כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-1 באוקטובר (1.10) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני ממש התאכזבתי לשמוע אותנו, להקת CREAM, בתקליט. לא לקחנו שם את הכיוון הנכון" (אריק קלפטון, במלודי מייקר בשנת 1968)
ב-1 באוקטובר בשנת 1971 יצא התקליט TEASER AND THE FIRECAT, של קאט סטיבנס. זה מסוג התקליטים שלא נמאסים לעולם.
SIDE 1
1. The Wind
2. Rubylove
3. If I Laugh
4. Changes IV
5. How Can I Tell You
SIDE 2
1. Tuesday's Dead
2. Morning Has Broken
3. Bitterblue
4. Moonshadow
5. Peace Train
קאט סטיבנס כבר התנער אז לגמרי מתדמית כוכב הפופ של הסיקסטיז וביסס את עצמו כיוצר-מבצע אישי ומיוחד. שני תקליטיו הקודמים הראו את נחישותו בדבר ומה רבה הייתה הציפייה לתקליט הזה, שלא איכזב את רוב המאזינים לו. אה כן... את העטיפה הוא צייר בעצמו.
כך סיפר קאט סטיבנס לשדרן רדיו בבוסטון: "...אני מקבל את המנגינה ואז אני פשוט ממשיך לשיר את המנגינה עד שהמלים יוצאות מהמנגינה. זה סוג של מצב היפנוטי שאליו אתה מגיע לאחר זמן מה כשאתה ממשיך להקשיב לזה. אז אתה לוקח את המילים האלה ופשוט נותן להן ללכת בכל דרך שהן רוצות... 'צל ירח'? זה מקרה מעניין, זה היה בספרד, נסעתי לשם לבד, לגמרי לבד, כדי להתרחק מכמה דברים. ורקדתי שם על הסלעים. ממש על הסלעים שבהם הגלים היו כמו נושבים ומתיזים. באמת, זה היה כל כך פנטסטי. והירח היה בהיר והתחלתי לרקוד ולשיר ושרתי את השיר הזה והוא נשאר. זה בדיוק סוג הרגעים שאתה רוצה למצוא כשאתה כותב שירים".
בזמן יצירת התקליט הזה קאט סטיבנס כבר ראה הצלחה משמעותית עם אלבומו משנת 1970, TEA FOR THE TILLERMAN, אבל תקליט ההמשך הפך לפרויקט אישי עמוק. סטיבנס ניווט שאלות עמוקות על זהותו, רוחניותו ומטרתו - הרהורים שהשפיעו עמוקות על כתיבת השירים שלו.
בראיונות, סטיבנס הזכיר שהחיכוך שלו עם המוות במהלך התמודדות עם שחפת בסוף שנות ה-60 היה נקודת מפנה קריטית בחייו. הוא אמר שאחרי אותה חוויה, הוא הרגיש יותר מותאם לשאול שאלות מהותיות של החיים, שהפכו לעמוד השדרה של שיריו. המפיק הוותיק של סטיבנס, פול סאמואל-סמית', היה גורם מרכזי בעיצוב הנוף הקולי של האלבום הנהדר הזה. הוא היה שנים לפני כן הבסיסט של להקת היארדבירדס ופנה משם לענייני הפקה. הייתה לו אינטואיציה חזקה כיצד לאזן את מנגינות הפולק האורגניות של סטיבנס עם הפקת אולפן מלוטשת יותר. יחד הם עבדו כדי ליצור סאונד שהרגיש אינטימי ומרחיב כאחד. זה מה שהפך את קאט סטיבנס לשם חם בעולם הסינגר-סונגרייטרס.
אחד ממשתפי הפעולה המוזיקליים החשובים ביותר של סטיבנס בתקופה זו היה הגיטריסט אלון דייויס. השותפות שלהם, שהחלה עם MONA BONE JAKON בשנת 1970, המשיכה לשגשג במהלך ההקלטה של התקליט הזה. עבודת הגיטרה העדינה של דייויס השלימה את קולו של סטיבנס בצורה מושלמת, והוסיפה שכבות של מרקם מבלי להכריע את הפשטות של השירים. השניים חלקו כימיה יוצאת דופן, כאשר סטיבנס לעתים קרובות לקח רעיונות מדייוויס. באולפן, סטיבנס היה ידוע בפרפקציוניזם שלו. נגינת הגיטרה האקוסטית שלו, שהייתה הבסיס של רוב האלבום, הוקלטה בקפידה כדי להבטיח שכל ניואנס נתפס כהלכה בסליל ההקלטה. הצליח לו...
אחד הקטעים הבולטים באלבום, MORNING HAS BROKEN, כמעט ולא קרה. הפזמון, שנכתב במקור על ידי אלינור פרג'ון בשנת 1931, הוצע לסטיבנס כדי לתת לאלבום משיכה מסחרית יותר. סטיבנס, שהתנגד בתחילה לרעיון, הסכים בסופו של דבר אך התעקש להפוך אותו לשלו. חלק הפסנתר המפורסם של השיר נוגן על ידי קלידן להקת יס, ריק ווייקמן, שנתן פה את האינטרו הקלאסי המובהק שלו.
השיר PEACE TRAIN הוא עוד להיט מהאלבום, שמהווה ביטוי ישיר לתקווה של סטיבנס לעולם טוב יותר. עבודת הגיטרה הקצבית, כמעט ככלי הקשה, בשילוב תחינתו העדינה של סטיבנס לאחדות יצרו שיר שהפך להמנון לתנועות שלום ברחבי הגלובוס. החזון של סטיבנס היה לשיר כשילוב של פולק וגוספל, ונדרשו מספר טייקים באולפן כדי להביא את התוצאה המרוממת הזו. ויש את MOONSHADOW שהגיע מרגע של הרהור שקט. סטיבנס סיפר שהרעיון לשיר הגיע אליו בזמן שהיה על חוף הים בספרד. כשהירח הטיל את צלו על החול, סטיבנס חש תחושה של שלווה וקבלה. השיר הפך לאחד האהובים עליו.
ציור העטיפה של התקליט היא איקונית בדיוק כמו המוזיקה עצמה. קאט סטיבנס צייר את זה כשהוא בא לתאר את הדמויות של טיזר והחתול שלו, פייר קאט. זה שיקף את רצונו של סטיבנס להתחבר לתמימות ולפשטות שלעתים קרובות עמדו בבסיס שיריו. היצירה הייתה קשורה לספר ילדים שסטיבנס כתב ואייר, שפורסם יחד עם האלבום, ופיתח עוד יותר את העולם הסיפורי של שתי הדמויות. סטיבנס אמר שציור היה דרך עבורו לבטא את היצירתיות שלו מעבר למוזיקה. ניתן לראות את הדמויות של טיזר והחתול שלו שיוצאות למסע כדי להחזיר את הירח לשמיים, כמטאפורות לחיפוש אחר משמעות ושלווה פנימית העוברת באלבום.
ברולינג סטון נכתב בביקורת אז: "לרוב השירים של קאט על נשים יש יתרון מוזר, עובדה שלא פסחה על תנועת שחרור הנשים. אלן וויליס, מבקרת הרוק של הניו יורקר, חושבת שהשיר 'עולם פראי' מסגיר נקודת מבט מתנשאת וסקסיסטית'. התהפכו את התפקידים, היא אומרת, ו'קשה לדמיין אישה מזהירה בעצב את אהובה לשעבר שהוא תמים מדי בשביל העולם הרע הגדול שם בחוץ'. נכון, וזה נכון גם לגבי 'ליזה העצובה'. אם בשני השירים האלו קאט הביע דאגה די חשודה לנשים שעזבו אותו, בשירים החדשים שלו ('אם אני צוחק', 'איך אני יכול להגיד לך' ו-BITTERBLUE) הוא מייחל לגברות שהן מאוד לא נגישות. מההתחלה. כל שלושת השירים מקסימים, השניים הראשונים הם בלדות שקטות, והאחרון יללה מסונכרנת בכבדות. במכלול, הם מבטאים את יראת הכבוד של קאט מכוחן של נשים, יראה מיושנת ואולי נגועה בסקסיזם, אבל מאז ומתמיד הייתה הקטע אצל טרובדורים. שוב, למילים יש עוצמה סאבלימינלית, כאילו קאט מכניס את האובססיות שלו למוזיקה. בכל מקרה, אני מעדיף את אלו מהשירים הפוליטיים והחברתיים של קאט שנשמעים כאילו הם עלו מהצד האחורי של מוחו.
המילים היחידות באלבום שמשמיעות אמירה ממש מתוחכמת וקוהרנטית על העולם באות בשיר MORNING HAS BROKEN (עם נגינת הפסנתר של ריק ווייקמן – נ.ר). זהו מזמור מרהיב, המציע כבוד והכרת תודה לאלוהים בשפה רשמית סנטימנטלית מתאימה. יש לו הוד של דיקציה שאף שיר עכשווי לא יכול להשתוות אליו. הפזמון מתאים לחלוטין לקאט; הוא מבטא את האופטימיות שלו, את יראת הכבוד שלו, את הרגשנות שלו בצורה שוטפת יותר ממה שהוא עצמו יכול".
ואם עסקינן בקאט סטיבנס, ב-1 באוקטובר בשנת 1977 הוא הגיע לביקור סודי בישראל.
לפי דרישתו, לא היו יכולים כלי התקשורת המקומיים השונים לתפוס אותו לשיחה. הוא רצה שיהיה זה ביקור פרטי לחלוטין. סטיבנס הגיע לפה מקפריסין, שם גרו שניים מאחיו.
לישראל הוא הגיע לבקר אח נוסף, דייויד גורדון, שהיה נשוי לישראלית יעל אלניר. במהלך שהותו בארץ הוא סייר בגלריות של יפו, ישב לשתות קפה של שישי בבית קפה בדיזנגוף (עד שזיהו אותו שם והוא בחר להימלט) והוא גם הגיע לירושלים.
ביקור זה היה משמעותי מאד עבורו, כי אחיו העניק לו במהלכן ספר קוראן.
הכל השתנה אצל סטיבנס יום אחד בשנת 1976, כאשר הלך לשחות באוקיינוס ליד מליבו. כשניסה לשחות בחזרה לחוף, הבין שהזרם חזק מכדי להילחם, ולאחר שנאבק זמן מה מצא את עצמו על סף טביעה. לא נשאר לו כוח והיה רק מקום אחד ללכת אליו, וזה אלוהים. מעולם הוא לא פקפק בקיומו של אלוהים, אך מעולם לא קרא לו כמו באותם רגעים כשהיה נתון בין חיים למוות.
בעודו במים המאיימים הבטיח סטיבנס את נאמנותו המוחלטת לאלוהים אם יציל אותו, ופתאום גל דחף אותו לחוף. זמן לא רב לאחר מכן הוא הגיע לארצנו. סטיבנס הוקסם מהספר. "זה היה לפני שהאסלאם היה בכותרות. המהפכה האיראנית אפילו לא הייתה באופק. הרגשתי שאני מגלה משהו שהוא סוד מדהים ועצום".
תוך שנתיים הפך סטיבנס ליוסוף אסלאם. הוא התמסר לאללה, והחליט שכל צורות המוזיקה מנוגדות לאמונה. הוא התרחק מחוזי הקלטות ומכר את כל הגיטרות שלו. הכנסתו היחידה נבעה מהוצאה לאור, אך הוא מסר תמלוגים מכל שיר שהכריז כנגד אלוהים: "כל מה שעודד אהבה ללא נישואין או שהיה ספציפי מדי באזור המיני - הלך. קחו, למשל, את השיר 'הילד עם ירח וכוכב על הראש'. אתם אולי חושבים שזה בסדר, אבל הבחור מתאהב עם בת איכר בדרך לחתונתו. אז מבחינתי זה היה פסול".
ב-1 באוקטובר בשנת 1962 יצא בארה"ב אלבום הבכורה של הביץ' בויז, SURFIN' SAFARI. על העטיפה נמצאים חברי הלהקה בחוף PARADISE COVE בתדמיתם החדשה, עם חולצות פסים. זאת בהשפעת ההרכב "קינגסטון טריו".
SIDE 1 1. Surfin' Safari 2. County Fair 3. Ten Little Indians 4. Chug-A-Lug 5. Little Girl (You're My Miss America) 6. 409
SIDE 2 1. Surfin' 2. Heads You Win 3. Summertime Blues 4. Cuckoo Clock 5. Moon Dawg 6. The Shift
למען הסדר הטוב: המתופף של הלהקה, דניס ווילסון, היה החבר היחיד בלהקה שגלש בפועל, אבל הציבור הרחב לא שיער זאת אז מעטיפת האלבום, שם הביץ' בויז נראים מחפשים גל טוב.
מייק לאב: "למרבה הצער, לא הצלחנו להשמיע אותו ברדיו או למכור אותו. עדיין ניסינו להבין מה לעשות כאשר עמדנו בפני המשבר האמיתי הראשון שלנו. אל (ג'רדין) הודיע שהוא עוזב את הלהקה וחוזר לקולג', במטרה להיות רופא שיניים. כולנו התאכזבנו, בריאן במיוחד. הם היו חברים, והעזיבה של אל הותירה חור. אבל בהתחשב בעובדה שאהבתו האמיתית של אל הייתה מוזיקה, לא יכולתי להאשים אותו. היו כל מיני להקות שהקליטו כמה שירים, אולי אפילו קיבלו להיט או שניים, ואז נעלמו.
בתחילת 1962, הביץ' בויז היו ממש להקת גראז' - חדר המוזיקה של בני הזוג ווילסון היה מוסך שהוסב למטרתנו. ואל, בתור אחד שאינו בן משפחה של הלהקה, חשבתי שהוא לא יקבל ניעור הגון ממורי, שהיה האבא של בריאן, קארל ודניס ווילסון כמו גם הדוד שלי והמנהל שלנו כלהקה. למרבה המזל, לא היינו צריכים לחפש רחוק כדי למצוא מחליף, שכן הוא חי מעבר לרחוב ממשפחת ווילסון. קראו לו דיוויד מרקס".
שיר הנושא היה הלהיט הגדול מהתקליט והוא הגיע למקום ה-14 במצעד האמריקאי.
ב- 1 באוקטובר בשנת 1970 הקליטו חברי דרק והדומינוס את הקטע המסיים של השיר LAYLA. את קטע הפסנתר הזה הלחין ג'ים גורדון המתופף.
ההקלטות נערכו באולפני "קרייטריה" שבמיאמי. באותו יום גם נערכה בסיאטל הלווייתו של חברו הקרוב של אריק קלפטון, ג'ימי הנדריקס. קלפטון בחר שלא להגיע לשם ולהתמקד בהקלטה באולפן עם שני שירים - IT'S TOO LATE ו- LAYLA.
את החלק הראשון של השיר LAYLA כבר הקליטה החבורה לפני כן כשבינתיים בא לג'ים גורדון רעיון למנגינה יפה בפסנתר, כשהוא היה בן זוגה של הזמרת ריטה קולידג' ולא פעם הם היו רבים ביניהם על הפסנתר בבית - כדי להראות זה לזה מי מלחין טוב יותר. גורדון אף ניגן את המנגינה להנאתו באולפן. קלפטון עדיין הרגיש שהשיר שבינתיים הוקלט לא שלם. הוא נזכר בקטע הפסנתר שהוא שמע שם והחליט שהוא רוצה להשתיל את החלק הזה בסוף. הקלידן בובי ויטלוק התנגד לזה. אבל הוא מצא את עצמו במיעוט ונאלץ לחרוק שיניים ולנגן בזה.
במילים של קלפטון עצמו, "להיות הבעלים של משהו עוצמתי זה משהו שלעולם לא אוכל להתרגל אליו. זה עדיין מהמם אותי כשאני מנגן את זה".
מפיק ההקלטה, טום דאוד: "אמרתי לחברי הלהקה שזה האלבום הטוב ביותר שהקלטתי מאז GENIUS של ריי צ'ארלס. זה היה כה טוב".
ואם כבר הזכרתי את הלווייתו של ג'ימי הנדריקס ביום זה - הנה מה שהיה שם...
הטקס החל בשעה 13:00 בכנסייה הבפטיסטית של דאנלופ בסיאטל. משפחת הנדריקס ביקשה הלוויה פרטית לחברים ובני משפחה בלבד. תקשורת ומעריצים הופיעו, אבל נשארו בכבוד מאחורי מחסומי חבל. משטרת סיאטל הייתה שם במקרה של בעיות עם הקהל, אבל הקהל נשאר רגוע ומכבד.
הכומר, הרולד בלקברן, הנחה את הטקס. חברת משפחה קרובה של המשפחה, פטרונלה רייט, שרה שירי גוספל ופרדי מאי גוטייה נשא את ההספד, והקריא את המילים לשיר של ג'ימי, ANGEL. דייב אנדרסון, ג'יימס תומאס, סטיב פיליפס, אדי הווארד, דוני האוול והרברט פרייס נשאו את הארון. הם היו חברי ילדות של ג'ימי, למעט הרברט פרייס, שהיה הנהג של ג'ימי בהוואי, שם הנדריקס הצטלם לסרט.
אביו של ג'ימי, אל, ואמו החורגת ג'ון, היו שם, כמו גם אחיו של ג'ימי, ליאון, ואחותו, ג'ני. סבתו של ג'ימי, נורה, הגיעה מוונקובר עם החבר שלה, דאג.
נגן הבס של שלישיית האקספריינס של הנדריקס , נואל רדינג, והמתופף של ההרכב, מיץ' מיטשל, הגיעו. מייקל ג'פרי, המנהל של ג'ימי, עשה את כל ההכנות והכין גיטרה מפרחים לטקס הקבורה. חצוצרן הג'אז, מיילס דייויס, השתתף, וכך גם ראש עיריית סיאטל ווס אוהלמן. מיילס דייויס כתב בספרו: "ג'ימי ואני נהגנו לג'מג'ם רבות בבית שלי. אבל הדרכים מהפסטיבל ללונדון היו פקוקות לגמרי והפגישה המתוכננת שלנו לא התממשה. כשהגעתי ללונדון - ג'ימי כבר לא היה שם. המשכתי לצרפת, כדי להופיע את ההופעות שנקבעו לי ומשם בחזרה לניו יורק. לקראת סוף ספטמבר התקשר אליי המתזמר, גיל אוונס, וסיפר לי שג'ימי אמור להגיע אליו והאם ארצה להצטרף לפגישה. ברור שהסכמתי. חיכינו לבואו של ג'ימי כשגילינו לפתע כי הוא מת בלונדון.
הבחור נחנק מהקיא של עצמו. זו חתיכת דרך לסיים את החיים בעולם הזה. עד עכשיו אני לא מבין מדוע לא אמרו לו לא לערבב אלכוהול עם כדורי שינה. החרא הזה הרג כך את מרילין מונרו ועוד חברים טובים שלי. המוות של ג'ימי עיצבן אותי מאד, כי הוא היה ממש צעיר והיה לו עוד כל כך הרבה מה לתת לעולם המוסיקלי שלנו. החלטתי שאני הולך ללווייה שלו, שנערכה בסיאטל. למרות ששנאתי ללכת להלוויות. ההלוויה הזו הייתה נוראית ובמהלכה נדרתי שלא אלך יותר לטקסים כאלו - ואכן כך עשיתי מאז".
משתתפים נוספים היו אדי קריימר, טכנאי ראשי באלבומיו של הנדריקס, זמר-גיטריסט הבלוז ג'וני וינטר והמנהל שלו, סטיב פול, שהיה הבעלים של המועדון הניו יורקי, THE SCENE, שג'ימי ביקר בו רבות. אריק ברדן, סולן לשעבר של להקת האנימלס וחבר טוב של ג'ימי, לא השתתף בהלוויה. הוא הצהיר שהנדריקס שנא את סיאטל, והוא חשב שזה לא ראוי לקבור אותו שם.
אחרי שירת WHEN THE SAINTS GO MARCHING IN הורד הארון של הנדריקס אל הקבר. על מצבתו נכתב: "לנצח בליבנו, ג'יימס מ. 'ג'ימי' הנדריקס, 1942-1970".
מפגש פרטי לאחר ההלוויה התקיים ב-FOOD CIRCUS בסיאטל סנטר, שם ניגנו ג'וני וינטר, מיילס דייויס, מיץ' מיטשל, נואלרדינג ובאדי מיילס. מנהל התוכנית מתחנת הרדיו KOL-FM, התקשר לתחנה לומר שהוא מתכוון לאחר כי הוא שם עם משפחת הנדריקס. דבריו יצאו לאוויר והמעריצים החלו לזרום לשם. הולט בילה חלק ניכר מהיום בהסברה להם שהמשפחה רוצה לשמור את המפגש פרטי. האוהדים הבינו והתנהגו בהתאם.
ב-1 באוקטובר בשנת 2011 התחתן בסיסט להקת קיס, ג'ין סימונס, עם אהובתו (והחשפנית לשעבר), שאנון טוויד.
אחרי 28 שנים ושני ילדים משותפים, ג'ין סימונס (62) ושאנון טוויד (54) סוף סוף מתחתנים. את שיר החתונה שלהם הוא, AT LAST, שרה בתם סופי.
החתונה התקיימה במלון בוורלי הילס, עם כ-400 אורחים כולל יו הפנר (שהשיל לא פעם את בגדי הכלה עבור הירחון שלו, פלייבוי) ובן הזוג של סימונס ללהקת קיס, פול סטנלי. לפני שהסכימה להתחתן איתו, טוויד, התעקשה שסימונס ישרוף את האוסף האגדי שלו עם כמעט 5,000 תמונות פולארויד שצולמו של גרופיות במהלך השנים. עבור סימונס המתהולל המפורסם, זה היה צעד גדול, אבל אחד שהוא היה מוכן לעשות. "היה לי רגע של הארה", הוא אמר. "האם אני אמות לבד מוקף בחשפניות, או שאמות מוקף באהוביי? אז החלטתי להתחתן איתה".
ב-1 באוקטובר בשנת 1965 יצא בארה"ב התקליטון השלישי של להקת הבירדס, עם הלהיט TURN TURN TURN.
הבירדס היו חלוצים של ז'אנר הפולק-רוק שבא מארה"ב, כשהם ממזגים את העומק הלירי של מוזיקת פולק מסורתית עם הרוח והאנרגיה המרדנית של הרוק באמצע הסיקסטיז. והשיר הזה היה התמצית של ההיתוך הזה. בעוד שהגרסה המקורית של פיט סיגר נותרה נאמנה לשורשים העממיים שלה, הגרסה של הבירדס - עם גיטרת 12 המיתרים (מתוצרת ריקנבקר) המענגת של ג'ים מגווין - יצרה מהפכה צלילית שפנתה לדור החדש. זה היה הצליל המכונן של שנות ה-60 שסלל את הדרך לאמנים ולהקות אחרות - כמו בוב דילן, שהפך להיות אמן חשמלי באותה שנה, הביטלס וסיימון וגרפונקל. עתיד הרוק נראה מחשמל.
היה זה צעד חכם של חברי הבירדס, לבחור לתקליטון זה את השיר הזה של פיט סיגר, במקום עוד שיר של בוב דילן, "הזמנים משתנים". תקליטון זה הפך להצלחה גדולה עם מכירות נאות מאד. עיתון בילבורד האמריקני ציין בביקורתו כי השיר מבוצע בטעם טוב וכבוד רב, ביחד עם קצב רקיד.
פיט סיגר היה זמר פולק שיצר את השיר הזה בשנת 1961 והקליט אותו, כשהוא שר ומלווה את עצמו בגיטרה, שנה לאחר מכן, בתקליט ושמו "המר והמתוק". ג'ים מגווין הכיר את השיר עוד לפני שהקים את הלהקה שלו, כי דאג לעבדו ולבצעו ביחד עם זמרת העם, ג'ודי קולינס, כשהקליטה אותו בשנת 1963 לתקליטה השלישי.
מילות השיר נלקחו מפסוקים שבספר קוהלת, כשסיגר הודה שנים לאחר מכן כי לא נהג לקרוא בתנ"ך באדיקות אלא לרפרף בו כדי לקבל השראה. סיגר: "קיבלתי מכתב נזעם מהמו"ל שלי שטען כי אינו יכול למכור את שירי המחאה שלי. כעסתי עליו בחזרה, שלפתי את התנ"ך ותוך כמה דקות יצא לי השיר הזה. המו"ל שמע את זה והשיב כי זה שיר נהדר".
דייויד קרוסבי: "למרות שפיט אהב את הגרסה שלנו לשיר שלו, הוא לקח את זה קשה מאוד כשדילן, האיש שהוא דגל בו בתור הבא וודי גאת'רי מהדור, החליט לעבור לכלי נגינה חשמליים. הסיפור המפורסם הוא שכאשר דילן הרים לראשונה גיטרה חשמלית בפסטיבל הפולק של ניופורט בשנת 1965, פיט ניסה למצוא גרזן לחתוך את הכבל של הגיטרה, הוא בכה כשבן החסות העממי לשעבר לבש מעיל עור שחור וטלטל את בית הפולק כך. לאחר הסט של בוב, פיטר יארו נאלץ להרגיע את פיט ההמום שהרגיש נבגד באופן אישי ממה שאזניו שמעו זה עתה.
השיר של סיגר השתלב היטב עם הסאונד של הבירדס, שהקליטו אותו כשבועיים לפני צאתו בתקליטון זה. שבעים טייקים נערכו עד שהוכרז על הצלחה במשימה. הבירדס הצליחו לצקת על השיר שכבת פולק-רוק ייחודית שהגיעה למקום הראשון בארה"ב ולמקום ה-26 במצעד הבריטי. שזה היה תקופה שבה העולם התמודד עם מהפך חברתי ופוליטי משמעותי. שנות ה-60 היו בסימן התנועה לזכויות האזרח, הפגנות נגד מלחמת וייטנאם ודחיפה נגדית הולכת וגוברת לשלום ואהבה. המסר הנצחי של השיר בעניין מחזוריות - "עת לכל מטרה מתחת לגן עדן" - הדהד עמוק אצל דור שהיה להוט לשינוי.
ב-1 באוקטובר בשנת 1975 נרצח ממתופף להקת בוקר טי והאם ג'יז, אל ג'קסון ג'וניור.
אל ג'קסון ג'וניור בן ה-39 היה ידוע בתיפופו המדויק ומלא הנשמה שעזר ל'צליל של ממפיס' להפוך לשם דבר עולמי. ג'קסון היה מראשוני הנגנים שבאו לעבוד בחברת התקליטים השחורה STAX. הוא ניגן שם עם הגדולים – אוטיס רדינג, סאם ודייב, ווילסון פיקט, קרלה ת'ומאס ורבים אחרים. כמו כן הוא היה חבר בלהקת הבית של אותה חברה, בוקר טי והאם ג'יז. אוטיס רדינג אמר עליו: "קשה לקבוע מדוע בדיוק סגנונו כה מיוחד אבל הוא המתופף האהוב עליי".
בשנת 1962 החליטו ג'קסון וכמה נגנים באולפן של סטאקס (הבסיסט דונלד 'דאק' דאן, הגיטריסט סטיב קרופר והאורגניסט בוקר טי ג'ונס) להקליט קטע מקורי. הם קראו לו GREEN ONIONS. זה נמכר ביותר ממיליון עותקים והחל קריירה של הארבעה כלהקה. בשנת 1975 ניגן ג'קסון (עם דאן וקרופר) בתקליטו של רוד סטיוארט, 'חציית האטלנטיק'. עבור סטיוארט הייתה זו הגשמת חלום להקליט עם מתופף שגדל על צליליו.
אבל הכל נגדע בירי בביתו. משטרת ממפיס עצרה את אשתו לחקירה. הם ידעו שברברה ג'קסון ירתה בחזהו בעבר, ב-31 בדצמבר בשנה שעברה, בעקבות ויכוח ביניהם. השופט קבע אז לטובתה כי הירי בוצע מצידה כהגנה עצמית. עשרה חודשים לפני כן ביקש המתופף להתגרש ממנה. השניים הצליחו להשלים ולהמשיך לגור יחדיו. לשוטרים היא סיפרה שחזרה הביתה ב-11 בלילה ונתקלה בפורץ שמיהר לקשור את ידיה עם כבל חשמלי. בעלה חזר שעה לאחר מכן וצלצל בדלת. הפורץ שיחרר את ידיה והורה לה לפתוח את הדלת. ג'קסון הופתע לגלות את הפורץ שדרש ממנו כסף. אז הורה לו לשכב על הרצפה כשגבו אליו. הוא ירה בו חמש פעמים ועזב. מהמשטרה נמסר לתקשורת: "מי שירה בו, באמת רצה לראותו מת".
ג'קסון נורה למוות 11 ימים לאחר שנפגש בקליפורניה עם חברי הבוקר טי והאם ג'יז כדי לדון בהקמת הלהקה מחדש. בפגישה זו הם דנו גם ביחס הרע שקיבלו מחברת 'סטאקס' שהייתה אז בשלבי פירוק ועדיין החזיקה בכספים המגיעים להם. הארבעה החליטו שמגיעה להם חברת תקליטים גדולה והגונה יותר שתטפל בהם מעתה והלאה.
הלוויה נערכה בממפיס ארבעה ימים לאחר מכן. הכנסייה בה הוטבל ג'קסון כשנולד הייתה גם המקום אליו הגיעו מאות כדי לתת תמיכה וגם לבכות. הזמר אל גרין, שג'קסון תופף גם עבורו, שר את AMAZING GRACE והקהל הצטרף באופן ספונטני לשירה. סטיב קרופר אמר אז: "עברתי זאת עם אוטיס רדינג כשנהרג וחשבתי שזה הגרוע מכל. עכשיו נעלם חלק מחיי. הוא היה אחד המתופפים הגדולים בעולם. זה יותר מדי". הפורץ הרוצח לא נתפס. המשטרה לא טיפלה בזה כמו שצריך. עוד איש שחור נרצח והטיפול במקרה רע בהתאם".
ב-1 באוקטובר בשנת 1982 יצא המעוף הלילי של דונלד פייגן. כן, אני מדבר על התקליט THE NIGHTFLY. פייגן, שסירב להופיע בעטיפות הקדמיות של תקליטי סטילי דן - חרג ממנהגו פה. ואם אתם אוהבים את התקליט הזה - אתם חייבים לקרוא את המאמר הזה!
SIDE 1
1. I. G. Y. (International Geophysical Year)
2. Green Flower Street
3. Ruby Baby
4. Maxine
SIDE 2
1. New Frontier
2. The Nightfly
3. The Goodbye Look
4. Walk Between Raindrops
במוחו של פייגן, ההבדל בין אלבומי סטילי דן לתקליט זה היה ברור. "בכל האלבומים שעשיתי עם וולטר, אף פעם לא אמרנו 'שנכתוב על תקופה מסוימת או על מוטיב מסוים. ואני חושב שזה מסביר הרבה מההבדל שם". פייגן המשיך להפריך את ההצעה שההשקעה של וולטר בקר בסטילי דן הייתה ודאי מינימלית באומרו שהם פיתחו את סטילי דן ביחד לאורך השנים. פייגן השתמש ברבים מאותם מוזיקאים מעולים להקלטות ובגלל שהקול שלו היה המוקד בתקליט, הוא הודה שזה בעצם אותו צליל ושלא היה הרבה הבדל עד ש"תתחילו להסתכל על חלק מהפרטים".
בהתחלה פייגן היה עצבני מהמחשבה על יציאה לקריירת סולו. תמיד היה שם את וולטר בקר שאפשר היה לחזור אליו ולהריץ רעיונות - הן באולפן והן במהלך תהליך הכתיבה. עכשיו, למרות שרוב הצוות עדיין היה מאחוריו, הוא היה לגמרי לבדו. אין ספק שלמילים בתקליט הסולו הזה אין את הנשיכה של סטילי דן, אבל זה יכול להיות מבחירתו של פייגן באופן מכוון. "הרבה מהשירים פה הם מנקודת מבט של נער, אז רציתי שתהיה להם תמימות מסוימת". ההחלטה של פייגן להקליט אלבום אוטוביוגרפי גרמה לו קצת חששות. בדיעבד נראה היה מדי פעם שהוא מתחרט על הנטישה של ההגנות המסורתיות שלו, והביע דאגה שהוא עלול להיחשף יותר מדי.
אז אחרי שיצר סדרת תקליטים מרשימה תחת השם סטילי דן, החל דונלד פייגן את קריירת הסולו שלו עם תקליט בכורה מרשים זה. הוא ושותפו עד אז לסטילי דן, וולטר בקר, הלכו איש איש לדרכו. למרות שתקליט זה לא התרחק מהסאונד של תקליטי סטילי דן האחרונים שיצאו לפניו, הציג פה פייגן סדרת שירים כה חזקה שגרמה לכל להבין כמה הוא חזק מוזיקלית גם ללא בקר לצידו. פייגן החל לבדוק את צעדיו הראשונים כאמן סולו מיד לאחר צאת התקליט GAUCHO, בשנת 1980. היה זה כשיצר מוזיקה בעצמו לסרט 'מלך הקומדיה' בבימויו של מרטין סקורסזה. וכשניגש להכנת תקליט הסולו הזה, הוא ביקש ליצור אלבום שיחבר בין עברו כילד וההווה שלו, כשמטרתו הייתה להביא את האופטימיות האמריקנית של טרום רצח הנשיא קנדי, בשנת 1963. בניגוד לרוב עבודותיו הקודמות של דונלד פייגן, הפעם השירים כולם אוטוביוגרפיים.
לפיכך ביקש פייגן לשקף זאת גם בעטיפה. אז אולפן הרדיו הדמיוני הוקם בדירתו של פייגן והצלם היה ג'יימס המילטון. לאחר הצילום הראשון נראתה התוצאה לאנשים אחרים כשעוזר טכנאי ב-SOUNDWORKS, מייק מורונגל, שם לב שיש שגיאה בסיסית בתצלום, מיקרופון ה-RCA פונה לכיוון הלא נכון, כשהחוט יוצא מהחלק האחורי שלו דווקא לכיוון פייגן. אז היה צריך לארגן סשן צילום שני כדי לתקן את הטעות.
אפילו עם הקונספט האוטוביוגרפי של התקליט וחוויותיו שלו, פייגן מצא את כתיבת השירים בלי וולטר בקר, שיציע רעיונות וחלופות, משימה קשה הרבה יותר, ואת הזרעים של מה שיתברר בסופו של דבר כמקרה רע של יובש ספרותי. "למעשה, כתבתי שישה שירים שהגיעו די בקלות, לפחות הרעיונות, אבל היו לי קצת בעיות עם השניים האחרונים. הגעתי לגיל מסוים שבו יכולתי להרגיש איזשהו דיסוננס פנימי המחייב אותי לבדוק מאיפה אני בא, מי אני ודברים מהסוג הזה. חוויתי אז משבר זהות".
פייגן הופיע בעטיפת האלבום, שבמקור תוכנן להיקרא TALK RADIO, בתור "לסטר זבוב הלילה", המבוסס על תקליטני רדיו מימי העבר, כגון "סימפוני סיד". התשוקה ארוכת השנים שלו לג'אז התנגנה גם שם, בתדרי הרדיו והצלילים סיפקו צוהר לעולם עבור פייגן הצעיר בתקופה של תקווה ופחד.
אבל תהליך ההקלטה לא היה חף מבעיות, כפי שפייגן הסביר: "פעמים רבות הכתיבה וההקלטה היו הצד החזק שלי אבל הקשיים שהחלו לרדוף אותי בשלבים האחרונים של כתיבת THE NIGHTFLY והמשיכו לרדוף אותי לעוד שנים רבות. למעשה, לאט לאט איבדתי עניין בכתיבה ובהיבטי הקלטה. ברגע שאני מקבל את הרעיון לתקליט - אני מרגיש שאני צריך לסיים איכשהו, והשאר הוא בעצם עבודה, להשלים את החסר". אפילו עם הקונספט האוטוביוגרפי של התקליט, פייגן מצא שכתיבת שירים בלי וולטר בקר זו משימה הרבה יותר קשה, שהובילה גם למחסום יצירתי. "למעשה, כתבתי שישה שירים שהגיעו די בקלות, אבל הייתה לי קצת בעיה עם השניים האחרונים - למלא אותם. אבל אני חושב שהרעיון היה חזק מספיק כדי לתמוך בתקליט שלם".
המפיק שעבד לצדו של פייגן באולפן היה גארי כץ, שגם הפיק את תקליטי סטילי דן. באולפן ניצבו יותר משלושים נגני אולפן מקצועיים שהידקו את כשרונם לחטיבה אחת ומרשימה. היעדרותו של וולטר בקר לא שינתה שום הבדל משמעותי לשיטות שבהן השתמש פייגן בהכנת האלבום, עם נגני סשנים מעולים. לצד שבעה שירים מקוריים נח בתקליט גם ביצוע שלו לשיר RUBY BABY שכתבו צמד היוצרים לייבר וסטולר. השיר הוקלט במקור על ידי הדריפטרס בשנת 1955 ואז שוב בשנת 1963 על ידי הזמר דיון. כשליבר וסטולר הופיעו בתוכנית הרדיו הבריטית של צ'רלי ג'ילט בשנת 1982, הם בחרו בגרסה של פייגן לטובה ביותר. הדבר הזה עינג אותו ביותר.
שני להיטים מינוריים יצאו מהתקליט, בצורת IGY ו- NEW FRONTIER, שגם קיבל וידאו קליפ חדשני לזמנו שהוקרן רבות גם בטלוויזיה הישראלית. זה כלי השיווק היחיד שיצא אז מפייגן, שסירב להופיע ודחה תוכניות טלוויזיה שונות שביקשו ממנו לעשות זאת לקהל שלהן. הוא אמר, 'אני מפחד מדי. יש מיליוני אנשים שמסתכלים עליך".
השיר האחרון שציינתי בא לספר על חיים בשנים ההן בפרבר אמריקני השקט, כשהדברים מבעבעים מלמטה עם פחד מפצצה אטומית ("כן, תהיה לנו מסיבה / במחסה מתחת לפני האדמה / זה דבר שאבא שלי בנה / למקרה שהאדומים יחליטו ללחוץ על הכפתור").
ובגלל שמדובר בקונספט על סוף שנות החמישים, פייגן הפליא להזכיר את תקליט הג'אז פורץ הדרך בזמנו של רביעיית דייב ברובק ושמו TIME OUT ("שמעתי שאת משוגעת על ברובק / אני אוהב את עינייך, אני גם אוהב אותו / הוא אמן, הוא חלוץ / אנו חייבים שתהיה לנו מוזיקה בחזית החדשה").
פייגן: "בשיר תשמעו גיטרת בלוז שניגן לארי קרלטון, וזה סוג של שיר המשקף את רוח התקופה, כשהעלילה היא בעצם על חבורת ילדים שעורכת מסיבה במקלט בזמן שהוריהם יצאו לבלות בחוץ את סוף השבוע".
פייגן מגלם בתקליט זה את דמותו של שדרן רדיו בעיר הגדולה, מסוף שנות החמישים ותחילת השישים, שמדבר ישירות אל ראשו של נער מתבגר ששוכב מכורבל עם מכשיר רדיו קטן במיטתו אי שם בביתו שבפרברים. פייגן שר לנער, כבר מהשיר הפותח IGY ש"איזה עולם נפלא זה הולך להיות. איזה זמן מופלא זה להיות חופשי". זאת מבלי לדעת כי עוד זמן מה תטולטל אומה שלמה עם רציחתו של קנדי הנשיא, עת נסע לאיטו במצעד בדאלאס כשהוא חשוף במטרתו של לי הארווי אוסוואלד הצלף (ועוד שלא זוהו מאז).
הקונפליקט בין חיים משעממים בפרברים, בתקופת הנשיא דווייט דייויד אייזנהאואר והרצון להשתחרר מהם - הם הקו המוביל בתקליט. והרולינג סטון סיכם בביקורתו בזמנו כך: "התקליט אינו חף מפגמים. הנגינה ללא רבב וההפקה המחושבת מנוגדת לספונטניות ולרגש הגולמי המובעים במיטב מסורת הג'אז. אבל האלבום הזה עוסק בחלומות, ועם המילים הנוצצות והמנגינות הנוזליות שלו, דונלד פייגן מעלה עולם שבו הכל אפשרי, אפילו לילד שכלוא בחדר השינה שלו".
ועדיין, הם נתנו שם לאלבום רק שלושה כוכבים וחצי מתוך חמישה. ובכן, אצלי זה חמישה כוכבים. ללא עוררין!
ב-1 באוקטובר בשנת 1966 המם ג'ימי הנדריקס את אריק קלפטון באמצע הופעה של להקת CREAM.
להקת CREAM מופיעה במועדון "פוליטקניק" שברחוב ריג'נט שבמרכז לונדון. להקת החימום היא הוושינגטון די.סי וזה היה אמור להיות עוד מופע רגיל של שלישיית הסופרגרופ. לפתע נכנס למועדון גיטריסט צעיר ושמו ג'ימי הנדריקס ועמו מנהלו הטרי, צ'אס צ'נדלר.
ג'ק ברוס: "כולנו שמענו על ג'ימי עוד לפני כן, מלינדה קית', שהייתה חברה של קלפטון. היא זו שסיפרה לצ'נדלר בניו יורק עליו והמליצה לו לקחת אותו תחת חסותו. לאחר מכן היא חזרה ללונדון עם הבשורה. ידענו שהוא אמור להגיע להופעה. לפני ההופעה שתיתי בפאב הסמוך וג'ימי ניגש אליי וביקש לנגן איתנו. הסכמתי ולקחתי אותו למועדון. אריק הסכים אבל ג'ינג'ר לא התלהב. בהופעה ג'ימי ניגן באופן כזה שאריק לא היה יותר אותו אדם לאחר מכן".
אריק קלפטון: "הנדריקס היה מאד מוחצן. אפילו בחדר ההלבשה. הוא עמד מול המראה וסירק את שיערו ושאל אם אפשר לנגן איתנו כמה שירים'".
ניל סלייבן (מפיק תקליטים): "לא ציפינו למשהו מיוחד באותו ערב. עד שקלפטון ניגש למיקרופון ואמר, 'אנחנו רוצים להציג בפניכם חבר שלנו מניו יורק'. ואז עלה לבמה הבחור הזה שנראה לנו כמו בוב דילן שחור. לא משהו מעבר לזה. היה לו השיער הזה של דילן מאותה תקופה".
ניק מייסון (המתופף של פינק פלויד): "כשג'ימי הנדריקס עלה לבמה הוא המם אותי לגמרי. זה היה הרגע המוזיקלי של חיי".
במהלך ההופעה עלה הנדריקס לג'מג'ם עם השלושה את השיר "קילינג פלור" מאת איש הבלוז, האולין וולף. האירוע צבר עם השנים נפח משמעותי, אך בזמנו לא צוין בתקשורת הבריטית כרגע משמעותי. אריק קלפטון: "הוא ניגן איתנו את KILLING FLOOR, של האולין וולף. אני ממש לא רציתי לנגן את השיר הזה כי לא הייתה לי הטכניקה לנגנו כראוי. הנדריקס ביקש לעשות את השיר הזה וכך גנב את ההופעה".
ניל סלייבן: "אני לא אשכח את מבט ההלם בעיניו של קלפטון ברגע שהנדריקס החל לנגן מול פרצופו. הנדריקס הפגין טכניקה בגיטרה שלקלפטון לא היה כלל מושג כיצד לעשות אותה".
צ'אס צ'אנדלר (המנהל של הנדריקס): "קלפטון עמד שם והידיים נפלו לו מהגיטרה. הוא דידה לצד הבמה ואני חשבתי לי, 'מעניין מה יקרה עכשיו'. הלכתי אל מאחורי הבמה וראיתי את קלפטון מחפש גפרורים כדי להדליק סיגריה. שאלתי אותו אם הוא בסדר. הוא ענה לי, 'מדוע לא אמרת לי שהוא עד כדי כך טוב?'. הספיקה לו דקה כדי להבין מה מתחולל מולו".
קאת'י אצ'ינגהאם (החברה של הנדריקס): "הנדריקס ירד מהבמה עם חיוך ניצחון. הוא ידע לחלוטין מה הוא עושה".
כמה שבועות לאחר המופע התראיין צ'נלדר לעיתון רקורד מירור: "הוא טוב יותר מאריק קלפטון", התרברב המנהל (שלפני כן היה הבסיסט בלהקת האנימלס). "הוא ניגן עם 'קרים' והעיף את קלפטון מהבמה. ג'ינג'ר בייקר המתופף לא רצה מלכתחילה להביאו לבמה. קלפטון הודה שג'ימי הוא גיטריסט פנטסטי". הנדריקס הוסיף, בינואר 1967 (לעיתון רקורד מירור): "ניגנתי עם קלפטון והוא טוב. קשה להשוות בינינו כי הסגנונות שלנו שונים". ועדיין, הבטחון האישי של קלפטון התערער באותו ערב בפוליטקניק.
הוא סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "הייתי מאחורי הקלעים עם ג'ק ברוס כשלפתע בא אלינו צ'אס צ'נדלר ולצידו בחור אמריקני צעיר שהוצג בשם ג'ימי הנדריקס. צ'נדלר הודיע לי שג'ימי גיטריסט גאוני ושהוא רוצה שהוא ינגן איתנו. חשבתי שהוא נראה גזעי וכנראה יודע את מה שהוא עושה. דיברנו על מוזיקה והוא אהב את אותם אנשי הבלוז שאהבתי. אז הסכמתי. אני זוכר שג'ינג'ר בייקר לא התלהב. כשג'ימי ניגן איתנו על הבמה, הוא המם אותי. הוא ניגן עם השיניים, מאחורי ראשו, התגלגל על הרצפה וכל שאר הגימיקים. הוא היה מדהים. למרות שידעתי שבאדי גאי עושה דברים כאלו, זה מדהים לראות מישהו עושה זאת ממש לידך. הקהל היה בהלם. הם אהבו את זה וגם אני אבל הבנתי גם שיש פה מישהו רציני ביותר שברור שיהיה כוכב ענק. הוא היה הדבר האמיתי".
ב-1 באוקטובר בשנת 1996 יצא אלבום ללהקת נירוונה, עם הקלטות בהופעות חיות. שמו הוא FROM THE MUDDY BANKS OF THE WISHKAH.
ברולינג סטון פורסמה הביקורת הזו: "הצעקה הגרונית של קורט קוביין פותחת את אלבום ההופעה הזה על שם נהר שעובר דרך עיר הולדתו של הזמר והגיטריסט המנוח הזה. למרות שההקלטות החיות האלה הוקלטו בהופעות שונות של נירוונה, בין דצמבר 1989 לינואר 1994, שלושה חודשים בלבד לפני התאבדותו של קוביין - הן נעשו הרחק מהמים העכורים ומטחנות העצים של אברדין. השירים מייצגים הזדמנות נוספת עבור נירוונה לפתור את הפער בין ההתחלה הצנועה שלה כלהקת פאנק רועשת לבין עלייתה המטאורית לתהילה. את האוסף ערכו חברי הלהקה ששרדו, הבסיסט קריסט נובוסליק והמתופף דייב גרוהל, והוא חידוש גאה של הזעם, הכוח הגולמי וכתיבת השירים המדהימה, שכמעט נקברו תחת ריסוק הניתוחים שלאחר מותו בטרם עת של קוביין.
זה לא היה קוביין האמן אלא קוביין הצעיר שהתמוטט תחת משקל הכוכבים והכתרתו כקול הדור, מושיע הרוק'נ'רול. ובכל זאת, כשמקשיבים להופעות פה, קשה להאמין שעד סוף חייו, קוביין הרגיש כמו הונאה, כאילו הוא מעביר כרטיס בכל פעם שעלה על הבמה. אבל אז, סמים ודיכאון הם הרמאים האולטימטיביים. מה שבעצם מתגלה באלבום הזה הוא התערובת המרירה-מתוקה של זעם ודכדוך בהפצרותיו הגולמיות של קוביין, בין אם בפופ הטוחן של SMELLS LIKE TEEN SPIRIT או בפיצוץ שתי הדקות של SILVER. האלבום אינו מחווה לנשמה אבודה; זו מתנה מחבריו. נובוסליק וגרוהל נתנו לקוביין הזדמנות אחרונה לעצבן את ההורים שלכם, להעיר את השכנים, לפוצץ את הרמקולים של המכונית שלכם ולעשות טראומה לכלב המשפחה.
דיסק חי חשמלי של נירוונה היה אמור לצאת בסוף 1994 כחלק מאלבום כפול עם הקלטת האנפלאגד, ואז זה בוטל כי נובוסליק וגרוהל עדיין לא היו מוכנים רגשית לסרוק כל כך הרבה מוזיקת נירוונה. בעוד שהסט האקוסטי האחרון הוא טרנסצנדנטלי בהעברת הכאב המאופקת שלו, האלבום החדש הוא הצד האחורי הרגשי והקרבי שלו. זה מתפרע ומשחרר, מציג את קוביין, נובוסליק וגרוהל - יחד עם הגיטריסט הנוסף, פאט סמיר, כמו גם המתופף המוקדם, צ'אד צ'אנינג, במצב הטבעי ביותר שלהם, מנפצים כלים ומעוררים טינטון בלתי הפיך. אפילו SMELLS LIKE TEEN SPIRIT מוצא את הגיטרה של קוביין מסתובבת מחוץ לגבולות המלודיים של השיר ומעוררת חיים חדשים באותו להיט שכמעט נשחק עד דק. בהקשבה להמונים השואגים מול ההמולה המתנפנפת של נירוונה, אתה צריך לתהות איך הלהקה הרועשת כל כך התפרסמה כל כך.
בתחילת האלבום, צווחות ההקדמה של קוביין עוקבות אחרי ליין בס נודד נובוסליקי וגניחה מעוותת של הגיטרה של קוביין, שנשמעת כמו מסור שרשרת מפלצתי. לאחר מכן, נירוונה משיקה את העצב שלה עם SCHOOL מתוך האלבום BLEACH משנת 1989, כהכנה עגומה לקראת הריסוק הבא. ANEURYSM מוצא את קולו של קוביין בוער, רותח מכל כך הרבה גועל בשורה, 'אני אוהב אותך כל כך, שזה מביא לי בחילה', שהיא ממש רעילה. עם זאת, עד כמה שהוא מטורף בביצוע, שיר זה, כמו שירים רבים אחרים של קוביין כאן, נשאר מלודי כמו מנגינה של הביטלס.
השירה של קוביין באלבום הזה מבולבלת כמו אי פעם - ניסיון מתוסכל לתקשר. יחד עם המוזיקה, המתח בקולו גדל משיר אחד למשנהו כאילו הביצועים האלו היו כולם חלק ממופע אחד מוצק. לפעמים הוא נשמע כאילו הוא ממש עומד להתפוצץ. בהערותיו לאלבום זה, נובוסליק מייעץ, 'תנו לכל הניתוח ליפול כמו נייר עיתון צהוב ומיושן. תגבירו את הווליום עם האלבום הזה!". ויש מלכוד אחד: בסוף אתה רוצה עוד. אלא שאתה לא יכול לקבל את זה. כשקורט קוביין מת, הוא לקח את זה איתו".
"יום בחיים של חיפושית" – 1 באוקטובר:
1960: הופעה במועדון אינדרה, ליברפול.
1962: הביטלס חותמים על חוזה עם בריאן אפשטיין במשרדו, כמנהלם החדש. זה החוזה היחיד הנושא את החתימות של ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון, רינגו סטאר והמנהל שלהם. חוזה זה החליף חוזה קודם שנחתם גם על ידי המתופף הקודם של הלהקה, פיט בסט. רינגו סטאר חתם על החוזה בשמו האמיתי, ריצ'רד סטארקי, וגם האבות של ג'ורג' האריסון ופול מקרטני חתמו על החוזה, שכן השניים היה מתחת לגיל 21 והיו זקוקים להסכמת הורים. על פי תנאי החוזה, הסכים אפשטיין "לבצע את כל הפרסום הנדרשים עבור האמנים" ו"לייעץ לאמנים בכל הקשור לבגדים, איפור והצגת ובניית ההופעה", בתמורה ל- 25% מהרווחים של הלהקה, כל עוד הם הרוויחו יותר מ-200 פאונד לשבוע, כל אחד.
1967: מצלמים לסרט "מסע המיסתורין הקסום". הפעם זה כבר כדי למלא חורים שנתגלו בעת עריכת הסרט.
1968: מתחילים להקליט את השיר HONEY PIE, באולפני טריידנט בלונדון.
1969: התקליט אבי רואד יוצא לאור בארה"ב.
1971: בלונדון, ג'ורג' האריסון פוגש את חבר הפרלמנט פטריק ג'נקינס, הקנצלר של משרד האוצר, במאמץ לבטל את המס על כל עותק של האלבום של למען בנגלה דש. אבל הפגישה לא הלכה טוב, כשג'נקינס אמר לג'ורג': "סליחה! הכל מאוד טוב עבור האידיאלים הגבוהים שלך, אבל בריטניה זקוקה באותה מידה לכסף!"
1974: באנגליה, פול ולינדה מקרטני נמצאים ליד מרכז וומבלי כדי לצפות כיצד המתאגרף, ג'ון קונטה בן ה-23, הופך לאלוף האגרוף במשקל קל. זה המתאגרף הבריטי הראשון שעשה זאת ב-25 השנים עד אז. לפני הקרב, הזוג מקרטני שלחו לג'ון המתאגרף מברק, בו כתוב: "עשית אותי מספר אחת. עכשיו אתה תהיה מספר אחת!" (עם התייחסות להופעתו של קונטה בעטיפת התקליט המצליח, "להקה במנוסה").
יש חדשות רעות לאשתו הראשונה של ג'ון, סינתיה, כאשר היא מודיעה כי נישואיה למסעדן האיטלקי, רוברטו בסאניני, נגמרו והיא חוזרת לליברפול. דיווחים חשפו שהנישואים נתקלו לראשונה בבעיה לפני שלושה חודשים...
1977: זמן קצר לאחר שחזרו מהחופשה ביפן, ג'ון ויוקו הם בין 400 האורחים במסיבה שערכה חברת התקליטים של רוד סטיוארט. השניים חולקים שולחן עם ג'יימס טיילור, קרלי סיימון והשחקן פיטר בויל אשתו, לוריין. בעלת טור בעיתון בניו יורק, ג'ודית סימונס, דיווחה: "זה היה ג'ון לנון שמעולם לא ראינולפני כן, מפוכח, גזרה נקייה ונראה בדיוק כמו פקיד בנק. הנה המורד לשעבר, במסיבה של רוד סטיוארט. כששערו קצוץ בקפידה, לבוש בחליפה אפורה ועניבה! ואשתו, יוקו אונו, מתאימה עם שמלה תואמת. האם היא הייתה אותו אדם שפעם ביים סרט שמורכב כולו מישבנים עירומים? הוא אמר, 'אני תרמתי את תרומתי לחברה. אין לי תוכניות לעבוד שוב'. הם לא מתכננים לבקר בבריטניה. אמר לנון, כיום בן 37, 'ניו יורק היא עכשיו הבית שלי. אני אוהב את זה כאן. אני מעשן סיגריות אמריקאיות'. אתמול, כל השוליים של ג'ון הביטל נראו כל כך רחוקים".
בהמשך הגיב על זה ג'ון: "לא אמרתי, 'תרמתי את התרומה שלי לחברה'. הכיף כשלא עשינו כלום היה לקרוא כל הסיפורים המדהימים האלו. אין לי מושג מאיפה הם קיבלו מידע. היינו די פעילים. פשוט לא היינו בעיתונים ולא היינו זמינים לתגובה, זה הכל".
1989: פורצת שערורייה של צהובונים כאשר הכתב אלן שדרייק כותב,"רינגו סטאר שילם בחשאי כמעט 250,000 ליש"ט, כדמי שתיקה, למאהבתו לשעבר כדי למנוע ממנה לחשוף את האמת על השתייה המוגזמת שלו ונטילת הסמים. העסקה, שנחשבת לגדולה ביותר של הוליווד אי פעם מבחינת התשלום, סוכמה כאשר ננסי לי אנדרוז איימה לתבוע אותו. הכסף שולם בתשלומים שנתיים מעל תקופה של שמונה שנים, לאחר תשלום ראשוני של £90,000. ננסי טענה שרינגו הבטיח להינשא לה ושעמה שהוא לפתע התאהב במישהי אחרת, ברברה באך.
2009: לוסי שהייתה ברקיע היהלומים, מתה. לוסי וודן הייתה חברת ילדות של ג'וליאן לנון ושם הנעורים שלה היה לוסי אודונל. יום אחד, בשנת 1967, הביא הביתה ציור שצייר בגן הילדים, עם ילדה מוקפת בכוכבים. כשנשאל על ידי אביו מה זה מתאר, הוא ענה, "זו לוסי, בשמיים, עם יהלומים". ג'ון לנון מיהר לכתוב עם זה שיר. לוסי סבלה ממחלת הזאבת.
הרצאותיי "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450
ב-1 באוקטובר בשנת 1971 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
גם זה קרה ב- 1 באוקטובר:
- בשנת 1970 יצא גיליון מס' 67 של רולינג סטון ובו ביקורת מאת מליסה מילס על תקליט הבכורה של להקת אוריה היפ. הביקורת נפתחה במילים, "אם הלהקה הזו תצליח אז אני איאלץ להתאבד...". נו, אז מעניין איפה היא מאז... בכל מקרה, בשער העיתון יש תמונה של פליקס קאוואליאר (מלהקת THE RASCALS) ובפנים יש ביקורות גם על תקליטים חדשים של פרנק זאפה, הביץ' בויז, לוני מאק, הדלתות ועוד.
- בשנת 1965 הציג בוב דילן את להקתו החדשה באולם קרינגי הול בניו יורק. הנגנים שמאחוריו נקראו אז THE HAWKS. בהמשך יתחלף שמם ל- THE BAND.
- בשנת 1984 יצא תקליט חדש ללהקת U2 ושמו THE UNFORGETTABLE FIRE. האלבום, שהופק על ידי בריאן אינו ודניאל לנואה, התרחק מהאנרגיה הגולמית והפוסט-פאנקית של התקליטים הקודמים של הלהקה ואימץ גישה אקספרימנטלית ואווירתית יותר. שם התקליט בא מתערוכת אמנות על הפצצת האטום על הירושימה, המשקפת את נושאי שירי האלבום - מלחמה, אנושיות ומצפון חברתי. הלהקה לקחה פה סיכונים יצירתיים יותר, עם עיבודים תזמורתיים ומילים מופשטות, כשכל אלו סללו את הדרך לאבולוציה האמנותית העתידית שלה. זה בהחלט הכין את הקרקע לבואו של עץ יהושע.
- בשנת 2004 מת ברוס פאלמר, הבסיסט של להקת בופאלו ספרינגפילד. בן 58 במותו מהתקף לב. כחבר מפתח בלהקה, קווי הבס של פאלמר עזרו לעצב את הצליל של קלאסיקות הפולק-רוק שלה. למרות שלעתים קרובות האפילו עליו חברי להקה כמו סטיבן סטילס וניל יאנג, תרומתו של פאלמר הייתה חיונית לכימיה המוזיקלית שלה. המאבקים שלו עם החוק והגירוש מארה"ב בתקופת הזוהר של הלהקה הובילו להיעדרותו הזמנית ממנה, אבל השפעתו על מורשתה נותרה משמעותית.
- בשנת 1976 עבר דייויד בואי מאנגליה לברלין במטרה לנסות להתנקות מהתמכרות קשה לקוקאין. שם הוא מתחבר עם איגי פופ ובריאן אינו.
- בשנת 1991 יצא אלבום חדש לפרינס ושמו DIAMONDS AND PEARLS. זה סימן רגע משמעותי בקריירה שלו. האלבום הזה היה הראשון שלו עם להקת הליווי שלו, THE NEW POWER GENERATION (NPG), שסימל כיוון אמנותי רענן ושילב בהצלחה פ'אנק, רוק ופופ, ויצר סאונד שפנה למעריצי המיינסטרים והמסורים כאחד. זה בהחלט אלבום מגוון עם פ'אנק חושני מצד אחד ובלדות נוגעות ללב מצד שני. הנוכחות של להקתו החדשה העניקה לאלבום צליל מגובש כהרכב, בהשוואה לעבודת הסולו הקודמת של פרינס. הדינמיקה הזו הוסיפה עומק לעיבודים ורוזי גיינס, עם הדואטים הווקאליים שלה עם פרינס, בהחלט הוסיפה עושר יהלומים ופנינים לסיפור. מבחינה מסחרית זה יה אחד האלבומים המצליחים ביותר של פרינס בתחילת שנות ה-90, תוך שמירה על היושרה האמנותית שלו שהדגישה את יכולתו להסתגל לנוף המוזיקה המשתנה של אותם ימים.
- בשנת 1967 נפרצה דירתו של מיק ג'אגר. נגנבו משם תכשיטים ומעילי פרווה של מאריאן פיית'פול, שהייתה אז בת זוגו.
- בשנת 1968 פרש ג'ון סבסטיאן מלהקת LOVIN SPOONFUL, שהצליחה עם להיטים כמו "קיץ בעיר" ו"חלום בהקיץ". פרישתו נבעה בעיקר בשל הבדלים יצירתיים ורצון לחופש אישי ואמנותי. הלחצים של סיבובי הופעות, הקלטות וציפיות מסחריות מתמידים החלו להכביד עליו. בנוסף, המוניטין של הלהקה הוכתם לאחר ששני חברים, הבסיסט סטיב בון והגיטריסט זל ינובסקי, נעצרו בגין החזקת מריחואנה בשנת 1966. למרות שלא סבסטיאן ולא המתופף ג'ו באטלר היו מעורבים בתקרית, זה יצר מתחים בתוך הלהקה. עזיבתו הסופית של ינובסקי את הלהקה בשנת 1967 ערערה עוד יותר את הדינמיקה שלה. סבסטיאן גם היה להוט לחקור כיוונים מוזיקליים חדשים מחוץ לגבולות הלהקה. הוא נמשך לתנועות הפולק-רוק והסינגר-סונגרייטר המתפתחות ורצה להמשיך בקריירת סולו. במקרה, הוא היה בפסטיבל וודסטוק ונתבקש לעלות לבמה מבלי שתוכנן להיות עליה מראש. הוא הסכים ועוד רגע חשוב נולד.
- בשנת 1970 פרש קרטיס מייפילד מלהקת THE IMPRESSIONS לטובת קריירת סולו מצליחה.
- בשנת 1976 יצא אלבום חדש לסטיקס ושמו CRYSTAL BALL. "זה אחד האלבומים הטובים של השנה הזו", צהל הרולינג סטון. התקליט סימן נקודת מפנה עבור סטיקס, תוך מיזוג של רוק פרוגרסיבי עם צליל מלודי וידידותי יותר לרדיו. זה היה האלבום הראשון שהציג את הגיטריסט והסולן טומי שאו, שהגעתו הזריקה אנרגיה רעננה ללהקה.
- בשנת 1991 נגנבה כפפת הגולף כנראה היקרה ביותר בעולם. זו כפפה משובצת הקריסטלים שמייקל ג'קסון לבש והגניבה נעשתה במוזיאון מוטאון בדטרויט. אז הוצע פרס של 50,000 דולר עבור החזרתה. היא נמצאה על ידי המשטרה יומיים לאחר מכן.
- בשנת 1947 נולדה הזמרת ההולנדית מריסקה ורס, שהייתה הדמות המובילה בלהקת שוקינג בלו. עם פאה מרשימה וקול ייחודי היא הביאה שרשרת להיטים ובשנת 1971 גם הגיעה להופיע בארצנו. היא מתה מסרטן בשנת 2006.
- בשנת 1974 יצא האלבום FEAR של ג'ון קייל.זה הוא אלבום בולט שלו המציג את יכולתו למזג ניסויים אוונגרדיים עם אלמנטים רוקיים נגישים ועמם אווירה אפלה ומהורהרת המשובצת ברגעים של יופי מלודי והומור מוזר. העיבודים הייחודיים של קייל בולטים, עם שינויים בלתי צפויים המשאירים את המאזין בהיכון לקראת הבאות. זו אחת היצירות המרתקות יותר שלו.
- בשנת 1947 נולד הגיטריסט מרטין טרנר מלהקת ווישבון אש ובשנת 1952 נולד הגיטריסט ארל סליק, שעבד גם עם דייויד בואי וג'ון לנון. ובמחלקת הסקסופונים נולד בשנת 1943 ג'רי מרטיני, שהיה הנשפן בלהקת סליי ומשפחת סטון.
- בשנת 1987 הוציאה להקת סאונדגארדן את ה-EP הראשון שלה, SCREAMING LIFE, בחברת התקליטים סאב-פופ. התקליטון, עם שישה שירים, הוקלט ב-1986 בסיאטל.
- בשנת 1945 נולד זמר הנשמה דוני האת'אוואי, שהוציא סדרת תקליטים מרשימה ביותר אך מצא את מותו, בשנת 1979, מקפיצה ממרפסת חדרו בבית מלון.
- בשנת 1970 הקליטה ג'ניס ג'ופלין את שירה האחרון בהחלט לפני מותה. זה היה ביצוע א-קפלה לשיר MERCEDEZ BENZ. באותה הקלטה היא גם שרה שיר יום הולדת לג'ון לנון.
ב-1 באוקטובר בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת JUICY LUCY הבריטית. הנה מה שקרה שם, כפי שאספתי ממקורות שונים (שאינם ברשת).
SIDE 1
1. Mississippi Woman
2. Who Do You Love?
3. She's Mine She's Yours
4. Just One Time
SIDE 2
1. Chicago North-Western
2. Train
3. Nadine
4. Are You Satisfied?
להקה זו, שניחנה בנגינת בלוז-רוק חשמלית, החלה את דרכה עם פירוק להקת THE MISUNDERSTOOD. הזמר-נגן מנדולינה - נגן מרימבה, גלן רוס קמבל, הציע את שמה של הלהקה החדשה שתכנן להקים. קמבל: "הלהקה הקודמת שהייתה לנו נראתה לי כבר כמו פרוצה זקנה ועייפה. אז הצעתי לקרוא ללהקה החדשה בשם ג'וסי לוסי. אני לא ממש גאה בקרדיט ממציא השם, כי זה נשמע כמו עוד כינוי שתלמידי בית ספר ממציאים לבנות שלומדות איתם".
להרכב המתגבש הצטרף הסקסופוניסט כריס מרסר, שהיה לו גם ידע מוזיקלי בעיבודים ממנו תרם לפני כן כשניגן עם ג'ון מאייאל. מרסר גם ידע לנגן בקלידים והיה רכש חשוב ללהקה. את ההרכב השלימו הגיטריסט ריי אוון, הבסיסט קית' אליס והגיטריסט ניל הבארד.
כריס מרסר: "ריי אוון היה החבר הכי מוזר בלהקה ואין לי מושג מאיפה קית' אליס הביא אותו. ריי נראה כמו ג'ימי הנדריקס, אך הוא היה מאד נאיבי ולא מנוסה".
חברי הלהקה קיבלו מחברת התקליטים שהחתימה אותם, פיליפס, משכורת של 15 ליש"ט בשבוע וקבעה להם מקום לערוך חזרות - במרתף קטן ומעופש, לפי מרסר. החזרה הראשונה נערכה, לפי יומנו, ב-18 באוגוסט 1969. במרתף ההוא לא היו חלונות ואוויר רענן. זה היה די מדכא עבורם.
חברת פיליפס הקימה אז חברת-בת, שנועדה להוציא תקליטים של אמנים מתקדמים, וקראה לזה בשם VERTIGO. הופעת הבכורה של הלהקה נערכה ב-31 באוגוסט 1969, באולם קוטהאם ברדקאר. משם חזרו לחדר החזרות כדי לעבוד על שירים לתקליט בכורה. ההקלטות החלו, ב-12 בספטמבר, באולפני IBC. היה זה כשלושה שבועות לאחר שהלהקה למעשה הוקמה.
חברי הלהקה פנו גם לנסות לכתוב שירים, כי הבינו שכך ירוויחו יותר כסף. עם זאת הם גם עיבדו מחדש את הקטע WHO DO YOU LOVE, של בו דידלי. היה זה שיר שלהקת MISUNDERSTOOD נהגה לבצע רבות בהופעותיה בעבר. הפעם רקחו עיבוד שהתאים לקולו של ריי אוון. מרסר, שלא מצא מה לנגן פה בסקסופון או בקלידים, נטל לידיו טמבורין. שיר נוסף שהם עיבדו מחדש לאלבום היה NADINE, במקור של צ'אק ברי. לא כולם בלהקה אהבו אז את שירתו של אוון פה.
בסו, ספטמבר היה האלבום מוכן והיה השני בקטלוג של חברת VERTIGO יצא, אחרי תקליט של להקת קולוסאום. למרות היותו נמהר פה ושם, רבים מציינים אותו כטוב של הלהקה. היה קשה לפספס את עטיפת התקליט הזה, עם בחורה עירומה ושמה זלדה פלאם וסביבה פירות. העטיפה הזו דחתה הרבה אנשים מלקנות את התקליט. מרסר היה בסשן הצילום הזה, שנערך בדירה בצ'לסי. מרסר: "זלדה, שהייתה שחקנית מבוגרת יחסית, נכנסה פנימה כשהיא מתנהגת כדיווה תיאטרלית, כמו בטי דייויס. זה היה מצחיק. כל הצילום היה מוזר, כשהניחו את הפירות על גופה המדולדל. לזלדה לא היה אכפת מכל הפירות שנזל מהם מיץ, בעודנו מצחקקים מסביב".
לפי כתבה בזמנו ברקורד מירור, זלדה הייתה אשתו של המיליונר ריצ'רד פלאם אך הם היו אז פרודים. זלדה הפכה להיות הפנים של ג'וסי לוסי. במודעות השיווק היא נראתה מצולמת בתנוחה פרובוקטיבית ובועת קומיקס באה עם שאלה - WHO DO YOU LOVE.
עם תשומת לב כה גדולה שקיבלה זלדה, הרי היה זה טבעי גם להביאה להופעות הלהקה. היא הגיעה ולבשה ביגוד עם פרות שהוצמדו לו. כך עלתה מדי פעם לבמה ורקדה באופן גרוטסקי לצלילי הלהקה. הייתה לה צ'ינצ'ילה קטנה, שהיא שמה לפעמים על ראשה ורקדה איתה. פעם אחת המכרסם הזה ברח ממנה לאולם ועורר בהלה בקרב הקהל.
ומה אמרו הביקורות בעיתונים על תקליט הבכורה? נכנסתי לארכיונים והנה התשובה. ברקורד מירור נכתב: "זה נופל בקטגוריית האסיד רוק עם גיטרה פסיכדלית שמתפתלת סביב הכל. אם זו הסצנה שלכם, תאהבו את הדבר הזה שמבוצע היטב. אבל יש כבר מספיק צלילים כמו זה בסביבה".
במלודי מייקר נכתב: "זה אחד התקליטים היותר מחוספסים והמקפיצים שיצאו מזה זמן רב מאולפן בריטי. הם יודעים ליצור קצב".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
