רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 ביולי (8.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אם אני קוראת משהו אכזרי שנכתב עליי, אני צריכה כמה ימים כדי להתגבר על זה אחרת אשתגע. אם זה היה קורה לי כל הזמן, הייתי זורקת חומצה בפני אנשים או הופכת לצלפית" (דבי הארי, סולנית להקת בלונדי, בעיתון NME, בשנת 1978)

ב-8 ביולי בשנת 1974 נכנסה להקת הרוק המתקדם, קינג קרימזון, לאולפני OLYMPIC בלונדון להקלטת האלבום השמיני, RED.

אבל יום אחד, בעת ההקלטות, הטיל לפתע גיטריסט הלהקה, רוברט פריפ, פצצה באולפן. הוא הכריז לשאר החברים שמעתה ואילך דעתו המוסיקלית לא תיחשב. הבסיסט, ג'ון ווטון, והמתופף, ביל ברופורד, לא ייחסו חשיבות רבה לאמירה הזו שלו. מה שווטון וברופורד לא ידעו אז זה שפריפ עבר, ארבעה ימים לפני תחילת הסשנים, הארה נפשית ששינתה אותו ובה הוא חייב להיפטר מהאגו שלו על מנת להמשיך ולהתקדם באופן אישי. המצב החדש גרם לו להזדחל לתוך עצמו ובקושי לתפקד. ההחלטות המוסיקליות נחתו עכשיו על כתפיהם של ווטון וברופורד המופתעים.

הרצאות מיוחדות על רוק מתקדם? בוודאי שיש! לפרטים והזמנות: 050-5616459

ב-8 ביולי 1965 פגש הזמר ג'ים מוריסון בחוף הים 'וניס' שבקליפורניה את הפסנתרן, ריי מנזרק. בפגישה הזו הם גיבשו את הרעיון לעשות ביחד משהו מוזיקלי. להקת הדלתות נולדה.

מנזרק: "זה היה אחרי סוף השבוע של הרביעי ביולי. אני נמצא בחוף הים כשלפתע הוא בא מולי. הוא לבש לגופו מכנסיים קצרים שנגזרו, בלי חולצה וללא נעליים. הרגליים שלו היו בקו המים, כשהלך לכיווני. הוא נראה בכושר רב. הוקסמתי מהמראה שלו. הוא אמר לי שלום והזמנתי אותו לשבת ליידי. אז הוא התיישב על המחצלת ושאלתי אותו לפשר מעשיו.

הוא סיפר שעיקר מעשיו הם להתמסטל ולכתוב שירים. הופתעתי מעניין כתיבת השירים. לא ידעתי שג'ים יכול לכתוב שירים. ידעתי שהוא כותב שירה, אבל כתיבת שירים זה דבר אחר לגמרי. אמרתי לו שהוא נראה נהדר ושאלתי אותו כיצד הצליח לרזות כך. אז הוא ענה לי שהוא לוקח סמים במקום אוכל. לאחר מכן סיפר לי שמתחולל בראשו מופע רוק, בו הוא מדמיין את עצמו כזמר הראשי ששר את שיריו. אז ביקשתי ממנו לשיר לי שיר. הוא התנצל והסביר שהוא ביישן והקול שלו לא במיטבו.

אז הסברתי לו שגם הקול של בוב דילן לא משהו אבל הוא התפרסם עמו בכל העולם. אז הוא נטל חופן של חול בכפות ידיו. החול החל לזרום מבין אצבעותיו באיטיות והוא החל לשיר לי שיר שנקרא MOONLIGHT DRIVE. לא ציפיתי לדבר הזה. ממש אהבתי את זה. כך נולדה להקת THE DOORS. המילים של ג'ים לצד המוזיקה האווירתית שלי.

לפני מוריסון לא חשבתי כלל לעסוק ברוק. הייתי על חוף הים וחשבתי מה לעשות בחיי. ציפיתי שמישהו ייגש אליי וייתן לי אפשרות להלחין מוזיקה לסרט או משהו כזה. כשמוריסון שר מולי, הכל התחבר. שאלתי אותו כיצד נקרא ללהקה שלנו. הוא ענה לי שזה קל מאד. ללהקה נקרא הדלתות כי יש את מה שידוע ומה שלא ידוע ומה שמפריד בין שני אלו היא הדלת".

ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-8 ביולי בשנת 1969 יצא התקליט HALLELUJAH של להקת CANNED HEAT.

במלודי מייקר נכתב בביקורת עליו ש"אמנם חברי הלהקה פחות שאפתניים בחלק מעבודתם, אך בכל זאת זהו אלבום מעולה מבוסס בלוז והם נשארים הכי משכנעים מבין קבוצות הבלוז החשמליות הלבנות".

ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "הלהקה הזו, מודל 1969, לא נשמעה טוב יותר; לארי טיילור ופיטו דה לה פארה נותנים את הדרייב המוזיקלי בלי כל הדברים העמוסים ששומעים מקבוצות הבלוז הבריטיות. הנרי וסטין נמצא בכושר מעולה, ומשפר את ההבחנה שלו כגיטריסט הראשי היחיד בבלוז הלבן שמנגן סולו חד-מיתרי שלא נשמע כמו איזה שחור שחור בשם קינג. אלן וילסון, נגן המפוחית המיומן ביותר ברוק, פותח כמה גבולות חדשים לכלי, וגם הוא וגם בוב הייט שרים בצורה מרגשת. המנהל שלהם, סקיפ טיילור, הפיק אותם בצורה מעולה. בהקלטה יש בהירות, וגם אומץ. אפילו ציור העטיפה נהדר.

רצועה בשם CANNED HEAT ממלאת את כל הציפיות שהיו לנו מהלהקה הזו. ווילסון אוחז ברמקול אחד, פולט את קצב הדלתא חסר השוויון, ואילו וסטין עף בחופשיות מהצד האחר. הייט שר בצורה מרשימה ביותר, והופך את הטקסטים הישנים למשהו נוגע ללב.

אבל האלבום סובל מאותה תקלה שכיחה ביותר של אלבומי רוק, והיא חוסר אחידות. ההצלחה של חמשת המוזיקאים המעולים האלו כקבוצה תלויה בפרדוקס ייחודי: מצד אחד זו להקת דלטה בלוז סופר-מסורתית וכבדה במיוחד, המובלת בהופעות חיות על ידי החיספוס המדהים של הייט, לעומת הצד השני בו יש להקה סופר-חדשנית. כאן הם מנסים לפנות למדיום שמח, וכמחצית מהזמן הם מצליחים - וזה ממוצע לא רע, באמת.

אבל אפילו השירים הטובים ביותר פה חסרים חלק מהספונטניות שהייתה להם באלבום BOOGIE WITH CANNED HEAT, מסוף 1967, כשהם היו חצופים וחסרי פחד. עכשיו, כשהם מצליחים, אני חושש שהם מתאפקים מעט ונזהרים מדי. זה דבר שהם פשוט לא יכולים להרשות לעצמם לעשות יותר מדי זמן".

ב-8 ביולי בשנת 1970, יצא התקליט COSMO'S FACTORY. האם זה התקליט האמיתי האחרון של להקת קרידנס קלירווטר רווייבל כרביעייה פועמת?

בשם האלבום הוסט הזרקור לזמן קצר מג'ון פוגרטי, מנהיג הלהקה, למתופף שלה, דאג קליפורד, ששם הכינוי שלו היה קוסמו והוא מופיע בקדמת העטיפה. שם התקליט הוא שם חדר החזרות והמשרד של הלהקה. היה שם גם סל לקליעה, שולחן פינג פונג, שולחן סנוקר ובקומה העליונה שכן המשרד, שעל קירותיו היו פוסטרים של הלהקה כמו גם כמה תקליטי זהב ופלטינה.

דאג קליפורד: "המקום הזה היה מחסן בחצר האחורית של הבית ששכרתי אז באל סריטו. לא יכולנו לנגן יותר בגראז' של טום (פוגרטי) כי השכנים נהגו לקרוא למשטרה. אז לקחנו את המחסן הזה ושמנו בו שטיחים מקיר לקיר וגם שטיחים על הדלתות והחלונות, כדי למזער את הרעש. עבדנו על המוזיקה שם עם הדלתות סגורות כדי לא להפריע לשכנים. אני היחיד בלהקה שלא עישן וזה שיגע אותי שהשאר עישנו בפנים וחנקו את המקום. יום אחד צעקתי עליהם, 'זהו זה! אני חייב לצאת. אני לא מסוגל לנשום פה!'. אז טום ענה לי, 'עדיין, זה עדיף מלעבוד במפעל'. למחרת הגיעו החברים וגילו שצבעתי שלט על הדלת - THE FACTORY. בהמשך עברנו משם למחסן בברקלי שמיד נקרא COSMO'S FACTORY. זה היה מקום מחניק אבל מדליק".

הבסיסט, סטו קוק: "זה היה פשוט מחסן גדול בברקלי. אחד הלקוחות של אבא שלי, שהיה עורך דין, היה הבעלים של השטח והוא השכיר לנו אותו. שם היו ארבעתנו והאנשים שעבדו בשבילנו. היו לנו שני סבלים ואיש תאורה. זה היה כמו משפחה".

דאג קליפורד: "ג'ון החליט לקרוא לתקליט שלנו בשם הזה, כדי שאנשים ירדפו אחריי ולא אחריו בשביל להסביר את השם הזה. ברור שהסכמתי בשמחה ובכל מקום אליו הגענו סיפרתי סיפור שונה".

סטו קוק: "האלבום הזה הוא פשוט אוסף של סינגלים, שהוקלטו במשך עשרה חודשים. אין ממש צמיחה מוזיקלית בתקליט הזה".

ג'ון פוגרטי: "זה אחד התקליטים האהובים עליי".

התקליט הזה ציין את סופה שלתקופה פורייה מאד בקרב הלהקה. בסוף שנת 1970 החלו הלחצים והמתחים להשפיע מאד על היחסים. גם השיווק הקלוקל של חברת התקליטים של הלהקה, FANTASY, השפיע על מצב הרוח הכללי. בתקליט הבא, PENDULUM, כבר תהיה זו קרידנס מתוחה יותר.

הרולינג סטון פרסם אז בביקורת על התקליט COSMO'S FACTORY: "זה אמור להיות ברור עד עכשיו שקרידנס היא להקת רוק'נ'רול נהדרת והאלבום החמישי שלה הוא עוד סיבה טובה לכך. יכולתו של ג'ון פוגרטי לפרסם דברים טובים בעקביות נובעת בעיקר מהנטייה שלו לחזרות עם הלהקה, חמישה ימים בשבוע במחסן שהוסב בחלק התעשייתי של ברקלי. אין ספק שבגלל זה המתופף דאג 'קוסמו' קליפורד מתייחס לאולפן שלהם כמפעל.

השיר TRAVELIN' BAND זכאי לאותנטיות היסטורית, למרות שפוגרטי מכניס מילים חדשות ללחן שונה של REDDY TEDDY. הוא מניח שירה ועיבוד אמין מאוד של ליטל ריצ'רד ואף מנגן פה בסקסופון.

מלבד סקסופון, פוגרטי לומד כעת את כל שאר הכלים שתמיד רצה לנגן בהם. בנוסף לגיטרה מובילה ושירה ב- BEFORE YOU ACCUSE ME של בו דידלי, הוא מכניס כמה ריפים של פסנתר בלוז משובחים, אבל כנראה מתוך צניעות שומר אותם קבורים בעיבוד קל ומסורתי. במקום אחר הוא בוחר לנגן בדוברו, בשיר LOOKIN' OUT MY BACK DOOR.

לשיר WHO'LL STOP THE RAIN יש את אותה תחושה מסחרית, והוא מסתכם בגרסה של פוגרטי למספר הפקה נכבד עם מסר קודר המועבר בבלדה קצבית.

לעזאזל, זה עוד אלבום טוב של להקה שעומדת להיות בסביבה עוד הרבה זמן".

ב-8 ביולי בשנת 1975 פסע אלביס פרסלי בתוך המטוס שלקח אותו לאוקלהומה סיטי, תחושתו הייתה רחוקה מאושר.

הוא היה מודע למראה החיצוני שלו. דמותו של אלביס החתיך הצטמצמה. גופו הלך והתרחב. כמה ימים לפני כן הוא עבר ניתוח קוסמטי מסביב לעיניו. היה זה לקראת סיבוב הופעות נוסף, שיציג בפני אנשים רבים את מצבי הרוח הקיצוניים של מי שנקרא בפי רבים 'המלך'. מלך הרוק'נ'רול היה רחוק מלהנעים לאנשים שליוו אותו, היה על סף פשיטת רגל ולכן מישכן את אחוזת גרייסלנד שלו. הבזבזנות שלו הייתה קשה, כשגם קנה לבת שלו, ליסה מארי, מטוס סילון אמיתי, באקט ספונטני שעלה לו 600,000 דולר.

יומיים לאחר אותה טיסה הופיע אלביס בקליבלנד. תקשורת מקומית דיווחה כי החליפה שלו הפכה לוחצת מדי וששיערו דליל מדי. המעריצים המסורים ביותר החלו להבין כי המלך כבר לא ינענע יותר את אגן הירכיים שלו כמו פעם. אבל דבר אחד נשאר בבעלותו - הקול שלו.

אבל ככל שסיבוב ההופעות נמשך, הלכה התנהגותו והפכה ללא צפויה כלל. הזמרת קאת'י ווסטמורלאנד, ששרה בהופעותיו והקלטותיו של אלביס, סבלה ממנו מאד. בתחילה הוא חיזר אחריה וקנה לה מתנות יקרות ערך. הם אף בילו יחדיו במיטה, אם כי היא ציינה שהם לא עסקו במין, כשהיא ישנה לצידו ולובשת את אחת הפיג'מות שלו. אלביס אף פינק אותה במברשת שיניים מיוחדת בשבילה.

אבל ב-18 ביולי 1975 קרה דבר שציער אותה מאד. זה היה בעת הופעה בניו יורק. אלביס ניגש למיקרופון והציג את קאת'י כך: "זו היא קאת'י ווסטמורלאנד. היא תשמח לקבל כל גבר, בכל מקום ובכל זמן. למעשה היא מקבלת את זה מכל הלהקה". ווסטמורלאנד הביעה התנגדות נחרצת למעשיו, אך הדבר לא הקל עליה בהופעות הבאות. בצפון קרולינה ניגש אלביס למיקרופון והציג אותה לקהל כך: "זו היא קאת'י ווסטמורלאנד, זמרת הסופרן שלנו שלא אוהבת את הדרך בה אני מציג אותה על הבמה. אם היא לא אוהבת את זה, היא יכולה מצדי לעוף מהבמה הזו עכשיו ולעזאזל".

ווסטמורלאנד לא התבלבלה ועזבה את הבמה, כשהיא לוקחת עמה שתי זמרות נוספות.

ב-8 ביולי בשנת 1980 קיבל ג'ורג' האריסון מכתב מחברת הטלוויזיה THAMES ובו בקשה שישתתף בתוכנית RACE A THON, שזו תוכנית עם תחרות מכוניות. הוא לא ענה למכתב.

ב-8 ביולי בשנת 1971 הופיעה להקת MOTT THE HOOPLE ברויאל אלברט הול. במהלך ההופעה פרצה מהומה וכמה אנשים בקהל נפצעו. הבלגאן הזה גרם לחרם זמני של האלברט הול על להקות רוק. הלהקה שילמה 1,467 ליש"ט עבור הנזקים.

ב-8 ביולי בשנת 2002 שחרר מייקל ג'קסון בתקשורת מילים פתאומיות ומטרידות על תעשיית המוזיקה, כשהוא מאשים כמה בכירים בתעשיית המוזיקה בגזענות ומכנה את ראש חברת סוני, טומי מוטולה, "איש מאוד, מאוד, מאוד שטני".

ב-8 ביולי בשנת 1970 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם האייטמים האלו:

- השלושרים עובדים על תוכנית חדשה. שלום חנוך התפנה מעט מעיסוקיו הרבים והוא עבד על תוכנית שנייה עם בני אמדורסקי וחנן יובל. מרבית השירים הם מאת שלום כשהפעם יהיו גם שירים מאת נעמי שמר, חיים חפר ויורם טהר-לב. בהלחנת השירים משתתפים גם אלונה טוראל ודני סנדרסון.

- להקת עוזי והסגנונות סיימה השבוע הקלטת שני שירים מקוריים - "אמי אמרה" ו"חברים". התיכנון המקורי היה להוציא את שני אלו על גבי תקליטון (זה לא יקרה בסוף...) כשבינתיים ממשיכה הלהקה להקליט את תקליטה השלם. בינתיים מקליטה להקת הצ'רצ'ילים שיר של הביטלס בשם SHE'S A WOMAN. (בתמונה למעלה: זה הבסיסט, רפי שוורץ, באולפן ההקלטה - תמונה ששלפתי מעיתון פופ אחר).

- מוטי פליישר קיבל את תקליט הכסף הרביעי שלו מלהיטון, עם עליית השיר "אבשלום" למקום הראשון.

גם זה פורסם באותו גיליון:

(דרך אגב: התקליט של הביטלס, עם הציור שלהם כאנשים זקנים, עולה היום לא מעט כסף, אם הוא בהדפסה הראשונה הזו ובמצב טוב. לכו לבדוק אם יש לכם אותו).

ביולי 1970 פורסמה בעיתון להיטון ביקורת על תקליט אוסף של להקת המחתרת פינק פלויד (שעלה 16.90 לירות):

"הלהקה שחנכה את תקופת מוזיקת המחתרת, מגיעה גם היא לישראל, באוסף של עשרה מפיזמוניה הראשונים. להקת פינק פלויד, שהחלה דרכה כלהקה פסיכדלית, שינתה עד מהרה את סגנונה, ובעזרת תקליטים כמו 'עוד' (מסרט בשם זה) ו'אומה גומה', הצליחה לצבור כמה מיליונים טובים. על ברכיה של להקה זו נתחנכו להקות, כמו פליטווד מאק וג'ת'רו טול הנושאות כיום את דגל מוזיקת המחתרת באנגליה. התקליט כולל מספר פזמונים פסיכדליים, כמו 'אמא מתילדה' (תרגום ל- MATILDA MOTHER - נ.ר) ו'ההמון המפוחד' (תרגום פאתטי ל- THE SCARECROW - נ.ר) ופזמוני מחתרת טהורים כ'קופסת צבע' ו'חלומה של ג'וליה'. למי שמחפש את להיטה הראשון של הלהקה, 'ראה את אמילי משחקת', הרי שזהו תקליט חובה"

הרצאה על פינק פלויד ("הצד האפל של החומה") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-8 ביולי בשנת 1969 ניסתה מאריאן פיית'פול להתאבד. פיית'פול, שהייתה אז חברתו של מיק ג'אגר, שהתה עמו בסט צילומי הסרט 'נד קלי', בסידני שבאוסטרליה, כשהחליטה לעשות את המעשה הנואש שלה.

כך היא סיפרה בספרה האוטוביוגרפי: "כשמיק ואני הגענו למלון בסידני, לא רק ששכחתי היכן אני אלא גם מי אני. הבטתי בראי וראיתי פרצוף מפוחד ורזה מדי. הייתי אנורקטית והעור שלי נראה כעור של פגר. ראיתי מולי מישהי מתפוררת, עם שער בלונדיני ומפוחדת. לפתע ראיתי בהשתקפות את בריאן ג'ונס. הייתי בריאן והייתי מתה".

(בריאן ג'ונס מת חמישה ימים לפני כן - נ.ר)

פיית'פול ממשיכה: "היה נדמה לי שהגעתי לשלב הכי נוראי של הרס עצמי, אבל זו הייתה רק אשליה. זו הייתה רק התחלת ההרס העצמי. ברגע ההוא היה בריאן התאום שלי. הזדהיתי איתו כי הוא היה קורבן של הציבור. זה תפקיד שנפל עליו ואני הבנתי את זה לגמרי וזה מאד רציונלי כשאתה לא מחובר לעצמך. בגלל שאני הייתי בריאן ובריאן היה מת, היה עליי לבלוע את כל הגלולות כדי שאמות. אז בלעתי את הגלולות.

מיק ישן בחדר השינה אז הלכתי מסביב לחדר והבטתי מחוץ לחלון. החדר שלנו היה בקומה ה-45 במלון והשקיף על מפרץ סידני. ניסיתי לפתוח את החלון אבל הוא לא נפתח. לו החלון היה נפתח, הייתי קופצת למטה. הסתכלתי למטה לרחוב וראיתי שם דברים שלא אמורים להיות שם. זיהיתי קבוצת אנשים ונופפתי אליהם, כשלפתע שוב ראיתי בהם את בריאן ג'ונס.

כשראיתי את בריאן ברחוב, הוא נראה גדול מהממדים הרגילים. חלקים ממנו - פניו וידיו - הלכו ותפחו בעודם מתקרבים אליי כשהוא מדבר. לפתע הוא התרומם כאילו אוויר נושא אותו, עד שהגיע לקומה של החדר שלי והביט בי מעבר לחלון הסגור. הוא היה תפוח ולבש בגדים ממיטב האופנה הלונדונית - פרווה ומשי, עם מכנסיים עם פסים בצבע אדום וצהוב. השיער שלו היה ירוק והיו לו קעקועים של ברקים בכפות ידיו. לפתע הוא חייך אליי את החיוך הזה שלו. בשלב הזה כבר הייתי בתרדמת.

באותו רגע עברתי את זכוכית החלון ומצאתי את עצמי באוויר איתו, אבל במקום לעמוד יציבה מעל הרחוב, הנוף מסביבי הפך לא יציב. כנראה שזה הרגע בו מתתי ועברתי לצד השני.

לא היה שום מזג אוויר. לא רוח ולא גשם. לא שמש ולא אפלה. לא היה משהו שיכולתי לזהות. זה היה מקום ענקי שדמה לגיהנום. בעודנו הולכים, הבנתי שלבריאן אין מושג לאן אנו הולכים. ברור שהוא התעורר מיד לאחר מותו, מבלי לדעת היכן הוא, והחליט לקרוא לי לבוא איתו.

שוחחנו את השיחה הנחמדה ביותר שהייתה לנו מעולם. הוא אמר שהיה בודד ומבולבל והחליט לקרוא לי כדי לדבר עם מישהו שהוא מכיר.

המשכנו לצעוד בעוד כדור הארץ מתפורר משני הצדדים שלנו. הוא אמר לי שהוא אוהב ספרים על גשרים של רכבות והבטחתי לו שאשיג לו אותם כשאחזור ללונדון. אז הוא החל להתייפח, כמו הצב בסיפור אליס בארץ הפלאות. הוא אמר שהוא מצטער ששם אותי במצב הזה. נראה שהוא לא הבין שהוא מת. אני בטוחה שזה קורה כשאנשים מתים באופן פתאומי. הם לא יודעים היכן הם. אז הבנתי שגם אני כנראה כמותו.

'בריאן יקירי, נכון שזה נחמד?', אמרתי לו כשאני מנסה להסיחו מהמציאות הקשה. אבל הניסיון שלי לדבר כך רק גרם לו יותר לחוש שמשהו אינו כשורה. דיברתי אליו כמו שמדברים למשוגע, לילד קטן או לכלב. לפתע הוא אמר ש'מוות זה ההרפתקה הגדולה הבאה'. הסכמתי איתו, כאילו דיברנו על דת חדשה, או על סם חדש. מצב רוחו השתנה לפתע. אולי הוא הבין היכן הוא נמצא? אולי העברתי לו את התחושה באופן טלפתי? הוא פנה והניח את ידיו על כתפיי. 'ברוכה הבאה למוות!', הוא אמר ונראה זורח. ניסיתי להתייחס לזה כבדיחה. 'ובכן, פה לא תמצאי בתי מלון או מסעדות, יקירתי. לא תצטרכי את זה'. לא אהבתי את הכיוון של השיחה.

הגענו לקצה של הנוף, שנפסק באופן פתאומי. זו הנקודה בה אתה אמור לבחור אם להמשיך אל מעבר לקצה או לעצור. בריאן שאל אם אני באה איתו והחליק מהצוק. פניתי לאחור ושמעתי מקהלה של קולות שקוראת לי. עדיין לא הייתי מוכנה לזה. רציתי לראות עוד. לפתע הייתי אבודה בעיר נטושה, בה הצבע נשטף מהכל והבתים היו ריקים. הייתי באלבניה! אנשים שהכרתי ואהבתי צפו מסביבי. רגליהם לא נגעו בקרקע. קראתי להם אך הם עברו אותי כאילו לא ראו אותי.

לפתע הייתי בשדה תעופה ולא מצאתי את דרכי. אנשים באו אליי ושאלו אותי שאלות ששואלים ילד שהלך לאיבוד בתחנת רכבת. עניתי לשואלים שאני מחכה למיק שיבוא לקחת אותי וזה מה שהוא אכן עשה. הוא התעורר, ראה שאני בתרדמת ובמהירות הבזק לקח אותי לבית החולים. הייתי יכולה למות באותו רגע עם בריאן.

כשפקחתי את עיניי, לאחר שישה ימי תרדמת, האדם הראשון שראיתי היה מיק. הוא החזיק בידיי ואמר 'חזרת!'. עניתי לו שהוא לא ייפטר ממני כל כך מהר. הוא חשב כי הפעם איבד אותי לנצח. אז השבתי לו ש'סוסים פראיים לא יגררו אותי הרחק'....". הרולינג סטונס כתבו על זה שיר.

הסיפור השלם על פסטיבל זה, "פופ 70", שהחל ב-8 ביולי בשנת 1970, נמצא בספר שכתבתי,

"רוק ישראלי 1973-1967"

ב-8 ביולי בשנת 2003 פורסמה למכירה באתר המכירות, איביי, שן מפיו של אלביס פרסלי, פעם רכושה של החברה לשעבר, לינדה תומפסון. זאת יחד עם קווצת שערו ותקליט זהב. מחיר המכירה המינימלי עמד על 100,000 דולר.

שן שנאמר כי נעקרה מפיו של אלביס פרסלי לאחר פציעה לא הצליחה למשוך את מחיר המכירה המינימלי של 100,000 דולר, עד שהסתיימה המכירה הפומבית שנמשכה 10 ימים. הצעות מטורפות, אך בסופו של דבר הונאה, דחפו לזמן קצר את המחיר מעל 2 מיליון דולר לפני שאיביי דרשה מהקונים הפוטנציאליים להירשם אם הם רוצים להגיש הצעות.

למרות שהחפץ הדנטלי, שהיה ארוז עם קווצות שיער גזורות, יצר טירוף אינטרנטי - 161,000 אנשים צפו בדף האינטרנט תוך 48 שעות, לא נותרו הצעות לגיטימיות כשהמכירה הפומבית הסתיימה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.