רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 בספטמבר (10.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני יודע שחברי להקת אוריה היפ לקחו הרבה מאיתנו. אני זוכר שחזרתי פעם אחת מהופעה עם ג'ון לורד. נכנסנו לחדר בבית המלון, הדלקנו את הטלוויזיה וראינו לפתע על המסך להקה. הלסת שלנו צנחה כי קלטנו שאותה להקה עושה בדיוק את מה שאנחנו עושים. סולואי גיטרות ארוכים, שירים טיפשיים, צליל דומה, אותו אורגן והשילוב הזהה שלו עם הגיטרה. שנינו חשבנו לעצמנו באותו רגע - 'מה זה, לעזאזל?'...". (רוג'ר גלובר, הבסיסט של דיפ פרפל)

ב-10 בספטמבר בשנת 1972 נערכה הופעת הסיום של להקת THE DOORS כשלישייה. ג'ים מוריסון כבר לא היה בחיים. היה זה לילה מוזר.

ההופעה, שנערכה בהוליווד בול שבלוס אנג'לס, לא הייתה היחידה באותו יום על הבמה. גם פרנק זאפה היה שם עם להקתו הגדולה, כשהוא מציג את יצירתו החדשה, THE GRAND WAZOO. גם הזמר טים באקלי הופיע על הבמה.

ההופעה של הדלתות הייתה מהודקת, עם צליל בלוזי משכנע שנתן דלק לאירוע. הקלידן, ריי מנזרק שגם שר, היה במצב רוח טוב. הוא גם הציג את שירו של רובי קריגר, THE MUSQUITO, באופן הבא: "אוקיי, רובי, מדהים... קבלו את האיש האלוהי והסקסי, רובי קריגר, שיתן לכם שיעור בספרדית הערב". קריגר השיב בנגינת צלילי גיטרה נפלאים.

כשהגיע הזמן להציג את LIGHT MY FIRE, אמר מנזרק למיקרופון דברים שבדיעבד נשמעים כהספד לדלתות: "כשרק התחלנו את הלהקה, היינו ארבעה. אחד הבחורים חסר לנו עכשיו. אני לא בטוח אם אתם יודעים את זה או לא, אך הוא נקלע לתאונה והוא לא פה עכשיו. אבל הוא יחזור! הוא יחזור בפעם הבאה בה ננגן פה, בהוליווד בול. אנחנו ננסה לבצע את השיר הבא בתקווה שהוא מסתובב פה איפה שהוא. אנחנו נעשה את השיר הזה בשביל ג'ימבו. אוקיי, ג'ים - תתכונן. אני יודע שאתה נמצא פה איפה שהוא. אז תתכונן כי הנה זה בא".

הדלתות ביצעו את הלהיט ובסופו אמר מנזרק לקהל: "המון תודה לכם. תודה לך, ג'ים. אנחנו נתראה". לאחר ההופעה פנתה הלהקה לחגוג במסיבה באחוזה בהוליווד, שנמשכה עד עלות השחר.

הרצאתי" הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-10 בספטמבר בשנת 1974 יצא אלבום ההופעה הכפול של פרנק זאפה, ROXY AND ELSEWHERE.זו יצירת מופת חיה של טירוף מוסיקלי.

SIDE 1 Penguin in Bondage Pygmy Twylyte Dummy Up

SIDE 2 Village of the Sun Echidna's Arf (Of You) Don't You Ever Wash That Thing?

SIDE 3 Cheepnis Son of Orange County More Trouble Every Day

SIDE 4 Be-Bop Tango (Of the Old Jazzmen's Church)

באפריל 1974 החליט פרנק זאפה לצאת לסיבוב הופעות בשם 'עשר שנים לאמהות', שזה מין חגיגת עשות ללהקתו לשעבר, אמהות ההמצאה. הסיבוב נמשך עד דצמבר וחברי הלהקה היו הבסיסט טום פאולר, הטרומבוניסט ברוס פאולר, המולטי-אינסטרומנטליסט וולט פאולר, הסקסופוניסט/חלילן נפוליאון מרפי ברוק, הקלידן ג'ורג' דוק, המתופפים ראלף האמפרי וצ'סטר תומפסון, הגיטריסט ג'ף סימונס, נגנית המרימבה המופלאה רות' אנדרווד (THAT'S RUTH) ואיש אמהות ההמצאה לשעבר, הקלידן דון פרסטון, שפרש זמן קצר לאחר תחילת הסיבוב. הוא העדיף לשמש כמנהל המוסיקלי של הזמר המיינסטרימי ליאו סאייאר.

מסיבוב הופעות זה יצא אלבום הופעה כפול שתיעד את הצליל והגישה של המשתתפים (עם קצת תיקונים אולפניים, עליהם ארחיב קצת בהמשך). שם האלבום היה אמור להיות במקור LIVE ALL OVER THE PLACE. דבר נוסף שנגנז היה רעיון להוציא הופעה זו בסאונד קוואדרפוני (סראונד לארבעה רמקולים). חלק משירי התקליט תוקנו באולפן עם הקלטות מחודשות במקומות בהם נשמע לזאפה כי היו טעויות על הבמה, כך שזה לא אלבום הופעה נטו.

זו הייתה הפעם הראשונה שקהל מעריציו של זאפה קיבלו תקליט שלו בהופעה עם צליל הפקה נקי וברור. כמו כן, זאפה השקיע כ-35,000 דולר כדי לצלם את המופעים ברוקסי, אך התוצאה תשכב במחסן האישי שלו למשך שנים ארוכות מאד.

באלבום היו פה ושם תיקונים אולפניים, כמו למשל הסולו של ברוס פאוולר בשיר DON'T YOU EVER WASH THAT THING. פאוולר: "הסיבה לתיקון האולפני לא באה בגלל שהסולו בהופעה היה רע. זה פשוט בגלל שצליל התופים נכנס למיקרופון שלי והרס את הצליל. אז נכנסנו לאולפן ותיקנתי את הסולו ולמזלי הקסם נשאר". השילוב הזה של הקלטות חיות עם עיבודי אולפן היה סימן היכר של סגנון ההפקה של זאפה, מה שאפשר לו לשמור על איכות שמע גבוהה תוך לכידת הספונטניות של ביצועים חיים. אחרי הכל, מעטים הם אלבומי ההופעות החיות שיצאו בסבנטיז, שלא עברו תיקונים אולפניים.

נפוליאון מרפי ברוק הסביר את הצורך בתיקונים אולפניים בשירים VILLAGE OF THE SUN ו- CHEEPNIS: "פרנק רצה שאשיר פעמיים את תפקיד השירה שלי ולמעשה מחקנו את ערוץ השירה החי של ג'ורג' דיוק. לאחר מכן החלטנו שאבצע באולפן תפקידי שירה הרמוניים". התקליט הזה מכיל הרבה יותר תיקונים ממה שברוק סיפר. מה שאומר כי זה אלבום מצוין אך אינו משקף לגמרי מהלך הופעה של זאפה מהתקופה ההיא.

אך לא הכל היה קל עבור נפוליאון בתקופה ההיא: "פרנק לא נתן לי לנגן בסקסופון או חליל על הבמה עד שהייתי משנן באופן מושלם את התווים שכתב. הבנתי שעליי לעבוד קשה כדי להיות חלק מהאנסמבל. פרנק איתגר אותנו רבות והתעייפנו מלהיות מושפלים. לפעמים פרנק היה משפיל אותנו בכוונה על הבמה. אך רק אנחנו ידענו שהוא מתכוון ברצינות להביך ולהשפיל אותנו. הקהל חשב שזה חלק ממערכון מצחיק. בשלב מסוים נערכה פגישה של כל הנגנים, בלי פרנק, והחלטנו שצריך להוריד אותו מהקטע הזה. אבל איך? הפתרון היה לשנן יומם וליל את המוסיקה שלו".

בעטיפת האלבום נראה זאפה כשגיטרת גיבסון SG מונחת עליו, עליה סיפר: "הגיטרה הזו נפגעה קשה בהמשך, בגלל חברת תעופה לא אחראית, שממש כיסחה אותה. היא סדקה את הצוואר שלה ועשתה עוד נזקים. תיקנתי את הצוואר אבל הגיטרה הזו לא אותו הדבר מאז. קשה לשמור אותה מכוונת, לכן היא כבר בקושי נמצאת בשימוש". ביולי 1974 החליף זאפה את הגיטרה הזו בהעתק SG אחר שנעשה במיוחד עבורו.

האלבום נחתם עם קטע בשם BE BOP TANGO, שגם הביא את זאפה להעלות בו אנשים מהקהל וגם דרש מהנגנים לנגנו בריכוז מוחלט. היה זה קטע ממש לא קל לנגינה, כפי שחלק מהם העידו בהמשך.

הנה כמה עובדות שיהפכו את האלבום לברור יותר עבורכם:

- שם השיר DUMMY UP הוא סלנג שבא להגיד למישהו להיות בשקט.

- השיר ECHIDNA'S ARF מדבר על חיות קטנות מאוסטרליה. משפחת זאפה מימנה גידול חיה אחת שכזו בגן החיות בלוס אנג'לס, אותה כינתה בשם אוולין (שתקבל איזכור בתקליט האולפני הבא של זאפה, ONE SIZE FITS ALL).

- בשיר CHEEPNIS מדבר זאפה על מפלצת בשם FRUNOBULAX. הוא סיפר שהיה לו כלב רועים בשם FRUNEY שבסוף שמו קיבל את הכינוי הזה, שנלקח לשיר. לפי רות אנדרווד, מקור השם שונה: "זה שם שהמציאה אשתו של פרנק, גייל. זה התבסס על פרה שציירה הבת שלהם, מון, כשהייתה בת חמש".

מאז יצאה גרסת הופעה לא ערוכה מהרוקסי בשם ROXY BY PROXY. אני מאד ממליץ גם על הוצאה זו בה ניתן לשמוע את הביצועים ללא התוספות האולפניות. כמו כן יצאה קופסה מהודרת ובה כל ההקלטות מהרוקסי, ללא עריכות. הכי חי שיש.

ב-10 בספטמבר בשנת 1974 יצא אלבום קונספט של רנדי ניומן ושמו GOOD OLD BOYS. זה מקבץ של סיפורי סאטירה ודרום מעולה.

SIDE 1 1. Rednecks 2. Birmingham 3. Marie 4. Mr. President (Have Pity on the Working Man) 5. Guilty

SIDE 2 1. Louisiana 1927 2. Every Man a King 3. Kingfish 4. Naked Man 5. Wedding in Cherokee County 6. Back on My Feet Again 7. Rollin'

ללא ספק זו אחת מיצירותיו הפרובוקטיביות והמורכבות ביותר. האלבום צולל עמוק לתוך הנוף הפוליטי-חברתי של דרום אמריקה, בוחן נושאים של גזענות, פערי מעמדות וקונפליקט תרבותי בתערובת של הומור אפל, אירוניה וגם אמפתיה. כך שזה לא רק אוסף של שירים אלא פרשנות עוצמתית על הזהות הדרומית והסתירות הגלומות בחברה האמריקאית.

קבלו קצת רקע; שנות ה-70 באמריקה היו תקופה של שינוי חברתי משמעותי. התנועה לזכויות האזרח השיגה כמה ניצחונות בחקיקה, אבל המתח הגזעי ואי השוויון הכלכלי נותרו בולטים ובמיוחד בדרום. ניומן, אחרי הצלחת תקליטו SAIL AWAY, ניגש להשתמש באלבום הזה כדי לחקור את רגשותיו המעורבים לגבי האזור, תוך שהוא שואב מהמורשת הדרומית שלו ומביא ביקורת על ההיבטים האפלים יותר שלו. כשהוא משתמש בכישורי ההתבוננות החדים שלו כדי להביא את המורכבות והסתירות שלו.

השיר הפותח, REDNECKS, נותן את הטון לאלבום כולו. השיר, שנכתב מנקודת מבטו של לבן דרומי, משתמש בשפה חריפה ובאירוניה כדי לחשוף את הבורות והצביעות של הדרום והצפון כאחד. כעסו של המספר מכוון אל האליטה הליברלית הצפונית, אשר, לדעתו, מגנה את הגזענות הדרומית תוך התעלמות מהגזענות המערכתית הקיימת בערים שלה. השימוש של ניומן במונח שבא כשם השיר הוא מאשים ואמפתי כאחד, ומשמש מראה לחשיפת הצביעות הלאומית.

החלק המרכזי של האלבום, LOUISIANA 1927, מעביר את הפוקוס למבול המיסיסיפי הגדול של 1927, קטסטרופה שהשפיעה באופן לא פרופורציונלי על קהילות שחורות עניות. באמצעות מנגינה, שנשמעת כמעט כמו מזמור, ניומן מצמיד את היופי השלו של הדרום עם המציאות הקשה שעומדת בפני אוכלוסיות מוחלשות בו. הפזמון, "הם מנסים לשטוף אותנו הרחק מכאן", בא להבהיר את המניעים הברורים שם - נושא שחוזר על עצמו לאורך האלבום.

שיר משמעותי נוסף, BIRMINGHAM (האזור האמריקאי, לא הבריטי, כן?), מציע מבט קליל לכאורה על האדם הדרומי ממעמד הפועלים שמוצא גאווה בעירו ובאורח חייו. עם זאת, מתחת למנגינה הנעימה מסתתר דיוקן של קיפאון כלכלי והזדמנויות מוגבלות, הממחיש את מערכת היחסים המורכבת של הדרום עם מודרניות וקידמה. השיר הזה, כמו רבים אחרים באלבום, מלא באירוניה ומאתגר להסתכל מעבר לפני השטח. נראה לי שהבנתם לאן חותר האלבום.

כך נכתב בביקורת עליו בזמנו ברולינג סטון:

"האמברוז בירס (עיתונאי, סופר, ממשיל משלים וסאטיריקן אמריקאי) של הרוק'נ'רול שחרר מבחר נוסף של הפנטזיות המרות והנואשות שלו. לאלבום זה יש אווירה "דרומית" רעיונית עם שכרות ודיכאון, חגיגות מהנות של דמויות פוליטיות, טירוף, מומים מולדים ודיוקנאות אובססיביים של סטריאוטיפים שיכולים להשאיר את המאזין מבולבל, אם ניומן מתכוון למה שהוא שר או לא. המוסיקה טרייה ובמיוחד הפסנתר של ניומן. אבל בין הבזקי גאונות להתעלות מגיעה התחלואה. לאחר האזנות חוזרות ונשנות, יש רושם אחד מתמשך; ניומן הוא אדם בעייתי.

הוא עשה קריירה בלבלבל את הקהל שלו באמצעות אירוניה מסנוורת ודימויים מעוותים בצורה איומה כבסיס ליצירת צחוק - מין גירסה חדשה למשחק הצללים הישן של המסכן המכה את עצמו במצח עם גביע גלידה. בשירים קודמים הציג ניומן את האפוקליפסה (נהרות בוערים ובדיחות פצצות אטום) ואיכשהו היית צריך לצחוק. הוא הראה לנו את הפריקים הקטנים והשמנים שלו ואת הסיוטים הנפוצים שיש לכולנו בהם "כולם הפחידו אותי, אבל את/ה הכי הפחדת אותי". אפילו העבדות נעשתה קומית בצורה אבסורדית, נוקבת, בשיר SAIL AWAY.

האלבום החדש קצת יותר משוגע מהעבודה הקודמת של ניומן. הוא עוד תקליט אפל וחשוך. אף שהוא אינו מכיל דבר עגום מונומנטלי כמו "שיר אלוהים", שבאלבומו הקודם (בו אלוהות מטורללת ונקמנית מחככת את פני ילדיו בחרא משפיל), זה המשך לעבודה המטעה של ניומן. זה מסתער, מבלבל, משעשע, מתנדנד. אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות, וזו המיומנות הנדירה והמוזרה של רנדי ניומן".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב עליו בזמנו בביקורת: "זה הילד הבעייתי האהוב על אמריקה לאחרונה. למרות שהתחלתי לחשוד שהכיף היה בערך לפני יותר מכמה חודשים כשקראתי, באחד המגזינים ה'קטנים' האלו שהתפרסמו בהאדרה עצמית ובכתיבה משעממת, על הגנה לא אופנתית על הרד נק. אין ספק, חשבתי, שמגזין טיים יחשוב על דרך לסגור את הנושא לנצח. אבל כותבים טובים כמו רנדי ניומן יכולים לעשות זאת טוב יותר, עם הצגת פתרונות חדשים לנושאים ישנים. הדבר החשוב ביותר לגבי התקליט החדש שלו היא שזה מצחיק, אבל היתרונות הצדדיים כללו גם סוציולוגיה טובה, אם יש עניין בזה, ומוזיקה בסטנדרטים הגבוהים של רנדי.

ניומן מתנהג באכזריות על העניינים כבר בשיר הראשון. ניומן מסרב לכרות בריתות זולות עם כמה מהאנשים שהוא צוחק עליהם פה. בהמשך השיר REDNECKS הוא אומר: "כאן למטה אנחנו בורים מכדי להבין / הצפון שחרר את הכושי / כן, זה 'בחינם' להכניסו לכלוב בהארלם, ניו יורק / זה 'בחינם' להכניסו לכלוב בצד הדרומי של שיקגו... ", וממשיך ברשימה של ערי הצפון שלנו המפורסמות בגיטאות שלהן".

ובבילבורד נכתב בביקורת אז:

"אורחות החיים והפוליטיקה של הדרום מספקים כמה מהסיפורים המרתקים ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, והפרויקט האחרון של ניומן מתמודד איתם במלוא עוצמתם, בעיקר מנקודת מבטם של 'נערים טובים'. עם זאת, אם אתם מצפים לסט סאטירי, תשכחו זאת. ניומן מתייחס לנושא שלו בידע ובכבוד, כמו גם במומחיותו המוזיקלית הרגילה. מה שיש לנו כאן הוא שירים מעובדים להפליא עם סוג המילים שממש מציירות תמונה של מקומות שונים, מתקופות שונות. השירה של ניומן היא אולי הטובה ביותר שהגיע לה, ומביעה אמפתיה שנמצאת לעתים נדירות בפרויקט פופ".

ב-10 בספטמבר בשנת 1975 יצא האלבום ALIVE של להקת קיס, עם ההופעה והתופעה...

SIDE 1 1. Deuce 2. Strutter 3. Got to Choose 4. Hotter Than Hell 5. Firehouse

SIDE 2 1. Nothin' to Lose 2. C'mon and Love Me 3. Parasite 4. She

SIDE 3 1. Watchin' You 2. 100,000 Years 3. Black Diamond

SIDE 4 1. Rock Bottom 2. Cold Gin 3. Rock and Roll All Nite 4. Let Me Go, Rock 'n' Roll

אלבום זה, שהוקלט במקור בכמה מקומות בארה"ב, נחשב לפריצת הדרך של קיס ומכיל גרסאות חיות של שירים נבחרים משלושת אלבומי האולפן הראשונים של הלהקה.

למרות המוניטין של קיס כלהקה חיה, שהדגישה את התיאטרליות לא פחות מהמוזיקה, הדבר לא תורגם בזמנו להגדלת מכירות התקליטים. קיס בעצם שרדה בעזרת כרטיס אמריקן אקספרס של המנהל שלה דאז, ביל אוקוין. הדבר שסיבך את העניינים היה העובדה שלחברת התקליטים שלה היו קשיים כלכליים משלה שנבעו מצעד שגוי עם הוצאת אלבום כפול ובו מונולוגים של המנחה הטלוויזיוני, ג'וני קרסון, מוקדם יותר באותה שנה. אותה חברה, קזבלנקה רקורדס, קיוותה שאלבום המונולוגים יחלץ אותה מהבוץ הכלכלי, אך כשלונו החרוץ במכירות רק הוסיף עוד בוץ.

במאמץ אחרון להציל את החברה, הוחלט לנסות להרוויח מהפרסום של קיס כתופעה בימתית ולהקליט אותה לאלבום חי. עבור הלהקה הייתה זו מתנה מגן עדן כי כך היא יכלה סוף סוף להשיג את הצליל שאליו שאפה. מה גם שהקלטת הופעות הייתה זולה באופן משמעותי מהקלטת אולפן. אבל, בסופו של דבר מצאה את עצמה הלהקה מקליטה באולפן את תפקידי הנגינה והשירה של שירי הופעתה כשגם צליל הקהל מושתל פנימה, באופן מלאכותי.

פול סטנלי, הזמר וגיטריסט הלהקה, כתב בספרו: "את שם האלבום לקחנו מאלבום ההופעה של להקת סלייד. אנשים התווכחו אם האלבום הוא הקלטה חיה בלבד או איכשהו משופרת. התשובה היא: כן, שיפרנו את זה. לא להסתיר שום דבר, לא לרמות אף אחד. כי מי רצה לשמוע טעות חוזרת על עצמה בלי סוף? מי רצה לשמוע גיטרה לא מכוונת? בשביל מה? אותנטיות? בהופעה, אתה מקשיב עם האוזניים והעיניים שלך. טעות שחולפת בלי משים ברגע חיה לנצח כאשר זה מוקלט. רצינו ליצור מחדש את החוויה של המופע שלנו - מה שלא יהיה ועשינו את זה. ההבזקים נעשו בהקלטות עם השמת צליל של תותחים, כי כך הם נשמעו באופן אישי. חשבנו על האנשים שחגגו איתנו בקונצרט ורצו לשמוע מה הם זוכרים.

דאגנו גם שהקהל יישמע לאורך כל ההופעה - בדיוק כמו שהייתם חווים את זה בהופעה. רוב אלבומי ההופעה, באותם ימים, נשמעו כמו אולפן הקלטות - עד שהשיר הסתיים, כשבין השירים אפשר היה לשמוע כמה מחיאות כפיים. אבל רצינו לתאר את חווית הקונצרט האמיתית. והעטיפה האחורית עשתה כבוד לאותם מעריצים שעשו את כל הרעש הזה והפכו את ההופעות שלנו לאירועים משותפים רבי עוצמה.

לא יכולנו לבחור אדם טוב יותר לעשות את האלבום מאשר אדי קריימר. הברק שלו באולפן והחידושים שלו בשיפור ההקלטות היו לא רק מרעידים, אלא פורצי דרך. היו לו לופים עם צלילי קהל שונים על סלילים שלעיתים היו באורך עשרים מטר, שהסתובבו באולפן על מעמדי מיקרופון במעגל כך שלעולם לא תשמע חזרתיות ברורה מתגובת מעריצים. היה לו הכל. עמדות מיקרופון אלו הוצבו באולפן עם אורכים שונים של קהל. בהחלט לא הייתי חושב על זה - ליצור לולאות שונות של הקלטות שימשיכו ללא סוף".

ברולינג סטון כתבו כך, בביקורת על האלבום: "קיס על הבמה עשויה להיות משעשעת במשך כעשר דקות, אך בתקליט, בניכוי ההשפעה של פרצופים צבועים וזוהרים ותיאטרון במה, יש לשפוט את הלהקה אך ורק על פי המוזיקה שלה. וזה נורא. זה חוזר על עצמו באופן פלילי, מונוטוני וגועש. כמו לגיונות הלהקות חסרות הכישרון ברחבי הארץ, קיס מנסה להסתדר עם נפח מעייף. אולם, להבדיל מלהקות אחרות, הם העלו את הרעיון לגרור את הרוק עוד יותר אל בורות ההגזמה התיאטרלית, ותוך כדי כך לאסוף לגיון של מעריצים צעירים שלא שמעו את הריפים האלה בעבר (גרנד פאנק עולים לראש). כי קזבלנקה רקורדס החליטו לקדם את הלהקה כאלילת נוער חדשה לילדים רעים. זה ניכר מהאריזה המבריקה בצבע מלא ורעם דפים המציגים את כל חברי קיס בקלוז-אפ ומכתב מתאים מכל אחד ('בני הארץ היקרים: כשאני מנגן בגיטרה על הבמה, זה כמו לעשות אהבה... באהבה, אייס')..."

ב-10 בספטמבר בשנת 1991 יצא סינגל חדש ללהקת רוק מסיאטל ושמה נירוונה. שם השיר הוא SMELLS LIKE TEEN SPIRIT והוא יזעזע את עולם הרוק.

בשנת 1991 נשלטו מצעדי המוזיקה על ידי צלילי הפופ של אמנים כמו בריאן אדמס, מריה קארי, פאולה עבדול ומייקל ג'קסון. נראה היה שמוסיקת הרוק גוועה במיינסטרים. זה השתנה בסתיו של 1991. נירוונה הופיעה כאילו משום מקום ובעטה לעולם המוזיקה בישבן עם הצליל הבלתי ניתן להגדרה של הסינגל הראשון שלה.

זה לא רוק הארד רוק, זה לא ממש פאנק, זה בהחלט לא מטאל; אז הוחלט להדביק לזה תווית חדשה בשם גראנג'. הסולן והגיטריסט, קורט קוביין, היה האנטיתזה לדימוי כוכב הפופ, עם ביגוד מרופט ותספורת לא מוקפדת, הוא לא כל כך שר כמו נאנק וצורח את המילים הכמעט בלתי מובנות שאיכשהו נשמעו הגיוניות לדור המשועמם למוות מכל הדברים האחרים המלוטשים. להקת נירוונה פתחה דלת למהפכה מוזיקלית.

ב-10 בספטמבר בשנת 1968 נערך סשן הקלטה פרוע של הביטלס באולפני EMI. הפעם הושלמה הקלטת השיר HELTER SKELTER.

בזמן שפול מקרטני הקליט את השירה הראשית שלו, ג'ורג' האריסון התרוצץ באולפן עם מאפרה בוערת מעל ראשו ועשה חיקוי של הזמר ארתור בראון, שנהג להופיע עם קסדה בוערת על ראשו.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,

להזמנה פה: 050-5616459

מי בא איתי לראות הופעה של פרנק זאפה, ב-10 בספטמבר בשנת 1972?

ב-10 בספטמבר בשנת 1976 היו חברי להקת אבבא באולפני מטרונום, בשטוקהולם, והקליטו תפקידי שירה לשיר DANCING QUEEN.

בתחילה, לבית שמתחיל במשפט, "את טיזרית, את מדליקה אותם" קדם בית אחר, שנחתך בסופו של דבר מההקלטה והלך כך:

"בייבי, בייבי את מדהימה

היי, את נראית טוב הלילה

כשאת מגיעה למסיבה

תקשיבי לבחורים

יש להם את המבט בעיניים".

ככל הנראה, ההחלטה לתת לשתי הזמרות להתחיל לשיר את השיר באמצע הפזמון התקבלה לאחר שנוסו דרכים רבות אחרות להתחיל את השיר. כמו כן, כאשר השיר שוחרר, נחתכו ארבע תיבות אינסטרומנטליות מהפתיחה שלו.

ב-10 בספטמבר בשנת 1971 יצא תקליט ההופעה של להקת טראפיק, ושמו WELCOME TO THE CANTEEN.

SIDE 1

1. Medicated Goo

2. Sad And Deep As You

3. 40,000 Headmen

4. Shouldn't Have Took More Than You Gave

SIDE 2

1. Dear Mr. Fantasy

2. Gimme Some Lovin'

התקליט הוקלט בהופעות חיות בלונדון ובקרוידון, ביולי 1971, במהלך הפעם השלישית בה הגיטריסט-זמר, דייב מייסון, חזר לפעול עם הלהקה ולמשך שש הופעות בלבד. תקליט זה מהווה דוקומנט נאמן לתקופה הזו בחייה של להקת טראפיק.

בשנת 1971, טראפיק הייתה במצב של מעבר יצירתי. סטיב ווינווד החלים אז מהתקף חמור של דלקת הצפק, פחד בריאותי שעצר את המומנטום של הלהקה. במקביל, החבר המקורי דייב מייסון הצטרף שוב ללהקה, אם כי באופן זמני, והוסיף אלמנט דינמי לכימיה שלה. לצד ווינווד ומייסון, ההרכב כלל את המתופף ג'ים קפאלדי, נגן כלי ההקשה ריבופ קוואקו בה, החלילן/סקסופוניסט כריס ווד, הבסיסט ריק גרץ' והמתופף ג'ים גורדון. ההרכב האקלקטי הזה ניגן רק כמה הופעות ביחד, ומה שהוקלט עבור תקליט זה היה אחת מהן. התוצאה של התקליט גולמית מרעננת, עם ליטוש מינימלי. הוא מרגיש מיידי והמסגרת החיה הזו נתנה לטראפיק את החופש למתוח את הגבולות המוזיקליים שלה, ואיפשרה לחברי הלהקה לאלתר ולקיים אינטראקציה זה עם זה בדרכים שהקלטות אולפן אפשרו רק לעתים רחוקות.

כאמור, אחד ההיבטים המרתקים של התקליט הוא האיחוד המחודש בין סטיב ווינווד ודייב מייסון. מייסון נכנס לטראפיק ויצא ממנה כבר פעמיים - לפני בואו אליה פה בפעם השלישית. ולעתים קרובות הוא התנגש עם ווינווד על הכיוון המוזיקלי של טראפיק. עם זאת, נראה שפה הם שמו את המחלוקות בצד, לפחות באופן זמני. חזרתו של מייסון הביאה ללהקה ממד נוסף של כתיבת שירים וקול, כמו גם סגנון הגיטרה המיוחד שלו. אחרי הכל, יש פה שילוב של כישרונות מובהקים, שכאשר הם בהרמוניה, יצרו משהו גדול באמת מסך חלקיו.

רשימת השירים כוללת שירים משלושת האלבומים הראשונים של טראפיק, שירים של מייסון כסולן וגם שיר-להיט ישן של סטיב וינווד, מתקופת ספנסר דייויס גרופ - GIIME SOME LOVIN. אבל למרות האנרגיה התוססת והכימיה - התקליט יהיה ההקלטה האחרונה שתכלול את דייב מייסון כחבר בטראפיק. זמן קצר לאחר יציאת התקליט, הוא עזב את הלהקה סופית, והמשיך בקריירת סולו מצליחה.

באנגליה, בזמנו, היה התקליט כשלון מסחרי מפתיע, והראשון בסדרת תקליטי הלהקה שלא הצליח לצעוד במצעדים. בארה"ב, לעומת זאת, הוא זכה להצלחה. למרות שזה נחשב כתקליט של להקת טראפיק, שם הלהקה לא הופיע בשום מקום בעטיפה, בהוצאה המקורית. במקום זה היה מקום בעטיפה הקדמית לפירוט המוזיקאים שמעורבים בו.

בעיתון רולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "הנה קיבלנו סופסוף את התקליט שחברת התקליטים הייתה חייבת להוציא מבחינה חוזית. אין בתקליט הזה שיר חדש וברור שהתקליט הזה מצטרף לטרנד הכנת אלבומי הופעות במהירות הכי רבה ובעלות הכי זולה. מצד שני, חבורת הנגנים ניגנה היטב כשהוקלטה לזה. הקול של וינווד נהדר, נגינת הגיטרה של מייסון רק משתפרת ותפקידי הנשיפה של כריס ווד עתירי טעם. נראה שרק לג'ים קפאלדי לא היה כמעט מה לעשות על הבמה.

לסיכום, טראפיק של היום ניצבת בגאווה לצד הגרייטפול דד של פעם והאחים אולמן של היום. לא צריך לבקש יותר מזה".

ב-10 בספטמבר בשנת 1973 יצא אלבום ההופעה של אריק קלפטון בריינבאו.

SIDE 1

1. Badge 2. Roll It Over 3. Presence of the Lord

SIDE 2 1. Pearly Queen 2. After Midnight 3. Little Wing

משהו לא טוב קרה לאריק קלפטון אחרי שהקליט, בשנת 1970, את האלבום המשובח והכפול עם להקת 'דרק והדומינוס'. הגיטריסט המבולבל והאבוד מימש את הבטחתו לאהובתו הבלתי מושגת, פאטי בויד (הלא היא LAYLA). ההבטחה נוצרה ביום אחד כשהוא הגיע לביתה ושלף מכיסו שקית עם הרואין. כשפאטי שאלה אותו לפשר העניין, הוא הבטיח לה משהו. ההבטחה שלו הייתה שאם היא לא תהיה איתו במקום עם בעלה, ג'ורג' האריסון, הוא יתמכר באופן קיצוני לסם - "וכל זה יהיה באשמתך".

וכך היה. פאטי לא נפרדה מהאריסון וקלפטון צלל פנימה לתוך החור השחור. ההרואין הפך להיות מנת הבית שלו. המוסיקה נדחקה הצידה. קלפטון וחברתו הצעירה, אליס גורמבי, רבצו בביתו הענק וצרכו הרואין בכמויות מבהילות. רק פעם אחת קלפטון הגיח החוצה בשביל לנגן בתקופה ההיא. זה קרה בקונצרט המחווה לבנגלה דש, שאירגן האריסון בשנת 1971. קלפטון הגיע לניו יורק כשהוא מחוק לגמרי. הוא היה במצב רעוע ביותר, והאריסון נאלץ לדאוג שיהיה DEALER צמוד שיספק את מה שצריך כדי להשאיר את קלפטון כשיר יחסית.

אחרי הקונצרט הזה של האריסון, זחל קלפטון בחזרה למאורתו ולא יצא ממנה עד שפיט טאונסנד (מלהקת המי) החליט לעשות מעשה. זה התחיל כשקלפטון התקשר עוד קודם לכן לטאונסנד והזמין אותו לביתו כדי לעזור לו ולהשלים את השירים שהוקלטו עם דרק והדומינוס לאלבומם השני (שלא הושלם). אך כשטאונסנד הגיע לביתו של קלפטון, האחרון כבר איבד את החשק לעבוד על השירים האלו. התירוץ שלו היה מצבו הגרוע. טאונסנד נדהם ממה שקלפטון אמר לו, למרות שידע בתוכו כי חברו במצב לא טוב ומבויש. למרות זאת, טאונסנד היה נחוש והחליט לעשות מעשה.

הוא אירגן ב-13 בינואר 1973 אירוע באולם ריינבאו בלונדון בו הוא וחבריו, הנגנים המפורסמים, ילוו את קלפטון. הוא קיווה שבמעשה זה הוא יגרום לקפטון לרצות לצאת מההרואין ולחזור אל הגיטרה והמוסיקה. טאונסנד ממש גרר את קלפטון בכוח בחזרה לאורות הבמה. באותו יום נקבעו שתי הופעות זו אחר זו. שתיהן יוקלטו במלואן. החזרות המועטות למופע נערכו בביתו של גיטריסט להקת THE FACES, רוני ווד. קלפטון עשה מאמץ גדול ביותר להתאמן על הגיטרה. זה היה לו קשה. הוא היה רחוק מאד ממיטבו אז.

הכרטיסים לשתי ההופעות נחטפו בהיסטריה. הביקוש לראות את קלפטון בהופעה היה אדיר. דבר שהפך את שתי ההופעות האלה באופן מיידי לסולד אאוט. על הבמה התייצבו, חוץ מטאונסנד, גם רוני ווד, הבסיסט ריק גרץ' והקלידן סטיב ווינווד (שניהם היו חברים עם קלפטון בלהקת בליינד פיית'), ג'ים קפאלדי בתופים, ג'ימי קרסטין בתופים וריבופ קוואקו בה בקונגאס. ההרכב הזה נקרא באופן חד פעמי THE PALPITATIONS (דפיקות הלב).

היה חשש גדול מאד שקלפטון לא יגיע. המתח מאחורי הקלעים היה בלתי נסבל. טאונסנד תלש שיערות מראשו והיה על סף התמוטטות עצבים. לבסוף קלפטון הגיע עם אליס לאולם, כששניהם די מסוממים. הסיבה לאיחור הייתה כי קלפטון לא הצליח להיכנס לחליפה הלבנה שלו בגלל שהשמין עקב אכילת יתר של שוקולד. לכן הוא בילה זמן יקר עם אליס, שעזרה לו להידחק איכשהו לתוך החליפה.

בקהל היו, בין השאר, ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר, ג'ימי פייג', אלטון ג'ון וג'ו קוקר. קלפטון היה נרגש מאד מתגובת הקהל החיובית ונתן הופעה טובה ככל שיכל. אך לאחר הקונצרט הזה הוא חזר למקום מחבואו. הוא עדיין לא הרגיש שהוא מוכן לחזור לשגרת חיי המוסיקה. הוא המשיך להשתמש בהרואין ואף שקע עמוק יותר. ביחד עם כמויות הסם המבהילות, קלפטון גם גמע שני בקבוקי וודקה מלאים כל יום. התזונה היומית שלו ושל אליס הייתה שוקולד וג'אנק פוד. אורח החיים הזה היה יקר ביותר גם מבחינה כלכלית. בכל שבוע קלפטון שילם אלף ליש"ט (בתעריף של פעם...) על הרואין. הקש ששבר את גב הגמל היה מכתב שקלפטון קיבל מאביה של אליס, בו נאמר במפורש שאם הוא לא יחדל ממעשיו, ההסגרה למשטרה תהיה הכרחית, בשל העובדה שקלפטון דרדר לא רק את עצמו אלא גם את אליס לסיפור הרע הזה.

תקליט ההופעה בריינבו יצא כתשעה חודשים לאחר ההקלטה. במקור יצאו שישה שירים בלבד. שנים רבות לאחר מכן יצאה גירסת רימסטר עם תוספות. כמו כן, יצא בוטלג עם ארבעה דיסקים שמכיל את שתי ההופעות האלו במלואן ובאיכות מצוינת. הבוטלג ממחיש דבר ברור; שלא כל הביצועים של השירים בהופעה היו מצוינים. פה ושם היו זיופים ובריחות קצב. הסיבה לכך הייתה כי ההרכב הזה בקושי עשה חזרות לקראת ההופעה. לא הייתה אפשרות לקבץ את כל הנגנים העסוקים האלו לתקופת חזרות נורמלית.

אך התקליט המקורי וגרסת הרימסטר הרשמית מהווים מסמך רוקנרול יפהפה ומרגש מהקונצרט הזה. למרות שחלק מהקטעים שיצאו רשמית קוצצו בתוכם באופן ניכר בעריכה (בגלל הזיופים...). בובי פרידן, איש הסאונד של להקת המי, שהקליט את המופע, דרש מקלפטון להיכנס לאולפן ולבצע תיקוני גיטרה בהקלטות. אך מנהלו של קלפטון, רוברט סטיגווד, לא אישר זאת. המופע לא צולם בווידאו. המשימה העיקרית של הערב הזה הושגה במלואה. אמנם לקח זמן עד שקלפטון התנקה מהסמים אך בסוף הוא זנח את ההרואין לגמרי עם יצירת בעיה חדשה; קלפטון נפל להתמכרות אחרת שהיא אלכוהול. הוא חזר בשנת 1974 להקליט ולהופיע בהצלחה אדירה. הקאמבק היה מושלם. עם קצת עזרה מידידיו.

ומה קרה לאליס? אליס אורמסבי גור נפטרה ב-17 באפריל 1995. היא חיה בשנותיה האחרונות בעוני מחפיר. סיבת המוות - היא הזריקה מנת יתר של הרואין.

ב-10 בספטמבר בשנת 1985 יצא תקליט ללהקת סטארשיפ ושמו KNEE DEEP IN THE HOOPLA. אולי חבל שהוא יצא...

הבעיה התחילה כשלהקות רוק התחילו לשאת דמיון לא פשוט לקבוצות ספורט. זה לא משנה מי אתה; כל עוד אתה לובש את אותה חולצה כמו כולם שעומדים סביבך, אתה חלק מהקבוצה.

בשנת 1965, פול קנטנר הקים להקת רוק בשם ג'פרסון איירפליין. במהלך קיץ האהבה, הלהקה שלו והגרייטפול דד היו הלהקות המועדפות בקרב ילדי הפרחים של סן פרנסיסקו. במהלך שנות השישים המאוחרות ותחילת שנות השבעים, הלהקה עברה שינויים פרסונליים רבים, ולבסוף הגיעה בסבנטיז כג'פרסון סטארשיפ. אולם עד שנת 1985 נעלמו כל חברי הלהקה המקוריים, כולל קנטנר; נותרו רק המחליפים (הזמרת גרייס סליק לא הייתה חברה מקורית בלהקה המקורית). למרות שהם עדיין רצו להקליט תחת הכינוי של ג'פרסון סטארשיפ, קנטנר החזיק בזכויות החוקיות לפחות על החלק "ג'פרסון" של השם, אז הלהקה צומצמה לסטארשיפ. חברת התקליטים קיוותה ששמה של סליק לבדו ימשוך את הקהל להאמין שיש לזה באמת קשר להילת העבר. אבל איפה ההילה כשמדובר בתקליט הזה?

התקליט יוצא לדרך עם הלהיט-המנון המביך, WE BUILT THIS CITY. אם הוא לא היה מאכזב מוזיקלית ומבלבל בצורה לירית כמו שהוא (ברני טאופין כתב את המילים!), הוא עדיין נחשב לאחד השירים המעצבנים יותר שהוקלטו אי פעם, עם סינטיסייזרים אופנתיים להחריד ותופים אלקטרוניים, השיר נשמע כאילו הולחן בבינה מלאכותית אומללה. איפה בדיוק הרוק'נ'רול בשיר הזה? אליסה מארץ הפלאות הסתכלה מלמעלה בתדהמה ולא ידעה את נפשה מרוב צער. השיר קיבל מאוחר יותר משמעות אירונית במיוחד כאשר הופיע בפסקול של פרסומת לטלוויזיה של ITT.

גם טאופין וגם המלחין המקורי של השיר, מרטין פייג', אמרו שבעוד שהשינויים הסיטו את השיר מהחזון המקורי שלהם, המפיק פיטר וולף נתן לו משיכה פופולרית אדירה. "זה כנראה יעזור לשלוח את הילדים שלי לקולג'...", אמר טאופין ופייג' הוסיף, "זה היה מאוד חכם, כי אני יודע שהם רצו להיט. הקטע שלנו היה קצת יותר אזוטרי". השיר השתנה באופן דרסטי מהדמו המקורי של פייג'. השיר היה במקור קריאת מרד נגד תאגידים שמנסים לאסור רוק'נ'רול בעתיד דמיוני, אבל עד שסטארשיפ גמרה איתו, זה נשמע יותר כמו חגיגה אירונית של מוזיקת ​​רוק בסן פרנסיסקו עם הפקה מסונטזת ונטולת תחושת רוק אמיתית. יש בשיר השתקפות אמיתית של מה שהרג כמעט את מוזיקת ​​הרוק בשנות ה-80. רבים, כולל אני, לא האמינו לראות את גרייס סליק, האישה המגניבה הזו מהסיקסטיז, כשהיא נמצאת בחללית שכזו.

בשיחה עם רולינג סטון אמר טאופין: "זה היה שיר אפל מאוד על איך חיי המועדונים בלוס אנג'לס נהרסו והופעות חיות כבר לא היו הדבר ללכת אליו. זה היה דבר מאוד ספציפי. אם שמעתם את ההדגמה המקורית, כנראה לא זיהיתם שם את השיר המוגמר".

ברני טאופין פגש לראשונה את מרטין פייג' בארוחת צהרים שאורגנה על ידי מוציא לאור שחיפש שיתופי פעולה עם תחושה עכשווית. השניים כתבו את השיר ושלחו את הקלטת הדמו לדניס למברט, פיטר וולף וג'רמי סמית', שהיו אמורים להפיק את התקליט של סטארשיפ. "כולנו הסכמנו שאהבנו את המנגינה הזו", אמר למברט. "אבל אמרנו שהשיר הזה חסר את הפאנץ' של להיות המנון אמיתי. הרגשנו שאם נוכל למצוא פזמון מיוחד זה יהיה מצוין. אז פנינו למרטין וברני ושאלנו מה עלינו לעשות בנידון. והם אמרו, 'ובכן, קדימה. תראו מה אתם יכולים לעשות'. ופיטר ואני בנינו את זה מחדש וכתב פזמון ללחן שלדעתי עשה את זה מאד מסחרי".

השיר לא נכתב במיוחד עבור להקת סטארשיפ. "כתבתי השיר מנקודת מבט של להקה אחרת בשם Q-FEEL. כתבתי את זה עבור הלהקה שלי. כתבתי את זה בשבילי. אני כותב את השירים הכי טובים שלי כשאני כותב בלי לחשוב על האמן". השיר המקורי, למרות שהרבה מאמינים שכן, לא היה מכוון לסן פרנסיסקו. "ברני ואני מרגישים את זה בכל עיר", אמר פייג'. "לא כתבנו את זה על סן פרנסיסקו. באמצע הקלטת הדמו שלנו, כששדרן הרדיו נכנס, זה היה מצב עתידני בו רוק'נ'רול נאסר על ידי תאגיד. סטארשיפ האירה את זה עם קול שדרן רדיופוני שמדבר על ימי שמש בסן פרנסיסקו". "אף אחד מאיתנו לא פגש את ברני או מרטין", אמרה גרייס סליק, "אבל זה בהחלט נשמע כמו שהם כתבו את השיר כשהם חושבים עלינו. צחקנו כששמענו לראשונה את זה, כי כל כך הרבה מהשורות גרמו לי להזדהות עם זה". ובכן, בהמשך המאמר תקראו את האמת יוצאת מפיה של גרייס בעניין.

בכל אופן, הסינטיסייזרים שנשמעים לאורך כל האלבום עושים את מה שנראה שסינטיסייזרים עושים בידיהם של מפיקים שמתלהבים יותר מדי מאופנה ומרצון לעשות כסף. הם מסווים את העובדה שאין שיר אמיתי בסביבה הקרובה. הלהיט השני בתקליט, SARA, נפתח עם צלילים מחרידים של משהו שבא לחקות פנדר רודס ומקלדת שבאה לחקות מפוחית (לא יכלו בתקציב ההפקה להביא נגן מפוחית לאולפן?). אני זוכר את השיר הזה עוד מזמן אמיתי, כשהוא נוגן ברדיו. לא אהבתי אותו כבר אז. ואני אוהב פופ טוב - פשוט השיר נשמע שנכתב בלי שום לב. תנחומיי לשרה...

המצב מחמיר אף יותר עם השיר השלישי, TOMORROW DOESN'T MATTER TONIGHT. לא פעם בתקליטים, הרצועה השלישית מיועדת לשיר שפחות מסומן כלהיט אלא כעוד שיר בתקליט. השיר הרביעי נשמע ROCK MYSELF TO SLEEP ושמו הוא בדיוק כמו שהוא נשמע. רוק סתמי שעושה חשק לעצום עיניים ולהתחיל לנחור. הצד הראשון נחתם עם DESPERATE HEART. אלוהים אדירים - שייגמר כבר הצד.

הצד השני נפתח עם PRIVATE ROOM, עוד שיר בהפקת מיד אייטיז שלא עושה הרבה חוץ מליצור הרבה רעש של תופים אלקטרוניים ומלודיה חסרת נשיכה. זה ממשיך להיגרר במצולות עם BEFORE I GO. בשלב הזה כבר ברור שגרייס סליק אינה זמרת ראשית פה והיא נמצאת פה בעיקר כדי לתת חותמת למותג סטארשיפ. שיר אחד לפני הסוף, HEARTS OF THE WORLD WILL UNDERSTAND מביא בחזרה את סליק למיקרופון ואולי היה עדיף שהיא הייתה נשארת דוממת. הקטע החותם נקרא LOVE RUSTS ואכן האהבה לג'פרסון איירפלין החלידה פה עם הרבה אקורדים מסונטזים מעוררי דרמה מזויפת וגיטריסט עם הרבה פוזה ומעט עסיס.

גרייס סליק הודתה בספרה על סטארשיפ: "לחברת התקליטים לא היה אכפת כלל מי כתב את השירים כל עוד הם נמכרו. הייתי צריכה לשיר את השירים כדואטים עם מיקי תומאס. זה היה בסדר מבחינתי, אבל מיקי ראה את עצמו כמפקד בקדמת הלהקה - עד שהגעתי להרוס לו את החזון. בגלל ששניים מהסינגלים הגדולים שלנו היו דואטים, זה הפך ליותר ויותר קשה לו להביע התנגדות לזיווג איתי. הוא מעולם לא דיבר על זה, אבל קל היה לזהות שהוא לא ממש רצה את זה".

בשנת 2020 היא אמרה: "אין שום עיר שנבנתה על רוק'נ'רול. אם אתה מדבר על לוס אנג'לס, היא בנויה על תפוזים ונפט ותעשיית הקולנוע. סן פרנסיסקו, בנויה על זהב ומסחר בניו יורק שקיים הרבה יותר מרוק'נ'רול. ברני טאופין כתב את השיר על מועדונים שנסגרים בלוס אנג'לס, אבל מועדונים לא הולכים להיסגר לנצח בעיר כמו אל.איי. אז זה היה שיר די טיפשי. ובכל מקרה כולם חשבו שאנחנו מתפארים בסן פרנסיסקו, מה שאינו נכון. היו לנו שלושה שירים שהגיעו למקום הראשון בשנות ה-80 ולא האמנתי למילים של אף אחד מהם". לא צריך יותר מזה כדי לשכנע שהתקליט של סטארשיפ הוא נפל גמור.

להיט מעצבן נוסף של סטארשיפ בהמשך היה NOTHING'S GONNA STOP US NOW (וחבל...) ואחרי כמה אלבומים עם הסטארשיפ הזו, גרייס סליק סוף סוף הבינה שהיא אסטרונאוטית לא נחוצה באמת בחללית הזו ופרשה, הפעם כדי להתגבש מחדש עם גרסת שנות השישים של ג'פרסון איירפליין לאלבום איחוד תחת השם הזה. זה כבר לא היה מטוס אלא כיסא הגלגלים של ג'פרסון.

גם זה קרה ב-10 בספטמבר:

-בשנת 1945 נולד הזמר חוזה פליסיאנו.

- בשנת 1977 הזמין הזמר בינג קרוסבי את דייויד בואי להקליט עמו דואט לכבוד חג המולד. שני הידוענים דיקלמו באולפן טקסט מקדים באופן מאולץ ומביך למדיי עד שאפילו סנטה קלאוס לא האמין למשמע אזניו. קרוסבי מת כחודש לאחר הקלטת הדבר הזה.

- בשנת 1967 הקליטה להקת LOVE באולפני SUNSET SOUND RECORDINGS את השיר ALONE AGAIN OR שפותח את אלבומה השלישי, FOREVER CHANGES. השיר הזה נכתב על ידי גיטריסט הליווי, בריאן מקליין אך קיבל תפנית קריטית כשארתור לי עשה לו מיקס תוך הגברת ערוץ שירת הליווי שלו והנמכת את ערוץ השירה המקורי של מקליין.

- בשנת 1975 הופיע בוב דילן בתוכנית טלוויזיה לכבוד האיש שגילה אותו, ג'ון האמונד. דילן ניגן שם שלושה שירים.

- בשנת 1969 ביצעו ג'ון לנון ויוקו אונו מופע ב- LONDON'S INSTITUTE OF CONTEMPORARY ARTS כשהם יושבים שם על הבמה במשך חמש שעות בתוך שק גדול ולבן. הם קראו למוצג הזה שלהם BAGISM.

- בשנת 1939 נולדה סינת'יה פאוואל, אשתו הראשונה של ג'ון לנון. השניים התגרשו בשנת 1968. היא מתה באפריל 2005.

- בשנת 1946 נולד דון פאוואל, המתופף של להקת סלייד. מתופף אחר שנולד ב-10 בספטמבר, בשנת 1944, הוא ארט טריפ, שהיה בסיקסטיז בלהקת אמהות ההמצאה, של פרנק זאפה.

- בשנת 1972 נכנסו חברי להקת THE STOOGES, עם סולנם איגי פופ, לאולפני CBS שבלונדון על מנת להתחיל להקליט את אלבומם השלישי, שייקרא RAW POWER. פופ דחה את הצעתו של דייויד בואי להפיק את האלבום הזה בטענה שהוא נקי מסמים ומלא ברעיונות והתלהבות. שלוש העובדות האחרונות נעלמו במהרה ובמקומם נכנס כאוס אחד גדול.

- בשנת 1973 נפסל לשידור בבי.בי.סי התקליטון STAR STAR של הרולינג סטונס. זאת בגלל שהמילה STARFUCKER מופיעה בו 12 פעמים.

- בשנת 1964 ביצע רוד סטיוארט את הקלטתו הראשונה. זה היה קאבר לשיר GOOD MORNING LITTLE SCHOOLGIRL של סוני בוי וויליאמסון. השיר לא נכנס למצעדים. הבסיסט ג'ון פול ג'ונס (מי שהיה מאוחר יותר בלד זפלין) ניגן בס בסשן הזה.

- בשנת 1949 נולד בארימור בארלו, המתופף של ג'טרו טול בשנים 1972-1979. לטעמי הוא אחד המתופיים הטובים יותר של הרוק המתקדם הבריטי שלא זכה להערכה שמגיעה לו.

- בשנת 1950 נולד ג'ו פרי, הגיטריסט של איירוסמית'.

ב-10 בספטמבר בשנת 1971 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:

והנה אייטם על להקתו הקודמת של פיל קולינס, FLAMING YOUTH.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.