top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 בנובמבר בעולם הרוק

עודכן: 29 בדצמ׳ 2023


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-10 בנובמבר (10.11) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "היה איפור כימי מוזר על הפנים של הלהקה שלנו. זה נבנה על חיכוך בינינו. היינו מאוד אגרסיביים. במובנים מסוימים, היינו כנראה להקת הרוק'נ'רול הראשונה שמתמקדת בגברים. לפנינו, להקות היו פופולריות תחילה בקרב בנות. להקת המי הייתה יותר פופולרית בקרב גברים, בעיקר בגלל שהיינו כל כך אגרסיביים. כשהתחלנו, עשינו כמו כל הלהקות, העתקנו את מה שהיה בטופ 20. אחר כך התחלנו לפתח סוגים לא ברורים יותר של מוסיקה, כמו בלוז והסאונד של מוטאון, שלא היה מוכר באנגליה. השעמום ממה ששמענו הוביל אותנו להתנסות. וככל שהתנסנו יותר -- קית' מון, למשל, נהג לעשות את הדברים המדהימים בתופים שלו -- כך קיבלנו פידבק חיובי יותר וזה גדל כל לילה. אפשר היה לראות את ההתקדמות משבוע לשבוע. להקת המי מעולם לא הונדסה. זה רק גדל, וכנראה בגלל זה זה היה כל כך מוצלח. זה היה אותו דבר עם ניפוץ הגיטרה של פיט טאונסנד. זה קרה כשהגיטרה שלו נשברה על הבמה בלילה אחד, היא השמיעה את הרעש המדהים הזה ופיט החליט אחרי שראה את צוואר הגיטרה נשבר - שעדיף לנפץ את השאר. ובכן, הקהל השתגע מזה וקית' ראה שכך והתחיל לחבוט בתופים שלו פי מאה יותר קשה ממה שעשה עד אז". (רוג'ר דאלטרי , הזמר של להקת המי)


ב-10 בנובמבר בשנת 1969 הופיעה להקת הצ'רצ'ילים, ביחד עם האורגניסט אדי שפירוביץ, בפעם השניה בהיכל התרבות שבת"א, לצד התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה. הפעם הראשונה הייתה יומיים לפני כן.



ההופעה נערכת בשעת אחה"צ במסגרת מופעי הפילהרמונית לבני הנוער. אין ספק כי מדובר בסנסציה. להקת קצב ישראלית יוצרת מהפכה. המופע הראשון נערך יומיים לפני כן לקהל המבוגר באותו מקום בשעות הערב.

נגן מהתזמורת נשמע אומר לאחר מכן (וצוטט בידיעות אחרונות בזמנו): "אני מנסה כבר שנים לשכנע את הבן שלי לשמוע אותי מנגן בקונצרט. אבל רק כששמע כי הצ'רצ'ילים מנגנים אז הוא הגיע".


את הסיפור השלם על המופע הזה הרכבתי לספר השני שלי ("רוק ישראלי 1973-1967") לאחר ראיונות מעמיקים שערכתי עם הנוגעים בדבר - נועם שריף, מיקי גבריאלוב, חיים רומנו ורוב האקסלי, לצד ציטוטים רבים מאד שאספתי מהתקשורת של אז. כי הגיע הזמן שלכם לדעת מה באמת היה שם - לפני, במהלך ואחרי המופע הזה.


להזמנת הרצאותיי המיוחדות על הרוק הישראלי והלועזי של אז: 050-5616459


ב-10 בנובמבר בשנת 1967 יצא האלבום DAYS OF FUTURE PASSED של המודי בלוז. קלאסיקה קונספטואלית!



הקונספט בתקליט זה ברור כשמש; שירים שבאים לשקף באווירתם את שעות יום העבודה השגרתי של האדם המודרני בסדר כרונולוגי. זהו קונספט שגרם רבות להצלחת האלבום כי כל אחד מאיתנו יכול להזדהות עם הנושא הפשוט הזה. כמו שנאמר - הפשטות היא לעיתים הגאונות הגדולה... התקליט הספציפי הזה הפך עם יציאתו לגורם משפיע ביותר על תרבות מוזיקת הרוק המתקדם של סוף שנות השישים ותחילת השבעים באנגליה. זאת כי הוא נחשב כיום לאחד מ'אלבומי הקונספט' הראשונים שיצאו. אלבום קונספט שיצא קודם בארה"ב והשפיע על המודי בלוז ליצירת קונספט משלהם, היה THE ZODIAC, שיצא בארה"ב ללהקה-פרויקט בשם COSMIC SOUNDS.


המודי בלוז נוסדה בשנת 1964 בבירמינגהם וזכתה כבר בימיה הראשונים ללהיט גדול, קאבר לשיר של בסי באנקס בשם GO NOW. האלבום הראשון יצא כשהלהקה עוד טבלה במימי מוזיקת הרית'ם אנד בלוז. הסולן אז היה דני ליין, שהפך כמה שנים לאחר מכן לצלע חשובה מאד בלהקתו של פול מקרטני - "כנפיים". למרות הצלחתם בשנת 1966 הגיעו חברי הלהקה לצומת דרכים. הסינגל שיצא אחרי GO NOW נכשל. דני ליין והבסיסט קלינט וורוויק החליטו לפרוש. נשארו שלושה - ריי תומאס בשירה וכלי הקשה (הוא עוד לא ניגן אז בחליל הצד...). מייק פינדר בקלידים וגרהאם אדג' בתופים.


אליהם הצטרפו שני חברים חדשים וחשובים; ג'אסטין הייווארד בשירה וגיטרה וג'ון לודג' בבס. לודג' ניגן לפני כן עם תומאס כחברים בלהקה בשם EL RIOT כך שתומאס היה זה שהזמין את לודג' להצטרף למודי בלוז. היווארד הומלץ למודי בלוז על ידי אריק ברדן (הסולן של האנימלס), שהתרשם מיכולותיו. בתחילה עבר היווארד אודישן להצטרף ללהקתו של ברדן אך בינתיים נמצא כבר גיטריסט אחר במקומו. אפשר לומר כיום שלמזלנו זה מה שקרה. ההרכב החדש נאלץ למלא התחייבות של כמה הופעות במסגרת חבילת מופעי קבארט. הם ניגנו שם שירים בסגנון רית'ם אנד בלוז, ובשל הבלגאן ששרר בהופעות האלה הם החליטו לזנוח את הסגנון הזה ולהתמקד מעתה ואילך בחומר מקורי ושונה משלהם. הם הרגישו שסגנון הרית'ם אנד בלוז הוא לא אמיתי כשהוא יוצא מפיהם של זמרים אנגליים וצעירים שכמותם.


הצעד הדרמטי ביותר שקבע את ייחודה של המודי בלוז היה רכישת אורגן מלוטרון, שהיה אורגן שסימפל צלילים באופן פרימיטיבי של טייפ סלילים. המלוטרון הומצא כבר בתחילת שנות השישים כ'אח קטן' לדגם הקודם שנקרא צ'מברליין והיה עוד בחיתולי הפופולריות שלו ב-1966.


האורגניסט הבריטי, גרהאם בונד, נחשב לחלוץ המלוטרון כשהקליט עמו ללהקתו (עם ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר) כבר בסוף 1965 לתקליט בשם THERE'S A BOND BETWEEN US. אבל הביטלס הם שהכירו את הכלי לעולם הגדול בזכות הסינגל "שדות תות לנצח".


מייק פינדר עבד אז בבירמינגהם בחברה שבנתה את המלוטרונים (בשם STREETLY ELECTRONICS) והבין את הפוטנציאל הענק שגלום בתוך הכלי הגדול הזה. הוא היה נחוש לקנות אחד ללהקתו. יום אחד הוא קיבל טלפון מהמפעל. זה היה טלפון ששינה את חייו ובו נאמר לו שנמצא עבורו מלוטרון במועדון כלשהו. המחיר שהוצע לפינדר היה מציאה של ממש - 300 ליש"ט במקום המחיר המלא של 3000 ליש"ט. מאז, כלי המלוטרון הזה הפך בידיו של פינדר לפורץ דרך. למעשה אפשר לומר שפינדר הוא האחראי האמיתי להפיכת המלוטרון לכלי נגינה מבוקש מאד בעולם מוזיקת הרוק.


בזמן שהותם בבלגיה, באוקטובר 1966, החלו החברים לכתוב מוזיקה שתהווה הבסיס לאלבום הקונספטואלי. הופעות הלהקה חולקו אז לשני סטים של 45 דקות לכל סט. בסט הראשון הם ניגנו שירי רית'ם אנד בלוז ובחלק השני הם ניגנו חומר מקורי ביחד עם המלוטרון החדש. צליל חדש נוסף ללהקה גם בזכות חליל הצד שריי תומאס החל להפעילו.


כשחזרה הלהקה לאנגליה היא גילתה שיש לה חוב כספי לחברת התקליטים שלה DECCA. החוב עמד על 5,000 ליש"ט. חברי הלהקה נכנסו לאולפן בכדי להקליט סינגל חדש כשהפעם הצטרף אליהם מפיק הבית של DECCA, טוני קלארק.


כך שלמעשה ב-30 במרץ 1967 נכנסה הלהקה בפעם הראשונה בהרכבה החדש לאולפן ההקלטות ויצאה משם עם השיר FLY ME HIGH. הסינגל לא הצליח, אך DECCA הבינה את הפוטנציאל ודחפה להקלטת שיר נוסף. ביולי יצא הסינגל השני, LOVE AND BEAUTY, שהיה השיר הראשון של המודי בלוז בו נעשה שימוש במלוטרון.


באותה התקופה יסדה חברת DECCA תת-לייבל חדש שלה בשם DERAM. הלייבל הזה הוקם על מנת לשווק דרכו מוזיקה מתקדמת יותר. בנוסף, DECCA התגאתה בסאונד סטריאו חדש ומשופר, שראתה בו המצאה שלה. הסאונד הזה התאפיין בהפרדה קיצונית ומהפכנית של שני הרמקולים תחת המותג DERAMIC SOUND. הרעיון המקורי של החברה היה שמודי בלוז יקליטו עם תזמורת שלמה גרסה משלהם ל- NEW WORLD SYMPHONY של דבוז'אק.


הלהקה הסכימה לרעיון אך בתנאי שיינתן לה גם זמן אולפן בכדי להקליט חומר מקורי ביחד עם המפיק טוני קלארק. והתנאי גם כלל את דרישת הלהקה שלא תהיה כלל התערבות אמנותית של מישהו מהחברה. ברגע בו הם נכנסו להקלטות, הצליחו חברי הלהקה לשכנע (מאחורי דלתיים סגורות) את טוני קלארק ומעבד התזמורת פיטר נייט לזרוק את רעיון הקלטת היצירה של דבוראק. נייט גילה התעניינות רבה מאד בתיזמור השירים המקוריים של הלהקה ולאחר שלושה שבועות בלבד הציג את כל עיבודי התזמורת ליצירתם המקורית.

ההקלטות לאלבום נעשו בקצב מטורף ומלחיץ. שני אולפנים עבדו במקביל, אחד ללהקה ואחד לתזמורת. כל גוף הקליט בנפרד את תפקידיו. לא נעשו הקלטות משותפות של הלהקה והתזמורת. חברי הלהקה הרגישו ביטחון רב בעת שהקליטו את היצירה. הם כבר הכירו אותה היטב בזכות נגינת השירים בהופעות שקדמו לסשנים. הדבר הזה הביא ליעילות ומהירות רבה יותר בתהליך עד לסיום ההקלטות.


האלבום נפתח עם הקדמה תזמורתית יפהפיה שמכילה בתוכה איזכורים משירי האלבום. זהו תקציר תזמורתי וקסום של תוכן הסיפור. ומכאן התקליט לוקח אותנו למסע כרונולוגי בשעות היום השונות באופיין.


נתון נוסף שהעצים את הסאונד של הלהקה היה שלמעשה כולם תרמו מקולותיהם ליצירה. פינדר הקלידן הוא זה שהקליט את הקריינות הנהדרת שפותחת וסוגרת את האלבום. המילים לקריינות נכתבו במקור על ידי אדג׳ המתופף עבור פרויקט אחר שלו אך בהתעקשותו של המפיק טוני קלארק, הוא צירף את המילים ליצירה של המודי בלוז. שלושה חברים מהלהקה שרים באלבום כסולנים (היווארד, פינדר ותומאס) וג'ון לודג' מחזק אותם בהרמוניה כשהוא מספק את הטונים הגבוהים.


השיר TUESDY AFTERNOON סומן כסינגל הראשון שייצא מהאלבום באנגליה. שיר נוסף שסומן כתקליטון היה PEAK HOUR המהיר, שכתב ג'ון לודג'. אך ברגע האחרון ההחלטה שונתה לטובת NIGHTS IN WHITE SATIN. בארה"ב יצא TUESDAY AFTERNOON לפני NIGHTS IN WHITE SATIN. הייווארד סיפר: "זה היה יום שלישי אחר הצהריים ואכן עישנתי ג'וינט וזה היה בשדה והשיר הזה בדיוק יצא ממני".


השיר NIGHTS IN WHITE SATIN נכתב על ידי היווארד והוא זה שמסיים את האלבום הקסום הזה כששעות הלילה עוטפות את המאזין בצלילים וצבעים מהממים. השיר הוקלט כבר באפריל 1967 לבי בי סי. זו הייתה הגרסה הראשונה המוקלטת שלו וכבר אז הבינו חברי הלהקה שיש להם שיר מאד מיוחד ביד. השימוש של המלוטרון בשיר הזה היה דבר מהפכני בזמנו.


סשן השמעה מיוחד אורגן עבור חברת התקליטים. אנשי החברה הגיעו אליו ביחד עם נשותיהם. גם חברי הלהקה נכחו במקום. האורות באולפן עומעמו והאלבום הושמע להם בשלמותו בפעם הראשונה. כשהמוזיקה הסתיימה והאורות דלקו התפשט חיוך על פני חברי הלהקה שידעו כי הצליחו במשימתם. אך מולם עמדו שם עסקני המוזיקה שלא חייכו בטענה שאי אפשר לרקוד לתקליט הזה ואי אפשר להשמיעו במסיבות.


למחרת צאת האלבום יצא הסינגל NIGHTS IN WHITE SATIN, אך השיר הזה הגיע רק למקום ה-19 במצעד הבריטי. כיום הוא נחשב לאחד השירים הקלאסיים ביותר של שנות השישים. צד ב' של התקליטון המקורי הכיל שיר שלא נכלל באלבום בשם CITIES. גרסת התקליטון עם השיר הזה יצאה במקור במונו עם מיקס שונה מזה של התקליט. בתקליטון הזה אין את נגינת התזמורת שיש בתקליט. בדצמבר 1972 נכנס השיר שוב למצעד הבריטי והפעם הצליח להכות גלים גבוהים יותר ובינואר 1973 אף הגיע למקום התשיעי.


השילוב של מוזיקת רוק עם מוזיקה קלאסית וקריינות פואטית גרם לקהל רב להסתקרן ולקנות את האלבום. עולם המוזיקה געש בעקבות האלבום הזה. מוזיקאים צעירים לקחו אותו כאבן דרך. חברי להקות כמו קינג קרימזון וג'נסיס ציינו אותו כגורם משפיע מאד על עבודותיהם.


וחשוב מאד לציין גם את עיצוב העטיפה המרהיב של דייויד אנסטי, שבצבעיו מעניק לנו תחושה שלפנינו מונח אלבום שמואר בצבעים.


ב-10 בנובמבר בשנת 1975 יצא התקליט הזה של ניל יאנג וקרייזי הורס ששמו ZUMA.



ניל יאנג תיאר את התקליט קצת לפני צאתו: "זה עוד אלבום רוק'נ'רול עם הרבה קטעים אינסטרומנטלים ארוכים. זה תקליט שיקפוץ מאזור היסטורי אחד לאחר. זה יהיה על ה-INCAS ועל ה-AZTECS. כתבתי את הכל, למדתי את השירים ומחר נתחיל להקליט אותם. נעשה את זה בבוקר, ממש מוקדם בבוקר, כשהשמש תתחיל לזרוח".


שם התקליט מתייחס לחוף זומה בו התגורר ניל יאנג באותה תקופה. כביכול היה זה סוג של מגורים ברמה גבוהה, מה שמסביר את אווירת ה"הרגשה הטובה" בנתח משמעותי מהאלבום. זה התקליט שהוציא את היוצר האדיר הזה משרשרת אלבומים והופעות, שהייתה כאצבע משולשת-דיכאונית כלפי הקהל שלו, שציפה ממנו לדברים קליטים ומרגיעים כמו בתקליט HARVEST. טרילוגיית אלבומים זו הפכה להיקרא בשם 'טרילוגיית התעלה' כשהמעריצים הנאמנים, שהחזיקו מעמד בתקופה הזו ונשארו לצידו בעקשנות, כבר לא קיוו, בשנת 1975, לקבל משהו כמו HARVEST, אלא אלבומי רוק בסגנון EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE.


לצידו של יאנג ניצבה בנאמנות להקת קרייזי הורס, שהחברים בה היו הבסיסט בילי טאלבוט והמתופף ראלף מולינה. מותו של הגיטריסט, דני וויטן, פער בה חור גדול, ויאנג אמר אז כי "לא היה לי את גיטריסט הקצב בלהקה הזו ובלעדיו לא יכלותי לנגן גיטרת סולו. לא יכולתי להשתחרר כך". לכן היה זה בגדר נס, כשיאנג הצליח לעשות בדיוק את מה שאמר שאינו מסוגל. את עמדת גיטרת הליווי תפס פרנק 'פונצ'ו' סאמפדרו, שהיה חבר קרוב של טאלבוט. יאנג וסאמפדרו התחברו מוזיקלית והגיטריסט החדש הוכנס לתהליך עשיית ZUMA. החזרות המוזיקליות נמשכו שישה שבועות, ובסוף יוני 1975 החל תהליך ההקלטה.


בתקליט זה נולדה קרייזי הורס מחדש ויאנג סיפר לעיתון מלודי מייקר: 'אני ממש נהנה עכשיו לנגן בגיטרה. אני יכול עכשיו לעוף לכל הכיוונים'. והוא אכן עשה את שאמר, בעניין אותה תעופה. כדי להעניק אווירה מוארת לתקליט, הוא החליט כי ההקלטות יבוצעו רק החל משעות הבוקר המוקדמות. אבל היו בעיות בעניין, כשהסתבר כי סאמפדרו עסק אז לא רק כגיטריסט אלא גם כספק סמים. עבודתו הביאה לסשנים אספקה לא מבוטלת של סמים מכל מיני סוגים והחברים היו מחוקים פעמים רבות, במקום ליצור מוזיקה. פונצ'ו עצמו היה מכור אז להרואין וסיפר שנים לאחר מכן כי יאנג הסניף כמות רצינית של קוקאין, שניה לפני שהחל להקליט עימם את השיר STUPID GIRL. פונצ'ו הוסיף וסיפר כי הוא וטאלבוט נטלו הרואין רגע לפני שיצאו להקלטת השיר העוצמתי CORTEZ THE KILLER. דבר אחד בטוח, הכימיה של יאנג עם שלושת הנגנים שלצידו היא דבר אדיר ונדיר בעולם הרוק. אין צורך בדיוק בנגינה כי העיקר שיהיה חשמל בעת הפקת הצלילים. וכן, יש פה גם הופעות אורח של שלושת חבריו - קרוסבי, סטילס ונאש. אבל לא סתם 'ניל יאנג וקרייזי הורס' זה מותג רוק רשמי.


התקליט הזה זכה לשבחים על ידי המבקרים - הקונבנציונליים והחובבנים כאחד - וחולק בקפידה ובשוויון בין בלדות אקוסטיות גנריות של ניל יאנג לרוקרים ברורים שלו. האיזון האיתן של התקליט מספיק כדי להבטיח האזנה נעימה - אולי נעימה מדי. אם התקליט TONIGHT'S THE NIGHT היה הצד האפל עד שחור (כיאה גם לעטיפה...), ZUMA היא הצד הלבן (כיאה לעטיפה...) נכון, לניל יאנג יש קול לא מהמשובחים שהוא די חלש לשירי רוק - אבל מצד שני, זה ניל יאנג! האיש שבקולו המוגבל יצר סיגנון מיוחד ועשיר לא עוררין. וכן, גם קרוסבי, סטילס ונאש מתארחים פה בשיר THROUGH MY SAILS.


יאנג על האלבום הזה באתר הארכיב שלו: "בשנת 1975 גרתי בחווה שלי, BROKEN ARROW, שבצפון קליפורניה. אבל שכרתי גם בית על החוף בזומה, כדי שאוכל לבקר את חבריי. יום אחד דיברתי עם בילי (טאלבוט) והוא סיפר לי שהוא מצא מישהו שנראה לו שיכול למלא את החלל שהשאיר אחריו דני וויטן. שמו היה פונצ'ו סאמפדרו. התאספנו כדי לנגן עם פונצ'ו בבית של בילי בלוס אנג'לס. הצליל שיצרנו ביחד נשמע נהדר. השיר הראשון שכתבתי, כשפונצ'ו נכנס ללהקה, היה CORTEZ THE KILLER. אחרים צצו מיד אחריו. את האלבום הקלטנו בביתו של המפיק דייויד בריגס, שהיה ממש מעל חוף זומה. משם נהגתי ללכת הביתה ברגל, כשאני מסטול מהסמים שלקחתי. אין לי מושג איך אני היום בחיים. יום אחד הגיע בוב דילן לראות אותנו מקליטים. באותו אלבום נולד מחדש הסוס המשוגע".


ב-10 בנובמבר בשנת 1969 יצא האלבום הנהדר BALLAD OF EASY RIDER, של להקת הבירדס.



כשיצא הסרט EASY RIDER ובו נכללו גם צליליה של הבירדס, הפך שמה פופולרי שוב בקרב הקהל שהתאהב בסרט. לכן בחרו חברי הלהקה לקרוא לאלבומם האולפני התשיעי בשם זה. פיטר פונדה, ששיחק בסרט, הסכים בשמחה לכתוב את מילות ההסבר בגב עטיפת האלבום, כשהוא מספר על מפגשים אישיים שהיו לו עם הלהקה.


האלבום הזה ממשיך את הקו שהניח האלבום הקודם, "ד"ר בירדס ומיסטר הייד", כשהפעם ניתנה הזדמנות דמוקרטית יותר לחברי הלהקה להביא חומרים משלהם לאלבום. אם באלבום הקודם שר רוג'ר מגווין את כל השירים, הרי שהפעם ניתן המיקרופון גם לקולותיהם של ג'ון יורק, ג'ין פרסונס וקלרנס ווייט.


הצליל הישן והידוע של הבירדס נעלם בעשן ובמקומו הגיע צליל של בירדס אחרים. אפשר לראות זאת בבירור עם השוואת הגירסה שהלהקה הקליטה לאלבום הזה עם השיר של בוב דילן, IT'S ALL OVER NOW BABY BLUE לעומת ביצועה את אותו שיר כמה שנים קודם לכן, בנסיון להקליט תקליטון שיבוא בעקבות הצלחת "מיסטר טמבורין מאן". הגירסה של הבירדס, מודל 1969, איטית באופן ניכר.


משום מה מדובר באלבום שמתחבא בצל השם הגדול של הבירדס. רבים נמשכים לאלבומיה הקלאסיים יותר של הלהקה ובכך מפספסים אותו וחבל. הביקורות בעיתוני המוזיקה השונים שיצאו בזמנו היללו את האלבום הזה.


בפירסומת לאלבום זה נכתב בזמנו: "כשפיטר פונדה ביקש מרוג'ר מגווין לכתוב את שיר הנושא לסרטו, זה לא היה במקרה. הסרט מדבר על דרך חדשה באמריקה. הבירדס הם גם דרך חדשה במוזיקה האמריקנית ואלבומם החדש מרגש ומלהיב מאד. הנה לכם הבירדס, גדולים מתמיד וקובעים את הדרך".


בעיתון JAZZ AND POP קבעו אז בביקורת ש"זה לא נכון להשתמש בכל תקליט חדש של הבירדס כאבן דרך. יושרה סיגנונית חזרה לככב פה אבל התקליט לא מלהיב".


ברולינג סטון נכתב אז כך: "הבירדס ידועים בצליל אינסטרומנטלי עשיר, בעל מרקם עבה והרמוניה ווקאלית ייחודית באותה מידה. כל אלבום חדש של הבירדס נראה המשך של האחרון; מתרחשות מעט הפתעות - במקום זאת, זה בדיוק כמו ביקור עם חברים ותיקים. עם זאת, הם נראים קצת מטושטשים ומתנודדים ללא מטרה ברורה".


ב-10 בנובמבר בשנת 1975 צילמה להקת קווין סרטון שיווקי לשירה החדש, "רפסודיה בוהמית". מאז הוא נחשב לאחד החלוצים בתחומו.



חברי הלהקה החליטו להפיק את הסרטון הזה כי הם ידעו שיהיה להם קשה לבצעו באולפני הטלוויזיה השונים ובטח שלא התחשק להם לעמוד ולעשות את עצמם, שוב שוב, מניעים שפתיים וגוף לפי פלייבק. חוץ מזה, אם הביטלס עשו לפניהם את הטריק הזה, מדוע הם לא יכולים לעשות זאת?


במאי הסרטון היה ברוס גוארס, שצילם לפני כן את קווין בהופעה באולם ריינבאו שבלונדון, הביא עמו צוות צילום לחלל החזרות ELSTREE, בצפון לונדון, בו עסקו חברי הלהקה בחזרות לקראת סיבוב הופעות ברחבי אנגליה. כך שכל ציוד הנגינה והתאורה כבר היה ממוקם. כל הצילום ארך ארבע שעות בלבד, כולל צילום הפתיחה והסיום בקליפ, שהקים לתחייה את עטיפת אלבומה השני של הלהקה ("קווין 2"). הלחץ היה רב להפיע את הקליפ במהרה לתוכנית הלהיטים הבריטית, "טופ אוף דה פופס".


לאחר שלושה ימי צילום בלבד ועם תקציב של 4,500 פאונד, גוארס יצר, מבלי לדעת זאת, את הקליפ הראשון, לטענת רבים, שש שנים לפני הולדת MTV. ובכן, אני חושב שזה אינו הקליפ הראשון ושהביטלס עשו כאלו עוד הרבה לפני כן (עם "שדות תות לנצח", "פני ליין" וכמה שירים מהסרט "מסע המיסתורין הקסום"). בכל אופן, המיני-סרט הזה של קווין שודר בטופ אוף דה פופס (תוכנית הלהיטים הטלוויזיונית הבריטית), והביא להתלהבות רבה ממנו.


וב-10 בנובמבר בשנת 1978 יצא תקליטה השביעי של להקת קווין ושמו JAZZ. זה מה שקורה כשתעוזה והדוניזם הולכים יד ביד.



באותה שנה הייתה הלהקה על האולימפוס. הכסף זרם ללא הרף פנימה והחוצה וחברי הלהקה, שהפכו עשירים, נאלצו לגלות מאנגליה בגלל כובד המס הבריטי. בריאן מאי: "זו הייתה הפעם הראשונה שעשינו אלבום מחוץ לבית שלנו. הרעיון הוא שלא יהיו הסחות דעת, אלא דכמובן היו עוד יותר הסחות דעת. רק מסוגים שונים". אחת מהסחות הדעת של פרדי מרקיורי הייתה הטור דה פראנס. מאי: "פרדי די התעצבן על זה, למרות שלא הצלחנו להבין למה, ואז הוא חזר עם היצירה המענגת הזו". כן, מדובר על BICYCLE RACE.


כמה צעדים נעשו אז, מטעם הלהקה, לגרום לקהל להבין שמדובר בלהקה שהצליחה להגיע לצמרת. ב-17 בספטמבר 1978 צולם וידאו קליפ לשיר BICYCLE RACE של להקת קווין. הקליפ צולם באיצטדיון ווימבלדון עם 65 בחורות ערומות, שהושכרו מסוכנויות דוגמנות שונות ורכבו על אופניים, שהושכרו מחברת אופניים לצורך הצילום. אותה חברת אופניים התחלחלה כשהבינה, בדיעבד, למה הושכרו מוצריה. חברי להקת קווין, שנתקלו בסירוב מצד החברה לקבל בחזרה את המושבים עליהם ישבו הבחורות, נאלצו לשלם מכיסם בעבור מושבים חדשים. באותו יום שמש חמים הגיעו לעבודת הצילום יותר עוזרי צלמים ממה שתוכנן ובחינם. מעניין מדוע.


צילום מהסשן הזה הפך בהמשך גם לפוסטר גדול שצורף בתוך עטיפת התקליט JAZZ. בהדפסה הישראלית מצויין על גבי העטיפה ובעברית, כי זה פוסטר 'משגע'. בארה"ב חולל הפוסטר סערה ולכן לא נכלל שם בתקליט. פרדי מרקיורי הגיב כי 'אני משער שיש שם אנשים שלא אוהבים להביט בנשים עירומות'. גם בעיה כמו הבאת הקליפ לתוכנית הטלוויזיה 'טופ אוף דה פופס' נפתרה עם הוספת אפקטים ויזואליים להסתרת העירום.


להקת קווין, ובעיקר פרדי מרקיורי, לא בחלו באמצעי להדגיש את עושרם. זה בא במסיבה, במלון 'פיירמונט' שברובע הצרפתי שבניו אורלינס. מרקיורי כיהן כמארח ומנהל הקרנבל מול קהל רב ל כתבי תקשורת, עסקנים בתעשיית המוזיקה, סלבריטאים ושאר חברים. המסיבה עלתה בסביבות 200,000 ליש"ט, עם אספקה סדירה של קוויאר, שמפניה וקוקאין לרוב. לצד החוגגים עבדו חשפניות, גמדים ושאר פריקים, שהעניקו למסיבה אווירה תיאטרלית והזויה. מסיבה זו הפכה להיקרא 'ליל שבת בסדום'. התקליט JAZZ נחת בחנויות כעשרה ימים לאחר מסיבה זו ובא לשקף את חייהם של כוכבי רוק שנעים עתה במהירות האור.


את השירים הקליטה הלהקה בין יוני ואוקטובר 1978 באולפנים שבצרפת, כשהמפיק רוי ת'ומאס בייקר, שהפיק את ארבעת אלבומיה הראשונים של הלהקה, חזר לעבוד עמה. אבל הפעם הוא ניסה לנווט את קווין לכיוון הפקות אחרות שעשה אז, כמו, למשל, להקת THE CARS. נסיונותיהם של רוג'ר טיילור המתופף וג'ון דיקון להביא להיטים - נכשלו. זה מצחיק לחשוב שטיילור התנגד להקלטת השיר ANOTHER ONE BITES THE DUST, כשהביא לנו פה קודם לכן שיר ושמו FUN IT עם קצב דומה מאד לריקודים.


שירו השני, שחותם את התקליט, לא מהגדולים שלו והוא כולל כל מיני הדבקות מיותרות מצלילי שירים אחרים שבתקליט. הכוכבים הגדולים בתקליט הזה הם מרקיורי והגיטריסט בריאן מאי. דבר אחד ברור - השליט בתקליט הזה הוא מרקיורי, שסגנון חייו הזוהר מושפרץ כמעט מכל שיר אותו הוא שר פה. עם זאת, תעוזתה של קווין לא פגה פה. פתיחת התקליט, עם השיר MUSTAPHA, היא אחד הדברים הכי פראיים ומדליקים שאני מכיר מקטלוג הלהקה. אין פעם שאני מקשיב לשיר הזה והווליום לא עולה בו לשמיים.


פרדי מרקיורי: "מוסטפה היה פשוט המוח המטורף שלי. רציתי לעשות משהו עם תוכן ערבי כי יש כל כך הרבה ערבים בלונדון. זו פרסומת סמויה למכירת התקליט, באמת. פשוט חשבתי שברגע שהם ישמעו את זה, כולם ימהרו לצאת ולקנות את זה. זה בעצם הרבה ג'יבריש. פשוט המצאתי הכל. יש לי כמה מילות מפתח שבניתי מסביב, אבל השאר פשוט ג'יבריש, שלדעתי היה הרבה יותר טוב. במקום לקבל את זה באמת אותנטי, חשבתי שרק אמציא את כל הרעשים הגרוניים האלו וזה עבד הרבה יותר טוב ממה שאני מנסה להיות אותנטי. הרבה אנשים שואלים אותי מה משמעות המילים של השיר הזה, אבל אין לי שמץ של מושג. זה פשוט נשמע טוב. העניין הוא שזה אמיתי, ובכל זאת באמריקה תחנות רדיו מסוימות לא ניגנו את זה בגלל שהן חשבו שיש לזה מסר פוליטי - אז זה עבד הפוך נגדנו".


בתקליט זה הציג מרקיורי את פיצול האישיות הרגיל שלו; מצד אחד הוא שיחק את הרומנטיקן העייף בבלדה JELOUSY (פרדי: "תמיד חשבתי שזה רעיון גרוע להסביר שירים יותר מדי. אני זוכר שהתאכזבתי כל כך עם מה שהיה לפול סיימון לומר על שיריו - זה הרס אותי") ומצד שני הוא קופץ ומסנוור עם השיר LET ME ENTERTAIN YOU. בשיר DON'T STOP ME NOW פרדי מתאר את עצמו כפצצת אטום וכמכונת מין שמוכנה להתפוצץ, מה שמרמז על כך ששתי ההשראות הגדולות ביותר של השיר היו סקס וסמים. בראיון בשנת 2010 בריאן מאי הודה שלמרות שהשיר היה מלא באופטימיות, מבחינה מילולית זה ייצג משהו שקרה לפרדי שחשבנו שמאיים עליו", כלומר: אורח החיים שלו שבסופו של דבר יביא לתוצאות הרסניות.


התרומות של בריאן מאי לתקליט נעו מרוק כבד מפוצץ, DEAD ON TIME שכלל CXUPU קול של סופת רעמים שהוקלטה בשמי שוויץ ובעטיפה אלוהים בכבודו ובעצמו קיבל קרדיט על האפקט. שיר אחר היה ג'אזי קליל בשם DREAMERS BALL. זה עורר מריבה באולפן בין מאי וטיילור. "בסביבות אלבום הזה כולנו נכנסנו לפינות ואף אחד לא אהב במיוחד את מה שהחבר'ה האחרים עושים", הודה מאי. "למען האמת, היו זמנים שבהם לא יכולנו לסבול אחד את השני מחוץ לבמה". בשיר LEAVING HOME AIN'T EASY מאי שפך את ליבו באופן כובש אך עדיין נשמע שהשיר לא ממש מתרומם. לאחר לידת ילדו הראשון, ג'יימס, ב-15 ביוני בשנת 1978, בריאן מאי נקרע עוד יותר מהרעיון שצריך לעזוב בית לסיבובי הופעות ברחבי העולם ולשעות ארוכות של הקלטה. ובגלל שהאלבום JAZZ הוקלט באולפנים בשוויץ ובצרפת, היעדרותו של מאי הייתה אפילו יותר מאשר באלבומים קודמים, כאשר קווין עדיין הקליטה באולפנים בריטיים. אבל למרות חששותיו, מאי היה מוזיקאי מפורסם וכוכב רוק והקריירה הזו דרשה ממנו לבלות זמן רב הרחק מהבית. הוא ידע שזה המצב, ושזה הפרדוקס שלו כי הוא הגיע לפסגת המקצוע שלו והיה במקום בו אינספור מוזיקאים אחרים היו הורגים כדי להיות, ובכל זאת הוא לא יכל שלא להרגיש שהוא מתחמק מחובותיו בתחומים אחרים בחייו.


ג'ון דיקון, מצדו, תרם לתקליט את השיר הרוקי IF YOU CAN'T BEAT THEM ואת IN ONLY SEVEN DAYS הבלדי יותר. "אם הייתי רק נגן הבס בלהקה מבלי להביא שירים, לא הייתי מרוצה. כך, עם הבאת שירים, יש לי יותר נקודות זכות בוויכוחים בתוך הלהקה".


השיר של פרדי מרקיורי על 'מרוץ האופניים' נשמע קליט ביותר, אך מחביא בתוכו כמות אדירה של אקורדים ושבירות מקצבים. תנתחו מוזיקלית את השיר הזה ותקבלו יצירה מורכבת ביותר. שיר עם מילים ובהן גם דברים שהיו להיטים אז - אם אלה הסרטים מלתעות, סופרמן ומלחמת הכוכבים כמו גם הסם קוקאין. פרדי השחיל פנימה גם דברים שגעשו לפני כן באומה האמריקאית והותירו אותה פצועה ומבולבלת - כמו מלחמת וייטנאם והשערורייה פוליטית של ווטרגייט. אם זה לא מספיק, היו בו ה-מ-ו-ן אקורדים לנגן. "אם כבר, חייו האישיים של פרדי גלשו לתוך היצירה שלו בצורה חיובית, החלק שהפך אותה לתיאטרון", הציע המפיק רוי תומאס בייקר. "האופקים שלו היו רחבים".


בריאן מאי בא עם השיר המושלם שהוצמד לשיר של פרדי כתקליטון ומאז הם כמו שני אחים. זה נקרא FAT BOTTOMED GIRLS ושנים רבות לאחר מכן עורר סערה כשהוצא מפלטפורמת סטרימינג לילדים. רק מה האירוניה? שהשיר על מירוץ האופניים גם מזכיר את המילים FAT BOTTOMED GIRLS ועדיין נשאר באותו שירות סטרימינג (כולל איזכור המילה קוקאין - ממש מתאים לדור הצעיר). נו, עולם צבוע... בכל אופן, הנה הסבר של מאי: "כתבתי את זה עם פרדי בראשי, כמו שעושים כשיש לך זמר גדול שאהב בנות או בנים עם תחת שמן".


השיר DON'T STOP ME NOW הוא השיא של מרקיורי, כאמן שרוצה לחיות רק במסיבות. אותן מסיבות שבהמשך קטעו את חייו. בתקליט הזה יש כמעט את הכל, חוץ ממה ששם האלבום מציג. הביקורת במלודי מייקר: "זה תקליט שגרתי ביותר לפי הסטנדרטים של קווין. הוא לא אומר כלום. קווין צריכה להוציא תקליטים רלוונטיים ולא תקליט כמו זה".


בעיתון NME פורסם: "הדבר היחיד שנותר במוזיקה של קווין הוא הערצת ההמונים. אין פה שום מסר אחר. אין פה תקשורת עם הקהל, אלא רק הצגה מוזיקלית ומחיאות כפיים". גם חברי הלהקה עצמם הודו בהמשך כי מדובר פה באלבום לא מושלם, שמציג לראשונה את התפוררות הלהקה לכיוונים שונים.


פרדי מרקיורי: "אם אלבום חדש שלנו הוא פלופ, פשוט נעבור לשלב הבא. היו לנו אלבומים כאלו שלא הצליחו לחלוטין, בעבר, כמו התקליט JAZZ, אבל אנחנו פשוט המשכנו משם הלאה. זה נחשב למהמורה קלה, אבל זה

לא עצר אותנו והמשכנו לעבר THE GAME". בשנת 1984, ג'ון דיקון תיאר אותו כ"אלבום שאני לא אוהב". רוג'ר טיילור לא התרשם באותה מידה. "זה לא אחד מהמועדפים שלי", הוא הודה מאוחר יותר. "זה היה תקליט שאפתן. אלבום שאף פעם לא הרגשתי שהוא עמד בשאיפה שלו. אף פעם לא הייתי מרוצה מהסאונד בתקליט, הוא אף פעם לא ריגש אותי. השירים שלי בו מאוד פגומים ואני לא חושב שהיינו כל כך להקה באותה תקופה. כולנו גרנו במקומות השונים האלו בארץ זרה". רוי תומאס בייקר, בראיון בשנת 2005, התעקש: "חשבתי שזה תקליט נהדר. חשבתי שכתיבת השירים שלהם טובה באותה מידה כמו מה שהם עשו בעבר".


כמה שנים לפני כן גילה בייקר עוד משהו על תהליך הכנת התקליט: "כל ערב היינו הולכים למועדון הזה בפינה שהופיעה בו החשפנית המדהימה ביותר, אז היינו צריכים להפסיק את ההקלטה בשעה אחת עשרה, צפינו בחשפנית, ואז חזרנו להקליט שוב".


ההרצאה המיוחדת על להקת קווין, "לילה באופרה" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה: 050-5616459


אז מי נולדו ומתו ב-10 בנובמבר? בואו נגלה...



1940: נולד לורד סאץ' הצורח. זמר שהיה חלוץ בהופעות הרוק התיאטרליות שלו בשנות השישים. הוא נהג לשיר כשהוא שוכב בתוך ארון קבורה או מצית את שיער ראשו הארוך באש. הוא השפיע על מוזיקאים בריטים רבים, ביניהם ריצ'י בלאקמור, להקת סלייד, ג'ימי פייג', ארתור בראון ורבים אחרים. הוא מת ביוני 1999.


1944: נולד טים רייס (תמלילן שבין השאר גם כתב את מחזה הרוק 'ישו כוכב עליון').


1947: נולד גלן באקסטון. הגיטריסט המקורי בלהקת אליס קופר. הוא מת בשנת 1997.


1948: נולד גרג לייק (בסיסט / זמר בלהקות קינג קרימזון ואמרסון, לייק ופאלמר). הוא מת בדצמבר 2016.


2022: מת ניק טרנר (סקסופוניסט בלהקת HAWKWIND). בן 82 במותו.


ב-10 בנובמבר בשנת 2023 יצאו מחדש שני אלבומי אוסף עם שירי הביטלס. אחד מהם, שמתמקד בשירים מהשנים 1966-1962 נקרא גם בכינוי "האלבום האדום" והשני, שהתמקד בשירים שיצאו בין 1970-1967, נקרא בפי אנשים גם "האלבום הכחול". שניהם מכילים את השירים עם מיקסים חדשים , שירים נוספים (ובתוספת "הלהיט" החדש NOW AND THEN, שלדעתי ממש מיותר פה).



קצת היסטוריה על זה; ב-19 במרץ בשנת 1973, נערכה מסיבת עיתונאים בעניין הביטלס. האירוע נערך במשרדי חברת קפיטול שבהוליווד. סגן נשיא החברה, בראון מגס, הודיע לעיתונאים בעניין הוצאת שני אלבומי להיטים של הביטלס. הראשון יתמקד בשנים 1962-1966 והשני בשנים 1967-1970. כך הוא הכריז: "אנו נוציא דרך חברת אפל שני אלבומים עם שירי ביטלס ישנים במטרה להילחם במכירות בוטלגים של הביטלס המוצעים בשם ALPHA OMEGA, שמפורסמים בטלוויזיה ובמהדורות החדשות. אנו חשים שיהיה קל יותר להילחם במוצר ההוא עם מוצר משלנו מאשר לתבוע בבית משפט. זה נכון וראוי שהביטלס יקבלו אוסף להיטים משלהם דרך החברה שלהם".


למרות שחברת קפיטול תכננה אלבום של מיטב להיטי הביטלס עוד אי שם באמצע שנת 1964 חברת EMI הוציאה אוסף, בשנת 1966, בצורת A COLLECTION OF BEATLES OLDIES וקפיטול הוציאה בשנת 1970 אלבום אוסף בשם HEY JUDE, לא יצא אלבום אוסף מקיף של שירי הביטלס עד שנת 1973.

שני האוספים האלו יצאו במטרה ברורה למלא את הסעיף הנדרש בחוזה לספק מוצר לחברת קפיטול, כמו גם להילחם בהוצאות הפיראטיות שמפיקיהן לא חשבו כלל לשלם את הכסף שמגיע לבעלי הזכויות על השירים. חברות אפל, קפיטול ו- ABCKO (החברה של אלן קליין) היו מודאגות מאד מהעניין ובצדק.



המודאג מכולם היה אלן קליין, שכמה ימים לפני צאת האלבומים ספג מכה גדולה, כשג'ון לנון, רינגו סטאר וג'ורג' האריסון הודיעו לתקשורת שהם סיימו את התקשרותם העסקית עמו, כמנהל שלהם. פול מיהר להגיב על כך לתקשורת: "עכשיו אין בעיה לביטלס להתאחד, כשאלן קליין לא מעורב יותר בעניינים. כשקליין היה שם, הדרך הייתה חסומה לאפשרות שלנו לעבוד ביחד כלהקה שוב. עכשיו, הדרך נפתחה שוב ללא קליין, שרק עשה נזק".


ב-16 בפברואר 1973 הגישו ג'ורג' האריסון, אפל וקפיטול תביעה נגד יצרני הבוטלג ALPHA OMEGA, כמו גם נגד תחנות הרדיו והטלוויזיה שפרסמו מוצר זה. התחנות הורדו בהמשך מכתב התביעה.


בנחישות רבה ניגשה חברת קפיטול למשימת הרכבת האוספים מבלי לטרוח לקבל מאסטרים לשירי ביטלס מחברת EMI אלא להסתמך רק על מה שכבר יש לה. בגלל זה, כמה מהשירים שבאוספים נמצאים במיקס המונו שלהם, למרות שגרסאות סטריאו שלהם כבר היו קיימות.


מעצב העטיפות היה טום וילקס, שעיצב לפני כן את אלבומיו של האריסון, ALL THINGS MUST PASS והמופע לבנגלה דש. הרעיון לעטיפה בא מבכיר בחברת קפיטול, אלן סטקלר, שביקר במשרדים של אפל בלונדון וראה שם את התמונה שצולמה, בשנת 1969, כשיחזור לעטיפת התקליט הראשון של הביטלס, רק עם פרצופים עדכניים לסוף אותו עשור. במוחו נדלקה נורת רעיון לשים את שתי התמונות במוצר אחד. הוא גייס את וילקס, שהפליא להשתמש בצבעים האדום והכחול.



לתמונה בעטיפה הפנימית בחר סטקלר בצילום מסשן צילומים שערכה הלהקה, ב-28 ביולי 1968, והפך להיקרא MAD DAY OUT. הקונספט של העטיפה וסדר השירים המופתי בשני האלבומים הפך אותם לאבן דרך בקטלוג הלהקה. עד כדי כך שהם הפכו לחלק כה מכריע בקטלוג של קפיטול והופקו מחדש לקומפקט דיסק, בשנת 1993. מאז הם ממשיכים להוות נקודת התחלה מצוינת עבור אוהדי ביטלס חדשים, כמו גם תחנת עגינה מענגת לספינת מעריצי הלהקה שחושקים בזמן איכות עם הלהיטים הכה אהובים.



ב-10 בנובמבר בשנת 1958 נפצעו קשה מאד בתאונה שני זמרי נשמה ידועים: סאם קוק ולו רולס, שבתקופה ההיא היה בלהקת הליווי של קוק. לו רולס נפצע כה קשה שלמעשה הוכרז כמת באזור התאונה והוחזר לחיים. הנהג, אדוארד קאנינגהאם, הוא המת היחיד לבסוף באירוע.



כולם הבינו את זה מאוחר יותר, וזה קרה בדיוק כמו שזה יכל היה לקרות כמה פעמים בעבר. סאם קוק נהנה יותר מדי עם הבחורה שלצדו לעזוב, והוא המשיך לדחות ולדחות את זמן העזיבה ממקום הופעה. זו הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת כשהוא ולו רולס עלו על הכביש עם אדוארד הנהג. לפתע הם נתקלו בפקק תנועה כבד בכביש הדו-נתיבי בין סיינט לואיס וממפיס. אדוארד הנהג הגדיל לעשות כסחט את דוושת הדלק ובידיו העביר את האוטו לנתיב הנגדי כדי לטפס מעל גבעה גדולה. זה היה קצת אחרי 20:00 בערב כשהאוטו שעט קדימה כשלפתע נתקלו עיניו במשאית גדולה שעצרהבנתיב שלה. זה היה מאוחר מדי, לא היה לו מקום לתקן את טעותו, ועם צריחת צמיגים מחרישה, הוא בסופו התנגש בה. סאם קוק ישן במושב הנוסע הקדמי ולו רולס היה מאחורי הנהג.


מיד לאחר ההתנגשות נשמע אדוארד נאנח, כמעט חתוך לשניים מההגה. סאם קוק יצא מהתאונה בשריטות בלבד.


ב-10 בנובמבר בשנת 1972 ביצעה להקת ג'נסיס בפעם הראשונה את יצירתה הארוכה, 'ארוחת הערב מוכנה' בהופעה באוניברסיטת 'ברונל' באוקסבריגד'.



ב-10 בנובמבר בשנת 1968 הופיעה להקת ג'פרסון איירפליין בתוכנית הטלוויזיה של האחים סמות'רס.



זמרת הלהקה, גרייס סליק, מרחה על פניה צבע כהה ומנחה התוכנית, טומי סמות'רס, הציג אותה בשל כך בשם GRACE SICK. סליק לא הסתפקה בשירה וגם עשתה בסוף הביצוע לשיר CROWN OF CREATION את תנועת המחאה השחורה. זו התנועה שהוצגה לראשונה כשאתלט שחור ניצח באותה שנה במשחקי האולימפיאדה והרים אגרוף כלפי מעלה בעת שעמד על דוכן המנצחים עם מדליה על צווארו וההמנון האמריקני שנשמע ברקע.


ב-10 בנובמבר בשנת 1972 יצא התקליט הרביעי של להקת בארקליי ג'יימס הארבסט ושמו BABY JAMES HARVEST.



ובכן, זה לא היה תקליט קל לעשיה...


בשנת 1971 נראה היה כי הלהקה הבריטית הזו רוכבת על גל של הצלחה מוזיקלית מרשימה. הביקורות בעיתונים שיבחו היטב את אלבומה השלישי, שנוצר עם ארבעת חבריה כשלצדם תזמורת סימפונית שלמה. אבל ההצלחה לא הביאה איתה מנוחה ונחלה והחברים מצאו את עצמם נגררים בדרכים עם כלי הנגינה שלהם ועם תזמורת שלמה, שהביאה אותם למצב פיננסי רע כי התשלום לנגנים יצא מהכיס שלהם. חברת התקליטים נשפה בעורף הלהקה להוציא תקליטון ובמהרה. לכן נחפזו אלו והקליטו שיר בשם I'M OVER YOU, שיצא באפריל 1972 ולא זכה להצלחה.


בתחילה נשקלה האפשרות לעשות את אלבומם הרביעי כאלבום כפול, תחת השם FOUR WINDS. כל חבר בלהקה היה אמור לקבל צד שלם לעצמו ולרעיונותיו המוזיקליים. מין קונספט שכבר נעשה בעבר על ידי להקת פינק פלויד, באלבום UMMAGUMMA, אבל המחסור בזמן ובמשאבים פיננסיים גרם לרעיון ליפול. קלידן הלהקה, וולי וולסטנהולם, ניגש להכנת יצירה שאפתנית משלו ושמה MOONWATER, ביחד עם המתזמרים מרטין פורד וג'ון בל. התהליך לא היה חף מתיסכולים; הצלילים שנשפכו לסליל ההקלטה, לאחר מיקס, לא נשמרו כראוי וכשהגיע הרגע להשמיע את המאסטר באולפן, נתגלתה התקלה שיצרה פאניקה גדולה. הקלידן האומלל נאלץ לרוץ ולהכין מיקס חדש כשהלחץ היה רב, כי ביומן הלהקה נרשם סיבוב הופעות בדרום אפריקה. שאר חברי הלהקה נאלצו לעבוד ללא וולסטנהולם על שיריהם, כשהוא בינתיים מנסה להציל את יצירתו.


האלבום יצא חודשיים לאחר שהלהקה חוותה טלטלה גדולה כשרבים יצאו נגדה בגלל שהופיעה בדרום אפריקה כשמולה קהל שהופרד מבחינה גזעית. סטודנטים רבים באנגליה מחו נגד זה ומנעו קיום הופעות של הלהקה באוניברסיטה שלהם. חברי הלהקה מיהרו לשחרר הצהרה רשמית: "הצטרפנו כעת לאיגוד המוזיקאים הבריטי ובהתאם לזאת לא נגיע יותר להופיע בדרום אפריקה עד שיוסדר שם עניין ההפרדה הגזעית". היה זה קצת מאוחר מדי.


במלודי מייקר נכתב בביקורת לאלבום: "אחד הקטעים הבולטים בתקליט זה נקרא SUMMER SOLDIER, שבוצע מאז רבות בהופעות הלהקה. הגיטריסט ג'ון ליס כתב אותו על רקע המאורעות האלימים שהתחוללו באירלנד והשיר הפך לאחד הרגעים העוצמתיים יותר בקטלוג הלהקה. שיר נוסף בתקליט, שנקרא THANK YOU, מציין שמות רבים של אנשים, כדרך להנציח קרדיטים במקום הדפסת שמם על גבי העטיפה. יכול להיות שהסיבה ליצירת שיר זה נעוצה גם בעובדה כי תקליט זה הוא הראשון של הלהקה שלא יצא בעטיפה נפתחת שבה אפשר לשים יותר פרטי מידע. למתעניינים בזהות התינוק שבעטיפה, זה הוא בנו של מי שצילם אותה, ג'וליאן קוטרל". "הרעיון התינוקי" היה של איאן קאסי, אחד ממנהלי הלהקה באותה תקופה. הצלם היה ג'וליאן קוטרל, והתינוק היה בנו. יכול להיות ששם התקליט בא כקריצה על שם תקליטו של ג'יימס טיילור, SWEET BABY JAMES. להדפסות המקוריות יש עטיפה פנימית המפרטת את החברים המבצעים בכל שיר. פירוט זה נעדר מהוצאות שבאו לאחר מכן.


מכירות התקליט לא היו מרשימות ונוצר מתח בין הלהקה לחברת התקליטים, שסירבה לאפשר סיבוב הופעות נוסף עם תזמורת. הצלילים הנהדרים רופדו בחובות אדירים.


אנשים רבים ביטלו את הלהקה הזו עם התואר "המודי בלוז של המעמד העני", אבל בכך הם חטאו בענק ופספסו יופי של להקה, שעשתה דברים מקוריים ויפהפיים.


חודשים ספורים לאחר צאת התקליט סיפרה הלהקה לעיתון רקורד מירור על כמה מהצרות שלה.

הגיטריסט ג'ון ליס: "לעיתים אנו מצליחים להגיע לקו האפס בהופעות עם התזמורת שאנו לוקחים איתנו. ויש מקרים שאנו מפסידים כלכלית. אנחנו הלהקה היחידה שלוקחת עימה תזמורת שלמה בקביעות להופעות. אין זה גימיק חד פעמי עבורנו כמו שהוא קורה עם הרבה להקות אחרות. זאת כי כתבנו שירים רבים שנועדו לתזמורת.


קלידן הלהקה וולי וולסטנהולם: "הרבה דברים רעים קרו כשהתחלנו להופיע עם תזמורת. גילינו שככל שאנחנו מופיעים הרחק מלונדון, התזמורת מתכווצת בגלל התשלום שאנו צריכים להוציא מכיסנו כדי להעסיק אותה. כשהתקליט הראשון שלנו יצא לאור, אנשים רבים אמרו כי אנחנו נהיה ה'אתם יודעים מי' הבאים".


המתופף מל פריצ'ארד: "דיפ פרפל, למשל, עשו בדיוק את ההיפך מאיתנו. הקטע התזמורתי שלהם היה מבודד לחלוטין מהלהקה עצמה".


ב-10 בנובמבר בשנת 1986 יצא מארז עם חמישה תקליטים של ברוס ספרינגסטין והאי סטריט באנד, בהופעות משנת 1975 ועד שנת 1985. לרבים מהמעריצים זה היה יקר מדי אז לרכישה. אלו שהצליחו לרכוש – זה היה יקר מאד לליבם. ביום אחד, נמכרו מיליון עותקים!



ברוס היה ידוע אז כשם לוהט בתחום ההופעות החיות וחוויית קונצרט הרוק האולטימטיבית נארזה סופסוף להקשבה בסלון. הייתה זו כמתנה מיוחדת של תודה מברוס למעריצים שחלקו איתו את ההופעות המיוזעות ופרס ניחומים טוב ביותר עבור אלו שלעולם לא יכלו להשיג כרטיסים. הבוס הזה יודע לתת בונוסים לשכר.

עבור המעריצים השרופים, שאהבו מאד את תקופתו הראשונה של הבוס שלהם, זה היה מאכזב לגלות שאין צלילים מתקופת שני התקליטים הראשונים. הקופסה מתחילה מהפריצה הגדולה שלו, עם התקשורת שכבר רצה אחריו עם הלשון בחוץ. אבל גם משנת 1975 מקבלים פה רק שיר אחד (THUNDER ROAD – עם ליווי פסנתר וגלוקנשפיל). אחריו יש קפיצה לשנת 1978 ומשם בבטחה הלאה אל האייטיז, כשברוס כבר טרף איצטדיונים לארוחת הבוקר.


ספרינגסטין מפצה על מחסור ברור, פה ושם בקופסה, עם ביצוע לשיר שכתב עם פאטי סמית', BECAUSE THE NIGHT. עכשיו המעריצים יכלו לשמוע איך הוא דמיין את הלילה הזה. כמו כן, ברוס מעניק גרסאות מחשמלות משלו לשירי מוזיקת נשמה, כשהוא מוסיף ביקורת על אמריקה, למשל בשיר WAR, של הטמטיישנס עם הערתו הנצמדת על מלחמת ויאטנם. ויש גם שירים שלו שלא יצאו עד אז ובוצעו רק בהופעות. ברוס אף עודד את הקהל להקליט אותם, בהופעה ברוקסי בשנת 1978, לבוטלגים.


האמת? הנקודה האחרונה דווקא מאכזבת אותי, לנוכח העובדה ששנה לאחר יצא ברוס נגד יצרני הבוטלגים. ספרינגסטין וחברת התקליטים שהיה חתום בה, CBS, הגישו, באוקטובר 1979, תביעה בסך שני מיליון דולר נגד חנות תקליטים בקליפורניה, BEGGARS BANQUET, שמכרה בוטלגים. האף.בי.איי התחקה אחר יצרני הבוטלגים לחנות זו ופשטו על המחסן. עבור האנשים שהיו ברוקסי ושמעו את עידודו, היה זה כסכין בגב.

נחזור לקופסה; לא רק המוזיקה פה כובשת, אלא גם הדיבורים של ברוס בין השירים שלפעמים מכניסים פנימה לתוך נפשו. כמו, למשל, כשהוא מספר לקהל על המתח ששרר בינו לבין אביו עד הפיוס. הוא יודע לספר את סיפור חייו היטב.


לסיום, קופסה זו הגיחה לעולם אחרי שנים רבות בהן לא היו קופסאות עם מספר תקליטים בתוכן, והיוותה צעד חדש ומשמעותי בשיווק המוזיקה להמונים. נדמה לי שהמופע לבנגלה דש, של ג'ורג' האריסון, היה האחרון שבא כקופסה שכזו. בכל אופן, אין ספק שברוס ספרינגסטין הצליח להביא כמה בשורות בחבילה אחת עם המון אור במה.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על קופסה זו: "זה לא מספיק. לפי הסטנדרטים של כל אחד אחר, כמובן, קופסה זו היא מבוכה של עושר - חמישה אלבומים ועשר שנים של דינמיט עם הלהיטים הגדולים ביותר, קאברים, שירי אהבה, שירי עבודה, שירים מחוץ לעבודה - חווית קונצרטי הרוק האולטימטיבית של העשור האחרון ארוזה סוף סוף לצריכה בסלון, מתנת תודה מיוחדת למעריצים שחלקו את 1001 הלילות האלו של רקיעה וזיעה ופרס הניחומים הטוב ביותר עבור הממזרים המסכנים שלעולם לא יכלו להשיג כרטיסים.


ובכל זאת, ברוס ספרינגסטין היה יכול למלא עוד סט של חמישה תקליטים במה שחסר בזה. במיוחד בולטים בהיעדרם פנינים שעדיין לא שוחררו כמו THE FEVER ו-RENDEZVOUS, כמו גם שירי וינטג' כמו JUNGLELAND ו-KITTY'S BACK, שיר שנהג להוות השראה לטיסות ארוכות של להקת האי סטריט עבור חובבי ג'אז לוהט באמצע שנות השבעים שלו. זה גם קצת מאכזב שספרינגסטין לא כלל הקלטות ממופעי 1974-1973 שהובילו את המבקר ג'ון לנדאו, לימים המנהל שלו, לכתוב את השורה הידועה לשמצה, בסופו של דבר נבואית: 'ראיתי את עתיד הרוק'נ'רול ושמו הוא ברוס ספרינגסטין'. במקום זאת, הסט-מארז הזה מתחיל ב-1975 כאשר 'העתיד' כבר הגיע על כנפיים של הייפ תקשורתי אכזרי.


למרבה הצער,המארז ירד אלינו עם אותה היסטריה נלווית. אבל בצד הסתייגויות קטנות לגבי תוכן, יש את הכריזמה שאין דומה לה של הזמר. אם לא יותר, הסט הזה הוא הדגמה יוצאת דופן לאופן שבו השליטה הטלפתית של ספרינגסטין על קהל קונצרטים גדלה ביחס ישר לגודל הבמה שלו. בקאבר המלהיב שלו ללהיט STAX משנת 1967 של אדי פלויד, RAISE YOUR HAND, הדרן שהוקלט ברוקסי, בלוס אנג'לס, בשנת 1978, ספרינגסטין לא רק מבקש הרמת ידיים - הוא דורש זאת . 'אתם חושב שזו נסיעה חינם?' הוא שואג לפני שהוא נותן לקהל פיצוץ אחרון. שש שנים מאוחר יותר, בזירה גדולה בניו ג'רזי, הוא מפשיט את NO SURRENDER עד הליבה העירומה והאמיצה שלו, מגובה רק בגיטרה, מפוחית ​​ודממה של עשרים אלף אנשים שעוצרים את נשימתם.


המבנה הכרונולוגי רופף, סט זה משרטט גם את האבולוציה של הנושאים הליריים של ספרינגסטין מהמנוני הבריחה הגדולים המוקדמים ועד לתהודה המקרוקוסמית של BORN IN THE USA, מול חומה של שינוי כלכלי בלתי הפיך ושחיקת ערכים חברתיים. מה שבטוח, גרסת רוקסי מ-78' של SPIRIT IN THE NIGHT היא ללא ספק פנינה, שמייחד אותה התיפוף של מקס ויינברג והסקסופון המשוגע של קלרנס קלמונס. עם זאת, RACING IN THE STREETS, דיוקן החושך העגום של ספרינגסטין על דור שרץ למבוי סתום, שואב את כוחו מבאר עמוקה יותר, מאיץ בצורה מורגשת בייאוש מהורהר כאשר האורגן העצוב של דני פדריצי עף מעל פסנתר הבלרינה של רוי ביטן. כל אידיוט שעדיין מאמין ש-BORN IN THE USA הוא כולו כוכבים ופסים, בהחלט ייאפה מהזעם הלוהט ותחושת הבגידה המוחלטת שבבסיסו, המאויר בצורה חיה על ידי סולו הגיטרה האדום-בוהק של ספרינגסטין וההפגזה האטומית של להקתו.


שניים מהרגעים הטובים ביותר של האלבום הם אפילו לא מוזיקליים. הדיבור הפותח של ספרינגסטין ל-THE RIVER, הוא שיטוט נוקב על אביו - המתחים, חילוקי הדעות הקטנים ובסופו של דבר הפיוס. עם זאת, עם WAR, ספרינגסטין מגיע ממש לנקודה, מקדיש אותו לצעירים בקהל שחזרו מויאטנם ('בפעם הבאה שהם יסתכלו עליך') לפני שהוא מוביל את להקתו לתוך חומר נפץ קריאה של הלהיט של אדווין סטאר משנת 1970 עם מיטב הצעקה קורעת השקדים שלו והרבה גיטרה. כל כך הרבה כוח גולמי, כנות לירית ונחישות רוחנית ארוזים בקופסה הזו. לקבלת התוצאות הטובות ביותר, פשוט תעמידו פנים שאתה למרגלות הבמה".


ב-10 בנובמבר בשנת 1975 יצא התקליט HORSES של פאטי סמית'.



תקליט זה היה גורם מרכזי והשפעה ברורה על סצנת הפאנק-רוק הניו יורקית וחיזק את סמית' כדמות מרכזית בתנועה זו, לצד להקות עכשוויות (אז) כמו הראמונס, בלונדי ו"ראשים מדברים. טום וורלין (מלהקת טלוויז'ן) ואלן לנייר (מלהקת "פולחן הצדפה הכחולה") מתארחים בתקליט.


סמית' הציעה בתחילה שהאלבום יופק על ידי טום דאוד, והיו דיונים ראשונים על הזמנת זמן אולפן עם דאוד באולפני CRITERIA במיאמי, שם דאוד הקליט לפני כן גם את אריק קלפטון. אבל תוכניות אלה הסתבכו בגלל הקשר של דאוד עם חברת התקליטים המתחרה, אטלנטיק. סמית' שינתה את דעתה ובמקום זאת ביקשה לגייס את ג'ון קייל לשמש כמפיק האלבום, כיוון שהתרשמה מהצליל הגולמי של אלבומי הסולו שלו.


ההקלטה של התקליט התקיימה בסופו של דבר באולפני "אלקטריק ליידי" בניו יורק, כשסמית' הביאה לאולפן את אותה להקת הליווי בהופעותיה - עם ג'יי די דוהרטי בתופים, לני קיי בגיטרה, איוון קראל בבס וריצ'רד סול בקלידים.


תמונת עטיפת התקליט צולמה על ידי חברה הקרוב של סמית', רוברט מייפלת'ורפ, בדירת הפנטהאוז שלו בגריניץ' וילג'. סמית': "הוא צילם, כמו, שתים עשרה תמונות, ובסביבות השמינית בערך, הוא אמר, 'יש לי את זה'. אמרתי, 'מאיפה אתה יודע?' והוא אמר, 'אני רק יודע', ואמרתי, 'אוקיי'. וזהו זה".


היא הגדירה את תנוחתה על העטיפה כ"תערובת של שארל בודלר ופרנק סינטרה". התייחסות השחור-לבן ותנוחת יוניסקס היו סטייה מתמונות הקידום הטיפוסיות של זמרות באותה תקופה. מנהלי חברת התקליטים, אריסטה, ביקשו לבצע שינויים שונים בתצלום, אך סמית' דחתה את הצעותיהם. מאוחר יותר הודה קלייב דייוויס, נשיא החברה, כי הוא לא הסכים בתחילה בנוגע לתדמית, ורצה להשתמש בכוחו בעניין, אך לפתע הרגיש שזה יבלבל קהלים שאינם מכירים את סמית' ואת סגנון המוזיקה שלה. הוא הניח בצד את הסתייגותו ואישר את הצילום לאחר שהבין כי הוא צריך "לסמוך על האינסטינקטים האמנותיים שלה ביסודיות". סמית' טענה כי לא התכוונה להוציא "הצהרה גדולה" עם העטיפה, שלדבריה משקפת פשוט את דרך הלבוש שלה. "לא חשבתי שאני הולכת לפרוץ גבולות. אני פשוט אוהבת להתלבש כמו בודלר", אמרה ב -1996.


ברולינג סטון נכתב ביקורת על תקליט זה: "פאטי סמית' היא משוררת הרוק הלוהטת ביותר שיצאה מהפסולת היוקרתית של ניו ג'רזי מאז ברוס ספרינגסטין. אבל סמית' בכלל לא דומה לספרינגסטין או למישהו אחר.

ספרינגסטין הוא רוקר; סמית' היא משוררת רוק מזמרת. חסידיו של ספרינגסטין חשבו שגם הוא משורר, בהתחלה, בגלל העדיפות לכאורה של מחרוזותיו המהירות על תמונות רחוב. אבל ספרינגסטין עצמו תיקן במהירות את העניינים על ידי בניית הלהקה שלו והודה שדבריו היו המילים שנועדו כמסגרות קונספטואליות שעליהן מלחינים מלחיצים את אמנותם.


עבור סמית', המילים יוצרות את כל השאר. לקולה יש קסם מפחיד והמנגינות שלה מתאימות בצורה עמומה לדפוסים הפרימיטיביים של הרוק שנות החמישים. אבל המוזיקה שלה לא תעלה על הדעת בלי המילים שלה ודרכה לנסח אותן. פאטי סמית' היא שאמאנית של רוק'נ'רול והיא זקוקה למוזיקה כמו ששאמאנים תמיד זקוקים לזמירות שלהם.


התקליט הראשון שלה נפלא במידה רבה מכיוון שהוא מכיר בחשיבותן המדהימה של המילים ביצירתה. מדי פעם יש נגיעות שמסגירות את האולפן: צפיפות אינסטרומנטלית כוללת, פיתולים עדינים והעלאות כלי נגינה המתעלים על יסודות הרוק'נ'רול של שלושה אקורדים וארבעה אנשי רוק בסיסיים.


טווח הנושאים בתקליט הוא עצום, הרבה מעבר למה שרוב תקליטי הרוק אפילו חולמים עליו. "גלוריה", של להקת THEM במקור, עוסק בסקס. "חוף רדונדו" עוסק בהתאבדות לסבית. "ארץ הציפורים" עוסקת במות אביו של ילד ובחזונו של הילד להילקח בבטן של ספינה ולהצטרף לאביו כחוצן. "כסף חינם" הוא אנרכיזם קוסמי. "קימברלי" עוסק באחותה הצעירה של פאטי ובשמיים המתפצלים ובכוכבי הלכת פוגעים. "לשבור את זה" עוסק באלוהים יודע מה ומבחינתי מדובר בניפוץ סכיזופרני של הזהות כהקדמה למעבר למציאות גבוהה יותר. "אדמה", המורכבת ביותר מתוך מגרש מורכב, עוסקת במתקפה בחדר הלבשה בגיל ההתבגרות שהופך לרצח ואונס הומוסקסואלי שהופך לסוסים נושמי להבות. ולבסוף, "אלגי" עוסק במותו של ג'ימי הנדריקס.


כמו כל המשוררים האמיתיים, סמית' מציעה חזיונות בעלי ריבוי משמעויות. שיריה מלאים עב"מים ואור בוהק המאיר עולמות מקבילים, מראות שאתה עובר דרכן וסדקים במציאות המשותפת שלנו. היא מזנקת בין משמעויות של מילים כמו שדון על פני ממדים ומסחררת אותך.


קולה הוא ניל יאנג יותר מאשר לינדה רונסטאדט. בכך אני מתכוון שאין לו טווח רב או צבע גוון יפה כרגיל. אבל הוא מלא אינדיבידואליות.


המוזיקה האינסטרומנטלית הבסיסית היא סוג הפרימיטיביזם האמיתי של הרוק'נ'רול שאפיין מזמן את המחתרת בניו יורק. יש לה ארבעה גברים בלהקה שלה אבל המנהיג הוא ללא ספק לני קיי, שמלווה אותה מאז קריאת השירה המוזיקלית הראשונה שלה לפני חמש שנים. קיי הוא מבקר רוק ומומחה לשירי אולדיז.


אבל האם הסיקסטיז לא מתים? מקוריות היא תמיד דבר מסובך להוכיח. ובכן, HORSES הוא תקליט מצוין לא רק בגלל שפאטי סמית' עומדת לבדה, אלא בגלל שהייחודיות שלה מעניקה תהודה מהעבר".


ב-10 בנובמבר בשנת 1969 נכנסה להקת בלאק סאבאת לאולפני TRIDENT בלונדון והפעם על מנת להקליט קאבר משלה לשיר בשם EVIL WOMAN.



באותו הזמן זה היה להיט יחסי ללהקה בשם CROW וכשהביצוע של סאבאת' הושמע על ידי עיתון 'מלודי מייקר' לרוג'ר ווטרס על מנת שיגיב עליו, בסיסט להקת פינק פלויד ענה: "השיר הזה מתחיל טוב אבל אז אתה מבין מיד, שאחרי ההתחלה הזו אין כלום".


במקור הוקלט השיר באולפן כשגם צליליו של חליל צד נמצאים בו לצד הגיטרה החשמלית של טוני איומי, אך אותו חליל הורד בגרסה הסופית. את הגרסה עם החליל אפשר לשמוע במהדורת הדלוקס (שני דיסקים) שיצאה לאלבום הבכורה של הלהקה.


ב-10 בנובמבר בשנת 1970 יצא התקליט TICKET TO RIDE של צמד הקארפנטרס. למעשה זו הוצאה עם עטיפה שונה לתקליט הבכורה OFFERING שיצא ב-9 באוקטובר 1969.



התקליט OFFERING הציג את כישרון הצמד המשפחתי הזה, עם ריצ'רד קארפנטר ואחותו קארן, במה שהוא כנראה עם אחת מעטיפות התקליטים הרעות יותר שיש. ריצ'רד: "השיר TICKET TO RIDE התנגן היטב אבל פעם אחת שמעתי את השדרן ברדיו אומר, 'זה באמת צמד מוכשר, אבל עטיפת האלבום! אתם חייבים לראות את עטיפת האלבום', כשטון של גועל בא בקולו".



אז כשהובן לחברת התקליטים שהשיר הזה הפך ללהיט, הוחלט על שינו עטיפה ושם. הצילום בים נעשה ב-12 ביוני 1970 עם השניים בסירה שהושכרה על ידי חברת התקליטים לצילום. ריצ'רד: "חטפתי שם מחלת ים הייתי ממש אומלל בסשן הצילום הזה. אבל זו אחת התמונות הטובות יותר שלנו. עם זאת, חבל לי שתקליט הבכורה לא היה כזה טוב. יש בו שירה יפה וכל זה, אבל קארן הייתה אז רק בת 19 ואני לא לקחתי מספיק זמן לחפש חומר ראוי יותר שתשיר לאלבום שלם. גם היינו צריכים לקחת מתופף מנוסה להקלטות, כמו האל בליין, ולתת לקארן, שתופפה פה, להתרכז בשירה".


ב-10 בנובמבר בשנת 1978 יצא אלבום הופעה לבוב מארלי ששמו BABYLON BY BUS.



לאחר שסיים סיבוב הופעות עולמי מוצלח אך ארוך במיוחד, בוב מארלי לקח הפסקה, מקצועית לפחות, למחצית האחרונה של 1978. הוא עשה כמה הקלטות באולפן של לי פרי, למרות שהזוג המעניין הזה לעולם לא יתחבר שוב לאלבום מלא. מארלי גם עשה את המסע הראשון שלו לאפריקה, עם ביקור קצר באתיופיה. הוא לא עשה זאת כדי להופיע שם ובינתיים, חברת התקליטים ISLAND ביקשה למלא את הפער בין תקליטי האולפן שלו עם אלבום חי וכפול זה. השם שלו נלקח מכותרת של ביקורת בעיתון NME כשרוב ההקלטות פה נלקחו

מהופעות בפריס בסוף יוני 1978. האלבום גרר גם ביקורת מסוימת על חליבת שוק שכבר קיבל, שלוש שנים לפני כן, תקליט בהופעה של מארלי ושמו היה פשוט ואפקטיבי - LIVE.


להגנת האלבום הזה, רק אחד משיריו הופיע בתקליט ההופעה הקודם. בזמן הזה, לבוב היה הרבה יותר רפרטואר נרחב לבחור ממנו קטעים. לכן זה מוצר שווה כתוספת לקטלוג שלו. עדיין, הגעת האלבום הזה לחנויות סימנה שינוי מובהק ביחס העיתונות כלפי מארלי. אם האלבום KAYA קיבל ביקורות מעורבות, אלבום זה קיבל אף ביקורות עגומות יותר. הייתה תחושה בתקשורת שמופע הדרכים של בוב הפך למפלצתי ושההפקה שלו הייתה עוד מכונת הופעות משומנת כמו של כל להקת רוק אחרת. כשהאלבום KAYA מכר היטב אבל נראה חסרת עוצמה יחסית להישגי העבר ועם אלבום חי במדפים במהלך אותה שנה, צצו חשדות שבוב מארלי 'התייבש'. נשמעו גם טענות שהביצועים באלבום זה אינם עולים על ביצועי האולפן ושחסרה פה התשוקה.


מתיחת השירים כנראה עבדה מצוין במהומה של הופעה חיה, אבל כאלבום זה איבד את המיקוד שהיה באלבום ההופעה LIVE. נראה היה שחברת התקליטים ביקשה לפרוץ את מארלי לשוק האמריקאי ואיך עושים זאת? כמו שאמני רוק רבים עשו בתקופה ההיא - עם אלבומי הופעה כפולים, שגם היו זולים להפקה לעומת הקלטות אולפן וגם משכו אנשים לכיוונם.


ברולינג סטון (האמריקאי כמובן) נכתב בביקורת עליו: "הרגאיי, כפי שמבותע על ידי בוב מארלי ולהקת THE WAILERS, הוא גם מעיין של פתגמים ביתיים וגם כלי תרבותי ערמומי עם יכולת אדפטציה וחדשנות. מעקב אחר צמיחתם של חברי הלהקה מקולות הפלצט והדשדוש הרופף ברית'ם אנד בלוז וה'אז מעידן הסקא היסודי שלהם בתחילת הסיקסטיז, דרך הנשמה המחלחלת של רוק יציב, קצב הגמגום הגולמי של סוף הסיקסטיז של הרגאיי, ועד לעלייה בפופולריות העולמית - מגלה שהם בדרך כלל רוקיים ומיליטנטיים. האבולוציה של הלהקה היא כל כך דרמטית, עד שמבינים שהמוסיקה מעולם לא התעכבה באף מחנה סגנוני במשך יותר משנתיים. למעשה, THE WAILERS הם הלהקה היחידה ששגשגה במהלך השלבים הרבים הללו, ויצרה רגאיי נואש כמו הנשמות שממלאות את הגבעות והסוואנות ורחובות הגטו הבעייתיים של ג'מייקה. ובכל זאת, מפתיע למצוא את מארלי, הופך באלבום זה פינה מוסיקלית חדשה עם סאונד תוסס לחלוטין שהוא דתי בבסיס הרסטפארי המאשר את החיים שלו ואוניברסלי בכמיהתו הרומנטית.


עבור מספר רב של ג'מייקנים, בוב מארלי הוא גיבור עיר פחונים נבון שהקונצרטים שלו מעידים על הבלט האימתני של עכביש אלמנה שחורה ומתהדרים בתחבולות מוסיקליות ממולחות מספיק כדי לעקוף את המוות עצמו. ואכן, מארלי נמלט בקושי מהתנקשות בדצמבר 1976 בזמן שעשה חזרות לפסטיבל סמייל ג'מייקה באוויר הפתוח בקינגסטון. אבל הוא המשיך כמתוכנן, ופתח את התוכנית המתוחה והלילית עם השיר WAR, נאום משנת 1968 של היילה סלאסי המנוח שהזמר צירף לקצב משתולל. בסוף הערב, מארלי פתח את חולצתו כדי להראות את פציעות הקליע שלו.


זו הייתה הופעה מיתולוגית של מארלי. נראה, לעת עתה, שהטילטול המפחיד של מארלי עם הגורל סייע לו לגרש את רוב השדים האישיים שלו וגרם לו להעביר את המיקוד הנושאי שלו מהמהומה ואפוקליפסה אל פניה הרבות של האהבה והמשכיות החיים. מתוך שלוש עשרה הרצועות של האלבום הנוכחי, כולן פרט לשתיים הגיעו לפה מהדייטים של מארלי ביוני 1978 בפבילון בפריס. אנשים ודאי יבחינו - ונכון לגמרי - שהכיוון הכללי של האלבום הזה הוא הרבה יותר מדי מונחה בכיוון רוק מכדי להיקרא רגאיי. עדיין, הוא מהדהד באמונה מדהימה בכוחה של האהבה על כל צורותיה הקשות והמתגמלות. זו הצהרה שבוב מארלי ולהקתו כמהים אליה כבר זמן מה, והיא מתפוצצת כאן באנושיות ובדחיפות עוצמתית כמו כל הקריאות האפלות הקודמות של הלהקה לנשק.


בוב מארלי עזר להמציא את הרגאיי ועכשיו, ביעילות מדהימה, הוא הצליח להמציא אותו מחדש. לאחר תקופה ארוכה ולא אחידה של ניסויים, איש העכביש הערמומי התעלה מעל מגבלות הז'אנר ותוך כדי כך ביסס את עצמו כאחד מחדשני הרוק המרגשים ביותר של סוף הסבנטיז".


מעצב העטיפה, נאוויל גאריק: "זה נוצר משיתוף פעולה שלי עם נשיא חברת התקליטים בה היה חתום בוב, כריס בלאקוול. הוא רצה להראות לעולם כיצד מארלי ולהקתו נעים בדרכים, מהופעה להופעה ושייראו כאילו יצאה ממשאית. אני חושב שלהקת 10CC עשתה משהו דומה לעטיפת תקליט בהופעה שלה. אז התחלתי לעבד רעיון מהסוג הזה: להראות אותם נעים באוטובוס או במטוס או משהו כזה. ורעיון האוטובוס התאים לריבוע של עטיפת אלבום. אז השם של האלבום הגיעה מהרעיון, ולא להיפך".



ב-10 בנובמבר בשנת 1975 יצא תקליט אוסף ראשון של להקת שיקגו, בו יש גם מתוצרתה המחוספסת מתחילת הדרך לצד צלילים "נקיים" יותר בהמשך הדרך.



ב-10 בנובמבר בשנת 1969, יצא תקליט ההופעה הראשון של להקת גרייטפול דד ושמו LIVE DEAD.



אחרי ההפקה הפסיכדלית ששטפה את שני אלבומיה הקודמים של להקת גרייטפול דד, החליטה הלהקה לעשות מעשה שונה ולהנציח את צליל ההופעה החיה שלה. מאז, כמובן, יש בשוק אלפי הקלטות של הלהקה בהופעות שונות. למעשה, גרייטפול דד הפכה לגוף חי ביותר, שעודד את מעריציו להקליט כל צליל ללא חשש מתביעה. התקליט LIVE DEAD התחיל את כל הסיפור הזה, עם הקלטות חיות שערכה הלהקה בתחילת אותה שנת 1969. נראה כי אלבום זה, בהופעה חיה, נרקח כך בגלל החוב הכספי האדיר שהייתה חייבת הלהקה לחברת התקליטים שלה, אחרי שתי הפקות אולפן יקרות מאד שנמכרו בכמויות לא רבות בחנויות התקליטים. תקליט בהופעה חיה הינו דרך זולה בהרבה לעשות תקליט.


זה מתחיל עם 23 דקות לקלאסיקה אמיתית, מלאת דינמיקה מוזיקלית קבוצתית ויופי טהור - DARK STAR. זה אחד המקורות הטובים ביותר לג'אמים של רוק. לי זה נשמע, בתקליט זה, כאחת הגירסאות הטובות ביותר שהוקלטו אי פעם לשיר הזה. את הקטע הזה נהגה הלהקה לנגן אך ורק כשחבריה הרגישו כי הם מרחפים (אם מסמים או ממשהו אחר). זו דוגמה נהדרת ללהקה הזו כלהקת ג׳אמים אולטימטיבית. הקהל ואף הלהקה לא ידעו בכל פעם לאן הצלילים, שמאולתרים בחלקם, יובילו אותם. מה שבטוח הוא שהקטע הזה הוא קלאסיקה באווירה חלומית.


הקטע הפותח הזה הוא גם הראשון שתמלילן הלהקה, רוברט האנטר, כתב לו מילים. המוזיקה שעוטפת את המילים היא קולאז' צלילים יפהפה של שבעה נגנים מוכשרים ביותר שצובעים יחדיו צבעים מוזיקליים על בד קנבס לבן שצמא ליצירתם. האלבום הזה הוא האחרון בו השתתף קונסטנטין הקלידן. קטע נוסף וקלאסי כאן הוא THE ELEVEN, ששמו מציין את המשקל הריתמי של 11 רבעים שהלהקה מנגנת בו כאן. פיל לש, שכתב את השיר, הסביר פעם שהשיר הזה נועד לייצג טריפ קצבי ולא שיר רגיל.


עטיפת האלבום היא, כמו שאר עטיפות אלבומי הלהקה בתקופה ההיא, מלאת יופי ומסרים נסתרים. במקרה הזה, המילה DEAD שעל העטיפה מחביאה בחלקה הראשון את המילה ACID (שזה כינוי לאל אס די).

מי שאוהב את המוזיקה שלו הרפתקנית ומלאת מעוף צריך לשים לב לאלבום הזה. המת הזה שכאן הוא חי ביותר. LIVE DEAD לגמרי!


בפרסום המקורי לתקליט הזה נכתב כך: "התקליט יגרום לעיוורים לראות, לאילמים לדבר ולמתים לחיות". ואכן, המתים אסירי התודה האלה העניקו מוזיקה שמחייה את הנפש. שני מתופפים מסונכרנים בגוף ובנפש (מיקי הארט וביל קראוצמן), בסיסט שנטוע בתוך מוזיקה נסיונית ובס מלודי להפליא (פיל לש), זמר-גיטריסט בעל פני ילד וקול של איש בוגר וסמכותי (בוב וויר), קלידן בעל חזות מאיימת וכישרון של בלוז טהור (פיגפן) וגיטריסט בעל חזות של איש מבוגר, נגינה של אלוהים וקול מאנפף (ג'רי גארסיה). השילוב השונה והלא ברור הזה הפך את הגרייטפול דד ללהקה מיוחדת ביותר.


יש להקות שהג'אמים שלהם מעייפים אותי. יש להקות שהג'אמים שלהם מעיפים אותי. גרייטפול דד שייכת לסקצייה השניה.


עיתון הג'אז הידוע, דאון ביט, פירסם ביקורת על התקליט בפברואר 1970: "התקליט הכפול הזה הוא דוקומנט בעל ערך רב, בכך שיש בו כמה דקות של השראה ודקות רבות של חוסר כיוון. אין להמעיט בערך הלהקה, כאחת שהייתה שם בזמן אמת, כשסם האל.אס.די רק צץ. כשהלהקה הזו נדלקת מוזיקלית באמת, אין מישהו שעולה עליה, אך קשה לתפוס את אווירת ההופעה המחשמלת של הלהקה הזו בתקליט. זה ברור שלגרייטפול דד יש נוסחה והיא יצירת מקצבי תופים שחוזרים על עצמם, בזמן שגארסיה מנגן עליהם צלילים קצרים, כשהוא בונה את העניין לכדי שיא. רק חבל שהשיאים האלה בתקליט זה הינם צפויים...".


עיתון רולינג סטון פרסם: "להקת ג'אמים צריכה להסתמך על כשרון הזרימה שלה. הגרייטפול דד היא להקה נהדרת שכזו, שרקחה תקליט שכל קטע בו יושב מוזיקלית באופן מושלם".


התקליט LIVE DEAD הוא תקליט ביניים, שהגיע אחרי שני אלבומים פסיכדליים מעולים (ANTHEM OF THE SUN ו- AOXOMOXOA) ולפני שינוי מהותי בגישת הלהקה, מבחינה ווקאלית ומוזיקלית, בתקליט WORKINGMAN'S DEAD, שנשמע כמו גרייטפול דד שהתחפשו לקרוסבי, סטילס ונאש ושעשו זאת נפלא. הדבר מראה כי הלהקה הזו היא בעלת פרצופים מוזיקליים שונים ומגוונים. יש רבים שנרתעים מהלהקה בגלל ה'באזז' הגדול שנוצר סביבה. אבל כשצוללים לתוך צליליה, אפשר לגלות כי מדובר בלהקת רוק משובחת, שלא פחדה לחפש דרכים שונות ומעניינות ליצירה. כל מי שכבר מכיר את הלהקה באמת, יודע כי יש פה עסק עם משהו שהוא מעבר לעוד להקה אלא דרך חיים מוזיקלית.


ג'רי גארסיה כבר מת, אך המת אסיר תודה יישאר חי לנצח.


"גם זה קרה החודש" - והפעם בנובמבר 1966 (ללא תאריכים מדוייקים):



דיווחים מסרו שאלביס פרסלי ניצח בקרב אישי, כשהצילומים לסרטו EASY COME EASY GO הסתיימו. הוא היה מודאג בנוגע למשקלו ולכן נרשם לתוכנית הרזיה בהוליווד. המטרה שלו הייתה לחזור למשקל שלו, ביום בו השתחרר מהצבא. עם סיום הצילומים הוא נתבשר שהגיע ליעדו.


הבסיסט פיט קוואיף חזר ללהקת הקינקס, לאחר חמישה חודשי היעדרות ממנה. בינתיים החליף אותו הבסיסט ג'ון דאלטון. "פיט שקל שוב את העניין והחליט לחזור", מסר מנהל הלהקה.


היארדבירדס כנראה על סף פירוק, לאחר השלמת סיבוב הופעות בארה"ב. הגיטריסטים ג'ף בק וג'ימי פייג' מתכוונים לעזוב את הלהקה. האמנם זה יקרה? בינתיים קית' רלף, זמר הלהקה, מכחיש את השמועות.


היכן לעזאזל נמצא בוב דילן? נמסר כי באוגוסט הוא עבר תאונת אופנוע ושבר את צווארו. מאז הוא נעלם לחלוטין. רבים מחבריו הקרובים לא יודעים היכן הוא או כמה גרועה פציעתו. אנשים החלו לחשוש שהפציעה גרועה מאד, בגלל היעדרותו. המנהל שלו, אלברט גרוסמן, מיהר לשלול את הדבר אך לא הוסיף מעבר לכך. גם ספרו "טרנטולה" נדחה בהוצאתו ורבים שיערו כי רק שני אנשים יודעים באמת היכן דילן - גרוסמן המנהל והמשורר אלן גינסברג. דילן נותר בינתיים במיסתורין.


המתיחה על חשבונה של דיאנה רוס לא הייתה זולה. זאת לאחר שבחורה התקשרה לתחנת הרדיו בניו יורק, התחזתה כמזכירתה של הזמרת הידועה והודיעה בשידור ישיר שרוס התחתנה עם נשיא חברת מוטאון, ברי גורדי. מאחר והיה זה יום שישי, משרדי החברה היו סגורים ולא היה מי שיכחיש שם את הדבר. מתנות יקרות ערך החלו לזרום למתחם, כשחלקן היו מפתות ביותר לקחת ולא להחזיר לאלו ששלחו וביקשו לברך.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים







































Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page