top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 ביוני בעולם הרוק

עודכן: 6 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-8 ביוני בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אחד האנשים הפרועים יותר שפגשתי בסיקסטיז היה ג'ים מוריסון. תמיד קראנו לו ג'ים מורי-STONED". (אריק ברדן, סולן להקת האנימלס, בספרו).


ב-8 ביוני בשנת 1970 יצא האלבום הכפול והשערורייתי SELF PORTRAIT של בוב דילן כשהביקורת הידועה ביותר שנכתבה עליו באה בכתבה גדולה מאת גרייל מרקוס ברולינג סטון. את אותה כתבה הוא בחר לפתוח עם המשפט 'מה זה החרא הזה?'. שנים רבות לאחר מכן הוא כבר יחשוב אחרת.


SIDE 1

1. All The Tired Horses

2. Alberta #1

3. I Forgot More Than You'll Ever Know

4. Days Of 49

5. Early Mornin' Rain

6. In Search Of Little Sadie


SIDE 2

1. Let It Be Me

2. Little Sadie

3. Woogie Boogie

4. Belle Isle

5. Living The Blues

6. Like A Rolling Stone


SIDE 3

1. Copper Kettle

2. Gotta Travel On

3. Blue Moon

4. The Boxer

5. The Mighty Quinn (Quinn The Eskimo)

6. Take Me As I 'Am


SIDE 4

1. Take A Message To Mary

2. It Hurts Me Too

3. Minstrel Boy

4. She Belongs To Me

5. Wigwam

6. Alberta #2


ביקורת ארוכה זו, של גרייל מרקוס, גרמה למעריצים רבים של דילן להתרחק מתקליט זה כמו הולך רגל מגללי כלב שנחים מולו על המדרכה. מאז הפך האלבום הזה לפיסה חשובה בקטלוג של דילן, בתקופת מעבר מעניינת בחייו, ממש כמעבר של איש שנות השישים אל העשור החדש. דילן מבולבל כאן, אך במהרה ימצא את דרכו וישלוט בדרכו גם בעשור שהקוקאין החליף בו את המריחואנה.


רבים תהו בזמנו מדוע דילן בחר דווקא לכסות שירים של אחרים, כמו פול סיימון וגורדון לייטפוט - ועוד כאלבום כפול! ומה לעזאזל הוא חשב כשבחר לכסות גם את השיר BLUE MOON? המסקנה שהם הגיעו אליה אז הייתה כי לא נותר יותר לבוב דילן מה להגיד. אוזניהם נזקפו כבר משיר הפתיחה, עם מקהלת הנשים המזמרת. היי! ממתי דבר שכזה נמצא בתקליט של דילן? איפה האיש שהביא את 'בלונד און בלונד' וג'ון ווסלי הארדינג? האם דילן בא לבגוד בנו? כעסו המעריצים.


אבל, אחרי שנים, התקליט עדיין ממשיך להפתיע. ובידיעה כי כבר עשה מאז לא מעט תקליטים משובחים מיטיבה עמו. גם העטיפה, אותה צייר דילן בעצמו, נראית מעניינת יותר בדיעבד.


דילן: "האלבום SELF PORTRAIT הכיל כותרת שהיה אפשר לפרשה לכיוונים שונים. הבטתי בבד הלבן שמולי והחלטתי לצייר דבר שיתן תחושה של חיבור בין השירים שבאלבום. לא לקח זמן רב עד שסיימתי את הציור. חובבי אמנות טענו כי מדובר ביצירה פרימיטיבית. יכול בהחלט להיות שהיא כזו. סגנון הציור שלי אז היה לא מפותח דיו והרעיונות נשפכו לדף אז מהעין שלי יותר מאשר מהמוח. נראה לי ששם האלבום הגיע לפני הציור.

בכל מקרה, זו לא הייתה כוונה ברורה שלי, מלכתחילה, לצייר דיוקן שלי. זה היה כמו סקיצה".


מנהל מחלקת העיצוב של חברת התקליטים CBS, ג'ון ברג: "דילן התקשר אליי וסיכמנו שהוא ישלח את הציור שעשה לרחוב מס' 52, בשעה 11 בבוקר. הוא אמר שיחכה לי במכונית מסחרית כחולה. שלחתי את המעצב שלנו, רון קורו, שיירד אליו למטה מהמשרד. הוא ירד והם החלו לדון בציור, שהוצג על המדרכה. העוברים והשבים לא חשו כי עומד מולם רגע מיוחד". הציור נעשה בצבעי שמן על קנבס שנמתח על ידי מסגרת מעץ. הדיוקן צוייר על ידי דילן בביתו, שברחוב בליקר, שבגריניץ' ווילאג', ניו יורק.


עיתון מלודי מייקר פירסם בביקורתו ש'רוב שירי התקליט הזה של דילן לוקחים אל ימי העבר, כצפייה פנורמית על כל מה שמדליק אותו'.


בעיתון NME נכתב כי 'זה עדיין אחד התקליטים המהנים יותר של דילן'. כלומר, לא כל המעריצים התחלחלו בזמנו מתקליט זה.



חלק מכתבה על דילן אז, בעיתון עולם הקולנוע.


ב-8 ביוני בשנת 1979 יצא תקליט הפסקול של להקת THE WHO לסרטה THE KIDS ARE ALRIGHT.


עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו על אלבום כפול זה: "כיצד העזו חברי להקת המי לקרוא לתקליטם בשם זה מבלי לכלול בו את הגרסה המקורית לשיר הידוע הזה שלהם? השיר הזה מזמן כבר לא זמין ונמצא רק בהדפסות מוקדמות הבריטיות של תקליט הבכורה שלהם. אני מתרעם כי יש בשיר הזה סולו גיטרה מרהיב שפיט טאונסנד לא הצליח לעשות כמותו. הסולו, שכולל רעשי פיצוצים למיניהם, נשלל כיום על ידי טאונסנד, לפי מה ששמעתי, שטוען כי אינו קיים כלל. עד כאן התלונה על כך. הבה נמשיך. מדובר בתקליט בסדר. זה לא האוסף האולטימטיבי של להקת המי אבל משקף באופן נאה את שקורה.


רוב השירים בתקליט מגיעים מביצועי הופעות או בתוכניות טלוויזיה. השיר WON'T GET FOOLED AGAIN נשמע פה עם צליל עמוס מדי ועוד צרחה של דאלטרי. השיר כבר הפך לקלישאה מעייפת ואינו נשמע רענן כמו בעבר. המסרים הפוליטיים החשובים שהיו בו בעבר התאיידו להם. אין הפתעות בתקליט הזה, שהולך בעיקר על קטעים מוכרים בגרסאות אחרות. אין כאן הפתעות מיוחדות וזה חבל כי ציפיתי אחרת מלהקה שלא מזמן איבדה את המתופף שלה. מעניין מה תהיה ההפתעה הבאה שחברי הלהקה הנותרים יביאו לנו".


ב-8 ביוני בשנת 1988 קרתה תפנית לא מוסברת ותמוהה בעניין הזמר ג'יימס בראון.


כל ההאשמות שנתלו נגדו בוטלו בתמורה לכך שהוא יופיע "מופע למען הקהילה" באטלנטה, ג'ורג'יה


מה קרה עם הביטלס ב-8 ביוני? בואו נגלה...


בשנת 1964 הגיעו הביטלס להונג קונג. יותר מ-1,000 מעריצים חיכו להם בנמל התעופה קאי טאק. הארבעה הורשו לעקוף את הליכי המכס וההגירה ונלקחו במהירות למלון הנשיא בקאולון, שם הוזמנו לשהות בקומה ה-15. הסוויטה של הביטלס פונתה זה עתה על ידי הנשיא סוקרנו מאינדונזיה, שהשאיר את המאהבת שלו מאחור. נראה היה שלא היה אכפת לה מהשינוי בחברה; היא פשוט ישבה שם רגועה, יפה ושותקת בחיוך, כאילו חיכתה לשירות חדרים שיעיף אותה (מה שכנראה עשו מאז שהיא נעלמה למחרת). 'איזה מין מלון זה?', רטנה מימי, דודתו של ג'ון לנון שהצטרפה למסע, "ככה משאירים נשים מוזרות מהאורח הקודם?".


פול מקרטני ניסה לטייל בקאולון, אך נאלץ לחזור למלון לאחר שזוהה על ידי מעריצים. ג'ימי ניקול, שהחליף בתפקיד את רינגו סטאר שחלה, לא חש מגבלות כאלה והצליח להסתובב ללא הפרעה.


בערב, הביטלס היו צפויים להשתתף בתחרות מיס הונג קונג, שהתקיימה באולם הכנסים של המלון. המסע הארוך מאמסטרדם הותיר אותם עייפים וחסרי חשק, והם דחו את ההזמנה, החלטה שגרמה לדמעות בקרב המתמודדות. בסופו של דבר ג'ון לנון - לא אחד שנרתע ממפגשים נשיים - ירד לאולם כדי לברך אותן.


יחצ"ן הלהקה, דרק טיילור, סיפר שנים מאז: "בערב של אותו יום בו הגענו, יום שני ה-8 ביוני, היה אמור להיערך גמר תחרות מיס הונג קונג במלון, והביטלס היו צפויים להשתתף. האמרגנים והנהלת המלון פנו אליי ואמרו שהלבבות ישברו - ואולי גם חוזים - אם הביטלס לא יופיעו. עדיין הייתי מאוד רגיש לאיומים ולקללות. ידעתי שפול וג'ורג' ישנים, וג'ימי ניקול יצא לטייל בעיר; מה שהשאיר רק את ג'ון. התקשרתי לחדר שלו ושאלתי אם הוא רוצה לעזור. נראה שלא היה אכפת לו שהפרעתי לו כי לא הצליח לישון. הסברתי לו את המצב. הוא היה משועשע אך לא התרגש.


בשנת 1966: מקליטים את השיר GOOD DAY SUNSHINE, באולפן 2 של EMI (באבי רואד). למחרת הם השלימו שם את השיר.


בשנת 1967: "מקליטים (שוב) את השיר (YOU KNOW MY NAME (LOOK AT THE NUMBER, כשהפכם הגיע לאולפן, בהזמנה של פול מקרטני, חבר הרולינג סטונס, בריאן ג'ונס. במקום לנגן בגיטרה - הבחור נשף בהקלטה בסקסופון. "הוא היה מתוח מאד בגלל בלגאן הסמים שהיה לו אז", סיפר פול.


בשנת 1968: ג'ורג' ורינגו ביקרו את הזמרת, ג'ואן באאז, בביתה בקליפורניה.


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-8 ביוני בשנת 1979 יצא תקליט חדש לפול מקרטני ולהקת כנפיים ושמו 'בחזרה לביצה' (BACK TO THE EGG).


SIDE 1

1. Reception

2. Getting Closer

3. We're Open Tonight

4. Spin It On

5. Again And Again And Again

6. Old Siam, Sir

7. Arrow Through Me


SIDE B

1. Rockestra Theme

2. To You

3. After The Ball / Million Miles

4. Winter Rose / Love Awake

5. The Broadcast

6. So Glad To See You Here

7. Baby's Request


זו הייתה הפעם האחרונה בה השתמש פול במותג כנפיים ללהקתו ויש בתקליט הזה כאלמנט משקף לסיום עשור סוער שלו בפעילותו במסגרת זו. רבים ראו בחזרה הזו לביצה את אחד מתקליטיו המשעממים יותר. זה לא היה קל להיות חבר בלהקת כנפיים, תחת צילו של פול, וכמה חברים חשבו בתחילה כי קיבלו את כנפיהם כדי לעוף רק כלפי מעלה. אז התקרבו קרוב מדי לשמש החיפושית לשעבר, כנפיהם נמסו והם נאלצו לפרוש.


בשנת 1978 היו אלו שלושה בלבד שנשאו את המותג של הלהקה - פול ולינדה מקרטני ביחד עם דני ליין. השלושה יצרו את התקליט LONDON TOWN והבינו כי לתקליטם הבא צריך להזרים דם חדש, אם רוצים גם לצאת לסיבוב הופעות. היה זה ליין שהביא ללהקה את הגיטריסט לורנס ג'ובר והמתופף סטיב הולי. ההרכב הושלם אבל שנים לאחר מכן הודה פול כי ליבו לא היה שלם עם זה. 'זה החל לשעמם אותי, למען האמת', הוא הודה. 'החל להימאס עליי לנגן עם עוד הרכב וזאת למרות שהם היו נגנים טובים. ההתלהבות שלי בלהקת כנפיים כבר הייתה מאחוריי'.


התקליט הזה טבל באווירה של משחקי כוחות כבר בשלבים הראשונים להפקתו. בתחילה ביקש פול משאר חברי הלהקה להביא שירים שיקליטו יחדיו. אבל בעודם מתאמצים להביא חומרים, תוך שהם לא מאמינים על ההזדמנות שנקרתה בדרכם להביא מיצירתם לאחד מכותבי השירים החשובים של המאה העשרים, בא לפתע פול והודיע כי התקליט יכיל, בסופו של דבר, רק משיריו. ההקלטות, שנערכו כשנה בארבעה מקומות שונים, לא תרמו ליציקת זהות ברורה. פעם פול יכל לקבוע את אולפני אבי רואד לעצמו, אבל הזמנים השתנו וקייט בוש קבעה על חשבונו זמן הקלטות ארוך שם עבור עצמה. לכן נאלץ הוא לפרוש את כנפיו ולהקים, בשטח משרדו שבסוהו של לונדון, אולפן שבא לדמות את אולפני אבי רואד. הוא אף קרא לו בשם 'רפליקה'.


בתחילה רצה פול שיהיה זה אלבום כפול אבל במהרה איבד מבטחונו ונסוג לפורמט הויניל הבודד. כשהתקליט יצא, הוא נמכר בכמויות רבות אבל קולות המחאה לא איחרו להגיע. אנשים הישוו את המוצר ליצירות העבר שלו עם כנפיים והגיעו למסקנה כי ריח לא טוב יוצא מביצה זו. קטע כמו ROCKESTRA THEME, בו אירח מטובי הנגנים בעולם הרוק, הפך בעיני המאזינים לחיקוי של פול את הפקותיו של ג'ף לין מאי.אל.או, שבעצמו בא לא פעם לחקות את פול. אז מה קודם למה פה? הביצה לתרנגולת? או שמא ההיפך? בכל אופן, כל הקטע הזה נשען על ריף אחד רעוע ולא הרבה חוץ ממנו.


חברי הלהקה פצחו בסיבוב הופעות לקידום המוצר כשהם מגיעים לבמה במצב רעוע, מבחינה מוזיקלית. פול נראה מחייך על הבמה אך בתוכו לא הפסיק לסבול את שקורה ומסכן את שמו הטוב. המופע האחרון של ההרכב נערך במופע הצדקה למען קמפוצ'יה, שבתחילה היה בו ניסיון לאחד את הביטלס. ג'ון לנון שלל מיד את האפשרות וג'ורג' האריסון ורינגו סטאר הסכימו, עד שגילו כי התקשורת מנפחת מדי את הסיפור - ועשו אחורה פנה. פול הבין את המצב והביא לבמה את הכנפיים שלו. זה היה צעד אחד לפני שיבצע את אחד הדברים המטופשים יותר בחייו והוא הכנסת מזוודה ובה סמים לגבול יפן.


בעיתון מלודי מייקר כתבו בביקורת כי 'התקליט לא לוקח למקום כלשהו, למרות קולו המוכר של פול'. בעיתון רולינג סטון הציעו כמה דברים עם התקליט: "לו היה נשלח לחברת התקליטים קולומביה ללא זהות שם מבצעיו - היה דבר זה מושלך לפח עם תוספת 'לא תודה' מפי אנשי החברה. מקרטני ממשיך לאכזב כאמן. הוא ממחזר את רעיונותיו ללא הרף וכעת אין לו כבר מה להציע. אולי הזמר אמיט רודס צריך לחזור ולהציל אותנו מהפול הזה?"


כך חשו אנשים כשהביטו בצילום העטיפה הגרנדיוזי להפליא וראו כי פול ולהקתו מנותקים לחלוטין מכדור הארץ.


ב-8 ביוני בשנת 1967 פירסם אמן הבלוז הבריטי ג'ון מאייאל מודעה בעיתון המלודי מייקר הבריטי. במודעה הזו הוא ביקש למצוא גיטריסט להרכב שלו שיהיה ברמה של אריק קלפטון ופיטר גרין.


באותה מודעה הוסיף מאייאל וביקש למצוא גם נגן סקסופון טנור. האודישנים שנערכו לאחר פירסום המודעה הזו היו לא קלים. מאייאל סימן שלושה גיטריסטים שראה כראויים - הראשון היה ג'ון מורשד, השני היה דייוי אוליסט (שאז היה חבר בלהקת THE ATTACK ומאוחר יותר הקים את להקת THE NICE עם קית' אמרסון) והשלישי היה מיק טיילור, שעשה רושם רב על מאייאל כשהחליף באפריל 1966 את אריק קלפטון ללילה אחד.


מאייאל איבד את מספר הטלפון של טיילור לאחר אותו לילה ולכן לא יכל להתקשר אליו, אך טיילור עצמו ראה את המודעה הזו והתקשר למאייאל. הוא הוזמן לאודישן והגיע אליו ללא גיטרה. הוא השתמש באודישן באחת הגיטרות של מאייאל ועבר בהצלחה.


טיילור ניגן בכמה מתקליטיו של מאייאל, עד שסומן על ידי מיק ג'אגר והפך, ביוני 1969, להיות אחד מחברי להקת הרולינג סטונס, במקומו של בריאן ג'ונס שפוטר, בדיוק ביום זה.


כי היום, בשנת 1969, נסעו מיק ג'אגר, קית' ריצ'ארדס וצ'ארלי ווטס מהרולינג סטונס לביתו של בריאן ג'ונס במזרח SUSSEX כדי לבשר לו שהוא מפוטר מהלהקה, אותה הקים והגה את שמה, בגלל בעיות הסמים הקשות שלו וחוסר תיפקודו בהרכב בהתאם. החדשות לא הגיעו לג'ונס בהפתעה. אך הסטונס איפשרו לו להוציא הודעה רשמית לתקשורת בה הוא מודיע שהוא עוזב את הלהקה מרצונו החופשי.


ג'אגר הסביר אז לתקשורת: "בריאן רוצה לנגן מוזיקה שהיא יותר לטעמו. נפרדנו כחברים טובים". ג'ונס: "המוזיקה של הסטונס לא לטעמי יותר. המוזיקה של הלהקה הזו התקדמה עד שלב שבו היא חנקה אותי". פחות מחודש לאחר מכן כבר לא היה ג'ונס בין החיים, עם מותו בגיל 27.


ב-8 ביוני בשנת 1947 נולד הגיטריסט הבריטי, מיק בוקס, מלהקת אוריה היפ. הוא לא תמיד ליקק דבש עם אותה להקה, כפי שאמר בשנת 1982:


"ההרכב לא עובד יותר. זה הפך להיות גוף משעמם שעבד כמו משרד והחברים בו הפכו עצלנים ומשעממים. אז החלטתי לשים לזה סוף". בוקס מיהר לפטר את הקלידן, גרג דרצ'רט, המתופף, כריס סלייד, והזמר, ג'ון סלומן. בסיסט הלהקה, טרבור בולדר, ראה שכך והחליט לעבור ללהקת ווישבון אש.


בוקס: "ממש רעדתי בכל הגוף כשהבנתי שהלהקה נמצאת בסוף ימיה. אוריה היפ הייתה חיי ועבודתי בתריסר השנים האחרונות. כל מה שידעתי היה בלהקה הזו. אז נעלתי את עצמי בחדר והשתכרתי כהוגן במשך שלושה ימים. זחלתי משם עם הנגאובר לא נורמלי. אז לקחתי תרופה, ראיתי שהעולם לא התפוצץ ושאפשר להקים את הלהקה מחדש. שלושת הימים בחדר ההוא היו כגירוש שדים עבורי. חברת התקליטים לא הייתה מרוצה ממני.


היא ציפתה לתקליט חדש ובמקום זה קיבלה ממני התפרקות של להקה". בוקס גייס אליו חברים חדשים (כולל מתופף העבר של הלהקה, לי קרסלייק) ויצא להקלטת אלבום חדש, ABOMINOG. הגיטריסט חשב לשנות את שם הלהקה למשהו שיהווה התחלה חדשה, אך נכנע ודבק במותג הידוע.


מיק בוקס לא אהב אז שאמרגנים קידמו את להקתו של קלידן הלהקה לשעבר, קן הנסלי (ששמה SHOTGUN) כאוריה היפ, כשערך סיבוב הופעות בארה"ב. "הוא היה כנראה צריך למשוך קהל וזה היה הפתרון הכי טוב שלו. האמת שזו לא אשמתו של קן. זה ניסיון זול למלא אולמות והוא ודאי נבוך מכל העניין. השם 'אוריה היפ' שייך לי באופן חוקי ומי שינסה עוד פעם לרכב עליו כך, ייאלץ לשלם לי והרבה".


מאז הוא הקים מחדש את אוריה היפ וזכה להרבה שנים של נחת איתה.


ב- 8 ביוני בשנת 1970 היה ג׳ון לנון עסוק בטיפול במסגרת ״פריימל סקרים״ בו ביקש לפתור עניינים אישיים כואבים, בעזרת קילוף שכבות הגנה והתמודדות עם כאב שנאגר בו לאורך השנים.


המטפל שלו, ארת׳ור ג׳יינוב, הורה לו ביום זה ללכת לראות את הסרט החדש שיצא לביטלס, ״לט איט בי״. לנון ציית והלך עם יוקו להקרנה פרטית שנערכה להם בשעת אחר צהריים בקולנוע בסן פרנסיסקו. יחד עמם היו שם באולם הבעלים של עיתון הרולינג סטון, ז׳אן וונר, ואשתו ג׳יין.


ב-8 ביוני בשנת 1989 נערך אירוע מטעם GREENPEACE, שבמהלכו עלתה מנהיגת להקת הפריטנדרס, כריסי היינד, ועודדה אנשים להחרים את רשת ההמבורגרים, מקדונלד'ס, ואף לגרום להם נזק. נו, אז מה קרה? תמשיכו לקרוא...


ובכן, למחרת דאגו אנשים להשחית רשתות של החברה הגדולה והיינד קיבלה צו מעצר באשמה כי עודדה אנשים לבצע פשעים שכאלו.


ב-8 ביוני בשנת 1947 נולדה הזמרת הבריטית, ג'ולי דריסקול. בהמשך היא התחתנה עם הפסנתרן קית' טיפטס ושינתה את שם משפחה לפיו. הנה על אחד מלהיטיה הגדולים של דריסקול בסיקסטיז - THIS WHEEL'S ON FIRE בביצוע בריאן אוגר והטריניטי


השנה היא 1968 ולשוק התקליטונים פרץ התקליטון הזה, עם שיר לא יודע מאת בוב דילן ועם להקה חדשה יחסית ותוססת להפליא. את הלהקה הנהיג האורגניסט (המדהים) בריאן אוגר כשהזמרת היא ג'ולי דריקסול היפהפייה. בבס היה זה דייב אמברוז ובתופים הלם קלייב ת'ייקר.


ובכן, בידיהם של אוגר ושותפיו הפך שיר זה לממתק פסיכדלי אדיר. קולה המכשף של דריסקול נצמד היטב לצלילי ההאמונד והמלוטרון של אוגר. קשה היה להתעלם מהתוצאה, שהפכה הלהיט היחיד של הלהקה שהגיע למקום החמישי במצעד הבריטי.


הלהקה הזו ("הטריניטי") קמה משרידי להקת STEAMPACKET, שהייתה להקתם הקודמת של אוגר ודריסקול. גם רוד סטיוארט שר בלהקה ההיא, לפני שפרץ לדרך מסחררת משלו. אלבום הבכורה של הטריניטי, OPEN, פתח את הדלתות במספר ארצות אירופאיות. "זכיתי לנגן בפסטיבלים נחשבים עם גיבורים מוזיקליים שלי", סיפר אוגר.


באותה שנת 1967 קיבל אוגר תקליט דוגמה, ממנהלו ג'ורג'יו גומלסקי, ובו מספר שירים שהקליט בוב דילן במרתף בוודסטוק, עם חברי להקה שתיקרא בהמשך THE BAND. אוגר רצה מאד לנסות את השיר THE MIGHTY QUINN שהיה שם, אבל להקת מנפרד מאן שמה עליו את ידיה לפני שהספיק לגעת בו. דריסקול הציעה שהם ינסו לעבוד על THIS WHEEL'S ON FIRE.


כך נכנסה החבורה לאולפני ADVISION שבלונדון ויצאה משם עם הצלחה מוזיקלית. אוגר: "בהקלטה המקורית שומעים את בוב (דילן) עם בס שמנגן כמו שמנגנים בס מהלך בג'אז. לא ידעתי בתחילה איך להפוך זאת למשהו שיתאים יותר לרוק. ניסינו כל מיני דברים ונתקענו. למזלנו היה לנו את הטכנאי אדי אופורד, שהיה עשיר ברעיונות. הוא שלף קופסת אפקט בשם PHASER וחיבר אותה לאורגן שלי. בפינת האולפן היה גם מלוטרון אז החלטנו להשתמש גם בו. אחר כך ג'ולי הוסיפה להקלטה את הקול שלה והכל התחבר באופן מושלם. היה לה מין מיסתורין בקולה שהתאים למילים המוזרות של דילן. תוך ארבע או חמש שעות כבר היה לנו שיר גמור".


אבל הצלחת השיר לא עזרה לגיבוש הלהקה וזמן קצר לאחר מכן היא התפרקה. זה היה כשחזרו מסיבוב מתוח בארה"ב והחליטו לפנות כל אחד לדרכו.


ב-8 ביוני בשנת 1940 נולדה ננסי סינטרה, הבת של פרנק סינטרה וידועה בעיקר בלהיטה THESE BOOTS ARE MADE FOR WALKING, בשיר הנושא לסרט משנת 1967 של ג'יימס בונד - YOU ONLY LIVE TWICE - ובהקלטות שעשתה עם הזמר לי הייזלווד.


איזה צמד חמד זה היה - לי הייזלווד וננסי סינטרה, שבשנת 1968 הוציאו את התקליט "ננסי ולי". איך אפשר לא להתענג על ההפקה שלו וכשהשניים עונים זה לזו בצורה כה חלומית עם SOME VELVET MORNINGS?


ננסי, בתו הבכורה של פרנק סינטרה, פגשה לראשונה את לי הייזלווד בשנת 1965. היא הייתה אז גרושה בת 25, שנאבקה למצוא את מקומה כאמנית בתוך הנוף המוזיקלי המשתנה. בעידוד חברת התקליטים שלה, היא הוצגה בפני כותב השירים מאוקלהומה, לי הייזלווד. בעוד השניים הגיעו מעולמות שונים בתכלית, הם עמדו לצאת לשותפות שתשנה את מהלך חייהם. חודשים ספורים לאחר הפגישה, סינטרה כבשה את הלהיט הראשון שלה עם THESE BOOTS ARE MADE FOR WALKIN. הייזלווד היה האחראי מאחורי הצלילים.


בתחילה, הייזלווד שמר על תפקיד מאחורי הקלעים עם סינטרה, כשהוא מגייס את המעבד והמלחין בילי סטריינג', כמו גם נגנים מהשורה הראשונה בלוס אנג'לס (חבורת ה- WRECKING CREW).


הצעד הבא היה להפכם לזוג מוסיקלי. היי, אם סוני ושר יכלו - אז למה הם לא? אף אחד לא יכול היה לחזות ששני הקולות והאישיות המנוגדים הללו יעבדו ביחד כה טוב. היא הייתה מתוקה וחצופה והוא היה צורמני שובה לב עם נגיעה פסיכדלית ומיסתורית. אז תמזגו לכם יין של קיץ ובואו לצלול לזה.


ב-8 ביוני בשנת 1979 הגיש הזמר, גילברט אוסליבן, את התביעה שגיבש נגד מנהלו לשעבר, גורדון מילס, עם דרישה לקבל לידיו בחזרה את הבעלות על שיריו ומיליוני ליש"ט שמגיעים לו מתמלוגים.


אוסליבן טען כי היה אלמוני וחסר ניסיון שנוצל לרעה כשחתם על חוזה. הוא הוסיף שב-1975 הוא ביקש להסתכל בחשבונות השונים וגילה כי המצב איום ונורא מבחינתו; בזמן שתקליטיו ותקליטוניו נמכרו בכמויות אדירות, מנהלו הורה לו להדק את החגורה. אוסליבן סיפר בבית המשפט כי גם בשנת 1972, כשנבחר לזמר המצליח ביותר, הוא לא קיבל את הכסף לקניית בית שחפץ בו ושעליו לקחת הלוואה לשם כך. מילס ניסה להגן על עצמו באומרו כי החוזים שאו'סליבן חתם איתו היו עם התנאים הטובים ביותר שיכל לקבל. אז הוסיף: "מה שהגיע לו, הוא קיבל ללא עוררין. ללא תמיכה ממני ומחברת התקליטים, הוא היה עדיין עובד גם כיום כפקיד בדואר". השופט יפסוק לטובת הזמר.


ב-8 ביוני בשנת 1972 נערכה ההופעה הזו בארצנו:

(עיצוב מודעה: נעם רפפורט)



ב-8 ביוני בשנת 1981, יצא אלבום הבכורה של יוקו אונו תחת שמה בלבד. שמו הוא SEASON OF GLASS ובעטיפתו נראים משקפיו השבורים של ג'ון לנון מהיום בו נרצח.


עיתון רולינג סטון נפעם מהמוצר החדש: "חוץ מזה שמדובר כאן בקינה ברורה לג'ון לנון, תקליט זה הוא הנגיש והבטוח ביותר שיצא עד היום מיוקו אונו. הוא הופק על ידה עם פיל ספקטור, שקשריו עם הפרויקט הסתיימו לפני השלמתו. האלבום הוא שילוב אינטליגנטי שלל ניסיונות אסתטיים לצד תבניות פופ. כל צד מהשניים משלים בטבעיות את משנהו.


כהבעה אישית של יגון וזעם על אלימות וטרגדיה, התקליט הזה מאופק באופן מרשים. לכן ההתפרצויות פה ושם באות כהלם המושפרץ כלבה רותחת מתוך הרוגע. זה ודאי היה נוח יותר ליוקו לשכשך בזעם על רציחתו של לנון. במקום זה היא בחרה להתאים את האירוע לתבנית אמנותית רחבה יותר.


ארבעה עשר הקטעים שבתקליט הם רגעי זכרון מסקרנים. רגעים של חלומות שמתאימים לעטוף את אירועי הרצח אך למעשה נכתבו עוד קודם לכן. השם של ג'ון לנון לא מוזכר פה במילים שהיא שרה אבל נוכחותו בכל מקום פה. מהעטיפה למילים שכתבה יוקו ברגש ובהן ביקשה להסביר שהאלבום לא מוקדש לו כי 'הוא היה אחד מאיתנו'. יש רגעים המצביעים בבירור על הרצח. אחד מהם הוא I DON'T KNOW WHY, שבסופו עולה קולה בזעם: 'אתם מנוולים! שונאים אותנו... שונאים אותי. היה לנו הכל..'. זה רגע קשה מאד והמנוולים יכולים להיות כל אלו שהתנכרו לזוג הזה שהעז לשמוח ולהצליח כלכלית. אלו יכולים להיות גם אלו שהאשימו אותה בפירוק הביטלס. זה גם יכול לבוא כהאשמת יוקו את הגורל. או שמא זה הכל ויותר מזה.


גם קולו של שון לנון, בנם של ג'ון ויוקו, נשמע כאן. הוא נשמע מתחיל לספר סיפור כשלפתע הוא עוצר כדי להגיד 'למדתי את זה מאבא שלי, אתם יודעים'. אונו בחרה בחוכמה רבה להשתמש באפקט מזיל דמעה זה רק פעם אחת בתקליט. במקום אחד נשמע קול ירי.


מבחינה מוזיקלית, התקליט הזה ממשיך את המקום בו 'פנטזיה כפולה' נעצר. יש כאן את רוב ההרכב המלווה שהיה לה ולג'ון בעת הקלטת האלבום המשותף ההוא. הקטע הטוב בתקליט הוא SHE GETS DOWN ON HER KNEES, שממשיך את קו תקליטונה "הולכת על קרח דק". היא גם שרה פה בלדות והיא מקסימה למרות קול הסופרנו הדק שלה שיש לו את מגבלותיו.


יוקו אונו נותנת לנו את כולה. בעולמה האימהי אפילו יוצר העולם הוא נשי. יש בהלך מחשבתה האמנותי את מה שחושבים ילדים. מקום בו הנאה וסקרנות הם המתנה היקרה ביותר. לא כולם תופסים את זה אבל עבורי מדובר בעולם טוב בהרבה מזה שאנו חיים בו".


הפוסטר היומי - 8 ביוני בשנת 1971:


ב-8 ביוני בשנת 1970 נסעו חברי להקת דיפ פרפל בטעות, עם רכב המסחרית שלהם, קרוב מדי לגבול הסובייטי. הדבר גרם למשטרה המזרח-גרמנית לעצור אותם ולערוך בדיקה מקיפה בציוד הנגינה שהיה להם במכונית.



ב- 6 ביוני בשנת 1983 יצא אלבום ההופעה הראשון של פיטר גבריאל ששמו PLAYS LIVE והורכב מהקלטות שנערכו מסיבוב הופעות שערך בסוף שנת 1982.


SIDE 1

1. The Rhythm of the Heat

2. I Have the Touch

3. Not One of Us

4. Family Snapshot


SIDE 2

1. D.I.Y.

2. The Family and the Fishing Net

3. Intruder

4. I Go Swimming


SIDE 3

1. San Jacinto

2. Solsbury Hill

3. No Self Control

4. I Don't Remember


SIDE 4

1. Shock The Monkey

2. Humdrum

3. On the Air

4. Biko


מסתבר שסיבוב ההופעות, ממנו הוקלט האלבום הזה (באילינוי וקנזאס, בתחילת דצמבר 1982), לא היה חף מתחושות פאניקה. פיטר גבריאל לא הופיע על הבמה מאז אוקטובר 1980, ועבור הלהקה שלו זה היה מלחיץ. "היו לנו רק כמה ימים להפוך את קטעי האולפן המורכבים, בתקליט הרביעי של פיטר, לשירים בהופעה", אמר הקלידן לארי פאסט. "תגובה הפאניקה שלי הייתה, 'איך לעזאזל אני הולך להכין את כל הצלילים הדיגיטליים החדשים למשהו יעיל על הבמה?'. זה היה מספיק קשה בעבר עם סינטיסייזרים מתוצרת MOOG. מה שעזר לי ביותר היה גילוי הסינטיסייזר הדיגיטלי החדש של FAIRLIGHT CMI, שהוריד ממני כל כך הרבה מהעול של התקנת הסאונד, בהיותי מסוגל לאחסן צלילים מורכבים בכונני הדיסקים שלו לפני המופע, כך שהמופע הזה של פיטר, בשם WOMAD, הפך למופע החי ה'מודרני' הראשון עבורי. תוך ארבעה ימים תכנתתי ולמדתי את השירים שירכיבו את עמוד השדרה של סיבובי ההופעות של 1982 ו-1983 ומהם הוקלט האלבום הכפול בהופעה".


כמו הרבה תקליטי הופעות אחרים, גם הפעם נערכו שיפוצים אולפניים וגבריאל הודה על זה בכנות כשנכתב בעטיפה: "כמה הקלטות נוספות התרחשו במרחק של לא אלף קילומטרים מהבית של האמן. המונח הכללי של תהליך זה ידוע בשם 'רמאות'. החלטנו לטפל בצליל כדי לשמור על מהות ההופעות ללא פגע, כולל 'אי שלמות אנושית'..."


עיתון רולינג סטון יצא בביקורתו אז: "הבעיה המרכזית בתקליט הופעתו של פיטר גבריאל היא שאינכם יכולים לראותה. עטיפת התקליט לא מצליחה להראות את הדרך בה מביא גבריאל לבמה את השילוב בין הריקודים השבטיים של העבר עם אלמנט העתיד הקפוא. האלבום הזה מאפשר היכרות עם האמביציות של גבריאל כסולן ואם אינכם יכולים להגיע להופעותיו, תקליט זה לפחות יגרום לכם את החשק להיות שם".


רוצים עוד ביקורות על אלבום זה מאז? בבקשה...


בעיתון בופאלו ניוז נכתב: "פיטר גבריאל, בעבר עם תהילת ג'נסיס, בא עם אלבום ההופעות החדש שלו ואכן אולי יש כמה אוהבי מוזיקה שם בחוץ שעצרו את נשימתם בציפייה. אם כן, הם עשויים לשחרר אותה בנשיפה של אכזבה. האלבום הזה הוא בבירור המוסיקה של 'בגדי המלך החדשים'. כלומר, אין לגבריאל מה להמליץ לנו באמת אבל איכשהו הוא מוליך אותנו שולל על ידי הילה של אמנות.


לנו נותר לשאול, 'האם פיטר גבריאל נשמע חסר מנגינות ומשעמם? או האם זה רוק אמנותי כפי שכולם נראים כל כך להוטים להעמיד פנים שזה באמת? זה בטוח מהפנט לפעמים, כמו במונוטוניות של SAN JACINTO, אבל היפנוזה היא לא אמנות. אולי לאמת ייקח כמה שנים לשקוע אבל הגיע הזמן לזרוק את הקיסר העירום הזה על אוזנו - ממילא הוא לא משתמש בה היטב".


בעיתון LUBBOCK EVENING JOURNAL נכתב אז: "גבריאל הוא אמן במה יוצא דופן, אבל הסיבות הן ויזואליות כמו מוזיקליות, ואולי בגלל זה האלבום הזה מרשים. אף על פי כן, האלבום הוא קטלוג יעיל של הישגיו מאז עזב את להקת ג'נסיס. אם אתם לא מכירים את המנגינות האלה, האלבום הזה הוא מקום טוב להתחיל ללמוד עליהן".


בעיתון SANTA CRUZ SENTINAL נכתב אז: "בהתחשב בעובדה שפיטר גבריאל היה (בצדק) מפורסם בעולם בעשר השנים האחרונות כפרפורמר חי מחשמל (בהתחלה זכה לתהילה כסולן הראשי של ג'נסיס, ואז הפנה את המוניטין שלו לקריירת סולו), זה סט עם שני תקליטים שהוא צבר מסיבוב ההופעות בצפון אמריקה בשנה שעברה - וזה די משעמם.


כמובן, אלבומי הסולו של גבריאל היו שוב ושוב עניינים; תקליט הבכורה היה טוב מאוד, השני ממש לא, השלישי היה טוב מאוד ונמכר הרבה, ואז הגיעה האקסטרווגנזה של תופי הג'ונגל עם התקליט הרביעי מהשנה שעברה. לכן, קשה לזהות מדוע אלבום הופעה זה נשמע כל כך רגיל. זה לא יכול להיות האיכות של המוזיקאים; הלהקה של גבריאל מתהדרת בכמה מהרוקרים המתקדמים והטובים ביותר שמנגנים כיום. אבל עבודת הסינטיסייזר, המבריקה בדרך כלל, של לארי פאסט אף פעם לא באמת יוצרת אש, התיפוף הקבוע של ג'רי מארוטה לעולם לא מתפתח למשהו יותר מהרגיל, והבסיסט טוני לוין (שנולד ביום זה, 6 ביוני, בשנת 1946 - נ.ר) והגיטריסט דייוויד רודס נשארים שקועים במנגינות משלהם.


היודל הצרוד של גבריאל חותך כשצריך, אבל השירים שלו לא ממש עובדים בתור אמן סולן. וזו סוף סוף הבעיה; הלחנים של גבריאל הם קטעים מתוכננים היטב, מסודרים באמנות כדי לשלב את כל הנגנים באופן שווה, אבל ללא המיידיות של סיטואציה חיה או שליטה אלקטרונית של אולפן, הם נוטים להישמע קצת קבועים מדי מראש. אפילו הניסיונות לעבד מחדש חלק מהחומרים הישנים יותר, כמו 'סולסברי היל', נשמעים כאילו הם שם רק כדי לשמור על הנגנים ערים; ההפסקות הפתאומיות שבהן גבריאל שר 'בום, בום, בום' רק משמשות לשבש את זרימת השיר מבלי להעצים אותו בשום צורה. אולי זה אחד מאלבומי ההופעה שאמנים נאלצים לעשות על ידי חברות התקליטים שלהם כדי שיוכלו להוציא מוצר זול; אם כן, גבריאל אמור לחזור למסלול באלבומו הבא".


והנה, כבונוס, הביקורת של אמנון פולק בעיתון ווליום, מדצבר 1983: "בשנים האחרונות הפך פיטר גבריאל לנושא הדגל של המאבק למען הנדכאים והחלכאים באשר הם. הוא שר למען ביקו, המנהיג הכושי הדרום

אפריקאי שנהרג. הוא שר גם למען אמנסטי. מבחינה מוסיקלית, דומים שיריו למיני המנונים. מעין פיט סיגר

חדש בתקליט ההופעה שלו. קיוויתי להגשת שירים שתהלום את מעמדו החדש כלוחם חרויות הפרט, למשל

על ידי שיתוף יתר של הקהל ומעורבות גדולה יותר מצידו כפי שאפשר לשמעו בתקליטים הלבנים (בוטלגים) שלו


החקליט בהופעה חיה ממדגיש פעם נוספת את ההבדל בין הופעה שהוקלטה באופן בלתי חוקי ובין תקליט מלוטש ומופק באופן חוקי. בדרך כלל ההנאה לאוזן היא מההאזנה לתקליט החוקי, אך יש וההנאה ללב חשובה

יותר. וכאן היתרון עומד לטובת הבוטלגים. גבריאל הוא אמן הופעות גדול ומבריק. הגרסאות שלו בתקליט הכפול הזה מעניינות לא פחות מביצועי האולפן. הביצועים שלו ל'ביקו' או 'לזעזע את הקוף', ארוכים

יותר ויפים מאוד, למרות שאין כמעט סטיות משמעותיות מהמקור. כל השירים המבוצעים בתקליט החי

מעניינים גם אם יש בידך את התקליטים הקודמים בהם גבריאל שומר על איפוק מסוים. הוא אינו יוצא

מגדרו. כפי שנהג לעשות בעבר, וכל ההופעה נושאת אופי רגוע של אמן בוגר ובשל


אין שום מקום לחריקות וצרימות והמקצועיות חוגגת. זהו מעין סיכום ביניים לגבריאל, אם תרצו, אפילו מיטב הלהיטים. חסרו לי שירים כמו 'משחקים ללא גבולות', או שיר ג'נסיסי- אחד לרפואה. אך גם כך ההנאה מושלמת".



ב-8 ביוני בשנת 1982 יצא תקליט ללהקת SURVIVOR (או בתרגום ישראלי מאז – להקת ניצול), עם הלהיט שנושא את שם האלבום, EYE OF THE TIGER.


זה הוא האלבום השלישי של הלהקה, אחרי צמד אלבומים שלא הצליחו להאיר את המצעדים. היה זה השחקן המאצ'ו, סילבסטר סטאלון, שביקש מהלהקה האלמונית לכתוב את שיר הנושא לפרק השלישי בסדרת הסרטים שלו, רוקי. הסרט והשיר הלכו יד ביד והפכו ללהיטי מפלצת. אבל לאחר שסוף סוף השיגה הלהקה הצלחה פורצת דרך, עזב במפתיע הזמר, דייב ביקלר, והוחלף על ידי ג'יימי ג'מיסון.


ב-8 ביוני בשנת 1967 הופיעה להקת הדלתות ב-HULLABALOO בהוליווד. לא היה שום פרסום, אבל השמועה עברה מפה לאוזן והמקום היה מלא.


האנק זבלוס דיווח על ההופעה למגזין HAPPENING: "זה קורה יחד עם שיא מוזיקלי והבנות צועקות. מוריסון מרים את עצמו מהרצפה. הוא צועק את המילים. מרים את סטנד המיקרופון וזורק אותו חזק. הבנות לא מאמינות. מעטים מפוחדים, לרובם יש עיניים המשקפות לחש ארוטי. ומוריסון קופץ בחוזקה על הסטנד שנפל. הוא מרים אותו שוב וזורק אותו שוב חזק. הוא צועק את המילים. צורח. אתה מסתכל על הבנות ונשבע שהן חוטפות אורגזמה. מוריסון הורס את המיקרופון ואת הסטנד".


"הרוכבים בסערה" - הרצאת מוסיקה מרתקת על להקת הדלתות.

להזמנות: 050-5616459



ב-8 ביוני בשנת 1973 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:







הנה ביקורת על תקליט שירי פסטיבל סאן רמו. בגיליון זה יש ביקורות גם על התקליט DEMONS AND WIZARDS של אוריה היפ, שירי אירוויזיון 1973 וז'ורז'מוסטאקי.



ב-8 ביוני בשנת 1962 נולד ניק רודס (שם אמיתי – ניקולס ג'יימס בייטס), הקלידן של להקת הפופ הבריטית, דוראן דוראן. צלילי הקלידים שלו מהווים בסיס לסגנונה המצליח של להקה זו.


ב-8 ביוני בשנת 1977 יצא האלבום השני לפרויקט של אלן פארסונס. שמו הוא I ROBOT.


SIDE 1

1. I Robot (instrumental)

2. I Wouldn't Want to Be Like You (lead vocal: Lenny Zakatek)

3. Some Other Time (lead vocals: Peter Straker & Jaki Whitren)

4. Breakdown (lead vocal: Allan Clarke)

5. Don't Let It Show (lead vocal: Dave Townsend)


SIDE 2

1. The Voice (lead vocal: Steve Harley)

2. Nucleus (instrumental)

3. Day After Day (The Show Must Go On) (lead vocal: Jack Harris)

4. Total Eclipse (instrumental)

5. Genesis Ch.1 v.32 (instrumental)


תקליט זה נשען רבות על מוטיבים של יצירות מדע בדיוני מאת סטאנלי קובריק, אלדוס האקסלי ועוד. היצירה מביאה למאזין ניגודים קסומים ומעניין, של רומנטיקה מכדור הארץ לצד אטימות חללית ןפארסונס סיפר בזמנו: "התחלתי להתרגל לעובדה שאנשים מחשיבים אותי כאמן - למרות שאני לא כזה. אבל זה מבאס אותי כששואלים אותי מתי אופיע על הבמה. לא נראה לי שהדמות שלי, כשהיא יושבת מאחורי מכשיר הקלטה על הבמה, תעניין מישהו".


בשנת 1977 היה כבר שמו של פארסונס ידוע ומוערך מאד בתעשיית המוזיקה. לעיתים היו האמנים, שהקליטו עמו, סובלים מכך ששמם היה נזרק למטה בחשיבות - לטובת שמו של פארסונס כמפיק שלהם. הוא הפך לכוכב. פארסונס: "אני לא חושב שזה מדוייק לקרוא לי מפיק. בתעשיית הסרטים נראה המפיק תמיד כאיש שמן עם סיגר עבה בפיו. מי שבאמת אחראי שם לסיפור הוא הבמאי. אני רוצה לחשוב על עצמי כבמאי מוזיקלי ולא כמפיק".


פארסונס בהחלט מתאים להיקרא במאי. הוא שלט בכל הקונספט של התקליט והזעיק לאולפן נגנים ומתזמרים רק ברגע שהיה צריך אותם.


בשביל התקליט I ROBOT הזעיק פארסונס את חברי להקת PILOT (אותם הפיק עם להיט בשם MAGIC), הזמר סטיב הארלי (אותו הפיק במסגרת מורד קוקני) ואלן קלארק (מלהקת ההוליס).


וולפסון (שהיה אז גם מנהלו האישי של פארסונס) הוא זה שהיה אחראי על כתיבת המילים ורוב המוזיקה. פארסונס היה מעורב פחות בכתיבת השירים והתמקד בהפקה, כפי שסיפר: "אני לא כתבתי את השירים, אך רוב הפרויקט מקבל את האופי שלו בחדר הבקרה של האולפן, שם זה השטח שלי. האווירה בתקליט מגיעה ממה שאני עושה בכל הסיפור הזה".


התקליט 'הצד האפל של הירח' הוא שפתח את עיניו של פארסונס לאפשרויות היצירתיות כטכנאי הקלטה. בסשנים האלה, של פינק פלויד, גילה פארסונס כי אפשר ליצור יצירה שלמה מהדבקות של סלילי הקלטה.


לעיתים הלכו חברי הלהקה הביתה והשאירו אותו להמשיך ולהשתעשע עם הקלטותיהם באולפן. העבודה עם פינק פלויד הייתה ההשפעה הגדולה והעיקרית שלו ליצירת הפרויקט שלו ואיפיונו.


אחרי אלבום ראשון, שהתבסס על סיפוריו של אדגר אלן פו, הבינו וולפסון ופארסונס כי כדאי להם להמשיך יחדיו. היה זה וולפסון שדחף את פארסונס ליצירה משותפת. פארסונס סיפר כי זה היה סוג של דחיפה, מצד המנהל את טכנאי ההקלטה, להתקרב יותר לאור הזרקורים. פארסונס היה בטוח שהתקליט הראשון שיקליטו יקבל קרדיט של 'אמנים שונים' ולא של 'הפרויקט של אלן פארסונס'. המנהל שלו חשב אחרת. חברת התקליטים גם חשבה אחרת, כי רצתה שם מסחרי לקדם עמו את התקליט. השם 'אמנים שונים' גרם לכל הסיפור להיראות כמו פרויקט מוזל שנמכר בסופרמרקטים.


ההצלחה של התקליט הפתיעה מאד את השניים, שהחליטו להוציא אלבום נוסף. התיכנון המקורי היה לעשות תקליט שיתבסס רק על כתביו של אייזק אסימוב, שאנתולוגיה מכתביו יצאה גם היא תחת השם I ROBOT. אסימוב עצמו התלהב מהרעיון - אחרי שנפגש עם וולפסון. עם זאת, זכויות השם על יצירתו של אסימוב הכריחו את פארסונס להשמיט את הפסיק שאחרי האות I. בעוד אצל אסימוב האדם שולט במכונה - וולפסון ופארסונס החליטו להפוך את הנושא ולהציב את האדם במצב סכנה מול השתלטות המכונה עליו. וולפסון סיפר: "יש פה פסימיות רבה. אנחנו בשנת 1977 והמכונות כבר שולטות בתיקי הפשע שבחברה שלנו וברשיונות הנהיגה שלנו. המכונות יודעות עלינו יותר ממה שאנחנו יודעים. זה לא אומר שאני מאמין שמכונות ישתלטו עלינו - לפחות לא באלף השנים הקרובות". מר וולפסון מת כבר כמה שנים שבמהלכן אפשר להודות כי המכונה השיגה שליטה על האדם.


מה שיש בתקליט הזה הוא ניחוחות של פופ-מתקדם קונספטואלי עם קצת דיסקו והתחלה של קריירה מרשימה ומלאת להיטים ותקליטים. למי שמתעניין, התקליט יצא גם בגירסת דיסק מורחבת, עם קטעי בונוס.


וכמה מילים על העטיפה. את עיצוב העטיפה ביצעה חברת עיצובי העטיפות מהמובילות של אז, שנקראה HIPGNOSIS. בה אפשר לראות, לצד הרובוט המצויר, גם מבוך ארכיטקטוני סבוך שנוצר מהדבקת כמה מעברים להולכי רגל, זה על זה. הצילום של אותם מעברים נעשה בנמל התעופה שארל דה גול שבפריז. האיש שמצולם בצד הימני התחתון של העטיפה הוא הצייר האמפרי אושן, שצייר גם לאותה חברת עיצוב (בין השאר את העטיפה THE ORIGINAL SOUNTRACK של להקת 10CC). הצילומים נעשו בבוקר אחד, כשהאנשים שבעטיפה בילו עם הצלם בשדה התעופה לזמן קצר, כשהם מתחמקים מעובדי המקום שדאגו בתקיפות לאסור על צילומים שם. לאחר מכן סעדו כולם ארוחת צהריים במסעדה מקומית ופנו לטוס עם הפילם בחזרה לאנגליה.



מי בא איתי להופעות שתי הלהקות האלה שאני כה אוהב, ב-8 ביוני בשנת 1970?


ב-8 ביוני בשנת 1978 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם הידיעה המרעישה הזו:


ב-8 ביוני בשנת 1944 נולד הזמר-גיטריסט האמריקאי, בוז סקאגס. הנה כמה מילים על האמן הנהדר הזה.


הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בגיל תשע כשלמד לנגן בצ'לו. זמן קצר לאחר מכן החל ללמד את עצמו לנגן בגיטרה ובפסנתר. היו סביבו להקות התיכון הרגילות שניגנו במסיבות ריקודים בבית הספר והוא השתחל לכמה מהן. באמצע הסיקסטיז הוא הוציא תקליט סולו (בו הוא מנגן לבד) שהודפס ושווק רק בשבדיה אך צנח לתהום השיכחה. בהמשך הצטרף סקאגס להקמת סטיב מילר באנד. סקאגס ומילר היו חברים עוד כשלמדו יחדיו בתיכון בדאלאס. הוא השתתף בשני אלבומיה הראשונים והמעולים של הלהקה ותרם כמה שירים, אבל תפקידו העיקרי שם היה כגיטריסט.


סקאגס: "הגעתי לסן פרנסיסקו בשנת 1967 כאאוטסיידר מוחלט. זה עתה באתי לעבוד עם החברים שלי בלהקת סטיב מילר, ואני רואה בהם אנשים מבריקים, רחבי אופקים ומתקדמים. עשינו צעד ענק בהקלטת האלבום הראשון בלונדון, עם גלין ג'ונס כמפיק-שותף". זה התקליט CHILDREN OF THE FUTURE ואחריו הגיע התקליט SAILOR.


בשנת 1969 הוא החל את קריירת הסולו שלו והקליט תקליטים נהדרים והופיע לא מעט. אך ההצלחה המסחרית הגדולה טרם נראתה.


"בזמנו, הייתי מוכר במערב, בעיקר בסן פרנסיסקו. לא הייתי אמן לאומי. חשבתי שחשוב להצליח מבחינה כלכלית ומבחינת יוקרה לבני גילי ולקבל תמיכה מחברת התקליטים. לא שחברת קולומביה לא תמכה, אבל הרגשתי שאני חייב לקבל את התמיכה הזו כראוי. רציתי דריסת רגל איתנה במיינסטרים, ובעיניי רוי היילי ייצג מידה גבוהה של אפקטיביות מסחרית. הוא עשה את דם, יזע ודמעות ואת סיימון וגרפונקל. היילי היה רגיל להשיג מוזיקאים מובילים באולפן. הוא לימד אותי שיש דרך אחרת להשיג את זה. לא סתם להרכיב להקה, אלא שיש נגני אולפן שכבר מבינים את מה שאני מנסה לעשות".


באמצע הסבנטיז הוא הגיח עם התקליט SLOW DANCER, שהחל לבנות את הקרקע לקראת הזינוק עם SILK DEGREES. הוא עשה את הצעד הגדול הראשון שלו לעבר מוזיקת הנשמה, והעסיק את המפיק של מוטאון, ג'וני בריסטול.


"רציתי לנוע בכיוון מסוים, וג'וני הוביל אותי דרכו. המשמעות הייתה הגשה ווקאלית חזקה יותר, יותר איך שאני אוהב לשמוע את עצמי שר. המשמעות הייתה עם יחס שונה לחומר. עם מוזיקת ​​נשמה לא יכולות להיות מילים שמסתמכות על הצללות או פרשנויות עדינות. זה חייב להיות משהו שאתה יכול להעביר בשכנוע לקהל חי".

בתקליט זה גם התחברו לראשונה כמה מחברי להקת טוטו העתידית. סקאגס בחר במוזיקאים מלוס אנג'לס כמו הבסיסט דיוויד הונגייט, המתופף ג'ף פורקארו והקלידן דיוויד פאיץ' לנגן באלבומו. מאז טען סקאגס שהוא האבא של טוטו.


"אני חושב שהייתי במידה מסוימת. הם היו חברים ושיחקו כנערים בתיכון. הם עשו את דרכם בסצנת הסשנים של לוס אנג'לס בתור ילדי פלא צעירים. הם היו ידועים כנגנים מצוינים. בכך שהם הקליטו איתי וזכיתי להצלחה שהייתה לנו באלבום ההוא ואז הם יצאו לסיבובי הופעות איתי, אני חושב שזה באמת חיזק אותם. זה נתן להם דרך ברורה למה שעתיד ללכת, לפעול כטוטו. אני נשארתי חבר איתם. אני חושב שזו הייתה התחלה עבור כולנו בצורה מסוימת. מאד רציתי את ג'ף פורקארו המתופף להקלטות. ג'ף היה חברו הטוב של דיוויד פאיץ' שהיה נגן קלידים ומעבד. החבר השלישי בגלגל הזה היה נגן הבס בשם דיוויד הונגייט".


האלבום הגיע לפלטינה כפולה במהירות והגיע לשלושת המקומות הראשונים, כשרק אמנים כפליטווד מאק, סטיבי וונדר ופיטר פרמפטון שומרים אותו מהפסגה. זה הביא לו כמה מועמדויות לגראמי, כולל אלבום השנה, הופעת הפופ הטובה ביותר ואפילו שיר הרית'ם אנד בלוז הטוב ביותר, על LOWDOWN.


מי בא איתי להופעה של להקת כוורת ב-8 ביוני בירושלים?


וב-8 ביוני בשנת 1975 הופיעה להקת כוורת בגן שמואל, עם תוכניתה החדשה, צפוף באוזן.


כן, כולם חיכו שם גם לשולה וקיוו כי גוליית לא ידרוך עליהם ויעשה אותם גמד, אבל במהרה הובן כי הקהל לא מתלהב כמו ממה שהיה בתכנית "סיפורי פוגי" וחברי הכוורת נכנסו בבהלה למשטר שיפוצים מהיר.


להזמנת הרצאת בוטיק על להקת כוורת בסבנטיז: 050-5616459


ב-8 ביוני בשנת 1991 התחתן ברוס ספרינסטין עם אשתו השניה, פאטי סיאלפה, שהייתה זמרת הליווי בלהקתו.


כמו ספרינגסטין, גם היא באה מניו ג'רזי. בשנת 1984 השניים הפכו לעמיתים לעבודה כשהצטרפה ל"אי סטריט באנד" שלו. שנה שלאחר מכן התחתן ספרינגסטין עם ג'וליאן פיליפס, אבל בשנת 1988 - בסיבוב ההופעות לקידום התקליט TUNNEL OF LOVE - הוא וסיאלפה התקרבו. בשנת 1989 ספרינגסטין ופיליפס התגרשו והוא היה פנוי לאהבתו החדשה. זוגיות זו הולידה המון צלילים וגם שלושה ילדים.


ב-8 ביוני בשנת 1979 חתם גיטריסט הרולינג סטונס, קית' ריצ'רדס, על הצהרה לבית המשפט להליכי הערעור בטורונטו.


"מאז מעצרי, בפברואר 1977, הייתי נחוש בדעתי לשנות את חיי ולהימנע מכל שימוש בסמים. כל הניסיון שלי בתיק זה ומה שציווה עליי השופט העניקו לי את ההזדמנות לתת כיוון חיובי והשפעה על חיי ועל הקריירה העתידית שלי. זו הייתה חוויה מתגמלת עבורי כשניתנה לי הזדמנות לשלם את חובי ולסייע בהופעת צדקה, במידה הקטנה שלי, לעיוורים בקנדה. אני יכול לומר בכנות שהסיכוי שאשתמש שוב בסמים קלוש. לניסיון שלי הייתה גם השפעה חשובה לא רק על הפגיעה באושר שלי, אלא על האושר שלי בבית שבו גדל בני הצעיר".


ב-8 ביוני בשנת 1974 יצא פרסום ראשון, בעיתון מלודי מייקר הבריטי, שהקלידן ריק וויקמן עזב את להקת הרוק המתקדם, יס, בפעם הראשונה.


השמועות של פרישתו של הקלידן, בעל הגלימה המוזהבת הנוצצת, עפו באוויר מזה כמה חודשים, מהרגע בו החל להקליט את אלבום הסולו, 'ששת נשותיו של הנרי השמיני'. השמועות התחזקו כשוויקמן ערך שני מופעי סולו, ביום אחד בינואר 1974, באולם 'לונדון פסטיבל הול', את המופע השני הוא הקליט לאלבומו 'מסע לבטן האדמה'. מדוע לא הוקלט גם המופע הראשון? כי חברי התזמורת הקלאסית, שליוו את המופע, דרשו מחיר כפול לשתי הקלטות. וויקמן עשה חישוב והעדיף להתמקד בהקלטת ההופעה השנייה. עם כל זאת, כל שמועה בנוגע לפרישתו של וויקמן נדחתה על ידי הלהקה.


דובר מטעם הלהקה סיפר לתקשורת כי הפרישה של וויקמן נעשתה בתנאים ידידותיים. הסיבה הרשמית הייתה רצונו לצאת למסע כאמן סולו. ביום יציאת הודעה זו לעיתונות, שהו חברי הלהקה בחופשות ברחבי אירופה. עדיין לא היה ידוע מי יחליף את הקלידן הוירטואוז. עם זאת, הלהקה טענה כי אינה מתפרקת בגלל הפרישה הזו.


וויקמן לא אהב את הכיוון אליו משכה להקת יס. הוא מצא את האלבום הכפול, 'מעשיות ממעיינות טופוגרפיים', משעמם וארוך מדי. בהופעות לקידום האלבום הזה הוא פיהק לא מעט ואף אכל, באחת ההופעות, מנת קארי עשירה. יד אחת ניגנה בקלידים והיד השנייה אחזה במזלג. ג'ון אנדרסון, שהוא ושאר חברי יס היו אז צמחוניים, חש לפתע בריח הקארי שאפף את הבמה ולא היה משועשע מהעניין.


חודשיים לפני פרישתו של וויקמן מהלהקה, סיפר למלודי מייקר: "אני הייתי רוצה לראות את להקת יס ממשיכה ומתקדמת עד הרגע שבו תיפול. להקת יס יכולה להימשך עשר שנים מהיום או עשר דקות בלבד. היחידים שיכולים למשוך את להקת יס לעשר השנים הבאות הם חמשתנו". בכך הוא התכוון לזמר ג'ון אנדרסון, הגיטריסט סטיב האו, הבסיסט כריס סקווייר, המתופף אלן ווייט והוא עצמו.


וויקמן: "אם אתה יודע שאינך יכול לתרום למוזיקה באופן טבעי, אז ברור שלא תקבל דבר מהמוזיקה עצמה. זו הבעיה פה. וזה מה שהבנתי במהלך סיבוב ההופעות הזה עם יס".


ג'ון אנדרסון סיפר שנים לאחר מכן: "ידענו אז שאנחנו יכולים להמשיך בלעדיו, למרות שזה העציב אותי שהוא פרש מאיתנו בגלל יצירה מוזיקלית אחת. אבל לא רציתי להתפשר מוזיקלית רק בגלל שאיש אחד לא אהב את זה".

וויקמן לא בישר לחברי הלהקה על רצונו לפרוש. הוא ישב בביתו וכתב מכתב למנהל הלהקה, בריאן ליין, שהעבירו לשאר החברים. כשאנדרסון קיבל את הבשורה, הוא הופתע מאד ומלמל על כך שוויקמן לא היה בסדר שכך הוא מבשר להם את זה.


סטיב האו סיפק הסבר משלו: "ריק עזב אותנו כי כולנו היינו צמחוניים והוא לא. הוא העדיף לאכול נקניקיות ולשרוץ בפאבים. יכול להיות שריק חש כי טכנאי ההקלטה שלנו, אדי אופורד שהיה זה שהכניס אותנו לעניין הצמחוני, הוא שמוביל אותנו יותר מדי".


"קרוב לקצה" - הרצאת מוסיקה מיוחדת ביותר על להקת יס.

להזמנות: 050-5616459



ב-8 ביוני בשנת 2018 מת הגיטריסט דני קירוואן, לשעבר חבר בלהקת פליטווד מאק (1968-1972). הנה על הרגע בו קירוואן חיבל במעמדו בלהקה והועף ממנה.


שנת 1972 הייתה שנה כאוטית מאד לפליטווד מאק. חוסר הוודאות אחרי פרישתו של הגיטריסט ומנהיג הלהקה, פיטר גרין, טילטלה את חבריה. גם הנישואים בין הבסיסט ג׳ון מקווי לקלידנית כריסטין מקווי עמדו להתפורר בנקודה זו. הבסיסט היה מתוסכל לא פעם ממצב הלהקה ונהג להתפרץ בזעם כלפי אשתו המסכנה, שהייתה שקועה עמו באותו בוץ.


מצד שני, קירוואן החל לפתח אלכוהוליזם שגרם להתנהגותו להיות מרושעת כלפי השאר. עד כדי כך שאף אחד מהם רצה לשהות עמו. הוא בודד את עצמו במודע מהשאר. כשהגיטריסט החדש בלהקה, בוב וולש, ספג את רוב הרוע ממנו.


יום אחד באוגוסט 1972 הופיעה הלהקה באחד הקולג׳ים. הקהל היה מוכן להופעה אך מאחורי הקלעים קרה דבר מטריד. כל חברי הלהקה ישבו מאחורי הקלעים והיו מוכנים לעלות לבמה. לפתע התחיל קירוואן לרטון כלפי וולש שהגיטרה של האחרון תמיד אינה מכוונת. עם סיום דבריו הוא קם, נכנס לחדר האמבטיה והטיח את ראשו בחוזקה בקיר.


קירוואן לא עצר פה. הוא לקח את גיטרת הגיבסון לס פול שלו, הניף אותה באוויר וניתץ אותה על הרצפה. לאחר מכן שבר כל דבר שנקרה לו בחדר בעוד השאר קפואים במקומם. זה הדבר האחרון שהם רצו לראות, אחרי שהם כבר חוו שני גיטריסטים בלהקתם שהתחפפו לגמרי - פיטר גרין וג'רמי ספנסר.


לאחר מכן הביט קירוואן בחבריו ללהקה ואמר להם שאין שום סיכוי שיופיע עמם הערב. השאר ניסו לשכנעו שבלעדיו יהיה להם קשה מאד על הבמה אך נתקלו בחומה בצורה. מבחוץ נשמעו קולות הקהל שמחא כפיים וציפה להופעה. קירוואן המשיך בסירובו. הלהקה עלתה לבמה בלעדיו והצליחה בקושי רב לבצע את שיריה, כשוולש נאלץ לנגן גם את תפקידיו של האיש הסורר והמדמם.


חברי הלהקה התנצלו בפני הקהל על חסרונו של קירוואן. לאחר ההופעה מצא פליטווד את קירוואן יושב בחדר ההלבשה. הוא לא האמין למראה עיניו כי היה בטוח שקירוואן כבר היה בדרכו לבית המלון. כששאל פליטווד את קירוואן לפשר נוכחותו שם ענה לו הגיטריסט: "נשארתי פה ונעמדתי ליד איש הסאונד. נשארתי לצפות בכם. היה מופע לא רע".


פליטווד לא האמין למשמע אוזניו. הוא חש נבגד וכועס על חברו בלהקה שצפה בו ובחבריו מנסים לתת הופעה כלשהי על הבמה בלעדיו. הגיטריסט לא הפסיק פה והמשיך לסובב את הסכין בפצע: "יש פה ושם מקום לשיפורים. בעיקר אתה, שיכולת לתופף טוב יותר. שמעתי שפיספסת כמה מעברי תופים ויכולת להגביר קצב בכמה מהשירים".


שאר חברי הלהקה רצו לפטר את קירוואן מיידית אך פליטווד היסס, כשאת ההחלטה קיבל באותו לילה כששוחח עם ג׳ון לורד, האורגניסט של דיפ פרפל שהופיע שם גם הוא באותו ערב. לורד יעץ לפליטווד לפטר את קירוואן באופן מיידי.


פליטווד ניגש לחדרו של קירוואן, התיישב שם ואמר לו שתמה דרכם המשותפת. קירוואן לא פצה פה. כשפליטווד שאל אותו אם הבין את דבריו הניד הגיטריסט את ראשו להסכמה.


ב-8 ביוני היום בשנת 1973 פורסם בלהיטון אייטם על הופעה של אמנים ישראלים ידועים בבית הכלא.


" לא בכל יום זוכים 10 אסירים להתגייס לצה"ל, ולא בכל יום הם זוכים לאורחים כה חשובים, כמו שר המשטרה שלמה הלל, מפקד הגדנ"ע, אלוף משנה ברוך לוי, נציב שירות בתי הסוהר, גונדר אריה ניר, וחבר הכנסת חיים הכהן.


לא בכל יום הם זוכים גם לתוכנית אמנותית הכוללת את צביקה פיק, גבי שושן, רותי נכון ולהקת האריות. ביום ד' בשבוע שעבר הם זכו לכך. כלא תל מונד לבש חג לכבוד המאורע. ברכות, חיוכים. הרבה נחת ומעל לכל - קצב. 'אני עושה מצווה ביום ההולדת שלי', סיפרה לנו רותי נבון מאחרי הקלעים של הבמה המאולתרת. 'אני מתרגשת. זה קהל שלא נתקלתי בו מעולם'.


להקת האריות הייתה הראשונה שחיממה את הקהל ואת האורחים, וסולנה חיים (חיימון) אלגרנטי ביצע את שירו של אלטון ג'ון, רוק הקרוקודיל, במקצועיות רבה. אחריו עלה גבי שושן ושר את 'שש עשרה מלאו לנער', 'בראשית' ו'יש לי חיים' (מתוך שיער). רותי נבון הגישה אף היא שלושה להיטים – 'בין האצבעות', 'הורג אותי ברכות בשירו' וכמובן 'יום יבוא'. אחרון עלה צביקה, והקהל המשיך לדרוש הדרן.


רק בשעה 10 לערך ניאותו הצופים 'לשחרר' את צביקה. 'אילו הייתי יודע שכך אתחיל בחיים החדשים - הייתי עושה את הכל להתחיל עוד קודם', אומר אחד האסירים-לשעבר ‏כשהוא לבוש במדי צה"ל לחברו המביט בעיניים יוקדות על המתרחש סביב. 'כל הכבוד להם שבאו לעשות לנו שמח'...". בדרך חזרה מסכמת רותי, 'פתאום הרגשתי שאני עושה משהו. שגם הופעה על במה היא שליחות'...".


מזל טוב לאנני הסלאם, זמרת להקת הרוק המתקדם הבריטית, רנסאנס, שנולדה ב-8 ביוני בשנת 1947. הסלאם ידועה בקולה המדויק אבל רבים לא יודעים שהיא גם חירשת באוזן אחת.


אנני הסלאם לעיתון SOUNDS בשנת 1974:

"להקת רנסאנס ממש טובה עכשיו. זה גם שם טוב שמשקף את מה שאנו עושים - להעניק חיים למוזיקה קלאסית. אני חושבת שאנשים היו נגדנו בגלל שאנחנו לא להקת רנסאנס המקורית, אבל כך הדברים התגלגלו וזה הכי טבעי שיש".


ב-8 ביוני בשנת 2019 נפטר בגיל 74 יהודה טלית - מגדולי המפיקים והאמרגנים בישראל...


ב-22 באוגוסט 1970 שודרה בגלי צה"ל תוכנית עם להקת הצ'רצ'ילים ושמה 'מבט פנימה'. במהלך הסשן נשמע קולו של מנחה השידור, אריה ארד, שאומר 'אז בואו ננסה קודם כל לעשות הכרה. מי קודם כל הבוס פה?'


יהודה טלית משיב: "בוא לא נגדיר את זה בוס. בוא נגדיר את זה האמרגן של הלהקה ושמי טלית יהודה". ארד: "אמרגן? מה פירוש אמרגן?" טלית: "האבא של הלהקה" ארד: "ומי אחריך בהיררכיה?" טלית: "אני חושב שמס הכנסה"


פרייסלס! יהי זכרו ברוך.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.



Commentaires


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page