רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "פעם רציתי לבדוק תגובת אנשים ונכנסתי עירום לגמרי למסעדה בברלין. מסתבר שכשיש לך מבטא סקוטי ואתה גדול בממדי גופך, אתה יכול להיחלץ ממצבים כאלו" (פיש, הזמר של להקת מאריליון, לעיתון NME, שנת 1985)

סקנדל מלכותי! ב-7 ביוני 1977, יומיים בלבד אחרי שצי יובל הכסף המפואר של המלכה אליזבת השנייה חגג 25 שנות מלוכה בהוד והדר על נהר התמזה, חבורת פאנקיסטים חצופה החליטה לערוך מסיבה משלה. זה לא היה אירוע חגיגי, זו הייתה הכרזת מלחמה. התאריך והמיקום לא נבחרו במקרה: זה היה יום חג לאומי בבריטניה, והמסלול שתוכנן על הנהר נועד לחקות בלעג מוחלט את המסע המלכותי הרשמי של המלכה שהתקיים קודם לכן.

חברי להקת הסקס פיסטולס שכרו את ספינת QUEEN ELIZABETH, העמיסו עליה חברים, עיתונאים וצלמים, והפליגו באותו מסלול בדיוק כדי לעשות דבר אחד: לצחוק לממסד כולו בפרצוף. את ההפלגה ארגן ריצ'רד ברנסון, הבוס הצעיר והפרוע של חברת התקליטים שלהם, וירג'ין, שפיזר הזמנות סודיות לחלוטין לאנשי תקשורת נבחרים תחת הכותרת "מסיבה על הנהר". בהזמנה נכתב במפורש: "כדי לעלות לסיפון, עליכם להציג את ההזמנה הזו וחובה לשמור על סודיות בדבר". עבור ברנסון והלהקה, זה היה מהלך של "הכל או כלום". רק חודשים ספורים קודם לכן, הפיסטולס נזרקו בבושת פנים משתי חברות תקליטים ענקיות (EMI ו-A&M Records) שפחדו מהתדמית ההרסנית שלהם. וירג'ין הייתה חבל ההצלה האחרון שלהם, וברנסון שילם מכיסו כדי לייצר את רעידת האדמה התקשורתית הזו.

כל זה התרחש על רקע בריטניה קורסת. המצב הכלכלי היה בשפל עם אינפלציה דוהרת ושכר ממוצע ברצפה. שביתות ענק שיתקו את המדינה, ובראשן שביתת פועלי הזבל שהפכה את רחובות לונדון לפח אשפה מצחין. הפוליטיקאים נשמעו כמו תקליט שבור והתחושה הכללית באוויר הייתה של אפוקליפסה בריטית. הניגוד הקיצוני בין עוני הרחובות לבין מיליוני הליש"ט שנשפכו מקופת המדינה על חגיגות היובל, רק ליבה את זעמם של צעירי מעמד הפועלים והפך את הפאנק מסתם ז'אנר מוזיקלי רועש לתנועת מחאה פוליטית של ממש.

לתוך הוואקום הזה נכנסו הסקס פיסטולס. הם לא רצו סתם להופיע, הם רצו ליצור כאוס מוחלט. התוכנית הייתה לכנס חבורה של צעירים, להשקות אותם עד אובדן חושים ולתת להם להתפרק לצלילי הפאנק. מסיבה שיכורה, מכוערת, מבולגנת ובעיקר – אמיתית. תמונת מראה לחגיגות המלוקקות והמנותקות של בית המלוכה.

אבל עוד לפני שהתו הראשון נוגן, העסק התחיל לחרוק. זמר הלהקה, ג'וני "רוטן" לידון, התהלך על הסיפון עם פרצוף חמוץ. במקום חברים וקהל מעריצים אמיתי, הוא ראה בעיקר אנשי תקשורת בחליפות וצלמים שחיפשו את התמונה הבאה. "הרגשתי שאני מופיע מול קהל של מתחזים", התלונן לימים. כל האירוע הרגיש לו כמו תעלול יחצ"ני זול במקום הצהרה אותנטית. והאמת היא שרוטן לא טעה. המוח מאחורי הפרובוקציה לא היה בהכרח חברי הלהקה, אלא מנהלם המניפולטיבי, מלקולם מקלארן, שראה באירוע הזדמנות פז למשוך את אש המשטרה והכותרות הראשיות בעיתוני הבוקר.

כשהספינה חלפה ליד בניין הפרלמנט הבריטי, הלהקה פתחה בנגינת המנון הפאנק הלא-רשמי שלה, ANARCHY IN THE UK, בעוצמה מחרישת אוזניים. הם המשיכו וניגנו את GOD SAVE THE QUEEN ממש מול ארמון וסטמינסטר, כשהמילים מהדהדות על פני המים לעבר סמלי השלטון. הברמנים, שלא עודכנו מראש על אופי האירוע, נאבקו בקושי מול עשרות פיות צמאים שדרשו עוד ועוד אלכוהול. האווירה התחממה במהירות. צלם צרפתי נמרץ מדי, שניסה לדחוף את דרכו לקדמת הבמה, הצית קטטה המונית. מנהל הספינה, שהבין באיחור עם מי יש לו עסק, הזעיק בבהלה את המשטרה.

סירות משטרה הקיפו את ה-QUEEN ELIZABETH והאירוע הפך ממופע פאנק למבצע מעצרים. מספר אנשים, כולל מנהל הלהקה, מלקולם מקלארן, נעצרו במקום. התמונות של מקלארן מוכנס לניידת המשטרתית כשפניו מעוותות בזעם הפכו לאייקוניות – והעניקו לו בדיוק את יחסי הציבור שחיפש. למרבה האירוניה, כל זה קרה בזמן שהסינגל מעורר המחלוקת של הלהקה, GOD SAVE THE QUEEN, נאסר להשמעה ב-BBC אך עדיין טיפס במצעדי המכירות. עטיפת הסינגל, שעיצב האמן ג'יימי ריד ובה הופיעה המלכה עם סיכת ביטחון תקועה בשפתיה, הפכה לסמל המרד. רבים טוענים עד היום שהשיר הגיע למקום הראשון אך הצמרת הממלכתית דאגה "לסדר" את המצעד כדי למנוע את המבוכה בשבוע חגיגות היובל. כדי לא להציג את הלהקה המוקצית בפסגה, ה-BBC פרסם את מצעד הפזמונים כשמשבצת המקום הראשון נותרה פשוט ריקה, והתואר הוענק בסופו של דבר לשיר הרומנטי והבטוח של רוד סטיוארט, I DON'T WANT TO TALK ABOUT IT.

מיכאל רורברגר, שעבד אז כעיתונאי עצמאי והיה על הסיפון, סיפר לי אפיזודה קטנה ומשעשעת מלב המהומה: "הייתי עסוק בלצלם את ג'וני רוטן בפעולה", הוא מספר, "ופתאום סיד וישס ניגש אלי, טפח לי על הכתף ואמר במבטא כבד, I'M ALSO IN THE BAND. נו, אז צילמתי גם אותו". מבחינתו של וישס, גם באמצע אנרכיה מוחלטת, הכי חשוב זה לצאת טוב בתמונה. הפאנץ' האמיתי פה הוא שוישס צורף ללהקה רק חודשים ספורים קודם לכן (במקום נגן הבס המקורי גלן מטלוק), בעיקר בזכות המראה הפאנקיסטי הקיצוני שלו וגישתו ההרסנית – למרות שבאותו זמן הוא בקושי ידע לנגן על גיטרת הבס שלו, שאפילו לא תמיד הייתה מחוברת למגבר בהופעות. עבורו, ההפלגה הייתה אחת ההזדמנויות הראשונות "להוכיח" את מעמדו ככוכב רוק רשמי.

הסטונס בתקליטון בכורה. ב-7 ביוני בשנת 1963 הייתה לונדון סוערת. הביטלס כבר כבשו כל פינה, אבל באוויר התגלגלה הבטחה למשהו אחר, משהו גס ומחוספס יותר. ביום הזה בדיוק, חבורת צעירים אחרת שחררה את תקליטון הבכורה שלה והניחה את האבן הראשונה בדרך שתשנה את פני המוזיקה. קבלו את הרולינג סטונס.

באותם ימים, הלהקה הופיעה בעיקר במועדון ה"קרודדי" בריצ'מונד, שם צברה קהל מעריצים נאמן שהתמכר לאנרגיה הפרועה שלהם. בריאן ג'ונס, שהיה אז המנהיג הבלתי מעורער של ההרכב, חלם על להקת בלוז אקוסטית וטהורה, אך המציאות הכתיבה מסלול מסחרי יותר.

זה קרה ב-7 ביוני 1963. על מדפי החנויות נחת תקליטון הבכורה של הלהקה, עם גרסת כיסוי קופצנית לשיר COME ON של גיבור הגיטרה האמריקני, צ'אק ברי. הבחירה בשיר זה נבעה בעיקר מכך שהיה לו קצב מהיר ופוטנציאל להיות להיט מסחרי, למרות שהמקור של ברי מעולם לא זכה להצלחה גדולה. השיר הקצרצר, שאורכו דקה וארבעים ושמונה שניות בלבד, טיפס בסופו של דבר למקום ה-21 במצעד הבריטי – פתיחה לא רעה בכלל לחבורה אלמונית. באופן אירוני, למרות שמדובר בלהקת גיטרות מובהקת שקמה על ברכי הבלוז, אין בשיר הזה סולו גיטרה כלל. במקום זאת, בריאן ג'ונס תורם סולו מפוחית קצר וקולות רקע בולטים שמלווים את שירתו של מיק ג'אגר.

אבל מאחורי הקלעים, הדרמה חגגה. ההקלטות, שנערכו כחודש קודם לכן, ב-10 במאי באולפני אולימפיק בלונדון, היו מלוות בכאב ראש לא קטן. החבר'ה התקשו לבחור את השירים שיציגו אותם לעולם. לבסוף, נפלה ההחלטה: בצד אחד, השיר של צ'אק ברי, ובצד השני, כמחווה לשורשי הבלוז העמוקים שלהם, השיר I WANT TO BE LOVED של בלוזיסט אחר משיקגו, מאדי ווטרס. המחווה לווטרס הייתה טבעית והכרחית, שכן הלהקה שאלה את שמה מאחד משיריו המפורסמים ביותר, "Rollin' Stone", וכך סגרה מעגל עם האיש שהעניק לה את זהותה.

ביל ווימן, בסיסט הלהקה המופנם, סיפר לימים על התהליך: "עבדנו קשה כדי לקחת את השיר של צ'אק ברי ולתת לו את הטוויסט שלנו". אבל רגע השיא של חוסר הניסיון הגיע בסוף ההקלטה. ווימן נזכר: "טכנאי הסאונד פנה למנהל הטרי שלנו, אנדרו לוג אולדהאם, ושאל אם הוא רוצה לעשות מיקס לשירים. אנדרו, שהיה אז רק בן 19 וידע על מיקסים בערך כמו שהוא ידע על אסטרופיזיקה, פשוט משך בכתפיו ואמר לטכנאי 'תעשה מה שנראה לך'". אותו טכנאי צעיר היה רוג'ר סאבאג', שעשה כמיטב יכולתו, אך התוצאה הסופית יצאה מלוטשת מדי ולא הצליחה ללכוד את החספוס שאפיין את הופעותיהם החיות באותה תקופה.

ההתנהלות החובבנית לא נגמרה שם. חברת התקליטים DECCA, שרק שנה קודם לכן ביצעה את אחת הטעויות הגדולות בתולדות המוזיקה כשדחתה את הביטלס, לא מיהרה לפתוח את הארנק. (למעשה, מי שהמליץ לראש מחלקת האמנים של דקה, דיק רואו, להחתים את הסטונס כדי לכפר על אותה טעות היסטורית היה לא אחר מג'ורג' האריסון, גיטריסט הביטלס).

החברה סיפקה ללהקה ארבעה עותקים בלבד של התקליטון. כן, ארבעה! מכיוון שהלהקה מנתה חמישה חברים ומנהל, הם נאלצו לגשת לחנות התקליטים הקרובה ולקנות עותקים נוספים מכספם הפרטי. כדי לעזור לשיר לדלג במעלה המצעדים, אולדהאם המנהל השתמש בטריק שיווקי ערמומי: הוא שלח את חברי מועדון המעריצים של הלהקה לרכוש את התקליטון ספציפית בחנויות שנתוני המכירות שלהן נדגמו למצעד הרשמי.

אבל הטוויסט הגדול ביותר בעלילה הגיע שלושה שבועות בלבד לאחר יציאת התקליטון. הלהקה הגיעה למסקנה שהיא פשוט לא אוהבת את התוצאה. החברים הרגישו שהסאונד נקי ופופי מדי, והחליטו במחטף להסיר את שני השירים מרשימת השירים בהופעות החיות. אולדהאם, המנהל הצעיר והנמרץ, ממש לא אהב את זה. הוא הבין שהם צריכים להיט כדי לפרוץ לתודעה ולהתארח בתוכניות טלוויזיה, והוויכוח הצית ריב גדול בינו לבין חברי הלהקה העיקשים.

בסופו של דבר הלהקה נאלצה להתפשר והופיעה עם השיר בבכורה הטלוויזיונית שלה בתוכנית THANK YOUR LUCKY STARS. למרבה האירוניה של ההיסטוריה, בהופעה זו הם אולצו ללבוש חליפות משובצות תואמות – מראה מוקפד שעמד בניגוד מוחלט לתדמית הפרועה והמרדנית שאולדהאם עצמו יטפח בהמשך כקונטרה לביטלס.

יום לאחר צאת התקליטון, מבקר המוזיקה של הרקורד מירור היטיב לתמצת את המצב: "זה טוב, קליט, בועט ומסחרי". אך מיד הוסיף הסתייגות שהדהדה את תחושות הלהקה: "אבל זה לא הצליל שחובבי הרית'ם אנד בלוז האדוקים מחכים לשמוע מהלהקה". הם צדקו, אבל גם טעו. זה אולי לא היה הסאונד שהם חלמו עליו, אבל זה היה הניצוץ שהצית את המדורה הגדולה ביותר ברוק'נ'רול.

שאגת האריות שנמחקה! ב-7 ביוני בשנת 1969 הופיעה להקת הקצב הישראלית, האריות, בתוכנית הטלוויזיה הבריטית COLOUR ME POP. מאז ומזה המון שנים לא נמצא ההקלטה של תוכנית זו ונראה כי הדבר נמחק על ידי רשת הטלוויזיה הבריטית.

אי שם בארכיונים האפלים והמאובקים של ה-BBC, או ליתר דיוק, במקום בו הם היו אמורים להיות, מסתתר סיפור מדהים על צומת תרבותי חד פעמי. זהו סיפור על להקת רוק ישראלית נועזת, תוכנית טלוויזיה שהקדימה את זמנה, והחלטה אומללה אחת ששלחה פיסת היסטוריה מוזיקלית לפח האשפה.

בואו נחזור לרגע לסוף שנות השישים. לונדון סוערת תרבותית והטלוויזיה עדיין מנסה להדביק את הקצב. בין שלל החידושים, ערוץ ה-BBC2 משיק פלא טכנולוגי: שידורי צבע. וכדי להשוויץ בשריר החדש, נולדה COLOUR ME POP, תוכנית ששודרה בין 1968 ל-1969 והייתה לא פחות ממהפכה.

בניגוד ל-TOP OF THE POPS המהוקצעת שהתמקדה בלהיטי מצעדים, COLOUR ME POP הייתה חיית פרא. היא נתנה לכל אמן חצי שעה שלמה לעצמו, מה שאפשר להם לבצע קטעים מהתקליטים החדשים שלהם, לאלתר, ובעצם להיות עצמם. זה היה חלון ראווה מהפנט לעידן התקליטים, בו היצירה השלמה הייתה חשובה יותר מהסינגל הבודד. הבמאי, סטיב טרנר, שהודה באוזני כל שהוא בכלל איש של מוזיקה קלאסית, ניגש לסצנת הפופ בראש פתוח לחלוטין, מה שהוביל לליינאפ אקלקטי ומסעיר. על המסך הקטן, שעלותו למשק בית ממוצע עמדה על 300 לירות שטרלינג (סכום עתק דאז), הופיעו שמות כמו הקינקס, המודי בלוז, THE MOVE, THE SMALL FACES ועוד.

התוכנית הייתה הצלחה מסחררת. בסקר הקוראים של המגזין מלודי מייקר בספטמבר 1969, היא זכתה בתואר "תוכנית הטלוויזיה הטובה ביותר", כשהיא עוקפת את TOP OF THE POPS. למרות זאת, באופן תמוה, היא בוטלה זמן קצר לאחר מכן.

ובתוך כל ההתרחשות הזו, נכנסת לתמונה נציגות ישראלית גאה: להקת "אריות יהודה", או כפי שהכרנו אותם כאן, "האריות". בחוד החנית היו האחים המייסדים שוקי וחיימון אלגרנטי ולצדם דני שושן בבס, משה בויאנג'ו בתופים ודייב ווטס (לשעבר חבר להקת הטורנדוס) באורגן. הרכב שלא פחד אז לחלום בגדול. הם הופיעו במועדונים ברחבי לונדון, תפסו את האוזן של חברת התקליטים FONTANA והוציאו תחתיה תקליטון בשם "אהבתנו היא דבר צומח". אך למרות הרצון הטוב - השיר לא נכנס למצעד הבריטי. עדיין, האריות שלנו הצליחו להיכנס לצילומי תוכנית כה חשובה אז.

אז במוצאי שבת, ה-7 ביוני 1969, בין השעות 23:05 ל-23:35, שודר הפרק עם להקת "אריות יהודה" על הבמה המצולמת של COLOUR ME POP. במשך חצי שעה, הם הציגו (עם פלייבק) לקהל הבריטי את הסאונד הייחודי שלהם, כשברקע גם נראות תמונות של נופי ארצנו. זה היה רגע שיא בקריירה שלהם, ההזדמנות הגדולה להפוך משם מוכר בישראל לשם דבר באירופה. וזהו. שם הסיפור נגמר. כי הפרק הזה, יחד עם רוב 53 הפרקים של התוכנית, פשוט נמחק.

איך ייתכן שתוכנית פורצת דרך, שנועדה לחגוג את טכנולוגיית הצבע, נמחקה כמעט לחלוטין? התשובה, כמה שזה אבסורדי, היא כסף ומקום. בשנות ה-60 וה-70 סלילי וידאו היו יקרים להחריד וגם תפסו המון מקום אחסון. ב-BBC, כמו בגופי שידור אחרים, פשוט לא ראו ערך בשימור תוכניות ישנות. המדיניות הייתה למחוק את הסלילים ולהשתמש בהם מחדש להפקות חדשות.

אז כן, ההקלטות הצבעוניות והיקרות ששימשו לתיעוד "אריות יהודה" נמחקו ככל הנראה כדי לפנות מקום לתוכנית אחרת. מאות פרקים של סדרות כמו DOCTOR WHO ו-TOP OF THE POPS סבלו מגורל דומה. פיסות היסטוריה שלמות נזרקו לפח מתוך חשיבה קצרת טווח.

באופן טרגי, מההופעה של "אריות יהודה" לא שרד דבר. לא תמונה, לא קטע וידאו. שום זכר. מתוך כל הסדרה, שרדו בשלמותם רק פרקים בודדים, ביניהם אלו של המודי בלוז, THE MOVE ו-SMALL FACES, בונזו דוג דו דה באנד, או הקלטה באיכות גרועה של הופעה של להקת THE NICE. פה ושם גם יש הקלטות אודיו, באיכות גרועה, של אמנים כמו להקת FREE או להקת FAMILY. אבל זה פחות או יותר מה שיש. העובדה ששמה של הלהקה הישראלית נעדר מכל רשימות השימור הללו הופכת את האובדן לצורב במיוחד. הסיכוי למצוא את הפרק של "אריות יהודה" קלוש עד לא קיים.

את סיפורה השלם של להקת האריות, כולל המון פרטי מידע נדירים מאז שנחשפים לראשונה, תמצאו בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967".

להקת המי פולשת למתחם האופרה. ב-7 ביוני 1970, להקת המי עשתה היסטוריה כשהפכה לחבורת הרוק הראשונה והאחרונה שפלשה למבצר התרבותי של ניו יורק, בניין המטרופוליטן אופרה היוקרתי, והשאירה את הקהל פעור פה. זו הייתה הפלישה הבריטית לאופרה: היום שבו להקת המי פירקה את הבית בניו יורק. האישור להכניס להקת רוק למוסד כה שמרני לא ניתן בקלות. סר רודולף בינג, המנהל הכללי של המטרופוליטן אופרה דאז, אישר את המופע בעיקר מסיבות כלכליות, במטרה למשוך קהל צעיר לאולם היוקרתי שסבל באותה תקופה מקשיים פיננסיים ניכרים.

זה לא היה עוד ערב שגרתי בעולם המוזיקה. על הבמה המכובדת, שרגילה לקולות מעולם האופרה, התייצבו ארבעה בריטים קולניים במיוחד ואיתם דמות חמישית, מסתורית ושקטה. הגיטריסט והמוח היצירתי פיט טאונסנד, הסולן הכריזמטי רוג'ר דאלטרי, הבסיסט השקט והווירטואוז ג'ון אנטוויסל, והמתופף הפרוע קית' מון, שהביאו איתם את "טומי" – גיבור אופרת הרוק פורצת הדרך שלהם, דמות של נער חירש, עיוור ואילם שהפך לגורו. האלבום TOMMY, שיצא שנה קודם לכן במאי 1969, נחשב לאבן דרך תרבותית. הוא לקח את הרוק למחוזות מורכבים של עלילה רציפה, וסלל את הדרך לאלבומי קונספט גרנדיוזיים של להקות ענק אחרות כמו פינק פלויד וקווין.

כמו בכל הופעה שלהם באותה תקופה, המופע התחלק לשניים. החצי הראשון הוקדש כולו ליצירת המופת מהאלבום TOMMY. הקהל נשאב למסע המוזיקלי המהפנט, סיפור על טראומה, התעללות וגאולה, שהפך את הלהקה לאחד ההרכבים החשובים בעולם. באותו ערב בניו יורק, טומי לא היה רק סיפור, הוא היה הכרזת ניצחון של הרוק. הדיסוננס באותו ערב היה פשוט בלתי נתפס: תקרות הזהב, מושבי הקטיפה האדומה ונברשות הקריסטל של המטרופוליטן רעדו מעוצמת הווליום המחרישה של מגברי ה-HIWATT של טאונסנד והתיפוף האגרסיבי של מון. או כפי שניסח זאת טאונסנד מאוחר יותר בפיוטיות האופיינית לו: "היה לנו חירבון מוצלח ביותר באסלה של ניו יורק", כשהוא מתכוון לכך שהם כבשו בהצלחה את אחד ממעוזי התרבות הגבוהה והשאירו בו את חותמם.

ההיסטריה סביב האירוע הייתה עצומה. הלהקה קיימה באותו היום שני מופעים, אחד אחרי השני, בפני 8,000 צופים נלהבים. התור לקופות השתרך לאורך רחובות שלמים, וכל הכרטיסים אזלו תוך שמונה שעות בלבד, מה שהכניס לקופת הלהקה סכום פנומנלי לאותה תקופה של 55,000 דולר. כדי להבין את גודל ההישג הכלכלי, כדאי לזכור שמחירי הכרטיסים נעו בין 4 ל-7.50 דולר בלבד (מחיר זעום במונחים של היום). מחוץ למרכז לינקולן, משטרת ניו יורק נאלצה להציב מחסומים כדי לשלוט באלפי המעריצים שהגיעו ללא כרטיס בתקווה להשתחל פנימה.

ההחלטה להופיע במקום כל כך לא צפוי נבעה גם מהרצון של הלהקה להתרחק מהיצירה שדבקה בה. קית' מון, בהומור האופייני לו, התלוצץ באותם ימים: "אנחנו מנסים לרדת מהאופרה הזו, למרות שכבר אמרנו זאת בעבר. הבעיה היא שאם נוריד את האופרה מההופעה שלנו, נישאר עם שני שירים בלבד". זו הייתה כמובן בדיחה; החלק השני של ההופעה היה מפוצץ בלהיטים כמו SUBSTITUTE, MY GENERATION ו-I CAN’T EXPLAIN, אבל הבדיחה הדגישה עד כמה טומי הפך למרכזי בזהות של הלהקה. למעשה, חברי הלהקה (ובמיוחד דאלטרי וטאונסנד) חשו באותה עת שהם הופכים לשבויים של יצירת המופת של עצמם. הם היו מותשים ורצו לחזור להיות להקת רוקנרול בועטת ומשוחררת.

עיתון הניו יורק טיימס לא נשאר אדיש והקדיש עמוד שלם לסיקור האירוע, שנכתב על ידי מבקר המוזיקה דון הקמן. הוא ציין את האירוניה המושלמת שבהכנסת מרד הנעורים המחוספס אל תוך מעוז הממסד היוקרתי. והתשואות בסוף כל מופע היו מחרישות אוזניים. אך כמו שקורה לעתים קרובות עם להקת המי, הדרמה האמיתית התרחשה בסוף. בתום המופע השני, הקהל המיוזע והנלהב סירב לעזוב ודרש הדרן נוסף. פיט טאונסנד המותש ניגש למיקרופון והודיע בקול צרוד שהוא עייף מדי אחרי שתי הופעות אינטנסיביות ביום אחד. הקהל לא קיבל את התשובה והגיב בשריקות בוז צורמות. טאונסנד, שמעולם לא היה ידוע באיפוק שלו, התפוצץ. "אחרי שעתיים מזוינות שניגנו לכם, בוז בחזרה לכם!", הוא צרח למיקרופון, ובזעם אדיר השליך את מעמד המיקרופון שלו אל תוך הקהל וירד מהבמה בסערה. ההתפרצות האלימה הזו הזכירה לכולם שגם תחת קורת הגג המהודרת של האופרה, "המי" נשארו חבורת רוקרים בלתי ניתנים לאילוף, שדגלו ב"אמנות של הרס עצמי".

אותו ערב היה אמור להיות הפעם האחרונה שבה הלהקה מבצעת את האופרה על טומי במלואה, אך הגורל, וההצלחה, רצו אחרת. בשנת 1972 הם חזרו ליצירה בגרסה תזמורתית מפוארת, כשלצידם שורה ארוכה של אמנים מהשורה הראשונה. בהמשך, "טומי" אף זכה לעיבוד קולנועי פסיכדלי שובר קופות ב-1975 בבימויו של קן ראסל (עם הופעות אורח שלאריק קלפטון, אלטון ג'ון וטינה טרנר), ולמחזמר מצליח שגרף פרסי טוני בברודווי בשנות ה-90. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

גם זה קרה ב-7 ביוני - קופים, ריבים וגיבורי גיטרה. כן, זה יום עמוס אירועים בתולדות המוזיקה, שמוכיחים שגם המסעות המפוארים התחילו לפעמים בפאשלה צורמת, ושלפעמים כל מה שצריך זה להיות במסיבה הנכונה בזמן הנכון.

1964: כשהרולינג סטונס הובסו על ידי קופים

קשה להאמין, אבל גם לאחת הלהקות הגדולות בכל הזמנים היו ימים מביכים. ממש מביכים. זה קרה ב-6 ביוני 1964. בזמן שהביטלס כבר כבשו את אמריקה בסערה כמה חודשים קודם לכן, הסטונס עדיין נאבקו על הכרה מעבר לים ויצאו למסע כדי לקדם את הסינגל שלהם NOT FADE AWAY. על סיבובי ההופעות הראשון שלהם בארצות הברית, הגיעו הרולינג סטונס לסן אנטוניו, טקסס, וגילו שהקהל בארה"ב, איך לומר, לא ממש מתחבר. ההופעה התקיימה במסגרת "יריד הנוער של טקסס" באולם 'ג'ו פרימן קוליסאום'. הלהקה הבריטית, עם התדמית המרדנית וארוכת השיער, נחתה היישר לתוך מעוז שמרנות דרומי שבו צעירים עדיין הקפידו על תספורות קצרות בסגנון צבאי, וההלם התרבותי ניכר היטב באוויר.

המופע היה כישלון כל כך צורב, שרק כ-3,000 צופים הגיעו לאולם שיכול להכיל 20,000. הליין-אפ של אותו יריד היה תערובת ביזארית של מופעים, וכלל בין היתר תחרות יופי מקומית, זמרי קאנטרי, פעלולנים על טרמפולינות ומופעי בידור לכל המשפחה. העיתון הבריטי דיילי מירור מדווח בזמנו כי הקהל המקומי קיבל את הסטונס בקריאות בוז צורמות, ובמקום להדרן של הלהקה, דרש והעלה שוב לבמה... מופע קופים מאולפים שחימם אותם קודם לכן. מדובר היה באקט בידור שהיה פופולרי מאוד באותן שנים ונקרא "השימפנזים של המרקיז" – להקת שימפנזים מאולפת שנהגה לרכוב על אופניים קטנים, לנגן בכלים מזויפים ואף כיכבה בפרסומות טלוויזיה אמריקאיות באותה תקופה.

כן, קראתם נכון. קופים. שנים מאוחר יותר, הבסיסט ביל ויימן התייחס לאותו אירוע טראומטי באוטוביוגרפיה שלו וציין שהקופים זכו ליחס של כוכבי-על לעומתם. הוא אפילו סיפר שחברי הרולינג סטונס נאלצו להסתתר בחדרי ההלבשה מחשש שיוכו על ידי קאובויז מקומיים שלא העריכו את "הפלישה הבריטית". לסיום, צוטטה צעירה מקומית שאמרה: "כל מה שיש להם ואין ללהקות בית הספר שלנו זה הרבה שיער". אוי, הבושה.

1965: המסיבה שילדה את הגרייטפול דד

בצד השני של אמריקה, בקליפורניה שטופת השמש, התרחש אירוע מכונן. ב-7 ביוני, הגיע פיל לש, למסיבה בביתו של הסופר קן קיזי, דמות מפתח בתרבות הנגד. קיזי, שהיה מוכר כבר כמחבר רב-המכר "קן הקוקייה", הפך באותה תקופה את אחוזתו "לה הונדה" למרכז התכנסות עבור חבורת "התעלולנים העליזים" ולקרקע הפורייה ממנה יצמחו בהמשך "מבחני האסיד" המפורסמים. על הבמה המאולתרת הוא ראה שני חבר'ה צעירים, גרי גרסיה ובוב ויר, מנגנים עם להקתם דאז, THE WARLOCKS. ההרכב, שהשלים את שורותיו עם הקלידן רון "פיגפן" מק'רנן והמתופף ביל קרויצמן, הפיק סאונד מחושמל של פולק-רוק ובלוז.

חשוב לציין שלש כלל לא הגיע מזירת הרוק; הוא היה אז חצוצרן בעל רקע במוזיקה קלאסית ואוונגרדית, ואף למד הלחנה תחת המוזיקאי המודרניסטי הנודע לוצ'יאנו בריו. לש, התרשם עמוקות מהכימיה ביניהם, ניגש בסיום הנגינה לגרסיה והודיע ​​לו שהוא רוצה לנגן איתם. למרות שלש מעולם לא החזיק גיטרה בס לפני כן, גרסיה ענה לו בהתלהבות וקיבל אותו מיד לשורות הלהקה. זמן קצר לאחר מכן, הוא למד לנגן על הבס במיוחד עבור הלהקה, והשאר היסטוריה. הגישה הייחודית שלמעשה הביא איתו לש מהעולם הקלאסי – כזו שהפכה את הבס לכלי בעל קווים מלודיים (קונטרפונקט) במקום רק להיצמד לקצב הבסיסי – שינתה לחלוטין את הדינמיקה של ההרכב. כמה חודשים מאוחר יותר, כשהתגלה ששם הלהקה כבר תפוס, פתח גרסיה מילון באקראי ומצא את השם החדש שילווה אותם. החיבור הוליד את אחת הלהקות המשפיעות יותר ברוק האמריקאי, הגרייטפול דד.

1966: ג'ינג'ר בייקר פשוט לא יודע לשמור סוד

נדמה שהמתופף ג'ינג'ר בייקר מעולם לא שמע את המושג "לשמור בסוד". בעודו רוקם יחד עם הגיטריסט אריק קלפטון והבסיסט ג'ק ברוס את הקמתה של סופרגרופ חדשה (מהלך מפתיע לחלוטין באותם ימים, שכן בייקר וברוס נטרו טינה עמוקה זה לזה מתקופתם ב"ארגון של גרהאם בונד", שם בייקר אף איים על ברוס בסכין ודאג לסילוקו מההרכב. קלפטון הוא שהתעקש והתנה את המהלך בכך שברוס יהיה הבסיסט), הוא היה כל כך נלהב שהוא פשוט לא יכול היה להתאפק.

למרות הבקשות המפורשות של שותפיו החדשים לשמור על הפרויקט בשקט עד שהכל יהיה סגור (בעיקר מכיוון שקלפטון חיפש את העיתוי הנכון לעזיבה, ואילו ברוס בדיוק הצטרף ללהקתו של מנפרד מן), בייקר הרים טלפון לכתב מגזין המוזיקה של מלודי מייקר, כריס וולש, וסיפר לו הכל.

ארבעה ימים אחר כך, בגיליון שראה אור ב-11 ביוני, הידיעה התפרסמה בכותרת "הרכב סנציוני", ובישרה על הקמתה של CREAM. הבעיה? איש לא טרח לעדכן את ג'ון מאייאל, המנהיג של להקת הבלוזברייקרז שבה קלפטון היה עדיין חבר. העיתוי של ההדלפה היה מביך במיוחד: האלבום המשותף והפורץ-דרך של מאייאל וקלפטון, שזכה לימים לכינוי THE BEANO ALBUM, הוקלט רק שלושה חודשים קודם לכן וטרם יצא לחנויות (הוא שוחרר לבסוף בחודש יולי).

מאייאל גילה שנגן הגיטרה הכוכב שלו עוזב כשקרא על כך בעיתון, ויצא מכליו מזעם. עם זאת, הזעם הזה שירת היטב את ההיסטוריה של הרוק: כדי למלא את החלל העצום שהותיר קלפטון, מאייאל נאלץ לגייס במהירות מחליף אלמוני יחסית, מה שסלל את הדרך לפריצתו של ענק גיטרה בפני עצמו – פיטר גרין.

1968: הניצנים של להקת יס וצנזורה בשידור

באותו יום (ה-5 ביוני 1968), בשני מקומות שונים בבריטניה, נזרעו זרעים לעתיד. בקולג' דפטפורד (רייצ'ל מקמילן), התקיימה ההופעה הראשונה שבה שיתפו פעולה המתופף ביל ברופורד, הבסיסט כריס סקווייר והזמר ג'ון אנדרסון תחת השם המוזר MABEL GREER'S TOYSHOP. החיבור המיתולוגי קרה במהירות: אנדרסון, שעבד אז במועדון ה"לה שאס" בסוהו, הכיר את סקווייר רק חודש קודם לכן, ואילו ברופורד הצעיר הצטרף להרכב באותו השבוע ממש לאחר שענה למודעת דרושים בשבועון ה"מלודי מייקר". לצידם הופיע גם הגיטריסט פיטר בנקס, שיהיה זה שיציע בקרוב את השם החדש והקצר "יס". השכר, אגב, עמד על 11 פאונד בלבד לכל החבורה. הניצוץ היה שם, ומזה תצמח בקרוב ענקית הרוק המתקדם, להקת יס.

מצד שני, להקת מנפרד מאן נאלצה לחזור לאולפן ולהקליט מחדש את שירה MY NAME IS JACK – קאבר לשיר שנכתב במקור על ידי המפיק האמריקאי ג'ון סיימון עבור פסקול סרט בשם YOU ARE WHAT YOU EAT. למה? כי תלונות הגיעו לחברת התקליטים על כך שהשורה "אני גר בחלק האחורי של הבית" נושאת איתה קונוטציות גזעניות באקלים הציבורי הרגיש של אותה תקופה, בו תחנות רדיו כמו ה-BBC החמירו מאוד בצנזורה ופסלו שירים על בסיס קבוע. חברת התקליטים לא לקחה סיכונים והשמידה את כל העותקים של הגרסה המקורית, מה שעשה אותם לפריט אספנים נדיר ויקר-ערך. למרות המהמורה בדרך, הגרסה החלופית והמצונזרת שהוקלטה עם הסולן מייק ד'אבו הפכה להצלחה גדולה, וטיפסה עד למקום השמיני במצעד הבריטי בחודש יולי של אותה שנה.

1969: רוק'נ'רול ויריות בבת ים

הסצנה המוזיקלית הישראלית קיבלה חיזוק בינלאומי כשההרכב REVOLVER, אשר מוגדר כ"להקה מאינדונזיה ומאנגליה", נחת להופעה במועדון "חמש חמש" בתל אביב, לצד עליזה עזיקרי והסינג סינג (עם הזמר דייב קארול). חברי הלהקה כל כך התאהבו בארץ הקודש שהחליטו להשתקע בווילה בבת ים. אולם, השהות הפסטורלית של החברים עתידה הייתה להסתיים באירוע מטלטל שכלל יריות. (הפרטים הנדירים המלאים על התקרית נמצאים בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1969").

1970: לב שבור על במת הפילמור איסט

קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, הסופרגרופ שהצליחו איפה שאחרות כשלו, הופיעו באולם פילמור איסט בניו יורק. סדרת הופעות זו, שהתקיימה בתחילת יוני 1970, תפסה את הרביעייה בשיא כוחה היצירתי והמסחרי – חודשים ספורים בלבד לאחר שחרור אלבום המופת DEJA VU ובימים הסוערים שסביב הקלטת המנון המחאה "Ohio".

באותו ערב, גרהאם נאש עלה לבמה עם לב מרוסק. יום קודם לכן הוא והזמרת ג'וני מיטשל נפרדו, פרידה שהתרחשה, על פי עדויות רבות, לאחר שמיטשל שלחה לו מברק פתאומי אל תוך סיבוב ההופעות. הצעד הזה קטע באבחה את האידיליה הרומנטית שחלקו בביתם שבלורל קניון – אותו בית שהיווה את ההשראה ללהיט הענק OUR HOUSE. מיטשל העדיפה את חירותה האמנותית והאישית על פני הממסד הזוגי, והותירה את נאש בהלם.

וכמו מוזיקאי אמיתי, הוא הפך את הכאב לשיר. הוא הציג לראשונה את הבלדה קורעת הלב SIMPLE MAN, שנכתבה ממש שעות ספורות קודם לכן. מילות השיר, ובייחוד השורה I JUST WANT TO HOLD YOU, I DON'T WANT TO HOLD YOU DOWN, ביטאו בצורה מדויקת וחשופה את ההבנה הכואבת שלו לגבי הצורך של מיטשל להשתחרר מהכבלים.

1973: המעריצים המנומסים של דיוויד בואי

בעיצומו של טירוף הזיגי סטארדסט, הגיע דיוויד בואי לשתי הופעות במנצ'סטר. עוזרתו אישית, צ'רי ונילה, תיעדה מחזה סוריאליסטי. "נערות היסטריות כמובן נגררו מהבמה על ידי המאבטחים, אבל אז קרה משהו מיוחד - נערים החלו לעלות לבמה. הם היו רגועים לחלוטין, יישרו את בגדיהם, ניגשו אל דיוויד, לחצו את ידו, טפחו לו על השכם – והסתלקו בשלווה". בואי, היא אמרה, פשוט אהב את זה.

1978: כשדילן פגש את פטי

הרקע למפגש מתרחש כאשר בוב דילן התכונן לצאת לסיבוב הופעות שנועד ללוות את אלבומו STREET LEGAL, בעוד שפטי וההארטברייקרס בדיוק שחררו באותו חודש את אלבומם השני, YOU'RE GONNA GET IT, שהחל לבסס את מעמדם בסצנת הרוק. עבור פטי, שהעריץ את דילן מילדות ואף העיד שהאזנה לשיר LIKE A ROLLING STONE ב-1965 היא שגרמה לו להקים להקה, זה היה ערב גורלי בלוס אנג'לס. ההופעה המדוברת התקיימה באמפיתיאטרון יוניברסל מול אלפי צופים.

טום פטי, אז כוכב עולה, הצליח להיכנס להופעה של בוב דילן בזכות המפיק המקומי. מאחורי הקלעים התרחשה סצנה שהפכה למיתולוגית: כשהמפיק הגיש לדילן רשימה של מפורסמים בקהל, שכללה את ג'וני מיטשל ורייקל וולש, דילן נעצר על שם אחד ושאל: "מי זה טום פטי?". המפיק הסביר שמדובר ברוקר צעיר ומבטיח. אז לקראת סוף ההופעה, דילן פנה לקהל, צעק את שמה של ג'וני מיטשל ואז הוסיף: "וגם טום פטי כאן. הוא כוכב עולה חדש". פטי, שישב בקהל, נותר המום. ההכרה הפומבית מצד הגיבור המוזיקלי שלו הייתה רגע מכונן עבורו ואישור דרך משמעותי.

מעבר לאותה מחווה מרגשת, השניים הפכו לחברים קרובים ושותפים מוזיקליים. השותפות הזו הולידה כמה מרגעי השיא של הרוק בשנות השמונים: בשנים 1986–1987, טום פטי וההארטברייקרס שימשו כלהקת הגיבוי הרשמית של דילן בסיבוב ההופעות העולמי ואף הגיעו ביחד לארצנו (דילן השאיר אכזבה גדולה פה בעוד שפטי קיבל תשבחות). השיא ההיסטורי הגיע ב-1988, כאשר השניים חברו יחד עם ג'ורג' האריסון, רוי אורביסון וג'ף לין והקימו את הטראוולינג ווילבוריז.

2009: פרידה מיו הופר

ביום זה, עולם הרוק המתקדם נפרד בעצב מהבסיסט יו הופר, חבר להקת סופט מאשין הבריטית מאז 1969, שמת ממחלת הלוקמיה בגיל 64. הופר היה דמות מפתח בסצנת הקנטרברי ונחשב לאחד הבסיסים המשפיעים בז'אנר.

הופר התפרסם במיוחד בזכות השימוש החלוצי שלו באפקט ה"פאז", טכניקה שהעניקה לגיטרת הבס שלו צליל מחוספס, כבד וייחודי שהפך לסימן ההיכר הבולט של סופט מאשין. מעבר להיותו נגן וירטואוז ופורץ דרך, הוא היה מלחין מחונן שכתב כמה מהיצירות המוכרות והמורכבות ביותר של הלהקה. השפעתו המוזיקלית התחילה עוד לפני ימי סופט מאשין, כאשר הקים יחד עם רוברט וואייט וקווין איירס את להקת THE WILDE FLOWERS, שנחשב למי שהניח למעשה את היסודות לכל סצנת הקנטרברי.

בנוסף לעבודתו בלהקה, הופר נודע כחלוץ בשימוש בלופים ובאלקטרוניקה ניסיונית. נטייה זו לאוונגרד באה לידי ביטוי מרתק באלבום הסולו המוערך שלו משנת 1973, "1984" (אשר נוצר בהשראת ספרו של ג'ורג' אורוול). במרוצת השנים שיתף הופר פעולה עם שורת אמני ג'אז, פיוז'ן ורוק בולטים – ביניהם קרלה בליי, סטומו ימאשטה והרכב ISOTOPE – והותיר אחריו מורשת עשירה של צלילים שממשיכה להשפיע על מוזיקאים ברחבי העולם גם היום.

אלבום חדש של הביטלס באמצע הסבנטיז?! לא בדיוק... ב-7 ביוני בשנת 1976 העולם עדיין לא נרגע מהפירוק, והנה זה בא: אלבום כפול וחדש של הביטלס נוחת בחנויות. אבל מה שהתחיל כהוצאה תמימה של אוסף להיטים הפך במהרה לסערה של עטיפות שנויות במחלוקת, מיקסים מפתיעים וטלפונים שלא נענו. אז שימו לב, אנחנו יוצאים לדרך עם באמפרים והרבה רוק'נ'רול.

השם הרשמי של האלבום הוא ROCK'N'ROLL MUSIC ומטרתו הייתה לארוז 28 משירי הרוק'נ'רול המוקדמים של הרביעייה מליברפול בחבילה אחת נוצצת. ככה זה כשחברת התקליטים האמריקנית, קפיטול, סוף סוף השתחררה מהחוזה הכובל עם חברת אפל של הלהקה, ובחרה לחגוג את החופש החדש שלה. ואיך חוגגים? עם אוסף שאמור להכניס המון מזומנים, כמובן. כדי לקדם את ההוצאה, קפיטול עשתה מהלך חסר תקדים והוציאה את השיר GOT TO GET YOU INTO MY LIFE (מתוך האלבום REVOLVER שיצא עשור קודם לכן) כסינגל שיווקי. להפתעת כולם, השיר הפך ללהיט ונכנס לעשרת הגדולים בארה"ב, מה שהוכיח שהקסם של הביטלס עדיין עובד ב-1976. במקביל, בבריטניה שוחרר כסינגל השיר BACK IN THE USSR שזכה גם הוא להצלחה במצעדים.

אבל רגע, אל תחשבו שזה היה כל כך פשוט. בקפיטול נעשה עוד ניסוי לשמור על כבודם של המוזיקאים כשניסו להשיג את ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו כדי שיעזרו בבחירת השירים. התוצאה? צליל חיוג תפוס. ארבעת המופלאים היו עסוקים מדי בקריירות הסולו המשגשגות שלהם, או פשוט לא היה להם חשק לדבר עם חברת התקליטים הישנה. כך או כך, אנשי קפיטול נאלצו להפשיל שרוולים ולעשות את העבודה בעצמם.

ואז הגיעה העטיפה. הו, העטיפה. בניסיון לשדר אווירת נוסטלגיה, המעצבים הלכו על כל הקופה של סמלי הפיפטיז: מכונית שברולט בל אייר מודל 1957, תמונה של מרילין מונרו מהסרט "חטא על סף ביתך", כוס קוקה קולה, וג'וקבוקס קלאסי. התוצאה נראתה יותר כמו פרסומת לדיינר אמריקאי מאשר אלבום של הלהקה ששינתה את פני המוזיקה. חברי הביטלס, בלשון המעטה, לא התלהבו. ג'ון לנון אף התלונן על כך בפומבי. הם הרגישו שהעטיפה הזולה והמצועצעת מחזירה אותם אחורה בזמן לתקופה שהם כל כך השתדלו להתפתח ממנה. לנון רתח כל כך על העיצוב (שאותו כינה "מביך"), עד שפנה לקפיטול במכתב והציע לעצב את העטיפה בעצמו, בחינם. הוא הציע להשתמש בתמונות שחור-לבן אותנטיות מימי המועדונים של הלהקה בהמבורג, שצילמו חבריהם אסטריד קירשהר ויורגן פולמר – תמונות שייצגו נאמנה את שורשי הרוק'נ'רול המחוספסים שלהם. קפיטול, למרבה האירוניה, דחתה את ההצעה. גם רינגו סטאר התמרמר וציין שהעטיפה מציגה סגנון שמעולם לא אפיין אותם כלהקה.

לדור החדש של המאזינים היו חסרים פרטים על תאריכי ההקלטה של השירים אולם עדיין דיברה בעד עצמה. העובדה שעל גבי העטיפה המקורית גם לא הופיעו קרדיטים לכותבי השירים או הערות היסטוריות כלשהן, רק העצימה את התחושה שמדובר במוצר שנרקח משיקולים מסחריים בלבד.

במצב מסוים, הטלפון צלצל גם במשרדו של המפיק ג'ורג' מרטין. בקפיטול ביקשו את האישור, והוא, כמובן, ביקש להאזין לחומרים לפני שהם יוצאים לשוק. מה שהוא שמע גרם לו להחוויר. מרטין נחרד לגלות שהחברה השתמשה בכמה מהמיקסים המקוריים והפרימיטיביים ביותר של השירים, כאלה שנעשו בטכנולוגית מונו מיושנת. למעשה, הבעיה המרכזית שלו הייתה גם עם הקלטות ה"סטריאו" הראשוניות, שבהן השירה נדחפה כולה לערוץ אחד והכלים לערוץ השני. הוא ידע שסאונד כזה יישמע נוראי במערכות הסטריאו מודרניות של 1976.

בצעד דרמטי, הוא דרש וקיבל אור ירוק לערוך מיקסים חדשים לחלק מהשירים. הוא נכנס לאולפני AIR שבבעלותו בלונדון ועבד במרץ כדי להעניק לשירים הקלאסיים סאונד עדכני יותר, בעיקר על ידי מיקום הבס והתופים במרכז המיקס, טכניקה שהפכה את הצליל לחזק ובועט הרבה יותר. אבל פה מגיע הטוויסט: המיקסים החדשים של מרטין שוחררו רק בגרסה האמריקאית של האלבום. חברת התקליטים הבריטית פַּרְלוֹפוֹן מבית EMI סירבה להשתמש במיקסים המעודכנים שלו, כיוון שהעדיפה לשמור על נאמנות היסטורית להקלטות המקוריות. המשמעות הייתה שמעריצים בארה"ב ובבריטניה האזינו לשתי גרסאות שונות לגמרי מבחינה סאונדית של אותו פרויקט.

למרות כל הבלאגן, האלבום ROCK'N'ROLL MUSIC הפך להצלחה מסחררת וטיפס למקום השני במצעד הבילבורד האמריקאי. חלק גדול מההצלחה אפשר לזקוף לזכותו של אדם אחד: פול מקרטני. בדיוק באותו הקיץ, מקרטני ולהקת כנפיים היו בעיצומו של סיבוב הופעות ענק בארצות הברית וההיסטריה הייתה בשיאה. הביקוש החודש לכל מה שקשור לביטלס היה עצום, והאלבום החדש פשוט נחטף מהמדפים. באופן אירוני למדי, אם תהיתם איזה אלבום מנע מ-ROCK'N'ROLL MUSIC לכבוש את המקום הראשון במצעד האמריקאי, התשובה היא האלבום WINGS AT THE SPEED OF SOUND – של פול מקרטני עצמו, שהתבצר בפסגה.

הופעת רוק נלהבת הפכה למאכזבת? ב-7 ביוני בשנת 1969 בהייד פארק, לונדון. השמש זורחת במלוא הדרה, מזג אוויר מושלם, ועל הדשא מתגודדים 150,000 איש. האוויר מחשמל, הציפייה בשיאה. כולם באו לראות את הופעת הבכורה של הסופרגרופ המדוברת ששמה אמונה עיוורת. אבל מה שהתחיל כפסטיבל של אהבה חופשית ומוזיקה, הפך במהרה לאחד הרגעים המביכים, המתוחים והחושפניים בתולדות הרוק.

היום נפתח באווירה רגועה. להקת THIRD EAR BAND פרשה צלילים מדיטטיביים עם הטאבלה, הכינור והצלו שלה, במה שהעיתון NME כינה "אלכימיה טבולת ניחוחות הודיים". אחריהם הייתה זו "אדגר בראוטון באנד" שהרעידה את הפארק עם רוק בלוזי מחוספס. הקהל התעורר באמת כשריצ'י הייבנס עלה לבמה, נתן הופעה קורעת לב וסיים עם השיר הוודסטוקי FREEDOM. ואז, באופן ספונטני, דונובן, שהיה במקום, שאל מהייבנס את הגיטרה שלו לשיר, וקיבל תשואות מהקהל. האווירה הייתה חמה ומזמינה.

ואז הם עלו. אריק קלפטון, ג'ינג'ר בייקר, סטיב ווינווד וריק גרץ'. ארבעה מוזיקאים ענקיים, כל אחד כוכב בפני עצמו. הקהל שאג, אבל על הבמה הקטנה הורגשה מבוכה. ג'ינג'ר בייקר המתופף לקח את המיקרופון והודיע ​​לקהל: "זוהי החזרה הראשונה שלנו". היו שצחקו, היו שהאמינו לו.

אריק קלפטון ניגן במופע זה בהייד פארק בגיטרת פנדר טלקאסטר, שחובר לה צוואר של גיטרת פנדר סטרטוקאסטר. את הגיטרה הזו הוא חיבר לכמה מגברי מארשל, שכל אחד מהם היה בעוצמת 100 וואט. סטיב וינווד ניגן במופע הזה בגיטרת גיבסון FIREBIRD, פסנתר חשמלי מדגם וורליצר (שחובר גם הוא למגבר מארשל) ואורגן האמונד מדגם C3, עם שני מגברי לזלי. ג'ינג'ר בייקר תופף במערכת הלודוויג הרגילה שלו, עם שני תופי הבס. ריק גרץ' ניגן בגיטרת בס פנדר פרסיז'ן, שחוברה גם היא למגבר מארשל.

מהר מאוד הובן לכל מי המנהיג. סטיב ווינווד, עם קולו הבלתי אפשרי לחיקוי, לקח את המושכות, שר את כל תשעת הקטעים והיה האישיות הבולטת. ואיפה היה אליל הגיטרה, אריק קלפטון? הוא נראה כמו נער מבוהל שהתבלבל והגיע בטעות לבמה. הוא התחבא בצד האחורי, כמעט נעלם מאחורי חומת מגברי המארשל שלו, מרוכז בגיטרת הפנדר טלקאסטר שלו. שאר חברי הלהקה חשו שמשהו אצל קלפטון פשוט לא עובד. הקהל, ברובו, קיבל את המופע באהבה, אבל פה ושם נשמעו צעקות קוטלות: WE WANT THE CREAM BACK. ג'ינג'ר בייקר: "לצערי הייתה הרבה רוח מזויפת שנשבה סביב הלהקה הזו. אני מאד הופתעתי מההתנהגות הבימתית של אריק קלפטון במופע בהייד פארק. היה קהל רב אבל אריק, משום מה, התנהג מוזר מאד כלפיהם".

הביקורות בעיתונים למחרת היו קטלניות. "זה לא מה שציפינו מסופרגרופ", נכתב, "זה הרגיש כמו סטיב ווינווד ושלושה נגני ליווי". עיתון מלודי מייקר ציין שהמוזיקה הייתה "מסודרת יותר" מהאגרסיביות של CREAM, אבל הוסיף ש"מוקדם מדי להסיק מסקנות". בעיתון NME נכתב: "מה שראינו פה זה לא את האלים עצמם אלא מוזיקאים מצוינים בלהקה טובה מאד. כך צריך להתייחס אליהם כדי לקבל מהם את המיטב. הם לא על-אנושיים אלא אנושיים לגמרי. כשהגעתי לשם בשעה אחת בצהריים, כבר היה שם קהל רב ששטף את המקום. את שעות אחר הצהריים המוקדמות העניקה לנו מוזיקה שלווה של להקת THIRD EAR BAND, עם האלכימיה טבולת הניחוחות ההודיים שלה, בנגינה על טאבלה, כינור, צ'לו וקלרינט.

לאחר מכן עלתה להקתו של אדגר בראוטון והביאה מופע רוקי מצוין ובלוזי. מחיאות כפיים רבות נשמעו כשריצ'י הייבנס עלה לבמה, שהופיע מכל הלב וסיים את הופעתו עם השיר FREEDOM. דונובן, שנכח שם, ניגש להייבנס וביקש ממנו לשאול את הגיטרה שלו כדי לעלות ולשיר שני שירים. הוא עלה והקהל הריע לו. ואז עלתה להקת בליינד פיית'. נראה היה שסטיב ווינווד לקח פה את ההנהגה. אריק קלפטון נראה כמו אחד מהקהל. הדבר אכזב לא מעט מהצופים, שציפו מאריק למשהו מחשמל יותר מזה. סטיבי שר את כל השירים. אבל זה ממש לא רע. למען האמת, זה היה טוב מאד, כי הכישרון של סטיבי בלתי ניתן לערעור. כנראה שהקהל ציפה להתגלות אלוהית במופע זה. אולי ציפו שם למופע בסגנון להקת CREAM. אם נמדוד לפי הקריטריון הזה, להקת בליינד פיית' לא עמדה בציפיות. המוזיקה שלה באותו מופע הייתה אוורירית ונעימה. ג'ינג'ר בייקר נראה לא נינוח על הבמה. השירים החדשים של הלהקה לא היו טובים לדעתי וגם שירתו של סטיבי לא הייתה במיטבה".

דרמה מאחורי הקלעים: סמים, כעסים וחרדות

מה שהקהל לא ידע, זה שהדרמה האמיתית התרחשה עוד לפני שהם עלו לבמה. באוטוביוגרפיה שלו, קלפטון מספר: "התכנסנו, כל חברי הלהקה, בביתו של המנהל, רוברט סטיגווד, לפני שנסענו משם למופע. כשראיתי שם את ג'ינג'ר, הלב שלי צנח. הבנתי שבאותו רגע הוא נמצא על הרואין. הוא נהג להשתמש בסם הזה ברגעים מלחיצים. היו לי איתו רגעים מהנים, אך באותו רגע הסתכלתי בעיניו וראיתי שהוא חזר לזה. אני ממש כעסתי עליו שם. חשתי שהנה אני חוזר לסיוט שחוויתי בלהקת CREAM. הופענו מול קהל עצום ביום שמשי, בשעות אחר הצהריים, אבל אני לא ממש הייתי שם. חשתי שכל הניסיון שלנו להתחבר, לפני כן, התאייד ביום הזה וכי כל זה היה בזבוז של זמן. אני זוכר שחשבתי לעצמי, שאם זה המופע הראשון שלנו - לאן באמת אפשר ללכת מכאן? אני לא רציתי להיות שם. כמו כן, מערכת ההגברה ממש לא התאימה לכמות כזו של קהל ולכן הסאונד שהפקנו נשמע רזה וקטן. ירדתי מהבמה כשאני רועד כעלה וחשתי שאכזבתי אנשים רבים".

ג'ינג'ר בייקר, כהרגלו, לא נשאר חייב והחזיר בספרו: "אריק טען שלקחתי הרואין באותו יום, אבל זה ממש לא היה נכון". סטיב וינוד, מצידו, בראיונות על כעסו הגדול כלפי קלפטון, תשאיר אותו להחזיק את כל המופע לבד, במקום להיות הגיטריסט המחשמל שציפה לו.

בקהל, אגב, נצפו מיק ג'אגר ומריאן פיית'פול. ג'אגר נהנה מהביצוע של BLIND FAITH לשירו, UNDER MY THUMB, אבל מטרתו האמיתית הייתה מקצועית לחלוטין: הוא בא ללמוד איך מארגנים מופע חינמי בסדר גודל כזה, לקראת ההופעה המתוכננת של הרולינג סטונס באותו מקום, כחודש לאחר מכן.

התיעוד האבוד והקשר לבי ג'יז

המופע כולו צולם בצורה גרנדיוזית על ידי הבמאי מייק מנספילד, עם חמש מצלמות ואפילו הליקופטר. הסאונד הוקלט בסטריאו עם מכשיר הקלטה משוכלל של שמונה ערוצים, שהוא על ידי האולפן הנייד של PYE. טכנאי ההקלטה, ריי פריקרט, זו הייתה משימה מאתגרת אך התוצאה נשמעה לו טובה. הוא סיפר באותה שנה לעיתון 'ביט אינסטרומנטל : "זה לא היה קל להקליט את זה. ראינו בזה סוג של אתגר עבורנו. עם החששות, באירוע עצמו הכל עבר באופן רגוע. הקשבתי לתוצאה מיד לאחר מכן והיא נשמעה לי טובה. בהמשך ניקח את הסרט ונתאים אותו לפסקול".

מה שכן, קטע קטן מהמופע, עם הלהקה שמבצעת את השיר WELL ALL RIGHT, הושחל בהפקה, משנת 1969, של הבי ג'יז ושמה CUCUMBER CASTLE. כיצד זה קרה? כי מייק מנספילד, שצילם את המופע של בליינד פיית', עסק גם בהפקה זו. ההפקה של הבי ג'יז שודרה לראשונה בבי.בי.סי ב-26 בדצמבר 1970. אך זו לא הייתה הפעם הראשונה בה שודר קטע מהמופע הזה. ב-7 בינואר 1970 שודר בבי.בי.סי פרק מתוכנית בשם THE WEDNESDAY PLAY. שם הפרק היה SEASON OF THE WITCH, שבו כיכבה הזמרת ג'ולי דריסקול. העלילה התמקדה במסעה של בחורה מלונדון לברייטון, כשלבסוף היא מגיעה להייד פארק, כדי לצפות במופע של בליינד פיית'. דרך אגב, שם הפרק הזה לקוח מביצוע של דריסקול, שהקליטה אותו עם האורגניסט בריאן אוגר. שיר זה נכתב על ידי דונובן, שכידוע הופיע באותו יום בהייד פארק. הכל מתחבר.

אז איפה הסרט השלם? הרעיון המקורי היה לשדר ספיישל ב-BBC, אבל זה לא קרה. התיעוד המרהיב נגנז ונשאר במחסן חשוך מספר שנים. למרבה הצער, ערוצי ההקלטה המקוריים אבדו לנצח, וכל מה ששרד הוא מיקס מונו ישן. התיעוד יצא לבסוף ב-DVD רק בשנת 2006, באיכות צליל נמוכה מהמקור.

הביקורות הקשות והמתח הפנימי הכניסו את הלהקה לסחרור. אריק קלפטון סיפר, לעיתון מלודי מייקר, כמה ימים לאחר המופע: "אספתי בשקיקה את העיתונים כדי לקרוא את הדיווחים מהמופע והופתעתי מאד לגלות שהקהל התאכזב ממני. התגובה הראשונה שלי הייתה לרצות ולפרוש מהלהקה הזו". אבל הם המשיכו לסיבוב הופעות במצב רעוע, כשאלוהי הגיטרה כבר מרגיש את הדגדוג המוכר לעזוב הכל ולהמשיך הלאה. הופעת הבכורה המפוארת בהייד פארק לא הייתה יריית פתיחה מזהירה, אלא המסמר הראשון בארון הקבורה של הסופרגרופ שחיה חיים קצרים ומיוסרים. סטיב ווינווד סיפר, בראיונות עמו, כי הוא כעס על קלפטון שלקח צעד אחורה והשאיר אותו להחזיק את המופע בכוחות עצמו. וינווד, שציפה לקבל את קלפטון המחשמל מימי העבר, נאלץ לצפות בקלפטון מופנם באופן מוגזם.

ב-7 ביוני בשנת 1972 יצא תקליט חדש של הגיטריסט הלוהט קרלוס סנטנה והזמר-מתופף האנרגטי באדי מיילס. התקליט נקרא LIVE (עם סימן קריאה!) - אבל האם זה תקליט שהוא בלוף? בואו לקרוא...

על הנייר, זה נשמע כמו חלום רטוב: הגיטרה הצורבת של סנטנה, היישר מההצלחה המסחררת של וודסטוק והתקליטים הראשונים של להקתו, פוגשת את התיפוף העוצמתי והשירה הנשמתית של באדי מיילס, הידוע מעבודתו עם ג'ימי הנדריקס ב-BAND OF GYPSYS. אבל האם ההבטחה לתקליט מהופעה חיה אמיתית קוימה? ובכן, פה הסיפור מתחיל להסתבך.

בואו נדבר רגע על נבחרת החלומות שהתאספה לפרויקט הזה. לצד סנטנה ומיילס, ההרכב כלל את ילד הפלא על הגיטרה, ניל שון בן ה-18, ואיש כלי ההקשה מייק קארבלו, שני חברים בלהקת סנטנה באותה תקופה. ומאחורי מערכת התופים, ישב לא אחר מאשר גרג אריקו, האיש שהמציא מחדש את הגרוב כמתופף של סליי ומשפחת סטון והיה אחראי למקצבים המדבקים בכל התקליטים הקלאסיים שלה. חתיכת הרכב, ללא ספק.

התוכנית המקורית הייתה גרנדיוזית. סנטנה והחברים קבעו הופעה בפסטיבל SUNSHINE 72 שנערך במכתש הר בהוואי. המטרה הייתה גם להקליט את ההופעה עם ציוד משוכלל ובו 16 ערוצים. אלא שכאן, המציאות טפחה על פניהם של המוזיקאים, ובחוזקה.

בראיון שנערך עמו שנים לאחר מכן, הגיטריסט ניל שון שפך אור על מה שבאמת קרה באותו יום. לדבריו, חלק נכבד מהנגנים היו, איך לומר, במצב צבירה רחוק מלהיות אידיאלי, בעיקר בשל צריכת אסיד. התוצאה הייתה הופעה כאוטית ולא ממוקדת. כמו כן, משדרי הרדיו של חברת האבטחה במקום יצרו הפרעות טכניות חמורות בהקלטה. כשנציגי חברת התקליטים קולומביה שמעו את התוצאה, הם לא האמינו למשמע אוזניהם וקבעו באכזבה ובכעס שהחומר פשוט לא מספיק טוב כדי להוציא אותו לקהל הרחב.

אז מה עושים? זורקים פרויקט שלם לפח? קרלוס סנטנה והלהקה נכנסו במהירות לאולפן הקלטות בסן פרנסיסקו והקליטו את כל החומר מחדש, מאפס - והפעם בלי אסיד! כדי לשמר את אשליית ההופעה החיה, הוסיפו באולפן קולות של קהל צוהל. אם תקשיבו היטב לתקליט, אפשר לזהות פה ושם שריקות שחוזרות על עצמן באופן מדויק עד כדי גיחוך, מה שחושף ללא צל של ספק שימוש ב-LOOP של קהל מוקלט.

ההוכחה הניצחת והסופית לכל הסיפור הגיעה בדמות בוטלג של ההופעה המקורית מהוואי. מי שיאזינו לבוטלג הזה ישמעו ביצועים שונים לגמרי מאלו שבתקליט הרשמי, הרבה יותר פרועים ונטולי ליטוש. גולת הכותרת בבוטלג היא שהלהקה מבצעת בו גרסאות כיסוי לשני קטעים שלא נכנסו לתקליט הרשמי: LAYLA של דרק והדומינוס ו-LITTLE WING של ג'ימי הנדריקס.

ומה לגבי התקליט "החי" עצמו? למרות כל הבלגאן, אי אפשר להתכחש לכך שיש פה יצירה אנרגטית וסוחפת. במיוחד בצד הראשון של התקליט שהוא חוויה מוזיקלית מחשמלת, עם קטעים כמו THEM CHANGES או MARBLES שמציגים את הלהקה בשיא כוחה, גם אם זה היה כוח אולפני. הצד השני, אם להודות על האמת, קצת מאבד גובה ומעייף לפרקים. בשורה התחתונה, זה הוא אולי לא באמת תקליט מהופעה, אבל הוא בהחלט תקליט חי, תוסס ומלא במוזיקה נהדרת.

הביקורת על התקליט ברולינג סטון בזמנו היא כזו: "אלוהים, איזה מוצר גס וחצוף זה! אתה לוקח את שני האנשים הריקניים והמנופחים ביותר מוזיקלית ומחבר אותם יחד. אחד מהם חצב קריירה עם שישה תווים שהוא מנגנם ללא הרף ובאווירת יוגה משעממת. והשותף שלו פה, ביג באדי, הצליח בכל הזדמנות לעשות צחוק מעצמו, כולל זה שהוא חייב לדחוף בכל תקליט שהוא עושה את ה-THEM CHANGES שלו. נמאס כבר לשמוע את זה שוב ושוב. אבל האמת שזה פשוט תקליט נהדר!".

ב-7 ביוני 1958 נולד הנסיך הגדול שישנה את המוזיקה לנצח. קראו לו, רוב הפעמים, בשם פרינס.

זה נשמע כמו התחלה של אגדה אמריקאית: ב-7 ביוני 1958, במיניאפוליס, מינסוטה, נולד ילד שנועד לגדולות. הרחובות באותה תקופה נראו כמו גלויה מושלמת של אמריקה שלאחר המלחמה, עם בתים מטופחים ואופטימיות באוויר. אבל מתחת לפני השטח, המציאות הייתה מורכבת הרבה יותר. אי השוויון הגזעי בעיר היה עמוק, ומיעוטים, במיוחד הקהילה האפרו-אמריקאית, חיו תחת ידה הקשה של המשטרה.

בתוך הנוף המורכב הזה, המוזיקה הייתה סוג של מפלט. במועדוני הג'אז המעטים שהרשו למוזיקאים שחורים להופיע, או במרכזים הקהילתיים של אפטאון, אפשר היה למצוא את שלישית פרינס רוג'רס, בניצוחו של פסנתרן כריזמטי בשם ג'ון לואיס נלסון. ג'ון, איש מוכשר שעבד למחייתו גם בעיצוב פלסטיק, היה נשוי לויויאן הווארד ואב לארבעה ילדים: שרון, לורנה, נורין וג'ון ר. אלא שבשנת 1956, חיי המשפחה היציבים התפרקו כשג'ון עזב את הבית, מעדיף את חיי הנגינה הבוהמים.

באחת מהופעותיו במרכז קהילתי, פגש ג'ון את מאטי דלה שו, זמרת גרושה מבעלה הראשון, אלפרד ג'קסון. הכימיה הייתה מיידית. מאטי הצטרפה ללהקה כזמרת, והקשר המקצועי הפך במהרה לרומן סוער. ב-31 באוגוסט 1957, השניים נישאו, וב-7 ביוני 1958, נולד בנם הבכור. הם העניקו לו את השם פרינס נלסון, על שם הבמה של אביו, וכדי להבדיל בין השניים, כינו אותו בחיבה "סקיפר".

מכונת הפאנק בסלון

הילדות של פרינס הקטן בביתם בשדרות לוגן 915, יחד עם אחותו טיקה שנולדה ב-1960, הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. אמו מאטי הייתה דמות עליזה ומלאת אהבה, אך אביו ג'ון היה אדם קודר, שתקן ובעיקר – נעדר. המרחק והקרירות שלו העיבו על הבית, ובשנת 1965 הוא עזב את המשפחה. נו, הוא כבר עשה זאת עוד קודם לכן - אז מה חדש?

עבור פרינס בן השבע, העזיבה הייתה רגע מכונן. הוא מצא נחמה בכלי היחיד שאביו השאיר מאחור: פסנתר ישן בסלון. זה היה אותו פסנתר שנגיעה בו נאסרה עליו בתוקף כשאביו היה בבית. עכשיו, בהיעדרו של ג'ון הנוקשה, הפסנתר הפך לממלכה של פרינס. שם, באצבעות קטנות, הוא הלחין את היצירה הראשונה אי פעם, קטע קצבי ובועט לו קרא בשם הראוי: FUNK MACHINE. הנער הצעיר, שאהב ספורט ומוזיקה באופן שווה, הפך לאיש הבית, דאג לאחותו טיקה, ויצר איתה קשר עמוק שנמשך עד יום מותו, ב-21 באפריל 2016.

כשאמו נישאה בשלישית להייוורד בייקר, המצב רק הסתבך. "מיד לא אהבתי אותו מיד", הודה פרינס כמה שנים יותר מאוחר. "הוא היה מביא לנו הרבה מתנות כל הזמן, במקום לשבת ולדבר איתנו ולתת לנו באמת ממנו. אני ממש הייתי מריר בגלל זה, והייתי אומר את כל הדברים שלא אהבתי בו, במקום לומר לו מה אני באמת צריך. זו הייתה טעות, וזה די פגע בקשר שלנו".

הנסיך דוהר קדימה עד שנתקל בחומה

פרינס גדל להיות לא סתם מוזיקאי, אלא וירטואוז שניגן על הרבה כלים (בתקליט הבכורה שלו הוא ניגן ב-27 כלי נגינה שונים בעצמו!), הוא היה חלוץ של "הסאונד של מיניאפוליס" – שילוב ממכר של פ'אנק, רוק, סול ומוזיקה אלקטרונית. כבר בגיל 18, בשנת 1977, הוא עשה את הלא יאמן וחתם על חוזה עם ענקית התקליטים האחים וורנר, חוזה שהעניק לו חופש אמנותי מוחלט – דרישה חסרת תקדים לאמן כה צעיר.

ההסדר עבד היטב עבור שני הצדדים, כאשר אנשי החברה מימנו את גחמותיו הניסיוניות והרוויחו המון כסף בתהליך. בשנת 1992, פרינס האריך את החוזה בעסקה שהעניקה לו 10 מיליון דולר עבור כל אלבום שנמכר במעל 5 מיליון עותקים, אבל בעוד שחברת התקליטים שלו חיפשה יצירה ממוקדת בכל אלבום כדי למקסם את ההכנסות, הוא רצה לרוקן את הכספת שלו, ולשחרר הרבה חומרים. כאשר ובחברת התקליטים דחו את האסטרטגיה הזו, פרינס הגיב כשהופיע מול הציבור עם המילה SLAVE (עבד) על פניו. זאת במחאה על מה שראה כבעלות של החברה על היצירה שלו. ואז הגיע המהלך שזעזע את עולם הפופ: ביום הולדתו ה-35, הוא הודיע ​​שהוא מוותר על שמו לטובת סמל מעוצב. "זהו סמל בלתי ניתן להגייה שמשמעותו לא זוהתה", נכתב בהצהרה לתקשורת. "הכל עניין של חשיבה בדרכים חדשות". וזאת כמה חודשים בלבד אחרי שהוציא שיר בו שר בגאווה "שמי הוא פרינס", הוא הפך לסמל. הכירו את הסמל: שילוב מבריק ומעט מבלבל בין סמל המין הנשי לסמל המין הגברי, שאי אפשר היה להקליד על שום מקלדת. "אם אנשים חושבים שאני משוגע, בסדר גמור", אמר. "יש לי חשיבה חדשה לגמרי, אני מרגיש אחרת".

המאבק הגיע לסיומו בשנת 1996 עם יציאת האלבום CHAOS AND DISORDER, שיחרר אותו מהחוזה עם וורנר. במאי 2000 הוא הודיע: "אני חוזר להשתמש בשמי. אימצתי את הסמל כדי להשתחרר ממערכות יחסים לא רצויות". פרינס חזר, חופשי ובועט מתמיד, והוכיח שוב שבעולם המוזיקה, יש רק מלך (אה... סליחה - נסיך) אחד, והוא מגיע ממיניאפוליס.

מדוע להקת דיפ פרפל מקליטה בהיחבא?

ב-7 ביוני 1969 נרשם אחד הרגעים המכוננים והסודיים יותר בתולדות הרוק. בעוד להקת דיפ פרפל נכנסה להקליט את מה שהיה אמור להיות תקליטון חדש ותמים, מאחורי דלתות סגורות התבשל מהפך שישנה את פניה לנצח.

הסיפור הרשמי היה הקלטת השיר HALLELUJAH, קטע קליט עם גוון גוספלי שנכתב על ידי צמד כותבי הלהיטים המקצועי, רוג'ר קוק ורוג'ר גרינוויי, במטרה ברורה לכבוש את השוק האמריקאי. אבל הסיפור האמיתי היה מורכב ודרמטי הרבה יותר. שלושת עמודי התווך של הלהקה – הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, האורגניסט ג'ון לורד והמתופף איאן פייס קבעו שהם רוצים לקחת את הלהקה לכיוון מוזיקלי כבד יותר. הסגנון הפסיכדלי-פופי של ההרכב המקורי כבר לא התאים להם. הם רצו להתחרות בלהקות כמו לד זפלין. על הכוונת שלהם ניצבו שני חבריהם ללהקה: הסולן רוד אוונס והבסיס ניק סימפר.

השניים לא ידעו דבר. בזמן שהם המשיכו להתכונן להופעות עתידיות שנקבעו מראש, השלישייה כבר רקמה את המהלך הבא. הם יצרו קשר עם זמר צעיר ומבטיח מלהקת EPISODE SIX – הסולן בעל המנעד העוצמתי איאן גילאן, שהביא איתו את חברו הבסיסט מאותה להקה, רוג'ר גלובר. ההקלטה של ​​HALLELUJAH נועדה להיות האודישן החשאאי של גילאן. גלובר הגיע בתור נגן שכיר.

השיר נקרא במקור I AM THE PREACHER וג'ון לורד סיפר: "ריצ'י (בלאקמור הגיטריסט) ואני החלטנו שיהיה זה מושלם לערוך אודישן לאיאן גילאן בהקלטה הזו. עיבדנו את השיר תוך שעה ובמהלך הסשן קיבלנו עור ברווז מאופן שירתו".

עבור רוג'ר גלובר, החוויה הייתה סוריאליסטית ומלאת חששות. "הגעתי לאולפן עם איאן ופגשתי את כולם", הוא נזכר. "הייתי בחור עני עם בגדים מרופטים ומיד הרגשתי לא בנוח. שנים אחר כך הם היו צוחקים על מה שלבשתי באותו יום". בסוף הסשן, ניגש אליו לורד והציע לו להצטרף ללהקה. גלובר, בתגובה מפתיעה של נאמנות, סירב. "אמרתי לו שאני לא יכול, כי אני חייב להישאר נאמן לחברים בלהקת EPISODE SIX. ג'ון נראה המום לחלוטין מהתשובה שלי".

ההתלבטות קרעה את גלובר לגזרים. הוא בילה את הלילה בביתו של גילאן, והשניים ניהלו שיחה ארוכה אל תוך הלילה. "ביליתי שעות בניסיון לשרטט לו את היתרונות והחסרונות", אמר גילאן. "הסברתי לו שזו בפירוש הזדמנות של פעם בחיים". הטיעונים עבדו. למחרת, בשעה עשר בבוקר בדיוק, הרים גלובר טלפון נרגש לג'ון לורד כדי לבשר לו שהוא בפנים. הייתה רק בעיה קטנה.

"לא היה לי מושג שג'ון הוא טיפוס של לילה, שנהג לקום רק בסביבות שתיים בצהריים", צחק גלובר. "הערתי אותו משינה עמוקה, ועל המעשה הזה הוא גזר עליי 'עונש על תנאי' בלהקה לשלושה חודשים".

אבל הסיפור מקבל טוויסט נוסף. כדי להקליט את תפקיד הבס שלו, השתמש גלובר בגיטרת הבס של לא אחר מאשר ניק סימפר, שעדיין לא ידע שימיו בלהקה ספורים. באותו רגע, גלובר לא רק נכנס לנעליו של סימפר, אלא גם ניגן בכלי שסימל את חילופי המשמרות באופן האכזרי ביותר.

ההקלטה של ​​HALLELUJAH הייתה גם הפעם בה הראשונה הלהקה הפיקה את עצמה. נגינתו המדויקת והסוחפת של גלובר הרשימה את כולם והבטיחה סופית את כרטיס הכניסה שלו. כך, ביום קיץ אחד בלונדון, נולדה הגרסה המפורסמת ביותר של דיפ פרפל, הידועה בכינוי MARK II. הרכב הזה יהיה אחראי לכמה מהתקליטים וההמנונים הגדולים ביותר של עולם הרוק, והכול התחיל בהקלטה סודית אחת, שיחת טלפון מוקדמת מדי, ובס אחד שבעליו לא ידע שהוא מפוטר.

"הם קוראים לי הרוצח" - לקרוא ולא להאמין!

ב-7 ביוני בשנת 1983 נישא חלוץ הרוק'נ'רול, ג'רי לי לואיס, בפעם החמישית והפעם עם שון מישל סטיבנס, שנה לאחר מכן היא נמצאה מתה בביתם ונסיבות המוות נותרו עלומות. מה היה שם? בואו לקרוא ולא להאמין!

השניים התחתנו. לואיס לבש חליפת טוקסידו לבנה ושון זהרה בשמלת כלה בצבע שנהב.

למחרת הגיעה אחותה של שון, שלי, לביתם, עמדה במטבח ולפתע הופיע מולה לואיס. "מה את רוצה?", הוא צעק. כשנענה כי ברצונה רק ללגום בירה הוא קירב עצמו אליה ואמר בקול מקפיא: "את מפחדת ממני?". כשהנידה ראשה לחיוב, הוא ענה "ובכן, את בהחלט צריכה לפחד. הרי לא סתם קוראים לי 'הרוצח'...". אז הרים את ידו וסטר בפניה. שון הבינה במהרה כי הפכה אסירה בכלא ובעלה תוקף אותה ואת קרוביה בפרצי קנאה קיצוניים.

בשיחות טלפון חזרה למישיגן, שון דיברה לעתים רחוקות על בעיות. ובכל זאת, בשלב מסוים היא סיפרה לחברה שחייה עם "הרוצח" היו בדיוק כמו כלא - היא לא עמדה בקנאתו והרגישה שכל הזמן צופים בה. פעם אחת היא התקשרה לאמה כשהיא נרגשת מהרכישה החדשה שלה – כלב. בשיחתה הבאה, היא דיווחה בעצב כי נאמר לה לוותר על חיית המחמד מכיוון שג'רי לי קינא בו.

אמה של שון סברה כי יש שני צדדים למטבע ואולי בתה היא שמשגעת את לואיס. ב-23 באוגוסט 1983 התקשרה שון לאמה, בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר כדי לבשר לה שהחליטה לעזוב את לואיס. האם, שהתעוררה משנתה, ביקשה מבתה לנתק את השיחה ולהתקשר אליה למחרת, בשעה הגיונית יותר אבל למחרת נמצאה שון במיטתה ללא רוח חיים. גופתה שרועה על המיטה, מסובבת מעט לכיוון הקיר, כשהשמיכה מתוחה עד לצווארה.

ג'רי לי לואיס היה בחדר השינה שלו, מאחורי דלת סגורה, כשסוני דניאלס, הפרמדיק הראשון, הוכנס פנימה על ידי עוזרת הבית ועבר במסדרון הארוך לחדר האורחים כדי לבדוק את הדיווח שקיבל: "אישה מחוסרת הכרה בבית של ג'רי לי לואיס". הוא ראה את הגופה, הניח את ידו העבה על הצוואר, היכן שהדופק הצווארי צריך להיות אך לא היה. הוא קירב את אוזנו לשפתיה החיוורות ולא שמע קול נשימה. הוא בדק את עיניה,"שהיו מורחבות. זה סימן אוטומטי לכך שהמוח שלה מת לגמרי".

"כולם אהבו אותה. היא הייתה כמו הילדה החורגת של המועדון. כולם דאגו לה", אמר מייק דפור, המנהל של DB'S, מועדון לילה מפואר במלון הייאט ריג'נסי בדירבורן, מישיגן, שבו עבדה שון מישל כמלצרית קוקטיילים. דפור התייחס למלצריות שלו, "לבנות ה-DB", כמו למשפחה - הוא אהב את כולן, דאג להן, דאג שהן ירוויחו טוב. גורלה זימן לה את ג'רי לי לואיס, אמן שהיה ידוע לא רק במוסיקה שלו כי אם גם בשערוריות רבות ואלימות עמן. הוא בא להופיע במלון בו עבדה.

ג'רי לי, שהופיע במשך שבוע במלון, בחר את שון מבין הבנות וביקש לקחת אותה למסיבה בסוויטה שלו. הוא לא היה הטיפוס שלה ולמעשה, בפעם הראשונה שראתה אותו היא אמרה לאמה: "אמא, הוא גבר בודד, והוא בערך בגילך. את צריכה לבוא ולנסות להיפגש איתו". בכל זאת, שון הלכה בעידוד חברתה לעבודה. "תמיד חשבתי ששון תהיה טובה עבור ג'רי", אמרה פאם. "היא הייתה כל כך חמודה, קטנטונת, והוא אוהב נשים קטנות. והיה כל כך כיף להיות איתה. הצגתי אותם. חשבתי שהיא גמישה מספיק כדי להבין את מצבי הרוח שלו".

ג'רי לי לא הראה את מצבי הרוח שלו בערב המסיבה הראשונה ההיא. למעשה, זה היה רק עניין של כמה משקאות בסוויטה שלו עם עוד כמה נשים שכבר היו שם למעלה. ג'רי לי ניגן בפסנתר ושר כשהוא מביט בה לא פעם.

מאז ששון מתה, נטען כי מותה בא כתוצאה מתאונה, אבל החתכים בגופה, ציפורניה השבורות והדם בשערה, כמו גם שריטות שנראו בכף ידו של ג'רי לי לואיס באותו יום, הצביעו על מצב שרק הוא יכל לענות את הסיבה לכך – והוא לא ענה.

עסקת הרואין שקבעה כיצד ייראה תקליט רוק

ב-7 ביוני בשנת 1994 יצא אלבומה השני של להקת סטון טמפל פיילוטס ושמו PURPLE. הנה מה שהיה לזמר הלהקה (המנוח), סקוט וויילנד, לספר עליו באוטוביוגרפיה שלו.

וויילנד: "זה קרה בדירתה של חברתי, ריץ' קונקלין, אישה סימפטית, ששמעה אותי מתלונן שאני מרגיש חולה עם משהו לא ברור. היא הייתה מוותיקת ה'מלחמות' בסמים והיא פשוט אמרה, 'הו, מותק, אתה חולה לחלוטין'. אז עזבתי את המסיבה בחיפזון ונסעתי למרכז העיר. זה המקום שבו אני מצליח לארגו חבילת סמים בעיצוב מסקרן: תינוק חייכן רוכב על דרקון מבעד לעננים בזמן שקבוצת נשים מלאכיות מביטות בפליאה.

החבילה הכילה הרואין שנקרא CHINA WHITE. העיצוב הפך לעטיפה של האלבום השני שלנו. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאי פעם מצאתי סמים לבנים בלוס אנג'לס. הרואין תמיד היה מעורבב שם עם זפת שחורה ממקסיקו.

האלבום הזה הוקלט מחוץ לזמן ולמרחב, בתוך אטלנטה, שם מצאתי סוחרת סמים בעיירה מסריחה. היא הייתה בת עשרים וחמש ולמרבה הצער נשאית איידס. החבר שלה היה רוקר שנראה מחפש את המוות. קורט קוביין עדיין היה בחיים. זרם הגראנג', כפי שהם כינו אותו, עדיין היה המלך של המוזיקה, כמו גם מודעות חברתית ואפילו אופנה עילית.

ההצלחה המרעישה של האלבום הפכה את העניינים מבלבלים יותר. לאחר שהמבקרים קטלו את אלבום הבכורה שלנו, CORE, הם סוף סוף הגיעו בדרכנו ואימצו את האלבום הזה ואותנו כלהקת רוק לגיטימית עם גישה אמנותית עצמאית. גם הציבור אהב את זה. אני אוהב את האלבום הזה יותר מאת CORE, שהיה קצת

פשרה בייצור. כי ידענו מה אנחנו עושים במונחים של עיצובים של שירים וצלילי אולפן, אבל PURPLE היה ישיר ויותר אוטוביוגרפי. זה היה גם יותר לבבי וכואב לב. השיר VASOLINE, למשל, עוסק בהיותנו תקועים באותו מצב עד שהופכים לג'אנקי.

האלבום גם שיקף את תחושותיי לגבי מצב המיש-מאש של עסקי המוזיקה. נראה היה שכולם חיים או מתים אבל רק מחפשים כסף. כתב מוזיקה שאל אותי, 'למה קראתם לאלבום PURPLE'? 'כי זה נשמע סגול', אמרתי. 'חוץ מזה, זו שאלה טיפשית. למה לעיתון הסמרטוט שאתה עובד בו קוראים SPIN?'..."

בסופו של דבר, הסמים הרגו את סקוט וויילנד.

ב-7 ביוני בשנת 1944 נולד הגיטריסט ששינה את פני הקאנטרי-רוק, רק כדי לסיים את חייו בגיל 29 בגלל מכונית של נהגת שיכורה. סיפור על גאונות, הזדמנות שפוספסה וסוף טראגי אחד.

קלארנס ווייט הוא שם שלא מצלצל מוכר כמו גיבורי גיטרה אחרים מאותה תקופה, אבל האיש היה לא פחות ממהפכן שקט. הוא היה הכוח המניע מאחורי צליל הקאנטרי-רוק של להקת הבירדס בשנותיה המאוחרות, גאון צנוע שחייו המוזיקליים המבטיחים נגדעו באחת בתאונת דרכים מחרידה.

אז מה הפך את הנגינה של ווייט למיוחדת כל כך? מלבד היותו אשף בנגינת בלו-גראס אקוסטית, יחד עם מתופף הבירדס ג'ין פרסונס, הוא המציא והרכיב על גיטרת הטלקסטר שלו מתקן מכני מבריק שנקרא B-BBENDER שהעניק לו אפשרות למתוח את מיתר הצליל B של הגיטרה וליצור צליל ייחודי המדמה נגינת פדאל סטיל, כלי מפתח במוזיקת ​​הקאנטרי. הוא למעשה המציא סאונד חדש שהשפיע על דורות של נגנים אחריו, והיו שכינו אותו "הג'ימי הנדריקס של האמריקנה".

ההשוואה להנדריקס אינה מקרית. ג'ין פרסונס סיפר על מפגש בלתי נשכח: "קלארנס לא מוכר כמו ג'ימי הנדריקס, אבל הנדריקס העריץ אותו. הוא הגיע לראות הופעה שלנו במועדון וויסקי א גו גו בלוס אנג'לס. לחדר נכנס האיש ההוא עם הכובע והנוצה. הוא ניגש לקלארנס והביע את הערכתו העמוקה לנגינה שלו. קלארנס, בדרכו הצנועה, הודה לו ושאל: 'תודה רבה. ומי אתה?'. כשהנדריקס הציג את עצמו, קלארנס פשוט השיב: 'אה, אז אני מעריך מאוד גם את הנגינה שלך".

הקריירה של ווייט הייתה פוריה עוד לפני שהחל עם הבירדס. החיבור שלו לאותה להקה החל כשנקרא לנגן, בשנת 1967, באלבום של חבר הבירדס לשעבר, ג'ין קלארק, עם האחים גודסין. כריס הילמן, בסיסט הבירדס, ניגן גם הוא בתקליט של קלארק והזמין את ווייט לנגן בתקליט של להקתו, YOUNGER THAN YESTERDAY. היה זה בשיר TIME BETWEEN, שנחשב לאחר הראשונים בזרם הקאנטרי-רוק. ווייט המשיך לספק מצליליו גם באלבומים הבאים של הבירדס. כשנכנס כחבר בלהקה, הילמן כבר היה בדרך החוצה כדי לעבוד עם גראם פרסונס ואף ניסה לגנוב את ווייט מהלהקה כדי להצטרף ללהקתם, שנקראה THE FLYING BURRITO BROTHERS. ווייט לא הסכים לצאת מהבירדס.

אבל הדרך של הבירדס לא הייתה קלה והתקליטים הפכו ממלהיבים למעייפים. הקהל הרחב לא הבין את מה שהלהקה רצתה לתת לו וכל העסק הלך והתפרק. לקראת סוף פעילותה של הלהקה החליט ווייט כי הוא מתנקה לחלוטין מהסמים והאלכוהול. לחבריו ללהקה זה היה נראה כי הוא השתנה לגמרי. עם פירוק הלהקה הוא המשיך לנגן את הבלו-גראס האהוב עליו, כשב-14 ביולי ניגן עם להקת 'הקולונלים'. בפאלמדייל, קליפורניה. רוג'ר מגווין, מנהיג להקת הבירדס: "יום לפני התאונה הזו הוא היה בביתי במסיבת יום הולדת. שם הוא אמר לי שהוא רוצה לחזור ולעבוד איתי. לא במסגרת הבירדס אלא רק שנינו. אני הסכמתי בהתלהבות".

ג'ין פרסונס: "בסוף דרכו היה ווייט איש שונה לחלוטין. הוא החליט לפרוש מהסמים והאלכוהול. אשתו סוזי כבר עזבה אותו כי נמאס לה מההתנהגות שלו. היא נתנה לו אולטימטום בעניין. היו לו קטעים לא נעימים כשהסתובבנו בדרכים. לא אכנס לפרטים. רק אוסיף שזה לא מתאים למי שיש לו משפחה. אני בטוח שאם הוא היה חי, הוא היה נחשב כיום לאחד ששינה לחלוטין את פני המוסיקה".

בשנת 1973 הגורל חישב אחרת. ב-15 ביולי 1973 קלארנס ווייט העמיס ציוד נגינה למכוניתו, אחרי הופעה במועדון קטן, בכביש המהיר סיירה בפאלמדייל. לפתע אישה צעירה ושיכורה בשם יוקו איטו הגיחה לעברו, פגעה בו במכוניתה והרגה אותו. אחיו של קלארנס, רולנד והאח השלישי במשפחה, אריק, היו עדים למתרחש. לטקס ההלוויה שלו, שנערך ב-19 ביולי, הגיעו כמאה איש, כולל חברי עבר והווה של הבירדס. בסוף הטקס החל המוסיקאי גראם פרסונס לשיר את FARTHER ALONG. חברו, המוסיקאי כריס הילמן: "רציתי לדחוף באותו רגע את גראם לתוך הקבר. זה היה רגע לא נעים. הוא היה שיכור לגמרי ועשה צחוק מכל העניין". במקום נכח גם מנהל ההופעות, פיל קאופמן, שעשה עם פרסונס עסקה; מי מהם שימות קודם, השני חייב לקחת את הגופה לאתר עץ יהושע ולשרוף אותה שם, במדבר. קאופמן לא שיער שיצטרך למלא את צדו בעסקה מוקדם מהצפוי... אבל זה כבר סיפור אחר.

ב-7 ביוני בשנת 1940 נולד הזמר טום ג'ונס. אז הנה כמה פרטים מעניינים על להיטו המשמעותי מהסיקסטיז, DELILAH.

השיר הזה עוסק בפשע של תשוקה: גבר מגלה שדלילה בוגדת בו, אז כשהמאהב שלה עוזב, הוא מופיע בדלת שלה ודוקר אותה למוות. הליריקה מתרככת על ידי מקצב מתלהם ופזמון קליט שמתאים לשירת המונים.

האם השיר נכתב על דלילה אמיתית? תלוי את מי שואלים. הקרדיטים הרשמיים של כותבי שיר זה מגיעים לצוות האנגלי, לס ריד ובארי מייסון. עם זאת, סילבן מייסון, שהייתה נשואה לבארי כאשר השיר הזה נכתב, טענה שהיא שותפה לכתיבה ולאחר תביעה אחזה ברישומי בית משפט, מהסדר הגירושין שלה, שמוכיחים כי זו גם יצירתה. גם טום ג'ונס הזכיר אותה ככותבת המילים של השיר באוטוביוגרפיה שלו.

בשנת 2001 אמר בארי מייסון לעיתון הבריטי THE SUN שהוא ביסס את השיר (מינוס שפיכות הדמים) על בחורה שפגש בחופשה בבלקפול, אנגליה, כשהיה בן 15. אבל כשהגיע הזמן שלה כדי לחזור הביתה בלנדודנו, בצפון ויילס, היא אמרה לבארי שיש לה חבר וזה נגמר ביניהם. מייסון מצוטט בעיתון כאומר, "הייתי מרוסק. אף פעם לא התנערתי מזה ונהייתי חולה מקנאה והרבה הרבה כאב".

מייסון אמרה ששמה היה דיליה, שאי אפשר היה לשלב בשיר ("למה, למה, למה דיליה?" לא עבד היטב). עשור לאחר מכן, בעבודתו על השיר עם ריד, הוא קיבל את הרעיון לשנות את שמה לדלילה, והם כתבו את השיר המפורסם. "פשוט התעצבנתי יותר ויותר עם כל שורה", הוא אמר. "השקעתי את הלב והנשמה שלי בשיר הזה - וכך נולדה".

אז מערכת THE SUN פתחה בחיפוש אחר האישה המסתורית שהיוותה השראה לשיר, וביקשה מהקוראים להתקשר אם הם מכירים את דיליה מלנדודנו. הם ביטלו את החיפוש כששמעו מסילבן מייסון, שהסבירה שהיא שותפה לכתיבת השיר ושאין דיליה. לפי סילבן, לס ריד כבר כתב את הפזמון "למה, למה, למה דלילה?", והמילים מבוססות על המחזמר כרמן ג'ונס משנת 1954. "הרעיון של לס ריד היה לכתוב שיר מודרני על שמשון ודלילה אבל נסחפנו וזה נגמר כמו כרמן ג'ונס", היא אמרה.

כשהתבקש להגיב, אמר בארי מייסון לעיתון THE SUN, "אין לי שום תגובה לדעותיה של אשתי לשעבר".

סילבן מייסון: "בשנת 1968, כפי שהיה נהוג בדרך כלל, בעלי דאז בארי מייסון והמוזיקאי לס ריד היו נפגשים, בדרך כלל בביתו של לס ליד פסנתר כנף, או לפעמים בחדר מוזיקה שהיה ממש מעבר לפינה מרחוב דנמרק,

הלחן כבר הונח בשלמותו על ידי לס ריד, שגם היה לו רעיון לנושא השיר, ופזמון בעל שתי שורות. לס הציע שהשיר יתבסס על סיפורם של שמשון ודלילה מודרניים, ובארי ואני התחלנו לעבוד. ככל שהשיר התקדם, לאחר שנאבקנו מעט בכתיבה, החלטנו לעבור ליצירתו על קו העלילה בסרטה של כרמן ג'ונס משנת 1954, שראיתי כילדה צעירה. השורה היחידה שנותרה מהניסיון המקורי לסיפור התנ"ך הייתה 'אבל הלכתי לאיבוד כמו עבד שאף אדם לא יכול לשחרר', שנראה היה שעדיין התאים לזווית הסיפור החדשה".

טום ג'ונס על הפעם הראשונה בה שמע את השיר שהוצע לו: "אני זוכר כששמעתי לראשונה את 'דלילה', חשבתי שזה שיר מצחיק שאין לייחס לו הרבה חשיבות. המנהל שלי אמר: 'כן, אבל אנחנו רוצים שתעשה את זה ברצינות'. כשאתה שומע את זה לראשונה, אתה חושב שזה סיפור בדיחה, אבל למעשה מדובר על גבר שהורג אישה. הוא מוקלט בסגנון של שיר שתייה ישן - אתם יכולים לדמיין את כל כוסות הבירה המתנופפות באוויר בפאב ישן כשהשיכורים שרים. זה שיר שתמיד כיף לשיר אותו".

ב-7 ביוני בשנת 2012 התאבד בוב וולש, בן ה-66. רבים מכם ודאי זוכרים אותו מלהיטו הגדול, EBONY EYES.

במחצית הראשונה של שנות השבעים היה וולש חבר בלהקת פליטווד מאק וממנה המריא לקריירת סולו עם להיט המחץ שהזכרתי. אבל הלהיט הזה לא יצר לו קריירה משמעותית מתמשכת ורבים שהעריצו את פליטווד מאק שכחו את התקופה הפחות זוהרת שדווקא בה הוא היה חבר בלהקה. לפני שלינדסי בקינגהאם וסטיבי ניקס נכנסו ללהקה, בשנת 1975, כבר הייתה שם אופרת סבון; חברים שונים פוטרו בגלל שכרות או ניהלו רומן עם נשות חברים אחרים בלהקה מאחורי גבם. היו קרבות על הצליל והצורה של המוזיקה ובכל זה הצליח וולש להתגבר על המצב ולהרשים בנגינת הגיטרה הנהדרת שלו וכתיבת שיריו, כשלא פעם הוא משמש כדבק שמחבר בעקשנות בין חברי הלהקה, עד שלא יכל יותר ופרש בשנת 1974.

בשנת 1978 הפך מיק פליטווד המתופף למנהלו האישי של וולש, כשהשיר EBONY EYES זינק למעלה במצעדים והושמע בכל תחנת פופ שכיבדה את עצמה. אבל בשנות השמונים הפכה המוסיקה לדבר משני אצל וולש והסמים הנבזיים הפכו למנה העיקרית. עם זאת, ביום יציאתו ממכון הגמילה הוא הכיר את מי שתהיה אשתו השנייה. אז הוא נמנע מסמים וחי חיים שלווים יחסית באריזונה, אך תסכולי העבר גרמו לו לתבוע את פליטווד מאק בעניין תמלוגים שלא שולמו לו. התביעה הוסדרה מחוץ לבית המשפט, אך הוא לא הוזמן לטקס הכנסת הלהקה להיכל התהילה של הרוק, שנערך שנה לאחר מכן. על כך הגיב: "אני ממש מאוכזב מכך שפליטווד מאק מתעלמים ממני. זה בעצם מסתכם בעובדה שהם כבר לא אוהבים אותי. יכולתי להבין את זה אם הייתי מתפקד שם כנגן צד במשך שנה. אבל הייתי חלק בלתי נפרד מהלהקה ההיא במשך ארבע שנים".

הוא ניסה להחיות את קריירת הסולו שלו, אך עיתון מסנט לואיס קבע בביקורת המודפסת, על אחת מהופעותיו, שזו "הצצה אומללה לקריירת רוק שמחליקה במדרון". בשנת 2012 עבר וולש ניתוח בעמוד השדרה אך רופאיו בישרו לו שסיכויי החלמתו נמוכים מאוד ושאין מנוס מלהישאר משותק. התסכול והכאב האדיר הובילו אותו, בשעת בוקר מוקדמת, לכתוב מכתב לאשתו ("אינני רוצה להיות נטל עלייך") ולסחוט את הדק האקדח שכיוון לראשו.

ב-7 ביוני בשנת 1936 נולדה אלונה איינשטיין, אשתו הראשונה של אריק וצלמת מקצועית שתיעדה במצלמתה רגעים רבים בתרבות של אז. היא נפטרה בשנת 2006.

השנה היא 1963 ואריק איינשטיין מתחתן עם אלונה לשם-שוחט. הטקס נערך ברבנות באופן צנוע אך לא חף מצחוקים. קרובי משפחה וידידים קרובים זכו לכרטיס הכניסה לטקס זה. הרב שהשיא את השניים לקח את אריק לצד והזהיר אותו כך: 'אני יודע שאתה שחקן אבל הפעם תהיה רציני ואל תתחכם לי'. אבל הרב לא פנה לאיש הנכון, כי השושבין בטקס היה אורי זוהר, שלא הפסיק לדגדג את החתן במהלך הטקס עצמו.

זמן קצר לאחר מכן החלה השימחה באולם שהקצה תיאטרון הבימה למסיבה. חצקל איש-כסית דאג לאספקת המשקאות והכיבוד. מאות מוזמנים הגיעו והפכו את האירוע לשמח ביותר. אריק הודה, במהלך המסיבה, כי לא היה לו אומץ להגיע ורק "כוס של אומץ" (לגימה של קוניאק) היא שעזרה לו.

שחקנית התיאטרון, זהרירה חריפאי, פצחה שם במחול סוער עם במאי תיאטרון הקאמרי, שמואל בונים. רפאל קלצ'קין פיזז ונראה צעיר מתמיד בחברתה של עליזה עזיקרי. אילנה רובינא רקדה נמרצות עם בני אמדורסקי ואימה, השחקנית חנה רובינא, העניקה נשיקה מכל הלב לאריק. חנה גם הייתה השושבינה של הכלה. אפרים קישון רקד גם הוא ונראה מרוצה מאד. נצפו שם גם נעמי שמר ויגאל תומרקין, שהתיז קצף ממטף כיבוי שנתקל בו. אריק עצמו פצח בריקוד טוויסט סוער כשמסביבו מעגל של צופים ונהנים. לאחר מכן נפנה לרקוד את ריקוד הסלואו עם בחירת ליבו.

מתנות רבות ניתנו לזוג הזוהר אך אחת מהן חיממה מאד את ליבו של החתן הצעיר. היה זה השחקן שמוליק סגל שהעניק לו כרטיס כניסה למקום בישיבה במשחק הכדורגל בין ישראל וברזיל, באצטדיון רמת גן, ב-19 במאי 1963. ברזיל תביס את ישראל 5-0 וזו תהיה תוצאה מעציבה לנבחרת ישראל. עם זאת, אריק ושאר הקהל ייהנו מהווירטואוזיות שיפגינו שחקני ברזיל, עם מהירות, טכניקה ושליטה מושלמת בכדור.

ספוילר: אריק ואלונה יתגרשו זמן לא רב לאחר חתונתם, יחזרו ויתחתנו שוב ובהמשך יתגרשו שוב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459