top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 ביוני בעולם הרוק

עודכן: 23 באוק׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-6 ביוני בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "ניסיתי לרסן את השתייה שלי, אבל להגיד את האמת - אני משעמם בלי משקה. אז אני שתיין. מה הטעם בלחיות אומלל?" (אוזי אוסבורן, בעיתון NME, שנת 1985)


"כבוד בית המשפט. ב-6.6.72 נראה הנאשם, מר אלטמן הידוע בכינוי אלטמן הקטן החרמן הקטן, כשהוא מציץ לתוך החור, של המקלחות, של הנשים, וכל זאת בעין בלתי מזוינת". (מתוך הסרט 'מציצים')


ב-6 ביוני בשנת 1977 העביר סטיבי וונדר הרצאה מאלפת ל-600 סטודנטים בקורס שנקרא "מס' 1 עם כוכב", שמומן על ידי עיתון המוזיקה האמריקני, בילבורד.


הקורס נערך באוניברסיטת UCLA והיוצר החשוב הביא איתו גם הקלטות של שירים שגנז. וונדר לא הופיע בארה"ב מאז שנת 1974 והיה זה אירוע משמעותי. יוארט אייבנר, לשעבר נשיא חברת התקליטים מוטאון, ניהל את המפגש בדיאלוג עם וונדר.


וונדר ענה על כל שאלה שנשאל, כולל כניסתו למוטאון והמאבק שלו מולה על הרצון לשלוט ביצירתו. הוא סיפר שחברת מוטאון מנעה ממנו, במשך שלוש שנים, להקליט את השיר MY CHERRIE AMOR, אותו כתב בשנת 1966. "החברה התעקשה שהציבור לא מוכן לצליל כזה של וונדר", הוא אמר לסטודנטים. "האמת? הפעם הם צדקו". על המאבק שלו מול החברה הוא אמר: "באתי אליהם ודרשתי שיתנו לי להקליט את מה שאני רוצה, או שפשוט אחכה עד שאגיע לגיל 21 ואברח מהחוזה שלכם. אז הם התקפלו, הקלטתי את האלבום WHERE I'M COMING FROM, שלא יצא ממש טוב. אבל עדיין זו הייתה נקודת מפנה חשובה עבורי להמשך הדרך".


כשהגיע וונדר לגיל 21, הוא קיבל שידרוג משמעותי בתנאי החוזה שלו.


וונדר גם גילה שמוטאון דרשו ממנו לשבץ את השיר YOU ARE THE SUNSHINE OF MY LIFE בתקליט הראשון שייצא תחת החוזה המחודש, MUSIC OF MY MIND. הוא התעקש שהשיר לא מתאים לקונספט התקליט והחברה נאלצה לחכות עד ששיבץ אותו כשיר הפותח של התקליט TALKING BOOK. כמו כן, החברה דרשה שהשיר SUPERSTITION יפתח את התקליט הזה, אך וונדר שוב התעקש והשיר מצא את מקומו בתחילת צד ב'.


את כל זה הוא סיפר לסטודנטים ששתו בצמא כל מילה שלו. בסוף הרצאתו, ולאחר שהדגים לקהל כמה שיטות הקלטה, הוא יצר מולם ג'ינגל בדיחה לחברת המשקאות התוססים, דוקטור פפר, כשפעם אחת זה בסגנון בלדה איטית ופעם נוספת בסגנון סווינג מהיר.


"עכשיו, אני רוצה להציג לכם את עצמי בצורה שאני הכי אוהב". ואז הוא קרא לבמה לנגניו (ניית'ן ווטס בבס, ריימונד פאונדס בתופים ומייק סמבלו ובן ברידג'ס בגיטרות) כדי לבצע כמה מלהיטיו הגדולים. כל הקהל קם על הרגליים בהתלהבות.


ב-6 ביוני בשנת 1975 יצאו שני אוספים של הרולינג סטונס - והם כה שונים זה מזה. לאחד קוראים METAMORPHOSIS והשני נקרא MADE IN THE SHADE.


לאחר צאת אלבום האוסף HOT ROCKS, בשנת 1971, נערך גם אלבום שכותרתו 'נקרופיליה' ובו הקלטות רבות של הסטונס שעד אז לא פורסמו, מתקופת היותה בחברת התקליטים DECCA. הפרויקט לא הצליח להתממש, כשהאוסף MORE HOT ROCKS יצא במקומו שוחררו במקומו ורוב השירים שלא פורסמו הוחזקו לפרויקט עתידי. בשנת 1974, כדי להעניק אווירה של סמכות, ביל ווימן, בסיסט הלהקה, עסק בעצמו בהרכבת אלבום שכותרתו BLACK BOX, אך גם זה לא יצא ו- METAMORPHOSIS הופק במקומו. זה הוא אוסף הנדירים היחיד הרשמי של הלהקה המציג חומרים מתקופת שנות ה-60 וה-70 הפוריות של סטונס.


ברולינג סטון (העיתון) נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "זה תקליט מעניין ומביך כאחד. כל השירים הוקלטו (בערך) במהלך שש השנים הראשונות שלהם אבל אי אפשר באמת לקרוא לזה אלבום של רולינג סטונס. מכיוון שרוב המוזיקה הזו מעולם לא נועדה לציבור, יש לתת לסטונס את היתרון של הספק באשר לכשלים שהמעריצים שלהם מוצאים פה.


למרות הרצון הרע, זה לא אסון מוחלט. רבים מהשירים מטופשים וחלשים, אך מי שעוקב אחר המטמורפוזה האמיתית של הרולינג סטונס בעשור האחרון יכול להסתכל על השירים הללו כניסויים, בדיחות וניסיונות נחמדים.


הכישלון הראשון של התקליט בא עם שמו. זה כמובן שקר כי השירים אינם מוצגים לפי סדר, ולא מסופקים בעטיפה תאריכי ההקלטות. שום קו של התפתחות אמנותית אינו מתבצע פה, אף על פי ששבעת השירים של הצד הראשון נראים כולם מהתקופה 1964-1967. הצד השני טוב יותר".


ומה הקטע הזה של העטיפה שמציג מקקים שלבושים כמו הסטונס ועוטים על עצמם מסכות של פרצופי חברי הלהקה? אני בטוח שחברי הלהקה הזדעזעו מזה (חוץ מבריאן ג'ונס, שכבר לא היה אז בחיים).


אז מה עשו הסטונס כדי להיאבק באוסף הזה? הם הוציאו באותו יום צאתו את האוסף MADE IN THE SHADE שנערך מתקליטי הסטונס מהמחצית הראשונה של שנות ה-70 ועד 1974. נמצאים כאן להיטי הלהקה הגדולים מאותן שנים והם מאוזנים עם כמה רצועות אלבומים טובות. זה לא אוסף גרוע, אבל גם לא הכרחי, מכיוון שיש את האלבומים השלמים ליהנות מהמוזיקה הזו אף יותר.



ב-6 ביוני בשנת 1970 יצאה בעיתון 'מלודי מייקר' כתבה שציינה כי אריק קלפטון וג'ק ברוס (שניהם לשעבר מלהקת CREAM) יצטרפו להופעה ביחד עם חצוצרן הג'אז, מיילס דייויס.


האירוע היה אמור להיות חלק מפסטיבל בן שלושה ימים ב- RANDALL'S ISLAND, שסמוך לניו יורק. זו לא הייתה שמועה אלא אכן דבר שהיה בתיכנון. קלפטון סיפר שהוא התפתה להסכים לעניין כי ראה בכך אתגר גדול והוסיף שהסכים לזה למרות שאין לו כלל מושג מה מיילס רוצה לעשות מבחינה מוזיקלית.


ג'ק ברוס אמר בזמנו: "אם המופע הזה יצליח בפסטיבל, נמשיך איתו גם לאירופה. מיילס רוצה להיות כוכב פופ כי הוא חש שישיג כך חשיפה גדולה יותר".


אבל בסופו של דבר מיילס, ברוס וקלפטון לא הופיעו כלל בפסטיבל הזה כי האמנים קלטו מהר שהפסטיבל אינו מאורגן באופן מקצועי.


ב-6 ביוני בשנת 1962 הקליטו הביטלס בפעם הראשונה באולפני EMI, באבי רואד, לונדון.


שומר הכניסה ג'ון סקינר סיפר: "המכונית הישנה חנתה במגרש החנייה הצמוד והם יצאו ממנה ונראו לי כחושים מאוד. ניל אספינל אמר לי שאלה הביטלס שהגיעו לערוך הקלטה וחשבתי שהשם שלהם מוזר למדי".


פול: "בפעם הראשונה שכף רגלנו דרכה שם חשבנו שהמקום הרבה יותר קטן ממה שציפינו. כשהתעשתנו גילינו שהוא די גדול". מסדרונות ארוכים הובילו ממקום למקום והכל נראה לחבורה הליברפולית כמו מבוך גדול. הם חיפשו את אולפן 3 ואיש צוות מקומי התנדב להראות להם את הדרך. הביטלס הנפעמים נראו מתוחים למדי לקראת ההקלטה שנקבעה לשעה שבע בערב. בהגיעם לאולפן מס' 3 החלו שאלות לנקר בראשיהם.


איפה אותו ג'ורג' מרטין שאמור לקבל אותם? למה עומד מולנו מפיק ושמו רון ריצ'רדס? ומדוע מתרוצצים סביב הציוד שלנו טכנאי הקלטה שבוחנים אותו יותר מדי מקרוב? את מרטין הם מצאו לבסוף שותה כוס תה במטבחון. טכנאי ההקלטה נורמן סמית': "הרושם הראשוני היה שהנחיתו עלינו חבורת שלומפרים מוזנחת, שתספורתם היתה פראית מדי לעינינו ומבטאם הליברפולי זר לנו".


מרטין: "לי הם נראו נקיים, בהוראה ברורה של בריאן. ג'ורג' הריסון היה הדברן הגדול מהם ופיט בסט לא פצה הגה מפיו מההתחלה ועד הסוף". אז גילו גם שמרטין הפקיד את האחריות לבחירת השירים מהרשימה הארוכה בידיו של ריצ'רדס. זה קבע כי יוקלטו שלושה שירים מקוריים וגרסת כיסוי אחת. ההקלטה יצאה לדרך כשריצ'רדס לוחש למרטין ש"אסור שפיט בסט יגיע שוב לאולפן". מרטין: "לקחתי את בריאן הצידה והסברתי לו את המצב. לא ידעתי שהביטלס כבר התכוונו להעיף את המתופף שלהם ומסתבר שמה שאני אמרתי היה כבר אישור למה שהם חשבו. השירים שהם ביצעו לא הרשימו והשירים המקוריים שלהם גרמו לי להחליט שאני צריך למצוא להם חומר".


גם הביקורת הצוננת על הציוד הטכני העלוב של הביטלס לא איחרה להגיע. נורמן סמית': "זה היה ציוד מחורבן ומכוער. המגברים היו מעץ שלא נצבע וללא ההארקה הם זימזמו באופן מטריד. הכי גרוע היה מגבר הבס של פול". לפול היה מגבר בס ענק שנקרא "ארון הקבורה" (בגלל צורתו) אותו בנה אדריאן בארבר – נגן לשעבר בלהקה הליברפולית הרועשת "השילוש הגדול" שעבד במעבדת אלקטרוניקה. המגבר, שפול החל להשתמש בו בסוף 1961, נועד להופעות ולא להקלטה. טכנאי ההקלטה המיומנים החליטו לוותר עליו ולחבר את פול למגבר אחר. המגבר של ג'ון נזקק לקשירה וייצוב כי היו בו חלקים רופפים שרעדו בעת הנגינה ויצרו רעש מטריד. זה היה יותר מדי בשביל אפשטיין, שהבין כי אין מנוס מרכישת ציוד חדש.


לאחר הקלטת הכלים כינס מרטין את הארבעה והסביר להם כיצד לשיר למיקרופונים אולפניים. הוא נאם והם עמדו לצדו ושתקו. בסוף דבריו אמר: "אמרתי עכשיו הרבה דברים ולא הגבתם לכלום. יש משהו שלא מוצא חן בעיניכם? אם כן תגידו לי". שקט הושלך בחדר עד שקולו של ג'ורג' נשמע: "כן, אני לא אוהב את העניבה שלך". למזלם היה למרטין חוש הומור, הקרח נשבר והביטלס יצאו מהאולפן כשהם אופטימיים לקראת הבאות.


בדרך הם עצרו אצל קופאי האולפן מיצ'ל, ששילם את שכרם לפי תעריף איגוד המוזיקאים כאמנים חתומים ב-EMI.


באולפני החברה כבר היה ציוד להקלטה בארבעה ערוצים, שנועד בעיקר להקלטת אופרות. רק קומץ אמנים פופ מצליחים, כמו קליף ריצ'רד למשל, קיבלו את הזכות להקליט בציוד הזה. לביטלס לא ניתן לוקסוס ה"פור טראק" והם נאלצו להקליט בשני מכשירים נפרדים (שנקראו "טווין טראק"), שכל אחד מהם קיבל שני ערוצים בלבד במקביל. במכונה אחת הוקלטו הצלילים הבסיסיים של השיר ובשנייה ערוצי השירה, או כלי נגינה נוסף. בשלב מסויים נעמדו חברי הלהקה מול רמקול גדול שהשמיע את ההקלטה וניגנו או שרו את התוספות לפי מה ששמעו בזמן אמיתי. כך נהגו להקליט אז ב-EMI שירי פופ והביטלס לא היו יוצאים מן הכלל.


"ביטלמאניה!" - הספר השלם היחיד על הביטלס בעברית - למכירה אצלי.

להזמנת הרצאה על הביטלס: 050-5616459


ב-6 ביוני בשנת 1946 נולד הבסיסט-זמר הבריטי, ריצ'רד סינקלייר, שניגן בלהקות כגון CARAVAN, CAMEL ו- HATFIELD AND THE NORTH. לסינקלייר יש את אחד הקולות הנעימים יותר שפיארו תקליטי רוק מתקדם בסבנטיז.


סינקלייר נולד בקאנטרברי, אנגליה והיה רק ​​בן 15 כשפגש את יו ובריאן הופר כשהם באו לראות את להקת הריקודים של אביו. בשנה שלאחר מכן סינקלייר ניגן בגיטרה (ומדי פעם שר) בלהקת THE WILDE FLOWERS.


בשנת 1968 הוא הפך לחבר מייסד של להקת קראואן, כשהוא עובר לנגינה בגיטרה בס וחולק תפקידי שירה מובילה עם הגיטריסט, פיי הייסטינגס. סינקלייר עזב את הלהקה אחרי ארבעה אלבומים, בשנת 1972, כדי להקים את להקת האטפילד והצפון.


בשנת 1974 הוא השתתף בהקלטת האלבום ROCK BOTTOM, אלבום הסולו השני של מתופף סופט מאשין לשעבר, רוברט וויאט. האלבום הופק על ידי המתופף של פינק פלויד, ניק מייסון.


לאחר שהאטפילד והצפון התפרקה בשנת 1975, אחרי הוצאת שני אלבומים, סינקלייר חזר לקאנטרברי, והקים עסק לנגרות מטבח תוך שמירה על פעילויות מוזיקליות במינון נמוך, לעתים קרובות תחת הכינוי ההומוריסטי "סינקלייר והדרום". הוא יצא מהפרישה למחצה הזו בשנת 1977 כאשר התבקש על ידי להקת קאמל להחליף את נגן הבס שפוטר, דאג פרגסון. הוא נשאר בלהקה ההיא לשני אלבומי אולפן.


בשנות ה-80 הייתה פעילותו המוזיקלית בכל מיני כיוונים, אך ללא הצלחה ממשית. מאז הוא נחשב לאחד מגיבורי הרוק המתקדם האמיתיים שצמחו מקאנטרברי וקולו החם, כמו גם נגינת הבס הנהדרת שלו, ממשיכים לענג חובבי רוק מתקדם רבים.


ב-6 ביוני בשנת 1964 הופיע דייויד בואי לראשונה בתוכנית הטלוויזיה של הבי.בי.סי, JUKE BOX JURY. עם זאת, הוא ליקק בה דבש.


הוא עמד מאחורי וילון בזמן שפאנל שופטים הקשיב לראשונה לתקליטונו הראשון, LIZA JANE. בחברי הפאנל אלו השחקניות דיאנה דורס וג'סי מת'יוס, הקומיקאי צ'רלי דרייק והאמרגן באני לואיס.


לאכזבתו של בואי (שאז עדיין נקרא דייויד ג'ונס וטרם שינה את שמו) הם קבעו ששיר זה אינו מתאים להיות להיט.


ב-6 ביוני בשנת 1969 חתם רוד סטיוארט על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים MERCURY. זה הביא עמו במהרה גם כאב ראש...


בהמשך אותה שנה החל מנכ"ל חברת התקליטים הזו, לו רייזנר, לאבד את סבלנותו. חודשים עברו מאז שהחתים את רוד סטיוארט על חוזה לחברה שלו כסולן ועדיין לא הוקלט דבר. מה גם שסטיוארט קיבל על החתמתו מקדמה של 1000 ליש"ט - סכום לא מבוטל בתקופה ההיא.


סטיוארט מצידו התלונן מיד לאחר החתימה, שחברת מרקיורי לא שילמה לו מספיק כסף ושהוא לא רוצה לעזוב את עמדתו כסולן להקתו של הגיטריסט ג'ף בק כדי להיות אמן סולו. מה גם שפיטר גרנט, המנהל החדש של להקת לד זפלין, לחש באוזנו של הזמר שהוא יכל להשיג לו חוזה טוב בהרבה מול חברת ATLANTIC, כפי שעשה ללד זפלין.


סטיוארט ראה כי כך והחל להקשות על רייזנר, כי רצה סכומי כסף גבוהים יותר. לבסוף הסכימה חברת מרקיורי לשלם לסטיוארט סכום כסף נוסף כי רייזנר הבין שסטיוארט שווה את ההשקעה הנוספת.


ב-6 ביוני בשנת 1993 התאחדה להקת מחתרת הקטיפה, בפעם הראשונה מזה 24 שנים, להופעה בוומבלי ארינה שבלונדון.


זה לא יאמן, כי הלהקה כמעט ולא מכרה תקליטים בכלל בזמן אמת. מילת המפתח למפגש המחודש הייתה FUN. חברי הלהקה השתמשו במילה בראיונות רבים, ולמרות שהיא עשויה להיות הגורם המניע בפועל שלהם, זוהי גם אסטרטגיה מודעת לחתור תחת ציפיות קוסמיות. רבים ידעו שמעמד האלוהות הייחודי של הלהקה יתחיל להצטמצם כמעט מהרגע בו הם יתחילו שוב לנגן ביחד על הבמה, כשהם נהנים גם מספירת הכסף.


ב-6 ביוני בשנת 1970 הופיע סיד בארט בפעם הראשונה לאחר שהועף מלהקת פינק פלויד, בתחילת 1968.


זה קרה באירוע בלונדון שנקרא EXTRAVAGANZA 70 והנגנים שליוו אותו בהופעה היו דייויד גילמור בבס וג'רי שירלי בתופים. בארט הדהים את הקהל והנגנים כשבאמצע השיר הרביעי תקף אותו מצבו הנפשי המעורער, הוא ירד מהבמה ולא חזר אליה יותר.


באותו פסטיבל הופיעו גם THE MOVE, להקת PRETTY THINGS, מונגו ג'רי ולהקת קולוסיאום.


ב-6 ביוני בשנת 1963 היה אמור להופיע ב"אהל שם" (ברחוב בלפור, תל אביב) הזמר המצליח דל שנון, זה עם הלהיט RUNAWAY. אבל הוא לא הגיע בסוף...


ב-6 ביוני בשנת 1970 פורסם במלודי מייקר שג'ורג' האריסון החל לעבוד על אלבום הסולו שלו.


"ההקלטות נערכות עם פיל ספקטור באולפני EMI וטריידנט. כבר ידוע לנו שרינגו סטאר ולהקת באדפינגר מלווים אותו שם וצפוי שבהמשך נגלה רשימה של שמות ידועים נוספים בהקלטות.


האריסון גם הפיק תקליט לזמרת דוריס טרוי, שאמור לצאת ב-19 ביוני, דרך חברת אפל. בתקליט משתתפים גם סטיבן סטילס, אריק קלפטון, בילי פרסטון, קלאוס פורמן וגם רינגו. טרוי מבצעת בתקליט גם שיר ישן של בופאלו ספרינגפילד בשם SPECIAL CARE.


בינתיים, בזמן הדפסת הגליון, להקת באדפינגר נמצאת בהוואי, שם היא מופיעה באירוע של חברת התקליטים קפיטול. משם היא תטוס להופעות במילאנו ורומא".


ב-6 ביוני בשנת 1969 יצא תקליטו הראשון של אלטון ג'ון ושמו EMPTY SKY.


SIDE 1

1. Empty Sky

2. Val-Hala

3. Western Ford Gateway

4. Hymn 2000


SIDE 2

1. Lady What's Tomorrow

2. Sails

3. The Scaffold

4. Skyline Pigeon

5. Gulliver / Hay Chewed / Reprise


ההקלטות של EMPTY SKY נערכו מנובמבר 1968 עד סוף ינואר 1969, באולפני דיק ג'יימס ברחוב 75-71 ברחוב ניו אוקספורד בלונדון. היה זה בניין מפואר הממוקם באזור סוהו השוקק. אלטון ג'ון והתמלילן ברני טאופין עמלו בין כתליו מאז אמצע 1967, וניסו להעניק למו"ל דיק ג'יימס את המנגינות ה"מסחריות" ששכר אותם לכתוב עבור רשימת האמנים שלו.


כפי שהגיטריסט קיילב קוויי הסביר, "דיק ג'יימס היה מאסכולת בית הספר הישן, אבל הלחץ שהוא רוצה שיר עבור אנגלברט האמפרדינק או לולו או כל דבר אחר, אני לא חושב שצריך לראות את זה כדבר שלילי. דיק היה כמו אבא עבורנו. הוא נתן לנו את ההזדמנות ללמוד את מלאכתנו בסטודיו הקטן הזה - וזה מה שעשינו. זו הייתה התקדמות טבעית. באותה תקופה, לאלטון לא הייתה להקה, אז הוא השתמש בי ובחבריי ללהקת HOOKFOOT.


זה הגיע לנקודה שבה סטיב בראון, טכנאי הבית, חשב שאנחנו צריכים לעשות אלבום אמיתי. וזה היה מאוד מרגש! כולנו ניגנו ביחד באולפן. לא היה חלון זכוכית לחדר הבקרה; המפיק יכל היה לראות אותנו דרך מסך טלוויזיה בשחור-לבן המחובר למצלמה באולפן, אבל לא יכולנו לראות לתוך חדר הבקרה. לא ידענו אם להפסיק לנגן עד שהם לחצו על כפתור האינטרקום ואמרו לנו להפסיק כדי לתקן משהו".


המוזיקאים שעזרו לאלטון (ששר וניגן בפסנתר, אורגן וצ'מבלו) היו קיילב קוואי (בתופי קונגה, גיטרות חשמליות ואקוסטיות), רוג'ר פופ (בתופים וכלי הקשה), טוני מורי (בבס), דון פאי (חליל וסקסופון), גרהאם ויקרי (במפוחית).



אלטון: " קשה להסביר את ההשתאות שחשנו כשהאלבום התחיל להתגבש, אבל אני זוכר שכשסיימנו את העבודה על שיר הנושא... זה פשוט המם אותי. חשבתי שזה הדבר הכי טוב ששמעתי בחיים שלי".


את שיר הנושא הזה, שעוסק באסיר המקונן על אובדן חירותו, הלחין אלטון בביתו, ב-7 בינואר 1969. זה הוקלט באולפן שבוע לאחר מכן כשהטייק השישי סומן כטוב ביותר. אלטון, שנים לאחר מכן: "זו רצועת רוק'נ'רול נהדרת. אני אוהב את זה עד מוות. אני זוכר שעשיתי את השירה בחדר המדרגות של האולפן כדי לקבל את ההד הזה, באולפן קטן מאוד בלונדון. סולו הגיטרה של קיילב קוואי נעשה גם בחדר המדרגות. זה התאחד בצורה כל כך מבריקה ועדיין נשמע כל כך טוב. קשה לנגן פסנתר לכתוב שיר רוק'נ'רול. זה נשמע כמו שיר של הסטונס". ההשפעה של הרולינג סטונס על השיר הזה הייתה מכוונת, ואלטון הושפע בעיקר מהשיר "סימפטיה לשטן", במקרה הזה.


שיר בולט נוסף בתקליט היה SKYLINE PIGEON. "זה היה השיר הטוב הראשון שברני ואני עשינו", אמר אלטון, שהוא גם המוזיקאי היחיד בהקלטה הזו.


האלבום יצא ולמרות שהוא לא הגיע למצעד האלבומים הבריטי, הוא זכה לביקורות חיוביות והסתובב על הפטיפונים הבריטיים ברדיו מספיק כדי לעורר את דיק ג'יימס לממן אלבום שלאחר מכן. יהיה זה אלבום הפריצה האמיתי של אלטון ג'ון.


קיילב קוואי: ""כולנו היו מרוצים מהאלבום הזה. אהבנו את זה. זה היה מאוד כיף. היינו עדיין צעירים באותה תקופה. עדיין היינו בתהליך של לימוד מלאכתנו. היינו בדרך, אבל עדיין לא שם לגמרי".


בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו נכתב אז בביקורת: "אל תחמיצו את אלטון ג'ון. זה שם חדש לגמרי שהלחין את כל שיריו. ביחד עם נגנים טובים הוא יצר צליל טוב. המילים שהוא שר יכלו להיות בוגרות יותר ופחות עם יומרנות נעורים. אבל זו רק תלונה קטנה על תקליט ממש טוב".


בעיתון IT נכתב אז: "מצאתי את עצמי משווה את שירתו של אלטון ג'ון לזו של פיטר רואן, מלהקת EARTH OPERA. אבל השירים של אלטון מקוריים. שימו לב לשיר האחרון בתקליט, GULIVER, שמשתמש במבנה פשוט אך מוליך אותו לקרשנדו מרשים. גם בשיר SKYLINE PIGEON מראה אלטון שהוא יודע לקחת טקסטים ולתת להם את העיבוד הטוב ביותר. השיר הטוב ביותר פה הוא שיר הנושא".


בעיתון טופ פופס נכתב אז: "זה סוג של אלבום פולק-רוק. כשראיתי אותו, לפני שהקשבתי לו, לא יכולתי להאמין שהתקליט יהיה רע כמו עטיפתו - והנה אני צודק. התקליט מעולה. כל השירים מקוריים וההאזנה מהנה מאד".


תקליט זה לא יצא בארה"ב שנת 1975 ואז הוא קיבל עטיפה שונה ופחות יפה, לטעמי.



ההרצאה על אלטון ג'ון ("רוקט מן") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-6 ביוני בשנת 1966 נקלע הזמר רוי אורביסון לטרגדיה איומה; אישתו קלודט, שהייתה אז בת 25, נהרגה בתאונת אופנוע.


אורביסון היה ידוע בתחילת דרכו בעיקר כזמר ששר שירי בלדות. אחת מהן הייתה IT'S OVER שכבשה לבבות רבים בעוד ליבו שלו היה שבור מהידיעה שנחתה עליו, שאשתו קלודט פיתחה רומן עם חבר של המשפחה. את השיר הוא כתב עם שותפו החדש ליצירה, ביל דיס, את השיר שאחריו התגרש רוי ופנה להתנחם בהופעותיו הרבות. על הבמה הצליח להדביק ולו לזמן קצר את ליבו השבור. לאן הולכים מפה? מה יהיה עם הילדים? מחשבות לא הפסיקו לנקר בו והקלטותיו מאותו זמן מסגירות את מצב רוחו. עם זאת, הוא סירב לשקף בפני העולם את דמות הקורבן.


השניים הצליחו לאחות את השברים ולהשלים, כשקלודט העניקה לרוי את ההשראה לכתיבת שיר קצבי, "הו, אישה יפה". השיר החושני הזה זיכה אותו במקום הראשון במצעדים והשניים נישאו בשנית, אבל האהבה שניצתה מחדש קיבלה תפנית איומה ב-6 ביוני 1966.


ביום זה רכבה קלודט באופנוע לצד אופנוע בו רכב בעלה, בכבישים של טנסי. לא הרחק מהבית אותו הם בנו. לפתע הגיח נהג משאית מכיוון לא צפוי וקלודט המופתעת התנגשה בו. רוי אורביסון חש מהר אליה אך נאלץ לראות את אשתו בת ה-25 כשהיא נושמת את נשימותיה האחרונות בזרועותיו ומותירה אותו לבד עם שלושה ילדים קטנים ולב מרוסק.


שנתיים לאחר מכן מתו שניים משלושת הבנים בשרפה שפרצה בביתו, בעודו היה עסוק בסיבוב הופעות באנגליה.



ב-6 ביוני בשנת 2019 מת מהתקף לב דוקטור ג'ון, בגיל 77. שמו האמיתי של הפסנתרן המוכשר הזה, מניו אורלינס, היה ג'ון מאק רבנאק ואת כינויו הבימתי הוא הגה בהשראת אדם ממוצא אפריקאי בשם דוקטור ג'ון מונטיין, שטען כי הוא מודל של נשמת התעלות רוחנית אפריקאית. אז הנה על תקליט הבכורה שלו...


את אלבומו הראשון והחשוב הוציא ד"ר ג'ון ביולי 1968. שמו הוא GRIS GRIS. לרבנאק לא הייתה כלל כוונה מקורית לשיר באלבום הזה. התפקיד הזה נועד במקור לזמר מניו אורלינס בשם רוני בארון, אך התכנית השתבשה כשבארון לא היה פנוי לפרויקט. למעשה, מנהלו של בארון חשב שהשתתפותו של הזמר בפרויקט שכזה היא צעד גרוע ביותר מבחינת קריירה.


לפיכך נכנס רבנאק בעצמו לתפקיד הזמר וכך יצר לעצמו את האלטר-אגו שהפך לקריירה משגשגת. לפני כן תיפקד רבנאק כפסנתרן וגיטריסט בהקלטות לסשנים של אחרים. את אופי הדמות של דוקטור ג'ון (THE NIGHT TRIPPER) הוא יצר מאמן וודו (VOODOO) שלמד עליו בשנות החמישים בשם PRINCE LALA.

את כינויו הבימתי, דוקטור ג'ון, הוא הגה בהשראת אדם ממוצא אפריקאי בשם דוקטור ג'ון מונטיין, שטען כי הוא מודל של נשמת התעלות רוחנית אפריקאית.


הסגנון של האלבום הזה הוא שילוב מעניין והזוי בין הרית'ם אנד בלוז של ניו אורלינס לרוק הפסיכדלי של התקופה. לא סתם ד"ר ג'ון תייג את עצמו בתקופה הזו בשם המשנה THE NIGHT TRIPPER.


האלבום GRIS GRIS שאב רבות מאמנות הוודו עם שירת מנטרות שהולבשה על מקצבים מהפנטים. אך יש כאן הרבה יותר מזה: מוטיבים של בלוז, פ'אנק, מלודיות מינוריות שחוזרות על עצמן בכוונה, צלילי קלידיים שמזכירים מסעי לוויות חשוכים, תבניות ריתמיות אפרו-קובניות, אפקטים מוזרים ומילות ג'יבריש פה ושם שמוסיפות לאווירה הכללית המיוחדת. רבנאק נכנס לתפקיד של דוקטור ג'ון בידיעה שאם לא יעשה כך הפרויקט המוזיקלי שלו לא יקרה. הוא חשב אז שכל ההרפתקה המוזיקלית הזו היא חד פעמית עבורו ושהאלבום ימכור רק ארבעה עותקים בניו אורלינס...


הסשנים לאלבום הזה נעשו בזמן הפנוי שנוצר באולפני GOLD STAR לאחר סשן הקלטות של הצמד סוני ושר. ד"ר ג'ון וחבריו המוזיקאים עשו ככל שביכולתם על מנת להפוך את האולפן לכנסיית וודו תוך כדי הדלקת כמות אדירה של נרות ומקלות קטורת.


הקטע הבולט באלבום הוא WALK ON GILDED SPLINTERS, שקיבל מאז גירסאות כיסוי רבות, ביניהן של להקת HUMBLE PIE, האחים אולמן, הזמרת מארשה האנט, פול וולר ועוד. השיר הזה נכתב במקור על ידי רבנאק בהשפעת שיר וודו כנסייתי עממי. שם השיר המקורי הכיל את המילה SPLENDERS, אך רבנאק החליט ש- SPLINTERS מתאים יותר לאווירה.


כשהאלבום הזה יצא בזמן אמת הוא לא נכנס למצעדים בכלל, למרות שהוא דווקא התאים מבחינה סגנונית לאווירה הפסיכדלית ששצפה אז את שוק התקליטים. למעשה, חברת התקליטים "אטלנטיק" בה דוקטור ג'ון היה חתום סירבה להוציא את האלבום לאור בטענה שהמוזיקה שמוקלטת בו לא מסחרית כלל. רק שנים לאחר מכן הוא באמת קיבל את ההערכה שמגיעה לו. מאק רבנאק הפך את ההרפתקה החד-פעמית שלו לקריירה משגשגת עם המון אלבומים שיצאו תחת שמו הבדוי. הוא הפך עם השנים לדמות משפיעה ביותר בזרם המוזיקה של ניו אורלינס.


עיתון STEREO REVIEW פרסם ביקורת על התקליט באוגוסט 1969: "מישהו בחברת התקליטים החליט משום מה להוציא אלבום שהוא עירוב של סגנונות ולעטוף את הכל במין קטע של וודו. אבל אתם יודעים מה מ? העסק הזה פשוט עובד. למרות הקטע הגימיקי של התקליט, שמעצבן לפרקים, מדובר פה בתקליט שבהחלט שווה הקשבה".


עיתון EYE פירסם באותו חודש ביקורת משלו: "התקליט הזה הוא אחד הגדולים ביותר במוזיקת המחתרת של שנת 1968. העטיפה עצמה לא ממש מזמינה פנימה אלא למען האמת די מפחידה. אך אל תיתנו לזה להתל בכם".


תחשבו שאתם נכנסים לחנות התקליטים האהובה עליכם ושואלים את המוכר הקבוע אם הוא ממליץ על משהו מעניין מעבר לדברים שאתם כבר מכירים. אז המוכר המסור בחנות התקליטים האהובה עליכם מפעם הולך לאיזו פינה חשוכה בחנות ושולף משם תקליט ויניל עם עטיפה צבעונית שבמרכזה מתנוססת דמות שבטית ומוזרה למדיי. אותו מוכר מוציא את הויניל מהעטיפה, מנקה אותו למענכם ושם אותו בפטיפון של החנות.


המחט של הפטיפון נוחתת על חומר הויניל השחור ולפתע בוקעים מהרמקולים הצלילים המיוחדים של התקליט הזה וכל חנות התקליטים הופכת לפתע למקום טריפי לגמרי עם אור נרות מאסיבי, עצים מסביב, עשן מתוק וסמיך ומוכר תקליטים ולקוחות נוספים שמתחילים לרקוד באופן שבטי תוך לחישת מילים הזויות.

תמונה מדליקה, נכון? נו, מה רע בלדמיין קצת? פשוט תנו לד"ר ג'ון לטפל בכם ותרגישו הרבה יותר טוב לאחר מכן.


ב-6 ביוני בשנת 1986 יצא תקליט חדש ללהקת ג'נסיס. לאוהבי הרוק המתקדם - זה לא בשבילכם!


SIDE 1

1. Invisible Touch

2. Tonight, Tonight, Tonight

3. Land Of Confusion

4. In Too Deep


SIDE 2

1. Anything She Does

2. Domino

a) In The Glow Of The Night

b) The Last Domino

3 .Throwing It All Away

4. The Brazilian


את המילים של שיר הנושא כתב זמר ומתופף הלהקה, פיל קולינס, על אהובתו אז ושמה אנדי. קולינס סיפר בספרו: "כשהילדים שלי חזרו בבטחה לקנדה, ג'נסיס התכנסה בחווה, באוקטובר 1985, להתחיל לעבוד על התקליט הבא. מייק (ראת'רפורד), טוני (בנקס) ואני גרנו כולם אחד ליד השני, וכולנו יכולים לנסוע לסטודיו תוך עשר דקות.


אם אי פעם הייתי מתכוון לעזוב את ג'נסיס לטובת קריירת הסולו שלי, בתיאוריה זה היה הזמן, כשרוח הגב של התקליט שלי, NO JACKET REQUIRED, עדיין נושבת בחוזקה. אבל יחד עם זאת, התגעגעתי לחבר'ה. טוני ומייק הפכו ליותר חביבים ככל שעובר הזמן, שזה ההפך של נרטיב להקת הרוק המסורתית. טוני, לשעבר בחור די עצבני שקשה לדבר איתו, הפך להיות חבר נהדר, מצחיק ושנון. הוא אדם אחר, במיוחד עם כוס יין. גם מייק השתחרר. אז התגעגעתי אליהם, והתגעגעתי לדרך הקסומה שלנו לעבוד בסטוּדִיוֹ. לא תוכנן שום דבר, אז נכנסנו לסטודיו ואילתרנו. זה לא כמו ג'ון שמביא שיר ופול מביא שיר לביטלס. אני לא מכיר אף להקה אחרת שעובדת כמונו, יושבים, מאלתרים יחד, עד שמשהו קורה. היה לנו כאן משהו מיוחד".


מייק ראת'רפורד בספרו: "זה נראה לי ריאלי להניח שאם הייתם נכנס לג'נסיס בימים הראשונים שלה, סביר להניח שלא הייתם כל כך נלהב מ-INVISIBLE TOUCH. מעריצים תמיד יעדיפו את העידן שבו הם מגלים אותך לראשונה. זה לא האלבום המובהק של ג'נסיס אבל הוא כנראה היה הרגע החם ביותר שלנו מבחינת הצלחה מסחרית. זה היה הרגע הכי גדול שאי פעם התקבלנו בתור להקה. הזיכרון שלי מכתיבת התקליט הוא מכניסתי לסטודיו בחווה וזה פשוט זרם. לפיל הייתה מכונת תופים קטנה והיינו מג'מג'מים עם הקצב שלה. פיל היה שר כל מה שנכנס לראשו וטוני ואני היינו יוצרים כל מיני אקורדים מסביב, עד שנוצרו שירים".


ב-6 ביוני בשנת 2022 מת ג'ים סילס בן ה-80, מצמד הרוק-הרך האמריקאי והמצליח, SEALS AND CROFTS, ולהיטם הגדול, משנת 1972, SUMMER BREEZE.


ג'ים סילס ודאש קרופטס היו מטקסס. הם היו חברים בלהקת THE CHAMPS (זו עם תהילת הלהיט "טקילה") בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60. כשהלהקה התפרקה בשנת 1965, השניים עבדו עם כמה אמנים אחרים, כולל ג'ין וינסנט. בשנת 1969 הם הוציאו את אלבומם הראשון כצמד. השיר SUMMER BREEZE היה התקליטון-להיט הראשון שלהם, שהופיע באלבומם הרביעי בסתיו 1972. התקליטון הבא שלהם, HUMMINGBIRD, גם היה להיט חזק.


ג'ים סילס הסביר בשנת 1972: "אנחנו פועלים ברמה אחרת, אנחנו מנסים ליצור תמונות, רשמים ומסלולי מחשבה במוחם של מאזינינו".


ב-6 ביוני בשנת 1970 פורסמה בעיתון המוסיקה הבריטי, מלודי מייקר, הפינה השבועית, בליינד דייט. הפעם היה זה תורו של ריי תומאס, החלילן של המודי בלוז, להגיב על שירים חדשים שהושמעו לו, מבלי שידע במי מדובר.


על השיר BLACK NIGHT של דיפ פרפל הוא הגיב כך: "זו להקה אנגלית. זו לא הלהקה החדשה של קית' אמרסון, נכון? הגיטריסט פה מזכיר לי מישהו... אבל לא נראה לי שהשיר הזה הולך להיות להיט. זה סוג של מוסיקת מחתרת מסוממת. סוג של רוק מתקדם".


ב-6 ביוני בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של הלהקה האמריקאית, מובי גרייפ.

ללהקה זו היה את הכל; חבריה נחשבו לאחת הלהקות המובילות והמוכשרות ביותר של סן פרנסיסקו בשנת 1967. סוג של מפלצת מוזיקלית עם חמישה ראשים, שכולם שם כתבו מוזיקה, שרו וניגנו נהדר. הם יכלו להיות הביטלס והרולינג סטונס של אמריקה ביחד. אבל המזל במהרה אזל.

אלבום הבכורה שלהם, שיצא ארבעה חודשים אחרי SURREALISTIC PILLOW המצליח של הג'פרסון איירפליין, היה אמור להמשיך את קו ההצלחה המוזיקלי של סן פרנסיסקו אך משהו בדרך גרם לאשכול הענבים הבשל הזה ליפול ולהירקב. מה שהיה אמור להיות הצלחה אדירה הפך לטרגדיה של כשלונות, בין השאר בגלל מעצרים בכלא, טריפים גרועים ביותר של אל.אס.די וחוסר ניהול שיווקי נכון מצד חברת התקליטים. כיום הלהקה הזו נחשבת לחשובה ביותר בתחומה. המון מוזיקאי רוק מהמעלה הראשונה מזכירים את שם הלהקה ההיא כאחת המשפיעות ביותר עליהם, אבל זה בדיעבד, כמובן.

ההרכב הזה הוקם על ידי מנהל להקות בשם מאת'יו כץ, שגייס חמישה אנשים ממקומות שונים והכניס אותם לתבנית של להקה. אלו הם בוב מוזלי בגיטרה בס, פיטר לואיס בגיטרה, דון סטיבנסון בתופים, ג'רי מילר בגיטרה נוספת ואלקסנדר 'סקיפ' ספנס (שלפני כן היה המתופף של גפרסון איירפליין, רק בגלל שהוא נראה טוב) בגיטרה שלישית.

הופעותיה הראשונות של מובי גרייפ אופיינו בנגינת מוזיקה מהוקצעת ומלאת השראה. דיווחים מאלו שראו את ההרכב בפעולה כללו תמיד את התיאור של ההופעה כתופעה יחידה במעלתה. חברי הלהקה הגיעו כולם מרקע משפחתי כושל למדי ומצאו את מקלטם ועולמם כשחברו יחדיו ליצירת מוזיקה. הם ערכו חזרות מדי יום במשך כמה שעות.

חברת התקליטים COLUMBIA היא זו שהחתימה את מובי גרייפ והחזרות הארוכות שלה השתלמו כשהגיע הזמן להקליט את אלבום הבכורה במרץ ואפריל של 1967. תפקידי שלוש הגיטרות ישבו יחד באופן מושלם. אלבום הבכורה כלל סגנונות כמו רוק, פולק, בלוז, פסיכדליה ואף קצת קאנטרי.

הקטע הפותח, HEY GRANDMA, מזניק את האלבום עם מתקפת גיטרות בשרניות ותופים קצביים. השיר מספר על נערות היפיות שהקטע שלהן הוא ללבוש בגדים של נשים זקנות.

בצילום המקורי של הלהקה לעטיפת התקליט נראה סטיבנסון כשהוא מסמן תנועה מגונה עם אצבעו האמצעית על כלי הוושבורד (WASHBOARD) שהוא מחזיק. הוצאות מאוחרות יותר של האלבום טישטשו את התנועה הזו אך היא חזרה במלוא הדרה רק ברימסטרים מאוחרים. גם דגל אמריקה שהתנוסס ליד סקיפ ספנס נמחק בהוצאות המאוחרות, בגלל הפחד של חברת התקליטים משערורייה פוליטית.

אך דווקא יציאת האלבום סימנה את סוף הלהקה; מסיבה חגיגית אורגנה לכבוד צאת האלבום באחד האולמות הנחשבים בסן פרנסיסקו. במסיבה הזו חולקו ערכות פירסום לעיתונאים. יין נשפך שם כמו מים ואשכולות ענבים פיארו את השטח. גם כמויות אדירות של פרחי סחלב הוטסו למסיבה במיוחד מהוואי.

אך מיד עם תום האירוע נעצרו שלושה מחברי הלהקה (מילר, לואיס וספנס) באשמת שימוש בסמים וקיום יחסי מין עם קטינות. ואם זה לא הספיק, חברת קולומביה החליטה לבצע אקט שיווקי שנחשב כהתאבדות מסחרית מהולה בטימטום, עם הוצאת עשרה שירים מהאלבום על גבי חמישה סינגלים ובאותו יום! כל הסינגלים נפלו בין הכיסאות ולא נמכרו.


ב-6 ביוני בשנת 1975 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם משם:






ב-6 ביוני בשנת 1971 הנחה אד סאליבן את תוכניתו הטלוויזיונית אחרונה. סאליבן אירח במהלכה מספר רב של אמנים ומיליוני אמריקאים התאהבו בו. הוא היה מהאחראים לפריצת הביטלס באמריקה, עם הגעת הלהקה לשם בפעם הראשונה, בתחילת 1964.


ב-6 ביוני בשנת 1991 מת סקסופוניסט הג'אז הנודע, סטן גץ, בגיל 61. סיבת מותו - סרטן בכבד. גץ גם נגע פה ושם ברוק, למשל כשהגיע בשנת 1977 לארצנו והתאהב בלהקה המקומית, "פיאמנטה", בהנהגת הגיטריסט יוסי פיאמנטה. החבורה הופיעה יחדיו על במת היכל התרבות התל אביבי (עם אהרלה קמינסקי בתופים).


ב-6 ביוני בשנת 2006 מת האורגניסט בילי פרסטון, בגיל 59, מאי ספיקת כליות. הוא נודע בחיוך הגדול שלו ובאפרו הגדול עוד יותר, אך בעיות בריאות, ולפניהן בעיות משפטיות ופיננסיות, הביאו לקריסתו של האורגניסט המיוחד הזה.


הקריירה שלו כללה להיטי סולו גדולים, חיוך ענק, אפרו אימתני (שיש האומרים שזו הייתה פאה) ורזומה עבודה עם אמנים רבים - הבולטים בהם היו הביטלס והרולינג סטונס. עם זאת הוא ניגן באורגן גם עבור אמנים כריצ'רד הקטן, ארית'ה פרנקלין, ריי צ'ארלס, ג'ו קוקר ורד הוט צ'ילי פפרס. רינגו סטאר כינה אותו: "נגן ההאמונד הטוב ביותר שפיאר את כדור הארץ".


אבל ההופעה המוכרת ביותר שלו הייתה כשבילה על הגג בלונדון עם הביטלס במה שהיה המופע האחרון שלהם, שצולם עבור הפרויקט GET BACK (ולא לסרט LET IT BE, כפי שרבים מטעים). בראיון משנת 2001, הוא אמר, "הם גרמו לי להרגיש חבר בלהקה".


הוא נולד ביוסטון והיה ילד פלא שליווה את זמרת הגוספל, מהאליה ג'קסון, כבר כשהיה בן 10. ריצ'רד הקטן שכר את שירותיו לסיבוב הופעות באירופה בשנת 1962, ובמהלך אותו סיבוב פגש פרסטון את הביטלס הצעירים, לפני פריצתם הגדולה. ב-1 בנובמבר 1962 הביטלס חיממו את ריצ'רד הקטן במועדון STAR CLUB בהמבורג. פרסטון היה אז רק בן 15 אך ידע לנגן היטב.


כאן הביטלס ופרסטון הפכו לחברים איתנים, כפי שהקלידן נזכר מאוחר יותר: "הם נהגו להגיע אל מאחורי הקלעים ולשאול הרבה שאלות על ריצ'רד הקטן ואמריקה והיינו מג'מג'מים כמה שירים בחזרות". זו הייתה הערצה הדדית מההתחלה.


גם הזמר סם קוק שכר את פרסטון ללהקתו והחתים אותו לחברת התקליטים שלו, SAR RECORDS. לאחר מותו של קוק (שנורה למוות, בשנת 1964 בבית מלון, לאחר שהתעסק עם מישהי) החל פרסטון להקליט אלבומים אינסטרומנטליים עם שמות כמו "האורגן הפרוע ביותר בעיר" (1965) ו"האורגן המרגש ביותר אי פעם" (1966).


הוא עבד בלהקת הבית של תוכנית הפופ הטלוויזיונית "שינדיג", ואז הצטרף ללהקתו של ריי צ'ארלס למשך שלוש שנים. הוא הופיע באולם "רויאל פסטיבל הול" וג'ורג' האריסון, שהיה בקהל, זיהה אותו מיד. לאחר מכן נשלחה הודעה אל מאחורי הקלעים שהזמינה את פרסטון לבניין חברת APPLE לומר שלום. הוא הגיע למחרת ומצא את חברי הביטלס בצילומים לפרויקט בשם GET BACK.


האריסון הזמין את פרסטון בגלל סיבה נוספת מעבר לאמירת שלום. הוא היה זקוק למישהו שיאזן את המצב הרעוע ששרר אז בין חברי הלהקה. פרסטון העניק מנגינתו המשובחת וג'ון לנון רצה מיד לצרפו כחבר בביטלס. פול מקרטני התנגד נחרצות.


היה זה בתחילת 1969. "זה היה מאבק בשבילם", אמר פרסטון ב-2001. "הם היו די מיואשים. הם איבדו את השמחה לעשות הכל". בתקליטון GET BACK הוא היה המוזיקאי החיצוני הראשון שקיבל קרדיט מלא על העטיפה לצד הביטלס.


(העבודה של פרסטון עם הביטלס, כולל פרטי מידע נדירים, מפורטת בספרי השלישי, "ביטלמאניה!").


לאות תודה על עזרתו בפרויקט, החליטו חברי הביטלס להחתימו לחברת התקליטים שלהם, APPLE, תוך שהם מתירים את החוזה שלו בחברת תקליטים אחרת. ב'אפל' הוא הקליט שם שני אלבומים שהופקו על ידי האריסון. האלבום הראשון נקרא THAT'S THE WAY GOD PLANNED IT וזו הייתה הפעם הראשונה שפרסטון קיבל הזדמנות לשיר שירים שכתב.


האריסון אף הביא איתו חברים טובים לעזרה בהקלטת האלבום. ביניהם היו אריק קלפטון, קית' ריצ'ארדס וג'ינג'ר בייקר. פרסטון היה המום מכל המוסיקאים שהיו שם מסביבו ובאו להקליט עבורו. התוצאה באה בצורת התקליט THAT'S THE WAY GOD PLANNED IT שיצא בשנת 1969 ומכיל רגעים מוזיקליים נהדרים, כשהבולט מכולם הוא שיר הנושא, שמופק ומבוצע כהלכה, שנשמע כאילו נרקח בתוך כנסיה גדולה, עם אורגן ההאמונד שמנוגן בידיו האדירות של מיסטר פרסטון. וכמובן לא אוכל שלא להזכיר את הביצוע המחשמל שעשה פרסטון לשיר הזה בקונצרט לבנגלה דש, אחד משיאי המוזיקה הגדולים שלו בפרט ושל חברת 'אפל' בכלל.


פרסטון: "כל מה שקרה לי היה כמו שאלוהים תכנן את זה, כי מעולם לא עשיתי אודישנים, מעולם לא עבדתי בעבודה אחרת חוץ ממוסיקה ואנשים היו קוראים לי לנגן איתם. אני אף פעם לא אוהב להתחנן או לשאול ואני מרגיש שזו הייתה ברכה. וזו הדרך בה אלוהים תכנן זאת".


האלבום השני שהקליט פרסטון לחברת אפל נקרא ENCOURAGING WORDS. הוא יצא בשנת 1970 והכיל את הגרסה המוקלטת הראשונה לשיר של האריסון שנקרא MY SWEET LORD. האריסון יקליט את זה בעצמו רק ארבעה חודשים לאחר מכן.


הקריירה של מר פרסטון פרחה בתחילת שנות השבעים, כאשר היו לו את הלהיטים הגדולים שלו. אם זה להיטים אינסטרומנטליים כמו OUTA-SPACE או להיטי פופ כמו NOTHING FROM NOTHING ו- WILL IT GO ROUND IN CIRCLES.


הוא עבד באולפן עם הרולינג סטונס באלבומי שהסבנטיז שלהם וגם הופיע איתם. הוא גם התארח באלבום של סליי והפאמילי סטון (THERE'S A RIOT GOIN' ON) והיה נדמה שהקריירה שלו לא יכולה להיכשל.


הוא היה אורח מוזיקלי בתכנית "סאטרדיי נייט לייב", שרק החלה להיות מוקרנת בשנת 1975. הוא הופיע בסרט (הבאמת זניח) על מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פפר, שיצא בשנת 1978. שם הוא שיחק בתפקיד הסמל פפר. הוא גם כתב את הלהיט המרגש YOU ARE SO BEAUTIFUL. בהמשך יעניק לו ג'ו קוקר חותמת אלמותית.


הוא המשיך לעבוד כנגן באולפן והכין אלבומי סולו במהלך שנות השמונים, והוא הופיע עם להקת האול-סטאר של רינגו סטאר, בשנת 1989. אך בעיית סמים הדביקה אותו בשנת 1992, והוא הואשם בתקיפה ובאחזקת קוקאין ובילה תשעה חודשים במרכז לגמילה מסמים. "רציתי לשמור על הריגוש שהרגשתי על הבמה", הודה פרסטון בראיון. "אחרי שההמונים הלכו הביתה, נשארתי לבד. במיוחד כשהייתי בסיבובי הופעות ולא היה שם אף אחד בשבילי".


הוא עשה אלבומי גוספל במהלך שנות התשעים, אך בשנת 1997 הוא נידון לשלוש שנות מאסר בגין הפרת מאסר על תנאי, ובשנת 1998 הודה באשמה להונאות ביטוח.


לאחר ששוחרר מהכלא, הוא התקבל בברכה כמוזיקאי. הוא הופיע בסרט "האחים בלוז 2000" והופיע בקונצרט לזכרו של האריסון בשנת 2002, שהיה מחווה שארגן אריק קלפטון שנה לאחר מותו של האריסון. סולו ההאמונד שלו בשיר ISN'T IT A PITY הוא אחד משיאי אותו מופע. הוא ניגן מאז עם אמנים נוספים וגם הופיע בגמר העונה של "אמריקן איידול" בשנת 2005. עבודת האולפן האחרונה שלו הייתה באוקטובר 2006, לאלבום של סאם מור (שהיה מחצית הצמד סאם ודייב).


פרסטון מת לאחר שהיה שרוי בתרדמת מאז נובמבר 2005, כך סיפר המנהל שלו, ג'ויס מור. הוא נכנס מרצון למרפאה לשיקום מסמים במאליבו, קליפורניה, וסבל שם מדלקת בקרום הלב, מה שהוביל לכשל נשימתי שהותיר אותו בתרדמת.


"כשאתה עושה את זה, אתה רק מנסה לעשות את הטוב ביותר שאתה יכול", אמר פרסטון בשנת 2001. "אתה לא יודע אם אתה עושה משהו חשוב, והאם זה יגרום להיסטוריה. אבל זה שאתה מסוגל לעשות את זה, ולשאוף לעשות את הטוב ביותר שאתה יכול - זה ההישג".


ב-6 ביוני בשנת 1971 הצטרפו ג'ון לנון ויוקו אונו על הבמה לפרנק זאפה ולהקתו. זה קרה בפילמור איסט בניו יורק.


הניצוץ למפגש זה קרה בעת ראיון שנערך עם ג'ון ויוקו, בתחנת הרדיו WPLJ, עם הווארד סמית'. המנחה היה אמור לראיין בהמשך את פרנק זאפה ושאל את לנון אם ברצונו לבוא עמו למקום בו זאפה זוהה. לנון הסכים. בשנת 1984 סיפר זאפה: "עיתונאי אחד דפק בדלת החדר שלי עם מכשיר הקלטה בידו. אז הוא גם אמר לי שברצונו להכיר לי את ג'ון לנון. הוא חשב שאפול לרצפה מהתרגשות. אמרתי בסדר והכנסתי אותם פנימה".


לנון, ששמע רבות על הופעותיו המוזרות של זאפה, ציפה למצוא מולו איש מטורף עם המון בחורות עירומות מסביבו. במקום זה הוא מצא מלחין רציני שיודע היטב מה הוא רוצה מוזיקלית ובעל שליטה מלאה בעצמו וסביבתו. "אינך מכוער כמו שציפיתי שתהיה", אמר לנון. זאפה: "הבנתי שיש לו חוש הומור טוב והזמנתי אותו להגיע איתי להופעה שלי בפילמור איסט".


משם יצאה כל החבורה לכיוון אולם הפילמור. שם, מאחורי הקלעים, חיברו זאפה ולנון את הגיטרות שהיו עליהם למגברים שהוצבו שם ופצחו בג'אם של שירי רוק'נ'רול ישנים מבית היוצר של צ'אק ברי ובו דידלי. אחרי כן הם עברו לג'אם מאולתר עם יוקו אונו, שנשענה על שולחן האיפור ופצחה בקולות מוזרים משלה.


כשהתחילה ההופעה של זאפה, נעמד לנון ליד קונסולת המיקסר של המקום. הוא צפה בזאפה ולהקת MOTHERS OF INVENTION המחודשת שלו, עם מופע ההומור הרוקי שלהם.


במהלך ההופעה ניגן זאפה כמה תיבות מאולתרות של שירי ביטלס. זאת על מנת לרמוז על הדבר שעומד להגיע. בכל פעם שזאפה פצח ברמיזה על הביטלס, הקהל הגיב בהתלהבות. הדבר עודד מאד את לנון שעמד מהצד מבלי שהבחינו בו. המופע עמד לקראת סיום והקהל צעק להדרן. ואז עלו ג'ון ויוקו לבמה ללא התרעה מוקדמת. עברו כמה שניות שלא נרשם זיהוי בקהל ואז בבת אחת פרץ כל הקהל בתשואות אדירות של הכרה.


כל אלו שהתחילו לפסוע לכיוון היציאה בחשבם שההופעה נגמרה מיהרו לחזור על עקבותיהם למשמע השאגות. לנון ניגש למיקרופון ואמר: "הנה לכם שיר שלא שרתי מאז שהופעתי איתו במועדון CAVERN הלונדוני". ואז החל לשיר שיר בשם YOU KNOW I LOVE YOU BABY בסגנון בלוז.


יוקו צרחה בין השורות שלנון שר. זאפה מצידו החל לנצח בצורתו הייחודית על הלהקה. מאותו רגע החלה להיווצר סוג של מוזיקה במשך 40 דקות ללא הפסקה. לנון לעס בפיו את המסטיק הנצחי שלו ונראה שהוא עושה חיים על הבמה. ואז זאפה ניגש ללנון ולימד אותו במהירות את תנועות הניצוח שלו. לנון התלהב ולקח את הניצוח לידיו. כל תנועה שאילתר בידיו קיבלה תגובה מוזיקלית מדויקת מהלהקה של זאפה. ואז יוקו העלתה לבמה שק גדול, נכנסה לתוכו עם מיקרופון והמשיכה להשתנק בתוכו. זאפה אמר 'לילה טוב' והשאיר את ג'ון ויוקו לבדם על הבמה.


לנון לקח את העניינים לידיו והמשיך להפיק מהגיטרה שלו צלילי פידבק מחרישי אוזניים עם הצבתה מול המגבר שלו. אחרי האירוע הזה נאלצו ג'ון ויוקו להמתין בחדר ההלבשה של האולם עד כחמש לפנות בוקר, אך הכיף של לנון וזאפה נגמר מהר מאד לאחר מכן, כשלנון ויוקו אונו, שקיבלו מזאפה את ההקלטה של הג'אם המשותף לשימוש אישי, כללו חלקים ממנה באלבומם הכפול SOME TIME IN NEW YORK CITY. זאפה כעס מאד על הצעד הזה. מה גם שלנון לא טרח לתת לו קרדיט של הלחנה במוזיקה שהוקלטה באותו ערב.


ב-6 ביוני בשנת 1970 יצא האלבום השלישי (והכפול) של להקת סופט מאשין, שנקרא THIRD.


מדובר בתקליט רוק מתקדם מיוחד וחשוב בזרם הרוק המתקדם הבריטי. בואו לגלות עליו במאמר בבלוג מוסיקה זה, כאן:



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


Comentários


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page