top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 במרץ בעולם הרוק

עודכן: 11 במרץ


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-10 במרץ (10.3) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "מועדון הטרובדור היה כמו מועדון חברים. כולם היו במעבר בחיים שלהם. אף אחד לא התחתן, אף אחד לא הקים משפחות, לאף אחד לא היה קשר מסוים, אז הקשר שלנו היה הטרובדור. זה היה המקום שבו כולם נפגשו, שם כולם זכו לשמוע את האמנות של כולם. זה היה המקום שבו יצרתי את כל הקשרים המוזיקליים שלי, ומצאתי אנשים שהיו סימפטיים לסגנונות המוזיקליים שרציתי לחקור. כולנו נהגנו לשבת בפינה של הטרובדור ולחלום. אני זוכרת לילה אחד, הייתי בדרכי לשירותים, והלהקה הזו, SHILO, התחילה לעשות את הגרסה המדויקת שלי ל-SILVER THREADS AND GOLDEN NEEDLES. הייתי המומה. הלהקה ההיא הפכה בסופו של דבר לאיגלס. כולנו היינו יושבים יחד בחדרי מוטל, והם עבדו על הרמוניות. הם היו כל כך טובים. כששמעתי אותם שרים את WITCHY WOMAN בסלון ביתו של ג'יי.די סאות'ר, שבו גרתי באותה תקופה, ידעתי שהאיגלס הולכים להצליח. הם גם ניגנו איתי, אבל אני הייתי זו שלא הייתה עקבית על הבמה. אני יכולה לעשות הופעה ממש טובה בעיר אחת, ולמחרת בערב זה יהיה כמו הפעם הראשונה שאי פעם עליתי על הבמה. אף פעם לא היה לי נוח לחזור על מה שעשיתי בלילה הקודם. אבל נהיה לי קשה יותר להיות בדרכים עם האיגלס. הלכתי אחרת, נעשיתי יותר מטומטמת. כלומר, קיללתי כל כך שנשמעתי כמו נהג משאית. אבל ככה זה היה. הייתי הבחורה היחידה בדרכים אז הבנים תמיד לקחו אחריות. הם עבדו בשבילי, ובכל זאת זה תמיד נראה כאילו אני עובדת בשבילם. אף פעם לא הצלחתי להתרגל להיות סלבריטאית, או לרעיון שאנשים מסתכלים עליי ואני הייתי שם למעלה עם כל האחריות. זה עשה לי כל כך אי נוחות שהייתי מעדיפה לעמוד מאחורי המגברים" (לינדה רונסטאדט)



ב-10 במרץ בשנת 1972 יצא תקליטה השני של להקת ליזי הרזה (THIN LIZZY) ושמו SHADES OF A BLUE ORPHANAGE.



בהיסטוריה של מוזיקת הרוק האירית יש אמנים שהמוזיקה שלהם תמיד תישאר משפיעה ומעוררת השראה. אולי אחת הדמויות האגדיות ביותר שצמחו בשנים העובריות המוקדמות של תנועה זו היה פיליפ פאריס לינוט. בשלושים ושש שנותיו הקצרות באופן טראגי התגבר לינוט על הטראומה של קנאות מזדמנת (בהיותו בן לאם אירית לבנה ואב ברזילאי שחור) בזמן שגדל בדבלין של שנות ה-50, כדי להפוך לאייקון רוק בינלאומי, כזמר והבסיסט של ליזי הרזה. אבל, אנו מתקדמים מהר מדי בסיפור. ההצלחה הגדולה הייתה אז, בתחילת הסבנטיז ועם צאת התקליט השני, באופק הרחוק והלא ידוע.


שם התקליט הזה בא עם חיבור שמות של שתי הלהקות בהן היו החברים בעבר. הנה הסיפור; להקתו ORPHANAGE (בית יתומים) הוקמה עם ג'ו סטנטון בגיטרה, פט קוויגלי בבס, בריאן דאוני בתופים ופיליפ לינוט כסולן. אז החלה להופיע במעגל ההופעות האירי, מחממת אמנים אחרים ופה ושם גם מופיעה כלהקה ראשית. זה היה בהופעה אחת כזו במועדון COUNTDOWN בדבלין כשלינוט ודאוני פגשו את הגיטריסט אריק בל בפעם הראשונה. הגיטריסט, יליד בלפסט, החל את הקריירה שלו באמצע שנות השישים, כשניגן במגוון להקות המושפעות מרית'ם אנד בלוז, כולל קדנציה קצרה עם להקת THEM (שכללה את ואן מוריסון בשורותיה).


בל הקים את הלהקה SHADES OF BLUE לפני שקיבל הצעה להצטרף ל-THE DREAM, להקה שנהנתה מהצלחה במצעד המקומי. בל עייף ממעגל הפופ האירי וחיפש מוצא מתאים יותר לכשרונותיו כגיטריסט בעל עדינות ועוצמה כאחד. פגישה מקרית במועדון עם לינוט ודאוני הבטיחה את עתידה המוזיקלי של השלישייה לארבע השנים הבאות.


השלושה החלו בחזרות זמן קצר לאחר שנפגשו, כשבתחילה חשבו לצרף אליהם גם את האורגניסט של THEM, אריק ווריקסון. לאחר שדחו מגוון שמות, ארבעת החברים החדשים התקבעו על ליזי הרזה. ההצעה של אריק בל באה מקומיקס "BEANO שהוא קרא במהלך החזרות. בינואר 1970 עשתה הלהקה את הופעת הבכורה שלהם בדבלין והמשיכה להופיע הן מצפון ומדרום לגבול האירי.


אריק ווריקסון התעייף עד מהרה מהיעדר עבודה וכסף ועזב את החבורה. הטריו משך עד מהרה את תשומת הלב של חברת התקליטים PARLOPHONE. ביוני 1970 נכנסה הלהקה לאולפני TREND בדבלין כדי להקליט תקליטון בכורה שהופיע באירלנד חודש שלאחר מכן. למרות היעדר ההצלחה המסחרית של התקליטון, הלהקה נשארה בטוחה ביכולותיה והמשיכה לצמוח.


בנובמבר 1970, צייד כשרונות של חברת התקליטים DECCA ביקר בדבלין כדי לחפש כשרונות מוזיקליים מקומיים ושוכנע להגיע להופעה של ליזי הרזה בתיאטרון פיקוק בדבלין. הוא התרשם מיד מהיכולת של הלהקה ומהכריזמה של לינוט, והציע ללהקה חוזה לשלוש שנים בחברה שלו ברגע שהשלושה ירדו מהבמה. הסייג העיקרי להצעת חוזה כזה היה שהלהקה תעבור ללונדון בהקדם האפשרי. כך, בינואר 1971, הגיעה הלהקה ללונדון כדי להתחיל לעבוד על תקליט הבכורה שלה שיצא באפריל 1971.


כשהגיע הזמן להקליט תקליט שני, תשעה שירים נבחרו למלא אותו, ואיזו התחלה נהדרת יש בו! בקצב מדויק, צלילי גיטרה מגניבים, מילים מעורפלות ואווירת פ'אנק מיוזעת מסביב, עד שזה מסתכם בפזמון הנהדר, 'חייב להמשיך לנוע... חייב להמשיך הלאה...". זה עם הגיטריסט אריק בל במיטבו, כשהוא מעלה את רמת האדרנלין עם סולו גיטרה חלקלק, אך עוצמתי. שיר הפתיחה הזה, THE RISE AND DEAR DEMISE OF THE FUNKY NOMADIC TRIBES, ארוך אך מוצדק בעיניי בשביל זה. זה אולי אחד משירי גולת הכותרת בגלגולה הראשון של הלהקה. יכול להיות שסולו תופים (של בריאן דאוני) בשיר הראשון זה דבר קצת מיותר, אבל מצד שני זה מדליק.


חוץ משיר זה, נכתב שאר התקליט על ידי פיל לינוט, לבדו, ללא שיתוף פעולה בקרדיטים עם בל או דאוני. רוב השירים פחות רוקיים, אך אני אישית ממש אוהב את זה. הרי הלהקה ידועה לרוב כלהקת רוק בצד הנוקשה יותר שלו, והנה פה יש צד רך שנעים להאזין לו.


אפילו יש פה קריצה לרוק'נ'רול של פעם עם I DON'T WANT TO FORGET HOW TO JIVE, שמזכירה לנו שגיבורי הרוק של הסבנטיז ניזונו רבות מחלוצי הז'אנר של סוף שנות החמישים. לשמוע את לינוט שר כך, בקול מהדהד זה דוקומנט מעניין. גם אם זה נעשה כקריצה.


נקודת שיא נוספת בתקליט הזה באה עבורי עם שיר הנושא האווירתי, כשברקע צלילי מלוטרון וצ'מבלו כה אהובים והפזמון "זה נכון, כחול אמיתי, כחול אירי, ולפעמים זה מזכיר לי אותך ...". כמה שזה יפה! דרך אגב, במלוטרון ניגנה קלודה סימונדס, אז חברה בלהקת MELLOW CANDLE.


האלבום התקבל שוב בהתלהבות ביקורתית על ידי עיתונאים מוזיקליים וגם על ידי שדרני הרדיו הבריטים המובילים, ג'ון פיל וקיד ג'נסן. למרות התגובה הזו, האלבום לא הצליח להיכנס למצעד הבריטי. אריק בל הכריז מאוחר יותר על חוסר שביעות רצונו מהאלבום. "כל מה שהקלטנו עד היום נעשה בחיפזון מטורף ופשוט לא קיבלנו את הזמן להעלות לאלבום את כל הדברים שבאמת רצינו. אני חושב שגם ההקלטה לא מושלמת בגלל שלא יכולנו להרשות לעצמנו זמן להתאמן כראוי".


ב-10 במרץ בשנת 1967 יצא תקליטון הבכורה של להקת המחתרת הבריטית, הפינק פלויד.



היה זה יום שישי כשיצא תקליטון זה, עם השירים ARNOLD LAYNE ו- CANDY AND A CURRENT BUN, שנכתבו על ידי גיטריסט וזמר הלהקה, סיד בארט. בעיתון המלודי מייקר נכתב למחרת בביקורת ש"זה תקליטון טוב מאד עם סיפור מצחיק ומוזר". ואכן כך, כי שיר הנושא מדבר על בחור בשם ארנולד ליין שנהג לגנוב לבני נשים מחוטי כביסה.


בארט סיפר בזמנו בעיתון ביט אינסטרומנטל: "לא הושפעתי ממשהו מיוחד לכתיבתו. שם השיר הגיע ראשון ומשם זה התפתח".


המתופף ניק מייסון בספרו: "כשאני מאזין עכשיו לשיר הזה, ולשירים אחרים מאותו שלב, אני שם לב שאני לא מוצא את עצמי מתכווץ. אני בהחלט לא מתבייש בזה. הכל נשמע די מקצועי, למרות שזה הוקלט מהר יחסית. עם מספר מוגבל של רערוצי הקלטה, היית חייב לקבל החלטות בשלב מוקדם לגבי איזה כלי יעבור באיזה ערוץ ואז עשית מיקס מזה. אבל נראה שהמוזיקה באמת לא סבלה מזה".


חודש לאחר כניסתו למצעד המכירות הבריטי, הגיע התקליטון למקום ה-20.


חברי הלהקה צילמו קליפ פרומו לשיר "ארנולד ליין" (בשחור לבן) בחוף SOUTH WITTERING. הבמאי היה דרק נייס, שהושפע בעשייתו מהסרט HELP של הביטלס. קליפ נוסף צולם ב-20 במרץ ושודר במקור בתכנית הטלוויזיה הצרפתית BOUTON ROUGE (בפרק ששודר ב-21 במאי 1967).


ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-10 במרץ בשנת 1980 יצא תקליט חדש לבילי ג'ואל ושמו GLASS HOUSES.



זה היה העידן שבו הפאנק והגל החדש תפסו דרך אל אור הזרקורים והשאירו לא מעט מוזיקה מהאסכולה הישנה זרוקה מאחור. בילי ג'ואל אהב כמה מאמני הגל החדש, וברמה מסוימת הוא כיבד את החיוניות הגולמית של הפאנק מול מדיום איטי יותר ויותר. אבל רוב המוזיקה המתקוממת לא הדהדה לו באופן פנימי: "תמיד שמעתי את זה בתור חזרה לרוק של להקות גאראז' מהסיקסטיז. זה הזכיר לי את להקת THE SEEDS וכל הלהקות המוקדמות של שנות השישים האלה. אבל הכל היה מסווג מחדש עכשיו, כי הם היו צריכים להגדיר את זה מול משהו. בשכונה שלי לא קראת לעצמך פאנקיסט; אנשים אחרים קראו לך פאנקיסט".


ובכל זאת, הוא הסכים, "עסקי המוזיקה היו צריכים חוקן גדול, כי היו לך להקות פרוג-רוק גדולות ונפוחות כמו אמרסון, לייק ופאלמר וג'נסיס וראש. וגם להקות אולפן חסרות נשמה כמו טוטו או REO SPEEDWAGON או להקות דיסקו לבנים כמו קיי.סי והסאנשיין באנד. והחוקן בא בצורת פאנק. לא פלא שזה תפס את הדמיון של אנשים".


אף על פי כן, האלבום GLASS HOUSES לא נעשה כדי להביא אנרגיה מפוצצת למועדני רוק כמו CBGB, אלא זו הייתה חזרה לשורשים של ג'ואל לסוג הדברים שהוא ניגן בתיכון: "חשבתי שאעשה אלבום מהזן הזה של רוק של אמצע שנות השישים. זה היה כל הקטע של זה: זה היה מבוסס גיטרה, דרייב, היה לו הרבה פאנץ'. היה לנו נגן גיטרה מעולה בזמנו בהרכב, דיוויד בראון". הגישה הרוקית הזו הביאה את ג'ואל לנגן גם באיצטדיונים גדולים.


בעיתון רולינג סטון כתבו בביקורת: "התקליט הזה של ג'ואל, שנשען על הרבה רוק אנד רול, משכנע כמו MAD LOVE של לינדה רונסטאדט. כלומר, לא משכנע. הוא נשמע כמו הבחור השמן והדוחה ששתה יותר מדי ומנסה להתחיל עם הדיילת במטוס בו הוא טס. זה ודאי ימכור הרבה עותקים ואולי פרס על כך כבר מחכה לו מהתעשיה, אז בואו נעניק לו מטעמנו תקליט פוליאסטר ונעיף אותו. שני חברים שלי במערכת העיתון אוהבים את התקליט הזה. הסיבה שלהם היא כי אין דבר שטותי בו. זה אולי נכון, אלא אם כן אתה תופס את כל התקליט הזה כבדיחה אחת גרועה. הוא נשמע מזויף...


כבר בשיר הפותח, YOU MAY BE RIGHT, הוא שר באופן שנשמע כנסיון לחקות את מיק ג'אגר, בסיום כל משפט שלישי. ואז בא החיקוי לפול סיימון עם DON'T ASK ME WHY. ג'ואל ממש מעצבן באופן בו הוא מנסה לאחוז בשני הקצוות באופן שווה. מצד אחד הוא רוצה שנשתכנע שהוא רוקר אמיתי ומופרע ומצד שני הוא רוצה להיות רומנטיקן עדין. הבעיה היא ששירי הרוק שלו גורמים לארט גרפונקל להיראות כאיגי פופ. ג'ואל לא מבין מה זה רוק אנד רול אמיתי. הוא חלקלק מדי והתקליט הזה נשמע מעוות. אולי הוא פשוט צריך להירגע ולהבין כי מקומו האמיתי נמצא בתחום אמצע הדרך. נגינת הפסנתר שלו מעולה ושיריו גורמים שמחה לאנשים רבים. וסניגוריו הרבים יגידו דבר נכון - שיריו מדבקים. אבל את זה אפשר להגיד גם על שפעת".


עד כאן הרולינג סטון ואם תשאלו אותי איזה שיר אני הכי אוהב בתקליט זה, שגורם לי הנאה מרבית - זה יהיה ללא ספק ALL FOR LEINA, שחותם את הצד הראשון בו.


בהמשך אותו חודש הגיע ג'ואל לארץ והופיע בבנייני האומה שבירושלים ולאחר מכן פעמיים בהיכל התרבות. הייתה זו יריית פתיחה לסיבוב הופעות שנמשך באירופה והכרטיסים נחטפו זמן רב לפני כן. בהופעותיו העניק משלל להיטיו הרבים ואף חיקה אמנים אחרים כמו פול מקרטני, פול סימון, ג'ו קוקר ועוד.


באותו שבוע צעד להיטו YOU MAY BE RIGHT במקום ה-13 במצעד הפזמונים של רשת ג'.


ב-10 במרץ בשנת 1967 יצא תקליטון סולו ראשון לגיטריסט (לשעבר) בלהקת היארדבירדס, ג'ף בק. זה עם השיר HI HO SILVER LINING, שהפך ללהיט ואבן ריחיים סביב צווארו של מי ששר אותו.



ג'ף בק היה בצומת דרכים כשהקליט את השיר הזה. הוא עזב את היארדבירדס והיה בתהליך להקים להקה משלו, ג'ף בק גרופ. לפי מפיק השיר, מיקי מוסט, לבק היו חזיונות להפוך לכוכב פופ והיה זקוק לשיר פופ כדי לעשות זאת. אז מוסט נתן לו את השיר הזה והחליט שזה שיר טוב להזניק את בק למעלה. מוסט גם גרם לבק לשיר את השירה הראשית, משהו שהוא לא עשה בעבר.


השיר אכן הכניס את בק למסלול כוכב הפופ, אבל ברור שזה לא היה גורלו, במיוחד מכיוון שהוא היה גיטריסט, קודם כל. הסינגל הבא שלו, TALLYMAN, בו הוא גם שר, גם היה להיט, והגיע למקום ה-30 בבריטניה. אבל כשבק הוציא את האלבום TRUTH, במסגרת להקתו החדשה, בשנת 1968, אף אחד מהשירים הנ"ל לא היה שם ובק העביר את השירה הראשית לזמר מוכשר יותר ולפרונטמן דינמי יותר: רוד סטיוארט (שלפי האוטוביוגרפיה שלו, הוא טוען שהיה בין אלו ששרו בפזמון של HI HO SILVER LINING).


דרך אגב: הביטוי "היי הו סילבר" נטבע על ידי LONE RANGER, שסילבר הוא שמו של הסוס שלו. האמריקאים, כמו כותבי השיר הזה, הכירו אותו היטב, אבל רוב המאזינים הבריטים לא ידעו במה מדובר.


גם זה קרה ב-10 במרץ



- בשנת 1969 יצא בארה"ב התקליטון GOOD TIMES BAD TIMES של לד זפלין. הוא הגיע שם למקום ה-80 במצעד.


- בשנת 1955 פרסמה חברת התקליטים RCA מודעה גדולה בעיתון הבילבורד האמריקני, שבאה להלל את ההחתמה החדשה שלה, אלביס פרסלי. במודעה הוא כונה בתואר NEW SINGING RAGE.


- בשנת 1958 יצא תקליטון בשם OUR SONG בביצוע הצמד 'טום וג'רי'. הצמד הניו יורקי הזה הפך בהמשך להיקרא סיימון וגרפונקל. ואם עסקינן בצמד הזה, אז ביום בשנת 1964 הקליטו השניים את השיר THE SOUND OF SILENCE.


- בשנת 1946 נולד טום שולץ (הגיטריסט של להקת בוסטון). בשנת 1960 נולד ג'ף אמנט, הבסיסט של פרל ג'אם.


- בשנת 1949 נולד המתופף טד מקנה (מלהקתו הסנסציונית של אלכס הארווי כמו גם תיפוף עבור הגיטריסט רורי גאלאגהר), שמת בשנת 2019. ובשנת 2010 מת מיקי ג'ונס, הגיטריסט של להקת הרוק המתקדם MAN, מגידול בראשו, בגיל 63.


- בשנת 1984 נודע כי להקת דיפ פרפל התאחדה מחדש, עם הרכבה השני הקלאסי. הזמר איאן גילאן עזב את להקת בלאק סאבאת', זמן קצר לפני כן, והכריז בגאווה כי היה הזמר הגרוע ביותר באותה להקה.


- בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של קאט סטיבנס ושמו MATTHEW AND SON.


- בשנת 1981 חזר ג'ימי פייג' לבמה, מאז פירוק לד זפלין, כשהשתתף בהדרנים שעשה ג'ף בק בהופעתו בלונדון. פייג' היה אז מכור לסמים ומצבו היה רעוע.


ב-10 במרץ בשנת 1988 מת הזמר אנדי גיב בן ה-30 ואחיהם הצעיר של חברי להקת הבי ג'יז (בארי, רובין ומוריס גיב). סיפורו המטלטל, עם פרטי מידע נדירים, נמצא לקריאה בספרי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לרכישה תלחצו פה.




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



ความคิดเห็น


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page