רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 בספטמבר (10.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני יודע שחברי להקת אוריה היפ לקחו הרבה מאיתנו. אני זוכר שחזרתי פעם אחת מהופעה עם ג'ון לורד. נכנסנו לחדר בבית המלון, הדלקנו את הטלוויזיה וראינו לפתע על המסך להקה. הלסת שלנו צנחה כי קלטנו שאותה להקה עושה בדיוק את מה שאנחנו עושים. סולואי גיטרות ארוכים, שירים טפשיים, צליל דומה, אותו אורגן והשילוב הזהה שלו עם הגיטרה. שנינו חשבנו לעצמנו באותו רגע - 'מה זה, לעזאזל?'...". (רוג'ר גלובר, הבסיסט של דיפ פרפל)

ב-10 בספטמבר בשנת 1972 נערכה הופעת הסיום של להקת THE DOORS כשלישייה. ג'ים מוריסון כבר לא היה בחיים. היה זה לילה מוזר.

ההופעה, שנערכה בהוליווד בול שבלוס אנג'לס, לא הייתה היחידה באותו יום על הבמה. גם פרנק זאפה היה שם עם להקתו הגדולה, כשהוא מציג את יצירתו החדשה, THE GRAND WAZOO. גם הזמר טים באקלי הופיע על הבמה.

ההופעה של הדלתות הייתה מהודקת, עם צליל בלוזי משכנע שנתן דלק לאירוע. הקלידן, ריי מנזרק שגם שר, היה במצב רוח טוב. הוא גם הציג את שירו של רובי קריגר, THE MUSQUITO, באופן הבא: "אוקיי, רובי, מדהים... קבלו את האיש האלוהי והסקסי, רובי קריגר, שיתן לכם שיעור בספרדית הערב". קריגר השיב בנגינת צלילי גיטרה נפלאים.

כשהגיע הזמן להציג את LIGHT MY FIRE, אמר מנזרק למיקרופון דברים שבדיעבד נשמעים כהספד לדלתות: "כשרק התחלנו את הלהקה, היינו ארבעה. אחד הבחורים חסר לנו עכשיו. אני לא בטוח אם אתם יודעים את זה או לא, אך הוא נקלע לתאונה והוא לא פה עכשיו. אבל הוא יחזור! הוא יחזור בפעם הבאה בה ננגן פה, בהוליווד בול. אנחנו ננסה לבצע את השיר הבא בתקווה שהוא מסתובב פה איפה שהוא. אנחנו נעשה את השיר הזה בשביל ג'ימבו. אוקיי, ג'ים - תתכונן. אני יודע שאתה נמצא פה איפה שהוא. אז תתכונן כי הנה זה בא".

הדלתות ביצעו את הלהיט ובסופו אמר מנזרק לקהל: "המון תודה לכם. תודה לך, ג'ים. אנחנו נתראה". לאחר ההופעה פנתה הלהקה לחגוג במסיבה באחוזה בהוליווד, שנמשכה עד עלות השחר.

הרצאה על להקת הדלתות ("הרוכבים בסערה") והרצאות מוסיקה אחרות:

להזמנות: 050-5616459

ב-10 בספטמבר בשנת 1974 יצא אלבום ההופעה הכפול של פרנק זאפה, ROXY AND ELSEWHERE.

SIDE 1 Penguin in Bondage Pygmy Twylyte Dummy Up

SIDE 2 Village of the Sun Echidna's Arf (Of You) Don't You Ever Wash That Thing?

SIDE 3 Cheepnis Son of Orange County More Trouble Every Day

SIDE 4 Be-Bop Tango (Of the Old Jazzmen's Church)

באפריל 1974 החליט פרנק זאפה לצאת לסיבוב הופעות בשם 'עשר שנים לאמהות', שזה מין חגיגת עשות ללהקתו לשעבר, אמהות ההמצאה. הסיבוב נמשך עד דצמבר וחברי הלהקה היו הבסיסט טום פאולר, הטרומבוניסט ברוס פאולר, המולטי-אינסטרומנטליסט וולט פאולר, הסקסופוניסט/חלילן נפוליאון מרפי ברוק, הקלידן ג'ורג' דוק, המתופפים ראלף האמפרי וצ'סטר תומפסון, הגיטריסט ג'ף סימונס, נגנית המרימבה המופלאה רות' אנדרווד (THAT'S RUTH) ואיש אמהות ההמצאה לשעבר, הקלידן דון פרסטון, שפרש זמן קצר לאחר תחילת הסיבוב. הוא העדיף לשמש כמנהל המוזיקלי של הזמר המיינסטרימי ליאו סאייאר.

מסיבוב הופעות זה יצא אלבום הופעה כפול שתיעד את הצליל והגישה של המשתתפים (עם קצת תיקונים אולפניים, עליהם ארחיב קצת בהמשך). שם האלבום היה אמור להיות במקור LIVE ALL OVER THE PLACE. דבר נוסף שנגנז היה רעיון להוציא הופעה זו בסאונד קוואדרפוני (סראונד לארבעה רמקולים). חלק משירי התקליט תוקנו באולפן עם הקלטות מחודשות במקומות בהם נשמע לזאפה כי היו טעויות על הבמה, כך שזה לא אלבום הופעה נטו.

זו הייתה הפעם הראשונה שקהל מעריציו של זאפה קיבלו תקליט שלו בהופעה עם צליל הפקה נקי וברור. כמו כן, זאפה השקיע כ-35,000 דולר כדי לצלם את המופעים ברוקסי, אך התוצאה תשכב במחסן האישי שלו למשך שנים ארוכות מאד.

באלבום היו פה ושם תיקונים אולפניים, כמו למשל הסולו של ברוס פאוולר בשיר DON'T YOU EVER WASH THAT THING. פאוולר: "הסיבה לתיקון האולפני לא באה בגלל שהסולו בהופעה היה רע. זה פשוט בגלל שצליל התופים נכנס למיקרופון שלי והרס את הצליל. אז נכנסנו לאולפן ותיקנתי את הסולו ולמזלי הקסם נשאר".

נפוליאון מרפי ברוק הסביר את הצורך בתיקונים אולפניים בשיריםו VILLAGE OF THE SUN ו- CHEEPNIS: "פרנק רצה שאשיר פעמיים את תפקיד השירה שלי ולמעשה מחקנו את ערוץ השירה החי של ג'ורג' דיוק. לאחר מכן החלטנו שאבצע באולפן תפקידי שירה הרמוניים". התקליט הזה מכיל הרבה יותר תיקונים ממה שברוק סיפר. מה שאומר כי זה אלבום מצוין אך אינו משקף לגמרי מהלך הופעה של זאפה מהתקופה ההיא.

אך לא הכל היה קל עבור נפוליאון בתקופה ההיא: "פרנק לא נתן לי לנגן בסקסופון או חליל על הבמה עד שהייתי משנן באופן מושלם את התווים שכתב. הבנתי שעליי לעבוד קשה כדי להיות חלק מהאנסמבל. פרנק איתגר אותנו רבות והתעייפנו מלהיות מושפלים. לפעמים פרנק היה משפיל אותנו בכוונה על הבמה. אך רק אנחנו ידענו שהוא מתכוון ברצינות להביך ולהשפיל אותנו. הקהל חשב שזה חלק ממערכון מצחיק. בשלב מסוים נערכה פגישה של כל הנגנים, בלי פרנק, והחלטנו שצריך להוריד אותו מהקטע הזה. אבל איך? הפתרון היה לשנן יומם וליל את המוזיקה שלו".

בעטיפת האלבום נראה זאפה כשגיטרת גיבסון SG מונחת עליו, עליה סיפר: "הגיטרה הזו נפגעה קשה בהמשך, בגלל חברת תעופה לא אחראית, שממש כיסחה אותה. היא סדקה את הצוואר שלה ועשתה עוד נזקים. תיקנתי את הצוואר אבל הגיטרה הזו לא אותו הדבר מאז. קשה לשמור אותה מכוונת, לכן היא כבר בקושי נמצאת בשימוש". ביולי 1974 החליף זאפה את הגיטרה הזו בהעתק SG אחר שנעשה במיוחד עבורו.

האלבום נחתם עם קטע בשם BE BOP TANGO, שגם הביא את זאפה להעלות בו אנשים מהקהל וגם דרש מהנגנים לנגנו בריכוז מוחלט. היה זה קטע ממש לא קל לנגינה, כפי שחלק מהם העידו בהמשך.

הנה כמה עובדות שיהפכו את האלבום לברור יותר עבורכם:

- שם השיר DUMMY UP הוא סלנג שבא להגיד למישהו להיות בשקט.

- השיר ECHIDNA'S ARF מדבר על חיות קטנות מאוסטרליה. משפחת זאפה מימנה גידול חיה אחת שכזו בגן החיות בלוס אנג'לס, אותה כינתה בשם אוולין (שתקבל איזכור בתקליט האולפני הבא של זאפה, ONE SIZE FITS ALL).

- בשיר CHEEPNIS מדבר זאפה על מפלצת בשם FRUNOBULAX. הוא סיפר שהיה לו כלב רועים בשם FRUNEY שבסוף שמו קיבל את הכינוי הזה, שנלקח לשיר. לפי רות אנדרווד, מקור השם שונה: "זה שם שהמציאה אשתו של פרנק, גייל. זה התבסס על פרה שציירה הבת שלהם, מון, כשהייתה בת חמש".

מאז יצאה גרסת הופעה לא ערוכה מהרוקסי בשם ROXY BY PROXY. אני מאד ממליץ גם על הוצאה זו בה ניתן לשמוע את הביצועים ללא התוספות האולפניות. כמו כן יצאה קופסה מהודרת ובה כל ההקלטות מהרוקסי, ללא עריכות. הכי חי שיש.

ב-10 בספטמבר בשנת 1974 יצא אלבום קונספט של רנדי ניומן ושמו GOOD OLD BOYS.

SIDE 1 1. Rednecks 2. Birmingham 3. Marie 4. Mr. President (Have Pity on the Working Man) 5. Guilty

SIDE 2 1. Louisiana 1927 2. Every Man a King 3. Kingfish 4. Naked Man 5. Wedding in Cherokee County 6. Back on My Feet Again 7. Rollin'

כך נכתב בביקורת עליו בזמנו ברולינג סטון:

"האמברוז בירס (עיתונאי, סופר, ממשיל משלים וסאטיריקן אמריקאי) של הרוק'נ'רול שחרר מבחר נוסף של הפנטזיות המרות והנואשות שלו. לאלבום זה יש אווירה "דרומית" רעיונית עם שכרות ודיכאון, חגיגות מהנות של דמויות פוליטיות, טירוף, מומים מולדים ודיוקנאות אובססיביים של סטריאוטיפים שיכולים להשאיר את המאזין מבולבל, אם ניומן מתכוון למה שהוא שר או לא. המוסיקה טרייה ובמיוחד הפסנתר של ניומן. אבל בין הבזקי גאונות להתעלות מגיעה התחלואה. לאחר האזנות חוזרות ונשנות, יש רושם אחד מתמשך; ניומן הוא אדם בעייתי.

הוא עשה קריירה בלבלבל את הקהל שלו באמצעות אירוניה מסנוורת ודימויים מעוותים בצורה איומה כבסיס ליצירת צחוק - מין גירסה חדשה למשחק הצללים הישן של המסכן המכה את עצמו במצח עם גביע גלידה. בשירים קודמים הציג ניומן את האפוקליפסה (נהרות בוערים ובדיחות פצצות אטום) ואיכשהו היית צריך לצחוק. הוא הראה לנו את הפריקים הקטנים והשמנים שלו ואת הסיוטים הנפוצים שיש לכולנו בהם "כולם הפחידו אותי, אבל את/ה הכי הפחדת אותי". אפילו העבדות נעשתה קומית בצורה אבסורדית, נוקבת, בשיר SAIL AWAY.

האלבום החדש קצת יותר משוגע מהעבודה הקודמת של ניומן. הוא עוד תקליט אפל וחשוך. אף שהוא אינו מכיל דבר עגום מונומנטלי כמו "שיר אלוהים", שבאלבומו הקודם (בו אלוהות מטורללת ונקמנית מחככת את פני ילדיו בחרא משפיל), זה המשך לעבודה המטעה של ניומן. זה מסתער, מבלבל, משעשע, מתנדנד. אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות, וזו המיומנות הנדירה והמוזרה של רנדי ניומן".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב עליו בזמנו בביקורת: "זה הילד הבעייתי האהוב על אמריקה לאחרונה. למרות שהתחלתי לחשוד שהכיף היה בערך לפני יותר מכמה חודשים כשקראתי, באחד המגזינים ה'קטנים' האלו שהתפרסמו בהאדרה עצמית ובכתיבה משעממת, על הגנה לא אופנתית על הרד נק. אין ספק, חשבתי, שמגזין טיים יחשוב על דרך לסגור את הנושא לנצח. אבל כותבים טובים כמו רנדי ניומן יכולים לעשות זאת טוב יותר, עם הצגת פתרונות חדשים לנושאים ישנים. הדבר החשוב ביותר לגבי התקליט החדש שלו היא שזה מצחיק, אבל היתרונות הצדדיים כללו גם סוציולוגיה טובה, אם יש עניין בזה, ומוזיקה בסטנדרטים הגבוהים של רנדי.

ניומן מתנהג באכזריות על העניינים כבר בשיר הראשון. ניומן מסרב לכרות בריתות זולות עם כמה מהאנשים שהוא צוחק עליהם פה. בהמשך השיר REDNECKS הוא אומר: "כאן למטה אנחנו בורים מכדי להבין / הצפון שחרר את הכושי / כן, זה 'בחינם' להכניסו לכלוב בהארלם, ניו יורק / זה 'בחינם' להכניסו לכלוב בצד הדרומי של שיקגו... ", וממשיך ברשימה של ערי הצפון שלנו המפורסמות בגיטאות שלהן".

ובבילבורד נכתב בביקורת אז:

"אורחות החיים והפוליטיקה של הדרום מספקים כמה מהסיפורים המרתקים ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, והפרויקט האחרון של ניומן מתמודד איתם במלוא עוצמתם, בעיקר מנקודת מבטם של 'נערים טובים'. עם זאת, אם אתם מצפים לסט סאטירי, תשכחו זאת. ניומן מתייחס לנושא שלו בידע ובכבוד, כמו גם במומחיותו המוזיקלית הרגילה. מה שיש לנו כאן הוא שירים מעובדים להפליא עם סוג המילים שממש מציירות תמונה של מקומות שונים, מתקופות שונות. השירה של ניומן היא אולי הטובה ביותר שהגיע לה, ומביעה אמפתיה שנמצאת לעתים נדירות בפרויקט פופ".

ב-10 בספטמבר בשנת 1975 יצא האלבום ALIVE של להקת קיס, עם ההופעה והתופעה...

SIDE 1 1. Deuce 2. Strutter 3. Got to Choose 4. Hotter Than Hell 5. Firehouse

SIDE 2 1. Nothin' to Lose 2. C'mon and Love Me 3. Parasite 4. She

SIDE 3 1. Watchin' You 2. 100,000 Years 3. Black Diamond

SIDE 4 1. Rock Bottom 2. Cold Gin 3. Rock and Roll All Nite 4. Let Me Go, Rock 'n' Roll

אלבום זה, שהוקלט במקור בכמה מקומות בארה"ב, נחשב לפריצת הדרך של קיס ומכיל גרסאות חיות של שירים נבחרים משלושת אלבומי האולפן הראשונים של הלהקה.

למרות המוניטין של קיס כלהקה חיה, שהדגישה את התיאטרליות לא פחות מהמוזיקה, הדבר לא תורגם בזמנו להגדלת מכירות התקליטים. קיס בעצם שרדה בעזרת כרטיס אמריקן אקספרס של המנהל שלה דאז, ביל אוקוין. הדבר שסיבך את העניינים היה העובדה שלחברת התקליטים שלה היו קשיים כלכליים משלה שנבעו מצעד שגוי עם הוצאת אלבום כפול ובו מונולוגים של המנחה הטלוויזיוני, ג'וני קרסון, מוקדם יותר באותה שנה. אותה חברה, קזבלנקה רקורדס, קיוותה שאלבום המונולוגים יחלץ אותה מהבוץ הכלכלי, אך כשלונו החרוץ במכירות רק הוסיף עוד בוץ.

במאמץ אחרון להציל את החברה, הוחלט לנסות להרוויח מהפרסום של קיס כתופעה בימתית ולהקליט אותה לאלבום חי. עבור הלהקה הייתה זו מתנה מגן עדן כי כך היא יכלה סוף סוף להשיג את הצליל שאליו שאפה. מה גם שהקלטת הופעות הייתה זולה באופן משמעותי מהקלטת אולפן. אבל, בסופו של דבר מצאה את עצמה הלהקה מקליטה באולפן את תפקידי הנגינה והשירה של שירי הופעתה כשגם צליל הקהל מושתל פנימה, באופן מלאכותי.

פול סטנלי, הזמר וגיטריסט הלהקה, כתב בספרו: "את שם האלבום לקחנו מאלבום ההופעה של להקת סלייד. אנשים התווכחו אם האלבום הוא הקלטה חיה בלבד או איכשהו משופרת. התשובה היא: כן, שיפרנו את זה. לא להסתיר שום דבר, לא לרמות אף אחד. כי מי רצה לשמוע טעות חוזרת על עצמה בלי סוף? מי רצה לשמוע גיטרה לא מכוונת? בשביל מה? אותנטיות? בהופעה, אתה מקשיב עם האוזניים והעיניים שלך. טעות שחולפת בלי משים ברגע חיה לנצח כאשר זה מוקלט. רצינו ליצור מחדש את החוויה של המופע שלנו - מה שלא יהיה ועשינו את זה. ההבזקים נעשו בהקלטות עם השמת צליל של תותחים, כי כך הם נשמעו באופן אישי. חשבנו על האנשים שחגגו איתנו בקונצרט ורצו לשמוע מה הם זוכרים.

דאגנו גם שהקהל יישמע לאורך כל ההופעה - בדיוק כמו שהייתם חווים את זה בהופעה. רוב אלבומי ההופעה, באותם ימים, נשמעו כמו אולפן הקלטות - עד שהשיר הסתיים, כשבין השירים אפשר היה לשמוע כמה מחיאות כפיים. אבל רצינו לתאר את חווית הקונצרט האמיתית. והעטיפה האחורית עשתה כבוד לאותם מעריצים שעשו את כל הרעש הזה והפכו את ההופעות שלנו לאירועים משותפים רבי עוצמה.

לא יכולנו לבחור אדם טוב יותר לעשות את האלבום מאשר אדי קריימר. הברק שלו באולפן והחידושים שלו בשיפור ההקלטות היו לא רק מרעידים, אלא פורצי דרך. היו לו לופים עם צלילי קהל שונים על סלילים שלעיתים היו באורך עשרים מטר, שהסתובבו באולפן על מעמדי מיקרופון במעגל כך שלעולם לא תשמע חזרתיות ברורה מתגובת מעריצים. היה לו הכל. עמדות מיקרופון אלו הוצבו באולפן עם אורכים שונים של קהל. בהחלט לא הייתי חושב על זה - ליצור לולאות שונות של הקלטות שימשיכו ללא סוף".

ברולינג סטון כתבו כך, בביקורת על האלבום: "קיס על הבמה עשויה להיות משעשעת במשך כעשר דקות, אך בתקליט, בניכוי ההשפעה של פרצופים צבועים וזוהרים ותיאטרון במה, יש לשפוט את הלהקה אך ורק על פי המוזיקה שלה. וזה נורא. זה חוזר על עצמו באופן פלילי, מונוטוני וגועש. כמו לגיונות הלהקות חסרות הכישרון ברחבי הארץ, קיס מנסה להסתדר עם נפח מעייף. אולם, להבדיל מלהקות אחרות, הם העלו את הרעיון לגרור את הרוק עוד יותר אל בורות ההגזמה התיאטרלית, ותוך כדי כך לאסוף לגיון של מעריצים צעירים שלא שמעו את הריפים האלה בעבר (גרנד פאנק עולים לראש). כי קזבלנקה רקורדס החליטו לקדם את הלהקה כאלילת נוער חדשה לילדים רעים. זה ניכר מהאריזה המבריקה בצבע מלא ורעם דפים המציגים את כל חברי קיס בקלוז-אפ ומכתב מתאים מכל אחד ('בני הארץ היקרים: כשאני מנגן בגיטרה על הבמה, זה כמו לעשות אהבה... באהבה, אייס')..."

ב-10 בספטמבר בשנת 1979 יצא אלבומה השלישי של להקת פורינר ושמו HEAD GAMES. לא כולם אהבו את משחקי הראש האלו.

SIDE 1

1. Dirty White Boy

2. Love On The Telephone

3. Women

4. I'll Get Even With You

5. Seventeen

SIDE 2

1. Head Games

2. The Modern Day

3. Blinded By Science

4. Do What You Like

5. Rev On The Red Line

חברי הלהקה היו נרגשים ביותר לקראת הקלטת האלבום הזה. הם חשו כי כבשו את העולם בהצלחה בסיבוב ההופעות לקידום אלבומם השני, DOUBLE VISION. באווירת שימחה (לא של כולם, כפי שתקראו פה בהמשך) הם הגיעו לארה"ב כדי להקליט את אלבומם השלישי, שיתברר בהמשך כבעייתי. בהרכב חל אז שינוי קל, עם החלפתו של הבסיסט המקורי, אד גגליארדי, בבסיסט ריק ווילס. גגליארדי התעלף במשרד הלהקה כשהבין כי הוא מפוטר.

מנהיג הלהקה, מיק ג'ונס: "הכרתי את ריק מזה שנים. בשלב מסוים נוצר מתח רב בין גגליארדי למתופף דניס אליוט, שביקש ממני לבדוק את ריק. האמת היא שאני ניגנתי את תפקיד הבס באולפן בכ-90 אחוזים משני האלבומים הראשונים ורציתי מישהו שישחרר אותי מהעול הזה. אני אוהב לנגן בבס אך אני מנגן באופן פשוט מדי. חשתי שצריך פה חטיבת קצב ששני האנשים בה מבינים היטב זה את זה".

גם מפיק חדש הגיע ללהקה בדמות רוי תומס בייקר, שהפיק לפני כן ובהצלחה את להקת קווין. מיק ג'ונס, רצה אותו כבר לאלבום הראשון אך בייקר לא היה פנוי אז. לאלבום הזה הוא הגיע ולצערי ההפקה פה פחות אהובה עליי מההפקה בשני האלבומים הראשונים. הזמר לו גראם בספרו: "מיק חשב שאנחנו צריכים שם גדול עוד יותר כדי להפיק את האלבום השלישי שלנו ושכר את רוי תומס בייקר, שקיבל שבחים מהמבקרים על עבודתו עם להקות קווין ו-THE CARS. למרבה הצער, לא בייקר ולא הטכנאי שלו עמדו בדרישות המוניטין שלהם. מיק אהב לעבוד עם מפיק אחר בכל אלבום כי, כפי שהוא אמר, 'אלבום אחד זה לא מספיק זמן שמפיק יטיל עלינו את הסגנון שלו'. אני גם חושב שמיק עשה את זה כי הוא לא רצה שאף מפיק יגזול את כוחו.

התזמון להקליט את התקליט היה לא טוב עבורי; הילד הראשון שלי, ניק, נולד ולא יכולתי להיות יותר גאה, וממש ציפיתי להפוך לאבא, אבל התוכניות האלה השתבשו מתי שקיבלתי טלפון ממיק שאמר לי שהם מוכנים להתחיל להקליט שוב - באולפן ב דרום קליפורניה ליד הבית שלו. הייתי מרוסק כי חשבתי שנעבוד על האלבום השלישי באולפן שלנו בניו יורק. עכשיו הוא רצה שאעזוב את אשתי ובני שזה עתה נולד לכמה חודשים. הייתי מפורק מזה, אבל לא הייתה לי ברירה. לא אם אני רוצה להמשיך לרדוף אחר החלום המוזיקלי הזה שלי, במיוחד בזמן שביר ללהקה במגמת עלייה. בדקתי אם אשתי וניק יוכלו לבוא איתי, אבל הוא היה ממש יילוד ו

צעיר מדי לדבר שכזה. אז ארזתי את המזוודה והטינה שלי, וטסתי לחוף המערבי, נחוש לעבוד הכי מהר שאני יכול על האלבום הזה כדי שאוכל לחזור לאשתי ולתינוק שלנו. לרוע המזל, מיק וחבריי ללהקה לא השתתפו בתחושת הדחיפות שלי.

במלון הרגשתי בודד ואשם לא להיות עם אשתי וניק. התקשרתי הביתה כל יום, וזה שבר את ליבי כשאשתי אמרה לי שניק עשה את זה או את זה בפעם הראשונה ולא הייתי שם כדי לראות את זה. אין הזדמנות שנייה לראות את אבני הדרך הללו. זה לא ניחם אותי שלמיק ולכמה חברים אחרים בלהקה היו בתים בגבעות הוליווד עם נשותיהם ומשפחותיהם. התוכנית הייתה להתחיל לעבוד על השירים החדשים שלנו בכל בוקר בערך בשעה 10:00. ובכן, הגעתי מיד בשעה 10:00 באותו היום הראשון של החזרות, ושאר הלהקה לא הופיעה עד 15:00 כי החברים חגגו בלילה לפני. זה נמשך כמה ימים, והמסיבה הזו המשיכה. זה הגיע לנקודה שבה עוד לפני שתו הושמע, העברנו בינינו שניים או שלושה בקבוקים של דום פריניון או שמפנייה. אני מודה, שתיתי יחד עם כולם,

ובמהרה היו לנו את במדפים העליונים של הסטודיו בקבוקים ריקים. אפילו לא היינו באמצע הדרך בהכנת האלבום, וכבר לא היה יותר מקום לבקבוקים. אז היינו מורידים את הבקבוקים ומתחילים הכל מחדש.

בייקר, מפיק הסאונד המבריק, הפסיק להופיע באופן קבוע. הטכנאי שלו תיאם את פגישות ההקלטה בהיעדרו, ולפעמים הוא ממש חשש להיות שם. אחרי כמה שבועות, לא היה לנו דבר אחד שהקלטנו ששווה האזנה. הפכתי ליותר כועס וממורמר, מרגע לרגע, כי פיספסתי זמן יקר עם הילד שלי. אז בוקר אחד נמאס לי, ותפסתי מונית כדי לטוס הביתה. הדבר המצחיק - או אולי דבר עצוב - זה שחזרתי לביתי למשך כמה ימים לפני שהם בכלל הבינו שנעלמתי. סוף סוף קיבלתי טלפון ממיק. הוא שאל אותי למה עזבתי, ואמרתי לו כי עסקנו יותר במסיבה מאשר ליצור מוזיקה חדשה. אמרתי שאני אשם כמו כולם, אבל הזמן לבילוי היה צריך להפסיק. היינו צריכים לחזור לעבודה רצינית או שנחליק במדרון ונלך בדרך של כל כך הרבה להקות כושלות בעבר. הבעתי גם את מורת רוחי מכך שאני רחוק ממשפחה צעירה ואם הייתי צריך להיות רחוק, לעזאזל עדיף שזה יהיה בשביל

משהו פרודוקטיבי. מיק אמר שהוא הבין לגמרי ושהוא יתעקש שנתחיל לעבוד על האלבום השלישי ברצינות. טסתי בחזרה ללוס אנג'לס, והפעם התחלנו בעבודה קצת רצינית יותר על התקליט השלישי שלנו.

חשבנו שעשינו כמה שירים טובים, אבל קיווינו שהגאונות של בייקר בהקלטה תביא אותם לרמה אחרת. זה מה שקיווינו לו, אבל בייקר איכזב אותנו. אז כפי שהתברר, היינו צריכים להציל את האלבום ולעמוד במועד האחרון שלנו להגשתו, לפי החוזה. לא הייתי מרוצה מהמוצר המוגמר; היו עיוותים ובעיות אחרות עם הצלילים. זה נשמע לא גמור. אם זה לא הספיק, מילות שיר הנושא - יחד עם הצילום של נערה מתבגרת מנגבת את מספר הטלפון שלה בשירותי גברים - פגע ברבים. לפני שהצלחנו להבין על מה המהומה, נמסר לנו שאנו מוחרמים בבוסטון. התחנות שם הפסיקו לנגן את השירים שלנו והתקשרו לחנויות תקליטים להסיר את האלבום מהמדפים. עד מהרה התפשטה השמועה למקומות אחרים, כולל חגורת התנ"ך, ומטיפים דרשו נגד האלבום. שמעתי סיפורים שבהם הם למעשה שברו את האלבומים שלנו לשניים מול הקהילות שלהם. ניסינו להסביר בתקשורת אבל זה לא עזר ופגע גם בסיבוב ההופעות שלנו לקידום התקליט".

התקליט הזה מתחיל בשיר הנהדר DIRTY WHITE BOY, אך שאר השירים בצד הראשון נשמעים לאוזניי שבלוניים מדי. מיק ג'ונס על השיר הפותח הרוקי הזה: "הילד הרע והמלוכלך היה אלביס פרסלי. בעיני הוא תמיד היה אותו ילד לבן ומלוכלך ששינה את צורת המוזיקה לחלוטין. זה דיבר על סוג המורשת שהוא השאיר, ואני חושב שהוא השפיע על כל הנגנים שבאו אחריו, כמו מיק ג'אגר, שהיה גם ילד לבן מלוכלך. אלביס סלל את הדרך לכל זה". בתקופה ההיא עדיין השתולל עניין הגזענות והשיר נפסל לשידור.

האלבום נתקל בקשיי מכירה גם כי על העטיפה יש תצלום של צעירה במשתנה לגברים, כשהיא מנסה למחוק את מספר הטלפון שלה מהקיר. זה לא עבר טוב עם כמה בעלי חנויות תקליטים ותחנות רדיו. גם שם האלבום קיבל את הפירוש של אקט מיני.

גם צדו השני של האלבום לא חף משירים שבלוניים מדי שמעניקים את התחושה של להקה שמנסה בכוח לשמר את האנרגיה האדירה של אלבומיה הקודמים, אך כעת היא קרה כקרח (הייתי חייב להשתמש במשפט הזה... חחח..).

הרולינג סטון בביקורתו: "פורינר משקיעה מאמצים רבים כדי לשכוח שהיא תופעה עם כלכלה עצמאית ומוצרים פלטינום משלה ולא להקת רוק. אומנם הם יכלו להתאמץ יותר, כי התקליט החדש נשמע מוכר מדי, עם הסינטיסייזרים המתערבלים, הקלידים הגותיים וצלילי גיטרה שכבר שמענו ממנה שלא נועדו להיות יותר מקלף בטוח ברדיו. לעומת זאת., השיר 'מסונוור על ידי המדע', סובל ממנת יתר של כנות אקולוגית המורכבת ממקצבים עייפים. אבל התקליט מציג גם טיעון משכנע מאוד כי החבר'ה האלו יכולים לטלטל עם רוח ושכנוע".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בזמנו בביקורת: "עשו טובה לעצמכם - תתעלמו מהעטיפה הקדמית הוולגרית ותשכחו מהצד הראשון האומלל. תתחילו ישר מהצד השני. גם תתעלמו בו מהשיר האחרון.

אני חושד שהסיבה שהצד הראשון הוא אוסף מעצבן של שירים מעצבנים ובינוניים בגלל הצורך של פורינר בלהיטים. הם דפקו חצי תריסר שירים צועקים כדי לשמור על מעמדם בשוק. החומר הטוב יותר כאן מראה שהלהקה בדרך כלל מנגנת הרבה מתחת ליכולות שלה. אם הם יכולים להרגיל את הקהל שלהם לכישרונות האמיתיים שלהם, אולי יום אחד הם יוכלו להוציא אלבום שהכל בו טוב".

שני חברי להקה מקוריים נאלצו לראות, לאחר צאת האלבום הזה, כי גם דרכם נסללה מחוצה ללהקה. הגיטריסט / סקסופוניסט איאן מקדונלד עוד הספיק להיות שותף בכתיבת שיר חדש בשם WAITING FOR A GIRL LIKE YOU, אך לא זכה לקבל בו קרדיט, כשיצא בשנת 1981 באלבום 4.

מקדונלד: "מיק ולו (גראם הזמר) רצו לצמצם את נפח הלהקה. אל גרינווד (הקלידן) ואני הגענו יום אחד לאולפן וגילינו שאין שם אף אחד. אז הבנו שאנחנו מחוץ ללהקה". לו גראם: "איאן ואל כעסו ונפגעו באופן מובן, והם

שיפדו אותנו די טוב בכתבה בלוס אנג'לס טיימס. הוצגנו בתור להקה בבלגאן, להקה שהייתה על סף הגשמה

אך נקרעה מריב פנימי. בראיונות נפרדים, איאן ו אל תיארו את הפיטורים שלהם כמיותרים ולא הוגנים. הם אמרו ששניהם סבלו מתסכול יצירתי ושפורינר הפכה ללהקה של שני אנשים עם מיק ואני בתור כותבי שירים ראשיים".

ופורינר? היא המשיכה הלאה לכיוון הצלחה מסחרית אדירה, עם האלבום 4 (שנקרא כך כי הוא האלבום הרביעי וכי בלהקה היו אז ארבעה חברים). והאלבום HEAD GAMES? הוא נותר האח החורג במשפחה הנוכרית הזו.

ב-10 בספטמבר בשנת 1991 יצא סינגל חדש ללהקת רוק מסיאטל ושמה נירוונה. שם השיר הוא SMELLS LIKE TEEN SPIRIT והוא יזעזע את עולם הרוק.

בשנת 1991 נשלטו מצעדי המוזיקה על ידי צלילי הפופ של אמנים כמו בריאן אדמס, מריה קארי, פאולה עבדול ומייקל ג'קסון. נראה היה שמוסיקת הרוק גוועה במיינסטרים. זה השתנה בסתיו של 1991. נירוונה הופיעה כאילו משום מקום ובעטה לעולם המוזיקה בישבן עם הצליל הבלתי ניתן להגדרה של הסינגל הראשון שלה.

זה לא רוק הארד רוק, זה לא ממש פאנק, זה בהחלט לא מטאל; אז הוחלט להדביק לזה תווית חדשה בשם גראנג'. הסולן והגיטריסט, קורט קוביין, היה האנטיתזה לדימוי כוכב הפופ, עם ביגוד מרופט ותספורת לא מוקפדת, הוא לא כל כך שר כמו נאנק וצורח את המילים הכמעט בלתי מובנות שאיכשהו נשמעו הגיוניות לדור המשועמם למוות מכל הדברים האחרים המלוטשים. להקת נירוונה פתחה דלת למהפכה מוזיקלית.

ב-10 בספטמבר בשנת 1968 נערך סשן הקלטה פרוע של הביטלס באולפני EMI. הפעם הושלמה הקלטת השיר HELTER SKELTER.

בזמן שפול מקרטני הקליט את השירה הראשית שלו, ג'ורג' האריסון התרוצץ באולפן עם מאפרה בוערת מעל ראשו ועשה חיקוי של הזמר ארתור בראון, שנהג להופיע עם קסדה בוערת על ראשו.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-10 בספטמבר בשנת 1976 היו חברי להקת אבבא באולפני מטרונום, בשטוקהולם, והקליטו תפקידי שירה לשיר DANCING QUEEN.

בתחילה, לבית שמתחיל במשפט, "את טיזרית, את מדליקה אותם" קדם בית אחר, שנחתך בסופו של דבר מההקלטה והלך כך:

"בייבי, בייבי את מדהימה

היי, את נראית טוב הלילה

כשאת מגיעה למסיבה

תקשיבי לבחורים

יש להם את המבט בעיניים".

ככל הנראה, ההחלטה לתת לשתי הזמרות להתחיל לשיר את השיר באמצע הפזמון התקבלה לאחר שנוסו דרכים רבות אחרות להתחיל את השיר. כמו כן, כאשר השיר שוחרר, נחתכו ארבע תיבות אינסטרומנטליות מהפתיחה שלו.

ב-10 בספטמבר בשנת 1971 יצא תקליט ההופעה של להקת טראפיק, ושמו WELCOME TO THE CANTEEN.

SIDE 1

1. Medicated Goo

2. Sad And Deep As You

3. 40,000 Headmen

4. Shouldn't Have Took More Than You Gave

SIDE 2

1. Dear Mr. Fantasy

2. Gimme Some Lovin'

התקליט הוקלט בהופעות חיוץ בלונדון ובקרוידון, ביולי 1971, במהלך הפעם השלישית בה הגיטריסט-זמר, דייב מייסון, חזר לפעול עם הלהקה ולמשך שש הופעות בלבד. תקליט זה מהווה דוקומנט נאמן לתקופה הזו בחייה של להקת טראפיק.

רשימת השירים כוללת שירים משלושת האלבומים הראשונים של טראפיק, שירים של מייסון כסולן וגם שיר-להיט ישן של סטיב וינווד, מתקופת ספנסר דייויס גרופ - GIIME SOME LOVIN.

באנגליה, בזמנו, היה התקליט כשלון מסחרי מפתיע, והראשון בסדרת תקליטי הלהקה שלא הצליח לצעוד במצעדים. בארה"ב, לעומת זאת, הוא זכה להצלחה.

למרות שזה נחשב כתקליט של להקת טראפיק, שם הלהקה לא הופיע בשום מקום בעטיפה, בהוצאה המקורית. במקום זה היה מקום בעטיפה הקדמית לפירוט המוזיקאים שמעורבים בו.

בעיתון רולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "הנה קיבלנו סופסוף את התקליט שחברת התקליטים הייתה חייבת להוציא מבחינה חוזית. אין בתקליט הזה שיר חדש וברור שהתקליט הזה מצטרף לטרנד הכנת אלבומי הופעות במהירות הכי רבה ובעלות הכי זולה. מצד שני, חבורת הנגנים ניגנה היטב כשהוקלטה לזה. הקול של וינווד נהדר, נגינת הגיטרה של מייסון רק משתפרת ותפקידי הנשיפה של כריס ווד עתירי טעם. נראה שרק לג'ים קפאלדי לא היה כמעט מה לעשות על הבמה.

לסיכום, טראפיק של היום ניצבת בגאווה לצד הגרייטפול דד של פעם והאחים אולמן של היום. לא צריך לבקש יותר מזה".

ב-10 בספטמבר בשנת 1973 יצא אלבום ההופעה של אריק קלפטון בריינבאו.

SIDE 1

1. Badge 2. Roll It Over 3. Presence of the Lord

SIDE 2 1. Pearly Queen 2. After Midnight 3. Little Wing

משהו לא טוב קרה לאריק קלפטון אחרי שהקליט, בשנת 1970, את האלבום המשובח והכפול עם להקת 'דרק והדומינוס'. הגיטריסט המבולבל והאבוד מימש את הבטחתו לאהובתו הבלתי מושגת, פאטי בויד (הלא היא LAYLA). ההבטחה נוצרה ביום אחד כשהוא הגיע לביתה ושלף מכיסו שקית עם הרואין. כשפאטי שאלה אותו לפשר העניין, הוא הבטיח לה משהו. ההבטחה שלו הייתה שאם היא לא תהיה איתו במקום עם בעלה, ג'ורג' האריסון, הוא יתמכר באופן קיצוני לסם - "וכל זה יהיה באשמתך".

וכך היה. פאטי לא נפרדה מהאריסון וקלפטון צלל פנימה לתוך החור השחור. ההרואין הפך להיות מנת הבית שלו. המוסיקה נדחקה הצידה. קלפטון וחברתו הצעירה, אליס גורמבי, רבצו בביתו הענק וצרכו הרואין בכמויות מבהילות. רק פעם אחת קלפטון הגיח החוצה בשביל לנגן בתקופה ההיא. זה קרה בקונצרט המחווה לבנגלה דש, שאירגן האריסון בשנת 1971. קלפטון הגיע לניו יורק כשהוא מחוק לגמרי. הוא היה במצב רעוע ביותר, והאריסון נאלץ לדאוג שיהיה DEALER צמוד שיספק את מה שצריך כדי להשאיר את קלפטון כשיר יחסית.

אחרי הקונצרט הזה של האריסון, זחל קלפטון בחזרה למאורתו ולא יצא ממנה עד שפיט טאונסנד (מלהקת המי) החליט לעשות מעשה. זה התחיל כשקלפטון התקשר עוד קודם לכן לטאונסנד והזמין אותו לביתו כדי לעזור לו ולהשלים את השירים שהוקלטו עם דרק והדומינוס לאלבומם השני (שלא הושלם). אך כשטאונסנד הגיע לביתו של קלפטון, האחרון כבר איבד את החשק לעבוד על השירים האלו. התירוץ שלו היה מצבו הגרוע. טאונסנד נדהם ממה שקלפטון אמר לו, למרות שידע בתוכו כי חברו במצב לא טוב ומבוייש. למרות זאת, טאונסנד היה נחוש והחליט לעשות מעשה.

הוא אירגן ב-13 בינואר 1973 אירוע באולם ריינבאו בלונדון בו הוא וחבריו, הנגנים המפורסמים, ילוו את קלפטון. הוא קיווה שבמעשה זה הוא יגרום לקפטון לרצות לצאת מההרואין ולחזור אל הגיטרה והמוסיקה. טאונסנד ממש גרר את קלפטון בכוח בחזרה לאורות הבמה. באותו יום נקבעו שתי הופעות זו אחר זו. שתיהן יוקלטו במלואן. החזרות המועטות למופע נערכו בביתו של גיטריסט להקת THE FACES, רוני ווד. קלפטון עשה מאמץ גדול ביותר להתאמן על הגיטרה. זה היה לו קשה. הוא היה רחוק מאד ממיטבו אז.

הכרטיסים לשתי ההופעות נחטפו בהיסטריה. הביקוש לראות את קלפטון בהופעה היה אדיר. דבר שהפך את שתי ההופעות האלה באופן מיידי לסולד אאוט. על הבמה התייצבו, חוץ מטאונסנד, גם רוני ווד, הבסיסט ריק גרץ' והקלידן סטיב ווינווד (שניהם היו חברים עם קלפטון בלהקת בליינד פיית'), ג'ים קפאלדי בתופים, ג'ימי קרסטין בתופים וריבופ קוואקו בה בקונגאס. ההרכב הזה נקרא באופן חד פעמי THE PALPITATIONS (דפיקות הלב).

היה חשש גדול מאד שקלפטון לא יגיע. המתח מאחורי הקלעים היה בלתי נסבל. טאונסנד תלש שיערות מראשו והיה על סף התמוטטות עצבים. לבסוף קלפטון הגיע עם אליס לאולם, כששניהם די מסוממים. הסיבה לאיחור הייתה כי קלפטון לא הצליח להיכנס לחליפה הלבנה שלו בגלל שהשמין עקב אכילת יתר של שוקולד. לכן הוא בילה זמן יקר עם אליס, שעזרה לו להידחק איכשהו לתוך החליפה.

בקהל היו, בין השאר, ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר, ג'ימי פייג', אלטון ג'ון וג'ו קוקר. קלפטון היה נרגש מאד מתגובת הקהל החיובית ונתן הופעה טובה ככל שיכל. אך לאחר הקונצרט הזה הוא חזר למקום מחבואו. הוא עדיין לא הרגיש שהוא מוכן לחזור לשגרת חיי המוסיקה. הוא המשיך להשתמש בהרואין ואף שקע עמוק יותר. ביחד עם כמויות הסם המבהילות, קלפטון גם גמע שני בקבוקי וודקה מלאים כל יום. התזונה היומית שלו ושל אליס הייתה שוקולד וג'אנק פוד. אורח החיים הזה היה יקר ביותר גם מבחינה כלכלית. בכל שבוע קלפטון שילם אלף ליש"ט (בתעריף של פעם...) על הרואין. הקש ששבר את גב הגמל היה מכתב שקלפטון קיבל מאביה של אליס, בו נאמר במפורש שאם הוא לא יחדל ממעשיו, ההסגרה למשטרה תהיה הכרחית, בשל העובדה שקלפטון דירדר לא רק את עצמו אלא גם את אליס לסיפור הרע הזה.

תקליט ההופעה בריינבו יצא כתשעה חודשים לאחר ההקלטה. במקור יצאו שישה שירים בלבד. שנים רבות לאחר מכן יצאה גירסת רימסטר עם תוספות. כמו כן, יצא בוטלג עם ארבעה דיסקים שמכיל את שתי ההופעות האלו במלואן ובאיכות מצוינת. הבוטלג ממחיש דבר ברור; שלא כל הביצועים של השירים בהופעה היו מצוינים. פה ושם היו זיופים ובריחות קצב. הסיבה לכך הייתה כי ההרכב הזה בקושי עשה חזרות לקראת ההופעה. לא הייתה אפשרות לקבץ את כל הנגנים העסוקים האלו לתקופת חזרות נורמלית.

אך התקליט המקורי וגירסת הרימסטר הרשמית מהווים מסמך רוקנרול יפהפה ומרגש מהקונצרט הזה. למרות שחלק מהקטעים שיצאו רשמית קוצצו בתוכם באופן ניכר בעריכה (בגלל הזיופים...). בובי פרידן, איש הסאונד של להקת המי, שהקליט את המופע, דרש מקלפטון להיכנס לאולפן ולבצע תיקוני גיטרה בהקלטות. אך מנהלו של קלפטון, רוברט סטיגווד, לא אישר זאת. המופע לא צולם בווידאו. המשימה העיקרית של הערב הזה הושגה במלואה. אמנם לקח זמן עד שקלפטון התנקה מהסמים אך בסוף הוא זנח את ההרואין לגמרי עם יצירת בעיה חדשה; קלפטון נפל להתמכרות אחרת שהיא אלכוהול. הוא חזר בשנת 1974 להקליט ולהופיע בהצלחה אדירה. הקאמבק היה מושלם. עם קצת עזרה מידידיו.

ומה קרה לאליס? אליס אורמסבי גור נפטרה ב-17 באפריל 1995. היא חיה בשנותיה האחרונות בעוני מחפיר. סיבת המוות - היא הזריקה מנת יתר של הרואין.

גם זה קרה ב-10 בספטמבר:

-בשנת 1945 נולד הזמר חוזה פליסיאנו.

- בשנת 1977 הזמין הזמר בינג קרוסבי את דייויד בואי להקליט עמו דואט לכבוד חג המולד. שני הידוענים דיקלמו באולפן טקסט מקדים באופן מאולץ ומביך למדיי עד שאפילו סנטה קלאוס לא האמין למשמע אזניו. קרוסבי מת כחודש לאחר הקלטת הדבר הזה.

- בשנת 1967 הקליטה להקת LOVE באולפני SUNSET SOUND RECORDINGS את השיר ALONE AGAIN OR שפותח את אלבומה השלישי, FOREVER CHANGES. השיר הזה נכתב על ידי גיטריסט הליווי, בריאן מקליין אך קיבל תפנית קריטית כשארתור לי עשה לו מיקס תוך הגברת ערוץ שירת הליווי שלו והנמכת את ערוץ השירה המקורי של מקליין.

- בשנת 1975 הופיע בוב דילן בתוכנית טלוויזיה לכבוד האיש שגילה אותו, ג'ון האמונד. דילן ניגן שם שלושה שירים.

- בשנת 1969 ביצעו ג'ון לנון ויוקו אונו מופע ב- LONDON'S INSTITUTE OF CONTEMPORARY ARTS כשהם יושבים שם על הבמה במשך חמש שעות בתוך שק גדול ולבן. הם קראו למוצג הזה שלהם BAGISM.

- בשנת 1939 נולדה סינת'יה פאוואל, אשתו הראשונה של ג'ון לנון. השניים התגרשו בשנת 1968. היא מתה באפריל 2005.

- בשנת 1946 נולד דון פאוואל, המתופף של להקת סלייד. מתופף אחר שנולד ב-10 בספטמבר, בשנת 1944, הוא ארט טריפ, שהיה בסיקסטיז בלהקת אמהות ההמצאה, של פרנק זאפה.

- בשנת 1972 נכנסו חברי להקת THE STOOGES, עם סולנם איגי פופ, לאולפני CBS שבלונדון על מנת להתחיל להקליט את אלבומם השלישי, שייקרא RAW POWER. פופ דחה את הצעתו של דייויד בואי להפיק את האלבום הזה בטענה שהוא נקי מסמים ומלא ברעיונות והתלהבות. שלוש העובדות האחרונות נעלמו במהרה ובמקומם נכנס כאוס אחד גדול.

- בשנת 1973 נפסל לשידור בבי.בי.סי התקליטון STAR STAR של הרולינג סטונס. זאת בגלל שהמילה STARFUCKER מופיעה בו 12 פעמים.

- בשנת 1964 ביצע רוד סטיוארט את הקלטתו הראשונה. זה היה קאבר לשיר GOOD MORNING LITTLE SCHOOLGIRL של סוני בוי וויליאמסון. השיר לא נכנס למצעדים. הבסיסט ג'ון פול ג'ונס (מי שהיה מאוחר יותר בלד זפלין) ניגן בס בסשן הזה.

- בשנת 1949 נולד בארימור בארלו, המתופף של ג'טרו טול בשנים 1972-1979. לטעמי הוא אחד המתופיים הטובים יותר של הרוק המתקדם הבריטי שלא זכה להערכה שמגיעה לו.

- בשנת 1950 נולד ג'ו פרי, הגיטריסט של איירוסמית'.

ב-10 בספטמבר בשנת 1971 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:

והנה אייטם על להקתו הקודמת של פיל קולינס, FLAMING YOUTH.

ב-10 בספטמבר בשנת 1991 יצא אלבום האולפן האחרון של להקת דייר סטרייטס ושמו ON EVERY STREET.

SIDE 1

1. Calling Elvis

2. On Every Street

3. When It Comes To You

4. Fade To Black

5. The Bug

6. You & Your Friend

SIDE 2

1. Heavy Fuel

2. Iron Hand

3. Ticket To Heaven

4. My Parties

5. Planet Of New Orleans

6. How long

כשיצא אלבומה הקודם של הלהקה, BROTHERS IN ARMS, אי אפשר היה לעצור אותה. הלהיטים הושפרצו לכל עבר, ההופעות היו סולד אאוט וההפקה האולפנית? שופרא ד'שופרא! והנה עברו הרבה גשרים מעל המים ודייר סטרייטס הוציאה אלבום חדש. הקהל ציפה המון זמן לאלבום שיהיה המשך ישיר לאותם "אחים לנשק", אך מה שיצא הפך בעיניהם לנשק מנוטרל.

אבל עבור מארק נופפלר, מנהיג הלהקה, היה חשוב לקחת את פסק הזמן הזה אחרי אלבומו המצליח. הוא העדיף לעשות הרכב צד מדליק ושמו הנוטינג היליביליז. ההשפעה של ההרכב ההוא חילחלה גם לאלבום הזה. מארק נופפלר הביא לקהל, שהיה צמא ללהיטי איצטדיונים, ניחוחות של מוזיקת קאנטרי? "מה לעזאזל קורה פה?" בכה הקהל שלראשונה חש כי שם הלהקה ("צרות צרורות") משקף את מצבה.

ועדיין, מי שלא מחפש להיטים אלא מוזיקה טובה נטו, ימצא יופי של דברים באלבום הזה. נכון, זה לא מתקרב לשיאי העבר שלו, אך גם התחנה האחרונה הזו של דייר סטרייטס לא חפה ממנעמים, כולל CALLING ELVIS הסוחף שפותח אותו. נופפלר יצא מיד לאחר מכן לסיבוב הופעות לשיווק המוצר, עם להקה שמנתה שמונה חברים. איפה הימים בהם היה צורך רק בארבעה חברי דייר סטרייטס כדי ליצור סאונד מיוחד וריגוש עילאי?

עד כדי כך היה נופפלר רחוק מימי העבר, שבהופעת הלהקה במדיסון סקוור גארדן, הוא נתן רק את "המושלים בסווינג" כנציג של שני האלבומים הראשונים.

האלבום ON EVERY STREET לא נמכר כהלכה. הזמנים השתנו. וגם עיצוב העטיפה מזעזע. נופפלר המשיך הלאה לקריירת סולו להיטית פחות, אך בהחלט לא פחות מרשימה למביני עניין.

הבסיסט, ג'ון אילזלי, בספרו: "ההבדל הגדול בהקלטה הזו היה שלא היה לחץ בכלל והיינו שם שישה חודשים, הזמן הכי ארוך שבילינו אי פעם בסטודיו. על כך עלינו להודות לעיראקי הדיקטטור סדאם חוסיין, ג'ורג' וו. בוש, מגי ת'אצ'ר וג'ון מייג'ור. התכנון המקורי היה שנתחיל את סיבוב ההופעות באביב 1991, ארבעה או חמישה חודשים לפני יציאת האלבום, אבל כאשר מלחמת המפרץ התחילה בינואר, נאלצנו לגנוז את זה ולתזמן דברים מחדש. עם בדיקות ביטחון מוגברות ברחבי העולם, אבל בעיקר באירופה, הסיבוב היה כנראה נופל לתוך

סיוט לוגיסטי ובירוקרטי. עם לוח הזמנים הכל כך צפוף, הופעה כמעט כל ערב, הייתה אפשרות חזקה מאוד ששיירת המשאיות שלנו תיעצר והמופעים יבוטלו. אז הלכנו על תוכנית ב'.

אני מניח שהאלבום הזה לא התקדם לפסגות של BROTHERS IN ARMS, אבל אני מאוד אוהב את האלבום הזה. יש בו כמה שירים מעולים ושילוב מעניין של תחושה וסגנונות. הביקורות בעיתונים היו מעורבות, אבל הן

תמיד היו וזה מעולם לא הפריע לנו. להקה לא יכולה להיות טובה בעיני כל המבקרים. ההוכחה הייתה בתגובה הציבורית, והתגובה הייתה מאוד חיובית. האלבום הגיע למקום הראשון בכל מדינה מלבד מדינות, שבהן הוא מעולם לא קיבל את החשיפה הדרושה להצלחה. בסך הכל, זה נמכר ב-15 מיליון עותקים, ואם זה כישלון, הרגשנו שאנחנו יכולים להתמודד עם זה".

בעיתון NORTH BAY, מקנדה, נכתב אז בביקורת על התקליט: "הגיטריסט מארק נופפלר הוא אחד המאסטרים החדשניים ביותר במלאכתו, והתקליט המיוחל הזה של דייר סטרייטס הוא עדות ליכולותיו המילוליות החדות והחכמות כתמיד, במיוחד בשירים HEVY FUEL ו- CALLING ELVIS. בעוד הגיטרה החלקה המשיי שלו. מאז אלבומה הקודם של הלהקה היה נופפלר עסוק בהקלטות עם אנשים מרשימים כמו רנדי ניומן וצ'ט אטקינס, ונראה שההשפעות שלהם העניקו השראה לרוקר הבריטי".

בעיתון סטאר טריבון, ממינסוטה, נכתב אז בביקורת: "להקת דייר סטרייטס הייתה אחראית לכמה מהרגעים היפים בכל עולם הרוק. מארק נופפלר נראה כמי שמסוגל להפוך את הרוק לניב שמגיע לדרגות יופי כמעט אופראיות; אלבומי להקתו נשמעו כאילו הוא בחן את אמיתות החיים הגדולות תחת מיקרוסקופ ורצה להקרין את מה שמצא אל השמיים שמעל.

בשש השנים שחלפו מאז יציאת המגה-להיט, BROTHERS IN ARMS, הופיעה דייר סטרייטס לקהל רב מאד. נופפלר פנה הצידה להלחנת מוזיקה לסרטים ואחר כך הוא הקליט שני פרויקטים צדדיים: אלבום של דואטים עם גיטריסט הקאנטרי צ'ט אטקינס ואוסף שירים מסורתיים עם הנוטינג הילביליז, שזה סוג של טראוולינג וילבוריז לעניים. ההפסקה הארוכה של נופפלר לא הובילה אותו לחשוב מחדש על הכיוון של דייר סטרייטס; אם כבר, זה איפשר לו להצמיד את הסאונד של הלהקה בצורה בטוחה יותר.

באלבום החדש אין גם את הפופ הקופצני של שירים כמו WALK OF LIFE, וגם לא הסוויץ' העצום של TELEGRAPH ROAD, אלא פשרה מיומנת באמצע הדרך בין השניים. נופפלר ממשיך להתלונן על תאווה, חמדנות, שחיתות, קפיטליזם, כסף מלוכלך, לבבות ריקים, לבבות שבורים, שדות קרב מוכתמים בדם, ילדים מורעבים ואוונגליסטים בטלוויזיה. על דף השירים, כל כותרת של שיר מעוצבת כך שתיראה כמו חותמת דואר, כאילו השירים היו מכתבים ממצבי נפש שונים.

אבל המילים בתקליט החדש חסרות את הרבדים המטאפוריים המורכבים של קודמיו; נופפלר תמיד העריך אוניברסלי על פני ניסיון אישי, אבל כאן נראה שהדימויים שלו נשטפים וזה הוא האלבום הפחות שאפתני של דייר סטרייטס. התקליט לא מציע אמיתות גדולות, אלא רק תחושה שהוא נועד להימכר והרבה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.