רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 במרץ (10.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"מועדון ה"טרובדור" בלוס אנג'לס היה סוג של מועדון חברים; כולם היו בשלבי מעבר בחייהם. אף אחד לא היה נשוי, אף אחד לא הקים משפחה, ולאף אחד לא היה קשר מחייב, לכן ה"טרובדור" היה הגורם המקשר בינינו. זה היה המקום שבו כולם נפגשו, ושם זכינו להיחשף לאמנות זה של זה. שם יצרתי את כל הקשרים המוזיקליים שלי, ומצאתי אנשים שהזדהו עם הסגנונות המוזיקליים שרציתי לחקור.

כולנו נהגנו לשבת בפינה של ה"טרובדור" ולחלום. אני זוכרת לילה אחד, כשהייתי בדרכי לשירותים, והלהקה הזו – SHILO – התחילה לבצע את הגרסה המדויקת שלי ל-SILVER THREADS AND GOLDEN NEEDLES. הייתי המומה. הלהקה ההיא הפכה בסופו של דבר לאיגלס. היינו יושבים יחד בחדרי מוטל בזמן שהם עבדו על הרמוניות; הם היו כל כך טובים. כששמעתי אותם שרים את WITCHY WOMAN בסלון של ג'יי.די סאות'ר, שבו גרתי באותה תקופה, ידעתי שהאיגלס הולכים להצליח.

הם ניגנו גם איתי, אבל אני הייתי זו שלא הפגינה עקביות על הבמה. יכולתי לתת הופעה מצוינת בעיר אחת, ולמחרת בערב להרגיש כאילו זו הפעם הראשונה שעליתי על במה. אף פעם לא היה לי נוח לשחזר בדיוק את מה שעשיתי בלילה הקודם. עם הזמן, הפך לי קשה יותר להיות בדרכים עם האיגלס. התנהגתי אחרת, הפכתי למחוספסת יותר. כלומר, קיללתי כל כך הרבה שנשמעתי כמו נהגת משאית, אבל ככה זה היה. הייתי הבחורה היחידה בדרכים, אז הבנים תמיד לקחו פיקוד. הם עבדו עבורי, ובכל זאת זה תמיד הרגיש כאילו אני זו שעובדת בשבילם. מעולם לא הצלחתי להתרגל למעמד של סלבריטאית, או למחשבה שאנשים מסתכלים עליי כשאני שם למעלה, נושאת בכל האחריות. זה גרם לי לאי-נוחות כזו, שהייתי מעדיפה פשוט לעמוד מאחורי המגברים" (לינדה רונסטאדט)

קבלו את ליזי הרזה בתקליט שני. ב-10 במרץ בשנת 1972 יצא תקליטה השני של להקת ליזי הרזה (THIN LIZZY) ושמו SHADES OF A BLUE ORPHANAGE.

יכול להיות ואחת הדמויות הגדולות יותר שהיו אי פעם בתחום הרוק האירי היה פיליפ פאריס לינוט. הזמר-בסיסט הזה לא האריך ימים, חווה בשנותיו המוקדמות אווירה גזענית מזדמנת נגדו - תוצאה של היותו בן לאם אירית ממוצא לבן ואב שחור ברזילאי, כשהוא גדל בדבלין השמרנית של שנות החמישים. למרות שהרגיש שונה, לינוט מצא נחמה כשאמו שלחה אותו לגדול אצל סבא וסבתא שלו, שרה ופרנק, כשהאחרון סיפק לו דמות אב לראשונה בחייו. מתוך הקושי הזה, הוא צמח להיות סמל רוק בינלאומי. סופר סטאר שכזה.

כאשר שנת 1971 התקרבה לסיומה, השבחים וההצלחה המסחררת במצעדים שליזי הרזה תשיג בהמשך הדרך היו עדיין באופק הרחוק. הלהקה הייתה קיימת אז כמעט שנתיים - פיליפ לינוט, יחד עם הגיטריסט אריק בל והמתופף בריאן דאוני. החברות של לינוט ודאוני החלה עוד מימי בית הספר, והם הקימו את הקבוצה הראשונה שלהם, האיגלס השחורים, בדבלין בשנת 1965. בשלב התמים הזה פיליפ היה אך ורק סולן, ועד מהרה הוכר כזמר מוכשר בסצנה המקומית של דבלין. עד שנת 1967 התפרק ההרכב שלהם ללא תחושת הצלחה כלשהי, ודאוני עבר להכות בתופים עבור להקת הבלוז המקומית, שוגר שאק. יחד איתם הוא הקליט קאבר לשירו של טים רוז, MORNING DEW (שהמון אחרים ביצעו אותו אז). באופן אירוני זה הפך ללהיט שהגיע למקום ה-17 באירלנד וגרם ללחץ מסחרי שפירק את הלהקה.

בינתיים, לינוט קיבל השראה עצומה מהמוזיקה של גיטריסט אמריקאי שחור בעל כישרונות אדירים שהחל לעשות לעצמו שם ענק באנגליה - ג'ימי הנדריקס. פיליפ הזדהה לחלוטין גם עם המוזיקה של הנדריקס וגם עם פרסונת הבמה הבטוחה שלו, ועד מהרה גויס כסולן להרכב מדבלין שנקרא סקיד רואו. הלהקה, שהציגה את כישרונותיו הבוסריים של הגיטריסט יליד בלפסט, גארי מור, שאבה השראה מהנדריקס וכן מלהקת CREAM.

בתחילת שנת 1969, בסיסט סקיד רואו, ברנדן בראש שילדס, החליט משום מה שמזלה של הלהקה ישרת אותה טוב יותר אם תהפוך לשלישייה, ולינוט פוטר במקום. סקיד רואו השיגה עד מהרה חוזה הקלטות נוצץ עם חברת התקליטים CBS, בעוד שלינוט מצא את עצמו בחוץ וחיפש מוזיקאים כדי להקים להקה שתתבסס סוף סוף על החזון המוזיקלי שלו עצמו (אך אל תדאגו, שילדס נשאר חבר טוב ואפילו לימד את לינוט לנגן בגיטרה בס!).

להקה בשם אורפנג' הוקמה זמן קצר לאחר מכן, וכללה את ג'ו סטנטון בגיטרה, פאט קוויגלי בבס, בריאן דאוני בתופים ופיליפ לינוט כסולן ומנהיג. אורפנג' החלה להופיע ללא הרף בסצנת ההופעות האירית - אם כחימום ללהקות אחרות או בזכות עצמה. בהופעה אחת כזו במועדון קאונטדאון בדבלין, פגשו לינוט ודאוני לראשונה את הגיטריסט אריק בל. הגיטריסט יליד בלפסט החל את הקריירה שלו באמצע שנות השישים, ניגן במגוון להקות R&B מקומיות, כולל קדנציה קצרה בלהקת THEM, שכללה את הכוכב ואן מוריסון בשורותיה. בל הקים את להקת SHADES OF BLUE לפני שקיבל הצעה קוסמת להצטרף ללהקת THE DREAM, להקת הופעות אירית שנהנתה מהצלחה במצעד המקומי. לאחר שהתעייף עד זוב דם ממעגל ההופעות השוחק הזה, בל חיפש פורקן מתאים יותר לכישרונותיו המיומנים. הפגישה המקרית במועדון קאונטדאון עם פיליפ לינוט ובריאן דאוני נועדה להבטיח את עתידה המוזיקלי של השלישייה לארבע השנים הבאות.

במהלך תקופתו עם סקיד רואו, לינוט שלט לגמרי באמנות הנגינה בגיטרה בס (כאמור, לאחר שלימד אותו בראש שילדס), והיה בטוח כעת שהוא בהחלט יכול להתמודד עם השירה והבס גם יחד בהקשר של להקה מרובת תפקידים. בל, דאוני ולינוט החלו בחזרות רבות זמן קצר לאחר הפגישה, וגייסו לשורותיהם את קלידן להקת THEM לשעבר, אריק וריקסון. לאחר שדחו מגוון שמות אקראיים, הרביעייה החדשה והנמרצת בחרה בשם ת'ין ליזי. ההצעה לשם הגיעה מצידו של אריק בל, אשר נגזרה היישר מהדמות טין ליזי בקומיקס הבריטי BEANO שאותו בל קרא בשקיקה במהלך החזרות.

בינואר 1970, ת'ין ליזי ערכה את הופעת הבכורה שלה באולם סנט אנתוני בדבלין, והמשיכה להופיע מצפון ומדרום לגבול האירי כדי לסגור את החודש ולהרוויח כמה לירות. אריק וריקסון התעייף עד מהרה מחוסר העבודה והכסף ועזב את הלהקה באפריל, מה שהותיר את ת'ין ליזי להמשיך כשלישייה רעבה. עם שילוב אנרגטי של יצירות מקוריות וגרסאות כיסוי של ג'ימי הנדריקס, ת'ין ליזי משכה במהרה את תשומת הלב של המשרדים האירים של חברת התקליטים פארלופון, מבית EMI הענקית.

בחודש יוני 1970 הלהקה נכנסה לאולפני טרנד בדבלין כדי להקליט שני שירים לסינגל הבכורה שלהם שהופיע באירלנד בלבד תחת הלייבל של פארלופון. למרות חוסר ההצלחה המסחרית המוחלטת של הסינגל, ת'ין ליזי נשארה בטוחה ביכולותיה והמשיכה לגדול בביטחון ובמיומנות ככל שהחברים הופיעו.

בנובמבר 1970, מנהל האמנים והרפרטואר של חברת DECCA, פרנק רוג'רס, ביקר בדבלין במטרה ברורה לחפש כישרונות מוזיקליים מקומיים, ושוכנע להיות נוכח בהופעה של ת'ין ליזי בתיאטרון פיקוק בדבלין. רוג'רס, שהתרשם מיד מהיכולת של הלהקה ומהכריזמה המהפנטת של פיליפ לינוט, הציע לת'ין ליזי חוזה עולמי חלומי לשלוש שנים עם חברת התקליטים שלו, ברגע שהלהקה ירדה מזיעה מהבמה. התנאי המרכזי והנוקשה להצעת חוזה כזה היה שהלהקה תעבור ללונדון בהקדם האפשרי.

כך, בינואר 1971, הלהקה נחתה בלונדון כדי להתחיל לעבוד על תקליט הבכורה הנושא את שמה באולפני DECCA. כאשר זה שוחרר באפריל 1971, התקליט, שנקרא כשם הלהקה, התקבל בשבחים חמים על ידי מבקרים והתקליטנים המשפיעים ביותר של התקופה, ג'ון פיל ודייוויד קיד ג'נסן. ת'ין ליזי ערכה את הופעת הבכורה שלה בבריטניה במועדון ספיקאיזי בלונדון ב-20 במרץ 1971, והחלה רצף בלתי פוסק כמעט של הופעות ברחבי בריטניה לשארית השנה, שנשבר רק על ידי ביקורים הכרחיים באולפן ההקלטות עבור חברת DECCA או סשנים חיים עבור "רדיו 1" של הבי.בי.סי.

חברת התקליטים, נלהבת מהתגובות להחתמה שלה, הזמינה סדרה נוספת של הקלטות ב-14, 15 ו-17 ביוני באולפני DECCA. ארבע יצירות חדשות דנדשות הוקלטו מתוך כוונה להתחיל מיד להכין תקליט אולפן חדש. חברת התקליטים, שהרגישה חוסר נוחות וחשש להתחיל לעבוד על תקליט שני שלם, כל כך קרוב לשחרור תקליט הבכורה, הציעה לשחרר את ארבעת השירים שהוקלטו כמקסי-סינגל של שבעה אינץ' במהירות 33 ושליש סיבובים לדקה, כפשרה יצירתית. הסינגל הזה לא ממש הצליח.

אבל חברת התקליטים לא התייאשה ונתנה אור ירוק להכנת תקליט שני. תשעה שירים נבחרו בקפידה למלא את התקליט, כולם נכתבו על ידי המוח הקודח של לינוט למעט השיר הפותח, THE RISE AND DEAR DEMISE OF THE PUNKY NOMADIC TRIBES, שהיה למעשה מאמץ שיתופי של כל שלושת חברי הלהקה יחד...איזו פתיחה באמת, באמת מגניבה לאלבום. מקצב מדויק, כמה צלילי גיטרה מגניבים, מילים מעורפלות שלא באמת משנות, ואווירת פ'אנק מיוזעת מסביב, עד שמגיעים לפזמון הנהדר הזה - GOTTA KEEP ON MOVING... GOTTA KEEP ON MOVING, עם אריק בל בשיאו שמשפריץ ריפי גיטרה מחוספסים שמעלים את רמת האדרנלין. אורך השיר - שבע דקות מוצדקות לחלוטין; זו "ת'ין ליזי" במיטב הפ'אנקי שלה ושיא אמיתי של התקופה המוקדמת שלה. אוקיי, יכולתי לוותר על סולו התופים בסוף, אבל הוא באמת קצר וקולע.

האלבום הוא כביכול אלבום קונספט, עם הרבה מנגינות נוסטלגיות ועטיפת תקליט שמעידה שבה חברי הלהקה מוצגים כבני חמש בערך. הנוסטלגיה זועקת כמעט מכל נקבובית בתקליט הזה. שם התקליט שהוצע היה הלחמת שני שמות להקות מההיסטוריה של החברים - ORPHANGE ו-SHADES OF BLUE. פיליפ לינוט ביקש בתקופה ההיא לחקור לעומק הן את אהבתו לרוק עוצמתי ומרעיד בסגנון הנדריקס, והן חומרים יותר אקוסטיים ומושפעים מפולק מסורתי. את כל אלו הוא יצק לתקליט הזה שיש בו לא מעט שירים בסגנון של בלדות (חבל, לדעתי, שהלהקה לא המשיכה פה יותר עם הקו של השיר הפותח). גם אורחת נכבדת הגיעה לנגן עם החבר'ה בהקלטות - זו קלודה סימונס, מלהקת MELLOW CANDLE, שניגנה בצ'מבלו ובמלוטרון.

התקליט התקבל שוב בהתלהבות ביקורתית חמה הן מצד עיתונאי מוזיקה חדי אבחנה והן מצד התקליטנים ג'ון פיל וקיד ג'נסן. אבל זה נכשל במכירות. אריק בל הצהיר מאוחר יותר על חוסר שביעות רצונו המובהקת מהתקליט, בהרגשה שההקלטות נעשו בחיפזון נוראי בשל זמן אולפן מוגבל ביותר שהוצע להם באותם ימים.

למזלנו, הלהקה לא התפרקה בשלב הזה והמשיכה לחצוב את דרכה קדימה, לרמות הצלחה גבוהות מאד - אך ההצלחה הזו גם תגרום ללינוט להחליק במדרון הנבזי של כוכבות הרוק.

הפינק פלויד מסתערים על המצעדים עם ארנולד המוזר. ב-10 במרץ בשנת 1967 יצא תקליטון הבכורה של להקת המחתרת הבריטית, הפינק פלויד.

לונדון של שנת 1967 הייתה מקום צבעוני, רועש ומלא בפסיכדליה, אבל שום דבר לא הכין את הבריטים המנומסים למה שנחת עליהם בדוכני התקליטים ב-10 במרץ בשנת 1967. כן, זה תקליטון הבכורה של להקת המחתרת הבריטית, הפינק פלויד, והעולם הבין מיד שהחבורה הזו לא הולכת לנגן שירי אהבה סטנדרטיים. פינק פלויד, שהחלה את דרכה במועדוני מחתרת כמו UFO (אומרים את זה יו.פו ולא יו.אף.או...) וצברה קהל נאמן של מחפשי הרפתקאות מרחיבי תודעה, החליטה שהגיע הזמן להוציא את הצליל המיוחד שלה אל מחוץ לגבולות המועדונים האפלוליים.

היה זה יום שישי כשיצא תקליטון זה, עם השירים ARNOLD LAYNE ו- CANDY AND A CURRENT BUN, שנכתבו על ידי גיטריסט וזמר הלהקה, סיד בארט. בארט, שהיה הדמות הדומיננטית והיצירתית ביותר בהרכב באותם ימים, הביא איתו סגנון כתיבה שלא דמה לשום דבר אחר ששודר ברדיו באותה תקופה. השיר CANDY AND A CURRENT BUN עבר תלאות עוד לפני שיצא, שכן שמו המקורי היה LET'S ROLL ANOTHER ONE, אך בשל רמיזות לשימוש בחומרים אסורים, נאלץ בארט לשנות את המילים ואת הכותרת כדי לעבור את הצנזורה הנוקשה של הבי.בי.סי.

בעיתון מלודי מייקר נכתב למחרת בביקורת ש"זה תקליטון טוב מאד עם סיפור מצחיק ומוזר". ואכן כך, כי שיר הנושא מדבר על בחור בשם ארנולד ליין שנהג לגנוב לבני נשים מחוטי כביסה. הסיפור שמאחורי השיר לא היה המצאה דמיונית לחלוטין. סיד בארט ורוג'ר ווטרס הכירו היטב את התופעה עוד מימיהם כסטודנטים בקיימברידג', שם האימהות שלהם ניהלו בתי מגורים לסטודנטיות והבחינו שפריטי הלבשה תחתונה נעלמים באופן מסתורי מהחבלים בחצרות. הדמות המשונה הזו הפכה בזכות הכישרון של בארט לדמות מפורסמת. בשנת 1971 יקים דייויד בואי הרכב בשם "ארנולד קורנס" כמחווה לתקליטון הזה שהוא כה העריץ.

בארט סיפר בזמנו בעיתון ביט אינסטרומנטל: "לא הושפעתי ממשהו מיוחד לכתיבתו. שם השיר הגיע ראשון ומשם זה התפתח". למרות שהשיר נשמע כמו המנון פופ קליט, הוא הופק על ידי ג'ו בויד באולפני SOUND TECHNIQUES, שם הלהקה ניסתה לשמר את האנרגיה הפראית שלה תוך התאמה למגבלות הטכניות של אותם ימים.

המתופף ניק מייסון בספרו: "כשאני מאזין עכשיו לשיר הזה, ולשירים אחרים מאותו שלב, אני שם לב שאני לא מוצא את עצמי מתכווץ. אני בהחלט לא מתבייש בזה. הכל נשמע די מקצועי, למרות שזה הוקלט מהר יחסית. עם מספר מוגבל של רערוצי הקלטה, היית חייב לקבל החלטות בשלב מוקדם לגבי איזה כלי יעבור באיזה ערוץ ואז עשית מיקס מזה. אבל נראה שהמוזיקה באמת לא סבלה מזה". הקהל הבריטי אולי הופתע מהנושא המוזר של השיר, אבל הוא בהחלט קנה את התקליטון בהמוניו. חודש לאחר כניסתו למצעד המכירות הבריטי, הגיע התקליטון למקום ה-20. ההישג הזה היה מרשים במיוחד עבור להקה שהגיעה מהשוליים של סצנת האוונגרד הלונדונית.

חברי הלהקה צילמו קליפ פרומו לשיר "ארנולד ליין" (בשחור לבן) בחוף SOUTH WITTERING. באותם ימים, צילום סרטונים לשירים היה עניין חדשני יחסית, והלהקה רצתה להעניק לשיר מימד ויזואלי שיתאים לאווירה המשונה שלו. הבמאי היה דרק נייס, שהושפע בעשייתו מהסרט HELP של הביטלס. הקליפ הציג את חברי הלהקה משתובבים עם בובת תצוגה של חנות בגדים על חוף הים - תוך שימוש בעריכת הסרט קדימה ולאחור. קליפ נוסף צולם ב-20 במרץ ושודר במקור בתכנית הטלוויזיה הצרפתית BOUTON ROUGE (בפרק ששודר ב-21 במאי 1967). השידור בצרפת עזר לפינק פלויד לפרוץ את גבולות בריטניה ולהפוך לשם מוכר גם באירופה היבשתית.

באותה תקופה, הלהקה כבר החלה לעבוד על מה שיהיה בהמשך תקליט הבכורה המלא שלהם, THE PIPER AT THE GATES OF DAWN, אך ARNOLD LAYNE נותר עד היום רגע המפץ הגדול שבו הטירוף המלודי של סיד בארט פגש את המיינסטרים. זה בדיוק מה שהפך את הפינק פלויד לכוח שאי אפשר להתעלם ממנו בהיסטוריה של המוזיקה.

מי שגר בבית זכוכית - שלא יזרוק אבנים, אלא אם קוראים לו בילי ג'ואל. ב-10 במרץ בשנת 1980 יצא תקליט חדש לבילי ג'ואל ושמו GLASS HOUSES.

ב-10 במרץ בשנת 1980, העולם התעורר לצליל של זכוכית מתנפצת כשחנויות התקליטים הציגו לראווה את היצירה החדשה של בילי ג'ואל שזכתה לשם GLASS HOUSES. באותם ימים, המיינסטרים המוזיקלי עבר טלטלה רצינית, וג'ואל, שכבר ביסס את מעמדו כפסנתרן המצליח ביותר בארצות הברית, הרגיש שהגיע הזמן להחליף את החליפה בז'קט עור שחור ולזרוק אבן לכיוון המוסכמות - בערך...

ג'ואל הסביר בזמנו את התחושות שלו לגבי המהפכה המוזיקלית הזו: "תמיד שמעתי את זה בתור חזרה לרוק של להקות גאראז' מהסיקסטיז. זה הזכיר לי את להקת THE SEEDS וכל הלהקות המוקדמות של שנות השישים האלה. אבל הכל היה מסווג מחדש עכשיו, כי הם היו צריכים להגדיר את זה מול משהו. בשכונה שלי לא קראת לעצמך פאנקיסט; אנשים אחרים קראו לך פאנקיסט".

ובכל זאת, הוא הסכים שאי אפשר להמשיך באותו המסלול. הוא טען כי "עסקי המוזיקה היו צריכים חוקן גדול, כי היו לך להקות פרוג-רוק גדולות ונפוחות כמו אמרסון, לייק ופאלמר וג'נסיס ו-RUSH. וגם להקות אולפן חסרות נשמה כמו טוטו או REO SPEEDWAGON או להקות דיסקו לבנות כמו קיי.סי והסאנשיין באנד. והחוקן בא בצורת פאנק. לא פלא שזה תפס את הדמיון של אנשים". ג'ואל זיהה את הצורך באנרגיה חדשה, כזו שתנער את האבק מההפקות המלוטשות מדי של סוף שנות השבעים.

אף על פי כן, התקליט GLASS HOUSES לא נעשה כדי להביא אנרגיה מפוצצת למועדני רוק כמו CBGB, אלא זו הייתה חזרה לשורשים של ג'ואל, לסוג הדברים שהוא ניגן בתיכון. הוא רצה להוכיח שהוא הרבה יותר מסתם איש פסנתר שכותב בלדות מרגשות או יצירות עם ניחוח ג'אזי. הוא סיפר על התהליך היצירתי שלו: "חשבתי שאעשה אלבום מהזן הזה של רוק של אמצע שנות השישים. זה היה כל הקטע של זה: זה היה מבוסס גיטרה, דרייב, היה לו הרבה פאנץ'. היה לנו נגן גיטרה מעולה בזמנו בהרכב, דיוויד בראון".

על עטיפת התקליט צולם ג'ואל כשהוא עומד מול בית הזכוכית שלו בקווק נק, ניו יורק, לבוש בז'קט עור ומוכן להשליך אבן גדולה. זו הייתה הצהרת ויזואלית שנועדה להשתיק את המבקרים שראו בו מוזיקאי רך מדי. אלא שהמבקרים, ובראשם אלו של המגזין רולינג סטון, לא מיהרו להתרשם מהתדמית החדשה: "התקליט הזה של ג'ואל, שנשען על הרבה רוק'נ'רול, משכנע כמו MAD LOVE של לינדה רונסטאדט. כלומר, לא משכנע. הוא נשמע כמו הבחור השמן והדוחה ששתה יותר מדי ומנסה להתחיל עם הדיילת במטוס בו הוא טס. זה ודאי ימכור הרבה עותקים ואולי פרס על כך כבר מחכה לו מהתעשיה, אז בואו נעניק לו מטעמנו תקליט פוליאסטר ונעיף אותו. שני חברים שלי במערכת העיתון אוהבים את התקליט הזה. הסיבה שלהם היא כי אין דבר שטותי בו. זה אולי נכון, אלא אם כן אתה תופס את כל התקליט הזה כבדיחה אחת גרועה. ג'ואל נשמע מזויף".

המבקר המשיך ותקף את סגנון השירה והכתיבה בתקליט: "כבר בשיר הפותח, YOU MAY BE RIGHT, הוא שר באופן שנשמע כנסיון לחקות את מיק ג'אגר, בסיום כל משפט שלישי. ואז בא החיקוי לפול סיימון עם DON'T ASK ME WHY. ג'ואל ממש מעצבן באופן בו הוא מנסה לאחוז בשני הקצוות באופן שווה. מצד אחד הוא רוצה שנשתכנע שהוא רוקר אמיתי ומופרע ומצד שני הוא רוצה להיות רומנטיקן עדין. הבעיה היא ששירי הרוק שלו גורמים לארט גרפונקל להיראות כאיגי פופ. ג'ואל לא מבין מה זה רוק'נ'רול אמיתי. הוא חלקלק מדי והתקליט הזה נשמע מעוות. אולי הוא פשוט צריך להירגע ולהבין כי מקומו האמיתי נמצא בתחום אמצע הדרך. נגינת הפסנתר שלו מעולה ושיריו גורמים שמחה לאנשים רבים. וסניגוריו הרבים יגידו דבר נכון - שיריו מדבקים. אבל את זה אפשר להגיד גם על שפעת".

למרות המילים הקשות של המבקרים, הקהל חשב אחרת לגמרי. התקליט זינק אל המקום הראשון במצעד הבילבורד ושהה שם במשך שישה שבועות רצופים. הוא כלל להיטי ענק כמו IT'S STILL ROCK AND ROLL TO ME, שהפך לשיר הראשון של ג'ואל שהגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים האמריקאי. בנוסף, היצירה הזו זיכתה אותו בפרס גראמי עבור ביצוע הרוק הווקאלי הטוב ביותר לגבר. ואם תשאלו אותי איזה שיר אני הכי אוהב בתקליט זה, שגורם לי הנאה מרבית - זה יהיה ללא ספק ALL FOR LEYNA, שחותם את הצד הראשון בו. תמיד הקשבתי ואקשיב לשיר הזה בווליום גבוה. ככה צריך. "רציתי לשחזר את החרדה של בחור בן 16 שבדיוק ליבו נשבר על ידי בחורה", אמר ג'ואל על השיר ב-2016, "וסוג כזה של אובססיה שקורה כשאתה לא יכול להפסיק לחשוב על הבחורה הזאת, אתה חייב את הבחורה הזאת, אבל היא לא רוצה שום קשר אליך. אתה משגע את ההורים שלך ואתה נכשל בלימודים ואתה מאבד את החברים שלך, וכולם חושבים שאתה יוצא מדעתך. האובססיה הזאת של גיל ההתבגרות - שהייתה כולה בשביל ליינה. הכל בשביל הבחורה הזאת".

מצד שני, יש בתקליט הזה גם שירים פחות טובים, למען האמת. אחד מהם הוא C'ETAIT TOI (YOU WERE THE ONE). ג'ואל כינה את השיר הזה הגרוע ביותר שכתב אי פעם, בעיקר בגלל השליטה החלשה שלו בשפה הצרפתית. "זה שיר שנכתב בצרפתית - ואני אפילו לא מדבר צרפתית", אמר בשנת 2002. "אני אוהב את הצליל של השפה, אז כתבתי שיר וביקשתי מבחור אחד לתרגם את המילים שלי. ניסיתי להתאים אותן לשיר, אבל זה יצא אבסורדי. אתם זוכרים את הסרט 'המפיקים', איך אחרי שהם עושים את SPRINGTIME FOR HITLER, והקהל פשוט יושב שם? ובכן, זה מה שהצרפתים עשו אחרי שביצעתי את השיר הזה. הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות לצרפתים הוא לטבוח בשפה שלהם".

שיר נוסף שאני פחות מתחבר אליו בתקליט הזה הוא DON'T ASK ME WHY. נו, אתם בכל זאת שואלים למה? ובכן, זה תמיד נשמע לי כמו רעיון שפול מקרטני היה זורק לפח (או שלא!). ג'ואל לקח את המנגינה מדמו לא גמור שלו בשם THE PRIME OF YOUR LIFE, שגם הפזמון שלו הפך ללהיט בהמשך שייקרא THE LONGEST TIME. יחד עם מחיאות כפיים, מראקס וקסטנייטות, הקטע כולל נקישות של נעלי עקב גבוהות במיקס. ג'ואל והמפיק שלו, פיל ראמון, חשבו על רעיונות לכלי הקשה כדי להעניק לאמצע השיר טעם ספרדי, כאשר ג'ואל שם לב שלורה דוטי, פקידת הקבלה של האולפן, נועלת נעליים עם עקבים גבוהים. הוא ביקש לשאול אותן והשתמש בהן כדי להקיש עמן את הקצב בסגנון פלמנקו (עם הידיים שלו, לא עם הרגליים שלו!).

ויש את הלהיט IT'S STILL ROCK'N'ROLL TO ME. בשיר הזה, בילי ג'ואל התייחס לסגנונות ומגמות מוזיקליות. בסוף עידן הדיסקו, עיתונות המוזיקה החלה לשבח את הסאונד של "הגל החדש", שכלל להקות כמו פוליס ו-THE CARS. ג'ואל חשב שהסאונד החדש הזה הוא רק וריאציה של פאוואר-פופ שהיה קיים מאז שנות ה-60. לא הייתה לו בעיה עם המוזיקה, אלא רק עם האופן שבו היא סווגה. "אני אוהב את זה, אבל זה לא חדש במיוחד", אמר. בערך בתקופה זו, ג'ואל הושפל לעתים קרובות בעיתונות המוזיקה כאמן שמספק זבל בינוני. אמנים פופולריים הם לעתים קרובות מטרות ללעג עיתונאי, אך בעוד שרוב האמנים הללו בוחרים להתעלם מכך, ג'ואל הגיב בשיר הזה. השורות "לא משנה מה אומרים בעיתונים, כי זו תמיד הייתה אותה סצנה ישנה" ו"יש להקה חדשה בעיר, אבל אי אפשר לקבל את הסאונד מכתבה במגזין", נכתבו במיוחד כדי לתקוף את העיתונות שהפילה אותו. אמנם אפשר לומר כל מה שרוצים על זמר או להקה, אבל הדרך היחידה לדעת באמת איך הם נשמעים היא על ידי הקשבה. "לפעמים העיתונות עשתה לי צרות, ואהבתי להחזיר להם צרות", אמר ג'ואל. "בשכונה שלי, אם מישהו מכה אותך, אתה מכה אותו בחזרה". וכדי להוכיח שזה תקליט רוק שהוא ביקש לעשות - הוא בחר לפתוח אותו עם להיט נוסף שלו, YOU MAY BE RIGHT שנפתח עם... איך לא... צליל של זכוכית נשברת.

באותו חודש שבו יצא התקליט, ג'ואל הגיע לארץ והופיע בבנייני האומה שבירושלים ולאחר מכן פעמיים בהיכל התרבות. הייתה זו יריית פתיחה לסיבוב הופעות שנמשך באירופה והכרטיסים נחטפו זמן רב לפני כן. הוא היה בשיאו, אנרגטי ומלא הומור על הבמה. בהופעותיו העניק משלל להיטיו הרבים ואף חיקה בבדיחות אמנים אחרים כמו פול מקרטני, פול סימון, ג'ו קוקר ועוד, מה שהוכיח שהיכולת שלו להחליף סגנונות היא לא חולשה, אלא כוח מוזיקלי אדיר.

ההצלחה חלחלה גם למצעדים המקומיים שלנו. באותו שבוע שבו יצא התקליט, צעד להיטו YOU MAY BE RIGHT במקום ה-13 במצעד הפזמונים של רשת ג'. בסופו של דבר, ההיסטוריה הוכיחה שגם אם זרקו עליו אבנים, בילי ג'ואל הצליח לבנות תקליט שעמד במבחן הזמן והפך לאחד הרגעים הטובים בקריירה שלו.

כשג'יימס בראון הגיע להראות לבריטים מאיפה משתין הדג (ושרף את הבמה בדרך) - היום, 10 במרץ בשנת 1966.

"אני יודע שיש הרבה מעריצי סול במדינה הזו", כך אמר ג'יימס בראון לדייב גודן מהמגזין רקורד מירור במהלך ביקורו הראשון וההיסטורי בן שלושת הימים בבריטניה. "אז אני מניח שזה רק עניין של זמן עד שהאחרים יקלטו את המסר". ג'יימס בראון לא טעה. בסוף שנת 1965, ההצלחה המטורפת של הלהיט PAPA’S GOT A BRAND NEW BAG שהתברג בטופ 30, יחד עם הסינגל החדש והמבטיח I GOT YOU (I FEEL GOOD) שטיפס במעלה המצעדים, הבהירו שהשמועה על הזמר הכי נפיץ בעולם הסול מתחילה להתפשט כמו אש בשדה קוצים. כעת, למעריצים הבריטים הייתה הזדמנות לחוות את המופע של ג'יימס בראון מקרוב, בספיישל טלוויזיוני של התוכנית READY STEADY GO ובהופעת הבכורה שלו בבריטניה שנערכה באולם וולת'אמסטו גרנדה שבצפון-מזרח לונדון.

ג'יימס בראון, שהיה כבר אז בדרן משופשף עם ותק של עשר שנים בדרכים, נחת בנמל התעופה הית'רו ביום חמישי, 10 במרץ. הוא התקבל שם על ידי צלמי עיתונות נלהבים וקהל מעריצי סול שלא יכלו לחכות. מאוחר יותר באותו יום, המגזין מלודי מייקר דיווח כי ג'יימס בראון הגיע באיחור של שעה לקבלת פנים חגיגית, נעמד לכמה תמונות ואז עזב במהירות כדי להקליט את השיר I GOT YOU עבור התוכנית TOP OF THE POPS. הביצוע המסתורי הזה, למרבה הצער, מעולם לא שודר.

למחרת, הוא צילם גרסה מקוצרת של המופע שלו עבור הספיישל החי של READY STEADY GO באולפני קינגסווי. הצילומים כללו שלוש הפסקות פרסומות, דבר שלא עצר את האנרגיה החשמלית. המפיקה ויקי ויקהאם הודתה שהיא והבמאי מייקל לינדזי-הוג היו לחוצים נורא כשהזמר סירב לעשות חזרות, אך למרות החששות, בדיקת הסאונד ושאר ההכנות עברו בצורה חלקה. התוכנית READY STEADY GO הייתה ידועה בסיסמה שלה - "הסופ"ש מתחיל כאן", וג'יימס בראון בהחלט דאג שהוא יתחיל בפיצוץ.

התגובות לשידור, שכמו הרבה פנינים אחרות מהטלוויזיה של אותה תקופה לא נשמרו בארכיון, היו חלוקות. "הוא פשוט לא הצליח להפיק את הסאונד", אמרה המנחה של התוכנית קתי מקגוואן. "זה היה נורא, אני מתכוונת שזה היה ממש איום ונורא... אסון". היו גם מתנגדים אחרים, ביניהם העיתון דיילי מירור, שבמהדורת 12 במרץ שלו דיווח על צופים זועמים שלא הבינו את השטיק הקבוע של ג'יימס בראון בשיר PLEASE PLEASE PLEASE. באותו קטע, הוא נראה כמי שחווה התמוטטות פיזית ורגשית טוטאלית, נעטף בגלימה על ידי עוזרו הנאמן דני ריי והובל אל מחוץ לבמה, רק כדי להתפרץ שוב ושוב לחיים בצרחות ובריקודים. כותרת העיתון זעקה: "התקפים מדומים של זמר פופ זעזעו את הצופים". הם לא הבינו שזה הכל הצגה. הם נפלו בפח.

מנגד, מעריצים רבים סברו כי ג'יימס בראון היה פשוט מרהיב בתוכנית ועורר תגובות שהיו רדומות מאז ימי הזוהר של הרוק'נ'רול.

התחנה הבאה הייתה וולת'אמסטו ב-12 במרץ, עם שתי הופעות בשעות 18:30 ו-21:00. המופע הפותח היה של הזמרת דוריס טרוי, ובין האורחים בקהל ניתן היה למצוא שמות נוצצים כמו דאסטי ספרינגפילד, צ'ארלי ווטס מהרולינג סטונס, אדי גרנט וסטיב אליס מלהקת LOVE AFFAIR. רשימת השירים כללה את PAPA’S GOT A BRAND NEW BAG, PRISONER OF LOVE, I GOT YOU, NIGHT TRAIN, THE LAST TIME וכמובן PLEASE PLEASE PLEASE. הליווי המוזיקלי והריקודים של הלהקה שלו, THE FAMOUS FLAMES, היו מהודקים. נו, איך לא? בראון נהג לקנוס על הבמה נגנים. תנועות הרגליים של בראון צרכו בערך אותה כמות אנרגיה כמו של מתאגרף במשקל נוצה בקרב של 15 סיבובים. הוא צרח, ילל, צעק, שאג, הטיף, השתולל ומדי פעם גם שר. הוא היה... ג'יימס בראון! האיש שעובד הכי קשה בשואו ביזנס.

גם המופע הזה נותר ללא תיעוד מצולם. עם זאת, הופעה חיה לוהטת של ג'יימס בראון ולהקתו שצולמה ב-25 ביוני באותה שנה בג'קסון, מיסיסיפי, כחלק מפעילות זכויות האזרח בצעדה נגד הפחד, נותנת מושג מה יכול היה לקרות באותן הופעות אבודות בבריטניה. היו שם מקצבים בשרניים, כלי נשיפה מדויקים וצרחות קצביות ותחינות מצד סולן דינמי בצורה קיצונית שמודע היטב לכללי השואו. אין פלא שצופי READY STEADY GO שלא היו רגילים לדבר חזק שכזה היו כה מבוהלים.

בכל אופן, ב-13 במרץ נערכה הופעה נוספת באולם בריקסטון גרנדה, עם ברברה לואיס כחימום. כריס ולש מהמגזין מלודי מייקר, שהתרשם עמוקות, ערך ראיון בחדר ההלבשה בזמן שמעצב השיער של ג'יימס בראון שם לו רולים בשיער כדי לשמור על הפריזורה המושלמת - כיאה לסנדק הנשמה.

אמר הזמר: "המוזיקה שלי חסינה מפני סיווג לקטגוריות. אני צורח בסולם הנכון. זה עושה את ההבדל. במופע כולנו מכירים אחד את השני טוב מאוד ויודעים מה אנחנו עושים. אני יכול פשוט להזיז שריר אחד בגוף שלי וזה אומר אקורד". הוא גם דן באפליה הגזעית באמריקה וציין שזה כמו להיקבר בחיים. כשנשאל על להקות בריטיות, הוא סיכם בביטחון העצמי המוכר שלו: "הלהקה האהובה עליי היא ג'יימס בראון".

כשהסגול עזב את השחור. ב-10 במרץ בשנת 1984 הודיע איאן גילאן שהוא עוזב את להקת בלאק סאבאת'.

המהלך הזה סיים את אחד הפרקים הבהחלט מוזרים, הרועשים והמרתקים יותר בהיסטוריה של ההבי מטאל, פרק שבו הסולן המזוהה ביותר עם להקת דיפ פרפל ניסה להיכנס לנעליים הכבדות של אוזי אוסבורן ורוני ג'יימס דיו. מה שהיה שם סיפק חומר טוב גם לסרט עם פסיינל טאפ וגם תקליט שנחשב לאחד הגרועים שיצא תחת המותג של סאבאת'.

השידוך בין איאן גילאן לבין הגיטריסט טוני איומי נראה בזמנו כמו ניסיון נואש או גאוני, תלוי את מי שאלו אז. הכל התחיל כשגילאן ואיומי נפגשו ללילה של שתייה מרובה בפאב באוקספורד, ובבוקר שאחרי, גילאן קיבל טלפון מהמנהל שלו שנזף בו: "למה לעזאזל הסכמת אתמול להצטרף לבלאק סאבאת'?"... גילאן לא זכר דבר מהפגישה של אתמול. אבל משהו בחיבור קסם לו.

התוצאה של החיבור הזה הייתה התקליט BORN AGAIN שיצא בשנת 1983, תקליט שעטיפתו הציגה תינוק שד אדום ומבהיל (או שמא - מבחיל).

למרות שהמעריצים היו חלוקים בדעתם, התקליט הגיע למקום הרביעי במצעדים בבריטניה, מה שהוכיח שהקהל רצה לשמוע מה קורה כשמשלבים את הצרחות הגבוהות של גילאן עם הריפים האפלים של איומי. עם זאת, מאחורי הקלעים העסק היה פחות הרמוני. גילאן לא הסתיר את חוסר שביעות רצון שלו מהתוצאה הסופית של המיקס בתקליט. הוא סיפר בעבר: "הסתכלתי בעטיפת התקליט והקאתי. ואז הקשבתי למיקס של התקליט - והקאתי שוב".

סיבוב ההופעות שליווה את התקליט זכור עד היום בזכות אחת הטעויות המגוחכות ביותר בתולדות הבמה. הלהקה הזמינה תפאורה של אבני סטונהנג' בגודל מלא, אך בשל טעות בחישוב המידות, הפסלים היו גדולים מדי מכדי להיכנס לרוב האולמות. המקרה הזה היה כל כך מצחיק שהוא שימש מאוחר יותר השראה לסצנה מפורסמת בסרט של ספיינל טאפ, רק הפוך...

הסיבה האמיתית לעזיבתו של גילאן ב-10 במרץ 1984 הייתה הקריאה של חבריו הישנים. להקת דיפ פרפל החליטה להתאחד בהרכב הקלאסי שלה, וגילאן לא יכול היה לסרב להזדמנות לחזור הביתה וליהנות מהפיתוי הכלכלי. הוא השאיר את בלאק סאבאת' במצב של חיפוש עצמי, כשהם מנסים להבין מי יוכל להחליף את הקול שלו.

רגע, ג'ף בק רוצה להיות פופ סטאר?! ב-10 במרץ בשנת 1967 יצא תקליטון סולו ראשון לגיטריסט (לשעבר) בלהקת היארדבירדס, ג'ף בק. זה עם השיר HI HO SILVER LINING.

מדובר היה בתקליטון שכלל את השיר HI HO SILVER LINING, רצועה שהפכה ללהיט היסטרי אבל גם למעין אבן ריחיים סביב צווארו המעוטר של מי ששר אותו. באותם ימים, ג'ף בק מצא את עצמו עומד בצומת דרכים מקצועי ומורכב מאוד. הוא בדיוק סיים את הפרק שלו בלהקת היארדבירדס והיה בעיצומו של תהליך להקמת להקה משלו, שזכתה לשם ג'ף בק גרופ.

לפי דבריו של מפיק השיר הממולח, מיקי מוסט, לג'ף בק היו באותה תקופה חזיונות להפוך לכוכב פופ של ממש. המפיק טען שהגיטריסט הווירטואוז היה זקוק נואשות לשיר פופ קליט כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית הזו ולכבוש את המצעדים. לכן, מיקי מוסט (שתמיד היה לטובת הצד המסחרי יותר של המוסיקה) החליט להעניק לו את השיר הזה, שהולחן ונכתב על ידי הצמד סקוט אינגליש ולארי וייס, מתוך אמונה שלמה שזהו השיר המדויק להזניק את ג'ף בק הכי גבוה שאפשר. מיקי מוסט לא הסתפק בבחירת השיר, אלא גם גרם לג'ף בק לשיר את השירה הראשית, פעולה נועזת שהגיטריסט מעולם לא ביצע בעבר ושהייתה רחוקה מאוד מאזור הנוחות שלו.

השיר הוקלט באולפני EMI (באבי רואד בלונדון) והצליח להכניס את ג'ף בק למסלול המהיר של כוכבי הפופ, כשהוא מטפס עד למקום ה-14 במצעד הבריטי. עם זאת, היה ברור לכל מי ששמע את הצלילים של הגיטרה שלו שזה ממש לא היה גורלו האמיתי, במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא היה גיטריסט לפני הכל. מעניין לציין שבצד השני של התקליטון HI HO SILVER LINING הופיעה היצירה BECK'S BOLERO, קטע אינסטרומנטלי רב עוצמה שבו השתתפו מוזיקאים כמו ג'ימי פייג', קית' מון וג'ון פול ג'ונס, מה שהדגיש עוד יותר את הפער בין הפופ הקליל לבין הרוק הכבד שבעבע בתוך הגיטריסט.

כאשר ג'ף בק שחרר את תקליט הבכורה שלו TRUTH בשנת 1968, במסגרת להקתו החדשה, המעריצים גילו שהלהיט איתו מהעבר לא נכלל בו. ג'ף בק החליט להעביר את שרביט השירה הראשית לזמר מוכשר הרבה יותר - רוד סטיוארט. באוטוביוגרפיה שלו, רוד סטיוארט אף טען בביטחון שהוא היה בין אלו שתרמו את קולם ושרו בפזמון הממכר של HI HO SILVER LINING.

ג'ף בק עצמו לא הסתיר את רגשותיו המעורבים כלפי ההצלחה הזו. הוא אמר אז בתקשורת: "אני לא אוהב את השיר. זה נוצר לפני שהכנסתי את הלהקה הנוכחית שלי לעניינים וזה אינו דומה למופע הבימתי שלנו. למעשה, אני נבוך מאוד כשאני צריך לנגן אותו על הבמה, ומנסה להתעלם ממנו. לפעמים אני תוהה אם הייתי צריך להצטרף למירוץ העכברים של השואו ביזנס הזה. אבל אם כן, לנגן בגיטרה זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות, אז אני מניח שלא הייתה לי ברירה. אני שונא שאומרים לי מה אני צריך לעשות".

עבור חובבי הטריוויה, כדאי לדעת שהביטוי HI HO SILVER הובא במקור על ידי הדמות LONE RANGER, כאשר SILVER הוא למעשה שמו של הסוס הנאמן שלו. המאזינים האמריקאים, בדיוק כמו כותבי השיר הזה, הכירו את הביטוי ואת ההקשר שלו היטב מתוך תרבות המערבונים שלהם, אבל רוב המאזינים הבריטים, בצידו השני של האוקיינוס, כלל לא ידעו במה מדובר וחשבו שזו סתם קריאת עידוד עליזה. למרות חוסר שביעות הרצון של ג'ף בק, השיר נשאר עד היום אחד המזוהים ביותר איתו, מזכרת מתקופה שבה הגיטריסט הגדול ניסה להיות כוכב מצעדים בתקופת הפסיכדליה וגילה שהוא מעדיף פשוט לתת לגיטרה לדבר.

מי הם מת'יו והבן שלו? קבלו את חתול תעלול! ב-10 במרץ בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של קאט סטיבנס ושמו MATTHEW AND SON.

בשנת 1966, כשלונדון רעשה מצלילי המהפכה, הגיח לעולם הכוכבים בחור צעיר עם שיער שחור כפחם ועיניים חומות עמוקות בשם סטיבן דמטרי ג'ורג'יו. הוא נולד ב-21 ביולי 1948, בן לאב יווני ולאם שוודית, והתחנך בראשית דרכו בשוודיה, שם בילה חלק ניכר מנעוריו וספג את שירי-העם והריקודים של ארץ הולדתו של אמו. כשחזר ללונדון, הוא מצא את עצמו בלב ההמולה, כשמשפחתו מנהלת את מסעדת המולן רוז' בשדרת שפטסברי. בתוך המולת המטבח והשירות, סטיבן הצעיר ספג כל רמז מוזיקלי שעבר בסביבה, ובין כותלי בית הספר התיכון הוא כבר הספיק ללמוד לנגן בגיטרה ופסנתר. באמצע שנות השישים, כשהוא פוקד את המכללה לאמנות בהמרסמית', הוא הפך לכותב שירים נלהב והחל להופיע כסולן. ההופעה הראשונה שלו התקיימה ביולי 1964 במועדון הפולק שנערך בפאב THE BLACK HORSE ליד ביתו.

סטיבן היה מאוהב באפשרות לבטא את עצמו בשיר, וכמו רוב בני הנוער של אותה תקופה שנקלעו לסחרחרת הפופ, הוא חלם על אור הזרקורים. בניגוד לרבים אחרים, הוא היה מוכשר מספיק כדי להפוך את החלום למציאות. הגורל זימן לו פגישה גורלית עם מייק הרסט, חבר לשעבר בשלישיית הפולק-פופ THE SPRINGFIELDS (זאת עם הזמרת דאסטי ספרינגפילד), שחיפש את הכוכב הבא שלו. הרסט, שפרש מההרכב בספטמבר 1963 לאחר הצלחות כמו ISLAND OF DREAMS ו-SAY I WON'T BE THERE, עבר לתחום ההפקה העצמאית. כששמע את סטיבן, שהחל לקרוא לעצמו קאט סטיבנס (אחרי שמישהי אמרה לו שיש לו עיניים כמו של חתול), הוא הבין מיד שנתקל במשהו מיוחד. בקיץ 1966 ישב הרסט מאחורי לוח הבקרה באולפן והקליט את קאט מבצע שני שירים שכתב בעצמו: I LOVE MY DOG ו-PORTOBELLO ROAD.

כך הוא סיפר בספרו: "סשן הקלטות מלא הוזמן ואורגן עבורי באולפני DECCA בווסט המפסטד. אחי דיוויד עדיין שימש כמנהל שלי דה-פקטו באותה תקופה, אך הוא הבין שזו הזדמנות פז עם מייק, ולכן הוא עמד בצד בשקט... וחיכה. לבסוף, הגיע היום הגדול. בסביבות השעה 9 בבוקר נכנסתי לאולפן, מבועת למראה כל המקצוענים המנוסים מנגנים בכאב ומחליפים בדיחות מוזיקליות. היה שם ג'ון פול ג'ונס (חבר עתידי בלד זפלין) בבס וביג ג'ים סאליבן (המתחרה הטוב ביותר של ג'ימי פייג') בגיטרה חשמלית. השאר היו מוזיקאים מהשורה הראשונה, שכולם דפדפו בין דפי התווים שנכתבו בקפידה. כשהם עברו על השיר בפעם הראשונה, הייתה תחושה מצמררת בחדר; כולם הרגישו שמשהו מיוחד מתבשל. למרות שהשיר היה מקוטע, היו בו כמה תווים מגושמים וכמה תיקונים נדרשים, הצליל של I LOVE MY DOG היה ייחודי לחלוטין: טימפני בשילוב עם סולו צ'לו ודפוס מצילת היי-האט ותוף טאם-טאם דליל, יחד עם חצוצרות מושתקות - זה נשמע טוב יותר ויותר עם כל ביצוע. לבסוף, אחרי כמה שעות, מייק ואני הנהנו; גם הטכנאי ויק קופרסמית'-הייבן הנהן. זה היה טייק!

הקלטתי את השירה. ואז, כמעט ברגע האחרון, מייק נזכר שאנחנו צריכים צד ב' לתקליטון. שלפתי במהירות את הגיטרה הספרדית שלי, אחרי שהמוזיקאים עזבו את האולפן, והקליטו את PORTOBELLO ROAD בבת אחת. סיימתי!"

התוצאה הייתה מיידית: חוזה הקלטות בחברת DERAM RECORDS, הלייבל החדש והמתקדם של חברת DECCA. ב-30 בספטמבר 1966, הכריזה חברת התקליטים על הגעתו של קט סטיבנס עם סינגל הבכורה I LOVE MY DOG. השיר נכנס למצעד הבריטי ב-20 באוקטובר והגיע עד למקום ה-28 המכובד. ההצלחה הזו פתחה את התיאבון, וב-1 בדצמבר שוחרר הלהיט הגדול MATTHEW & SON שבו שיתף קאט פעולה עם המנהל המוזיקלי אלן טיו. סטיבנס: "לקחתי את השם משלט שראיתי בזמן שעברתי דרך העיר העתיקה של לונדון, יושב בקומה העליונה של אוטובוס דו-קומתי אדום. השם התאים בצורה מושלמת לתחושה שהייתה לי". עם צליל הפסנתר הפותח מידיו של פסנתרן הסשנים, ניקי הופקינס, השיר הזה היה פצצה של ממש: הוא נשאר במקום השני במצעד הבריטי במשך 14 יום, ורק השיר I'M A BELIEVER של המאנקיז מנע ממנו את הפסגה. קאט, שמאותו רגע תיעב את המאנקיז, לא נח לרגע, ובתחילת 1967 הוא כבר עבד על הקלטות נוספות כמו BRING ANOTHER BOTTLE BABY ו-BABY GET YOUR HEAD SCREWED ON. היה נדמה שזו היא שנת החתול.

התקליט המלא MATTHEW & SON יצא לאור בבריטניה ב-10 במרץ 1967. הוא כלל עשרה שירים חדשים לצד הלהיטים שכבר יצאו, והגיע למקום השביעי במצעד, כשהוא שוהה בו במשך 16 שבועות מרשימים. במקביל להצלחתו כזמר, קאט הפך לכותב מבוקש עבור אמנים אחרים. השיר שכתב HERE COMES MY BABY הפך ללהיט ענק בביצוע של הטרמלוס. ב-5 במאי של אותה שנה, פי.פי ארנולד שחררה את הביצוע שלה לשיר THE FIRST CUT IS THE DEEPEEST, הפקה נוספת של מייק הרסט. השיר הזה הפך לנכס צאן ברזל, וזכה גם מאוחר יותר לגרסה מרגשת של רוד סטיוארט.

באותה תקופה, קאט סטיבנס היה חלק מחבילת סיבוב הופעות יוצאת דופן שכללה את ג'ימי הנדריקס, האחים ווקר ואנגלברט המפרדינק. דמיינו את השילוב המטורף הזה על במה אחת. קאט הצעיר, כוכב פופ עולה, מצא את עצמו מופיע לצד וירטואוז הגיטרה הנדריקס מצד אחד והזמר הרומנטי המפרדינק מצד שני. זו הייתה תקופה של תהילה מהירה, סינגלים שנמכרו במיליונים ותחושה שהשמיים הם הגבול. באמצע 1967 הוא דורג כאמן השביעי הנמכר ביותר בבריטניה בקרב זמרים גברים. אך מתחת לפני השטח, הלחץ החל לתת את אותותיו. קאט סטיבנס היה עסוק מדי בליהנות ממחיאות הכפיים ומההכנות להקלטות הבאות, ולא שם לב לבריאותו המדרדרת. בסוף שנות השישים הוא לקה בשחפת, מה שאילץ אותו לפרוש מהבמה למשך שנתיים כמעט.

הילד הטוב נפל מרחבת הריקודים. ב-10 במרץ בשנת 1988 מת הזמר אנדי גיב בן ה-30 ואחיהם הצעיר של חברי להקת הבי ג'יס (בארי, רובין ומוריס גיב).

קודם כל, בואו נודה - אנדי גיב לא היה מוסיקאי-גאון כמו אחיו הבכורים. הוא אמנם היה מוכשר מאוד וניחן בקול רך ונעים, אך המתיקות המפורסמת שלו הוכיחה שהיא אינה הגנה מספקת מפני הדיכאון העמוק שליווה אותו. אותה מלנכוליה לא שימשה הגנה מפני האלכוהול והסמים, אשר אכלו את אנדי מבפנים לאורך השנים. בסוף שנות ה-70, אנדי גיב היה כוכב על במלוא מובן המילה, אבל למרות להיטי זהב שכבשו את המקום הראשון, שני תקליטי פלטינה וכל העושר והמעריצים המושבעים שבאו עם ההצלחה, הקללה רבצה עליו ולא הרפתה.

הוא נולד במנצ'סטר אך גדל באוסטרליה ובאיביזה, וספג מוסיקה מכל עבר. הוא פרש מבית הספר כבר בגיל 13 וחלם להצטרף ללהקה המשפחתית, הבי ג׳יס, אך שלושת אחיו הגדולים והמצליחים העדיפו להיות שלישייה ובמקום זה לסלול עבורו קריירת סולו ייחודית שתבליט את יכולותיו. תחת חסותו של בארי גיב, שהפיק עבורו את להיטיו הגדולים ביותר כמו I JUST WANT TO BE YOUR EVERYTHING, הפך אנדי למכונת להיטים. הודות לחזותו הנערית והמושכת הוא הצליח להפוך לאליל לבני הנעורים תוך זמן קצר. הפוסטרים הצבעוניים שלו נתלו על קירות רבים של בנות עשרה ברחבי העולם, להיטיו הושמעו ללא הפסקה בכל תחנות הרדיו, אבל יחד עם ההצלחה המטאורית הגיעו גם הצרות. ולא סתם צרות - צרות צרורות.

הוא התגרש מאשתו הראשונה, קים רידר, זמן קצר לאחר שנולדה בתם היחידה, והחל להיראות בחיקן של נשים מפורסמות כמו הזמרת מארי אוסמונד והשחקנית ויקטוריה פרינסיפל, שהייתה באותן שנים בשיא תהילתה כשכיכבה בהצלחה כדמותה של פאמלה בארנס יואינג בסדרה הטלוויזיונית "דאלאס". אורח חייו של גיב באותה תקופה היה מנקר עיניים ובזבזני בצורה קיצונית. הוא טס אך ורק במטוסים פרטיים, קנה יאכטות מפוארות ומכוניות יקרות להחריד והשתכן רק במלונות הכי יוקרתיים שהיו לעולם להציע. בעודו נהנה מהחיים הטובים, השתנו הזמנים והטעם המוסיקלי של הקהל נע לכיוונים אחרים. בשנת 1981 הוא מצא את עצמו לפתע חסר להיטים חדשים, כשבמקביל קרתה פרידתו הכואבת מפרינסיפל, שהייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים, שהותירה אותו בדיכאון עמוק ובחוסר אונים. "הפרידה שלנו זורזה על ידי השימוש שלו בסמים", היא אמרה פעם בראיון חושפני. "עשיתי הכל כדי לעזור לו. אבל אז אמרתי לו שהוא יצטרך לבחור ביני לבין הבעיה שלו. הוא בחר בבעיה שלו". מה שהשניים הותירו לנו כמזכרת ממערכת היחסים המתוקשרת זו גרסה מוקלטת ומביכה למדי ללהיט העבר ALL I HAVE TO DO IS DREAM. ובכן, החלום נשבר.

בחיפושו אחר רגיעה לנפש הפצועה, אנדי גיב פנה לנחמה בקוקאין המפתה הנבזי והחל להנחות תוכנית טלוויזיה מוסיקלית בשם SOLID GOLD. בתוכנית זו הוא הציג שירים של אחרים, אך הקריירה הטלוויזיונית שלו דעכה כעבור זמן קצר עד שפוטר מההפקה באופן רשמי, כי לא הגיע מספר פעמים לצילומים המתוכננים. מאחורי הקלעים המצב היה חמור בהרבה: הוא הוציא סכום דמיוני של אלף דולר ביום על קוקאין, הפסיק לאכול כמעט לחלוטין והתעלם מלוחות זמנים מחייבים. גם ניסיונו המבטיח לשחק בתיאטרון נקטע בפתאומיות, כשפוטר מהפקת המחזה "יוסף וכותונת הפסים המשגעת" בשל חוסר תפקוד. בשנת 1984 החליקה הקריירה שלו אף יותר והסמים היקרים יבשו את מעייניו הכלכליים כמעט לגמרי. אם בשנת 1983 הוא עוד הרוויח מעל חצי מיליון דולר, הרי שבשנת 1984 צנחו רווחיו לסכום של 91,000 דולר בלבד. בשנת 1986, לאחר שכבר אושפז בקליניקה לנגמלים בניסיון להציל את חייו, היו אלו רק 7,755 דולר עלובים שנחו בחשבון הבנק שלו. שנה לאחר מכן הוא כבר הצליח להתנקות מהרואין, אך לא היה מסוגל להתנקות מהחוב האדיר שצבר לאורך השנים והכריז באופן רשמי על פשיטת רגל, עם חובות כבדים שעמדו על מעל מיליון דולר.

בשארית כוחותיו, אנדי ניסה לחזור לעניינים ככותב שירים ואף החל לעבוד על חומרים חדשים עבור חברת התקליטים ISLAND RECORDS, אבל העולם לא ציפה לו וליצירתו באותה התלהבות כבעבר, והוא חזר לטיפה המרה. יומיים לאחר יום הולדתו ה-30, הוא התלונן על כאבים עזים בחזה ואושפז בבית החולים באוקספורד. הרופאים שם לא התעמקו מספיק בהיסטוריה הרפואית המורכבת של אנדי ולכן ידעו מעט מאוד מעבר למידע על צריכת הקוקאין והאלכוהול שלו בזמן אמת. הם לא יצרו קשר עם הרופאים שטיפלו בו בעבר בארצות הברית. אם הם היו מכירים את ההיסטוריה שלו לעומק, ומה ששימוש מתמשך בקוקאין עושה לשריר הלב, ייתכן שהיו מטפלים בו אחרת לגמרי. אמו, ברברה, רצתה להישאר עמו ללילה בבית החולים כדי להשגיח עליו, אבל לדבריה "הרופאים לא הרשו לי. באנגליה אתה לא יכול להישאר במחלקה. הייתי חייבת ללכת". המילים האחרונות של אנדי לאמו הדואגת היו, "אי אפשר למות מזה, נכון?".

בשעת בוקר מוקדמת מאוד של ה-10 במרץ 1988 הוא התעורר לגלות את הרופא התורן שואל אותו, "אכפת לך אם נוציא ממך דם עוד פעם?". לדברי אמו, אנדי רק הספיק להגיד שלא, "הסתובב, נאנח אנחה אחת גדולה ומת". מותו הטרגי נקבע בשעה 08:45 בבוקר, והשאיר משפחה שלמה מרוסקת. בארי גיב סיפר בכאב רב על הרגעים האחרונים: "בפעם האחרונה שדיברתי איתו זה היה ויכוח, אשר הפך לדבר הרסני עבורי. בשיחה הטפתי לו שמצבו ממש לא טוב. עכשיו אני צריך לחיות עם זה כל החיים". גם האח רובין גיב שיתף את תחושותיו הקשות: "כשהוא היה בדרכו לבית החולים, ביום לפני שהוא מת, אמרתי לו, 'אתה צריך להתחיל להתאפס. אתה האדון לגורל שלך'. הוא אמר, 'כן, אני יודע. אני כל הזמן אומר לעצמי את זה׳. אלו היו המילים האחרונות שדיברנו".

למרות שהאצבע הציבורית מיהרה להצביע על הסמים כגורם הישיר לדלקת בשריר הלב ממנה מת, דו״ח הנתיחה שלאחר המוות הצביע דווקא על זיהום ויראלי קטלני. "אין שום ראייה שמותו קשור בשתייה או סמים", נמסר לתקשורת ממכון הפתולוגיה שבבית החולים באוקספורד. קרוביו וחבריו הקרובים לא הופתעו לגמרי כשקיבלו את הבשורה המרה על מותו, אך עדיין הוכו בהלם וביגון עמוק. עורך דינו של גיב, פרדי גרשון, מסר הצהרה לתקשורת שסיכמה את הטרגדיה המקצועית: "הוא היה ילד טוב אבל הוא לא עבר דרך חשובה עד שהגיע להצלחה. הוא התחיל במקום הראשון ומשם אפשר רק למעוד. ההנהלה שלו עשתה טעות ברורה; היא נתנה לו להתחיל את הקריירה עם להיט של מקום ראשון". שנים ארוכות של התעללות עצמית של אנדי גיב הרסו את המערכת הגופנית שלו ללא תקנה. בסופו של דבר, רבים מחבריו הרגישו שהוא פשוט מת מלב שבור.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459