רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "פעם רציתי לבדוק תגובת אנשים ונכנסתי עירום לגמרי למסעדה בברלין. מסתבר שכשיש לך מבטא סקוטי ואתה גדול בממדי גופך, אתה יכול להיחלץ ממצבים כאלו" (פיש, הזמר של להקת מאריליון, לעיתון NME, שנת 1985)

סקנדל מלכותי! ב-7 ביוני 1977, יומיים בלבד אחרי שצי יובל הכסף המפואר של המלכה אליזבת השנייה חגג 25 שנות מלוכה בהוד והדר על נהר התמזה, חבורת פאנקיסטים חצופה החליטה לערוך מסיבה משלה. זה לא היה אירוע חגיגי, זו הייתה הכרזת מלחמה.

חברי להקת הסקס פיסטולס שכרו את ספינת QUEEN ELIZABETH, העמיסו עליה חברים, עיתונאים וצלמים, והפליגו באותו מסלול בדיוק כדי לעשות דבר אחד: לצחוק לממסד כולו בפרצוף. את ההפלגה ארגן ריצ'רד ברנסון, הבוס הצעיר והפרוע של חברת התקליטים שלהם, וירג'ין, שפיזר הזמנות סודיות לחלוטין לאנשי תקשורת נבחרים תחת הכותרת "מסיבה על הנהר". בהזמנה נכתב במפורש: "כדי לעלות לסיפון, עליכם להציג את ההזמנה הזו וחובה לשמור על סודיות בדבר".

כל זה התרחש על רקע בריטניה קורסת. המצב הכלכלי היה בשפל עם אינפלציה דוהרת ושכר ממוצע ברצפה. שביתות ענק שיתקו את המדינה, ובראשן שביתת פועלי הזבל שהפכה את רחובות לונדון לפח אשפה מצחין. הפוליטיקאים נשמעו כמו תקליט שבור והתחושה הכללית באוויר הייתה של אפוקליפסה בריטית.

לתוך הוואקום הזה נכנסו הסקס פיסטולס. הם לא רצו סתם להופיע, הם רצו ליצור כאוס מוחלט. התוכנית הייתה לכנס חבורה של צעירים, להשקות אותם עד אובדן חושים ולתת להם להתפרק לצלילי הפאנק. מסיבה שיכורה, מכוערת, מבולגנת ובעיקר – אמיתית. תמונת מראה לחגיגות המלוקקות והמנותקות של בית המלוכה.

אבל עוד לפני שהתו הראשון נוגן, העסק התחיל לחרוק. זמר הלהקה, ג'וני "רוטן" לידון, התהלך על הסיפון עם פרצוף חמוץ. במקום חברים וקהל מעריצים אמיתי, הוא ראה בעיקר אנשי תקשורת בחליפות וצלמים שחיפשו את התמונה הבאה. "הרגשתי שאני מופיע מול קהל של מתחזים", התלונן לימים. כל האירוע הרגיש לו כמו תעלול יחצ"ני זול במקום הצהרה אותנטית.

כשהספינה חלפה ליד בניין הפרלמנט הבריטי, הלהקה פתחה בנגינת המנון הפאנק הלא-רשמי שלה, ANARCHY IN THE UK, בעוצמה מחרישת אוזניים. הברמנים, שלא עודכנו מראש על אופי האירוע, נאבקו בקושי מול עשרות פיות צמאים שדרשו עוד ועוד אלכוהול. האווירה התחממה במהירות. צלם צרפתי נמרץ מדי, שניסה לדחוף את דרכו לקדמת הבמה, הצית קטטה המונית. מנהל הספינה, שהבין באיחור עם מי יש לו עסק, הזעיק בבהלה את המשטרה.

סירות משטרה הקיפו את ה-QUEEN ELIZABETH והאירוע הפך ממופע פאנק למבצע מעצרים. מספר אנשים, כולל מנהל הלהקה, מלקולם מקלארן, נעצרו במקום. למרבה האירוניה, כל זה קרה בזמן שהסינגל מעורר המחלוקת של הלהקה, GOD SAVE THE QUEEN, נאסר להשמעה ב-BBC אך עדיין טיפס במצעדי המכירות. רבים טוענים עד היום שהשיר הגיע למקום הראשון אך הצמרת הממלכתית דאגה "לסדר" את המצעד כדי למנוע את המבוכה בשבוע חגיגות היובל.

מיכאל רורברגר, שעבד אז כעיתונאי עצמאי והיה על הסיפון, סיפר לי אפיזודה קטנה ומשעשעת מלב המהומה: "הייתי עסוק בלצלם את ג'וני רוטן בפעולה", הוא מספר, "ופתאום סיד וישס ניגש אלי, טפח לי על הכתף ואמר במבטא כבד, I'M ALSO IN THE BAND. נו, אז צילמתי גם אותו". מבחינתו של וישס, גם באמצע אנרכיה מוחלטת, הכי חשוב זה לצאת טוב בתמונה.

7 ביוני 1963 - לונדון סוערת. הביטלס כבר כבשו כל פינה, אבל באוויר התגלגלה הבטחה למשהו אחר, משהו גס ומחוספס יותר. ביום הזה בדיוק, חבורת צעירים אחרת שחררה את תקליטון הבכורה שלה והניחה את האבן הראשונה בדרך שתשנה את פני המוזיקה. קבלו את הרולינג סטונס.

זה קרה ב-7 ביוני 1963. על מדפי החנויות נחת תקליטון הבכורה של הלהקה, עם גרסת כיסוי קופצנית לשיר COME ON של גיבור הגיטרה האמריקני, צ'אק ברי. השיר הקצרצר, שאורכו דקה וארבעים ושמונה שניות בלבד, טיפס בסופו של דבר למקום ה-21 במצעד הבריטי – פתיחה לא רעה בכלל לחבורה אלמונית.

אבל מאחורי הקלעים, הדרמה חגגה. ההקלטות, שנערכו כחודש קודם לכן, ב-10 במאי באולפני אולימפיק בלונדון, היו מלוות בכאב ראש לא קטן. החבר'ה התקשו לבחור את השירים שיציגו אותם לעולם. לבסוף, נפלה ההחלטה: בצד אחד, השיר של צ'אק ברי, ובצד השני, כמחווה לשורשי הבלוז העמוקים שלהם, השיר I WANT TO BE LOVED של בלוזיסט אחר משיקגו, מאדי ווטרס.

ביל ווימן, בסיסט הלהקה המופנם, סיפר לימים על התהליך: "עבדנו קשה כדי לקחת את השיר של צ'אק ברי ולתת לו את הטוויסט שלנו". אבל רגע השיא של חוסר הניסיון הגיע בסוף ההקלטה. ווימן נזכר: "טכנאי הסאונד פנה למנהל הטרי שלנו, אנדרו לוג אולדהאם, ושאל אם הוא רוצה לעשות מיקס לשירים. אנדרו, שהיה אז רק בן 19 וידע על מיקסים בערך כמו שהוא ידע על אסטרופיזיקה, פשוט משך בכתפיו ואמר לטכנאי 'תעשה מה שנראה לך'".

ההתנהלות החובבנית לא נגמרה שם. חברת התקליטים DECCA, שרק שנה קודם לכן ביצעה את אחת הטעויות הגדולות בתולדות המוזיקה כשדחתה את הביטלס, לא מיהרה לפתוח את הארנק. החברה סיפקה ללהקה ארבעה עותקים בלבד של התקליטון. כן, ארבעה! מכיוון שהלהקה מנתה חמישה חברים ומנהל, הם נאלצו לגשת לחנות התקליטים הקרובה ולקנות עותקים נוספים מכספם הפרטי.

אבל הטוויסט הגדול ביותר בעלילה הגיע שלושה שבועות בלבד לאחר יציאת התקליטון. הלהקה הגיעה למסקנה שהיא פשוט לא אוהבת את התוצאה. החברים הרגישו שהסאונד נקי ופופי מדי, והחליטו במחטף להסיר את שני השירים מרשימת השירים בהופעות החיות. אולדהאם, המנהל הצעיר והנמרץ, ממש לא אהב את זה. הוא הבין שהם צריכים להיט כדי לפרוץ לתודעה ולהתארח בתוכניות טלוויזיה, והוויכוח הצית ריב גדול בינו לבין חברי הלהקה העיקשים.

יום לאחר צאת התקליטון, מבקר המוזיקה של הרקורד מירור היטיב לתמצת את המצב: "זה טוב, קליט, בועט ומסחרי". אך מיד הוסיף הסתייגות שהדהדה את תחושות הלהקה: "אבל זה לא הצליל שחובבי הרית'ם אנד בלוז האדוקים מחכים לשמוע מהלהקה". הם צדקו, אבל גם טעו. זה אולי לא היה הסאונד שהם חלמו עליו, אבל זה היה הניצוץ שהצית את המדורה הגדולה ביותר ברוק'נ'רול.

השאגה שנמחקה! ב-7 ביוני בשנת 1969 הופיעה להקת הקצב הישראלית, האריות, בתוכנית הטלוויזיה הבריטית COLOUR ME POP. מאז ומזה המון שנים לא נמצא ההקלטה של תוכנית זו ונראה כי הדבר נמחק על ידי רשת הטלוויזיה הבריטית.

אי שם בארכיונים האפלים והמאובקים של ה-BBC, או ליתר דיוק, במקום בו הם היו אמורים להיות, מסתתר סיפור מדהים על צומת תרבותי חד פעמי. זהו סיפור על להקת רוק ישראלית נועזת, תוכנית טלוויזיה שהקדימה את זמנה, והחלטה אומללה אחת ששלחה פיסת היסטוריה מוזיקלית לפח האשפה.

בואו נחזור לרגע לסוף שנות השישים. לונדון סוערת תרבותית והטלוויזיה עדיין מנסה להדביק את הקצב. בין שלל החידושים, ערוץ ה-BBC2 משיק פלא טכנולוגי: שידורי צבע. וכדי להשוויץ בשריר החדש, נולדה COLOUR ME POP, תוכנית ששודרה בין 1968 ל-1969 והייתה לא פחות ממהפכה.

בניגוד ל-TOP OF THE POPS המהוקצעת שהתמקדה בלהיטי מצעדים, COLOUR ME POP הייתה חיית פרא. היא נתנה לכל אמן חצי שעה שלמה לעצמו, מה שאפשר להם לבצע קטעים מהתקליטים החדשים שלהם, לאלתר, ובעצם להיות עצמם. זה היה חלון ראווה מהפנט לעידן התקליטים, בו היצירה השלמה הייתה חשובה יותר מהסינגל הבודד. הבמאי, סטיב טרנר, שהודה באוזני כל שהוא בכלל איש של מוזיקה קלאסית, ניגש לסצנת הפופ בראש פתוח לחלוטין, מה שהוביל לליינאפ אקלקטי ומסעיר. על המסך הקטן, שעלותו למשק בית ממוצע עמדה על 300 לירות שטרלינג (סכום עתק דאז), הופיעו שמות כמו הקינקס, המודי בלוז, THE MOVE, THE SMALL FACES ועוד.

התוכנית הייתה הצלחה מסחררת. בסקר הקוראים של המגזין מלודי מייקר בספטמבר 1969, היא זכתה בתואר "תוכנית הטלוויזיה הטובה ביותר", כשהיא עוקפת את TOP OF THE POPS. למרות זאת, באופן תמוה, היא בוטלה זמן קצר לאחר מכן.

ובתוך כל ההתרחשות הזו, נכנסת לתמונה נציגות ישראלית גאה: להקת "אריות יהודה", או כפי שהכרנו אותם כאן, "האריות". בחוד החנית היו האחים המייסדים שוקי וחיימון אלגרנטי ולצדם דני שושן בבס, משה בויאנג'ו בתופים ודייב ווטס (לשעבר חבר להקת הטורנדוס) באורגן. הרכב שלא פחד אז לחלום בגדול. הם הופיעו במועדונים ברחבי לונדון, תפסו את האוזן של חברת התקליטים FONTANA והוציאו תחתיה תקליטון בשם "אהבתנו היא דבר צומח". אך למרות הרצון הטוב - השיר לא נכנס למצעד הבריטי. עדיין, האריות שלנו הצליחו להיכנס לצילומי תוכנית כה חשובה אז.

ההופעה שנעלמה: 30 דקות של תהילה אבודה

במוצאי שבת, ה-7 ביוני 1969, בין השעות 23:05 ל-23:35, שודר הפרק עם להקת "אריות יהודה" על הבמה המצולמת של COLOUR ME POP. במשך חצי שעה, הם הציגו (עם פלייבק) לקהל הבריטי את הסאונד הייחודי שלהם, כשברקע גם נראות תמונות של נופי ארצנו. זה היה רגע שיא בקריירה שלהם, ההזדמנות הגדולה להפוך משם מוכר בישראל לשם דבר באירופה.

וזהו. שם הסיפור נגמר. כי הפרק הזה, יחד עם רוב 53 הפרקים של התוכנית, פשוט נמחק.

פשע תרבותי? הסיבה המקוממת למחיקת ההיסטוריה

איך ייתכן שתוכנית פורצת דרך, שנועדה לחגוג את טכנולוגיית הצבע, נמחקה כמעט לחלוטין? התשובה, כמה שזה אבסורדי, היא כסף ומקום. בשנות ה-60 וה-70 סלילי וידאו היו יקרים להחריד וגם תפסו המון מקום אחסון. ב-BBC, כמו בגופי שידור אחרים, פשוט לא ראו ערך בשימור תוכניות ישנות. המדיניות הייתה למחוק את הסלילים ולהשתמש בהם מחדש להפקות חדשות.

אז כן, ההקלטות הצבעוניות והיקרות ששימשו לתיעוד "אריות יהודה" נמחקו ככל הנראה כדי לפנות מקום לתוכנית אחרת. מאות פרקים של סדרות כמו DOCTOR WHO ו-TOP OF THE POPS סבלו מגורל דומה. פיסות היסטוריה שלמות נזרקו לפח מתוך חשיבה קצרת טווח.

החיפוש אחר הדים: מה בכל זאת שרד?

באופן טרגי, מההופעה של "אריות יהודה" לא שרד דבר. לא תמונה, לא קטע וידאו. שום זכר. מתוך כל הסדרה, שרדו בשלמותם רק פרקים בודדים, ביניהם אלו של המודי בלוז, THE MOVE ו-SMALL FACES, בונזו דוג דו דה באנד, או הקלטה באיכות גרועה של הופעה של להקת THE NICE. פה ושם גם יש הקלטות אודיו, באיכות גרועה, של אמנים כמו להקת FREE או להקת FAMILY. אבל זה פחות או יותר מה שיש. העובדה ששמה של הלהקה הישראלית נעדר מכל רשימות השימור הללו הופכת את האובדן לצורב במיוחד. הסיכוי למצוא את הפרק של "אריות יהודה" קלוש עד לא קיים.

את סיפורה השלם של להקת האריות, כולל המון פרטי מידע נדירים מאז שנחשפים לראשונה, תמצאו בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967".

ב-7 ביוני 1970, להקת המי עשתה היסטוריה כשהפכה לחבורת הרוק הראשונה והאחרונה שפלשה למבצר התרבותי של ניו יורק, בניין המטרופוליטן אופרה היוקרתי, והשאירה את הקהל פעור פה. זו הייתה הפלישה הבריטית לאופרה: היום שבו להקת המי פירקה את הבית בניו יורק.

זה לא היה עוד ערב שגרתי בעולם המוזיקה. על הבמה המכובדת, שרגילה לקולות מעולם האופרה, התייצבו ארבעה בריטים קולניים במיוחד ואיתם דמות חמישית, מסתורית ושקטה. הגיטריסט והמוח היצירתי פיט טאונסנד, הסולן הכריזמטי רוג'ר דאלטרי, הבסיסט השקט והווירטואוז ג'ון אנטוויסל, והמתופף הפרוע קית' מון, שהביאו איתם את "טומי" – גיבור אופרת הרוק פורצת הדרך שלהם, דמות של נער חירש, עיוור ואילם שהפך לגורו.

כמו בכל הופעה שלהם באותה תקופה, המופע התחלק לשניים. החצי הראשון הוקדש כולו ליצירת המופת מהאלבום TOMMY. הקהל נשאב למסע המוזיקלי המהפנט, סיפור על טראומה, התעללות וגאולה, שהפך את הלהקה לאחד ההרכבים החשובים בעולם. באותו ערב בניו יורק, טומי לא היה רק סיפור, הוא היה הכרזת ניצחון של הרוק. או כפי שניסח זאת טאונסנד מאוחר יותר בפיוטיות האופיינית לו: "היה לנו חירבון מוצלח ביותר באסלה של ניו יורק", כשהוא מתכוון לכך שהם כבשו בהצלחה את אחד ממעוזי התרבות הגבוהה והשאירו בו את חותמם.

ההיסטריה סביב האירוע הייתה עצומה. הלהקה קיימה באותו היום שני מופעים, אחד אחרי השני, בפני 8,000 צופים נלהבים. התור לקופות השתרך לאורך רחובות שלמים, וכל הכרטיסים אזלו תוך שמונה שעות בלבד, מה שהכניס לקופת הלהקה סכום פנומנלי לאותה תקופה של 55,000 דולר.

ההחלטה להופיע במקום כל כך לא צפוי נבעה גם מהרצון של הלהקה להתרחק מהיצירה שדבקה בה. קית' מון, בהומור האופייני לו, התלוצץ באותם ימים: "אנחנו מנסים לרדת מהאופרה הזו, למרות שכבר אמרנו זאת בעבר. הבעיה היא שאם נוריד את האופרה מההופעה שלנו, נישאר עם שני שירים בלבד". זו הייתה כמובן בדיחה; החלק השני של ההופעה היה מפוצץ בלהיטים כמו SUBSTITUTE, MY GENERATION ו-I CAN’T EXPLAIN, אבל הבדיחה הדגישה עד כמה טומי הפך למרכזי בזהות של הלהקה.

עיתון הניו יורק טיימס לא נשאר אדיש והקדיש עמוד שלם לסיקור האירוע, והתשואות בסוף כל מופע היו מחרישות אוזניים. אך כמו שקורה לעתים קרובות עם להקת המי, הדרמה האמיתית התרחשה בסוף. בתום המופע השני, הקהל המיוזע והנלהב סירב לעזוב ודרש הדרן נוסף. פיט טאונסנד המותש ניגש למיקרופון והודיע בקול צרוד שהוא עייף מדי אחרי שתי הופעות אינטנסיביות ביום אחד. הקהל לא קיבל את התשובה והגיב בשריקות בוז צורמות. טאונסנד, שמעולם לא היה ידוע באיפוק שלו, התפוצץ. "אחרי שעתיים מזוינות שניגנו לכם, בוז בחזרה לכם!", הוא צרח למיקרופון, ובזעם אדיר השליך את מעמד המיקרופון שלו אל תוך הקהל וירד מהבמה בסערה.

אותו ערב היה אמור להיות הפעם האחרונה שבה הלהקה מבצעת את האופרה על טומי במלואה, אך הגורל, וההצלחה, רצו אחרת. בשנת 1972 הם חזרו ליצירה בגרסה תזמורתית מפוארת, כשלצידם שורה ארוכה של אמנים מהשורה הראשונה. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

גם זה קרה ב-7 ביוני - קופים, ריבים וגיבורי גיטרה. כן, זה יום עמוס אירועים בתולדות המוזיקה, שמוכיחים שגם המסעות המפוארים התחילו לפעמים בפאשלה צורמת, ושלפעמים כל מה שצריך זה להיות במסיבה הנכונה בזמן הנכון.

1964: כשהרולינג סטונס הובסו על ידי קופים

קשה להאמין, אבל גם לאחת הלהקות הגדולות בכל הזמנים היו ימים מביכים. ממש מביכים. על סיבובי ההופעות הראשון שלהם בארצות הברית, הגיעו הרולינג סטונס לסן אנטוניו, טקסס, וגילו שהקהל בארה"ב, איך לומר, לא ממש מתחבר. המופע היה כישלון כל כך צורב, שרק כ-3,000 צופים הגיעו לאולם שיכול להכיל 20,000. העיתון הבריטי דיילי מירור מדווח בזמנו כי הקהל המקומי קיבל את הסטונס בקריאות בוז צורמות, ובמקום להדרן של הלהקה, דרש והעלה שוב לבמה... מופע קופים מאולפים שחימם אותם קודם לכן. כן, קראתם נכון. קופים. לסיום, צוטטה צעירה מקומית שאמרה: "כל מה שיש להם ואין ללהקות בית הספר שלנו זה הרבה שיער". אוי, הבושה.

1965: המסיבה שילדה את הגרייטפול דד

בצד השני של אמריקה, בקליפורניה שטופת השמש, התרחש אירוע מכונן. ב-7 ביוני, הגיע פיל לש, למסיבה בביתו של הסופר קן קיזי, דמות מפתח בתרבות הנגד. על הבמה המאולתרת הוא ראה שני חבר'ה צעירים, גרי גרסיה ובוב ויר, מנגנים עם להקתם דאז, THE WARLOCKS. לש, התרשם עמוקות מהכימיה ביניהם, ניגש בסיום הנגינה לגרסיה והודיע ​​לו שהוא רוצה לנגן איתם. זמן קצר לאחר מכן, הוא למד לנגן על הבס במיוחד עבור הלהקה, והשאר היסטוריה. החיבור הוליד את אחת הלהקות המשפיעות יותר ברוק האמריקאי, הגרייטפול דד.

1966: ג'ינג'ר בייקר פשוט לא יודע לשמור סוד

נדמה שהמתופף ג'ינג'ר בייקר מעולם לא שמע את המושג "לשמור בסוד". בעודו רוקם יחד עם הגיטריסט אריק קלפטון והבסיסט ג'ק ברוס את הקמתה של סופרגרופ חדשה, הוא היה כל כך נלהב שהוא פשוט לא יכול היה להתאפק. למרות הבקשות המפורשות של שותפיו החדשים לשמור על הפרויקט בשקט עד שהכל יהיה סגור, בייקר הרים טלפון לכתב מגזין המוזיקה של מלודי מייקר, כריס וולש, וסיפר לו הכל. ארבעה ימים אחר כך, הידיעה התפרסמה בכותרת "הרכב סנציוני", ובישרה על הקמתה של CREAM. הבעיה? איש לא טרח לעדכן את ג'ון מאייאל, המנהיג של להקת הבלוזברייקרז שבה קלפטון היה עדיין חבר. מאייאל גילה שנגן הגיטרה הכוכב שלו עוזב כשקרא על כך בעיתון, ויצא מכליו מזעם. אופס.

1968: הניצנים של להקת יס וצנזורה בשידור

באותו יום, בשני מקומות שונים בבריטניה, נזרעו זרעים לעתיד. בקולג' דפטפורד, התקיימה ההופעה הראשונה שבה שיתפו פעולה המתופף ביל ברופורד, הבסיסט כריס סקווייר והזמר ג'ון אנדרסון תחת השם המוזר MABEL GREER'S TOYSHOP. השכר, אגב, עמד על 11 פאונד בלבד לכל החבורה. הניצוץ היה שם, ומזה תצמח בקרוב ענקית הרוק המתקדם, להקת יס. מצד שני, להקת מנפרד מאן נאלצה לחזור לאולפן ולהקליט מחדש את שירה MY NAME IS JACK. למה? כי תלונות הגיעו לחברת התקליטים על כך שהשורה "אני גר בחלק האחורי של הבית" נושאת איתה קונוטציות גזעניות. חברת התקליטים לא לקחה סיכונים והשמידה את כל העותקים של הגרסה המקורית, מה שעשה אותם לפריט אספנים נדיר.

1969: רוק'נ'רול ויריות בבת ים

הצסצנה המוזיקלית הישראלית קיבלה חיזוק בינלאומי כשההרכב REVOLVER, אשר מוגדר כ"להקה מאינדונזיה ומאנגליה", נחת להופעה במועדון "חמש חמש" בתל אביב, לצד עליזה עזיקרי והסינג סינג (עם הזמר דייב קארול). חברי הלהקה כל כך התאהבו בארץ הקודש שהחליטו להשתקע בווילה בבת ים. אולם, השהות הפסטורלית של החברים עתידה הייתה להסתיים באירוע מטלטל שכלל יריות. (הפרטים המלאים על התקרית נמצאים בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1969").

1970: לב שבור על במת הפילמור איסט

קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, הסופרגרופ שהצליחו איפה שאחרות כשלו, הופיעו באולם פילמור איסט בניו יורק. באותו ערב, גרהאם נאש עלה לבמה עם לב מרוסק. יום קודם לכן הוא והזמרת ג'וני מיטשל נפרדו, וכמו מוזיקאי אמיתי, הוא הפך את הכאב לשיר. הוא הציג לראשונה את הבלדה קורעת הלב SIMPLE MAN, שנכתבה ממש שעות ספורות קודם לכן.

1973: המעריצים המנומסים של דיוויד בואי

בעיצומו של טירוף הזיגי סטארדסט, הגיע דיוויד בואי לשתי הופעות במנצ'סטר. עוזרתו אישית, צ'רי ונילה, תיעדה מחזה סוריאליסטי. "נערות היסטריות כמובן נגררו מהבמה על ידי המאבטחים, אבל אז קרה משהו מיוחד - נערים החלו לעלות לבמה. הם היו רגועים לחלוטין, יישרו את בגדיהם, ניגשו אל דיוויד, לחצו את ידו, טפחו לו על השכם – והסתלקו בשלווה". בואי, היא אמרה, פשוט אהב את זה.

1978: כשדילן פגש את פטי

ערב גורלי בלוס אנג'לס. טום פטי, אז כוכב עולה, הצליח להיכנס להופעה של בוב דילן בזכות המפיק המקומי. כשהמפיק הגיש לדילן רשימה של מפורסמים בקהל, שכללה את ג'וני מיטשל ורייקל וולש, דילן נעצר על שם אחד ושאל: "מי זה טום פטי?". המפיק הסביר שמדובר ברוקר צעיר ומבטיח. לקראת סוף ההופעה, דילן פנה לקהל, צעק את שמה של ג'וני מיטשל ואז הוסיף: "וגם טום פטי כאן. הוא כוכב עולה חדש". השניים הפכו לחברים קרובים ושותפים מוזיקליים.

2009: פרידה מיו הופר

ביום זה, עולם הרוק המתקדם נפרד בעצב מהבסיסט יו הופר, חבר להקת סופט מאשין הבריטית מאז 1969, שמת ממחלת הלוקמיה בגיל 64. הופר היה דמות מפתח בסצנת הקנטרברי ונחשב לאחד הבסיסים המשפיעים בז'אנר.

7 ביוני 1976, העולם עדיין לא נרגע מהפירוק, והנה זה בא: אלבום כפול וחדש של הביטלס נוחת בחנויות. אבל מה שהתחיל כהוצאה תמימה של אוסף להיטים הפך במהרה לסערה של עטיפות שנויות במחלוקת, מיקסים מפתיעים וטלפונים שלא נענו. אז שימו לב, אנחנו יוצאים למסע בזמן.

השם הרשמי של האלבום הוא ROCK'N'ROLL MUSIC ומטרתו הייתה לארוז 28 משירי הרוק'נ'רול המוקדמים של הרביעייה מליברפול בחבילה אחת נוצצת. ככה זה כשחברת התקליטים האמריקנית, קפיטול, סוף סוף השתחררה מהחוזה הכובל עם חברת אפל של הלהקה, ובחרה לחגוג את החופש החדש שלה. ואיך חוגגים? עם אוסף שאמור להכניס המון מזומנים, כמובן.

אבל רגע, אל תחשבו שזה היה כל כך פשוט. בקפיטול נעשה עוד ניסוי לשמור על כבודם של המוזיקאים כשניסו להשיג את ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו כדי שיעזרו בבחירת השירים. התוצאה? צליל חיוג תפוס. ארבעת המופלאים היו עסוקים מדי בקריירות הסולו המשגשגות שלהם, או פשוט לא היה להם חשק לדבר עם חברת התקליטים הישנה. כך או כך, אנשי קפיטול נאלצו להפשיל שרוולים ולעשות את העבודה בעצמם.

עטיפה מהגיהינום של שנות החמישים

ואז הגיעה העטיפה. הו, העטיפה. בניסיון לשדר אווירת נוסטלגיה, המעצבים הלכו על כל הקופה של סמלי הפיפטיז: מכונית שברולט בל אייר מודל 1957, תמונה של מרילין מונרו מהסרט "חטא על סף ביתך", כוס קוקה קולה, וג'וקבוקס קלאסי. התוצאה נראתה יותר כמו פרסומת לדיינר אמריקאי מאשר אלבום של הלהקה ששינתה את פני המוזיקה. חברי הביטלס, בלשון המעטה, לא התלהבו. ג'ון לנון אף התלונן על כך בפומבי. הם הרגישו שהעטיפה הזולה והמצועצעת מחזירה אותם אחורה בזמן לתקופה שהם כל כך השתדלו להתפתח ממנה.

לדור החדש של המאזינים היו חסרים פרטים על תאריכי ההקלטה של השירים אולם עדיין דיברה בעד עצמה.

המציל הלאומי: ג'ורג' מרטין

במצב מסוים, הטלפון צלצל גם במשרדו של המפיק ג'ורג' מרטין. בקפיטול ביקשו את האישור, והוא, כמובן, ביקש להאזין לחומרים לפני שהם יוצאים לשוק. מה שהוא שמע גרם לו להחוויר. מרטין נחרד לגלות שהחברה השתמשה בכמה מהמיקסים המקוריים והפרימיטיביים ביותר של השירים, כאלה שנעשו בטכנולוגית מונו מיושנת. הוא ידע שסאונד כזה יישמע נוראי במערכות הסטריאו מודרניות של 1976.

בצעד דרמטי, הוא דרש וקיבל אור ירוק לערוך מיקסים חדשים לחלק מהשירים. הוא נכנס לאולפני AIR שבבעלותו בלונדון ועבד במרץ כדי להעניק לשירים הקלאסיים סאונד עדכני יותר, בעיקר על ידי מיקום הבס והתופים במרכז המיקס, טכניקה שהפכה את הצליל לחזק ובועט הרבה יותר.

פול מקרטני וההצלחה הגדולה

למרות כל הבלאגן, האלבום ROCK'N'ROLL MUSIC הפך להצלחה מסחררת וטיפס למקום השני במצעד הבילבורד האמריקאי. חלק גדול מההצלחה אפשר לזקוף לזכותו של אדם אחד: פול מקרטני. בדיוק באותו הקיץ, מקרטני ולהקת כנפיים היו בעיצומו של סיבוב הופעות ענק בארצות הברית וההיסטריה הייתה בשיאה. הביקוש החודש לכל מה שקשור לביטלס היה עצום, והאלבום החדש פשוט נחטף מהמדפים.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

הופעת רוק נלהבת הפכה מאכזבת?

7 ביוני 1969, הייד פארק, לונדון. השמש זורחת במלוא הדרה, מזג אוויר מושלם, ועל הדשא מתגודדים 150,000 איש. האוויר מחשמל, הציפייה בשיאה. כולם באו לראות את הופעת הבכורה של הסופרגרופ המדוברת ששמה אמונה עיוורת. אבל מה שהתחיל כפסטיבל של אהבה חופשית ומוזיקה, הפך במהרה לאחד הרגעים המביכים, המתוחים והחושפניים בתולדות הרוק.

היום נפתח באווירה רגועה. להקת THIRD EAR BAND פרשה צלילים מדיטטיביים עם הטאבלה, הכינור והצלו שלה, במה שהעיתון NME כינה "אלכימיה טבולת ניחוחות הודיים". אחריהם הייתה זו "אדגר בראוטון באנד" שהרעידה את הפארק עם רוק בלוזי מחוספס. הקהל התעורר באמת כשריצ'י הייבנס עלה לבמה, נתן הופעה קורעת לב וסיים עם השיר הוודסטוקי FREEDOM. ואז, באופן ספונטני, דונובן, שהיה במקום, שאל מהייבנס את הגיטרה שלו לשיר, וקיבל תשואות מהקהל. האווירה הייתה חמה ומזמינה.

ואז הם עלו. אריק קלפטון, ג'ינג'ר בייקר, סטיב ווינווד וריק גרץ'. ארבעה מוזיקאים ענקיים, כל אחד כוכב בפני עצמו. הקהל שאג, אבל על הבמה הקטנה הורגשה מבוכה. ג'ינג'ר בייקר המתופף לקח את המיקרופון והודיע ​​לקהל: "זוהי החזרה הראשונה שלנו". היו שצחקו, היו שהאמינו לו.

אריק קלפטון ניגן במופע זה בהייד פארק בגיטרת פנדר טלקאסטר, שחובר לה צוואר של גיטרת פנדר סטרטוקאסטר. את הגיטרה הזו הוא חיבר לכמה מגברי מארשל, שכל אחד מהם היה בעוצמת 100 וואט. סטיב וינווד ניגן במופע הזה בגיטרת גיבסון FIREBIRD, פסנתר חשמלי מדגם וורליצר (שחובר גם הוא למגבר מארשל) ואורגן האמונד מדגם C3, עם שני מגברי לזלי. ג'ינג'ר בייקר תופף במערכת הלודוויג הרגילה שלו, עם שני תופי הבס. ריק גרץ' ניגן בגיטרת בס פנדר פרסיז'ן, שחוברה גם היא למגבר מארשל.

מהר מאוד הובן לכל מי המנהיג. סטיב ווינווד, עם קולו הבלתי אפשרי לחיקוי, לקח את המושכות, שר את כל תשעת הקטעים והיה האישיות הבולטת. ואיפה היה אליל הגיטרה, אריק קלפטון? הוא נראה כמו נער מבוהל שהתבלבל והגיע בטעות לבמה. הוא התחבא בצד האחורי, כמעט נעלם מאחורי חומת מגברי המארשל שלו, מרוכז בגיטרת הפנדר טלקאסטר שלו. שאר חברי הלהקה חשו שמשהו אצל קלפטון פשוט לא עובד. הקהל, ברובו, קיבל את המופע באהבה, אבל פה ושם נשמעו צעקות קוטלות: WE WANT THE CREAM BACK. ג'ינג'ר בייקר: "לצערי הייתה הרבה רוח מזויפת שנשבה סביב הלהקה הזו. אני מאד הופתעתי מההתנהגות הבימתית של אריק קלפטון במופע בהייד פארק. היה קהל רב אבל אריק, משום מה, התנהג מוזר מאד כלפיהם".

הביקורות בעיתונים למחרת היו קטלניות. "זה לא מה שציפינו מסופרגרופ", נכתב, "זה הרגיש כמו סטיב ווינווד ושלושה נגני ליווי". עיתון מלודי מייקר ציין שהמוזיקה הייתה "מסודרת יותר" מהאגרסיביות של CREAM, אבל הוסיף ש"מוקדם מדי להסיק מסקנות". בעיתון NME נכתב: "מה שראינו פה זה לא את האלים עצמם אלא מוזיקאים מצוינים בלהקה טובה מאד. כך צריך להתייחס אליהם כדי לקבל מהם את המיטב. הם לא על-אנושיים אלא אנושיים לגמרי. כשהגעתי לשם בשעה אחת בצהריים, כבר היה שם קהל רב ששטף את המקום. את שעות אחר הצהריים המוקדמות העניקה לנו מוזיקה שלווה של להקת THIRD EAR BAND, עם האלכימיה טבולת הניחוחות ההודיים שלה, בנגינה על טאבלה, כינור, צ'לו וקלרינט.

לאחר מכן עלתה להקתו של אדגר בראוטון והביאה מופע רוקי מצוין ובלוזי. מחיאות כפיים רבות נשמעו כשריצ'י הייבנס עלה לבמה, שהופיע מכל הלב וסיים את הופעתו עם השיר FREEDOM. דונובן, שנכח שם, ניגש להייבנס וביקש ממנו לשאול את הגיטרה שלו כדי לעלות ולשיר שני שירים. הוא עלה והקהל הריע לו. ואז עלתה להקת בליינד פיית'. נראה היה שסטיב ווינווד לקח פה את ההנהגה. אריק קלפטון נראה כמו אחד מהקהל. הדבר אכזב לא מעט מהצופים, שציפו מאריק למשהו מחשמל יותר מזה. סטיבי שר את כל השירים. אבל זה ממש לא רע. למען האמת, זה היה טוב מאד, כי הכישרון של סטיבי בלתי ניתן לערעור. כנראה שהקהל ציפה להתגלות אלוהית במופע זה. אולי ציפו שם למופע בסגנון להקת CREAM. אם נמדוד לפי הקריטריון הזה, להקת בליינד פיית' לא עמדה בציפיות. המוזיקה שלה באותו מופע הייתה אוורירית ונעימה. ג'ינג'ר בייקר נראה לא נינוח על הבמה. השירים החדשים של הלהקה לא היו טובים לדעתי וגם שירתו של סטיבי לא הייתה במיטבה".

דרמה מאחורי הקלעים: סמים, כעסים וחרדות

מה שהקהל לא ידע, זה שהדרמה האמיתית התרחשה עוד לפני שהם עלו לבמה. באוטוביוגרפיה שלו, קלפטון מספר: "התכנסנו, כל חברי הלהקה, בביתו של המנהל, רוברט סטיגווד, לפני שנסענו משם למופע. כשראיתי שם את ג'ינג'ר, הלב שלי צנח. הבנתי שבאותו רגע הוא נמצא על הרואין. הוא נהג להשתמש בסם הזה ברגעים מלחיצים. היו לי איתו רגעים מהנים, אך באותו רגע הסתכלתי בעיניו וראיתי שהוא חזר לזה. אני ממש כעסתי עליו שם. חשתי שהנה אני חוזר לסיוט שחוויתי בלהקת CREAM. הופענו מול קהל עצום ביום שמשי, בשעות אחר הצהריים, אבל אני לא ממש הייתי שם. חשתי שכל הניסיון שלנו להתחבר, לפני כן, התאייד ביום הזה וכי כל זה היה בזבוז של זמן. אני זוכר שחשבתי לעצמי, שאם זה המופע הראשון שלנו - לאן באמת אפשר ללכת מכאן? אני לא רציתי להיות שם. כמו כן, מערכת ההגברה ממש לא התאימה לכמות כזו של קהל ולכן הסאונד שהפקנו נשמע רזה וקטן. ירדתי מהבמה כשאני רועד כעלה וחשתי שאכזבתי אנשים רבים".

ג'ינג'ר בייקר, כהרגלו, לא נשאר חייב והחזיר בספרו: "אריק טען שלקחתי הרואין באותו יום, אבל זה ממש לא היה נכון". סטיב וינוד, מצידו, בראיונות על כעסו הגדול כלפי קלפטון, תשאיר אותו להחזיק את כל המופע לבד, במקום להיות הגיטריסט המחשמל שציפה לו.

בקהל, אגב, נצפו מיק ג'אגר ומריאן פיית'פול. ג'אגר נהנה מהביצוע של BLIND FAITH לשירו, UNDER MY THUMB, אבל מטרתו האמיתית הייתה מקצועית לחלוטין: הוא בא ללמוד איך מארגנים מופע חינמי בסדר גודל כזה, לקראת ההופעה המתוכננת של הרולינג סטונס באותו מקום, כחודש לאחר מכן.

התיעוד האבוד והקשר לבי ג'יז

המופע כולו צולם בצורה גרנדיוזית על ידי הבמאי מייק מנספילד, עם חמש מצלמות ואפילו הליקופטר. הסאונד הוקלט בסטריאו עם מכשיר הקלטה משוכלל של שמונה ערוצים, שהוא על ידי האולפן הנייד של PYE. טכנאי ההקלטה, ריי פריקרט, זו הייתה משימה מאתגרת אך התוצאה נשמעה לו טובה. הוא סיפר באותה שנה לעיתון 'ביט אינסטרומנטל : "זה לא היה קל להקליט את זה. ראינו בזה סוג של אתגר עבורנו. עם החששות, באירוע עצמו הכל עבר באופן רגוע. הקשבתי לתוצאה מיד לאחר מכן והיא נשמעה לי טובה. בהמשך ניקח את הסרט ונתאים אותו לפסקול".

מה שכן, קטע קטן מהמופע, עם הלהקה שמבצעת את השיר WELL ALL RIGHT, הושחל בהפקה, משנת 1969, של הבי ג'יז ושמה CUCUMBER CASTLE. כיצד זה קרה? כי מייק מנספילד, שצילם את המופע של בליינד פיית', עסק גם בהפקה זו. ההפקה של הבי ג'יז שודרה לראשונה בבי.בי.סי ב-26 בדצמבר 1970. אך זו לא הייתה הפעם הראשונה בה שודר קטע מהמופע הזה. ב-7 בינואר 1970 שודר בבי.בי.סי פרק מתוכנית בשם THE WEDNESDAY PLAY. שם הפרק היה SEASON OF THE WITCH, שבו כיכבה הזמרת ג'ולי דריסקול. העלילה התמקדה במסעה של בחורה מלונדון לברייטון, כשלבסוף היא מגיעה להייד פארק, כדי לצפות במופע של בליינד פיית'. דרך אגב, שם הפרק הזה לקוח מביצוע של דריסקול, שהקליטה אותו עם האורגניסט בריאן אוגר. שיר זה נכתב על ידי דונובן, שכידוע הופיע באותו יום בהייד פארק. הכל מתחבר.

אז איפה הסרט השלם? הרעיון המקורי היה לשדר ספיישל ב-BBC, אבל זה לא קרה. התיעוד המרהיב נגנז ונשאר במחסן חשוך מספר שנים. למרבה הצער, ערוצי ההקלטה המקוריים אבדו לנצח, וכל מה ששרד הוא מיקס מונו ישן. התיעוד יצא לבסוף ב-DVD רק בשנת 2006, באיכות צליל נמוכה מהמקור.

הביקורות הקשות והמתח הפנימי הכניסו את הלהקה לסחרור. אריק קלפטון סיפר, לעיתון מלודי מייקר, כמה ימים לאחר המופע: "אספתי בשקיקה את העיתונים כדי לקרוא את הדיווחים מהמופע והופתעתי מאד לגלות שהקהל התאכזב ממני. התגובה הראשונה שלי הייתה לרצות ולפרוש מהלהקה הזו". אבל הם המשיכו לסיבוב הופעות במצב רעוע, כשאלוהי הגיטרה כבר מרגיש את הדגדוג המוכר לעזוב הכל ולהמשיך הלאה. הופעת הבכורה המפוארת בהייד פארק לא הייתה יריית פתיחה מזהירה, אלא המסמר הראשון בארון הקבורה של הסופרגרופ שחיה חיים קצרים ומיוסרים. סטיב ווינווד סיפר, בראיונות עמו, כי הוא כעס על קלפטון שלקח צעד אחורה והשאיר אותו להחזיק את המופע בכוחות עצמו. וינווד, שציפה לקבל את קלפטון המחשמל מימי העבר, נאלץ לצפות בקלפטון מופנם באופן מוגזם.

ב-7 ביוני בשנת 1972 יצא תקליט חדש של הגיטריסט הלוהט קרלוס סנטנה והזמר-מתופף האנרגטי באדי מיילס. התקליט נקרא LIVE (עם סימן קריאה!) - אבל האם זה תקליט שהוא בלוף? בואו לקרוא...

על הנייר, זה נשמע כמו חלום רטוב: הגיטרה הצורבת של סנטנה, היישר מההצלחה המסחררת של וודסטוק והתקליטים הראשונים של להקתו, פוגשת את התיפוף העוצמתי והשירה הנשמתית של באדי מיילס, הידוע מעבודתו עם ג'ימי הנדריקס ב-BAND OF GYPSYS. אבל האם ההבטחה לתקליט מהופעה חיה אמיתית קוימה? ובכן, פה הסיפור מתחיל להסתבך.

בואו נדבר רגע על נבחרת החלומות שהתאספה לפרויקט הזה. לצד סנטנה ומיילס, ההרכב כלל את ילד הפלא על הגיטרה, ניל שון בן ה-18, ואיש כלי ההקשה מייק קארבלו, שני חברים בלהקת סנטנה באותה תקופה. ומאחורי מערכת התופים, ישב לא אחר מאשר גרג אריקו, האיש שהמציא מחדש את הגרוב כמתופף של סליי ומשפחת סטון והיה אחראי למקצבים המדבקים בכל התקליטים הקלאסיים שלה. חתיכת הרכב, ללא ספק.

התוכנית המקורית הייתה גרנדיוזית. סנטנה והחברים קבעו הופעה בפסטיבל SUNSHINE 72 שנערך במכתש הר בהוואי. המטרה הייתה גם להקליט את ההופעה עם ציוד משוכלל ובו 16 ערוצים. אלא שכאן, המציאות טפחה על פניהם של המוזיקאים, ובחוזקה.

בראיון שנערך עמו שנים לאחר מכן, הגיטריסט ניל שון שפך אור על מה שבאמת קרה באותו יום. לדבריו, חלק נכבד מהנגנים היו, איך לומר, במצב צבירה רחוק מלהיות אידיאלי, בעיקר בשל צריכת אסיד. התוצאה הייתה הופעה כאוטית ולא ממוקדת. כמו כן, משדרי הרדיו של חברת האבטחה במקום יצרו הפרעות טכניות חמורות בהקלטה. כשנציגי חברת התקליטים קולומביה שמעו את התוצאה, הם לא האמינו למשמע אוזניהם וקבעו באכזבה ובכעס שהחומר פשוט לא מספיק טוב כדי להוציא אותו לקהל הרחב.

אז מה עושים? זורקים פרויקט שלם לפח? קרלוס סנטנה והלהקה נכנסו במהירות לאולפן הקלטות בסן פרנסיסקו והקליטו את כל החומר מחדש, מאפס - והפעם בלי אסיד! כדי לשמר את אשליית ההופעה החיה, הוסיפו באולפן קולות של קהל צוהל. אם תקשיבו היטב לתקליט, אפשר לזהות פה ושם שריקות שחוזרות על עצמן באופן מדויק עד כדי גיחוך, מה שחושף ללא צל של ספק שימוש ב-LOOP של קהל מוקלט.

ההוכחה הניצחת והסופית לכל הסיפור הגיעה בדמות בוטלג של ההופעה המקורית מהוואי. מי שיאזינו לבוטלג הזה ישמעו ביצועים שונים לגמרי מאלו שבתקליט הרשמי, הרבה יותר פרועים ונטולי ליטוש. גולת הכותרת בבוטלג היא שהלהקה מבצעת בו גרסאות כיסוי לשני קטעים שלא נכנסו לתקליט הרשמי: LAYLA של דרק והדומינוס ו-LITTLE WING של ג'ימי הנדריקס.

ומה לגבי התקליט "החי" עצמו? למרות כל הבלגאן, אי אפשר להתכחש לכך שיש פה יצירה אנרגטית וסוחפת. במיוחד בצד הראשון של התקליט שהוא חוויה מוזיקלית מחשמלת, עם קטעים כמו THEM CHANGES או MARBLES שמציגים את הלהקה בשיא כוחה, גם אם זה היה כוח אולפני. הצד השני, אם להודות על האמת, קצת מאבד גובה ומעייף לפרקים. בשורה התחתונה, זה הוא אולי לא באמת תקליט מהופעה, אבל הוא בהחלט תקליט חי, תוסס ומלא במוזיקה נהדרת.

הביקורת על התקליט ברולינג סטון בזמנו היא כזו: "אלוהים, איזה מוצר גס וחצוף זה! אתה לוקח את שני האנשים הריקניים והמנופחים ביותר מוזיקלית ומחבר אותם יחד. אחד מהם חצב קריירה עם שישה תווים שהוא מנגנם ללא הרף ובאווירת יוגה משעממת. והשותף שלו פה, ביג באדי, הצליח בכל הזדמנות לעשות צחוק מעצמו, כולל זה שהוא חייב לדחוף בכל תקליט שהוא עושה את ה-THEM CHANGES שלו. נמאס כבר לשמוע את זה שוב ושוב. אבל האמת שזה פשוט תקליט נהדר!".

ב-7 ביוני 1958 נולד הנסיך הגדול שישנה את המוזיקה לנצח. קראו לו, רוב הפעמים, בשם פרינס.

זה נשמע כמו התחלה של אגדה אמריקאית: ב-7 ביוני 1958, במיניאפוליס, מינסוטה, נולד ילד שנועד לגדולות. הרחובות באותה תקופה נראו כמו גלויה מושלמת של אמריקה שלאחר המלחמה, עם בתים מטופחים ואופטימיות באוויר. אבל מתחת לפני השטח, המציאות הייתה מורכבת הרבה יותר. אי השוויון הגזעי בעיר היה עמוק, ומיעוטים, במיוחד הקהילה האפרו-אמריקאית, חיו תחת ידה הקשה של המשטרה.

בתוך הנוף המורכב הזה, המוזיקה הייתה סוג של מפלט. במועדוני הג'אז המעטים שהרשו למוזיקאים שחורים להופיע, או במרכזים הקהילתיים של אפטאון, אפשר היה למצוא את שלישית פרינס רוג'רס, בניצוחו של פסנתרן כריזמטי בשם ג'ון לואיס נלסון. ג'ון, איש מוכשר שעבד למחייתו גם בעיצוב פלסטיק, היה נשוי לויויאן הווארד ואב לארבעה ילדים: שרון, לורנה, נורין וג'ון ר. אלא שבשנת 1956, חיי המשפחה היציבים התפרקו כשג'ון עזב את הבית, מעדיף את חיי הנגינה הבוהמים.

באחת מהופעותיו במרכז קהילתי, פגש ג'ון את מאטי דלה שו, זמרת גרושה מבעלה הראשון, אלפרד ג'קסון. הכימיה הייתה מיידית. מאטי הצטרפה ללהקה כזמרת, והקשר המקצועי הפך במהרה לרומן סוער. ב-31 באוגוסט 1957, השניים נישאו, וב-7 ביוני 1958, נולד בנם הבכור. הם העניקו לו את השם פרינס נלסון, על שם הבמה של אביו, וכדי להבדיל בין השניים, כינו אותו בחיבה "סקיפר".

מכונת הפאנק בסלון

הילדות של פרינס הקטן בביתם בשדרות לוגן 915, יחד עם אחותו טיקה שנולדה ב-1960, הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. אמו מאטי הייתה דמות עליזה ומלאת אהבה, אך אביו ג'ון היה אדם קודר, שתקן ובעיקר – נעדר. המרחק והקרירות שלו העיבו על הבית, ובשנת 1965 הוא עזב את המשפחה. נו, הוא כבר עשה זאת עוד קודם לכן - אז מה חדש?

עבור פרינס בן השבע, העזיבה הייתה רגע מכונן. הוא מצא נחמה בכלי היחיד שאביו השאיר מאחור: פסנתר ישן בסלון. זה היה אותו פסנתר שנגיעה בו נאסרה עליו בתוקף כשאביו היה בבית. עכשיו, בהיעדרו של ג'ון הנוקשה, הפסנתר הפך לממלכה של פרינס. שם, באצבעות קטנות, הוא הלחין את היצירה הראשונה אי פעם, קטע קצבי ובועט לו קרא בשם הראוי: FUNK MACHINE. הנער הצעיר, שאהב ספורט ומוזיקה באופן שווה, הפך לאיש הבית, דאג לאחותו טיקה, ויצר איתה קשר עמוק שנמשך עד יום מותו, ב-21 באפריל 2016.

כשאמו נישאה בשלישית להייוורד בייקר, המצב רק הסתבך. "מיד לא אהבתי אותו מיד", הודה פרינס כמה שנים יותר מאוחר. "הוא היה מביא לנו הרבה מתנות כל הזמן, במקום לשבת ולדבר איתנו ולתת לנו באמת ממנו. אני ממש הייתי מריר בגלל זה, והייתי אומר את כל הדברים שלא אהבתי בו, במקום לומר לו מה אני באמת צריך. זו הייתה טעות, וזה די פגע בקשר שלנו".

הנסיך דוהר קדימה עד שנתקל בחומה

פרינס גדל להיות לא סתם מוזיקאי, אלא וירטואוז שניגן על הרבה כלים (בתקליט הבכורה שלו הוא ניגן ב-27 כלי נגינה שונים בעצמו!), הוא היה חלוץ של "הסאונד של מיניאפוליס" – שילוב ממכר של פ'אנק, רוק, סול ומוזיקה אלקטרונית. כבר בגיל 18, בשנת 1977, הוא עשה את הלא יאמן וחתם על חוזה עם ענקית התקליטים האחים וורנר, חוזה שהעניק לו חופש אמנותי מוחלט – דרישה חסרת תקדים לאמן כה צעיר.

ההסדר עבד היטב עבור שני הצדדים, כאשר אנשי החברה מימנו את גחמותיו הניסיוניות והרוויחו המון כסף בתהליך. בשנת 1992, פרינס האריך את החוזה בעסקה שהעניקה לו 10 מיליון דולר עבור כל אלבום שנמכר במעל 5 מיליון עותקים, אבל בעוד שחברת התקליטים שלו חיפשה יצירה ממוקדת בכל אלבום כדי למקסם את ההכנסות, הוא רצה לרוקן את הכספת שלו, ולשחרר הרבה חומרים. כאשר ובחברת התקליטים דחו את האסטרטגיה הזו, פרינס הגיב כשהופיע מול הציבור עם המילה SLAVE (עבד) על פניו. זאת במחאה על מה שראה כבעלות של החברה על היצירה שלו. ואז הגיע המהלך שזעזע את עולם הפופ: ביום הולדתו ה-35, הוא הודיע ​​שהוא מוותר על שמו לטובת סמל מעוצב. "זהו סמל בלתי ניתן להגייה שמשמעותו לא זוהתה", נכתב בהצהרה לתקשורת. "הכל עניין של חשיבה בדרכים חדשות". וזאת כמה חודשים בלבד אחרי שהוציא שיר בו שר בגאווה "שמי הוא פרינס", הוא הפך לסמל. הכירו את הסמל: שילוב מבריק ומעט מבלבל בין סמל המין הנשי לסמל המין הגברי, שאי אפשר היה להקליד על שום מקלדת. "אם אנשים חושבים שאני משוגע, בסדר גמור", אמר. "יש לי חשיבה חדשה לגמרי, אני מרגיש אחרת".

המאבק הגיע לסיומו בשנת 1996 עם יציאת האלבום CHAOS AND DISORDER, שיחרר אותו מהחוזה עם וורנר. במאי 2000 הוא הודיע: "אני חוזר להשתמש בשמי. אימצתי את הסמל כדי להשתחרר ממערכות יחסים לא רצויות". פרינס חזר, חופשי ובועט מתמיד, והוכיח שוב שבעולם המוזיקה, יש רק מלך (אה... סליחה - נסיך) אחד, והוא מגיע ממיניאפוליס.

מדוע להקת דיפ פרפל מקליטה בהיחבא?

ב-7 ביוני 1969 נרשם אחד הרגעים המכוננים והסודיים יותר בתולדות הרוק. בעוד להקת דיפ פרפל נכנסה להקליט את מה שהיה אמור להיות תקליטון חדש ותמים, מאחורי דלתות סגורות התבשל מהפך שישנה את פניה לנצח.

הסיפור הרשמי היה הקלטת השיר HALLELUJAH, קטע קליט עם גוון גוספלי שנכתב על ידי צמד כותבי הלהיטים המקצועי, רוג'ר קוק ורוג'ר גרינוויי, במטרה ברורה לכבוש את השוק האמריקאי. אבל הסיפור האמיתי היה מורכב ודרמטי הרבה יותר. שלושת עמודי התווך של הלהקה – הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, האורגניסט ג'ון לורד והמתופף איאן פייס קבעו שהם רוצים לקחת את הלהקה לכיוון מוזיקלי כבד יותר. הסגנון הפסיכדלי-פופי של ההרכב המקורי כבר לא התאים להם. הם רצו להתחרות בלהקות כמו לד זפלין. על הכוונת שלהם ניצבו שני חבריהם ללהקה: הסולן רוד אוונס והבסיס ניק סימפר.

השניים לא ידעו דבר. בזמן שהם המשיכו להתכונן להופעות עתידיות שנקבעו מראש, השלישייה כבר רקמה את המהלך הבא. הם יצרו קשר עם זמר צעיר ומבטיח מלהקת EPISODE SIX – הסולן בעל המנעד העוצמתי איאן גילאן, שהביא איתו את חברו הבסיסט מאותה להקה, רוג'ר גלובר. ההקלטה של ​​HALLELUJAH נועדה להיות האודישן החשאאי של גילאן. גלובר הגיע בתור נגן שכיר.

השיר נקרא במקור I AM THE PREACHER וג'ון לורד סיפר: "ריצ'י (בלאקמור הגיטריסט) ואני החלטנו שיהיה זה מושלם לערוך אודישן לאיאן גילאן בהקלטה הזו. עיבדנו את השיר תוך שעה ובמהלך הסשן קיבלנו עור ברווז מאופן שירתו".

עבור רוג'ר גלובר, החוויה הייתה סוריאליסטית ומלאת חששות. "הגעתי לאולפן עם איאן ופגשתי את כולם", הוא נזכר. "הייתי בחור עני עם בגדים מרופטים ומיד הרגשתי לא בנוח. שנים אחר כך הם היו צוחקים על מה שלבשתי באותו יום". בסוף הסשן, ניגש אליו לורד והציע לו להצטרף ללהקה. גלובר, בתגובה מפתיעה של נאמנות, סירב. "אמרתי לו שאני לא יכול, כי אני חייב להישאר נאמן לחברים בלהקת EPISODE SIX. ג'ון נראה המום לחלוטין מהתשובה שלי".

ההתלבטות קרעה את גלובר לגזרים. הוא בילה את הלילה בביתו של גילאן, והשניים ניהלו שיחה ארוכה אל תוך הלילה. "ביליתי שעות בניסיון לשרטט לו את היתרונות והחסרונות", אמר גילאן. "הסברתי לו שזו בפירוש הזדמנות של פעם בחיים". הטיעונים עבדו. למחרת, בשעה עשר בבוקר בדיוק, הרים גלובר טלפון נרגש לג'ון לורד כדי לבשר לו שהוא בפנים. הייתה רק בעיה קטנה.

"לא היה לי מושג שג'ון הוא טיפוס של לילה, שנהג לקום רק בסביבות שתיים בצהריים", צחק גלובר. "הערתי אותו משינה עמוקה, ועל המעשה הזה הוא גזר עליי 'עונש על תנאי' בלהקה לשלושה חודשים".

אבל הסיפור מקבל טוויסט נוסף. כדי להקליט את תפקיד הבס שלו, השתמש גלובר בגיטרת הבס של לא אחר מאשר ניק סימפר, שעדיין לא ידע שימיו בלהקה ספורים. באותו רגע, גלובר לא רק נכנס לנעליו של סימפר, אלא גם ניגן בכלי שסימל את חילופי המשמרות באופן האכזרי ביותר.

ההקלטה של ​​HALLELUJAH הייתה גם הפעם בה הראשונה הלהקה הפיקה את עצמה. נגינתו המדויקת והסוחפת של גלובר הרשימה את כולם והבטיחה סופית את כרטיס הכניסה שלו. כך, ביום קיץ אחד בלונדון, נולדה הגרסה המפורסמת ביותר של דיפ פרפל, הידועה בכינוי MARK II. הרכב הזה יהיה אחראי לכמה מהתקליטים וההמנונים הגדולים ביותר של עולם הרוק, והכול התחיל בהקלטה סודית אחת, שיחת טלפון מוקדמת מדי, ובס אחד שבעליו לא ידע שהוא מפוטר.

"הם קוראים לי הרוצח" - לקרוא ולא להאמין!

ב-7 ביוני בשנת 1983 נישא חלוץ הרוק'נ'רול, ג'רי לי לואיס, בפעם החמישית והפעם עם שון מישל סטיבנס, שנה לאחר מכן היא נמצאה מתה בביתם ונסיבות המוות נותרו עלומות. מה היה שם? בואו לקרוא ולא להאמין!

השניים התחתנו. לואיס לבש חליפת טוקסידו לבנה ושון זהרה בשמלת כלה בצבע שנהב.

למחרת הגיעה אחותה של שון, שלי, לביתם, עמדה במטבח ולפתע הופיע מולה לואיס. "מה את רוצה?", הוא צעק. כשנענה כי ברצונה רק ללגום בירה הוא קירב עצמו אליה ואמר בקול מקפיא: "את מפחדת ממני?". כשהנידה ראשה לחיוב, הוא ענה "ובכן, את בהחלט צריכה לפחד. הרי לא סתם קוראים לי 'הרוצח'...". אז הרים את ידו וסטר בפניה. שון הבינה במהרה כי הפכה אסירה בכלא ובעלה תוקף אותה ואת קרוביה בפרצי קנאה קיצוניים.

בשיחות טלפון חזרה למישיגן, שון דיברה לעתים רחוקות על בעיות. ובכל זאת, בשלב מסוים היא סיפרה לחברה שחייה עם "הרוצח" היו בדיוק כמו כלא - היא לא עמדה בקנאתו והרגישה שכל הזמן צופים בה. פעם אחת היא התקשרה לאמה כשהיא נרגשת מהרכישה החדשה שלה – כלב. בשיחתה הבאה, היא דיווחה בעצב כי נאמר לה לוותר על חיית המחמד מכיוון שג'רי לי קינא בו.

אמה של שון סברה כי יש שני צדדים למטבע ואולי בתה היא שמשגעת את לואיס. ב-23 באוגוסט 1983 התקשרה שון לאמה, בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר כדי לבשר לה שהחליטה לעזוב את לואיס. האם, שהתעוררה משנתה, ביקשה מבתה לנתק את השיחה ולהתקשר אליה למחרת, בשעה הגיונית יותר אבל למחרת נמצאה שון במיטתה ללא רוח חיים. גופתה שרועה על המיטה, מסובבת מעט לכיוון הקיר, כשהשמיכה מתוחה עד לצווארה.

ג'רי לי לואיס היה בחדר השינה שלו, מאחורי דלת סגורה, כשסוני דניאלס, הפרמדיק הראשון, הוכנס פנימה על ידי עוזרת הבית ועבר במסדרון הארוך לחדר האורחים כדי לבדוק את הדיווח שקיבל: "אישה מחוסרת הכרה בבית של ג'רי לי לואיס". הוא ראה את הגופה, הניח את ידו העבה על הצוואר, היכן שהדופק הצווארי צריך להיות אך לא היה. הוא קירב את אוזנו לשפתיה החיוורות ולא שמע קול נשימה. הוא בדק את עיניה,"שהיו מורחבות. זה סימן אוטומטי לכך שהמוח שלה מת לגמרי".

"כולם אהבו אותה. היא הייתה כמו הילדה החורגת של המועדון. כולם דאגו לה", אמר מייק דפור, המנהל של DB'S, מועדון לילה מפואר במלון הייאט ריג'נסי בדירבורן, מישיגן, שבו עבדה שון מישל כמלצרית קוקטיילים. דפור התייחס למלצריות שלו, "לבנות ה-DB", כמו למשפחה - הוא אהב את כולן, דאג להן, דאג שהן ירוויחו טוב. גורלה זימן לה את ג'רי לי לואיס, אמן שהיה ידוע לא רק במוסיקה שלו כי אם גם בשערוריות רבות ואלימות עמן. הוא בא להופיע במלון בו עבדה.

ג'רי לי, שהופיע במשך שבוע במלון, בחר את שון מבין הבנות וביקש לקחת אותה למסיבה בסוויטה שלו. הוא לא היה הטיפוס שלה ולמעשה, בפעם הראשונה שראתה אותו היא אמרה לאמה: "אמא, הוא גבר בודד, והוא בערך בגילך. את צריכה לבוא ולנסות להיפגש איתו". בכל זאת, שון הלכה בעידוד חברתה לעבודה. "תמיד חשבתי ששון תהיה טובה עבור ג'רי", אמרה פאם. "היא הייתה כל כך חמודה, קטנטונת, והוא אוהב נשים קטנות. והיה כל כך כיף להיות איתה. הצגתי אותם. חשבתי שהיא גמישה מספיק כדי להבין את מצבי הרוח שלו".

ג'רי לי לא הראה את מצבי הרוח שלו בערב המסיבה הראשונה ההיא. למעשה, זה היה רק עניין של כמה משקאות בסוויטה שלו עם עוד כמה נשים שכבר היו שם למעלה. ג'רי לי ניגן בפסנתר ושר כשהוא מביט בה לא פעם.

מאז ששון מתה, נטען כי מותה בא כתוצאה מתאונה, אבל החתכים בגופה, ציפורניה השבורות והדם בשערה, כמו גם שריטות שנראו בכף ידו של ג'רי לי לואיס באותו יום, הצביעו על מצב שרק הוא יכל לענות את הסיבה לכך – והוא לא ענה.

עסקת הרואין שקבעה כיצד ייראה תקליט רוק

ב-7 ביוני בשנת 1994 יצא אלבומה השני של להקת סטון טמפל פיילוטס ושמו PURPLE. הנה מה שהיה לזמר הלהקה (המנוח), סקוט וויילנד, לספר עליו באוטוביוגרפיה שלו.

וויילנד: "זה קרה בדירתה של חברתי, ריץ' קונקלין, אישה סימפטית, ששמעה אותי מתלונן שאני מרגיש חולה עם משהו לא ברור. היא הייתה מוותיקת ה'מלחמות' בסמים והיא פשוט אמרה, 'הו, מותק, אתה חולה לחלוטין'. אז עזבתי את המסיבה בחיפזון ונסעתי למרכז העיר. זה המקום שבו אני מצליח לארגו חבילת סמים בעיצוב מסקרן: תינוק חייכן רוכב על דרקון מבעד לעננים בזמן שקבוצת נשים מלאכיות מביטות בפליאה.

החבילה הכילה הרואין שנקרא CHINA WHITE. העיצוב הפך לעטיפה של האלבום השני שלנו. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאי פעם מצאתי סמים לבנים בלוס אנג'לס. הרואין תמיד היה מעורבב שם עם זפת שחורה ממקסיקו.

האלבום הזה הוקלט מחוץ לזמן ולמרחב, בתוך אטלנטה, שם מצאתי סוחרת סמים בעיירה מסריחה. היא הייתה בת עשרים וחמש ולמרבה הצער נשאית איידס. החבר שלה היה רוקר שנראה מחפש את המוות. קורט קוביין עדיין היה בחיים. זרם הגראנג', כפי שהם כינו אותו, עדיין היה המלך של המוזיקה, כמו גם מודעות חברתית ואפילו אופנה עילית.

ההצלחה המרעישה של האלבום הפכה את העניינים מבלבלים יותר. לאחר שהמבקרים קטלו את אלבום הבכורה שלנו, CORE, הם סוף סוף הגיעו בדרכנו ואימצו את האלבום הזה ואותנו כלהקת רוק לגיטימית עם גישה אמנותית עצמאית. גם הציבור אהב את זה. אני אוהב את האלבום הזה יותר מאת CORE, שהיה קצת

פשרה בייצור. כי ידענו מה אנחנו עושים במונחים של עיצובים של שירים וצלילי אולפן, אבל PURPLE היה ישיר ויותר אוטוביוגרפי. זה היה גם יותר לבבי וכואב לב. השיר VASOLINE, למשל, עוסק בהיותנו תקועים באותו מצב עד שהופכים לג'אנקי.

האלבום גם שיקף את תחושותיי לגבי מצב המיש-מאש של עסקי המוזיקה. נראה היה שכולם חיים או מתים אבל רק מחפשים כסף. כתב מוזיקה שאל אותי, 'למה קראתם לאלבום PURPLE'? 'כי זה נשמע סגול', אמרתי. 'חוץ מזה, זו שאלה טיפשית. למה לעיתון הסמרטוט שאתה עובד בו קוראים SPIN?'..."

בסופו של דבר, הסמים הרגו את סקוט וויילנד.

ב-7 ביוני בשנת 1944 נולד הגיטריסט ששינה את פני הקאנטרי-רוק, רק כדי לסיים את חייו בגיל 29 בגלל מכונית של נהגת שיכורה. סיפור על גאונות, הזדמנות שפוספסה וסוף טראגי אחד.

קלארנס ווייט הוא שם שלא מצלצל מוכר כמו גיבורי גיטרה אחרים מאותה תקופה, אבל האיש היה לא פחות ממהפכן שקט. הוא היה הכוח המניע מאחורי צליל הקאנטרי-רוק של להקת הבירדס בשנותיה המאוחרות, גאון צנוע שחייו המוזיקליים המבטיחים נגדעו באחת בתאונת דרכים מחרידה.

אז מה הפך את הנגינה של ווייט למיוחדת כל כך? מלבד היותו אשף בנגינת בלו-גראס אקוסטית, יחד עם מתופף הבירדס ג'ין פרסונס, הוא המציא והרכיב על גיטרת הטלקסטר שלו מתקן מכני מבריק שנקרא B-BBENDER שהעניק לו אפשרות למתוח את מיתר הצליל B של הגיטרה וליצור צליל ייחודי המדמה נגינת פדאל סטיל, כלי מפתח במוזיקת ​​הקאנטרי. הוא למעשה המציא סאונד חדש שהשפיע על דורות של נגנים אחריו, והיו שכינו אותו "הג'ימי הנדריקס של האמריקנה".

ההשוואה להנדריקס אינה מקרית. ג'ין פרסונס סיפר על מפגש בלתי נשכח: "קלארנס לא מוכר כמו ג'ימי הנדריקס, אבל הנדריקס העריץ אותו. הוא הגיע לראות הופעה שלנו במועדון וויסקי א גו גו בלוס אנג'לס. לחדר נכנס האיש ההוא עם הכובע והנוצה. הוא ניגש לקלארנס והביע את הערכתו העמוקה לנגינה שלו. קלארנס, בדרכו הצנועה, הודה לו ושאל: 'תודה רבה. ומי אתה?'. כשהנדריקס הציג את עצמו, קלארנס פשוט השיב: 'אה, אז אני מעריך מאוד גם את הנגינה שלך".

הקריירה של ווייט הייתה פוריה עוד לפני שהחל עם הבירדס. החיבור שלו לאותה להקה החל כשנקרא לנגן, בשנת 1967, באלבום של חבר הבירדס לשעבר, ג'ין קלארק, עם האחים גודסין. כריס הילמן, בסיסט הבירדס, ניגן גם הוא בתקליט של קלארק והזמין את ווייט לנגן בתקליט של להקתו, YOUNGER THAN YESTERDAY. היה זה בשיר TIME BETWEEN, שנחשב לאחר הראשונים בזרם הקאנטרי-רוק. ווייט המשיך לספק מצליליו גם באלבומים הבאים של הבירדס. כשנכנס כחבר בלהקה, הילמן כבר היה בדרך החוצה כדי לעבוד עם גראם פרסונס ואף ניסה לגנוב את ווייט מהלהקה כדי להצטרף ללהקתם, שנקראה THE FLYING BURRITO BROTHERS. ווייט לא הסכים לצאת מהבירדס.

אבל הדרך של הבירדס לא הייתה קלה והתקליטים הפכו ממלהיבים למעייפים. הקהל הרחב לא הבין את מה שהלהקה רצתה לתת לו וכל העסק הלך והתפרק. לקראת סוף פעילותה של הלהקה החליט ווייט כי הוא מתנקה לחלוטין מהסמים והאלכוהול. לחבריו ללהקה זה היה נראה כי הוא השתנה לגמרי. עם פירוק הלהקה הוא המשיך לנגן את הבלו-גראס האהוב עליו, כשב-14 ביולי ניגן עם להקת 'הקולונלים'. בפאלמדייל, קליפורניה. רוג'ר מגווין, מנהיג להקת הבירדס: "יום לפני התאונה הזו הוא היה בביתי במסיבת יום הולדת. שם הוא אמר לי שהוא רוצה לחזור ולעבוד איתי. לא במסגרת הבירדס אלא רק שנינו. אני הסכמתי בהתלהבות".

ג'ין פרסונס: "בסוף דרכו היה ווייט איש שונה לחלוטין. הוא החליט לפרוש מהסמים והאלכוהול. אשתו סוזי כבר עזבה אותו כי נמאס לה מההתנהגות שלו. היא נתנה לו אולטימטום בעניין. היו לו קטעים לא נעימים כשהסתובבנו בדרכים. לא אכנס לפרטים. רק אוסיף שזה לא מתאים למי שיש לו משפחה. אני בטוח שאם הוא היה חי, הוא היה נחשב כיום לאחד ששינה לחלוטין את פני המוסיקה".

בשנת 1973 הגורל חישב אחרת. ב-15 ביולי 1973 קלארנס ווייט העמיס ציוד נגינה למכוניתו, אחרי הופעה במועדון קטן, בכביש המהיר סיירה בפאלמדייל. לפתע אישה צעירה ושיכורה בשם יוקו איטו הגיחה לעברו, פגעה בו במכוניתה והרגה אותו. אחיו של קלארנס, רולנד והאח השלישי במשפחה, אריק, היו עדים למתרחש. לטקס ההלוויה שלו, שנערך ב-19 ביולי, הגיעו כמאה איש, כולל חברי עבר והווה של הבירדס. בסוף הטקס החל המוסיקאי גראם פרסונס לשיר את FARTHER ALONG. חברו, המוסיקאי כריס הילמן: "רציתי לדחוף באותו רגע את גראם לתוך הקבר. זה היה רגע לא נעים. הוא היה שיכור לגמרי ועשה צחוק מכל העניין". במקום נכח גם מנהל ההופעות, פיל קאופמן, שעשה עם פרסונס עסקה; מי מהם שימות קודם, השני חייב לקחת את הגופה לאתר עץ יהושע ולשרוף אותה שם, במדבר. קאופמן לא שיער שיצטרך למלא את צדו בעסקה מוקדם מהצפוי... אבל זה כבר סיפור אחר.

ב-7 ביוני בשנת 1940 נולד הזמר טום ג'ונס. אז הנה כמה פרטים מעניינים על להיטו המשמעותי מהסיקסטיז, DELILAH.

השיר הזה עוסק בפשע של תשוקה: גבר מגלה שדלילה בוגדת בו, אז כשהמאהב שלה עוזב, הוא מופיע בדלת שלה ודוקר אותה למוות. הליריקה מתרככת על ידי מקצב מתלהם ופזמון קליט שמתאים לשירת המונים.

האם השיר נכתב על דלילה אמיתית? תלוי את מי שואלים. הקרדיטים הרשמיים של כותבי שיר זה מגיעים לצוות האנגלי, לס ריד ובארי מייסון. עם זאת, סילבן מייסון, שהייתה נשואה לבארי כאשר השיר הזה נכתב, טענה שהיא שותפה לכתיבה ולאחר תביעה אחזה ברישומי בית משפט, מהסדר הגירושין שלה, שמוכיחים כי זו גם יצירתה. גם טום ג'ונס הזכיר אותה ככותבת המילים של השיר באוטוביוגרפיה שלו.

בשנת 2001 אמר בארי מייסון לעיתון הבריטי THE SUN שהוא ביסס את השיר (מינוס שפיכות הדמים) על בחורה שפגש בחופשה בבלקפול, אנגליה, כשהיה בן 15. אבל כשהגיע הזמן שלה כדי לחזור הביתה בלנדודנו, בצפון ויילס, היא אמרה לבארי שיש לה חבר וזה נגמר ביניהם. מייסון מצוטט בעיתון כאומר, "הייתי מרוסק. אף פעם לא התנערתי מזה ונהייתי חולה מקנאה והרבה הרבה כאב".

מייסון אמרה ששמה היה דיליה, שאי אפשר היה לשלב בשיר ("למה, למה, למה דיליה?" לא עבד היטב). עשור לאחר מכן, בעבודתו על השיר עם ריד, הוא קיבל את הרעיון לשנות את שמה לדלילה, והם כתבו את השיר המפורסם. "פשוט התעצבנתי יותר ויותר עם כל שורה", הוא אמר. "השקעתי את הלב והנשמה שלי בשיר הזה - וכך נולדה".

אז מערכת THE SUN פתחה בחיפוש אחר האישה המסתורית שהיוותה השראה לשיר, וביקשה מהקוראים להתקשר אם הם מכירים את דיליה מלנדודנו. הם ביטלו את החיפוש כששמעו מסילבן מייסון, שהסבירה שהיא שותפה לכתיבת השיר ושאין דיליה. לפי סילבן, לס ריד כבר כתב את הפזמון "למה, למה, למה דלילה?", והמילים מבוססות על המחזמר כרמן ג'ונס משנת 1954. "הרעיון של לס ריד היה לכתוב שיר מודרני על שמשון ודלילה אבל נסחפנו וזה נגמר כמו כרמן ג'ונס", היא אמרה.

כשהתבקש להגיב, אמר בארי מייסון לעיתון THE SUN, "אין לי שום תגובה לדעותיה של אשתי לשעבר".

סילבן מייסון: "בשנת 1968, כפי שהיה נהוג בדרך כלל, בעלי דאז בארי מייסון והמוזיקאי לס ריד היו נפגשים, בדרך כלל בביתו של לס ליד פסנתר כנף, או לפעמים בחדר מוזיקה שהיה ממש מעבר לפינה מרחוב דנמרק,

הלחן כבר הונח בשלמותו על ידי לס ריד, שגם היה לו רעיון לנושא השיר, ופזמון בעל שתי שורות. לס הציע שהשיר יתבסס על סיפורם של שמשון ודלילה מודרניים, ובארי ואני התחלנו לעבוד. ככל שהשיר התקדם, לאחר שנאבקנו מעט בכתיבה, החלטנו לעבור ליצירתו על קו העלילה בסרטה של כרמן ג'ונס משנת 1954, שראיתי כילדה צעירה. השורה היחידה שנותרה מהניסיון המקורי לסיפור התנ"ך הייתה 'אבל הלכתי לאיבוד כמו עבד שאף אדם לא יכול לשחרר', שנראה היה שעדיין התאים לזווית הסיפור החדשה".

טום ג'ונס על הפעם הראשונה בה שמע את השיר שהוצע לו: "אני זוכר כששמעתי לראשונה את 'דלילה', חשבתי שזה שיר מצחיק שאין לייחס לו הרבה חשיבות. המנהל שלי אמר: 'כן, אבל אנחנו רוצים שתעשה את זה ברצינות'. כשאתה שומע את זה לראשונה, אתה חושב שזה סיפור בדיחה, אבל למעשה מדובר על גבר שהורג אישה. הוא מוקלט בסגנון של שיר שתייה ישן - אתם יכולים לדמיין את כל כוסות הבירה המתנופפות באוויר בפאב ישן כשהשיכורים שרים. זה שיר שתמיד כיף לשיר אותו".

ב-7 ביוני בשנת 2012 התאבד בוב וולש, בן ה-66. רבים מכם ודאי זוכרים אותו מלהיטו הגדול, EBONY EYES.

במחצית הראשונה של שנות השבעים היה וולש חבר בלהקת פליטווד מאק וממנה המריא לקריירת סולו עם להיט המחץ שהזכרתי. אבל הלהיט הזה לא יצר לו קריירה משמעותית מתמשכת ורבים שהעריצו את פליטווד מאק שכחו את התקופה הפחות זוהרת שדווקא בה הוא היה חבר בלהקה. לפני שלינדסי בקינגהאם וסטיבי ניקס נכנסו ללהקה, בשנת 1975, כבר הייתה שם אופרת סבון; חברים שונים פוטרו בגלל שכרות או ניהלו רומן עם נשות חברים אחרים בלהקה מאחורי גבם. היו קרבות על הצליל והצורה של המוזיקה ובכל זה הצליח וולש להתגבר על המצב ולהרשים בנגינת הגיטרה הנהדרת שלו וכתיבת שיריו, כשלא פעם הוא משמש כדבק שמחבר בעקשנות בין חברי הלהקה, עד שלא יכל יותר ופרש בשנת 1974.

בשנת 1978 הפך מיק פליטווד המתופף למנהלו האישי של וולש, כשהשיר EBONY EYES זינק למעלה במצעדים והושמע בכל תחנת פופ שכיבדה את עצמה. אבל בשנות השמונים הפכה המוסיקה לדבר משני אצל וולש והסמים הנבזיים הפכו למנה העיקרית. עם זאת, ביום יציאתו ממכון הגמילה הוא הכיר את מי שתהיה אשתו השנייה. אז הוא נמנע מסמים וחי חיים שלווים יחסית באריזונה, אך תסכולי העבר גרמו לו לתבוע את פליטווד מאק בעניין תמלוגים שלא שולמו לו. התביעה הוסדרה מחוץ לבית המשפט, אך הוא לא הוזמן לטקס הכנסת הלהקה להיכל התהילה של הרוק, שנערך שנה לאחר מכן. על כך הגיב: "אני ממש מאוכזב מכך שפליטווד מאק מתעלמים ממני. זה בעצם מסתכם בעובדה שהם כבר לא אוהבים אותי. יכולתי להבין את זה אם הייתי מתפקד שם כנגן צד במשך שנה. אבל הייתי חלק בלתי נפרד מהלהקה ההיא במשך ארבע שנים".

הוא ניסה להחיות את קריירת הסולו שלו, אך עיתון מסנט לואיס קבע בביקורת המודפסת, על אחת מהופעותיו, שזו "הצצה אומללה לקריירת רוק שמחליקה במדרון". בשנת 2012 עבר וולש ניתוח בעמוד השדרה אך רופאיו בישרו לו שסיכויי החלמתו נמוכים מאוד ושאין מנוס מלהישאר משותק. התסכול והכאב האדיר הובילו אותו, בשעת בוקר מוקדמת, לכתוב מכתב לאשתו ("אינני רוצה להיות נטל עלייך") ולסחוט את הדק האקדח שכיוון לראשו.

ב-7 ביוני בשנת 1936 נולדה אלונה איינשטיין, אשתו הראשונה של אריק וצלמת מקצועית שתיעדה במצלמתה רגעים רבים בתרבות של אז. היא נפטרה בשנת 2006.

השנה היא 1963 ואריק איינשטיין מתחתן עם אלונה לשם-שוחט. הטקס נערך ברבנות באופן צנוע אך לא חף מצחוקים. קרובי משפחה וידידים קרובים זכו לכרטיס הכניסה לטקס זה. הרב שהשיא את השניים לקח את אריק לצד והזהיר אותו כך: 'אני יודע שאתה שחקן אבל הפעם תהיה רציני ואל תתחכם לי'. אבל הרב לא פנה לאיש הנכון, כי השושבין בטקס היה אורי זוהר, שלא הפסיק לדגדג את החתן במהלך הטקס עצמו.

זמן קצר לאחר מכן החלה השימחה באולם שהקצה תיאטרון הבימה למסיבה. חצקל איש-כסית דאג לאספקת המשקאות והכיבוד. מאות מוזמנים הגיעו והפכו את האירוע לשמח ביותר. אריק הודה, במהלך המסיבה, כי לא היה לו אומץ להגיע ורק "כוס של אומץ" (לגימה של קוניאק) היא שעזרה לו.

שחקנית התיאטרון, זהרירה חריפאי, פצחה שם במחול סוער עם במאי תיאטרון הקאמרי, שמואל בונים. רפאל קלצ'קין פיזז ונראה צעיר מתמיד בחברתה של עליזה עזיקרי. אילנה רובינא רקדה נמרצות עם בני אמדורסקי ואימה, השחקנית חנה רובינא, העניקה נשיקה מכל הלב לאריק. חנה גם הייתה השושבינה של הכלה. אפרים קישון רקד גם הוא ונראה מרוצה מאד. נצפו שם גם נעמי שמר ויגאל תומרקין, שהתיז קצף ממטף כיבוי שנתקל בו. אריק עצמו פצח בריקוד טוויסט סוער כשמסביבו מעגל של צופים ונהנים. לאחר מכן נפנה לרקוד את ריקוד הסלואו עם בחירת ליבו.

מתנות רבות ניתנו לזוג הזוהר אך אחת מהן חיממה מאד את ליבו של החתן הצעיר. היה זה השחקן שמוליק סגל שהעניק לו כרטיס כניסה למקום בישיבה במשחק הכדורגל בין ישראל וברזיל, באצטדיון רמת גן, ב-19 במאי 1963. ברזיל תביס את ישראל 5-0 וזו תהיה תוצאה מעציבה לנבחרת ישראל. עם זאת, אריק ושאר הקהל ייהנו מהווירטואוזיות שיפגינו שחקני ברזיל, עם מהירות, טכניקה ושליטה מושלמת בכדור.

ספוילר: אריק ואלונה יתגרשו זמן לא רב לאחר חתונתם, יחזרו ויתחתנו שוב ובהמשך יתגרשו שוב.

ה-הרצאה שכל אוהבי אריק איינשטיין חייבים לשמוע! לפרטים והזמנות: 050-5616459

בונוס: כששעון כמעט התנפץ וצלב ענק יצא מהעטיפה: הנה סיפור על אלבום הבכורה של להקת HEAVEN שיצא ביוני 1971. עולם הרוק מדבר בשפת כלי הנשיפה. הענקיות מאמריקה, שיקגו ודם, יזע ודמעות, פתחו שער לגל אדיר של להקות בראס-רוק ששטף את העולם. חלקן היו מעולות, אחרות, ובכן, היו חיקוי חיוור. ואז, מאנגליה הגיעה להקת HEAVEN, וזה לגמרי מהסוג הראשון.

על ההפקה של אלבום הבכורה שלהם, BRASS ROCK 1, הופקד לא אחר מאשר ריקי פאר, האיש שאך שנה קודם לכן ניהל את ההפקה המורכבת של פסטיבל האי וייט של 1970. הלהקה עצמה, שהורכבה משישה נגנים – טרי סקוט-בוהנה בגיטרה ושירה, ג'ון ל. ווטסון בקלידים, בריאן קייטס בבס, ריי קינג בתופים, וצמד החצוצרנים דייב גוטרי ובוץ' האדסון – יצרה מוזיקה תובענית. זה לא להיט פופ שמסתדרים איתו מהשמיעה הראשונה. כדי להיכנס לעומק של הגרוב המדליק והשירה המחוספסת והעוצמתית של סקוט-בוהנה, דרושה מהמאזין מעט סבלנות.

אבל עוד לפני שהמחט נגעה בוויניל, אי אפשר היה להתעלם מהאריזה. המוזיקה הזו נטפה בעטיפה מושקעת ויצירתית במיוחד, פרי עיצובם של אנשי סטודיו HIPGNOSIS, שאחראים לכמה מהעטיפות המפורסמות ביותר בעולם הרוק. העטיפה של BRASS ROCK 1 נפתחה שוב ושוב עד שהתקבלה צורת צלב.

ומה חשבו המבקרים בזמן אמת? במגזין מלודי מייקר התפעלו אך גם הסתייגו קלות: "המוזיקה פה כבדה, יצירתית וחסרת מנוחה. ברור שיש פה זיקה ללהקת שיקגו, ולא רק בגלל שזה אלבום בכורה כפול, בדיוק כמו שעשתה להקת שיקגו בזמנו. התופים והגיטרות נפלאים, אך העסק מתקלקל עם השירה". במגזין ביט אינסטרומנטל הביקורת התמקדה באריזה ובתוכן: "יש פה את אחת העטיפות המרהיבות יותר שנראו, והמוזיקה מגיעה עם רעיונות מקוריים".

אך את הביקורת היותר המשעשעת והציורית סיפק מגזין CREEM האמריקאי: "העטיפה של התקליט נפתחת לממדים מפלצתיים. כשפתחתי אותה באופן מלא על השולחן, היא כמעט ניפצה את השעון שעמד על השידה שלי. אבל המוזיקה, למרבה הצער, היא סוג של קיטש".

ולסיום, עבדכם הנאמן שאל את הגיטריסט-זמר הלהקה, טרי סקוט, מדוע לא הוקלט תקליט שני שלה. סקוט ענה: "חברת התקליטים CBS כבר לא רצתה עוד לקדם רוק בסגנון הזה של כלי נשיפה וביקשה ממני להקים גרסה רוקית יותר של HEAVEN. השיר האהוב עליי ביותר בתקליט שעשינו זה DOWN BY THE MISSION”.

בונוס: בין ענקי הרוק המתקדם והפיוז'ן ג'אז המבעבע, נולד יצור כלאיים מוזיקלי, נועז ומסוכן, שחי רק לרגע קצר אך השאיר חותם שלא יימחה עם אלבום בכורה שיצא ביוני 1971: קטאפילה (CATAPILLA).

קטאפילה לא הייתה להקה רגילה. היא בקעה מהאנדרגראונד הבועט של לונדון ומיד משכה תשומת לב בזכות שילוב קטלני: מצד אחד, נגינה מורכבת ששילבה סקסופונים צורמניים וגיטרות מהפנטות, ומצד שני, הזמרת אנה מיק, אישה שהייתה תופעת טבע בפני עצמה. שירתה הפראית, התיאטרלית והכמעט ראשונית הייתה חוד החנית של הלהקה. תקליט הבכורה ביסס אותם כהבטחה גדולה. אז מה כבר יכול להשתבש? מסתבר שהרבה...

החממה הלונדונית

הכל התחיל בלונדון של 1970, עיר שרחובותיה פמפמו מוזיקה. שם התקבצה חבורת נגנים וירטואוזים עם רעב משותף לפרוץ כל גבול מוכר. תחשבו על חומת עם חטיבת כלי נשיפה עצומה שכללה את רוברט קלוורט ויו איגלסטון בסקסופונים ותיירי ריינהרדט במגוון כלי נשיפה מעץ. את כל הכוח הזה החזיקה חטיבת קצב רבת עוצמה עם דייב טיילור בבס ומלקולם פרית' בתופים, כשמעל כולם ריחפו הליקים והסאונדים המהפכניים של הגיטריסט גרהם וילסון.

בראש החבורה עמדה סולנית בשם ג'ו מיק, ויחד הם החלו לבשל את הסאונד הייחודי שלהם במועדונים אפופי עשן. השילוב הקטלני שלהם בין האלתורים הפרועים של הג'אז לבין הכבדות של הרוק תפס את אוזנו של לא אחר מאשר קליף קופר. השם אולי לא מצלצל מוכר לכולם, אבל קופר היה המוח והכוח מאחורי ORANGE, חברת המגברים האייקונית שאת צליליה הכתומים והחמים שמעתם בתקליטים של גדולי הרוק אז. קופר זיהה את היהלום הלא מלוטש ולקח את קטאפילה תחת חסותו, מארגן להם הופעת ראווה מול כל המי והמי של התעשייה.

האיש של בלאק סאבאת' נכנס לתמונה

ההימור של קופר השתלם, ובגדול. בקהל ישב פטריק מיהן, איש שכל מה שנגע בו הפך לזהב, או יותר נכון, לפלטינה. מיהן היה ידוע בעיקר כמנהל של אחת הלהקות הגדולות והרועשות בעולם באותה תקופה: בלאק סאבאת'. האנרגיה המתפרצת והגישה הניסיונית של קטאפילה הממו אותו. הוא לא רק שהבטיח להם במקום חוזה הקלטות נחשק בלייבל היוקרתי והמתקדם ורטיגו, ביתם של ענקים כמו אוריה היפ וג'נטל ג'יאנט המזוהה עם לוגו הספירלה המהפנט שלו, הוא גם התעקש להפיק את תקליט הבכורה שלהם בעצמו!

טוויסט בעלילה: האחות נכנסת לאולפן

אבל רגע לפני שהלהקה עמדה לממש את החלום ולהיכנס לאולפן, הגיע טוויסט דרמטי. הסולנית ג'ו מיק עזבה את הלהקה. לרגע היה נדמה שהכל אבוד, אך אז, במהלך של גורל טהור, את מקומה תפסה אחותה, אנה מיק. מה שהתחיל כפתרון חירום התגלה כהברקה. קולה של אנה, סגנון שירתה העוצמתי, הפראי והטעון רגשית, הפך למאפיין המגדיר של צליל הלהקה. היא הייתה התשובה המושלמת לטירוף האינסטרומנטלי של הנגנים, קולה מתפתל וצורח כמו כלי נגינה נוסף.

עם אנה מיק על המיקרופון, שבעת חברי הלהקה נכנסו לאולפני איילנד בלונדון בשנת 1971. תחת שרביטו של המפיק מיהן, הסשנים היו אינטנסיביים, ממוקדים בניסיון ללכוד את האנרגיה הגולמית של הופעותיהם החיות. התוצאה, תקליט הבכורה שנשא את שם הלהקה וכלל ארבעה קטעים בלבד, רובם ארוכים ומתפתחים, כמו היצירה EMBRYONIC FUSION שהתפרשה על פני צד שלם של התקליט.

התקליט, שיצא בשנת 1971, נארז בעטיפה ירוקה ובלתי נשכחת שעוצבה על ידי ריק בריטש, והציגה יצור דמוי זחל חייזרי ומאיים. זו הייתה יצירה מאתגרת, בלשון המעטה. קטעי הענק המופשטים שלה היו רחוקים שנות אור משירי הפופ של שלוש דקות ששלטו ברדיו. כדי לתמוך ביציאתו, חברת ורטיגו שלחה את קטאפילה לסיבוב הופעות אינטנסיבי, בו חלקו במות עם אמנים כמו גרהאם בונד ורוי הארפר.

למרות שזכו להערכה רבה בקרב מבקרי ומאזיני הרוק המתקדם, ההצלחה המסחרית הגדולה מעולם לא הגיעה. קשיי הדרכים, הלחצים והאתגר של לנגן מוזיקה כל כך מורכבת ערב אחר ערב, החלו לתת את אותותיהם.

מזחל לפרפר שבור כנפיים: הדרך לסוף המהיר

שנת 1972. סצנת הרוק המתקדם הבריטית בשיא תפארתה, מפוצצת בלהקות עם שמות מוזרים וצלילים עוד יותר מוזרים. בתוך הכאוס היצירתי הזה, להקת קטאפילה עמדה להוציא את התקליטה השני והאחרון. התקליט, קיבל את השם המדויק עד כאב CHANGES, לא היה רק ​​מוזיקה, הוא היה יומן מסע מתפתל של להקה על סף התהום.

סיבוב ההופעות פער סדקים עמוקים בהרכב המקורי, שמנה שבעה נגנים. הלו"ז הצפוף, בשילוב עם חוסר שביעות רצון מהניהול של מיהן, הוביל לפיצוץ אדיר בסוף 1971. במה שנראה כמו מרד של ממש, ארבעה חברים ארזו את החפצים ועזבו. ביניהם היו אחיו של הגיטריסט וכותב השירים גרהאם וילסון, ולצדו אנשי כלי הנשיפה (למעט הסקסופוניסט רוברט קלוורט) וחטיבת הקצב כולה. הסיבה הרשמית הייתה "חילוקי דעות מוזיקליים", קלישאה ידועה בעולם הרוק, אך שנים לאחר מכן, החברים הנותרים חשפו תחושה עמוקה של בגידה ומירמור כלפי מה שראו כחוסר יושר מנהלי.

להקות רבות היו מתפרקות במקום, אבל לא קטאפילה. שלישיית הליבה שנותרה בחרה להמשיך נגד כל הסיכויים. הם גייסו במהירות חטיבת קצב חדשה ורעננה כשהשינוי המשמעותי באמת היה צירופו של הקלידן ראלף רולינסון. המהלך הזה שינה את פני הלהקה לבלי הכר. הסאונד עבר טרנספורמציה מעיבודים דחוסים ומלאי כלי נשיפה לצליל אוורירי ועשיר בקלידים.

עם הרכב החדש והלא-מנוסה הזה, נכנסה הלהקה לאולפן ההקלטות בשנת 1972 כדי ליצור CHANGES. האווירה באולפן, לפי הדיווחים, הייתה רחוקה מלהיות חברית. זה היה שילוב נפיץ של דחיפה יצירתית וצל קודר של כישלון מתקרב. הלהקה ידעה שהיא במצב שברירי והצלחת התקליט הזה היא עניין של חיים או מוות. שם התקליט, CHANGES, לא היה רק ​​שם, הוא היה המציאות שלהם.

למרות הסערה, התקליט דחף את הלהקה לקצוות חדשים של יצירתיות. הקלידים של רולינסון פתחו עולמות חדשים של צליל, ויצרו מרחב מעניין שאיפשר לשירתה של מיק, שהפכה בטוחה ופואטית יותר, לנסוק לגבהים חדשים.

במלודי מייקר נכתב אז בביקורת עליו: “בקול של אנה מיק יש איכות גבוהה וטהורה. עם זאת, אפשר לתהות בנוגע לכישרון של שאר חברי הלהקה, הן מבחינת סיגנון והן מבחינת מקוריות. יש תחושה דומה מדי בין קטעי התקליט. אם אניח את המחט היכן שהוא בתקליט, לא אדע מה זה בדיוק - לעומת שאר הקטעים. כל שיר פה בנוי מכמה חלקים. כשזה מגיע לשיא - זה טוב. אבל כשלא - זה מבאס”. בעיתון SOUNDS נכתב: “להקה זו מצליחה לשלב רעיונות חדשים עם דרכים חדשות ליצירת סאונד. התקליט הקודם שלה לא טוב כמו זה” בעיתון NME נכתב: “אני יכול לחיות עם הרבה דברים בתקליט. מה שאינני יכול לסבול זה שיעמום. אנה מיק היא הנכס של הלהקה והלוואי והייתי יכול להגיד זאת על עוד מישהו בה. נמאס מהגישה של הלהקה הזו, שמנסה לעשות משהו כמו AMON DUUL 2. תקליט זה ודאי ימכור 30 עותקים וזהו”.

ההצלחה המסחרית, שהלהקה הייתה זקוקה לה נואשות כדי לשרוד, פשוט לא הגיעה. זמן קצר לאחר מכן, הסכסוך עם ההנהלה הגיע לנקודת רתיחה. חברי הלהקה, שחשו מנוצלים כלכלית קבעו שהם לא יכולים יותר. המסך ירד סופית על קטאפילה.

בונוס: החודש, ביוני 1972 יצא תקליט חדש ללהקת אטומיק רוסטר - MADE IN ENGLAND. הפעם הזמר בהרכב הוא כריס פארלו (לשעבר מלהקת קולוסאום) והמוסיקה אינה רק פרוגרסיבית אלא מושפעת גם מהפ’אנק. היה זה תרנגול על הגריל.

בזמן שלד זפלין ודיפ פרפל קרעו את במות העולם, בלונדון התרחשה דרמה של ממש: להקת הרוק-פרוג הכבדה, אטומיק רוסטר, החליטה לזרוק לפח את כל מה שהכירה ולבצע פניית פרסה מוזיקלית שתשאיר את המעריצים בהלם מוחלט. התוצאה: התקליט MADE IN ENGLAND, יצירה שנולדה מתוך מלחמות אגו, חזון אמנותי נועז ועטיפת ג'ינס אחת.

רק שנה קודם לכן, בשנת 1971, התרנגולים האטומיים היו על גג העולם עם התקליט השלישי, IN HEARING OF. אבל מאחורי הקלעים, הסאונד הכבד והעוצמתי, שהוגדר על ידי הריפים הבועטים של הגיטריסט ג'ון דו קאן והתיפוף הכבד של פול האמונד, עמד מול הכחדה. המוח מאחורי הלהקה, הקלידן הווירטואוז והמורכב וינסנט קריין, החליט שנמאס לו. הוא רצה להזריק ללהקה מנה גדושה של פ'אנק וסול אמריקאי.

דו קאן והאמונד לא היו מוכנים לשמוע על זה. מבחינתם, זה היה כמו לבקש מלהקת מטאל לנגן צ'ה צ'ה צ'ה. הם ארזו את הפקלאות ועזבו בטריקת דלת, כשהם מתירים את קריין לבדו על החורבות. אבל קריין לא היה איש שמוותר בקלות. הוא בנה את הלהקה מחדש מהיסודות. לתפקיד הסולן הוא גייס את כריס פארלו האדיר, זמר בעל קול נשמה מחוספס שבסיקסטיז כבש את המצעדים עם הלהיט הענק OUT OF TIME (שכתבו לו מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס) וצבר ניסיון פרוגרסיבי עם להקת קולוסאום. את עמדת הגיטרה אייש סטיב בולטון ועל התופים חזר לקדנציה נוספת ריק פארנל (חובבי הסרט ספיינל טאפ יכולים לראות אותו משחק שם כמתופף).

ההרכב החדש והמסקרן הזה נכנס לאולפני טריידנט בלונדון. כשקריין יושב על כיסא המפיק, הוא סוף סוף היה חופשי לממש את החזון החדש שלו. האווירה הייתה מחשמלת, אך גם מתוחה. קריין, שאובחן כסובל מהפרעה דו-קוטבית, היה ידוע בתקופות של גאונות יצירתית אינטנסיבית לצד טלטלות אישיות קשות. ההימור שלו היה עצום: לזנוח את סגנון הרוק הכבד והאפלולי שהביא להם קהל מעריצים נאמן לטובת סאונד קצבי, גרובי ומלא בנשמה.

התוצאה הייתה הצהרת כוונות מהדהדת. שם התקליט היה קריצה אירונית, שכן הסאונד החדש היה ספוג בהשפעות אמריקאיות. כדי להדגיש את הייחודיות, עטיפת התקליט המקורית בבריטניה הייתה לא פחות ממדהימה: היא עוצבה ונתפר מבד ג'ינס אמיתי. במהדורות הבאות הג'ינס האמיתי כבר נעלם.

התגובות היו חצויות. מעריצים ותיקים התקשו לזהות את הלהקה שהכירו. צלילי האורגן הגותיים פינו את מקומם לגרוב סוחף ולקולו הדומיננטי של פארלו. התקליט לא הצליח לשחזר את ההצלחה המסחרית של קודמו בבריטניה והגיע למקום ה-149 בלבד במצעד אמריקאי, אבל הוא נשאר פרק נועז וחיוני בסיפורה של הלהקה.

בעיתון CREEM נכתב אז בביקורת: “כריס פארלו לא ממש שר אלא מגהק, אבל עדיין הוא עושה זאת היטב. חבל שהתקליט הזה הפך להיות מוסיקת אמצע הדרך”. בעיתון RECORD COLLECTOR נכתב אז: “העטיפה של התקליט הזה היא גימיק חסר משמעות שאף מעצבן. ברור שהמטרה פה היא להיות להקה מסחרית יותר ולפחות בדבר הזה היא עושה את זה באופן משכנע”.

בונוס: פיצוץ פרוג של יוני 1972: דיק הקסטאל-סמית', סקסופוניסט-העל של להקת קולוסיאום שזה עתה התפרקה, מנחית תקליט סולו ראשון, A STORY ENDED. האם זהו המשך ישיר ללהקה?

הקסטאל סמית' החליט להקליט את היצירה THE PIRATE’S DREAM אשר נכתבה והוקלטה עוד בימי קולוסיאום האחרונים (הקלטה של זה יצאה רק שנים רבות לאחר מכן). זה נכתב כמה חודשים לפני הפירוק, והיה גולת הכותרת של הופעת הבמה של הקלהקה בשלב בקריירה שלה. “זה היה צריך להיות השם של התקליט הבא של קולוסיאום“, גילה אז הקסטאל-סמית'. “כתבתי את המנגינה עם קלם קלמפסון וג’ון הייסמן כתב את המילים. זה פשוט גדל מכלום, כמו ילד. הייסמן פיקח על תהליך גדילת היצירה”. אז יצירה זו תופסת מקום נכבד בתקליט הסולו הזה.

״זה לקח יותר משמונה חודשים להלחין את חלום הפיראט הזה”, סיפר האקסטל-סמית’ בביט אינסטרומנטל. “הנגנים פה כוללים את כריס פארלו בשירה, מארק קלארק בבס, גרהאם בונד באורגן וסינטיסייזר מוג (אותו תיכנת מייק ויקרס), כריס ספדינג בגיטרה חשמלית, ג'ון הייסמן בתופים ואני בכלי נשיפה. את רעש הרעמים יצרנו מהסינטיסייזר. כשהשמעתי את זה לראשונה בביתי, החתולים כה נבהלו מזה שהם ברחו אל מתחת לכיור האמבטיה. אשתי לא ידעה שהצלילים באים מההקלטה ורק אמרה לי שיורד גשם בחוץ ולכן כדאי לי להישאר בבית. ידעתי שאני חייב לעשות את הרעש הזה ולכן הבאתי את מייק ויקרס, שהוא מקצועי בתיכנות המוג. בתחילה הקלטנו את תפקידי הבסיס והייסמן, שגם הפיק את ההקלטה, לא יכל להשקיע יותר מדי זמן בתיפוף. אז הוצאנו את המיטב מהטייק הראשון. כל ההקלטה היתה תרגיל עבורנו. תהליך המיקס גם היה מהיר, אבל היו עמו בעיות ונאלצנו לערוך מיקס מחדש. פשוט היינו עייפים מדי והמיקס המקורי סבל בהתאם”.

בספרו האוטוביוגרפי הוא הוסיף: “השנה וחצי שלאחר מכן הייתה תקופה מטרידה עבורי. יכולתי לסכם את זה בכך שעבורי כמוסיקאי הכל עבד נכון ושום דבר לא עבד טוב. עד אז תמיד פעלתי באופן שממנו ניתן היה ליהנות מהמצב שלי, יהיה אשר יהיה. בפעם הראשונה, האסטרטגיה הזו נכשלה. כבר לא הייתי חופשי לחפש. זה שהייתי צריך לקחת את שרביט מנהיג הלהקה והבוס היה כי אי אפשר היה ליהנות מהמצב שלי. גרי ברון, שהשתוקק ללהקה חדשה שתקום מהאפר של קולוסיאום, הבהיר שהוא יעזור לי בכל דרך שהוא יכול. לקחתי את זה צעד אחר צעד. הדבר הברור וההגיוני לעשות היה לפשוט על חלק מהחומר שהיה מושלם למחצה כדי ליצור תקליט משלי. כך עשיתי, לראשונה יצרתי קשר עם פיט בראון, המשורר/תמלילן שאיתו עבדתי בשנות החמישים ותחילת השישים ומאז עבד עם ג’ק ברוס. פיט ואני עבדנו על הדברים שלי עד שהיינו מרוצים למדי, מוכנים לפחות להכניס אותם לשלב החזרה. יצרתי קשר עם ג'ון הייסמן. לבסוף היה לי די והותר חומר כדי להיות בטוח שאפשר להרכיב תקליט. השלב הבא היה להרכיב את הצוות. בסופו של דבר החלטתי לחלק את התקליט לשניים, המחצית הראשונה עם מוסיקה שהגיעה מפיט וממני; המחצית השנייה עם מוסיקה ששיקפה את שיתוף הפעולה ביני והייסמן. התפשרתי גם על ג'ון כמפיק התקליט, לא מעט בגלל שהיצירה המרכזית פה באה מתקופה בה קולוסיאום עוד הייתה פעילה. THE PIRATE’S DREAM התחיל כקטע של קלמפסון שנקרא 'בוא נעשה שיר שאין בו סולואים'. הוא גדל בהדרגה עד שהפך לאלבטרוס אפי בן שתים עשרה דקות שהיה תלוי על צווארה של קולוסיאום - משחק תפקיד קטן במות הלהקה.

אנשים שונים חשבו ששם התקליט שלי סימן שאיכשהו ידעתי שאני עומד לעזוב את המוסיקה לגמרי שנתיים מאוחר יותר. זו מחשבה נחמדה, אבל למרבה הצער זה פנטזיה. פשוט אהבתי את הציטוט המסוים הזה של אליוט, ובלי סיבה ברורה מאוד רציתי לראות את זה על העטיפה. אבל הייתי אומלל. הרגשתי מרוחק מהכל. הסיבה הייתה שהייתי בשליטה, ולא רציתי להיות. למה לא רציתי להיות בשליטה? זה לא שלא אהבתי להיות מנהיג הלהקה, או שלא יכולתי להתמודד עם האחריות. זה היה עמוק יותר מזה, כל כך עמוק שלא ממש הייתי מודע לזה. התחלתי להטיל ספק”.

בעיתון NME נכתב אז בביקורת על התקליט: “אם תהיתם מה קרה לקולוסיאום - ובכן, היא לא הלכה רחוק. היא כולה פה, בתקליט הזה. והתוספת של גרהאם בונד וקיילב קוואי רק מבורכת”. בעיתון MUSIC WEEK נכתב: “החומר ממז בסיגנון של קולוסיאום - ג’אז עם רוק. זה חומר נחמד, אך לא לכולם”. במלודי מייקר נכתב: “סופסוף דיק בא פה עם תקליט משלו. ההמתנה הייתה שווה. הגישה פה בוגרת והוא לא רק חיפש בתקליט תירוץ לנשוף עוד ועוד”.

בונוס: גם זה קרה החודש - בשנת 1977:

1. בזמן שפול מקרטני נפש בחווה שלו בסקוטלנד, הוא לפתע הבין שאין איש בביתו בלונדון שיאכיל את התרנגולות שלו. נמל התעופה הית'רו היה אז סגור בגלל שביתה והרוקר הידוע מצא רק פתרון אחד; להזמין מונית שתביא את התרנגולות מלונדון לסקוטלנד. התרנגולות הגיעו בבטחה ליעד ובמחיר גבוה מכיסו של מקרטני אבל הייתה בעיה חדשה - היכן לשים אותן, כשהחווה שלו הפכה לאולפנים בשם RUDE, בהם הוא עסק אז בעזרה להקליט את תקליט הסולו הראשון של חברו בלהקת כנפיים, דני ליין. התקליט, שאמור להיקרא HOLLY DAYS, אמור היה להכיל גרסאות לשירים של באדי הולי. מקרטני ניגן באולפן בתופים, בס, קלידים וגם שר קולות עם אשתו לינדה. מקרטני היה אז הבעלים המאושר של קטלוג השירים של הולי.

2. התקליט המשותף של הגיטריסט ג'ף בק והקלידן (לשעבר של מהאווישנו אורקסטרה) יאן האמר החל את דרכו בהצלחה גדולה והיה נדמה שהשניים צועדים לעבר הישגים אף גדולים מזה ביחד. אבל אחרי כמה עשרות הופעות התקליט המשותף שלהם צנח במכירות ובק בחר לבטל סיבובי הופעות. האמר המאוכזב הסביר אז: "הוא לא יכל להתחייב. יש לו חוסר ביטחון עצמי בסיסי. הוא היה גיבור, אבל זה לא אומר לו הרבה. עכשיו יהיה לי יותר מקום על הבמה לבדי בהופעותיי".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459