top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 באפריל בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-11 באפריל (11.4) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אחי אלכס ואני הלכנו לתיאטרון המקומי לראות את הסרט של הביטלס, A HARD DAY'S NIGHT, והבנות צרחו שם. אלכס אהב את זה. אני הייתי יותר בקטע של GLAD ALL OVER של חמישיית דייב קלארק. עד היום אני מאזין לכמה מההקלטות הישנות האלה, ויש בהן קסם. זה היה משהו. כל ילד עובר את השלב של בניית מכוניות ודברים. הייתי לוקח קופסאות ונייר ומכין משהו כמו תוף סנר, והייתי מנגן יחד עם הדברים של דייב קלארק. בסביבות כיתה ד' התשוקה שלי הייתה תיפוף. אהבתי להכות על דברים. כשמלאו לי 12 בערך, השגתי קצת כסף, כי ההורים שלי לא יכלו להרשות לעצמם לקנות לנו כלום, וקניתי מערכת תופים" (אדי ואן היילן בשנת 1995)


ב-11 באפריל בשנת 1967 שהה פול מקרטני בלוס אנג'לס ובא לביקור בביתם של ג'ון ומישל פיליפס (מלהקת האימהות והאבות).



יחד עמו הגיע לשם בריאן וילסון (מהביץ' בויז), לאחר שביום הקודם הקליטו השניים יצירה של האחרון ושמה VEGETABLES (שבמהלכה לעס מקרטני למיקרופון מקל סלרי). הארבעה פצחו בג'אם לילי שאחריו טס מקרטני (אחרי ארוחת בוקר) בחזרה ללונדון. במטוס הוא הגה רעיון חדש לסרט שייקרא MAGICAL MYSTERY TOUR.


ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-11 באפריל בשנת 1970 פורסם בשער המלודי מייקר שפרנק זאפה כנראה יקים מחדש את להקת אימהות ההמצאה לפסטיבל האי ווייט.



מנהל הפסטיבל, רונלד פולק, סיפר לעיתון, "זה נכון שפנינו לזאפה בבקשה לאחד את הלהקה ההיא כי לדעתנו זו הופעה ששווה להביא אלינו לפסטיבל".


לא היה ידוע אם זאפה אישר זאת או לא, עד הדפסת הגיליון ופולק הוסיף כי אם לא יתאפשר לזאפה לאחד את הלהקה ההיא, הוא ישמח להביא את האמן הזה גם עם להקת הליווי שעשתה עמו את התקליט HOT RATS.

ובכן, זאפה לא יופיע בסוף בפסטיבל זה...


ב-11 באפריל בשנת 1970 נערך ביורקשייר פסטיבל פופ ובלוז.



הפרסומים לפסטיבל זה ציינו כי זה "פסטיבל עתיר צבעים בסגנון סן פרנסיסקו" והלהקה המובילה בו אמורה להיות פליטווד מאק כשמתחתיה נמצאות צ'יקן שאק, הטרמלוס, מרמלדה, פליינג מאשין ועוד.


הפסטיבל נועד לגייס כספים לקבוצת הרוגבי המקומית כשהמארגנים ציפו ל-16,000 איש בעוד שבפועל הגיעו רק 4,000. היה זה הפסד כלכלי צורב והדיווחים גרסו שגם המוזיקה לא הייתה טובה, מלבד הטרמלוס שהעניקו את כל מה שיש להם (לפי הביקורת שמצאתי במלודי מייקר). הקהל שהגיע נאלץ להתמודד גם עם הבוץ שהותיר מזג האוויר.


ב-11 באפריל בשנת 1972 יצא אלבומה האולפני האחרון של להקת קרידנס קלירווטר רווייבל. שמו הוא MARDI GRAS והוא בהחלט בעייתי.



אחיו של ג'ון פוגרטי, גיטריסט הליווי טום פוגרטי, כבר עזב את ההרכב, כשב-13 בפברואר בשנת 1971, פורסם במלודי מייקר: "טום פוגרטי פרש מלהקת קרידנס קלירווטר רווייבל ושאר החברים בה ימשיכו כשלישיה. הסיבה לפרישה נעוצה בבעיות אישיות. דובר מטעם הלהקה ביקש למסור לעיתון שאין מריבה במחנה הלהקה. טום, גיטריסט הקצב בלהקה, הוא אחיו הגדול של ג'ון פוגרטי. טום היה הזמר המקורי בלהקה, כשעוד נקראה THE BLUE VELVETS. דובר הלהקה המשיך למסור: 'כשלילה אחד טום לא יכל להגיע להופעה, ג'ון שר במקומו ואז הובן לכל כי עדיף כך. אנחנו לא יודעים מה בכוונתו לעשות מעתה אך ידוע לנו שהוא קיבל כמה הצעות מהפקות סרטים'..." - ועד כאן הדיווח מהעיתון.

בזמנו הצהיר טום פוגרטי כי הוא עושה צעד זה למען משפחתו, אבל בהמשך התברר כי היו עוד דברים שהובילו לצעד הזה שלו.


בשנת פרישתו הוא אמר: "אני לא פורש ממוזיקה, אלא פשוט אני לא מעוניין יותר לצאת לסיבובי הופעות. הילדים שלי הם בני שמונה ושבע ויש לי תאומים בני שנה. זה הזמן בו הם זקוקים לאבא שיהיה לצידם. הם האחריות הראשונה שלי. לו יכולתי להקדיש זמן רב למשפחתי ועדיין להיות בלהקת קרידנס, הייתי עושה זאת בשמחה רבה. פתאום נחתה עליי ההבנה שאני לא עושה את כל מה שאני רוצה. הנה אני, אחי הגדול של ג'ון, עומד בצד ולא מנהיג את הלהקה. זה מאד תיסכל אותי. ג'ון תמיד היה יותר מוזיקלי משנינו ולכן הוא הפך המנהיג". בשנת 1972 הוא אמר: "מאז שעזבתי את קרידנס, אני עושה עושה דברים שאני ממש נהנה מהם. אני קופץ למועדונים בסן פרנסיסקו ומנגן עם מי שנמצא שם. ניגנתי עם הגייטפול דד ועם אלבין בישופ. הסצנה בסן פרנסיסקו נהדרת".


ג'ון פוגרטי אמר בזמנו על עזיבת אחיו את הלהקה: "זה שינוי גדול עבורנו. אבל שינוי זה דבר הכרחי במוזיקה. נמשיך כשלישיה ונתגעגע אליו". הבסיסט סטו קוק, בשנת 1997: "ברור שהיו בעיות בין שני האחים האלו. התחרותיות ביניהם תמיד צצה. דאג קליפורד המתופף ואני התבדחנו תמיד ששנינו תקועים בתוך כריך של פוגרטי - תקועים בין שני האחים. הם היו שתי חתיכות הלחם שלחצו חזק על הבשר שהיה בפנים".

בשנת 1982 הסגיר טום פוגרטי לרולינג סטון: "קרידנס הייתה קיימת כבר תשע שנים לפני שפרצנו ובגדול. שישים אחוזים ממה שעשינו אז היה עם שירה מובילה שלי. לא הייתי דיקטטור אך הייתי מנהיג, הרבה יותר מסתם אחד שעמד בצד וניגן בגיטרת קצב. אחרי שעשינו את תקליט הפלטינה השישי שלנו, חשבתי לחזור ולשיר. ג'ון לא הסכים לשנות את הדברים, אז פרשתי". אבל ג'ון פוגרטי אכן שינה, מיד לאחר מכן, את הדברים...


הבסיסט, סטו קוק, והמתופף, דאג קליפורד, מצאו את עצמם נאבקים מול המנהיג כדי לקבל ביטוי אישי. זה בא עם מחיר כבד. פוגרטי: "הם באו אליי עם דרישות לקבל זמן שווה ליצירתם והבנתי שאין דרך אחרת להתקדם איתם. ידעתי שזה לא יעשה טוב ללהקה".


פוגרטי הסכים לתת לשני עמיתיו זמן שווה ליצירותיהם בתקליט, אך הוסיף ש"אינני מתכוון לשיר בהם וגם לא אספק מעבר לגיטרת ליווי בהם". התוצאה מיד נשמעה ברורה ולא לטובת הלהקה. פוגרטי בספרו: "דאג וסטו היו מרוצים מהסידור הזה, אבל בשירי התקליט הזה שלי, יש מלנכוליה מסוימת, סוג של השלמה. תקשיבו לדרך שבה האלבום נפתח, עם השיר 'מחפש סיבה'. העיתונאי רוברט הילבורן עצר אותי במהלך ראיון באותו זמן - 'זה על התפרקות הלהקה?', הוא שאל.


כתבתי את 'יום אחד לא בא' כשעזבתי את מרת'ה. זה נכתב ישר מהלב, לטוב ולרע. ממש כאב לי על הילדים שלנו. הייתי במשפחה שבה ההורים התגרשו ובאמת לקחתי את זה קשה. עכשיו אני כאן, גבר בוגר, עושה את אותו הדבר לילדים שלי. זה פשוט נראה ממש עצוב. לא היה לי מספיק נוח עם זה כדי להסתכל על זה ככה. זה היה יותר לראות את הכאב של 'וואו, הנה זה שוב'. במשך זמן רב ניסיתי להסתיר ולא ממש לדבר על כמה זה כואב לילדים. אני מנסה פשוט להתמודד עם הכל ולהיות בכנות ככל שאני יכול. אני קצת כועס על השיר. יש בו טעם מר. אין בו ממש כוח והייתי שמח שזה יהיה, כי הלהקה לא יכלה לעשות את זה, במיוחד בתור טריו. היו אמורים להיות חמישה עשר מגברי מרשאלים רועמים אבל לא היינו מספיק טובים לעשות את זה, באלבום שבו לא דיברנו הרבה אחד עם השני. הרגשתי מאוד עצוב גם על המצב הזה".


ביולי 1971 יצא תקליטון ראשון מתוך אלבום עתידי זה, עם השיר SWEET HITCH HIKER, והיה נדמה, לפי שיר זה, שהאלבום הבא של קרידנס יהיה משהו טוב ושעזיבתו של טום פוגרטי לא פגעה במאומה. אבל הדמוקרטיה לא נתנה לאלבום את הסיכוי להצליח.


תקליטון נוסף לקראת צאת האלבום יצא שוב עם שיר של ג'ון פוגרטי בשם SOMEDAY NEVER COMES, אותו כתב על גירושי הוריו כשהיה ילד והוסיף לזה את התחושה של התפרקות להקתו ונישואיו. האווירה הקודרת שבשיר לא נתנה לו סיכוי להצליח ובגדול.


האלבום MARDI GRAS הוא מוצר שהרבה אוהבים לקטול והנקמה של ג'ון פוגרטי הייתה מתוקה. הוא הראה לשני חברי להקתו ולשאר העולם מי זה קרידנס קלירווטר רווייבל.


סטו קוק הבסיסט רחוק מלהיות זמר. קולו נשמע רע מספיק בכדי להבין שמשהו לא בסדר כאן. המתופף דאג קליפורד הצליח להביא מוזיקה קצת טובה יותר, שנשמעת כמו ג'ון פוגרטי סוג ב'.


פוגרטי: "כשהיינו באולפן ועשינו את התקליט, החומר של סטו ודאג היה נשמע כמו... ובכן, איך שזה נשמע. אני זוכר שדאג תמיד הסתובב ושר איזה שיר שהוא עבד עליו ודאג וסטו חשבו שהדברים שלהם באמת נהדרים. הם לא ישבו שם בחזרות או באולפן ואמרו, 'אוי אלוהים, זה נורא. אנחנו נוראים! ג'ון מכריח אותנו. אנחנו לא הולכים לעשות את זה!' - הם אמרו, 'בנאדם, זה ממש מגניב - תקשיב לזה!' הם כל הזמן החמיאו לעצמם באולפן. ניגנתי על השירים של דאג וסטו, וכשזה הגיע לסולו הגיטרה עשיתי את המיטב במצב. אבל בשלב מסוים סטו קלט בעיה עם אחד השירים שלו. זה לא היה מצב נהדר עבורי מלכתחילה, ועכשיו סטו בא אליי ואומר, 'הנה השיר שלי, ג'ון. אבל האם תתקן את זה כמו שעשית בעבר עם קרידנס? לשפר את זה?' פה כבר לא הסכמתי כי סטו פלש לטריטוריה שלי. הוא לא היה צריך לבקש ממני לעשות משהו לשיר שלא האמנתי בו מלכתחילה. זה לא היה ההסכם שלנו. אז סירבתי לבקשתו. התקליט יצא וסטו ודאג בהתחלה היו ממש נלהבים, אבל אחרי שכולם קרעו את התקליט לגזרים - פתאום הם אמרו שאני הכרחתי אותם לעשות את השירים האלו".


הנה הביקורת על התקליט, בזמן אמת, ברולינג סטון: "בעתיד עשוי התקליט הזה להיות ידוע לציבור כנקמת פוגרטי. אחרי כל השמועות על האגואיזם שלו, ואחרי התלונות שפורסמו על ידי חבריו לעבודה על ההצגה שלו, הוא עשה את מה שמעולם לא חשבתי שיעשה; ירשה לעמיתיו לחשוף את עצמם ברבים עם מתן ששה מתוך עשרה שירים באלבום החדש למתופף דאג קליפורד ולבסיסט סטו קוק. אולי הייתה זו עבורם הזמנה להתאבדות אמנותית, אבל זה בהחלט מוכיח שג'ון צדק לאורך כל הדרך. אבל האם הלהקה תצליח לשרוד את האסון? ולמי יהיה באמת אכפת?


שלושת השירים של הבסיסט סטו קוק גרועים מספיק כדי להצדיק את טענתו של פוגרטי, שהוא הכוח המניע. לרינגו סטאר אולי אין הרבה קול, אבל כשהוא שר שיר באלבום של הביטלס, היה לו את הקסם המיוחד שלו. לעומת זאת קוק מציע לנו את המנגינות חסרות ההומור שלו וקולו לא מסוגל לעמוד בפני עצמו ולספק מוזיקה מעניינת. זה מדכא, שאנחנו נאלצים להקשיב לקוק במקום לפוגרטי. זה אפילו מעליב.


המתופף דאג קליפורד מסתדר, בצורה משמעותית, טוב יותר. הוא הושפע מפוגרטי עצמו, ובמיטבו אנו יכולים לזהות משהו המתקרב לסגנון של קרידנס. השיר WHAT ARE YOU GONNA DO הוא שיר שניתן להקשיב מספיק פעמים ולתהות כמה טוב זה יכל להיות אם מישהו עם קול טוב באמת וגישה ייחודית היה שר אותו. מישהו כמו פוגרטי עצמו.


בדרך כלל, כאשר להקה היא תערובת של כישרון עם בינוניות, כפי שהוכר בדרך כלל בקרידנס, הכישרון מנסה להתעלות על הבינוניות. ולמרבה השמחה, במיטבם, זו הייתה ההיסטוריה של קרידנס. בתקליט הזה אנו מוצאים את התהליך כשהוא הפוך והאמן הוריד את עצמו לרמת הפריצות המקיפה אותו. ארבעת השירים של פוגרטי שוליים, למרבה הצער, לעומת הרפרטואר המשובח שיצר בעבר.


השיר SWEET HITCH HIKER נשמע פגום ואילו גרסת הכיסוי של HELLO MARY LOU מיותרת, עם הניסיון חסר הסיכוי של פוגרטי להעתיק את צליל הגיטרה המעולה של ג'יימס ברטן שניגן במקור לריקי נלסון. באשר לשני שיריו החדשים, LOOKIN' FOR A REASON הוא מעט נחמד וקליל והשיר SOMEDAY NEVER COMES הוא השיר היחיד המספק למדי של האלבום, מנגינה טובה עם עיבוד משעמם וחסר דמיון. זו אינדיקציה נוספת לכך שהלהקה לא עברה בהצלחה מפורמט רביעייה לשלישייה.


אם המוזיקה של הלהקה נטתה אי פעם לחוסר צבע בעבר, תקליט זה משלים את הנטייה הזאת לגמרי. אין פה שום דבר טרי, דמיוני, שונה או בלתי צפוי שהוא נעים מתחילתו ועד סופו. ואם המוזיקה של פוגרטי נטתה אי פעם להיות סכיזופרנית בעבר, עצוב להבין שהמאבק הסתיים ושכל הנטיות השליליות שלו (במיוחד הנוקשות המוזיקלית שלו, שמתחזה למקצועיות) ניצחו.


התקליט הקודם, PENDULUM, היה אכזבה אך הוא הייתה עם כנות והיה שימושי רק משום שהראה את פוגרטי מושיט יד לכיוונים מוזיקליים חדשים. באלבום החדש נראה שהוא פשוט ויתר. התוצאה היא, יחסית לרמת הביצוע המבוססת של קרידנס, האלבום הגרוע ביותר ששמעתי מלהקת רוק גדולה".


התקופה הזו הביאה עמה סיבוב הופעות ראשון של הלהקה כשלישייה. אך המצב לא נראה טוב. בחלק מהמקומות בהם הופיעה הלהקה כבר לא היה ביקוש רב כל כך. היו מקומות שנראו בהם לא מעט כסאות ריקים. להקת קרידנס הייתה מותשת. חבריה כבר לא יכלו לשווק את להקתם במלוא האנרגיה, כי כבר לא הייתה להם כזו.


נשיא חברת FANTASY, סול זאנץ, ניסה להישאר אופטימי בכלי התקשורת. אך לכולם היה ברור - להקת קרידנס הסתיימה. בקול ענות חלושה.



ב-11 באפריל בשנת 1975 יצא אלבום הסולו הראשון של גיטריסט להקת GONG, סטיב הילאג'. שם האלבום הוא FISH RISING.



מבין הגיטריסטים הרבים שהגיעו לגדולה בסביבה הפורה המוזיקלית של שנות ה-70, סטיב הילאג' הוא אולי אחד המוכשרים והמקוריים יותר.


בשנת 1974 היה הילאג' עדיין חבר בלהקת גונג, כשנכנס, באוגוסט של אותה שנה, לאולפן ההקלטות כדי להתחיל לעבוד על תקליט משלו. "בסשנים הראשונים האלו נכנסתי לאולפן עם נגן הבס מייק האולט והמתופף פייר מורלן, שהיו חברים בגונג. הם הכירו חלק מהחומר כי התעסקתי עם זה במהלך חזרות של הלהקה והיה ברור לי ששני אלו צריכים לנגן באלבום. בעיקרון, ההקלטות של ערוצי הליווי לאלבום היו די אירוע. רוב המוזיקה הושמעה 'חי' באולפן עם מעט מאוד העלאות, מה שגרם לסאונד להיות פשוט ודי גולמי. זה לא היה הסאונד שאליו התכוונתי באלבום האחרון, מכיוון שרציתי סאונד פסיכדלי עשיר יותר, וזה מה שבסופו של דבר קיבלתי, אבל המיקס לקח את האווירה למקום אחר. הקלטנו את ערוצי הבסיס ובתחילת 1975 הצלחתי לחזור לאולפן ולהשלים את ההקלטות".


התקליט יצא והפך להצלחה מצדו כשהגיע למקום ה-33 במצעד המכירות הבריטי. עבור הילאג' זו לא הייתה אז הפתעה. למרות מה שרבים חשבו, התקליט הזה לא היה הגורם להתפרקות הלהקה אז. לפי הילאג', הלהקה כבר התפוררה עוד לפני כן. הפרישה של דייויד אלן וגילי סמית', לפני כן, היא הסיבה, לדעתו, להתפוררות. "חברת התקליטים ניסתה לעשות צעד מניפולטיבי ולהפוך את שאר חברי הלהקה לנגני הליווי שלי. זה לא התאים לי מאותה סיבה בגללה נכנסתי ללהקה הזו - כי זו הייתה קהילה. הרעיון שפורסם, שאהיה המנהיג של גונג, הפחיד אותי ובחרתי לפרוש מהלהקה".


אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459



ב-11 באפריל בשנת 1988 הוציא ניל יאנג את התקליט THIS NOTE'S FOR YOU.



שם התקליט בא ללעוג על תעשיית המוזיקה וצורת השיווק שלה. זה למעשה תקליט ה-FUCK YOU של יאנג מול התעשייה אבל בעת הכנתו יאנג הסתכסך עם מתופף להקת "קרייזי הורס" הוותיק שלו, רלף מולינה, שנתקל בדרישותיו של היוצר לנגן בלוז כמו שצריך ולא הצליח למלא את הדרישה כראוי: "שם שמתי לב לאיזה עריץ מזורגג ניל הפך להיות. כאשר אתה בלהקה אמיתית, זה כמו קבוצת בייסבול. אתה יכול להעלות הצעות, זה בסדר - אבל לא לעזאזל להתנהג כאילו אתה אלוהים ואלו הם העבדים שלך". בסוף יאנג בחר להעסיק לתקליט נגנים מלהקת הליווי של ג'ו וולש.


גם זה קרה ב-11 באפריל:



- בשנת 1970 הודיע פיטר גרין, הגיטריסט של להקת פליטווד מאק, שהוא פורש מהלהקה לטובת כת עלומה. זה קרה כשהלהקה הייתה בסיבוב הופעות בגרמניה. הוא הסכים להמשיך ולהופיע עם להקתו בתאריכים שנשארו בכדי למלא את התחייבותו בחוזה סיבוב ההופעות.


- בשנת 1961 חימם בוב דילן את איש הבלוז ג'ון לי הוקר במועדון פולק בשם GERDE'S FOLK CITY שבניו יורק. בהופעה הזו הוא שר לראשונה מול קהל את BLOWIN IN THE WIND.


- בשנת 1964 יצרו חברי הביטלס שיא אמריקאי חדש, כש-14 שירים שלהם הוצבו היום ב-100 המקומות הראשונים במצעד הבילבורד.


- בשנת 1967 הקליטה להקת פינק פלויד שני שירים לתקליטה הראשון, באולפני EMI שבלונדון. הראשון היה ASTRONOMY DOMINE (שגם פתח את תקליט הבכורה המופלא הזה, THE PIPER AT THE GATES OF DAWN). השיר השני היה PERCY THE RATCATCHER, שהפך בהמשך להיקרא LUCIFER SAM.


- בשנת 1979 עלה מוזיקאי אחד מאושר לבמה בהופעה בסאן דייגו, קליפורניה. היה זה רוג'ר הודסון מלהקת SUPERTRAMP, שהתבשר דקות לפני עלייתו לבמה שנולדה לו בת.


- בשנת 1969 יצא באנגליה התקליטון GET BACK של הביטלס. הסיפור על תקליטון זה, בספר "ביטלמאניה!"


- בשנת 1966 הופיעה להקת BUFFALO SPRINGFIELD (עם ניל יאנג וסטיבן סטילס) את הופעתה הראשונה. זה היה במועדון TROUBADOUR שבהוליווד, קליפורניה. הלהקה לקחה את שמה משלט שחבריה ראו על קרון רכבת.


- בשנת 1997 התאחדו שלושת חברי להקת גראנד פ'אנק להופעה מיוחדת למען גיוס כספים למען הפליטים שנותרו בבוסניה, שסבלה מרצח עם.


- בשנת 1956 טס אלביס פרסלי לנאשוויל. המטוס נקלע לבעיה בגלל תקלה במנוע ונאלץ לנחות נחיתת אונס. אלביס התקשר אחרי הנחיתה לאמו והיא התחננה שיפסיק לטוס. תחנוניה הרבים השתילו בו פחד טיסה שייקח לו שנים להתגבר עליו.


- בשנת 1977 יצא אלבום חדש לביץ' בויז בשם THE BEACH BOYS LOVE YOU. רבים ציפו פה לחזרתו המזהירה של בריאן וילסון, לאחר שנים של כאוס נפשי וחוסר וודאות. התוצאה הייתה מאכזבת.



ב-11 באפריל בשנת 1990 יצא אלבום חדש ללו ריד וג'ון קייל, SONGS FOR DRELLA, שהיה שיתוף הפעולה הראשון של השניים מאז שקייל עזב, בשנת 1968, את להקת מחתרת הקטיפה. דרלה היה הכינוי לאנדי וורהול.



זה התחיל במאי 1988, כשג'ון קייל סיים את הנחת הבסיס ליצירה שחיבר לזכר וורהול, הוא ביקש מלו ריד להקשיב ליצירה ולספר לו מה שהוא חשב. הם התכנסו ודיברו על אנדי, והשלימו פערים. קייל, למשל, היה המום מכך שריד פיטר את וורהול ממחתרת הקטיפה. קייל חשב שוורהול עזב מרצונו.


ריד: "שנינו היינו להוטים כי אחרי שדיברנו ארוכות על אנדי, שם נראה היה צורך גדול עבורנו להעשות את האלבום. הדברים שהייתי מוטרד מהם עם דרלה היו הספרים המרושעים האלה שהציגו את אנדי וורהול כסתם חתיכת סמרטוט. רציתי להראות את אנדי שידעתי. ג'ון קייל ואני התכנסנו במקום חזרות קטן כדי לראות איך זה מרגיש לנגן ביחד. ג'ון כבר כתב יצירה אינסטרומנטלית עבור אנדי, אבל אז נוצרה ההזדמנות לעשות דבר גדול יותר".


ריד וקייל גילו במהירות שהכימיה המוזיקלית עדיין נמצאת שם. תוך עשרה ימים הם חיברו ארבעה עשר שירים ביוגרפיים שסודרו כרונולוגית. ריד טיפל ברוב המילים בעוד שקייל התמקד במוזיקה. ריד: ""ג'ון ואני שכרנו אולפן חזרות לשלושה שבועות וננעלנו בפנים. לא הייתי קורא לזה לעבוד באמצעות רגשות. זה לא רק פליטה החוצה של רגשות. זו עבודה מאוד מסודרת ומאוד ספציפית".


ג'ון קייל: "ממש התרגשתי מכמות הכוח שרק שני אנשים יכולים לקבל בלי להזדקק לתופים. כי מה שיש לנו שם הוא רעיון מרכזי חזק שככל שהוא יותר פשוט, כך יותר טוב. רציתי לראות אם יש כוח עדיין שם בינינו, וגיליתי שזה היה, מהר מאוד. לו ריד הוא מרתק. אנחנו עדיין צועדים על קצות האצבעות, אבל בכל זאת התוצאות היו מאוד מרגשות. זה נעשה על ידי אוסמוזה. כשישבנו לראשונה והתחלנו לנגן, הייתה אנרגיה מדהימה - היא הייתה אגרסיבית. ישבנו ודיברנו על כל הזכרונות שהיו לנו, ואז מסתבר שהוא הקליט את כל השיחה. לקחנו את זה ועם זה התחלנו לעבוד".


כאמור, הם קראו לאוסף השירים שלהם, "שירים לדרלה". אבל שיתוף הפעולה היה רצוף בעיות מלכתחילה עם הרבה הסחות דעת במהלך התהליך. אחרי הכל, היה מדובר פה בשני אנשים שפעם פעלו יחד בלהקה אחת ועתה כל אחד מהם הגיע ממקום שונה לגמרי.


ריד: "הדברים היו יכולים להיות טובים פי אלף בלי המתח הזה. זה היה אלבום מייסר לכתוב. עשיתי את זה עם מעבד תמלילים שהיה לי - איזה כלי הוא זה! - והייתי צריך לעשות שכתוב אחר שכתוב. וכל פעם גיליתי יותר על מה באמת הרגשתי לגבי אנדי וניסיתי לנסח את זה במילים הנכונות". ובדיוק כשהשניים היו באמצע הכנת האלבום, הם קיבלו את החדשות שניקו מתה באיביזה באופן בלתי צפוי, ב-18 ביולי 1988. היא הייתה בת ארבעים ותשע.


ברולינג סטון נתנו אז לאלבום ארבעה כוכבים ועם הביקורת הזו: "זה שילוש מגניב; לו ריד, המשורר האורבני הבטוח ביותר של הרוק, מצטרף לחברו לשעבר במחתרת הקטיפה והמוזיקאי-מאסטרו ג'ון קייל כדי לחלץ ולבחון את אנדי וורהול. זה מיני-מחזמר שלדי, שמספיד את החולם בעל הפאות כסינדרלה שזינק מתוך פיטסבורג המשמימה אל החלל הקריר של הפופ-ארט וסרטי מחתרת.


זה לא אלבום שובר קופות כמו 'ניו יורק' של ריד או 'פריס 1919' של קייל, אבל זה מיזוג נוצץ ומתוח של חזונות. הגיטרה העצבנית של ריד, והשירה העיתונאית הקצוצה מביאים לתבליט פיסולי את הקלידים האלגנטיים ואת הליריקה המוחית של קייל. כנושא שלהם, וורהול הוא מיידי וגם מיתי. יזם הרעיון שהפיק את מחתרת הקטיפה מעורר פה הומאז' וקייל וריד משלמים את חובם באפוס פופ מופרך.


'אין מיכלאנג'לו שבא מפיטסבורג / כשאתה גדל בעיירה קטנה / עור רע, עיניים רעות - הומואים ושמנים / אנשים מסתכלים עליך מצחיק', שר ריד בשיר 'סמולטאון' ומכיל בתוכו את האופי הלא מתאים של וורהול. גם מחתרת הקטיפה סחרה בפאתוס הזועם של אלו שבחוץ. כשהסיקסטיז הפכו לאוטופיות, ריד, קייל ושאר החבריהם בלהקה נשארו היפסטרים אפלים ומסוכנים - מציצנים וחסרי רגשות. בהתמודדות עם עשור האהבה, נראה שוורהול והקטיפות ניצחו; ההקשבה השווה שלהם לאשפה וליופי הוכיחה נבואה של המגניבות הפוסט-מודרנית של ימינו.


שניהם קרובים לחמישים, ריד וקייל הם השורדים שוורהול לא נגזר להיות. דרלה מנציח עידן כמו מוזיקת פולק נרטיבית בדרך כלל, כשהיא מייצרת דוגמה מהפנתיאון המופרע של וורהול. ריד וקייל מוסיפים אינטליגנציה נדירה לנוסטלגיה שלהם. הערכים העדינים של צניעות, היסוס והתבוננות אוהבת מכבדים את המחווה המתוקה למנטור, שהיה התמריץ והחבר של הגברים האלו".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Kommentare


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page