כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-10 באוקטובר (10.10) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני שוכח כמה כיף יש בדבר הזה עד שאני שר מול אנשים והם ממש אוהבים את זה" (דייויד ביירן, בעיתון מלודי מייקר, שנת 1986)
ב-10 באוקטובר בשנת 1988 יצא אלבום ההופעה RATTLE AND HUM של להקת U2.
SIDE 1
1. Helter Skelter
2. Van Diemen's Land
3. Desire
4. Hawkmoon 269
SIDE 2
1. All Along The Watchtower
2. I Still Haven't Found What I'm Looking For
3. Freedom For My People
4. Silver And Gold
5. Pride (In The Name Of Love)
SIDE 3
1. Angel Of Harlem
2. Love Rescue Me
3. When Love Comes To Town
4. Heartland
SIDE 4
1. God Part II
2. The Star Spangled Banner
3. Bullet The Blue Sky
4. All I Want Is You
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "זה הוא ביטוי לדחף של הלהקה לעשות זאת בשני הכיוונים. אלבום כפול רחב ידיים המשלב רצועות חיות, גרסאות כיסוי, שיתופי פעולה, קטעים ממוזיקה של אחרים וקטע מראיון מוקלט, התקליט הוא מאמץ ברור להביא אותה בקונספטואליות וגם להנמיך ציפיות בעקבות הצלחת האלבום רב הפלטינה, JOSHUA TREE.
אבל שאפתנות תמיד הייתה המתנה והקללה של U2, וברור שהלהקה לא מרגישה בנוח לגמרי פה. כתוצאה מכך, אם בתוך הכאוס הנחקר למדי כאן, אתם מרגישים צורך להשוות זאת עם יצירות מופת של עודף כמו האלבום הלבן של הביטלס או EXILE ON MAIN STREET של הרולינג סטונס, אתם יכולים להיות בטוחים שלבונו, האדג', אדם קלייטון ולארי מולן לא יהיה אכפת מזה ולו קצת.
האלבום הזה לא ממש מתעלה לגבהים ההם, אבל U2 כן זוכים בחצי מהפרס. בהכללה ובאנרגיה המתגלגלת שלו, האלבום מסכם את סיפור עלייתה של U2 מאפלולית דבלין לכוכבות על בינלאומית בנימה סוערת וחגיגית. יחד עם זאת, הוא לא סוגר אף אחת מהאפשרויות שאולי הלהקה תרצה ללכת לקראת המהלך הגדול הבא שלה - ואולי, האלבום הזה אפילו פותח כמה דלתות.
השיר HELTER SKELTER מעורר את הביטלס מיד כשהוא נפתח בגרסה חיה.' השיר הזה שצ'רלס מנסון גנב מהביטלס; אנחנו גונבים את זה בחזרה', מכריז בונו בגילוי לב לפני ש-U2 קורעת את המנגינה. אבל למרות כל ההתרגשות שלו, האלבום נראה קצת מחושב בספונטניות כביכול שלו. האלבום הוא, אחרי הכל, פסקול. במקום סרט תיעודי, זה רק מסמך של אירועים שלעתים קרובות הובאו וסודרו במטרה מפורשת של צילום והקלטה. האלבום מדגים בכישרון את הכוח של U2 אבל מקדיש מעט מדי תשומת לב לחזון הלהקה. החזון הזה, כמובן, התפתח בצורה מרשימה במהלך השנים - החל בפלא המתבגר האפל של האלבום BOY ועובר דרך המתחם המיסטי של האלבום OCTOBER, הזעם והחריפות שלהאלבום WAR, הדימויים הסוריאליסטיים של THE UNFORGETTABLE FIRE והרחבה המהדהדת של JOSHUA TREE. האלבום החדש הוא קולם של ארבעה גברים שעדיין לא מצאו את מבוקשם - וחוסר השקט שלהם מבטיח שהם יחפשו עוד יותר".
ב-10 באוקטובר בשנת 1969 יצא אלבום הבכורה המרשים של קינג קרימזון, שנקרא IN THE COURT OF THE CRIMSON KING. זה אחד מאלבומי הבכורה המרשימים ביותר העולם הרוק ואחד משיאי התרבות המוזיקלית בכלל.
SIDE 1
1. 21st Century Schizoid Man (Including Mirrors)
2. I Talk To The Wind
3. Epitaph (Including (A) March For No Reason; (B) Tomorrow And Tomorrow)
SIDE 2
1. Moonchild (Including (A) The Dream; (B) The Illusion) 12:09
2. The Court Of The Crimson King (Including (A) The Return Of The Fire Witch; (B) The Dance Of The Puppets)
אבל קודם כל, הרשו לי להציג את שחקני המחזה:
איאן מקדונלד - מלוטרון, חליל, סקסופון, קולות רקע
רוברט פריפ - גיטרה
גרג לייק - בס, שירה
מייקל ג'יילס - תופים
פיט סינפילד - תמלילים ותאורה בהופעות
ההקלטות הרשמיות לתקליט הבכורה החלו, אחרי מספר נסיונות נפל עם מפיק המודי בלוז (טוני קלארק), באולפני WESSEX, למחרת נחיתת האדם הראשון על הירח. היה זה סימן כי הכל אפשרי וניתן להשגה.
השיר שפותח את האלבום נקרא 21ST CENTURY SCHIZOID MAN. זה מתחיל עם צלילים שבקעו מאורגן רוח ומשם זה לפתע מתפרץ למשהו שלא נשמע כמותו לפני כן. מדובר בכשבע דקות של סערת ציקלון מוזיקלית, שמערבבת בתוכה בגאונות רבה ניחוחות של רוק, פסיכדליה וג'אז חופשי. דבר זה הפך את שמה לאחד הניצבים בחוד החנית של זרם שייקרא במהרה 'רוק מתקדם'. איזו כניסה אדירה הייתה זו ללהקה לא ידועה.
זו הצהרת מטרה עם רוק כוחני, ג'אז ספונטני ודיוק קלאסי הרתומים לשרת מטרה משותפת. השיר מתפרץ בריף צורם ומבשר רעות, שנוגן על ידי הגיטריסט רוברט פריפ והסקסופוניסט איאן מקדונלד שמצלצלים יחדיו כמו תרועה של תופת. בינתיים גרג לייק רועם בבס שלו עם אפקט הפאז ומייקל ג'יילס מלהטט בתופיו, כולל שימוש מרשים בשני תופי בס ברגליו. לפתע נשמע קולו המעוות של גרג לייק (עם אפקט דיסטורשן) שנובח דימויים נבואיים עגומים מאת פיט סינפילד על סכסוכים ושחיתות מתקופת מלחמת וייטנאם.
שם השיר הוא הדבר האחרון שהגיע ביצירתו. סינפילד: "אני זוכר שנשענתי על אדן האח ופתאום צץ לי הרעיון. המילה SCHIZOID. היא קפצה לראשי ומיד לקחתי אותה איתי. האם לשייך אותה למאה העשרים? לא. רציתי משהו עתידני ולכן הקפצתי אותה למאה ה-21".
זה הקטע שהמם המון אנשים שהקשיבו לראשונה לאלבום הבכורה. הוא הורכב מרעיונות מוזיקליים שונים שנכתבו בזמנים שונים. כל אחד מחברי הלהקה הביא רעיון כלשהו וכולם הודבקו לכדי יצירה אחת. למרות שזה הקטע הראשון באלבום, זהו למעשה הקטע האחרון שהוקלט בסשנים. הוא הוקלט בטייק אחד ב-1 באוגוסט 1969, כשעליו בוצעו מספר תוספות.
מקדונלד: "היינו להקה מוזרה. כשהסתיים הטייק של השיר, לא טפחנו על כתפינו ואמרנו כמה טוב זה היה. פשוט אמרנו אוקיי והמשכנו הלאה. היינו לחוצים לסיים כבר את האלבום ולא היינו ערניים מספיק כדי לנצור רגעים כמו הרגע ההוא".
הקטע השני נקרא I TALK TO THE WIND, שבא להציג את הצד הפולקי-פסטורלי של הלהקה. הוא הוקלט ב-29 ביולי. לייק שר כאן כשמקדונלד מספק מאחוריו קולות הרמוניים. השיר נכתב במקור בסולם A (לה) אך שונה לסולם E (מי) בכדי להתאים לסולו חליל-הצד של מקדונלד. שני טייקים שונים של סולו חליל נחתכו, נערכו והודבקו על מנת ליצור סולו אחד ארוך ומרשים.
הקטע השלישי (שחותם את צד א') נקרא EPITAPH מציג לראשונה את הכלי שיהפוך מאותו רגע לסימן ההיכר של קרימזון - המלוטרון. השיר הזה הוקלט ב-30 ביולי 1969 ותוך עשר שעות הושלם. פתיחת השיר באה עם תוף הטימפאני הרועם - וזה בא כתוצאה ממזל כי אותו תוף הושאר באולפן מסשן קודם וחברי קרימזון מיהרו לנצלו לאפקט דרמטי יעיל.
איכות כתיבתו וביצועו כה יחודית שהוא נשמע רענן ועוצמתי ביותר גם כיום. מקדונלד גילה טכניקה חדשה ומעניינת בנוגע למלוטרון עם הזזה, באופן מתון, את שני ערוצי המלוטרון זה לכיוון זה, כיצירת גלים קטנים של סאונד. מייקל ג'יילס לא אהב את צליל התופים בתקליט בכלל ובשיר זה בפרט, אך מקדונלד ציין את השיר הזה כאהוב עליו ביותר פה. "לדעתי, זו השיר הטובה ביותר של גרג בקריירה שלו", אמר.
הקטע שפותח את צד ב' נקרא MOONCHILD. בעיניי, החלק הראשון שלו קסום עד מעלף בעוד שקטע האילתור מיותר לגמרי. עובדה, שמחזקת את טענתי, היא שפריפ קיצץ את קטע האילתור כשהיצירה נכללה בקופסה של קרימזון FRAME BY FRAME. מקדונלד הוא שניגן כאן בוויבראפון. לייק וסינפילד ישבו בחדר הבקרה בזמן ששאר החברים אילתרו באולפן.
מקדונלד לא ראה את שאר הנגנים בזמן האילתור, כי הוויבראפון הוצב בתא השירה, שהיה מחוץ לשדה הראיה של שאר האולפן. קטע האילתור הזה נכנס לאלבום רק בגלל שלקרימזון לא היה עוד שיר מקורי להציע והם היו נגד הקלטת קאברים לאלבום. חבל שלא נעשה מאמץ לנצל את החלל הזה ליצירת עוד משהו מקורי ופחות מאולתר.
ואז מגיע השיר שמביא את האלבום לסיום מופתי, THE COURT OF THE CRIMSON KING, עם מפלי המלוטרון המכשפים והביצוע הכה בטוח וגאה של ארבעת החברים. בסוף אוגוסט נפגשו חברי הלהקה וחוג חברים מצומצם כדי להקשיב לאלבום בשלמותו. התגובות היו בעיקר של הלם מהול בסיפוק.
עטיפת האלבום נוצרה על ידי בארי גודבאר, חבר קרוב של סינפילד שתיאר אותו בראיונות כאיש טוב-לב המסוגר בעצמו באופן מופרז. גודבאר אהב לצייר אך את פרנסתו מצא בחברת מחשבים ונהג לבלות זמן רב בחזרות של קרימזון. הוא אף עיצב למייקל ג'יילס את ציור העיניים הבוערות על שני תופי הבס שלו. כשנרתם למשימת עיצוב העטיפה, האזין גודבאר להקלטות מהאלבום ובהשראתן הפיק שני ציורים בעזרת צבעי מים. הציור שבעטיפה החיצונית הוא פורטרט עצמי שרקח בזמן שהביט על עצמו במראת הגילוח שבאמבטיה שלו. זהו אחד העיצובים העוצמתיים יותר שהתנוססו אי פעם על עטיפת אלבום.
הציור הפנימי התפרש על ידי רבים כדמותו האמיתית של קינג קרימזון. הדמות נראית צחקנית, אך כשמכסים את הפה של הדמות, מתגלה זוג עיניים עצובות ביותר. האלמנט זה משקף היטב את המוזיקה של הלהקה. שם הלהקה לא נכתב על עטיפת האלבום הקדמית אלא רק בתוך העטיפה הפנימית.
גודבאר מת שנה לאחר צאת האלבום מהתקף לב. הוא היה בן 24.
במלודי מייקר פורסם אז בביקורת על התקליט: "התקליט הזה, שכה ציפינו לו, אינו מאכזב. הוא מאשר את הכתרת הלהקה כאחת החשובות ביותר שצצו לנו. התקליט נותן קצת רעיון בעניין הכוח הבימתי של ההרכב, אך עדיין מעניק רושם מרהיב".
בעניין הכוח הבימתי, הנה עדותו של מתופף להקת יס (ובהמשך קינג קרימזון), ביל ברופורד: "בשעת לילה מאוחרת, באביב 1969, הגעתי עם יס מהופעה רחוקה למועדון ספיקאיזי שבלונדון. זה היה מקום קטן שלהקות רוק נהגו לבלות בו. נכנסנו בזמן שקינג קרימזון רק עמדה להתחיל, והכול היה מאוד מכובד ושקט לקראת הצליל הראשון. ואז, החיה העוצמתית האלוהית הכל יכולה, התפרצה לפתע. זה בכלל לא היה דומה לשום דבר אחר שמישהו שמע. איש לא ידע מה לעזאזל הדבר הזה. המילים היו שונות, האופן שבו המוזיקאים התנהלו היה שונה, הצליל היה שונה וזה פשוט הקפיא את כולם במקום. אחרי הלילה ההוא, כל מה שיכולתי לחשוב זה שאני רוצה לעזוב את יס ולהיות בקינג קרימזון".
ברולינג סטון פורסמה מודעה: "מה פיט טאונסנד חושב על תקליטה הראשון של להקת קינג קרימזון". אז הנה מה שהוא חשב:
"זה מאסטרפיס מופלא ועל טבעי. מאסטרפיס מופלא ועל טבעי. שם האלבום? שמות השירים? אתם וודאי יודעים יותר ממני, אבל אני הוא המוביל פה כי קיבלתי את האלבום שבועות לפני יציאתו כדי לכתוב ביקורת עליו. איזה יתרון זה לשמוע אלבומים לפני מישהו אחר. כמה נהדרת היא ההרגשה כשאני נכנס לחדר ואומר: 'עוד לא שמעתם את זה?!'.. חבל עליכם, כי אני שמעתי וזה נפלא'.
יש פה גיטרה פראית-זהירה שצועקת עליך ולא מפספסת תו. תופים שקטים רועמים לידך ומלוטרונים מייללים וגועשים כמו סירנות בעמק. גם אם אינכם אוהבים פנטזיות מוזיקליות מורכבות - אתם וודאי תאהבו את התקליט הזה. איש הצוות הטכני של המי, בוב, כבר סקרן לשמוע את האלבום. הוא ראה את הלהקה בהופעות והוא כבר מעריץ. הוא לא עוזב את הכסא שלו עד הצליל האחרון של התקליט.
אני שומע את התקליט ומרגיש שהושקע בו המון כסף. אולי 20,000 ליש"ט. חבר שלי, ששמע את צלילי התקליט שהשמעתי בעודו נמצא בחדר מתחתיי, בא בריצה ושאל אותי אם זה התקליט החדש של המי. בעומק ליבי אני מתבייש שזה איננו האלבום החדש שלנו. מצד שני אני לא מתבייש, כי פה מדובר במוזיקה ואצלנו מדובר ברוק. השיר הראשון בתקליט הזה נשמע כאילו הוקלטו בו מיליון כלי נגינה, זה על זה. ההקשבה לשיר הזה עצומה בהתאם.
זה ה'ריף' הכבד ביותר שהוקלט על ויניל מאז השמינית של מאהלר. חתיכה אמריקנית אחת ניגשת אליי עם החבר שלה ומספרת לי שכל חברי הלהקה מוזיקאים. אני כלל לא חשבתי אחרת. נו טוב".
ב-10 באוקטובר בשנת 1969, יצא תקליט חשוב מאד של להקת הקינקס ושמו ARTHUR (OR THE DECLINE AND FALL OF THE BRITISH EMPIRE).
SIDE 1
1. Victoria
2. Yes Sir No Sir
3. Some Mother's Son
4. Drivin'
5. Brainwashed
6. Australia
SIDE 2
1. Shangri-La
2. Mr Churchill Says
3. She Bought A Hat
4. Like Princess Marina
5. Young & Innocent Days
6. Nothing To Say
7. Arthur
להקת הקינקס, שהחלה את דרכה כלהקת רית'ם אנד בלוז עם שירים קצרים אך ממוקדי מטרה לקהל הרחב, הפכה את עורה בהמשך אותו עשור וכשהגיעה לקראת סופו, הפך ריי דייויס, מנהיגה הבלתי מעורער, כותב שירים עם ראייה קונספטואלית נרחבת וכשרון נדיר לספר סיפורים. הוא כתב את שירי התקליט הזה כשבראשו מתרוצצת המחשבה כי נועדו לשמש פסקול בדרמה טלוויזיונית, שנכתבה על ידי התסריטאי ג'וליאן מיצ'ל. אבל הדרמה הזו קרסה טרם צאתה לאור ושיריו של דייויס נותרו לבדם עד שמצאו בית בתקליט זה.
בזמן יציאת התקליט הסביר ריי דייויס לרקורד מירור: "בבסיס אנחנו להקת רית'ם אנד בלוז אך השתנינו המון בשנה האחרונה. התחלתי לעבוד על היצירה ארת'ור מהרגע בו הבזיק בראשי רעיון, בתחילת אשתקד, לעשות אופרת פופ. הקלטנו את התקליט במשך שלושה חודשים וסיימנו לפני כשלושה שבועות. התקליטון החדש שלנו, שנקרא 'שאנגרילה', אורכו יותר מחמש דקות אך אין בכוונתי לקצץ ממנו כדי להתאימו לרדיו. ברור לי שזה יפגע בהשמעותיו ברדיו ובטלוויזיה, אבל אין דבר שאני יכול לחתוך ממנו. יש בו בניה מיוחדת. סיימנו את השלב בו אנו כופים את עצמנו על הקהל. מי שמתעניין בנו, מוזמן להגיע אלינו. על הבמה אנו אוהבים לחספס את השירים, בעוד שבאולפן אנו מבצעים אותם ובכוונה באופן עדין יותר. הלהקה שלנו הופכת בעיניי מעניינת יותר בשנה זו. זאת למרות שאני חושב כי קשה ביותר להתקדם במסגרת להקת פופ. לכן קשה לי לראות כיצד הקינקס משתלטים על הזירה ושולטים בה".
בתקליט זה השתנה הרכב הקבוע של הקינקס, עם הבסיסט ג'ון דאלטון שבא להחליף את הבסיסט, פיט קואיף, שבחר לפרוש. דאלטון החליף בעבר את קואיף, כשהאחרון נפצע בתאונת דרכים אך הפעם הפך חבר קבוע בלהקה.
כהרגלו של ריי דייויס, יצירה זו אינה חפה מביקורת על הסביבה ויש כאן שירים שהם כזריית מלח על פצעי האומה הבריטית. אווירה זו באה כבר בשיר הפתיחה, VICTORIA, שבא להציג את שם המלכה (אם כי נכתב זמן קצר לאחר לידת בתו של ריי הנושאת שם זה) בעוד דייויס שר בעוקצנות "למרות שאני עני, אני חופשי / כשאגדל, אלחם / עבור מדינה זו אני אמות / שהשמש שלה לא תשקע". משם הוא פונה לרמוס את הצבא, עם השירים YES SIR NO SIR בו מגלם ריי בורג קטנטן במכונה שחייב אפילו לבקש רשות ממפקדו כדי לנשום. המילים בשיר נוקבות ביותר נגד המערכת הצבאית, הדורשת מחייליה לוותר על אישיותם: "סמכות חייבת להתקיים / וכך נדע היכן אנו נמצאים / תנו להם להרגיש שהם חשובים למען המטרה / אבל תנו להם להרגיש שהם נלחמים על ביתם / תוודאו שהם נותנים את כולם / תנו לזבל אקדח ותכריחו אותו להילחם / ותוודאו לירות מיד במשתמטים / ואם הוא ימות, נשלח מדליה לאשתו". צחוקם הרועם של קודקודי המערכת נשמע צורב, באופן בו מציג אותם דייויס בשיר זה.
השיר שבא אחריו, SOME MOTHER'S SON, קורע לב כשהוא מציג את דמותו של החייל הפשוט שנשלח כך לשדה הקרב. "ילד של איזו אמא שוכב בשדה / מישהו הרג ילד של איזו אמא היום / ראשו פוצץ מאקדח של חייל / בזמן שכל האמהות עומדות ומחכות / ילד של איזו אמא לא יחזור לביתו היום / ילד של איזו אמא לא מקבל קבר / שני חיילים נלחמים בתעלה / אחד מהם מביט למעלה כדי לראות את השמש / ואז חולם על משחקים ששיחק כשהיה צעיר / ואז חברו קורא בשמו / זה קוטע את חלומו כשהוא מסובב ראשו / שניה לאחר מכן הוא מת / ילד של איזו אמא שוכב בשדה / בביתו שמו את תמונתו במסגרת / אבל כל החיילים המתים נראים אותו הדבר / בזמן שהוריהם עומדים ומחכים / לפגוש את ילדיהם החוזרים מבית הספר / ילד של איזו אמא שוכב מת".
בתקליט נמצאת דמותו של ארת'ור, הנמצא בגיל הביניים, שבנו החליט לעקור לאמריקה. עזיבתו של הבן גורמת לארת'ור להרהר בהישגיו עד כה ולגלות כי הוא חי בעבר בעודו מחמיץ דברים. הוא מואס בחיים שכאלו באימפריה הבריטית ובוחר לעזוב משם למקום רחוק - אוסטרליה, המקום אליו עברה אחותם של ריי ודייב דייויס. יבשת זו מוצגת בשיר כמקום בו החיוך נטוע תמיד בפניהם של המקומיים. אבל גיבורנו ננטע במקום החדש מבלי להתקדם ממנו הלאה - כפי שמוצג בשיר SHANGRI-LA המופלא. "השמעתי את השיר לחבר ותיק", סיפר ריי, "ובמהלך ההשמעה חשתי כי הוא ממש מובך כי השיר מדבר עליו. מאז לא דיברנו".
בסופו של המסע בתקליט אנו למדים, בשיר האחרון, כי נסיון בריחתו של ארת'ור גיבורנו לא מעניק לו את החיים המאושרים שכה רצה. "ארת'ור, העולם חלף מעליך ואתה יכול לבכות כל לילה, אך זה לא ישפר את המצב".
מבקר עיתון NME חש בביקורתו של תקליט זה כך: "הקינקס עושים קריירה מסיפורי סיפורים אבל אנשים מתחילים לתהות שמא הם מגזימים. התקליט הזה מזכיר את טומי של להקת המי". דאלטון הבסיסט למלודי מייקר: "אנשים יכולים לחשוב שהעתקנו מלהקת המי, אבל האמת היא שריי התחיל לכתוב את שירי התקליט הזה הרבה לפני כן". להקת הקינקס נמצאת בתקליט זה במלוא תפארתה. ריי דייויס מושחז ביותר, בכתיבתו ובהגשת שיריו. אחיו הצעיר, דייב, מעניק כהרגלו צלילי גיטרה נהדרים כמו גם קולות הרמוניים גבוהים ונחוצים. חטיבת הקצב של דאלטון הבסיסט ומייק אבורי המתופף יוצקת את הקצב הקינקסי המופלא - וכל זה משנת בציר מעולה ושמה 1969.
ב-10 באוקטובר בשנת 1984 היה זה השיר BIG IN JAPAN, של להקת אלפאוויל, שכבש את צמרת המצעד הלועזי של רשת ג'. אז מה מסתתר מאחוריו? כשתקראו את זה, לא תשמעו יותר את השיר באותו אופן.
שם השיר הוא סוג של בדיחה. להקות רוק רבות שעברו הרבה מעבר לשיא שלהן ממשיכות להיות "גדולות ביפן" הרבה אחרי שהן לא יכולות למשוך קהל גדול בבריטניה או בארה"ב.
בראיון בשנת 1998 סיפר זמר הלהקה, מריאן גולד: "השיר מספר על זוג אוהבים שמנסים להיגמל מהרואין. שניהם מדמיינים כמה נהדר יהיה לאהוב בלי הסם: בלי גניבה, בלי לקוחות, בלי מבטים מזוגגים, רגשות אמיתיים, עולמות אמיתיים. עד היום תחנת גן החיות של ברלין היא מקום מפגש חשוב לנרקומנים. לכן גן החיות מוזכר בשיר ('האם אשאר כאן בגן החיות / או שאלך ואשנה את נקודת המבט שלי / לסצנות מכוערות אחרות').
בשנת 1977 הייתי מבקר די קבוע במועדון גרמני. קיוויתי לפגוש שם את דיוויד בואי. הייתה שמועה שהוא יהיה בברלין לטיפולי גמילה בתקופה ההיא. היה שם בחור שמכר תקליטים של להקות עצמאיות מארה"ב ובריטניה. קניתי תקליט של להקה בריטית בשם BIG IN JAPAN. המשמעות של השם הייתה שאתה כלום בסביבתך, ואתה יכול להיות גדול במקום אחר ולספר את זה בבית בלי בעיה, כי יפן כל כך רחוקה. בכל מקרה האמירה הזו התאימה בצורה מושלמת לסיפור של זוג האוהבים. אז השתמשתי בה לפזמון של השיר.
זה היה מוזר: כששחררנו את השיר מאוחר יותר, להקת פרנקי הולך להוליווד הייתה השולטת עם השיר RELAX והיינו צריכים כמה שבועות כדי לשחרר אותם מראש המצעד. הולי ג'ונסון, זמר הלהקה, היה הזמר של הלהקה הזו, BIG IN JAPAN. תראו איך הכל מתחבר".
ב-10 באוקטובר בשנת 1966 יצא תקליט הבכורה של להקת THE MONKEES.
SIDE 1 1. (Theme From) The Monkees 2. Saturday's Child 3. I Wanna Be Free 4. Tomorrow's Gonna Be Another Day 5. Papa Gene's Blues 6. Take a Giant Step
SIDE 2 1. Last Train to Clarksville 2. This Just Doesn't Seem to Be My Day 3. Let's Dance On 4. I'll Be True to You 5. Sweet Young Thing 6. Gonna Buy Me a Dog
להקת המאנקיז הייתה להקת הפופ המהונדסת הראשונה, אבל חשוב להדגיש כי השיטה בה הוקלט תקליט בכורה זה של המאנקיז הייתה כבר הליך סטנדרטי בעולם הקלטות הפופ.
אלילי נוער כמו פרנקי אוואלון, בובי וי ובובי וינסטון הציגו למעריציהם את שיריהם, כשכל שנדרשו לעשות היה להגיע לאולפן ולתת קולם לפלייבק נגינה שהוכן מראש. היה ברור גם כי להקות שחורות כמו ארבע הפסגות או שלישיית הסופרימס לא ניגנו או כתבו את שיריהן. עם גישה זו הבין המפיק דון קירשנר כי יש רק דרך אחת ומהירה לתת מכה ניצחת מול תופעת הביטלס. זאת על ידי הצבת ארבעה בחורים, שנבחרו לפי צורתם החיצונית בעיקר, והצגתם לעולם ככאלו שגם יודעים לנגן. וכאן החלה מסכת השקרים בכוכב הקופים.
המטרה הייתה ליצור לקהל רביעייה אהובה, ממש כמו הביטלס. כזו שתראה כי גם ארה"ב מסוגלת להביא הרכב שכזה. ומכייוון שהביטלס הציגו את עצמם לקהל גם כשחקנים בסרטיהם, הוחלט שמאנקיז תהיה תוכנית טלוויזיה משלהם. הארבעה נבחרו לתפקידים בלהקה לאחר שענו על מודעה, שפירסם קירשנר, ובה ביקש להרכיב להקה. הנבחרים היו דייוי ג'ונס, מייק נזמית', מיקי דולנז ופיטר טורק. אז שכר קירשנר את שירותיהם של כותבי שירים כמו ניל דיאמונד והצמד קרול קינג וגרי גופין. השירים נכתבו וכנופיית הנגנים האולפנית מלוס אנג'לס THE WRECKING CREW (שנוסדה על ידי המתופף האל בליין ומטרתה הייתה להקליט לאמנים במהירות והיעילות הרבות ביותר) הגיעה לספק את הצלילים. המאנקיז היו צריכים רק לשיר ואחר כך לבצע את שיריהם, בתזמורת בצורת ורצוי עם פרצופים מטופשים פה ושם, בתוכנית הטלוויזיה שלהם.
הנוסחה עבדה כקסם ותקליט הבכורה נמכר במיליונים והמאנקיז נשאבו למערבולת השקרים שטווה עליהם קירשנר. אבל שירים כמו 'הרכבת האחרונה לקלארקסוויל' הם פופ אמיתי בדרג הגבוה. מה גם שנזמית' כתב לתקליט שני שירים והוכיח כי יש אמת שחבויה מתחת למעטה השקר הזה. בהמשך פנו הארבעה לקירשנר בדרישה לכתוב את שיריהם ולנגן בעצמם בתקליטיהם. צעד זה הביא את הארבעה לדיכדוך בקריירה המשותפת. קירשנר למד את הלקח ורקח בהמשך להקה בשם הארצ'יז שהניבה להיטי פופ. הפעם הייתה זו להקה מצויירת להפליא, כך שחבריה לא יכלו לבוא בדרישות משלהם.
אבל בשורה התחתונה, תקליט הבכורה של המאנקיז הוא פיסת פופ מקסימה. שימו את זה להקשבה אצלכם ופשוט תתענגו.
ב-10 באוקטובר בשנת 2007 יצא אלבום חדש של להקת רדיוהד ושמו IN RAINBOWS.
1. 15 Step
2. Bodysnatchers
3. Nude
4. Weird Fishes / Arpeggi
5. All I Need
6. Faust Arp
7. Reckoner
8. House of Cards
9. Jigsaw Falling into Place
10. Videotape
להקת רדיוהד נקטה בגישה חדשנית עם יציאת אלבום האולפן השביעי שלה הזה, בכך שהיא הציעה אותו כהורדה בתשלום לפי מחיר שהצרכן קובע. רוב האנשים לא שילמו כלום על ההורדה, למען האמת.
חובבי מוזיקה התחילו אז להתרחק ממדיה פיזית כמו דיסקים וקסטות לטובת הורדות דיגיטליות שהכניסו את המנגינות היישר למחשביהם כקבצים. נגני MP3 הפכו לנגן הנייד המועדף, וחנויות תקליטים ברחבי העולם סגרו את שעריהן סופית (טאוואר רקורדס נסגרה בשנת 2006). כשרדיוהד החליטה, לאחר שהחוזה בן ששת האלבומים שלה עם EMI הסתיים, להוציא את אלבומה הבא בצורה דיגיטלית וללא מחיר מוגדר, גורמים בתעשייה חששו שזה יכול להיות המסמר בארון הקבורה למכירת אלבומים פיזיים.
זה מספיק גרוע שמעריצים מורידים מוזיקה בחינם באופן לא חוקי דרך אתרים כמו "נאפסטר"; עכשיו האמנים עצמם נותנים להם את זה?! לא היה ספק שהאלבום הזה יהיה כישלון מסחרי. ובכן, לא בדיוק. בעוד שמעריצים רבים לא שילמו דבר עבור האלבום הדיגיטלי, ת'ום יורק (זמר הלהקה) אישר שלפני יציאת האלבום הפיזי בדצמבר 2007, המכירות של האלבום היו טובות יותר מאלבום הקודם וב-29 בדצמבר 2007, כשזה שוחרר בצורה פיזית בארה"ב, זה הגיע מיד לפסגת מצעד 200 הגדולים של הבילבורד, מה שהצביע על כך שבמקום להפריע למכירת אלבומים פיזיים, מדיה דיגיטלית יכולה למעשה להיות אמצעי יעיל לקידום מכירות. ושוב, רדיוהד מצאה הצלחה בכך שהיא פעלה נגד הזרם.
ב-10 באוקטובר בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין באולם 'אולימפיה' שבפריס. ההופעה הוקלטה באופן מקצועי.
במשך שעה וחצי העניקו ארבעת חברי הלהקה הופעה מחשמלת, אך לא עלו להדרנים. במהלך ההופעה הודיע פלאנט לקהל הצרפתי ששם תקליטה החדש והשני של הלהקה ייקרא THE ONLY WAY TO FLY. זו כמובן הלצה מצדו, כי בשלב הזה כבר הייתה עטיפת התקליט מוכנה בשם LED ZEPPELIN II.
בעניין ההקלטה המקצועית - הייתה זו תחנת הרדיו FRENCH EUROPE 1 שתכננה לשדר את ההופעה הזו בתכנית, ב-2 בנובמבר. עם זאת, סלילי הטייפ נעלמו מאז עד שנתגלו במרתף תחנת הרדיו בשנת 2007. ההופעה יצאה, באופן רשמי, כבונוס בגרסה המורחבת של אלבום הבכורה, משנת 2014.
בעיתון צרפתי נכתב בזמנו על המופע כך: "הם התחילו עם שיר שהופק מתוך התקליט הראשון שלהם, GOOD TIMES BAD TIMES, עם עבודה מצוינת של ג'ון בונהאם בתופים, הכל היה נהדר, עם הקול הפנטסטי של רוברט פלאנט. הקהל מחא כפיים בחום.
רוברט מכריז "אני לא יכול לעזוב אותך, בייב ...", שהוא יוצא דופן. ואז, מתוך אלבומם השני 'הדרך היחידה לעוף' (כותרת מבטיחה!), הם מנגנים לנו את HEARTBREAKER הפנטסטי.
לראשונה בצרפת הופיעה שם להקת מוזיקה כבדה ובתקווה שהצלחת הערב הזה תסית את מארגני ההופעות להמשיך בקונצרטים כאלו עם להקות אחרות ושוב פעם עם זפלין. יחד, הארבעה מהווים את אחת מהלהקות המנהיגות של המוזיקה העכשווית ואני מקווה שבמשך זמן רב נשמע דיבורים על ספינת האוויר הנהדרת הזו".
ב-10 באוקטובר בשנת 1972 עיצבן ג'יימס בראון רבים ממעריציו כשנפגש עם הנשיא ריצ'רד ניקסון בבית הלבן ותמך בו, בהתמודדותו להיבחר מחדש.
בראון, שטען כי אינו טוען לשייך לצד פוליטי כלשהו, השתמש בפגישה הקצרה כדי לדחוף לחג לאומי לחגוג את מורשתו של מרטין לות'ר קינג. הקלטות מהחדר הסגלגל חושפות את ניקסון נרתע מהפגישה ואומר: "אין יותר דברים שחורים. אין יותר שחורים מעתה ואילך. רק אל תביא אותם לכאן". כשעוזר הסביר לנשיא שלבראון יש השפעה עצומה בקהילה השחורה, ניקסון הסכים באי רצון.
ניקסון היה מתועב על ידי רוב המצביעים השחורים, אבל בראון היה שמרן מבחינה פוליטית וחצב למסר של לקום בכוחות עצמך. תקוותו הייתה שניקסון יספק הזדמנויות שאפרו-אמריקאים יוכלו להשתמש בהן כדי להתרומם כבעלי עסקים. תמיכתו בניקסון הובילה להפגנות, כאשר כמה מעריצים צעקו עליו שהוא מכר את עקרונותיו.
לאחר ניצחונו של ניקסון, בשנת 1968, בראון הופיע בטקס ההשבעה שלו; לאחר הניצחון של ניקסון בשנת 1972, בראון דילג על התענוג כי הבית הלבן סירב לשלם עבור ההופעה. בראון במהרה היה מתוסכל עם ניקסון, ושר נגדו. כשג'ימי קרטר נבחר לנשיא ב-1976, בראון השתתף בנשף ההשבעה שלו.
ב-10 באוקטובר בשנת 1966 יצא תקליטון חדש ללהקת ביץ' בויז, עם השיר GOOD VIBRATIONS.
גיטריסט להקת המי, פיט טאונסנד, אמר על השיר באותה שנת 1967: "שמעתי את זה בפעם הראשונה כשהייתי עם להקתי בשבדיה. התגובה הראשונה שלי הייתה שזה שיר פופ נחמד. יש לי הפרדה מוחלטת בין מוזיקת פופ למוזיקה נסיונית. השיר של הביץ' בויז זה פופ".
בריאן ווילסון אמר למגזין רולינג סטון: "אמא שלי נהגה לספר לי על ויברציות. לא ממש הבנתי יותר מדי ממה שהיא התכוונה כשהייתי ילד. זה הפחיד אותי, המילה 'רעידות' - לחשוב שרגשות בלתי נראים. היא גם סיפרה לי על כלבים שהיו נובחים על אנשים מסוימים, אבל לא נובחים על אחרים, וכך קרה שדיברנו על רעידות טובות".
בריאן ווילסון כינה את השיר הזה "סימפוניית כיס" ובזמנו, זה היה שיר הפופ היקר ביותר שהוקלט אי פעם, כשעלות הכנתו הייתה כ-50,000 דולר. הוא עבד על זה באובססיביות. באותו זמן, הוא נשאר בבית וכתב מוזיקה בזמן ששאר חברי הלהקה טיילו ברחבי העולם והופיעו. הוא התחיל שלב מאוד מוזר בחייו שבו היה מבלה תקופות ארוכות במיטה ועובד בתוך ארגז חול בבית. בתקופה זו, רבים ראו בו גאון בגלל השירים פורצי הדרך וטכניקות ההקלטה שהגה.
זה הוקלט על פני תקופה של חודשיים באמצעות מוזיקאים מהשורה הראשונה בלוס אנג'לס (THE WRECKING CREW) - כשהביץ' בויז לא ניגנו בכלי נגינה פה. קשה לדעת את זהות כל הנגנים שהשתתפו בהקלטה, אך כמה מהם ברורים - גלן קמפבל (גיטרה מובילה), האל בליין (תופים), לארי נקטל (אורגן) ואל דה לורי (פסנתר). בריאן ווילסון ניגן בס כשהביץ' בויז יצאו לדרך, אבל הוא הביא את קרול קיי לנגן בגיטרה בס ואת לייל ריץ לנגן בקונטרבס בסשנים האלה. קרול קיי: "הוא עשה את הטייק הראשון על זה עם ריי פולמן וביטל את זה. מאז הוא לא שינה את חלק הבס במהלך כל התהליך. הוא שינה את כל שאר המוזיקה, הוא לא שינה את החלק של הבס".
סולן הביץ' בויז, מייק לאב, כתב את המילים לשיר הזה והודה שהאווירה הפסיכדלית השפיעה על המילים שלו. : "זה היה סוג הפלאוואר-פאוואר הזה שהלך אז. רציתי לעשות משהו שתפס את התחושה הזו של הזמנים ההם".
הצליל החריג והגבוה בשיר הזה הופק באמצעות טרמין חשמלי, כלי שמשתמש בזרם חשמלי כדי להפיק צליל (לא נוגעים בתרמין כדי לנגן אותו, אבל מעבירים את היד על פני השדה החשמלי לשינוי תדרים). הטרמין הומצא בשנת 1919, אך היה קשה מאוד לנגינה, ובסופו של דבר שימש בעיקר כמכשיר לאפקטים קוליים.
בריאן ווילסון הכיר את הכלי, שכן הוא שימש ליצירת צלילים מפחידים בסרטי אימה שנעשו בתקציב נמוך. כשהוא שם תפקיד של צ'לו בפזמוני השיר, הוא ראה בעיני רוחו צליל יוצא דופן בתדר גבוה שיתאים לצדם, והוא חשב על הכלי הזה. הוא לא הצליח לאתר טרמין אמיתי, אבל מצא ממציא בשם פול טאנר שהיה טרומבוניסט בתזמורת של גלן מילר בין השנים 1942-1938, שפיתח מכשיר דומה עם בוב ויטסל שנקרא אלקטרו-טרמין, שבניגוד לטרמין רגיל, לא היו לו אנטנות. טאנר אף הובא לנגן את המכשיר בהקלטה.
אתגר ענק היה ליצור מחדש את הצליל של הטרמין להופעות חיות. בהופעות השתמש מייק לאב בכלי שונה שהיה קל יותר מבחינת תפעול. בריאן ווילסון כינה את השיר הזה "הסיכום של החזון המוזיקלי שלי. התכנסות הרמונית של דמיון וכישרון, ערכי הפקה ואמנות, כתיבת שירים ורוחניות". הוא אף טען שכתב את השיר כשהיה בעוד טריפ של אל.אס.די. לפי דבריו, חברת התקליטים קפיטול לא רצתה לשחרר את זה כתקליטון כי אנשיה חשבו שזה ארוך מדי. הוא התחנן בפניהם להקשיב לדעתו. הוא צדק - השיר הפך להיות להיט וגם הפך לשיר הפופ הראשון שחובר מחלקים שונים. בשנים הבאות, הביטלס עשו הרבה מזה בהשפעת שירו של ווילסון.
זו הייתה ההתחלה של מה שהלך להיות אלבום בשם SMILE (או בשמו המקורי, DUMB ANGEL) . זה לא יצא בזמנו כי נגנז. בריאן ווילסון היה כותב השירים היחיד שקיבל קרדיט בשיר זה עד שתביעה משפטית משנת 1994 העניקה קרדיט גם למייק לאב על תרומתו למילים של השיר הזה ושל 34 שירים אחרים של הביץ' בויז. לאב טען שמורי ווילסון (אביו של בריאן), טיפל בפרטי הקרדיטים והוציא אותו מהם בכוונה.
ב-10 באוקטובר בשנת 1968 יצא תקליטון חדש ללהקת THE SCAFFOLD, עם השיר LILY THE PINK.
ובכן, ה-SCAFFOLD הייתה להקה שהוקמה בליברפול, אנגליה, על ידי צייר הקומיקס ג'ון גורמן, המשורר רוג'ר מקאף ומייק מגיר, שלימים התגלה כאחיו הצעיר של פול מקרטני. הם התמחו בשירים קומיים, כמו השיר הזה, שהיה הלהיט המוביל היחיד שלהם בבריטניה. להיטים קצת פחות מצליחים היו THANK U VERY MUCH ו-LIVERPOOL LOU.
השיר LILY THE PINK התבסס על שיר-עם בשם "הבלדה של לידיה פינקהם", אשר הושר באופן מסורתי בחדרי הלבשה על ידי קבוצות רוגבי לאחר משחקים. לידיה פינקהם האמיתית הייתה מוכרת מהמאה ה-19 של צמחי מרפא וזה הצליח מסחרית, כשנועד להקל על כאבי מחזור וגיל המעבר. היא הייתה אשת עסקים חלוצה בעולם של גברים, בסוף המאה ה-19 עם גישה חלוצית וחדשנית לשיווק תרופות הצמחים שלה. השלישייה כתבה מילים חדשות ללחן של שיר העם הזה והמילים "ג'ניפר אקלס והנמשים האיומים שלה" נוספו בגלל שגרהאם נאש, מלהקת ההוליס שהיה לה להיט בשם ג'ניפר אקלס, הצטרף להרכב באולפני EMI באבי רואד כדי לתרום כמה קולות רקע. השורה על "מר פרירס והאוזניים הדביקות שלו" קשור לבמאי הקולנוע, סטיבן פרירס, שבימיו הצעירים כמעט והרס את הקריירה של השלישייה עם הבימוי הבלתי מיומן של קטעי הקומדיה שלהם במהלך סיבוב הופעות.
נאש לא היה השם הידוע היחיד שתרם לשיר הזה. טים רייס, שבאותו זמן היה נער תה באולפן באבי רואד ורק חלם להיות תמלילן מוביל, היה זמר ליווי. מאוחר יותר הוא ימצא תהילה ככותב מילים למחזות זמר ידועים כמו "ישו כוכב עליון" או EVITA. זמר רקע צעיר נוסף היה רג' דווייט - לפני שאימץ שם חדש, אלטון ג'ון. ג'ק ברוס ניגן פה בס וכנראה שגם קית' מון, מלהקת המי, נכח פה.
מייק מגיר שאל את תוף הבס של רינגו, שהיה באולפן, וכיסה אותו במעילו כדי לקבל את צליל החבטה ממש בסוף השיר.
ב-10 באוקטובר בשנת 1975 הופיעה להקת כוורת בקולנוע הדר בגבעתיים.
הרצאת בוטיק על להקת כוורת, עם הסיפור של הכרתם, והרצאות מוסיקה נוספות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-10 באוקטובר בשנת 1973 יצא האלבום הרביעי של להקת רנסאנס הבריטית ושמו AHES ARE BURNING.
SIDE 1
1. Can You Understand
2. Let It Grow
3. On The Frontier
SIDE 2
1. Carpet Of The Sun
2. At The Harbour
3. Ashes Are Burning
בשיחה שהייתה לי עם טכנאי ההקלטה, דאג בוגי (שגם היה הבסיסט השלישי בלהקת קווין, לפני ג'ון דיקון), הוא אמר לי שהקלטת הלהקה נערכה באולפן מס' 3 במתחם אולפני DE LANE LEA. "זה היה החדר בו הקלטנו את להקות הרוק. התזמורת נוספה אחר כך להקלטה באולפן מס' 2, הגדול יותר, שנועד למוזיקה קלאסית. הצליל של התקליט כה יפה שעד היום זה גורם לי לשערות ידיי לסמור".
להקת רנסאנס שבאלבום זה נולדה מתוך החורבות של להקת רנסאנס המקורית שנוסדה ב-1969 על ידי שני חברי להקת יארדבירדס לשעבר, ג'ים מקארטי וקית' רלף. לאחר שני אלבומים התפרק העסק ואת הזמרת המקורית בהרכב, ג'יין רלף, החליפה קודם כל מישהי שענתה לשם בינקי קולום. היה זה שלב ביניים שלא זכה להקליט תקליט אך הונצח בסרט שצולם לטלוויזיה הבלגית, ויצא שנים לאחר מכן באופן רשמי.
אחרי קולום הגיעה אנני הסלאם ורנסאנס הקליטה את האלבום PROLOGUE. הגיטריסט, רוב הנדרי, שתרם לתקליט זה, עזב את הלהקה, והמלחין מייקל דנפורד הפך למלחין הראשי. ההרכב הכיל גם את הקלידן ג'ון טאוט, המתופף טרי סאליבן והבסיסט-זמר ג'ון קאמפ.
הצלחת התקליט PROLOGUE הובילה לאלבום המשך שאפתני יותר, שבו אני מתרכז בפוסט זה.
זהו אלבומה השני של הסלאם עם הלהקה. קולה הצלול והגישה הווקאלית הווירטואוזית שלה העניקו ממד קלאסי עמוק ומקצועי ליצירה של הלהקה. אחת הסיבות לדיוקה הווקאלי היא היותה חירשת באוזן אחת, לפי הסבריה. לקראת צאת האלבום הזה חזר להרכב מייקל דאנפורד, שניגן בגיטרה אקוסטית והיה אחראי ללחנים של ההרכב. בשל הצטרפותו המאוחרת להרכב, ממש לקראת צאת האלבום, הוא לא הונצח בדמותו על עטיפת האלבום וגם לא קיבל קרדיט כנגן.
חברי רנסאנס ערכו חזרות על השירים החדשים שלהם באולם כנסייה לפני שעשו את הצעד ונכנסו לאולפן ההקלטה. הסלאם הציעה שהם יתחילו את האלבום בצליל של גונג וסיפרה: "זה אלבום כל כך נהדר שאני אוהבת את כל השירים, אבל AT THE HARBOUR הוא אחד הדברים הטובים ביותר שעשינו אי פעם. ג'ים מקארטי כתב את השיר ON THE FRONTIER, שהיה הפעם האחרונה בה השתמשנו במוזיקה שלו".
החוויה האולפנית הייתה מרגשת עבור הלהקה.
הסלאם: "זו הייתה חוויה פנטסטית להקליט את התקליט הזה. החלק הכי מדהים באלבום הזה היה כשהתזמורת נכנסה. השיר הראשון שחברי התזמורת הקליטו על ההקלטה שלנו היה CARPET OF THE SUN. עמדתי ליד ג'ון טאוט ושנינו דמענו, כי פתאום הייתה תזמורת שלמה שמנגנת את המוזיקה שלנו. זה היה כה אמוציונלי כי חשנו שבאמת התקדמנו פה".
הפסנתרן ג'ון טאוט הוא המוביל בנגינתו הקלאסית שעליה נשען ההרכב, מבחינה מוזיקלית. נגן אורח באלבום הזה הוא אנדי פאוואל, הגיטריסט של להקת WISHBONE ASH, שהחזיר טובה לטאוט, שניגן קלידים באלבום ARGUS של ווישבון אש, שיצא שנה לפני כן.
האלבום ASHES ARE BURNING הוא הראשון של רנסאנס שנכנס למצעד האמריקני, שם הגיע למקום ה-171 והלהקה בחרה מעתה ואילך להתמקד בעיקר בשוק האמריקני, מפני שבאנגליה ההרכב החדש לא הצליח לשבור את הסטיגמה שרנסאנס היא כבר לא להקתם של קית' רלף וג'ים מקארטי.
חדי העין שביניכם בוודאי הבחינו שיש הוצאות של האלבום עם צילום טיפה שונה של הלהקה שנעשה באותו סשן צילומי. בגרסה אחת אפשר לראות את הפרצוף של הסלאם הזמרת כשהוא רציני ואילו בצילום השני היא טיפה מחייכת...
ב-10 באוקטובר בשנת 1968 יצא באנגליה תקליטון של הלהקה הבריטית THE BONZO DOG DOO DAH BAND. שם השיר היה I'M THE URBAN SPACEMAN ומפיק השיר היה APOLLO C VERMOUTH, שזה למעשה כינוי הומוריסטי לפול מקרטני, שהפיק את השיר, שנכתב על ידי ניל אינס.
זה השיר המצליח ביותר של הלהקה והגיע למקום ה-5 במצעד הבריטי.
מקרטני סיפר, שנים לאחר מכן: "פגשתי את זמר הלהקה, ויו סטנשאל, במועדון בלונדון שתינו וצחקנו ביחד. הוא היה איש מקסים ומצחיק. הזמנתי אותו ואת להקתו להצטלם, בסוף 1967, לסרט של הביטלס, MAGICAL MYSTERY TOUR. הם עשו את הסצנה עם החשפנית שצילמנו ואני חושב שהם נהנו למדי, בזמן שהאישה פשטה את בגדיה.
אז ויו הפך לחבר טוב מאוד והייתי מבקר אותו בבית שלו - אני זוכר שהיה לו אקווריום עם צבים, שהיינו יושבים מולו ותוהים! אחר כך הוא ביקש ממני להפיק את הסינגל הבא שלהם, באולפני ההקלטה צ'אפל, בלונדון. ירדתי לשם, פגשתי את החבר'ה והוא הציע לתת לי קרדיט בשם "אפולו סי ורמוט", מה שאכן אני, עדיין, עד היום. ויו ואני היינו מתראים, לסירוגין, באירועים, אבל איבדתי את הקשר איתו בהדרגה, אז בעצב מיוחד שמעתי שהוא מת. הוא היה איש נפלא והוא יחסר לו מאוד".
גם זה קרה ב-10 באוקטובר:
- בשנת 1902 נוסדה חברת GIBSON MANDOLIN GUITAR COMPANY. החברה הזו ייצרה את הגיטרה החשמלית הראשונית שלה ב-1946. כיום, השם GIBSON הוא מותג מוביל בגיטרות החשמליות.
- בשנת 1977 זרק מישהו מהקהל זיקוק רב עוצמה על הבמה בעת מופע של להקת אירוסמית' בספקטרום בפילדלפיה. הפיצוץ פגע בקרנית העין של הסולן, סטיבן טיילר, ובידו של הגיטריסט, ג'ו פרי.
- בשנת 1978 יצא תקליטון חדש ללהקת THE CARS עם השיר MY BEST FRIEND'S GIRL. זה בא אחרי התקליטון המצליח, JUST WHAT I NEEDED. כמו רוב השירים המוקדמים שלהם, ריק אוקאסק הזמר כתב את השיר והכין את הדמו באולפן הביתי שלו בבוסטון. כשהלהקה חתמה עם אלקטרה רקורדס, היא הקליטה את השירים האלו עם המפיק רוי תומס בייקר, שהפיק רבות מההקלטות של להקת קווין. כפי שעשה עם קווין, בייקר נתן ללהקה להכתיב את מפגשי ההקלטה ועודד ניסויים. שימו לב גם כיצד אליוט איסטון העתיק לשיר הזה קטע גיטרה מהשיר I WILL של הביטלס.
- בשנת 1968 הקים ג'ורג' האריסון חברת מו"ל שירים משלו שנקראה SINGSONG LTD. זו חברת המו"ל השנייה שהקים. הראשונה הייתה ב-1964 תחת השם HARRISONGS. הסיבה של האריסון להקים חברה חדשה היא שעד לתקופה הזו הוא היה חתום ככותב שירים בחברת NORTHERN SONGS שבה קיבל תעריף נמוך בהרבה מזה של לנון ומקרטני. כשהחוזה הזה הסתיים במרץ 1968, הדבר העניק להאריסון הזדמנות להקים חברה משלו ולקבל תעריפים גבוהים יותר. אך הקמת החברה הזו תמוהה בעיקר בשל העובדה שרק שיר אחד שכתב האריסון נרשם דרכה. זהו OLD BROWN SHOE. אחרי כן האריסון צירף יחדיו תחת השם HARRISONGS את שתי חברות המו"ל שהקים (HARRISONGS ו- SINGSONG).
- בשנת 1980 יצא תקליט חדש ללהקת MANFRED MANN'S EARTH BAND ושמו CHANCE. זה סימן את חזרתו הזמנית של הזמר-גיטריסט המקורי של הלהקה, מיק רודג'רס.
- בשנת 1917 נולד פסנתרן הג'אז המשפיע, ת'לוניוס מונק, שמת בשנת 1982. בשנת 1945 נולד בסיסט להקת פרוקול הארום, אלן קארטרייט, שמת בשנת 2021. בשנת 1953 נולד איש להקת אולטרווקס שעזר להפיק את הלייב אייד, מידג' יור. בשנת 1954 נולד הזמר המקורי של להקת ואן היילן - דייויד לי רות'. בשנת 1959 נולדה הזמרת קירסטי מקול שמתה בתאונה בים בשנת 2000. ובתאריך הזה בשנת 1963 מתה הזמרת אדית פיאף בגיל 47. ביום זה בשנת 2015 עזב אותנו סטיב מקיי, שניגן בסקסופון עם להקת הסטוג'ס. בן 66 במותו.
- בשנת 1970 הגיע צמד הקרפנטרס למקום ה-2 בארה"ב עם השיר WE'VE ONLY JUST BEGAN. השיר הזה נכתב בכלל במקור עבור פרסומת טלוויזיה לבנק.
- בשנת 1959 הופיעה להקת THE QUARRYMEN במועדון הקסבה שבליברפול. קן בראון, שהיה חבר בלהקה, סבל באותו ערב מצינון קשה והתקשה בהופעה. לאחר ההופעה פרצה מריבה בין חברי הלהקה כשפול מקרטני דרש שבראון לא יקבל תשלום שווה כמו שאר החברים בגלל הופעתו הלא טובה בערב הזה. ג'ון לנון וג'ורג' האריסון תמכו בדרישה של מקרטני ולפיכך בראון פרש מהלהקה. לא תאמינו מה הוא סיפר בשנת 1964 לעיתון פופ בריטי. גם את זה תקראו בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
- בשנת 1983 יצא התקליט השני של להקת מועדון תרבות ושמו COLOUR BY NUMBER. הוא הניב להיטי פופ כגון קארמה קמיליון, IT'S A MIRACLE ו-CHURCH OF THE POISONED MIND.
ב-10 באוקטובר בשנת 1994 יצא האלבום השני של להקת סוויד ושמו DOG MAN STAR. רבים תהו אז מה קרה ללהקה הביאה אלבום בכורה כה מרשים. בהמשך זה הפך לקלאסיקה.
כשהאלבום הזה יצא, היה ברור שהלהקה עברה מהפך. אלבום הבכורה שלה עם השם העצמי דחף אותה לאור הזרקורים, והפך אותם לפוסטר מושך של סצנת הבריטפופ המתהווה. אבל עם DOG MAN STAR הביאה הלהקה דבר שלא היה מצופה ממנה - יצירה אפלה ושאפתנית יותר שסטתה מהדרך.
מאחורי הקלעים, היצירה של האלבום הייתה עמוסה במתח, דרמה ומאבקים פנימיים ששיקפו את הסאונד הגרנדיוזי שלו.
הסולן וכותב השירים, ברט אנדרסון, ראה בעיני רוחו את האלבום כיציאה מהשפעות הגלאם-רוק הפשוטות ששלטו באלבום הבכורה. הוא ביקש ליצור אלבום אפל וקולנועי יותר, בהשראת LOW של דיוויד בואי והגשת הבלדה התיאטרלית של סקוט ווקר (שבואי מאד הושפע ממנו). מילות השירים של אנדרסון נעשו יותר פנימיות, עוסקות בנושאים של בידוד, ניכור וריקבון החלומות, כשהכל יצא החוצה עם הכישרון שלו להגיש אותם. "רציתי ליצור משהו ענק, קולנועי ורגשי מאוד", יסביר אנדרסון מאוחר יותר. "לא רציתי רק לחזור על מה שעשינו קודם. רציתי משהו יותר מתמשך ומשמעותי".
השאיפה הזו, לעומת זאת, התנגשה עם הכיוון המוזיקלי של הגיטריסט, ברנרד באטלר, שהיה החצי השני של הליבה היצירתית של סוויד. עבודת הגיטרה שלו הגדירה את הסאונד של הלהקה, אבל החזון שלו עבור האלבום השני היה שונה. בעוד אנדרסון דחף לפאר תיאטרלי, באטלר משך לעבר נגינה גולמית יותר. ההבדלים היצירתיים ביניהם הסלימו במהרה לעימות אישי.
באטלר היה מכריע בהצלחתה המוקדמת של סוויד, ועבודת הגיטרה שלו באלבום הבכורה זכתה לשבחים רבים. עם זאת, ההקלטה של אלבום ההמשך סימנה עבורו נקודת שבירה. בראיונות שנערכו מאוחר יותר, באטלר תיאר את ההקלטות כמתסכלות, כשהוא מרגיש חנוק מהכיוון האמנותי הקפדני של אנדרסון והשליטה הכבדה נגדו בתהליך ההקלטה.
ככל שהמתחים הסלימו, באטלר הפך להיות מבודד יותר ויותר משאר חברי הלהקה. הוא בילה שעות ארוכות בהקלטה לבד, עבד עד מאוחר בלילה בעוד אנדרסון ושאר הלהקה הקליטו את החלקים שלהם בנפרד. התהליך המפורק הזה רק הוסיף אפלה לסיפור.
האכזבה ההולכת וגוברת של באטלר הגיעה לשיא כשהסתכסך עם המפיק אד בולר, שאותו האשים בכך שהוא חונק את החופש היצירתי שלו. על פי הדיווחים, באטלר רצה יותר השפעה על תהליך ההפקה והמיקס, בעוד שהסגנון של בולר העדיף את החזון הגדול והמלוטש של אנדרסון. זה הביא לסדרה של ויכוחים שהגיעו לשיא בכך שבאטלר יצא מהלהקה עוד לפני שהאלבום הושלם.
הפרישה שלו הייתה מכה, אישית ויצירתית, ללהקה. לא היה ברור איך סוויד ימשיכו בלעדיו. למרות עזיבתו של באטלר, תרומתו לאלבום נותרה חיונית. הגיטרות שלו כבר הוקלטו לרוב השירים, והאלבום שומר על הסגנון המיוחד שלו. "רציתי לסיים את מה שהתחלנו, אבל זה פשוט לא היה אפשרי", אמר באטלר מאוחר יותר על עזיבתו. "יצקתי את כל מה שהיה לי לתוך השירים האלו, אבל זה הרגיש כאילו לא שומעים אותי".
כשבאטלר איננו, סוויד נאלצה לשנס מותניים כדי להשלים את האלבום. אד בולר מילא תפקיד משמעותי בעיצוב הצליל הסופי, ועבד בצמוד עם אנדרסון כדי להחיות את החזון של הזמר. "אד בולר היה פרפקציוניסט", אמר פעם אנדרסון, "והוא דחף אותנו ללכת רחוק יותר עם הסאונד ממה שאי פעם הלכנו קודם לכן. זה היה כואב לפעמים, אבל התוצאות היו שוות את זה".
במבט לאחור, אנדרסון תיאר את DOG MAN STAR כניצחון מר ומתוק, המשקף את המחיר הרגשי שגבה תהליך ההקלטה מהלהקה. "זה היה אלבום שקשה לעשות", הוא אמר, "אבל אני חושב שזה חלק מהסיבה שהוא מהדהד כל כך חזק. הוא מלא במתח ודרמה כי זה מה שחווינו באותה תקופה".
ב-10 באוקטובר של שנת 1969, יצא לאור אלבום הסולו השני של אחד המלחינים החשובים של המאה העשרים - פרנק זאפה. שם האלבום הינו HOT RATS, כשרובו הגדול אינסטרומנטלי.
SIDE 1
1. Peaches En Regalia
2. Willie The Pimp
3. Son Of Mr Green Genes
SIDE 2
1. Little Umbrellas
2. The Gumbo Variations
3. It Must Be A Camel
זאפה: "התקליט הזה היה כשלון מהדהד במכירות בארה"ב, אבל משום מה הוא הגיע לעשרת הגדולים באנגליה ובהולנד ונחשב מאד שם. הדבר המהפכני בו הוא מספר ההעלאות והטקסטורה שלהן. 16 ערוצים באולפן היו אז דבר חדשני והמכונה שאיכלסה אותם נראתה כמכונה מפלצתית. ההקלטות נעשו בהתחלה עם חטיבת קצב שעליה הקלטנו את כל השאר. הרבה מהתקליט הזה נכתב באולפן".
במקור תכנן זאפה את האלבום הזה כאלבום כפול, אבל בסוף הוחלט לקצץ בבשר המוזיקלי, בגלל התנגדות מצד חברת התקליטים, וחלק מהקטעים שהוקלטו עברו לתקליטים אחרים שזאפה הוציא בהמשך. ההקלטות נערכו באולפני TTG שבהוליווד ובניגוד לאלבומים הצפופים מוזיקלית של אמהות ההמצאה, זאפה נתן לעצמו חופש ליהנות מנגינת מוזיקה עם הרכב רענן.
הקטע שפותח את התקליט, PEACHES EN REGALIA, הוא אחד מלחניו המוכרים ביותר של זאפה. והיום הוא כבר נחשב לסטנדרט מבוקש בתחום הג'אז והפיוז'ן. זאפה יצר בקטע הזה טכניקה של הקלטת תופים שהפכה לסימן היכר שלו מהתקופה ההיא. הוא הקליט את התופים במהירות איטית, כך שכשהחזיר את מהירות ההקלטה למצב טבעי, התופים נשמעו בתדר גבוה ולא טבעי, כמו מערכת תופים צעצוע לילד. זאפה אף קרא לטכניקה הזו שיצר בשם DOUBLE SPEED PERCUSSION.
העיבוד של זאפה בקטע הזה הוא לא פחות ממרשים. כבר מיד לאחר מעבר התופים שבתחילתו אנו מקבלים את מלודיית השיר, כשהיא מנוגנת על ידי גיטרה, שהוקלטה במהירות איטית פי שתיים ולאחר מכן הוחזרה למהירות רגילה של סליל הטייפ עליו הוקלטה. הדבר גרם לגיטרה להישמע מהירה פי שתיים. כמו כן יש מאחוריה גם סינטיסייזר שמנגן את אותה מלודיה אך נמצא נמוך יחסית בווליום במיקס הכללי.
זאפה ידע היטב מה הוא עושה ובשיר הזה הוא הגיע, לטעמי, לאחד מהישגיו האולפניים הטובים ביותר. מה גם שמדובר פה באחד הקטעים הקליטים ביותר שלו, עליו אמר זאפה בשנת 1986: "זה קלאסיקה. יכול להיות שזה הקטע האולטימטיבי של פרנק זאפה. לא שמעתי אחד שאמר לי שהוא לא אוהב את הדבר הזה".
המילים לשיר WILLIE THE PIMP, אותן שר חברו (מילדות) קפטיין ביפהארט, נלקחו משיחה שזאפה ערך בזמנו עם הגרופיות אנני זאנאס וסינת'יה דובסון. על סולו הגיטרה בשיר הזה אמר זאפה ב-1985: "הקלטתי את הסולו על ההקלטה, כשאני נעמד עם הגיטרה בחדר הבקרה של האולפן ומנגן שם. חיברתי את הגיטרה לקונסולה, משם הוצאתי אותה למגבר גיטרה שעמד באולפן עצמו ובעזרת מיקרופון החזרתי את הצליל בחזרה לחדר הבקרה. בעוד אני מנגן להנאתי את הסולו, עם פדאל הווא-ווא שלי, נכנס לאולפן איש מאיגוד המוזיקאים ונעמד מאחוריי כשהוא מקיש בעפרונו במחברת שהייתה בידו. כך הוא חיכה שאסיים את הסולו כדי לשאול אותי אם מילאתי כמה טפסים נדרשים לאיגוד, בנוגע למספר המוזיקאים שאני משתמש בהקלטה. תקשיבו לסולו הזה ודמיינו כיצד הראש הקטן הזה נעמד מאחוריי".
הקטע שמסיים את הצד הראשון הוא SON OF MR. GREEN GENES, שהוא תזמור אינסטרומנטלי לקטע שיצא, קצת לפני כן, באלבום UNCLE MEAT של אמהות ההמצאה. יש פה גם סולואים, כיאה לאווירת התקליט החופשית יחסית.
צד ב' נפתח עם קטע מקסים וג'אזי בשם LITTLE UMBRELLAS בו זאפה מנגן בויבראפון (במקום בגיטרה). קטע זה לא בוצע מעולם על ידו בהופעה חיה. משם אנו עוברים לקטע ארוך ומאולתר ברובו בשם THE GUMBO VARIATIONS והתקליט נחתם עם IT MUST BE A CAMEL.
עטיפת האלבום המיוחדת צולמה בחצר ביתו של זאפה. הדוגמנית פרועת השיער ומפחידת המראה היא "מיס כריסטין", אחת הבחורות שזאפה הפיק להן אלבום (בשם PERMANENT DAMAGE) תחת השם THE GTO'S. אותה כריסטין הייתה כריסטין פרקה, ששלוש שנים לאחר צאת התקליט הזה מצאה את מותה, בגיל 22, בגלל מנת יתר.
יש לציין שזה אלבומו הנמכר ביותר של זאפה עד לתקופה הזו. לא רע בשביל אלבום אינסטרומנטלי ומאתגר. בעיתון עולם הקולנוע (שהיה אז אחיו של להיטון) פורסמה, בשנת 1975, ביקורת על תקליט זה, כששמו תורגם ל'עכברים חמים'. עטיפת האלבום, בהדפסה מתוצרת הארץ, הייתה כך שהצד האחורי של העטיפה היה בשחור לבן (כי בארצנו הרי חסכו עלויות איפה שאפשר...).
ב-10 באוקטובר בשנת 1995 יצא האלבום TIME מבית היוצר של (סוג של) להקת פליטווד מאק.
טוב, האמת חייבת להיאמר - אין כאן את לינדסי באקינגהם. אין גם את סטיבי ניקס. יש את הבת של דלייני ובוני ויש את הגיטריסט לשעבר של להקת טראפיק. לתקליט קוראים TIME אך נראה שהזמן אזל פה.
זה היה צריך להיות אלבום קאמבק מנצח. צוות הקמפיין של ביל קלינטון בחר בלהיט העבר DON'T STOP כהמנון שלו לקראת בחירות לנשיאות ארה"ב, בשנת 1993, וההרכב הקלאסי היה יותר מאשר שמח להתאחד מחדש למען נשף ההשבעה של הנשיא, לפי בקשת הקלינטונים.
"עם זאת", כתב המתופף מיק פליטווד בספרו האוטוביוגרפי, "הכל מאחורי הבמה לא היה כמפגש מחודש כמו רבים, אני גם לא חשתי ניצוץ". פליטווד הצליח לשכנע את כריסטין מקווי לעבוד על אלבום חדש אבל היא לא הסכימה להצטרף גם לסיבוב הופעות כדי לקדם אותו. הגיטריסט לינדסי בקינגהאם, שעזב ברעש אחרי שהשלים את הקלטות TANGO IN THE NIGHT, בשנת 1987, לא רצה לחזור, וגם סטיבי ניקס בחרה להתרכז בקריירת הסולו שלה. אז את ניקס החליפה הזמרת בקה בראמלט, הבת של הצמד דלייני ובוני. לעסק צורף גם דייב מייסון, לשעבר גיטריסט להקת טראפיק ואמן סולו, ששר פה לצד בילי בורנט, שהגיע לפני כן להחליף את בקינגהאם. אך בורנט חסר את התשוקה והרגש של קודמו. זה היה צל חיוור. חיוור מדי שנשמע כך כבר באלבום הקודם של הלהקה, BEHIND THE MASK.
אז נכון, מיק פליטווד וג'ון מקווי היו נוכחים, והם בלהקה עוד מהסיקסטיז ולמעשה שם הלהקה מורכב משמות משפחתם - אבל זה לא מספיק. במסע החדש היו יותר מדי אנשים שכירים ופליטווד תיאר מאוחר יותר את ההרכב הזהבתור "מיני-מק". מעריצי הלהקה הוותיקים התקשו לראות פה גלגול מוצלח של המותג האהוב. מבחינה מסחרית, זה היה אסון. "לצערי, האלבום מעולם לא באמת קודם על ידי חברת התקליטים", אמר דייב מייסון. "הם נתנו לזה למות, וזה היה חבל". אפילו סטיבי ניקס, שלא הייתה אז במקום גבוה בקריירת הסולו שלה, מכרה יותר עותקים מאלבומה החדש מאשר TIME, שבא עם עטיפה שנראתה לא ממש מושקעת.
מיק פליטווד בספרו: "זה לא היה אלבום רע, אבל הוא לא היה מוכר מדי עבור המעריצים וגם, כבמובן מסוים, עבורנו. לא לקחתי בחשבון אף אחת מהאפשרויות האלה לפני הצלילה פנימה. בסופו של דבר הגענו ללהקה של אנשים מוכשרים שניגנה טוב מוזיקה, אבל הם לא היו צריכים לצאת לסיבוב הופעות בתור פליטווד מאק. הייתי משוכנע שמאחר שכריסטין, שהסכימה להקליט איתנו את האלבום, תבטל את הנדר שלה לא להופיע ותצטרף אלינו. אבל בדיוק כמו שלינדסי עשה לנו בעבר, כריס עזרה במידה שיכלה ואז, למען הישרדותה, היא לא יכלה לעשות עוד קצת. זה היה נאיבי מצדי לעשות כמו שאני עושה תמיד, לנגן ולהקליט מיד אלבום ולחזור לדרכים, רק בגלל שזה מה שתמיד החזיק את הלהקה בחיים בעבר. היו יותר מדי חלקים חיוניים חסרים מהמכונה באלבום הזה. היינו להקה אחרת לגמרי, רק עם המתופף המקורי ונגן הבס, והשם המקורי שלנו. לו כריסטין הייתה נשארת, היינו שלושה מאיתנו וזה היה בר הגנה.
הייתי צריך לדעת שהחזון שלי היה פגום כשהתברר שדייב מייסון ובקה בראמלט לא הסתדרו כלל. חשבתי שהם יסתדרו, כי דייב עבד הרבה עם הוריה, דילייני ובוני. בקה הכירה את דייב מאז שהייתה ילדה ודמיינתי שתהיה כימיה אמיתית ביניהם, כי הוא היה בביתם, כנראה שר שירים עם הוריה, כמו משפחה אחת גדולה, שמחה, מוזיקלית. כנראה שלא. סיבוב ההופעות ההוא, לקידום TIME, היה כבד עם חומרים זורמים חופשיים מכל הסוגים. הייתה ביניהם שנאה אמיתית".
אז כן, זהו ניסיון עצוב להחיות מותג גדול. אחרי הכל, השילוב של בקינגהאם, ניקס ומקווי היה מיוחד מדי ואי אפשר באמת היה להחליף אותו - ולא משנה אם אמן גדול כדייב מייסון נכנס לסיפור. זה כמו לשים סטייק אנטריקוט בתוך עוגת שמנת. זה לא עובד. תסלחו לי, אני חייב לרוץ בחזרה לאוסף תקליטי הסבנטיז שלי עם פליטווד מאק. ולא משנה אם האלבום TIME נסגר עם קטע שאפתני בשם THESE STRANGE TIMES, שבו פליטווד מקריא קטע שירה (כנראה על פיטר גרין, חברו משכבר הימים בלהקה). הזמן אזל פה לפליטווד מאק.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
