רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "פעם רציתי לבדוק תגובת אנשים ונכנסתי עירום לגמרי למסעדה בברלין. מסתבר שכשיש לך מבטא סקוטי ואתה גדול במימדי גופך, אתה יכול להיחלץ ממצבים כאלו" (פיש, הזמר של להקת מאריליון, לעיתון NME, שנת 1985)

ב-7 ביוני בשנת 1977 ביקשו חברי להקת הפאנק הבריטית, הסקס פיסטולס, לעשות צחוק מהמלכה כשהופיעו על האונייה קווין אליזבת' ששטה בנהר התמזה ועליה גם אנשי תקשורת.

היה זה רק יומיים לאחר שצי היובל המפואר של המלכה אליזבת' עשה את אותו הדבר. הלהקה ניגנה את ההמנון הלאומי הבריטי ועקבה אחריו בשיריה המקוריים שנועדו לפגוע במסורת הבריטית, בממשלה ובמלכה עצמה. אין זה מפתיע, אם כן, שארבעת הפאנקיסטים כמעט ונעצרו על ידי המשטרה למרות שהיה לה היתר חוקי להיות שם (כך לפי דבריו של מנהל חברת התקליטים של הלהקה, ריצ'רד ברנסון חובב השערוריות).

בהזמנה שחולקה לאנשי התקשורת נמסר כך: "מסיבה על הנהר. ב-7 ביוני 1977. תגיעו בחמש וחצי אחה"צ. האונייה קווין אליזבת' תצא מצ'רינג קרוס בשעה שש ורבע. היא תחזור לשם רבע שעה לפני חצות. כדי לעלות לסיפון, עליכם להציג את ההזמנה הזו וחובה לשמור על סודיות בדבר.

המצב הכלכלי והפוליטי בבריטניה היה אז גרוע וכולם ידעו זאת. האינפלציה הייתה גבוהה מאד והשכר הממוצע היה נמוך. שביתות היו דבר בשגרה (כולל שביתת פועלי הזבל שגרמה למדינה להיראות כפח אשפה ענקי) ונאומי פוליטיקאים היו גם הם פסקול שגרתי. היה נדמה כי זו האפוקליפסה של אנגליה.

הפיסטולס רצו שההפלגה הזו על התמזה תהיה כמו אחת ההופעות של שלהם; כינוס של פאנקיסטים צעירים ששתו, חגגו והתחברו למשהו גדול יותר - אך עדיין נאמן לעצמם. המסיבה תהיה שיכורה, מכוערת ומבולגנת, אך אותנטית. המטרה הייתה להראות למלוכה, שנראתה מורמת מהעם, כיצד באמת צריך לחיות באנגליה.

אבל ההפלגה הזו החמיצה את פניו של זמר הלהקה, ג'וני 'הרקוב' (ROTTEN) לידון, כי לסיפון עלו הרבה אנשי תקשורת וכל הדבר כבר לא נראה כמצגת אותנטית אלא כתעלול יחצ"ני ותו לא. לידון חש שהוא מופיע שם מול קהל מעמיד פנים. הייתה זה בעיניו הפלגה כושלת.

מיכאל רורברגר, שעבד אז כעיתונאי פרילנס, היה בהפלגה הזו וסיפר לי: "סיד וישס ניגש אלי, מבחין שאני עסוק בלצלם את ג'וני רוטן, ואמר, I'M ALSO IN THE BAND. נו, אז צילמתי גם אותו".

ב-7 ביוני בשנת 1963 יצא תקליטון הבכורה של הרולינג סטונס עם גירסת כיסוי לשיר של צ'אק ברי בשם COME ON. הסינגל הגיע למקום ה-21 במצעד הבריטי.

הקלטת התקליטון נערכה בחודש מאי ולחברי הלהקה לא היה קל לבחור את שני השירים המתאימים ביותר לתקליטון הבכורה. בסוף הוחלט שיהיה זה השיר של צ'אק ברי, כשבצידו השני של התקליטון יהיה שיר של מאדי ווטרס, I WANT TO BE LOVED.

בסיסט הלהקה, ביל ווימן: "עבדנו היטב על השיר של צ'אק ברי כדי להתאים אותו לסגנון שלנו. האורך שלו היה רק דקה ו-45 שניות ובסוף הסשן שאל טכנאי ההקלטה את המנהל החדש שלנו, אנדרו לוג אולדהאם, האם ברצונו לערוך מיקס לשירים. אנדרו, שלא היה לו שמץ של מושג בענייני מיקסים, אמר לו לעשות כראות עיניו".

חברת התקליטים בה הוחתמה הלהקה, DECCA, לא הייתה ממש נדיבה וסיפקה ללהקה רק ארבעה עותקים מהתקליטון, כשהם נאלצים לרכוש את השאר בכספם (כי אחרי הכל, הם היו חמישה איש בלהקה ועוד מנהל. שלושה שבועות לאחר צאת התקליטון החליטה הלהקה שאינה אוהבת אותו והסירה מרשימת שירי ההופעה את שני השירים. אולדהאם לא הסכים לכך ונוצר ריב גדול בינו לבין הלהקה.

ברקורד מירור נכתב בביקורת על התקליטון, יום למחרת צאתו: "זה טוב, קליט, בועט ומסחרי. אבל זה לא הצליל שאוהבי הרית'ם אנד בלוז האדוקים מחכים לשמוע מהלהקה".

ב-7 ביוני בשנת 1969 הופיעה להקת הקצב הישראלית, האריות, בתוכנית הטלוויזיה הבריטית COLOUR ME POP. מאז ומזה המון שנים לא נמצא ההקלטה של תוכנית זו ונראה כי הדבר נמחק על ידי רשת הטלוויזיה הבריטית.

מה היה בתוכנית ואת סיפורה השלם והנדיר של להקת האריות תמצאו בספר "רוק ישראלי 1973-1967".

ב-7 ביוני בשנת 1970 תפסה להקת המי תפסה את הבמה, להופעה הראשונה משתיים בבניין האופרה היוקרתי שבניו יורק, היו בה לא ארבעה אלא חמישה חברי להקה; הגיטריסט פיט טאונסנד, הזמר רוג'ר דאלטרי, הבסיסט ג'ון אנטוויסל, המתופף קית' מון ודמות חירשת, עיוורת ואילמת שנקראה אך לא ענתה לשם "טומי".

כמו בכל הופעה שלה, בתקופה זו, הקדישה הלהקה מחצית מהופעתה זו להצגת אופרת הרוק שנכתבה על אותו טומי. באותה הופעה בניו יורק הפך טומי לרגע מנצח בעולם הרוק, כשטאונסנד הצהיר אחר כך כי 'היה לנו חרבון מוצלח ביותר באסלה של ניו יורק'.

שני מופעים נערכו ביום זה כש-8,000 איש צפו בהם והכניסו לקופה 55,000 דולרים. להקת המי הפכה ביום זה ללהקה הראשונה והאחרונה, בריטית או אמריקנית, שהופיעה באולם היוקרתי הזה של עולם המוזיקה הקלאסית. מעריצי הלהקה עמדו בתור ארוך מאד ורכשו את כל הכרטיסים בקופה תוך שמונה שעות בלבד. היום הזה היה משמעותי ביותר כי זו הייתה הפעם האחרונה בה החליטה להקת המי לבצע את האופרה על טומי במלואה.

קית' מון אמר אז: "אנחנו מנסים לרדת מהאופרה הזו. למרות שכבר אמרנו זאת בעבר. הבעיה היא שאם נוריד את האופרה מההופעה שלנו, נישאר עם שני שירים בלבד". עיתון ניו יורק טיימס הקדיש עמוד שלם ללהקה ושני המופעים זכו לתשואות רועמות ביותר. בסוף ההופעה השנייה דרש הקהל הדרן נוסף אך טאונסנד ניגש למיקרופון והודיע כי הוא עייף מדי אחרי שתי הופעות ביום אחד. הקהל החל לשרוק בוז והגיטריסט התעצבן וצעק: 'אחרי שעתיים מזורגגות שניגנו לכם - בוז בחזרה לכם!'. מיד לאחר מכן הוא השליך את מעמד המיקרופון שלו בזעם לקהל ויצא בסערה מהבמה.

להקת המי תחזור ליצירה טומי במלואה בשנת 1972, כשהפעם יהיו לצידה אמנים ידועי שם רבים אחרים - אך זה כבר סיפור אחר לגמרי.

ב-7 ביוני בשנת 1964 פישלו הרולינג סטונס לגמרי, בהופעתם בסן אנטוניו, טקסס.

הדיילי מירור הבריטי דיווח: "הזמרים המקומיים קיבלו מחיאות כפיים נלהבות ומופע הקופים המאולפים, עם תרגיליהם הקרקסיים, הוחזרו שוב לבמה במקום הרולינג סטונס, שספגו קריאות בוז. לאחר המופע אמרה צעירה אחת ש'כל מה שיש להם ואין ללהקות בית הספר שלנו הוא הרבה שיער'. רק 3,000 מקומות, מ-20,000 המושבים שבמקום, נתפסו".

ב-7 ביוני בשנת 1976 יצא אוסף חדש ללהקת הביטלס. מה מסתתר מאחוריו? בואו לקרוא.

שם האוסף הוא ROCK'N'ROLL MUSIC ובמעריב לנוער נכתב עליו בזמנו: "בעקבות הדרישה המחודשת ללהיטי הביטלס יצא לשוק אריך נגן חדש בשם 'רוק-אן-רול מיוסיק' ובו 28 להיטים מכל שנות קיומה של הלהקה. לרבים זהו תקליט נוסטלגי והעטיפה אכן הוכנה לכך - עם שברולט, תמונה של מרילין מונרו ומכונת להיטים. לדור החדש של המאזינים חסרים פרטים על תאריכי ההקלטה אולם המוזיקה מדברת בעת עצמה.

מלא המנה צלילים עושי מצב רוח טוב. להיטי רוק מחמישה אלבומים של הביטלס. המוזיקה הזו אולי נשמעת מיושנת מעט כיום אולם אין ספק כי הביטלס עשו מוזיקה שתרגש אותנו תמיד. הייתה זו להקה שניתצה באותן שנים את כל החוקים המיושנים והשדופים שאפיינו אז להקת פופ. הביטלס הצליחו לשכנע את הממסד שגם רוק-אן-רול היא מוזיקה שאפשר להאזין לה".

ובכן, זה האוסף הראשון שיצא לביטלס בארה"ב מזה שלוש שנים וחברת 'קפיטול' האמריקנית (שהייתה אחראית להוצאת אלבומי הלהקה בארה"ב) חגגה עם סיום החוזה שלה מול חברת אפל. עם שחרורה מחוזה זה יכלה החברה להוציא את קטלוג הלהקה בכל אופן בו חפצה. למרות זאת ביקשה החברה לא לפגוע בלהקה ופנתה לארבעת חבריה כדי להתייעץ עמם בעניין הרכבת סדר השירים לאוסף. ניסיונות התקשרותה לא הצליחו ולכן פנו אנשיה לעשות את העבודה לבדם. גם ג'ורג' מרטין זכה להתקשרות מהחברה וביקש להקשיב לשירים לפני צאתם לאור באוסף. אז הוא הזדעזע מכמה מיקסים פרימיטיביים שנערכו בהם וביקש לשפרם. הוא קיבל אור ירוק וניגש למלאכה. המוצר הפך במהרה לרב מכר וחלק מההצלחה נבע גם מהצלחתו של פול, באותה שנה, בארה"ב כשהגיע אליה להופעות עם להקת כנפיים שלו.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

הופעת רוק נלהבת הפכה מאכזבת?

ב-7 ביוני בשנת 1969 קרה המופע שרבים באנגליה חיכו לו בשקיקה - הופעת הבכורה של להקת הסופרגרופ, BLIND FAITH, בהייד פארק, מול קהל של 150,000 איש. לפניה עלו לבמה האמנים הבאים: להקת THIRD EAR BAND, להקת אדגר בראוטון, ריצ'י הייבנס וגם דונובן.

מזג האוויר היה מושלם. ואז עלו ארבעת החברים לבמה וניגנו תשעה קטעים בהופעה חברי הלהקה היו נרגשים ועצבניים. בייקר הודיע לקהל במיקרופון כי "זוהי החזרה הראשונה". יש כאלה שהאמינו למה שאמר. וינווד היה הסולן בכל שירי המופע והאישיות הבולטת בה.

קלפטון נחבא אל הכלים בבמה הקטנה. הוא נצמד לצד האחורי של הבמה ליד מגברי המרשאל שלו. שאר חברי הלהקה הרגישו שמשהו אצל קלפטון לא עובד בהופעה הזו. רוב הקהל קיבל באהבה את המופע למרות שכמה אנשים צעקו WE WANT THE CREAM BACK. הביקורות בעיתונים קטלו ברובן. אחת הסיבות לקטילה הייתה כי וינווד תיפקד שם כסולן עם שלושה נגני ליווי. זה לא מה שהם ציפו מלהקה שמתויגת כ'סופרגרופ'.

המופע הזה צולם על ידי מייק מנספילד עם חמש מצלמות וגם הליקופטר שצילם מלמעלה. אז מה היה שם היום? אספתי עבורכם מידע ממקורות שונים (ספרים, עיתונים ישנים וכו'):

היה זה אירוע בו הובן לכל מי שנמצא שם כי עולם הפופ מת. הגיע הזמן בו הקהל יושב ומאזין למוזיקת רוק, מבלי לצרוח ללא שליטה. עיתון NME ציין בסיקורו את המופע: "מה שראינו פה זה לא את האלים עצמם אלא מוזיקאים מצוינים בלהקה טובה מאד. כך צריך להתייחס אליהם כדי לקבל מהם את המיטב. הם לא על-אנושיים אלא אנושיים לגמרי. כשהגעתי לשם בשעה אחת בצהריים, כבר היה שם קהל רב ששטף את המקום. את שעות אחר הצהריים המוקדמות העניקה לנו מוזיקה שלווה של להקת THIRD EAR BAND, עם האלכימיה טבולת הניחוחות ההודיים שלה, בנגינה על טאבלה, כינור, צ'לו וקלרינט.

לאחר מכן עלתה להקתו של אדגר בראוטון והביאה מופע רוקיסטי מצוין ובלוזי. מחיאות כפיים רבות נשמעו כשריצ'י הייבנס עלה לבמה, שהופיע מכל הלב וסיים את הופעתו עם השיר FREEDOM. דונובן, שנכח שם, ניגש להייבנס וביקש ממנו לשאול את הגיטרה שלו כדי לעלות ולשיר שני שירים. הוא עלה והקהל הריע לו. ואז עלתה להקת בליינד פיית'. נראה היה שסטיב וינווד לקח פה את ההנהגה. אריק קלפטון נראה כמו אחד מהקהל. הדבר אכזב לא מעט מהצופים, שציפו מאריק למשהו מחשמל יותר מזה. סטיבי שר את כל השירים. אבל זה ממש לא רע. למען האמת, זה היה טוב מאד, כי הכישרון של סטיבי בלתי ניתן לערעור".

ג'ינג'ר בייקר: "לצערי הייתה הרבה רוח מזויפת שנשבה סביב הלהקה הזו. אני מאד הופתעתי מההתנהגות הבימתית של אריק קלפטון במופע בהייד פארק. היה קהל רב אבל אריק, משום מה, התנהג מוזר מאד כלפיהם".

בקהל נצפו מיק ג'אגר ובת זוגו, מריאן פיית'פול. ג'אגר נהנה מהביצוע של בליינד פיית' לשירו, UNDER MY THUMB, אך מטרתו האמיתית הייתה לבדוק כיצד מארגנים מופע חינמי שכזה בהייד פארק. הוא יעשה את אותו הדבר עם הסטונס בהייד פארק, כחודש לאחר מכן.

כך נרשם בעיתון מלודי מייקר: "הם ניגנו יחד קצת יותר משעה, באופן שונה לחלוטין מהאגרסיביות של להקת CREAM. המוזיקה הפעם הייתה מסודרת יותר. זה כנראה מוקדם מדי להסיק מסקנות כלפי הלהקה הזו".

בעיתון NME דווח: "כנראה שהקהל ציפה להתגלות אלוהית במופע זה. אולי ציפו שם למופע בסגנון להקת CREAM. אם נמדוד לפי הקריטריון הזה, להקת בליינד פיית' לא עמדה בציפיות. המוזיקה שלה באותו מופע הייתה אוורירית ונעימה. ג'ינג'ר בייקר נראה לא נינוח על הבמה. השירים החדשים של הלהקה לא היו טובים לדעתי וגם שירתו של סטיבי לא הייתה במיטבה".

אריק קלפטון סיפר, לעיתון מלודי מייקר, כמה ימים לאחר המופע: "אספתי בשקיקה את העיתונים כדי לקרוא את הדיווחים מהמופע והופתעתי מאד לגלות שהקהל התאכזב ממני. התגובה הראשונה שלי הייתה לרצות ולפרוש מהלהקה הזו".

צילום המופע נעשה על ידי חמש מצלמות והליקופטר, כשהצליל הוקלט בסטריאו והועבר למכשיר הקלטה בן שמונה ערוצים, שהובל לשם על ידי האולפן הנייד של אולפני ההקלטה PYE.

טכנאי ההקלטה, ריי פריקרט, סיפר באותה שנה לעיתון 'ביט אינסטרומנטל : "זה לא היה קל להקליט את זה. ראינו בזה סוג של אתגר עבורנו. עם החששות, באירוע עצמו הכל עבר באופן רגוע. הקשבתי לתוצאה מיד לאחר מכן והיא נשמעה לי טובה. בהמשך ניקח את הסרט ונתאים אותו לפסקול". הרעיון המקורי היה לערוך סרט שישודר בבי.בי.סי, אך זה לא קרה והתיעוד נשאר לשכב במחסן החשוך, עד שיצא לאור, עם צליל מונו, בשנת 2006 בדי.וי.די. הערוצים המופרדים במופע זה אבדו ולכן נעשה שימוש במיקס מונו, שנערך מהם בעבר, שנמצא.

מה שכן, קטע קטן מהמופע, עם הלהקה שמבצעת את השיר WELL ALL RIGHT, הושחל בהפקה, משנת 1969, של הבי ג'יז ושמה CUCUMBER CASTLE. כיצד זה קרה? כי מייק מנספילד, שצילם את המופע של בליינד פיית', עסק גם בהפקה זו. ההפקה של הבי ג'יז שודרה לראשונה בבי.בי.סי ב-26 בדצמבר 1970. אך זו לא הייתה הפעם הראשונה בה שודר קטע מהמופע הזה. ב-7 בינואר 1970 שודר בבי.בי.סי פרק מתוכנית בשם THE WEDNESDAY PLAY. שם הפרק היה SEASON OF THE WITCH, שבו כיכבה הזמרת ג'ולי דריסקול. העלילה התמקדה במסעה של בחורה מלונדון לברייטון, כשלבסוף היא מגיעה להייד פארק, כדי לצפות במופע של בליינד פיית'.

דרך אגב, שם הפרק הזה לקוח מביצוע של דריסקול, שהקליטה אותו עם האורגניסט בריאן אוגר. שיר זה נכתב על ידי דונובן, שכידוע הופיע באותו יום בהייד פארק. הכל מתחבר.

אריק קלפטון, בספרו האוטוביוגרפי: "התכנסנו, כל חברי הלהקה, בביתו של המנהל, רוברט סטיגווד, לפני שנסענו משם למופע. כשראיתי שם את ג'ינג'ר, הלב שלי צנח. הבנתי שבאותו רגע הוא נמצא על הרואין. הוא נהג להשתמש בסם הזה ברגעים מלחיצים. היו לי איתו רגעים מהנים, אך באותו רגע הסתכלתי בעיניו וראיתי שהוא חזר לזה. אני ממש כעסתי עליו שם. חשתי שהנה אני חוזר לסיוט שחוויתי בלהקת CREAM. הופענו מול קהל עצום ביום שמשי, בשעות אחר הצהריים, אבל אני לא ממש הייתי שם. חשתי שכל הנסיון שלנו להתחבר, לפני כן, התאייד ביום הזה וכי כל זה היה בזבוז של זמן. אני זוכר שחשבתי לעצמי, שאם זה המופע הראשון שלנו - לאן באמת אפשר ללכת מכאן? אני לא רציתי להיות שם. כמו כן, מערכת ההגברה ממש לא התאימה לכמות כזו של קהל ולכן הסאונד שהפקנו נשמע רזה וקטן. ירדתי מהבמה כשאני רועד כעלה וחשתי שאכזבתי אנשים רבים".

ג'ינג'ר בייקר ירה בחזרה בספרו האוטוביוגרפי: "אריק טען בספר שלו שלקחתי הרואין באותו יום, אבל זה ממש לא היה נכון".

סטיב וינווד סיפר, בראיונות עמו, כי הוא כעס על קלפטון שלקח צעד אחורה והשאיר אותו להחזיק את המופע בכוחות עצמו. וינווד, שציפה לקבל את קלפטון המחשמל מימי העבר, נאלץ לצפות בקלפטון מופנם באופן מוגזם.

אריק קלפטון ניגן במופע זה בהייד פארק בגיטרת פנדר טלקאסטר, שחובר לה צוואר של גיטרת פנדר סטרטוקאסטר. את הגיטרה הזו הוא חיבר לכמה מגברי מרשאל, שכל אחד מהם היה בעוצמת 100 וואט. סטיב וינווד ניגן במופע הזה בגיטרת גיבסון FIREBIRD, פסנתר חשמלי מדגם וורליצר (שחובר גם הוא למגבר מרשאל) ואורגן האמונד מדגם C3, עם שני מגברי לזלי. ג'ינג'ר בייקר תופף במערכת הלודוויג הרגילה שלו, עם שני תופי הבס. ריק גרץ' ניגן בגיטרת בס פנדר פרסיז'ן, שחוברה גם היא למגבר מרשאל.

הביקורות הרעות השפיעו על ביטחון חברי הלהקה. הם המשיכו במסע ההופעות כשהם במצב רעוע. קלפטון כבר החל להרגיש את הדגדוג הידוע שלו לזנוח את הפרויקט ולהמשיך הלאה לפרויקט הבא.

ב-7 ביוני בשנת 1972 יצא האלבום LIVE של קרלוס סנטאנה ובאדי מיילס. האם זה באמת בהופעה חיה? בואו לקרוא ולגלות.

הרכב הנגנים המעניין כאן כולל גם את ניל שון ומייק קארבלו (שהיו בלהקת סנטאנה בזמן הזה) כמו גם המתופף גרג אריקו (שאחראי לגרוב התופים בכל האלבומים הקלאסיים של סליי ומשפחת סטון). אני הולך לחדש כאן לכמה אנשים אבל זו העובדה - האלבום הזה הוקלט כולו באולפן והוסיפו לו אחר כך קולות של קהל.

הגיטריסט ניל שון אישר זאת בראיון שנערך עמו. סנטנה אמנם תיכנן אלבום בהופעה חיה והטיס להופעה קונסולת 16 ערוצים מיוחדת כדי להקליט. אך בגלל שחלק מהנגנים היה מסטול מאסיד - ההקלטות לא נשמעו טובות לחברת התקליטים קולומביה כדי לשחררן לקהל. בנוסף, משדרי חברת האבטחה של המופע גרמו לתקלות במהלך ההקלטה של המופע. לכן נעשתה הקלטת אולפן בסאן פרנסיסקו.

אפשר לשמוע פה ושם שריקות שחוזרות בקצב זהה עד כדי כך שמבינים שיש בבירור הקלטת LOOP של קהל. קיים בוטלג של ההופעה הספציפית הזו והביצועים בו שונים לגמרי מאלו של התקליט. מה שמוכיח את הנקודה הברורה באופן סופי.

בבוטלג הספציפי הזה מנגנת הלהקה גם את הקטעים LAYLA ו- LITTLE WING. מה שכן - אני אישית ממש אוהב את האלבום הזה כי יש בו אנרגיות מוזיקליות טובות ובעיקר בצד הראשון של הויניל. הצד השני קצת מעייף לטעמי.

הביקורת על התקליט ברולינג סטון היא כזו: "אלוהים, איזה מוצר גס וחצוף זה! אתה לוקח את שני האנשים הריקניים והמנופחים ביותר מוזיקלית ומחבר אותם יחד. אחד מהם חצב קריירה עם שישה תווים שהוא מנגנם ללא הרף ובאווירת יוגה משעממת. והשותף שלו פה, ביג באדי, הצליח בכל הזדמנות לעשות צחוק מעצמו, כולל זה שהוא חייב לדחוף בכל תקליט שהוא עושה את ה-THEM CHANGES שלו. נמאס כבר לשמוע את זה שוב ושוב. אבל האמת שזה פשוט תקליט נהדר!".

ב-7 ביוני בשנת 1958 נולד במיניאפוליס אמן חשוב לעתיד ושמו פרינס.

בסוף שנות ה-50, רחובות מיניאפוליס דמו לגלויה, דבר נפוץ ברוב אמריקה בשנות הפריחה של התקופה שלאחר המלחמה. אבל האזור סבל באותה תקופה מאי שוויון גדול בין השחורים לקהילות לבנות, ומיעוטים היו לרוב מטרות נוחות על ידי המשטרה. היו מעט מועדוני ג'אז שבהם יכלו מוזיקאים אפרו-אמריקאים להופיע,

והיה צריך ללכת למרכזים הקהילתיים של אפטאון כדי לרקוד לצלילי לשלישיית פרינס רוג'רס, בהנהגת ג'ון לואיס נלסון.

נלסון היה פסנתרן מוכשר שנישא לוויויאן הווארד בשנת 1938, ולזוג נולדו ארבעה ילדים:

שרון, לורנה, נורין וג'ון ר. אבל בשנת 1956 ג'ון נלסון לפתע עזב את הבית הזוגי, והעדיף לבלות את זמנו בנגינה, כשבין לבין עבד בעיצוב פלסטי. זה היה בהופעה במרכז חברתי למשפחות אפרו-אמריקאיות בצפון מיניאפוליס, כשג'ון פגש את מאטי דלה שו, שבעצמה התגרשה אז מבעלה הראשון, אלפרד ג'קסון.

מאטי הפכה לזמרת בלהקה ומה שהתחיל כמערכת יחסים ידידותית ומקצועית הפכה במהרה לרומן, וב-31 באוגוסט 1957 השניים נישאו.

ב-7 ביוני 1958 נולד הילד הראשון של בני הזוג. הם קראו לו פרינס רוג'רס נלסון, על שם הבמה של אביו: פרינס רוג'רס. עד מהרה כינו בני הזוג את הילד "סקיפר", להבדיל אותו מאביו. פרינס גדל בבית המשפחה

בשדרות לוגאן 915 במיניאפוליס עם אחותו טיקה, ילידת 1960, ואמו הייתה עליזה ומסורה לו. אבל ג'ון האב? הוא היה קודר, איש של מעט מילים ונעדר לרוב מהבית. כשג'ון נטש את אשתו ושני ילדיהם בשנת 1965, פרינס מצא מפלט במוזיקה, והלחין את השיר הראשון שלו בפסנתר שאביו השאיר בסלון הבית. השיר נקרא FUNK MACHINE. היה זה פסנתר שנאסר עליו לגעת בו כשאביו היה בסביבה. ועשה זאת רק כשג'ון המחמיר לא היה בבית.

פרינס, שאהב ספורט ומוסיקה, הפך לאיש הבית ודאג לאחותו, אליה נשאר קרוב מאוד עד סוף חייו (הוא מת ב-21 באפריל 2016). כשמאטי התחתנה עם בעלה השלישי, הייוורד בייקר, כמה שנים מאוחר יותר, היחסים בתוך משק הבית הפכו מתוחים. "מיד לא אהבתי אותו מיד", הודה פרינס כמה שנים יותר מאוחר. "הוא היה מביא לנו הרבה מתנות כל הזמן, במקום לשבת ולדבר איתנו ולתת לנו באמת ממנו. אני ממש הייתי מריר בגלל זה, והייתי אומר את כל הדברים שלא אהבתי בו, במקום לומר לו מה אני באמת צריך. זו הייתה טעות, וזה די פגע בקשר שלנו".

פרינס גדל והפך לאמן חשוב ומשפיע ביותר בעולם המוסיקה וביום הולדתו ה-35 הוא שינה את השם פרינס לסמל שאי אפשר להגותו במילים:

פרינס חתם על חוזה התקליטים הראשון שלו בגיל 18 בשנת 1977, כאשר עשה עסקה עם חברת התקליטים של האחים וורנר שנתנה לו המון חופש יצירתי והבטיחה שהוא יפיק חומרים משלו. ההסדר עבד היטב עבור שני הצדדים, כאשר אנשי החברה מימנו את גחמותיו הניסיוניות והרוויחו המון כסף בתהליך. בשנת 1992, פרינס האריך את החוזה בעסקה שהעניקה לו 10 מיליון דולר עבור כל אלבום שנמכר במעל 5 מיליון עותקים, אבל בעוד שחברת התקליטים שלו חיפשה יצירה ממוקדת בכל אלבום כדי למקסם את ההכנסות, הוא רצה לרוקן את הכספת שלו, ולשחרר הרבה חומרים. כאשר ובחברת התקליטים דחו את האסטרטגיה הזו, פרינס הגיב כשהופיע מול הציבור עם המילה SLAVE (עבד) על פניו. הוא החליט לשנות את שמו למשהו שהם לא יוכלו לשלוט בו והכריז על שינוי השם בהצהרה שקראה: "זהו סמל בלתי ניתן להגייה שמשמעותו לא זוהתה. הכל עניין של חשיבה בדרכים חדשות".

זה כמה חודשים לאחר שהוא הוציא שיר ובו הוא שר בגאווה, "שמי הוא פרינס ואני פ'אנקי". פרינס החדש הודיע בתקשורת, "אם אנשים חושבים שאני משוגע, בסדר. אני רוצה שאנשים יחשבו שאני משוגע... יש לי חשיבה חדשה לגמרי כשהפכתי לסמל. אני לא יכול להסביר איך אני מרגיש עכשיו לעומת אז".

מכיוון שלא ניתן להציג את הסמל על מקלדת, התייחסו לפרינס מאותו רגע כ"האמן שנודע בעבר כפרינס". פרינס הגן בזכויות יוצרים על הגרסה הזו והשתמש בה ככותרת של אלבומו משנת 1992, ואז כשמו (אם כי מבחינה חוקית, הוא עדיין היה פרינס רוג'רס נלסון).

בשנת 1996 הוא שיחרר את האלבום CHAOS AND DISORDER ובכך סיים את החוזה שלו עם חברת האחים וורנר. במאי 2000, הוא הודיע כי סיום החוזה היה עוד אבן דרך חשובה עבורו. "עכשיו אחזור להשתמש בשמי, במקום בסמל שאימצתי כדי להשתחרר מכל מערכות יחסים לא רצויות".

מדוע להקת דיפ פרפל מקליטה בהיחבא?

ב-7 ביוני בשנת 1969 נכנסה להקת דיפ פרפל לאולפני KINGSWAY בלונדון ובאופן סודי הקליטה את השיר HALLELUJAH לתקליטונה הבא. למה סודי? בואו לקרוא...

באותו זמן החליטו שלושה חברי להקה - הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, האורגניסט ג'ון לורד והמתופף איאן פייס, להעיף מהלהקה את הזמר רוד אוונס והבסיסט ניק סימפר. השניים לא ידעו על החלטת השלושה, שרצו לקיים עמם הופעות שנותרו. אז, מאחורי הקלעים, גויסו זמר ובסיסט חדש ללהקה - איאן גילאן ורוג'ר גלובר.

עם זאת נכנסה הלהקה להקליט את השיר, שסומן כתקליטונה הבא בארה"ב. השיר נקרא במקור I AM THE PREACHER וג'ון לורד סיפר: "ריצ'י (בלאקמור הגיטריסט) ואני החלטנו שיהיה זה מושלם לערוך אודישן לאיאן גילאן בהקלטה הזו. עיבדנו את השיר תוך שעה ובמהלך הסשן קיבלנו עור ברווז מאופן שירתו".

רוג'ר גלובר: "הגעתי עם איאן (גילאן) להקלטה ופגשתי שם את כל השאר. הייתי אז עני ומרופט וחשתי באי נינוחות. שנים לאחר מכן נאלצתי לספוג את הבדיחה שלהם על מה שלבשתי להקלטה ההיא. אבל בסוף ההקלטה ניגש אליי לורד ושאל אותי אם ברצוני להצטרף אליהם. השבתי לו שאני לא יכול כי איאן כבר עזב את הלהקה שלנו ואני חייב להישאר שם לאות נאמנות. נראה היה שלורד מאד הופתע מתשובתי". בלילה אחרי ההקלטה נשאר גלובר ללון בביתו של גילאן ושם התחבט קשות - להצטרף לדיפ פרפל או לא?

גילאן: "ביליתי זמן רב עם רוג'ר, בנסיון לשרטט לו את היתרונות והחסרונות בהצטרפות לדיפ פרפל. בסוף הוא הסכים להצטרף איתי והתקשר לג'ון לורד בעשר בבוקר! הוא לא ידע שג'ון לא נהג לקום עד שתיים בצהריים".

גלובר: "לא ידעתי שלורד הוא אחד שאהב לקום מאוחר מאד בבוקר והערתי אותו משנתו. זה עלה לי בעונש על תנאי בלהקה למשך שלושה חודשים". גלובר רצח וגם ירש, כשבהקלטה זו ניגן בגיטרת הבס של ניק סימפר, שטרם ידע כי ימיו בלהקה ספורים.

זו הייתה הפעם הראשונה בה הלהקה הפיקה לבד את הקלטתה ונגינתו של גלובר הרשימה דיה כדי להביא עמה גם כרטיס כניסה עבורו לדיפ פרפל.

להזמנת ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של דיפ פרפל": 050-5616459

ב-7 ביוני בשנת 1968 נערכה ההופעה הראשונה בה תופף ביל ברופורד עם הבסיסט כריס סקווייר והזמר ג'ון אנדרסון. זה היה בקולג' דפטפורד, במסגרת הלהקה MABEL GREER'S TOYSHOP. השכר הזעום עמד על 11 פאונד לכולם. בהמשך הם יקימו יחד את להקת יס.

"הם קוראים לי הרוצח" - לקרוא ולא להאמין!

ב-7 ביוני בשנת 1983 נישא חלוץ הרוק'נ'רול, ג'רי לי לואיס, בפעם החמישית והפעם עם שון מישל סטיבנס, שנה לאחר מכן היא נמצאה מתה בביתם ונסיבות המוות נותרו עלומות. מה היה שם? בואו לקרוא ולא להאמין!

השניים התחתנו. לואיס לבש חליפת טוקסידו לבנה ושון זהרה בשמלת כלה בצבע שנהב.

למחרת הגיעה אחותה של שון, שלי, לביתם, עמדה במטבח ולפתע הופיע מולה לואיס. "מה את רוצה?", הוא צעק. כשנענה כי ברצונה רק ללגום בירה הוא קירב עצמו אליה ואמר בקול מקפיא: "את מפחדת ממני?". כשהנידה ראשה לחיוב, הוא ענה "ובכן, את בהחלט צריכה לפחד. הרי לא סתם קוראים לי 'הרוצח'...". אז הרים את ידו וסטר בפניה. שון הבינה במהרה כי הפכה אסירה בכלא ובעלה תוקף אותה ואת קרוביה בפרצי קנאה קיצוניים.

בשיחות טלפון חזרה למישיגן, שון דיברה לעתים רחוקות על בעיות. ובכל זאת, בשלב מסוים היא סיפרה לחברה שחייה עם "הרוצח" היו בדיוק כמו כלא - היא לא עמדה בקנאתו והרגישה שכל הזמן צופים בה. פעם אחת היא התקשרה לאמה כשהיא נרגשת מהרכישה החדשה שלה – כלב. בשיחתה הבאה, היא דיווחה בעצב כי נאמר לה לוותר על חיית המחמד מכיוון שג'רי לי קינא בו.

אמה של שון סברה כי יש שני צדדים למטבע ואולי בתה היא שמשגעת את לואיס. ב-23 באוגוסט 1983 התקשרה שון לאמה, בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר כדי לבשר לה שהחליטה לעזוב את לואיס. האם, שהתעוררה משנתה, ביקשה מבתה לנתק את השיחה ולהתקשר אליה למחרת, בשעה הגיונית יותר אבל למחרת נמצאה שון במיטתה ללא רוח חיים. גופתה שרועה על המיטה, מסובבת מעט לכיוון הקיר, כשהשמיכה מתוחה עד לצווארה.

ג'רי לי לואיס היה בחדר השינה שלו, מאחורי דלת סגורה, כשסוני דניאלס, הפרמדיק הראשון, הוכנס פנימה על ידי עוזרת הבית ועבר במסדרון הארוך לחדר האורחים כדי לבדוק את הדיווח שקיבל: "אישה מחוסרת הכרה בבית של ג'רי לי לואיס". הוא ראה את הגופה, הניח את ידו העבה על הצוואר, היכן שהדופק הצווארי צריך להיות אך לא היה. הוא קירב את אוזנו לשפתיה החיוורות ולא שמע קול נשימה. הוא בדק את עיניה,"שהיו מורחבות. זה סימן אוטומטי לכך שהמוח שלה מת לגמרי".

"כולם אהבו אותה. היא הייתה כמו הילדה החורגת של המועדון. כולם דאגו לה", אמר מייק דפור, המנהל של DB'S, מועדון לילה מפואר במלון הייאט ריג'נסי בדירבורן, מישיגן, שבו עבדה שון מישל כמלצרית קוקטיילים. דפור התייחס למלצריות שלו, "לבנות ה-DB", כמו למשפחה - הוא אהב את כולן, דאג להן, דאג שהן ירוויחו טוב. גורלה זימן לה את ג'רי לי לואיס, אמן שהיה ידוע לא רק במוסיקה שלו כי אם גם בשערוריות רבות ואלימות עמן. הוא בא להופיע במלון בו עבדה.

ג'רי לי, שהופיע במשך שבוע במלון, בחר את שון מבין הבנות וביקש לקחת אותה למסיבה בסוויטה שלו. הוא לא היה הטיפוס שלה ולמעשה, בפעם הראשונה שראתה אותו היא אמרה לאמה: "אמא, הוא גבר בודד, והוא בערך בגילך. את צריכה לבוא ולנסות להיפגש איתו". בכל זאת, שון הלכה בעידוד חברתה לעבודה. "תמיד חשבתי ששון תהיה טובה עבור ג'רי", אמרה פאם. "היא הייתה כל כך חמודה, קטנטונת, והוא אוהב נשים קטנות. והיה כל כך כיף להיות איתה. הצגתי אותם. חשבתי שהיא גמישה מספיק כדי להבין את מצבי הרוח שלו".

ג'רי לי לא הראה את מצבי הרוח שלו בערב המסיבה הראשונה ההיא. למעשה, זה היה רק עניין של כמה משקאות בסוויטה שלו עם עוד כמה נשים שכבר היו שם למעלה. ג'רי לי ניגן בפסנתר ושר כשהוא מביט בה לא פעם.

מאז ששון מתה, נטען כי מותה בא כתוצאה מתאונה, אבל החתכים בגופה, ציפורניה השבורות והדם בשערה, כמו גם שריטות שנראו בכף ידו של ג'רי לי לואיס באותו יום, הצביעו על מצב שרק הוא יכל לענות את הסיבה לכך – והוא לא ענה.

ב-7 ביוני בשנת 1965 הגיע הבסיסט פיל לש למסיבה בקליפורניה ושם פגש לראשונה את הגיטריסטים ג׳רי גרסיה ובוב וויר. שני האחרונים ניגנו שם בלהקה בשם THE WARLOCKS. לש ניגש לגרסיה ואמר לו שהוא מעוניין לנגן עמם בהרכב. זמן קצר לאחר מכן החליף לש את הבסיסט המקורי, דאנה מורגן, והחברים הקימו יחדיו את להקת הרוק האמריקאית החשובה, גרייטפול דד.

ב-7 ביוני בשנת 2009 מת מלוקמיה הבסיסט יו הופר, שהיה משנת 1969 בלהקת הרוק המתקדם הבריטית החשובה, סופט מאשין. בן 64 במותו.

ב-7 ביוני בשנת 1978 פגש בוב דילן בפעם הראשונה את טום פטי. מה היה שם? בואו לקרוא...

טום פטי פגש את בוב דילן בפעם הראשונה מאחורי הקלעים לאחר המופע של דילן באמפיתיאטרון האוניברסלי בלוס אנג'לס. המופע היה סולד-אאוט, אבל המפיק המקומי, דני ברמסון, הצליח להכניס את פטי לתוך הקהל. אז ברמסון נתן לדילן רשימה של ידוענים בקהל, הכוללת את ג'וני מיטשל, רקל וולש ו... טום פטי.

"מי זה טום פטי?" שאל דילן. ברמסון הסביר שהוא רוקר עם סאונד מעולה. לקראת סוף הסט שלו, דילן אמר כמה מילים, תחילה צועק את שמה של ג'וני מיטשל, ואז אמר, "וטום פטי כאן. הוא כוכב עולה חדש".

השניים, כמובן, יהפכו בהמשך לחברים ממש קרובים שגם יעשו מוסיקה ביחד.

ב-7 ביוני בשנת 1969 נערכה הופעה של להקה מחו"ל, 'ריבולבר', בישראל. זה היה במועדון "חמש חמש", בממילא 3, תל אביב

באירוע הופיעו גם עליזה עזיקרי והסינג סינג (עם דייב קארול). להקת 'ריבולבר' פורסמה במודעת ההופעה כ'הלהקה מאינדונזיה ומאנגליה'. חברי הלהקה, שמצאו חום, אהבה ומוסיקה טובה בישראל, עברו להתגורר בווילה בבת ים מול מלון הנשיאים. בהמשך הם יחוו בווילה הזו אירוע מטלטל ובו גם יריות. הפרטים המלאים נמצאים בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1969".

ב-7 ביוני בשנת 1968 הקליטה להקת מנפרד מאן מחדש את השיר "שמי הוא ג'ק" בגלל תלונות שקיבלה על המילים המקוריות של השיר, מאת ג'ון סיימון, שהייתה בהן נימה של גזענות. כל העותקים עם הגרסה המקורית הזו הושמדו במהרה על ידי חברת התקליטים.

עסקת הרואין שקבעה כיצד ייראה תקליט רוק

ב-7 ביוני בשנת 1994 יצא תקליטה השני של להקת סטון טמפל פיילוטס ושמו PURPLE. הנה מה שהיה לזמר הלהקה (המנוח), סקוט וויילנד, לספר עליו באוטוביוגרפיה שלו.

וויילנד: "זה קרה בדירתה של חברתי, ריץ' קונקלין, אישה סימפטית, ששמעה אותי מתלונן שאני מרגיש חולה עם משהו לא ברור. היא הייתה מוותיקת ה'מלחמות' בסמים והיא פשוט אמרה, 'הו, מותק, אתה חולה לחלוטין'. אז עזבתי את המסיבה בחיפזון ונסעתי למרכז העיר. זה המקום שבו אני מצליח לארגו חבילת סמים בעיצוב מסקרן: תינוק חייכן רוכב על דרקון מבעד לעננים בזמן שקבוצת נשים מלאכיות מביטות בפליאה.

החבילה הכילה הרואין שנקרא CHINA WHITE. העיצוב הפך לעטיפה של האלבום השני שלנו. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאי פעם מצאתי סמים לבנים בלוס אנג'לס. הרואין תמיד היה מעורבב שם עם זפת שחורה ממקסיקו.

האלבום הזה הוקלט מחוץ לזמן ולמרחב, בתוך אטלנטה, שם מצאתי סוחרת סמים בעיירה מסריחה. היא הייתה בת עשרים וחמש ולמרבה הצער נשאית איידס. החבר שלה היה רוקר שנראה מחפש את המוות. קורט קוביין עדיין היה בחיים. זרם הגראנג', כפי שהם כינו אותו, עדיין היה המלך של המוזיקה, כמו גם מודעות חברתית ואפילו אופנה עילית.

ההצלחה המרעישה של האלבום הפכה את העניינים מבלבלים יותר. לאחר שהמבקרים קטלו את אלבום הבכורה שלנו, CORE, הם סוף סוף הגיעו בדרכנו ואימצו את האלבום הזה ואותנו כלהקת רוק לגיטימית עם גישה אמנותית עצמאית. גם הציבור אהב את זה. אני אוהב את האלבום הזה יותר מאת CORE, שהיה קצת

פשרה בייצור. כי ידענו מה אנחנו עושים במונחים של עיצובים של שירים וצלילי אולפן, אבל PURPLE היה ישיר ויותר אוטוביוגרפי. זה היה גם יותר לבבי וכואב לב. השיר VASOLINE, למשל, עוסק בהיותנו תקועים באותו מצב עד שהופכים לג'אנקי.

האלבום גם שיקף את תחושותיי לגבי מצב המיש-מאש של עסקי המוזיקה. נראה היה שכולם חיים או מתים אבל רק מחפשים כסף.

כתב מוזיקה שאל אותי, 'למה קראתם לאלבום PURPLE'?

'כי זה נשמע סגול', אמרתי. 'חוץ מזה, זו שאלה טיפשית. למה לעיתון הסמרטוט שאתה עובד בו קוראים SPIN?'..."

בסופו של דבר, הסמים הרגו את סקוט וויילנד.

ב-7 ביוני בשנת 1973 הופיע דייויד בואי שתי הופעות ב-FREE TRADE HALL במנצ'סטר.

העוזרת שלו, צ'רי ונילה, סיפרה אז: "נערות היסטריות כמובן נגררו מהבמה אבל באופן ייחודי, נערים עלו לבמה. הם היו רגועים ולאחר שיישרו את בגדיהם, ניגשו אל דייויד, לחצו את ידו וטפחו לו על גבו - והסתלקו בשלווה. דיוויד ממש אהב את זה".

להזמנת ההרצאה "חמש שנים של בואי 1973-1969": 050-5616459

ב-7 ביוני בשנת 1944 נולד הגיטריסט קלארנס ווייט, שהיה בלהקת הבירדס וחייו נקטעו בתאונה מחרידה. מה קרה שם? בואו לקרוא...

קלארנס ווייט היה גיטריסט בלהקת הבירדס (החל משנת 1968) ומהפכן בתחום מוסיקת הבלו-גראס, אך הבטחה מוסיקלית זו נקטעה כשמת בתאונה בגיל 29.

ב-15 ביולי 1973 הוא העמיס ציוד נגינה למכוניתו, אחרי הופעה במועדון קטן, בכביש המהיר סיירה שבפאלמדייל. לפתע אישה צעירה ושיכורה פגעה בו במכוניתה והרגה אותו. אחיו של קלארנס, רולנד והאח השלישי במשפחה, אריק, היו עדים למתרחש. לטקס ההלוויה שלו, שנערך ב-19 ביולי, הגיעו כמאה איש, כולל חברי עבר והווה של הבירדס. בסוף הטקס החל המוסיקאי גראם פרסונס לשיר את FARTHER ALONG.

חברו, הבסיסט כריס הילמן: "רציתי לדחוף באותו רגע את גראם לתוך הקבר. זה היה רגע לא נעים. הוא היה שיכור לגמרי ועשה צחוק מכל העניין". במקום נכח גם מנהל ההופעות, פיל קאופמן, שעשה עם פרסונס עסקה; מי מהם שימות קודם, השני חייב לקחת את הגופה לאתר עץ יהושע ולשרוף אותה שם, במדבר.

ווייט סומן כאיש שהצליח, בדרכו השקטה והצנועה, להמציא אלמנט מסויים בקאנטרי-רוק. היו שראו בו את הג'ימי הנדריקס של האמריקנה.

מתופף הבירדס, ג'ין פרסונס: "הוא לא מוכר כמו ג'ימי הנדריקס אבל הנדריקס העריץ את קלארנס ווייט. הוא הגיע לראות אותנו בוויסקי א גו גו. הייתה דפיקה על דלת חדר ההלבשה שלנו ואז נכנס פנימה האיש ההוא עם הכובע והנוצה. הוא ניגש לקלארנס והביע בפניו את הערכתו לנגינה שלו. קלארנס שאל אותו: 'המון תודה. ומי אתה?'. אז הנדריקס הציג את עצמו וקלארנס השיב: 'אה, אז אני מעריך מאוד גם את נגינתך'...".

הקריירה של ווייט הייתה פוריה עוד לפני שהחל עם הבירדס. החיבור שלו לאותה להקה החל כשנקרא לנגן, בשנת 1967, באלבום של חבר הבירדס לשעבר, ג'ין קלארק, עם האחים גודסין. כריס הילמן, בסיסט הבירדס, ניגן גם הוא בתקליט של קלארק והזמין את ווייט לנגן בתקליט של להקתו, YOUNGER THAN YESTERDAY. היה זה בשיר TIME BETWEEN, שנחשב לאחר הראשונים בזרם הקאנטרי-רוק. ווייט המשיך לספק מצליליו גם באלבומים הבאים של הבירדס. כשנכנס כחבר בלהקה, הילמן כבר היה בדרך החוצה כדי לעבוד עם גראם פרסונס ואף ניסה לגנוב את ווייט מהלהקה כדי להצטרף ללהקתם, שנקראה THE FLYING BURRITO BROTHERS. ווייט לא הסכים לצאת מהבירדס.

אבל הדרך של הבירדס לא הייתה קלה והתקליטים הפכו ממלהיבים למעייפים. הקהל הרחב לא הבין את מה שהלהקה רצתה לתת לו וכל העסק הלך והתפרק. לקראת סוף פעילותה של הלהקה החליט ווייט כי הוא מתנקה לחלוטין מהסמים והאלכוהול. לחבריו ללהקה זה היה נראה כי הוא השתנה לגמרי. עם פירוק הלהקה הוא המשיך לנגן את הבלו-גראס האהוב עליו, כשב-14 ביולי ניגן עם להקת 'הקולונלים'. בפאלמדייל, קליפורניה. רוג'ר מגווין, מנהיג להקת הבירדס: "יום לפני התאונה הזו הוא היה בביתי במסיבת יום הולדת. שם הוא אמר לי שהוא רוצה לחזור ולעבוד איתי. לא במסגרת הבירדס אלא רק שנינו. אני הסכמתי בהתלהבות".

ג'ין פרסונס: "בסוף דרכו היה ווייט איש שונה לחלוטין. הוא החליט לפרוש מהסמים והאלכוהול. אשתו סוזי כבר עזבה אותו כי נמאס לה מההתנהגות שלו. היא נתנה לו אולטימטום בעניין. היו לו קטעים לא נעימים כשהסתובבנו בדרכים. לא אכנס לפרטים. רק אוסיף שזה לא מתאים למי שיש לו משפחה. אני בטוח שאם הוא היה חי, הוא היה נחשב כיום לאחד ששינה לחלוטין את פני המוסיקה".

ב-7 ביוני בשנת 1966 היה המתופף הבריטי, ג'ינג'ר בייקר, כה להוט על להקתו החדשה (שתיקרא CREAM) שהוא התעלם מבקשת הגיטריסט אריק קלפטון והבסיסט ג'ק ברוס, לשמור את הדבר בסוד. בייקר חשב אחרת...

בייקר לא היסס ורץ מיד להתקשר למערכת עיתון המוסיקה, 'מלודי מייקר', כדי לבשר על השלישייה החדשה שהקים. כל זאת ללא ידיעה של שני החברים האחרים. שיחת הטלפון הגיעה לכריס וולץ', כתב המלודי מייקר והחדשות האלה התפרסמו בגיליון שיצא ארבעה ימים לאחר מכן כשהמילים "הרכב סנסציוני" פיארו את הכתבה.

גוף הכתבה הקצרה הזו תיאר כיצד כל אחת מהלהקות שהעסיקו את שלושת הנגנים הולכות לאבד אותם. בגלל שלא היו ללהקה עדיין תמונות יחצ"נות, הכתבה הכילה תמונה של קלפטון לבדו משנת 1965. ג'ון מאייאל, שהנהיג את הרכב הבלוזברייקרז בו ניגן קלפטון, לא ידע על התוכנית שנרקמה מאחורי גבו. כשהוא קרא על כך בעיתון - הוא יצא מכליו מרוב זעם.

להזמנת ההרצאה "שישה מיתרים של אש - סיפורו של אריק קלפטון": 050-5616459

ב-7 ביוני בשנת 1940 נולד הזמר טום ג'ונס. אז הנה כמה פרטים מעניינים על להיטו המשמעותי מהסיקסטיז, DELILAH.

השיר הזה עוסק בפשע של תשוקה: גבר מגלה שדלילה בוגדת בו, אז כשהמאהב שלה עוזב, הוא מופיע בדלת שלה ודוקר אותה למוות. הליריקה מתרככת על ידי מקצב מתלהם ופזמון קליט שמתאים לשירת המונים.

האם השיר נכתב על דלילה אמיתית? תלוי את מי שואלים. הקרדיטים הרשמיים של כותבי שיר זה מגיעים לצוות האנגלי, לס ריד ובארי מייסון. עם זאת, סילבן מייסון, שהייתה נשואה לבארי כאשר השיר הזה נכתב, טענה שהיא שותפה לכתיבה ולאחר תביעה אחזה ברישומי בית משפט, מהסדר הגירושין שלה, שמוכיחים כי זו גם יצירתה. גם טום ג'ונס הזכיר אותה ככותבת המילים של השיר באוטוביוגרפיה שלו.

בשנת 2001 אמר בארי מייסון לעיתון הבריטי THE SUN שהוא ביסס את השיר (מינוס שפיכות הדמים) על בחורה שפגש בחופשה בבלקפול, אנגליה, כשהיה בן 15. אבל כשהגיע הזמן שלה כדי לחזור הביתה בלנדודנו, בצפון ויילס, היא אמרה לבארי שיש לה חבר וזה נגמר ביניהם. מייסון מצוטט בעיתון כאומר, "הייתי מרוסק. אף פעם לא התנערתי מזה ונהייתי חולה מקנאה והרבה הרבה כאב".

מייסון אמרה ששמה היה דיליה, שאי אפשר היה לשלב בשיר ("למה, למה, למה דיליה?" לא עבד היטב). עשור לאחר מכן, בעבודתו על השיר עם ריד, הוא קיבל את הרעיון לשנות את שמה לדלילה, והם כתבו את השיר המפורסם. "פשוט התעצבנתי יותר ויותר עם כל שורה", הוא אמר. "השקעתי את הלב והנשמה שלי בשיר הזה - וכך נולדה".

אז מערכת THE SUN פתחה בחיפוש אחר האישה המסתורית שהיוותה השראה לשיר, וביקשה מהקוראים להתקשר אם הם מכירים את דיליה מלנדודנו. הם ביטלו את החיפוש כששמעו מסילבן מייסון, שהסבירה שהיא שותפה לכתיבת השיר ושאין דיליה. לפי סילבן, לס ריד כבר כתב את הפזמון "למה, למה, למה דלילה?", והמילים מבוססות על המחזמר כרמן ג'ונס משנת 1954. "הרעיון של לס ריד היה לכתוב שיר מודרני על שמשון ודלילה אבל נסחפנו וזה נגמר כמו כרמן ג'ונס", היא אמרה.

כשהתבקש להגיב, אמר בארי מייסון לעיתון THE SUN, "אין לי שום תגובה לדעותיה של אשתי לשעבר".

סילבן מייסון: "בשנת 1968, כפי שהיה נהוג בדרך כלל, בעלי דאז בארי מייסון והמוזיקאי לס ריד היו נפגשים, בדרך כלל בביתו של לס ליד פסנתר כנף, או לפעמים בחדר מוזיקה שהיה ממש מעבר לפינה מרחוב דנמרק,

הלחן כבר הונח בשלמותו על ידי לס ריד, שגם היה לו רעיון לנושא השיר, ופזמון בעל שתי שורות של 'אי יי יי, דלילה'. לס הציע שהשיר יתבסס על סיפורם של שמשון ודלילה מודרניים, ובארי ואני התחלנו לעבוד. ככל שהשיר התקדם, לאחר שנאבקנו מעט בכתיבה, החלטנו לעבור ליצירתו על קו העלילה בסרטה של כרמן ג'ונס משנת 1954, שראיתי כילדה צעירה. השורה היחידה שנותרה מהניסיון המקורי לסיפור התנ"ך הייתה 'אבל הלכתי לאיבוד כמו עבד שאף אדם לא יכול לשחרר', שנראה היה שעדיין התאים לזווית הסיפור החדשה".

טום ג'ונס על הפעם הראשונה בה שמע את השיר שהוצע לו: "אני זוכר כששמעתי לראשונה את 'דלילה', חשבתי שזה שיר מצחיק שאין לייחס לו הרבה חשיבות. המנהל שלי אמר: 'כן, אבל אנחנו רוצים שתעשה את זה ברצינות'. כשאתה שומע את זה לראשונה, אתה חושב שזה סיפור בדיחה, אבל למעשה מדובר על גבר שהורג אישה. הוא מוקלט בסגנון של שיר שתייה ישן - אתם יכולים לדמיין את כל כוסות הבירה המתנופפות באוויר בפאב ישן כשהשיכורים שרים. זה שיר שתמיד כיף לשיר אותו".

ב-7 ביוני בשנת 1970 הופיעו קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג באולם פילמור איסט בניו יורק, שם גרהאם נאש הציג לראשונה את שירו SIMPLE MAN, שנכתב על הפרידה שלו מג'וני מיטשל יום קודם לכן.

רוצים את התקליט החדש של פול מקרטני? תמהרו לשלוח - זה עד ה-7 ביוני, בשנת 1971...

ב-7 ביוני בשנת 2012 התאבד בוב וולש, בן ה-66. רבים מכם ודאי זוכרים אותו מלהיטו הגדול, EBONY EYES.

במחצית הראשונה של שנות השבעים היה וולש חבר בלהקת פליטווד מאק וממנה המריא לקריירת סולו עם להיט המחץ שהזכרתי. אבל הלהיט הזה לא יצר לו קריירה משמעותית מתמשכת ורבים שהעריצו את פליטווד מאק שכחו את התקופה הפחות זוהרת שדווקא בה הוא היה חבר בלהקה.

לפני שלינדסי בקינגהאם וסטיבי ניקס נכנסו ללהקה, בשנת 1975, כבר הייתה שם אופרת סבון; חברים שונים פוטרו בגלל שכרות או ניהלו רומן עם נשות חברים אחרים בלהקה מאחורי גבם. היו קרבות על הצליל והצורה של המוזיקה ובכל זה הצליח וולש להתגבר על המצב ולהרשים בנגינת הגיטרה הנהדרת שלו וכתיבת שיריו, כשלא פעם הוא משמש כדבק שמחבר בעקשנות בין חברי הלהקה, עד שלא יכל יותר ופרש בשנת 1974.

בשנת 1978 הפך מיק פליטווד המתופף למנהלו האישי של וולש, כשהשיר EBONY EYES זינק למעלה במצעדים והושמע בכל תחנת פופ שכיבדה את עצמה. אבל זה לא נמשך זמן רב.

בשנות השמונים הפכה המוזיקה לדבר משני והסמים הנבזיים היו המנה העיקרית. עם זאת, ביום יציאתו ממכון הגמילה הוא הכיר את מי שתהיה אשתו השנייה. הוא נמנע מסמים וחי חיים שלווים באריזונה, כשתסכולי העבר גרמו לו לתבוע את פליטווד מאק בעניין תמלוגים שלא שולמו לו. התביעה סודרה מחוץ לכתלי בית המשפט, אך הוא לא הוזמן לטקס הכנסת הלהקה להיכל התהילה של הרוק, שנערך שנה לאחר מכן.

על כך הגיב: "אני ממש מאוכזב מכך שפליטווד מאק מתעלמים ממני. זה בעצם מסתכם בעובדה שהם כבר לא אוהבים אותי. יכולתי להבין את זה אם הייתי מתפקד שם כנגן צד במשך שנה. אבל הייתי חלק בלתי נפרד מהלהקה ההיא במשך חמש שנים. הכנסתי יותר מעצמי ללהקה הזו מכל דבר אחר שאי פעם עשיתי".

הוא ניסה להחיות את קריירת הסולו שלו, אך עיתון בסנט לואיס קבע בביקורת המודפסת, על אחת מהופעותיו, שזו "הצצה אומללה לקריירת רוק שמחליקה במדרון".

בשנת 2012 הוא עבר ניתוח בעמוד השדרה אך למרות הניתוח, בישרו לו רופאיו שסיכויי החלמתו נמוכים מאד ושאין מנוס מלהישאר משותק. התיסכול והכאב האדיר הובילו את וולש בן ה-66, בשעת בוקר מוקדמת, לכתוב מכתב לאשתו ("אינני רוצה להיות נטל עלייך") ולסחוט את הדק האקדח שכוון לראשו.

ב-7 ביוני בשנת 1936 נולדה אלונה איינשטיין, אשתו הראשונה של אריק וצלמת מקצועית שתיעדה במצלמתה רגעים רבים בתרבות של אז. היא נפטרה בשנת 2006.

השנה היא 1963 ואריק איינשטיין מתחתן עם אלונה לשם-שוחט. הטקס נערך ברבנות באופן צנוע אך לא חף מצחוקים. קרובי משפחה וידידים קרובים זכו לכרטיס הכניסה לטקס זה. הרב שהשיא את השניים לקח את אריק לצד והזהיר אותו כך: 'אני יודע שאתה שחקן אבל הפעם תהיה רציני ואל תתחכם לי'. אבל הרב לא פנה לאיש הנכון, כי השושבין בטקס היה אורי זוהר, שלא הפסיק לדגדג את החתן במהלך הטקס עצמו.

זמן קצר לאחר מכן החלה השימחה באולם שהקצה תיאטרון הבימה למסיבה. חצקל איש-כסית דאג לאספקת המשקאות והכיבוד. מאות מוזמנים הגיעו והפכו את האירוע לשמח ביותר. אריק הודה, במהלך המסיבה, כי לא היה לו אומץ להגיע ורק "כוס של אומץ" (לגימה של קוניאק) היא שעזרה לו.

שחקנית התיאטרון, זהרירה חריפאי, פצחה שם במחול סוער עם במאי תיאטרון הקאמרי, שמואל בונים. רפאל קלצ'קין פיזז ונראה צעיר מתמיד בחברתה של עליזה עזיקרי. אילנה רובינא רקדה נמרצות עם בני אמדורסקי ואימה, השחקנית חנה רובינא, העניקה נשיקה מכל הלב לאריק. חנה גם הייתה השושבינה של הכלה. אפרים קישון רקד גם הוא ונראה מרוצה מאד. נצפו שם גם נעמי שמר ויגאל תומרקין, שהתיז קצף ממטף כיבוי שנתקל בו. אריק עצמו פצח בריקוד טוויסט סוער כשמסביבו מעגל של צופים ונהנים. לאחר מכן נפנה לרקוד את ריקוד הסלואו עם בחירת ליבו.

מתנות רבות ניתנו לזוג הזוהר אך אחת מהן חיממה מאד את ליבו של החתן הצעיר. היה זה השחקן שמוליק סגל שהעניק לו כרטיס כניסה למקום בישיבה במשחק הכדורגל בין ישראל וברזיל, באיצטדיון רמת גן, ב-19 במאי 1963. ברזיל תביס את ישראל 5-0 וזו תהיה תוצאה מעציבה לנבחרת ישראל. עם זאת, אריק ושאר הקהל ייהנו מהווירטואוזיות שיפגינו שחקני ברזיל, עם מהירות, טכניקה ושליטה מושלמת בכדור.

ספוילר: אריק ואלונה יתגרשו זמן לא רב לאחר חתונתם, יחזרו ויתחתנו שוב ובהמשך יתגרשו שוב.

להזמנת ההרצאה המיוחדת מאד על אריק איינשטיין: 050-5616459

בונוס: ביוני בשנת 1972 התפרסמה כתבה על רוברט וויאט בעיתון CREEM - "לכולם היו תרומות שונות מאוד לסופט מאשין ולא יכולנו להסכים באמת".

ווייאט שטח את הבעיות שהובילו לפרישתו מלהקת סופט מאשין. "הרבה סיבות גרמו לפרישתי וההחלטות שלי לגבי עשייה של דברים חדשים כל כך מגוונות, שקשה לי לדייק בהן. הייתי זקוק לשינוי חיים מוחלט. למעשה הייתי אומלל. ממש אומלל. אז הכל היה צריך להשתנות בכל רמה שהיא. אם אני מרגיש שהאנשים שאני עובד איתם לא עושים את מה שהם צריכים לעשות או שאני לא מסוגל לתת להם את מה שמוזיקאי צריך לתת, זה נוטה להתבטא בקשיי אישיות ואני מתחיל לא לאהוב את האדם הזה מאוד. השעיר לעזאזל במקרה הזה הפך להיות סקסופוניסט הלהקה, אלטון דין.

הייתי גאה בכך שעבדתי בלהקה עם מייק ראטלדג' ויו הופר, שהחשיבה שלהם באה לידי ביטוי במוזיקה מקורית להפליא. הרגשתי שאלטון לא מעריך את זה. העניין הוא שכאשר החלטנו להרחיב את ההרכב, חשבנו במונחים בהם כל חבר חדש יגלם את הרעיונות שכבר הגיעו מהלהקה כפי שהיא עומדת. היינו זקוקים למגוון רחב יותר של רעשים וגם רצינו לנסות להיות חטיבת קצב מאחורי סולן לזמן מה. אבל או שלא היינו חטיבת קצב מספיק טובה או שאלטון לא היה מספיק מעניין בהקשר הזה, כדי לבצע את האחריות מסוג זה. אני לא חושב שהוא התעניין במה שהיה סופט מאשין. זה היה סוג של עבודה בתשלום טוב יותר ובטוח יותר ממה שהיה לו עד אז, אני לא רוצה להישמע מרושע לגביו. היו לנו הופעות טובות ורעות והוא בצדק אהב מאוד את הכתיבה של מייק. הוא ואני מאוד אהבנו לנגן ביחד, לפוצץ בחופשיות ולהרפות מהדברים הברורים לטובת הפתעות. לפעמים זה התאזן היטב, אבל זה בעצם היה קשר כוזב. בכלל, היחסים בסופט מאשין תמיד היו קצת מוזרים.

לכולם היו תרומות שונות מאוד ללהקה ולא יכולנו להסכים באמת. זה יכול להיות רק כשבילים שחוצים זה את זה כי התחלנו במקומות שונים והלכנו לכיוונים שונים ומה שיהיה מספק לאדם אחד פשוט לא יהיה לאחר. כמו שמישהו היה כותב קומפוזיציה שלדעתך יפה ואז מעבד אותה ונותן את הסולו לאדם הלא נכון. אתה יודע, זו המנגינה שלו, עזוב אותו בשקט. הגענו כך שלא ממש ידענו במה מדובר.

הקושי החל בזמן בו נסענו לצרפת. בסתיו 1969, בהרכב של השביעיה. היו קשיים מדהימים בכל המישורים, לא כולל את החלק המעשי שלא היה את הציוד או את הכסף עבור שבעה אנשים. בסופו של דבר זה נשבר לחלוטין. היו המון דברים חדשים, הרבה בעיות, הרבה נוירוזות, שנוספו לזה שהיה קר להפליא בטנדר וכולנו היינו קצת מבולבלים. הסדקים פשוט התחילו להופיע. זהות הקבוצה הפכה למשהו לא ברור.

אתה מכניס אנשים אחרים לנגן את הדברים של מייק ויו, אבל כדי להיכנס הם צריכים להיות שאפתניים מוזיקלית ואחרי זמן מה הם רוצים לנגן חלק מהחומר שלהם, והם מנגנים לך את זה, ואתה לא אוהב את זה, נכון? ואז זה יוצא בגלוי. הרי אותו אדם נועד להיות שם בשבילך ולא אתה בשבילו. אז מתעוררת היררכיה שמטריפה את אותם אנשים שרואים שהם ממוקמים במקום הלא נכון בעיניהם. הנטייה הטבעית היא אפוא לסגת, מכיוון שאיש אינו רוצה לחשוב על עצמו כעל חרא או שמוק. אז כולם מתחילים להיות רשמיים זה עם זה ואז זה הופך לסוג של עבודה אחרת. מכאן ואילך זה רק עניין של זמן עד שהכל מתפרק.

מעולם לא חשבתי שסופט מאשין מוקלטת באופן אינטליגנטי ששיקף את התקדמותנו בפועל. היינו לוקחים יצירות חדשות לאולפן, מקליטים אותן, חודשיים אחר כך לומדים איך לנגן אותן, חצי שנה אחר כך משליכים אותן ואז חודש אחרי זה חוזרים שוב לאולפן עם עוד דברים חדשים שלא למדנו לנגן כמו שצריך. סופט מאשין במיטבה כמעט לא מתועדת. במקרה הטוב, התקליטים האלו מהווים רק רמז קלוש למה שהיינו.

סופט מאשין למעשה התפרקה אחרי התקליט הראשון שהקלטנו. עשינו את ההופעה האחרונה עם הנדריקס, בהוליווד בול ואחריה מייק חזר ללונדון, קווין (איירס) המשיך למיורקה וחברת התקליטים לא ידעה שנפרדנו. האלבום הראשון עוד לא יצא, למרות שחלפה חצי שנה מאז שהקלטנו אותו ונראה היה לנו שאין חובה להמשיך. קיבלתי דברים שונים שרציתי לעשות שלא יכולתי לעשות עם הלהקה. זו הייתה הקלה גדולה להיכנס לאולפן ולנגן בעצמי בכל הכלים ולעשות את זה בלי להיות דמוקרטי בעניין. זה הכל.

זה היה חורף 1968. רק חזרתי לניו יורק וכבר פנו אלי לעשות קצת מוזיקת ​​קולנוע והייתי די שמח. אבל הם אמרו 'לא, תשמע, התקליט הזה של סופט מאשין שעשיתם הוא מדהים, אנחנו רוצים להוציא אותו. הלהקה צריכה לחזור לפעול'. אז התקשרתי למייק בלונדון ואמרתי 'אתה רוצה להקים גרסה חדשה של הלהקה?' והוא אמר 'לא, כן, לא, כן, כן'. הוא חזר והביא איתו רעיונות מוזיקליים חדשים ועשינו את המנגינות האלה שהפכו להיות הצד הראשון של התקליט השני של סופט מאשין. זה היה סידור של שברי דברים שנשכחו מאז שיצרנו אותם לפני המון זמן ללהקת THE WILDE FLOWERS".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.