רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 באפריל (1.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הייתי בדרכים כמעט חמש שנים. זה התיש אותי. הייתי על סמים, הרבה דברים. הרבה דברים רק כדי להמשיך, אתה יודע? ואני לא רוצה לחיות ככה יותר. אני רק מחכה לזמן טוב יותר. אני רוצה להאט מעט את הקצב. המופע הבא יהיה שונה בהרבה מהקודם. בהופעה האחרונה, במהלך המחצית הראשונה, ממנה הייתה כשעה, עשיתי רק שישה שירים. השירים שלי היו שירים ארוכים, ממש ארוכים. אבל בגלל זה הייתי צריך להתחיל להתמודד עם הרבה שיטות שונות לשמור על עצמי ער, כי הייתי צריך לזכור את כל המילים לשירים האלו. עכשיו יש לי תיק שלם של שירים חדשים. כתבתי אותם בשביל הדרך, אתה יודע. אז אני אעשה את כל השירים האלו בדרכים. הם יישמעו הרבה יותר טוב ממה שהם נשמעים בתקליט. השירים שלי תמיד נשמעים הרבה יותר טוב באופן אישי ממה שהם נשמעים בתקליט" (בוב דילן, בשנת 1969)

ב-1 באפריל בשנת 1976 יצא תקליטון חדש לפול מקרטני ולהקת כנפיים, עם השיר SILLY LOVE SONGS.

בספרו, THE LYRICS, הוא כתב: "לפעמים אתה מנסה להימנע משימוש במילה 'אהבה' בשיר, אבל גם אני כתבתי שיר ששואל מה רע בשירי אהבה מטופשים. זה משהו שאני חושב עליו. 'אהבה' היא מילה חשובה להפליא, ותחושה מדהימה וחשובה. היו האשמות באמצע שנות ה-70 - כולל אחת מג'ון - שפשוט כתבתי 'שירי אהבה מטופשים'. אני מניח שהרעיון היה שאני צריך להיות קצת יותר קשוח ועולמי. אבל אז פתאום הבנתי, זו בדיוק מהי אהבה - היא עולמית. 'יש אנשים שרוצים למלא את העולם / עם שירי אהבה מטופשים'. קיבלתי את המוניטין הזה, והייתי חייב לעמוד על זה. במקום לנטוש שירים על אהבה, פשוט תמשיך עם זה,

תיכנס לזה ואל תתבייש, כי למרות שאתה יכול להגיד שזה נושא עמוס, זה בעצם ההפך: הדבר הזה שאנשים יכולים להרגיש אחד לשני שעושה את החיים טובים יותר. אני חושב שזה העיקר של זה, ואם אתה רוצה להיות ציני, זה קל, אתה יכול. 'אהבה לא באה תוך דקה / לפעמים זה לא מגיע בכלל'. אני חושב שהרבה אנשים ציניים על אהבה כי לא היו ברי מזל מספיק כדי להרגיש אותה. קל יותר לקבל אישור ממבקרים אם אתה מתנגד לדברים ומקלל הרבה, כי זה גורם לך להיראות חזק יותר. אם אתה אומר, 'הו, זה יום מקסים;

הכל נחמד; אני אוהב את הגשם', אז אתה סתם רכרוכי. אבל אם אתה תגיד, 'אוי, מזג האוויר המזוין הזה! זה פאקינג לא ייאמן! אני לעזאזל שונא רעם! אני פאקינג שונא ברק! בשביל מה לעזאזל אלוהים עושה את זה?' - אז המבקר עשוי לומר, 'זה נפלא!'... הנקודה היא שרוב האנשים לא נוטים להראות את רגשותיהם אלא אם כן

הם בפרטיות, אבל עמוק בפנים, אנשים הם רגשיים, וכל מה שאני באמת אומר בשיר הזה הוא, 'אהבה היא בכלל לא מטופשת'..."

ב-1 באפריל בשנת 1984 נורה למוות הזמר מארווין גיי והוא בן 44 ויום אחד לפני יום הולדתו ה-45.

ה-1 באפריל נחשב תמיד כיום של קונדסות עליזה המלווה לרוב במתיחות. אבל בשנת 1984 לא היה זה מעשה קונדס כשזמר הנשמה, מארווין גאי, נורה למוות והוא בן 44 ויום אחד לפני יום הולדתו. זה היה היום

כשפרצה המריבה שהביאה לסיום הטראגי.

רבים מקרוביו של מארווין חשו, עוד לפני שמצא את מותו מול אביו, כי תלויה מעליו משאלת מוות. הוא חשב אז כי כולם שונאים אותו ושלושה שבועות לפני תקרית זו הוא אף הודיע למשפחתו כי בכוונתו להתאבד. בזמן שכולם ישבו שם בבית, הוא שלף אקדח ואיים לירות בעצמו. שלושה מקרוביו קפצו מיד ממקומם, התנפלו עליו והוציאו את האקדח מידו. חייו הפכו לסיוט מתמשך שנסלל בדרך הקוקאין. הוא היה נרקומן, פושט רגל וחייב כסף רב למזונות. בשבוע האחרון בחייו התגורר בבית הוריו, אותו רכש עבורם עשר שנים לפני כן, כשהיה לו הכל. אז בקושי יצא מהקומה השנייה של הבית, כי חשב שאנשים רוצים להרוג אותו. יום לפני מותו ביקש מקרוב משפחה להשיג לו נקניקייה בלחמנייה. כשקיבל לידיו את שביקש, ניגש לחלון וזרק את הדבר לשיחים. רבים ראו בו אז איש מטורף לגמרי שהסכיזופרניה השתלטה עליו.

כמו אצל הרבה זמרי נשמה, גם מארווין גאי נתן את הופעותיו הקוליות הראשונות בכנסיה. שם החל הסדק כשאביו, ראש הכנסייה, ראה בשימוש במוסיקה למטרות חילוניות כחטא שלא ניתן לגאולה. מארווין הצעיר גדל באווירה כזו שגרמה לו לסלוד מעצמו, ככל שהצליח יותר. היסטוריה של אלימות עברה כקללה במשפחת גאי והאב העניק מכות חסרות רחמים לבנו שבשל כך התקרב לאמו, מערכת יחסים שרק העצימה את המהומה בתוכו. אביו נהג ללבוש בסתר בגדי נשים ומארווין, שנבהל מההשלכות של זה עליו, מיהר לשנות את שם משפחתו מ-GAY ל-GAYE. מאז התחוללה בתוכו סערה בגלל הבלבול המיני אותו חווה. בתחילת שנות השבעים זכה גאי לתהילה מחודשת עם צאת אלבומו WHAT'S GOING ON שרבים בקהילה השחורה הזדהו עם תכניו. ההצלחה לא נמשכה זמן רב ובאמצע שנות השבעים הוא החליק מטה.

אחרי שהתגרש מאשתו, אנה גורדי, בשנת 1976, ניסה גאי להתאבד בהוואי על ידי הזרקת כמות מבהילה של קוקאין טהור לווריד. מס ההכנסה גילה כי הוא חייב להם שני מיליון דולרים, גאי ביקש להכריז עליו כפושט רגל וניסה למצוא פתרון כלכלי באלבום כפול, HERE MY DEAR, שנחשב מזה זמן רב כאחד התקליטים הארסיים

יותר שצצו בסוף שנות השבעים. רבים זלזלו בו בגלל הסיבה למענה הוא נכתב ובוצע. מארווין גאי היה רק בן

20 כשנישא לאנה גורדי בת ה-37, אחותו של נשיא חברת מוטאון, בארי גורדי, בה היה גאי חתום. בתחילה

נרשמה אהבה גדולה באוויר והוא הכתיר אותה ככוח שמאחוריו. אבל האהבה החמיצה, ללא ילדים, כשבשנת 1973 הכיר הוא אהבה חדשה, ג׳ניס האנטר. שני ילדים נולדו מאהבה זו ובשנת 1977 הגישה אנה דרישה לגט.

גאי, שבזבז את הונו והיה חסר ממון לשלם לאנה, הצליח להגיע בבית המשפט להסכם מקורי. עורך דינו, קרטיס שאו, הציע לשופט לתת את כל הרווחים מהתקליט הבא. גאי סיפר לאחר מכן: "בתחילה חשבתי לזרוק לתקליט הזה רק מוסיקת זבל. לא הייתה לי סיבה לספק אלבום טוב פה. למה שאתאמץ כדי שהיא תקבל את כל הכסף?". אבל כשהוא החל לעבוד על התקליט, גילה רוח יצירה חדשה והחל להתייחס לתקליט הגירושין הזה ברצינות, עם האפשרות להוציא החוצה את כל רגשותיו מהמצב הזה. "שרתי ושרתי באולפן עד שסחטתי את עצמי לחלוטין". התקליט יצא לאור בסוף 1978 וחטף בעיקר ביקורות קשות. היה קשה לקהל הרחב לקבל את המסר שנראה להם כאקט של נקמה מצדו.

בשנת 1980 הוא ביקש לפתוח דף חדש כשעבר לבלגיה. גלות זו עבדה לזמן מה כשהוא הדף את התמכרותו לסמים והחליף אותה בהתמכרות לספורט. בשנת 1982 הוא חתם עם חברת CBS והקליט את תקליט הקאמבק שלו, MIDNIGHT LOVE, אבל הקוקאין עדיין לא עזב לחלוטין את נחיריו. בסוף 1982 הוא חזר ללוס אנג׳לס, לא כדי לרכב על גל ההצלחה המחודשת אלא כדי לעזור לאמו החולה שסבלה מאי ספיקת כליות. כשעבר לדירה קרובה אליהם, גילו ספקי הסמים שהוא שם והחלו להתדפק על דלתו ללא הזמנה. הוא חזר לצרוך סמים בכמויות גדולות. אז כבר היה חייב כספי מזונות לשתי נשותיו לשעבר (הראשונה היא אנה גורדי והשנייה ג׳ניס האנטר). תביעה בסך כמיליון דולרים הוגשה נגדו והוא נגרר למטה עד אותה ירייה קטלנית.

גאי היה בקומה העליונה בבית בלוס אנג׳לס שקנה למשפחתו ודיבר שם עם אמו, אלברטה. לפתע שמעו

השניים צעקה גדולה מהקומה התחתונה, שבקעה מפיו של אב המשפחה, מארווין גאי סניור בן השבעים.

הוא היה מצוברח כי לא הצליח למצוא מכתבים בנוגע לביטוח. האב צעק שוב על אשתו וטון דיבורו לא מצא

חן כלל בעיני הבן שקרא לו לעלות אליהם ולהסביר במה מדובר. האב אכן עלה וצעק בשלישית על אלברטה. מארווין התפוצץ וצעק בחזרה - 'אינך יכול לדבר כך לאמא שלי!'. אז פרצו חילופי דברים עיקשים בין השניים כשבמהלכם דרש הבן מאביו לצאת מהחדר. האב סירב ומארווין דחף אותו למסדרון, שם נמשך הוויכוח. אלברטה התערבה והאב ירד משם כשהוא נסער. מארווין ואמו חזרו לחדר בו היו בקומה העליונה.

ברגע זה האב כבר לא חיפש את מסמכי הביטוח אלא את האקדח שבנו קנה לו במתנה, כמה שבועות לפני כן. הוא עלה במדרגות לקומה השנייה וכיוון את הנשק שבידו למטרה שמולו. האצבע נסחטה על ההדק והכדורים נורו היישר לחזהו של מארווין וקרעו את ליבו. כמה שניות של שקט מפחיד באו לאחר מכן, כשהאב אחוז טירוף. הוא התקרב לבנו וסחט שוב את ההדק כדי לוודא הריגה. הכדור פגע בכתף השמאלית. אז הוא ירד במדרגות, יצא מהבית, קבר את האקדח באדמת המדשאה, התיישב בספסל וחיכה לבוא השוטרים.

מארווין גאי הוכרז כמת בדקה אחת אחרי אחת בצהריים, בבית החולים שבקליפורניה. היו שטענו כי רק שלושה אנשים היו בבית כשנורה. אחרים טענו כי היו יותר. שלושה ימים לאחר מותו כבר נתקבלו בבית המשפחה טלפונים ובהם בקשות לקבל את הזכויות לסיפור הטרגדיה, כדי להפיק מזה סרט.

שעות לאחר הלוויית בנו הודה האב כי הוא זה שירה, אבל בפיו הייתה גרסה אחרת: "לא ידעתי שהיו כדורים חיים באקדח. יריתי להגנה עצמית כי הוא הפיל אותי לרצפה ובעט בי. ברחתי לחדר השינה והוא דחף אותי למיטה. אז ידי הרגישה באקדח שנח מתחת לכרית. כיוונתי אליו את הנשק וסחטתי את ההדק. לא נורתה יריה והוא שם את ידיו על פניו כדי לצחוק עליי. אז יריתי שוב ושמעתי אותו נאנח ונופל. לא ידעתי אם גם הפעם הוא בא למתוח אותי, אבל הוא התחיל לדמם והוריתי לאשתי להזמין אמבולנס. כמה שעות לאחר מכן הודיע לי בלש שבני מת. לא האמנתי. התרסקתי". השוטרים לא האמינו לגרסתו. מקורב לשניים העיד שכל הזמן התקוטטו ביניהם ומי שהכיר את משפחת גאי לא הופתע ממה שקרה. במהלך תחקור האב בחדר המעצר נשאל האם אהב את בנו. "בואו נגיד שלא לא חיבבתי אותו", הוא ענה.

ב-1 באפריל בשנת 1969 יצא אלבומה הראשון של להקת TASTE, עם הגיטריסט רורי גאלאגהר.

ישנה אגדה אורבנית שבה הנדריקס נשאל כיצד זה להיות הגיטריסט הטוב בעולם והוא השיב: "לא יודע, תצטרכו לשאול את רורי גאלאגהר". ובכן, אין שום הוכחה שזה קרה, ונראה שזו המצאה של מישהו שהתגלגלה ושכנעה רבים כאילו זו אמת. עם זאת, דבר אחד ברור - גאלאגהר בהחלט ידע כיצד לנגן באופן מרשים בגיטרה שלו.

גאלאגהר: "לפני הנדריקס היו אלו ג'ף בק וקית' ריצ'רדס שהביאו דיסטורשן רב לצליל שלהם. אבל היה כמובן דיסטורשן עוד לפניהם, בתקליטי הבלוז משנות החמישים. הם לא השתמשו בדיסטורשן כטכניקה. פשוט היו להם מגברים קטנים שכפתור הווליום שלהם פעל בכיוון העוצמתי. זה הפך לחלק מהתבלין הקבוע בבלוז של שיקגו. הנדריקס לקח את זה והפך את העניין לסוג של אומנות".

רורי גאלאגהר ייזכר תמיד בדפי היסטוריית הרוק כגיטריסט מעולה שלא התפשר מעולם על אומנותו. סימן ההיכר שלו היה גיטרת פנדר סטראטוקאסטר חבוטה, עמה הפך ל'גיטריסט של העם' ולא לכוכב רוק נוצץ. הוא ידע גם לנגן היטב על דוברו, מנדולינה, מפוחית ואף סקסופון.

את גיטרת הפנדר החבוטה הזו הוא קנה באירלנד עוד בשנת 1961 ויש כאלה שחושבים באופן מוטעה כי הגיטרה הזו נחבטה עקב תאונה שגאלאגהר עבר עימה. האגדה אומרת שהגיטרה אבדה במשך כמה ימים בשטח התאונה וכשהיא נמצאה אז היא הייתה חבוטה. גאלאגהר לא רצה לשפצה בגלל שרצה להמחיש כך את החיבור שלה עמו על התאונה שעברו יחד. זה סיפור יפה אך אגדה הוא. גאלאגהר קנה את הגיטרה כשכבר הייתה חבוטה ומשנה לשנה היא נחבטה עוד קצת.

מה שכן, זו גיטרת הפנדר היחידה שהייתה לגאלאגהר. הוא ראה בה את כליל השלמות מבחינת סאונד. לפיכך הוא לא נהג לאסוף גיטרות חשמליות כמו הקולגות שלו, אלא תמיד לתת אמונים לאת והיחידה שנתנה לו את התשובה המלאה לפריטותיו עליה. גאלאגהר היה אחד מכוכבי הרוק הראשונים והאמיתיים שיצאו מאירלנד. להקתו מסוף שנות השישים נקראה TASTE שסומנה כהבטחה אדירה אך התפרקה עקב בעיות אגו ומתחים פנימיים.

בשנת 1966 הוקם הרכב השלישייה המצוין הזה. גאלאגהר התעניין אז מאד במוזיקת בלוז של אמנים כמו מאדי ווטרס, ג'ימי ריד ועוד. בתקופה ההיא הופיעה הלהקה בשירי בלוז לצד קאברים של שירי רוק אנד רול. באותה שנה הגיעה מוזיקת הקצב באופן רציני לעיר CORK האירית. מועדונים החלו להיפתח שם באופן תדיר. וכך מצאה את עצמה להקתו של גאלאגהר מופיעה הרבה. אך הלהקה נתקלה בקשיים מול איגוד המוזיקאים האירי, שהיה לו חוק ברור בנוגע למינימום נגנים שצריכים להיות בהרכב. לפי החוק נדרשו שבעה נגנים. וכך ניסה הארגון לחסום הופעה של השלישייה במועדון בשם ARCADIA. לבסוף הושגה פשרה בעניין. איגוד המוזיקאים האירי דרש מהלהקה לעשות אודישן, שאם הלהקה תעבור אותו אז היא תקבל אישור להופיע כשלישייה. אך שלושת החברים סירבו להשפיל את עצמם לאודישן שכזה. הארגון בלע את הרוק שלו ונסוג מהעניין. בתחילת 1967 מצאה הלהקה עבודה ב- CORK ובדבלין. חברי TASTE עברו להתגורר בבלפאסט ומצאו שם עבודה במלון בשם MARITIME. שלוש שנים קודם לכן היו וואן מוריסון ולהקת THEM להקת הבית של המקום לפני שעברו ללונדון. להקת TASTE עשתה כמה הקלטות במלון הזה, שיצאו בשנת 1974 באלבום בשם IN THE BEGINNING 1967.

להקת TASTE חיממה אמנים ולהקות שהגיעו מלונדון להופיע באירלנד. ביניהם ג'ון מאייאל ולהקת CREAM. השמועה על הלהקה האירית חזרה ללונדון וכך מצאה את עצמה השלישייה מופיעה במועדון MARQUEE הלונדוני. בתקופה ההיא הייתה לונדון מקום פורה למוזיקת בלוז. וחברי TASTE החליטו לעבור לשם. אך מיד לאחר המעבר לשם התפרקה הלהקה וגאלאגהר מצא שני נגנים חדשים להרכב : ריצ'ארד מקרייקן על הבס וג'ון ווילסון בתופים. שניהם היו אירים.

ההרכב החדש החל לצבור שבחים בכל מקום בו הופיע. הביקורות סימנו את הלהקה כדבר חדש ומרענן שיש לו סיכוי להצליח בענק. ב-26 בנובמבר 1968 הופיעה הלהקה (ביחד עם להקת YES) כלהקת חימום למופע הפרידה של להקת CREAM ברויאל אלברט הול הלונדוני. אך ההופעה שם קיבלה ביקורת פושרת בעיתון 'מלודי מייקר' הבריטי והנחשב. בביקורת ההיא (שנכתבה על ידי כריס וולש) נאמר שגיטריסט הלהקה ניגן יותר מדי אקורדים משעממים ושהביצוע לשיר SUMMERTIME לא שכנע אותו.

ללהקה ניתנו יומיים בלבד להשלים את כל האלבום. לא נערכו לקראת זה חזרות מוזיקליות. זה היה עניין של להיכנס לאולפן, לנגן ולהקליט. הלחץ היה רב. גאלאגהר ניסה להגיע לסאונד גיטרה טוב אך לפני שהספיק לעשות משהו - הוא כבר ראה את המוצר עם עטיפה. הוא לא אהב את התוצאה. חברת התקליטים פולידור מיהרה להוציא את האלבום במהירות הרבה ביותר.

האלבום, שנקרא על שם הלהקה, הכיל לא מעט רגעים נהדרים. אך הביקורות לא היו נלהבות. באנגליה ובארה"ב האלבום צלל אל השכחה. להקת TASTE החלה להופיע כלהקה ראשית בהופעות. החשיפה גדלה כשהלהקה הופיעה כלהקת חימום בארה"ב עבור בליינד פיית'. גאלאגהר החל להכניס מוטיבים של ג'אז למוזיקה שלו ושאר חברי הלהקה קיבלו מקום על הבמה לאלתורים.

מיד לאחר מכן יצאה הלהקה לדרכים כדי לקדם את התקליט. הקהל לא ידע כיצד 'לאכול' את רורי, שלא התלבש אז כמיטב האופנה. הוא לא היה מוחצן כג'ימי הנדריקס. הוא ראה את עצמו כנגן ג'אז שמנגן את מה שבא לו עד הסוף. הוא ראה בכוכבי רוק דבר שנגמר בראה ששיערם נושר. גאלאגהר היה משהו אחר לגמרי.

ב-1 באפריל בשנת 1975 יצא תקליט הבכורה של להקת סופרגרופ ושמה JOURNEY.

הגיטריסט, ניל שון, עזב את הבית בגיל 15 כדי להצטרף ללהקת סנטנה. בתחילת 1973 העלה וולטר הרברט, טכנאי גיטרה שעבר עבור סנטנה, את הרעיון להקים להקה חדשה סביב שון, שאותו כינה "אקספרסיוניסט הגיטרה המובהק של אותה תקופה".

ניל שון הסכים ואליו הצטרפו שני חברים מלהקת FRUMIOUS BANDERSNATCH - הבסיסט רוס ואלורי (שעבר בעברו עם סטיב מילר) והגיטריסט ג'ורג' טיקנר. את ההרכ השלים המתופף פריירי פרינס. הם החלו להופיע בשם GOLDEN GATE RHYTHM SECTION.

הרביעייה זכתה לאוהדים מקומיים, מספיק כדי שתחנת הרדיו KSAN של סן פרנסיסקו תקיים תחרות כדי לראות אם ניתן לתת שם טוב יותר ללהקה. התחרות הניבה את הכינוי JOURNEY והקלידן המקורי של סנטנה, גרג רולי שעזב את הלהקה בשנת 1972, הצטרף למסע בקיץ 1973. הרכב ראשון זה של JOURNEY פיתח צליל רוק פרוגרסיבי אינסטרומנטלי ברובו. כשפרינס עזב כדי להמשיך בקריירה עם להקת THE TUBES, בתחילת 1974, גייסה הלהקה את המתופף הבריטי איינסלי דנבאר, שהופיע בעבר עם ג'ף בק, פרנק זאפה וג'ון מאייאל. מאוחר יותר באותה שנה, טיקנר עזב את הלהקה כדי ללמוד בבית ספר לרפואה, והשאיר את כל תפקידי הגיטרה בידיו של שון.

ב-5 בפברואר 1975 הופיעה הלהקה עם דנבאר בפעם הראשונה, מול בכירים מקולומביה רקורדס. אלו התלהבו מספיק כדי להחתים את הלהקה בחברה, בחושבה כי מדובר ב"גרסת רוקנ'רול של תזמורת מהאווישנו". עם המפיק רוי היילי, שידוע בשיתופי הפעולה שלו עם סיימון וגרפונקל, הלהקה נכנסה לאולפן A באולפני CBS בסן פרנסיסקו, בנובמבר 1974, כדי להקליט את מה שיהפוך לאלבום בכורה. אבל המכירות של תקליט הבכורה לא היו חזקות והאכזבה הייתה רבה. מבקרים רבים שמו לב לדמיון עם סנטנה ולהשפעות מפינק פלויד ופרנק זאפה, אבל היו שטענו כי האלבום היה קיצוני מדי עבור קהלי רוק המיינסטרים, אך עדיין לא מספיק יצירתי עבור הקהל של הרוק המתקדם. התקליט נפל בין הכיסאות. עד מהרה החלו ההשוואות עם סנטנה לעצבן את גרג רולי שאמר: "הדיבור על סנטנה מקלקל את כל הרעיון בלהקה הזו. הרבה אנשים באו לראות אותנו וציפו לתופי קונגאס, כשהדבר האחרון שאני רוצה לראות בשארית חיי הם תופי קונגאס!"

ברולינג סטון נכתב בביקורת על תקליט זה בזמנו: "זו הלהקה השלישית והטובה ביותר שצמחה מתוך להקת סנטנה המקורית. בניגוד ללהקות AZTECA ו-MALO, זה לא רק ספין-אוף. הקלידן והזמר, גרג רולי, והגיטריסט הראשי, ניל שון - שניהם בעבר עם סנטנה - הגיעו למוזיקה יותר אנרגטית ופחות מהורהרת ממה שקרלוס סנטנה עשה לאחרונה. את הקצב מוביל התיפוף המורכב והמנוסה של איינסלי דנבאר, בעוד המפיק רוי היילי תרם לסאונד המקורי של הלהקה על ידי הצבת הפסנתר של רולי בתוך הקצב והשארת הגיטרה של שון ככלי מוביל. זו בהחלט התחלה חזקה".

בעיתון לוס אנג'לס טיימס נכתב אז בביקורת: "בלי האנרגיה המטורפת וההעזה בתיפוף של איינסלי דנבאר, סביר להניח שלהקת JOURNEY תחליק לתחום הרגיל. בשלב זה נראה שהחמישייה נלחמת במאבק על רהיטות בביצועה שתתאים לרעיונותיה, ולמרות שהיא מציעה כמה רגעים חסרי ברק לחלוטין בתהליך, צצים כמה קטעים מרגשים עם הבטחה לדברים טובים יותר.

הגישה של הלהקה היא בעיקר אינסטרומנטלית, השירים שלה משמשים כנקודות המראה לסולואים של גרג רולי (קלידים) וניל שון (גיטרה), שניהם חברים לשעבר בסנטנה. האיזון בין האוורירי לאדמה נשמר יפה, והקשר הקיים בנגינת האנסמבל מרשים יותר מהמאמצים האישיים המבודדים. זה דנבאר, שמזכיר קית' מון עם טעם של ג'אז, שמונע מהלהקה, באופן עקבי, להתבשל במיצים של עצמה. התופים שלו נמצאים בקו החזית, ככלי מוביל שלישי ולא כתמיכה ברקע. ללהקה יש ללא ספק את חומר הגלם וצריך עכשיו להמציא כמה שירים שיש להם קצת אישיות ולהיפטר מהכבלים המוזיקליים שכנראה פוגעים בביצוע שלה".

אז נכון, זה אינו אלבום מושלם גם לדעתי, אבל כל נגן ממלא את תפקידו פה כהלכה. למרות שזה בעיקר אלבום אינסטרומנטלי, גרג רולי עושה יותר מעבודה חצי הגונה בשירה. עם זאת, ברור שהקולות - בדיוק כפי שהיו בסנטנה - הם משניים לנגינה בפועל. כמו הרבה מקרים בעולם הרוק, התקליט הזה צבר תאוצה והפך לאהוב בקרב רבים רק בהמשך הדרך.

גם זה קרה ב-1 באפריל:

- בשנת 1946 נולד רוני ליין, שהיה הבסיסט בלהקות THE SMALL FACES ואחרי כן ב- THE FACES. ליין הספיק גם להקליט לאחר מכן כמה אלבומים תחת שמו עד שחלה בטרשת נפוצה. הוא נכנע למחלה ב-1997.

- בשנת 1969 הופיעה להקת SLADE הבריטית את הופעת הבכורה שלה ב- WALSALL שבאנגליה. השם של הלהקה אז היה AMBROSE SLADE. שנים ספורות לאחר מכן הפכה הלהקה הזו לאחת ההצלחות הגדולות של אנגליה, עם שרשרת להיטים קליטה, רוקיסטית, קצבית, מלאת אנרגיה ושגיאות כתיב. זאת כי חבריה נהגו בכוונה לקרוא לשיריהם בשמות עם שיבוש אותיות.

- ב-1970 נכנס רינגו סטאר לאולפני אבי רואד בפעם האחרונה כחבר הביטלס בכדי להקליט תופים ותוספות כלי הקשה לשירים I ME MINE, THE LONG AND WINDING ROAD ו- ACROSS THE UNIVERSE.

- בשנת 1971 הופיעה להקת הקצב הישראלית, האריות, במועדון 'בר מינן' שבתל אביב. בואו לרקוד!

- ב-1970 שיחררו ג'ון לנון ויוקו אונו, כמתיחה של האחד באפריל, מסר לעיתונות ובו אמרו כי הם הולכים לעבור ניתוח לשינוי מין.

- בשנת 2015 מתה סינת'יה לנון, אשתו הראשונה של ג'ון לנון ואם בנו הראשון, ג'וליאן. היא הייתה בת 75 כשנכנעה לסרטן.

- בשנת 1971 זכה תקליטו של ג'ימי הנדריקס, THE CRY OF LOVE, לקבל פרס של תקליט זהב. הנדריקס עצמו לא יכל לקבלו כי כבר מת חצי שנה לפני כן.

- בשנת 2004 מת בגיל 58 גיטריסט להקת הזומביס, פול אטקינסון. מותו נגרם עקב בעיות בכבד ובכליות.

- בשנת 1949 נולד גיל סקוט הרון, שהיה מוזיקאי ומשורר בתחום הג'אז ומוזיקת הנשמה. הוא מת ב-27 במאי 2011.

- בשנת 1970 הקליטה להקת לד זפלין הופעה לבי.בי.סי ב- PARIS THEATRE שבלונדון, מול קהל של 400 איש. מנחה התוכנית היה ג'ון פיל, שגם דיבר בין הקטעים. ההופעה הזו יצאה באופן ערוך וללא דברי הקישור בדיסק הכפול של זפלין בבי.בי.סי.

- בשנת 2008 הוציאו הרולינג סטונס אלבום-פסקול חדש, SHINE A LIGHT. ובאותו יום פרש הזמר סקוט וויילנד מלהקת VELVET REVOLVER.

- בשנת 1991 ביקש רוד סטיוארט להעלות את אשתו, רייצ'ל האנטר, לבמה של הוומבלי ארינה כדי לשיר לה מול כולם את השיר YOU'RE IN MY HEART. האנטר החליטה לנהוג לפי תאריך מתיחות זה ושלחה לבמה את אלטון ג'ון כשהוא לבוש בבגדי נשים. סטיוארט זרם עם המתיחה ושר את השיר לאלטון, מול הקהל שלא הפסיק להתלהב מהאורח.

- בשנת 1983 קיבל גיטריסט להקת EXODUS, קירק האמט, שיחת טלפון ממנהל להקת רוק אחרת שביקש ממנו לבוא לאודישן. האמט מסכים וכמה ימים לאחר מכן הוא כבר טס לניו יורק כדי להיבחן ללהקה ושמה מטאליקה.

- בשנת 1957 הופיע אלביס פרסלי שתיים מתוך ארבע הופעות בלבד שעשה בחייו מחוץ לארה"ב. שתי ההופעות של היום היו בטורונטו. הסיבה לכך שפרסלי לא יצא להופיע מחוץ לארה"ב היא כי מנהלו, קולונל טום פארקר, היה מהגר לא חוקי בארה"ב והוא פחד שאם ייאלץ לצאת את הגבול כדי ללוות את פרסלי בהופעות, אז לא ירשו לו להיכנס בחזרה פנימה.

- בשנת 1966 נכנסה להקת THE TROGGS לאולפני REGENT SOUND על מנת להקליט שם שני שירים. הראשון היה WILD THING והשני WITH A GIRL LIKE YOU. רג' פרסלי, זמר הלהקה, ניגן את סולו חליל ה- OCARINA, שבשיר WILD THING.

- בשנת 1976 פרצו גנבים לביתו של דייויד גילמור, גיטריסט להקת פינק פלויד, וגנבו משם גיטרות בשווי כולל של 7000 ליש"ט (של אז).

- בשנת 1942 נולד אלן בלייקלי, מלהקת הטרמלוס. הוא מת מסרטן ב-1 ביוני 1996.

- בשנת 1969 עזבה להקת הביץ' בויז את חברת התקליטים CAPITOL עם תביעה לקבלת תמלוגים שעוד לא שולמו לה מהחברה. באותו מעמד הכריזה הלהקה שהיא פותחת לייבל תקליטים משלה בשם BROTHER.

- בשנת 1964 התחשמל הבסיסט ג'ק ברוס על הבמה של מועדון 100 CLUB שבלונדון בעת הופעה עם להקתו של גרהאם בונד האורגניסט. זה קרה כשברוס ניסה לפני כן לחבר חוטי חשמל במגבר הבס שלו באופן לא מקצועי. פיצוץ חזק נשמע וברוס הועף למרחק רב כשהציפוי של גיטרת הבס שלו נמס לגמרי. שאר חברי הלהקה לא ממש התרגשו לנוכח הבסיסט המחושמל. לאחר זמן קצר ניגשו שניים מהם והשכיבו אותו על פסנתר שהיה בצד הבמה. גופו היה קשיח ומתוח לגמרי ממכת החשמל. עד כה היה הבסיסט נגד גיטרת בס. הוא היה איש של קונטרבס. אך המחשבה של נשיאת גיטרה ברכבת התחתית לעומת קונטרבס קסמה לו. מה גם שהוא הבין שיוכל להגביר את הווליום בהופעות יותר. אך התגלית החדשה הביאה עמה גם את התקרית הזו שכמעט עלתה לו בחייו.

- בשנת 2015 מת הגיטריסט דייב בול, שהיה חבר בלהקת פרוקול הארום בשנים 1972-1971.

- בשנת 1985 עזב הזמר דייויד לי רות' את להקת ואן היילן.

- מה-1 באפריל בשנת 1972 החלה להקת ג’נטל ג’יאנט סיבוב הופעות בבתי קולנוע כחימום לפני הקרנת סרט על חייו של ג'ימי הנדריקס המנוח, שצולם עמו בברקלי. המתופף, ג'ון ווית'רס: "הופענו ארבעים דקות ואז פינינו את הבמה, המסך הורד והסרט הוקרן. זה היה סידור לא אידיאלי". סידור זה נמשך עד סוף אפריל 1972. ב-8 באפריל הגיע צופה בוויילס אל מאחורי הקלעים כדי להגיד ללהקה שהוא מעריף את שני המתופפים הקודמים שלה. הדבר הכעיס מאד את ווית’רס שרצה לחבוט בו אך נעצר על ידי שאר חבריו. הסיבוב בא גם עם בעיות של תחבורה שהתקלקלה וגרמה לביטול מופע או הגעה באיחור, כשהקהל כבר עזב לאחר שצפה בסרט. בין ההופעות נאלץ ריי שולמן לטפל בענייני הגירושין שלו מאשתו, עם שיחות רבות ויקרות מעבר לים. הלחץ היה רב.

ב-1 באפריל בשנת 1973 יצא תקליט ההופעה הראשון של לאונרד כהן ושמו LIVE SONGS.

תקליט זה הכיל הקלטות שבוצעו בהופעותיו מהשנים 1972-1970 ובהן כהן ולהקתו מראים את הכוח המהפנט שהיה להם על הקהל שבא לראותם. שני שירים נלקחו משנת 1970 - אחד מהם מהקלטה בפסטיבל האי ווייט (שיצאה במלואה לפני מספר שנים).

בשנת 1975 סיפר לאונרד כהן על תקליט זה: "התקליט LIVE SONGS מייצג תקופה מאד מבולבלת וחסרת כיוון בחיי. מה שאני אוהב בתקליט הזה הוא שהוא משקף את העניין באופן חד וברור. אני מתעניין מאד בתיעודם של דברים". עטיפת התקליט, עם הצבעים הקודרים ומבטו המקפיא של האמן, מעניקים תחושה של אי נינוחות - וזה עוד לפני שמתחילים להקשיב למה שבפנים, עם פרשנות מחודשת של כהן את שיריו. לאונרד כהן נראה חסר חיוך כשהוא מביט בריכוז במצלמה, באופן קודר שעשוי לשקף את מצב הרוח שלו או את הטון הכללי של האלבום. יש לציין שחודשיים בלבד לפני יציאת האלבום, הוא הביע את חוסר שביעות רצונו העמוק מתעשיית המוזיקה, וקבע, "אני פשוט לא יכול לסבול את היותי חלק מעסקי המוזיקה. הגעתי למצב שאני פשוט לא כותב כלום". הלחץ עליו היה רב. זה היה זמן מאוד מבולבל וחסר כיוון.

התקליט הזה הגיע במרווח של שלוש שנים בין אלבומי האולפן שלו, "שירים של אהבה ושנאה" (משנת 1971) ו"עור חדש לטקס הישן" (1974). בעידן טרום-דיגיטלי שבו אמנים הסתמכו על תפוקה עקבית כדי לשמור על הנראות, תקליט ההופעה הזה שימש מוצר חיוני. ההחלטה להוציא תקליט הופעה במהלך תקופה זו מעידה על מהלך אסטרטגי לשמירה על הקשר שלו עם המאזינים. בתקופה שבה מחזורי התקליטים היו פחות תכופים, תקליט חי יכול להיות קניית זמן בזמן שאמן מקדיש זמן ליצירת חומרי אולפן חדשים.  

לצדו של כהו היה אז אנסמבל מוכשר של מוזיקאים. הוא סיפק שירה וגיטרה אקוסטית כשדיוויד אוקונור הוסיף טקסטורות נוספות של גיטרה אקוסטית, בעוד רון קורנליוס תרם הן גיטרות אקוסטיות והן גיטרות חשמליות. אלקין פאולר ניגן בגיטרה ובנג'ו ובוב ג'ונסטון, ששימש גם כמפיק האלבום, ניגן בגיטרה, מפוחית ​​ואורגן. צ'רלי דניאלס, שלימים יגיע להצלחה משמעותית בשמו, ניגן בבס ובכינור. פיטר מארשל סיפק קונטרבס ובס חשמלי ואת קולות הליווי סיפקו איילין פאולר, קורלין האני, דונה וושברן וג'ניפר וורן, כאשר ג'ניפר וורן זכתה מאוחר יותר לתהילה בתור ג'ניפר וורנס, הידועה בשיתופי הפעולה הנרחבים שלה עם כהן.

התקליט נתקל עם צאתו באכזבה מסחרית. אפשר לייחס זאת לאיכות הסאונד הגולמית והלא מלוטשת לעתים קרובות של ההקלטות החיות או אולי למבחר השירים הבלתי שגרתי, שחרג מגישה טיפוסית של שירי להיטים בהופעה. זה תקליט לא אחיד אך ספונטני כשכהן עירום באחת משעותיו הטובות. בהופעה מפסטיבל האי ווייט, משנת 1970, כהן התעורר במפתיע משינה בארבע לפנות בוקר ועלה לבמה בפיג'מה מתחת למעיל גשם. כך היה האופי הכאוטי והבלתי צפוי של פסטיבלי מוזיקה גדולים.

לאונרד כהן המבולבל חש בשנת 1973 כי לא יהיה עוד אלבום מתוצרתו. הוא הרגיש שניסיונות כתיבתו לא הולכים לכיוון רצוי. הוא הודיע לתקשורת המוזיקה שבכוונתו לפרוש מעולם הרוק. במצב מבולבל שכזה הגיע באוקטובר לישראל, כדי להיפגש עם מכרים (ביניהם חברתו הדיילת, רחל טרי). עלילותיו של לאונרד במלחמה נמצאות בהרחבה בספר "רוק הישראלי 1973-1967".

מה-1 ועד ה-4 באפריל 1972 נערך פסטיבל MAR Y SOL (ים ושמש) ואחד הדוקומנטים הטובים ביותר של להקת אמרסון, לייק ופאלמר בהופעה הוקלט בפסטיבל זה, שנערך בפוארטו ריקו.

איכות ההקלטה המצוינת והנגינה מלאת החשמל מצאו את דרכן, שנים לאחר מכן, לדיסק רשמי - עם הופעתה המלאה של השלישייה הזו. עם זאת, הפסטיבל עצמו היה רחוק משלמות שכזו. הכל התחיל כהבטחה גדולה ונגמר באכזבה גדולה עוד יותר. רוב עיתוני המוסיקה הכתירו אותו כפסטיבל גרוע.

הפסטיבל היה מלא בתאונות. אנשים מתו במהלכו, חלקם מתאונות וחלקם ברצח. מפיק הפסטיבל, אלקס קולי, ניצל ממאסר כי ברח מהאיזור עוד לפני סיום האירוע. קולי היה היפי שהפך בשנת 1969 למפיק ומשם חיפש כל שנה את ההרפתקה החדשה שלו, עד שהגיע להרפתקה הזו של 1972. בתחילה זה נראה כאירוע קסום. שלושה ימים של שמש, ים ומוסיקה. רשימת האמנים הייתה מרשימה ביותר: אליס קופר, הפנים (עם רוד סטיוארט), אמרסון לייק ופאלמר, בלאק סאבאת’, פליטווד מאק, בי בי קינג, בילי ג'ואל, דייב ברובק, רוברטה פלאק, ELEPHANT'S MEMORY, הארבי מאן, האחים אולמן, להקת קקטוס, דוקטור ג'ון, ג'יי ג'יילס באנד, מהאווישנו אורקסטרה, אוסיביסה ועוד.

גרג לייק סיפר: "הדבר הראשון שאני זוכר מהפסטיבל הזה הוא נחיתה בשטח בו השמש הייתה חמה ברמה בלתי נסבלת. נדמה היה שהיא ממיסה את מסלול התעופה בו נחתנו. אחרי נסיעה ארוכה הגענו למלון טרופי מהודר. בתחילה הרגיש הכל כמו סוג של חופשה עד שהגיעו לאוזנינו דיווחים על בעיות באזור הפסטיבל. שמענו שהממשלה האזורית מנסה לעצור את האירוע. אחד ממנהלי הבמה בא וסיפר לי שהם מצאו מתחת לבמה נחש ארסי גדול והצליחו להרוג אותו. העסק התחיל להישמע לי ממש לא טוב. בהמשך זה נהיה גרוע יותר כשראינו גופה שמובילים אותה להליקופטר בו נחתנו. אותו בר מינן נרצח כנראה על רקע עסקת סמים לא טובה. כשהתחלנו לנגן, הרגשתי לפתע שהזרוע השמאלית שלי רותחת באופן בלתי נסבל. העפתי מבט הצידה וראיתי שהיא מתחילה להעלות עשן. מסתבר שהמקומיים שמו לצידי זרקור ענקי ותיכננו להשתמש בו בזמן הצילום שלנו. אחרי כמה צרחות של כאבים וכעס מצידי - הם כיבו את הדבר המזורגג הזה".

ב-1 באפריל בשנת 1968 הוקלט בגלזגו אלבום ההופעה של להקת קינקס, שייקרא LIVE AT KELVIN HALL. חברי הלהקה בחרו שלא לקדם בכלי התקשורת את האלבום הזה.

חברי להקת הקינקס עומדים כאבן יסוד של מה שנקרא אז, "הפלישה הבריטית" לארה"ב. הסאונד הייחודי שלהם וכתיבת השירים הנוקבת של ריי דייויס הביאה נישה ייחודית בנוף התוסס של מוזיקת ​​הרוק של שנות ה-60. אז כיצד נשמעה הופעה אז של הקינקס? ובכן, בואו נלך לאולם קלווין.

זה היה אירוע משמעותי, כשהקינקס הובילו שני סטים באירוע בשם SCENE 67. הערב כלל הופעות פתיחה של להקות SOUNDS INCORPORATED ו-THE FORTUNES, ושימש כאירוע הגמר הגדול לפסטיבל מוזיקה ל​​נוער שארך עשרה ימים. קלווין הול עצמו היה מקום גדול, אם כי הקיבולת הספציפית לאירוע זה נותרה לא מתועדת בחומרים שסופקו. חברי הלהקה וצוות ההקלטה נסעו למקום ההופעה במכונית מסחרית ובה כלי נגינה וגם ציוד הקלטה נייד עם שלושה ערוצים בו כמו גם עשרה מיקרופונים בלבד. אבל היבט בולט בהפקת תקליט ההופעה שיצא לאחר מכן היה "השיפור" לכאורה של ההקלטה החיה. דיווחים מצביעים על הוספת טייפ לופ שחוזר על עצמו כדי להגביר את אווירת ההיסטריה של הקהל.

החברים כבר היו עסוקים ביצירת אלבום חדש ובו חשו שהמוזיקה שלהם משקפת הרבה יותר את מצבם כלהקה שהתבגרה יצירתית. עבורם, אלבום בהופעה חיה עם המון צרחות וצליל הקלטה לא טוב אינו מתאים לתקופה בה כבר יש להמונים את סרג'נט פפר של הביטלס. מאז צלל המוצר החי הזה בתוך הקטלוג העשיר של הקינקס ורבים אף שכחו כי הוא קיים, למרות שמה שיש בו הוא דוקומנט של הקינקס התוססים והמיוזעים על הבמה, באותו חודש אפריל של שנה כה משמעותית. ריי דייוויס אף הצליח לגרום לקהל לשיר ביחד את SUNNY AFTERNOON ברגע אחד קסום. משם חזרו הקינקס לאנגליה וניגשו להקליט את אחד משיריהם החשובים יותר והוא WATERLOO SUNSET.

עיתון NME פרסם בביקורתו אז על התקליט: "הנערות הסקוטיות יודעות לצרוח היטב באולם הזה שבגלזגו. לקינקס היה שם את העידוד הטוב ביותר כדי להעניק הופעה משובחת. מה חבל שבהקלטה זו הרעש המרכזי הוא של קהל משתגע כשברקע נשמע ליווי של הקינקס".

ב-1 באפריל בשנת 1976 יצא אלבומה הרביעי של להקת RUSH ושמו 2112.

להקת RUSH פרצה לראשונה לתודעה בשנת 1974 עם אלבום נהדר. זה היה האלבום היחיד בו המתופף לא היה ניל פירת הווירטואוז האגדי אלא המתופף המקורי, ג'ון ראטסי. זה גם האלבום של הלהקה שהכי מתקרב לניחוחות של להקות רוק כבד כמו לד זפלין, שוודאי השפיעה על שלושת הבחורים מקנדה.

קנדה יצרה אמנים מקוריים כמו ניל יאנג וג'וני מיטשל, המגדירים ביטויים מוזיקליים משלהם; או רוק כבד כמו באקמן-טרנר אוברדרייב וצלילי הפופ הישרים של אן מאריי וטרי ג'קס. אך עד שראש יצאה החוצה מהשממות הקפואות של אונטריו, הרוק הכבד היה עיסוק אנגלו-אמריקני באופן בלעדי. הבסיסט-זמר גדי לי והגיטריסט אלכס לייפסון הקימו את ראש כמיזם בבית הספר התיכון שלהם, בסוף שנות השישים.

הלהקה החלה להופיע בשנת 1968 בקנדה, במרתף של כנסיה. שני חברים באותה כיתה בבית הספר נפגשו לנגן בשעות הפנאי. אלו היו הגיטריסט אלכס ליפסון (שם אמיתי - אלכס זיבוז'ינוביק) והבסיסט גדי לי (שם אמיתי - גרי לי וויינריב). עד שהחליטו להפוך את ראש למפעל חייהם, הם עבדו בכל מיני עבודות כדי לתמוך במעורבותם המוזיקלית; גדי בילה זמן כאינסטלטור, בעוד אלכס עבד בתחנת דלק ותיקן צמיגי מכוניות. איתם בלהקה החדשה הלם בתופים ג'ון ראטסי.

בשנת 1971 חתמו שניהם על חוזה ניהול. המזל שיחק להם אז כשהחוק בטורונטו, המקום בו גרו, הוריד את גיל השתייה ל-18. כך יכלו החברים להופיע בפאבים ללא בעיה ומצאו את עצמם החברים מופיעים שישה ערבים בשבוע ובין לבין גם כותבים חומר מקורי.

בשלב הזה החלו החברים להקליט את אלבומם הראשון בשעות הלילה המאוחרות בהן תקציב לשעת אולפן היה נמוך יותר.

ההקלטה הראשונה הייתה דווקא קאבר לשיר בשם NOT FADE AWAY, שיצאה על גבי תקליטון בשנת 1973. בצד ב' של התקליטון היה שיר מקורי בשם YOU CAN'T FIGHT IT. אך חברי הלהקה לא היו מרוצים מסאונד ההקלטה, שהופק על ידי בחור בשם דייב סטוק, והחליטו להפיק את אלבום הבכורה שלהם בעצמם.

הקטע הפותח של התקליט נקרא FINDING MY WAY ואכן חברי הלהקה מצאו פה דרך טובה להצבת הרוק האנרגטי שלהם. מכאן המאזין מגיע לשירים שחלקם נשמע פשטני מדי לאלבומים של להקת RUSH. העסק חוזר לעניינים עם הקטע שמסיים את צד א', שנקרא HERE AGAIN. צד ב' נפתח עם שיר בסגנון זפלין בשם WHAT YOU'RE DOING. השיר הבא, IN THE MOOD, יצא כסינגל ואף קיבל השמעה יומית בתחנת רדיו מקומית בשעה רבע לשמונה בערב, בגלל השורה HEY BABY IT'S QUARTER TO EIGHT, I FEEL I'M IN THE MOOD.

אך עם כל הכבוד לשירי האלבום, יש קטע אחד שבולט מעל כולם והוא זה שסוגר את התקליט. הוא נקרא WORKING MAN. השיר הזה מדליק אנרגטית כמו כל שיר טוב של להקת בלאק סאבאת'. השיר הפך להיות מושמע היטב גם בארה"ב בזכות שדרנית רדיו בשם דונה הלפר, מקליבלנד, שהשמיעה אותו ללא הרף.

ההוצאה הראשונה של התקליט הודפסה רק ב-3,500 עותקים אך ההשמעה התכופה של WORKING MAN גרמה לחברת התקליטים האמריקאית, מרקיורי, להתעניין בלהקה ולמהר להחתימה בה.

השורשים הפרוגרסיביים של להקת הרוק הקנדית RUSH החלו לצמוח בשנת 1974. זה היה כשעמדת התופים אוישה במתופף שהפך להיות גדול מהחיים. ג'ון ראטסי, המתופף המקורי של הלהקה הועזב ממנה בתירוץ שהוא לא יוכל לנהל חיי מוזיקת רוק עם סכרת שהייתה בגופו. הבסיסט גדי לי והגיטריסט אלכס לייפסון ערכו אודישנים אליהם הגיע בחור עם תספורת קצרה שנראה להם לא מתאים לסגנון הרוק אותו הם רוצים לנגן.

אותו מתופף בשם ניל פירת הגיע מלהקה אחרת שהיה חבר בה בשם המקרי HUSH. פירת הגיע לאודישן עם מערכת תופים קטנטנה. אך כשהוא החל לנגן עליה נפערו הלסתות של שני החברים המוזיקאים שעמדו מולו. פירת תופף על התופים כאיש אחוז דיבוק.

ללהקה המחודשת הייתה משימה לא קלה. שלושת החברים ידעו שיהיה קשה להם להתברג בתעשייה כל עוד הלהקות שהשפיעו עליהם עדיין פועלות בשטח ובהצלחה. להקות רוק מתקדם מובילות לצד להקות רוק כבד כלד זפלין עדיין שלטו בכיפה.

אך הבאתו של פירת ללהקה הביאה לא רק מתופף מעולה אלא בחור אינטליגנטי בטירוף שידע גם לכתוב תמלילים לא שגרתיים. לפיכך הוחלט באותו רגע שפירת יהיה אחראי על המילים ולייפסון ולי יהיו אחראים על הלחנים.

התקליט הראשון שצמח מהשלישייה יצא ב-1975 תחת השם FLY BY NIGHT. קטע הפתיחה ANTHEM, שמבוסס על סיפור מד"ב שנכתב על ידי איין ראנד בשנת 1938, הכניס את המאזין להפגזת רוק שלא נשמעה כמותה לפני כן. עם תיפוף מופלא, נגינת בס וגיטרה מהוקצעת וסולן (גדי לי) שנשמע כהכלאה בין רוברט פלאנט לדונלד דק. המורכבות בחלק מהקטעים בתקליט הזה הפכו לסימן היכר של הלהקה. השיר שחתם את צד א' של התקליט הזה, BY TOR AND THE SNOW DOG, היה הפעם הראשונה בה הלהקה כתבה יצירה ארוכה יחסית מלאת דרמה ודינמיקה.

השם ליצירה הזו הגיע ממנהל ההופעות של הלהקה, הווארד אנגרליידר, שראה שני כלבים במסיבה בה נכח. הם היו שייכים למנהל הלהקה. אחד מהם היה כלב רועים גרמני והשני היה כלב קטן, לבן ועצבני. אנגרליידר קרא לכלב הראשון BY-TOR כי הוא נהג לנשוך כל מי שנכנס לבית. השני נקרא SNOW DOG בגלל צבעו.

דרך אגב, בעטיפה האחורית של התקליט נקרא לייפסון הגיטריסט בשם BY-TOR וגדי לי הבסיסט בשם SNOW DOG.

התקליט FLY BY NIGHT היה מנת הפתיחה לקראת המנה הבאה, שנקראה CARESS OF STEEL, שיצא ב- 24 בספטמבר 1975. התקליט הזה, עם עטיפתו המיוחדת, הביא לחברת התקליטים כאב ראש אדיר ולמאזינים הרבה מוזיקה משובחת. אף שיר מהתקליט הזה סומן כלהיט. צד ב' של התקליט הוקדש כולו ליצירה אחת ארוכה בשם THE FOUNTAIN OF LAMNETH, בה מדובר על מסע חיים שעובר בנאדם מלידתו ועד מותו. בשיר אחר, I THINK I'M GOING BALD, נתנו חברי הלהקה קריצה הומוריסטית ללהקת 'קיס' עמה הופיעו אז. לקיס היה שיר בשם I THINK I'M GOING BLIND וחברי ראש לקחו את המשפט והפכו אותו לרעיון משלהם. גדי לי סיפר שהרעיון של הקרחת הגיע מהחשש של לייפסון הגיטריסט לאבד את השיער שלו. חברי הלהקה השאפתניים רצו ליצור את המוזיקה שלהם הכי טוב שיש אך מצד שני שלושתם היו רעבים ללחם.

כיום התקליט הזה נחשב לקלאסיקה בקרב מעריצי הלהקה. אצלי הוא אחד האהובים ביותר מהשלישייה (אף יותר מ- MOVING PICTURES, אם אתם שואלים...). יש כאן להקה אמיצה ש'העזה' לעשות רוק מתקדם כשמסביבה החלו לנשוב רוחות אחרות לגמרי.

גדי לי: "חברת התקליטים שלנו, מרקיורי, אמרה לנו במפורש שאנחנו אכזבה עצומה. החברה הזו החתימה אותנו בזגלל סוג החומר שעשינו באלבום הראשון שלנו, שהיה בסגנון הרוק הישיר יותר. אבל אנחנו אהבנו מאד את להקות הרוק המתקדם הבריטיות - כמו יס וג'נסיס - ורצינו לעשות משהו דומה. באלבום השלישי שלנו, CARESS OF STEEL, התחילו לשאוג בחברת התקליטים נגדנו. משפטים כמו 'מי לעזאזל האנשים האלו?'. התקליט השלישי הזה נכשל ומצאנו את עצמנו מופיעים מול אולמות חצי ריקים. אפילו התבדחנו בינינו שהמתופף שלנו, ניל פירת, הולך לחזור לעסקי מכירת ציוד החקלאות וכי אלכס ליפסון, הגיטריסט, יחזור לצבוע בנייני קולנוע. כשהגענו לעשות את 2112 - היינו בטוחים שזה האלבום האחרון שלנו. לכן באנו בגישה של 'בואו נעשה מה שבא לנו וקיבינימט עם חברת התקליטים'. את כל האלבום עשינו במשך כחודש. בכל פעם שסיימנו קטע - שלפנו ג'וינט, עישנו אותו והקשבנו למה שעשינו.

ניל הגיע עם קונספט ועבדנו עליו די מהר. האמת היא שפחדנו מהפידבק שנקבל מחברת התקליטים. המנהל שלנו לא הבין את מה שהקלטנו פה ובחברת התקליטים רתחו עלינו. רק איש אחד שם, קליף ברנשטיין, אהב את זה. בהמשך הוא הפך למנהל של להקת מטאליקה.

המכירות של התקליט באנגליה היו נמוכות ואז הגיע הדבר הנורא הזה עם עיתון NME, שקרא לנו פאשיסטים. זאת למרות שהתקליט שעשינו פה דיבר בדיוק נגד כל העניין הזה. ההורים שלי היו באושוויץ ולכן אני מאד נפגעתי מהפרסום הנורא הזה. אני לא איש אלים אבל מאד רציתי להרביץ חזק למי שכתב עלינו ככה. ההופעות שעשינו החלו לצבור פופולאריות. התקליט החל להימכר בהתאם וחברת התקליטים הבינה שמעתה והלאה כדאי לה לאפשר לנו לעשות מה שבא לנו באולפן".

התקליט יצא באחד באפריל 1976. וזו ממש לא מתיחה אלא הפגזה שהניבה הצלחה. התקליט 2112 מחולק לשני חלקים. צד א' הוא יצירה ארוכה ועתידנית, בהשראת איין ראנד, ויצירתה ANTHEM (עליה ביסס גם שיר שפתח את אלבומה השני של הלהקה).

מדובר ביצירה ב-2112 על עולם עתידני שהשתנה, בשנת 2062, כשמלחמה בגלקסיה מסתיימת בכך שכל כוכבי הלכת הם בשליטת חוק הכוכב האדום של הפדרציה הסולארית. בשנת 2112 הוחלט על ידי שליטי סירינקס שבעולם כדור הארץ לא יהיו תכנים של סיפורים, תמונות ומוזיקה.

בשנה זו מוצא אחד התושבים, שהוא הגיבור המרכזי בסיפור, בתוך מערה גיטרה עם מיתרים. הוא מתחיל לפרוט בה ולהוציא צלילים חשמליים שמביאים אותו לרצון עז לפרוץ את גבולות החוק. אך כשהוא בא להציג את שמצא לכמרים של סירינקס, הם שוברים לו אותה, נלחמים בו ומנסים להשתיקו. אותו בחור, שמבין כי אין לו סיכוי מולם, בורח למחבוא וחולם על עולם שהיה לפני אותו חוק הפדרציה הסולארית.

אבל כשהוא מתעורר מחלומו ומגלה את המציאות הקשה, הוא מחליט להתאבד כי אין לו עניין לחיות בעולם שלא מקבל דברים מהסוג אותו הוא מצא. כשהוא מת, פורצת מלחמה חדשה נגד הפדרציה הסולארית, כשבסוף הצד נשמע קול שאומר - "שימו לב, כל כוכבי הפדרציה הסולארית. השגנו שליטה". עטיפת התקליט מגלה גם את עמידתו של האדם, כשהוא עירום וחף מכל אלמנת מתעתע, מול הכוכב האדום וחוקיו הנוקשים.

יש ביצירה הזו גם ביקורת אישית נוקבת של הלהקה מול תעשיית המוזיקה שדורשת ממנה להיות משהו שהיא לא חפצה בו.

צד ב' של התקליט הוגש עם חמישה שירים קצרים אך אפקטיביים לא פחות. השיר הפותח, A PASSAGE TO BANGKOK, מדבר על האופיום והמריחואנה שגידלו באזור בכמויות רבות.

השיר השני הוא THE TWILIGHT ZONE ובו פירת מביא את אהבתו הגדולה לסדרה 'אזור הדמדומים' כשהוא מתבסס על שני פרקים ששודרו בה. פרק אחד שודר בעונה השנייה ב-26 במאי 1961 ובו יש מסעדה ובה קופאי עם שלוש עיניים. הפרק השני הוא מהעונה החמישית, ששודר ב-24 באפריל 1964. פה מדובר בזוג שמשתכר במסיבה ומתעורר בבית ריק לגמרי בעיירה ריקה מאנשים. כל האנשים מסביבם בנויים מקרטונים והכל נראה כתפאורה להצגה. לפתע הם נתקלים בילד ענק ומגלים לחרדתם שהם שתי דמויות בתוך משחק ילדים. השיר שמסיים את התקליט נקרא SOMETHING FOR NOTHING ואת הרעיון לו יצר פירת מגרפיטי שראה בלוס אנג'לס בו נכתב FREEDOM ISN'T FOR FREE.

חברי הלהקה נלחמו חזק עם הכנת התקליט הזה ויצאו מנצחים. הקהל החל לאהוב אותם והתקליט הזה נמכר בהתאם. השלישייה מקנדה החלה בשנה הזו לכבוש את העולם.

אני זוכר אז, בשנות השמונים, כשנהגתי לחזור מביה"ס התיכון ברמה"ש דרך חנות תקליטים ברחוב אוסישקין שנקראה 'קולית'. זו הייתה החנות הראשונה בה הועמדו פינות הקשבה קבועות למגוון תקליטים. שם גיליתי לראשונה את התקליט 2112. העטיפה קרצה לי. ביקשתי להקשיב לתקליט ומהשניות הראשונות, עם פתיחת הסינטיסייזר החללית, הרגשתי שמדובר במשהו שלא שמעתי כמותו לפני כן. עמדתי שם, עם תיק בית הספר, ופי פעור. ואז, מבלי שהייתי מוכן לבאות, הגיחה לפתע הפגזה חסרת רחמים של בס-תופים-גיטרה ששבתה אותי. לא הייתי צריך יותר מהאוברטורה של היצירה הזו כדי להבין שאני חייב לרכוש את התקליט הזה ומיד. הלהקה הזו הצליחה באותו רגע לפגוע הכי קרוב ללב שלי.

בונוס: חודש אפריל נכנס ואיתו הצורך שלי לספר על היצירה APRIL, שחותמת את התקליט השלישי של להקת דיפ פרפל משנת 1969.

הניצוץ הראשוני ליצירה המופלאה הזו, "אפריל", הגיע מהגיטריסט ריצ'י בלקמור, שהגה את המנגינה כהשתקפות אישית על חודש הולדתו (הוא נולד ב-14 באפריל). הקשר האישי הזה מעיד על נקודת פתיחה מופנמת, שעם זאת חייבת חוב משמעותי לקלידן הלהקה הקלאסי, ג'ון לורד, שמילא תפקיד מרכזי בהרחבת הרעיון הראשוני של בלקמור לתוך יצירה אפית בת שלושה חלקים שתחתום תקליט נהדר. השאיפה הזו למזג רוק עם אלמנטים תזמורתיים תקבל, זמן קצר לאחר מכן, תנופה אף יותר כשלורד הלחין את יצירתו הסימפונית הנהדרת, "קונצ'רטו ללהקה ולתזמורת", שתבוצע בהופעה ברויאל אלברט הול.

היצירה "אפריל" באה עם שלושה חלקים; החלק הראשון מציג את חברי הלהקה הנגנים. הזמר, רוד אוונס, לא נכלל פה. לאחר מכן בא קטע אמצעי המתוזמר כולו על ידי לורד, שמציג את כישורי ההלחנה הקלאסיים שלו. החלק האחרון מציין את חזרתה של הלהקה, הפעם באווירה רוקית ועם אוונס ששר במלוא האנרגיה ועם בלקמור שמביא סולו גיטרה מהמם שממשיך לתוך הפייד אאוט. אוונס שר: "אפריל הוא זמן אכזרי / למרות שהשמש עשויה לזרוח והעולם נראה בצל כשהוא מתרחק לאט / עדיין יורד הגשם של אפריל והעמק מלא בכאב / ואתם לא יכולים להגיד לי בדיוק למה". אז כן, יש במילים פה גם את השמש וגם את הצל. אוונס שר: "כשאני מסתכל למעלה לשמיים האפורים איפה זה צריך להיות כחול / שמיים אפורים איפה אני צריך לראות אתכם / תשאלו למה, למה זה צריך להיות כך / אני אבכה, אגיד שאני לא יודע... אולי מדי פעם אשכח ואחייך / אבל אז שוב מגיעה התחושה של אפריל בלי סוף / של חודש אפריל בודד כמו שהם באים".  

אבל למרות השאפתנות המוזיקלית המרשימה פה - עם יציאתו בשנת 1969, התקליט שנקרא כשם הלהקה לא זכה לתשומת לב משמעותית מצד המבקרים בבריטניה. החוסר הראשוני הזה בא אולי מהגיוון הסגנוני של האלבום, שהיה קשה לקטלגו היטב. מאז, ואולי גם בזכות הצלחתה האדירה בהמשך של הלהקה, אנשים רבים נחשפו ליצירות המוקדמות ולאפריל הכה מיוחד ביניהן. אחרי הכל, "אפריל" תופס עמדה ייחודית בתוך הדיסקוגרפיה הענפה של דיפ פרפל, עם רמת אמביציה ומורכבות שהפכה יותר ויותר אופיינית לז'אנר הרוק המתקדם.

היצירה הזו לא בוצעה מעולם בהופעה חיה וקיים רק קליפ (מוזר) אחד שלה בטלוויזיה הגרמנית. רואים שם את הלהקה, בצד התמונה ומרחוק כשגבה למצלמה ונגני תזמורת נכנסים לסיפור רק כשתפקידם מגיע - כשברקע שטח מחצבה ומשאיות. הקליפ הזה שודר אז, כשבו כבר ניצבים הזמר החדש איאן גילאן וחברו הבסיסט הרכש בלהקה, רוג'ר גלובר, בתוכנית ששמה P2.

בונוס: התקליט EXOTIC BIRDS AND FRUITS של להקת פרוקול הארום משנת 1974.

בעקבות הניסויים התזמורתיים של אלבומיה הקודמים, הוחלט הפעם לחזור לגישת רוק מופשטת יותר. האלבום מייצג שינוי לכיוון סאונד ישיר יותר עם אנרגיה מחודשת.

ההקלטות התקיימו באולפני AIR בלונדון. כריס תומאס, שעבד בעבר עם הלהקה באלבום GRAND HOTEL, חזר כמפיק והשיג צליל מלוטש יותר, תוך התמקדות בהבאת צליל ההופעות החיות של הלהקה. ההחלטה להקטין את העיבודים התזמורתיים אפשרה לחברי הלהקה להביא את עצמם בצורה חופשית יותר.

מיק גרבהאם, הגיטריסט, חש לראשונה בתקליט זה כחבר להקה מן ההתחלה. כשהצטרף אליה בעת הקלטת התקליט הקודם, GRAND HOTEL, הוא חש תחושה קלה של אי שקט. אחרי הכל, הוא לא היה בלהקה הרבה זמן לפני שהסשנים הראשונים להקלטות יצאו לדרך וזמן החזרות הוגבל לשבועיים בלבד.

הוא סיפר: "הצטרפתי ללהקה והשאר כבר הכירו את השירים היטב כי הם עבדו עליהם במשך חודשים. לא הייתי מרוצה לגמרי ממה שעשיתי באלבום GRAND HOTEL פשוט כי אף פעם לא ממש הכרתי את השירים לפני שהקלטתי אותם. במבט לאחור זה היה מאוד מוזר בשבילי, אבל זה עדיין התברר כאלבום נהדר".

גרבהאם הוסיף אז שהתקליט EXOTIC BIRDS AND FRUITS בא יותר כפרויקט קבוצתי. "גם בסיבוב ההופעות הקרוב שלנו בארה"ב לא יתקיימו קונצרטים עם תזמורות. אני מניח שמאז האלבום של ההופעה באדמונטון, שהיה לפני שנתיים, חלק מהאנשים עלולים להתרשם שמדובר בסידור קבוע אבל הלהקה עכשיו שונה ולתזמורות אין מקום בחומר החדש".

תמלילן הלהקה, קית' ריד: "אנחנו באמת לא כל כך להקה בעלת אוריינטציה קלאסית. מעולם לא השתמשנו בתזמור יותר מדי. האלבום של ההופעה באדמונטון היה רק ​​ניסיון לנסות משהו קצת שונה והעברנו אותו גם לאלבום GRAND HOTEL. זה נחמד להשתמש בתזמור מדי פעם אם זה מתאים, אבל זה הופך להיות מעייף מאוד אם אתה צריך להשתמש בזה לשארית חייך. באלבום החדש הזה אנחנו מנסים להפיג את הדימוי הסימפוני הזה. שם התקליט שלנו נקרא על שם ציור שמן אנגלי מפורסם. קראנו לו על שם הציור כי אהבנו אותו ואנחנו שונאים את הרעיון לקרוא לאלבומים נוספים על שם אחד מהשירים שבו. לא חשבנו שנוכל לסיים את ההקלטות. מיהרנו להיכנס לסטודיו בתחילת דצמבר 1973, מלאים ברעיונות ותוכניות. עבר הרבה זמן מאז שהיינו בהקלטה וזה הרגיש ממש טוב. יצאנו במלוא הקיטור כשלפתע זה הפך להיות מעיק בלשון המעטה. ניסינו לעבוד, אבל התחילו להיות יותר ויותר סיבוכים ופתאום עמדה בפנינו האפשרות החמורה שאולי לא נצליח לסיים את התקליט בכלל. התחלנו לדבר על להעביר את כל המעורבים לאמריקה ולנסות לסיים את זה שם. עדיין היה לנו הרבה מה לעשות. לעצור להמתין, בתקווה שהבעיה תיפתר בקרוב, היה סיכון גדול מדי. יכולנו להיהרס לגמרי רק מלשבת ולהמתין. הקלטנו באמריקה פעם אחת בסיבוב הופעות והאולפנים היו נהדרים, אבל אז התחלנו לחשוב שזה יהיה קצב קדחתני מדי כדי לעמוד בקצב. להיות רחוק מהבית כל כך הרבה זמן, במיוחד כשאתה מקליט, חייב להיות לך לאן ללכת בסוף הסשן כדי לחשוב ולנוח, והרגשתי שלא היינו יכולים לעשות את זה בארצות הברית. היו די הרבה דברים מעורבים, ופשוט הסתבכנו מאוד בניסיון לחשוב על הכל באופן ישר".

ברגע זה של חוסר החלטה אם עליהם לעשות אמריקניזציה זמנית או לחכות ולראות איך העניינים יסתדרו בבריטניה, הונח הקש האחרון על כתפיהם. מחברת התקליטים שלהם הגיעה הידיעה כי יש לבטל לחלוטין את התוכניות לכלול חוברת מילים ותמונות מתאימות שירכיב קית' ריד. הסיבה? המחסור בנייר. ״בהתחלה היינו המומים. פתאום היינו נתונים לחסדי העולם. זו הייתה תחושה נוראית וחסרת אונים, באמת לא היה לאן לפנות", אמר ריד, "אבל המוצר המוגמר היה שווה את זה".

בונוס: החודש, באפריל בשנת 1970 (מבלי לדעת מתי בדיוק), אייזק הייז הוציא תקליט בשם MOVEMENT. איזה יופי של תקליט הוא זה!

הייז ידוע בתזמור השופע שלו ובקולו העמוק והמהדהד. הוא ממש מחלוצי הז'אנר הזה. אז בתקליט הזה הוא חיזק את המוניטין שלו מאד. זה נפתח עם I STAND ACCUSED שבא עם כמעט 12 דקות מהקלאסיקה של ג'רי באטלר שנערכו במוחו של הייז שהופך את זה למונולוג דרמטי. היכולת שלו לפרש מחדש חומר מוכר למשהו אישי עמוק הפכה אז לסימן היכר שלו. הוא גם מעניק פה טיול "משהו משהו" לשיר SOMETHING של הביטלס. בעוד שהתקליט מורכב כולו מקאברים, הייז החדיר לכל קטע את העומק הרגשי המובהק שלו והפך את זה לתקליט ברור שלו.

אז לאחר שבילה את העשור הקודם כמרכיב חיוני במכונת התקליטים של חברת התקליטים התוססת, סטקס (לצד שותפו לכתיבת השירים, דיוויד פורטר) הפך אייזק הייז לשם דבר. בעקבות ההצלחה הבלתי צפויה והניכרת של תקליטו HOT BUTTERED SOUL שיצא בשנת 1969, הציפיות היו גבוהות מאד לתקליט הבא. הגישה פורצת הדרך זו לא רק שבתה את דמיונו של הציבור אלא גם סימנה כיוון חדש במוזיקת ​​הנשמה. הייז לא איכזב כשלצדו מנגנת להקת-בית בסטקס ושמה "הבאר קיז".

עם יציאתו זכה MOVEMENT להצלחה מסחרית משמעותית. וזה עוד לפני בוא הפסקול של SHAFT. היז המשיך להתגלגל בהצלחה ו-MOVEMENT הוכיח שיש פה אג'נדה. אז היה נדמה שאייזק הייז לא יוכל לטעות ולהיכשל לעולם.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459