top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 ביולי בעולם הרוק

עודכן: 8 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-9 ביולי (9.7) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני בר מזל. איכשהו הצלחתי לעסוק במה שאני מאד אוהב ולא רק זה, אני גם נותן לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע והם עדיין חוזרים אליי כדי לשמוע עוד. עדיין לא הצלחתי להבין כיצד כל זה פועל לטובתי.." (ניל יאנג בעיתון NME, שנת 1979)


ב-9 ביולי בשנת 1972 נערכה הופעה ראשונה בסיבוב ההופעות החדש של פול מקרטני עם להקת כנפיים - WINGS OVER EUROPE.




זה היה יום ראשון כשלהקת כנפיים עלתה להופיע, באוויר הפתוח של האמפיתאטרון CHATEAUVILLON הצרפתי. הקהל הורכב מ-2000 איש, רובם נופשים באזור. מחיר הכרטיס היה 20 פרנק. לא הייתה בדיקת סאונד או חזרה לפני ההופעה שארכה 95 דקות, עם הפסקה שהפרידה אותו לשני חצאים. מאחורי הקלעים, לפני תחילת המופע, נשאל מקרטני על סיבוב הופעות זה: "רצינו להתחיל את זה במקום קטן יחסית. בהמשך נופיע באנגליה, אבל אם אתה הולך לנגן באנגליה או באמריקה עם להקה חדשה - מיד ישימו אותך על המוקד. לכן חשוב שנהיה ממש מוכנים לזה וזה לוקח זמן להגיע לשם".


כמו כן, הוא גילה שם שג'ורג' האריסון הזמין אותו להופיע במופע למען בנגלה דש שבניו יורק. לכתבים הסקרנים הוא הוסיף שדחה את ההצעה על הסף בטענה שאם יגיע, זה ייראה כאילו הביטלס מתאחדים. "הביטלס נגמרו באופן סופי וזה ממש לא מתאים לי לחזור לשם עכשיו".


כאלפיים איש הגיעו לראות את ההופעה, שאחריה סיפר פול לכתב המלודי מייקר שנכח שם, כריס צ'רלסוורת': "אנחנו נגיע בהמשך לאנגליה, אך לא עכשיו כי הקהל הבריטי ביקורתי מאד. אנחנו להקה חדשה שצריכה עוד להשתפשף". כשנשאל האם ראה לאחרונה את שאר הביטלס, מצב רוחו התקדר: "לא, ואין לי סיבה לעשות זאת. אני לא מעוניין לראותם. הם בשלהם ואני בשלי".


כתב אחר שאל את פול על ההעדפה לנסוע ממקום למקום באוטובוס קומותיים. "הרעיון בא כשהיינו בחופשה לפני הסיבוב. אז הבנו שנהיה באירופה במהלך הקיץ וחבל לשהות כל הזמן בתוך קופסאות ולחפש אוויר לנשום. אז באנו עם הרעיון לקחת אוטובוס ולהסיר את הגג שבקומה השנייה שלו. כך אנחנו פשוט שוכבים שם ומשתזפים".


לינדה מקרטני נשאלה על חווייתה מהמופע: "הייתי מתוחה מאד בחלק הראשון. לא הייתה לנו האפשרות לעשות בדיקת סאונד כראוי ולא עשינו חזרות ממשיות לפני כן. קפצנו למים כך שלקח לי זמן להתחמם שם. בחלק השני של ההופעה היינו מצוינים".


פול: "את הסיבוב הזה אנחנו מארגנים בעצמנו ואין בו מטרה להרוויח כסף. אני משתדל הפעם להימנע מכל הגנבים והפרזיטים שבדרך כלל נדבקים לאמנים בהופעות ועושקים אותם. כל הסצנה מסריחה".


ג'יימס ג'ונסון דיווח על המופע הראשון בסיבוב לעיתון NME: "זה לא היה אירוע משמעותי באמת. אבל כנראה שכך רצה מקרטני שיהיה. הוא רצה התחלה שקטה. הוא לא יכל למצוא נקודה מסתורית יותר להופעה. אפילו נהגי מוניות התקשו למצוא היכן זה בדיוק. פרסום ההופעה היה אפסי והשמועה עברה מפה לאוזן. המופע לא היה טוב, כפי שמקרטני הודה, וביצועים לשירים כמו FULL MOON OF KENTUCKY לא היו מזהירים. לינדה היא ללא ספק החוליה החלשה בהרכב. נגינתה לא מוסיפה כלל. כשפול אמר לאיש הסאונד שאחד המיקרופונים לא פועל, צעק מישהו מהקהל שייתן אותו לאשתו". במופע לינדה גם שרה את השיר שכתבה, SEASIDE WOMAN.



בעיתון מלודי מייקר דיווח כריס צ'ארלסוורת' על ההופעה: "ג'ון עשה את זה בטורונטו וברחובות ניו יורק. ג'ורג' ורינגו בחרו במדיסון סקוור גארדן עם בנגלה דש, אבל פול בחר בכפר צרפתי מנומנם כדי לחזור לאנשים עם הופעת הבכורה הראשונה שלו מאז 1966. אבל מעט מאוד מבני המזל נראו שידעו את המילים. אולי 2,000 המעריצים הצרפתיים שהיו עדים לחזרתו של מקרטני לבמה הציבורית נדהמו מכדי לשיר, כי זה היה די מדהים לראות את האיש שעשה כל כך הרבה למען מוזיקת ​​הפופ הבריטית על הבמה, כשהוא מגיע פעם נוספת, בסביבה פתוחה מוקפת סלעים ומתנשאת על ידי טירה קטנה על צלע גבעה, האיש שכתב כמה מהשירים הכי רב-שנתיים של שנות השישים ניגן קצת רוקנרול פ'אנקי, בסיוע כנפיים.


להקת כנפיים הם התחליף של פול ל'ריקי והרד-סטריקס', הלהקה הפיקטיבית שפול רצה שהביטלס יהיו, כדי להופיע בהפתעה במקומות שונים. עכשיו זה נראה כאילו הוא מעולם לא באמת רצה את התהילה שהגיעה עם היותו ביטל; אבל כל מה שהוא באמת רצה לעשות זה לעלות לבמה ולנגן משהו למישהו, לא משנה מה או איפה. טכניקות ההקלטה המורכבות והחידושים המוזיקליים שהביטלס השתמשו בשלב האחרון שלהם נמצאים במרחק מיליון שנות אור מלהקת כנפיים.


הקהל שנהר לשדות תעופה, לקונצרטים ולכל מקום שהוד מלכותם הביטלס דרכו - לא יטריד את כנפיים. רק חלק קטן מהם כנראה יקנו את התקליטים שלה וסקרנות תהיה היא ללא ספק המשיכה העיקרית שלהם. דור חדש של רוק הגיע מאז המכה שנחתה מליברפול והם פשוט לא זוכרים איך ארבעת אלו שינו הכל ב-1963.

אבל למרות מה שקרה אז, ולא בגללו, מקרטני שוב בדרכים. להקת כנפיים קצת שונה מרוב הלהקות היום - די פ'אנקית, עם בעיות במערכת ההגברה שמייצרות הרגשה שהם נהנים ממה שהם עושים. הבעיה הגדולה ביותר שלהם, אולי, היא שאחד החברים שלהם הוא במקרה אחד מכוכבי העל הגדולים של העשור האחרון.

על הבמה, פול השתנה מעט מימי הביטלס. שערו קצוץ, אבל הוא עדיין עומד על הבמה, גבו רועד ופניו נלחצות אל המיקרופון כאילו הוא מלקק גביע גלידה. הוא מנענע את ירכיו אבל הילדים כבר לא צורחים. קולו, בין אם הוא צורח או שר, הוא כל מה שהיה תמיד, ועצם נוכחותו זוכה לכבוד - אפילו בצרפת - שמעטים אחרים יכלו לקוות לקבל.


ויחד עם זאת, אין ספק שהוא נהנה מאוד. קשה היה להבין שהאיש בפלטפורמה הזו כתב שירים שמושרים ברחבי העולם. כרזה אחת - אולי היו עוד אבל מעולם לא ראיתי אותן - פרסמה את הופעתו הזו ורוב הכרטיסים נמכרו בקופה המקומית. כמה פורעי חוק טיפסו במעלה הגבעה כדי לקבל מופע חינם מרחוק.


אלו ששילמו היו נלהבים אך ללא הבחנה. מקרטני היה על הבמה והוא הבטיח מחיאות כפיים, לא משנה מה הוא עשה. נראה שהכשל העיקרי שלו היה חוסר יכולת מוחלט לדבר צרפתית ורק הנוכחים האנגלים ידעו על מה הוא מדבר במשך רוב הזמן. הוא ניסה לתקן זאת במהלך המחצית השנייה של התוכנית וניסיונותיו התקבלו בברכה. שני השירים האחרונים היו רגעי השיא של ההופעה. למרות בעיות ההגברה, מקרטני ישב ליד הפסנתר ונתן לנו שיעור איך לשיר את MAYBE I'M AMAZED. זה כנראה השיר הכי טוב שכתב מאז שהשותפות שלו עם לנון הסתיימה רשמית וגם הוא יודע את זה. הנרי מקולוק לוקח את הסולו המוביל בגיטרה.


פול נתן לדני ליין הזדמנות להשתמש בקולו בלהיטו SAY YOU DON'T MIND, הראשון שלו מאז שעזב את המודי בלוז. אתה לא יכול לנצח אותו בשיר שלו. פול מחליף את הבס שלו בגיטרת שישה מיתרים לשירים מסוימים אבל זה מקולוק שמספק את רוב הגיטרה המובילה. דני ליין ידוע כגיטריסט קצב, ועוזר בקולו כמעט בכל שיר. לינדה מצייצת בשירה פה ושם. למרבה הצער, הקול שלה חסר גם עומק וגם כוח, עובדה שמקרטני חייב היה לדעת לפני כן.


הדבר הזה בלט בהפגנתיות במהלך השיר המרכזי של לינדה, שיר רגאיי חדש בשם SEASIDE WOMAN שדמה ל'אובלדי אובלדה'. כשפול הודיע ​​שהמיקרופון שלו לא עובד כמו שצריך, מישהו בקהל צעק בחזרה, 'אז תן אותו לגברת שלך'.


בתופים זה דני סייוול הנהדר (שלמחרת חגג את יום הולדתו ה-29 - נ.ר) וביחד מקרטני כנגן בס, חטיבת הקצב של להקת כנפיים יכולה להפוך לאחת הטובות בסביבה. מקרטני קיבל מעט קרדיט על עבודת הבס שלו, אבל חלק מהריצות שלו בנגינת הבס והיכולת שלו לחבוט בקצב רוק או לנגן רגאיי מורכב יותר הכניסו אותו למעמד של בסיסט-על אחר, ג'ק ברוס.


המופע כולו מגובה במסך קולנוע וסרטים של ציפורים עפות, אסטרונאוטים נוחתים על הירח וגלים מתנפצים על סלעים. יש להם גם מערכת תאורה משלהם ועוד המון ציוד חדש לגמרי. על הבמה הם לובשים חליפות שחורות זהות עם נצנצים על הדשים".


גם עיתון GUARDIAN דיווח על ההופעה אז "בעשר בלילה החליטו שני תושבים מקומיים רעי מזג בכפר CHATEAUVILLON לעצור את כל התנועה מלהתפתל ברחוב היחיד בכפר אל הגבעות שמעל. זה היה, הם הסבירו, עניין של ביטחון קיצוני. מה שקרה שם למעלה היה מאוד חשוב. הליכה של שני קילומטרים קדימה במעלה מסלול דרך יערות אורן שחורים, אל אחד הקונצרטים המוזרים בתולדות הרוק שהתקיים באמפיתיאטרון קטן בחוץ.


פול מקרטני חזר לבמה בציבור בפעם הראשונה מאז 1966, כאשר הביטלס עשו את הקונצרט האחרון שלהם בקליפורניה. אחרי כמה הופעות חימום סודיות בקולג'ים בריטיים מוקדם יותר השנה, הוא החליט לערוך את סיבוב ההופעות הראשון מכל אקס-ביטל. זה יגיע אל מקומות לא ברורים מצרפת ועד פינלנד - אבל לא בריטניה. זה היה אירוע מפתיע פשוט כי הוא היה בקנה מידה קטן ושליו - הסאונד היה מחוספס והסרטים שהוקרנו מאחורי הבמה היו חובבניים ולא רלוונטיים. אחד הבדרנים החשובים והמשפיעים של המאה יצא מגדרו כדי להראות שהוא באמת די ישר.


הוא עדיין נראה כמו מקרטני, נערי עם שיער קצוץ, אבל הדובר של להקת הרוק הגדולה בעולם הפך למנהיג להקת ריקודים נעימה - לפחות עבור ההופעה ההיא. מאחורי הקלעים, הוא הדגיש שהוא רוצה ליהנות וינגן כל מה שמתחשק לו - קאנטרי, רגאיי או רוק. על הבמה, הוא הסתובב מול המיקרופונים, ניגן בס ושלט מוזיקלית על אשתו לינדה (שעדיין כמובן מנסה לשלוט באורגן) והגיטריסטים שלו.


למקרטני, במיטבו עם הביטלס, הייתה גישה גאונית לכתיבת שירים פשוטים ובלתי נשכחים; הוא אהב שירים נוסטלגיים ופופולריים וידע לשנות אותם. יחד עם הכתבים הבריטיים האחרים פספסתי את החלק הראשון של להקת כנפיים פה (סיוט יחסי הציבור הרגיל של מכוניות מובטחות שלא מגיעות) אבל מהשעה ורבע שאכן שמעתי, היה ברור שלהקת כנפיים אוהבת שיר פופולרי, אבל בקושי משנה אותו. החברים ניגנו כל דבר, בדיוק כמו שפול אמר, והתמודדו עם זה חזיתית. הייתה גרסה מקובלת מאוד של BLUE MOON OF KENTUCKY, קטע בלוז כדי להשוויץ בנגינת הגיטרה של הנרי מקולוק, הלהיט המטומטם שלהם MARY HAD A LITTLE LAMB, וכמה קטעי רגאיי ובוגי נעימים, אבל היו כאן מעט רמזים על כתיבת השירים הטובים ביותר של מקרטני - למעט MAYBE I'M AMAZED מאלבום הסולו הראשון שלו, ורוקר אחרון כבד, HI HI HI.


כמובן שלהקת כנפיים דרשה מהקהל השוואה מגוחכת עם הביטלס. אבל לפחות, מקרטני חזר לנגן - וזה היה הקונצרט הראשון שלהם.


הנה רשימת השירים שהייתה בהופעה זו...



הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-9 ביולי בשנת 1947 נולד בון סקוט (שם מלא – רונלד בלפורד סקוט), סולנה של להקת איי.סי.די.סי, שישאר לנצח בן 33.


רונלד בלפורד 'בון' סקוט עבד כנהג הסעות עבור להקת הרוק האוסטרלית, איי.סי.די.סי, כשיום אחד קיבל טלפון ובו בקשה להחליף את הזמר המקורי, דייב אוונס. היה זה באוקטובר 1974 ומאז הוקלטו איתו אלבומים והמנוני רוק עתירי וולטאז' . סקוט הפך לחוד החנית בקדמת הבמה והתאים ככפפה ליד, לצד דמותו המקפצת של הגיטריסט אנגוס יאנג. בקיץ 1979 יצא האלבום HIGHWAY TO HELL ונמכר בכמויות רבות. חברי הלהקה חשו כי עלו על הגל וביכולתם להצליח אף יותר. הם הגיעו להופעות באנגליה, כשלפתע קרה הגרוע מכל.


זה היה אחרי לילה שבו שתה סקוט בן ה-33 ללא הפסקה, בפאב בלונדון, עם חברו הוותיק, אליסטר קניר. כשנראה כי הזמר שיכור כלוט, קניר הוביל אותו לתא המטען במכוניתו, כדי שיוכל לישון שם בשקט. קניר חזר לפאב כשבינתיים צנחו המעלות בחוץ. בפעם הבאה שנפתח תא המטען, נראה סקוט במצב מטריד ביותר. קניר דהר עם הרכב לבית החולים אך סקוט הוכרז כמת עם הגעתו לשם ובגלל ש"הוא שתה את עצמו למוות", לפי דו"ח הנתיחה. אחר כך התברר גם שהוא איבד את ההכרה ונחנק מהקיא של עצמו.


חברי להקתו ההמומים חשבו לפרק את העסק, אך בהלווייתו ניגש אליהם אביו של סקוט, צ'יק, ודחק בהם להמשיך. בתחילת אפריל יצאה הודעה רשמית על הזמר החדש בלהקה, בריאן ג'ונסון, שהיה לפני כן בלהקה ושמה ג'ורדי.


ב-29 ביוני 1980 הופיעה הלהקה בפעם הראשונה עם ג'ונסון. זה היה בבלגיה ודקות לפני העלייה לבמה חש אנגוס יאנג הגיטריסט במתח שהשתלט על פני חברו החדש בלהקה. היו לג'ונסון נעליים גדולות מאד למלא. האלבום החדש שהקליט עם הלהקה טרם יצא לחנויות והוא היה מודאג שמא הקהל לא יקבלו בחמימות. הוא שכח פה ושם את המילים על הבמה אבל הוא עבר את טבילת האש. הקהל קיבל אותו באהבה כמו גם את שבעת השירים החדשים שהלהקה ביצעה מאלבומה הבא. וכשיצא אלבומם BACK IN BLACK, כבר לא היה צורך להביט לאחור. הרולינג סטון האמריקני הכריז על אלבום זה שהוא "מאסטרפיס ואבן דרך בעולם הרוק. האלבום היחיד מאז האלבום השני של לד זפלין שאוגר בתוכו דם, זיעה ואת גאוותו של הרוק הכבד". עיתון רקורד מירור הבריטי הכריז בביקורתו: "זרם החשמל הוחזר!".


כשאיי.סי.די.סי הופיעה ב-1979 במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק, כלהקת חימום, ניגש בון סקוט לכתב עיתון המוזיקה HIT PARADER ואמר: "זו הולכת להיות אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר שעולם הרוק ראה. תנו לנו שנה או שנתיים ואנחנו נהיה המובילים". בון סקוט צדק, אבל הוא לא זכה גם ליהנות מזה.


ב-9 ביולי בשנת 1995, הופיעה להקת גרייטפול דד בפעם האחרונה עם הגיטריסט-המנהיג ג'רי גרסיה. הוא ימות כחודש לאחר מכן מהתקף לב.


המופע נערך בשיקגו ובסיומו החלו 58,000 אנשים לעשות את דרכם אל מחוץ למקום. כשגרסיה נכנס לרכב ההסעות, הוא נשמע אומר לסובביו שהיה זה סיבוב הופעות טוב בעיניו וחבל שהוא נגמר. השיר האחרון במופע האחרון הזה שלו היה BOX OF RAIN. גרסיה מת חודש לאחר מכן, ב-9 באוגוסט.


מצב בריאותו של גרסיה היה רופף מזה שנים.


בשנת 1986 היה גרסיה במצב של סכנת חיים כשנכנס לתרדמת בגלל סיבוכים ממחלת הסוכרת. ב-10 ביולי של אותה שנה הוא דיווח לסובביו שאינו חש בטוב ואמבולנס הובא מיד לקחתו לבית החולים בקליפורניה. שם נכנס גרסיה לתרדמת. יממה לאחר מכן שבה אליו הכרתו. רופאיו מסרו שמשקל יתר, כמו גם אלכוהול וסמים, הם שהביאוהו למצב זה.


הסימנים כבר היו ברורים שלוש שנים לפני כן, כשהגרייטפול דד נאלצו לבטל סיבוב הופעות בגלל בריאותו הרופפת. "הוא מעולם לא הקשיב לאחרים בעניין בריאותו", אמר דובר הלהקה, דניס מקנאלי. "עכשיו הגוף שלו הוא שמדבר אליו ואומר לו לנוח ומיד. הגיע הזמן להעיף הצידה את הנקניקיות והמילקשייקים". הרופא של גרסיה, ד"ר רנדי בייקר" מסר באותה שנת 1992: "המחלה של ג'רי כרונית. יש לו דלקת בריאות שנובעת משנים של עישון. זה לוחץ על הלב שלו שהתרחב. הוא חייב להרזות כדי להוריד את סכנת הסוכרת".


גרסיה הצליח להחזיק עוד מספר שנים כשבשנת 1995 הוא מת בשנתו, במרכז לגמילה מסמים, ששכן בצפון סן פרנסיסקו. בן 53 במותו מהתקף לב. היה זה נסיון שלו להיגמל מהרואין שהביא אותו, יומיים לפני כן, להתאשפז במרכז הגמילה. לא היה ברור האם הלהקה תמשיך לפעול בלעדיו. טקס ההלווייה שלו נשמר בסוד, כדי למנוע מהמונים לנהור לשם ולפגוע בפרטיות הקרובים אליו בעת התאבלותם. בין קומץ הנוכחים נראו בוב דילן, הכדורסלן ביל וולטון והתמלילן של הלהקה, רוברט האנטר, שהקריא "קינה לג'רי": "אז רק אגיד שאני אוהב אותך / מה שלא אמרתי בעבר / ואסיים בכך, חבר יקר / ואניח לך להתעלם מהשאר".


מותו של גרסיה היה עבור אמריקנים רבים כמות נשיא. טקסי זיכרון רבים נערכו על ידי המעריצים, שרבים מהם שטפו את פינת הייט-אשבורי. גם חברי הגרייטפול דד הצטרפו לאלפים וכולם פעמו כלב אחד לזכרו של גרסיה.

אמנים סיפרו מיד לאחר מכן על גרסיה. "אין דרך לתאר את עוצמת המשיכה אליו כבנאדם וכמוזיקאי", אמר בוב דילן. "אני לא חושב שלבכות עליו יעשה עמו צדק. עבורי הוא היה כאח גדול שלימד אותי המון". דייויד קרוסבי: "הוא היה חריף ושנון ולו הייתי צריך לבחור איש אחד שיהיה הדובר של כולנו, זה היה ג'רי. הוא תמיד אמר את מה שחשב ובאופן החכם ביותר".


קרלוס סנטנה: "ג'רי הוא חלק מהאור של היקום. אנחנו באים מהאור ואנחנו הולכים אל האור. כך שאנחנו, שנותרנו בינתיים על כדור הארץ, הם הפגועים מכך והוא דווקא זה שבסדר כרגע. כדי לחיות צריך לחלום אך המוות הוא ההתעוררות. אנחנו פה עדיין ממשיכים לחלום".


ארבעה חודשים לאחר מותו שיחררו חברי הגרייטפול דד הצהרה רשמית ובה ביקשו למסור שאינם מתכוונים להמשיך ולהופיע יחדיו תחת המותג הידוע.


ב-9 ביולי בשנת 1971 הופיעה להקת גרנד פ'אנק ריילרואד באיצטדיון SHEA שבניו יורק ונטען כי שברה בהופעה זו את השיא שהציבה להקת הביטלס, מבחינת מכירת כרטיסים שם. רק דבר אחד מהותי שכחו לציין - שמערכת מכירת הכרטיסים בשנת 1971 לאיצטדיון זה הייתה משומנת בהרבה מזו של שנת 1966.


את המופע הזה באיצטדיון הגדול אירגן סיד ברנשטיין, שסיפר: "מנהל הלהקה, טרי נייט, אמר לי שישלם לי סכום נכבד לארגון המופע הזה. זה היה סכום שלא יכולתי כלל לסרב לו".


הכרטיסים למופע יצאו למכירה ב-5 ביוני, כשאלפים רבים של אנשים כבר עמדו בתור כדי לאפשר לעצמם רכישת כרטיס. תוך 72 שעות נמכרו כל 55,000 הכרטיסים. הביטלס החזיקו עד אז בשיא של 80 שעות למכירת כל הכרטיסים. ברנשטיין : "אני לא יכול להשוות אף להקה לביטלס, אבל אני יכול לומר דבר אחד ברור. המעריצים של גרנד פא'נק הגיבו במהירות רבה יותר למכירת הכרטיסים וגם בהתלהבות ברמה שונה".


טרי נייט סיפר בזמנו: "לא הייתה לנו כוונה לנפנף בדגל שלנו מול הביטלס. רצינו בכלל לעשות שם מופע בחינם. לא הסכימו לתת לנו את הסנטראל פארק לדבר הזה, אז נאלצנו לשלם כסף רב כדי לאפשר מופע שכזה להמונים. בהנהלת הסנטראל פארק אמרו לנו שהם לא רוצים שיקרה דבר דומה למה שקרה בפסטיבל אלטאמונט עם הסטונס. אז ניסינו להוריד את מחיר הכרטיס לאיצטדיון כמה שיכולנו. בתחילה רצינו לגבות דולר אחד לכרטיס, אבל לא הסכימו לאפשר לנו. לאחר דין ודברים ניסינו לגבות חמישה דולר לכרטיס, אבל אז אמרו לנו שזה לא יהיה הוגן שהאנשים הרחוקים ישלמו אותו מחיר כמו אלה שיהיו קרובים יחסית לבמה. כך זה נמשך כפינג פונג".


למרות ההבחנה בשבירת שיא מכירת הכרטיסים של הביטלס, המתופף דון ברוואר הודה, שנים לאחר מכן, שההישג לא היה כפי שנראה. "בתקופת הזמן בין הביטלס לזמן בו אנו הופענו באיצטדיון ההוא השתכלל תהליך מכירת הכרטיסים ויכלו למכור כרטיסים מהר יותר. זה באמת לא היה יותר מזה. כשהביטלס ניגנו שם, אף אחד לא ידע למכור כרטיסים להופעות בסדר גודל כזה, כי הופעות כאלה לא התרחשו. כשאנחנו הופענו שם, כבר ידעו להתנהל עם אירועים כאלו".


ב-3 במאי 1971 נערכה מסיבת עיתונאים ראשונה של הלהקה לתקשורת האמריקנית. טרי נייט שכר אולם גדול במלון יוקרתי בניו יורק והזמין לשם כ-150 כתבים. רק שישה הגיעו. אחד הכתבים שאל את פארנר על עניין המהפכה שהגיטריסט כל הזמן סינן מפיו. פארנר ענה שישמח לשוחח ארוכות עם הכתב לאחר המסיבה הזו כי הנושא מורכב. זה לא קרה כי נייט לא איפשר שיחה ארוכה שכזו. היה זה אירוע פתטי שנייט כינה אותו לאחר מכן 'האירוע המבחיל ביותר ששיקף את חוסר הרצון של התקשורת להכיר בהצלחה'.


אבל הלילה באיצטדיון SHEA היה הלילה של גרנד פ'אנק. הקהל באיצטדיון היה נלהב ביותר וקיבל באהבה את הצלילים שסיפקה להקת החימום הבריטית, האמבל פיי, שבאותה שנה החלה להפוך גם היא לסיפור הצלחה גדול בארה"ב. מארק פארנר הגיטריסט של גרנד פ'אנק: ""הדלת הצדדית נשארה פתוחה במסוק הענק הזה בו טסנו כל הדרך, וכשהגענו לשם, הסתכלנו למטה, וחשבנו, 'הו אלוהים!'. להקת האמבל פיי הייתה על הבמה והאצטדיון ממש רעד, אני מתכוון ויזואלית... קפץ מעלה ומטה, ויכולנו לראות את זה מהאוויר. נחתנו במגרש החניה שבו הייתה אמורה להיות הלימוזינה - אבל לא הייתה לימוזינה! הבחור שהיה איתנו רץ לתא הטלפון בפינה ותוך שלוש או ארבע דקות היו מכוניות שוטרים עם אורות וסירנות. אז קפצנו פנימה. הקהל השתגע למראה גרנד פ'אנק קופצים מניידות המשטרה".


אלו היו הגיטריסט מארק פארנר, הבסיסט מל צ'אצ'ר והמתופף דון ברואר. יחד עמם הגיע מנהלם, טרי נייט - האיש שהניע את הגלגלים מאחורי הקלעים.


הקהל כבר היה חסר סבלנות וצעק בקצב ובשאגות את שם הלהקה. לפתע נשמעו ברמקולים הגדולים הצלילים של פתיחת היצירה 'כה אמר זרטוסטרא', שחיבר שטראוס. היה זה הרגע שבא לבשר על עלייתה של השלישיה, שהקהל כה אהב ומבקרי המוזיקה כה שנאו, לבמה. השלושה הפכו תוך שנתיים לסיפור הצלחה גדול, עם חמישה אלבומים שיצאו בטווח של שנתיים וחצי וכל אחד מהם מכר יותר ממיליון עותקים. לפני כן ערכה הלהקה שני מופעי סולד אאוט במדיסון סקוור גארדן. ולא רק שם. הלהקה פוצצה אולמות ועשתה זאת ללא שום עזרה מהתקשורת מצקצקת הלשון. ההופעה ב-SHEA הייתה כאירוע חגיגה של הלהקה עם הקהל האמיתי שהעלה אותה לגדולה, כששנתיים לפני כן נסעו חבריה להופעות במכונית מסחרית חבוטה ועכשיו הם כבר טסים בתנאי לוקסוס.


בשעה 21:36 עלו שלושת חברי גרנד פ'אנק ריילרואד לבמה של האיצטדיון כשאגרופים מונפים מעל ראשיהם. מיד לאחר מכן התחברו למגברים. ברואר נטל מקלות תיפוף והם פצחו בגרסה אנרגטית לשיר ARE YOU READY. פארנר לבש מכנסיים אדומים, סרט קשור לידו והפגין, ללא חולצה עליו, חזה שרירי ומוצק. הוא רץ ללא הרף על הבמה וסיפק מפגן אנרגיה מטריף. לצדו עמד מל צ'אצ'ר שסיפק תדרי בס נמוכים ושמנים. מאחוריהם היה זה ברואר, עם תסרוקת האפרו שלו, שתופף ללא הרף בתופים וסיפק גם קולות לשירתו העוצמתית של פארנר.


בשעה 21:50 הם פצחו בגירסה לשיר I'M YOUR CAPTAIN, מתוך אלבומם השלישי, שנקרא CLOSER TO HOME. אנשים מהתקשורת, שבאו לסקר את האירוע, הנידו בראשם בצער וטענו כי השלושה אינם מוזיקאים אלא סתם כאלו שעושים רעש ותו לא.


מי שהסכים לקבוע את הלהקה למופע באיצטדיון היה סיד ברנשטיין, שהיה אחראי גם למופע של הביטלס שם. הפעם הוא הודה בפני כתבים כי קבע את ההופעה רק בשביל הכסף הרב שטרי נייט הציע לו.


להדרן ביצעה השלישיה את GIMME SHELTER, של הסטונס. לאחר מכן הסתיים המופע. טרי נייט והשלושה רצו במהרה ללימוזינה שחיכתה להם ודהרו משם, בעוד הצלילים של היצירה מאת שטראוס הדהדו ברמקולים.

בניו יורק טיימס פורסם למחרת המופע: "הקונצרט הגדול של גרנד פ'אנק אמש מול 55,000 איש באיצטדיון SHEA היה באמת מחזה ולא קונצרט. מחזה מרהיב יכול להיות מהנה. כמו המקום אליו מגיעים ההונים ליילל בעמק וסטיב ריבס מתחיל לגלגל את בולי העץ הבוערים במורד ההר. זה היה אחד שכזה, בכל מקרה סוג של ניסיון. לפני שהשלישייה הופיעה, הושמעה הפתיחה של 'כה אמר זרטוסטרא' (כמו בסרט '2001' של קובריק) ושלוש אלומות אור גדולות עלו בצורה דרמטית מאחורי הבמה.


הלהקה מנגנת את מה שאפשר לכנות רוק כבד. זה נגזר מלהקת CREAM הבריטית, ומורכב מאקורדים כמעט ללא מנגינה, עם שירה צורחת, מעט כישרון לכתיבת שירים וכמה שיותר עוצמת ווליום וסינוור אלקטרוני.

כל השירים שלהם נשמעים דומים זה לזה. זה לא עניין של מוזיקה, אלא של שיווק סוער ומרתק לקהל שככל הנראה לא מוכן להקיף את עצמו במשהו שהמוח אמור לעבוד איתו. זה משהו עבור ילד בן 14 שיילך לאיבוד וישכח את העולם. אכפתיות רציונאלית ותחכום היו תמיד מותן של תנועות המוניות כאלה.


בקונצרט אמש נראה שהיה מאמץ מודע לשחזר את הופעות האצטדיון של הביטלס בשנת 1965 וב-1966. אבל ילדות קטנות לא צרחו ולא התעלפו בהמוניהן, ומחסומי המשטרה המורכבים לא היו ממש נחוצים.


הרגשתי קצת עצוב כלפי הלהקה. אם הם כל כך רוצים להיות הביטלס, הקהל היה יכול להעלות על עצמו לפחות סצנת אספסוף קטנה אחת. אבל אחרי 45 דקות של גרנד פ'אנק זה נראה כי הופעתם המתוקשרת באיצטדיון היא רק עוד קונצרט של רוק'נ'רול".


בעיתון NASHUA TELEGRAPH דווח לאחר המופע שהלהקה קיבלה 5,000 דולר עבור כל דקה שלה על הבמה. כשנשאלו האם מדובר רק בכסף, ענה דון בראוואר: "כולם מתחילים את העסק הזה עם הרצון להרוויח. עכשיו אנחנו בנקודה שבמקום הכסף אנו רוצים להיות מסוגלים להתקרב ולהתייחס לדור שלנו. יש לנו את המנהל הנכון ואת הקהל הנכון וכל זה בא בדיוק בזמן הנכון. כשהופענו בפסטיבל אטלנטה, אותו פסטיבל בא בדיוק אחרי פסטיבל וודסטוק ולכן אנשים היו מוכנים להקשיב לנו שם. הקהל של היום בא להופעות שלנו כדי ליהנות ולהשתחרר".


ב-9 ביולי בשנת 1968 עזב הזמר דייויד ראפין את להקת THE TEMPTATIONS עקב בעיות התמכרות לקוקאין.


בגלל ההתמכרות הזו הוא נהג להבריז מהופעות ולסבך את הלהקה כלכלית. הוא אף דרש לשנות את שם הלהקה ל- DAVID RUFFIN AND THE TEMPTATIONS. אך אחרי עזיבתו הוא עדיין נהג להגיע מבלי שהוזמן להופעות הלהקה ועלה לבמה בכוח בשביל לשיר את שיריו עם ההרכב. הדבר גרם ללהקה להגביר את האבטחה סביבה על מנת להרחיקו ממנה.


דיוויד ראפין היה כוכב נשמה אמיתי שהנהיג את ההרכב הגברי החם ביותר של חברת התקליטים מוטאון, הטמפטיישנס (הפיתויים). היו לו קשרי משפחה טובים שהביאו לו את העמדה הנחשקת הזו; בן דודו, מלווין פרנקלין, היה חבר בלהקת "הפיתויים" שניהל ברי גורדי, נשיא מוטאון. כשאחד הזמרים בלהקה, אל בריאנט, הועף ממנה, היה זה תורו של ראפין להיכנס פנימה עם קול הבריטון שלו, שבלט במרקם הקולות וקבע סטנדרטים חדשים במוזיקה השחורה.


עם ההדרכה המוזיקלית של סמוקי רובינסון, צעדו הפיתויים עם להיטים רבים, שברובם שר ראפין את הקול הראשי, כולל השיר MY GIRL (משנת 1965). קולו המחוספס אך המלטף נגע במליוני לבבות, אבל זה לא העניק לו נחת והוא תר אחר הפיתויים האחרים – הסמים. מתחים נגלעו בינו לבין שאר הלהקה ובסיבובי הופעות הוא התעקש לנסוע לבדו בלימוזינה עם הנהג הפרטי וכיתוב שמו על דלתותיה.


בשנת 1968 הוא עזב, כאמור, את ההרכב לטובת דרך עצמאית, כשידוע שהוא לא היה מרוצה מהשכר שקיבל בלהקה ופנה לתבוע את מוטאון בחמישה מיליון דולר. תחילת דרכו כסולן הייתה מבטיחה אבל עם השנים הוא החליק במדרון.


בשנת 1982, ולאחר כיישיבה בכלא בגין העלמת מס, חזר ראפין ל"הפיתויים", שעסקו בהופעות נוסטלגיה שקשה לעמוד בפניהם מבחינה כלכלית. ההצלחה האחרונה שלו הייתה בשנת 1985, כשהשתתף באלבום ההופעה של הצמד המצליח, דאריל הול וג'ון אוטס, עם ביצועים לשירי נשמה ידועים. האלבום הגיע למעמד זהב וראפין זכה באותה שנה להופיע גם בלייב אייד (עם הול ואוטס לצידו). הקאמבק היה ברור לעין כשלפתע פישל ראפין והרס את הכל.


באפריל 1988 הוא הורשע בדטרויט באחזקת סמים, לאחר שנתפס לפני כמה חודשים כשעליו קוקאין שהתכוון גם למכור ממנו. במקום כלא הוא הובל לסדנת גמילה שנכפתה עליו ונדמה היה שהצליח בה וחזר לעבוד עם הטמפטיישנס.


חברו של ראפין, לינסטן מארל, סיפר לרולינג סטון: "הוא נראה נהדר כשבאתי לאסוף אותו מסיבוב הופעות עם הטמפטיישנס בניו ג'רזי. היה לי ברור שהוא התנקה מסמים. אבל כשהוא הגיע למשרדי, ב-31 במאי, הוא לא נראה טוב כלל. הוא היה עייף, לא מגולח ולא האיש שאספתי משדה התעופה, שלושה שבועות לפני כן". ראפין עזב את המשרד בשעה 23:00 עם עוזר במשרד, דונלד בראון, והשניים נכנסו ללימוזינה של מארל.


ראפין אחז בידו מזוודה ובה 40,000 דולר כשבראון סיפר בהמשך למשטרה לאן היה היעד הבא; בית בו מכרו קראק. שם עשה ראפין סמים, איבד את הכרתו ובראון אסף אותו בבהלה ללימוזינה ולבית החולים. המזוודה עם המזומנים נשארה מאחור. היה זה כבר ה-1 ביוני והשעון הראה 02:46, כשגלגלי הלימוזינה נעצרו מול הכניסה לחדר המיון, ראפין הושם בחוץ ונותר לבדו.


צוות רפואי מיהר לאספו וניסה להחיותו אך בשעה 03:55 נקבע מותו בגיל 50. ללא אמצעי זיהוי נרשם כי שמו הוא ג'ון דו. רק לאחר שלושה ימים ונטילת טביעות אצבעות הובן מי הוא באמת. מייקל ג'קסון, שהיה חבר של ראפין, התנדב לממן את הוצאות ההלוויה. "בכיתי מאד כששמעתי את החדשות על מותו", אמרה הזמרת - כוכבת מוטאון לשעבר, מארי וולס, לרולינג סטון,"לא רק בגלל שהיינו חברים אלא גם כי המוזיקה שלו ממש נגעה בי".


וולס מתה ב-26 ביולי 1992 (בגיל 49) כתוצאה מהרגל מגונה של עישון ארבעים סיגריות ביום שהוביל לסרטן בגרון.


ב-9 ביולי בשנת 1970 הגיע אריק קלפטון לאולפני טריידנט בלונדון, כדי להקליט עבור דוקטור ג'ון.


דוקטור ג'ון היה עוד אמן אמריקני שבחר, כמו רבים לפניו, להקליט דווקא בלונדון. הוא לא היה דוקטור אמיתי. שמו היה מאק רבנאק והוא ידע לשלב מוזיקלית ובאופן נפלא שורשים מניו אורלינס עם מיסטיות מלהיבה.

עם קלפטון ניגנו שם קארל רידל הבסיסט וג'ים גורדון המתופף ובובי וויטלוק הקלידן (חבריו לדרק והדומינוס, כשהאחרון מהם נתן הפעם רק בקולו בליווי). כמו כן היו שם הסקסופוניסט בובי קיז, מיק ג'אגר, פי פי ארנולד ועוד. השירים שהוקלטו היו THE SUN ו- THE MOON.


ריצ'רד וויליאמס, כתב המלודי מייקר, נכח בסשן ודיווח לעיתון: "אריק קלפטון נראה מאד מכונס בעצמו וישב בשקט עם גיטרת הטלקאסטר שלו ועם רכיב סלייד באצבעו. מה שיצא מזה היה צליל מופלא שהוא הפיק. הצליל שלו היה מתקתק".


גם דוקטור ג'ון סיפר על הסשן בספרו: "קלפטון היה נגן ממש רגיש. גיטריסט יוצא מגדר הרגיל. ממש התרגשתי שהוא פינה זמן כדי לעזור לי בסשן הזה".


ב-9 ביולי בשנת 1980 התראיין פול מקרטני לבי.בי.סי וסיפר שם לשדרן, פול גמבאצ'יני: "אני לא חושב שג'ון לנון יקליט יותר אי פעם. שאלתי אותו על מוזיקה והוא השיב לשלילה. כרגע הוא לא מעוניין בזה. למעריצי לנון זה כמובן מוסיף למסתורין שלו, אבל יש לי תחושה שהוא לא יטרח להקליט עוד".


ב-9 ביולי בשנת 1955 הפך השיר ROCK AROUND THE CLOCK, של ביל היילי והקומטס, לשיר הרוק הראשון שהגיע למקום הראשון במצעד הפופ של עיתון בילבורד , שם הוא נשאר למשך שמונה שבועות. השיר שוחרר במקור כצד ב' של התקליטון THIRTEEN WOMEN, אך הפך ללהיט אדיר לאחר שהופיע בסרט BLACKBOARD JUNGLE.


ב-9 ביולי בשנת 2009 פורסם מאמר בעיתון GUARDIAN בו אמר לאונרד כהן שהשיר שלו HALLELUJAH נטחן יותר מדי. "אני חושב שזה שיר טוב, אבל אני חושב שיותר מדי אנשים שרים אותו", הוא אמר.


החל מה-9 ביולי בשנת 1971 - הופעות של קרול קינג. מוזמנים לשריין כרטיסים.


ב-9 ביולי בשנת 1976 הופיעה להקת תמוז על הבמה של אולם צוותא, בתל אביב, בשעה תשע בערב.


לאחר הופעה זו ירדה הלהקה מהבמה ועלתה עליה שוב להופעה נוספת שהחלה בחצות. הייתה זו הפעם האחרונה של הלהקה על במה בתל אביב. הקהל היה נלהב היותר. הוא רקד ואף היה באקסטזה, אך על הבמה העניינים היו רחוקים מאד מכך.


שלום חנוך ואריאל זילבר הפגינו ברוגז זה מול זה על אותה במה בצוותא. שיא הברוגז הגיע כשאריאל החליט לשיר לקהל את שיר הסולו שלו, 'רוצי שמוליק'. שלום, שלא אהב את זה, ירד מהבמה בהפגנתיות וחזר אליה רק עם סיום השיר. כך דיווח בזמנו כתב להיטון שנכח שם.


להזמנות: 050-5616459


ב-9 ביולי בשנת 1976 יצא תקליט סולו הראשון של סולן להקת יס, ג'ון אנדרסון. שם התקליט הוא OLIAS OF SUNHILLOW.


אנדרסון תמיד היה ה- ASTRAL TRAVELLER האמיתי של להקת יס, עם מחשבות רוחניות מתקדמות. בוקר אחד, לפני עלות השחר, בשנת 1976, פרץ אנדרסון בבכי. הוא היה במוסך הפרטי, שם היה האולפן הביתי שלו ובו הקליט את אלבום הסולו הזה. במשך ימים הוא ניסה לסנכרן תופים, פעמונים, קולות ושאר כלים מעניינים כדי ליצור קטע חיוני של מוזיקה.


מאוחר בלילה, לאחר שניסה שוב לתאם את ערוצי ההקלטה (בימים בהם עדיין לא היו מחשבים שעשו את כל התהליך קל בהרבה), נמנם אנדרסון כשראשו על הקונסולה. כשהתעורר, לא היה לו מושג אם התהליך שביצע בהקלטה עבד. השמש עמדה לעלות כשהוא לחץ על כפתור הפעלת השמע.


מהרמקולים בקעה מיני-סימפוניה של אדם אחד. אנדרסון חש הקלה ושמחה, והדמעות זלגו. "הייתי במצב של טירוף בהכנת האלבום הזה", הוא אמר, "אבל בכל פעם שאני מקשיב לזה, אני מודה לאלים". דמעותיו של אנדרסון סימנו נקודת מפנה. "לפני כן לא ידעתי אם מה שאני עושה זה טוב. אחרי כל הלחץ שניסיתי להשיג את זה, רציתי לירות בעצמי. אבל הרגע ההוא שכנע אותי שזה יעבוד".


הניצוץ לרקיחת הקונספט של התקליט בא מעטיפות של להקת יס. "חשבתי על התקליט שלי זמן רב לפני שכתבתי את זה בפועל. כאשר רוג'ר דין החל ליצור יצירות אמנות עבור יס, ראיתי את הספינה שצייר מפליגה על פני כדור הארץ בעטיפה של FRAGILE, וחשבתי שזו מחשבה מעניינת מאוד". אחר כך בילה אנדרסון תקופה של שנה בהלחנת סיפור על קוסם / גיבור שמציל את אנשיו מכוכבם הגוסס עם ספינת חלל כתיבת נוח. היה זה כמו בריחה מכדור הארץ המתמוטט (אקולוגית?) למקום אחר.


"רציתי את רוג'ר דין שיצייר את עטיפת התקליט שלי. למעשה, שיגעתי את רוג'ר ושאלתי מתי הוא יכול לעשות את זה. אבל הוא היה עסוק מדי”. אנדרסון פנה לצייר דייויד פיירבראת'ר-רו וזה יצר לו עטיפה שרבים חשבו מאז כי היא עוד יצירה של רוג'ר דין. אנדרסון: "כשסיפרתי לדייויד את סיפור האלבום, הוא ניגש לצייר את העטיפה וכשהראה לי את התוצאה, המילים נעתקו מפי".


אנדרסון: "מה שלמדתי היה שאתה יכול לנגן על כלי נגינה שונים וזה עובד, גם אם אתה לא מנגן בהם בצורה מדהימה. אתה לא צריך להיות כל כך טוב, אבל אתה יכול למזג גיטרה עם נבל או סיטאר או חליל וליצור צלילים חדשים. בזמן שעבדתי על המוזיקה שלי, לא השמעתי אותה אפילו לאשתי". גם נשיא חברת התקליטים אטלנטיק, אהמט ארטגון, היה להוט לשמוע מה יש לזמר הראשי של הלהקה המצליחה אצלו להציע. אנדרסון לא הסכים גם להשמיע לו את המוזיקה בעת תהליך הכנתה. "גם לא רציתי שאף אחד מחבריי ללהקת יס ישמע את זה כי חששתי שהם אולי לא יאהבו את זה. הייתי מאוד זהיר".


אחד הכלים הבולטים באלבום הוא הנבל, בו למד אנדרסון לנגן. "רציתי לצאת בהרגשה שהשגתי משהו, כי תמיד הייתי סומך על אנשים אחרים בלהקה שייצרו את העבודה של רעיונותיי. לעשות את זה לבד נתן לי את ההזדמנות ליצור משהו ייחודי".


כשסיים אנדרסון לעבוד על יצירתו, הגיעו אליו חברי יס ואמרו לו שהם צריכים לצאת לסיבוב הופעות. "היינו אמורים להופיע ביפן, אבל הייתי צריך לומר 'סליחה חבר'ה, עדיין לא סיימתי'. הם רצו להרוויח כסף, כך שזה בכלל לא נשמע להם טוב מה שאמרתי. הייתי הרוס נפשית, מותש לגמרי”.


עם צאת תקליט זה החלה יס את סיבוב ההופעות שלה בארה"ב בכותרת האופטימית 'סיבוב אלבומי הסולו'. תוך שבועיים הושלכו קטעי הסולו מרשימת שירי ההופעה. OCEAN SONG , הקטע הפותח את אלבום הסולו של אנדרסון, הושמע רק פעם אחת כהקדמה למופע. הקהל רצה להיטים. הוא לא רצה קטעי סולו נסיוניים.

בעיתון רולינג סטון לא התרשמו מתקליט זה וכתבו בביקורת: "זה אחד התקליטים הכי לא מוזיקליים אבל הכי מפונקים שיצאו השנה. הנה לכם דוגמה טובה כשיש לזמר כלשהו גישה לאולפן בעל טכנולוגיה מתקדמת, שהופכת במקומו לכוכב התקליט. אנדרסון לא ממש יודע לנגן בכלי נגינה והקשבה מרוכזת לדבר הזה תוכיח לכם את הקביעה הזו. הקטע שלו הוא לנגן שניים או שלושה צלילים ואז להלביש עליהם ערוצים נוספים עם עוד שניים או שלושה צלילים מוגבלים. התוצאה היא חומת צלילים מטרידה, שבאה לחפות, ללא הצלחה, על מחסור במוזיקליות. השירה של אנדרסון מעניינת אך היא נדחקת, משום מה, הצידה בתקליט הזה. קטעים מעטים בו, כמו SOUND OUT THE GALLEON, מזכירים את להקת האם שלו, שהיא להקת יס".


עם זאת, התקליט הצליח להימכר טוב באנגליה ובמלודי מייקר נכתב בביקורת עליו ש"זה אלבום מלא בחסד, טעם וכוח". חבריו של אנדרסון ללהקת יס היו פחות נלהבים מהמוצר. "אלן ווייט אמר לי שהוא אוהב את זה. כריס סקוויר אמר לי שהוא מחבב את זה וסטיב האו לא אמר על זה דבר. לא חיפשתי לקבל מחמאות מהלהקה. הקלידן ואנגליס (שבשנת 1974 נשקל להיות הקלידן של יס במקום ריק ווייקמן, אך המיזוג לא הצליח) אמר לאנדרסון שהתקליט הזה הוא מאסטרפיס. עבור אנדרסון, שהעריץ את ואנגליס, היה זה דבר אדיר לשמוע.


מיד לאחר מכן חזר אנדרסון להקליט עם להקת יס את תקליטה הבא, GOING FOR THE ONE. "ואז הביזנס החל לרבוץ חזק מאד על כתפיי", הוא נאנח. ועדיין, יצירתו OLIAS OF SUNHILLOW נשמעת רעננה גם כיום - על הכוכב הגוסס סאנהילו ובו ארבעה שבטים מוזיקליים, שלושה קוסמים וספינת אוויר אחת. בואו תקשיבו לזה בראש פתוח ובלי השוואות ליצירות של להקת יס. כדאי לכם.


ההרצאה "קרוב לקצה- הסיפור של להקת יס", להזמנה: 050-5616459


ב-9 ביולי בשנת 1971 הופיע אריק איינשטיין את הופעתו החדשה, "בדשא אצל אביגדור", במועדון בר ברים, ברחוב בן אביגדור בתל אביב. להקה נוספת בשם 'פפו והאפרו לטינס' (עם אלונה טוראל בקלידים ועמי פרנקל בבס) פינקה את הבאים בצלילי ריקודים סוערים.



והנה פפו והאפרו לטינס:


להזמנות: 050-5616459


ב-9 ביולי בשנת 1978 הופיע אנדי גיב במיאמי, כשלראשונה עלו לצדו על הבמה (בפעם היחידה) שלושת אחיו מלהקת הבי ג'יס וביצעו עמו את הלהיט שלו SHADOW DANCING, אותו הם כתבו ביחד.


ב-9 ביולי בשנת 1971 הקליט דייויד בואי את השיר IT AIN'T EASY, באולפני טריידנט בלונדון.


השיר הזה יחכה עד שייצא באלבום "זיגי סטארדאסט", כשהוא חותם את הצד הראשון בו. יחד עם חברי להקת הליווי הקבועה של בואי הגיע לאולפן גם ריק ווייקמן, שניגן בשיר בצ'מבלו. את קולות הרקע שרה בהקלטה גם הזמרת דנה גילספי (שתקבל קרדיט על שירתה בשיר רק בהוצאה המחודשת של זיגי סטארדאסט, בשנת 1999).


שיר נוסף שהוקלט ביום זה באולפן היה BOMBERS. לפי ווייקמן בספרו (SAY YES), האווירה לא הייתה נעימה בסשן כי בואי כעס מאד על חברי להקתו שהגיעו לא מוכנים מראש והוא נאלץ להזכיר להם את תפקידי הנגינה. הבסיסט, טרבור בולדר, שלל זאת: "זה שטויות! דייויד בחיים לא היה צועק עלינו באולפן. במיוחד אחרי שמיק רונסון (הגיטריסט) עזב את בואי פעם, ביחד עם וודי וודמאנסי (המתופף). אם בואי היה מתפוצץ עלינו בסשן הזה, הלהקה הייתה מתפרקת באותו רגע וזהו.


באופן כללי, לא ערכנו חזרות על המוזיקה לקראת הקלטת האלבום 'האנקי דורי'. דייויד נהג להציג בפנינו את רוב השירים באולפן ואז היינו ניגשים למלאכה. ריק ווייקמן היה איתנו רק למשך יומיים. קן סקוט, טכנאי ההקלטה שהיה כל הזמן איתנו, אמר שהוא לא זוכר שדייויד צעק עלינו, כי אם זה היה קורה - הוא היה מראה לו בדיוק כיצד צריך לנהוג".


ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-9 ביולי בשנת 1974 החל בסיאטל סיבוב הופעות מצליח מבחינה כלכלית אך פחות, מבחינה אישית של הנוגעים בעבר. הנה מה שקורה כשארבעה אגואים נפגשים.


בשנת 1974 החלו השמועות ללחשש על איחוד גדול מאד של קרוסבי, סטילס נאש ויאנג. לארבעת חברי הלהקה הזו היה חשק לעשות זאת אך התחייבות של כל אחד מהם מבחינת הקריירה העצמאית לא איפשרה לדבר לקרות עדיין. סטיבן סטילס היה על סף השלמת אלבום סולו בשם AS I COME OF AGE ועמד לצאת לסיבוב הופעות משלו. ניל יאנג עמד להיכנס לאולפן להקליט את אלבומו ON THE BEACH. קרוסבי ביקר אותו באולפן ואף ניגן גיטרה בשיר REVOLUTION BLUES. אך עדיין לא הועלה גם שם הרעיון לאיחוד. קרוסבי ונאש תיכננו אז מסע הופעות משל עצמם ביחד.


קרוסבי ונאש הרגישו בתקופה ההיא שהם רק מתחילים לקבל ביטחון עצמי כאמני סולו. והמחשבה לחזור לתפקד כחלק מלהקה לא נראה להם מתאים. אך בתקופה הזו הגיעה קריאה שגרמה לארבעת החברים להתהדק בהדרגה. סטיבן סטילס היה אז בסיבוב הופעות מהנה משלו. עד כדי כך שבהופעה אחת הוא התערב עם שאר חברי להקתו שתמורת 500 דולאר הוא מוכן להופיע הופעה שלמה עם פיאת אפרו על ראשו. והוא עשה את זה.


חלק מהשירים שהוקלטו בסיבוב הזה של סטילס מצאו את עצמם באלבום STEPHEN STILLS LIVE. סטילס, ששמע כי יאנג סיים את הקלטת אלבומו ושקרוסבי ונאש סיימו סיבוב הופעות, החליט להתקשר אליהם.


בהופעה שלו בשיקגו הצהיר סטילס על הבמה מול הקהל כי הרביעייה הולכת להתאחד בקיץ לסיבוב הופעות ואלבום חדש. הקהל הגיב בהיסטריה. לסטילס הייתה סיבה טובה לצאת להרפתקה הזו. הוא התחתן. נולד לו בן ומצבו הכלכלי לא היה טוב. הוא ניסה להקים להקה עם אריק קלפטון אך הדבר נפל.


כשסטילס דיבר עם יאנג, הם הגיעו להסכמה שסיבוב הופעות שכזה צריך ללכת על המקסימום. כלומר סיבוב איצטדיונים. כשהחדשות על האיחוד החלו לצוץ, אנשים תהו כיצד הסט האקוסטי של הרביעייה יישמע מול כמות קהל אדירה באיצטדיון. קרוסבי לא היה מבסוט מהדבר כי ידע בליבו שהסאונד הולך לסבול בהתאם. לפיכך, יש לא מעט אנשים שהאשימו את הרביעייה שהיא התאחדה רק למען הכסף.


בסוף מאי 1974 הגיעו ארבעת החברים לחווה של ניל יאנג, שם נבנתה במיוחד במה גדולה לחזרות. כולם היו במצב רוח טוב. אך לפני כן היו מריבות. והפעם בנוגע להרכבת הנגנים שילוו אותם בסיבוב. לבסוף הם התקבעו על הבסיסט טים דראמונד, המתופף ראס קאנקל ונגן כלי ההקשה ג'ו לאלה.


החזרות בחווה של יאנג עברו באופן חלק. הצלם הידוע ג'ואל ברנשטיין צילם את הרביעייה על הבמה בחווה ולאחר מכן על הבמה באיצטדיון מול 20,000 איש. שתי התמונות עוצבו יחד לפוסטר שהיה עליו הכיתוב PRACTICE MAKES PERFECT. כשהשמש עלתה בחווה של יאנג, החום השפיע על כל הנגנים להגביר את המגברים לעוצמה גבוהה ולנגן כך שהסאונד עטף את כל ההרים שמסביב. על ההרים הללו ישבו אנשים שפשוט נהנו להקשיב למוזיקה. בחלק מהזמן נכנסו החברים לאולפני BROKEN ARROW בחווה והקליטו כמה שירים חדשים. זה היה קורה בלילות. אך ההקלטות האלו לא יצאו בזמן אמת.


המגזין TIME בישר על סיבוב ההופעות הזה כשהוא מתחיל את המאמר בעובדה שהלהקה התפרקה בגלל בעיות אגו. ההופעות הראשונות של הסיבוב נערכו ב-13 וה-14 ביולי באיצטדיון אוקלנד. באותם ערבים הופיעו לפניהם להקת THE BAND, ג'ו וולש וג'סי קולין יאנג. זה נראה כמו מתכון לערב מושלם. הציפייה מצד הקהל הייתה עצומה. כשקרוסבי, סטילס ונאש עלו לבמה, מחיאות הכפיים מהקהל היו מחרישות אזניים. באותו רגע זה נראה כאילו הם לא התפרקו מעולם.


כשיאנג עלה לבמה בשיר השני - לא זיהו אותו מהקהל. הוא גזז את מחלפות ראשו אך השאיר את פאות לחייו. הוא אף הרכיב משקפי שמש שעוד יותר היקשו על זיהויו. אך כשהחל לשיר, נרשמה היסטריה בקהל. ניל יאנג היה כבר בתקופה ההיא סופרסטאר. ההופעה נרשמה כהצלחה. למרות זאת ציין קרוסבי שהוא לא אוהב הופעות איצטדיונים ושכל זה למעשה הגחמה של יאנג וסטילס. מהקהל נראה כי יש הרמוניה על הבמה, מצד הבמה הדברים נראו אחרת.


קרוסבי חטף צעקות מצד האחרים כי הגביר את מגבר הגיטרה שלו לרמה מחרישת אוזניים, שהטביעה את שאר הכלים. הדבר גרם גם ליאנג וסטילס להגביר את המגברים שלהם והווליום עלה פלאים ובעקבותיו צנחה רמת הסאונד. האגו גבר על הרצון לנגן יחדיו.


סיבוב ההופעות הזה גרם לדרישה מצד הקהל לאלבום חדש של הרביעייה. חברת התקליטים ATLANTIC החליטה להוציא אוסף להיטים של הלהקה שנקרא SO FAR, שעטיפתו צוירה על ידי ג'וני מיטשל. לא היה באוסף הזה משהו חדש חוץ משני שירים שיצאו קודם רק על תקליטונים. חברי הלהקה התנגדו ליציאת האוסף הזה. מבחינתם היה זה מגוחך להוציא אוסף להיטים משני אלבומים בלבד, שיצאו קודם לכן. האוסף יצא ונמכר כמו לחמניות טריות.


מאחורי הקלעים התנהגו חברי הלהקה כפרימדונות. קרוסבי לא הפסיק לדרוש בקשות מוגזמות שיישלחו לחדרו במלון. סטילס היה בדרך כלל שיכור והשתמש באופן תדיר בקוקאין. אנשי צוות ההפקה של סיבוב ההופעות עבדו ימים כלילות רק בשביל לענות לדרישות של ארבעה אנשים שונים בעלי אגו מנופח מהצלחה. ההופעה האחרונה של הסיבוב נעשתה ב-14 בספטמבר באיצטדיון וומבלי בלונדון. הלהקה הייתה כבר מותשת לגמרי ואף סבלה מג'ט לג. ג'וני מיטשל וג'סי קולין יאנג חיממו את הערב. הופעת הסיום עברה ללא תקלות, וכך הסתיים סיבוב ההופעות הגדול של 1974.


אחרי ההופעה הזו לקחו לעצמם ארבעת החברים זמן מנוחה קצר. יאנג קנה רולס רויס ונסע בה ביחד עם נאש להולנד. סטילס נסע לפאריס וקרוסבי חזר לאמריקה. הוא הגיע לשם בזמן בכדי ליהנות מלידת ביתו, דונובן אן. כמה חודשים לאחר מכן נפגשו ארבעת החברים באולפני RECORD PLANT על מנת להקליט אלבום חדש. הכל נראה מושלם ואף הוקלטו כמה שירים עד שהחלו להיפער הסדקים.


חברי הלהקה מצאו את עצמם יושבים באולפן ורבים כמו ילדים קטנים, ובכך גם מבזבזים זמן אולפן יקר. ניל יאנג אמר בסוף אחד הסשנים "להתראות מחר.." ולא חזר יותר.


ניל יאנג הוא בחור חכם. הוא מעולם לא שייך את עצמו ללהקה כמו שאר החברים, אלא תמיד הצטרף אליהם רק כשהתאים לו. בשנייה שנמאס לו הוא תמיד יצא מהם והמשיך בסולו שלו. וגם במקרה הזה הוא השתמש בשלושת החברים כקרש קפיצה לקריירה שלו. כשנמאס לו מהם - הוא פרש. שאר השלושה ניסו להשלים לבדם את ההקלטות לאלבום אך ללא הצלחה. הם לא הפסיקו לריב ביניהם באולפן.


ב-9 ביולי בשנת 1969 החלה להקת הביטלס להקליט באולפני EMI את השיר MAXWELL'S SILVER HAMMER.


ג'ון ויוקו לא נראו בהקלטות מזה זמן מה כי נפצעו בתאונת דרכים בעת חופשה בסקוטלנד. במהלך הסשן הזה נפתחה לפתע דלת האולפן והשניים נכנסו פנימה. אבל הם לא נכנסו לבדם והדבר הפתיע את כל שאר הנוכחים.


טכנאי האולפן, מרטין בנג': "בעוד אני מרכיב את המיקרופונים הנדרשים, נכנסה לפתע מיטה גדולה לחדר האולפן. יוקו הגיעה עם ג'ון לאולפן בעזרת אמבולנס והובלה לשכב במיטה הזו, שהוצבה בחדר. ג'ון דרש שנשים גם מיקרופון, מעל ראשה, כדי לאפשר לה להתערב בסשן במידת הצורך. חשבתי שראיתי עד אז הכל, אבל מסתבר שלא".


הספר על הביטלס, "ביטלמאניה!", תפור גם עליכם!


ב-9 ביולי בשנת 1978 נחת פול סימון בישראל!


סיבוב ההופעות הישראלי שלו התחיל בקיסריה והמשיך לבנייני האומה שבירושלים. הקהל הרב מחא כפיים ממושכות ונתן לפול, נגני הליווי שלו וזמרי הליווי של ג'סי דיקסון, להרגיש כי מחבקים אותם פה חזק ובחמימות. נרות רבים נדלקו בשטח. פול, שנראה נרגש מהמעמד, ניגש לקדמת הבמה ולחץ עשרות ידיים שהוגשו אליו.

בירושלים נכח סימון גם בטקס חגיגי לפתיחת גן הפעמון שבירושלים. לצידו ישבו בטקס סמואל לואיס (שגריר ארה"ב בישראל), טדי קולק ויצחק נבון.


בהיכל התרבות זכה פול לאהבה נלהבת ואמיתית מהקהל שמולו. עד כדי כך שהעניק שמונה הדרנים! בין ההדרנים, שכללו גם את השיר BYE BYE LOVE, כבר פשטו זמרי הליווי את בגדי ההופעה ועברו לבגדיהם הרגילים. אבל הם נקראו לבמה לעוד הדרן ולכן עלו, ובשמחה גדולה, עם בגדי היום-יום, כדי להעניק לקהל עוד מנה של צלילים אהובים.


פול סימון נחת בישראל ביום ראשון ולמחרת התייצב בשעת הצהריים למסיבת עיתונאים שנערכה עבורו במלון הילטון התל אביבי. המסיבה נקבעה לשעה 12:00 אך האמן המבוקש נכנס באיחור של שעה. לעיתונאים שמולו סיפק את ההסבר לאיחורו, שהוא עדיין חי לפי שעון ניו יורק. העיתונאים ישבו באולם סביב שולחנות שסודרו בצורת ח'. פול ניגש לדוכן שהוצב בו מיקרופון, הביט בו ואמר כי דוכן זה נראה יותר כבמה להרצאות ולא למסיבת עיתונאים.


באירוע זה סיפר את הרגע שהביא לקביעת הופעותיו בישראל. היה זה כשפגש בישראלי בארוחה חגיגית, שנערכה לכבוד ביקורו של מנחם בגין בניו יורק. אותו ישראלי היה יועצו של בגין. פול ציין באזני אותו יועץ כי היה רוצה להגיע לישראל כתייר. היועץ שאל מדוע לא ישלב בטיולו גם הופעות. פול השיב כי הדבר ודאי יגרום לתהליך ארוך וממושך. היועץ השיב לו כי הכל יהיה בסדר. רק שיבוא.


על זמרי הליווי שלו בהופעה סיפר שפגש בהם לראשונה בפסטיבל ניופורט וכי הם מהווים בשבילו תחליף מושלם לקולו של ארט גרפונקל, שסיפק הרמוניה מוסיקלית מושלמת אך דיסהרמוניה מושלמת מאחורי הקלעים.


הערה קטנה: אתרים רבים מציינים שפול סימון הופיע פה במאי 1978 אך אין הדבר הנכון, אלא ביולי 1978.


ב-9 ביולי בשנת 1947 נולד מיץ' מיטשל, שהיה המתופף בשלישיית EXPERIENCE של ג'ימי הנדריקס.


מיטשל, שהיה ידוע באהבתו לג'אז, הכניס ללהקה הידועה ההיא סגנון תיפוף שהוא מצד אחד בקצב הרוק הכבד יותר ומצד שני קליל בסגנון הג'אזי. בשנות השישים הוא נחשב לאחד המתופפים המובילים בעולם הרוק. אך הצל של הנדריקס היה כה גדול שמיטשל לא הצליח לעבור הלאה לאחר מותו של הגיטריסט האגדי ולא ניגן בפרויקט משמעותי כלשהו עד ליום מותו ב-12 בנובמבר 2008.


בפוסט זה אקח אתכם לתקופה לא טובה בימי אותה שלישייה.


התאריך הוא 10 ביוני 1968. המקום הוא אולפן חדש בשם RECORD PLANT בניו יורק. אולפן זה בא בגישה שהיא למען המוזיקאי, שיכל להירגע שם ולהרגיש בבית, תוך יצירה טבעית לסליל ההקלטה. זו התקופה בה הוקלט שם התקליט השלישי של שלישיית ג'ימי הנדריקס.


אותה שלישייה יכלה לחגוג, עם הוצאת התקליט הזה, את יום ההולדת השני של כל אחד מחבריה. זה היה יכול להיות התקליט שיגרום לכל אחד מחברי הלהקה לשבת על גג האולימפוס, אחרי שני אלבומים מצוינים ופורצי דרך.


אך השלושה היו רחוקים מלחגוג. למעשה, הם היו בתהליך הרסני.


שנתיים לאחר צאת האלבום הזה כבר לא יצא אוויר מפיו של ג'ימי הנדריקס, הבסיסט נואל רדינג שבור נפשית ומריר לסביבתו והמתופף, מיץ' מיטשל, הפך מאחד המתופפים הנחשקים לכזה שלא הצליח לעשות דבר משמעותי נוסף שהגיע לרמה ההיא של להקתו המפורקת.


מיץ' מיטשל היה האחרון שמת מהשלישייה. עם מותו התאיידה לאוויר השלישייה שפרצה את הגבולות של לונדון בשנת 1966. נואל רדינג מת קודם לכן בשנת 2003, כתוצאה מבעיות בכבד, תוצאה של שתיה לא מבוקרת עקב לחצים רבים מדי עליו - מאז שנות השישים.


שריד נוסף וחשוב בסיפור, שמת בשנת 1996, היה המנהל צ'אס צ'אנדלר, שהיה אחראי על הבאתו של הנדריקס מארה"ב והצבת רדינג ומיטשל לצדו. בשנת 1968 היה נראה שהתלמיד עלה על רבו וצ'אנדלר עזב באכזבה מרה את המחנה של הנדריקס - והותיר אותו לבדו מול ים הכרישים שנגסו בו. מנהלו של הנדריקס מאז, מייק ג'פרי, מצא את מותו בתאונת מטוס. ג'פרי, שהיה מנהל חלקלק, היה הצל המרושע שגרם להמון מרירות ותיסכול אצל הנדריקס.


להקת JIMI HENDRIX EXPERIENCE לא הייתה להקה שגרתית. זאת למרות שהשלישייה הונדסה על ידי צ'אנדלר במטרה מסוימת. עדיין, עם שני נגני הליווי הלבנים הבריטיים, מצא הנדריקס את קולו באופן הטוב ביותר. ג'ון מיץ' מיטשל גדל בבית יציב בפרברי לונדון, שהפך בעת לימודיו בבית הספר לשחקן בימתי צעיר ומצליח. הוא כיכב בפרסומות לטלוויזיה וגם תרם קולו לתסכיתי רדיו. בגיל 13 התאהב מיטשל במערכת תופים תוצרת חברת 'פרמייר', שניצבה בחלון ראווה בחנות כלי הנגינה של ג'ים מארשאל (ההוא ששמו פיאר את מגברי הגיטרה שהנדריקס השתמש בהם..). מיטשל הבין כי יש בו משיכה לתיפוף. בשנת 1965 הוא הפך למתופף מקצועי, כשהצטרף ללהקת THE RIOT SQUAD.


מנהל אותה להקה, לארי פייג', פגש את מיטשל באחד המחזות בהם שיחק האחרון. פייג', שהיה אז גם בעמדת ניהול של להקת הקינקס, הצליח לשכנע את מיטשל להצטרף עם המצאת סיפור שקרי כי להקת THE RIOT SQUAD עברה תאונה באוטוסטרדה והמתופף שלה נמצא בבית חולים.


מיץ' הצטרף ללהקה ומצא את עצמו במהרה בלהקה מפורקת שלא הצליחה להחזיק מעמד. משם הוא עבר לנגן מאחורי התופים עבור האורגניסט ג'ורג'י פיים, שהייתה לו להקה בשם THE BLUE FLAMES. במסגרת העבודה הזו עם פיים הוא גילה את מתופפי הג'אז הגדולים, שהשפיעו מאד על סגנון נגינתו - אלווין ג'ונס, טוני וויליאמס, מקס רואץ' ופילי ג'ו ג'ונס.


הכל הלך מצוין. מיץ' הרוויח כסף והיה מרוצה עד שיום אחד זה קרה. ב-1 באוקטובר 1966 הוא מצא את עצמו מפוטר, ביחד עם שאר הלהקה. מיטשל מצא את עצמו מובטל וזקוק לאודישן, אליו ניגש למחרת פיטוריו ועבר אותו - כמתופף בלהקתו המתהווה של גיטריסט צעיר ולא ידוע בשם ג'ימי הנדריקס.


מיטשל לא חש כי הוא בר מזל, בעת שעבר את האודישן. למעשה, הוא ראה שכל שאר הנוגעים בדבר היו ברי מזל לקבל אותו. במהרה הבין לאיזה גן עדן הוא נפל, כפי שסיפר באוטוביוגרפיה שלו: "בפעם השנייה או השלישית שניגנו יחד, הבנתי שהלהקה של ג'ורג'י פיים הייתה הדוקה מדי עבורי - עם תפקידים כתובים לכלי נשיפה וכאלה. אצל ג'ימי היה העסק הפוך לגמרי. היה לנו מקום להתמתח ואני חשתי כאחד שיצא מבית הכלא לחופשי".


מיטשל, שהיה מושפע אז מג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס, תופף באופן ייחודי. הסגנון שלו התאים להנדריקס כמו כפפה ליד. אך לא תמיד היה גן העדן הזה רגוע. לעיתים היו אילתוריו של מיץ' עולים על עצבי הגיטריסט השאפתן, שהיכה בעצבים עם הגיטרה שלו על מצילות התופים בכדי להרגיע את המתופף.


מיץ' עצמו הודה, מאוחר יותר בחייו, שהיה לעיתים נלהב מדי בתופים ולכן ניגן יותר מדי. הוא הוסיף שיש הקלטות שלו עם הנדריקס שגרמו לו להתכווץ מבושה. מה שכן, זו הייתה דרך בשבילו ללמוד היטב על המוזיקה. הוא לא ניגן לפני כן בשלישייה, שהיה בה את החירות לנגן בעוצמה חזקה.


שלושת חברי הלהקה למדו לגדול ביחד. הם היו משחקים ביניהם, גם כשלא היו מנגנים. רובי מים היו באופנה בשנת 1967. כמו כן, הם השפיעו מוזיקלית זה על זה וגם השוו בחורות, שנפלו לרגליהם.


השיא הראשון הגיע בהופעה בפסטיבל מונטריי, שם המם הנדריקס את הקהל כשהצית את הגיטרה שלו, בפעם השנייה בחייו. כל זאת הודות לפול מקרטני, שהמליץ על הבאתו לפסטיבל - אחרי שראה מחווה של הגיטריסט לשיר הפתיחה בסרג'נט פפר - כפי שבוצע בתיאטרון 'סאביל' שבלונדון. מקרטני ההמום הבטיח להנדריקס כי יקדם אותו היטב. הבטיח - וקיים.


בעוד מיץ' הבין את תפקידו בלהקה, הבסיסט, נואל רדינג, שהיה בכלל גיטריסט שהולבשה עליו גיטרת בס לתפקיד הזה, היה בבעיה. הוא לא קיבל את העובדה שהוא מתפקד כנגן צדדי עבור הנדריקס. היה לו קשה לראות את הנדריקס הופך לכוכב, בעוד הוא נמצא בצל...


הדבר גרם לגיטריסט להתקרב יותר למיץ' ולהתרחק בהתאם מרדינג.


מיטשל סיפר: "ג'ימי למד אותי המון. הוא היה משמיע לי המון אמני בלוז ואני הייתי מחזיר לו עם אלבומי ג'אז. אצל נואל רדינג זה תמיד היה רק פופ בסגנון של - 'שמעתם את התקליט החדש של הפנים הקטנות?'. זה כל מה שהוא שמע. הוא לא קידם אותנו מוזיקלית".


מיץ' גם דאג להתלוות להנדריקס לכל מועדון בו האחרון רצה לג'מג'ם. הנדריקס אהב לג'מג'ם ונהג לבדוק את המועדונים בכל ארץ בה שהה. מיץ' הנלהב הגיע עמו. זה היה בשביל שניהם תהליך של למידה מוזיקלית.

מיץ' סיפר: "נואל כל הזמן התמרמר בראיונות שנמאס לו שג'ימי אמר לו כיצד לנגן. הדבר לא היה כך בכלל. ג'ימי היה מציג לו את השיר, מראה לו את התווים הנחוצים והיה אוצר לו שהוא יכול לנגן מסביב לתווים האלה כל מה שבא לו".


בעת הקלטת התקליט השני, AXIS BOLD AS LOVE, החלו להיווצר מתחים בין הלהקה לצ'אס צ'אנדלר. מיץ' ניסה להשיג צליל מיוחד בקטע הסיום של התקליט, עם אפקט שנקרא FLANGING. צ'אנדלר, שמימן את ההקלטות, החל להראות את חוסר שביעות רצונו מהזמן היקר שנלקח לכך באולפן.


טכנאי ההקלטה, אדי קריימר, סיפר: "למיץ' היה דמיון וחזון שלא פעם הדהימו את הנדריקס".


בשנת 1967 סיפר הנדריקס לעיתון מלודי מייקר הבריטי: "אני רוצה לקחת הפסקה של חצי שנה כדי ללמוד מוזיקה. נמאס לי לנסות לכתוב מוזיקה שאני רוצה ולגלות שאינני מצליח. אני רוצה להרחיב את ידיעתי וללמוד כיצד לתזמר לכלי קשת וגם נבל. אני אמשיך לנגן עם מיץ' ונואל אך ברצוני להוסיף להם גם נגנים נוספים שיעבו את הצליל".


ההפסקה בת החצי שנה לא התקיימה, אך הבאת נגנים אחרים לאולפן התרחשה - דבר שגרם לנואל רדינג להתעצבן ולעזוב את הלהקה.


לג'ימי זה לא היה ממש אכפת. הוא המשיך ביצירתו, כפי שתיאר הגיטריסט דייב מייסון: "יום אחד הייתי במועדון עם ג'ימי. הוא החזיק בידו את התקליט JOHN WESLEY HARDING של בוב דילן ואמר לי שהוא חייב להקליט את השיר 'לאורך מגדל השמירה', שנמצא בתקליט. הלכנו לאולפני 'אולימפיק' - רק אני, ג'ימי ומיץ'. האווירה הייתה רגועה ויצירתית. ניגנתי בהקלטה בגיטרה אקוסטית. בשביל הסלייד הניח ג'ימי את הגיטרה על ברכיו וניגן בה עם מצית".


להנדריקס לא היה אכפת שרדינג כבר לא בסביבה. הוא הקליט את תפקיד הבס בעצמו. מיץ' סיפר: "ג'ימי היה בסיסט מצוין, בסגנון של הצליל שהגיע מחברת התקליטים השחורה מוטאון. אולי זה היה הבסיס לשבר בינו לבין נואל".


גם מיץ' חש כי פה ושם הנדריקס מנסה להחליפו במתופפים אחרים, כפי שהיה בהקלטה לתקליט השלישי - בה תופף באדי מיילס במקומו.


הנדריקס ניסה להרגיע: "את נואל לא אכפת לי לאבד. מיץ' הוא האיש שאני פוחד לאבד. הוא הפך להיות מפלצת בתופים. הוא כל כך כבד מאחוריי עד שלעיתים הוא מפחיד אותי".


הפירוק של השלישייה הפך לידוע בציבור, כשאף אחד מהשלושה לא לקח לעצמו קרדיט בעניין. נואל רדינג האשים את ג'ימי בהבאת נגנים נוספים להקלטות והעדיף להשקיע את האנרגיות שלו בלהקה שלו ושמה FAT MATTRESS. נואל, שהיה עם ג'ימי הרבה בדרכים אך מעט באולפן ההקלטות, חש מרירות וגרם לא פעם לשניים האחרים לפספס טיסות שנקבעו כי הגיע באיחור ניכר לשדה התעופה, עקב חוסר חשק.


נואל סיפר: "היינו מעבר לנקודה בה יכולנו להשאיר את הבעיות שלנו מחוץ לבמה. הפכתי לאיש מתוסכל מאד ומשועמם בטירוף מהסגנון של ג'ימי. מיץ' גם ביאס אותי מאד עם השחצנות שלו. היו מקרים בהם ניגנתי בכוונה באופן רע על הבמה, כדי להוריד מהרמה של ההופעה ולהציג את ג'ימי באור לא טוב.


בהמשך ניסה המנהל מייק ג'פרי לשכנע את הנדריקס להקים מחדש את השלישייה לסיבוב הופעות, שיניב לכולם כסף רב. נואל, שהיה באותו זמן פרוד מאשתו אחרי שבוע אחת של נישואים וגם מפוטר מהלהקה אותה הקים, מצא את עצמו טס לניו יורק למסיבת עיתונאים בה היה אמור להציג את הקמתה מחדש של השלישייה.

אך כשהגיע לניו יורק לא היה למיץ' ולג'ימי את האומץ המיידי לספר לו שהם שינו את דעתם בנוגע אליו וכי הוא לא ישתתף בעניין. את הבשורה על כך הוא קיבל מאחד מעובדיו של ג'פרי המנהל.


מוזיקה היא דבר אחד. העסקים מאחוריה הם דבר אחר - יופי טהור מול גועל נפש.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page