כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-1 בנובמבר (1.11) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אחרי 10, 15, כמעט 20 שנה של חוזים בהם חתמתי, וצריך להפיק שני אלבומים בשנה ותקליטון כל שלושה חודשים, בלי קשר למה שלעזאזל אחרים עשו, או איך היו חיי המשפחה שלך או איך היו החיים האישיים שלך. שום דבר לא נחשב, אתה רק צריך להביא את השירים האלו ומהר! ובכן, אני לא רוצה למכור את נשמתי שוב, כביכול, כדי שיהיה לי תקליט להיט. גיליתי שאני יכול לחיות בלי זה, וזה משמח אותי יותר. אני לא מתכוון לחזור ולנסות ליצור אדם שלא יהיה אני. אני לא מרגיש בן 40. אני מרגיש כמו ילד ונשארו לי כל כך הרבה שנים טובות עם יוקו והבן שלנו. לפחות, אנחנו מקווים שכך" (ג'ון לנון, שנת 1980)
ב-1 בנובמבר בשנת 1975 יצא תקליט חדש ללהקת הבאנד. שם התקליט הוא NORTHERN LIGHTS - SOUTHERN CROSS והיה זה צעד אחד לפני "הואלס האחרון".
SIDE 1
1. Forbidden Fruit
2. Hobo Jungle
3. Ophelia
4. Acadian Driftwood
SIDE 2
1. Ring Your Bell
2. It Makes No Difference
3. Jupiter Hollow
4. Rags & Bones
זה היה האלבום הראשון שהוקלט באולפן החדש של הלהקה בקליפורניה, SHANGRI-LA והראשון עם חומרים חדשים לגמרי מאז CAHOOTS שיצא בשנת 1971. על אף שהתקופה שביניהם הביאה את אלבום ההופעה המבריק ROCK OF AGES ותקליט קאברים נחמד בשם MOONDOG MATINEE, היה חשש שהלהקה קנתה כך זמן ושבאר היצירתית שלה אולי התייבשה.
גיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון, בספרו: "באולפן החדש שלנו הייתי פורח לגמרי וממש רציתי כבר להתחיל להקליט. מזה כמה שנים לא הייתי במצב של כתיבת שירים אבל משהו השתנה בי ולטובה. התחלתי לכתוב שירים מבלי להתחשב במצב הלהקה. גארת' החל להתעסק בצלילים חדשים וקוסמיים, לצד נגינת האורגן השורשית שלו. אז רציתי לכתוב משהו שיתאים לו להביא את הקסם שלו לזה. בדיוק סיימתי לכתוב את השיר FORBIDDEN FRUIT, שחש כמו התבוננות במראה כסוג של 'תבדוק את עצמך לפני שתהרוס את עצמך'. יכולתי לשמוע את ליבון (הלם) שר את זה במלוא האותנטיות. נהנינו להקליט את זה.
שיר נוסף שרציתי לתת לקולו של ליבון דן בהיעלמותה המסתורית של אופליה. היה לי מהלך אקורדים בסגנון ישן נושן שהתאים לזה. אהבתי מאד את השיר הזה מהרגע שהקלטנו אותו וזה בהחלט הדובדבן על הקצפת. זה השיר האהוב עליי באלבום, אפילו שאין בו את העומק של שיריי הקודמים.
לעטיפת התקליט קראנון לריד מיילס, שצילם את העטיפה להוצאה הרשמית של THE BASEMENT TAPES. הקמנו מדורה מאחורי הבית שלי, על החוף, וריד צילם אותנו בשעת דמדומים. כמה ימים לאחר מכן הקשבנו לאלבום וחשתי שיש לנו משהו ממש טוב ביד והייתה בי הקלה. ריצ'רד (מנואל) אמר לי שהוא מצטער שלא תרם זמן רב למאמץ כתיבת השירים ללהקה. הוא הזכיר לי שבתחילת הדרך חשבנו, אני והוא, להיות צמד כותבי שירים. לא חשתי כעס עליו כי ידעתי שצריכה להיות מוזה לכתיבת שירים. הוא לא חש בנוח שהצעתי בזמנו לחלק את כל זכויות המו"לות בינינו והציע למכור לי את החלק שלו. לא הסכמתי. ידעתי שאם יש דבר שאסור לעשות זה לוותר על זכויות השירים שלך. אבל הוא אמר שזה רובץ עליו ושיש לו מה לעשות עם הכסף.
ריק דנקו שמע את השיחה שלנו והציע גם הוא למכור לי את החלק שלו. לא ידעתי כיצד לעכל את זה. נכון שכתבתי את כל השירים, אבל לא ראיתי את הצעד הנכון בקניית החלק שלהם. כשסיפרתי את זה לגארת', גם הוא הציע למכור לי את חלקו. ליבון היסס בעניין. הצעתי לו לשמור את זה בינתיים אצלו.
אז קראתי לעורך דין ושאלתי אותו כיצד לקנות את החלק של ריצ'רד, ריק וגארת'. הוא אמר לי שאצטרך לקחת הלוואה לזה, אבל שזה לא רעיון רע".
התקליט החדש הזה של הבאנד התקבל ברגשות מעורבים בזמנו. ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו אז: "תקליטיה האחרונים של הבאנד, מ-CAHOOTS ו-MOONDOG MATINEE, לא היו בדיוק התפתחויות משמחות בקריירת הקלטות עם התחלות מבריקות כמו זו של להקה זו. הנגינה שלה מאחורי בוב דילן ב- PLANET WAVES ו- BEFORE THE FLOOD, כמו גם ב'הקלטות המרתף' המוקדמות יותר, הייתה מוצלחת ומרגשת יותר מכל מוזיקה מקורית שלה, וכנגד המאמצים הללו, האלבום הראשון שלה מזה זמן מה צריך להיבחן בעוד ארבע שנים. השירה באלבומים מוקדמים של הבאנד נטתה לטשטש לתפאורות אינסטרומנטליות הומוגניות עד כדי כך, אבל כאן ליבון הלם והקולות המשיבים של ריצ'רד מנואל וריק דנקו מתערבבים קדימה, מצלצלים בקול רם וברור. המאזין מבין במהלך הצלילים הראשונים של המוזיקה, בכמה המיקס של אלבומיה הראשונים היה כה חשוב להצלחתה.
השירים החדשים של רוברטסון מתרחשים בארץ הולדתו הצפונית, מ'הברים המעושנים והמכוניות' שהרכיבו את הנוף הקנדי של נעוריו ועד תיאטראות הפורנו של הטיימס סקוור, ניו יורק, ולרוב הם מנסים לעורר רגשות ישירים ולא דרך המדיום של דמויות. למרבה הצער, הדרמטיזציה העצמית שפעם פגעה בשירים האישיים יותר ב- CAHOOTS, עדיין נוכחת.
למעשה, כל העיבודים מעולים ומסווים את החסרונות של החומר בצורה כה מוצלחת שברמה חושנית, לא קוגניטיבית בלבד, זה ממריץ. ליבון שר ליד למעלה ממחצית השירים. הטוואנג בעל הניואנסים שלו הוא הרדיד המושלם והתיפוף שלו חד וחריף כתמיד. תרומותיו של גארת' הדסון חושפות את הצמיחה האישית המרהיבה ביותר.
היצירה האינסטרומנטלית הפחות מספקת מגיעה מרוברטסון, בדרך כלל הסולן המרתק ביותר של הלהקה. הוא עשה קריירה של הפיכת מגבלות טכניות לניצחונות סגנוניים. עד שהוא יתחיל לפחות לנסח את הבעיות איתן הוא מתמודד דרך המוזיקה שלו, התקליטים של הבאנד ימשיכו ללא ספק להיות כמו זה: מורכבים להפליא, משפיעים רגשית, מתנגנים, כנים, וכמו פאזל-תמונה עם חלק אחד חסר שמשבש הכל באופן משמעותי".
גם המלודי מייקר הבריטי לא יצא מגדרו: "עם חטיבת קצב ישנונית, המוזיקה חסרת הרפתקאות והאווירה הכללית נטולת קלילות אמיתית וספונטניות. יש פה מעט מאד רגעים מרשימים".
המצב היה כה עגום שאפילו השיר OPHELIA לא הצליח להציל את התקליט משהייה עגומה במצעד הקנדי. גם במקומות אחרים המצב לא היה מעודד יותר. אבל משהו בזמן שעבר גרם לו להישמע אחרת וטוב יותר.
ב-1 בנובמבר בשנת 1969 פרסם עיתון מלודי מייקר מכתב מהזמר ג'וני קאש:
"תודה לך, אנגליה.
על שזכרת אותי... תמיד קיוויתי שחלק מהמוזיקה שלי תהיה מקובלת על ידי אנשי אנגליה, סקוטלנד, אירלנד וגם וויילס. תמיד האמנתי שאנשים הם אנשים, לא משנה היכן... ומשהו שנוגע בלב של אדם אחד יגע בלבבות כולם. במיוחד אם המשהו הזה הוא אהבה-אנושיות-חיים. אני מקווה שיותר ויותר שירים שלי יספקו אתכם.
מרווין קון והסוכן שלי דיברו ביניהם על אפשרות לסיבוב הופעות שלי באנגליה בקיץ 1970, כמו עוד מקומות באירופה. אראה אותך שוב, אנגליה, מתישהו בשנת 1970, בתקווה שלוח הזמנים יתאים. עד אז, המון תודה על שלא שכחת אותי. אני לא אשכח אותך".
ב-1 בנובמבר בשנת 1967 יצא התקליט-מאסטרפיס FOREVER CHANGES, שהוא השלישי של להקת LOVE. מאסטרפיס!
SIDE 1
1. Alone Again Or
2. A House Is Not a Motel
3. Andmoreagain
4. The Daily Planet
5. Old Man
6. The Red Telephone
SIDE 2
1. Maybe the People Would Be the Times or Between Clark and Hilldale
2. Live and Let Live
3. The Good Humor Man
4. Bummer in the Summer
5. You Set the Scene
אפשר להגדיר את האלבום כמאסטרפיס פסיכדלי. אך למרות שהוא נוצר בתקופה פסיכדלית למהדרין, אין בו את הג'אמים הארוכים או האפקטים המוזרים האולפניים שאפפו כמעט כל אלבום טריפי מהתקופה ההיא. הוא בא עם כיוון מוסיקלי שונה כשהנשק האמיתי של הלהקה הזו היה ארתור לי. הוא הקים את הלהקה, הגה את השם שלה וגם כתב את רוב שיריה. הלהקה עליה פיקד הורכבה מחברים שבאו מרקעים ואף גזעים שונים וזה היה גם אחד המאפיינים היחודיים שלה בתקופה ההיא. בשנת 1967 לי כבר היה כוכב גדול בלוס אנג'לס. אך להקתו הייתה כה עצלה ואפופת סמים עד שחבריה ויתרו על הופעות כמעט לגמרי לטובת רביצה מסוממת באחוזה ששכרו, שהייתה שייכת בזמנו לשחקן בלה לוגאסי.
השם FOREVER CHANGES הגיע לארתור לי מחבר טוב שלו שהחליט להיפרד מחברתו. אותה חברה פגועה צעקה עליו שהוא לא בסדר כי הוא הבטיח לאהוב אותה לתמיד. על זה ענה הבחור בפשטות - WELL, FOREVER CHANGES. למרות ששם הלהקה הוא LOVE, אין בתקליט זה שירי אהבה. אין כאן ולו פעם אחת דיבור על יחסים בינו לבינה. התכנים המילוליים שונים מזה.
לפני הקלטות האלבום השלישי הזה החלה הלהקה להתפרק. שני חברים פרשו. נשארו חמישה. היחס הקריר ביניהם גדל ושימוש מוגזם בהרואין ואל אס די. הביא עמו גם תחושות פרנויה. היה קשה מאד לחברים לראות את להקת "הדלתות" (שהייתה חתומה באותה חברת תקליטים שנקרא ELEKTRA) מזנקת באופן מטאורי בעוד הם נותרים מאחור. חברי הדלתות כמובן השכילו להופיע המון וסולנם הצליח להנחיל את האמנות שלו בקרב בנות העשרה, שהתאהבו בו. לארתור לי לא היה את הכישרון לזה.
האלבום FOREVER CHANGES הוקלט במשך שבעה סשנים בלבד במהלך ארבעה חודשים. ניל יאנג (שהיה אז עדיין חבר בלהקת בופאלו ספרינגפילד) היה המפיק המקורי של האלבום. הוא הפיק רק את יום ההקלטות הראשון, ב-16 ליוני 1967, בו הוקלט השיר THE DAILY PLANET. הוא גם זה שעיבד את השיר הזה. לאחר מכן יאנג התחרט שנקרא לעבוד עם הלהקה הזו ונעלם מהאולפן. הסיבה שנתן הייתה שהוא כלל לא מעוניין להיות מפיק אלא רק אמן מוסיקלי בעצמו.
עקב מצבם הרעוע של חברי הלהקה החליט טכנאי ההקלטה, ברוס בוטניק, שארתור לי יהיה היחיד שבאמת ישיר וינגן באלבום ויחד עימו ינגנו נגני הקלטות מהטובים ביותר, ביניהם הבסיסטית קרול קיי, הגיטריסט בילי סטריינג', הפסנתרן דון ראנדי והמתופף האל בליין. אותה חבורה נודעה בשם THE WRECKING CREW וניגנה יחדיו בהמון תקליטים, כשהיא דואגת לעשות את עבודתה במהירות וביעילות רבה. בכך ביקש בוטניק לזעזע את חברי הלהקה, עם הצבת נגני סשנים מול פרצופם, שינגנו את המוסיקה שהם היו אמורים לבצע.
חברי LOVE נעמדו מאחורי הזכוכית בחדר הבקרה ולא האמינו שלא זקוקים להם יותר. דמעות ירדו מעיניהם בזמן שנגני הסשן ביצעו ללא מאמץ את תפקידיהם היישר לסליל ההקלטה. הם הבינו שהם פישלו לגמרי ובגלל התנהגותם הם נותרו למעשה מחוץ ללהקה. לאחר התמרמרויות וצעקות מצדם - פוזרו נגני הסשנים וניתנה להם הזדמנות חוזרת להקליט בעצמם את שאר השירים. הם גם הקליטו תפקידי נגינה נוספים על שני השירים שהוקלטו עם נגני הסשנים: THE DAILY PLANET ו- ANDMOREAGAIN. שינוי מהותי שנראה בקונספט האלבום הזה הוא מעבר חד מגיטרות חשמליות, שהיו בולטות בשני האלבומים הראשונים, לכיוון צליל פולק-אקוסטי.
ארתור לי: "ג'ק הולצמן, נשיא חברת התקליטים ELEKTRA, נתן לי את הרעיון להשתמש בגיטרות אקוסטיות במקום חשמליות. אני מניח שאחרי שהוא שמע את השיר שעשינו לפני כן, SEVEN AND SEVEN IS, עם אפקט פצצת האטום בסופו, הוא חשב שזה הסוף והדבר היחיד שנותר לנו לעשות זה ממש לפוצץ את העולם. אז הוא הציע את הכיוון האקוסטי, וזה היה רעיון לא רע בכלל. תודה לך, ג'ק".
אבל אותה חברת תקליטים גם הערימה קשיים על הלהקה. היה מצב שהשפיע על ההקלטות ובשביל זה נחזור ל-7 באוקטובר בשנת 1966, לאחר סיום ההקלטות של התקליט הקודם של הלהקה, DA CAPO ולפני צאתו לחנויות כשחברי הלהקה ניסו להתנתק מהחוזה שלהם עם ELEKTRA RECORDS. הם טענו שהחברה הפרה את החוזה המקורי והתעקשו על שחרור מיידי. חברת התקליטים, באמצעות עורך הדין שלה, התנגדה עם האשמה משלה בהפרת החוזה, תוך ציון העובדה שהלהקה עדיין לא חזרה לאולפן להקלטת אלבום שלישי כפי שהיה רשום בחוזה. על מנת לתקן קיפאון משפטי בין שני הצדדים, סוכם שהלהקה תקליט באולפני סאנסט סאונד, בין ה-9 ל-16 ביוני (מלבד ה-11 ביוני)) עם מפיק שמוסכם על שני הצדדים. במקרה בו מפיק כזה לא נמצא, ג'ק הולצמן ישמש כמפיק. הלהקה, לפי ההסכם, צריכה להקליט 12 שירים (האלבום המוגמר
יכלול למעשה 11 שירים, עם שיר נוסף שהושלם אך לא נכלל בו) ואם חברת התקליטים לא תצליח לשחרר את השירים תוך ארבעה חודשים מיום קבלתה אותם, היא תשחרר את הלהקה באופן רשמי מהחוזה שלה ללא התחייבויות נוספות. ההסכם גם אמר שאם הלהקה תצליח להקליט את כל התקליט בתקציב נמוך ממה שסוכם, היא תצא משם עם הסכום שנותר כשהוא בכיסים שלה. ג'ק הולצמן ידע היטב שכשמדובר בכסף - ארתור לי מיד יסכים.
הגיטריסט ג'וני אקולס: "לפני שהפכנו מפורסמים ופופולריים הצלחנו לחיות יחד כחברים ואחים ובאמת שהיה לנו טוב. היינו מאוחדים לגמרי: חיים ביחד, מתאמנים יחד ומנגנים ביחד. אם זה היה נשאר ככה, יכולנו לעשות עבודה מדהימה. אבל ככל שיותר אנשים התחילו לזהות את הלהקה, הפכו לפלגים הקטנים האלו. לארתור הייתה הקליקה הקטנה שלו, לבריאן הייתה את שלו, ולקני ולי היה לכל אחד את שלנו. זה קרע את הלהקה".
הגיטריסט בריאן מקליין: "לא הסתובבתי עם אותם אנשים שארתור היה איתם. ניסיתי לקחת את עצמי מחוץ לקהל מוסיקת הרוק. נראה לי שארתור העיף אותי כמה פעמים מהלהקה. היה לי בראש שלא היינו צריכים לעשות חזרות כי הופענו במועדונים לא מעט. נעדרתי מכמה חזרות. הייתי סנוב בלב והייתי ידוע בתור סנוב. חשבתי שאני משהו. כשאתה לא שמח עם עצמך, אתה מזלזל באנשים אחרים".
ארתור לי: "בזמן שכתבתי את השירים האלו, חשבתי שאולי זה האלבום האחרון שאעשה אי פעם. המילים בשיריו יצגו את המילים האחרונות שהייתי אמור להגיד על פני הכוכב הזה. האלבום נוצר אחרי שחשבתי שלא נותרה תקווה בעולם. חשבתי שאני הולך למות. נהגתי לשבת בבית שלי, על צלע הגבעה, ולחשוב על כל הדברים שקרו מסביב בחיי, כמו גם לאחרים. אז אמרתי שאכתוב אותם כפי שראיתי אותם. אני אוהב לחשוב שאני כותב דברים על איך החיים הם באמת, כי אם הדברים האלו קורים לי, רוב הסיכויים שהם קורים גם לאחרים. זה היה המפתח. אף פעם לא הייתי בקטע של, 'אני אוהב אותך, אני רוצה אותך, אני צריך אותך, הו מותק'. המילים לשיר THE RED TELEPHONE אומרות: 'יושב על גבעה / מביט בכל האנשים מתים / אני ארגיש הרבה יותר טוב מהצד השני'. פה התכוונתי לעזוב את החיים האלה למען הבא. השורה, 'אני מאמין בקסם / למה? כי זה כל כך מהיר / אני לא צריך כוח מתי שאני מהופנט', זה היה מסר, במובן מסוים, לכל שוחרי הכוח שנמצאים כאן היום ונעלמים מחר.
השיר BETWEEN CLARK AND HILLDALE נכתב על חוויות שעברתי, על בסיס יומי, בצומת של הרחובות האלו, היכן שמועדון וויסקי א גו גו נמצא. זה היה בעצם לדבר עם מישהו בחוץ, או בפנים כשהמוסיקה במועדון הפסיקה. הגימיק בשיר הזה היה להתחיל את הבית הבא עם המילה האחרונה מהבית הקודם".
השיר שפותח את האלבום בצורה כה מושלמת, ALONE AGAIN OR, נכתב על ידי בריאן מקליין וקיבל תפנית קריטית כשארתור לי הגיע לערוך לו מיקס. מה שארתור לי עשה זה להגביר את ערוץ שירת הליווי שלו ולהנמיך את ערוץ השירה המקורי של מקליין כי לא ראה בשירתו של מקליין שירה טובה יותר לעומתו. המיקס הווקאלי הזה גרם לשינוי מוחלט באופן השירה בשיר. וכמובן אי אפשר שלא לשבח את עיבוד כלי המיתר והנשיפה (בסגנון מאריאצ׳י) בשיר הזה. התזמור כאן נותן לשיר ממד פסקולי מרהיב.
בריאן מקליין הוא שהחליט על הניחוח הספרדי בעיבוד השיר. בזמן כתיבתו את השיר, צצה בראשו התמונה של אמו, שהייתה רקדנית פלמנקו. העיבוד בשיר הזה מלא בניגודים -מצד אחד הוא נינוח ומצד שני גורם לאי נינוחות. מצד אחד יפהפה ומצד שני יכול לדכא. ממש כמו התקופה ההיא של 1967 בה אהבה ושלום הלכו יד ביד עם מלחמות קשות ואכזריות.
השיר השני, A HOUSE IS NOT, זורק את המאזין לדימויים ומראות קשים ממלחמת ויאטנם הקשה. חייל שחזר מוויאטנם סיפר ללי שראה שם כיצד צבע של דם ההרוגים מקבל גוון אפור כשהוא מתערבב בבוץ של האדמה. התיאור הזה מגיע לקראת סופו של השיר באופן שקשה להישאר אדיש לו.
אותי זה מצמרר ומפעים לשמוע את המצב המבולבל שארתור לי מביע באופן מכוון בשיר THE RED TELEPHONE. השיר הזה משקף המון חוסר וודאות ששרר אז בקרב הדור הצעיר של שנות השישים בארה״ב. השיר הזה לבדו הוא מסמך הצהרתי מדהים של התקופה.
ארתור לי וברייאן מקליין כתבו את שיריהם לאלבום כשרעיונות תפקידי כלי הנשיפה והמיתרים כבר מהדהדים בראשם. התזמורים העדינים האלו ניתנו לדייויד אנג'ל, שעיבד וכתב אותם לפרטיטורות נגינה. הקלטת התזמורת נעשתה רק בסוף תהליך ההקלטות לאלבום ואנג'ל נכנס לסיפור בזכות אמו של ברוס בוטניק שעבדה אז כמעתיקת תווים, בין השאר עבור נלסון רידל שעבד עם פרנק סינטרה. היא הכירה את אנג'ל והמליצה עליו לבנה. ארתור לי: "הוצגתי בפניו כמי שיעזור לי בעניין כתיבת תפקידי כלי הקשת וכלי הנשיפה לאלבום. הייתי מנגן לו את השיר ומזמזם את התפקידים שרציתי בשירים והוא כתב את התווים על הנייר. לאחר זמן מה, זה השתלב די טוב. הסיפור על דייויד אנג'ל שכותב את כל חלקי כלי המיתר והנשיפה בתקליט הזה פשוט לא נכון. אני כתבתי אותם, תודה! דייויד אכן הוסיף והציע דברים שהשתמשנו גם בהם".
נגני התזמורת נדהמו לגלות מיהו ארתור לי. הם חיכו באולפן במשך 45 דקות שמישהו יאמר להם מה לנגן. בינתיים ישב מולם היפי שחור שלא הוציא הגה מפיו. חברי התזמורת החלו להראות סימני עצבנות וחשבו שארתור לי מאחר לסשן. הם הופתעו לגלות מיד לאחר מכן שאותו היפי הוא שרקח עבורם את המוסיקה לאלבום.
מתוך כל הכאוס הזה צמח אחד האלבומים היפים ביותר. כמו פרח יקר שלא נובל לעולם. אך כשהוא יצא ב-1967 לשוק, הוא לא קיבל את האהדה וההערצה שמייחסים לו כיום. הוא אף נחשב לכישלון מסחרי שגרם לארתור לי להתרסק באופן אישי.
עיתון 'בילבורד' פרסם ביקורת על התקליט בדצמבר 1967: "להקת LOVE מגיחה ביצירה מלאת רגש, דינמית, עם סימנים של התוודות ומילים עוצמתיות ועשירות".
עיתון רולינג סטון פירסם ביקורת משלו: "זה התקליט המתוחכם ביותר של הלהקה עד כה. הצליל של הלהקה קיבל עידון באופן ניכר. הביצועים מהודקים אך השירים עצמם קצת חלשים. חלק מהשירים נטולי מלודיה ראויה. מנהיג הלהקה, ארתור לי, איבד לפעמים את דרכו פה בניסיון למצוא מקוריות. דוגמה טובה לכך היא השיר THE RED TELEPHONE, שיש בו חלקים מעולים לצד רדודים. השיר הפותח הוא נקודת החוזק של התקליט. יש בתקליט מחסור בזרימה טבעית בין השירים. אך למרות זאת מדובר בתקליט שנחמד להקשיב לו. התיזמור ענוג וההפקה טובה מבחינה טכנית".
עיתון HIGH FIDELITY במרץ 1968: "התאכזבתי מהתקליט החדש של הלהקה הזו. זה נשמע לי כנסיגה ברורה. הלהקה איבדה שני חברים וניסתה לחפות עליהם עם תזמורת, אך אין לה מעבד ראוי שיהפוך תזמורים אלה לעשירים. לצערנו, בתקליט זה נשמעת התזמורת חובבנית. רוב התקליט נשמע חסר השראה כמו הרבה להקות מיינסטרים ממוסחרות אחרות".
עיתון CHEETAH ממשיך לקטול - באפריל 1968: "התקליט החדש של LOVE משעמם. אין הרבה מה להוסיף מעבר לכך. הרעיונות שלהם לא עובדים בתקליט הזה. אני חושב שיש עוד פוטנציאל ללהקה הזו להצליח, אך הוא עדיין לא מומש עד כה".
עיתון EYE פרסם באפריל 1968: "התקליט החדש הוא נפילה לעומת השניים שקדמו לו. מדובר פה במוזיקת מעליות מתובלת ברוק אוטומטי שנועד לאנשים שאוהבים את המוזיקה שלהם מצוחצחת. ביחד צועדים להם כאן חיקויים של להקות אחרות לצד חומר מקורי בנאלי. יש כאן רעיונות לא ברורים עם שמות שירים עוד יותר מופשטים. הנוסחה של הלהקה הזו היא לנגן את ה'ריף' פעם אחת ואז שוב פעם ושוב פעם ושוב פעם ללא שינוי. נשמע כי חברי הלהקה לא יודעים כיצד לנגן את המוסיקה שלהם. התזמורת מרפדת את שירי גומי הלעיסה. אחד הדברים היחידים ששווים איזכור לטובה בתקליט הוא קולו הצלול של בריאן מקליין".
מבקר המוסיקה בעיתון ESQUIRE חשב אחרת, כפי שפרסם ביוני 1968: "התקליט השלישי הזה הוא שיפור משמעותי. ארתור לי חדל מלחקות את מיק ג'אגר בשירתו ולשירים יש פה רבדים מעניינים".
ארתור לי, שהתאכזב מהביקורות, המכירות וחוסר התפקוד של להקתו, פירק את LOVE מיד לאחר צאת האלבום הזה. ההרכב עוד הספיק להקליט סינגל אחרון עם השירים YOUR MIND AND WE BELONG TOGETHER ו- LAUGHING STOCK. אך ארתור לי הלך בעצת שם אלבומו השלישי והחליט שהוא צריך שינוי מוזיקלי חדש.
ג'וני אקולס: "הייתה רק להקת LOVE אחת וזה אנחנו. שנים מאוחר יותר, ארתור הציג אותי בתור הבחור שאחראי לזה ולזה ואמר שאלמלא ג'וני אקולס - לא הייתה להקת LOVE. הוא היה ממש חם ואדיב והערכתי את זה, אבל זה היה קצת מאוחר מדי. אני לא יכול לומר שהיתה מרירות אבל היה שם מתח מסוים. כולנו שמנו את הלבבות והנשמות שלנו לתוך התקליטים האלו, ואם אתה לא הולך לקבל הרבה כסף אז לפחות אתה צריך לקבל הכרה על מה שעשית. אני עדיין שומע אנשים שחושבים שארתור ניגן הכל ב-FOREVER CHANGES, והיה עיתונאי בריטי אחד שטען שארתור ניגן בכל סולואי הגיטרה שלי. למרבה הצער, המיתוסים הללו נמשכו במשך עשרות שנים ואנשים עדיין מאמינים להם".
ב-1 בנובמבר בשנת 1968 יצא לחנויות אלבום הסולו הראשון של ג'ורג' האריסון, מלהקת הביטלס, שהוא פסקול הסרט WONDERWALL והיה גם הראשון שיצא, כאריך נגן, בחברת APPLE.
במקור הייתה זו להקת הבי ג'יז שהוזמנה על ידי מאסוט להלחין את הפסקול, אך האחים גיב ויתרו על העניין לאחר שצפו בצילומים. ג'ורג' התלהב מהזמנתו של מאסוט וראה בכך אפשרות לשווק המוסיקה ההודית לקהל המערבי.
לצד ההקלטות שערך בהודו שולבו גם קטעי רוק, שהוקלטו באנגליה, בהשתתפות רינגו סטאר (שהתחבא מאחורי השם ריצ'י סנייר), אריק קלפטון (שקיבל את השם אדי קלייטון, בו השתמש רינגו בשנות החמישים, כשהנהיג בעברו הרחוק להקת סקיפל), פיטר טורק (מלהקת המאנקיז) וחברי להקת 'רימו פור', שאחד מחבריה, רוי דייק, סיפר: "לא היו לג'ורג' רעיונות מוזיקליים מוכנים לתקליט. הוא פשוט הורה לנו לנגן בסגנונות שונים. המצאנו את כל המוסיקה במקום, אבל בתקליט נכתב כי המוזיקה חוברה על ידו".
רבים גם לא יודעים כי ג'ורג' העתיק מנגינות שלמות, שהושמו על סלילי אורגן המלוטרון ונכתבו בתקליט כי הן שלו.
עלילת הסרט 'קיר הפלא' מספרת על פרופסור מזדקן, בגילומו של ג'ק מגוורן, שמגלה חור בקיר ביתו שמנצנץ כאבק כוכבים. הוא שם עינו בו ומגלה בחורה יפהפייה ומעורטלת, ששמה הוא פני ליין, בכיכובה של ג'יין בירקין. הפרופסור, שעד כה חייו היו אפורים מאד, מתחיל להתמכר להצצה זו. כשהוא מתרחק מהקיר דוהים הצבעים בדמותו ורק חיבורו בחזרה לחור ההצצה מחזיר לו את הצבעים שבעולמו. הוא מתאהב בפני ליין, אך כשהוא מצליח לעבור אל הצד השני והצבעוני, הוא מגלה כי החיים שם אינם זוהרים. הסרט לא נחל הצלחה גדולה, כשיצא לאקרנים, וג'ורג' ביטל את חשיבות האלבום כשקרא לו 'ערימת צלילי מלוטרון נוראיים שמעורבבים עם סירנות משטרה'.
עובדה אחת ברורה וחשובה במוצר זה - ג'ורג' היה שגריר אמיתי של מוזיקת עולם.
הרצאות מיוחדות על הביטלס ואמנים אחרים, להזמנה פה: 050-5616459
ב-1 בנובמבר בשנת 1973 יצא תקליטה השלישי של להקת רוקסי מיוזיק שנקרא STRANDED.
SIDE 1
1. Street Life
2. Just Like You
3. Amazona
4. Psalm
SIDE 2
1. Serenade
2. A Song for Europe
3. Mother of Pearl
4. Sunset
היה זה התקליט השלישי של הלהקה והראשון שיצא ללא הקלידן בריאן אינו, שפרש ב-2 ביולי בשנת 1973, בעקבות חילוקי דעות שלו מול זמר הלהקה, בריאן פרי. "קשה מאוד לדעת עד כמה עלי לדבר בכנות לגבי הסיבות לפרישתי מרוקסי מיוזיק" אמר אז אינו למלודי מייקר. "הבעיה היא שכשהדברים מודפסים, נראה שהכל הרבה יותר משמעותי ורציני מדי. רציתי לעשות מסיבת עיתונאים כדי שאוכל לטעון את טענתי, אבל זה כל כך חסר טעם. סיבה נוספת לרתיעה שלי, היא שאני לא רוצה לפגוע בלהקה למען האנשים האחרים בה. כלומר, אני מאוד אוהב את החברים האחרים, ואני מאוד אוהב את בריאן פרי, תאמינו או לא".
היריבות בין השניים תמיד הייתה שם. חלק מהחיכוכים נבעו ממנהלי הלהקה, שעודדו את פרי לתפוס את הבמה המרכזית. "הוא נדחף לעשות זאת על ידי ההנהלה", אמר הגיטריסט פיל מנזנרה. "אני זוכר שבפעם הראשונה שהגענו להצטלם בתוכנית הטלוויזיה, טופ אוף דה פופס, בריאן התרגז מאד כי הדבר היחיד שראית ממנו במסך זה רק את הכפפה ביד שלו".
רוקסי מיוזיק הייתה בעיקר הפרויקט של בריאן פרי. הוא כתב את עיקר החומר ועיצב את חזון הלהקה. אבל מעריצים ומבקרים אהבו את בריאן אינו, שהיה נינוח יותר בראיונות. "לא ממש אהבתי את תהליך הראיונות", אמר פרי. "פעם לשוני הייתה ממש קשורה".
בריאן אינו: "זו הייתה התנגשות אופיינית של אגו בין גברים צעירים. מה שקרה היה שאני, מבחינה ויזואלית, הייתי כל כך מוזר למראה, שקיבלתי תשומת לב רבה בעיתונות. קיבלתי עם זה תמונות טובות. זה עיוות את הרושם היכן המנהיגות היצירתית של הלהקה הייתה. זו בהחלט הייתה הלהקה של בריאן פרי".
ההופעה האחרונה של רוקסי מיוזיק עם בריאן אינו הייתה בפסטיבל יורק. מעריציו החלו לצעוק בזמן שפרי ניסה לשיר, מה שגרם לקלידן לעזוב את הבמה בניסיון להרגיע את המצב. פרי סירב להתעמת עם אינו לאחר התקרית, והאחרון החליט לעזוב את הלהקה. "הייתי עצבני על מה שקרה ורציתי שבריאן יגיד את זה בפנים שלי", טען אינו, "אבל הוא לא עשה זאת. אז בסופו של דבר פשוט אמרתי שאני עוזב". הודעה רשמית על עזיבתו פורסמה ב-21 ביולי 1973 במלודי מייקר.
חברת התקליטים הסבירה באופן רשמי לתקשורת שהוא עזב בגלל "חיכוכים אישיים ואידיאולוגיים". בריאן פרי הקליט בחודשי הקיץ אלבום סולו ראשון ואחד הנגנים בו היה בחור צעיר שידע לנגן היטב בקלידים ובכינור. שמו היה אדי ג'ובסון ופרי מיהר לצרפו לרוקסי מיוזיק, במקום בריאן אינו. הלבוש הנוצץ של תחילת הדרך החל לפנות את מקומו בלהקה לחליפות מהודרות. בסיסטים התחלפו זה אחר זה בלהקה. ריק קנטון הוחלף בג'ון פורטר, אחריו הגיע סאל מאידה וזאת עד שהצטרף ללהקה ג'ון גוסטאפסון והאלבום השלישי, STRANDED, יצא.
מנזנארה: "כריס תומאס עבד באולפן הסמוך על 'הצד האפל של הירח' של פינק פלויד. מפה לשם, הוא הסכים להפיק אותנו בתקליט השלישי הזה. הוא לימד אותנו המון על הפקה. התקליט הזה הוקלט זמן קצר לאחר עזיבתו של אינו אבל אני המשכתי לעבוד איתו וגם ניגנתי באלבום הסולו שלו, שהוקלט במקביל לאלבום הזה. מצאתי את עצמי נע ונד ברכבת התחתית של לונדון, בין שני האלבומים, מבלי להזכיר לבריאן פרי שאני מנגן גם עם הצד השני".
בריאן אינו סיפר בסרט על היסטוריית הלהקה שדווקא STRANDED הוא האלבום האהוב עליו ביותר. זו הערה מפתיעה מאד בהתחשב בעובדה שהוא פרש ממש לפני הכנת האלבום הזה.
התקליט נפתח ברעש עירוני שנשמע כאילו הוקלט מרחוב לונדוני סואן, אך למעשה נלקח מספריית האפקטים של האולפן עם צלילים משוק שוקק במרוקו. כך נפתח השיר STREET LIFE, עם צלילי המלוטרון של אדי ג'ובסון שמחקים צלילי צפירות מכוניות. התקליטון שיצא עם השיר הזה הגיע למקום התשיעי במצעד הבריטי. צד ב' של התקליטון הכיל קטע שלא יצא באלבום בשם HULA KULA.
ויש את השיר AMAZONA שמבחינתי מציב את אחד מרגעי השיא של הגיטריסט פיל מנזנרה. "בתקליט הזה זכיתי לקרדיט הכתיבה הראשון שלי, עם השיר AMAZONA, בו השתמשתי באפקט שחיברתי לגיטרה ונועד לחקות את הצלילים שבריאן אינו נהג לעשות איתנו בסינטיסייזרים שלו. הבעיה הייתה שהאפקט הזה עבד היטב רק פעם אחת וזה בהקלטה. כשניסינו לבצע את השיר בהופעה חיה, זו הייתה משימה ממש לא קלה לשחזר את זה".
ואי אפשר שלא להזכיר את MOTHER OF PEARL שהוא יצירה אפית באורך כשבע דקות שמציגה עוד צד תיאטרלי באישיותו של פרי, שנשמע כאדם התר אחר הטרף הנשי הבא שלו עד שהוא מגלה דבר אחר שמשנה הכל. השיר האהוב עליי באלבום הזה הוא A SONG FOR EUROPE. זו הפעם הראשונה בה בריאן פרי חלק קרדיט כתיבה עם סקסופוניסט הלהקה, אנדי מקאיי. השיר הזה, לפי דברי פרי, הוא מין סאטירה על שירי תחרויות האירוויזיון. מה שכן, בריאן פרי לקח את השיר הזה והביא אותו בפאתוס שנסוני מרשים ביותר. נו, איפה זה ואיפה האירוויזיון...
הביקורות בעיתוני הפופ הבריטים המובילים אז לא היו מחממות לב; בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת על תקליט זה כי 'חשיבות עצמית אינה פשע כשהיא עובדת עבור מי שיוצר אותה. אבל התקליט הזה אינו ייחודי חוץ מההתרברבות שבו'. בעיתון NME פורסם כי 'מה שאנו מקבלים פה הוא את בריאן פרי מבצע את הצעד שלו והלוואי והיה עושה זאת עם פחות סטייל ויותר חמימות'.
ברולינג סטון האמריקאי נכתב בזמנו בביקורת: "שתי להקות בריטיות באמת מותחות את ממדי מוזיקת הפופ. אחת היא עשרה סי.סי, שכבר מצאה מידה של פופולריות בארצות הברית. רוקסי מיוזיק לא הצליחה לחצות את האוקיינוס האטלנטי עד כה, אבל זה אמור להשתנות עם האלבום הזה, שהוא אחד התקליטים הבריטיים המרגשים והמשעשעים ביותר של שנות השבעים.
רוקסי בנתה את המקבילה האנגלית המודרנית של חומת הסאונד. כלי אחד, או הגיטרה או המקלדת, יחזיקו או יחזרו על תו, והכלים האחרים ייבנו עליו. למיקס הסמיך נוסף הקול הייחודי של בריאן פרי, שנשמע לסירוגין מיוסר, תזזיתי או עומד לנעוץ את שיניו בצווארך. הוא מספק את המילים החכמות שלו בעקביות בבריטון המדאיג ביותר בפופ. בכל מקום יש איום.
אנדי מקאיי, שהסקסופון הצורב שלו הפך את ALL THE WAY FROM MEMPHIS, של מוט דה הופל, ללהיט אהוב אמריקאי, כתב את המנגינה של A SONG FOR EUROPE - הרצועה המרשימה ביותר באלבום. זו דוגמה מדהימה לרוק בעל משמעת עצמית. במקום להתרחק בטירוף, הנגנים, כולל פרי בפסנתר, מגבילים את עצמם לשמירה על מתח מוזיקלי. הנה רגש ללא חוסר שליטה. הדקלום המעונה של פרי נתמך בגיבוי מוזיקלי מפחיד וכואב. הסקסופון של מקאיי נוגה, קווי הגיטרה של פיל מנזאנרה אקספרסיביים, והתיפוף של פול תומפסון דרמטי.
אמריקאים כבר לא יכולים להתעלם מרוקסי מיוזיק. חברי הלהקה אולי לא ישיגו את ההצלחה המסחרית שיש להם בבריטניה, שם STRANDED הגיע למקום הראשון, אבל יש להכיר בביצועים האמנותיים שלהם. זו היא הצהרה רהוטה שיש בה עדיין גבולות שהפופ האמריקאי לא חקר".
במלודי מייקר הבריטי נכתב אז בביקורת: "זה הוא האלבום השלישי של רוקסי מיוזיק, והטוב ביותר עד כה לאין שיעור, כי הוא יותר מגובש בהשקפה (מובן לאור משך הזמן שהם היו ביחד והעובדה שעזיבתו של אינו הסירה השפעה מפלגת) . זו בהחלט לא יצירת מופת, אבל זה לא כל כך רחוק מזה. הכתיבה של בריאן פרי אטמוספרית להפליא, אבל הנושא שלו ככותב תמלילים לא ברור. ובכל זאת, כמו בכל סיפורי המסתורין והדמיון, ספק אם הפירוש יתגלה יום אחד".
עטיפת האלבום הזה המשיכה את מסורת צילומי הדוגמניות בתנוחות בעלות רמיזות ארוטיות. הדוגמנית הפעם הייתה מרילין קול, שלפני כן עבדה כשפנפנית עירום בפלייבוי.
ב-1 בנובמבר בשנת 2008 מת ג'ימי קארל בלאק, שלמעריצי פרנק זאפה הוא ידוע כמתופף להקת "אמהות ההמצאה". בן 70 במותו מסרטן בריאות.
ג'ימי קארל בלאק היה מתופף יציב ושירת נאמנה את זאפה, אבל בנוסף לתיפופו הוא ידוע בעיקר בזכות הדמות המזוקנת וארוכת השיער. בשיר הראשון של האלבום WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY, הוא מסר את שורת החתימה הצוחקת שלו: "היי, בנים ובנות, אני ג'ימי קארל בלאק ואני האינדיאני של הלהקה".
הוא נולד כג'יימס אינקאניש ג'וניור, ממוצא צ'יין באל פאסו, ואימץ את שמו של אביו החורג. לאחר שניגן בלהקות קאנטרי ורוק, הוא עבר ללוס אנג'לס ב-1964 והקים את הג'יאנט סול. זאפה הצטרף לאותה להקה כגיטריסט ושכנע במהירות את החברים לנגן שירים מקוריים שלו. הלהקה נוצרה מחדש לפי החזון האקלקטי של זאפה, נקראה "אמהות ההמצאה" (MOTHERS OF INVENTION) והפכה לאור מוביל ברוק המחתרתי, בגלל המוזיקה והסאטירות שלה על הרצינות והפינוק של עידן ההיפים.
"פרנק זאפה הצטרף ללהקה, ושלושה ימים לאחר מכן הוא כבר השתלט עליה", אמר פעם בלאק.
ההרכב הזה פורק בפתאומיות על ידי זאפה בשנת 1969, והותיר את בלאק המום ותוהה כיצד ימשיך הלאה, עם הצורך לפרנס לא מעט ילדים וללא עבודה עם שכר בה. הוא המשיך להופיע וניהל עסק לציור בתים עם הזמר הבריטי ארתור בראון, שהיה זמר ותיק ברוק של שנות ה-60. מאז תחילת שנות ה-80 בלאק ניגן עם חברים לשעבר מ"אמהות ההמצאה" כשהם קוראים לעצמם "הסבתות".
ב-1 בנובמבר בשנת 1971 יצא אלבום הסולו הראשון של בילי ג'ואל, שנקרא COLD SPRING HARBOUR. את הסיפור עליו תמצאו בלחיצה פה.
ב-1 בנובמבר בשנת 1972 יצא התקליט המצליח ?SLAYED של להקת סלייד.
SIDE 1
1. How D'You Ride
2. The Whole World's Goin' Crazee
3. Look At Last Nite
4. I Won't Let It 'Appen Agen
5. Move Over
SIDE 2
1. Gudbuy T'Jane
2. Gudbuy Gudbuy
3. Mama Weer All Crazee Now
4. I Don' Mind
5. Let The Good Times Roll - Feel So Fine
הגיטריסט, דייב היל, בספרו: "ההצלחה פשוט המשיכה להגיע, עד כדי כך שעכשיו באמת היינו צריכים תקליט חדש רק כדי לעמוד בביקוש. אני זוכר את ?SLAYED כאוסף טוב של שירים, רובם מאת ג'ים (לי הבסיסט) ונודי (הולדר הזמר-גיטריסט) יחד, לצד כמה קאברים. זו עוד דוגמה טובה לאיך שהיינו באותה תקופה, איך עבדנו. ג'ים היה מביא באקורדים ומבנה של השיר, ואז היינו מנגנים את זה בדרכים שונות ואחרי שארבעתנו עבדנו על זה, היינו נכנסים לאולפן עם צ'אס (צ'אנדלר, המנהל והמפיק) ומקליטים דברים. זה היה מאוד מעניין, איך שהכל הסתדר. כמעט נלחמנו אחד עם השני, אבל נאבקנו בצורה יפה. כמה נגני בס מנגנים מאחורי הקצב, בעוד שג'ים תמיד הקדים מעט, ולעתים קרובות זה היה בגלל ההתרגשות שלו מהשירים.
כדי לקבל את האווירה האמיתית היינו עושים את זה כמה פעמים ולעולם לא מסתפקים בטייק הראשון. זה היה מסוכן כי אתה יכול לאבד חלק מהקסם בגלל התרגשות ראשונית, אבל עדיין היינו די מהירים בנעילת העניינים וצ'אס היה נהדר בלהוציא מאיתנו את ההרגשה החיה הזו. הוא לא חנק את הצליל, הוא שמר עליו פשוט ופתח אותו. הוא יכול היה לומר, 'מה שאנחנו צריכים לעשות זה להוסיף את זה, ואז להוסיף את זה, ולהוסיף את זה', אבל זה לא היה הסגנון שלו. הוא שהוא שמע מה יש לנו ויכל לראות איך זה יישמע בהופעות. הוא לא ביקש שלוש גיטרות בהקלטה בו זמנית, הוא רצה לשמור את היושרה שלנו כלהקה חיה.
כשאתה באולפן יש לך אוזניות, אז אתה לא שומע את המגברים. אתה שומע מיקס של כל כלי הנגינה, אבל אז מסתכלים אחד על השני, אז זו עדיין מאוד להקה. דון (פאוואל המתופף) היה בדרך כלל על במה באולפן, ואנחנו היינו מסביב. אני זוכר את זה בבירור. נודי היה רק עם האוזניות שלו על אוזן אחת והשאיר את השנייה כבויה. היינו עושים טייק אחד ואז צ'אס היה אומר, 'טוב, קדימה' ואנחנו היינו עולים ומאזינים ואז חוזרים ועושים עוד קצת. זה היה תהליך ממש מרגש אבל גם מפחיד כי אתה יכול לעשות שיר וזה מגיע לנקודה שבה זה באמת מתבשל היטב ואתה מקווה שלא תהרוס את זה!
דון היה נהדר בסטודיו. הוא כמעט אף פעם לא טעה כי הוא היה נהדר בלתפוס קצב. הוא לא מתופף מסובך, הוא שורשי, אבל הוא יכול להחזיק העסק חזק. הוא היה הדבק והיינו מוסיפים דברים סביבו. עם סגנון נגינת הבס של ג'ים אתה לא רוצה לסבך עוד יותר עם גיטרה מובילה, אז הנגינה שלי התבססה על הרגשה. עם סלייד
היו הרבה רגעי נגינה בלי שזה היה מעובד מבחינה אקדמית. יכולתי לנגן כי הקשבתי לתקליטים נהדרים במשך שנים וקיבלתי את החינוך שלי כך, לא באמצעות שיעורים. צ'אס הבין את זה והוא היה תמיד מעודד אותי לגבי הנגינה שלי. הייתי שאפתן, רציתי שנצליח, נהניתי מאוד, וכל האנרגיה הזו, ההתלהבות הזו, השמחה הזאת, זה יצא ממני כשניגנתי. אני חושב שתפסנו הרבה מזה בתקליט הזה שהיה מכונן עבורנו, לא מעט בגלל העטיפה, אשר הפכה לאיקונית עבורנו. צ'אס לא רצה שעל העטיפה יהיו שמותינו בנפרד אלא נוצג כל הזמן כלהקה. לכן נכתב שם הלהקה על האגרופים שלנו. הורדתי את החולצה בצילום כי היה לי גוף שרירי ורציתי שיראו שהלהקה שלנו חזקה. זה מצחיק שמי שהיה ידוע בבגדים המוחצנים שלו היה זה שבא פה בלי החלק העליון שלו. אני חושב שהעטיפה נתנה לנו יתרון".
הנה קטעים מהביקורת שנכתבה עליו בעיתון האמריקאי, רולינג סטון: "בארץ מולדתם, חברי סלייד בלתי ניתנים לעצירה. התקליטונים מפגיזים את המצעדים וההופעות תמיד מלאות. אבל בארה"ב לא היה קל ללהקה זו להשתחל. תקליט ההופעה של הלהקה, ALIVE, נמכר באופן סביר ותקליטוני הלהקה הטובים, נמכרו גם הם בכמויות נזעמות. התקליט החדש הזה אמור להפוך את הקערה על פיה ובמהירות, כי זה התקליט המסחרי ביותר עד כה שיצא מסלייד. יש כאן שירים קצרים, קליטים ומקוריים לצד גרסאות כיסוי, כשהכל מובל עם קולו החודר של נודי הולדר, הגיטרה הנוצצת של דייב היל וחטיבת קצב (הבסיסט ג'ים לי והמתופף דון פאוואל) שיכולים לבקע כל דבר. השיר MAMA WEER ALL CRAZEE NOW הוא הכוכב האמיתי בתקליט. אבל כל התקליט נהדר ונחתם באופן נפלא עם השיר LET THE GOOD TIMES ROLL. ויש גירסה משכנעת ביותר לשירה של ג'ניס ג'ופלין, MOVE OVER, כשלעתים אתה מתבלבל למי אתה מקשיב - ג'ניס או סלייד? ברור שמדובר בנוסחה להקתית, אבל כך זה גם עם הפקות של פיל ספקטור או עם מוצרים של חברת מוטאון. נוסחה כזו, בעולם הרוק, אמורה להשתלם פעם אחת ואחריה האמן אמור לקחת אותה לכיוונים חדשים".
אם כבר ציינתי פה את הלהיט MAMA WEER ALL CRAZEE NOW, הנה מה שהיה לנודי הולדר לספר עליו בספרו: "צ'אס צ'אנדלר, המנהל שלנו, אמר, 'הסינגל הבא שלכם צריך להיכנס למצעד גבוה מאוד למעלה, אולי ישר למקום הראשון'. היום, זה לא אומר כלום עבור שיר להיכנס למקום הראשון, אבל אז זה היה עניין גדול מאוד. רק חמישה שירים מתחילת המצעדים ב-1952 נכנסו היישר למקום הראשון. צ'אס וראש חברת התקליטים פולידור, הגו תוכנית. זה היה רעיון חדש לגמרי. השניים הגיעו לרעיון קמפיין שיווקי לפיו הסינגל שלנו יושמע בטלוויזיה וברדיו במשך כמה שבועות לפני שזה יהיה בחנויות. שוב, זה נהוג כיום, אבל בשנות ה-70, כל הלהקות היו מקליטות שיר לסינגל ביומיים, עושות לו מיקס למחרת, ואז הוא נארז ויוצא בשבוע הבא. אף אחד לא עשה אלבום, ואז הוריד ממנו שירים. ברגע שכתבת שיר שנשמע כמו סינגל, היית נכנס לאולפן, מקליט אותו ומשחרר אותו. האלבומים הגיעו מאוחר יותר.
הסינגל החדש שלנו היה אמור להיות MAMA WEER ALL CRAZEE NOW. באתי עם הכותרת אחרי אחת ההופעות שלנו. בכל מקום שהופענו, המקום היה הרוס עד סוף הלילה. המון מושבים תמיד נתלשו ורוסקו לרסיסים. חשבונות התיקון שלנו היו אסטרונומיים. מעולם לא הרווחנו כל כסף מסיבובי הופעות בגלל זה. בשיא המהומה, זה עלה לנו הון. אחרי הופעה מסוימת בוומבלי ארנה, חזרתי החוצה לבמה כדי להציץ באולם. עשינו שם שתי הופעות באותו יום, אחת אחר הצהריים ואחרת בערב. שתיהן נועדו לצדקה. כל הכסף שנעשה הלך לבניית אגף חדש לילדים נכים בבית ספר בלונדון. כל האוהדים הלכו הביתה והמקום היה נטוש. הסתכלתי החוצה על האולם הענק הזה והייתה רק ערימה עצומה של כיסאות באמצע הרצפה. המנקים זרקו אותם בערמה כאילו זו הייתה מדורה גדולה. חשבתי, 'אלוהים, כולם בטח היו משוגעים הלילה!'
המילה CRAZY הייתה אחד ממילות המפתח שלי על הבמה. נהגתי לצעוק, 'כולם משוגעים' לקהל שהיה פראי. צעקתי MY MY, WE ARE ALL CRAZY NOW. כמה ימים לאחר מכן, ג'ימי (ג'ים לי הבסיסט) ואני סיימנו
לכתוב את השיר והשמענו אותו לצ'אס עם גיטרות אקוסטיות באולפן. הוא אמר, 'זה מבריק. אני אוהב את זה. ואיזה כותרת נהדרת - מאמא, כולנו משוגעים עכשיו - מה לעזאזל זה אומר?' אמרתי, 'לא, לא. זה לא 'מאמא', זה 'מיי מיי', אבל ברגע שהמילים יצאו מפי, ידעתי ש'מאמא' היה הרבה יותר טוב. אז, באמת, זה היה הרעיון של צ'אס, למרות שזה לא היה בכוונה. הוא פשוט שמע את זה לא נכון".
ב-1 בנובמבר בשנת 1994 יצא אלבום האנפלאגד של להקת נירוונה. היה זה כמצבה לקורט קוביין, שהתאבד מוקדם יותר באותה שנה. אלבום זה היה היחיד שזיכה את נירוונה בפרס הגראמי, אותו קוביין לא זכה לקבל.
SIDE 1
1. About A Girl
2. Come As You Are
3. Jesus Doesn't Want Me For A Sunbeam
4. The Man Who Sold The World
5. Pennyroyal Tea
6. Dumb
7. Polly
SIDE 2
1. On A Plain
2. Something In The Way
3. Plateau
4. Oh Me
5. Lake Of Fire
6. All Apologies
7. Where Did You Sleep Last Night
זו הייתה תחנת הטלוויזיה המוזיקלית, MTV, שהחלה לשדר ב-1989, בפורמט אקוסטי עם אמנים ידועים. המתופף דייב גרוהל, "ראינו את האנפלאגדים האחרים ולא אהבנו רבים מהם, כי רוב הלהקות התייחסו אליהם כמו מופעי רוק - מנגנים את הלהיטים שלהם כאילו זה מדיסון סקוור גארדן, חוץ מאשר עם גיטרות אקוסטיות". בסוף קיבלו החברים את ההזמנה לבוא ולנגן את שיריהם באופן אקוסטי וגם בחרו לבצע שיר עלום אז של דייויד בואי, "האיש שמכר את העולם".
מעריצים רבים חשבו שזה שיר מקורי של נירוונה וכשבואי חזר לבצע אותו, הם חשבו, "אההה... בואי עושה שיר של נירוונה". הפוך גוטה, הפוך! וכן, תחילת סולו הגיטרה של קוביין פה, עם הצליל האיום שהתפשל לו – משגע אותי כל פעם מחדש, ולא בקטע טוב. אבל אחרים, בניגוד אליי, רואים בזה רגע יפהפה. עניין של טעם. בכל אופן, מה שחברי נירוונה עשו זה להחזיר שיר ישן (ודי עלום עד אז) של דייויד בואי אל המיינסטרים.
קורט קוביין לא היה רגוע לקראת ההופעה הזו. החזרות היו מתוחות וקשות, כשהלהקה נתקלה בבעיות בביצוע שירים שונים. במהלך החזרות, קוביין לא הסכים עם MTV לגבי ההופעה. הוא לא רצה לבצע את הלהיטים של נירוונה והתעקש שאורחי המופע יהיו חברי להקת MEAT PUPPETS.
יום לפני הצילומים, קוביין סירב לנגן, אבל הוא הופיע באולפן למחרת אחר הצהריים. הוא עבר אז תהליך ניסיון מגמילה מסמים וכולם מסביב חשו שאפלה גדולה רובצת עליו. הוא נראה מיוסר.
המופע עבר בהצלחה, וכולם שמו לב לעיצוב הבמה הקודר – כאילו ידעו שמשהו לא טוב תיכף עומד לקרות. כולם הריעו כאשר קוביין, המתופף דייב גרוהל והבסיסט קריסט נובוסליק, שאליהם הצטרף הגיטריסט החדש פט סמיר, התמקמו מאחורי הכלים שלהם. קוביין התלבש בסוודר וניגן בגיטרה אקוסטית (עם הגברה נסתרת), והסט נפתח עם ABOUT A GIRL, אותו הציג קוביין ביובש מאלבום (BLEACH) שרוב האנשים לא הכירו. לא בטוח אם זה נכון, מכיוון שהאלבום NEVERMIND שלח מעריצים רבים חזרה לקודמו, אבל, טוב, לא משנה. השיר היה שקט יותר פה מבגרסת האולפן וסלל את הדרך למופע אקוסטי משובח.
באותו רגע, השליטה של קוביין הייתה מלאה, יחד עם עתיד אפשרי לקריירה שלו, עם או בלי נירוונה: כל ספק שיש לו עתיד מוזיקלי מוגבל - נעלם מיד. לא היה הדרן ואנשים יצאו משם נרגשים אך מרוקנים. ההופעה כולה גרמה להם להרגיש כאילו קוביין ישרוד, שאולי המוזיקאי הבעייתי אך הכריזמטי הזה חזק יותר ממה שהשמועות גרמו להם להאמין והוא יצליח בכל זאת. כנראה זה היה כמו צונאמי – כשהים נסוג לפני שהוא בא להצליף וחזק.
הטרגדיה שבאה קצת אחרי המופע הותירה את האלבום הזה להיות אבן זכרון למנהיג הלהקה. לכן, בחרתי להביא דווקא את הביקורת שפורסמה הכי קרוב למועד צאת האלבום, ללא השתפכויות שבאו שנים לאחר מכן.
כך הרולינג סטון פרסם על האלבום, עם הענקת ארבעה כוכבים:
"קורט קוביין שטוף באור זהוב, מוקף בפיות ונרות. ההופעה של נירוונה פה מטלטלת ולעתים גאונית. לא צריך חשמל. קוביין הפך לזמר ברור גם ללא כל הרעש מסביב. יש רגעים קטנים ונהדרים פה בשפע. פסטיבל הפולק של נירוונה פה מכיל 14 שירים. אחד מהתקליט הראשון, ארבעה מהשני ושלושה מהשלישי. נותרו שישה קאוורים. הכיוון האקוסטי יכל לרמוז על דרך חדשה בה נירוונה יכלה ללכת, עם שילוב הרוק בפולק. קוביין אמר שזו דרך שהיה רוצה ללכת בה. במקום זה הוא הלך בדרך החוצה".
גם זה קרה ב-1 בנובמבר:
- בשנת 1968 נערכה מסיבה מיוחדת לכבוד להקה חדשה בשוק המוזיקה הבריטי והיא להקת פאמילי. כמאה וחמישים אנשי תעשייה ידועים הגיעו למקום. ביניהם ג'ון לנון ואשתו סינתיה, גרהאם נאש וטוני היקס מלהקת ההוליס, ג'ורג' האריסון עם אשתו פאטי בויד, בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס ועוד. המטרה של המסיבה הייתה לבדוק עם הלהקה מסוגלת להביא למקום אחד כמות כה גדולה של ידוענים. התשובה לתהייה הזו הפכה לתשובה קצרה וברורה – 'כן!!!'.
- בשנת 1955 נכנסו חברי להקת THE FAMOUS FLAMES לתחנת רדיו WI88 שבג'ורג'יה על מנת להקליט דמו ראשון עם שיר בשם PLEASE PLEASE PLEASE. זמר הלהקה, ג'יימס בראון, שר לתוך מיקרופון בעת שעמד על ארגז קוקה קולה על מנת להגיע אליו. כמה חברות תקליטים דחו את הלהקה עם הדמו, כשלבסוף הלהקה הוחתמה בחברת תקליטים קטנה בשם KING RECORDS.
- בשנת 1963 יצא באנגליה תקליטון חדש לרולינג סטונס ובו הם שרים שיר מאת ג'ון לנון ופול מקרטני - I WANNA BE YOUR MAN.
- בשנת 1969 הופיעה להקת THE IDLE RACE, בהנהגתו של ג'ף לין, באוניברסיטת BRUNEL. באותו ערב הופיעה שם גם להקת CARAVAN.
- בשנת 1979 נעצר יו קורנוול, הסולן של להקת THE STRANGLERS. מה קרה שם? עיתון רקורד מירור דיווח: "זמר להקת החונקים, יו קורנוול, נידון לשמונה שבועות בכלא ונקנס בסך 300 ליש"ט. זאת לאחר שהודה בחמישה אישומים נגדו בעוון סמים, שכללו קנאביס, הרואין וקוקאין. יחד עם קורנוול הורשע גם אמרגן הרוק, פול לוסבי, שנידון לשבועיים בכלא. השניים מיהרו לערער על הפסיקה ושוחררו בערבות. המשטרה טענה שעצרה את השניים, ב-1 בנובמבר 1979, במהלך מחסום שגרתי שהניחה בכביש לבדיקת רכבים. בבדיקה מהירה נמצאו הסמים ברכב בו נסעו השניים. בבית המשפט נאמר לשניים מפי השופט, אריק קראות'ר: 'שניכם אנשים נבונים ובעלי השפעה על הדור הצעיר של ימינו. אסור לכם לפגוע בצעירים שמעריצים אתכם. לשניכם יש השכלה גבוהה שגורמת לתמיהה רבה בעניין מעורבותכם בסמים. אתם עיקמתם בכוונה את החוק'. סיבוב ההופעות של החונקים ביפן עמד בסכנה גדולה, בגלל שידוע כי שלטונות החוק שם מחמירים כלפי סמים".
- בשנת 1965 הופיעה להקת רולינג סטונס ברוצ'סטר בניו יורק. תוך שבע דקות החלה נהירה אדירה של 3,000 איש בקהל לכיוון הבמה. לאחר שלושה ניסיונות להחזיר את הסדר על כנו, החליטה המשטרה להפסיק את ההופעה.
- בשנת 1945 נולד הבסיסט ריק גרץ', שניגן בין השאר בלהקות פאמילי, בליינד פיית' וטראפיק. הוא מת ב-17 במרץ 1990 לאחר שנים של אלכוהוליזם קשה.
- בשנת 1950 נולד דן פיק, אחד מהשלושה שהרכיבו את להקת AMERICA. הוא מת ב-24 ביולי 2011.
- בשנת 1979 הציג בוב דילן לראשונה על הבמה שירים מאלבומו הנוצרי הראשון שנקרא SLOW TRAIN COMING. ההופעה, שנערכה בסאן פרנסיסקו, הממה את הקהל שהגיב בשריקות בוז גדולות.
- בשנת 2004 מת טרי נייט, שהיה ידוע בעיקר בסוף שנות השישים ותחילת השבעים כשניהל את להקת GRAND FUNK RAILROAD, עד שחברי הלהקה תבעו אותו. הוא נדקר למוות בביתו שבטקסס על ידי בן זוגה של הבת שלו, בעת שניסה להגן עליה בויכוח מולו. בן 61 במותו.
- בשנת 1959 ספגה חברת התקליטים ATLANTIC מכה חזקה כשריי צ'ארלס עזב אותה לטובת חברת ABC PARAMOUNT.
- בשנת 1960 יצא תקליטון חדש לאלביס פרסלי, עם השיר ARE YOU LONESOME TONIGHT. השיר הזה נכתב בשנת 1926 על ידי כותבי השירים רוי טורק ולו הנדמן. אלביס הקליט אותו כשהמנהל שלו, קולונל טום פארקר, ביקש ממנו לנסות את השיר כי הוא היה אהוב על אשתו של פרקר, מארי.
- בשנת 1964 הופיעה להקת DAVE CLARK FIVE בתוכנית האירוח האמריקנית של אד סאליבן, שהיה עוד בטראומה מהבלגאן שיצרה אצלו באולפן להקת הרולינג סטונס כמה ימים קודם לכן. התדמית הנקייה של להקת דייב קלארק עברה בשלום בקלות בתוכנית הזו.
- בשנת 1972 יצא אלבום חדש ללהקת ההוליס, ROMANY, ולראשונה ללא הזמר המוביל אלן קלארק. במקומו שר פה זמר שבדי ושמו מיקאל ריקפורס.
-בשנת 1970 נערכה הופעה ראשונה בהחלט להרכב FESTFOLK QUARTET, במסעדה בגוטנבורג, שבדיה. ההרכב הזה ייקרא בהמשך בשם ABBA.
- בשנת 1974 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת סופרטרמפ, עם השיר DREAMER, אותו כתב הזמר רוג'ר הודסון כמה שנים לפני כן. זה יהיה להיטה הראשון של הלהקה. הודסון הגה את השיר הזה בבית אמו, שם הוא הקליט את הקלטת ההדגמה, תוך שימוש בקופסאות ובפריטים ביתיים שונים ככלי הקשה. רק כחמש שנים לאחר מכן הוא הקליט את השיר עם הלהקה, תוך שימוש בהקלטת ההדגמה הזו כמדריך. החברים לא יכלו לשכפל את ההדגמה בדיוק, אבל הם התקרבו לזה ככל שיכלו.
- בשנת 1976 יצא תקליטון חדש לאלטון ג'ון, עם השיר SORRY SEEMS TO BE THE HARDEST WORD.
ב-1 בנובמבר בשנת 1974 יצא האלבום AUTUBAHN של ההרכב האלקטרוני הגרמני KRAFTWERK. למרות שרבים מהאלמנטים של צליל ההרכב ניתנים לזיהוי בשלושת האלבומים הראשונים שלהם, זה לא ממש מסביר את הקפיצה האדירה שבאה באלבום החדש.
SIDE 1
1. Autobahn
SIDE 2
1. Kometenmelodie 1
2. Kometenmelodie 2
3. Mitternacht
4. Morgenspaziergang
בתחילת 1974, זה נעשה ברור לצמד החברים בהרכב, ראלף הוטר ופלוריאן שניידר-אסלבן, שההצלחה תבוא משימוש נכון בטכנולוגיה העדכנית ביותר, במקום תהליך פגיעה או החמצה של אילתור. כתוצאה מכך, השניים קיבלו את ההחלטה לעקוב אחר כמה מבני דורם הגרמנים ולהשקיע בסינטיסייזר מיני מוג. זה היה יקר כמו לקנות אוטו פולקסווגן. זמן לא רב לאחר רכישתו הבינו הם שההתפתחות המוזיקלית שלהם נבנית כעת לקראת עתיד אלקטרוני בלתי נמנע. עד מהרה הפך המוג לכוכב והם לאחראים מסביבו.
מסיבה זו, סיבת הצלחתו של האלבום "אוטובאן" חייבת להיות מונחת חלקית על אימוץ הטכנולוגיה שאפשרה קישור למכונות תופים מסונטזות באמצעות סיקוונסרים. משמעות הדבר היא שהחתיכות הארוכות שחוזרות על עצמן במוזיקה שלהם, שנעשתה בעבר אקראית על ידי אדם עם חוסר דיוק או חוסר סיבולת, יכולות להיות מוחלפות כעת במכונות שישחזרו ללא דופי דפוסים שחוזרים על עצמם עד אינסוף. זה די מפתיע לחשוב שבהשוואה ללהקות כמו טנג'רין דרים, קראפטוורק למעשה איחרו לאמץ את הסינטיסייזר. עד לאותה נקודה הם למעשה היו די שמרניים, והעדיפו לטפל במכשירים קונבנציונליים באופן אלקטרוני. עם זאת, לאחר שהחליטו להצטרף למירוץ הסינטיסייזרים, הם לא איבדו זמן.
מתוך כל הלהקות הגרמניות שהיו מוקסמות מהסינטיסייזר, רק קראפטוורק היו הרפתקנים מספיק כדי לחקור את פוטנציאל הפופ עם זה. הגישה ה"פופית" יותר של הוטר ושניידר אפשרה להם לזנק קדימה ולייצר את אחד מתקליטי הפופ הסינטיסייזרים הראשונים. עם זאת, במונחים של מוזיקת פופ גרידא, זה לא היה לגמרי הצעד הראשון. לא נשכח את הנעימה "פופקורן" שלא היה ברור אם היא יצירה ראויה או גימיק. אבל עם המנגינה המסונטזת שנוצרה על ידי קבוצה אנונימית למראה ("חמאה חמה"), זה כעת נראה שהקדים את זמנו. מכיוון שזה היה דבר חד פעמי, אף אחד בעסקי המוזיקה עדיין לא האמין כי סינטיסייזרים ומכונות תופים יכולות לספק אלטרנטיבה אמינה לגיטרות ותופים רגילים.
כאילו כדי לבשר על עידן חדש עבור ההרכב, עטיפת האלבום הייתה יותר מורכבת, ובולטת בהיעדר הסימן המסחרי המסורתי של קונוס התנועה. במקום זאת, העטיפה הקדמית היא ציור של אמיל שולט אשר מציבה זו לצד זו תמונות של אזור כפרי, הרים, שמש מוגזמת, דשא ירוק, שמיים כחולים ועננים צפים, על רקע הסמל החזק ביותר של העידן התעשייתי - המכונית המוטורית על כביש מהיר. העטיפה גם מציבה שני סמלים של הצלחה כלכלית של גרמניה שלאחר המלחמה; משמאל זה מרצדס שחור גדול המסמל צורת תחבורה עשירה מהמעמד העליון, בעוד שחיפושית הפולקסווגן הלבנה בצד ימין מאפיינת אמצעי תחבורה עבור מעמד הביניים והעובדים. לציור יש גם אידיאליזציה, איכות חלומית כפי שאין מכוניות אחרות שניתן לראות, כאילו מתארות עולם אידיאלי שבו יש מעט או אין תנועה וללא זיהום. הדימויים של "אוטובאן" מושרשים בתקופה מסוימת שבה גרמנים ניצלו את מלוא התוכנית לבניית כבישים. עדיין, בעטיפה מוצג האוטובאן באופן אידיאלי ולא מציאותי. שולט סיפר: "אמרנו, 'בואו נעשה שיר כמו נהיגה באוטובאן'. ראלף ביקש ממני במיוחד לכתוב כמה מילים, וכתבתי אותן, למעשה לקח לי יום אחד, החזרתי אותן, ראלף הלך ותיקן אותן קצת, וזה היה ניתן לשיר, אז זה הפך לשיר".
כשהאלבום יצא, מעריצי קראפטוורק שהשקיעו גם זמן וגם כסף בהיכרות עם שלושת האלבומים הפחות מסחריים הראשונים – נכנסו להלם. פתאום, התחושה האקראית והמאולתרת הוחלפה במשהו שקרוב למילות פופ קונבנציונליות. חברי ההרכב השתמשו בהברות שיריהם פה כעוד כלי. זה היה ניתוק ברור מהעבר עבורם והאלבום הפך משפיע מאד על מוזיקאים כמו דייויד בואי.
ב-1 בנובמבר בשנת 1964 יצאה להקת הביץ' בויז לסיבוב הופעות שני מחוץ לארה"ב. זה לא היה קל.
בזמן שבריאן וילסון חיכה, כמו שאר הלהקה, למטוס שייקח אותם מלוס אנג'לס לסיבוב זה, הוא מביט לעבר חברתו, מרילין, שמסתכלת דווקא על חבר אחר בלהקה, מייק לאב. הדבר מעכיר את מצב רוחו והוא סיפר על כך בהמשך לעיתון SOUNDS: "עמדתי לצאת לסיבוב הופעות עם הביץ' בויז ולפני שעזבתי אמרתי למרילין, 'את מאוהבת במייק'. היא הכחישה בתוקף ואני חטפתי התמוטטות עצבים מזה".
זה ממש לא עזר שבריאן סבל אז ממצבי רוח קוטביים ושנא לטוס ולהיות בסיבוב הופעות. הווליום הגבוה של ההופעות פגע באוזן האחת הטובה שלו וגרם לרעשים מטרידים באוזנו הפגועה מילדות. כמו כן, ההופעות לקחו אותו הרחק ממה שבאמת רצה לעשות – להפיק שירים.
אחרי שבריאן ומרילין נפרדו לשלום בשדה התעופה, הביץ' בויז עלו למטוס ללונדון. באמצע הטיסה חטף בריאן התמוטטות עצבים. הדבר היחיד שהצליח להרגיע אותו היה מחשבה על מרילין ועם הנחיתה הוא התקשר אליה והציע להינשא לה. מרילין סיפרה, שנים לאחר מכן, לרולינג סטון: "הוא אמר לי אז שהוא זקוק לי וחייב שאהיה אשתו. זה היה בארבע לפנות בוקר. הוא התקשר אליי כל יום בסיבוב, שלוש פעמים ביום. חשבון השיחת היה יקר מאד".
ב-1 בנובמבר בשנת 1995 הסכים איגוד תעשיית ההקלטות של אמריקה (RIAA) לכמה דרישות שהועלו על ידי ארגון אחר עם ראשי תיבות, מרכז המשאבים למוזיקה של ההורים (PMRC). כתוצאה מכך, כל אלבום הנחשב כמכיל מילים פוגעניות חייב להיות מונפק עם תווית אזהרה, או שהטקסט חייב להיות מודפס על השרוול.
רוב חברות התקליטים מיהרו להוסיף תוויות אזהרה, וזה ממש לא פגע במכירות. אולי אף להיפך.
סוגיית המילים המגונות התבשלה מאז מאי, כאשר ה-PMRC גייס תמיכה במערכת דירוג לאלבומים שדומה לזו בה משתמשים בסרטים. בספטמבר, הסנאט של ארצות הברית ערך שימוע לדיון בנושא, כאשר מנהיגי PMRC, טיפר גור וסוזן בייקר, התמודדו מול המוזיקאים פרנק זאפה, די סניידר וג'ון דנבר. המוזיקאים הם שמות גדולים, אבל ה-PMRC היה קשור פוליטית - גור נשואה לסנאטור ובעלה של בייקר היה שר האוצר.
זאפה וחבריו היו נחושים בהתנגדותם לכל סוג של תיוג, אבל ה-RIAA החליט לעשות ויתור כדי לדכא הליכים משפטיים ולפייס את PMRC. במקום שיטת דירוג מסורבלת, הם הסכימו לתייג מרצון אלבומים עם טקסטים פוגעניים, ולהשאיר את זה לחברות התקליטים להחליט אילו אלבומים מקבלים את המדבקות. כצפוי, מעט מאוד אלבומים קיבלו את התוויות, כך שה-RIAA איים בפעולה נוספת.
בתחילת שנות ה-90 החלו הסטיקרים להופיע ברצינות, בעיקר באלבומי היפ הופ. צעירים רכשו את האלבומים המסומנים בתאווה גדולה. יש אמנים שדאגו, לפיכך, לוודא שהאלבומים שלהם יסומנו באזהרות. אחרים הוציאו גרסאות "נקיות" ו"מלוכלכות" של האלבומים שלהם כדי למשוך כמה שיותר קהל.
ב-1 בנובמבר בשנת 1972 יצא האלבום ONE MAN DOG של ג'יימס טיילור. אחרי הצלחתו האדירה עם תקליטיו הקודמים – רבים ציפו גם לזה.
SIDE 1
1. One Man Parade
2. Nobody But You
3. Chili Dog
4. Fool For You
5. Instrumental 1
6. New Tune
7. Back On The Street Again
8. Don't Let Me Be Lonely Tonight
SIDE 2
1. Woh, Don't You Know
2. One Morning In May
3. Instrumental II
4. Someone
5. Hymn
6. Fanfare
7. Little David
8. Mescalito
9. Dance
10. Jig
הרולינג סטון פרסם אז בביקורתו: "ישנה יהירות לג'יימס טיילור, אשר מסבירה בחלקה את הפופולריות שלו, ובו בזמן היא מסבירה את ההתנגדות הביקורתית לעבודתו. אלה שרואים את עצמם דוגלים בטעמים המוניים אינם יכולים לקבל את נקודת המבט האישית - האיכות האוטוביוגרפית העילאית של יצירתו - אפילו כשהקהל שהם מתיימרים לדבר עבורו הפך את הפלט הצנוע שלו לאלבומים רבי מכר היסטריים. קבוצה אחת אוהבת אותו בגלל עברו, קבוצה אחרת מחזיקה אותו נגדו. ובעוד כמה מבקרי רוק עשו את הטעות המונומנטלית של הגנה על להקת גראנד פ'אנק ריילרואד פשוט בגלל שהייתה פופולרית (ולכן הפכו אותה ל"להקת האנשים"), אף אחד מעולם לא העלה את אותו טיעון עבור טיילור.
הנושאים בשיריו של טיילור הם לרוב אלמנטריים, והנפוץ ביותר עוסק באמון ופרנויה, אהבה ושנאה, שלום וכעס, אשמה וישועה. אבל בעבודתו הטובה ביותר הוא מפרט את הקונפליקטים האלו בדרכים המאלצות אותנו לקחת את השירים סוף סוף לרמה רחבה יותר ממה שאולי התכוון.
האלבום MUD SLIDE SLIM, במובנים מסוימים, הוא האלבום הכתוב ביותר שלו אך המבוצע והמופק בצורה הכי מביכה, עוסק לראשונה במונחים מודעים לעצמם במפורש. במקום שבו האלבום SWEET BABY JAMES היה נהדר פשוט כי היו בו כמה שירים נהדרים, MUD SLIDE SLIM יצר אחדות בערך כמו האלבום ASTRAL WEEKS של ואן מוריסון ו-BLUE של ג'וני מיטשל. זו הייתה העבודה הכי רחוקה והכי פחות נגישה שלו, כי כל כך הרבה ממנה עסק בריחוק ובחיפוש מרחק.
בגיל 23 הוא כבר חשב מחשבות כמו "אני הולך לפדות ביד ולהרים חלקת אדמה / אני הולך לבנות לעצמי בקתה ביער / ושם אני הולך להישאר, עד שיבוא יום / שהעולם הישן הזה יתחיל להשתנות לטובה". עבור טיילור, בית הוא מקלט ומקלט הוא נווה מדבר באמצע הקורוזיה הבלתי נסבלת של הסביבה הפיזית והנפשית שלו.
בסופו של דבר, החיפוש של ג'יימס טיילור מוביל אותו בהכרח פנימה והאלבום החדש ממשיך את הדרך. בהקלטה בביתו, נראה שהוא קיבל צליל אינסטרומנטלי חופשי יותר מבעבר, אם כי התופים של ראס קונקל חסרים לצערנו את עומק הטון שנמצא בהקלטות קודמות. טיילור מציג את ביצועי השירה הטובים ביותר שלו, רץ בין השירים באש, בכוח ובהתלהבות, התכונות הבולטות ביותר בהיעדרן בהקלטות קודמות. האלבום מתחיל ממש פנימה ולא מרפה".
ב-1 בנובמבר בשנת 1977 יצא אלבום לאמרסון, לייק ופאלמר שנשא את השם WORKS VOL. 2. קהל המעריצים יצא מבולבל מאוסף קטעים לא ברור זה.
SIDE 1
1. Tiger In A Spotlight
2. When The Apple Blossoms Bloom In The Windmills Of You Mind ...
3. Bullfrog
4. Brain Salad Surgery
5. Barrelhouse Shake-down
6. Watching Over You
7. So Far To Fall
SIDE 2
1. Maple Leaf Rag
2. I Believe In Father Christmas
3. Close But Not Touching
4. Honky Tonk Train Blues
5. Show Me The Way To Go Home
היה זה אלבום של שאריות שיצא באותה שנה בה יצא לפני כן אלבום כפול של השלישיה הזו (WORKS VOL 1), שגם יצאה לדרכים עם תזמורת שלמה והפסידה המון כסף בגלל הרפתקה זו.
השיר המוביל באלבום החדש הזה היה TIGER IN THE SPOTLIGHT שסומן כראוי לצאת על גבי תקליטון עוד בשנת 1974. שיר זה הוקלט במהלך ההקלטות לאלבום BRAIN SALAD SURGERY, בשנת 1973, אך רבים טעון לחשוב שזה שיר שהוקלט בשנת 1977, כשנכלל באלבום זה. זה הוא שיר שנשען על תבנית בלוז ברורה וידועה. מעריצי הלהקה שאהבו את יצירותיה המתקדמות, לא קיבלו בשמחה את השיר הזה שנשען על תבנית בלוז פשוטה.
אותם מעריצים יכלו למצוא בין רצועות האלבום כאן כמה פנינים נעימים לאוזן, אך משהו פה לא נדבק. כנראה בגלל שידוע כי מדובר בהדבקת קטעים מפה ומשם כדי ליצור עוד מוצר לשוק. המעריצים, שקיבלו באלבום הכפול WORKS VOL 1 בעיקר את חברי הלהקה כשהם נפרדים זה מזה, ציפו לקבל באלבום בודד זה את הלהקה באופן הכי מהודק שלה. אבל כשהבינו כי מדובר בקטעים, שהגיעו לא פעם מנסיונות של חברי הלהקה ליצור קטעי סולו, הם היפנו את גבם לאלבום הזה, שלא הצליח להימכר כמצופה.
כתב עיתון רולינג סטון, מייקל בלום, שפך את כעסו: "בתקליט WORKS הראשון קיבלנו קונצ'רטו סולו של אמרסון ללא שום מיקוד, קול של לייק שרק ניסה להתייפייף ולהיות שמאלצי ונגינת תופים של פאלמר שנועדה רק לשרת אותו עצמו. התקליט הנוכחי הוא הצד השני של המטבע. הפעם מנסים חברי הלהקה להישמע כלהקה. הבעיה היא שהשירים ממש גרועים. השלישייה הזו לא מצליחה לשחזר את המוסיקליות שפיארה אותה בעבר. הסינטיסייזר של אמרסון, שהיה פעם כלי מוביל ומלהיב – הפך לצלילים חיוורים עד מעצבנים. הקול של לייק, שהיה פעם אחד הקולות החמים בעולם הרוק, נשמע כיום כמו קירקור. נראה כי שלישיית הרוק המתקדם הזו נמצאת כיום בצרה".
עיתון להיטון הישראלי כעס לא פחות: "קשה להעלות על הדעת שהלהקה שעשתה את התקליט הזה היא הלהקה האגדית ההיא. האלבום אינו אלא אוסף שאריות של האלבום הקודם. איכות ההקלטה הטובה רק מבליטה עד כמה גרועים הקטעים הנכללים בו".
ב-1 בנובמבר בשנת 1974 יצא בארה"ב תקליטה השני של להקת הרוק הגרמנית, סקורפיונס, ושמו FLY TO THE RAINBOW. איי, צוואי, דריי, פיר! – בואו נעוף...
SIDE 1
1. Speedy's Coming
2. They Need A Million
3. Drifting Sun
4. Fly People Fly
SIDE 2
1. This Is My Song
2. Far Away
3. Fly To The Rainbow
גרמניה המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה, נהנתה מהשיקום שהרעיפו עליה כוחות המערב. בעוד שגרמניה המזרחית הייתה נתונה ל"חסדי" הסובייטים ושלטונם הסאדיסטי. כמו הרבה ילדים שגדלו בגרמניה המערבית באותו זמן, גם רודולף שנקאר וקלאוס מיינה, שניהם מהעיר התעשייתית האנובר, אהבו את ההשפעות האמריקאיות שהגיעו מעבר לים: קוקה קולה, מסטיקים, ג`ינס כחול ומעילי עור... וכמובן את הרוק'נ'רול של אלביס פרסלי, ריצ`רד הקטן, ג`ין וינסנט, צ`אק ברי וג`רי לי לואיס.
בשנות השישים המאוחרות הם בילו את מרבית זמנם בנגינה בלהקות חובבניות, עם שינוי סגנון מדי פעם, שנבע בהכרח מהשינויים במפת הפופ והרוק העולמית. אז החליטו קלאוס, רודולף ומייקל (אחיו הקטן של רודולף) לעזוב את להקות הקאברים ולאחד כוחות בלהקה חדשה שהם קראו לה הסקורפיונס. אז גם התבייתו על סגנון רוק כבד מתקדם מחתרתי, שקיבל צורה עם להקות כמו בלאק סאבאת', אוריה היפ ודיפ פרפל. החלטה זו, בצירוף ההחלטה לשיר באנגלית, שינו את גורל החברים, כשחברת התקליטים BRAIN התעניינה בהם.
מלבד מייקל ורודולף שנקאר (גיטרות) וקלאוס מיינה (שירה), יש בתקליט הבכורה, LONESOME CROW שיצא בשנת 1972, את וולפגאנג דיזיוני (תופים) ולותאר היימבורג (בס), כשעל הסאונד אחראי המפיק קוני פלאנק, שאחראי על המון אלבומי פסיכדליה ופרוג מגרמניה. בתקליט שבעה קטעים באורך כולל של ארבעים דקות, הכוללים ג`אמים והשפעות פסיכדליות.
רעם התופים וקרב הגיטרות הממושך הפותחים את השיר I`M GOING MAD מכים חזק, סולו גיטרה נפלא של שנקאר והשירה הדרמטית שמופיעה רק לאחר הפתיחה המרשימה. מכאן אפשר רק להמריא.
הסקורפיונס יצאו לסיבוב הופעות לשיווק התקליט, בתור להקת החימום של להקת הרוק הבריטית UFO. בסוף הסיבוב, שנקאר התבקש להצטרף ללהקה הבריטית ושם מאחור את חבריו העקרבים. עזיבתו הביאה באופן זמני להתפרקות הלהקה אך רודולף שנקאר וקלאוס מיין החליטו ש"רוחות השינוי" לא יעיבו עליהם והתמזגו בסופו של דבר עם להקת DAWN ROAD, שכללה את הגיטריסט אולי ג'ון רות', המתופף יורגן רוזנטל והבסיסט פרנסיס בוכהולץ. ההרכב החדש המשיך עם שם הלהקה המקורי והקליט את התקליט השני הזה, בעל הנגיעות הכבדות לצד המתקדמות.
כאשר התבקש להגיב על ציור העטיפה של האלבום, אמר אולי ג'ון רות': "אל תשאלו אותי מה העטיפה הזו אומרת... לא אהבתי את זה מההתחלה. זה נראה לי מגוחך אז ונראה גרוע באותה מידה היום. זה נעשה על ידי חברת מעצבים בהמבורג שבאמת עשתה עבודה טובה באלבום הראשון של הלהקה, אבל אני חושב שהפעם אנשיה נכשלו כישלון חרוץ. לגבי המשמעות - אני יכול רק לנחש, אבל אני מעדיף שלא".
ב-1 בנובמבר 1970 יצא האלבום AMERICAN BEAUTY של להקת גרייטפול דד.
SIDE 1
1. Box Of Rain
2. Friend Of The Devil
3. Sugar Magnolia
4. Operator
5. Candyman
SIDE 2
1. Ripple
2. Brokedown Palace
3. Till The Morning Comes
4. Attics Of My Life
5. Truckin'
אבל רגע.. רגע.. האם מדובר פה ב'יופי אמריקאי'? או ב'מציאות אמריקאית'? - אני שואל כי עטיפת האלבום מתעתעת ממש כמו המוזיקה שבתוכו. באיזו דרך שתבחרו לקרוא לאלבום, כך הוא יישמע לאוזניכם. כל פעם בצורה אחרת, מתעתעת, מענגת ולעיתים אף מפילת לסת. אין ספק שעיצוב העטיפה הזו, של אלטון קליי וסטנלי מאוס, הוא יצירת מופת.
בתחילת 1970 הדהימה הלהקה את מעריציה כששמה בצד את מוזיקת הג'אמים הפסיכדליים לטובת שירים ממוקדים עם תבלינים של מוזיקת קאנטרי וקולות הרמוניים מדוייקים. חברי הגרייטפול דד בקושי הצליחו לפני כן לשיר בהרמוניה והנה בתקליט ההוא, שנקרא WORKINGMAN'S DEAD, הם נשמעים כמו קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. יש המספרים כי ג'רי גארסיה, גיטריסט הלהקה, הגיע לנגן את גיטרת הסטיל בשיר TEACH YOUR CHILDREN של C.S.N.Y וביקש בתמורה לקבל שיעורים ביצירת הרמוניות ווקאליות.
שירי בלדות מרגשים החלו להיווצר והלהקה החלה להישמע בהתאם בתחנות הרדיו. מעריצים חדשים החלו להגיע וגארסיה ולהקתו הבינו ששיר טוב לא חייב לקבל עיבודים ועריכות מטורפים ומורכבים. הפשטות היא לעיתים הדרך הטובה ביותר להגיע אל הלב. רוברט האנטר סיפק את המילים. שנות השישים נגמרו והתקליט הזה נשמע כאילו ארה"ב ניערה את עצמה מהפסיכדליה ההזייתית ונחתה לקרקע המציאותית.
השיר הפותח, BOX OF RAIN, נכתב על ידי פיל לש בזמן קשה מאד עבורו. אביו גסס אז והוא רצה לכתוב שיר שידבר אליו. הוא העניק את הלחן להאנטר שרקח לו מילים אותן למד לשיר לש בכל פעם שהיה בדרכו לבית החולים כדי לבקר את אביו. לש הספיק לשיר את השיר במלואו לאביו לפני שהאחרון מת.
גם גארסיה לא ליקק דבש בזמן ההוא. אמו אושפזה במצב קשה בבית חולים לאחר שנפצעה בתאונת דרכים. גם היא מתה והדבר השפיע עליו לכתוב לאלבום את השיר BROKEDOWN PALACE.
אחד ה'להיטים' בתקליט הזה הוא FRIEND OF THE DEVIL, שהלחן הקליט והעליז שלו הפך למושמע מאד בתחנות הרדיו. במקור כתב האנטר את השיר ללהקת NEW RIDERS OF THE PURPLE SAGE, שהייתה פעילה אז בסביבת הגרייטפול דד ורצתה את האנטר שינגן בה בגיטרה בס. הלהקה ההיא עבדה על השיר, הקליטה אותו באופן ביתי והאנטר לקח את ההקלטה לביתו. בשעות הבוקר המוקדמות התעורר גארסיה (שגר אז עם האנטר) , נכנס למטבח, ראה את הקסטה, הקשיב לה ונדלק. חיש מהר הפך השיר לחלק מהרפרטואר של הגרייטפול דד לתקליט.
ואיך אפשר בלי SUGAR MAGNOLIA המרקיד? או OPERATOR, עם קולו המרגש של 'פיגפן' הקלידן? ואיך אפשר לדבר על אלבום קלאסי זה מבלי להזכיר את השיר שחותם אותו - TRUCKIN? שיר דרכים שמספר, בין השאר, על מעצר שחברי הלהקה חוו בניו אורלינס, ב-31 בינואר 1970, לאחר שנמצאו עליהם סמים. וכן - את השיר הזה אי אפשר לשמוע בשקט. רשום עליו במפורש, מבלי לראות את הכיתוב, שחייבים להשמיעו בווליום גבוה. זו דרך נהדרת לסיים אלבום שמכיל בתוכו המון צער, כאב והרמוניה.
עיתון הג'אז 'דאון ביט' הכריז (במרץ 1971) כי בתקליט הזה מנצחת להקת גרייטפול דד את THE BAND.
והביקורת בזמנו ברולינג סטון הלכה כך: "הנה פעם בה עטיפת אלבום ממש יפה מתאימה מאד ליופי של התקליט שבתוכה. המתים פשוט מסרבים לשמור על גבולות נורמליים, ואני מקווה שזה יישאר כך לאורך זמן. WORKINGMAN'S DEAD היה אלבום מקסים, שופע, מלא ואמיתי לחלוטין בתוכן מוזיקלי ולירי. התקליט החדש הוא הרחבה משמחת של האלבום האחרון. יש אפילו יותר טיפול בצד הווקאלי. כולם בלהקה שרים, ושרים טוב לבד וביחד.
לעזאזל, האלבום הוא יופי אמריקני, מהסוג הכי טוב שאפשר. פשוט אי אפשר להדביק את החיוביות של המתים. שכבות של מוזיקה שוזרות בתבניות פשוטות לכאורה - כי אלה תבניות פשוטות בצורה מטעה. הדד הופכים די גדולים מבחינה מסחרית עכשיו, ואם אי פעם זה מגיע ללהקה כלשהי, אז זאת היא. חבריה נתנו לכולנו משהו לנצור עם האלבום הזה. זה אחד לעת עתה, ואחד עבור הילדים גם בעוד 20 שנה".
בונוס: בנובמבר (לא ידוע באיזה יום בדיוק) יצא התקליט CRIMINAL RECORD של הקלידן ריק ווייקמן, חבר להקת יס.
הנה עבורכם ביקורת על תקליט הסולו הזה של ריק מהרולינג סטון. אבל לפני כן אציין שביקורתי האישית היא - רוצו להקשיב לזה!
"התקליט החדש של יס מחזיר את הלהקה לימיה הגדולים מתקליטים כמו 'שביר' ו'קרוב לקצה'. החתונה המחודשת הזו גם הבעירה משהו חדש ביצירתו האישית של ריק. עיבודיו ונגינתו בתקליטו החדש מביעים ביטחון וחיוניות שהיו חסרים בתקליטיו האחרונים. ווייקמן נהג להחביא את כשרונו מאחורי סוללה אדירה של קלידים, צלילים מסונטזים והפקות גרנדיוזיות. בתקליטו החדש והקונספטואלי (בו כל יצירה מוקדשת לפשע זה או אחר) יש למעשה שישה קטעים שמוסיקלית לא מחוברים זה לזה, כי אם רק בשמם. רק אחד מהם הוא אקוסטי וזה 'איש הציפורים מאלקטרז' וזה לא מפתיע כי זה הקטע החזק בתקליט. כריס סקווייר הבסיסט ואלן ווייט המתופף, חבריו ללהקת יס, עוזרים לו לאורך הצד הראשון בתקליט. באופן אירוני, שני קטעים משם נשמעים כנלקחו מ'מעשיות ממעיינות טופוגרפיים', פרויקט שווייקמן עזב אחריו בגועל את הלהקה, אי שם בשנת 1974. וכמובן שווייקמן לא יכל להימנע פה משימוש במקהלה גדולה וחיפוש אחר העוגב הטוב ביותר בשווייץ. זה בא בקטע על 'יהודה איש קריות'...".
עד כאן הביקורת מהרולינג סטון. לדעתי, אכן הקטע על איש הציפורים מאלקטרז פשוט מרומם בתעופתו, הן כיצירה כתובה והן בביצועה מלא הרגש של וויקמן בפסנתר הכנף המתעופף. אז אם אתם אוהבים את ריק וויקמן במלוא אונו היצירתי וללא עודף גרנדיוזיות - זה התקליט עבורכם. ולא, אין זה פשע להקשיב לו. תיהנו.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
