רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 באפריל (10.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כשהתחלתי, הייתי בלהקות שניגנו מוסיקה לריקודים, ואנשים רקדו ברחבה. זה באמת מה שרציתי לעשות, כשהתחלתי במשחק הזה – לנגן מוסיקת ​​ריקודים. בהמשך מצאתי את עצמי מתרחק יותר ויותר מעניין הריקוד עם המופעים שלי וכל זה. רציתי לחזור לזה. אני רואה את הריקוד כדרך לא לחשוב, באמת. אני רואה בריקוד רק ריקוד. כשאתה באמת מתעניין בנגינה, המילים הופכות ללא רלוונטיות כי אתה נמצא במרחב הזה. אני מרגיש ככה לגבי ריקוד - זה מעבר למילים. אני לא יודע, העניין הזה של מילים. כלומר, אני מוכר תקליטים במקומות שבהם הם לא מדברים אנגלית. ואני נהניתי להאזין לזמרים יוונים, למשל, ולא לדעת מה הן המילים, אבל אני מקבל מזה סיפור והרגשה למרות שאין לי שמץ של מושג מה נאמר שם. אז אם שירים בשפה האנגלית יכולים להימכר במדינות שאינן דוברות אנגלית ואנשים יכולים להתרגש מהם, אז נוכל לראות עד כמה המילים לא רלוונטיות" (ואן מוריסון בשנת 1978)

ב-10 באפריל בשנת 1970, נדהם העולם לגלות כי פול מקרטני פרש מהביטלס וכנראה שהם התפרקו רשמית. אז מה בדיוק קרה שהוביל לידיעה הלא מתוכננת הזו מצדו של פול? הסיפור השלם, עם פרטי מידע נדירים מאז, נמצא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!". לפרטים - תלחצו פה.

וב-10 באפריל בשנת 1962 מת סטיוארט סאטקליף, שהיה הבסיסט המקורי בלהקת הביטלס.

בזמן שהחיפושיות באו לנגן בהמבורג, התאהב סאטקליף באסטריד קירצ'ר ונטש את הלהקה לטובת חיים עימה בהמבורג כצייר. שם הוא החל לסבול מכאבי ראש אדירים שהתגלו כדימום בגולגולת. כשהביטלס חזרו להופעות בהמבורג בלעדיו, הם ציפו לפגוש אותו שם אך הבשורה הקשה נחתה על ראשם עם הגיעם לשם. מותו המם במיוחד את חברו הקרוב ביותר, ג'ון לנון. תמונתו של סאטקליף נמצאת בין ים האנשים על עטיפת האלבום סרג'נט פפר של הביטלס. גם סיפורו המטלטל נמצא, עם המון פרטי מידע נדירים, בספר "ביטלמאניה!".

ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-10 באפריל בשנת 1970 יצא האלבום השני של אלטון ג'ון.

רג'ינלד דווייט טבל בסגנונות שונים לפני שהגשים את חלומו. הוא היה הקלידן של להקה בשם BLUESOLOGY, בה נעמד בצד עם אורגן VOX CONTINENTAL וללא שום כריזמה שהפכה אותו בהמשך למה שהוא. את שמו לקח מסקסופוניסט הלהקה ההיא, אלטון דין, שחשב כי הפסנתרן משוגע ואף נפנף אותו ממנו בכעס כשהבין שרג'ינלד רציני לגמרי.

בהמשך הפך להיות הקלידן של להקת 'סיימון דפרי והסאונד הגדול' (אלו הם האחים שולמן והלהיט KITES), ניגן בהקלטה של ההוליס לשיר HE AIN'T HEAVY HE'S MY BROTHER, הקליט קאברים בשנת 1969 לשירים של ניק דרייק מבלי שמישהו אחר יחשוב בכלל לעשות דבר שכזה והקליט קאברים נוספים ביחד עם דייויד ביירון (הסולן של אוריה היפ).

בנוגע ללהקה של האחים שולמן, הנה עוד קצת להבהרה; בשנת 1967 חלה אריק היין, הקלידן של להקת SIMON DUPREE AND THE BIG SOUND. במחלת הנשיקה. זה היה בעת שלהקתו הייתה עסוקה בשיווק להיט בשם KITES. המחלה הזו התפרצה לפתע ומול חברי הלהקה עמד חוזה חתום על ידה להופעות. האמרגן של הלהקה, ארתור האווס, פנה בייאוש לסוכנות של נגני סשנים כדי למצוא מחליף באופן מהיר.

אותה סוכנות שאלה פסנתרן בשם רג' דווייט (שבהמשך הפך להיקרא אלטון ג'ון), שהסכים להירתם למשימה תמורת 25 ליש"ט לשבוע. לא היה זמן לערוך אודישנים לאלטון. הלחץ היה גדול ולכן נערכה חזרה מוזיקלית רשמית עמו ועם הלהקה. יש לציין כי האחים שולמאן וחבריהם לא הכירו את אלטון לפני כן.

החזרה המוזיקלית נערכה כמה שעות ובמהלכה ניגנו אלטון והלהקה את שירי ההופעה. אלטון רשם לעצמו בנייר כמה הערות. ביום שלמחרת אספה אותו החבורה וכולם נסעו להופעות בסקוטלנד. הם נסעו באותו יגואר מדגם MK9 כשאלטון מדי פעם נהג בו. כשהגיעו למקום ההופעה הראשון, גילה אלטון במלון הזול שבו שכנו כי יש פסנתר ישן ולא ממש מכוון. בפסנתר הזה הוא ניגן לשאר הלהקה שירים שכתב, שיצאו בהמשך בשני אלבומיו הראשונים. אחד מהם היה השיר YOUR SONG. השירים התקבלו בהערכה רבה.

אלטון לא עצר פה ושאל את השאר אם ירצו להקליט את שיריו אך נענה בשלילה. דרק ופיל שולמן הם אלה שדחו אותו, בטענה שיש להם מספיק שירים משלהם. במהלך סיבוב ההופעות הזה הכריז הפסנתרן כי הוא הולך לשנות את שמו מרג' דווייט לאלטון ג'ון. כל השאר צחקו כשהוא אמר להם מה יהיה שמו החדש.

במלון אחר שיחקו החברים טניס וכדורגל ואף שכרו סירה יחדיו. ההנאה הייתה גדולה עד כדי כך שאלטון שאל את המנהל של הלהקה האם יוכל להמשיך ולהיות חבר בה גם אחרי שייגמר הסיבוב. המנהל סירב בטענה שהקלידן הקבוע אמור לחזור. היין הקלידן היה חבר מימי ביה"ס של דרק שולמן ולכן האחרון היה נגד החלפתו.

אלטון ניגן בקטעי אולפן של סיימון דפרי, כמו LAUGHING BOY FROM NOWHERE ו- GIVE IT ALL BACK, שראו אור באנתולוגיה בת שני דיסקים של הלהקה, שיצאה לפני מספר שנים (בשם PART OF MY PAST).

כשסיימון דפרי התפרקו, שמר אלטון קשר עם האחים שולמן ובייחוד עם ריי, שנהג לבקר את אלטון באולפן בעת שהאחרון הקליט את אלבומו השני. למרות הפוטנציאל הרב, חש אלטון חוסר ביטחון עד כדי כך שניסה לשכנע את האחים שולמן לצרפו ללהקתם החדשה, שהפכה להיקרא ג'נטל ג'ייאנט. השולמנים דחו את הצעתו בטענה שסגנון הנגינה שלו לא מתאים להם.

אלטון נגע שוב בעולם הפרוגרסיב, זמן קצר לאחר מכן, כששמו הועלה כמישהו שמתאים לשיר באלבומה השני של קינג קרימזון. זאת אחרי שהזמר המקורי, גרג לייק, החליט לפרוש. רוברט פריפ, שהחל אז להנהיג את ההרכב, שהיה מפורק לגמרי, הלך להקשיב לתקליטו הראשון של אלטון בחנות תקליטים, נחרד וקבע כי זה לא יקרה. אלטון קיבל בכל זאת את הכסף שנקבע לו להקלטה, למרות שהוא לא שר כלל באלבום.

ברוב ייאושו הלך אלטון ג'ון למו"ל שלו, דיק ג'יימס, ואמר לו כי ברצונו להצטרף ללהקתו של ג'ף בק, במקום ניקי הופקינס שפרש. ג'יימס לא הניד עפעף ואמר לאלטון להפסיק לדבר שטויות ולהתרכז בכתיבת שירים משלו וביצועם בעצמו.

אחרי תקליט ראשון בשם EMPTY SKY הגיעו רג'ינלד דווייט וחברו התמלילן ברני טאופין להארה יצירתית. דווייט היה כמובן אלטון ג'ון וביחד שניהם הצליחו להביא תקליט שני שהוא לא פחות ממפואר. זהו התקליט שנקרא על שמו של אלטון ג'ון ומכיל שני להיטי ענק.

אך הדבר כמעט שלא קרה. דיק ג'יימס, המו"ל שאלטון היה חתום אצלו, כבר החל לחשוב עליו ככישלון גדול. ג'יימס השקיע באלטון 6,000 ליש"ט וזו הסיבה שהוא לא העיף אותו בשלב זה מהחברה שלו. מה גם שהוא ידע כי חברת התקליטים ISLAND מחזרת נמרצות אחריו ומנסה לגנוב אותו ממנו.

מנהלו החדש של אלטון, סטיב בראון, הבין כי לא יוכל גם להפיק את אלבומו והחל לבדוק מי יתאים לרקיחת תקליטו השני של אותו אמן מוכשר אך כושל. בתחילה פנה בראון למפיק דני קורדל, שהפיק אז את אחד מאליליו של אלטון - ליאון ראסל. קורדל דחה את ההצעה על הסף.

מועמד נוסף שבראון שקל אז היה ג'ורג' מרטין. רעיון זה נפל לאחר שמרטין דרש כי השליטה על העיבודים וההפקה תהיה בלעדית שלו.

אין ספק כי דחיית מרטין כמפיק התקליט הייתה צעד אמיץ מאד מצדו של בראון.

המועמד הבא להפקה היה בחור בשם פול באקמאסטר, ששמע את הקלטות הדמו של אלטון והתאהב במה שנגלה לאוזניו. באקמאסטר היה צ'לן מוכשר ביותר ואיש עם כריזמה רבה מאד. באחת מהפקותיו (עם הזמרת מארשה האנט) הוא עבד עם מפיק בשם גאס דאדג'ן. כשהגיע הזמן להמליץ על מפיק לאלטון - באקמאסטר רץ לדאדג'ן להציע לו להפיק את זה. דאדג'ן מצדו לא התלהב בתחילה. רק התלהבותו של באקמאסטר הצליח לשכנע אותו כי כדאי לו להסכים. דאדג'ן מצידו סיפר מאוחר יותר כי לא התלהב בתחילה בגלל שהשירים הוגשו לו בצורת הקלטות דמו במטרה לתת אותן לאמנים אחרים להקלטה. בפגישה שנערכה בין דאדג'ן לאלטון וטאופין פנה המפיק כל הזמן לטאופין ודיבר איתו על המוזיקה. זאת כי הוא חשב שהתמלילן, שהיה בעל חזות שמתאימה יותר לזמר רוק, הוא אלטון ג'ון. הדבר ביאס מאד את הפסנתרן השאפתן. אלטון, שרצה לקבל את המיטב בהפקה הזו, הציע לדאדג'ן ובאקמאסטר שהוא לא יתערב להם בדרך ההפקה. עד כדי כך שאם יגידו לו שנגינת הפסנתר לא נחוצה בשיר זה או אחר - הוא יעשה כנדרש.

התקליט נפתח עם השיר הראשון של אלטון שנכנס למצעד. זהו YOUR SONG. בתקופה ההיא של כתיבת השיר שימש אלטון כאמן חימום ללהקת 'ליל שלושת הכלבים'. הלהקה ההיא אף הקליטה את השיר הזה לתקליטה IT AIN'T EASY שיצא ב-1970. השלישייה הזו הקליטה לפני כן שיר נוסף של אלטון בשם LADY SAMANTHA.

כשהיה נראה שאלטון יכול לפרוץ בגדול עם השיר הזה החליטה שלישיית THREE DOG NIGHT לא להוציא את הגרסה שלה לשיר YOUR SONG על גבי תקליטון כדי לאפשר לאלטון להוציא את גרסתו על תקליטון. בכך הוא קיבל עידוד ענק מהלהקה אותה חימם וכך התחילה לזנק הקריירה שלו למעלה.

התקליטון עם השיר הזה יצא לבסוף שבעה חודשים אחרי צאת התקליט הזה. למעשה, תקליטו הבא (TUMBLEWEED CONNECTION) היה כבר מוכן עוד לפני צאת התקליטון הזה. ברני טאופין התמלילן כתב את מילות השיר עוד בשנת 1967, כשהיה בן 17. זה קרה במטבח של אמו של אלטון. מאז סירב טאופין לגלות עבור מי הוא כתב את המילים. שני אנשים חשובים נכנסו ליצירתו של אלטון בתקליט הזה. הראשון היה המפיק גאס דאדג'ן והשני היה המתזמר המופלא, פול באקמאסטר.

שיר משמעותי נוסף בתקליט הוא זה שפותח את צד ב' של הוויניל. הוא נקרא SIXTY YEARS ON. השיר מדבר על ההרגשה של האנשים הזקנים שכבר לא רצויים בעולם ומרגישים שהם מהווים נטל על הדור הצעיר יותר. התיזמור של באקמאסטר נפתח עם צליל צ'לו צורמני באופן מכוון שגורם להרגשה מאד לא נינוחה ממה שבא אחריו. אני זוכר שבתור ילד פחדתי מאד מהפתיחה הזו ונמנעתי מלנגן את השיר מרוב פחד. מאז למדתי כי מדובר בצמרמורת אפלה ומענגת כאחד. נגנית הנבל בשיר הזה היא סקיילה קאנג'ה.

אחרי השיר הזה מגיע בתקליט אחד משירי הגוספל המצוינים ביותר שנכתבו על ידי אלטון. זה השיר BORDER SONG. זה היה הסינגל הראשון שיצא מהתקליט הזה. אך הוא לא הצליח להכות גלים במצעד הבריטי בפעם הזו כשיצא. כבוד גדול ניתן לאלטון כשאריתה פרנקלין בכבודה ובעצמה הקליטה גרסה משלה לשיר הזה.

באופן מוזר למדי יצא התקליט בפורטוגל כשבפתיחת השיר THE GREATEST DISCOVERY יש נגינת קרן בעוד שבשאר הארצות האחרות יצא התקליט כשהפתיחה הזו היא עם נגינת צ'לו. בגרמניה יצא התקליט ב-1970 כשהשיר הפותח היה ROCK AND ROLL MADONNA ואילו השיר I NEED YOU TO TURN TO הושמט ממנו.

עיתון BEAT INSTRUMENTAL פרסם ביקורת על התקליט ביוני 1970: "הנה עוד כישרון מוזיקלי חזק שצומח לתוך הסצנה עם שירים מרגשים. הקול שלו מזכיר את חוזה פליסיאנו וואן מוריסון אך הוא מספיק שונה מהם כדי להיות ייחודי". במלודי מייקר נכתב: "זה נחמד לראות את קאט סטיבנס ואלטון ג'ון מביאים את התשובה לניל יאנג וואן מוריסון. האלבום הזה של אלטון עתיר בשר ונהדר". בעיתון NME נכתב ש"הזמר, נדמה כי הוא בא מאמריקה. הוא שר בקול אותנטי מהאף, עם מבטא אמריקני מחוספס. הוא שר שירים בעלי צליל טרנסאטלנטי. ועדיין, הוא נולד במידלסקס".

בעיתון רולינג סטון התבאס מבקר הבית: "כמה חבל שההפקה פה לא מתאימה לאלטון ג'ון. היא גרנדיוזית ועמוסה מדי וצריך לשמוע יותר מדי חלילים עד שמגיעים לאלטון. כל התזמורת והמקהלה והסינטיסייזרים מטביעים את אלטון והפסנתר. אבל אל תחשבו שלא כדאי להקשיב לאלטון. מדובר בכשרון גדול. יש בעיה עם התמלילן שעובד עמו, ברני טאופין. הבחור נוטה לכתוב חריזות בנאליות ומטאפורות שחוקות. זה נראה כאילו הוא מעצים את כל השגיאות שעשה התמלילן קית' ריד עם להקת פרוקול הארום, עד כדי כך שצריך לעיתים להתעלם מהמילים כדי ליהנות מהשיר. מי שרוצה את אלטון האמיתי, כדאי שישיג את אלבומו הקודם. שם אלטון חושף את עצמו באומץ רב יותר".

זה התקליט בו אלטון מצא את הקול האמיתי שלו כאמן יוצר. העולם החל להאזין לו ברצינות ומכאן החלה לצמוח תופעה מוזיקלית שאי אפשר כיום בלעדיה. חברים - זה תקליט מאסטרפיס וראוי להקשיב לו עם המילה הזו בראשכם. התקליט הזה הוא בעל חשיבות היסטורית גבוהה מאד לתרבות המוזיקה. בשנת 1995 יצאה גרסת רימסטר של התקליט עם שלושה קטעי בונוס. בשנת 2008 העניין הורחב לגרסת דלוקס עם שני דיסקים וחוברת מושקעת.

ב-10 באפריל בשנת 1978 יצא בארה"ב התקליט HEAVY HORSES של להקת ג'ת'רו טול. באנגליה הוא יצא 11 ימים לאחר מכן.

יש הרואים בו המשך טבעי לתקליטה הקודם והמצוין של הלהקה, SONGS FROM THE WOOD. אחרים לא אהבו את צרידותו הפתאומית של מנהיגה, איאן אנדרסון, בחלק משירי תקליט זה. עיתון רולינג סטון העניק ביקורת מחמיאה וקיווה כי הלהקה תמשיך בקו מוסיקלי זה. לעומת זאת, עיתון המוסיקה CREEM היה חסר רחמים: "איאן אנדרסון הוא טרחן מטופש עם חליל. הלהקה הזו לא מסוגלת להרוס מכונית גם אם תיסע בו במהירות המקסימלית ביותר לתוך עקומה בכביש. לא יאמן שחברי הלהקה הזו נזרקו ממטוס לאחר שהטרידו דיילת. אני אסכם את האלבום בשמו הראוי - HEAVY HORSE SHIT (בתרגום: שטויות איומות או גללי סוס כבדים)".

ביולי 1977, לאחר חמישה חודשים של סיבוב הופעות נרחב בארצות הברית ובאירופה, חזרה הלהקה הביתה להקלטת אלבומה הבא. השירים החדשים עליהם עבדו ביטאו את המתרחש בראשו של איאן אנדרסון: “היה לי עניין במסורת התרבות והחקלאות". חקלאות, בעלי חיים מבויתים, המציאות הקשה של יצורים חיים בטבע והרהורים נוסטלגיים בימים עברו היו בתפריט השירים שכתב.

מאוחר יותר אמר אנדרסון על הלך הרוח החשוך אך הרגשני הזה שהתיישב על האלבום: "סוסים כבדים הם בהחלט מבט אל העבר ולמרבה הצער על סוף עידן. אני מניח שהעדויות האחרונות על סוסים כבדים הן שהם משכו את העגלות העמוסות בירה ממבשלות הבירה לעיירות. זה קצת סנטימנטלי, אבל לפעמים דוגמאות נותנות לך תחושה חדשה של הערכה. אתה מבין שזמנים ישתנו. הם ייעלמו ולא יחזרו".

את מרבית השירים בתקליט הזה חיבר אנדרסון בעת שהלהקה עסקה בסיבובי הופעות. כעשרים שירים הוקלטו בינואר 1978 אך רובם נגנזו. האווירה באולפן ההקלטות הייתה קודרת, בניגוד להכנת האלבום הקודם. אנדרסון החליט לקרוא לאלבום על שם גזעי הסוסים שהועסקו בעבר כסוסי עבודה, עד שהוחלפו במכונות כמו טרקטורים והפכו לגזע המועד להכחדה. הקונספט העגמומי של שם התקליט חילחל גם למוסיקה עצמה, שטבלה בנושא שאנדרסון אהב לכתוב עליו לא פעם - חיות. עכברים ותרנגול שבשבת ניצבו בגאווה לצד עש.

אנדרסון חושב על אלבומי ג'ת'רו טול בזוגות: "שני האלבומים הללו מייצגים את אחת הפעמים בדיסקוגרפיה הארוכה של הלהקה, שאותו רעיון הלך מאלבום אחד למשנהו. האלבום STAND UP הוא סוג של שהרים את הרוח למעלה ואילו BENEFIT הוריד אותה למטה. כך גם עם THICK AS A BRICK שאחריו בא A PASSION PLAY. כשאתה יוצר אלבום מדי שנה, אני חושב שאתה נוטה להתנדנד בין הרגשות של עליזות ואחריו תחושות של התבוננות פנימית. אני חושב שזה נכון לשני האלבומים האלה, והם אכן תלויים יחד כזוג".

ואכן יש הבדל ניכר בין השניים; "שירים מהעץ" הוא אלבום עליז ומשובב למדי. מצב הרוח מחשיך ב"סוסים כבדים", במוסיקה ובמילים כאחד. אנדרסון: "יש אלבומים שיש להם כמה רגעים אפלים כמו 'אקוואלונג', אבל יש בהם כמה רגעים אופטימיים שהם די גחמניים וכיפיים. ול'שירים מהעץ' היה את זה. ואולי 'סוסים כבדים' היו קצת יותר נחוש, מבחינה זו. חלק מהשירים אולי נשמעים די שובבים אבל יש בהם משהו עגום יותר".

נושא השירים אכן אפל יותר ועוסק בצד הקשה יותר של הטבע. אנדרסון: "מה שאני באמת אוהב בחתולים זה שהם נראים כיצורים פסיביים וחביבים כאלה שרק שוכבים שם ולא עושים כלום, כשבמציאות הם חיות מרושעות שעושות דברים נוראים לבעלי חיים קטנים ופרוותיים אחרים. לאנשים תמיד יש את הרעיון הזה שהטבע הוא מקסים ורך וחמוד, אבל האמת היא שהטבע הוא קשה מדי עבור כמעט כולנו. לכן אנחנו גרים בעיירות, בבתים חמים ונחמדים. העולם הטבעי ובעלי החיים הוא מקום מחריד".

אנדרסון גם מסתכל לאחור בעגמומיות על ימים עברו: "זה אלבום שמקונן על חלוף העידן. זה המקבילה לסוף עידן הקיטור. הדברים שאתה יודע שלא יהיו הרבה יותר זמן. זה גורם למשיכה וערעור, מבחינה רגשית ואינטלקטואלית, מכיוון שאתה צריך לתעד משהו שאתה יודע שאנשים אחרים יסתכלו עליו אחורה ויחשבו, 'מה לכל הרוחות? אין לי מושג שזה היה'...".

והנה שאר העוסקים במלאכה פה שנתנו מוסיקליות אדירה כהרגלם - הקלידן ג'ון אוון, המתופף בארימור בארלו, הקלידן השני והמתזמר דייויד פאלמר ונגן הבס ג'ון גלאזקוק.

ב-10 באפריל בשנת 1982 יצא אלבום נוסף ללהקת ג'ת'רו טול ושמו THE BROADSWORD AND THE BEAST.

ברולינג סטון לא אהבו את זה בזמנו: "תשאירו את זה לאיאן אנדרסון וג'ת'רו טול להביא לאייטיז אלבום קונספט על שחיקת הערכים הישנים בעולם ההולך ומתפתח במהירות של היום. למרות שקשה להאמין שזה קורה בשנת 1982, יש משהו עתיק מנחם באלבום. אנדרסון מקשט לעתים קרובות את מחזות המוסר שלו עם קטעי אנסמבל מלהיבים, המבוצעים ללא רבב, ול-CLASP ול-FLYING COLOURS, בפרט, יש חן חסר מנוחה, מהורהר. במקביל, קורה משהו מנטרל. הניכור של הסינטיסייזר של פיטר-ג'ון וטס, בשילוב עם הכבדות של רבות ממילותיו של אנדרסון, באים בסתירה לנטיות הפולק האנגליות היותר חלשות של ג'ת'רו טול. וטס מנגן בסגנון קודמו, אדי ג'ובסון, כשהוא משרטט שממה תזזיתית המשקפת את הקור שבו כנראה רואה אנדרסון את העולם המודרני. אין שום דבר רע בלחיות בעבר, אולי. ואכן, איאן אנדרסון יכול לגרום לחוכמת הדורות להיראות עדיפה על התעללות חסרת שורשים של ימינו. אבל החיה הרעה האמיתית פה עשויה להיות דווקא הנטייה של אנדרסון לדרשה כבדה".

ב-10 באפריל בשנת 1969 הופיעו להקות THE NICE ו-פאמילי באולם פילמור איסט בניו יורק. להקת הנייס הופיעה ראשונה, קרעה את הדגל האמריקאי תוך כדי ביצוע הקטע AMERICA, עצבנה את הקהל האמריקאי שמולה ובאווירה זו נאלצו חברי פאמילי להמשיך את הערב.

הזמר, רוג’ר צ’אפמן, התלהב על הבמה, כהרגלו, והניף את מעמד המיקרופון וזרק אותו ממנו. לרוע המזל, זה נחת קרוב מדי לבעל המקום, ביל גרהאם שרתח מזעם. צ’אפמן לא ראה אותו כי המשיך בהופעתו. המתופף, רוב טאונסנד, לא ידע שמשהו אינו כשורה עד שראה כי כולם פוסעים מהבמה היישר למשרדו של גרהאם. היה נדמה ללהקה שכעסו של האמרגן יחלוף אך הוא דאג לספר לאמרגנים אחרים על הלהקה הסוררת. הופעות רבות בוטלו. היה זה סיבוב הופעות קשה מאד, במיוחד כשהלהקה גילתה במהלכו שהבסיסט, ריק גרץ’, בחר לעזוב אותה לטובת הצטרפות לסופר גרופ, BLIND FAITH, עם אריק קלפטון, ג’ינג’ר בייקר וסטיב ווינווד. במקומו הצליחה פאמילי לגייס את הבסיסט ג’ון וויידר, כדי לסיים איכשהו את הסיבוב ולהמשיך הלאה. בנוגע ללהקת הנייס והדגל האמריקאי; לפני ההופעה הראשונה מהשתיים באותו יום ניגש צ’יק צ’רצ’יל, הקלידן של TEN YEARS AFTER שגם הופיעה שם, לקית’ אמרסון ושאל, “אז אתה לא משתמש יותר בדגל האמריקאי בהופעות, נכון?” אבל לקראת ההופעה השניה של שלוש הלהקות ניגש אמרסון לאיש הטכני שלו ואמר לוף “כשתציב את ההאמונד שלי שוב על הבמה, שים לב שיש שם גם את הדגל”. הדם של איש הצוות קפא. הוא חשש ששריפת הדגל תגרום למישהו בקהל להרוג את האורגניסט הפוחז. בסוף, אמרסון לא הצליח למצוא משהו יעיל שיצית את הדגל אך מצא פתרון - הוא קרע אותו. לאחר מכן, בחדר ההלבשה, ניגש אליו לי ג’קסון ושטף אותו בצעקות, כשהוא מאיים לפרוש מהלהקה, כי חש שהוא בסכנה בגלל המעשים של אמרסון.

כמה מילים על סיבוב ההופעות האמריקאי אז של הנייס: אחת הבעיות העיקריות של הסיבוב הקודם מעבר לים באה עם הצורך להשתמש בציוד שכור. הפעם דאגה הלהקה להביא עמה את הציוד שלה וגם שני אנשי צוות מיומנים. בארה”ב היה שימוש במתח חשמל שונה מזה שבאנגליה ולכן השימוש באורגן האמונד דרש טיפול בהתאם, בגלל שהאורגן פעל עם מנוע ולכן שינוי במתח גרם לשינוי במהירות פעולתו. ללא המתח המתאים, האורגן לא יעבוד כראוי. לכן החליטה הלהקה לקנות שני אורגני האמונד בארה”ב, שיפעלו בהתאם למתח המקומי. האמונד מדגם L100 נרכש, כמו גם מגבר לזלי, מהלהקה של טרי ריד, שהופיעה שם לפני כן ולא הייתה צריכה להביא את הכלי הזה בחזרה לאנגליה. קית’ אמרסון רצה שיהיה לו צליל עשיר יותר ולכן ההאמונד השני שנקנה היה מדגם A105. מנהל הלהקה, טוני סטראטון סמית’, דאג לסגור עסקה עם יצרנית ציוד ההגברה, AMPEG, שהסכימה לספק מגברים לאמרסון ולבסיסט, לי ג’קסון. לכן נראו אז לפתע מודעות של הנייס עם הלוגו של AMPEG. שנים לאחר מכן יהיה זה שכיח לראות אמנים שמפרסמים חברות כלי נגינה והגברה בתמורה לציוד. בימים ההם בקושי נשמע דבר שכזה.

ברוב ההופעות, בסיבוב זה, זכתה הנייס לקבלת פנים חמימה. אבל הופעה בשיקגו הבהירה לחברים היכן הם נמצאים; הלהקה ניגנה את הופעתה מול קהל קטן ובסוף הערב ניגש איש הצוות לאסוף את הכסף. אבל בעל המקום, שראה את קומץ האנשים בקהל והבין שיפסיד, סירב לשלם לו את השכר שסוכם בסך אלף דולר. איש הצוות החל להרים את קולו והמקומי שלח יד לכיסו ושלף משם אקדח וגרם למטרה שמולו לסגת בפחד לחדר ההלבשה. שם אמר לו סטראטון סמית’, “אני אדבר איתו”. בסוף התפשרה הלהקה ומנהלה על 300 דולר.

גם זה קרה ב-10 באפריל:

- בשנת 1970 הופיעה להקת הדלתות שתי הופעות בבוסטון. ההופעה הראשונה מהשתיים עברה עם הרבה חשמל וללא תקלות, אך בהופעה השנייה מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי. ההופעה השנייה ביום זה, שנקבעה לעשר בלילה, החלה מאוחר מאד מהמתוכנן (וליתר דיוק ב-18 דקות אחרי חצות). בעל האולם, שהתעצבן מכך, החליט לשלוח ידו למתג החשמל ולהפיל את ההופעה. כל כלי הנגינה פסקו מלהישמע אך מערכת ההגברה, כולל המיקרופון של ג'ים מוריסון, נשארה דולקת. הקהל צרח לעוד מוסיקה וג'ים, שזעם על החבלה המכוונת, צרח גם הוא למיקרופון את המילה COCKSUCKERS. אז המשיך באומרו כי 'עלינו להמשיך ולעשות עכשיו כיף ביחד, אחרת הם ינצחו אותנו'. אז קפץ ריי מנזרק האורגניסט ממקומו, רץ אל ג'ים, סתם את פיו והזכיר לו כי אסור לו לעורר מהומה, אחרי הנזק האדיר שחולל לעצמו וללהקה בהופעה במיאמי, שנערכה לפני קצת יותר משנה. בהופעה ההיא הואשם ג'ים בהמרדת הקהל והתערטלות מולו. מוריסון הבין, ירד מהבמה וסיפר למחרת לעיתון מלודי מייקר: "כשאני משתולל על הבמה, זה מסיבה אחת. אני לא סובל שעוצרים את הופעתי. זה קרה שוב אתמול בבוסטון. אני כעסתי גם בגלל שהקהל הגיע ליהנות, שילם מכספו לכך ורומה. עכשיו בוטלה, בגלל זה, הופעתנו בסולט לייק סיטי".

- בשנת 1979 פרצה מריבה גדולה בין לו ריד ודייויד בואי במסעדה בצ'לסי. זה היה בערב במסעדת צ'לסי רנדוו ברחוב סידני בדרום קנסינגטון כשהתוצאה של הריב באה עם שולחנות הפוכים, כיסאות פזורים בחדר, עציצים מרוסקים עם אדמה שנשפכה על השטיח, ואוכל, סכו"ם, חרסינה משובחת וזכוכית מפוזרים בכל מקום. מוקדם יותר באותו ערב, לו ריד הופיע בהאמרסמית' אודיאון, בתאריך הלפני אחרון של סיבוב הופעות באירופה בן 13 תאריכים, כשהוא מתגאה בבואו הקרוב של אלבום אולפן הסולו התשיעי שלו THE BELLS, ועם יום חופש לפני ערב הסיום של סיבוב ההופעות, באצטדיון הלאומי של דבלין ב-12 באפריל, כשהצטרף אליו לבילוי חברו הוותיק, דיוויד בואי, לארוחת ערב שלאחר ההופעה. נראה היה שהכל הלך על הכיפאק, ממש עד לרגע שבו ריד התחיל להמטיר אגרופים על ראשו של בואי. "אף פעם אל תגיד לי את זה!", צרח ריד. "שלא תאמר לי את זה, לעזאזל!" לאחר כמה דקות הם התחבקו, המשיכו לשתות וכולם חשבו שזהו זה. אבל לא כך. כמה דקות לאחר מכן ריד שיגר את עצמו לעבר בואי פעם נוספת. הפעם זה כבר היה אף מדאיג יותר. כתב המלודי מייקר, אלן ג'ונס, ניגש לשאול במה מדובר. בואי, כך נראה, לא היה במצב רוח לשוחח. עם זאת, הוא תפס את הכתב בדש חולצתו והחל לנער אותו באלימות. "לעזאזל", הוא צעק. "אם אתה רוצה לדעת מה קרה אתה תצטרך לשאול את לו ריד. אל תפריע לי בשאלות המזוינות שלך. תשאל את לו המזוין. הוא יודע מה לעזאזל קרה. הוא יגיד לך... פשוט תתחפף מפה". לאחר מכן בואי הסתער, השליך כיסאות לכאן ולכאן, בעט בצמחים, ובאופן כללי עשה הצגה מרהיבה לכל. "אני חושב שהרגזת את הדוכס הלבן הרזה", אמר עיתונאי אחר לג'ונס, שמיהר להסכים. איש מעולם לא חשף על מה היה הקרב אבל הנוכחים היו בהלם.

- בשנת 1947 נולד ברק שלי, הזמר-בסיסט של להקת הרוק BUDGIE. הוא מת בינואר 2022. באותה שנת 1947 נולד באני וויילר, הזמר ונגן כלי ההקשה בלהקת הרגאיי THE WAILERS. הוא מת במרץ 2021. ובשנת 1950 נולד גיטריסט להקות פ'אנקדליק ופארלמנט, אדי הייזל. הוא מת בדצמבר 1992.

- בשנת 1970 הופיעה להקת ג’נסיס במלון PIE ISLAND בלונדון. זה שכן באי באמצע נהר התמזה וציוד הנגינה הועבר על גשר צר, כשמיקרופון יקר נפל למים וציער את חברי הלהקה מאד. הגיטריסט אנתוני פיליפס: “הבמה הייתה כה קטנה שנאלצתי להפסיק לנגן ולקום מהכסא בכל פעם שמישהו מהקהל רצה ללכת לשירותים”. הקלידן טוני בנקס: “היה שם כל כך קר שנאלצתי לנגן בגיטרה האקוסטית עם כפפות”.

- בשנת 1970 פגש אלטון ג'ון את המתופף נייג'ל אולסון ואת הבסיסט די מאריי בפעם הראשונה באולפני DJM. הם עשו חזרות יחד, ויצרו את שלישיית אלטון ג'ון.

- בשנת 1998 ושלושה ימים לאחר שנעצר בפארק בלוס אנג'לס, הזמר ג'ורג' מייקל חשף לתקשורת שהוא גיי.

- בשנת 1970 עלו חצוצרן הג'אז, מיילס דייויס, וחברי להקתו על במת אולם פילמור ווסט, בסן פרנסיסקו, והעניקו סט מחשמל שיצא בהמשך באלבום בשם BLACK BEAUTY. דייוויס הוביל אז אנסמבל שהכיל את נגן הסקסופון סטיב גרוסמן, הבסיסט דייב הולנד, הקלידן צ'יק קוריאה, המתופף ז'ק דה ז'ונט ונגן כלי ההקשה איירטו מוריירה. המופע הזה היה השני מבין ארבעה שדיוויס ניגן בפילמור ווסט באותו חודש ואחד הראשונים שלו באולם של מוסיקת רוק. באוותו זמן ביקש דייויס להרחיב את הקהל שלו ולא לפנות רק אל אוהבי הג'אז. הוא ראה בעולם הרוק דבר ששווה לחתור אליו. כך הוא יצא מוסיקה מחשמלת שהפכה לאבן יסוד של זרם הפיוז'ן. "שמעתי מאחד החברים לשעבר בלהקת גרייטפול דד שהם היו מאוד עצבניים לנגן באותו ערב לצד מיילס. זו הייתה תקופה שבה אנשים לא כל כך דאגו לגבי קטגוריות מוסיקליות וזו הייתה מוסיקה די חזקה בפנים שלך. אנשים אהבו את זה". דייוויס אמר שהמופעים בפילמור ווסט היו חוויה מאירת עיניים עבורו. "המקום היה עמוס באנשים הגבוהים והלבנים האלו וכשהתחלנו לנגן אנשים הסתובבו ודיברו. אבל אחרי זמן מה כולם השתתקו וממש נכנסו למוסיקה. ניגנתי משהו מתוך האלבום SKETHCES OF SPAIN ואז הבאתי את BITCHES BREW שהמם אותם. אחרי המופע הזה, בכל פעם שהייתי מנגן שם, בסן פרנסיסקו, הרבה צעירים לבנים הגיעו".

============================

בונוס: החודש, אפריל בשנת 1970, פורסם בעיתון דיסק על צמד כותבי שירים חדש ומבטיח - אלטון ג'ון וברני טאופין.

השניים כבר כתבו שירים מזה שלוש שנים, מאז שאלטון עזב את להקת בלוזולוג'י בה ניגן באורגן. נמאס לו לנגן בכלי הזה. הוא רצה לשיר, לנגן בכלים נוספים ולכתוב. כשהוא פגש את טאופין, החלו שניהם ליצור תחת חוזה משותף עם חברת המו"לות של דיק ג'יימס (אז גם המו"ל של הביטלס). בתחילה ניסתה אותה חברה להכריח את השניים לכתוב חומר מסחרי לפי דרישה ובהמשך שיחררה.

סגנון הכתיבה של השניים היה קצת שונה, כפי שטאופין אמר אז: "אני כותב המון מילים ואז נותן אותן לאלטון שיוסיף לזה מלודיה. כשאני כותב, יש לי רעיון כיצד השיר אמור להיות ואלטון מצליח להביא את מה שאני חושב לאור".

אלטון היה סבור שהשירים שלהם אמורים להיות רק בשבילו. "אם מישהי כמו דאסטי ספרינגפילד תבקש מאיתנו לכתוב לה שיר - לא נצליח. זה לא ייצא טוב כמו משהו שנכתוב לעצמנו. אז אם זה יקרה - נפנה אותה להקלטות דמו שעשינו ושתבחר משם".

השיר החדש אז שלהם, BORDER SONG, גרם לאנשים להשוות את קולו של אלטון לזה של חוזה פליסיאנו. הוא חש מוחמא מזה אך הוסיף שכל השוואה שכזו היא במקרה. "אני אוהב את פליסיאנו ויש לי את רוב מה שהוא הקליט אבל לא אחקה את הסגנון שלו בכוונה. אני מודה שאני מושפע מאחרים - כמעט כולם. אני תמיד קונה תקליטים ויש לי אלפים מהם בביתי. אז ברור שתהיה השפעה עליי - בעיקר מהבאנד או הרולינג סטונס".

============================

בונוס: המתופף ג'ינג'ר בייקר החודש, אפריל בשנת 1970, לעיתון דיסק:

"פעם הייתי ממש מרושע. הייתי הורס בכוונה סשנים של הקלטות עם מצב הרוח שלי כשכל דבר קטן היה גורם לי להתפוצץ. עד שיום אחד לקח אותי הצידה אחד מחבריי ואמר לי שעדיף לי להירגע. אני לא אדם ממש חברותי. פעם הייתי, בימיי כטירון בעסק. תמיד נתתי אמון באנשים וחשבתי שהם טובים. לקח לי להבין אחרת אחרי כמה תקריות מצערות. מאז אני סומך רק על עצמי ולא על אחרים.

אנשים לא אהבו אותי, אולי כי הייתי דג מוזר בים. הם לא הבינו אותי ולמרות שאני ידעתי בדיוק כמה אני טוב במה שאני עושה - הם לא קלטו את זה. תמיד היה לי אגו מבחינת הנגינה שלי אבל לא הייתי אנוכי. תמיד האמנתי בשיתוף פעולה בלהקה. אבל זה לא תמיד עובד. אנשים לא פעם עומדים בדרכי. בהתחלה, להקת CREAM הייתה הלהקה שלי. ידעתי שהשכר שלי יירד אם אהמר על הלהקה הזו, אבל הלכתי על זה. כך שהצד הכלכלי המצליח שהלהקה הגיעה אליה זה הבייבי שלי. מבחינה מוסיקלית זה היה נהדר והגענו הכי רחוק שיכולנו ביחד. עם בליינד פיית' הייתי מריר עם מה שקרה לנו בסיבוב ההופעות בארה'ב. הייתי ממש מפורק בסיום של זה שהייתי חייב לצאת לחודשיים מנוחה. כשחזרתי, גרמו לי להאמין שנצא לסיבוב הופעות באנגליה לצד דלייני ובוני - כשהם מתחתינו ברשימה, המקום הנכון בשבילם.

לצערי אין לי כבוד ללהקה כמו שני אלו שבחרו לשחזר רוק'נ'רול ישן רק בשביל לעניין את הקהל. בכל אופן, חזרתי רק כדי לגלות שקלפטון הצטרף אליהם ושאין יותר דיבורים על סיבוב הופעות ואין יותר בליינד פיית'. אני יודע שאני לא אדם קל להיות איתו. עכשיו אני ממש נהנה עם להקת חיל האוויר שלי. הייתי בטוח שזה יהיה עניין של רק שתי הופעות וזהו, אבל ערכנו חזרות במשך זמן רב וכה נהנינו בהופעה ברויאל אלברט הול שהחלטנו להמשיך. זו ממש מחמאה אדירה בשבילי, שסטיב וינווד וכריס ווד בחרו להמשיך איתי. יש להם עוד דברים לעשות אבל הם החליטו להמשיך איתי. החלטתם העניקה לי ביטחון רב.

לא נראה לי שהגעתי לשיא שלי. ביום בו לא אצליח לנוע קדימה - אפרוש. אני לא מתאמן כי אני צריך אנשים לצדי כשאני מנגן. אני נותן לעצמי עוד חמש שנים בעניין ואז אפרוש לגמרי. זה ממש קשה להמשיך לתופף. זה דורש ממך המון מבחינה פיזית. אני כבר מתכנן לפרוש לאיזה אי, לבנות לי שם בית בו אגור עם משפחתי ואעשה אמנות אחרת. אולי משהו בעבודות עץ".

============================

בונוס: החודש, אפריל בשנת 1970, נודע לציבור שלהקתו של קית' אמרסון, הנייס, התפרקה באופן רשמי.

כמו כן נודע שהוא כבר בתהליך הקמת להקה חדשה עם אקס קינג קרימזון - הזמר/בסיסט, גרג לייק. היה ידוע אז שזו תהיה שלישיה אך כמובן טרם נקבע לה שם. אמרסון אמר אז: "עם הנייס עבדנו כמעט במשך כל השבוע ואתה משתעמם לנגן את אותם הדברים. לא היה לנו זמן לעשות חזרות לחומר חדש. אז כרגע לי (ג'קסון הזמר/בסיסט) מקים להקה משלו עם כמה חברים שלו מניוקאסל (שתיקרא JACKSON HEIGHTS - נ.ר) ובריאן דביסון המתופף יצא לחופשה. עשינו את הופעתנו האחרונה כלהקה בשבוע שעבר בברלין. אני מקווה שבלהקה החדשה נשמר את ההתלהבות בנגינה שהייתה בנייס כשהפעם יהיה יותר דגש גם על שירה של גרג. זה יוריד הרבה משקל מהכתפיים שלי כי בעבר כל הזרקורים הופנו רק אליי. אנחנו לא רוצים לאבד את מעריצי הנייס הישנים או מעריצי קרימזון. לכן נבצע בהופעותינו קטעים כמו Rondo אבל ננגנם באופן שונה. אין לנו רצון שיתייגו אותנו כסופרגרופ כי זה מוביל במהרה להתפרקות".

בהמשך, אחרי ניסיונות עם מתופפים כמו מיץ' מיטשל, יגיע קארל פאלמר.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459