top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 בדצמבר בעולם הרוק

עודכן: 21 בדצמ׳ 2023


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-11 בדצמבר (11.12) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "למעשה שרתי עם המתזמר גיל אוונס, באחד הקונצרטים האחרונים שלו באיטליה. הוא עיבד כמה מהשירים שלי בפסטיבל האיטלקי הגדול הזה, והוא הפך עבורי לסוג של דמות אב במובן מסוים. הוא היה נוכח במהלך הקלטת התקליט האחרון שלי, עזר לי, נתן לי עצות. האובדן שלו גדול. הוא היה הגבר הצעיר ביותר בן שבעים ושש שפגשתי אי פעם. הלכתי לראות את הלהקה שלו ערב אחד, ואזרתי מספיק אומץ ללכת מאחורי הקלעים ולהציג את עצמי. אמרתי, 'אני זמר רוק שנקרא סטינג' והוא אמר, 'כן, שמעתי עליך'. לא האמנתי. הוא אמר שהוא אוהב את השיר WALKING ON THE MOON ואת ליין הבס בו. הייתי המום לגמרי. הערצתי את הבחור הזה מגיל חמש עשרה, והנה הוא הכיר את אחד הקטעים שלי" (סטינג)


ב-11 בדצמבר בשנת 1970 יצא אלבום הסולו הראשון של ג'ון לנון, שנקרא PLASTIC ONO BAND.



התקליט הזה הוא TIMELESS. כלומר, הוא אמנם משקף את מצבו של איש הביטלס לשעבר בימים מסוימים אך הוא נשמע רענן, חשוף ופוגע גם יותר מחמישים שנה לאחר מכן. הביטל לשעבר הגיב כאן נגד הכל - מפול מקרטני ועד אמו המתה, מאלוהים ועד הצליל השופע של אבי רואד, והוא ביקש להפשיט הכל. המילים היו מכוונות מטרה ונועזות, הנגינה הייתה דלילה, והיומרות של יוקו אונו נעדרו כמעט לחלוטין. העטיפה של התקליט מטעה ביותר; למרות הרוגע והפסטורליה שבתמונה - לנון רחוק ממנוחה. הוא מריר, כועס, פגוע, פצוע וחשוף.


הרבה נאמר על המילים באלבום הזה שפיארו שירים שברובם באו עם שמות שהורכבו ממילה אחת. תחושת ההאזנה לתקליט נותנת תחושה של סקרנות אדירה לצד מבוכה. אבל כך רצה לנון שמגיש לנו מנת מזון עם שברי זכוכית בתוכה. פיל ספקטור הפיק את זה בשיתוף עם ג'ון ויוקו, אבל לעולם לא היינו יודעים זאת לולא הקרדיט בעטיפה. המעטפת של התקליט 'רזה' מאד. כמעט ואין שכבת שומן בעיבודים והקונספט של גיטרה-בס-תופים (ופה ושם קלידים) נוגע ישר בעצבים וחושפת כאב. יחד איתו באלבום נמצאים רינגו סטאר בתופים, קלאוס פורמן בבס וגם פסנתרן אורח ושמו בילי פרסטון.


ג'ון לנון אמר בזמנו בעוקצנות לרולינג סטון: "יכול להיות שהתקליט שעשיתי תחת תזמורת אונו הפלסטית יפחיד את פול ויגרום לו להקליט משהו סביר. קשה לי לראותו עושה שוב את מה שעשה בתקליט הראשון שלו".


פורמן: "ברגע שהגענו לאולפני EMI, ראינו כי משהו עבר על ג'ון והוא רוצה למהר ולהקליט איתנו לפני שזה ישתנה. אופן הנגינה פחות הפריע לו. הוא רצה לתפוס תחושה. יש המון טעויות בנגינה ובמהירויות הביצועים אבל ג'ון אהב את זה. הוא היה נכנס לאולפן בתחילת סשן ורץ מיד אל הפסנתר. הוא אפילו לא אמר לנו שלום. הוא התיישב מול הפסנתר, עם יוקו לצדו, ושר את השיר הבא שעלינו להקליט. הוא חילק לנו דפים עם מילות השיר, כדי שנדע על מה הוא שר בזמן שאנחנו מנגנים. בדף הוא הוסיף מולנו, בעפרון, את האקורדים".


למרות הביקורות החיוביות שקיבל, לא נמכר התקליט של ג'ון כמצופה, כשתקליט הסולו של פול עקף אותו מבחינה מסחרית ואלבומו המשולש של ג'ורג' היה המצליח מכולם אז. אבל תקליטו של ג'ון מאתגר יותר להקשבה משני התקליטים האחרים שציינתי עכשיו.


לנון השלים, לקראת הקלטתו, ארבעה חודשים בהם עבר טיפול בשיטה שנקראת 'פריימל סקרים'. הטיפול הזה נועד להוציא ממטופליו דברים שהודחקו בעבר, תוך עידודו לשפוך אותם החוצה בצרחות. החוויה הזו הובילה את ג'ון לשפוך לתקליט זה דברים שהדחיק. כולל הכאב הגדול שקינן בו על מותה של אמו ויחסיו הרעים והמנוכרים עם אביו. המוסיקה הוגשה למאזין באופן עירום ונטול מסכות לרוב.


ההקלטות לתקליט זה נערכו ב'אבי רואד' בספטמבר ואוקטובר 1970, כשג'ון ויוקו הפיקו אותו ביחד עם פיל ספקטור. יוקו אף קיבלה קרדיט בתקליט עם המילה 'רוח', כשג'ון הסביר לרולינג סטון כי 'יוקו מנגנת ברוח. היא יוצרת את האווירה'. למרות חיבתו של ספקטור ליצור 'חומת צליל' עם מוזיקאים רבים שמנגנים ביחד, הורה לו ג'ון להפיק לו אלבום ישיר יותר ופחות מופק. השירים הוקלטו באופן חי, עם תוספות מועטות בהמשך.


התקליט נפתח עם צליל פעמון, שמהירות הקלטתו הואטה כדי להעצים את האפקט הדרמטי, שפותח את השיר על הוריו שנטשו אותו. את הרעיון לצליל פעמון זה קיבל ג'ון בעת שראה תכנית טלוויזיה. ארבעת צלילי הפעמון פותחים את הדלת לכניסת המאזין לעולם לא נינוח ברובו. עולמו של ג'ון לנון. בסוף שיר הפתיחה, MOTHER, נשמע הוא צורח כאילו נמצא בעוד סשן של 'פריימל סקרים' ולא באולפן ההקלטות. משם אנחנו מובלים לשיר השני, HOLD ON, שבא כסוכריית הרגעה אחרי פתיחה כה מצמררת. ג'ון מסביר בו ליוקו ולנו שהכל יהיה בסדר ונשיג נצחון בקרב. אך הרוגע הזה הוא זמני והשיר הבא, I FOUND OUT, מביא לנו שוב את ג'ון החודרני, שמציג בפנינו את דעתו על האנשים בהם האמין בעבר אך גילה מי הם, כולל ספקי סמים.


אחרי המפגן הרוקי הזה מוביל אותנו ג'ון לביצוע אקוסטי אישי לשיר ושמו WORKING CLASS HERO, בו הוא מביע את דעתו החברתית, כשפריטת הגיטרה שלו מזכירה שירי פולק ישנים, בסגנון שנהג בוב דילן לעשות. ג'ון לא עצר והשחיל, פעמיים, את המילה הגסה FUCKING, שמנעה את השמעתו אז בתחנות רדיו.


לאחר שניקינו את הצד השני מאבק והנחנו את המחט על פתיחת הרצועה הראשונה, מתגלה לנו השיר REMEMBER המהיר, שמסתיים גם הוא בדרמטיות עם אפקט של פיצוץ. האפקט הזה לא סתם הושם שם, כי ג'ון שר לפניו את המשפט 'זוכרים את החמישי בנובמבר'. בתאריך זה, בשנת 1605, התגלה בחור בשם גאי פוקס, כשהוא מתחבא מתחת לבניין הפרלמנט הבריטי ולצדו חביות אבק שריפה ולפיד בידו. הוא נלקח משם ועבר חקירות עינויים עד שמסר את שמות האנשים עמם שיתף פעולה. מאז הפך תאריך זה ליום חג בו הוצל הפרלמנט הבריטי. חגיגות אלו נעשות עם מפגן זיקוקי דינור ומדורות, בהן נשרפת בובתו של גאי פוקס. ג'ון השחיל בספונטניות את התאריך, בעת ההקלטה, ופרץ מיד לאחר מכן בצחוק, כשהוא ממשיך את טייק ההקלטה לעוד כשמונה דקות, שעברו קיצוץ לטובת הפיצוץ.


ג'ון היה מאוהב ביוקו עד כלות, גם בשנת 1970, והשיר הבא הוא שיר אהבה שכתב לכבודה ושמו LOVE. פיל ספקטור נשמע מנגן את צלילי הפתיחה בפסנתר, שחוזרים גם בסוף השיר לאחר שג'ון מביע את הבעתו הכנה, כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה. שיר זה סומן לצאת כתקליטון, אך ג'ון העדיף בסוף את MOTHER במקומו. האווירה המרגיעה של LOVE מתנפצת עם השיר הבא, ששמו WELL WELL WELL, שמכיל בתוכו גם ג'אם מאולתר מצד הנגנים הנוכחים. לאחר מכן מגיע זמן רגיעה נוסף עם השיר LOOK AT ME, שנכתב עוד בתקופת ההכנות לאלבום הלבן של הביטלס, כשג'ון פורט בגיטרה בסגנון שלמד מדונובן והציב אז בשירים כמו JULIA ו- DEAR PRUDENCE. ואז מגיע הרגע ששבר מעריצים רבים של הביטלס, עם השיר GOD. לקראת סוף השיר מציין ג'ון דברים רבים שאינו מאמין בהם, כשגם שם להקת הביטלס נמצא שם.


כך שר ג'ון בשיר GOD ונשמע כי הוא האמין לכל מילה שיוצאת פה מפיו: "אני לא מאמין בקסם. אני לא מאמין באי-צ'ינג. אני לא מאמין בתנ"ך. אני לא מאמין בטארוט. אני לא מאמין בהיטלר. אני לא מאמין בישו. אני לא מאמין בקנדי. אני לא מאמין בבודהה. אני לא מאמין במנטרה. אני לא מאמין בגיטה. אני לא מאמין ביוגה. אני לא מאמין במלכים. אני לא מאמין באלביס. אני לא מאמין בצימרמן. אני לא מאמין בביטלס'. אז המוזיקה לפתע נפסקת וג'ון פונה להסביר 'אני רק מאמין בעצמי. ביוקו ובי. זו המציאות. החלום נגמר. מה עוד נותר לי לומר? החלום נגמר, אתמול. הייתי טווה החלום, אך אתה נולדתי מחדש. הייתי ארי הים, אך עתה אני ג'ון. אז חברים יקרים, תצטרכו להמשיך הלאה. החלום נגמר".



במחנה הלהקה היה ידוע מזה זמן רב כי ג'ון כבר לא מעוניין בלהקה, אך לקהל המעריצים הרחב, שכמה חודשים לפני כן איבד את הלהקה היקרה לו מכל, היה זה דבר קשה מנשוא. ג'ון מוטט את החלום ובא להסביר כי הוא מאמין אך ורק בו וביוקו. הקלידן, בילי פרסטון, נשמע מנגן פה בפסנתר דרמטי, שעדיין לא הכין את המאזין למכה שיקבל בבטנו עם ההקלטה האחרונה באמת, לפני שמחט הפטיפון תתרומם ותשאיר את המאזין לתהות ולעכל את ששמע.


פיל מקדונלד, טכנאי ההקלטה: "בשיר הזה הוא רצה שאוריד לגמרי את האפקט המהדהד שהוצמד לקולו, ברגע בו הוא שר I JUST BELIEVE IN ME. הוא רצה להיות הוא עצמו שם, ללא אפקטים".


השיר MY MUMMY'S DEAD, הוקלט על ידי ג'ון בטייפ קטן, בעת ששהה בקליפורניה בטיפול ה'פריימל סקרים'. את לחן השיר הוא לקח משיר הערש לילדים 'שלושה עכברים עיוורים', כשהמילים משקפות בצמרמורת את העובדה כי לג'ון לא הייתה את אימו שתשיר לו שיר ערש שכזה. זאת כי הוא הועבר, בגיל צעיר מאד, להתגורר עם אחותה הגדולה, מימי. לראשונה חש ג'ון כי אין לצידו את פול שינסה להניאו מלהוציא את רגשותיו החוצה וכך סיפר לרולינג סטון: "התקליט מציאותי ואמיתי מבחינתי. בעבר נהגתי להתחבא מאחורי שיריי אבל הפעם כתבתי ישירות על עצמי ובגלל זה אני ממש אוהב את התקליט. כי זה אני".


עטיפת התקליט הקדמית צולמה על ידי הצלם דן ריכטר, בשטח האחוזה של ג'ון ויוקו, כששם האמן או שם התקליט לא מופיעים עמו. רואים בה את השניים מתחת לעץ גדול, לפי רעיון שצייר לנון לפני כן וקרא לו A FAMILY TREE. גם שמות השירים לא מופיעים בעטיפה האחורית, כשתמונה מוגדלת של ג'ון בילדותו מתנוססת בה, עם שם התקליט שנכתב באותיות קטנות בצד התחתון. הנייר שעטף את הוויניל עצמו מכיל את מילות השירים, רשימת הנגנים וקרדיט ההפקה. כמו גם מסר אישי, בכתב ידו של ג'ון: 'ליוקו באהבה מג'ון 9.10.1970'.


ג'ון: "אני חושב שזה הדבר הטוב ביותר שעשיתי. אני אוהב שירים שנכתבים בגוף ראשון ולא יכולתי לעשות כך כל הזמן בעבר. כעת נכתבו כל השירים רק עליי. לכן אני אוהב את התקליט הזה כי זה אני ולא מישהו אחר".


ארת'ור ג'יינוב, שג'ון ויוקו עברו אצלו סדנת טיפול (שלא הסתיימה כפי שצריך) בשם פריימל סקרים: "ג'ון שלח אליי עותק מהתקליט והיה לי סשן קבוצתי באותו יום בו קיבלתי את זה. אז השמעתי את זה לחמישים המטופלים שפרצו מיד בבכי, כי הדבר ממש נגע בהם". לאחר שג'ון יצא מהטיפול הבלתי פתור לחלוטין עם ג'יינוב, הוא היה כעצב חשוף. והוא רצה להביא את התחושה הזו לתקליט.


בעיתון STEREO REVIEW האמריקני נכתב אז בביקורת על התקליט: "ג'ון זוכה בקלות בסיבוב הראשון בתחרות אלבומי סולו מאת חברים לשעבר של הביטלס, כפי שאני רואה זאת, ובכל זאת התקליט הזה מאכזב במובנים מסוימים כמעט כמו ההבלחות הראשונות שלאחר הביטלס של פול מקרטני וג'ורג' האריסון. הדבר שהכי מפריע לי הוא הנושא הכללי שעובר ברוב המילים - על איך זה שג'ון ויוקו נגד העולם הקר וחסר הרגישות. אם הוא צוטט נכון, ג'ון הגדיר את עצמו לאחרונה בתור הסמל שיפוצץ את אגדת הביטלס לרסיסים. זה בסדר, אבל קחו בחשבון שבמקביל הוא עושה עבודה ששבעה אנשי יחסי ציבור לא יכלו לעשות ביצירת האגדה של ג'ון ויוקו.


בנוסף, קצת נמאס לשמוע את ג'ון שר על עצמו ועל אשתו, אני מוצא שחלק מהשירים האלה הם דרשניים מדי, וחלקם מסתכם כמעט בשום דבר מבחינה מוזיקלית. אף על פי כן, זה הוא אלבום חזק.


כסולן, ג'ון אינו פול מקרטני, וכגיטריסט ג'ון אינו ג'ורג' האריסון, אבל כאמן הוא מצויד היטב וכמעט עושה הרגל בלהתעלות מעל מגבלות טכניות. ובכל מקרה, האינסטינקט שלו חד כתמיד. גם כשלנון כמעט נסחף בגאות של פראנויה, חוש ההומור שלו טוב ומחזיק את העסק. באמצע כמה מילים שוביניסטיות ב- HOLD ON JOHN, יש חיקוי מגניב של מפלצת העוגיות של רחוב סומסום שאומרת 'עוגייה!' האלבום, למרות שהוא טוב, היה צריך להיות טוב יותר, אבל איך אפשר להתעצבן עם בחור כזה?".


ב-11 בדצמבר בשנת 1964 נורה למוות זמר הנשמה, סאם קוק.



זמר הנשמה, סאם קוק, היה מאבני היסוד של מוזיקת הנשמה. היה לו מוניטין יקר כזמר שירי תפילה שחורים וגם רוק'נ'רול, עם קולו עתיר הרגש והעוצמה. מצעדי הפזמונים האמריקנים איכלסו רבים משיריו, אך חייו לא תמיד היו סוגים בשושנים; בשנת 1958, ושנה לאחר הצלחתו הראשונה עם הבלדה YOU SEND ME, הוא נסע במכונית עם הזמר לו ראולס, כשנקלעו לתאונה ובה נהרג הנהג שלהם, אדי קאנינגהאם. כמה חודשים לאחר מכן התאבדה אשתו הראשונה, דולורס, במכוניתה ובשנת 1963 טבע למוות בנו בן הארבע, בבריכת השחייה הפרטית.


בחייו המקצועיים הוא היה כוכב ואין ספק שזה היה רק עניין של זמן לפני שקוק היה אמור לעלות לליגת האמנים האמריקנים המובילים, לצד פרנק סינטרה, סמי דייוויס ג'וניור והשאר. קוק ראה את עצמו כשליח שנועד גם למגר גזענות נגד שחורים וסירב להופיע במקומות בהם לא ניתן לשחורים לשבת במקומות נכבדים מקדימה או לרקוד מולו.


ובכל זאת, סאם קוק היה יהיר מדי ויהירות זו היא שהובילה למותו. הנה העובדות הידועות: רבים שמחו לראותו במצב רוח מרומם ב-10 בדצמבר 1964, כשבילה במסעדה האיטלקית הגדולה, מארטוני'ס, עם המפיק שלו, אל שמידט, ואשתו ג'ואן. הם לגמו קוקטיילים להנאתם ודיברו על אלבום בלוז שיעשו ביחד. קוק לגם את המרטיני האהוב עליו והם חיכו להגעת המנות העיקריות והטעימות שהזמינו לשולחן. לפתע ראתה ג'ואן את קוק כשהוא מנפנף בידו בחופן שטרות יקרים ומנקרים. היא יעצה לו לחדול מכך ומיד. קוק עשה כך וניגש לבר המשקאות, שם ישבה אליסה בויאר החושנית בת ה-22 ממוצא אירופאי-סיני. מד ההתאהבות של קוק התחמם במהרה והוא ביקש להרשימה עם מילים מתוקות ובתשלום החשבון שלה.


לאחר חצות פנו השניים לבילוי לילי במועדון פי-ג'ייז. לאחר כמה ריקודים ולגימות אלכוהול נכנסו השניים למכונית הפרארי שלו והוא סחט ברגלו את דוושת הדלק, כשהגלגלים הסתובבו בצייתנות ובמהירות רבה למלון הסיינדה הזול, שאיפשר ללקוחות שחורים להתאסן בו, בימים של אפליה גזעית קשה. פרוצות רבות הפכו אותו למלון המועדף עליהן לעבודה. קוק רשם אותו ואת זוגתו החדשה לאחד החדרים והמארחת שחומת העור, ברטה לי פרנקלין, חייכה לעברם ובירכה אותם בשהייה נעימה.


לאחר מכן הפכו הנתונים מעורפלים, שכבויאר סיפרה כי קוק דחף אותה לחדר, הצמיד אותה לקיר וניסה להפשיטה בכוח. כך העידה בויאר בהמשך בבית המשפט: "הוא גרר אותי לחדר ההוא, אז התחלתי לדבר בקול גבוה ואמרתי לו, 'בבקשה, קח אותי הביתה'. אבל הוא נעל את הבריח ודחף אותי על המיטה. הוא אמר, 'ובכן, אנחנו רק נדבר', אבל ידעתי שהוא יאנוס אותי. אז בזמן שהוא היה במקלחת לקחתי את הנעליים, הבגדים והתיק שלי. פתחתי את הבריח וברחתי החוצה".


כשיצא קוק מהמקלחת, הוא הבין מיד כי רומה. על גופו עטה חלוק רחצה ורץ לחדרה של פרנקלין, כי חשד שבויאר מסתתרת בו. פרנקלין בת ה-55 לא הסכימה להכניס פנימה את הזמר הרותח מזעם צעק ללא הרף ופרץ פנימה. פרנקלין בעדותה: "הוא פרץ את הדלת שלי ומיד תפס את שתי ידיי. הוא התחיל לסובב אותן ושאל איפה הבחורה. התחלתי לבעוט בו ואולי יש עליו נשיכה ממני, אני לא יודעת. ניסיתי לנשוך אותו דרך החלוק שלו. נלחמתי, שרטתי, נשכתי והכל. לבסוף קמתי ותפסתי אקדח. התחלתי לירות שלוש פעמים".


שלוש יריות נורו, כשהקליעים פוגעים בליבו ובריאותיו. קוק הספיק למלמל, לפי עדותה של פרנקלין, "ליידי, את ירית בי!", לפני שקולו היקר נדם לגמרי. המשטרה קיבלה שתי שיחות במקביל; הראשונה של בויאר, ששהתה מבוהלת ברחוב ולא ידעה את מה שקרה בינתיים במלון. השיחה השנייה באה מבעלת המלון, אוולין קאר.


עבור השוטרים שהגיעו לזירה זה לא היה מוות של כוכב ידוע אלא של עוד איש שחור. בעיניהם, כל השחורים היו הדבר וכל האסייתיים היו אותו הדבר. סאם קוק היה עבורם עוד כושי שסיים את חייו עם קליעים בגופו. עם עלות השחר קיבלה גם ברברה, אשתו של קוק, הודעה על מות בעלה והתמוטטה.



ב-16 בדצמבר 1964 החליט חבר מושבעים שהירי נועד להגנה עצמית והתיק נסגר. המשטרה קבעה שהגרסאות של פרנקלין ובויאר נבדקו במכונת אמת והשתיים יצאו דוברות אמת. אלמנתו של קוק ישבה שם חיוורת וקפואה. סיפור מותו של קוק, בן ה-33, נותר עדיין עם חורים בעלילה שמקשים על יצירת התמונה ההחלטית. חבריו הקרובים טענו שאין זה מתאים לאופיו של המנוח. מנהלו, אלן קליין (אותו תכנן קוק לפטר בשל התנהגות עסקית לא הולמת כלפיו, שגנבה במרמה את זכויותיו על שיריו), מיהר לשכור את שירותיו של בלש פרטי. זה גילה כי בויאר היא פרוצת צמרת שהשתמשה במלון הסיינדה בקביעות כדי לעשוק את לקוחותיה ובאותה שיטה – להציע להם להתקלח לפני קיום יחסי המין - ובעודם מסתבנים היא סיבנה אותם כהוגן וברחה עם כספם ובגדיהם.


גם את חופן השטרות שקוק התרברב בו במסעדת מארטוני'ס דאגה בויאר לאסוף אליה. נטען כי גם המאפיה הייתה קשורה לקנוניה זו; כנראה סאם קוק הפך לדמות חזקה מדי בעולם המוזיקה ומישהו חש צורך לסדר אותו עם מטרת פיתוי נוחה ולעצור את זה. ברברה קוק מיהרה למכור לקליין את כל הזכויות לשיריו של קוק, תמורת סכום זעום. כך אהב קליין לפעול נגד לקוחותיו; לקבל את אהבתם ולגזול את כספם. בגלל שלא נעשתה בזמנו חקירה משטרתית רצינית ומאז היה טיוח – נותרה סיבת מותו של קוק בתוך ערפל סמיך.


המוני אנשים הגיעו ביום קר לחלוק כבוד אחרון לקוק בשיקגו. הם היו המומים ומבולבלים – כיצד אחד מכוכבי הפופ הגדולים שלך אמריקה מת עירום במלון מפוקפק בלוס אנג'לס? המתאגרף הידוע, קסיוס קליי, היה חבר קרוב של קוק ומיהר לתקוף בזעם בתקשורת: "אם סאם קוק היה פרנק סינטרה, הביטלס או ריקי נלסון - האף.בי.איי היה חוקר את המקרה והאישה הזו הייתה נשלחת לכלא!". ובכן, לא רק שפרנקלין לא נכנסה לכלא, אלא שבמאי 1967 היא קיבלה פיצויים מיורשיו של קוק בסך 30,000 דולר כי, לטענתה, הוא פצע אותה.

לאחר מותו של קוק יצא שיר חדש שלו – "שינוי עומד להגיע", שבא לתאר את הקרע של חיי האנשים השחורים בארה"ב. "היו זמנים בהם חשבתי / שלא אוכל לשרוד זמן רב / אבל עכשיו אני מסוגל להמשיך".


כך הוא שר בשיר שנשמע כמסר אופטימי שלו לחברה שלמה מדוכאת. סאם קוק לא זכה לראות את השינוי.




ב-11 בדצמבר בשנת 1968 פורסמה כתבה בעיתון 'הטיימס', מאת שילה מור, שכותרתה היא 'הדור חסר המנוחה'. כתבה זו התמקדה בהרכב של דייויד בואי, שנקרא FEATHERS.



בין השאר נכתב שם: "דייויד בואי, בן 21, והרמיון פארת'ינגייל, בת 19, כותבים ומבצעים את החומר המיוחד שלהם, שמשלב שירה, פנטומימה, שירי עם ומוזיקה לריקודים. הוא מתעניין בבודהיזם והיא בעלת הכשרה כרקדנית באלט קלאסי. 'אבא שלי התאמץ מאד', סיפר בואי, 'אבל הצורה בה גידל אותי גרמה לכך שאיננו יכולים לתקשר בינינו. הוא וחבריו היו בצבא, דבר שאני לא יכול לדמיין, ולכן הוא נמשך למשמעת ברזל'...".

בשנת 1969 ימות אביו של דייויד, שיקח את הדבר קשה לליבו בגלל שלא הצליח לתקן את היחסים ביניהם ונותר עם משקע גדול.


ה-11 בדצמבר בשנת 1980... והרצח של ג'ון לנון משפיע על רבים.



נערה בת 16 ניסתה להתאבד בבליעת כדורים ובחור מיוטה ירה בעצמו. שניהם אמרו לאחר מכן שזה מרוב צער על מותו של ג'ון. הדבר הביא את יוקו אונו לטלפן למערכת עיתון ניו יורק דיילי ולבקש שיפרסמו הצהרה שבעזרתה היא מקווה לעצור מקרים נוספים מסוג זה בהמשך.


ביום זה ביקש העוזר האישי של ג'ון ויוקו, פרד סימן, להשתחרר באופן זמני מעבודתו בבניין דקוטה. בהמשך נגלה מה הוא עולל.


הכתב האמריקני, פיליפ פין, דיווח ביום זה: "מארק צ'פמאן, האיש שירה בג'ון לנון, נלקח היום אל בית המשפט כשהוא לובש עליו אפוד נגד קליעים. זאת במטרה לאפשר לעורך דינו לרדת מהתיק הזה. הרברט אדלברג, האיש שנשכר להגן על צ'פמאן, שלל כי יש איומים על חייו אך הודה שהתיק הזה רובץ על צווארו".

אדלברג דיווח גם הוא: "טלפונים ללא הרף קוטעים את הנסיון שלי להגן על הלקוח שלי כמו שצריך. האם אני מפחד? אני לא יכול להגיד זאת, אבל בטיפול בתיק שכזה, אתה חייב להיתקל באנשים מוזרים. הבנתי שהאיש שמכר למארק את האקדח כבר קיבל איומים על חייו".


בינתיים, ג'ורג' האריסון היה אמור להמשיך להקליט באולפן שבאחוזתו, אך הוא מצא שאינו מסוגל להביא את עצמו לכך נפשית וביטל את סשן ההקלטה.


גם זה קרה ב-11 בדצמבר



- בשנת 1940 נולד דייויד גייטס, הסולן והמנהיג של להקת BREAD.


- בשנת 1960 נערכה הופעת הבכורה של 'מלכת הנשמה', ארית'ה פרנקלין. ההופעה נערכה במועדון VILLAGE VANGUARD בניו יורק.


- בשנת 1968 נערך יום הצילומים השני של הספיישל המיוחד שאירגנה להקת האבנים המתגלגלות בשם ROCK AND ROLL CIRCUS. ג'ון לנון התייצב בפעם הראשונה כאמן מחוץ למסגרת החיפושיות. הוא שר את YER BLUES ('הבלוז שלך') עם הרכב ספונטני בשם THE DIRTY MAC ('מאק המלוכלך', שהוא קריצה של לנון על פליטווד מאק). בהרכב של לנון ניגנו קלפטון, קית ריצ'רדס בבס ומיץ' מיטשל בתופים. לאחר מכן עלתה לבמה יוקו אונו ולצידה נעמד הכנר איברי גיטליס. הסיפור המלא של מה שקרה על הבמה מחכה לכם בספר 'ביטלמאניה!', שכעת בהדסטארט. האבנים עלו לנגן אחרי תשע שעות צילום. הקהל, שהורכב מקוראי עיתון המוסיקה אן.אם.אי שהגרילו כרטיסים, כבר היה עייף ולא הגיב בהתלהבות להופעה של הלהקה המארחת. הדבר הזה גרם לגניזת הסרט למשך זמן רב.


- בשנת 2012 מת מאסטר הסיטאר, ראבי שנקאר, שהיה הדמות המשפיעה ביותר על קירוב ג'ורג' האריסון לתרבות ההודית. בן 92 במותו. שנקאר עבר ניתוח לב ולא שרד אותו.


- בשנת 1990 הוכתר בארה"ב תקליטה הרביעי של להקת לד זפלין בתואר 'אלבום יהלום' על מכירות של עשרה מיליון עותקים ממנו שם.


- בשנת 2018 מת מאיר אשל, האיש שבלעדיו לא היו קיימות קלאסיקות ישראליות רבות. הוא הקליט את החלונות הגבוהים והקים אולפן בשם ישראקול שבו הקליטו בסיקסטיז והסבנטיז מיטב האמנים. יצא לי לראיינו לספר השני שלי, רוק ישראלי 1973-1967, והוא סיפר לי דברים מדהימים מאז (כולל איך הוא הקליט את החלונות הגבוהים!).



- בשנת 1970 הופיעה להקת הביץ' בויז בתיאטרון אסטוריה שבצפון לונדון. כתב עיתון דיסק, מייק לדג'רווד, נכח שם (כמו גם המתופף ומעריץ הלהקה, קית' מון) ומיהר לדווח: "זה היה ברור שהזמרים בלהקה הזו רבים על הבמה כדי לקבל סולו. מייק לאב הוא הזמר הראשי של הלהקה וזה ברור, אך בהופעה זו התחרו נגדו דניס וילסון וברוס ג'ונסטון. וילסון ביצע שלושה שירי סולו ונראה כי הוא מתאמץ לבצעם כראוי. היה מספיק לנו שיר אחד בלבד ממנו. והדהים אותי לראות כיצד ג'ונסטון התחיל לנגן בפסנתר והעיף את השאר מהבמה. מספיק היה לראות את פרצופיהם כדי להבין כי זה לא היה חלק מתוכנן מהמופע".


- בשנת 1968 הוצע ביתם הגדול של ג'ון וסינת'יה לנון למכירה, לאחר תהליך גירושין מכוער.


- בשנת 1970 הופיעה להקת פליטווד מאק ביוסטון. ציוד הלהקה לא הגיע במועד וחבריה נאלצו לנגן בציוד מאולתר שגרם לכתב עיתון בריטי, ניק לוגאן, לדווח לאחר מכן כי היה זה המופע הגרוע ביותר של הלהקה וכי המתופף שלה, מיק פליטווד, מצא נחמה קטנה בבקבוק יין כשר שנלגם עד תומו.


- בשנת 1972 הופיעה להקת ג'נסיס בפעם הראשונה בארה"ב. ההופעה נערכה במאסאצ'וסטס באוניברסיטה בשם BRANDEIS. בגלל חוסר הנסיון של הלהקה עם חילופי מתח החשמל בין אנגליה לארה"ב, הם גילו לחרדתם שאורגן ההאמונד של קלידן הלהקה, טוני באנקס, לא מנגן בטונים הנכונים. הוא נאלץ לנגן יצירות מורכבות של הלהקה כשהוא מבצע טרנספוזיציה קשה למדי. אני, בתור אורגניסט שמנגן בכלים בהם הוא ניגן אז, יודע שזה היה בשבילו סיוט לא יאמן בערב ההוא.


- בשנת 1966 חיממה להקת BLUESOLOGY את הפסנתרן ריצ'רד הקטן. הפסנתרן של להקת החימום, רג'ינלד דווייט, סיפר אחר כך כי המופע של ריצ'רד הקטן, שגם נעמד על הפסנתר, גרם לו להבין כי ברצונו להיות פסנתרן רוק בעצמו. בהמשך ישנה דווייט את שמו לאלטון ג'ון ואכן יהיה פסנתרן רוק. ואפרופו ריצ'רד הקטן, היום בשנת 1966 הופיע הבחור בתיאטרון סאביל שבלונדון. לאחר המופע ניגש אליו מנהל הביטלס, בריאן אפשטיין, והציע לו לחתום איתו בחוזה ניהולי, אך נדחה.


- בשנת 1970 נערכה פרמיירה לסרט THE MAGIC CHRISTIAN, בכיכובו של רינגו סטאר, בבית הקולנוע ODEON שבקנסינגטון, לונדון. את פסקול הסרט הקליטה להקת BADFINGER (או 'אצבע פצועה', כפי שתורגם שמה בזמנו בארצנו)


- בשנת 1965 הופיעה להקת מחתרת הקטיפה את הופעתה הראשונה, באולם אודיטוריום שבבית ספר תיכון בניו ג'רסי, כשהיא מחממת להקה אחרת ושמה 'המעמד הבינוני'. בהופעת המחתרת שלושה שירים - THERE SHE GOES AGAIN, HEROIN ו-VENUS IN FURS.


ב-11 בדצמבר בשנת 1983 נערך קרב של לנון מול לנין...



זה היה כשמשטרת מוסקבה 'לא נתנה צ'אנס לשלום' בצעדה שנערכה לציון השנה השלישית לרצח ג'ון לנון. זו הייתה צעדה קטנה. כתריסר אנשים בלבד נאספו בגבעת לנין, ממש מחוץ למוסקבה והתכוונו לצעוד. המשטרה הגיעה לשם במהרה והרסה את השלט שהם הניפו ובו מסר נגד מלחמה גרעינית. השוטרים חמורי הסבר הורו לאנשים להתפזר. המוחים לא הסכימו והובלו בברוטליות לתחנת המשטרה.


ב-11 בדצמבר בשנת 1957 התחתן ג'רי לי לואיס עם בת דודתו בת ה-13, מיירה...



החתונה של השניים נערכה במיסיסיפי, במקום בו היה אפשר להתחתן מבלי לקבל את אישור ההורים, במידה ומדובר בקטינים. הכלה לבשה שמלה אדומה איתה נהגה ללכת לבית הספר. הטקס נגמר במהרה ונחתם בנשיקה של הזוג ומשם בחזרה הביתה לבית הוריה. מיירה הייתה מתוחה ביותר ובארוחת הצהריים לא העזו היא ובעלה הטרי לספר את שעשו באותו יום. לאחר הארוחה יצא ג'רי לי לואיס מהבית לאולפן וקיווה שאשתו תספר להוריה והסערה כבר תישכח כשבני המשפחה יישבו לאכול ארוחת ערב. אך כשחזר לשם, הבית היה באווירה רגועה. מיירה לא סיפרה להם. הם לא סיפרו לאף אחד, כי מיירה פחדה ממה שהוריה יגידו. לג'רי לי לא היה אכפת אם הם ידעו או לא, אבל הוא הסכים להמתין, לפחות זמן מה, לפני שיגיד לדודו, ג'יי וו, שעכשיו הוא גם חותנו. הסוד נמשך כשבוע עד שעוזרת הבית של הוריה של מיירה ראתה תעודת במגירה והצביעה על כך למעסיקיה. כאן הסיפורים שונים באופן דרסטי, אבל הרוב מצביעים על רצונו של אב הכלה הקטינה להרוג את כוכב הרוק.


ג'רי לי לואיס תמיד קיבל את מה שהוא רצה, והוא רצה את מיירה. הוא לא שאל את עצמו מה זה אומר על מקומו בהיררכיה של הרוק'נ'רול או בהיסטוריה, וגם לא שאל את עצמו מה החברה תחשוב או תדרוש בחזרה - איזה עונש הוא ישלם על שלא היה אכפת לו שהוא פגע ברגישויות של נשים וגברים זהירים יותר. "לא דאגתי לקריירה שלי", הוא אמר. "אם רציתי לעשות משהו, פשוט עשיתי אותו. מיירה נראתה בעיניי כאישה אמיתית".


בינתיים, ביומן ההופעות שלו היה כתוב שבקרוב מאד יגיע ג'רי לי לואיס לסיבוב הופעות באנגליה, בתור המתחרה הלוהט ביותר מול אלביס פרסלי.


כשהוא נחת בלונדון, נצמדה אליו מיירה ואנשי התקשורת גילו מיד כי התחתן והכלה שאיתו צעירה מדי. בעודם מנסים לעכל נתון זה, נחתה עליהם הידיעה כי היא בת דודתו. אם זה לא מספיק, הוא טרם התגרש מאשתו השניה, ג'יין, עמה התחתן רק אחרי שאחיה הגיעו אליו ובידיהם אקדחים ושוטים, כשגילו כי הכניס את אחותם להריון. העיתונאים יצאו משדה התעופה מזועזעים עד עמקי נשמתם וכותרות העיתונים הקשות לא איחרו להגיע. סיבוב ההופעות הבריטי היה אמור להכיל 71 הופעות, אבל לאחר שלוש הופעות בלבד הוא גורש.

הכותרות בעיתונים הבריטית החלו לבעור – "חוטף התינוקות פורש".


כשנחת בניו יורק, ניגש לואיס, עם מסטיק גדול ונלעס בפיו, לדבר אל התקשורת: "הפסקתי את הסיבוב כי אני זקוק למנוחה טובה. כלתי בת 13 ואתם יכולים לרשום זאת אצלכם. היא אישה. הרבה אנשים מתחתנים בגיל 13. לא עשיתי שום דבר רע".


הפתרון המיידי עבורו היה להגיע לממפיס, שם עוד הייתה סוג של הבנה כלפי נישואים מהסוג הזה, אבל הזמנים קצת השתנו והשערורייה רדפה אחריו גם שם עם שדרני רדיו שהחרימו את שיריו ורשתות טלוויזיה שלא היו מוכנות להזמינו כלל. בינתיים דאגה גרושתו הראשונה, דורות'י, להכריז שהוא לא יזכה יותר לראות את בנם ואילו הוריה של מיירה דאגו שהחתונה הזו אינה ברת תוקף ומיהרו לקבוע תאריך לטקס נוסף, ב-4 ביוני 1958. חמישה ימים לאחר הטקס החליט לואיס לפרסם בעיתון הבילבורד האמריקני, ב-9 ביוני 1958, הודעה בלשונו: "כל הסיפור החל בגלל שאמרתי את האמת. אני מקווה שאם אמחק כאמן, זה לא יהיה בגלל הפרסום הרע, שנובע מהצורך של מערכות עיתונים למכור מתוצרתם על חשבוני". גם הקהל האמריקני הצטרף לגל המתנגדים ולהופעה, שנערכה יומיים לאחר פרסום הצהרתו, נאלץ לואיס לגלות שרק קומץ אנשים הגיע להופעתו בניו יורק. נראה היה שכדורי האש הענקיים כבו לנצח ושם תקליטונו האחרון בשנה ההיא, "אפליג לבד בספינתי", שיקף היטב את המצב.


לואיס ומיירה המשיכו לחיות בזוגיות, כשבשנת 1962 אירעה טרגדיה; בנם בן השלוש, סטיבן אלן לואיס, יצא מהבית ללא השגחה, ניגש לבריכה הפרטית, לקח צינור בידו, פתח את הברז והשפריץ מים אל תוך הבריכה. לפתע הוא החליק ונפל פנימה. לאחר זמן קצר כבר לא היו סימני חיים בתוך הבריכה. לאחר זמן קצר ביקשה מיירה לגלות היכן מתחבא בנה אך ככל שהדקות חלפו, היא מצאה את עצמה מתרוצצת בבית וקוראת בשמו בקול היסטרי. כשיצאה החוצה, עיניה ראו שהצינור משפריץ מים לתוך הבריכה. היא ניגשה לשם וראתה בתחתית הבריכה את המחזה הנורא שהוציא ממנה צרחה אדירה. שכן שמע את הצרחה ורץ לביתה, קפץ לבריכה והוציא את הילד. לאחר מכן הוא ניסה להנשים אותו עד שקהל התאסף ובתוכו גם רופא שמיהר לטפל בעניין. "הוא נושם", צעק מישהו לעבר מיירה שברחה לאחור. היא נשמה לרווחה ובכתה. אך מיד לאחר מכן ניגש אליה הרופא ואמר, "לא יכולתי לעשות דבר כדי להצילו".


זה היה חמישה ימים לפני שלואיס היה אמור לצאת לסיבוב הופעות באנגליה שהיה אמור להחזיר לו את כתר ההצלחה. הוא לא ויתר ומיד לאחר ההלווייה התארגן וטס להופעות. בשנים לאחר מכן חוותה מיירה כמה קשים היו נישואיה לבן דודה.


יום אחד היא קמה משנתה וגילתה בביתה את בעלה וחברי להקתו כשהם שותים ומדברים בקול רם מדי. מריבה פרצה בין בני הזוג והיא קראה למשטרה. הוא ראה כי כך והפיל אותה באגרוף לרצפה. "אני אהרוג אותך אם תבצעי את אותה הטעות שוב!", הוא אמר לה בקול מקפיא.


בפעם אחרת הוא בישר שלא יחזור באותו לילה, אך הפתיע כשחזר באמצע הלילה וגילה כי מיירה ישנה במיטה ואין ארוחת ערב שמחכה לו. בזעמו הרב חבט שלוש פעמים בגולגולתה כשהוא צורח על תקלתה באופן שירות המאסטר שלה. מיירה קמה חבולה מהמיטה וניסתה להכות בו באגרופיה, אך הוא תפס את שתי ידיה והיכה בפניה באגרופיה הקמוצים. ג'רי לי לואיס ג'וניור, בנם בן השבע, עמד בצד ובכה בעוד אביו אמר לו: "תראה את אמא שלך. היא השתגעה לגמרי. היא מכה את עצמה בפנים". מיירה לא יכלה לצאת ימים מהבית בגלל החבלות שהיו על פניה. ג'רי לי לואיס אהב נשים צייתניות ואוי ואבוי למי שהמרתה את פיו. כך הפך מסלול חייו של הפסנתרן למסכת אלימות וצרות.


רעיון הגירושין רץ בראשה של מיירה עד אוגוסט 1970, אז התקשרה "האישה השנייה". מיירה היססה להאמין לדיווח, אבל אם זה היה נכון, תהיה לה דרך לצאת מהנישואים האומללים האלה מבלי להרגיש אשמה. היא יכלה לסבול את השתייה, הסמים ושיחות הטלפון המאיימות, אפילו יכלה להתמודד עם התעללות פיזית, אבל ניאוף היה הקש האחרון הבלתי נסלח. היא כעסה והושיבה את ג'רי במאמץ לגרום לו להיפתח בפניה. התקשורת הייתה קשה, כמו תמיד. היא החליטה להתגרש וזהו.


לואיס ג'וניור תמיד רצה להיות מתופף בלהקה של אביו והוא הגשים את חלומו כשהחליף את טראפ טרנט, כשה נאלץ להיות מאושפז בבית חולים. עם חזרתו של טרנט לפעילות, לואיס ג'וניור נשאר בהרכב כנגן כלי הקשה. אבל הוא לא היה יציב בנפשו ואישפוזיו בבתי משוגעים וקליניקות גמילה היו תכופים. חייו הסבוכים נקטעו ב-13 בנובמבר 1973 כשרכב הג'יפ בו נהג התהפך והוא שבר את מפרקתו ומת בגיל 19.


ב-11 בדצמבר בשנת 1968 יצא אחד התקליטים הלוהטים ביותר מאותה תקופה. זה הוא אלבומה השני של להקת 'דם, יזע ודמעות' והוא כלל שלל נהדר של שלאגרים והצגת תכלית של סולן חדש (במקום אל קופר, מייסד הלהקה שפוטר ממנה) ושמו דייויד קלייטון ת'ומאס הבריטי.



ההרכב הזה של הלהקה הכיל חמישה חברים מהגלגול המייסד לצד ארבעה חדשים. יש שיגרסו כי הרכב שני זה הינו פחות הרפתקני מזה שהקליט את אלבום הבכורה הפנטסטי לא פחות. אחרים יטענו כי מדובר פה בגילגול מהחשובים ביותר של זרם הג'אז-רוק. השילוב המיוחד של מוזיקה קלאסית (שצליליה פותחים תקליט שני זה), ג'אז, מוזיקת נשמה, בלוז ומוזיקת רוק הציב תמהיל שריפד שירים נפלאים.


אחד הלהיטים הבולטים פה הוא SPINNING WHEEL שנכתב על ידי קלייטון ת'ומאס, שסיפר: "כולם היו מאד רציניים אז בעניין המהפכה ששלטה בכל מקום. אז כתבתי שיר שבא להגיד להם להירגע ולהיות קלילים יותר, כי הכל מסתובב בחיים. והנה, עשר שנים אחרי המהפכה קיבלנו את רונלד רייגן". השיר היה מועמד לשלושה פרסי גראמי בשנת 1970 וזכה בקטגוריית העיבוד האינסטרומנטלי.


בספרו האוטוביוגרפי הוסיף קלייטון ת'ומאס: "הקלטתי את השיר הזה עבור חברת תקליטים בטורונטו בשם ARC RECORDS. אבל פשוט לא היה כסף בקנדה. פשוט לא היו מספיק אנשים במדינה העצומה הזו לתמוך בתעשיית תקליטים אמיתית, ולכן גם דאף רומן, שניהל את החברה הזו, נאלץ לוותר על החלום שלו להחזיק חברת תקליטים. אני תמיד אהיה אסיר תודה לדאף רומן. בחורים כמוהו, שהיו מוכנים למשכן את בתיהם ולוו כסף מחברים כדי לתמוך באמנים שהם האמינו בהם, קשה למצוא בביזנס הזה. בכל מקרה, אותה חברת תקליטים החתימה אותי בחוזה ונתנה לי תקציב של חמש מאות דולר. הזמנתי אולפן והקלטתי את השיר הזה. כשהבאתי להם את המאסטר המוגמר, הם לא היו מרוצים. 'מה זה?' הם אמרו. 'זה נשמע כמו ג'אז, אנחנו לא יכולים למכור ג'אז. הם דחו את השיר, עשו הצגה של קריעת החוזה שלי והראו לי את הדלת החוצה.


שלוש שנים מאוחר יותר, כשהגרסה של דם, יזע ודמעות לשיר הזה נמכרה יותר מעשרה מיליון עותקים, זומנתי למשרדו של נשיא חברת התקליטים שלנו, קלייב דייויס, בניו יורק. שם מצאתי את החבר'ה מחברת התקליטים ARC. הם התפתלו באי נוחות בכיסאותיהם. הם לא יכלו להסתכל לי בעיניים ואפילו לא היה להם נוח ללחוץ את ידי. הם באו לטעון לבעלות קודמת על השיר כי החוזה שחתמתי איתם פעם נתן להם זכויות פרסום והם רצו את מה שמגיע להם. הם עשו הצגה של קריעת החוזה שלי, אבל כמובן שהיה להם עותק נוסף. תביעה משפטית הייתה עולה הרבה כסף והרבה זמן, אז קלייב שילם להם. הוסדרה עסקה לפיצול תמלוגים בין שתי החברות. לא היה אכפת לי - זה לא יצא מהכיס שלי. אבל במשך שנים החברה הקטנה והמגושמת הזו

שדחתה את השיר שלי, קיבלה חלק מתמלוגי ההוצאה לאור של הלהיט. בסופו של דבר, כשחברת ARC נשברה, הצלחתי לקנות את זכויות הפרסום לשיר, אבל למדתי כמה שיעורים יקרי ערך. ראשית, לבקש מעורך דין לקרוא הכל לפני שאתה חותם עליו, ושנית, אין בושה בעסקי התקליטים".


להיט נוסף בתקליט בא עם חידוש השיר YOU'VE MADE ME SO VERY HAPPY, שיצא בשנת 1967 בחברת מוטאון, עם קולה של ברנדה הולוואי. אל קופר, מייסד הלהקה שבינתיים פרש ממנה, הוא שהביא את הרעיון לביצוע השיר.


את השיר AND WHEN I DIE כתבה לורה נירו בגיל 17! הקשר שלה ללהקת דם, יזע ודמעות היה כי היא הייתה בת הזוג של בסיסט הלהקה, ג'ים פילדר. קלייטון ת'ומאס: "לורה נהגה להגיע לחזרות שלנו ובילתה איתנו. היא גם הביאה לחזרות פיצה. הכרנו את השירים שלה ועוד לפני שהיא קיבלה חוזה הקלטה, היא הייתה חלק ממעגל החברים הפנימי שלנו".


אלן מריל (שבסבנטיז יכתוב את הלהיט I LOVE ROCK'N'ROLL שתבצע בהצלחה ג'ואן ג'ט) היה קרוב משפחה של נירו. דודתו התחתנה עם דודה של נירו. מריל: "הייתי בחדר כשלורה כתבה את השיר הזה ואמרתי לה לזרוק אותו לפח. אמרתי לה שזה שיר חולני. הייתי בן 15. המוות היה אז מאוד רחוק ממני ומפחיד. אבל היא לא שמעה בעצתי וזה היה הלהיט הראשון שלה, עבור פיטר פול ומרי. נו, מה ידעתי אז בחיים?".


סטנדרט הג'אז GOD BLESS THE CHILD קיבל באלבום זה עיבוד מורכב ומתקדם עם ניחוח לטיני. יש פה גם גרסה מהירה ל- SMILING PHASES של להקת טראפיק. צליל כלי הנשיפה בתקליט זה הפך למוצר חם ביותר בעולם המוזיקה, שהציב את הלהקה הזו (עם להקה אחרת ושמה שיקגו) בחוד החנית של ז'אנר ושמו BRASS ROCK.


התקליט הזה, שזכה בשנת 1970 בפרס הגראמי כתקליט השנה (לשנת 1969) הפך למפלצת מסחרית שנמכרה בכמויות אדירות, למגינת ליבו של מייסד הלהקה אל קופר, שהסיבה לפיטוריו הייתה לא מעט באשמתו. כשהיה בלהקה, השתדל קופר להימנע מהתרועעות יתר עם חברי להקתו ודאג לראותם רק בחזרות או בהופעות. הוא העדיף לבלות בביתו עם אשתו השנייה, ג'ואן. המחשבה ההגיונית שלו הייתה שבמעשה זה הוא יוכל לשמור על קשרים טובים יותר איתם, מפני שפגישות תכופות מדי יכולות להביא לפיצוץ מהיר., כפי שחווה בלהקתו הקודמת, בלוז פרוג'קט.


אך הוא לא ידע כי בזמן היעדרותו ממפגשי הלהקה, נוצרו מתחת לאפו מחנות שונים. הפיצוץ הגדול החל בחזרה אחת בה תוכנן לנגן עיבוד שקופר הכין זמן מה קודם לכן לשאר הלהקה. זה היה עיבוד לשיר DEAR MR FANTASY של להקת טראפיק. כשהגיע לחזרה, הוא גילה לחרדתו שבובי קולומבי המתופף ערך שינויים רבים בעיבוד מבלי להתייעץ עמו כלל. קופר יצא נזעם מחדר החזרות. בנוסף, הוא לא הסתיר את חוסר שביעות רצונו מסטיב כץ כגיטריסט. הוא חשב שכץ עוצר את התקדמות הלהקה בשל מגבלתו בנגינה. הוא אף הציע להחליף את כץ עם גיטריסט אחר. כשכץ גילה את זה, הוא יצא מכליו מרוב זעם ולמחרת נקבעה פגישה אצל עורך הדין של הלהקה. במקרה, אותו עורך הדין היה גם אחיו של סטיב כץ.


עוד לפני שהחלו המהלומות והצעקות במשרד, הודיע החצוצרן רנדי ברקר שהוא פורש מהלהקה לטובת הרכב הג'אז של הפסנתרן הוראס סילבר. קולומבי המתופף, שנדהם מההודעה הפתאומית של ברקר במשרד, ניסה לשכנע אותו להישאר אך ללא הצלחה.


קולומבי המשיך וטען שיש להביא זמר חדש ללהקה בגלל שקולו של קופר מוגבל מדי. קופר הפגוע עזב את הישיבה בהרגשה שהחלום שלו, עם הלהקה שייסד, נשבר לרסיסים. הוא החליט לפרוש ולהמשיך הלאה.



היו שראו בתקליט זה בזמנו כהדבקות מרושלות של הרבה סגנונות מוזיקליים, שלא אמורים לנוע בטבעיות שכזו. בעיתון רולינג סטון גרסו כי 'המאזין מגיב לאשליה כי הוא מקשיב למשהו חדש כשלמעשה מאכילים אותו ברוק בינוני וג'אז פשטני'. השימוש ביצירה של סאטי לפתיחת התקליט וסגירתו יוצרת אווירה מיוחדת שהיו וראו בה גישה יומרנית. אבל אין ספק כי הלהקה הזו הפכה כל שיר פה לשלה, כשהתבנית הכללית של תקליט הפכה אותו אולי לטוב שבתקליטיה. הלהקה פה מהודקת, הביצועים מקסימים ושירים כמו SOMETIMES IN WINTER, עם קולו המחמם לבבות של סטיב כץ, מתאימים מאד לחימום הלב שלי ביום חורף סגרירי. קולו של כץ הוא כאתנחתא נכונה מול האגרסיביות הבלוזיסטית של קלייטון ת'ומאס.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט הזה: "האלבום החדש הוא דוגמה מושלמת לתקליט רוק שמתאמץ יותר מדי. בעוד שבנקודות מסוימות בתקליט הסגנון הבסיסי של הקבוצה דומה לרוק'נ'רול, לעתים קרובות יותר המאזין מופגז בעיבוד לא רוקיים, סולואים לא רוקיים וחומרים לא רוקיים, כל אלה אומרים לו שמשהו אחר הולך פה.


התגובה הברורה היא שאנחנו שומעים משהו חדש: רוק מעורבב עם ג'אז, רוק מעורבב עם נשמה וכו'. בסופו של דבר, מישהו בחברת התקליטים קולומביה ימציא לזה שם: 'ג'אז-פולק-נשמה-בארוק-קאנטרי- לטיני-שואו-מנגינה-רוק'. ולפעם אחת התיוג המקיף יהיה מתאים כי הלהקה מנגנת מוזיקה מגוונת. קודם הם מנגנים פולק, אחר כך הם מנגנים ג'אז, אחר כך הם מנגנים לטיני וכו'. סגנונות קיימים בכמויות בתקליט שלהם, אבל לעולם לא מתמזגים לאחד.


יש סיבה מובנת מדוע הלהקה אימצה גישה זו. רוב המאמצים של מוזיקאים למזג סגנונות שונים היו לא יותר מעגומים. אולי הם חשבו שעדיף לשמור על שלמות של כל סגנון ולשלב ביניהם מבלי לערבב ביניהם. למרבה הצער, התוצאה היחידה של גישה כזו יכולה להיות סלט של סגנונות שמתאימים זה לזה בצורה מלאכותית. למרכיבי העיבודים שלהם יש לעתים קרובות יחסים מוזיקליים מועטים אחד עם השני. המאזין מגיב לאשליה שהוא שומע משהו חדש כשלמעשה הוא שומע רוק בינוני, ג'אז בינוני וכו', שנזרקים יחדיו בצורה מתוכננת וחסרת תכלית. באלבומם הראשון, ניהלו חברי הלהקה את החומר שלהם (שהיה בצורת השירים של אל קופר) טוב משמעותית מהחומרים החדשים פה.


אני מבין שמדובר בביקורות קשות אבל אני חושב שהאזנה קפדנית לכמה שירים מוכיחה את טענתי. אפילו בשיר כל כך נוקב ורהוט כמו 'אלוהים ברך את הילד' הם לא מסוגלים להכיל את עצמם או לאפשר למשהו יפה לדבר בעד עצמו. באמצע ביצוע בסדר גמור של השיר, אנו מקבלים חדירה של סולו קרן בסגנון לטיני שהוא כל כך שפל ומגעיל, וכל כך חסר טעם, עד שקשה להאמין שאותם מוחות אחראים לשני חלקי השיר. מחשב היה יכול לעבד את השיר הזה עם יותר רגישות.


יש שני מוזיקאים בתקליט הזה שפטורים מההערות הקשות. דייוויד קלייטון ת'ומאס הוא סולן מוכשר ביותר שיש לו יותר עומק מרובה. ג'ים פילדר היה אחד הבסיסטים הטובים ביותר בסצנה. באלבום הזה הוא מראה שהוא יכול לנגן כל דבר. אבל מעבר לזה, הוא מפגין תחושה מצוינת של מה הולך לאן, כלומר איך להשתמש בידע שלו בצורה אפקטיבית מוזיקלית. התקליט הזה יכל היה להיות הרבה יותר טוב לו כמה מעמיתיו היו בעלי אותו ידע".


עם כל ההצלחה בארצות שונות, באנגליה לא הצליח כלל האלבום במכירות והגיע שם למקום ה-15 בלבד, כשבשאר השבועות זחל במקומות הנמוכים יותר. בארה"ב היה המצב שונה כשניצב בצמרת מצעד הבילבורד במשך שבעה שבועות.




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים




































































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page