top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 בספטמבר בעולם הרוק

עודכן: 10 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-1 בספטמבר (1.9) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אנחנו תמיד מקבלים ביקורות טובות באנגליה, אבל ג'ון פיל הוא השדרן היחיד שישמיע אותנו פה ברדיו" (מארק בולאן, מלהקת טי רקס, במלודי מייקר, בשנת 1969)


ב-1 בספטמבר בשנת 1975 יצא התקליט BLUES FOR ALLAH של להקת גרייטפול דד. בלוז לאללה - אינשאללה!



SIDE 1 1. Help on the Way 2. Slipknot! 3. Franklin's Tower 4. King Solomon's Marbles 5. Stronger than Dirt or Milkin' the Turkey 6. The Music Never Stopped


SIDE 2 1. Crazy Fingers 2. Sage & Spirit 3. Blues for Allah 4. Sand Castles & Glass Camels 5. Unusual Occurrences in the Desert


התקליט BLUES FOR ALLAH הוא משהו מאד מיוחד בקטלוג הרחב של להקת גרייטפול דד. הוא מורכב מארבעה שירים סדירים, שלושה קטעים אינסטרומנטליים וקטע אחד הזוי בדמות שיר הנושא, שהוא אולי אחד הקטעים המוזרים ביותר שהלהקה הקליטה עד אז. אך איזה כיף של מוזרות היא זו. זה בטח אחד הדברים האחרונים שמעריצי הלהקה ציפו ממנה אז. הגיטריסט, ג'רי גארסיה, סיפר ב-1993 לרולינג סטון: "אני לא חושב שהרעיונות המוזיקליים שלי היו כל כך מוזרים. מה שעובד אצלי במוזיקה זה הרכיב הרגשי. לא הצד הטכני של הדברים. אני נמשך למוזרות שבמוזיקה עצמה. למשל, כמו בתקליט 'בלוז לאללה'. המציאות הרגשית היא מה שהניע ומניע אותי".


התקליט נוצר אחרי דממת אלחוט קלה, שהייתה למעשה הראשונה מאז הוקמה הלהקה. היה זה אחרי תקופה בה ניסתה הלהקה להפעיל חברת תקליטים משלה - דבר שהוכרז בסופו של דבר כעסק לא מוצלח מבחינה כלכלית. חברי הלהקה חזרו לאחר הפסקה זו לאולפן עם אנרגיות מחודשת ולפיכך נשמע התקליט הזה רענן ביותר גם כיום. הוא גם שונה במידה מסוימת ממה שהמתים אסירי התודה הנפיקו עד אז. מתופף הלהקה, מיקי הארט, חזר ללהקה באלבום הזה. הוא עזב את הלהקה בשנת 1971, אחרי התקליט AMERICAN BEAUTY, כי אביו, שהיה מופקד על כספי הלהקה, נתפס במעילה. המתופף המסכן לא יכל לשאת את הבושה מול חבריו והחליט לעזוב. חזרתו להרכב העצימה את חשיבותו בו. האיש העניק לגרייטפול דד גישה מקורית ביותר מבחינת נגינה בכלי הקשה ומקצבים שונים. כל נגינה שלו בכלי ההקשה שונים מעירה לחיים את הלהקה שמסביבו.


ההקלטות לתקליט נעשו באולפן ההקלטות של גיטריסט הלהקה, בוב וויר. שם האולפנים היה ACE. שם התקליט היה מחווה לסאודי קינג פייסל, שהיה מעריץ גדול של הלהקה ונרצח ביריות זמן קצר לפני ההקלטות.

כבר בקטע הפותח, HELP ON THE WAY, אפשר לשמוע שחברי הלהקה עבדו היטב על עיבודים מורכבים אך אפקטיביים. לתוך צליל הלהקה נוספו אלמנטים של FUNK, אך באופן כזה שעדיין נשמע כמו משהו שרק גרייטפול דד יכולים לעשות. וקולו הייחודי, עם קורטוב הבכי והאנפוף שבו, נשמע טוב וברור.


לאחר מכן אנו זוכים למפגן מוזיקליות שלא היה מבייש את גדולות להקות הפיוז'ן של אז. בכלל, חטיבת הקצב של המתופפים מיקי הארט וביל קראוצמן מתערבבת באופן מושלם עם נגינת הבס המלודית והיפהפייה של פיל לש. זה עונג מוזיקלי ברמה הגבוהה ביותר, לטעמי. עם זאת, בהמשך הצד השני משהו בעסק נפרם, לטעמי.

התקליט הזה הגיע למקום ה-12 במצעד האלבומים האמריקאי אך לא קיבל תמיד את הסטטוס הקלאסי שמגיע לו. עם השנים הפך לאהוב מאד בקרב מעריצי הלהקה.


עיתון 'רולינג סטון' פרסם על התקליט: "התקליט מכיל לא מעט הפתעות, חלקן נעימות (הופעתו המחודשת של המתופף מיקי הארט והמוזיקה ברוב הצד הראשון) וחלקן מביכות (רוב הצד השני), אבל לפחות הגרייטפול דד החלו להתעורר מהתרדמת האמנותית שבה הם היו, מאז 1971.


כל הצד הראשון, למעט הרצועה האחרונה, THE MUSIC NEVER STOPPED המייגעת של בוב וויר, עובד יפה. זה מתחיל עם האופטימיות של HELP ON THE WAY, עם גרסיה משובח הן מבחינה ווקאלית והן בגיטרה מובילה, ואז זורם אל ה-SLIPKNOT האינסטרומנטלי עם נגינה משובחת של כל הלהקה, משתעשע עם FRANKLIN TOWER השמח והמקפיץ ומתנדנד בזריזות דרך. האפקט הכולל קרוב לגרייטפול דד כפי שהיו פעם, בשנים 1970-1968, בערך.


להתעלם מנוכחותו של מיקי הארט בתופים וכלי הקשה זה כישלון להבין עד כמה הדד התגעגעו אליו, מאז עזיבתו אחרי התקליט 'אמריקן ביוטי'. למה הוא הקטליזטור, אני לא ממש בטוח, אבל כשהוא מוסיף פעמוני פרה, משולשים, פעמונים או סט תופים שני, נראה שכולם מתעוררים.


צד שני, למרבה הצער, מסיט את הלהקה גיאוגרפית מהמישורים המערביים לסהרה. עם זאת, צד אחד טוב של גרייטפול דד טוב יותר ממה ששמעתי מאז אמריקן ביוטי. נמשיך להחזיק אצבעות".


ג'רי גרסיה: "זה מוזיקלית האלבום הכי הרפתקני שעשינו כבר די הרבה זמן. זה קצת יותר קשה, והרבה יותר ניסיוני. עדיין יש ספק אם הדבר יצליח מוזיקלית". כך הוא אמר בעת ההקלטות ושנים לאחר מכן הוסיף: "אני חושב שזה התקליט הראשון שעשינו מזה שנים שבאמת נהנינו בהכנתו. צחקנו הרבה והיינו טובים ומשוגעים. הייתה לנו הזדמנות להיות מוזרים יותר ממה שאנחנו בדרך כלל. כולנו יצאנו לטיול של 'טוב, אנחנו הולכים לעשות תקליט, ואנחנו הולכים לאולפן בלי דעות מוקדמות ובלי חומר מוכן מראש'... די קבענו כלל יסוד לתקליט הזה: 'בואו נעשה תקליט שבו אנחנו נפגשים כל יום ואנחנו לא מביאים שום דבר מוכן מראש'... כל הרעיון היה לחזור לעניין הלהקה הזה, שבו הלהקה תורמת את התרומה העיקרית לאבולוציה של החומר. אז היינו נכנסים לאולפן ומג'מג'ים לזמן מה, ואז אם היה משהו נחמד היינו אומרים, 'טוב, בואו נשמר את היופי הקטן הזה ונעבוד איתו, נראה אם אנחנו יכולים לעשות איתו משהו'. וכך עשינו את רוב האלבום”.



ב-1 בספטמבר בשנת 1967 הודיע דייויד בואי למנהלו, קן פיט, שבכוונתו להקליט "זבל של פופ".



למעשה, זה היום בו בואי החל לעבוד עם המפיק והטכנאי, טוני ויסקונטי, והשניים הגיעו לאולפני ADVISION בלונדון, כדי לעבוד על שני שירים. הראשון הוא LET ME SLEEP BESIDE YOU והשני הוא KARMA MAN, אותו בואי כתב בהשפעת הבודהיזם.


הסשן ארך שש שעות עד שהושלמה המשימה, כשבין נגני האולפן שהושכרו להקלטה היו גם הגיטריסט ג'ון מקלאפלין, גיטריסט נוסף ושמו ביג ג'ים סאליבן (שהיה אושיה בקרב הקלטות אולפן לאחרים) והמתופף אנדי ווייט - ההוא שבשנת 1962 תופף במקום רינגו סטאר בהקלטת השיר LOVE ME DO.


בשנת 1977 תיאר ויסקונטי את התוצאה המוקלטת בתואר "נוראית". עם זאת, ההקלטה ההיא חיזקה את הקשר בין השניים.


ויסקונטי בספרו: "דייויד היה חתום אז בחברת התקליטים DERAM, אבל הוא לא היה מרוצה מהם. תקליט הבכורה שהוא הקליט ויצא דרכם, לא הצליח כלל. ללא להיטים מתוכו, הוא גם לא קיבל השמעות ברדיו. אהבתי את השיר LET ME SLEEP BESIDE YOU, שנשמע לי מאד אמריקני. אבל חברת התקליטים מיהרה לשים מעצור על השיר בטענה שהוא מרמז על דברים מיניים ולכן הבי.בי.סי לא ישדר אותו. דייויד נאלץ להתקפל ולשיר את המשפט LET ME BE BESIDE YOU, במקום המשפט המקורי. ברור שזה שינה את כל מהות השיר. הבי.בי.סי בכל מקרה התעלם מהשיר, בכל צורה שהיא".


הרצאה על דייויד בואי ("חמש שנים של בואי 1973-1969") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-1 בספטמבר בשנת 1978 יצא האלבום PIECES OF EIGHT של להקת סטיקס.



SIDE 1

1. Great White Hope

2. I'm OK

3. Sing For The Day

4. The Message

5. Lords Of The Ring


SIDE 2

1. Blue Collar Man (Long Nights)

2. Queen Of Spades

3. Renegade

4. Pieces Of Eight

5. Aku-Aku


האלבום הזה בעצם ממשיך את קודמו, THE GRAND ILLUSION. שיר הנושא, שכתב הקלידן והזמר דניס דה-יאנג, מדבר על ריקנות העושר, אותה ידעו כנראה חברי הלהקה היטב אז. זה ממשיך עם להיטים כמו RENEGADE ו- BLUE COLLAR MAN, שהפכו מאז לאהובים יותר בקרב המעריצים.


חברי הלהקה הפיקו והקליטו את האלבום באולפני פארגון בשיקגו וזו הפעם האחרונה שהם יקליטו שם.

נושא האלבום, כפי שהסביר דניס דה יאנג, עוסק ב"לא לוותר על החלומות שלך רק בשביל לרדוף אחרי כסף ורכוש חומרי".


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "סטיקס היא להקת איצטדיונים מבית הספר הפרוגרסיבי. כל מחווה הופכת שטחית, הפאר שלה הוא נסיבתי ביותר (זו הדרך היחידה למשוך את תשומת הלב) וסביב כל פזמון אורב צליל סינטיסייזר מסתחרר, אם לא עוגב שהובא מקתדרלה אמיתית. האסטרטגיה הופכת לברורה; הסינטיסייזר של דניס דה יאנג הוא קריטי מכיוון שללא הצלילים המבעבעים שלו, עבודות הגיטרה של טומי שו וג'יימס יאנג יעמדו במערומיהן. אף אחד מהחלקים האלה לא עומד בכבודו ובעצמו, אבל כשהם מרוחים ביחד, כל אחד מהם תורם לארץ פנטזיה שלהקות ככמותה רצות בהן. מה שלפחות הופך את סטיקס לנכונה בתחומה.


המוזיקה של סטיקס לא מחדשת. אם שמעתם את להקות יס וקווין - שמעתם את הכל. המילים קצת יותר מעניינות. זה משמעותי שרק אחד מתוך שירי התקליט עוסק באהבת מישהו אחר. אבל סטיקס לא שונה מלהקות אחרות כמותה, שחבריה צורחים שהם חמים. לא רק בגלל שהם גיבורי גיטרה גרועים, לא בגלל שיש להם נשמה או מנגנים כל כך נהדר, אפילו לא בגלל שהם כוכבי רוק. לא, הם חמים, כי הם מרגישים כמלכים ו'אם אתה לא מאמין בזה, תסתכל על כל הכסף שלנו, שלא לדבר על הלבושים המלכותיים שלנו'.


מה שמעניין באמת הוא מה שמתרחש במוחם של האנשים התומכים בזה במספרי מכירות כה מדהימים. אם אלו האלופים, תנו לי את הנכים".


בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת: "סטיקס היא להקת רוק טובה אבל הבעיה עם להקות מסוג זה היא שבגלל היעדר כל נושא אחר, הן ממשיכות לנצל את חוסר הביטחון שלהן ואת חוסר הבשלות המתמשכת של חומרי השיר. או שזה, או שהיא לוקחת רמזים מהקהל הצעיר שלה. כך שרה סטיקס את 'התקווה הלבנה הגדולה', על הקהל שמחכה לצניחתה, ו'שר הטבעות' (התייחסות לרומני הפנטזיה של טולקין), על עולם טהור שבו ילדים יכולים להיות ילדים לנצח. מזכיר לכם קצת את ילדי וודסטוק שחשבו שלעולם לא יגיעו לשלושים? הגלגל מסתובב וכן, הוא לא הולך לשום מקום. וכך גם סטיקס".


בעיתון בוסטון גלוב נכתב אז בביקורת: "אולי ההיבט המרשים ביותר של התקליט הזה הוא שהלהקה הפיקה אותו ונראה שהיא מודעת לחלוטין למוזיקה וליכולות שלה וכיצד לשלוט בשתיהן. המוזיקה מניעה קדימה וההרמוניות הגבוהות, המופיעות כמעט בכל שיר, משדרות התרגשות עזה. יש פעמים שהלהקה נתפסת לא טוב בעיבודים שלה, אבל בסך הכל, המנגינות די טובות".


בעיתון גרין ביי פרס, מוויסקונסין, נכתב אז: "להקות רוק רבות מזדעפות, נוהמות, משתוללות, בועטות, יורקות, מכות, מקללות, צורחות, תוקפות ובדרך כלל אינן מרוצות מהעולם הסובב אותן. משהו תמיד לא בסדר - ומצד שני יש את סטיקס. יש לה שם מבשר רעות, העוסק במוות ובעולם התחתון. אבל היא עוסקת בפילוסופיה של אנחנו בסדר ואתם בסדר. השירים בתקליט החדש בדרך כלל גורמים לך להרגיש טוב עם עצמך, עם העולם ועם אנשים אחרים.


ציניקנים עלולים לתקוף את הלהקה, לצעוק שהיא עוסקת בפילוסופיות רדודות, אבל אני אקח את סטיקס על פני הנאצים בכל יום. אופן הצגת השירים עוזר מאוד. אין דבר כזה, שיר פשוט של סטיקס. יש בה הרפתקאות משתנות, מתחלפות, הולכות לכאן ולשם ולכל מקום. מה שעשוי להתחיל בשירת א-קפלה עשוי להסתיים בקרשנדו של נגינת גיטרה אמיצה לאחר שעברו חצי תריסר מסלולים צדדיים דרך הרוק הבסיסי והקלאסי שבדרך".


ב-1 בספטמבר בשנת 1946 נולד בארי אלן קרמפטון גיב, האח הבכור של האחים במשפחת גיב שהרכיבו את להקת הבי ג'יז. אז לכבוד ארוע זה יצאתי לנבירה במקורותיי למציאת ארועים שקרו לו, ביום הולדתו, בשנים עברו.



ב-1 בספטמבר 1966 הופיעו הבי ג'יז בסידני, אוסטרליה, מול חברי מועדון YOUNG AUSTRALIA. לצדם הופיעו וינס מאלוני (שבהמשך יהיה הגיטריסט של הבי ג'יז), דיינה לי וכריסטין רוברטס.


ב-1 בספטמבר 1968 הייתה אמורה להיות ההופעה האחרונה של הבי ג'יז בסיבוב הופעות אמריקני. ההופעה בוטלה ומאלוני הגיטריסט גילה: "מה שנאמר לנו אז, כסיבה לביטול, הוא שאנשים אהבו להקשיב למוזיקה שלנו, אך הם לא ממש רצו לבוא ולראות אותנו שם. אני לא יודע אם זו הייתה האמת".


ב-1 בספטמבר 1969 פרסם עיתון המוזיקה הבריטי NME, שקולין פטרסון אינו המתופף של הבי ג'יז יותר. פטרסון היה מאד ממורמר מכל המצב: "קיבלתי מכתב מבארי ומוריס גיב ובו נאמר לי שהם לא רוצים יותר להיות בקשר איתי. בגלל שאני שותף עסקי בבי ג'יז, אין לי ברירה אלא לפנות לעורכי הדין שלי, שיעזרו לי להתיר את הקשר העסקי הזה שנקרא בי ג'יז. אני מתכוון להמשיך לפעול מוזיקלית תחת השם הזה, גם אם זה אומר שאקים להקה אחרת".


ב-1 בספטמבר 1970 התחתן בארי גיב עם לינדה גריי.


ב-1 בספטמבר 1971 היו אמורים הבי ג'יז להופיע בפסטיבל פתוח בקליבלנד, כהופעת פתיחה לסיבוב הופעות אמריקני, אך ההופעה בוטלה ובמקומם התייצבו על הבמה הצמד סוני ושר.


ב-1 בספטמבר בשנת 1980 הופיעה להקת פליטווד מאק בהוליווד בול. גיטריסט הלהקה, לינדסי בקינגהאם, הודיע על הבמה שזו ההופעה האחרונה למשך זמן רב. הרולינג סטון דיווח על זה...



"...'זו ההופעה האחרונה שלנו', הפסקה, 'למשך זמן רב'. עם השורה הזאת - שנאמרה כמה פעמים במהלך הלילה - לינדזי בקינגהאם הביא למנוחות, בערך, את השמועות על פליטווד מאק. מופעי ההוליווד בול יהיו שירת הברבור של הלהקה. ככל הנראה, החיבוקים, הנשיקות וחגיגת חדר ההלבשה שסיימו את ההופעה הזו לא סימנו אלא הקלה קהילתית על סיום סיבוב הופעות בן תשעה חודשים.


זה היה השואו של בקינגהאם, מההתחלה, ואם כבר, הוא היה המוביל גם בסוף. לבוש בכובע, במגפיים ובחולצת טריקו לבנה של קאובוי מבוורלי הילס, הוא היה פשוט מרהיב על הבמה. הוא שלט בלהקה בצורה מושלמת כמו שכל בן אנוש יכול היה לשלוט על המתופף מיק פליטווד והבסיסט ג'ון מקווי – מחטיבות הקצב המגובשות והחזקות ביותר ברוק. בקינגהאם שיחרר כמויות עצומות של אנרגיה עם סדרה של רגעים אלימים ומקפיצים.


אבל זה לא היה מופע של איש אחד. כריסטין מקווי הייתה השקטה בעין ההוריקן של בקינגהאם; השירים שלה היו חינניים, והיא הייתה מודל של איפוק בקלידים. וסטיבי ניקס עדיין הייתה דקורטיבית בעיקרון - אבל בלהקה שהיא שילוב כמעט מופלא של סגנונות מוזיקליים, טמפרמנטליים וויזואליים, הקישוט הזה היה חשוב ללא ספק. ובמהלך השיר LANDSLIDE, ניקס הייתה מרתקת, מופשטת מכל תנוחות הברבור הגוסס שלה ויומרותיה כמלכת הפיות, ומגובה רק בגיטרה האקוסטית של בקינגהאם ובקלידים השקטים של מקווי, היא שרה על ההתבגרות בקול צרוד, סדוק ולא בטוח שהיה הרבה יותר ישיר ומרגש מזה מצדה. זו הייתה תצוגה אמיצה, צעד חשוף בהרבה ממה שאנחנו מצפים ממגה-סטארס. בואו נקווה שהם יוכלו להמשיך כך בפעם הבאה שהם יופיעו יחד - מתי שזה לא יהיה".


ב-1 בספטמבר בשנת 1967 יצא התקליט CRUSADE של ג'ון מאייאל.



SIDE 1

1. Oh, Pretty Woman

2. Stand Back Baby

3. My Time After Awhile

4. Snowy Wood

5. Man Of Stone

6. Tears In My Eyes


SIDE 2

1. Driving Sideways

2. The Death Of J.B. Lenoir

3. I Can't Quit You Baby

4. Streamline

5. Me And My Woman

6. Checkin' Up On My Baby


זה תקליט רביעי לאמן הבלוז הלבן הזה ולהקתו 'בלוזברייקרז' והוא הציג לקהל, שנשטף אז בצבעי פסיכדליה בריטית עזת צבעים, תקליט בלוז חף מאפקטים אולפניים. הגיטריסט, פיטר גרין, עזב את הלהקה לפני כן ובמקומו הצטרף מיק טיילור. בעמדת התופים הלם קיף הארטלי ובבס ניגן ג'ון מקווי. מאייאל הוסיף הפעם גם את קולותיהם של כלי נשיפה.


עיתון מיוזיק מייקר התלהב אך עקץ בביקורתו: "הוא פנטסטי! והבלוזברייקרז שותפים להתלהבותו. זה ניכר היטב במוזיקה. אבל האמת היא שהתרגום שלהם לבלוז הוא די רדוד, בהשוואה לאמני הבלוז מארה"ב. שום מידה של התלהבות תחפה על כך. אחרי שאמרתי את זה, אוסיף שהנגינה באלבום הזה נהדרת'". במלודי מייקר נכתב בביקורת: "העולם הצבאי שולט לאחרונה בעולם הבלוז של מאייאל, עם מילים נוקבות ומוזיקת בלוז כבדה. על עטיפת האלבום נכתבה קריאה לכל אוהבי הבלוז להשמיע את קולם ולעורר את הצורך בהכרה באמנים כמו אלברט קינג, ג'יי בי לנואר, באדי גאי, אוטיס ראש וסוני בוי וויליאמסון.


לקראת בואו של מאייאל לשבדיה, בהמשך אותה שנה, יצא גם שם האלבום וקיבל ביקורת בעיתון: "האלבום הזה הוא דוגמה מדוע רק אנשים שחורים יכולים לנגן ולשיר את הבלוז. אצל הלבנים זה נשמע כקלישאה. לכלי הנשיפה שבאלבום אין באמת צורך".


באנגליה הגיע האלבום למקום השמיני במצעד המכירות. בארה"ב הוא לא צעד.


ג'ון מאייאל סיפר בספרו: "נכנסנו לאולפני DECCA להקליט את האלבום ב-11 ביולי 1967. החבר'ה היו קצת

מופתעים מהמהירות שבה דחפתי אותם לשם. הקלטנו בקצב מסחרר, עם בקושי זמן לשמוע את התוצאות, ולעיתים רחוקות עם הסכמה לבצע את השיר שוב. הקריאות שלי, "הבא בתור!", הדהדו פעמים רבות במהלך הסשן, שנמשך רק אחת עשרה שעות, אבל זה היה מספיק זמן בשבילנו להקליט טייקים באיכות גבוהה לכל שירי האלבום, שנקרא CRUSADE.


הלהקה הייתה קצת מבולבלת כשהפסקתי את הסשן אבל עשינו צדק בצורה גסה וספונטנית לכל המנגינות. בטח, חלק מהן יכלו היה להיות קצת יותר מהודקות, והסולואים אולי היו משתפרים עם זמן אולפן נוסף, אבל כשהמפיק מייק ורנון, טכנאי ההקלטה גאס דאדג'ון ואני ניגשנו לעריכת המיקס למחרת, השירים נשמעו נהדר.


הזמנו את צוות הצילום של DECCA לסדרת צילומים לעטיפת האלבום, שאת הפריסה והיצירה שלו עיצבתי. כמו כן ציירתי שלטים ממוסמרים למוטות, אותם הנפנו כשהנושא שלהם היה ברור בהצהרות כמו 'הבלוז צריך את תמיכתכם', כי חשתי שהציבור הבריטי החמיץ את המוזיקה של הבלוזמנים האמריקאים הגדולים".


ב-1 בספטמבר בשנת 2006 התחתן המפיק האגדי והמעורער, פיל ספקטור, עם אשתו הרביעית, רייצ'ל. זאת בעת שניהל מאבק משפטי בהכחשת ההאשמות נגדו ברצח השחקנית לנה קלארקסון.



בעיצומן של תלאותיו המשפטיות, ספקטור השיג בת זוג חדשה - אחת הצעירה ממנו בארבעים שנה. לדבריה

באתר האינטרנט שהיה לה, רייצ'ל שורט - או צ'ל כפי שהיא אהבה להיקרא - הייתה "זמרת מובילה / כותבת שירים ונגנית טרומבון" שעבדה עם אמנים שונים. תמונות של שורט הראו בלונדינית יפה שספקטור העסיק אותה בתחילה כעוזרת של העוזרת האישית שלו, מישל בליין. במהרה ספקטור ושורט התאהבו.


במרץ 2005 ספקטור ערך מסיבה, במסעדת דולצ'ה ויטה בבוורלי הילס, שם הודיע על אירוסיו לרייצ'ל. בין ארבעים ומשהו האורחים היו חברים ותיקים כמו גם חברים חדשים בדמות עורכי הדין הרבים של ספקטור ונשותיהם. בינתיים, רייצ'ל לא היססה והחלה להתערב בענייני בעלה עד שנראה כי היא לוקחת שליטה. כשהיא שיכנעה את אהובה שבליין גונבת ממנו, המפיק לא ביקש לבדוק את העניין ומיהר לפטר את העוזרת שתמהר להגיש תביעה.


בספטמבר 2006, ספקטור התחתן עם שורט בטקס פרטי בטירת אלהמברה. רק קומץ אורחים השתתפו, ביניהם שומרי הראש של ספקטור, שכבר לא יצא הרבה מביתו. מבודד מאחורי חומות גבוהות עם עורכי דין, הוא היה עצבני ונסער בגלל משפטו הקרוב. תיבת הנגינה בחדר המוזיקה באחוזתו הייתה שקטה לרוב. עבר הרבה זמן מאז שהוא השמיע בה את להיטיו הישנים. כעת, כשהם נשואים, נראה היה שרייצ'ל נמצאה פחות ופחות זמן בטירה. חברים מסביבה אמרו שהיא מתכננת להקליט אלבום, ואולי ספקטור יהיה המפיק - לאחר הזיכוי. זה יהיה, הם אמרו, הקאמבק שיראה לכולם מי המנצח פה. ובכן, זה לא קרה וספקטור הושלך לכלא, שם מת בהמשך מקורונה.


ב-1 בספטמבר בשנת 1969 קרה דבר שהביא את מתופף להקת הרוק המתקדם הבריטית, קולוסאום, לכתוב עליו בטור שלו בעיתון המוזיקה הבריטי, ביט אינסטרומנטל.



"אמריקה. 1 בספטמבר 1969. חום אימים בניו יורק. אני הולך ברחובות העיר ונכנס לחנויות רק כדי לנשום קצת במזגנים. מיזוג אוויר הוא דרך חיים. בלי זה, אין סיכוי שם. ביממה שהיינו שם כבר הספקנו לראות נהג מונית נגרר אל מחוץ לרכבו ונבעט באכזריות עד שהמשטרה הגיעה עם סירנות מייללות. זה מוזר לראות פה שוטרים חמושים מסתובבים בכל פינה. חשנו הקלה כשעברנו משם לבוסטון. זו אחת הערים היחידות שאפשר ללכת בה לאחר שקיעת השמש ולא להישדד. ההופעה הראשונה שלנו שם הייתה מעולה. האנשים שם נחמדים ביותר. תהינו אם השחצנות של האמריקנים, ברוב הערים, באה בגלל הסרטים שלה או להיפך.


סאן פרנסיסקו הייתה קרה וערפילית. ההופעה בפילמור ווסט הייתה טובה מאד אבל אנשים הציקו לנו המון בנסיון למכור לנו סמים. בלוס אנג'לס לא חווינו חוויה טובה. המועדון בו הופענו, ויסקי א גו גו המפורסם, היה בעינינו סתם עוד פאב משקאות מדכא והקהל שם כלל לא הכיר אותנו. מבחינתי, אמריקה נמצאת מאחור לעומת אנגליה ושאר אירופה".


ב-1 בספטמבר בשנת 1975 יצא בארה"ב התקליט FACE THE MUSIC של להקת אי.אל.או. באנגליה הוא יצא חודשיים לאחר מכן.



SIDE 1 1. Fire On High 2. Waterfall 3. Evil Woman 4. Nightrider


SIDE 2 1. Poker 2. Strange Magic 3. Down Home Town 4. One Summer Dream


התקליט הזה נחשב לראשון בו העולם הכיר בפעם הראשונה את הסאונד הסימפוני האמיתי של להקת אי.אל.או. עם זאת, הוא גם אחד האלבומים החבויים יותר בקטלוג של הלהקה משנות השבעים ואינו מוזכר בנשימה אחת עם יצירות מופת אלבומיות כגון A NEW WORLD RECORD ו- OUT OF THE BLUE.


פה, באלבום זה, נמצאת החוליה המקשרת בין התקליט ELDORADO, שיצא בשנת 1974 לבין A NEW WORLD RECORD, שיצא ב-1976. התקליט הזה הוא גם הראשון בו צליל התופים של בב בוואן הוקלט בצורה הבומבסטית והאפקטיבית מאד, שהפכה מכאן ואילך לצליל ההיכר של הלהקה, בחטיבת הקצב. בוואן יצר את צליל התופים הזה על ידי הקלטה כפולה של אותו תפקיד תופים ושנים לאחר מכן הוא התלונן על כך שהשיטה הזו הגבילה אותו מלנגן רוק באולפן כמו שהוא אוהב. מצד שני זו השיטה שיצרה לו סגנון וסאונד ייחודיים.


עוד מוטיב חדש וחשוב בתקליט הזה היה כניסתו של הבסיסט קלי גרוקאט, שהעניק לג'ף לין, מנהיג ויוצר שירי הלהקה, קולות הרמוניים ראויים ביותר.


הקלטות הלהקה, מאלבום זה ואילך, נעשו במינכן, באולפן הקלטות שפעל במרתף בית מלון במינכן ושמו MUSICLAND. ערוצי הבסיס של התקליט הוקלטו שם, התזמורת הוקלטה על ההקלטה הבסיסית בלונדון וקולות הרקע של שלוש הזמרות האורחות בתקליט (אלי גריניץ', סוזאן קולינס ומארג'י ריימונד) הוקלטו בלוס אנג'לס.


שני להיטים גדולים יצאו מהתקליט הזה: EVIL WOMAN ו- STRANGE MAGIC, שעזרו להפכו לרב מכר גדול בארה"ב, שם הגיע למקום ה-8, בעוד שבאנגליה הוא לא נכנס כלל למצעד עד שנת 1978, כשיצא כחלק מקופסת תקליטים בשם THREE LIGHT YEARS.


פתיחת התקליט נקראת FIRE ON HIGH והיא מציגה בפני המאזין קולאז' צלילים אפל ומסתורי למדי. יש כאן מלאכת מחשבת של הקלטת צלילים שונים ותיזמור שמשתלבים יחדיו באופן שלא שמעתי כמותו לפני כן.


הרבה אומרים שאי אל או היא להקה מסחרית וממהרים לשלול אותה, אך מספיק להקשיב לקטע הפתיחה הזה כדי להבין שג'ף לין וחבריו ידעו גם להיות נסיוניים יותר והם עשו זאת בהצלחה רבה. בתוך כל מערבות הצלילים הזו נשמע לפתע קול עמוק ומפחיד שמדבר בהברות לא ברורות. אך אם מסובבים לאחור את הוויניל על הפטיפון, מתגלה קולו הנמוך של בוואן המתופף, שאומר את המשפט הבא 'המוזיקה ניתנת לנגינה לאחור אך הזמן לא. סובבו בחזרה! סובבו בחזרה!!!'.


הקול המפחיד הזה מתאים לעטיפת התקליט המוזרה לכשעצמה, בה נראה חדר עם כסא חשמלי ועליו אוזניות. ג'ף לין רצה ליצור תגובה לכל אותן כתות דתיות שחיפשו משמעויות שטניות בשירי אלבומו הקודם, אלדורדו. אחת הזמרות שהתארחו בהקלטת האלבום, מרג'י ריימונד, ניסתה להוסיף הקלטת שירה בסוף הקטע הזה עם המילים FIRE ON HIGH BABY, אך ג'ף לין החליט בסוף להוריד את זה מהמיקס. הקטע האינסטרומנטלי והמורכב הזה נהג גם לפתוח את הופעות הלהקה בתקופה ההיא.


בב בוואן, בשנת 1980 בתוכנית רדיו: "זה השיר שאני הכי נהניתי לנגן על הבמה. הוא היה שיר הפתיחה של כל הופעה". כששאלתי את בוואן, איתו אני מתכתב רבות, מה הוא קטע התיפוף שהוא הכי גאה בו בקטלוג הלהקה, הוא מיד הצביע ללא היסוס על הקטע הזה.


השיר השני בתקליט נקרא WATERFALL והוא כולו יופי מוזיקלי טהור. מלודיה כובשת והפקה עשירה ממוחו היצירתי של ג'ף לין. זה אחד השירים היפהפיים יותר של אי.אל.או שהרבה לא מכירים. השיר אף יצא על גבי סינגל בצרפת.


השיר השלישי הפך ללהיט ענק. זהו EVIL WOMAN (או כפי שנקרא בזמנו בעברית: 'אישה מושחתת'). השיר נכתב תוך דקות ספורות באולפן על ידי לין והובא ללהקה לביצוע. נגינת הפסנתר המרשימה של ריצ'ארד טאנדי מובילה את השיר לקצב שאי אפשר להישאר אדיש לו. במהלך כתיבתי את הספר השני שלי, על הרוק הישראלי, איתרתי את טכנאי ההקלטה (לשעבר), ריצ'ארד גולדבלאט, שהקליט את תקליטו הראשון של שלמה גרוניך בארץ בשנת 1971. בעודנו משוחחים במיילים, הוא גילה לי, כבדרך אגב, שהוא הקליט את התקליט הזה של אי.אל.או ושאחד הדברים שהוא הכי גאה בהם זה סאונד הפסנתר והקלאווינט בשיר הספציפי הזה. ריצ'רד קיבל קרדיט תודה בשמו הפרטי בעטיפת התקליט.


השיר EVIL WOMAN התחיל את שרשרת להיטי אי.אל.או בהפקה הבומבסטית אך הנהדרת שלה. ג'ף לין הוא מבחינתי הפול מקרטני של שנות השבעים, כי היה לו חוש מלודי ברמה הגבוהה ביותר. דרך אגב, באמצע השיר אפשר לשמוע קטע קצר של התזמורת כשהוא מנוגן לאחור. זוהי הקלטה בהיפוך של תפקיד תזמורתי שנוגן בשיר שבא אחריו בתקליט, NIGHTRIDER. השיר EVIL WOMAN הכיל במקור בית נוסף, שהורד בגירסה המוכרת אך יצא במלואו (עם הבית הנוסף) לפני כמה שנים בגרסת ה- GOLD CD של התקליט הזה.


בגרסת הרימסטר האחרונה יצא השיר המלא כבונוס, אך עם מיקס נטול תפקידי התזמורת הסימפונית.

השורה בשיר THERE'S A HOLE IN MY HEAD WHERE THE RAIN COMES IN הושפעה ישירות מהשיר FIXING A HOLE של הביטלס. ג'ף לין ידוע כמעריץ שרוף של ארבעת המופלאים ונהג פעמים רבות לשתול ביצירותיו מוטיבים מהם.



צד א' של התקליט מסתיים עם השיר NIGHTRIDER, שהוא מחווה של ג'ף לין ללהקת נעורים שלו ושמה THE NIGHTRIDERS. השיר הזה גם יצא על גבי תקליטון אך לא הצליח כקודמו להשתחל למצעדים. גרוקאט הבסיסט אף שר בשיר הזה בית שלם כסולן.


צד ב' נפתח עם קטע רוקיסטי בשם POKER. זה אחד השירים הכבדים יותר של אי אל או. ההפקה שלו הוקלטה בכוונה במיקס מונו, במקום סטריאו, על מנת ליצור אווירה דחוסה יותר. רק צליל סינטיסייזר המוג, נגינת ארפג'יו בפסנתר באמצע השיר וקול רקע פה ושם הגיחו שם בסטריאו. קלי גרוקאט הוא הסולן הראשי בשיר הזה בעוד שג'ף לין מספק לו קולות רקע. השם המקורי של השיר הזה היה בכלל JOKER.


הנה מגיע הלהיט השני מהתקליט וזה שיר בשם STRANGE MAGIC. זוהי פשוט מלודיה והפקה חלומית שהרבה אנשים היו מוכנים למכור את כל היקר להם על מנת לכתוב שיר כזה. לא הרבה יודעים אך את סולו הגיטרה שפותח את השיר הזה ניגן בכלל קלידן הלהקה, ריצ'ארד טאנדי, שהוא גיטריסט טוב בעצמו ואף שימש כבסיסט בימיה המוקדמים של הלהקה. ג'ף לין לא הצליח לנגן את הסולו הזה כראוי ונתן את הכבוד לחברו הקלידן.


השיר שבא אחריו הוא אחד המוזרים יותר של הלהקה. הוא נקרא DOWN HOME TOWN וזה מין שיר-בדיחה בסגנון מוזיקת קאנטרי. פתיחת השיר הזה היא הקלטה בהיפוך של פזמון השיר WATERFALL. הטקסטים המקוריים כפי שהם מודפסים בעטיפת האלבום כוללים כמה בדיחות פנימיות בנוגע לשיר זה. יש כוכבית עם כותרת השיר המתייחסת להערת המשנה "הלהקה בשיר זה הצמיחה מאז גבה שלישית".


הזמרת בשיר, מארג'י רימונד: "ג'ף נתן לי לעשות את הסולו הקטן שיצא לי לקראת סוף השיר שם, 'אוווווו, אני מרגיש שאתה יורד עכשיו'. איזה ריגוש. אפשר לשמוע את כולנו שרות בשיר הזה בבירור, במיוחד את החלק: 'הלוואי שהייתי בארץ דיקסי...' ואני הראשונה ששרה מאיתנו את המשפט LOOK AWAY..."


ואז מגיע הסיום ההולם לתקליט נהדר, עם השיר ONE SUMMER DREAM. גם פה יש מלודיה מהטובות יותר של ג'ף לין. ההפקה המרחפת גורמת לי בכל פעם להצמיח כנפיים דמיוניות ולעוף עם התקליט הרחק הרחק. ג'ף לין ציין פעם בראיון שזה סוג של שיר מחאה, אך הוא לא טרח להסביר מעבר לזה.


בצד הקדמי של העטיפה נראה כסא חשמלי ועליו מונחות אוזניות. בצד האחורי של העטיפה מצולמת הלהקה כאילו חבריה צופים בהוצאה להורג באותו כיסא חשמלי. נטען על ידי מעריצים שריצ'ארד טאנדי, שהגה את שם התקליט הזה, התחלחל מרעיון העטיפה ולא הסכים להישיר את עיניו למצלמה. לי זה נראה כשטויות.

לא מזמן שמתי לב שהצילום הזה מזכיר, בקונספט שלו ויותר מדי, את אוסף הלהיטים של הרולינג סטונס, שיצא בשנת 1969 בשם THROUGH THE PAST DARKLY. שאלתי את בוואן האם פה הגיעה ההשראה לצילום. הוא ענה לי שזה לא היה ידוע לו כלל ושהצלם פשוט אמר להם להיצמד לזכוכית עם הידיים והם עשו כדבריו. כך, שהריני להסיק שהצלם ביקש ליצור את אותה אווירת צילום של הסטונס.




בעיתון רולינג סטון התפרסמה ביקורת על התקליט, ביום הראשון של שנת 1976: "ג'ף לין הוא אחד הרוקרים האחרונים שמביאים אלינו את הסיקסטיז באופן מכובד. השירים שלו קליטים מאד אך לא סכריניים. כל שמונת הקטעים פה חזקים. הלהקה הזו מוכיחה שרוק יכול להיות מורכב, שאפתני ואמנותי - ועדיין להישאר רוק".



ההרצאה על אי.אל.או ("התזמורת המחשמלת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-1 בספטמבר בשנת 1967 נפגשו חברי הביטלס בביתו של פול מקרטני בלונדון, כדי לדון בעתידם המשותף - כמה ימים לאחר מות מנהלם, בריאן אפשטיין.



מקרטני ביקש מהיחצן של הביטלס, טוני בארו, להגיע שעה לפני שאר חברי הלהקה. הוא רצה למנוע מהביטלס לאבד מומנטום, ולמרות שהיו דיבורים על טיול להודו ללמוד את רזי המדיטציה אצל המהארישי מאהש יוגי, מקרטני רצה שהם יעסקו בפרויקט-סרט חדש שהוא פיתח, MAGICAL MYSTERY TOUR.


טוני בארו: "פול הציג את ציור שלו עם עיגול שפרוס למקטעים כדי לייצג שמונה רצפים חיוניים להכללה בסרט. הוא כתב מילות מפתח שיניעו אותו כאשר הוא יתאר את ההפקה המוצעת לאחרים...



...פול הבהיר לי שמטרתו היא ליצור סרט עלילתי ארוך והוא הרגיש ש'סיבוב הופעות' קולנועי זה נחוץ פה. ואכן, אם פול היה מצליח להפיק סרט עלילתי אחד מצליח שיצא בקולנוע עם הביטלס בכל שנה, קהל פוטנציאלי גדול בהרבה היה רואה את הלהקה מאשר בשנות ההופעות שלה, והרווח של הבחורים היה עצום.


כשהשאר הגיעו הוא נתן לכל חבר בביטלס לטפל בכל קטע בעיגול המצויר, ועודד אותם להמציא תוכן מוזיקלי ו/או קטע קומדיה משלהם לרצפים ספציפיים שיימשכו 10 או 15 דקות. הוא אמר שהתפיסה שלו התבססה על הרעיון הישן של טיולי אוטובוס על חוף הים, כמו סיורי מסתורין, 'אבל זה יהיה נופך נוסף של פנטזיה כי ארבעה קוסמים יעבדו כדי לגרום לדברים נפלאים לקרות'. פול התעקש שהצילומים חייבים להתחיל בשבוע שלאחר מכן, עד אז נצטרך לארגן ולקשט אוטובוס צהוב גדול, לארגן צוות משנה של שחקנים מקצועיים ואמנים מסוגים שונים, את הצלמים והצוות הטכני הדרושים ומסלול לאוטובוס שיקח אותנו".


אז מה עוד קרה ב-1 בספטמבר עם הביטלס?


שנת 1961 - הופעת צהריים ואחר הצהריים במועדון קאברן, ברחוב מאת'יו 10 בליברפול.


שנת 1963 - הופעה באולפנים של ABC במנצ'סטר שהוקלטה עבור התוכנית BIG NIGHT OUT. הביטלס עשו חזרות במהלך היום, ובערב צולמו כשהם נעים לפי פלייבק לשלושה שירים מול כ-600 איש בקהל. התוכנית, בהנחיית מייק וברני וינטרס, כללה גם את האורחים בילי דיינטי, פטסי אן נובל וליונל בלייר.


שנת 1969 - בוב דילן הגיע לבקר באחוזתו של ג'ון לנון. זה היה יום לאחר שהופיע בהצלחה בפסטיבל האי ווייט. זו הייתה הפעם האחרונה בהחלט שדילן ולנון נפגשו וזו לא הייתה פגישה מושלמת. לנון: "הוא בא לביתנו עם ג'ורג' וכשכתבתי את COLD TURKEY, ניסיתי לגרום לו להקליט את זה. ביקשתי ליצור הקלטה שלו רק עם הפסנתר בביתית, אבל אשתו הייתה בהריון או משהו והם עזבו".


כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-1 בספטמבר בשנת 1980 יצא אלבום כפול ללהקת סופרטרמפ ושמו PARIS, שהוקלט בעיר האורות, ב-29 בנובמבר 1979.



SIDE 1

1. School

2. Ain't Nobody But Me

3. The Logical Song

4. Bloody Well Right


SIDE 2

1. Breakfast In America

2. You Started Laughing

3. Hide In Your Shell

4. From Now On


SIDE 3

1. Dreamer

2. Rudy

3. A Soapbox Opera

4. Asylum


SIDE 4

1. Take The Long Way Home

2. Fools Overture

3. Two Of Us

4. Crime Of The Century


בשנת 1979 היו חברי סופרטרמפ מותשים מסיבובי הופעות ארוכים וצפופים. עם זאת, אלבומם 'ארוחת בוקר באמריקה' הפך לתקליט הפלטינה הראשון של הלהקה בארה"ב. בקנדה קיבלה הלהקה שני פרסי 'יהלום' עבור מכירות תקליט זה ו'פשע המאה'. תארי תקליטי הפלטינה לא איחרו להגיע ממקומות אחרים באירופה.


כשחזרו חברי הלהקה לביתם מלוס אנג'לס, הם נאלצו לעבור על כמה פרטים עסקיים לא גמורים. זאת לפני יציאתם לחופשה מיוחלת. בינתיים רצתה חברת התקליטים ובמהירות מוצר חדש של הלהקה שירכב על גל ההצלחה של 'ארוחת בוקר באמריקה'. כמה הופעות מסיבוב ההופעות הזה הוקלטו בדיוק למטרה זו. הרעיון להוציא אלבום בהופעה, בשלב הזה, נועד כדי להביא את הקהל האמריקני להכיר שירים ותקליטים שיש ללהקה עוד לפני 'ארוחת בוקר באמריקה' ולרוץ לקנות גם אותם. כמו כן, היו שירים שחברי הלהקה לא היו מרוצים מגרסתם האולפנית והעדיפו אותם עם הצליל הבימתי.


חברי הלהקה ידעו שתקליט אולפני חדש לא יוכל לצאת מהם לפני שנת 1981. לכן הוחלט על הוצאת תקליט שיפוגג את הלחץ הזה.


אנשי הסאונד של הלהקה, שהקליטו את המופעים, הכינו עותקים לחברי הלהקה שיקשיבו להם בבית ויבחרו את ההופעה הטובה ביותר. הם לא כתבו על הסלילים היכן הוקלטו ההופעות אלא רק סימנו במספרים.

רוב הדעות שחזרו מהלהקה הצביעו על המופע השני שנערך בפריז, ב-29 בנובמבר 1979. הבסיסט דאגי תומפסון: "הופענו בפריז בבניין מוזר למדיי, שנהרס זמן קצר אחרי ההופעה הזו. הבעלים של המקום אפילו תלו מצנחים מהתקרה. ההופעה לא זכורה לי כיוצאת דופן בסיבוב ההופעות שעשינו אז".


תיקונים אולפניים מעטים ביותר היו הכרחיים כדי להביא את המוצר לאור. שיר אחד שחסר בתקליט ההופעה באופן מוזר למדיי הוא GIVE A LITTLE BIT, שהיה להיט פופולארי של הלהקה. הסיבה הייתה שלא נמצאה בכל ההקלטות גרסה של השיר בהופעה שחברי הלהקה אהבו. שיר בונוס שקהל המעריצים קיבל באלבום הכפול הזה הוא גרסה חיה לשיר שיצא רק בצד ב' בתקליטון בשנת 1975 - זה השיר YOU STARTED LAUGHING שהרבה לא ידעו כלל שהוא קיים בגירסה אולפנית.


שנת 1980 הייתה הסוף של להקת סופרטרמפ הקלאסית והאהובה. חברי הלהקה יצאו לחופשה המיוחלת וכשחזרו ממנה, נראו הדברים אחרת לגמרי. שנות השמונים כבר היו שונות לגמרי מהסבנטיז. שוק התקליטים והמוזיקה השתנה ושמועות עקשניות הצביעו על פירוק הלהקה. זו הפעם הראשונה מזה שש שנים שחברי הלהקה יכלו לנשום אוויר ללא לחץ להופיע. הם כבר היו נשואים ועם משפחות ושני היוצרים העיקריים בלהקה, ריק דייויס ורוג'ר הודסון כבר לא תיפקדו כחטיבה אחת אלא כשני אויבים. הודסון העסיק את עצמו בזמן ההוא לבנות לעצמו בית גדול עם אולפן הקלטות ושטח עם אנרגיה טובה לטיהור נפשי אמיתי. הוא אף קרא לזה בשם THE SHIRE ('המחוז').


התקליט שיצא, FAMOUS LAST WORDS, לא היה מוצלח כ'ארוחת בוקר באמריקה'. מתוכו יצא להיט אחד משמעותי בשם IT'S RAINING AGAIN. כל שאר השירים היו נחמדים להקשבה אך לא קרובים לרמה של מה שהוקלט לפני כן. אפילו קליפ משעשע של MY KIND OF LADY (בו ריק דייויס אפילו גילח את זקנו הקבוע...) לא הרים אותו לקלאסיקה.


הפרידה של הודסון מהלהקה קרתה מיד לאחר מכן כשבמקביל לה מיהר ללכלך על חברו לשעבר. בעיתון 'רולינג סטון', שיצא אז, הסביר הודסון את פרישתו בכך שהוא ודייויס לא יכולים לתקשר בגלל שהוא נטל בזמנו אל.אס.די ודייויס לא - ולכן הדבר מונע משניהם להיות קשורים נפשית. הדבר מזכיר לי את הריחוק שלנון יצר ממקרטני אחרי שגילה את האל.אס.די וראה כיצד חברו הבסיסט מפחד באופן מופגן להתנסות בסם הזה גם הוא. מקרטני ניסה קצת מהסם הזה, נבהל והחליט לא להמשיך עם זה. והקרע בין השניים החל להעמיק.

מה שמותיר את האלבום PARIS כתקליט האחרון של סופרטרמפ הקלאסית והאהובה מהסבנטיז.


בעיתון סיטיזן, מקנדה, נכתב אז בביקורת על האלבום: "הנה אלבום ההופעה המיוחל של הפייבוריטים שזכו לשבחים בינלאומיים, חברי להקת סופרטרמפ. אלבום כפול וארוז יפה זה, הוא טוב כמו שאפשר לקוות ומשקף את הסאונד החי המעולה ללא סטריליות.


לרוק כה רהוט ומתוחכם שבו לא רק שאפשר לשמוע ולהבין כל מילה, אלא שכדאי וחשוב ביותר להיות מסוגל לעשות זאת - החיפוש של הלהקה אחר כמעט שלמות משתלם יפה. האלבום חסר, כמובן, את ההשפעה החזותית והרגשית. הקהל מגיב ללהקה, ולתמונות במה כמו רצף הרכבת המצולם בשיר 'רודי'. אבל האלבום מדגיש את המוזיקה וזה נהדר.


ארבעת הצדדים מאוזנים היטב ועוברים יפה ממצב רוח אחד למשנהו. זה יוצר האזנה מעולה מתחילתו ועד סופו, מהתחלה רופפת עם הפתיחה המסורתית, SCHOOL, ואז מגיע למגוון פסגות כשהוא מתחבר יפה לסיום המסורתי, CRIME OF THE CENTURY. אפשר לראות באלבום זה אוסף להיטי הלהקה באופן לא רשמי ויש בו מהשירים הטובים ביותר שלה. המנגינות קרובות מאוד למקור, אבל עם אופי משלהן, המשקף יפה את האבולוציה של הלהקה. חברי הלהקה נאמנים מבלי להיות מעתיקנים ומשעממים".


בעיתון "סנטה קרוז", מקליפורניה, נכתב אז בביקורת: "בעצם זה אוסף 'המיטב של' שהוקלט בהופעה חיה. זו גיחה בת שני תקליטים דרך העבר של סופרטרמפ, שהגיעה לשיא עם 'ארוחת בוקר באמריקה' - תקליט שמכר למעלה מ-11 מיליון עותקים ברחבי העולם. לאלבומים בהופעה יש חסרונות ברורים והאלבום הזה אינו יוצא דופן. צליל הרוק הפרוגרסיבי המסובך של סופרטרמפ מייגעים. בעוד ש'ארוחת בוקר באמריקה' היה התקליט שהביא סוף סוף את סופרטרמפ להמונים, רבים ממעריצי הלהקה האדוקים המקוריים מעדיפים חומרים מוקדמים יותר. עבור מי שמכיר רק עכשיו את הלהקה ולא מוכן לפזר את הכסף על תקליטי האולפן הקודמים של הלהקה, האלבום הזה הוא בחירה חסכונית. אחרת, תוותרו על זה".


ב-1 בספטמבר בשנת 1977 יצא תקליטה החמישי של להקת RUSH הקנדית ושמו A FAREWELL TO KINGS.



SIDE 1

1. A Farewell to Kings 2. Xanadu


SIDE 2 1. Closer to the Heart 2. Cinderella Man 3. Madrigal 4. Cygnus X-1 Book I: The Voyage


תקליט זה, שמיצב היטב את שמה של הלהקה בתודעה הציבורית, הוקלט ביוני של אותה שונה באולפני 'רוקפילד' באנגליה (שם הוקלט לפני כן גם התקליט 'לילה באופרה' של קווין). חברי הלהקה הם הבסיסט/זמר, גדי לי, הגיטריסט אלכס לייפסון והמתופף/תמלילן ניל פירת. השלושה הצליחו, שנה לפני כן, להביס את חברת התקליטים שבאה לבעוט אותם ממנה, בטענה כי אינם מסחריים. אז הגיעו השלושה עם התקליט "2112" והפכו את הקערה על פיה. בתקליט החמישי הזה שלהם הגיעו השלושה, לראשונה, כמנצחים ולא כאנדרדוגים.


יצירת הנושא היא שבאה ראשונה בתקליט ובה כתב פרת מילים על הצורך להילחם בצביעות כדי למצוא את האמת שבפנים. את רצונו לשקף את המאבק כדבר שמתחולל מזה המון שנים, החליט להביא לשיר דימויים של זמני עבר בהם טירות ואבירים היו הדבר.


היצירה המרכזית בתקליט זה באה בדמות 'קסנאדו', שב-11 דקות בערך מביאה עימה את סיפורו הלא גמור של סמואל טיילור קולרידג', 'קובלה קהאן', שנכתב בעת הזייה מסמים ומדבר על חיי נצח וגן עדן. בסיפורו, קסנאדו הוא השם הבדוי לארץ בה הורה קובלה קהאן להקים את ארמונו, שיש בו קרני שמש לצד מערות קרח. מדוע הסיפור לא הושלם? מפני שברגע שאפקט הסמים התפוגג, קולרידג' לא הצליח להמשיך עם רשמיו. להקת ראש, לעומתו, לא ידועה ככזו שנטלה סמי הזייה אלא הסתמכה על פרי דמיונה הבריא והרצון לדלות השראה מאחרים.


יצירה זו גם חותמת את צדו הראשון של התקליט כשבתחילת הצד השני מגיע שיר קצר שהפך מאז לאחר מהמנוני הלהקה, CLOSER TO THE HEART, שדיבר על הצורך באנשים שמנצחים על קהל (אם זה בממשלות או באמנות, למשל) ליצור הרמוניה. השיר אף הגיע כתקליטון למקום ה-36 במצעד הבריטי. זו אחת מגדולות הלהקה הזו, שידעה להעניק למאזיניה, מצד אחד, יצירות רוק מתקדם מורכבות ומצד שני שירים קצרים וקליטים להפליא - והכל מבוצע על ידי השלושה ביד רמה. תקשיבו, למשל, ליצירה האחרונה שבתקליט, CYGNUS X-1, שמתבסס על מערכת הכוכבים הבינארית, שהיא למעשה החור השחור הראשון שהצליחו מדענים לתעד.


ויש את השיר CINDERELLA MAN, אותו כתבו גדי לי ואלכס לייפסון בהתבססם על סרט, בכיכובו של גארי קופר, ושמו DEEDS GOES TO TOWN. בסרט מגלם קופר איש מעיר קטנה שיורש המון כסף ועובד לעיר הגדולה.


כך סיפר ניל פירת על התקליט בחוברת שנלוותה לסיבוב ההופעות אז לקידומו: "ההווה -- אם זה היה אמור להיות סיומו של פרק א', אז אנחנו בהחלט מתחילים עכשיו עם תחילתו של פרק ב'. עברנו שנה וחצי בין אלבומי אולפן, הפסקה יצירתית מבורכת מאוד, והזדמנות לשלושתנו להתרכז בכלים האישיים שלנו, והשליטה בכלים חדשים כדי לשמור על צמיחה של המוזיקה. אלכס עבר לגיטרה עם צוואר כפול וסינטיסייזר עם פדאלים של בס, גדי גם עבר לגיטרה ובס עם צוואר כפול, ולסינטיסייזר עם דוושת הבס, כמו גם לסינטי מיני מוג, בזמן שאני התחלתי להתעסק בכלי הקשה כמו פעמונים צינוריים, גלונקשפיל וכלי הקשה קטנים שונים פה ושם.


כל הגורמים הללו תורמים לגאווה בה אנו מציגים את האלבום השישי והאחרון שלנו כעת. בפעם הראשונה בחרנו לצאת מטורונטו להקליט, והתמקמנו באזור הכפרי הפסטורלי של וויילס, באולפני רוקפילד, ואז עברנו לאולפני אדוויז'ן בלונדון כדי לערוך מיקס. מצאנו שההסתגרות והאווירה הרגועה ברוקפילד מתאימות מאוד לעבודה, (אין עוד מה לעשות חוץ מלהקליט!) וניצלנו היטב את המתקנים המגוונים, כולל חדר אקוסטי ענק, ואת ההזדמנות הייחודית להקליט בחוץ. ניתן לשמוע את הציפורים של רוקפילד בפתיחת שיר הנושא. השיר הזה הוא אחד האהובים עלינו באלבום, שכן נראה שהוא כולל את כל מה שאנחנו רוצים שלהקתנו תייצג. ניתן לשמוע את הציפורים שוב בהקדמה ליצירה השנייה, שהיא תרגיל פנטזיה שכותרתו 'קסאנאדו'. זו ללא ספק היצירה הכי מורכבת ורבת-מרקמים שניסינו אי פעם. זה מכיל גם את אחד מסולואי הגיטרה המרגשים והליריים ביותר של אלכס, כמו גם שירה דרמטית מאוד של גדי.


צד שני נפתח בשיר פשוט וישיר בשם 'קרוב יותר ללב'. מבחינה מילולית, אם שיר הנושא בתקליט מסתכל על הבעיות, אז השיר הזה מסתכל על הפתרון. הוא מבוסס על דברים שאמר חבר שלנו מסיאטל, ויש לו הרבה מה לומר למי שיקשיב לו. השיר 'איש סינדרלה' הוא סיפור חזק שכתב גדי עם קצת עזרה מאלכס, והוא נוגע לכמה מתגובותיו ותחושותיו שנוצרו בעקבות סרט.. זה כולל קטע אינסטרומנטלי מאוד יוצא דופן (עבורנו), שאולי אפילו ייקרא (צמרמורת) פ'אנקי! אנחנו מתרככים לרגע בתקליט עם בלדה קטנה וקלילה בשם 'מדריגל', שהיא שיר אהבה.


שינוי מהיר של תפאורה ואווירה, ואנו מוצאים את עצמנו במקומות הרחוקים ביותר של החלל החיצון, באמצע החור השחור. זהו החלק הראשון של סיפור אפי שאמור להימשך ולהסתיים באלבום הבא שלנו. המוזיקה נוצרה כמעט כולה ממש באולפן, וזה היה הישג מספק עבור כולנו. זה חייב להיות אחד הדברים הכי חזקים שעשינו. אם זה לא נותן לכם עור ברווז, אתם ודאי לא משמיעים את זה חזק מספיק!"


ב-1 בספטמבר בשנת 1970 הובא ברט סולריס בן העשרים לבית המשפט באשמת חדירה לשטח ביתו של פול מקרטני בלונדון. לטענתו אמר הנאשם שהוא חבר בכת דתית בשם ISKOW. הוא נשאר במעצר לשמונה ימים נוספים.



ב-1 בספטמבר בשנת 1946 נולד שלום חנוך. פרטים רבים ונדירים עליו, עד שנת 1973, תמצאו בספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967". מה, עדיין אין לכם את הספר הזה?!



בכל מקרה, הנה כמה פרטי מידע ששלפתי בשבילכם, עם שלום מהמשך הסבנטיז ותחילת האייטיז.

בינואר 1978 הופיע שלום חנוך באולם צוותא והמופע שודר בטלוויזיה. מה שרבים לא יודעים זה שבעת ההפסקה בצילומים הזמין שלום את חברו הקרוב, דורי בן זאב, והשניים פצחו בביצוע חי של השיר 'למון טרי', להנאת הקהל. ריצ'י הייבנס, האמן הידוע שאף פתח את פסטיבל וודסטוק המקורי, נכח באולם ואף התחבק בעת ההפסקה עם שלום. הוא לא הפסיק פה ואף פינק את הקהל בביצוע חי משלו לשיר שהפך אותו באותו פסטיבל ידוע מאוגוסט 1969 - FREEDOM. בקהל נכחו אריק איינשטיין, אסתר שמיר, מתי כספי ורבים אחרים וטובים.


השנה היא 1979. אריק איינשטיין ושלום חנוך הופיעו יחדיו בהיכל התרבות שבתל אביב, במסגרת סיבוב ההופעות המשותף של השניים. המופע רב הנגנים החזיר לבמה קלאסיקות רבות מתחילת אותו עשור, בעיבודים עדכניים לרוח תקופת סוף הסבנטיז. הקהל, שנכח במקום הגיב באופן נלהב מדי. מנהלי 'היכל התרבות' צפו, קצפו והחליטו שלא לאפשר יותר לשני אלה להופיע באולם הנחשב. לאחר דין ודברים הושג הסכם לפיו השניים יחזרו להופיע שם. כשהחלה ההופעה דאגו אריק ושלום להרגיע מיד את הקהל, כדי שלא ישתולל, יקפוץ על הכסאות או ידליק נרות. הקהל נענה לבקשת האמנים ושר עימם בגרון ניחר ונרגש את השירים האהובים כל כך.


ביוני 2017 פורסם כי גיחתו של שלום חנוך להופיע בלוס אנג'לס לא נחלה הצלחה. ובכן, לא כך היה הדבר באפריל 1980, כשהגיע שלום להופיע באולם 'רוקסי' ששכן בשדרות סאנסט שבהוליווד. אולם זה לא היה גדול והכיל עד 500 איש. מה שכן, אותו אולם אירח על הבמה שלו שמות גדולים ביותר ששאפו להגיע אליו - פרנק זאפה, פול סימון, אלטון ג'ון, סנטאנה ועוד. האמנים הגדולים הסכימו לקבל שכר זעום עבור הופעתם - 750 דולר. העיקר לדרוך על הבמה המקודשת ההיא.


מדוע רצו אותם אמנים להגיע ל'רוקסי'? כי זה היה המקום לבדוק הופעה חדשה, מול קהל קטן יחסית, לפני שמוציאים אותה לקהל הרחב.


כשנודע כי שלום חנוך מגיע להופיע נלחמו הקופאים המקומיים בקושי להגות את שמו של האמן אותו באו למכור, אך בסופו של דבר הוכרז כי זה מופע סולד אאוט. במודעות הפרסומת תוייג שלום כ'אמן פולק'. הוא עלה על הבמה בלבוש לבן, עם גיטרה אקוסטית ועם גיטריסט ליווי לצידו, ששמו ג'ף ריצ'מן. השניים פצחו במיטב להיטיו המוכרים לכל מחיאות הכפיים הנלהבות של הקהל. נכחו שם גם הבמאי בועז דוידזון וצבי שיסל, שדאג לתאורה. למחרת הופעתו של שלום חנוך, עלתה לבמת הרוקסי להקת ה'קלאש'.


ב-1 בספטמבר בשנת 1965 הגיעו פול מקרטני וג'ורג' האריסון, מהביטלס, לסשן הקלטה של להקת הבירדס. תיאור הסשן והבלגאן שהיה שם, נמצא בספר על הביטלס - "ביטלמאניה!"



ב-1 בספטמבר בשנת 1969 נערך בבנייני האומה בירושלים שיחזור פסטיבל סן רמו האיטלקי.

ועכשיו כולם לשיר ביחד:

הביאו את דוד גרשון וגם את דודה דליה

הרי ודאי הם לא ראו מה בא פה מאיטליה

שילחו מברק לסאשה. כדאי מאד לקרוא לו

אולי יהיה על הבמה שיחזור של בובי סולו



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.




Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page