלים כינס מרטין את הארבעה והסביר להם כיצד לשיר למיקרופונים אולפניים. הוא נאם והם עמדו לצדו ושתקו. בסוף דבריו אמר: "אמרתי עכשיו הרבה דברים ולא הגבתם לכלום. יש משהו שלא מוצא חן בעיניכם? אם כן תגידו לי". שקט הושלך בחדר עד שקולו של ג'ורג' האריסון נשמע: "כן, אני לא אוהב את העניבה שלך". למזלם היה למרטין חוש הומור, הקרח נשבר והביטלס יצאו מהאולפן כשהם אופטימיים לקראת הבאות. בדרכם החוצה משם, הם עצרו אצל קופאי האולפן מיצ'ל ששילם את שכרם לפי תעריף איגוד המוזיקאים כאמנים חתומים ב-EMI. השכר הצנוע ששולם עמד על 7 לירות שטרלינג ו-10 שילינג לכל אחד מהם - תעריף המינימום המקובל באותן שנים לנגני אולפן.

באולפני החברה כבר היה ציוד להקלטה בארבעה ערוצים, שנועד בעיקר להקלטת אופרות. רק קומץ אמנים פופ מצליחים, כמו קליף ריצ'רד למשל, קיבלו את הזכות להקליט בציוד הזה. לביטלס לא ניתן לוקסוס ה"פור טראק" והם נאלצו להקליט בשני מכשירים נפרדים שנקראו "טווין טראק" מתוצרת חברת BTR הבריטית, שכל אחד מהם קיבל שני ערוצים בלבד במקביל. במכונה אחת הוקלטו הצלילים הבסיסיים של השיר ובשנייה ערוצי השירה, או כלי נגינה נוסף. בשלב מסוים נעמדו חברי הלהקה מול רמקול גדול שהשמיע את ההקלטה וניגנו או שרו את התוספות לפי מה ששמעו בזמן אמיתי. כך נהגו להקליט אז ב-EMI שירי פופ והביטלס לא היו יוצאים מן הכלל.

סלילי ההקלטה המקוריים מאותו סשן הושמדו לאחר מכן, כפי שהיה נהוג לעשות ב-EMI באופן שגרתי עם טייפים של מבחני בד. עם זאת, למרבה המזל, ביצועי ההקלטה של BESAME MUCHO ו-LOVE ME DO (עם פיט בסט בתופים) מאותו היום שרדו על גבי תקליט הדגמה (ACETATE) והופצו לבסוף בחלק הראשון של אנתולוגיית הביטלס שיצא בשנת 1995. מזל גדול!

השמיים הריקים של אלטון. ב-6 ביוני בשנת 1969 יצא תקליטו הראשון של אלטון ג'ון ושמו EMPTY SKY. השמיים הריקים האלו פתחו קריירה אדירה.

האמת? זו שאלה קשה מאוד להכריע האם תקליט הבכורה הזה, שעבר לגמרי מתחת לרדאר אי שם בשנת 1969 ואפילו כיום מוכר בעיקר לאוהבי אלטון אדוקים יותר, מציג את הרוקט מן הזה בפורמט המוכר והמובהק שלו או שהוא רק מנסה למצוא בו את הסגנון שלו. עבור רוב האנשים, הרי, הקריירה שלו החלה רק עם התקליט ELTON JOHN שיצא שנה מאוחר יותר. כן, אחוז חומרי המילוי בתקליט הזה הוא די גדול, אבל בואו נודה באמת, מעט מאוד תקליטים של אלטון ג'ון נטולים חומרי מילוי, כולל הטובים שבהם. חשובה יותר היא העובדה שכל מרכיבי המפתח של הסגנון המוזיקלי הקלאסי של אלטון ג'ון כבר מבוססים כאן היטב: האקורדים שלו ששולטים ברוב השירים, קול השירה המרהיב והגבוה שלו, המילים היומרניות אך לא לגמרי חסרות המשמעות של ברני טאופין, ואפילו הגיטריסט קיילב קוואי, השותף המוזיקלי הטוב והמשמעותי ביותר של אלטון ברוב שנות התהילה. אז כן, זה תקליט מעניין יותר ממה שנראה רק על פני השטח.

למעשה, הצד הראשון הוא כמעט כולו עם חומר משובח. שיר הנושא הפותח הוא קטע רוק נהדר להטעין איתו את הראש. השיר, שנמשך מעל לשמונה דקות וחושף השפעות של רוק מתקדם שרק החל לפרוח אז בבריטניה, הופך את עצמו באמצע הדרך לג'אם קודר ומאיים שנשמע ממש רענן ומרתק, והחיקוי של אלטון את מיק ג'אגר לקראת הסוף הוא נהדר! נו, ברור שאלטון עדיין מחפש בתקליט הזה את הקול שלו אבל זה מרתק להקשיב לאמן בתהליך שכזה.

מצד שני (תרתי משמע...) יש את רצועת הסיום הארוכה והמוזרה להפליא שמתחילה בתור עוד בלדה משעממת בשם GULLIVER, ואז ממשיכה כקטע אינסטרומנטלי בלתי מוסבר של ג'אז וביבופ ואז יש מחרוזת ערוכה שבה זוכים לשמוע קטעים קצרים מכל השירים הקודמים בתקליט שנמוגים זה לתוך זה. אני לא ממש מבין את המטרה של הרעיון הזה (שבא בהמשך הדרך גם בסוף התקליט JAZZ של להקת קווין). הניחוש הטוב ביותר שלי הוא שלאור התקוות הגדולות שהיו לאלטון לגבי התקליט הזה, זהו טריק שאמור לגרום לנו להוריד את התקליט מהפטיפון כשכל השירים מופעלים בזיכרון שלנו. אם זה אכן כך, הוא בהחלט פוגע במטרה, שכן כמה מהקטעים היותר נשכחים באמת פה מקבלים רענון בדרך זו. הבעיה היא שאם קטע הוא חלש - הוא תמיד יישאר חלש, לא משנה כמה פעמים יחזרו עליו!

כדי להבין את EMPTY SKY, צריך לחזור אחורה למשרדים של חברת המוזיקה DICK JAMES MUSIC, או בקיצור DJM. שם עבדו שני חבר'ה צעירים, אלטון כפסנתרן וכותב מנגינות, וברני טאופין כפזמונאי, תמורת משכורת צנועה של 25 פאונד לשבוע. הדרך שבה השניים מצאו זה את זה היא אגדה בפני עצמה: שניהם ענו למודעת דרושים שפרסמה חברת התקליטים "ליברטי" בעיתון NME הבריטי בשנת 1967. אלטון, שחיפש תמלילן מכיוון שלא ידע לכתוב מילים בעצמו, קיבל מאיש חברת התקליטים ריי ויליאמס מעטפה עם טקסטים ששלח טאופין הצעיר – וכך נולדה אחת מהשותפויות המצליחות בהיסטוריה של המוזיקה. תפקידם היה לכתוב שירים לאחרים, אך לאלטון זה לא הספיק. כפי שסיפר באוטוביוגרפיה שלו, הוא השתגע מזה שזמרים אחרים מבצעים את הלחנים שלו ולא מבינים את החזון האמיתי.

התשוקה הזו בערה בו עד כדי כך שהוא ואיש הצוות באולפן, סטיב בראון, הצליחו לשכנע את הבוס הגדול, דיק ג'יימס, לתת לו הזדמנות ולהקליט תקליט משלו. הוא הסכים וההקלטות התקיימו באולפן הקטנטן של DJM, בתקציב מגוחך, ולרוב בשעות הלילה המאוחרות או בסופי שבוע, בזמן שלונדון נמה את שנתה. האווירה הייתה משוחררת לחלוטין. בראון, שהפיק את התקליט, דחף את אלטון להתנסות וללכת עם תחושת הבטן. לצידו של אלטון ניגנו שני מוזיקאים שהפכו לחלק מהגרעין הקשה של להקתו בעתיד: הגיטריסט קיילב קוואי והמתופף רוג'ר פופ. הצליל שנוצר היה תערובת פרועה של פופ פסיכדלי, בלוז כבד ופולק-רוק מהורהר. זה היה הצליל של שני אמנים (אלטון וטאופין) שמחפשים את הקול הייחודי שלהם. קיילב קוואי סיפר: "דיק ג'יימס היה מהאסכולה הישנה, אבל הלחץ שלו שנכתוב שיר פופ קליט לא היה דבר שלילי. דיק היה כמו אבא בשבילנו. הוא נתן לנו הזדמנות פז ללמוד את המקצוע באולפן הקטן שלו, וזה בדיוק מה שעשינו. זו הייתה התפתחות טבעית".

ההקלטות, שהתקיימו בין נובמבר 1968 לינואר 1969, היו חוויה בלתי נשכחת. "כולנו ניגנו יחד באותו החדר", תיאר קוואי. "לא היה חלון זכוכית שחצץ בינינו לחדר הבקרה. המפיק ראה אותנו דרך מסך טלוויזיה בשחור-לבן, אבל אנחנו לא ראינו אותו. היינו ממשיכים לנגן עד שהם לחצו על כפתור האינטרקום וצעקו לנו לעצור כדי לתקן משהו".

"קשה להסביר את ההשתאות שחשנו כשהתקליט התחיל להתגבש", סיפר אלטון. "אבל אני זוכר שכשסיימנו לעבוד על שיר הנושא... זה פשוט המם אותי. חשבתי שזה הדבר הכי טוב ששמעתי בחיים שלי". את אותו שיר נושא מהפנט, שעוסק באסיר שהשתוקק לחירותו, הלחין אלטון בביתו ב-7 בינואר 1969. שבוע לאחר מכן הוא הוקלט באולפן, כשהטייק השישי נבחר לגרסת המאסטר. שנים אחר כך, ההתלהבות של אלטון מהשיר לא פחתה: "זו רצועת רוק'נ'רול אדירה. אני מת על זה. אני זוכר שהקלטתי את השירה בחדר המדרגות של האולפן כדי לקבל את ההד המיוחד הזה, באולפן קטן מאוד בלונדון. גם סולו הגיטרה המחשמל של קיילב קוואי הוקלט בחדר המדרגות. זה התחבר בצורה כל כך מבריקה ועדיין נשמע כל כך טוב. קשה לכתוב שיר רוק'נ'רול בפסנתר. זה נשמע כמו שיר של הסטונס". ואכן, ההשפעה של הרולינג סטונס הייתה מכוונת לחלוטין, במיוחד מהשיר SYMPATHY FOR THE DEVIL.

והיהלום האמיתי, השיר שעמד במבחן הזמן, הוא ללא ספק SKYLINE PIGEON. הבלדה העדינה והיפהפייה הזו, על יונה הכלואה בכלוב ומשתוקקת לעוף לחופשי, הפכה להמנון שקט עבור המעריצים הראשונים. אלטון סיפר בספרו שהשיר הזה, בו הוא מנגן בצ'מבלו, היה אהוב עליו מהרגע הראשון, עד שהוקלט מחדש בהמשך. הגרסה המוכרת יותר של השיר הוקלטה בשנת 1972 עם עיבוד פסנתר, ויצאה כצד ב' בתקליטון של הלהיט DANIEL. לימים, השיר קיבל משמעות מצמררת ומרגשת כשהפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם אלטון, והוא אף בחר לבצע אותו בהלווייתו של הנער ריאן ווייט בשנת 1990, לאחר שחלה מאיידס בגלל עירוי דם.

שירים אחרים בתקליט חושפים את עולמות התוכן של טאופין הצעיר, שהיה שקוע בספרים. VALHALA הוא שיר רוק בלוזי על מיתולוגיה נורדית וויקינגים, ו-HYMN 2000 מציג חזון עתידני-דיסטופי. לצד הניסיונות האלו, שירים כמו LADY WHAT'S TOMORROW הראו שהצמד ידע גם לכתוב פופ קליט ומושלם, רמז לבאות. אבל כשיצא לאוויר העולם, התקליט נחת בדממה מוחלטת. הוא מכר בקושי 4,000 עותקים בבריטניה ולא התקרב אפילו למצעדי המכירות. אפילו העטיפה המקורית שידרה הפקת LOW-BUDGET.

המבקרים של התקופה זיהו מיד את הכישרון הגולמי. במגזין "דיסק אנד מיוזיק אקו" נכתב: "אל תחמיצו את אלטון ג'ון. שם חדש לגמרי שהלחין את כל שיריו ויצר צליל טוב. המילים יכלו להיות בוגרות יותר ופחות יומרניות, אבל זו תלונה קטנה על תקליט ממש טוב". בעיתון IT החמיאו: "מצאתי את עצמי משווה את שירתו לזו של פיטר רואן, אבל השירים של אלטון מקוריים. שימו לב לשיר האחרון, GULIVER, שמשתמש במבנה פשוט ומוביל אותו לקרשנדו מרשים. גם ב-SKYLINE PIGEON אלטון מראה שהוא יודע לקחת טקסטים ולתת להם את העיבוד הטוב ביותר. השיר הטוב ביותר פה הוא שיר הנושא". ואילו בעיתון "טופ פופס" סיכמו בהומור: "זה סוג של תקליט פולק-רוק. כשראיתי אותו, לפני שהקשבתי, לא האמנתי שהתקליט יהיה גרוע כמו עטיפתו – והנה אני צודק. התקליט מעולה!".

התקליט, אגב, יצא בארצות הברית רק בשנת 1975, ושם הוא זכה לעטיפה שונה שלדעתי הייתה אף פחות מוצלחת מהמקורית. הסיבה לעיכוב ולשחרור המחודש הייתה ההצלחה המטאורית של אלטון באותן שנים; חברת התקליטים האמריקאית MCA רצתה לנצל את ההיסטריה סביבו, והמהלך השתלם בענק: אלבום הבכורה שנכשל בבריטניה, הגיע לפתע למקום השישי והמכובד במצעד הבילבורד האמריקאי, שש שנים לאחר שיצא. "כולנו היינו מרוצים מהתקליט הזה", סיכם קיילב קוואי את החוויה. "אהבנו אותו. זה היה מאוד כיף. היינו עדיין צעירים באותה תקופה, בתהליך של לימוד המקצוע. היינו בדרך, אבל עדיין לא שם לגמרי".

דרך אגב, בשנת 1970 היה אלטון מועמד רציני מאד לשיר את השירים בהקלטת התקליט השני של קינג קרימזון - זה שנקרא בסוף IN THE WAKE OF POSEIDON. גיטריסט הלהקה, רוברט פריפ, קיבל את השם של אלטון מהנהלת הלהקה וניגש לחנות התקליטים כדי להקשיב שם לתקליט EMPTY SKY ולקבוע האם הזמר הזה מתאים לו. הוא הקשיב לצלילי התקליט וקבע מיד - אלטון לא מתאים להיכנס לממלכת מלך הארגמן שלו.

אבל הדרך הזו, שהתחילה בשמיים ריקים, הובילה את אלטון בסופו של דבר אל הכוכבים.

הטרגדיה הראשונה של רוי אורביסון! ב-6 ביוני בשנת 1966 נהרגה קלודט אורביסון, ההשראה מאחורי הלהיט הענק OH, PRETTY WOMAN, בתאונת אופנוע מחרידה לעיני בעלה, הזמר רוי אורביסון. הנה כל הפרטים על יום ה-6 ביוני 1966, ששינה לעד את חייו של האיש עם קול הזמיר.

זה היה אמור להיות עוד יום קיץ מושלם. ב-6 ביוני 1966, רוי אורביסון, הזמר בעל המשקפיים הכהים והקול ששבר לבבות ברחבי העולם, דהר על אופנוע ההארלי דיווידסון שלו בכבישי גאלאטין, טנסי. מאחוריו, על אופנוע הונדה משלה, רכבה אשתו היפהפייה קלודט. האווירה הייתה מחויכת. הם היו בשיאו של קאמבק זוגי לוהט, לאחר פרידה קצרה וגירושין מתוקשרים (השניים התגרשו בנובמבר 1964 בעקבות רומן שניהלה קלודט עם הקבלן שבנה את ביתם, אך לא יכלו לחיות בנפרד ונישאו מחדש בחשאי כעבור עשרה חודשים בלבד), והאהבה פרחה מחדש. אך תוך שניות, סצנה רגועה זו הפכה לסיוט קורע לב.

בצומת הרחובות סאות' ווטר וקולס פרי ב-GALLATIN בטנסי, משאית טנדר יצאה לפתע מרחוב צדדי. הנהג, קנת' הרלד בן ה-30, לא הבחין באופנוע של קלודט, והיא התנגשה בעוצמה בדופן המשאית. מעוצמת הפגיעה, קלודט עפה באוויר ונחתה על הכביש, בעוד האופנוע שלה נמחץ לחלוטין. רוי, שרכב לפניה, שמע את הרעש הנורא. הוא הסתובב וראה את המחזה שרדף אותו עד יומו האחרון.

עדת ראייה, אלין המפטון, סיפרה מאוחר יותר כיצד מצאה את רוי עומד קפוא במקומו, במצב של הלם מוחלט, בוהה בגופתה של אשתו ששכבה על המדרכה. "אצבעותיו התקשחו", תיארה את הרגע המצמרר. קלודט, רק בת 24, הובהלה לבית החולים המקומי, אך הפציעות היו אנושות וכללו שברים מרובים ופגיעת ראש קשה. מותה נקבע כשעתיים לאחר מכן.

קלודט הייתה הרבה יותר מאשתו של כוכב. היא הייתה המוזה שלו, הדלק הסוער שהזין את יצירתו. מערכת היחסים שלהם, שהחלה כשהייתה בת 16 בלבד, הייתה רכבת הרים של אהבה ותשוקה, בגידות ופיוסים. רוי כתב עליה את הלהיט הראשון שלו, שנשא את שמה, שאותו מסר לחבריו, צמד האחים אוורלי. זה הפך ללהיט גדול (השיר שוחרר ב-1958 כ"בי-סייד" ללהיט ההיסטורי ALL I HAVE TO DO IS DREAM, וההצלחה המסחרית שלו הכניסה לרוי הצעיר תמלוגים שאפשרו לו לרכוש את מכונית הקדילאק הראשונה שלו).

אך גולת הכותרת הייתה כמובן OH, PRETTY WOMAN. השיר נולד ברגע אחד של קסם ביתי. קלודט נכנסה לסלון והודיעה לרוי שהיא יוצאת לקניות. הוא שאל אם היא צריכה כסף. שותפו לכתיבה, ביל דיס, התלוצץ ואמר "אישה יפה אף פעם לא צריכה כסף". מקצב הגיטרה והתופים האייקוני של השיר נכתב ממש באותם רגעים, מתוך כוונה לחקות את קצב הנקישות של נעלי העקב של קלודט בעודה פוסעת אל מחוץ לבית. המשפט הזה הצית את דמיונו של רוי, ותוך פחות משעה, נולד אחד השירים המזוהים יותר עם שנות השישים. אירוני ומצמרר לחשוב שאותה אישה יפה, שקיבלה שיר נצחי, מצאה את מותה על הכביש זמן לא רב לאחר מכן.

הנהג הפוגע, קנת' הרלד, הואשם תחילה בהריגה, אך האישומים נגדו בוטלו. על פי הדיווחים, היה זה רוי אורביסון עצמו שביקש לחון אותו, באומרו שהידיעה על מה שעשה תהיה עונש מספיק כבד לשארית חייו. עבור רוי, זו הייתה תחילתה של תקופה אפלה מנשוא. הוא נסוג מהופעות ומהקלטות, שקוע באבל כבד על אהובתו ועל אם שלושת בניהם הקטנים – רוי דה-וויין, אנתוני קינג ווסלי. בניסיון נואש להעסיק את עצמו ולברוח מהאבל, רוי פנה לתחום הקולנוע וכיכב ב-1967 בסרטו היחיד, המערבון המוזיקלי THE FASTEST GUITAR ALIVE, אך הפרויקט נכשל מסחרית. המשימה לבשר להם שאמם לא תשוב עוד הביתה נפלה על כתפיו השבורות.

באופן בלתי נתפס, הגורל האכזר עוד לא אמר את דברו. שנתיים בלבד לאחר מותה של קלודט, בעת שרוי היה בסיבוב הופעות בבורנמות', אנגליה, שריפה פרצה בביתו בטנסי. שני בניו הגדולים, רוי דה-וויין ואנתוני קינג, נספו באסון. רק וסלי, בנו הצעיר, ניצל בזכות הוריו של רוי, אורסי ונדין, ששהו בבית באותו זמן וחילצו אותו ברגע האחרון. מאוחר יותר, חברו הקרוב ושכנו של רוי, ג'וני קאש, רכש את השטח החרוך שבו עמד הבית ושתל בו בוסתן עצים כדי לכבד את זכר הילדים. האיש ששר על בדידות ואובדן באופן שנגע במיליונים, חווה כעת סבל אישי שעלה על כל דמיון. עולמו של רוי אורביסון נחרב, אך קולה של "האישה היפה" שלו ממשיך להדהד לנצח. ואורביסון הצליח, למרות הכל, לשקם את הקריירה שלו באופן מרשים ביותר - עד שלבו בגד בו.

הצילו! ג'נסיס הפכה ללהקת פופ! ב-6 ביוני 1986, עולם המוזיקה קיבל זריקת אנרגיה מסוג חדש לגמרי כשהתקליט INVISIBLE TOUCH נחת בחנויות. חובבי הרוק המתקדם הוותיקים נתבקשו בנימוס לחפש עניין במקום אחר, כי כאן התחילה חגיגה מסוג שונה לחלוטין.

כדי להבין את סדר הגודל של החגיגה הזו, מספיק להציץ בנתוני המכירות: האלבום נמכר ביותר מ-15 מיליון עותקים ברחבי העולם, והוביל לסיבוב הופעות שובר קופות שכלל, בין היתר, ארבע הופעות סולד-אאוט רצופות באצטדיון וומבלי הלונדוני מול כמעט 300 אלף איש במצטבר. ואני חייב להודות - אני לא אוהב את התקליט הזה. ואני אוהב מוסיקת פופ...

קודם כל, מה קרה למילים? ג'נסיס אשכרה עושים שירי אהבה? שירי אהבה פשטניים? שירי אהבה טריוויאליים? שירי אהבה נגישים? שירים כמו TONIGHT TONIGHT TONIGHT (שאורכו כתשע דקות!) או AYTHING SHE DOES? כמובן, פיל קולינס כבר היה רגיל לעשות שירי אהבה בתקליטי הסולו שלו, ששברו קופות במקביל באותן שנים, אבל האם הוא לא יכול היה להציע משהו טוב יותר ללהקה שפעם הייתה מפורסמת בכך שסיפרה סיפורים פרוגרסיביים? וכן, אני מודע לחלוטין לעובדה שהם החלו להיסחף לעבר נושאי אהבה לא מעט זמן לפני כן, והשיר YOUR OWN SPECIAL WAY בתקליט WIND AND WUTHERING בעצם התחיל את זה, לא כך? אבל כאן הכל הרבה יותר מדי מובן מאליו. בנוסף לכך, לא מעט שירים הם מנגינות שהן בעיניי נדושות וחסרות שלד, שמתאימות בצורה מושלמת לרדיו אך בהחלט לא מתאימות להתיישן על המדף בכבוד. אבל אם לצטט שם של שיר מהתקליט - GENESIS WERE IN TOO DEEP. אני לא יודע - אני מעדיף את הג'נסיס שלי עם כלי נגינה שורשיים ואנלוגיים ולא מכונות תופים וסינטיסייזרים א-לה דוראן דוראן / הווארד ג'ונס / ניק קרשאו מוגזמים שיש פה. לדעתי, אין פה שיר גרוע באמת - אבל משהו פה לא מתחבר לי עם ג'נסיס באמת.

כן, זה היה הרגע שבו ג'נסיס, הלהקה שפעם יצרה יצירות רוק מורכבות וארוכות, לחצה על כפתור הטורבו ושיגרה את עצמה היישר אל לב המיינסטרים. התוצאה הייתה תקליט שהתפוצץ במצעדים, הניב לא פחות מחמישה סינגלים שהגיעו לחמישייה הפותחת בארצות הברית, והפך לתקליט היחיד של הלהקה שכבש את המקום הראשון במצעד האמריקאי. הם אולי איבדו כמה מעריצי פרוג, אבל הרוויחו בתמורה צבא שלם של מאזינים חדשים.

חמשת הסינגלים הללו לא היו רק להיטי רדיו ענקיים, אלא גם יצרו רגע היסטורי אירוני במיוחד בתולדות הלהקה: שיר הנושא של האלבום טיפס לפסגת הבילבורד האמריקאי והעיף במכת פטיש מהמקום הראשון לא אחר מאשר את פיטר גבריאל – סולנה המקורי של ג'נסיס שעזב אותה עשור קודם לכן – עם להיטו הענק SLEDGEHAMMER. אבל בתכל'ס, השיר יכול היה להיות מבוצע על ידי כל אחד בתעשייה של אז. את המילים כתב פיל קולינס על בת זוגו דאז, אנדי. אבל אל תצפו לבלדה דביקה. קולינס סיפר שההשראה המוזיקלית הגיעה דווקא מהלהיט THE GLAMOROUS LIFE של שילה אי, שנכתב על ידי לא אחר מאשר פרינס. זו הייתה ההוכחה שג'נסיס האזינה היטב למה שקורה ברדיו.

מעניין לציין שקולינס לא היה היחיד בלהקה שחווה פריחה והקשיב לרדיו. גם הגיטריסט מייק ראת'רפורד נהנה מהצלחה אדירה בדיוק באותה תקופה עם להקת הצד שהקים, "מייק והמכונאים" שהוציאה את אלבום הבכורה שלה שנה קודם לכן. האמת? אני לא אוהב את הלהקה הזו ומעדיף לטפל במוסיקה שלי במוסך אחר. אבל ההצלחות האישיות האלו רק הוכיחו שההרכב חזר לעבוד יחד מתוך חדוות יצירה משותפת, ולא מחוסר ברירה. באותה תקופה, קולינס היה בשיא הצלחת קריירת הסולו שלו עם התקליט NO JACKET REQUIRED. רבים תהו מדוע הוא בכלל צריך את הלהקה. בספרו האוטוביוגרפי הוא הסביר את הכול: "התגעגעתי לחבר'ה. טוני ומייק הפכו ליותר חביבים ככל שעבר הזמן, שזה ההפך מנרטיב להקת הרוק המסורתית. טוני, שהיה פעם בחור די עצבני, הפך לחבר נהדר, מצחיק ושנון, במיוחד עם כוס יין. גם מייק השתחרר".

אבל הייתה סיבה נוספת, מעשית ומרגשת לא פחות. כשנשאל על כך במגזין הרולינג סטון, ענה קולינס: "כשאתה בלהקה, זו משפחה. יש את צוות ההופעות והמשפחות שלהם לחשוב עליהם. אם אתה פשוט אומר, 'אני עוזב', הם יגידו, 'אבל רק קנינו בית עם משכנתא'. אתה לא יכול לעשות את זה לאנשים". ולמרות הנטייה המובהקת לפופ, חברי הלהקה לא נטשו לחלוטין את שורשי הרוק המתקדם שעליהם גדלו. כדי לפייס את קהל המעריצים הוותיק (או פשוט כי הם לא יכלו להתאפק), הם שילבו באלבום את הרצועה DOMINO - יצירה שמורכבת משני חלקים שנמשכת קרוב ל-11 דקות. זו הייתה קריצה ברורה שאמרה: אנחנו אולי כוכבי פופ עכשיו, אבל אנחנו עדיין מוזיקאים וירטואוזים שחושבים בגדול. אבל איפה זה ואיפה שומר השמיים?

הגיטריסט מייק ראת'רפורד תיאר בספרו את תהליך היצירה הייחודי: "הזיכרון שלי מכתיבת התקליט הוא מכניסתי לסטודיו וזה פשוט זרם. לפיל הייתה מכונת תופים קטנה והיינו מג'מג'מים עם הקצב שלה. פיל היה שר כל מה שעלה לו לראש וטוני ואני היינו יוצרים כל מיני אקורדים מסביב, עד שנוצרו שירים". קולינס הוסיף: "אני לא מכיר אף להקה אחרת שעובדת כמונו, יושבים, מאלתרים יחד, עד שמשהו קורה. היה לנו כאן משהו מיוחד". עם זאת, ראת'רפורד היה מודע לפער בין העבר להווה: "מעריצים תמיד יעדיפו את העידן שבו הם גילו אותך לראשונה. זה לא התקליט המובהק של ג'נסיס, אבל הוא כנראה היה הרגע החם ביותר שלנו מבחינת הצלחה מסחרית". אפילו הקלידן, טוני בנקס, הודה ברגשות מעורבים כלפי שיר הנושא: "עבורנו זה שיר רוק די פשוט. אני אף פעם לא חושב שאני הולך לאהוב אותו, אבל אז כשאני שומע אותו, אני אוהב אותו. מבחינה אינטלקטואלית אני לא בטוח לגביו, אבל הוא עובד".

אבל התקליט לא היה רק פופ מלוטש. ג'נסיס גם החליטה לנעוץ סיכה בבלון הפוליטי של אותה תקופה עם השיר LAND OF CONFUSION. ראת'רפורד, שכתב את המילים, יצר שיר מחאה נגד מנהיגי המעצמות בעידן המלחמה הקרה, רונלד רייגן ומיכאיל גורבצ'וב, והאיום הגרעיני המתמיד. "תמיד נמנעתי מלעשות שיר הטפה", אמר, "אבל נראה שזה עבד, אולי בגלל שהמוזיקה די כועסת וזה גרם לזה לעבוד". השיא היה הקליפ הבלתי נשכח, שנוצר בשיתוף פעולה עם תוכנית הסאטירה הבריטית המפורסמת "ספיטינג אימג'". לאחר שהתוכנית כבר יצרה בובות קריקטורה של חברי הלהקה, ג'נסיס פנתה ליוצרים וביקשה מהם ליצור קליפ שלם. התוצאה הייתה קליפ גאוני שבו בובות גרוטסקיות של מנהיגי עולם מתרוצצות בכאוס, בזמן שבובותיהם של קולינס, בנקס וראת'רפורד מופיעות ומוכיחות שללהקה יש חוש הומור מפותח, גם כשהיא עוסקת בנושאים רציניים. ההשקעה בקליפ המבריק הזה השתלמה גם מול הממסד המוזיקלי. בטקס פרסי הגראמי של 1987, הקליפ קטף את הפרס היוקרתי ל"קליפ הקונספט הטוב ביותר". גם כאן, באופן כמעט קומי, ג'נסיס ניצחו את פיטר גבריאל ואת הקליפ פורץ הדרך שלו ל-SLEDGEHAMMER, שהיה מועמד באותה קטגוריה.

בסופו של דבר, INVISIBLE TOUCH היה הימור אדיר שהשתלם בגדול ללהקה. ג'נסיס המציאה את עצמה מחדש, כבשה קהלים חדשים וזה פשוט עבד. ובגדול. אבל יכול להיות ששם התקליט הוא הדבר הכי נכון לו? הרי מדובר בסוג של מגע שלא נוגע בי. עכשיו תסלחו לי, אני חייב לשים על הפטיפון את התקליט FOXTROT כדי להירגע.

ענבי טעם שהפכו לענבי זעם עם מובי גרייפ. ב-6 ביוני בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של הלהקה האמריקאית, מובי גרייפ - שהייתה אמורה לכבוש את העולם והתרסקה ביום אחד.

סן פרנסיסקו, 6 ביוני 1967. האוויר בעיר מלא באהבה ופסיכדליה בשיאה, ונדמה שכל יום יוצאת עוד להקה שתשנה את פני המוזיקה. אחרי שג'פרסון איירפליין שיחררו את התקליט המופתי SURREALISTIC PILLOW, הבמה הייתה מוכנה לכוכבת העולה הבאה. והכוכבת הזאת הייתה אמורה להיות מובי גרייפ, להקה עם כישרון מתפרץ, הופעה כריזמטית ומפלצת מוזיקלית בעלת חמישה ראשים, כשכל אחד מהחברים כותב, שר ומנגן ברמה וירטואוזית. אבל ביום שבו תקליט הבכורה שלהם יצא, משהו באשכול הענבים המוזהב הזה החל להירקב במהירות מסחררת.

בואו נחזור רגע אחורה. את ההרכב הזה הקים מנהל הלהקות השאפתן מת'יו כץ, שפעל כמו מדען מטורף והרכיב להקה מחמישה חלקים מוכשרים להפליא. הוא אסף את הבסיסט בוב מוזלי, הגיטריסט פיטר לואיס, המתופף דון סטיבנסון, הגיטריסט הנוסף ג'רי מילר, והגיטריסט השלישי, אלקסנדר 'סקיפ' ספנס. כן, אותו סקיפ ספנס שהיה במקור המתופף של ג'פרסון איירפליין ותופף שם בעיקר כי הוא נראה נהדר. עכשיו הוא קיבל גיטרה ליד. כץ, שפוטר לא מכבר מניהול ג'פרסון איירפליין והיה להוט להוכיח את עצמו מחדש בתעשייה, החתים את חברי מובי גרייפ על חוזה ניצול דרקוני. החוזה הזה העניק לו, בין היתר, את הבעלות המוחלטת על שם הלהקה – צעד עורמתי שהוביל למאבקים משפטיים מרירים שמנעו מההרכב להשתמש בשמו במשך עשרות שנים לאחר מכן.

הכימיה הייתה מיידית. כל חברי הלהקה הגיעו מרקע משפחתי רעוע ומצאו במרתף החזרות מקלט ועולם חדש. הם התאמנו שעות על גבי שעות מדי יום, והדיווחים מההופעות הראשונות שלהם במועדונים של סן פרנסיסקו דיברו על תופעה שטרם נראתה. התיאום בין שלוש הגיטרות היה טלפתי, והשילוב בין רוק, פולק, בלוז, קאנטרי ופסיכדליה היה מהפנט. הקונספט של שלושה גיטריסטים מובילים המנגנים יחד (טכניקה מורכבת שכונתה CROSS TALK) היה חדשני לאותה תקופה, והשפיע עמוקות על סגנון הנגינה של להקות עתידיות כמו האיגלס ולינירד סקינרד. בנוסף, העובדה שכל חמשת החברים חלקו את תפקידי השירה יצרה הרמוניות קוליות עשירות שהזכירו את הביץ' בויז, אבל עם חספוס של רוק. לא פלא שחברת התקליטים הענקית קולומביה מיהרה להחתים אותם.

החזרות האינטנסיביות השתלמו. במרץ ואפריל 1967, הלהקה נכנסה לאולפן (אולפני CBS בהוליווד, תחת שרביטו של המפיק דייוויד רובינסון) והקליטה את תקליט הבכורה שלה, יצירה מהודקת ומושלמת שהוקלטה כמעט כולה בטייקים חיים ותוך שבועות ספורים בלבד. הקטע הפותח, HEY GRANDMA, הוא מתקפת גיטרות בשרנית ותופים דוהרים, והוא מספר, כמה שזה נשמע משעשע היום, על טרנד היפי של נערות צעירות שלובשות בגדי סבתא משוק הפשפשים. לצידו בלט השיר OMAHA שכתב סקיפ ספנס (הוא קיבל רק שני שירים בתקליט הזה), קטע סוחף שהפך לשיר היחיד של הלהקה שהצליח לגרד את המצעדים בארה"ב (והגיע למקום ה-88). כל שאר חברי הלהקה היו גם הם כותבי שירים, מה שיצר אווירה סופר דמוקרטית ונדירה לאותה תקופה. זוהי כתיבת שירים טובה ומקצועית שבסופו של דבר חודרת. אין כאן אפילו שיר אחד שהוא באמת מרגיש כמו חומר מילוי.

אבל עוד לפני שהמחט נגעה בוויניל, החלו הבעיות. בצילום העטיפה המקורי, המתופף דון סטיבנסון נתפס כשהוא מניף אצבע משולשת על כלי הוושבורד שהחזיק. חברת קולומביה המבוהלת מיהרה לטשטש את האצבע בהדפסות הבאות. כאילו לא די בכך, דגל אמריקה שהתנוסס ברקע ליד סקיפ ספנס נמחק גם הוא במהדורות מאוחרות יותר, מחשש לשערורייה פוליטית. הרקע לכך היה האקלים המתוח של מלחמת וייטנאם, שבו כל שימוש לא רשמי בסמל הלאומי, קל וחומר כשהוא מצולם על ידי חבורת היפים, נתפס כביזוי הדגל. רק שנים אחר כך, בהוצאות מחודשות, צונזרו הצנזורים והתמונה חזרה למלוא הדרה הפרובוקטיבי.

שיא האבסורד הגיע ביום יציאת התקליט. חברת קולומביה ארגנה מסיבת השקה גרנדיוזית באולם AVALON. לפי ההערכות, חברת התקליטים שפכה על האירוע למעלה מ-100,000 דולר – סכום חסר תקדים באותם ימים. יין נשפך כמו מים, אשכולות ענבים קישטו כל פינה, וכמויות אדירות של פרחי סחלב יקרים בצבע סגול הוטסו במיוחד מהוואי כדי להרשים את העיתונאים, שקיבלו ערכות יח"צ מפוארות שכללו אפילו בקבוקוני יין ממותגים. האירוע היה הצלחה מסחררת, עד לרגע סיומו.

אבל מיד כשהאורות כבו, המשטרה פשטה על המקום ועצרה שלושה מחברי הלהקה – מילר, לואיס וספנס – באשמת שימוש בסמים וקיום יחסי מין עם קטינות (האשמות שרובן בוטלו מאוחר יותר, אך הנזק התדמיתי כבר נעשה). המעצרים האלו, בשילוב טריפים רעים של LSD שהלכו והחמירו (במיוחד אצל ספנס, שסבל מהתמוטטות קשה), היו המסמר הראשון בארון הקבורה של הלהקה. ההידרדרות הנפשית של ספנס תגיע לשיאה המחריד כשנה לאחר מכן, כשיתקוף את דלתות המלון של חבריו בניו יורק עם גרזן כיבוי אש – אירוע שישלח אותו לאשפוז פסיכיאטרי סגור ויסיים את דרכו בלהקה.

את המסמר השני והאחרון נעצה חברת התקליטים שלהם, במהלך שיווקי שנלמד עד היום בבתי ספר לשיווק תחת הכותרת "איך לא לעשות את זה, בחיים!". במקום לתת לתקליט לצבור תאוצה, קולומביה החליטה לשחרר עשרה מתוך שלושה עשר שירי התקליט כסינגלים. לא אחד אחרי השני, אלא את כולם יחד, בחמישה סינגלים שונים, באותו היום. מנהלי החברה היו כל כך משוכנעים שכל שיר באלבום הוא להיט היסטרי, שהם עטפו את כל חמשת התקליטונים בעטיפות זהות לחלוטין. התוצאה? בלבול מוחלט. תחנות הרדיו לא ידעו מה לשדר, הקהל לא ידע מה לקנות, וכל הסינגלים נפלו לתהום הנשייה.

כך, להקה שהייתה אמורה להיות הביטלס והרולינג סטונס של אמריקה, הפכה לבדיחה טראגית. תקליט הבכורה שלה נחשב היום לקלאסיקה על-זמנית וליצירת מופת של הפסיכדליה, ומוזיקאים רבים מציינים אותם כהשפעה מכרעת. אבל כל זה, כמובן, קרה הרבה אחרי שהענבים כבר החמיצו.

ודבר אחד שאני לא ממש מצליח להבין הוא למה התקליט הזה מכונה לעיתים קרובות פסיכדלי. בטח, הוא נכתב על ידי חבורה של היפים חופשיים במחשבתם ממש באמצע שנת 1967, ממש באמצע סן פרנסיסקו. אני מניח שזה די סוגר את הפינה, לא? אז זהו, טעות! שום דבר בתקליט הזה אינו פסיכדלי, מלבד העובדה שצלילי הגיטרה מזכירים לעיתים קרובות את ג'פרסון איירפליין, וזה כשלעצמו לא הופך אותם מיד לפסיכדליים. האמת היא שהתקליט של מובי גרייפ מזכיר בעיקר את התקליטים של להקות שפעלו במקביל כגון בופאלו ספרינגפילד, אולי עם קצת פחות השפעת קאנטרי. זהו פופ-רוק ישיר שלעיתים קרובות נטוע עמוק במוזיקה האמריקאית המסורתית, לא פחות ולא יותר. מובי גרייפ!

בילי פרסטון הלך מאיתנו! האיש שהיה כולו חיוך ענק ואפרו אימתני עוד יותר (שהיה בכלל פאה) הלך לעולמו ב-6 ביוני 2006, והוא בן 59 בלבד. קריסת הכליות ששמה קץ לחייו של הקלידן המחונן בילי פרסטון, הייתה שיאה של הידרדרות ארוכה וכואבת, רצופה בבעיות בריאות, הסתבכויות משפטיות וקשיים כלכליים. זהו סיפורו של גאון מוזיקלי שנגע בפסגות הכי גבוהות של הפופ והרוק, רק כדי לצלול למעמקים אפלים.

הקריירה שלו הייתה רכבת הרים מסחררת. מצד אחד, להיטי סולו שהגדירו את הסאונד של שנות השבעים ושיתופי פעולה עם השמות הגדולים ביותר בתעשייה, ומהצד השני, מאבקים אישיים שהכריעו אותו. הרזומה שלו נראה כמו היכל התהילה של הרוק'נ'רול: הוא ניגן אורגן האמונד עבור ריצ'רד הקטן, ארית'ה פרנקלין, ריי צ'ארלס (שעל השתתפותו באלבומו עטור השבחים GENIUS LOVES COMPANY אף זכה פרסטון בפרס גראמי), ג'ו קוקר ועוד. לקראת סוף חייו, הוא גם הספיק להקליט עם להקת ה"רד הוט צ'ילי פפרז" באלבומם STADIUM ARCADIUM שיצא ימים ספורים לפני מותו. אך שתי השורות הזוהרות ביותר בקורות החיים שלו הן ללא ספק הביטלס והרולינג סטונס. לא בכדי כינה אותו רינגו סטאר: "נגן ההאמונד הטוב ביותר שפיאר את כדור הארץ".

הרגע המכונן ביותר שלו, זה שנצרב בזיכרון הקולקטיבי, היה כשהופיע על גג קפוא בלונדון עם הביטלס, במה שהפך להופעתם הציבורית האחרונה. המופע הזה תועד לפרויקט המקורי שנקרא GET BACK. "הם גרמו לי להרגיש חבר בלהקה", סיפר בראיון משנת 2001. ואכן, הוא היה הרבה יותר מנגן שכיר. אה כן, וגם הופעתו הבלתי נשכחת במופע שהפיק ג'ורג' האריסון לבנגלה דש, בשנת 1971, ראויה מאד לציון. במהלך מופע זה, כשביצע את שירו THAT'S THE WAY GOD PLANNED IT, פרסטון קפץ מכיסאו מאחורי הקלידים, פרץ בריקוד סוחף על קדמת הבמה וגרם לקהל לצאת מגדרו – רגע שנחשב עד היום לאחד מרגעי השיא של אותו קונצרט היסטורי.

פרסטון נולד ביוסטון, טקסס, והיה ילד פלא אמיתי. כבר בגיל 10 הוא ליווה באורגן את זמרת הגוספל, מהאליה ג'קסון. (הכישרון שלו התגלה מוקדם כל כך, עד שבגיל 11 הוא כבר הופיע בתוכנית הטלוויזיה של נט קינג קול ושר איתו דואט, ובגיל 12 שיחק בסרט הקולנוע ST. LOUIS BLUES כשהוא מגלם את דמותו הצעירה של אגדת הבלוז דבליו. סי. הנדי). בשנת 1962, כשריצ'רד הקטן שכר את שירותיו לסיבוב הופעות באירופה, הגורל הפגיש אותו עם ארבעה צעירים מליברפול. ב-1 בנובמבר 1962, הביטלס, אז עוד לפני הפריצה הגדולה, חיממו את ריצ'רד הקטן במועדון הסטאר קלאב בהמבורג. פרסטון היה אז רק בן 15, אבל הכישרון שלו כבר הרעיד את הקירות. "הם נהגו להגיע אל מאחורי הקלעים ולשאול הרבה שאלות על ריצ'רד הקטן ואמריקה, והיינו מג'מג'מים כמה שירים", הוא נזכר.

הקשר הזה התחדש בתחילת 1969, בתקופה האפלה של הביטלס. ג'ורג' האריסון, שזיהה את פרסטון בהופעה בלונדון, הזמין אותו למתחם החזרות של חברת אפל. הוא לא הזמין אותו רק כדי להגיד שלום; הוא קיווה שנוכחותו של מוזיקאי חיצוני ומוכשר תפיג את המתיחות הנוראית ששררה בין חברי הלהקה בזמן העבודה על הפרויקט החדש. "זה היה מאבק בשבילם", אמר פרסטון. "הם איבדו את השמחה". הנוכחות שלו עשתה פלאים. הוא ניגן בפסנתר חשמלי ובאורגן, והפיח חיים חדשים בשירים. ג'ון לנון התלהב כל כך עד שהציע לצרף אותו רשמית כחבר חמישי בביטלס, אך פול מקרטני התנגד בתוקף (בטענה המפורסמת: "קשה מספיק להסתדר עם ארבעה!"). למרות זאת, על עטיפת התקליטון GET BACK, זכה פרסטון לכבוד חסר תקדים: הוא היה המוזיקאי החיצוני הראשון שקיבל קרדיט מלא לצד הביטלס (השיר פורסם תחת הקרדיט "הביטלס עם בילי פרסטון").

כאות תודה, הביטלס החתימו אותו בחברת התקליטים שלהם, אפל. שם, תחת הפקתו של ג'ורג' האריסון, הוא הקליט שני תקליטים. הראשון, THAT'S THE WAY GOD PLANNED IT משנת 1969, היה הפעם הראשונה שקיבל הזדמנות לשיר חומרים מקוריים. האריסון גייס למענו נבחרת חלומות שכללה את אריק קלפטון, קית' ריצ'רדס וג'ינג'ר בייקר. התוצאה הייתה תקליט גוספל-רוק סוחף, ושיר הנושא, עם אורגן ההאמונד השמיימי של פרסטון, הפך לקלאסיקה. "מעולם לא עשיתי אודישנים, אנשים פשוט קראו לי לנגן איתם", אמר פעם, "אני מרגיש שזו הייתה ברכה. וזו הדרך בה אלוהים תכנן זאת".

התקליט השני שלו באפל, שנקרא ENCOURAGING WORDS ויצא בשנת 1970, כלל פנינה היסטורית: הגרסה המוקלטת הראשונה אי פעם לשיר של האריסון, MY SWEET LORD. ג'ורג' עצמו יקליט את הגרסה המפורסמת שלו רק ארבעה חודשים מאוחר יותר. אלבום זה טמן בחובו הפתעה היסטורית נוספת – הוא כלל גם ביצוע של פרסטון לשיר ALL THINGS MUST PASS, עוד לפני שהאריסון שחרר את גרסת המאסטרפיס שלו תחת אותו השם בדיוק.

שנות השבעים היו תור הזהב של פרסטון. הוא שחרר להיטי ענק משלו, מהקטע האינסטרומנטלי הפ'אנקי OUTA-SPACE (שזיכה אותו בפרס הגראמי לביצוע הפופ האינסטרומנטלי הטוב ביותר בשנת 1973) ועד ללהיטי הפופ NOTHING FROM NOTHING ו-WILL IT GO ROUND IN CIRCLES. במקביל, הוא הפך לחבר לא רשמי ברולינג סטונס, וניגן בכמה מהתקליטים החשובים שלהם, ביניהם STICKY FINGERS ו-EXILE ON MAIN ST. הוא התארח בתקליט המופת של סליי והפאמילי סטון, THERE'S A RIOT GOIN' ON, והיה נראה שהקריירה שלו בנסיקה אינסופית. הוא אפילו כתב את הבלדה המרגשת YOU ARE SO BEAUTIFUL, שג'ו קוקר הפך מאוחר יותר להמנון אלמותי. שמועות בתעשייה טוענות כי דניס וילסון, חבר להקת ה"ביץ' בויז", סייע בכתיבת השיר במסיבה משותפת של השניים, אך מעולם לא תבע או קיבל על כך קרדיט רשמי.

אך ככל שהאור סביבו היה בוהק יותר, כך הצללים הפכו ארוכים יותר. הוא היה מהאורחים המוזיקליים הראשונים בתוכנית SATURDAY NIGHT LIVE עם עלייתה לאוויר בשנת 1975 (ליתר דיוק, הוא היה האורח המוזיקלי הראשון בהיסטוריה של התוכנית בפרק הבכורה ששודר באוקטובר 1975, יחד עם ג'ניס איאן), וכיכב בתפקיד הראשי בסרט המפוקפק (בלשון המעטה) SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND משנת 1978. הלחץ והבדידות של חיי הכוכבות החלו לתת את אותותיהם. "רציתי לשמור על הריגוש שהרגשתי על הבמה", הודה. "אחרי שההמונים הלכו הביתה, נשארתי לבד".

בשנת 1992, בעיית הסמים שלו הגיעה לנקודת שבירה. הוא הואשם בתקיפה ובאחזקת קוקאין ובילה תשעה חודשים במרכז גמילה. אך הצרות לא תמו. בשנת 1997 הוא נידון לשלוש שנות מאסר בגין הפרת תנאי השחרור שלו, ובשנת 1998 אף הודה באשמת הונאת ביטוח – התברר כי פרסטון שילם למציתים כדי שיעלו באש את ביתו שלו בלוס אנג'לס, במטרה לגרוף לכיסו במרמה את כספי הביטוח.

לאחר שחרורו מהכלא, עולם המוזיקה קיבל אותו בחזרה בזרועות פתוחות. הוא הופיע בסרט BLUES BROTHERS 2000, ונתן הופעה בלתי נשכחת בקונצרט לזכרו של ג'ורג' האריסון בשנת 2002, שם סולו ההאמונד שלו בשיר ISN'T IT A PITY היה אחד משיאי המופע. הוא המשיך להקליט ולהופיע, ואף השתתף בגמר עונת 2005 של AMERICAN IDOL. עבודת האולפן האחרונה שלו הייתה באוקטובר 2005, עבור תקליט של סם מור, כשבאותה שנה הספיק גם לנגן באלבום הקאמבק המצליח של ניל דיימונד, "תריסר שירים".

זמן קצר לאחר מכן, בנובמבר 2005, הוא נכנס למרפאת גמילה במאליבו, שם סבל מדלקת בקרום הלב שהובילה לכשל נשימתי והותירה אותו בתרדמת. הוא מעולם לא התעורר ממנה. "כשאתה מצליח, אתה רק מנסה לעשות את הטוב ביותר שאתה יכול", אמר פרסטון בראיון האחרון שלו. "אתה לא יודע אם אתה עושה משהו חשוב, והאם זה ייכנס להיסטוריה. אבל זה שאתה מסוגל לעשות את זה, ולשאוף לעשות את הטוב ביותר - זה ההישג". ואכן, בילי פרסטון תמיד עשה את הטוב ביותר, וההישגים שלו מהדהדים עד היום. חותמת סופית לכך שהוא אכן נכנס להיסטוריה התקבלה באוקטובר 2021, כשהוא הוכנס סוף סוף באופן רשמי אל היכל התהילה של הרוק'נ'רול וזכה בפרס המצוינות המוזיקלית, כהוקרה על השפעתו הבלתי נשכחת על עולם המוזיקה. הוא כבר לא היה שם כדי לקבל את הפרס.

קית' ריצ'רדס חשף באוטוביוגרפיה שלו עוד צד של פרסטון: "בילי מת בשנת 2006 מסיבוכים שנגרמו כתוצאה מסוגים שונים של הפרזות. ולא הייתה שום סיבה שהוא יסיים כך את חייו. הוא יכול היה לנסוק מעלה מעלה. היה לו את כל הכישרון שבעולם. אני חושב שהוא היה במשחק יותר מדי זמן; הוא התחיל בגיל צעיר מאוד. והוא היה הומו בתקופה שבה אף אחד לא יכול היה להיות הומו בגלוי, מה שהוסיף קשיים לחייו. בילי יכול היה להיות, רוב הזמן, שיא הכיף. אבל לפעמים הוא היה חוטף קריזה. פעם אחת נאלצתי לעצור אותו מלהכות את בן הזוג שלו בתוך מעלית. 'בילי, תפסיק או שאני תולש לך את הפאה'. הייתה לו פאת אפרו מגוחכת. כשלמעשה, הוא נראה פשוט מצוין עם המראה של בילי אקסטין שהסתתר מתחתיה".

כשזאפה ולנון נפגשים! זה היה אחד הרגעים הגדולים והמוזרים בתולדות הרוק: בלילה אחד, ב-6 ביוני 1971, על במת הפילמור איסט בניו יורק, שניים מהמוחות המוזיקליים הגדולים של המאה ה-20, ג'ון לנון ופרנק זאפה, חברו לג'אם סוער ומאולתר. מה שהתחיל כמפגש פסגה היסטורי, הסתיים בסכסוך צורם על קרדיט וכסף, והוכיח שגם גאונים יכולים להיות קטנוניים.

הסיפור המוזר הזה נולד בכלל במקרה, במהלך ראיון שקיימו ג'ון לנון ויוקו אונו בתחנת הרדיו WPLJ עם השדרן הווארד סמית'. השניים בדיוק עברו לניו יורק באותה תקופה והשתקעו בגריניץ' וילג', כשהם מחפשים לשאוב מהאנרגיה האמנותית של העיר, מה שהפך אותם לפתוחים במיוחד לחוויות ספונטניות מסוג זה. כשהראיון הסתיים, סמית' סיפר להם שהוא בדרכו לפגוש את פרנק זאפה ותהה אם לנון ירצה להצטרף. לנון, שתמיד חיפש ריגושים, קפץ על ההזדמנות.

זאפה, מצידו, לא נפל מהכיסא. "עיתונאי דפק בדלת חדרי בבית המלון עם טייפ ביד ואמר לי שהוא רוצה להכיר לי את ג'ון לנון", סיפר זאפה בשנת 1984. "הוא כנראה ציפה שאני אתעלף מהתרגשות. פשוט אמרתי 'בסדר' והכנסתי אותם פנימה". האדישות של זאפה לא הייתה הצגה; הוא מעולם לא עשה הנחות לאצולת הרוק הבריטית. למעשה, כמה שנים קודם לכן הוא הוציא עם ה"אימהות" את האלבום WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY, שלעג בגלוי לעטיפה ולאידיאולוגיית ההיפים של "סרג'נט פפר" של הביטלס.

לנון, ששמע אינספור סיפורים על ההופעות הביזאריות של זאפה, הגיע מוכן לכל תרחיש. הוא דמיין שימצא מולו אדם מטורף מוקף בנערות עירומות. במקום זאת, הוא גילה מלחין קפדן, רציני וממוקד, ששולט ביד רמה בנעשה סביבו ולא נוגע בסמים. ההפתעה גרמה ללנון לפלוט את המשפט האלמותי: "אתה לא מכוער כמו שציפיתי שתהיה". זאפה, שהעריך את חוש ההומור היבש, השיב מיד בהזמנה להצטרף אליו ואל להקתו להופעה בפילמור איסט באותו ערב.

כל החבורה נהרה לאולם, שנחשב אז לכנסיית הרוק'נ'רול של ניו יורק אך סגר את שעריו לצמיתות ב-27 ביוני 1971. מאחורי הקלעים, האווירה התחממה במהירות. לנון וזאפה חיברו את הגיטרות למגברים ופתחו בג'אם ספונטני של קלאסיקות רוק ישנות של צ'אק ברי ובו דידלי. יוקו אונו הצטרפה לחגיגה כשהיא נשענת על שולחן איפור ומשחררת לאוויר קולות משלה.

כשההופעה של זאפה ולהקתו, THE MOTHERS, החלה לנגן, לנון עמד בצד הבמה ליד קונסולת הסאונד, מתבונן בהערצה במופע הרוק התיאטרלי והווירטואוזי. זאפה, שהבין את גודל המעמד, החל לשלב בהופעה קטעים קצרים ומאולתרים משירים של הביטלס, כרמז לבאות. בכל פעם שהקהל זיהה את הנעימה המוכרת, הוא הגיב בשאגות התלהבות, מה שעודד מאוד את לנון שעמד בצד מבלי שאיש מהנוכחים הבחין בו.

לקראת סוף המופע, כשהקהל דרש הדרן, זה קרה. ללא כל התרעה מוקדמת, עלו לבמה ג'ון לנון ויוקו אונו. במשך כמה שניות שררה בקהל תדהמה מוחלטת, ואז, כשהזיהוי חלחל, האולם כולו התפוצץ בתשואות אדירות. כל אלו שכבר החלו לצעוד ליציאה הסתובבו על עקבותיהם ורצו בחזרה למקומותיהם. לנון ניגש למיקרופון, לעס את המסטיק הנצחי שלו ואמר בדרמטיות: "הנה שיר שלא שרתי מאז מועדון קאברן". מיד לאחר מכן, הלהקה פצחה בגרסת בלוז ארוכה ומחשמלת לקלאסיקה BABY PLEASE DON'T GO שלנון אהב במיוחד ונהג לבצע בתחילת דרכם של הביטלס בליברפול.

מה שהתרחש לאחר מכן היה מופע כאוטי ומבריק שנמשך כמעט 40 דקות ללא הפסקה. הג'אם כלל בין היתר אילתור בשם SCUMBAG, שבו לנון וזאפה שילהבו את הקהל לצעוק את המילה שוב ושוב, וכן ביצוע לקטע אינסטרומנטלי מורכב ומוכר של זאפה בשם KING KONG. לנון שר וניגן בגיטרה בהתלהבות של ילד, יוקו צרחה את נשמתה בין השורות, וזאפה ניצח על כל האופרציה בתנועותיו החדות והייחודיות. בשלב מסוים, זאפה ניגש ללנון ולימד אותו את תנועות הניצוח שלו. לנון, נלהב מהכוח שהופקד בידיו, החל לנצח בעצמו על להקת ה-MOTHERS, שתרגמה כל תנועת יד שלו לצליל מדויק. הערב הגיע לשיא מוזר כשיוקו העלתה לבמה שק גדול, נכנסה לתוכו עם מיקרופון והמשיכה את המופע הווקאלי שלה מתוכו. זאפה סיים את ההופעה במילים "לילה טוב" והשאיר את ג'ון ויוקו לבדם על הבמה, כשלנון מפיק צלילי פידבק מחרישי אוזניים מהגיטרה שלו. האירוע היה כה סוער, עד שלנון ואונו נאלצו להמתין בחדר ההלבשה עד כמעט חמש לפנות בוקר כדי שהאזור יתפנה, שכן אלפי מעריצים צבאו על כל פתחי הפילמור איסט בתקווה לזכות בהצצה באליל הביטלס.

אבל האופוריה של אותו לילה היסטורי התפוגגה מהר מאוד. זאפה, בנדיבותו, העניק ללנון את הקלטות המאסטר של הג'אם לשימוש אישי. להפתעתו המרה, לנון ויוקו כללו קטעים ארוכים מההקלטה באלבום הכפול שלהם, SOME TIME IN NEW YORK CITY, שיצא שנה לאחר מכן. בהוראת לנון ויוקו, המפיק המיתולוגי פיל ספקטור ערך מחדש את ההקלטה, חתך החוצה כמעט לחלוטין את קולותיהם של הזמרים של זאפה - פלו ואדי, והנמיך משמעותית את כלי הנגינה של ה"אימהות"). זאפה רתח מזעם. לא רק שלנון השתמש בחומרים ללא רשות מסחרית, הוא גם לא טרח להעניק לו קרדיט על ההלחנה של הקטעים המאולתרים. החוצפה הגיעה לשיאה כשבאלבום נרשם הקטע האינסטרומנטלי של זאפה, KING KONG, תחת השם החדש JAMRAG, והקרדיט על כתיבתו נוכס במלואו לג'ון לנון ויוקו אונו. השפם של זאפה כמעט והתלקח מרוב עצבים.

הסכסוך לא נפתר מעולם. שנים לאחר מכן, זאפה הוציא גרסה משלו להקלטות באחד מאלבומיו, PLAYGROUND PSYCHOTICS (שיצא בשנת 1992), רק כדי לתקן את העוול ההיסטורי. (בגרסה זו, זאפה שחרר את המיקס הגולמי והמלא, השיב את שמו המקורי של הקטע ואת הקרדיט המגיע לו ככותב, והחזיר את עבודת הקולות של ה"אימהות" לקדמת הבמה. ככה לא מתנהגים - לנון!

פעם שלישית גלידה? לא עם סופט מאשין! ב-6 ביוני בשנת 1970 יצא האלבום השלישי (והכפול) של להקת סופט מאשין, שנקרא THIRD. זה אלבום אדירררר!

לאחר שני אלבומים ואין ספור הופעות, הפכה סופט מאשין באוקטובר 1969 לגוף מוזיקלי שונה למדי ממה שהיה עד כה. ההדגשה המוזיקלית שלהם מעתה ואילך הייתה על ג'אז חופשי עם השפעות מתקדמות ואף אוונגרדיות. חברי הלהקה עד כה היו: רוברט וויאט בתופים ושירה, מייק רטלדג' בקלידים מטורפים ויו הופר בבס. בתקופה הזו הורחבה הלהקה לשבעה אנשים, עם צירופם של אלטון דין בסקסופונים, מארק צ'אריס בחצוצרה, ניק אוונס בטרומבון ולין דובסון בסקסופון וחליל. שינוי ההרכב והכיוון המוזיקלי החדש מיצבו את סופט מאשין באופן רשמי כאחת האבות המייסדים של "סצנת קנטרברי" – תת-ז'אנר ייחודי של רוק מתקדם בריטי ששילב פסיכדליה, ג'אז, אלתורים חופשיים והומור אקסצנטרי.

יו הופר סיפר: "אלטון דין היה איש של ג'אז בכל ליבו. סוג של ג'אז חופשי. רוברט וויאט ואני היכרנו את הזרם המוזיקלי הזה עוד כשהיה לנו טריו בשנת 1963, עם דייויד אלן. נהגנו לנגן חומרים חופשיים, כך שבואו של אלטון דין גרם לנו לרצות לנוע שוב בכיוון הזה". והופעת הבכורה של ההרכב המורחב הייתה בפסטיבל AMOUGIES שהיה בבלגיה ב-28 באוקטובר 1969. באותו הפסטיבל הופיעו גם אמנים כמו פינק פלויד וקפטיין ביפהארט. פרנק זאפה הנחה את הפסטיבל ואף עלה לנגן עם כל הרכב שהופיע שם. הופעתו של פרנק זאפה יחד עם סופט מאשין בפסטיבל זה הפכה לאגדה בקרב אספני בוטלגים. זאפה עלה לנגן איתם גיטרה במהלך האלתורים הארוכים שלהם, ואף שקיימות תמונות מתועדות מהאירוע, ההקלטות מאותו ג'אם היסטורי נותרו נדירות ביותר.

בחודשים נובמבר ודצמבר הופיעה הלהקה בסיבוב בצרפת. שם אף הצטלמה לכמה תוכניות טלוויזיה צרפתיות. בסוף 1969 אף הגיעה החתמה של הלהקה לחברת התקליטים CBS (וחברת קולומביה בארה"ב). בתקופת ההחתמה פרשו צ'אריג ואוונס מההרכב. סופט מאשין המשיכה להופיע פעמים רבות בתחילת השנה הזו, כשבסוף מרץ פרש מהלהקה גם לין דובסון (לטובת להקתו של המתופף קיף הארטלי).

רוברט וויאט אז לעיתון מלודי מייקר: "יכול להיות שאנחנו קצת מתעלמים מהקהל שלנו בהופעה, כי אנחנו לא עוצרים בין השירים כדי לסחוט ממנו מחיאות כפיים. אנחנו לא באמת יודעים מה הקהל שלנו מרגיש. עכשיו, כשביטלו את ההפסקה הכפויה באמצע מופעים, אנחנו יכולים גם לנגן ללא הרף במשך שעה וחצי. אנו חשים שיש בנו התקדמות מבורכת, בה כל אחד מאיתנו לומד הרבה יותר על הכלי שהוא אחראי עליו. אבל לא כל הופעה שלנו נגמרת בתחושה טובה. יש הופעות בהן מייק ירד מהבמה כשהוא מצוברח לגמרי בעוד אני נלהב ביותר. אמנם מייק מלומד יותר מאיתנו מוזיקלית, אך אין זה אומר שאנו פחות אינטואיטיביים ממנו. אנחנו לא עושים חזרות מוזיקליות רבות כי מבחינתנו הגילוי המוזיקלי האמיתי נמצא על הבמה. זה כמו ציור. יש ציירים שעורכים דוגמאות לפני הציור האמיתי, אך אנחנו לא כאלה. ההופעות שלנו גמישות מאד. נגינת הבס של יו היא הדבר החדש הכי מעניין בשבילי. הוא עושה דברים בבס שלא שמעתי לפני כן אצל אף אחד אחר. כשהוא מנגן סולואים, הוא לרוב מנגן אותם בצלילים הגבוהים ובאופן מהיר. עם זאת, הוא מצליח להשחיל בהם גם צלילים נמוכים שמשאירים אותו בתחום הבס. הקהל הבריטי הוא הקהל הכי פחות אידיאלי. בצרפת ובהולנד אוהבים אותנו יותר.

בנוגע לשירה שלי, אני ילד של עולם הפופ. אני מקשיב הרבה לסליי ומשפחת סטון ושואב מהם השראה. אני שר בקול גבוה כי קשה לי לשיר במדויק בתדרים הנמוכים. בשירה שלי אני מדבר אל הקהל. סיד בארט השפיע עליי המון בשירה. מבחינת סגנון התיפוף שלי, למדתי לתופף אצל נגן ג'אז שהראה לי כיצד לתופף עם המרפקים פנימה. אבל היה לי קשה לעשות זאת עד שזנחתי את העניין. אני שוקל לשים את תוף הסנר שלי בצד אחד של המערכת, במקום במיקומו הטבעי באמצע. את מערכת התופים שאני מנגן בה עכשיו קיבלתי ממיץ' מיטשל, המתופף של הנדריקס, שהזמין אותה בארה"ב. זו מערכת נוחה ביותר. ממש כמו להיות בתוך חדר קטן ונעים. אם למדתי משהו מעולם הג'אז, זה מה לא לעשות בתיפוף. אני לא רוצה להישמע יהיר אבל יש מתופפים שספגו את כל לימוד הג'אז אבל מתופפים באופן הכי שגוי. בסופו של דבר, כל עניין התיפוף עבורי מגיע למקום אחד והוא חטיבת הקצב של ג'יימס בראון".

בתחילת אפריל נכנסה הלהקה לאולפני IBC שבלונדון על מנת להשלים את ההקלטות לאלבום השלישי. הקטע הפותח FACELIFT נערך באופן מוצלח משתי הופעות של הלהקה שנערכו בינואר 1970, בתוספת אפקטים ולופים של סלילי הקלטה. שתי ההופעות הללו נערכו באולם FAIRFIELD HALLS בקרוידון ובמועדון MOTHERS בברמינגהם. יו הופר התגלה באותה תקופה כרב-אמן בעריכת סרטי הקלטה. הוא חתך, הדביק ותפר את ההקלטות החיות השונות זו לזו ביד אמן, מה שיצר אשליה של טייק אחד רציף. פתיחת האורגן המרשימה של רטלדג' בקטע הזה גרמה להפתעה ענקית בקרב מעריצי הלהקה בזמנו, שלא ציפו לדבר שכזה. למעשה, המוזיקה בסגנון הזה של האלבום לא נשמעה כמותה לפני כן על ויניל של להקה בריטית כלשהי.

הקטע בצד השני של האלבום הוא יצירה של רטלדג' שנקראת SLIGHTLY ALL THE TIME. בהקלטה שכאן מתארח החלילן (שמנגן כאן בחליל ובקלרינט בס) ג'ימי האסטינגס, שהוא אחיו הגדול של פיי הייסטינגס מלהקת קראוואן. הקטע הזה ממחיש את המורכבות המוזיקלית של האלבום עם שימוש במשקלים א-סימטריים כמו 11/8. בנוסף, היצירה משלבת בתוכה קטע נפרד שרטלדג' הלחין NOISETTE וריף בס מאת יו הופר, מה שמדגים את כושר השילוב וההלחנה הקבוצתית המרשים של ההרכב. הקטע של רטלדג' מסתיים באופן נהדר עם הלחנה שנקראת BACKWARDS. המלודיה הזו של BACKWARDS קיבלה שימוש יעיל אצל להקת קראוואן ב-1973, כשהקליטה אותו כחלק מיצירה שלה בשם L'AUBERGE DU SANGLIER.

צד ג' של האלבום מכיל את הקטע הווקאלי היחיד שבאלבום, מפרי מוחו של רוברט וויאט. הקטע נקרא MOON IN JUNE. זהו הקטע היחיד שיש לו קשר מוזיקלי ברור לשני האלבומים הקודמים של הלהקה. זהו גם הקטע האחרון בקטלוג של סופט מאשין בו ייעשה שימוש בשירה כלשהי. חברי הלהקה האחרים לא התלהבו מהלחן הזה של וויאט והיו נגד שיבוץ יצירה זו שהיא מפגן סולו מרשים של וויאט, שניגן כאן בתופים ובאורגן ההאמונד (תוך שימוש יפה גם בתפקידי בס על האורגן). רטלדג' והופר תורמים מעצמם רק מאמצע הקטע הזה. אלטון דין נעדר ממנו לחלוטין. אורח בקטע הזה הוא הכנר ראב ספאל. ועדיין - זהו הקטע הכי אהוב עליי באלבום הזה.

וויאט כתב את זה עוד בשנת 1967 והקליט דמו של זה בשנת 1968. את הדמו אפשר לשמוע בדיסק של וויאט, שיצא לפני מספר שנים בשם '68' ומכיל הקלטות נדירות שלו מהשנה ההיא. ההקלטה של MOON IN JUNE והרצון של שאר החברים למנוע מוויאט שירה כלשהי מכאן ואילך גרמו לקרע בין החברים. הדבר הוביל את וויאט להקליט באותה השנה את אלבום הסולו הראשון שלו THE END OF AN EAR (שזה משחק מילים של END OF AN ERA - סוף תקופה...). והמילים של MOON IN JUNE עמוסות באזכורים נוסטלגיים, כולל התייחסויות לעיר ניו יורק ולחוויות המסע של הלהקה. זוהי, למעשה, מעין "שירת הברבור" הבלתי רשמית של תקופת הפופ המוזר שכל כך אפיינה את תחילת דרכה של סופט מאשין. בידודו של וויאט בעבודה על השיר המחיש את המרחק האסתטי בינו לבין החזון האינסטרומנטלי הקר של חבריו.

הצד הרביעי בתקליט מכיל עוד יצירה של רטלדג' שנקראת OUT BLOODY RAGEOUS. היצירה מתחילה עם לופים של סרטי הקלטה שמנוגנים לאחור עם תפקידי אורגן ופסנתר חשמלי. מכאן הקטע מתפתח לשיאים מוזיקליים מעניינים ומפתיעים. ניק אוונס מנגן כאן בטרומבון. הלופים המהפנטים של האורגן והפסנתר שפותחים וסוגרים את היצירה הושפעו באופן עמוק וישיר מהמלחין האמריקאי המינימליסטי טרי ריילי, ובמיוחד מיצירתו פורצת הדרך A RAINBOW IN CURVED AIR (שיצאה רק שנה קודם לכן). רטלדג' השתמש בטכניקות של TAPE DELAY כדי ליצור את המרבדים הללו, שחזו את עולם סאונד האמביינט והאלקטרוניקה עשורים קדימה.

ההקלטות לאלבום הזה הסתיימו בתחילת מאי 1970. התוצאות מרשימות ביותר לאור העובדה שהסשנים לאלבום הושחלו בתוך לוח הופעות צפוף ביותר שהיה אז ללהקה. מיד לאחר צאת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מתיש נוסף. אחת ההופעות החשובות הייתה ב-13 באוגוסט ברויאל אלברט הול שבלונדון. ההופעה נקבעה כחלק מסדרת הופעות קלאסיות של הנרי ווד. הזמנתה של סופט מאשין לנגן בפסטיבל ה"פרומס" הזה של ה-BBC נחשבת להיסטורית. זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שלהקת פופ/רוק הוזמנה להופיע בפסטיבל המוזיקה הקלאסית המעונב והמסורתי ביותר של בריטניה. ההחלטה עוררה סערה תקשורתית חסרת תקדים, ומכתבי תלונה של מאזינים שמרנים זרמו באלפיהם למשרדי הרשת.

חלק ראו בהופעה הזו של סופט מאשין דבר פורץ דרך, בעוד חלקים אחרים בקהל תפסו את ההופעה כעלבון צורב כלפיהם וכלפי תכנית הפסטיבל. וויאט סיפר בזמנו שיצא לעשן ג'וינט מחוץ לאולם, וכשניסה להיכנס בחזרה פנימה עצר אותו שומר הכניסה שחשב כי הוא עוד היפי שמנסה להיכנס בחינם. לקח זמן מה עד שהעניין סודר והמתופף הורשה לחזור לאולם.

בעיני רבים כמוני, האלבום השלישי הזה של סופט מאשין הוא הישג מוזיקלי אמנותי גבוה ביותר וחסר השוואות. היצירתיות המדהימה בארבע היצירות שכאן הצמיחה להקות ואמנים רבים אחרים שניסו לעשות כמו סופט מאשין אך לא הצליחו להעפיל על המקור.

עיתון BEAT INSTRUMENTAL פרסם על התקליט בספטמבר 1970: "אף אחד לא מנגן מוזיקה כמו סופט מאשין. התקליט השלישי ממשיך את הקו בו הסתיים התקליט השני. פה מגישה לנו הלהקה ארבעה צדדים של מוזיקה אווירית. עכשיו יש לחברי הלהקה גם חטיבת כלי נשיפה וגם מבוך סבוך של צלילים מסביב לתיפופו היצוק של רוברט וויאט. למרות זאת, צליל האורגן המופרע והצורמני של מייק רטלדג' הוא הבסיס האמיתי למוזיקה של הלהקה הזו".

עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו: "התקליט הזה הוא מתנת האל. אחד הדברים הגרועים ביותר ברוק של היום הוא שכל אחד חושב שהוא זמר / כותב שירים או מולטי-איסנטרומנטליסט. ובואו נודה בעובדה, שאין הרבה אנשים טובים בסביבה. והנה באה להקת סופט מאשין, שאלבומה הראשון היה משעמם והשני קצת יותר טוב. כל מי שעקב אחרי הקריירה של הלהקה לא יכל להיות יותר מופתע ממה שנחת עליו עם האלבום הכפול הזה. כל אחד מארבעת הקטעים פה מיוחד במינו. כולי תקווה שהם ימשיכו בקו החיפוש המוזיקלי הזה. יש להם הרבה מה ללמד את אנשי הרוק כיצד מוזיקה צריכה באמת להיות".

אז כן, זוהי מוזיקה מקורית לגמרי. ללא חיקויים וללא יומרנות. אלא אומנות נטו. אלו שמכירים כבר מכורים. מי שלא מכיר או נמנע - תזכרו, זוהי מוזיקה לראש ולא לגוף. בואו תקשיבו ותיהנו ממשהו שנחשב כיום קלאסיקה אמיתית. האמת? החומר כאן הוא לא חלוצי לחלוטין. פרנק זאפה כבר חלץ את הפקק ופרץ דרך בתחום הג'אז פיוז'ן באותה תקופה, ונו, גם קינג קרימזון וגם סצנת הקראוטרוק כבר פרחו במלוא עוזם. עדיין, אין על סופט מאשין בתחומה!

בונוס: ביוני בשנת 1982, הופיעה להקת עכברושי בומטאון בישראל.

העכברושים, עם בוב גלדוף, הגיעו אלינו לאחר שהוכרזה הפסקת אש בצפון. חיילים רבים, שביקשו לראות את ההופעה, נראו בשטח (הובטחה לחיילים כניסה בחינם) והיו חיילים קרביים שהתמרמרו אז שהג'ובניקים עלו על מדים כדי לרכב על הגל החינמי. עדיין, הקהל נראה מועט לעומת מה שהיה אמור להיות במקור שם, לולא המלחמה ההיא.

הבומטאון ראטס עלו לבמה בגני התערוכה, בתל אביב, בשבע וחצי בערב, לאחר שסירבו להצטלם עם חיילים מחשש להבעת צד ברור. אחרי ההופעה מיהרו החברים למחסן סמוך וחולצו משם בחסות אנשי השמירה. גלדוף אמר במסיבת העיתונאים: "פחדנו להגיע אליכם. ידענו שמפציצים את ביירות אבל תל אביב רחוקה משם והבנו שאין בעיות. היינו רוצים להגיע לצפון ולראות מה קורה שם. האווירה בתל אביב נראית נורמלית לגמרי".

גלדוף גם כיכב בסרט "החומה" של פינק פלויד, שטרם הגיע לבתי הקולנוע בארץ. הקהל הישראלי ודאי היה מגיע בכמות גדולה יותר לאחר צאת הסרט. גלדוף אמר פה על הסרט: "זה סרט משונה מאד. אין בו ממש סיפור. זה מופשט. זה סרט מעניין. רבים ישנאו אותו ורבים אחרים יאהבו אותו. ראיתי את הסרט רק פעם אחת והייתי נבוך".

בונוס: החשיפה של מלך ארגמן! החודש, יוני (לא ידוע באיזה יום בדיוק) בשנת 1979 יצא התקליט EXPOSURE של רוברט פריפ, הגיטריסט לשעבר של להקת קינג קרימזון.

האלבום הזה נועד במקור להיות החלק השלישי והחותם של טרילוגיה שפריפ כינה MOR (יענו, אמצע הדרך), יחד עם אלבום הסולו השני של פיטר גבריאל והאלבום SACRED SONGS של דאריל הול – אותו פריפ הפיק, אך חברת התקליטים גנזה למשך שלוש שנים מחשש שלא היה מסחרי מספיק.

בסוף הסבנטיז היה ברור לרבים שמלך הארגמן מת וצלילי הרוק המתקדם שפיארו את ראשית ועד אמצע הסבנטיז, פינו את מקומם לצליל חד יותר עם שירים קצרים. הגל החדש של הפופ הרים את ראשו. פריפ היה אז אחרי הפקת אלבום סולו שני לפיטר גבריאל ונגינה אולפנית עם להקת בלונדי. באותה תקופה פריפ עבר להתגורר בניו יורק, ספג מקרוב את סצנת הפאנק והגל החדש של מועדון ה-CBGB, והגדיר את תוכנית הפעולה וההתחדשות שלו כ"המסע אל 1981". הגיע זמנו לעשות אלבום סולו.

הוא ניגש לכתוב שירים עם דאריל הול (זמר הצמד הול ואוטס) אבל חוזה שהול היה חתום בו איפשר לו להופיע רק בשני שירים באלבום של פריפ. למעשה, הול כבר הקליט את השירה לרוב שירי האלבום, אך חברת התקליטים שלו (RCA) התערבה ברגע האחרון ודרשה להסיר את קולו מחשש ששיתוף הפעולה האוונגרדי יפגע בתדמיתו המסחרית. את מקומו תפס איש להקת ואן דר גראף ג'נרייטור, פיטר האמיל (שהוקפץ כדי להקליט שירה מחדש על גבי הערוצים הקיימים של הול). השניים הכירו עוד בתחילת הסבנטיז ופריפ אף ניגן בכמה יצירות של הלהקה ההיא בתקליטיה. את רוב המילים לאלבום של פריפ כתבה בסוף חברתו אז, המשוררת ג'ואנה וולטון. וולטון מצאה את מותה הטרגי שנים מאוחר יותר, בשנת 1988, בפיגוע בטיסת פאן אם 103 מעל לוקרבי.

בתחילת האלבום נשמע קול אומר: "האם אני יכול להשמיע לכם כמה מהדברים החדשים שאני עושה? הם יכולים להיות מסחריים". זה לא הקול של פריפ אלא של חברו ושותפו ליצירה, בריאן אינו. האלבום שזור לאורכו בקטעי ספוקן-וורד אותנטיים, ביניהם גם קולותיהם של מורהו הרוחני של פריפ מאותה תקופה, ג'ון ג'. בנט, ושל אמו של פריפ, אדית. לאחר קטע פתיחה עם אפקטים של קולות וצילצולי טלפון מגיע הדבר הכי פחות צפוי משני גיבורי רוק מתקדם כפריפ והאמיל - שיר רוק'נ'רול בועט! השיר הזה, אגב, נכתב במקור כתגובה הומוריסטית ואירונית לסגנון הפופ של הול ואוטס. וזה מה שמגיע עם YOU BURN ME UP I'M A CIGARETTE. בהחלט הפתעה מרעננת.

אבל לאחר מכן אנו מקבלים קטע בשם BREATHLESS שנשמע יותר בסגנון RED של קרימזון. עם ריף הגיטרות החותך ושבירות המקצבים. לרגע אפשר לדמיין שאלו הם פריפ, המתופף ביל ברופורד והבסיסט ג'ון ווטון שמנגנים כאן. זה מאד מתעתע, למי שמכיר היטב את RED. האשליה הזו מתחזקת כשיודעים שהנגן שמספק כאן את קווי הבס העוצמתיים והדינמיים הוא טוני לוין, שבדיוק באותן שנים יצר את החיבור ההיסטורי עם פריפ – חיבור שהוביל לצירופו של לוין לגלגול הבא של קינג קרימזון. גם הקטע הבא, DISENGAGE, נשמע כקרימזון של אותה תקופה עם שירה אגרסיבית מאד ודלת מלודיה מגרונו של האמיל. המתופף בקטע הזה הוא פיל קולינס.

הקטע NORTH STAR בא כגלולת הרגעה למה שהיה לפני כן (אלא אם כן אתם חובבי קרימזון שרוצים עוד ועוד). הזמר הפעם הוא דאריל הול, שהשפעות מוזיקת הנשמה השחורה תמיד נשמעות היטב בקולו. זהו אחד משני השירים הבודדים שהנהלת חברת התקליטים אישרה להול להשאיר באלבום, והוא מדגים היטב את החזון יוצא הדופן של פריפ: לשלב מוסיקת נשמה לבנה עם עבודת גיטרות ייחודית שלו. אני מת על שירתו של דאריל הול!

השיר שמסיים את הצד הראשון של האלבום נקרא MARY והוא מושר על ידי טרה רוץ' (שהייתה חלק מהרכב האחיות THE ROCHES, שפריפ הפיק את אלבום הבכורה שלהן ממש באותה שנה). זה עניין של טעם ואני אישית פחות אוהב אותה כאן. אבל היא חוזרת לעניין אותי כשהיא צועקת בשיר הנושא שפותח את צידו השני של האלבום. המסע ממשיך לקראת הממתק האמיתי, שעטוף משני צדדיו באפקט גיטרה שפריפ קרא לו PRIPPERTRONICS. זה הוא פיטר גבריאל ששר כאן את HERE COMES THE FLOOD בגרסה שונה מזו שבאה באלבום הסולו הראשון שלו. גרסה חשופה ומינימליסטית זו הפכה לביצוע המועדף על גבריאל עצמו. הוא תמיד הסתייג מההפקה הבומבסטית והעמוסה באלבומו הראשון, והביצוע אצל פריפ ייצג במדויק את חזונו המקורי לבלדה הזו. אין כמו המלאך גבריאל!

כך נכתב בביקורת על האלבום ברולינג סטון: "אחרי שקינג קרימזון התפרקה בשנת 1974, פרש הגיטריסט / מלחין / מנטור שלה, רוברט פריפ, מעולם המוסיקה. זאת כדי ללמוד ולחשוב. כשחזר למוסיקה, הוא הגיע ממקום שונה לחלוטין. כמה השפעות ברורות מבריאן אינו חלחלו בו, כולל שיטה בה הוא יכול להופיע לבד ללא להקה על במה. הוא קורא לזה 'פריפרטרוניקס'. המוסיקה החדשה שלו מופשטת יותר. בינתיים הוא עבד גם לצד דאריל הול, דייויד בואי, פיטר גבריאל ואפילו להקת בלונדי. כנראה הוא הפך לשגריר המוסיקה האוונגארדית עבור מי שרצה חספוס נוסף. תקליט הבכורה שלו כסולן עתיר רעיונות נהדרים. הבעיה היא שהמוסיקה המתקבלת רזה יחסית. זה נשמע יותר כמו תקליט שנעשה על ידי נגן אולפן טרי ולא על ידי מי שעשר שנים של ניסיון מאחוריו. הדברים הטובים חבויים בקטעים האינסטרומנטליים, כמו למשל BREATLESS שמזכיר את הקטע RED שעשה עם קרימזון. וזה כולל צליל מיוחד, באמצע הקטע, שנעשה עם גיטרה שהומצאה על ידי אינו. מצד שני יש קטעים רגועים כמו WATER MUSIC. לזמרים שהתארחו בתקליט לא כתב מלודיות אלא נתן להם דף עם המילים, השמיע להם את המוסיקה והורה להם לאלתר. וכך עשו דאריל הול, פיטר גבריאל ופיטר האמיל. זה הביא תוצאה טובה שלא הייתה מגיעה לו אותם זמרים היו צריכים לשיר מנגינה קיימת. אבל בסוף ההקשבה לתקליט נשאלת השאלה המתבקשת - האם רוברט פריפ באמת חשוף בתקליט הזה?".

למרות השאלות וההסתייגויות שהעלו המבקרים דאז, במבחן הזמן התקליט נחשב ליצירה מבריקה שגישרה בצורה מושלמת בין סיום עידן הרוק המתקדם לתחילת עידן הפוסט-פאנק. טכניקת ה"פריפרטרוניקס" (המבוססת על שימוש בשני מכשירי סלילים מסוג REVOX ליצירת לופ אינסופי) הפכה לחותם הצליל המזוהה איתו, והאלבום כולו הניח את היסודות והרעיונות לקאמבק הענק של קינג קרימזון עם האלבום DISCIPLINE בשנת 1981.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459