כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-11 באוקטובר (11.10) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אנחנו כולנו מתקרבים לגיל 30. ההשפעות שלנו מגיעות מהסיקסטיז" (פיט פארנדון, בסיסט להקת הפריטנדרס, בעיתון NME בשנת 1981).
ב-11 באוקטובר בשנת 1978 יצא תקליט לבילי ג'ואל ושמו 52ND STREET. דרך אגב, בשנת 1982 הוציאה חברת 'סוני' את האלבום הזה על גבי קומפקט דיסק ביפן בלבד. מה שהופך אותו לתקליט הראשון שיצא על דיסק מטעם החברה הזו.
SIDE 1
1. Big Shot
2. Honesty
3. My Life
4. Zanzibar
SIDE 2
1. Stiletto
2. Rosalinda's Eyes
3. Half A Mile Away
4. Until The Night
5. 52nd Street
אלבומו הקודם של בילי ג'ואל, THE STRANGER, כבר נמכר אז ביותר מ-4 מיליון עותקים, מה שהפך אותו לאמן הנמכר השני בגודלו בהיסטוריה של קולומביה רקורדס (הראשון בא עם התקליט "גשר על מים סוערים" של סיימון וגרפונקל).
השיר הפותח, BIG SHOT, מביא לנו את ג'ואל באווירה רוקיסטית. המילים בשיר הזה מצויינות לטעמי - על בחורה, בת זוג של הזמר, שעשתה לעצמה בושות מול כל החברים במסיבה בלילה ומגלה את זה רק בבוקר שלמחרת. את השיר הוא כתב על ביאנקה ג'אגר, שהייתה נשואה למיק ג'אגר אך בימי הקלטת השיר כבר לא נרשמה זוגיות מופלאה בין השניים. הם התגרשו זמן קצר לפני צאת האלבום והוא החליט לכתוב את השיר כאילו מנקודת מבטו של ג'אגר. הוא דמיין כיצד הזמר של הרולינג סטונס ישיר אותו לה. השיר נכתב לאחר תקרית במועדון הבילוי הידוע בניו יורק, סטודיו 54, בה ביאנקה לא התנהגה כשורה. ג'אגר סיפר על זה אחר כך לג'ואל, שניגש לכתוב את השיר בעקבות שיחתם ואחר כך כינה את השיר הזה בשם "שיר ההנגאובר". שימו לב שבתחילת השיר מנסה ג'ואל לחקות את ג'אגר בשירתו.
יש בתקליט שלושה להיטים, עם השירים שבאים זה אחר זה בצד א' של הוויניל. זה מתחיל עם BIG SHOT, שאחריו מגיעה הבלדה הנהדרת, HONESTY. זה שיר שלא יימאס עליי לעולם, אפילו שג'ואל סיפר, שנים לאחר מכן, שהמילה המקורית שהולבשה ללחן הייתה בכלל SODOMY (מעשה סדום)...
אחרי השיר מלא הכנות הזה מגיע להיט נוסף בשם MY LIFE. זה גם היה הלהיט הגדול ביותר מהתקליט והוא המשיך את אותו הנושא שנמצא בשיר MOVIN' OUT, עם הבחור הצעיר שמנסה לצאת ולהמשיך בחייו שלו ואומר לבן משפחה להפסיק להטיף לו מה לעשות בחייו. לפי ראיון שהעניק ג'ואל פעם, השיר המתייחס לאחותו הגדולה של ג'ואל שאמרה לו כיצד לנהל את חייו.
אז מגיע הקטע שאני הכי אוהב בתקליט הזה. מדובר בשיר ZANZIBAR שחותם את צד א' של התקליט ונשמע כמשהו שיכל בקלות להיות גם מבית היוצר של דונלד פייגן עם וולטר בקר, מסטילי דן. ג'ואל מביא פה את אהבתו הגדולה למוזיקת הג'אז. ואם כבר ג'אז, אז למה לא להביא את החצוצרן האגדי, פרדי האבארד?
צד ב' נפתח עם עוד קטע נהדר בשם STILETTO. הפעם זה הוא ריצ'י קאנאטה, שמספק את סולו הסקסופון. הבחור יודע לנגן היטב ויש לו סאונד ברור ומדויק. אני בטוח שג'ואל הרגיש שזכה בפייס עם להקה שכזו.
למרות שלא יצא לאור כסינגל, "סטילטו" הפך פופולרי בתחנות רדיו אמריקניות. זהו שיר על אישה שמיומנת במשחק ברגשות. היא כל כך "טובה עם הסטילטו שלה" שאתה אפילו לא יודע שנחתכת ממנה ("היא חותכת אותך פעם, היא חותכת אותך פעמיים, אך עדיין אתה מאמין", או "היא כל כך טובה עם הסטילטו שלה, לא ממש אכפת לך מהכאב", או "היא תחתוך אותך ותצחק בזמן שאתה מדמם"). זה הוביל חלק מהמבקרים לתייג את בילי כשונא נשים.
השיר ROSALINDA'S EYES הוא דוגמה להפקות סוף-הסבנטיז בטעם שאני אוהב. אמנם סאונד מהודק ביותר (יותר מדי לטעמי..) אבל עיבוד מושלם שנותן אווירה לטינית ספרדית שמחממת את הלב. השיר מעולם לא יצא כסינגל אך הושמע ברדיו לעתים קרובות בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. זה מסקרן מדוע השיר הזה מעולם לא הפך לחלק מהופעותיו של ג'ואל, שמתעלם ממנו עד היום. ג'ואל שר מנקודת מבטו של מוזיקאי עובד שמשתוקק למולדתו קובה וכמעט אף אחד לא רואה כמה הוא טוב, למעט רוזלינדה המקסימה, שדרכה הוא יכול לראות את קובה בעיניה. זה כנראה אחד השירים הכי פחות מוערכים שלו כיום.
ג'ואל סיפר שזה השיר שאביו, הווארד (הלמוט) ג'ואל , היה צריך לכתוב לאמו, רוזלינד. אביו של ג'ואל בילה זמן מה בקובה (לאחר שעזב את גרמניה כדי להימלט מהנאצים) לפני שהיגר לאמריקה. הוא פגש את רוזלינד, כאשר שניהם הופיעו יחדיו במופע גדול. הם התחתנו והתיישבו בניו יורק ולאחר מכן בהיקסוויל, אך בסופו של דבר נפרדו עם האוורד שחזר לאירופה. ג'ואל אמר שאביו לא היה כל כך תקשורתי או רגשי, ואילו אמו הייתה מאוד לבבית וחברתית ובוודאי היה קשה לה להפוך לאם חד הורית בתקופה ההיא. השיר הזה היה דרכו של בנה לכבד אותה.
השיר הבא הוא HALF A MILE AWAY שמביא את ניחוחות מוזיקת הנשמה של סוף שנות החמישים ותחילת השישים. בהמשך ירחיב ג'ואל את אהבתו לתקופה ההיא, עם האלבום AN INNOCENT MAN. בשיר זה כתב ג'ואל על חבריו שהיו יוצאים ומסתובבים איפשהו, רק קילומטר וחצי מהבית - וזה היה כל עולמם.
השיר UNTIL THE NIGHT הוא אפוס לא מוערך שהוא למעשה "יצירת המופת הקולית של התקליט", כפי שאמר מבקר מוזיקה אחד. זהו שיר הומאז' להרכב האחים הצדקניים והפקותיו של פיל ספקטור.
התקליט מסתיים עם שיר הנושא שבא כקודה ג'אזית מלאת רגש. השיר כולל סולו קלרינט דמוי ניו אורלינס, של ריצ'י קנאטה והשיר עשוי היטב ועובד בצורה מושלמת כאפילוג לאלבום מוצלח. ג'ואל הוא חובב ג'אז נלהב ופעם אמר כי מה שסרג'נט פפר של הביטלס עשה למרבית נגני רוק אחרים, כך התקליט TAKE FIVE,של רביעיית דייב ברובק, עשה לו. הוא גם ציין בראיונות שהוא שם את העטיפה של תקליט זה על הקיר בחדרו, כנער צעיר.
ואפרופו עטיפות: עטיפת האלבום הזה מציגה את ג'ואל כשהוא אוחז בחצוצרה באופן שאמור להוקיר את ההיסטוריה של הג'אז ברחוב 52 (האלבום הוקלט באולפני A&R שנמצאו ברחוב זה). בעטיפה זו יש את ניו יורק של שנות השבעים המוזנחת והמטונפת, כשסגנון הביגוד של תושביה לא זוהר.
עיתון רולינג סטון נחצה בדעתו בביקורתו על תקליט זה: "בילי ג'ואל הוא בדרן פוסט-רוק מובהק: הוא איש הפסנתר בררני וחקיין אנשים שהצליח להתבגר משנות השישים המאוחרות. יש בו הבנה של עולם הרוק ואת הידע טכני לעשות קריקטורה של בוב דילן והביטלס כמו גם 'לעשות' אנתוני ניולי מעודכן, וכולם באותו פורמט של מוזיקת לאס וגאס. נראה שג'ואל נולד עם הידיעה שכמה כוכבי פופ של הסבנטיז נאלצו לגלותה בדרך הקשה: הרוק'נ'רול היה תמיד חלק מעסקי ההופעות. בהיותו פסנתרן, הוא גם היה מודע יותר מרבים מחבריו הגיטריסטים, שרוק תמיד היה סוג של מוזיקה פופולרית ולא צורת אמנות נפרדת לחלוטין.
ג'ואל, דמוי רוקי בלבואה היפרקינטי על הבמה, מעלה את הקהל לרמת התאהבות בצעדים מחושבים כשל מתאגרף. הוא תוקפני כמו סמי דייוויס ג'וניור, הוא מגביל את הופעותיו בשטיק הכולל בדרך כלל התחזות לגדולי ז'אנרים כמו אלביס פרסלי, ברוס ספרינגסטין ואחרים. בעבר הייתי עוין כלפי הגבורה העזה של האמן הזה, כי המנורות הלוהטות שלו נראו בחשדנות כתקלות של מתחזה רוחני.
אבל למען ההגינות, בילי ג'ואל מעולם לא התיימר להיות יותר מאמן ההופעות המחושב הגמור שהוא, וזה מכיל הומור רב. חוץ מזה, הזמנים השתנו. סוף שנות השבעים לא תורמות במיוחד לשמאניזם של עולם הרוק, וג'ואל הוא תופעת התקופה: ריאליסט עירוני בעידן הרכלנות והדולר השוקע, איש מקצוע ציני, שהסטנדרטים האמנותיים שלו נקבעים כיום כמעט לחלוטין על ידי הצריכה הטכנולוגית של ההמון.
הוא לא זמר גדול וגם לא כותב שירים גדול, בילי ג'ואל הוא מופע-עסקים גדול במסורת של אל ג'ולסון. בקולו יש חוצפה ממכרת וההיעדר המוחלט שלו בעדינות קולית, אם כי זו מגבלה אמנותית, הוא עדיין אחד מקסמיו. הוא כנער עירוני שמתגרה בגדול, צועק מתוך אגו אבל גם נותן את הכל.
אחת ההשפעות המוקדמות החשובות ביותר שלו הייתה בוב דילן. למעשה 'איש הפסנתר' ו'קפטן ג'ק', שניים מהשירים המוקדמים השאפתניים יותר שלו, הם למעשה פרודיות מקלדת על ביקורות של דילן. הן מבחינה לירית והן מבחינה מוזיקלית, הלחנים של ג'ואל נוטים להיות מאוד ישירים (אין הרבה מתחת לפני השטח), קצת מביכים, מוגזמים במקצת ומלודיים במיוחד. שירי הפופ הטובים ביותר של בילי ג'ואל הם סטנדרטים סנטימנטליים כגון 'ניו יורק סטייט אוף מיינד'. בתקליט החדש יש שירים כמו ZANZIBAR שמכילים ביטוי עצבני שמזכיר את הרוקרים השובבים של פול מקרטני.
כנראה שבילי ג'ואל עדיין יהיה דמות פולחן, אליל בקונצרטים אך מיוצג בצורה לא טובה בתקליט, גם כשמצא את איש האולפן המושלם במפיק פיל ראמון. החל מתקליטו הקודם (THE STRANGER), השניים חשבו מחדש לגמרי על המוזיקה של ג'ואל ובמקום להתמקד בפסנתר, הם בנו את העיבודים סביב להקה, כשהם מאזנים את נגינת הפסנתר של הזמר מול הגיטרה של סטיב קאן, ואז הוסיפו קישוטים אולפניים ליצירת הגהות רוק מתוחכמות ורומזות. כאן, הסקסופוניסט של ג'ואל, ריצ'י קנאטה, מתפקד כמו במערכת היחסים של קלרנס קלמונס וברוס ספרינגסטין. המקצב מופעל על ידי הנעה יעילה בסגנון אלטון ג'ון ולהקת כנפיים והכל מעורבב היטב. התוצאה היא מצגת אולפן מושלמת ומחמיאה כפי שניתן לדמיין.
בילי ג'ואל ופיל ראמון הם שילוב האמן / מפיק הראשון שתופס את האיזון הרעוע בין המגוחך והמונומנטלי בסגנון פיל ספקטור (איך מישהו יכול להתייחס לספקטור יותר מחצי ברצינות בימים אלו?), והליריקה של ג'ואל-בו זמנית שטותית, פרודיה עצמית ורומנטית וזה מקסים כמו שזה מזויף".
ב-11 באוקטובר בשנת 1969 הופיע דייויד בואי בברייטון דום, ברחוב ניו רואד 29 בברייטון. בזמן הזה קוטף הוא את הפירות על הצלחת התקליטון "ספייס אודיטי".
המדיה מתעניינת בו הרבה והוא מקבל חשיפה תקשורתית שמעולם לא זכה לה עד אז. ביום זה, עיתון רקורד מירור פרסם רבע עמוד עם ראיון שנערך עמו, בעוד שהמלודי מייקר התייחס אליו כ"דייויד ספייס בואי אודיטי".
בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו סיפרה בהתלהבות הכתבת, פני ואלנטיין: "הקסם שלו כה מושך שזה העניק לו חירות רבה לקבל את האידיאלים שלו, הרבה יותר ממה שמקבלים בדרך כלל בימינו. דייויד בואי יהיה אחד הכוכבים הגדולים ביותר ואחד החשובים ביותר מהם, שתעשיית המוזיקה הבריטית הפיקה".
כשדייויד נערך לקראת הופעתו בברייטון, הוא העניק שם ראיון, עם אן נייטינגייל, לעיתון דיילי סקץ'.
ב-11 באוקטובר בשנת 1972 פורסם בדיילי מירור שפול מקרטני מבקש להחזיר אליו גיטרה שנגנבה ממנו. פול: "אם הגנב לקח את זה במטרה למכור, הוא יכול למכור את הגיטרה הזו לי".
גיטרת הבס הזו נגנבה ממנו יומיים לפני כן. זה היה כשהוא שכר משאית כדי להעביר את הציוד - גיטרות ומגברים - לאולפני הקלטות וחדרי חזרות שונים ברחבי לונדון. סבל הציוד של להקת כנפיים, איאן הורד, סיפר: "ב-10 באוקטובר הגיעה המשאית עם הציוד לנוטינג היל, בלונדון, והחלטנו להחנות אותה שם ללילה. ידענו שיש מנעול ענק על הדלתות האחוריות, אבל כשקמתי בבוקר וראיתי את המנעול השבור מונח בכביש, ידעתי שאלה חדשות רעות. הסתכלתי פנימה והבס, יחד עם עוד גיטרה אחת ושני מגברי VOX AC30, נעלמו. חשדנו מיד שאנשים שחיים בסביבה היו אחראים. אדם אחד או שניים שגרים בקרבת מקום ידעו שאנחנו עובדים עבור פול, אז הם ודאי ידעו שיש סיכוי שהציוד בחלק האחורי של המשאית שייך למקרטני. הלכנו מדלת לדלת, ושאלנו אנשים אם הם ראו משהו או אם הם יודעים משהו, אבל אף אחד לא אמר מילה.
ידעתי שזו גיטרת הבס המקורית מתוצרת 'הופנר' של פול שנגנבה, וידעתי כמה היא יקרה עבורו. עשיתי כל שביכולתי כדי למצוא אותה, אבל היא נעלמה. בסופו של דבר היינו צריכים ללכת לביתו של פול ולומר לו שהציוד נגנב מהמשאית. הוא אמר לנו לא לדאוג והוא לא פיטר אותנו. הוא איש טוב, פול. עבדתי אצלו שש שנים אחרי שהבס נעלמה. אבל נשאתי את האשמה כל חיי".
וכן... זו גיטרת הבס שפול ניגן בה במהלך הכנת הפרויקט GET BACK, בתחילת 1969.
ב-11 באוקטובר בשנת 1974 יצא אלבומו השלישי של בילי ג'ואל, STREETLIFE SERENADE.
SIDE 1
1. Streetlife Serenader
2. Los Angelenos
3. The Great Suburban Showdown
4. Root Beer Rag
5. Roberta
SIDE 2
6. The Entertainer
7. Last Of The Big Time Spenders
8. Weekend Song
9. Souvenir
10. The Mexican Connection
לרבים היווה תקליט זה אכזבה אחרי התקליט הקודם של ג'ואל, PIANO MAN, ועיתון רולינג סטון לא ריחם בביקורתו: "השמאלץ-פופ של בילי ג'ואל נשען יותר מדי על עבודות של אחרים. הוא פסנתרן מוכשר שמחקה יותר מדי את אלטון ג'ון מהימים ההם. המלודיות שלו נשמעות קרובות מדי לאלה של הארי צ'אפין. באלבום הקודם שלו, PIANO MAN, היו שירים שהצליחו לשקף, למרות היותם חלולים, את אורח החיים האפל בעיר הגדולה. התקליט החדש שלו מיובש לגמרי מרעיונות. קטע הנושא, שפותח את התקליט, כשל בנסיונו להביא מלודיה או מסר מילולי. בכלל, נראה כי למרות כשרונו בנגינה, אין לג'ואל מה לומר לנו כרגע. ואם זה לא מספיק - יש פה גם שני קטעים אינסטרומנטליים שזועקים כי רק נועדו למלא חורים בתקליט".
בשביל חברת התקליטים, זו הייתה ההזדמנות שלה להוציא מוצר נחשק ובמהירות, כמו PIANO MAN, ופחות משנה מצאת זה. אם היה לך אלבום בכורה מצליח - והתקליט PIANO MAN נחשב כתקליט בכורה, למרות שקדם לו COLD SPRING HARBOUR הכושל הפקתית ומסחרית, הופעל עליך לחץ גדול להוציא את השני במהירות. "זו הסיבה שאנשים מדברים על סינדרום התקליט שני כבעייתי", אמר ג'ואל. "אתה מבלה את נעוריך בבניית חומר, ביצירת הסיפור שלך ואז נוחתת עליך לפתע הצלחה, אתה מנהיג להקה ותוהה מתי יגיעו הצ'קים, יש לך כמה חודשים לכתוב עשרה או שנים עשר שירים חדשים מכל הלב, כשהשירים על כמה הדרך מבאסת כבר נעשו, ואף אחד לא רוצה לשמוע אותם". ג'ואל לא נהנה להקליט את התקליט הזה כי הוא רצה כבר שתהיה לו להקה משלו, אך חברת התקליטים התעקשה שינגנו עמו באולפן נגנים מיומנים. "בסך הכל, למען האמת, יש לי הערכה נמוכה מאוד לאלבום הזה. החיפזון להקליט אותו השאיר אותי עם חומר לא חזק. באופן כללי, האלבום נראה חסר כיוון".
זה לא היה קשה להבין אז שמדובר במוצר נפל מבחינה מסחרית. איכשהו בילי ג'ואל שכנע את חברת התקליטים לעצור את הדימום ולא לשחרר אותו בשוק באוסטרליה."אני למעשה משוכנע שזה שההצלחה שלי באוסטרליה, בהמשך הדרך, נבעה מהעובדה שהאלבום הזה עוכב בצאתו שם. הדעה שלי על האלבום ההוא
היא כחזרה של מוצר למדף ההנחה בסופר, כמו עוד פחית שעועית".
ב-11 באוקטובר בשנת 1976 יצא האלבום ARRIVAL של להקת הפופ השבדית המצוינת, אבבא. בואו לגלות את הסיפור הפחות ידוע שהיה סביב האלבום הזה - כולל הלחצים והתסכולים.
SIDE 1
1. When I Kissed The Teacher
2. Dancing Queen
3. My Love, My Life
4. Dum Dum Diddle
5. Knowing Me, Knowing You
SIDE 2
1. Money, Money, Money
2. That's Me
3. Why Did It Have To Be Me?
4. Tiger
5. Arrival
לקראת הקלטת אלבום זה ביקשו שתי זמרות הלהקה, אנייטה פלצקוג ופרידה לינגסטד, לצאת גם בפרויקטים סולו. פרידה ביקשה לעשות תכנית טלוויזיה שלה בה תבצע שירי סולו. אבל אז היא נתקלה בשלושת הגברים בלהקה - בני אנדרסון, ביורן אולבאוס וסטיג אנדרסון (מנהל הלהקה) שיעצו לה פה אחד לשכוח מזה. טענתם הייתה שתדמיתה של להקת אבבא חייבת להיות אחידה בעיני הציבור. זו הייתה אכזבה מרה עבורה.
"בשבדיה, אנשים הכירו מאותנו עוד לפני שהתחלנו עם הלהקה הזו", היא אמרה. "לכן זה נראה לי בסדר לעשות אלבומי סולו". אבל לא עזרו תחנוניה, כי גם בני וביורן זנחו כל הפקה אחרת שיכלו לעשות לטובת התמקדות טוטאלית באבבא. למרות שבתמונות היחצ"נות תמיד נראו חיוכים ובטחון, מאחורי הקלעים של אבבא לא היה תמיד סבבה.
גם אנייטה רצתה אז לצאת בשירי סולו. אבל ההתחייבות ללהקת אבבא לצד גידול בתה, לינדה, גרמו לה להבין שפרויקט שלישי ימוטט אותה. אנייטה נהגה בעברה לכתוב שירים והיא רצתה להמשיך לעסוק בזה, אך ההחלטה קבעה שבאבבא אין מקום לכישורים האלו שלה. היא ידעה שאם כותב שירים לא שומר על המוזה שלו בחיים, היא תיכבה ללא שוב. זו הייתה הקרבה גדולה שהיא נאלצה לעשות.
בסופו של דבר הושלם התקליט, שהיה האחרון בקטלוג הלהקה לשקף את התמימות ותחושת ההתפעלות מהגשמת החלום להצליח בסצנת הפופ העולמית.
ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "אפילו יותר מהתקליטים הקודמים, התקליט הזה הוא מוזיקת מעליות מהפנטת. מכיוון שהם כל כך עליזים וחסרי פגיעה, אי אפשר באמת לשנוא אותם. הרגש החזק ביותר שהמתנגדים יכולים לגייס הוא טינה על כך שהאנשים המקסימים האלו ימשכו מספיק תשומת לב".
בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז: "אני חייב לומר לכם כרגע שלא הצלחתי להוריד את האלבום המסוים הזה מהפטיפון במשך שבוע. זוהי תצוגה נהדרת של ידע עצום, כתיבת שירים ערמומית וביצועים מרעננים. לא שהמוזיקה של אבבא שאפתנית או משמעותית, אבל זה משעשע באופן בלתי מעורער, ומוצג בריגוש ומיומנות. לא שמעתי אלבום נמרץ ועשוי היטב כמו זה במשך שנים".
ב-11 באוקטובר בשנת 1974 יצא התקליט THE GOOD EARTH של להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND, שנוצר באווירה מרוממת לאור המכירות הבריאות שהביא אלבומה הקודם, SOLAR FIRE.
SIDE 1
1. Give Me The Good Earth
2. Launching Place
3. I'll Be Gone
SIDE 2
1. Earth Hymn
2. Sky High
3. Be Not Too Hard
4. Earth Hymn Part Two
הפעם הוחלט לשווקו עם גימיק בצורת קופון, שהגיע בצד השמאלי העליון של העטיפה הפנימית. כל זאת אם רכשתם את התקליט בהדפסה בריטית. הדבר זיכה אתכם בבעלות על ריבוע קרקע קטן בוויילס. מי שקנה את התקליט בארה"ב, נאלץ לחתוך את כל פינת העטיפה, כדי להשיג את הקופון. אבל הגימיק לא גרם לתקליט להימכר טוב יותר מקודמו. למרות הרצון העז של חברי הלהקה להביע גישה אקולוגית בריאה, אמר הקלידן, מנפרד מאן, שנים לאחר מכן, "מי יקנה תקליט כדי לזכות בריבוע אדמה שאי אפשר לעשות עליו כלום?".
כנראה שכל מי שקנה את האלבום הזה, לא היה אכפת לו בכלל היכן באמת נמצאת פיסת האדמה הקטנטנה שלו. העיקר להקשיב למוזיקה.
בעיתון SOUTHALL GAZETTE נכתב בזמנו בביקורת: "הסאונד פה שונה ממה שהיה באלבומיה הקודמים של הלהקה. זה פונה פה למורכבות הסאונד של פינק פלויד, אך עדיין מעניק האזנה רגועה. אנא תנו לנו עוד אלבומים כמו זה". בעיתון "רדינג איבנינג פוסט" נכתב אז בביקורת: "עם התקליט הזה צריכה הלהקה להפוך לפיסת הקרקע החמה ביותר. מזה זמן רב לא שמעתי אלבום מחשמל ודינמי כמו זה. ארבעת הנגנים מותכים פה לחטיבה אחת מקסימה ומהודקת".
אבל למרות הביקורות הטובות, במהרה התחוור למנפרד מאן כי הקהל מעדיף להגיע להופעות להקתו במקום לקנות את התקליטים שלו. ייקח עוד קצת זמן ומנפרד יצליח להגיע להצלחה משמעותית במצעדים, עם שיר מאת ברוס ספרינגסטין ושמו BLINDED BY THE LIGHT.
עכשיו אתם ודאי שואלים האם אני ממליץ על הקשבה לתקליט זה? תשובתי היא - בהחלט! האדמה הטובה הזו נשמעת טוב מאד גם כיום.
ב-11 באוקטובר בשנת 1977 יצא התקליט POINT OF KNOW RETURN של להקת קנזאס.
SIDE 1
1. Point Of Know Return
2. Paradox
3. The Spider
4. Portrait (He Knew)
5. Closet Chronicles
SIDE 2
1. Lightning's Hand
2. Dust In The Wind
3. Sparks Of The Tempest
4. Nobody's Home
5. Hopelessly Human
אלבומה הקודם של הלהקה, LEFTOVERTURE, הניב להיט גדול בדמות CARRY ON WAYWARD SON וחברי הלהקה, שחרקו שיניים ולא ידעו אם תוצאתם תקבל את ההכרה הראויה, הפכו לפתע לסופרסטארים. הכסף זרם בהתאם לכיסיהם.
השינוי במצב הוביל גם למתחים בתוך הלהקה. בזמן ההקלטות הודיע לפתע אורגניסט הלהקה והסולן המוביל, סטיב וולש, כי בכוונתו לצאת לקריירת סולו. המתופף, פיל איהארט, הביט בו בעיניים פעורות וצעק עליו: 'אנחנו קרענו את הישבן יחדיו כדי להגיע למצב הזה ועכשיו אתה מדבר על ללכת מכאן לבדך?!'. וולש הבין שהגזים והחליט להישאר בצבא קנזאס.
הרבה חושבים כי הלהקה הזו היא לא הרבה מאשר השיר האקוסטי DUST IN THE WIND, אבל לאנסמבל הרצחני יש להציע הרבה יותר מזה. מצד אחד נלקחו אלמנטים של רוק מתקדם בריטי (כמו לדוגמה, בקטע האינסטרומנטלי THE SPIDER), שעורבבו עם גישה אמריקאית דרומית. והתוצאה היא משהו מיוחד ומדויק עם נגינה חלומית, שירה נדירה וגישה מוסיקלית בריאה ועשירה.
אם בתקליט הקודם סבל וולש, אחד משני כותבי השירים העיקריים בלהקה, ממחסום ביצירה, הרי שהוא חיפה על כך באלבום זה. את הלהיט המפתיע כתב הגיטריסט והיוצר הנוסף בלהקה, קרי ליבגרן, שבא לספר בשיר כי למרות ההצלחה הגדולה שלו ושל להקתו, הכל זה רק כאבק ברוח. כשניגן בביתו בגיטרה האקוסטית, הקשיבה אשתו לצלילים ודחקה בו לכתוב גם מילים לזה. בתחילה סירב כי היה זה לחן שלא התאים, לדעתו, לקנזאס.
לאחר הפצרותיה הוא התרכך וניגש למשימה. באולפן, בעת הקלטה, שאל המפיק ג'ף גליקסמן האם יש שירים נוספים לעבוד עליהם. ליבגרן השמיע את הקטע הזה ולהפתעתו כולם התלהבו, בעודו מנסה להתנגד אך נותר במיעוט. ליבגרן הודה אחר כך כי השיר הזה לא אהוב עליו כמו יצירותיו המורכבות יותר.
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "בדומה לבלון המנופח שהטיס את דורותי וטוטו לארץ עוץ, קנזאס ממשיכה בטיסה מזעזעת לחלל הפנוי שמספק שוק אמנות הרוק ההולך ומתרחב. המפתח להצלחה של להקה זו הוא שהיא מנגנת את אותו סוג מוזיקה כמו להקות יס וג'נסיס, אך חבריה הם בחורים מערבים ממוצעים במקום כוכבי פופ בריטים בלתי נגישים. זה סוף סוף השתלם עם האלבום הרביעי שלהם, LEFTOVERTURE.
מובן שהתקליט החדש מנסה לשכפל את נוסחת הלהיטים: השירים קצרים יותר, הרעיונות דחוסים יותר, הסאונד הכללי מכוון יותר להארד-רוק ונראה שזה עובד. הסנטימנט הפומפוזי שבא לידי ביטוי כמעט בכל שירי קנזאס הוא עיטור מגוחך של האקזוטיות במרתף מציאות בו משתמש קהל הרוק המתקדם הבריטי. כוחה של הלהקה הוא בתכליתיות של נגינת האנסמבל שלה, כי אין סולן וירטואוז על הסיפון. הקלידן סטיב וולש מנסה לחקות את קית' אמרסון וריק ווייקמן ומספק את המקום המרגש האמיתי בתקליט, עם THE SPIDER. זה כמעט מגיע למצב שבו נשמע שמשהו קורה, אבל כל העניין מטריד כי יש לי תחושה שאנחנו לא נמצאים בעולם של רוק'נ'רול".
ב-11 באוקטובר בשנת 1975 הופיעה להקת כוורת בקולנוע שביט בחיפה.
הרצאת בוטיק על להקת כוורת, עם הסיפור של הכרתם, והרצאות מוסיקה נוספות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-11 באוקטובר בשנת 1991 נערך ההסדר המשפטי הראשון בין חברת APPLE COMPUTERS של סטיב ג'ובס לחברת APPLE CORPS של הביטלס.
הסכום שג'ובס שילם עמד על 29 מיליון דולר. זו לא הפעם הראשונה בה שתי חברות התפוח יעמדו זו מול זו. הפעם הבאה הגיעה כשהמוסיקה הפכה להיות מוצר נמכר באינטרנט. אז צצה שוב חברת APPLE של הביטלס ותבעה טיפול הולם במוסיקה שקשורה בה.
ב-11 באוקטובר בשנת 1968 הופיע זמר הבלוז הבריטי ג'ון מאייאל בדטרויט באולם GRANDE BALLROOM. באותו ערב הופיעו על הבמה גם חברי להקת THE STOOGES (עם איגי פופ).
מאייאל, שלא הגיע עם ציוד הגברה משלו, כי סמך על המפיקים שיארגנו לו את מה שצריך, נכנס לצרות בעניין כשגילה שהם ממש לא דאגו לו. הוא איים לבטל את ההופעה אך המפיק הכניס את הקהל בכל זאת ואמן הבלוז נאלץ לאלתר משהו על מנת לא לגרום לקהל לאבד את שלוותו עקב ביטול.
גם זה קרה ב-11 באוקטובר.
- בשנת 1969 נפצע אמן הבלוז מאדי ווטרס באופן קשה בתאונת דרכים ליד שיקגו. שלושה אחרים מתו בתאונה הזו. לקחה לווטרס שנה להתאוששות והוא בקושי עמד מאז על במה אלא נהג להתיישב.
- בשנת 1962 נרשמה הכניסה הראשונה של הביטלס למצעד הבריטי. זה היה עם השיר LOVE ME DO.
- בשנת 1968 נכנסו שישה סקסופוניסטים לאולפני EMI על מנת להקליט את תפקידיהם לשיר SAVOY TRUFFLE שכתב ג'ורג' האריסון. זאת לאחר שהשיר עצמו הוקלט באולפני TRIDENT. האריסון עיוות לאחר מכן את הצלילים של הסקסופונים לרמת דיסטורשן בכדי להגיע לתוצאה שחפץ בה.
- בשנת 1948 נולד דאריל הול מהצמד HALL AND OATS. אני ממליץ מאד להקשיב לאלבומים הראשונים של הצמד הזה. רבים לא זוכרים אותם והם שווים ביותר להקשבה.
- בשנת 1966 טס ריי דייויס, מנהיג להקת הקינקס, ביחד עם עורך דין בשם קולין וויידי לניו יורק. המטרה של שניהם הייתה להיפגש שם עם אלן קליין בכדי לגבש עמדה לקראת חתימת חוזה חדש של הקינקס מול חברת התקליטים REPRISE. מנהל חברת התקליטים PYE, שהלהקה הייתה חתומה לה בנוגע להוצאת המוסיקה שלה באנגליה, גם נכח בזמן ההוא בניו יורק ונפגש גם הוא עם קליין. התוצאה של הטיסה הזו הייתה שהקינקס חתמו לחברת REPRISE לחמש שנים בארה"ב. במקביל הלהקה חתמה לחברת PYE באנגליה כשהחוזה החדש איפשר לחברת PYE להשתמש בשירים של הקינקס כפי שיחפוץ בחמש השנים הבאות. הדבר איפשר לחברת התקליטים להוציא חומרים של הקינקס בכל דרך שבא לה ובאיזה סדר שירים שתחפוץ ללא שום התערבות מהלהקה עצמה. חוזה די תמוה שגרם לריי דייויס וחבורתו לראות כל מיני אוספים מוזרים שחברת התקליטים הוציאה מהמוסיקה שלהם.
- בשנת 1970 הופיעה להקת דרק והדומינוס באולם LYCEUM במרכז לונדון. בין הנוכחים בקהל היו גם מוריס גיב, מלהקת הבי ג'יז, ביחד עם אשתו הטרייה, הזמרת לולו. ההופעה הזו הייתה ההופעה האחרונה של הלהקה באנגליה.
- בשנת 2015 מת הסקסופוניסט סטיב מקיי, שעבור מעריצי איגי פופ והסטוג'ס הוא ידוע כמי שהפליא בנגינתו עם הסטוג'ס בתקופתה הראשונה. בן 66 במותו.
- בשנת 1946 נולד המתופף גארי מאלאבאר, שניגן בין השאר עם וואן מוריסון (בתחילת הסבנטיז) ועם סטיב מילר (באלבומים FLY LIKE AN EAGLE ו- BOOK OF DREAMS שהוקלטו ב-1976).
- בשנת 1975 הופיעה האמנית הראשונה במסגרת תוכנית חדשה בשם SATURDAY NIGHT LIVE. זו הייתה ג'אניס איאן עם השיר AT SEVENTEEN. מאז הפכה התכנית לאחת הפופולריות בטלוויזיה האמריקנית עם שורה ארוכה של אמנים ידועים שעמדו בתור להופיע בה.
- בשנת 1965 קיבלה ההרפתקה של אריק קלפטון ביוון תפנית לא צפויה. זה קרה לאחר שבעלי מועדון בשם IGLOO CLUB שבאתונה החלו להפעיל עליו לחץ מאסיבי להישאר שם עם להקה שניגן עימה בשם THE GLANDS. קלפטון חש מאויים וביום הזה הוא החליט לברוח משם מהר ככל האפשר. הוא נאלץ להשאיר מאחוריו במועדון את המגבר שלו ולברוח בחזרה ללונדון כי ידע שבעלי המועדון הזה הם אנשים אלימים ביותר כשמישהו בא נגדם. קלפטון חזר לאנגליה והצטרף מחדש להרכב עם ג'ון מאייאל.
- בשנת 1965 התחתן ג'רי מארסדן (מלהקת GERRY AND THE PACEMAKERS) עם המזכירה של מועדון המעריצים שלו.
ב-11 באוקטובר בשנת 1968 יצא תקליטון ללהקת המי כשהשיר המרכזי בו הוא MAGIC BUS.
המילים בשיר די פשוטות, על בחור שרוצה לקנות אוטובוס שעמו יוכל להגיע כל יום לאהובתו, אבל נהג האוטובוס לא מעוניין למכור לו את זה. קית' מון המתופף נשמע מענג את הקהל בהקשה במקלות עץ, בעוד פיט טאונסנד משפריץ ריפים, בסגנון בוב דידלי, בגיטרה האקוסטית שלו, בעוד הבסיסט, ג'ון אנטוויסל, נשאר נטוע במקומו עם תפקיד בודד אך אפקטיבי לא פחות. הזמר רוג'ר דאלטרי שר ביחד עם טאונסנד וכל השיר נשמע יותר כג'אם מוסיקלי מאשר כשיר שנכתב ועובד באופן מסודר. לכן הוא הפך פופולרי יותר בהופעות הלהקה מאשר על גבי תקליטון, שהגיע למקום ה-25 במצעד האמריקני. באותו יום בו יצא התקליטון הופיעה הלהקה באוניברסיטת יורק, לצד להקת SPOOKY TOOTH.
אבל להקת המי לא בדיוק רכבה אז על אוטובוס קסמים ולמעשה חבריה חשו כי הפופולריות שלהם כבר אינה כבעבר, כשטאונסנד בטוח שכתיבת שיריו טובה מאד אך תוצאותיה המסחריות פחות. הם לא ידעו אז שבשנה הבאה יזכו להצלחה אדירה עם אופרת רוק אחת על בחור חירש, אילם ועיוור ששמו טומי.
ב-11 באוקטובר בשנת 1974 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
ב-11 באוקטובר בשנת 1972 יצא תקליטה הרביעי של להקת סנטנה ושמו CARAVANSERAI. אנשים רבים נדהמו מהשינוי המוסיקלי הפתאומי שנגלה להם בו.
SIDE 1
1. Eternal Caravan Of Reincarnation
2. Waves Within
3. Look Up
4. Just In Time To See The Sun
5. Song Of The Wind
6. All The Love Of The Universe
SIDE 2
1. Future Primitive
2. Stone Flower
3. La Fuente Del Ritmo
4. Every Step Of The Way
מתחילים לצעוד במדבר - בשנת 1972
בשנת 1972 זעזעה להקת סנטנה זעזעה את מעריציה ואת תעשיית המוזיקה על ידי שינוי הכיוון המוזיקלי שלה. עד אז היא זכתה לתהילה והצלחה עם צליל הרוק הלטיני שלה. עם זאת, עם יציאת אלבומה הרביעי, הלהקה סטתה משם ליצירה עם אלמנטים של ג'אז, פ'אנק ואפילו מוזיקה קלאסית. היה זה רוק מתקדם אמיתי.
השינוי בכיוון המוזיקלי של סנטנה לא התקבל בעין יפה על ידי כל המעריצים שלה, שרבים מהם גדלו לאהוב את הסאונד המקורי של הלהקה, בשלושת תקליטיה הראשונים. עם זאת, דווקא השינוי בדרך הוא שהביא לתגליות חדשות ומסעירות בעולם הרוק ודירבן את מנהיג הלהקה, קרלוס סנטנה, לחקור טריטוריות מוזיקליות חדשות בשנים הבאות. הנכונות של הלהקה לקחת סיכונים ולדחוף את גבולות המוזיקה שלה הפכה אותה לאחת הלהקות המשפיעות בכל הזמנים, והמורשת שלה ממשיכה לעורר השראה בקרב מוזיקאים רבים ברחבי העולם.
לסיכום של התחלה, ההחלטה של סנטנה לשנות את הכיוון המוזיקלי שלה בשנת 1972 הייתה מהלך נועז שהשתלם בטווח הארוך.
בלגאן אדיר בתוך סנטנה
ביוני 1971 השלימו חברי להקת סנטנה את הקלטת אלבום האולפן השלישי שלהם. הלהקה הייתה במסלול מהיר כלפי מטה, מונעת מעודף כסף וחיים פראיים וסמים ממכרים. האלבום זכה להצלחה אמנותית ומסחרית, והניב להיטים אבל הלהקה התפרקה במהירות תוך כדי יצירתו. קרלוס סנטנה זוכר: "כשנכנסנו אז לאולפן הייתה לנו גישה - או שאתה מגיע מאוחר מדי או שאתה מגיע מסטול מדי מכדי לנגן". המתופף מייקל שריב הוסיף: "היו סמים, קוקאין ספציפית, שנכנסו לזירה עבורנו. היינו צעירים וטועים. לא היו לנו את היכולות או הבשלות לדעת איך להתמודד עם סוג כזה של הצלחה וכל מה שנלווה לזה בגיל כל כך צעיר".
ב-4 ביולי 1971 ניגנה סנטנה את הסט האחרון שלה. זה היה בשבוע הנעילת הדלתות סופית של אולם ההופעות בסן פרנסיסקו, פילמור ווסט. בעל המקום, ביל גרהאם, סיים שלוש שנים של מופעים היסטוריים במקום עם חמישה לילות של מוזיקה שהוגדרו כ"הלהקות שבנו את הפילמור". סנטנה הייתה שם וגם נתנה המון כבוד לגרהאם, שהיה מהאנשים הברורים שבנו אותה. ההופעה ההיא הייתה משמעותית לא רק לאותת על סיום הופעות הרוק במקום, אלא גם את הסוף של ההרכב הקלאסי של סנטנה.
וכך, בגלל חוסר סינכרון חדש באורח החיים האישי, נכנסה אווירה רעה ללהקת סנטנה, בסוף שנת 1971. באותה התקופה הגיע ללהקה קוק אסקובדו, שהיה נגן כלי הקשה מחליף בהרכב כי נגן כלי ההקשה המקורי, צ'פיטו אריאס, חלה במחלה קשה והיה מנוע מלנגן ולמעשה נתון בין חיים למוות עקב דימום במוח. בתחילה חשב קארלוס להביא ללהקה את ווילי בובו, נגן כלי ההקשה שכתב במקור את השיר EVIL WAYS, אך העניין לא הסתדר ואסקובדו נכנס לסיפור. אך אסקובדו המחליף לא הסתפק באספקת גרוב. בנוסף להיותו פרקשניסט מחליף הוא דאג גם לשטוף את מוחו של קרלוס באומרו שהוא אמור להיות המנהיג של ההרכב ושכל השאר הינם נגני רכש בלבד.
במהלך השיחות ביניהם החליט קרלוס לפטר את מנהל הלהקה, סטאן מארקום. שאר חברי הלהקה רצו לבטל את ההופעות עד שצ'פיטו יחלים. היחיד שלא הסכים היה קרלוס ושאר החברים פיתחו חוסר הערכה כלפיו על החלטתו וראו במעשהו בגידה במהות הלהקה. קרלוס היה חסר מנוחה. הוא רצה להופיע אבל שאר הלהקה לא הסכימה כי רצתה לחכות להחלמתו של אריאס. הדבר הורע עד כדי כך שבכמה הופעות ניגנה הלהקה בלעדיו, כי נשארו כמה תאריכים לכבד בחוזה שחתמו. קרלוס לא הסכים לנגן בלהקה כל עוד מייק קאראבלו, נגן כלי ההקשה השני, נמצא בה. שאר הנגנים התנגדו ולכן הופיעו בלעדיו. כשקרלוס חזר ללהקה בניו יורק, באוקטובר 1971, הוא גילה שחלק מהחברים פרשו בגללו.
הבסיסט המקורי, דייויד בראון, פיתח אז התמכרות קשה להרואין. הדבר גרם לנגינתו המופלאה והתנהגותו האישית להידרדר והוא פוטר מהלהקה. בראון הצטרף מיד לאחר מכן ללהקתו של פורש אחר מהלהקה, מייק קאראבלו וביחד הם יצרו את להקת ATTITUDE. קאראבלו המשיך בתקופה ההיא להסתבך עם סמים. הוא ולואיס קלארק, חברתו בת ה-25, נעצרו בביתם בספטמבר 1972. שוטרים סיפרו שמצאו את קאראבלו מתחבא בארון כשהוא עירום כביום היוולדו ובידו הוא החזיק סכין ולרגליו נמצאה שקית עם 19 גרם הרואין. כשהובאו לבית המשפט הציגה קלארק מחזה מוזר ורגשני באולם, כשהפשילה את שרוולי חולצתה והראתה לנוכחים את סימני המזרקים שעל ידיה. היא הודתה בפני חבר המושבעים שהיא נרקומנית.
בית המשפט האשים אותה באחזקת הרואין. קאראבלו נשפט אחריה וגם הואשם באחזקת הסם שנועד למכירה. עורך דינו של קאראבלו התווכח עם השופט בטענה שמרשו לא צריך כסף מסמים כי הוא מוזיקאי רוק ידוע שמרוויח הרבה כסף. נגן כלי ההקשה היה בתקופה שחורה בחייו.
קרלוס סנטנה לא ויתר והחליט לאחד את מה שנותר בלהקה, עם המתופף מייקל שריב, האורגניסט גרג רולי והגיטריסט ניל שון. בחור פרקשניסט צעיר, שהגיע להופעה וראה שהלהקה מתכוננת להופיע ללא כלי הקשה, התנדב לנגן עמה. הוא ידע את כל הרפרטואר. קרלוס נתן לו ארבעה דולרים למונית כדי שיביא במהירות להופעה את כלי ההקשה שלו. זה היה ג'יימס מיגל לואיס, שהצטרף מאותו לילה ללהקת סנטנה.
דייויד בראון, הבסיסט שפוטר, בילה בתקופה הזו בכלא בגלל שנתפס כשהוא פורץ לדירות זרות. קרלוס רצה משהו חדש ונקי בלהקה שלו. הוא רצה מוזיקה ללא כל הליכלוך שמסביב לה - בלי סמים ובלי פשיעות. הוא ידע שהוא עכשיו הבוס והוא יכול לרכוש את הנגנים שירצה. הוא החליט שמעכשיו הוא ישלם לכולם משכורת ואף הנהיג את שיטת הקנסות שג'יימס בראון היה כה ידוע בה. לידיעת אלו שלא יודעים, ג'יימס בראון נהג לסמן בידיו לנגנים שליוו אותו את הקנס שעליהם לשלם על טעות מוזיקלית שביצעו. בראון לא דיבר אלא היפנה מספר אצבעות כלפי אותו נגן שטעה ולפי מספר האצבעות ידע כל נגן כמה כסף יורד לו מהמשכורת של אותו ערב.
עוד תקליט אחד לפני CARAVANSERAI
ב-1 בינואר 1972 נערך פסטיבל "סאנשיין" בהונלולו. הרכב הנגנים המעניין כאן כולל גם את ניל שון ומייק קאראבלו (שהיו בלהקת סנטנה בזמן הזה) כמו גם המתופף גרג אריקו (שאחראי לגרוב התופים בכל האלבומים הקלאסיים של סליי ומשפחת סטון). האווירה הנלהבת של ההופעה גרמה לחברת התקליטים, שהייתה חמה אז על כל מוצר שנושא את שמו של סנטנה, להוציא את זה כתקליט בהופעה. התקליט יצא ביוני 1972.
אבל הנה משהו לכל מי שחושבים שמדובר בתקליט הופעה; האלבום הזה הוקלט כולו באולפן והוסיפו לו אחר כך קולות של קהל. הגיטריסט ניל שון אישר זאת בראיון שנערך עמו. סנטנה אמנם תיכנן אלבום בהופעה חיה והטיס להופעה קונסולת 16 ערוצים מיוחדת כדי להקליט את הצלילים, אך בגלל שחלק מהנגנים היו מסטולים מאסיד - ההקלטות לא נשמעו טובות לחברת התקליטים כדי לשחררן לקהל. בנוסף, משדרי חברת האבטחה של המופע גרמו לתקלות במהלך ההקלטה של המופע. לכן נעשתה הקלטת אולפן בסן פרנסיסקו.
אפשר לשמוע פה ושם שריקות שחוזרות בקצב זהה עד כדי כך שמבינים שיש בבירור הקלטת LOOP של קהל. קיים בוטלג של ההופעה הספציפית הזו והביצועים בו שונים לגמרי מאלו של התקליט. מה שמוכיח את הנקודה הברורה שלי באופן סופי. עם זאת, אני ממש אוהב את האלבום הזה כי יש בו אנרגיות מוזיקליות טובות ובעיקר בצד הראשון. הצד השני קצת מעייף לטעמי.
הביקורת על התקליט ברולינג סטון הייתה כזו: "אלוהים, איזה מוצר גס וחצוף זה! אתה לוקח את שני האנשים הריקניים והמנופחים ביותר מוזיקלית ומחבר אותם יחד. אחד מהם חצב קריירה עם שישה תווים שהוא מנגנם ללא הרף ובאווירת יוגה משעממת. והשותף שלו פה, ביג באדי, הצליח בכל הזדמנות לעשות צחוק מעצמו, כולל זה שהוא חייב לדחוף בכל תקליט שהוא עושה את ה-THEM CHANGES שלו. נמאס כבר לשמוע את זה שוב ושוב. אבל האמת שזה פשוט תקליט נהדר!".
צעד זה הוביל לקראת הכנת תקליט שייצא באוקטובר 1972 כתקליטה הרביעי של להקת סנטנה, CARAVANSERAI
במזרח, משמעות המילה CATAVANSERAI היא חצר גדולה המספקת לינה לקרוואנים, או פשוט לקבוצת אנשים המטיילים יחד. אבל קרלוס סנטנה מצא לזה משמעות אחרת כשקרא טקסט של היוגי ההודי והגורו פרמהאנסה יוגננדה: "השיירה היא המחזור הנצחי של גלגול נשמות, כל נשמה נכנסת ויוצאת מהחיים, ממוות לחיים וחוזר חלילה, עד שתגיעו למקום בו תוכלו לנוח ולהשיג שלווה פנימית. המקום הזה הוא הקרוואנסריי". הוא לא יכל היה להמציא כותרת טובה יותר לאלבום, מכיוון שהוא מייצג לא רק את החיפוש האישי שלו אחר רוחניות באותה תקופה, אלא גם את המוזיקה שיצרה הלהקה לאלבום.
עטיפת האלבום עוצבה על ידי האמנית ג'ואן צ'ייס, שעבדה עם להקת סנטנה החל מסוף 1969 והפכה לצלמת הראשי שלה. היא הפיקה עיצובים בעבר ללהקה והתפרסמה בסצנת סן פרנסיסקו הפסיכדלית.
כל מי שקנה את התקליט בזמנו, ציפה להמשך ישיר של שלושת האלבומים הקודמים, עם שירי הרוק המתובלים בניחוחות לטיניים מרקידים וסוחפים. אבל ברגע בו המחט הונחה על התקליט, הם הבינו שמשהו פה השתנה שם לגמרי. קודם כל, השינוי המהותי בתקופה הזו חל בקרלוס סנטנה עצמו; עד סוף 1971 היה קרלוס נוצרי מאמין ששני קווי המנחה שלו היו נפלאות האמונה בישו ונפלאות היציאה לטריפים של סמים. השינוי חל יום אחד כשהוא אירח בביתו את גיטריסט הג'אז, לארי קוריאל. האחרון נהג לבצע בחדרו, בבית של קרלוס, מדיטציות ארוכות. קרלוס, שהביט בזה מהצד, הבחין בתמונה של גורו שקוריאל הניח בחדרו. זו הייתה תמונה של SRI CHIMNOI.
בתחילה קרלוס נרתע מזה. זה נראה לו כמו סוג של קסם שחור, אך קוריאל הראה לו כיצד הגורו עוזר לו לנווט את עצמו ואת המוזיקה שבו בצורה הנקייה והטוטאלית ביותר. שאר חברי להקת סנטנה לא הבינו את השינוי הזה שבו כשהיחיד שהתחבר לעניין היה מתופף הלהקה, מייקל שריב. סנטנה היה סקרן לגבי גישות חדשות ליצירת מוזיקה ונמשך לעולם הג'אז הרוחני וההצטלבות של ג'אז ורוק: "ג'ון קולטריין ופרעה סנדרס ואנטוניו קרלוס ג'ובים ואליס קולטריין, עם המקצבים המשוחררים יותר והמנגינות הרוחניות, המשבחות, היוו השראה לשינוי בסוג המוזיקה ששריב ואני רצינו לעשות. חיפשנו את הזהות שלנו באותם מקומות עם רוח של חקר ואומץ לנסות משהו חדש, גם אם זה לא הגיוני או שלא היינו אמורים לעשות את זה".
הבסיסט החדש שהצטרף ב-1972 להרכב של סנטנה היה אישיות בעלת שיער אפרו ענק, ביגוד צבעוני וגרוב מדליק בשם דאג ראוץ', שנתקל בדרכה של להקת סנטנה כשהופיעו יחדיו בפסטיבל באפריקה בשם SOUL TO SOUL. ראוץ' ניגן אז בהרכב שנקרא THE VOICES OF EAST HARLEM והתחבב מאד על המתופף מייקל שריב. שניהם החלו לדבר מאחורי הקלעים של אותו פסטיבל על תקליטי פ'אנק מדליקים ומתופפים טובים מהתחום. ראוץ' היה מעריץ נלהב של סצנת הפ'אנק מהתקופה ההיא. שריב הציע לראוץ' לבקר אותו בביתו. כשראוץ' הגיע לביקור הוא הזמין את שריב לבוא לראות הופעה של הלהקה בה הוא ניגן שנקראה THE LEADING ZONE. האורגניסט של הלהקה הזו היה טום קוסטר, שהצטרף גם הוא באותו זמן ללהקת סנטנה ואף תרם את נגינתו הנהדרת לתקליט הזה. ב-CARAVANSERAI עדיין אין הרבה ממנו, אך קוסטר יהיה קלידן חשוב ביותר בהמשך הדרך של להקת סנטנה.
סיבה נוספת להבאתו של ראוץ' הייתה כי הבסיסט היה גם מעריץ של זרם הג'אז-רוק בכלל ושל להקת 'מהאווישנו אורקסטרה' בפרט. קרלוס סנטנה היה גם הוא מעריץ של מקלאפלין והחיבור עם ראוץ' הפך טבעי. קרלוס סנטנה בספרו: "כשדאגי נכנס עם הבס, ועם מינגו על הקונגאס, זה היה סוג חדש לגמרי של קצב - גמיש יותר ומשוחרר יותר. זה באמת היה כאשר התחלתי להרגיש שאולי סנטנה יכולה ללכת לכיוון אחר".
דרך אגב, ראוץ' עצמו לא היה תמים עם סמים וסיים את חייו עם מנת יתר בשנת 1979.
ההקלטות לאלבום CARAVANSERAI החלו בפברואר 1972, באולפני CBS FOLSOM STREET שבסאן פרנסיסקו. רוב הטייקים הוקלטו בנגינת להקה שלמה באולפן, כשאחרי כן בוצעו מספר הוספות של כלי נגינה. צליל הצרצרים שבפתיחת האלבום, עם קטע בשם ETERNAL CARAVAN OF REINCARNATION, הגיע מרעיון של שריב. לכן טכנאי ההקלטה, גלן קולוטקין, הקליט את הצרצרים מחוץ לביתו באחד הלילות. קטע הסקסופון ההזוי שנשמע באותו קטע הפתיחה הודבק מכעשרים טייקים שונים שהאדלי קאלימן הסקסופוניסט ניגן באולפן.
ואז מגיעה נגינת להקה שמבשרת לכל העולם כי באלבום הזה מדובר בלהקת סנטנה אחרת. לא עוד הגרוב הלטיני הבשרני בלבד. עכשיו יש גם אלמנטים חזקים ביותר של פיוז'ן שכללו את הקונטרבס של טום ראטלי וסאונד ה'פנדר-רודס' (שהוא פסנתר חשמלי שהיה מאד מהפכני ואופנתי אז) של הקלידנית וונדי האס.
כל הקטע הושפע באופן ישיר מקטע של פרעה סנדרס בשם ASTRAL TRAVELLING מאלבומו THEMBI שיצא בשנת 1971. פירוש השם באפריקאית זה תקווה, אמונה ואהבה. תקשיבו לקטע ההוא של סנדרס ותקלטו מיד מהיכן הגיע רעיון הפתיחה של התקליט הזה של סנטנה.
ראוץ' הבסיסט הוא זה שהביא להקלטות האלבום CARAVANSERAI את הלחן לקטע WAVES WITHIN שמגיע במשקל קצבי של תשעה רבעים.
הקטע SONG OF THE WIND הוא קטע אווירה יפהפה שיש בו חלוקת גיטרות נבונה בין קרלוס לגיטריסט הצעיר ניל שון, שהצטרף כחבר להקה מהאלבום השלישי שלה. ניל שון ניגן את הסולואים הראשון והאחרון בקטע הזה. קרלוס סיפק את הסולו שלו באמצע השיר.
שריב, שהקליט קודם לכן את תפקיד התופים שלו, שמע את יופי הגיטרות שסנטנה ושון הקליטו ולכן החליט שתפקיד התופים שלו לא מספיק טוב כדי לשרת את נגינת הגיטרות. הוא דרש מטכנאי ההקלטה להקליט שוב את ערוץ התופים כשהוא מגיב להקלטת הגיטרות. הטכנאי, שנדהם מהבקשה, אמר לו שאם הוא יפשל בנגינתו יהיה כל הקטע לא שמיש יותר. הרי אז לא הייתה הקלטה במחשבים שאפשר ללחוץ על כפתור UNDO ולחזור שלב אחד אחורה. בתקופה ההיא היו ערוצים אנלוגיים ספורים ואם היית מוחק ערוץ כלשהו ומנגן משהו אחר עליו ומפשל בו - הסיכון של הריסת כל השיר היה מתממש.
אבל שריב לא נבהל והלך הביתה עם הקלטת הגיטרות כדי להתאמן איתה לקראת הקלטת התופים מחדש. למחרת הוא ניגש באולפן לטכנאי ואמר לו שהוא מוכן להקליט מחדש. הטכנאי שיקשק בכל גופו ואמר שזהו צעד מטורף ושהוא לא מוכן לקחת אחריות על הריסת נגינת הגיטרות שקרלוס ושון היו כה גאים בה. שריב התעקש והקליט מחדש את התופים וזוהי ההקלטה הנהדרת שנמצאת עד היום על התקליט.
הקטע שפותח את צד ב' של התקליט, FUTURE PRIMITIVE, הינו קטע סולו כלי הקשה של חוזה צ'פיטו אריאס וג'יימס מינגו לואיס. מייקל שריב מנגן כאן בפסנתר, בוויבראפון (שהקלטתו מנוגנת כאן לאחור) ובמצילות. הקטע האווירתי הזה נשפך לתוך גרוב ברזילאי מבית היוצר של אנטוניו קרלוס ג'ובים, המלחין הברזילאי הידוע מאד. זה קטע בשם STONE FLOWER, שהוא קטע הנושא של אחד מאלבומיו של ג'ובים שיצא בשנת 1970. מייקל שריב, שהשתגע אז על ג'ובים, החליט לכתוב מילים לקטע הזה שהיה במקור אינסטרומנטלי. הוא וקרלוס הם ששרים בהקלטה.
לא כולם נהנו מתהליך יצירת התקליט. מי שסבל בעיקר בהקלטות היה האורגניסט המקורי של הלהקה, גרג רולי. לרולי יש סגנון מיוחד ומדהים על אורגן ההאמונד B3 שלו. הסגנון שלו עזר להפוך את הלהקה לייחודית בתחומה אך בהקלטה של STONE FLOWER ישבו על צווארו שני אנשים שמאד הפריעו לו ותיסכלו אותו - מייקל שריב וקרלוס סנטנה.
הם דרשו ממנו שלקטע הזה הוא לא ינגן כמו גרג רולי אלא כמו האורגניסט לארי יאנג. אותו אורגניסט היה ידוע אז בנגינתו עם ההרכב TONY WILLIAMS LIFETIME של המתופף טוני וויליאמס והוציא לפני כן לא מעט אלבומי ג'אז. רולי הרגיש שחברי להקתו המקורית כבר לא מתקשרים איתו יותר במישור המוזיקלי. גם כך הם לא היו חברים קרובים מלכתחילה, כמו הרבה להקות מעולות שחבריהן פשוט לא מתקשרים חוץ ממוזיקה. אך כשהמוזיקה כבר לא מהווה קשר ביניהם הבין רולי שהגיע הזמן שלו לצאת משם. האורגניסט המבואס יתכנן לנטוש לגמרי את עסקי המוזיקה ולחזור לעסק המסעדות של משפחתו.
גרג רולי: "נשארתי בסנטנה עד 1972. פשוט היו לנו הבדלים, גם מוזיקליים וגם אישיים. אולי זה היה 'יותר מדי, מוקדם מדי'. תמיד ניסחתי זאת כך: ניגנו בתשוקה, ונפרדנו מתשוקה. היו הבדלים ביחס לכיוון המוזיקלי של הלהקה. אהבתי את החקירה בהכנת התקליט הזה, אבל לא רציתי להפוך אותו לעמוד התווך של מה שעשינו. גם לא רציתי לאבד את מערכת היחסים שפיתחנו עם הקהל שלנו. לא יכולתי לראות את כל מה שהשגנו כשהוא נזרק לכיוון המוזיקלי החדש הזה. אז כמו רוב הלהקות, התפרקנו. אבל כשאני מסתכל על זה עכשיו, אני מבין שאם לא היינו האנשים שהיינו באותה תקופה, כנראה שהמוזיקה הזו לא הייתה מתרחשת לעולם. אז זה בסדר".
הקטע שמסיים את האלבום, EVERY STEP OF THE WAY, מחולק לשני חלקים. החלק הראשון משקף את הצעידה הקשה במסע לקראת משהו. המוזיקה כאן הושפעה רבות מהאלבום IN A SILENT WAY של מיילס דייויס, שיצא ב-1969. החלק השני משקף את ההגעה לנקודת האור הגדול שנשפך בכמויות. ההשראה לקטע הזה הגיעה מתיזמור של גיל אוונס לאלבום המהפכני SKETCHES OF SPAIN של מיילס דייויס מ-1960. בהקלטה של הקטע הזה נשארו שני ערוצים בסוף ההקלטה. ולכן שריב ביקש מהמתזמר טום הארל לכתוב תיזמור בסגנון של אוונס מהאלבום ההוא על מנת למלא בהם את אותם ערוצים ריקים. מדובר בסיום מסע מענג, שפורץ באמצעו לתוך אור גדול עם שמחה גדולה.
נגן נוסף שהצטרף אז לסנטנה והיה מאד חשוב בה הוא נגן כלי ההקשה, ארמנדו פרזה, שהיה המבוגר בלהקה, פי שניים מגיל האחרים. קרלוס סנטנה תיאר אותו: "ארמנדו פרזה היה מבוגר וחכם מכולנו - הוא היה אז כמעט בן חמישים. הוא היה בקטע במשך שנים. הוא היה אחד מארבעת הקונגרוס המובילים שהגיעו מקובה בשנות הארבעים, יחד עם פאטאטו ואלדז, פרנסיסקו אגואבלה ומונגו סנטמריה. מאז שנות ה-60 הוא גר בסן פרנסיסקו". פרזה הביא עמו רזומה של ג'אז לטיני החל מסוף שנות ה-40 כשעבר מהוואנה לניו יורק, הוא ניגן עם ענקי ג'אז כמו צ'רלי פארקר, באדי ריץ', דיזי גילספי, צ'ארלס מינגוס ודקסטר גורדון. לאחר שעבר לחוף המערבי בשנות ה-50, הוא רכב על גל שיגעון הממבו שתפס כמו אש בארה"ב, והקליט עם ג'ורג' שירינג. בשנות ה-60 הוא השתקע בלהקה של קאל צ'אדר במשך שש שנים. ללהקת סנטנה הוא הגיע כבר בשל מאד.
אז מאיפה הגיע הג'אז הזה למוזיקת הרוק של סנטנה?
קרלוס סנטנה סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "זה היה מייקל שריב שגרם לי להאזין למיילס דייויס וג'ון קולטריין ותיקן את התפיסה המעוותת שלי שג'אז מיועד רק בשביל אנשים זקנים ומטומטמים. הוא עבר על אוסף התקליטים שלי וראה מה אין לי, והוא החליט שאני חייב לשמוע את מיילס וקולטריין. אז הוא הביא לי ערימה גדולה של תקליטים. התחלתי להקשיב - 'וואו, מה זה הדבר הזה? זה באמת שונה מג'ון לי הוקר'. התחלתי לנגן את זה הלוך ושוב. מיילס וטריין. מיילס וטריין".
בראיון שדן באותו נושא, אמר סנטנה שהתגובה הראשונה שלו הייתה. "אוי נו, תביא לי קצת אלברט קינג. אבל כששמעתי את התקליט של מיילס, IN A SILENT WAY, חשבתי שזה מעניין וכשמייקל הביא לי את התקליט של מיילס, MILES IN THE SKY - זה נחתם סופית". סנטנה היה כולו בהכרת תודה וכבוד למתופף: "רק רציתי לנגן בלוז עד שמייקל בא. הוא פתח לי את העיניים ואת האוזניים ואת הלב שלי להמון דברים. למייקל שריב יש חזון".
תחילת שנות ה-70 הייתה תקופה מרגשת עבור חסידי הסגנון המתהווה של הג'אז-רוק. אלבומו של מיילס דייוויס, BITCHES BREW, שיצא במרץ 1970, היה אירוע מפץ גדול שהוליד שפע של להקות ותקליטים בכיוון זה. להקה חדשה, WEATHER REPORT, ובה הקלידן ג'ו זאווינול והסקסופוניסט וויין שורטר, הוציאה את תקליט הבכורה שלהם במאי 1971. תלהקת מהאווישנו אורקסטרה, של הגיטריסט ג'ון מקלאפלין, הוציאה את התקליט הראשון שלה, THE INNER MOUNTING FLAME, באוגוסט 1971. הקלידן הרבי הנקוק פנה לקלידים אלקטרוניים בתקליטו, MWANDISHI, שיצא במרץ 1971. סנטנה ושריב היו צעירים יותר מרוב המוזיקאים שיצרו את המוזיקה הנ"ל, אבל הם כבר מצאו הצלחה שהאמנים שהוזכרו לעיל יכלו רק לחלום עליה. ובכל זאת, מוזיקלית השניים שאפו להגיע לרמה גבוהה יותר של שליטה וידע של אמנים אלו.
מייקל שריב: "קרלוס ואני חולקים הרבה מוזיקה. זה היה אחד הדברים הכי טובים במערכת היחסים שלנו: כמה מוזיקה חלקנו אחד עם השני. 'למה אתה צריך להאזין?' על הדרך הייתי מביא תא מטען מלא בתקליטים וקרלוס ואני היינו יושבים ומקשיבים לתקליטים אחרי הופעה". קרלוס סנטנה: "שריב ואני היינו מתכנסים להאזין למוזיקה האהובה עלינו בחדר שלו או בחדר שלי, ומדליקים זה את זה לתקליטים שונים שזה עתה יצאו. זה יכול להיות ג'אז או מוזיקת נשמה או כל דבר אחר. בנות היו מגיעות, מחפשות להשתגע ולחגוג, והן היו משתעממות כששנינו היינו אומרים 'תקשיבו לגרוב הזה!' או 'את חייבת לשמוע את הסולו הזה'...".
כיצד הגיבו אנשים למוזיקת רוק מיסתורית זו?
יום אחד הגיע לאולפן קלייב דייויס, מנהל חברת התקליטים בה הייתה חתומה הלהקה. הוא נכנס עם חיוך על פניו כי ידע שלהקת סנטנה היא אחד הדברים החמים ביותר בשוק אז. הוא גם ידע שהוא הולך לשמוע את ההקלטות החדשות שהלהקה יצרה לאלבומה הרביעי. הוא ציפה ללהיט נוסף מבית היוצר של קרלוס וחבורתו. אך חיוכו נמחק די מהר כשהקשיב למה שבקע מהרמקולים באולפן. הוא החוויר ולאחר שניעור מההלם הראשוני, הוא צעק על חברי הלהקה באולפן שהם פשוט מבצעים פה התאבדות של קריירה. הצעקות לא הזיזו את קרלוס, שהביט לתוך עיניו של המנהל השואג ואמר לו בטון רגוע: "זה מה שיש".
לדעתי, ממש כמו תקליטי רוק מתקדם רבים אחרים מאותה תקופה, את התקליט CARAVANSERAI הכי טוב לחוות כשמאזינים לו כמכלול, מההתחלה ועד הסוף. סנטנה דיבר על המשמעות של הרכבת רשימת השירים הרציפה: "כשהגיע הזמן להבין את סדר השירים לאלבום, שריב ואני המשכנו להכין קלטות של רצפים שונים. ואז בנפרד, היינו נוסעים ברחבי סן פרנסיסקו ומקשיבים לזה. היינו נותנים אותן זה לזה ודנים בהן עד שידענו בדיוק איך המנגינות אמורות לרוץ זו אחר זו".
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "הפעם, במקום הרקיעה הקשוחה, הכמעט תזזיתית, של הסנטנה הקודמת, יש הרבה יותר דגש על הצליל הרומנטי והלירי, אבל ההתרגשות הלטינית עדיין שם. קרלוס לעולם לא צריך לנגן תו נוסף כדי להיות מדורג כאחד הנגנים היפים ביותר של הכלי שלו עבור עבודתו באלבום הזה בלבד".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
Comments