רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 בינואר (1.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הרולינג סטונס שהצטרפתי אליהם הונהגו על ידי בריאן ג'ונס. למיליונים שחשבו שזו הלהקה של מיק ג'אגר, זה עשוי להיות הלם לחשוב שבשנת 1963 מיק היה פשוט הזמר. לא היה ספק מי הוביל את הלהקה. בריאן היה ללא ספק הבקיא ביותר במה שניגנו. הוא וקית' ריצ'רדס הצליחו יחד עם הגיטרות שלהם להחליט אילו שירים יהוו את הרפרטואר שלנו. בריאן לא היה רק ​​הדמות של הסטונס. הוא היה המנהל העסקי גם בימים המכוננים ההם. הוא אסף ושלט בכל הכסף בהופעות שלנו וחילק אותו לחמישה חלקים כדי לשלם לנו - לפעמים. לפני שקיבלנו את המזומנים שלנו הוא ניכה את מה שהוא אמר שהוא צריך לשלם הוצאות: דלק, טלפון, מיתרי גיטרה, אפילו קיזוז שכר הדירה והאוכל שהוא חלק עם מיק וקית'. לעולם לא נדע לאן הלך חלק מהכסף... הוא רימה אותנו וידענו את זה אבל הוא היה מנהיג כל כך נמרץ שלאף אחד לא היה אכפת הרבה. הוא אפילו כתב לתוכנית הרדיו של הבי.בי.סי וביקש אודישן. דאגנו הרבה יותר להגדיר את המוזיקה נכון מאשר להתווכח על הכנסה, וכולנו כיבדנו אותו כמנהיג. הסטונס קיבלו את עמדתם המוזיקלית לחלוטין מהתשוקה של בריאן למוזיקת ​​בלוז כפרית אמריקאית. הידע שלו בנושא היה מרשים, ואהבתו האמיתית את זה לא הצליחה לפגוע באף אחד. טעמו של בריאן היה מאוד ארצי, לא מתוחכם, ללא ויתורים לפופולריות מסחרית" (הבסיסט לשעבר של הרולינג סטון, ביל ווימאן, מגלה בספרו הישן והטוב, STONE ALONE)

ב-1 בינואר בשנת 1967 יצא תקליטון הבכורה של להקת הדלתות, עם השיר BREAK ON THROUGH.

השיר בא כירייה לעולם, אך לא הרבה אנשים שמעו בזמן אמת את הירייה הזו והתקליטון לא הצליח לפרוץ את מאה הגדולים במצעד של הבילבורד האמריקאי (הוא הגיע למקום ה-126). אבל עבור חברי להקה שקיבלו 10 דולר (ביחד) עבור הופעה במועדון דלוח, התקליטון הזה היווה צעד קדימה.

למרות הצעד קדימה, הלהקה נאלצה לצעוד גם צעד אחד לאחור כשהוחלט בחברת התקליטים לקצץ מילה ששר ג'ים מוריסון ארבע פעמים, באמצע השיר. כך המשפט SHE GETS HIGH, עם הרמיזה הברורה לסמים, קוצץ ל -SHE GETS. הגרסה הלא מצונזרת צצה רק שנים לאחר מכן.

הקלידן ריי מנזרק בספרו: "התקליטון הראשון שלנו זכה להצגה כלשהי בלוס אנג'לס, כנראה בגלל שהיינו כל הזמן בטלפונים מתקשרים לתחנות הרוק ומבקשים, כאילו אנחנו מאזינים, מהשדרנים להשמיע את זה. בהוראת חברת התקליטים, התנהגנו כבני נוער, וביקשנו את ה'רייב האהוב' הזה, כשאנו מסווים את הקולות שלנו, מתנהגים בטיפשות, ומתקשרים שוב ושוב מהמשרד של חברת התקליטים. בילי ג'יימס התבונן בנו בחיוך מהצד. זה היה הרעיון שלו והוא אהב את זה. גם כל החברים שלנו והגרופיות של ג'ים התקשרו. וזה עבד, בערך".

הגיטריסט רובי קריגר בספרו: "אני... אהממ... 'שאלתי' את ריף הגיטרה של מייק בלומפילד מהשיר MELLOW DOWN EASY עבור השיר הזה שלנו. ועוד יותר, בלי בושה, שאלתי ריף משיר עלום של ג'ון קורנר בשם SOUTHBOUND TRAIN עבור השיר שלנו, LOVE ME TWO TIMES. שנים אחר כך פגשתי את ג'ון קורנר והצבעתי על הדמיון בין הריפים שלנו. הוא אמר שהוא לא שם לב, אז אני מניח שגנבתי את זה באופן נכון". במקור אחר, ציין קריגר דווקא את השיר SHAKE YOUR MONEY MAKER.

קריגר בספרו: "הלהקה וחברת התקליטים הסכימו הדדית ש-BREAK ON THROUGH צריך להיות הסינגל הראשון, אבל למרות שלט החוצות וסרט התדמית וכולנו שהתקשרנו לתחנות רדיו עם קולות שונים כדי לבקש שוב ושוב את השיר, הוא אפילו לא פיצח את מאה הגדולים במצעד. תמיד חשדתי שזה נכשל כי זה בא ממאסטר בווליום נמוך ולא נשמע בעוצמה כמו שצריך במכשירי רדיו של אנשים. אבל כך או כך, זה כאב. הרגשתי שהקלטנו דבר נהדר ועכשיו אף אחד לא הולך לשמוע את זה".

השראה נוספת לשיר באה מסקסופוניסט הג'אז האמריקאי, סטאן גץ, והגיטריסט הברזילאי, ז'ואאו גילברטו שהוציאו, במרץ 1964, את תקליט הבוסה נובה, GETZ/GILBERTO. זה אחד מאלבומי הג'אז הנמכרים מכולם, שנמצא בו בלחניו ובנגינתו גם מלחין הבוסה נובה הברזילאי הנודע, אנטוניו קרלוס ז'ובים. תקליט זה הביא את שיגעון הבוסה נובה בארצות הברית והתפשט במהירות ברחבי העולם. האלבום זכה בפרס הגראמי ב-1965 והיה מהאלבומים ה'מרגיעים' האהובים. נגני הדלתות היו ממש בעניין הניחוח הברזילאי הזה. לכן, בשיר BREAK ON THROUGH נשמע דנסמור מתופף את מקצב הבוסה, באופן אנרגטי.

ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-1 בינואר בשנת 1968 שינתה להקה את שמה מ-GOLLIWOGS לקרידנס קלירווטר רווייבל. מותג חשוב נולד.

הרבה שמות עברו כרעיונות: DEEP BOTTLE BLUE, MUDDY RABBIT, GROSSAMER WIMP ו- CREDENCE NUBALL AND THE RUBY. אך כשחברי הלהקה הציעו למנהלם, סול זאנץ, את השם 'קרידנס קלירווטר רווייבל', הוא התלהב ברגע ששמע את זה.

ג'ון פוגרטי בספרו: "רוב השמות שהוצעו היו די נוראים. היינו יושבים במפגשי סיעור מוחות, 'מה דעתכם על...?' אני זוכר שסטו (קוק הבסיסט) התקשר אלי יום אחד והציע את השם HARDWOOD. טום (פוגרטי הגיטריסט) היה זה שהציע את המילה CREDENCE (אמון). חברנו ג'רי חי בבניין דירות בו האחראי נקרא קרידנס נובול. הוא היה דרום אפריקאי - זה היה שמו האמיתי. אז טום הציע שנקרא ללהקה שלנו קרידנס נובול והרובי. אני חשבתי על השם WHISKEY REBELLION, ואהבתי את זה למשך דקה ולא יותר. היה לזה סאונד פ'אנקי בעיניי, וברור שמשקף את אהבתי להיסטוריה - במיוחד להיסטוריה האמריקאית. כמו כן, מאוד אהבתי את הרעיון שללהקה שלנו יש התחדשות, תחייה מחדש. 'תחיית וויסקי'? זֶה לא היה טוב יותר משאר השמות שהוצעו. אז במשך כמעט שלושה חודשים המשכנו להמציא שמות ולדחות אותם.

ואז, בערב חג המולד של 1967, צפיתי בטלוויזיה ושודרה שם פרסומת לבירה 'אולימפיה', בצבעים מפוארים. התמונה הייתה כל כך נפלאה עם יער קסום עם נחל מבעבע, הכל ירוק וטחב. המוטו היה 'זה בגלל המים'. אני די בטוח שהביץ' בויז שרו יפה ברקע. הדבר הבא שהופיע על המרקע היה הודעת שירות לציבור למים נקיים. אמצעי נגד זיהום מסחרי - קונספט שרק התחיל לרוץ באמריקה. זה הראה זרם מלא בבדלי סיגריות וכוסות קלקר, ועל המסך היה כתוב, 'תכתבו ל- CLEAN WATER בוושינגטון'.

למרות שהיה כתוב בפירוש 'מים נקיים', המוח שלי הפך אותם ל'מים צלולים'. וואו... אהבתי את זה. זה נשמע סוג של דבר אינדיאני. הייתה לי אהבה גדולה למסורת ולהיסטוריה שלהם, ולדמויות כמו ג'רונימו, קרייזי הורס והצ'יף ג'וזף. מיד חיברתי את המילה CLEARWATER להתחדשות שלנו - REVIVAL.

פתאום חזרה אלי המילה 'קרידנס', שפירושה אמינות, אמונה - היה לה צליל רוחני. ל'קלירווטר' הייתה מייד אווירה חיובית, תחושה של היסטוריה, תרבות, אמריקנה. המוח שלי התרוצץ, מיליון מחשבות בבת אחת. איכשהו המילים 'אמון' ו'תחייה' הסתחררו בשטף המחשבות המתגלגל הזה. אני לא בטוח באיזה סדר המילים התחברו לראשונה, אבל אני כן זוכר שהייתי צריך ללהטט ביניהן מסביב קצת. זה הכל קרה תוך כמה שניות, אולי דקה או שתיים. פתאום זה הופיע כ- CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL. אהבתי את זה. אבל חשבתי, וואו, זה יותר מדי מילים לדחוס בפה. עדיין, זה נשמע אפילו יותר אמריקאי. זה אמר לך שזה רוק אמריקאי וזה היה ייחודי. אז ככה הכול קצת התגלגל בראש שלי.

ואז הייתי צריך למכור את רעיון השם. הכרתי את האנשים בלהקה שלי מספיק טוב וידעתי שלא הייתי צריך לקחת בעלות על השם. זה היה צריך להיראות כאילו פשוט קרה בלהקה. החבר'ה האחרים לא היו כל כך בטוחים. כתבתי את זה. 'נו, אתם רואים איך זה נראה?' ואני חושב שטום אולי שכנע אותם. לא עוד GOLLIWOGS".

ב-1 בינואר בשנת 1962 קרה דבר חשוב מאד בסיפור של הביטלס.

ביום זה נסעו הביטלס מליברפול ללונדון. מזג האוויר היה חורפי ונוקשה. ניל אספינל החזיק בהגה ושאר חברי הלהקה הצטופפו מאחור עם כלי הנגינה והמגברים שלהם, ובליבם התרגשות ונחישות להצליח בבחינה. בריאן אפשטיין נסע ללונדון ברכבת ואת הלילה שלפני הבחינה עשה בבית דודיו. לאחר נסיעה מתישה, שבמהלכה גם טעו בדרכם, הגיעו לווסט האמפסטד. זה היה יום שני בשבוע מושלג במיוחד. חגיגות רבות לרגל השנה החדשה בוטלו והתנועה בבירה כמעט שותקה. הקרח קפא על המדרכות והכבישים והקשה על ההליכה. עד כמה היה קשה חורף 1962? אפילו מחוגי שעון ה׳ביג בן׳ עצרו מלכת ורק חימום המנגנון שלו בתנור מיוחד החזיר אותו לפעולה.

מלבד אפשטיין, לא חיכה איש לארבעת הבחורים העייפים. כשהגיעו בשעה 11:00 לאולפן DECCA, מאחרים וטרוטי עיניים, לא חסך מהם המנהל את צעקותיו. ג'ון לנון, שלא הסכים לקבל יחס כזה לאחר נסיעה כה קשה, אמר לו ״מבחינתי אתה יכול להתחפף״. באולפן גילו גם את טוני מיהאן, שלפני ארבעה חודשים עזב את עמדת התיפוף בלהקת הצלליות לטובת משרת מפיק ב־ DECCA. אפשטיין קבע אילו שירים יבוצעו בבחינה והרפרטואר נע בין סגנונות מוזיקליים שונים...

ומה בדיוק קרה לפני, אחרי ובמהלך האודישן הזה? תגלו זאת בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

וב-1 בינואר בשנת 1965, כששנה חדשה התחילה, גילו הנתונים הסטטיסטיים, בקרב קוראי עיתון NME, שהביטלס נמצאים בראש הטבלה. אבל לפי אותה טבלה היה ברור להם שכדאי להיזהר - כי להקת "הרווקים" הייתה במקום השני והממש לא רחוק.

זו השנה השנייה ברציפות שהביטלס היו בצמרת של בריטניה, אבל מה שעשוי לגרום לכמה גבות להתרומם היא העובדה שלהקת "הרווקים" קפצה למקום השני, פחות מ-200 נקודות מאחורי החבר'ה של ליברפול - וזה היה ההישג הבולט של הסקר ההוא.

לפני כן, כשהביטלס נעדרו מהמצעדים במהלך אוקטובר ונובמבר 1964, נראה היה שאותם רווקים אולי אפילו יעקפו אותם. יחד עם זאת, הרווקים הצליחו בצורה יוצאת דופן עבור קבוצה שנראתה על ידי רבים כמרובעת משהו. ההישג שלהם הוא ההוכחה לכך שתקליטיהם נמכרים היטב למרות שלא היה להם להיט במקום הראשון.

הרולינג סטונס, שסיימו רק 30 נקודות מאחורי אותה להקה אירית, עשו ניסיון אמיץ לכבוש את המקום השני, אך היו רק בראש המצעד במשך שבועיים באותה שנה. זאת למרות השערוריות הרבות שחוללו.

גם ג'ים ריבס זכה להצלחה גדולה, אך כנראה זה נבע בגלל מותו הבלתי צפוי שהגביר מכירות. מיד אחרי ריבס בסקר ניצב רוי אורביסון, שהפופולריות העצומה שלו באנגליה התגבשה על ידי הביקורים הקבועים שלו. בנוגע לקליף ריצ'רד, זה היה המיקום הנמוך ביותר שלו בטבלה. אולי בגלל שהוא הכריז על עצמו בדרן משפחתי.

ג'ון לנון: "שנת 1964 הייתה שנה פנטסטית עבורנו, גם בארץ וגם מחוצה לה, ואנחנו מקווים שגם בשנת 1965 יהיו כמה רגעים נהדרים. אנחנו מקווים שנשמור על שיא ההצלחה שלנו, וכמובן שאנחנו מצפים ליצור את הסרט הבא שלנו, החל בפברואר. הסרט הראשון היה מוצלח יותר ממה שאי פעם חלמנו, אז חשוב מאוד שנעמוד בסטנדרט שהצבנו".

ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-1 בינואר בשנת 1974 יצא התקליט COURT AND SPARK של ג'וני מיטשל. היש אלבום טוב יותר לפתוח איתו שנה?

בשנת 1973 הבינה ג'וני מיטשל שיצירתה זקוקה להרחבת יריעה. משהו שהוא מעבר לליווי אינטימי בפסנתר או גיטרה. הפיתרון שלה הגיע עם הצבת להקה שתעמוד מאחוריה. בתחילה היא ניסתה את להקת הליווי של ג'יימס טיילור אך הנסיון לא השביע את רצונה. עד שהיא פגשה בלהקה נהדרת בסגנון ג'אז-רוק שהתאימה לדרישותיה. מנהיג הלהקה הזו, טום סקוט, ניגן כלי נשיפה עוד באלבומה הקודם, FOR THE ROSES. ללהקה שהביא עמו לתקליט COURT AND SPARK קראו THE L.A EXPRESS. הגיטריסט בלהקה היה לארי קארלטון.

קצת לפני חג המולד של 1973 שחררה חברת התקליטים של מיטשל את התקליטון הראשון מהתקליט הזה עם שיר בשם RAISED ON ROBBERY. המטרה הייתה להודיע לעולם על לידתה החדשה של מיטשל כאמנית. בשיר הזה, בו מיטשל שרה סיפור על יצאנית שמנסה להתחיל עם בחור אך מפסידה בגלל מאמץ יתר בעניין), השתמשה הזמרת באולפן ההקלטות ככלי נגינה בפני עצמו. צד ב' של התקליטון הזה היה עם השיר COURT AND SPARK. היא הקליטה כמה תפקידי שירה שונים בשיר והביאה כגיטריסט את רובי רוברטסון, מלהקת THE BAND.

התקליט COURT AND SPARK התקבל בהתלהבות גדולה עם יציאתו. יש בהפקה שבו צליל הפקת-פופ גדול יותר מבאלבומיה הקודמים. העיבודים מתוחכמים עד תדהמה. זו הפעם הראשונה בה מיטשל הלכה על עיבודים מתוזמרים עשירים ואפשר לומר שהיא הצליחה במשימתה במאה אחוז. מיטשל הביאה לתקליט הזה כמה דמויות שונות, שעיטרו את עלילות שיריה. בשיר FREE MAN IN PARIS זה הוא דייויד גפן, שמיטשל באה לתארו פה כמישהו ששואף לברוח מהאחריות הכבדה שהוטלה עליו כמנהל חברת תקליטים, מיטשל באה לתאר בשיר גם את הלחץ האדיר שחברות תקליטים מפעילות על האמנים החתומים בהן. מיטשל עצמה הייתה חתומה אז אצל גפן. השניים הכירו עוד בסוף שנות השישים. הוא החל את דרכו כסוכן אמנים והיא כזמרת פולק. הם הפכו להיות חברים טובים. כשגפן הקים את חברת התקליטים ASYLUM, מיטשל הקליטה אצלו, בשנת 1972, את התקליט FOR THE ROSES. השניים המשיכו בקשרי החברות וגפן, שחש נוח בקרבתה, נהג לספר לה על הלחצים המופעלים עליו שאותם יצקה לשיר הזה. היא ידעה שגפן מרגיש הכי חופשי בפריז כי שם לא מצלצלים אליו ומטרידים את ראשו. דייויד קרוסבי וגרהאם נאש, שני מאהבים לשעבר של מיטשל שגם היו אז קליינטים של גפן, שרים פה קולות רקע, אורח נוסף שנמצא בשיר הזה הוא חוזה פליסיאנו, שניגן פה בגיטרה. הוא עבד אז באולפן המקביל ושמע את הצלילים שבוקעים מסשן ההקלטה של מיטשל. באותו רגע הוא הציע את תרומתו לשיר.

התקליט הזה היה גם הראשון בו מיטשל שרה שיר שלא היא כתבה. זה הוא TWISTED, שמדבר על סכיזופרניה. מיטשל שרה פה באופן מופלא. אין ספק שהתקליט הזה הוא אחד מהגדולים שבשיאיה האמנותיים.

הלהיט הידוע בתקליט הזה הוא HELP ME, בו שרה מיטשל על התאהבות שלה במישהו למרות הידיעה שמערכת היחסים ביניהם תהיה כישלון גמור. מיטשל לא סיפרה מעולם מי הוא אותו בחור. יש המהמרים על גלן פריי (מלהקת איגלס) או ג'קסון בראון. מצד שני, מיטשל עצמה טענה שבשלב הזה היא ברחה משירים אוטוביוגרפיים. בקיצור - התשובה האמיתית נמצאת רק אצלה. השיר הזה יצא על תקליטון במרץ 1974. הוא הגיע למקום השביעי במצעד האמריקאי. אך השיר האהוב עליי ביותר בתקליט הזה הוא CAR ON THE HILL. שיר מושלם מכל הבחינות: השירה של מיטשל, העיבוד המתוחכם והמיוחד וגם הנגינה המדהימה של האנסמבל. זו פשוט סימפוניה קטנה.

התקליט הזה הוא התחנה הראשונה של ג'וני מיטשל, שהפכה לרומן גדול שלה עם ג'אז ביצירותיה. בהמשך היא אף הלכה רחוק יותר עם הג'אז. היא הביאה נגנים סופר מוכשרים וידועים מהתחום הזה והקליטה במהלך החצי השני של הסבנטיז כמה אלבומים מרתקים ומאתגרים מאד מוזיקלית.

עיתון NME פרסם בביקורתו: "מכל הזמרים והזמרות שיוצרים בעצמם את המוזיקה שלהם, רק ג'וני מצליחה לשמור כל הזמן על סטנדרט גבוה. זאת בעוד שכל הטיילורים, יאנגים, קינגים וסטילסים למיניהם נסדקו פה ושם בדרכם. גברת מיטשל לא הוציאה עד כה תקליט רע. השירים הפעם כנים יותר מבאלבומיה הקודמים וחלק מהם משקפים השלמה של מיטשל עם עצמה. גם המוזיקה שלה השתנתה. העיבודים הפעם מורכבים יותר וגם הקול של ג'וני אוורירי ומעודן יותר, ועם זאת חיוני מאי פעם. היא בקושי צווחת הפעם, כמו כשעשתה בשיר על המונית הגדולה והצהובה. התקליט הזה נגמר מהר מדי וגורם לנו לטעם של עוד. תקנו את התקליט הזה - הוא הנאה צרופה!"

התקליט של מיטשל נשמע בתחילה קליל. יש בו הפקה נעימה לאוזן. אך עם כל הקשבה מתגלה עוד שיכבה של מתיחויות. זה הקסם של התקליט הזה. הוא כמו נחש ערמומי שמשתלט יותר ויותר עם כל הקשבה ומותיר את המאזין עם עונג שיש בו טיפה מרירות והרבה תדהמה. מיטשל נשמעת פה כאמנית שמאוד בטוחה בעצמה וביכולותיה אך מתחת לזה מסתתרת ג'וני השברירית והפגיעה שיש בה הרבה חוסר ביטחון.

את עטיפת התקליט הזה היא כמובן ציירה בעצמה.

אוף, כמה שהיא מושלמת הג'וני הזו...

ב-1 בינואר בשנת 1975 יצא אוסף הלהיטים הראשון של לאונרד כהן.

כהן הסכים לפרויקט האוסף הזה מכיוון שהיה אז דור חדש של מאזינים לשיריו וניתנה לו שליטה אמנותית מלאה; הוא בחר את השירים, עיצב את העטיפה והתעקש שהמילים ייכללו כשהן מודפסות. תצלום העטיפה הקדמי צולם בשנת 1968 בחדר מלון במילאנו.

תקליט זה מהווה אבן דרך בקריירה של הזמר והיוצר הקנדי. הוא יצא לאחר ארבעת אלבומי האולפן הראשונים שלו ותקליט אחד בהופעה. האוסף הזה לא היה רק רטרוספקטיבה של יצירותיו המוקדמות הנוקבות ביותר, אך גם הצגה מחודשת עדינה לקהל רחב יותר.

עד אמצע שנות ה-70, ליאונרד כהן ביסס את עצמו כדמות קאלט במוזיקה ובספרות. קול הבריטון המובהק והעיבודים המינימליסטיים שלו כבשו קהל נישתי, אבל ההצלחה במיינסטרים חמקה ממנו במידה רבה. הרעיון של אוסף זה היה אסטרטגיה אמנותית ומסחרית של חברת קולומביה רקורדס להציג את יצירתו של כהן בצורה ניתנת לעיכול עבור מאזינים חדשים ולאשר מחדש את הרלוונטיות שלו למעריצים אדוקים.

כהן היה מעורב עמוקות בתהליך הבחירה, והבטיח שהתקליט ישקף את החזון האמנותי שלו. הוא דחה את הגישה המסורתית של רק איסוף שירים שרק היו במצעדים, והדגיש במקום שירים שלדעתו שיקפו את העומק הלירי והרגשי שלו. ברור ששירים כמו "סוזן", "ציפור על החוט" ו"מעיל גשם כחול מפורסם" היו כלולים, שכן הם הפכו להמנונים של התבוננות פנימית וגעגוע.

היבט בולט באלבום היה החלטתו של כהן לחזור ולשפר כמה מהשירים. לדוגמה, הוא הקליט גרסה חדשה של השיר "צ'לסי הוטל מס' 2", שיר המשקף את המפגש הרומנטי הקצר שלו עם ג'ניס ג'ופלין. גישתו המוקפדת של כהן להתעדכן הבטיחה שהאוסף לא רק ייצג את עבודתו בעבר אלא גם יציע ניואנסים רעננים. לכן התקליט הוא עוד כיתת אמן ביכולתו של כהן למזג שירה ומוזיקה. כל שיר משמש כפורטל לנפשו של כהן, וחושף את נקודת המבט הייחודית שלו על חוויות אוניברסליות.

בעוד שתקליטיו הקודמים זכו לשבחי הביקורת, הצלחתם המסחרית הצנועה הגבילה את טווח ההגעה שלו. האוסף הזה שימש שער עבור מאזינים שאולי מצאו את תקליטיו הרגילים מרתיעים. על ידי זיקוק יצירותיו לאוסף שנקבע בקפידה, זה אפשר למאזינים חדשים להעריך את האמנות שלו מבלי להידרש לצלילה עמוקה לתוך הדיסקוגרפיה שלו. התקליט גם חיזק את המוניטין של כהן ככותב שירים בעל עומק שאין שני לו. סגנונו המופנם, לעתים המלנכולי, של כהן בלט באמצע הסבנטיז. יציאת האוסף הדגישה את נצחיות עבודתו, והבטיחה את הרלוונטיות שלה לאורך הדורות. רבים ממעריציו האדוקים של ליאונרד כהן הפכו לכאלו בגלל החוויה הראשונה שלהם איתו, באוסף הזה.

ב-1 בינואר בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת הרוק הבריטית, STONE THE CROWS. איזו יופי של להקה היא זו! לא מכירים? אז ברוכים הבאים.

מדובר כאן בחמישה מוזיקאים צעירים שהיו רעבים ליצירה ובתוכם הזמרת הנהדרת, מאגי בל (שנשמעת לא פעם כגרסה הטובה יותר של ג'ניס ג'ופלין), והגיטריסט, לס הארווי (ששנתיים לאחר מכן מת על הבמה בעת הופעה של הלהקה, כי נגע בידיים רטובות במיקרופון).

מאגי לא שרה לבדה, בשלב הזה של הלהקה, אלא חלקה את קולה עם קולו הטוב לא פחות של הבסיסט, ג'ימי דיואר.

כשהלהקה נכנסה לאולפני ADVISION בלונדון להקלטת אלבומה הראשון, תעשיית המוזיקה אהבה אז להקות שכותבות שירים משלהן - דבר שאף אחד מחברי הלהקה לא עשה מעולם עד אז. הם השתמשו בידידותם עם חברתם, הזמרת לולו, כדי לקבל עצות מבעלה, מוריס גיב מהבי ג'יז. מאגי בל: "מוריס אמר: 'לסלי, יש לך גיטרה. תחילה תכתוב את המנגינה ואז תוסיף לה את המילים. זה בדיוק מה שעשינו". המתופף, קולין אלן, הפך לתמלילן הראשי של הלהקה.

הצד הראשון, בתקליט הזה, בא עם ארבעה שירים ובהם ניחוחות עסיסיים של רוק, בלוז ומוזיקת נשמה. בשיר THE TOUCH OF YOUR LOVING HAND שר דיואר כמו ריי צ'ארלס. זה נהדר! ויש ביצוע של הלהקה את THE FOOL ON THE HILL של הביטלס, שנלקח למחוזות שונים מהמושלמות ההיא של פול מקרטני. חברי הלהקה לקחו את זה לכיוון של מוזיקת נשמה.

הצד השני נתפס עם יצירה ארוכה ושמה I SAW AMERICA ובה הביקורת של הלהקה הבריטית על מה שמתחולל מעבר לים, כולל מלחמת ויאטנם. קולין אלן: "כתבתי את זה בגלל החוויות שלי באמריקה כשהופעתי עם ג'ון מאייאל. אלו היו דברים שחוויתי ורשמתי על הנייר".

את הלהקה הזו ניהל פיטר גראנט, אז המנהל החזק של לד זפלין. הוא אף הציע את השם המיוחד ללהקה זו, שמשמעותו היא הבעת פליאה, בסלנג הבריטי. כמו למשל, WELL, STONE THE CROWS! IT'S FOUR O'CLOCK. עטיפת תקליט הבכורה מראה את העורבים חגים סביב הדחליל, כשחקלאים נהגו לרגום אותם שיסתלקו מאדמתם.

תקליט שני, ODE TO JOHN LAW, יצא בהמשך אותה שנה וכשנראה שהעסק ממריא, החלו הבעיות; החיים בדרכים החלו לקרוע את מערכות היחסים של הלהקה. הארווי ובל נותרו שותפים חזקים בלהקה ובחיים, אבל הרגל השתייה של הקלידן, ג'ון מגיניס, הורע והגיעה לשיא כשסיפר בדיחות נאציות לקבוצה של אמרגנים גרמנים במסעדה. הוא ודיואר הוצאו במהרה מהלהקה, ובמקומם באו אחרים.

"אהבתי את הגלגול הראשון עם ג'ימי וג'ון יותר מהגלגול השני", אמר אלן המתופף. "אהבתי יותר את המוזיקה שהלהקה הראשונה ניגנה. זה נהיה קצת יותר רגיל אחר כך. אבל ה-CROWS עדיין הייתה אחת הלהקות הכי טובות בהן ניגנתי. זו הייתה להקה מבוססת בלוז, אבל היא גם הייתה קצת בקטע של רוק מתקדם. הלכנו קצת יותר רחוק מתריסר התיבות המחורבנות הרגילות".

גם זה קרה ב-1 בינואר:

- בשנת 1964 נאספו חברי להקת הביץ' בויז הנרגשים להקליט שיר חדש ושמו FUN FUN FUN, באולפני WESTERN RECORDERS בהוליווד. סשן ההקלטה נערך מ-12 בצהריים ועד שבע בערב. באולפן נכחו גם נגני ההקלטה; המתופף האל בליין, הבסיסט ריי פולמן והסקסופוניסטים סטיב דאגלס וג'יי מיגליורי. הקלטה זו נועדה לאלבום החמישי של הלהקה, SHUT DOWN 2. "כשהייתי צעיר", אמר בריאן וילסון בשנת 1977, "יכולתי ללכת לאולפן ולעשות תקליטון בשלוש שעות. הייתי צעיר ומוכן לתחרות. באתי רעב".

- בשנת 2000 שוחרר ג'ורג' האריסון מבית החולים, לאחר שנדקר על ידי פורץ שפרץ לאחוזתו (על כך דיווחתי במה שקרה ב-30 בדצמבר). ג'ורג' ביקש מבית החולים לא לפרסם את הדבר שחרורו עד למחרת. דובר בית החולים אמר למחרת: "הוא צפוי להחלים לחלוטין. בתחילה אמרנו שג'ורג' לא יהיה כשיר לעזוב את בית החולים עד היום, אבל הוא נמצא מספיק טוב אחרי סדרה של בדיקות. הוא שוחרר אמש לאחר הערכה של כשירותו. הוא שמח לחזור הביתה". אז עיתונאי שאל את הדובר אם ג'ורג' חגג את שחר המילניום החדש בחצות. הדובר השיב בקצרה: "בתי חולים הם מקומות די משעממים". המבקר הראשון של ג'ורג' באחוזתו היה חברו הטוב, אריק איידל ממונטי פייתון, שהכריז: "הוא במצב הרבה יותר טוב". איידל הוסיף: "הוא מתאושש וזו הייתה מתקפה מפלצתית. כשהמשפט נגד הפורץ ייצא לדרך באנגליה, אתם תראו כמה אכזרי זה היה, הרבה יותר אכזרי ממה שדווח! לשם שינוי, מה שדווח בתקשורת היה פחות מנופח ממה שקרה בחיים".

- בשנת 1958 הופיע ג'וני קאש בפעם הראשונה בבית הסוהר סאן קוונטין בקליפורניה. קאש, שנעצר מספר פעמים אך מעולם לא נידון למאסר, ביצע את המופע מתוך טוב ליבו ותחושת חמלה כלפי אלו שעשו בחירות גרועות בחייהם. במהלך המופע הזה שלו לראש השנה, היה בקהל גם זמר הקאנטרי, מרל האגארד, שנכלא בגין פריצה. האגארד סיפר בהמשך שמופע זה שינה את חייו. "הייתה לו הגישה הנכונה", נזכר הגארד. "הוא לעס מסטיק, נראה יהיר והעיף את האצבע המשולשת שלו לסוהרים. הוא עשה כל מה שהאסירים רצו לעשות ולא העזו. הוא היה איש קשוח מהדרום שהגיע כי הוא אהב אותנו. כשהוא הלך משם, כולם במקום הזה הפכו לאוהדי ג'וני קאש". "הוא תמיד הזדהה עם האנדרדוג", אמר אחיו הצעיר של קאש, טומי קאש. "הוא הזדהה עם האסירים כי רבים מהם ריצו את עונשם ושוקמו בחלק מהמקרים אך עדיין הוחזקו שם עד סוף חייהם. הוא חש הזדהות רבה עם אותם אנשים".

- בשנת 1966 התאחד הצמד סיימון וגרפונקל, שהתפצל לאחר שתקליט הבכורה לא ממש הצליח. אז פול סיימון עבר ללונדון וארט גרפונקל נסוג ללימודיו באוניברסיטת קולומביה. הם לא ידעו שחברת קולומביה רקורדס לא ויתרה להם. כשהיא נחושה לנצל את תנועת הפולק-רוק ההולכת וגדלה, היא הטילה על המפיק טום ווילסון לחדש את הבלדה האקוסטית של השניים, THE SOUNDS OF SILENCE. ווילסון הביא נגני סשן כדי לדבב את המנגינה עם כלים חשמליים, מה ששלח את התקליטון שהוצא מחדש למקום הראשון במצעד האמריקאי. נדהמים מהצלחתם החדשה, סיימון וגרפונקל התאחדו לעבוד שוב. אנחנו הרווחנו!

- בשנת 2019 מתה פגי יאנג, אשתו של ניל יאנג בשנים 1978-2014, מסרטן בגיל 66. פגי שרה פעמים רבות קולות לניל יאנג והוציאה שלושה תקליטי סולו. ניל יאנג ספד באתר שלו לגרושתו, שותפתו ומייסדת איתו את בית הספר לאנשים עם מוגבלויות: "תודה לפגי, על היותה אמא ​​כל כך נפלאה לילדים שלנו. את חיה בתוך הרבים שבהם נגעת".

- בשנת 2010 צייץ הזמר כריס קורנל שלהקתו, סאונדגארדן, הולכת להתאחד. המעריצים הרבים לא יכלו שלא להתרגש מזה.

ב-1 בינואר בשנת 1997 מת הזמר והכותב, טאונס ואן זנדט, בגיל 52. בגלל הפרעת קצב לב שהתרחשה עקב סיבוכים של בעיות בריאותיות ארוכות טווח הקשורות לאורח חייו.

ואן זנט נאבק עם שימוש בהרואין ואלכוהוליזם, במשך רוב חייו. הרגלים אלו, בשילוב עם אתגרים בריאותיים אחרים, החלישו קשות את גופו עם השנים. זמן קצר לפני מותו, הוא שבר את מפרק הירך שלו בנפילה, והניתוח כנראה הפעיל לחץ נוסף על מצבו השברירי ממילא. מותו הטרגי של ואן זנט סימן את אובדנו של אחד הקולות הנוקבים יותר במוזיקת ​ה​פולק והקאנטרי האמריקאית.

רבים גילו את הזמר-יוצר האמריקאי, טאונס ואן זנט, רק לאחר מותו. היה זה כ"סינדרום ניק דרייק". בחייו, ואן זנט לא זכה כלל להצלחה מסחרית ובפועל היו לו קשיים מרובים להוציא את יצירתו לאור, וכשכבר הצליח בכך, זו אזלה במהרה מהדפסה ולא שבה למדפים. החל משנות האלפיים צץ ענין מחודש ביצירתו, אך זה כבר היה מאוחר עבור היוצר, כי ביום הראשון של שנת 1997 הוא נפרד מן העולם - אחרי 52 שנים שבחלקן הגדול שוטט בדרכים שיכור, מסומם ומהמר.

ואן זנט היה אחד מכותבי השירים הצבעוניים והמקוריים ביותר בדורו והשירים שלו כוסו לעתים קרובות בחושך וייאוש אך בוצעו בהצלחה על ידי מגוון רחב של אמנים, כולל כוכבי קאנטרי מבוססים. אקסצנטריות יחד עם אורח חייו המתבודד ברוח חופשית סייעו להעניק לו מעמד פולחן שהיווה השראה להשוואות עם וודי גאת'רי והאנק וויליאמס. הוא הזדהה עם המקופחים והמדוכאים ופיתח דרך משלו לבטא את הייסורים של הנשמה הפנימית והעצים את ההשפעה שלו.

הוא נולד בטקסס למשפחת עשירה שעסקה בנפט ולה שורשים חזקים בפוליטיקה המקומית, כשאבותיו עזרו לנסח את החוקה של טקסס. כשהיה בן 12 קנה לו אביו גיטרה וכשעיניו נתקלו באלביס פרסלי שריצד במכשיר הטלוויזיה, בתוכניתו של אד סאליבן, הוא החליט שמתאים לו להיות זמר. ואן זנט: "לאלביס היו את כל הכסף, הקדילאקים והבחורות שבעולם וכל זה כי ידע לנגן בגיטרה ולשיר". בהמשך, כמובן, הכסף היה הדבר שהכי פחות עניין את ואן זנט.

הוא היה תלמיד טוב מאד, אובחן כמחונן והוריו ייעדו לו מסלול חיים כעורך דין או פוליטיקאי. אך הוא היה ילד בעייתי שברח מהבית מספר פעמים. למרות ניסיונות נואשים של הוריו להשיבו למוטב וללימודים, נשר ואן זנט מכל המסגרות הלימודיות. רבות משנות העשרה שלו הוא בילה במוסד לחולי נפש ופנה לכיוון שאותו סימן מאז שראה את אלביס שר ומפזז בתכניתו של סאליבן- להיות זמר נודד. הוא אובחן עם מניה דיפרסיה, וטופל על פי השיטה של אותה תקופה שנקראה IST, אשר במהלכה מזריקים כמויות גדולות של אינסולין לתוך דמו של המטופל וכתוצאה מכך הוא נכנס לתרדמת. התהליך הטיפולי הזה לא היה אפקטיבי ולמעשה גרם לואן זנט לאבוד את הזיכרון לטווח ארוך.

ואן זנט עזב את בית הוריו והחל לנוע בדרכים כשהוא מופיע במקומות שכוחי אל ותמורת שכר זעום. הוא עבר ליוסטון בתחילת שנות ה-60 כדי לנסות קריירה כמוסיקאי. בסופו של דבר הוא היה כה עני שישן על הבמות בהן הופיע. הוא ניסה להצטרף לחיל האוויר במהלך מלחמת וייטנאם אך נדחה בגלל ההיסטוריה הפסיכיאטרית שלו.

בהופעותיו הוא ניגן בעיקר קאברים לשירי קאנטרי ושירים של בוב דילן. הוא בקושי ביצע שירים מקוריים ואביו, כשהיה על ערש דווי, ביקש ממנו להתמקד במוסיקה שהוא כותב. ואן זנט ראה בכך אישור למסלול חייו והחל לחצוב למען היצירה.

אלבומו הראשון, FOR THE SAKE OF THE SONG, יצא בשנת 1968 והכיל שירי פולק עם ליווי קצבי שקט. פה ושם נשמעת גיטרה בסגנון פלמנקו וקולו נשמע גבוה במיקס. יש מקומות בתקליט בהם ההפקה אפקטיבית ביותר ובמקומות אחרים נשמע שניסו לרככו. זה לא אלבום להתחיל איתו את המסע עם ואן זנט, אבל אפשר לשמוע פה את פיסות היופי שיתחברו בהמשך. למרות שזכה לתשומת לב מועטה, התקליט כלל את אחד השירים האופייניים ביותר שלו, WAITING AROUND TO DIE. הנושא המורבידי הזה הפך לחלק מהפולקלור העגום שלו כשהוא נאבק שוב ושוב עם בריאות לקויה ומשתמש בהומור שחור כדי לצלוח עוד יום.

שנה לאחר מכן יצא OUR MOTHER THE MOUNTAIN. פה הסיפור כבר אחר ובאחת ממודעת השיווק בזמנו נכתב עליו באופן נבואי: "הוא כותב מוסיקת פולק שבאה להראות עולם חדש. הוא שר מוסיקת פולק שלא מחקה אף אחד אבל רבים יחקו אותה. תקשיבו לתקליט הזה ואז תבינו".

עד היום נחשב התקליט הזה בעיני רבים לאלבומו הטוב ביותר, אך לא כולם אהבו את זה בזמנו. עיתון CIRCUS, למשל, פרסם את הביקורת הזו: "לצערנו, הבחור הזה, שרוצה להיות ג'ק אליוט, נשמע יותר כמו ג'ואן באאז בעת יגון. כל מה שהוא עושה מבאס".

בעיתון FUSION נכתב בביקורת: "אין ספק שקולו יכול להיחשב כפנטסטי ומיוחד, אבל יש פה יותר מזה, עם קול יציב ובעל ניחוחות נאשוויל. זה ממש מפחיד לחשוב שקאובוי לא ידוע זה מצליח לעשות אלבום שכזה. השירים שלו מדהימים וחייבים להיות מוכרים כשירי פולק מהמעלה הראשונה. המילים שלו הן שירה צרופה עם מטאפורות מופלאות".

בעיתון הג'אז, דאון ביט, נכתב גם כן על התקליט: "הוא זמר קאנטרי-פולק משובח, פרפורמר אישי מאד ומלחין". ואכן, התקליט הזה מיצב את ואן זנט ככוח מיוחד בעולם המוסיקה. רבים ששמעו את התקליט קיוו שדרכו תהיה סלולה רק כלפי מעלה.

באותה שנת 1969 יצא תקליטו השלישי, שנקרא כשמו, אך הוא הגיע וחלף ביעף. ארבעה שירים בו הוקלטו מחדש, לאחר שנכללו באלבום הבכורה. ואן זנט בחר לעשותם שוב כי לא אהב את הפקתם המקורית. בעיתון STEREO REVIEW לא אהבו את המוצר והביקורת שפורסמה שם הלכה כך: "הגיטרה והשירה של הבחור הזה יובילו אתכם בבטחה אל ארץ הנחירות. קחו את הרמז הראשון לקראת מסע מרדים זה כבר מתמונת העטיפה. הוא נראה יושב מאחורי שולחן, נשען עליו וישן שנת ישרים".

אבל מסלול יצירתו לא תם פה. הוא המשיך להוציא עוד אלבומים משובחים.

ואן זנט הופיע כמעט ללא הפסקה כשהוא מונע, לפי חבריו, על ידי שדים פנימיים שלא הוא ולא הם יכלו להסביר אותם. לפעמים ההופעות שלו היו מפותלות, והסתיימו בכך שהוא היה מתמוטט על הבמה. המופע האחרון שלו בניו יורק, במועדון בוטום ליין בשנת 1995, במהלכו עורבבו בצורה מרגשת סחיטת דמעות מינורית עם חוש הומור קיצוני.

גם דייויד ברוזה, זמר-גיטריסט ומלחין ישראלי, זכה להכירו בשנת 1994 ולקבל ממנו שירים להקליט. זה יצא באלבום בשם NIGHT DAWN. ברוזה התיידד עם ואן זנט כשהופיעו יחדיו ביוסטון. לקראת מותו, השאיר ואן זנט קופסה ובה מילות שירים כשהוא מבקש מברוזה להחיות אותן וזה נפגש עם אלמנתו של ואן זנט. אך היא ביקשה ששירי בעלה המנוח יבוצעו על ידי אמנים ידועים יותר. רק אחרי כמה שנים, כשהבינה ששיריו לא יגיעו לאן שהיא חפצה, היא התירה לדייויד לקחת אותם ולהשלימם. כך נוצר עוד חיבור מעניין בין מוזיקת פולק אמריקאית למוסיקה ישראלית.

ב-1 בינואר בשנת 1956 יצא לחנויות התקליטון BLUE SUEDE SHOES של קארל פרקינס. באותו יום זה שודר לראשונה ברדיו.

פרקינס תיאר את השבועיים בין הקלטת השיר להשמעתו הראשונה ברדיו כ"ארוכה ביותר בעולם". אבל אפילו כשזה הגיע לאוזניים מרמקולים זעירים ומתפצחים, לשיר היה כוח שאין להכחישו, עד כדי כך שהיה כמעט מוחשי. פרקינס: "ביום ששמעתי את זה הייתה לי אותה תחושה שהייתה לי באולפן. זה היה שם. ידעתי שאם זה יצליח, אז אני זה שמכרתי אותו. אני, ג'יי, קלייטון ופלוק. הנגינה שלנו, השיר שלי והגיטרה שלי יהיו

מה שמכר את התקליט הזה. ידעתי שזה יעשה לי הרבה בתור גיטריסט, כזמר וככותב שירים".

סם פיליפס, הבעלים של חברת התקליטים, שלח לקארל שני עותקי תקליטון של זה, שהסתובבו במהירות 78 סל"ד, אבל שניהם הגיעו שבורים. חסר סבלנות מדי כדי להמתין לדואר נוסף, קארל נסע למרכז העיר ולחנות הרדמן מיוזיק. הוא מיהר פנימה וביקש עותק. כשזה הגיע, פרקינס חייך ודחף את התקליטון בחזרה לכיוון המוכר. "ובכן, אדוני", הוא אמר בעדינות, לא רוצה להיות שתלטן כשהאיש עשה טעות כנה, "זה לא התקליטון שלי. תראה, התקליטון שלי גדול מאוד פיזית ועם חור קטן בתוכו". אבל המוכר היה בשלו ובעודו לומד את פורמט התקליטון שמולו, שהסתובב במהירות 45 סל"ד,, תהה פרקינס איך משהו כל כך מוזר יתאים לנגן תקליטים. "זה מה שהולך היום", הסביר המוכר. "לא מייצרים יותר מהפורמט הישן".

ב-1 בינואר בשנת 1970 יצא התקליט השני של להקת TASTE ושמו ON THE BOARDS.

התקליט הראה התקדמות מוזיקלית משמעותית לעומת אלבום הבכורה והגיע למקום ה-18 באנגליה ולמקום ה-33 בגרמניה. זה היה אלבומה האולפני האחרון של הלהקה.

הגיטריסט-זמר, רורי גאלאגהר, היה מרוצה מאד מתקליט זה אך גישתו הנחרצת נגד הוצאת תקליטונים הפכה לסיוט של חברת התקליטים, פולידור. שני חבריו ללהקה, הבסיסט ריצ'רד מקרייקן והמתופף ג'ון וילסון, נאלצו ללכת לפי דרכו.

שבועון המוזיקה רקורד מירור פרסם באותו חדש של יציאת התקליט ש"זה תקליט בלוז כבד. אין פה משהו מיוחד. מה שמקורי פה זה חוסר המקוריות, אך זה מספיק אנרגטי בשביל לעורר מכירות, כנראה".

הצלחת התקליט הרימה את פופולריות הלהקה עוד יותר. אך עם ההצלחה החלו בעיות; כשהלהקה הופיעה בפסטיבל ISLE OF WIGHT, ב-28 באוגוסט 1970, המתח בין חברי הלהקה כבר היה גבוה מאד. השלושה לא דיברו זה עם זה, אך למרות המצב הרעוע מאחורי הקלעים, השם סיפקו הופעה נהדרת לפסטיבל.

לאחר מכן מימנה חברת פולידור סיבוב הופעות של הלהקה באנגליה כשאמני החימום היו להקת STONE THE CROWS והזמר ג'ייק הולמס. גאלאגהר הרחיק אז את עצמו לגמרי משני הנגנים האחרים והבלגאן האישי חלחל גם לרמת ביצועי הלהקה, לפי ביקורות שצצו בתקופה ההיא.

ההצלחה הגדולה לא מנעה את הפירוק. עיתון 'מלודי מייקר' דיווח על הפירוק בגיליון שיצא ב-17 באוקטובר 1970. הכתבה הזו חשפה את הסיבה לפירוק: הבסיסט והמתופף התמרמרו שגאלאגהר ראה את עצמו כבוס הלהקה ואת שניהם כשכירים על ידו. תאריכי הופעות שנקבעו מראש בוטלו וההפסד הכספי היה גדול. גאלאגהר פנה לסלילת קריירה עצמאית.

ב-1 בינואר בשנת 1953 מת אייקון אמריקני שהיה זמר קאנטרי, אך התנהג ככוכב רוק (לפני שהומצא מושג זה). שמו הוא האנק וויליאמס.

השירים שהוא כתב, השירה שלו, המוזיקה שלו ואפילו אורח חייו ההרסני הפכו לחלק בלתי נפרד מהפולקלור של המוזיקה האמריקאית. בשנות הארבעים ותחילת שנות ה-50 שלט האנק וויליאמס במוזיקת הקאנטרי והרית'ם אנד בלוז, כשזו רק החלה את תהליך הפיכתה לרוק'נ'רול. הוא שר גם בלדות עגמומיות בקול מאנפף כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה, בה החל לנגן בגיל שש. היה לו הכשרון לקחת שלושה או ארבעה אקורדים ולטוות מעליהם מלודיה מיוחדת.

השירים שלו שיקפו את מצבי הרוח של האנשים שהפילוסופיות שלהם היו מוגבלות לצורת חיים טובה. ויליאמס כנראה בילה הרבה מזמנו בשיתוף עם האנשים שעבורם הלחין והיה לו הכישרון לשחזר בשירה ובמילים בעיות משותפות למעריציו. הוא היה מגדולי מוזיקת ההילביליז, זרם שהפך לגורם חשוב במוזיקה המבדרת והמודרנית האמריקאית של אז.

וויליאמס נולד באלבאמה (בספטמבר 1923) בשם חירם קינג וויליאמס. אביו היה חקלאי שכיר שלא הרוויח מצלצלים רבים. אמו הייתה אורגניסטית בעוגב הכנסייתי המקומי ומשם הוא ספג את השפעותיו המוזיקליות הראשונות. העוני זרק את וויליאמס לרחוב, שם נאלץ לצחצח נעליים, למכור בוטנים ולהיות שליח עיתונים. היה זה זמר רחוב בשם טיטוט שלימד אותו לנגן בגיטרה. בגיל 12 הוא זכה בתחרות כשרונות, בעיירה מונטגומרי, עם השיר WPA BLUES ובגיל 14 הקים את להקתו הראשונה. אז הוא החל לכנות את עצמו בשם "הקאובוי המזמר", למרות שהוא מיעט לשיר שירי בוקרים. לא היה לו קל להתקדם בתחום והוא החליט לפרוש מהמוזיקה לטובת עבודה בנמל.

בשנת 1944 הוא חזר למונטגומרי עם אשתו וגם חזר אז לעסוק במוזיקה. לאחר כמה נסיונות נפל הוא היכה בזהב, עם השיר LOVE SICK, שיצא בשנת 1949 והפך להיות כוכב שהופיע במקומות יוקרתיים. וויליאמס, שידע עוני רב בילדותו, הפך להיות עשיר ומפורסם. אבל עכשיו, כשלא היה צריך יותר להוכיח את עצמו, התרופפה המשמעת העצמית שלו. כאב גב ממנו סבל, לאחר שעסק גם כרוכב בתחרויות רודיאו, הוביל לנטילת משככי כאבים ואלו החמירו את מצבו. אמרגני הופעות רבים נכוו ממנו ולא רצו לעבוד איתו יותר. אשתו לא יכלה לסבול זאת יותר והתגרשה ממנו. הוא מיהר להתחתן עם אחרת. שתייתו המרובה ופלירטוטיו התכופים צבעו את חייו אך גם פגעו קשות ביחסיו עם הממסד המוזיקלי ולוח הופעותיו הפך דליל בהתאם.

ביום האחרון לשנת 1952 הוא נקבע להופיע במערב וירג'יניה, אך ההופעה בוטלה בגלל סופת שלגים שביטלה את כל הטיסות מטנסי. הוא פנה להתארגן להופעתו הראשונה ביום הראשון של שנת 1953, באודיטוריום קנטון ממוריאל שבאוהיו. ויליאמס לא היה אמור להופיע לבדו אלא כחלק מחבילת אמנים שנקבעה להופעה ראשונה בצהריים ושניה בשמונה בערב. הוא שכר את צ'ארלס קאר, הסטודנט הצעיר, שיהיה נהגו האישי ויסיע אותו למקום ההופעה בקאדילק.

בדרכם לשם ביקש ויליאמס להרגיע את עצמו עם שתיית אלכוהול, בליעת טבליות ממרשם שגוי שקיבל וגם נטילת מורפיום. בדרך נעצר הרכב על ידי שוטר בגין מהירות מופרזת. איש החוק הציץ פנימה למכונית ונתקל בפניו של וויליאמס "שנראה קרוב יותר לעולם המתים". השוטר צדק בעדותו כי למחרת מת וויליאמס בן ה-29 מאי-ספיקה של החדר הימני של הלב, במושב האחורי של אותו קאדילק. הקהל שהגיע להופעתו באותו יום חשב שהכרוז מתבדח באומרו שוויליאמס מת. במהרה הם נדהמו לגלות שזה אכן נכון. שלושה ימים לאחר מכן הוא נקבר וקהל רב התגודד כדי לחלוק לו כבוד אחרון. בעיתון הניו יורק טיימס נכתב: "מלך ההילביליז (כינוי לאנשים המתגוררים באזורי הספר ההרריים של ארצות הברית) מת ברכבו בדרכו מנוקסוויל להופעה במריון, אוהיו. וויליאמס, שפעם עבד כמצחצח נעליים וחיבר את הלהיט 'ג'מבלאיה', הובא לבית החולים על ידי הנהג שלו, שראה כי מעסיקו אינו מתעורר במושב האחורי של הרכב". באופן אירוני, התקליטון האחרון שיצא לוויליאמס בחייו היה בנובמבר 1952, עם השיר "לעולם לא אצא בחיים מהעולם הזה".

על פי ההערכות, כ-20,000 אנשים נהרו לאולם העירוני ורבים מהם שהו ברחוב בחוץ כדי לחלוק כבוד אחרון להאנק וויליאמס המנוח.

בונוס: בינואר 1980 נשאלו כמה מוזיקאים ידועים כמה שאלות לעיתון המוזיקה TROUSER PRESS.

שאלה ראשונה - מה היו האלבומים האהובים עליכם ביותר מהסבנטיז?

שאלה שנייה - מה היו האירועים המוזיקליים המשמעותיים ביותר עבורך בסבנטיז?

שאלה שלישית - מה היה הרגע הכי טוב והרגע הכי רע שלכם בסבנטיז?

שאלה רביעית - מה הסבנטיז עשו לכם?

שאלה חמישית - מה הם כל מיני הדברים האהובים עליכם מהסבנטיז?

אז נתחיל עם רוברט פריפ ותשובותיו:

תשובה לשאלה 1 - "בלו" של ג'וני מיטשל, NO PUSSYFOOTING של פריפ עם בריאן אינו, "עוד עולם ירוק" של בריאן אינו, HEROES של דייויד בואי, "קווים מקבילים" של בלונדי ו- FEAR OF MUSIC של טוקינג הדס.

תשובה לשאלה 2 - "כגיטריסט צעיר וחסר ידע במוסיקה, הפכתי לגיטריסט שמוזיקאים מדרג גבוה הסכימו שאנגן איתם".

תשובה לשאלה 3 - "השיא האישי שלי היה חוויה מדהימה שקרתה ביולי 1974, אשר העניקה לי הצצה למה שבאמת יכול בן אנוש להיות והחופש שהוא באופן טבעי חלק של זה. נקודת השפל הייתה בו זמנית, לראות את המחיר שהייתי צריך לשלם עבור זה. כל האירועים הבאים בחיי הושפעו מהניסיון הזה ומתובנות שהלכו עם זה".

תשובה לשאלה 4 - "במקום לחפש מידע כדי להתווכח על מה שאני מרגיש אינסטינקטיבית, אני פועל לפי האינסטינקטים שלי ונותן לתוצאות להיות הבסיס לוויכוחים שלי".

תשובה לשאלה 5 - "אני דווקא לא אוהב את הקריסה של הרוק המתקדם הבריטי לסגנון ברור ומחניק. אני גם לא אוהב את חוסר הביקורת הכללית על זה. הרוק המתקדם פנה לכיוון הלא נכון".

גם המתופף ביל ברופורד ענה על המשאל:

תשובה לשאלה 1 - WALLS AND BRIDGES של ג'ון לנון, DRUMS AND WIRES של להקת XTC, "עולם אחד" של ג'ון מרטין ו- BITCHES BREW של מיילס דייויס.

תשובה לשאלה 2 - הערבים שהעלו את מחיר הנפט ומיילס דייויס שפנה ליצירת מוזיקה חשמלית.

תשובה לשאלה 3 - נקודת שפל שלי הייתה כשהייתי מובטל ונאלצתי לעשות ג'ינגלים ושאר דברים אולפניים מסחריים. אחרי שלושה שבועות נשברתי. נקודה גבוהה שלי הייתה לשבת במלון בסאן פרנסיסקו עם שאר חברי קינג קרימזון ולצפות בביצועים שלנו בתוכנית הטלוויזיה MIDNIGHT SPECIAL בה הצטלמנו.

תשובה לשאלה 4 - הסבנטיז הביאו אותי מלהיות מתופף בקו האחורי של להקה לצעידה לקו הקדמי כיוצר אישי.

(אין תשובה לשאלה 5)

בונוס: החודש, בשנת 1977, פורסמה כתבה בעיתון SOUNDS על להקת בלאק סאבאת'.

"הגיטריסט טוני איומי נכנס לחדר האוכל של מלון הולידיי אין כמו איזה זומבי חי. הוא תהה, למעשה, מדוע הפובליציסט של חברת האחים וורנר קבע ראיון ב-10 בבוקר. עם לוחות הזמנים הקדחתניים שרוב אמני הרוק פעלו לפיהם, סביר להניח שמעטים מהם קמו אי פעם לפני הצהריים. והגיטריסט של בלאק סאבאת' היה הוכחה חיה (או כמעט) ששעה כזו לא עמדה באישור הזה.

עם שיער פרוע, עיניים אדומות ודיבור שמצטמצם לנהמות וגניחות, איומי נראה מופתע למדי לראות את העיתונאי שלכם מתקרב לשולחן ארוחת הבוקר שלו. לא הודיעו לו על הראיון ולמעשה היה לו זמן לישון רק כמה שעות קודם לכן בגלל עיכוב בטיסה ללוס אנג'לס. אבל מעל הכל טוני הוא די בן אדם והסכים בשמחה לדבר תוך כדי לעיסת הארוחה שלו.

איש במסעדה לא ידע מיהו הבחור הזה. למרות שהמבטא האנגלי שלו גרם לכמה גבות להיות מורמות, לרוב כולם הסתכלו עליו כאל עוד ג'נטלמן בריטי שהגיע לחופשה. הם לא הבינו שהאנגלי הגבוה הזה מכר מיליוני תקליטים ברחבי העולם, טס 6,000 מיילים מאנגליה לאנטריו קליפורניה, כדי לנגן בהופעה של שעה וחצי בפסטיבל קליפורניה ג'אם ושולם לו כמעט 500,000 דולר.

נוכחותו של איומי בלוס אנג'לס הפעם הייתה כדי להכין תקליט חדש ולעבוד על ההופעה. הלהקה נמצאת בניהול חדש - בעצמה. זה היה מהלך שדרש מחשבה רבה, אבל הלהקה הסכימה לבסוף שהידע שלה על העסק יועיל.

אז החודשים האחרונים עברו במשא ומתן על חוזה עם חברת התקליטים ולאחר מכן הקלטת האלבום במיאמי. שישה שבועות של הקלטות ומיקס בפלורידה (באולפני קריטרייה שבהם עבדו קלפטון, סטילס ואחרים), חזרה לאנגליה, ואז ללוס אנג'לס כדי לסיים את ההתחייבויות. הסיבה העיקרית להבאת המערכת העצמאית הזו לניהול הייתה לתת ללהקה יותר שליטה על המוזיקה. טוני הסביר את המצב.

'עכשיו אנחנו יכולים לוודא שהכל מקבל את המיקס הנכון, נחתך נכון במפעל התקליטים, ולא יהיה לנו עוד תקליט אוסף מיותר כמו 'מכרנו את הנשמות שלנו בשביל רוק'נ'רול' להתמודד איתו. אפילו לא ידענו שהם הולכים להוציא את זה בחברת התקליטים, ואם היינו יודעים - היינו משתמשים בשירים שונים וגם במיקסים חדשים. הופענו באנגליה ופתאום שמענו שזה בחוץ, בחנויות'.

התקליט האחרון, TECHNICAL ECSTACY היה רק ​​אלבום הלהקה השני שהוקלט מחוץ לאנגליה (התקליט VOL 4 נעשה בלוס אנג'לס) ולמעשה הוקלט באולפן הלא נכון. "יש שלושה אולפנים בקריטריה והזמנו את האחד הלא נכון", אומר טוני, ומעביר את הקטשופ לקלידן החדש של הלהקה, ג'רלד וודרופ, שהוא השינוי היחיד בלהקה מאז הקמתה בשנת 1967. עבודתו בתקליט החדש היא משלימה בטבעה והצפצופים החדשים המסונטזים שלו נחמדים וכל עוד הוא נשאר בתפקיד גיבוי, צריכה להיות בעיה קטנה עם התקבלותו.

'כן, ג'רלד עושה את כל הרעש באלבומים עכשיו. זה יותר טוב עם ג'רלד עכשיו כי זה נותן לי יותר סיכוי לנגן בגיטרה', הודה טוני והביט מבעד לחלון המסעדה שהציג את מה שעתיד להיות עוד יום גשום בהוליווד. 'זה נותן לי יותר סיכוי לנגן קטעי סולו במקום אקורדים כל הזמן. באופן אישי אני אוהב את התקליט הזה. מאוד הסתבכנו עם זה. רוב האנשים ששמעו את זה חשבו שזה צעד גדול מהתקליט הקודם, SABOTAGE והרבה אנשים אומרים שזה שונה לחלוטין מכל מה שעשינו בעבר. אני חושב שזה כנראה סוג האלבום שאתה צריך להאזין לו כמה פעמים לפני שאתה באמת נכנס אליו. אני לא חושב שזה סוג של דבר מיידי'.

עברנו לחדר שלו בבית המלון. המשכנו לדבר שם. אין ספק שרצועה אחת באלבום החדש דורשת יותר מהאזנה אחת. IT'S ALRIGHT הוא השיר המוקלט הראשון שהמתופף ביל וורד שר אי פעם - אם כי כשהלהקה הוקמה לראשונה הוא היה למעשה הזמר שלה. 'ביל לא שר כבר שנים... ביל ואני עשינו את השיר הזה מזמן, הלכנו לאולפן ועשינו את זה. זה בוודאי היה לפני ארבע שנים; הקלטנו את זה אבל אז פשוט גררנו את זה. החלטנו להקליט את זה שוב במיאמי וזה יצא אחרת. ביל ואני...' המשיך טוני, כשהמחשבה נקטעה בגלל שיחת טלפון.

'שלום, הגעתם למכבי האש', הוא ענה. כפי שהתברר, השיחה הייתה ממעריץ הארדקור שזה עתה התקשר ל-163 הולידיי אין ברחבי הארץ בחיפוש אחר הלהקה. המתקשר המסוים הזה דיבר עם טוני בעבר ונסע מעיר לעיר בעקבות הלהקה בסיור האחרון שלה. טוני בטוח שהם עדיין מושכים את המעריצים הוותיקים אבל בטוח שהם יוצרים חדשים בכל הופעה שהם עושים.

באולפן הוא רציני לגמרי. באלבומים הקודמים הוא אף פעם לא נכנס ועבד על צליל הגיטרה; הוא פשוט היה נכנס, מדליק את המגבר, ואם הצליל היה משביע רצון, הוא נתן לו לעבור. אבל בתקליט החדש הוא הפך להיות מעורב הרבה יותר בנגינה, בין השאר בגלל נוכחותו של וודרוף. זה מאפשר לו יותר חופש לנגן ולהתנסות בצלילים. טוני ידע איזה סוג של צליל גיטרה הוא רוצה והשיג את זה. 'אני חושב שהטכניקה שלי משתנה, סגנון הנגינה שלי משתנה. אני מקבל יותר חופש ואני יודע איך אני רוצה לשחק בו. לפני כן ניגנתי הרבה תווים ואקורדים כפולים ושמרתי על העומק ולא התרכזתי כל כך בסולואים שלי'.

כל הדיבורים האלה על גיטרות ונגינה עוררו את הדם המוזיקלי של איומי והוא רצה לבקר בחנויות גיטרות. לקחתי אותו למקום קטן בשם SOL BETNUN'S, חנות במרחק נסיעה קצרה משדרות הוליווד. החנות לא הייתה צפופה במיוחד, למרות שהפטרונים המעטים שם זיהו את טוני מיד. עם שובו למלון נקבעה לו חזרה עם הלהקה. הלהקה התאמנה בקביעות הפעם מכיוון שהחברים באמת רצו לצאת ולהראות לאמריקה שהם מסוגלים לדברים כמו תאורה מעוררת וסאונד דרמטי. 'הייתי אומר שהדברים עם סאבאת' טובים יותר ממה שהם היו אי פעם באמת, כי הלהקה באמת יוצאת להילחם הפעם. אתה יודע שבעבר היו לנו את כל הניתוקים השונים האלו, דברים ניהוליים וכל שאר הזבל, אבל זה כמו חוזה חדש עם האלבום הזה. זה באמת היה דבר שכולנו התערבנו בו'. בשלב זה הטלפון צלצל שוב, וטוני ענה: "שלום, הגעתם לבית ספר הדתי'..."

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459