כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-11 בינואר (11.1) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "הייתה כימיה מוזרה בלהקה שלנו. זה שגשג עד כדי חיכוך. היינו מאוד אגרסיביים. מבחינות מסוימות, כנראה היינו להקת הרוק'נ'רול הראשונה. לפנינו, להקות היו פופולריות תחילה בקרב בנות. להקת המי הייתה יותר פופולרית בקרב גברים, בעיקר בגלל שהיינו כל כך אגרסיביים. כאשר התחלנו, עשינו כמו כל הלהקות, העתקנו את מה שהיה במצעדים. אחר כך התחלנו לפתח סוגים לא ברורים יותר של מוזיקה, כמו בלוז והצליל של מוטאון, שלא נשמע באנגליה. זה הוביל אותנו להתנסות וכך הפידבק שקיבלנו היה חיובי יותר. הופענו שבעה לילות בשבוע, וראו את ההתקדמות משבוע לשבוע. הלהקה שלנו מעולם לא תוכננה. זה רק גדל, וכנראה בגלל זה זה היה כל כך מוצלח...
זה היה אותו דבר עם ניפוץ הגיטרה של פיט טאונסנד. זה רק קרה. כשהגיטרה שלו נשברה, על הבמה לילה אחד, היא עשתה רעש מדהים ומרגע זה הוא החליט לנפץ אותה כל הזמן. ובכן, הקהל השתגע מזה וקית' מון התחיל לחבוט בתופים שלו פי מאה יותר מכפי שהוא בדרך כלל עשה... נהניתי מאוד מהלהקה, ואני גאה בזה. היינו להקה נהדרת. היה לנו מזל, ניסינו כמיטב יכולתנו, ואני חושב שברוב התחומים הצלחנו. כיבסנו את הכביסה שלנו בפומבי, ואנשים אהבו את זה. היינו ישרים ואנשים יכלו להזדהות עם זה. אני חושב שנתנו לאנשים, לאורך שנות השבעים, הרבה אופטימיות בשביל העתיד"
(רוג'ר דאלטרי, הזמר של להקת המי)
ב-11 בינואר בשנת 1975 הופיעה להקת לד זפלין את הופעתה הראשונה אחרי היעדרות של 18 חודשים מהבמה. ההופעה נערכה ברוטרדאם, הולנד. אבל לפני כן, קצת רקע על התקופה...
לאחר לוח ההופעות הארוך ללא הפסקה של השנים 1972-1973, לד זפלין ערכה חשבון נפש על מצבה והחלה 18 חודשים של שבתון ארוך מהופעות חיות. "הגענו למסקנות והחלטות שונות והתבלבלנו עם הפקת סרט גדול", הגיב אז הזמר רוברט פלאנט. "שום דבר לא ידוע מראש כרגע. נעבוד קצת ואז ניקח הפסקה. ככה זה עובד - זוהי לד זפלין כרגע".
במהלך הסתיו של 1973, ג'ו מסוט וצוות הצילום שלו בילו עם כל ארבעת חברי הקבוצה והמנהל שלהם, פיטר גרנט, כדי לצלם קטעים שיתווספו לקטעים שצולמו בהופעה חיה. כל אחד מזפלין שיחק בתפקיד פנטזיה. בעיית כוח האדם הראשונה והיחידה בקריירה של הלהקה התרחשה כשהחברים התכנסו מחדש במבנה ההקלטות שנקרא הדלי גראנג' להקלטות האלבום הבא. הבסיסט ג'ון פול ג'ונס אמר לגרנט שהוא הופך מאוכזב מתפקידו בלהקה ומהקפדנות המתמדת של הופעות. הוא חשב ברצינות להפסיק ואפילו שקל, אולי ברגע של בדיחות, להגיש מועמדות לתפקיד מנהל המקהלה בקתדרלת וינצ'סטר. גרנט השתיק את המשבר ואמר לג'ונס לקחת כמה שבועות לחשוב על זה ונתן את זמן האולפן מזפלין ללהקת באד קומפני כדי שזו תוכל להקליט את אלבום הבכורה שלהם. גרנט נזכר: "זה נשמר בשקט. זה היה לחץ. הוא היה איש משפחה. אני חושב שאיבדנו קצת את האחווה. בסופו של דבר הוא הבין שהוא עושה משהו שהוא באמת אוהב. זה לא עלה שוב".
ג'ון פול הסכים לקחת חלק בפגישות הקלטת האלבום שנקבעו מחדש. עניין ההופעות דיין היה רחוק. גרנט החליט שעדיף לא להופיע בכלל בשנת 1974. במקום זאת הם עסקו עם השלמת אלבום שישי והמשיכו לעבוד על הסרט שלא היה חף מבעיות בעת הפקתו. גרנט גם ניהל מחדש משא ומתן על עסקת הלהקה מול חברת התקליטים, אטלנטיק, והקים חברת תקליטים לו וללהקה בשם SWAN SONG. בה הוחתמו אמנים כגון הזמרת מאגי בל (לשעבר מלהקה אחרת שגרנט ניהל בשם STONE THE CROWS), באד קומפאני ולהקת THE PRETTY THINGS. לא חסרו הצעות להופעות במהלך תקופת השבתון.
עם זאת, חברי הלהקה לא היו לגמרי רחוקים מהבמה. היו כמה ג'אם סשנים והופעות אורח, בעיקר עם החבר הוותיק רוי הרפר ובאד קומפאני. כל הלהקה נכחה במופע באצטדיון וומבלי עם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג אשר הציגו גם את ג'וני מיטשל האהובה על הזפלינים. הגיטריסט ג'ימי פייג' והמתופף ג'ון בונהם בילו מאוחר יותר עם סטיבן סטילס וניל יאנג במסיבה, לאחר המופע בפיקדילי בלונדון.
בסוף ספטמבר 1974 האלבום החדש הושלם פייג' גילה שזה יהיה אלבום כפול: "יש לנו יותר חומר מאשר לתקליט בודד. אז חשבנו שהגיע הזמן להוציא אלבום כפול ולהוסיף בו כמה שירים ששמנו בעבר בצד. זה נראה כמו זמן טוב לעשות זאת".
עם כל הדברים שנראו עובדים כהלכה - לד זפלין ניגשה לסמן לוח הופעות חדש. ב-11 בינואר 1975 זה היה בהולנד. זה היה אחד ממופעי החימום לקראת סיבוב הופעות גדול בצפון אמריקה. סט השירים בהופעה הזו כלל כמה שירים חדשים, ביניהם KASHMIR ו- SICK AGAIN.
חברי הלהקה היו מתוחים אחרי זמן רב שלא ניגנו יחד על הבמה ורוברט פלאנט אף שכח פה ושם כמה מילים חשובות מהיצירה STAIRWAY TO HEAVEN. למחרת העניק פלאנט ראיון מבית המלון בו שהה עם הלהקה בהאג: "ההופעה שעשינו אתמול הייתה בסדר אבל לא יותר מזה. אני בטוח שנשתפר בהמשך הסיבוב. אני נבוך מזה ששכחתי את המילים פה ושם. אולי עשינו יותר מדי שירים בערב אחד. בנוגע לאלבום הבא שלנו, סיימנו כבר את רוב המיקסים ואנחנו מחכים לכמה כנרים הודיים שיגיעו להקליט עבורנו בכמה שירים".
זה היה אחד ממופעי החימום לקראת סיבוב הופעות גדול בצפון אמריקה. סט השירים בהופעה הזו כלל כמה שירים חדשים, ביניהם KASHMIR ו- SICK AGAIN.
ב-11 בינואר בשנת 1963 יצא באנגליה התקליטון השני של הביטלס, PLEASE PLEASE ME. באותו יום ניגנה הלהקה בשעות הצהריים במועדון CAVERN בליברפול.
מה היו הביקורות על התקליטון בזמן אמת בעיתוני הפופ הבריטיים? כיצד תירגמו את השיר הזה לעברית בעיתונים הישראליים? (יותר מתרגום אחד...)? מי הם המוזיקאים שהשפיעו על ג'ון לנון לכתוב את השיר הזה? מי לא אהב את שם השיר הזה וכמעט גרם לשינויו ברגע האחרון? כל התשובות לשאלות אלה ועוד... בספר השלם היחיד בעברית על הביטלס - "ביטלמאניה!". פרטים על הספר, בלחיצה פה.
באותו יום הופיעו הביטלס בצהרים במועדון קאברן בליברפול. הם קיבלו ביחד 20 פאונד, כלשצדם הופיעו קינגסייז טיילור והדומינו. במודעה של המופע נכתב: "התאריך הזה עולה בקנה אחד עם יציאת התקליטון של הביטלס. בוא ותשמעו אותם מבצעים את זה". לאחר מכן הביטלס נסעו להופעה בסטפורדשייר, באולם הנשפים פלאזה.
ב-11 בינואר בשנת 1942 נולד קלארנס קלמונס, הסקסופוניסט שמצא תהילה כשניגן עם השנים עבר ברוס ספרינגסטין בלהקת E STREET BAND. הכינוי שלו היה BIG MAN, אך הוא כבר לא איתנו, כי מת ב-18 ביוני 2011, בגיל 69.
הנה מה שקלמונס סיפר בספרו האוטוביוגרפי על רגע לידתו: "אמא שלי סיפרה לי את הסיפור הזה, ואני אוהב אותו בכל ליבי: האיש שתה קוקה קולה; האישה שתתה ג'ינג'ר אייל. כל שאר האנשים במועדון שתו אלכוהול כזה או אחר. לא שזה היה כל כך צפוף. החדר הקטן היה בערך שליש מלא. כל העיניים היו על הבמה והאיש מנגן בכלי הנשיפה שלו. שמו היה סיל אוסטין והוא היה נהדר. הוא שניגן באופן רך ומהפנט.
הגבר והאישה הלכו שני קילומטרים משם הביתה, בערב הקר של דצמבר, כדי לראות אותו. לעתים רחוקות הם יצאו בימים אלו. בייביסיטר היה מותרות שהם לא יכלו להרשות לעצמם. אבל כאשר הגבר ראה את המודעה בעיתון האומרת שסיל אוסטין הוזמן להופיע אצל פרנקי טרקלין, הוא ידע שהם צריכים למצוא דרך ללכת לשם. הם הקשיבו להקלטות שוב ושוב.
'אתה הולך לשחוק את הדבר הזה', היא הייתה אומרת לו בכל פעם שהוא שם אחד מהתקליטים בנגן התקליטים.
'אז אני אלך לקנות אחד חדש', הוא תמיד אמר בחזרה.
ועכשיו הנה הם היו באותו חדר איתו, צופים בו מנגן ויוצר את הקסם הזה. כשהוא צופה בסיל אוסטין מנגן יפה עבור האנשים, הוא הושיט יד ולקח את היד שלה. היא לחצה את ידו בתגובה. לאחר ההופעה הם ישבו זמן מה ליד השולחן וסיימו את המשקאות המוגזים שלהם. זה הרגיש כמו בימים עברו כשהם התחילו לצאת ביחד. לפני המלחמה שהייתה אמורה לשים קץ לכל המלחמות.
'אם מלחמת העולם השנייה הייתה המלחמה לסיים את כל המלחמות', אמר הגבר פעם, 'איך זה שנתנו לה מספר?'
'אני חושבת שזו הייתה מלחמת העולם הראשונה', היא אמרה וחייכה.
'עוד יותר גרוע', הוא ענה.
'אהבת את המופע?' היא שאלה אותו, למרות שהיא ידעה את התשובה.
'כן', הוא אמר. הוא אף פעם לא היה דברן גדול. היא חשבה שהוא נראה נאה בחליפה שלו. החולצה הייתה לבנה כמו שיניו.
'למה אתה חושב שאתה כל כך אוהב אותו?', היא שאלה. 'יש הרבה נשפנים אחרים שם בחוץ'.
'הוא מנגן את המוזיקה שאני שומע בראש שלי', אמר.
היה קר מאוד כשהם יצאו מהמועדון החוצה. הרוח התגברה. תחזית מזג האוויר הודיעה על שלג מחר. חג המולד זהר עם אורות בהרבה מחלונות הראווה. שניהם הרימו את הצווארון והתחילו ללכת. היא שמה את זרועה בשלו והם צעדו בקצב, כתף אל כתף.
'אני חושבת שזה הוא', היא אמרה. הוא הביט בסיל אוסטין מכניס את תיק הסקסופון שלו למושב הקדמי של מכונית חדשה.
'כן, זה הוא', הוא אמר.
'רוצה להגיד לו שלום?', היא שאלה. הוא השיב שלא. 'למה לא?', היא שאלה.
'כי כרגע זה מושלם', הוא אמר.
אחרי הקילומטר הראשון היא אמרה, 'קלרנס רוצה כמתנה מסנטה קלאוס משחק של רכבת'.
'כן', הוא אמר. 'ואז כשהוא יגדל הוא יכול להפוך לעובד מסילה'.
'אני לא חושבת שזה בהכרח נכון', היא אמרה וחייכה.
'הילד יהיה בן תשע", הוא אמר. 'הגיע הזמן שהוא יתבגר'. היא שאלה למה הוא מתכוון.
'אני לא מביא לו רכבות', הוא אמר והיא השיבה שהילד יתאכזב קשות.
'הוא יתגבר על זה', אמר.
'אז מה אתה רוצה להביא לו במתנה?', היא שאלה.
הוא הרים את ראשו והביט בה. הוא חייך ואמר - 'סקסופון'...".
ב-11 בינואר בשנת 1971 יצא אלבומה השלישי (ופעם השלישית כפול!) של להקת שיקגו. הוא נקרא CHICAGO III.
חברי הלהקה חזרו להקלטתו מסיבוב הופעות ארוך ומתיש ובכל זאת הם הצליחו להביא מוצר מוזיקלי שהציג צדדים נוספים בלהקה, לצד צלילים מוכרים ואהובים. האלבום הפך מיד לרב מכר מלהיב, כקודמיו.
האלבום השלישי הזה יצא קצת פחות משנה לאחר צאת האלבום הקודם של הלהקה וגם בו יש סוויטות כמו באלבום הקודם. סיבוב ההופעות המתיש הוא שנתן הפעם את השראתו ליצירת "סוויטת הנסיעות" של קלידן הלהקה, רוברט לאם, שכתב על השעמום, הבדידות והריגוש של סיבוב הופעות. סוויטה זו תופסת את כל הצד השני של האלבום. גיטריסט הלהקה, טרי קאת', הביא סוויטה משלו בשם "שעה במקלחת" וטרומבוניסט הלהקה (ומתזמר כלי הנשיפה בה), ג'ימי פאנקו, בא עם סוויטה על עניינים אקולוגיים ששמה ELEGY, שמאכלסת את כל הצד הרביעי.
הקטעים האהובים עליי ביותר באלבום טוב זה הם קטע הפתיחה הגרובי, SING A MEAN TUNE KID, שהעיבוד שלו מזכיר לי את בית הספר המוזיקלי של סליי ומשפחת סטון. הבסיסט, פיטר סטרה, פותח בקולו הגבוה ומיד אחריו מצטרפים אליו בהרמוניה שני חבריו הזמרים, קאת' ולאם. ואיזו הרמוניה משובחת יש לשלושה יחדיו! יש גם את השיר FREE הסופר מקפיץ עם הגרוב שחותך כסכין, מסוויטת הנסיעות של לאם, שהביא לאלבום שיר נוסף שאני מאד אוהב והוא MOTHER, הכתוב ומבוצע להפליא, כולל סולו טרומבון אפקטיבי.
המתופף, דני סראפין, בספרו: "בסוף 1970, הלהקה נכנסה לאולפן בניו יורק כשהיא ממש עייפה מסיבובי הופעות. הגענו לנקודה שבה השתמשנו בחומר העודף משני האלבומים הקודמים והחבר'ה היו צריכים לעבוד ללא הפסקה כדי לכתוב שירים חדשים. ניצלנו את ההזדמנות להתנסות בנגינה.
במהלך ההקלטה של האלבום השלישי, התוודעתי לקוקאין בפעם ראשונה. כמה מהחבר'ה האחרים בלהקה התחילו להתנסות עם זה, אז חשבתי לנסות את זה. אחרי שהשיא הראשוני פג, נתקלתי באחד המקרים הגרועים ביותר של שפעת שחוויתי בחיי. שפעת הונג קונג, קראו לזה. הלהקה נאלצה לבטל צילום קידום מכירות חשוב למחרת כי הייתי חסר יכולת לזוז בחדר המלון שלי. לא היה לי עניין לנסות את זה שוב בקרוב.
בשלב זה של הקריירה שלנו, הלהקה פעלה בקצב מסחרר. למרות שזה הרגיש כאילו אנחנו ממהרים את תהליך ההקלטה, זה לא הגיע דרך המוצר המוגמר כאשר האלבום השלישי שלנו שוחרר, חודשיים יותר מאוחר. עם שלושת האלבומים הכפולים הראשונים שלנו, הבטחנו לנו מקום בין האמנים המובילים בעולם ובגלל המומנטום שצברנו, קולומביה רקורדס הצליחה להוציא מחדש תקליטונים עם שירים מהאלבום הראשון שלנו, שהפכו ללהיטים.
המשכנו להופיע, אבל סיבוב ההופעות אז התחיל לעייף. תשושים, עברנו שוב דרך אנגליה וגילינו שהעיתונות הבריטית עשתה שינתה את דעתה על הלהקה שלנו. הם היו קשוחים במיוחד בביקורות על האלבום החדש השלישי, אולי בגלל שהצלחנו, כבר לא היינו יקירי סצנת המוזיקה המחתרתית".
יש באלבום השלישי הזה של שיקגו כמה שירים שהייתי מוותר עליהם בכיף, אבל בסך הכל זה אלבום שאני תמיד חוזר אליו בהנאה רבה. אבל רגע, אם חשבתם שזה אלבומה הכפול האחרון של הלהקה הזו בשרשרת, בהמשך אותה שנה נקבל ממנה אלבום מרובע, בהופעה חיה באולם קרניגי הול שבניו יורק.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "בהתחלה היו הרכבי הביג-באנג הגדולים - קאונט בייסי, דיוק אלינגטון ועוד. הם סיפקו צורה חיונית של מוזיקה פופולרית אמריקאית שהייתה נהדרת להאזנה ולריקוד. כשמוזיקת הרוק הגיחה והרגה אותם אבל הם נקמו כשהרוק עצמו הפך למשהו של גיל המעבר. כחלק מהתהליך, אנחנו מזמן כבר לא מבולבלים מול מבול של כלאיים המשלבים את ההיבטים הגרועים ביותר של שני הסגנונות.
עד עכשיו, להקות כמו דם, יזע ודמעות ושיקגו היו כבדות משקל בצורה שאינה נוגדת את הרוק והג'אז כאחד. עם דיוק אלינגטון, למשל, קטעי כלי נשיפה שלמים יכלו להתנדנד בחן של סולן יחיד, אבל זה קורה במעטים מהרכבי הפופ שלנו. יש להם כל כך הרבה צפיפות, אז הם מסתפקים במקום זאת בווליום ובעיבודים מוגזמים.
בעיה נוספת היא מספר המוזיקאים המעורבים בפרויקטים הללו שמוריד את האיכות. התוצאות מסתכמות בהחלפה סיטונאית של כמות מוזיקה על חשבון איכות. יצירות פה הן רק לעתים רחוקות שירים אמיתיים ויותר חיקויים של שירים. סולואים הם רק לעתים רחוקות סולואים אמיתיים, אלא מחרוזות ארוכות של סולואים נחותים.
להקת שיקגו הייתה המבצעת העיקרית של כל העבירות האלה: כל מהדורה שלה היא אלבום כפול, חסר לה סולן מצטיין באמת, והנוקשות של שיריה רחוקה מרוח הרוק והג'אז, עם סוויטות יומרניות להפליא. למרבה השמחה, האלבום השלישי שלה, למרות שהוא מכיל את כל החולשות, הוא הדבר הטוב ביותר שהחברים עשו ומצליח לגרום להנאה על ידי ביטול הדגשת הסולואים הארוכים והתרכזות במנגינות ובגימיקים מוצקים. שכיף להאזין להם באותה רמה. יתרון נוסף הוא השיפור הניכר בעבודה האינסטרומנטלית. למעט פגמים בטעם מצדו של הגיטריסט המוכשר, טרי קאת', הסולואים מרשימים למדי. התקליט מחולק לשלוש סוויטות ושישה שירים מבודדים. מבין השירים. MOTHER הוא מנגינה משובחת ומתחדשת בכמה צלילי טרומבון נהדרים שמזכירים את רוח האלתור של הג'אז מאלינגטון ועד מינגוס.
לשיר LOWDOWN יש נגינת בס בולטת, ואפילו הווא-ווא של קאת' לא יכול לגרור אותו למטה. אבל הקטע הפותח, SING A MEAN TUNE KID, הוא ניסיון מרושל לעיבוד שפשוט אף פעם לא מתחבר. העיבוד חלול בעוד הנגינה חסרת שכנוע. גם השיר I DON'T WANT YOUR MONEY לא עובד.
לא כמו האלבומים המוקדמים יותר, הדברים הטובים ביותר פה נמצאים בסוויטות, המורכבות מקטעים קצרים וחתיכות, שחוברות יחדיו על ידי העיבוד. למרות שהם לא תמיד עובדים, ממוצע ההצלחות די גבוה הפעם.
אין ספק שנראה עוד להקות כמו שיקגו. הבעיות הגלומות בעצם גודלן גורמות לעורר ספק שמשהו מקורי להדהים יגיע אי פעם מאחת מהן (אם כי להקת DREAMS צועדת בכיוון הנכון). אבל כל עוד יש את שיקגו, יש עוד תקווה ללהקות הרוק הגדולות. וכמובן, בינתיים, עדיין יש לנו את דיוק אלינגטון...".
ב-11 בינואר בשנת 2003 מת מיקי פין, שהיה בסבנטיז חבר חשוב בלהקת הגלאם-רוק, טי רקס - אם כי לא בטוח שבגלל יכולותיו המוזיקליות. בן 55 במותו.
בסלנג, מיקי פין (או פשוט מיקי) הוא משקה מרוכז אלכוהול הניתן למישהו ללא ידיעתו במטרה לנטרלו. מיקי פין, נגן כלי ההקשה, הושחל ללהקה במטרה להפיל ארצה את מעריצי מארק בולאן הוותיקים ולמשוך חדשים פנימה למחנה.
מייקל נורמן פין הצטרף לטירנוזאורוס רקס בסוף 1969, כשהשמועה הייתה שבולאן שכר את שירותיו בגלל המראה הטוב שלו, ובגלל שהוא העריץ את האופנוע שלו, ולא בגלל יכולתו המוזיקלית. פין לא הצליח לשחזר את הדפוסים הקצביים המורכבים של קודמו בהרכב, סטיב פרגרין טוק, ולמעשה נשכר כאקט ויזואלי עבור בולאן. בצילומים ובעטיפות אלבומים, השיער החלק והשחור שלו ופניו החיוורות והברורות הפכו לקונטרה איקונית של בולאן.
עם הגעתו של פין, הטולקיניזם של טירנוזאורוס רקס התפוגג וכשבולאן ופין חזרו כצמד מקוצר השם, טי רקס, באוקטובר 1970 עם התקליטון RIDE A WHITE SWAN, נוצר צליל נועז ועצבני יותר, עם המעבר של בולאן מגיטרות אקוסטיות לגיטרה חשמלית מדגם גיבסון לס פול. השיר הפך ללהיט.
למרות היכולת המוזיקלית הבלתי מבוטלת של סטיב פרגרין טוק, בולאן לא הצטער להחליף אותו במישהו בעל כישרונות צנועים יותר שיגרום פחות צרות. התיאבון האדיר של טוק לסמים והרצון להחדיר את ההשפעה הקשה שלו על הלהקה לא התקבל בברכה על ידי בולאן. פין השתלב בצורה מושלמת - לא היה לו רצון להתקדם מתפקידו כנגן כלי הקשה וכאליל נוער במשרה מלאה. בולאן אמר עליו מאוחר יותר: "הוא לא יכול לשיר תו, אבל הוא נראה מעולה".
מיקי פין (המוזיקאי, לא המשקה...) הצהיר, בתוכנית רדיו בדנמרק בה הוא ובולאן הופיעו כשדרנים אורחים, שההשפעה הגדולה שלו בכלי ההקשה באה מהנרי גיבסון, חבר בלהקה של קרטיס מייפילד. בשנים 1969–1971, תרומתו של פין למוזיקה של בולאן, בתור נגן כלי הקשה וזמר רקע הייתה חיונית. לעתים קרובות נראה פין חובש כובע ירוק, סימן מסחרי שאומץ על ידי חלק ניכר ממעריצי טי רקס.
חשוב מכך, הוא היה קרוב מאוד לבולאן ואיש סוד חיוני במהלך הטראומות הרגשיות הקבועות של הכוכב. עם זאת, כשהלהיטים והכסף נכנסו פנימה, פין יצא לחגיגה עם סמים, שתייה וסקס בסוויטות במלון. הגבול נראה רחוק מאד אך שלטונה של טי רקס על המצעדים היה קצר להפליא בהתחשב בממדי ההצלחה - בין השאר משום שהחברים מעולם לא פיצחו את השוק האמריקאי.
עד שנת 1975 המבקרים, שהתרגזו מחוסר יכולתו של בולאן לפתח את סגנונו מעבר לריף של שלושה אקורדים, הפכו למרושעים יותר ויותר. זאת עד שבולאן הכריז על מות הטי רקס במרץ 1975. לאחר מכן הוא נגמל מכל הרעלים, עשה מאמץ מסיבי להבריא ויצא לסיבוב הופעות קאמבק, תוך שהוא מפיק את המירב מההערצה שהורעפה עליו מלהקות הפאנק המתפתחות אז.
פין, בינתיים, ניגן בגיטרה עם הלהקה של סטיב מאריוט, אך שקע עמוק יותר בסמים ובאלכוהול. הבעיות שלו החריפו על ידי מותו של בולאן בתאונת דרכים בשנת 1977. מאוחר יותר הוא אמר: "מותו של מארק שיגע אותי. היינו יותר מאחים".
עשר שנים מאוחר יותר איבד פין את מראהו החיוני ואת כל הונו, וחזר לגור עם אמו בדרום לונדון. בשנת 1997 הוא הגיע להופעה בקיימברידג' לציון יום השנה ה-20 למותו של בולאן. אז הוא החליט לעשות איחוד לטי רקס עם פול פנטון, שהצטרף ללהקה כמתופף בשנת 1973. הזוג הזה, עם עוד ארבעה מוזיקאים, הופיע בהרחבה ברחבי אירופה ויפן בתור "הטי רקס של מיקי פין". הוא חזר לביזנס. במהלך התעניינות מחודשת במוזיקה של טי רקס, שעליה לא קיבל פרס ראוי לטענתו, פין הביע את תסכולו מכך שתפקידו בטי רקס הואפל על ידי חברו הקרוב ביותר.
"הייתי חלק חשוב מטי רקס ואני לא רוצה שזה יישכח", הוא אמר. "אני מקווה שאנשים יזכרו את מיקי פין וגם את מארק בולאן כשהם ישמעו תקליטים של טי רקס. זה יפגע בי עמוקות אם ישכחו אותי לגמרי".
ב-11 בינואר בשנת 1967 הקליט ג'ימי הנדריקס, עם שני חבריו לשלישיית JIMI HENDRIX EXPERIENCE, שיר חדש ושמו PURPLE HAZE.
זה השיר הראשון שהכיל את האפקט OCTAVIA, שקיבל מרוג'ר מאייאר. טכנאי ההקלטה, אדי קריימר: "בסוף השיר הזה אפשר לשמוע גיטרה שמנוגנת באוקטבה גבוהה מאד".
רוג'ר מאייאר: "הבסיס היה הבלוז, אבל הקירות של בית הבלוז היו קרובים מדי זה לזה והיה כבר צורך לבקע אותם. דיברתי עם ג'ימי על האופן בו אפשר לעשות משהו מיוחד בשיר הזה. הוא נהג כל הזמן להביע את רצונו בצורת צבעים. התפקיד שלי היה לספק לו את הרכיב האלקטרוני שיגשים צבע מסוים שבמוחו".
השיר הוקלט באולפני די ליין לי, שבלונדון. בעוד השיר 'היי ג'ו' טיפס במצעד התקליטונים הבריטי.
מילות השיר נכתבו מאחורי הקלעים במועדון UPPER CUT, ב-26 בדצמבר 1966, כשריף הגיטרה הידוע נוצר בראשו כעשרה ימים לפני כן. צ'אנדלר, שגר אז עם הנדריקס באותה דירה, שמע אותו יום אחד מנגן את הרעיון החדש וההתלהבות הציפה אותו. הוא ציווה על הגיטריסט להמשיך ולעבוד על זה כי לדעתו זה יהפוך לתקליטון הבא.
צ'אנדלר: "לקח לנו ארבע שעות להקליט את השיר הזה. בזמנו זה היה נחשב לזמן רב מדי באולפן להקלטת שיר. זה השיר בו התחלנו להתנסות בחיפוש אחר צלילים ואפקטים שונים ומשונים. בעוד שבשיר 'היי ג'ו' הייתי הבסיסט לשעבר של האנימלס שמנסה את כוחו בלהיות מנהל, הפעם כבר הייתי בשליטה מלאה".
הנה מילים מוקדמות שכתב הנדריקס לשיר הזה:
PURPLE HAZE BEYOND INSANE
IS IT PLEASURE OR IS IT PAIN
DOWN ON THE CEILING LOOKING AT THE BED
SEE MY BODY PAINTED BLUE AND RED
ב-11 בינואר בשנת 1971 יצא תקליטה האחרון של ג'ניס ג'ופלין שנקרא בשם הדמות שהיא אימצה לעצמה - PEARL.
ג'ניס הייתה אחת הזמרות המרשימות יותר שיצאו מארה"ב במהלך הסיקסטיז. עבור אלה שראו אותה בהופעה בזמן אמת - היא תיחקק לנצח כמובילה. לדור הצעיר יותר היא כבר אגדה.
היא נולדה ב-19 בינואר 1943 וגדלה בטקסס כילדה ונערה ביישנית. בגיל 17 היא גילתה את יכולתה לשיר. עם סיום לימודיה היא החלה לשיר במועדונים מזדמנים באזור שלה. בשנת 1962 נערכה ההקלטה הראשונה שלה - שירה בפרסומת לבנק מקומי. לאחר נסיון של התקדמות בסאן פרנסיסקו, שהפך אותה לנרקומנית, היא הוחזרה לביתה שבטקסס כדי להיגמל ולהמשיך בחיים רגועים יותר. בשנת 1966 התהפך גורלה של ג'ניס, כשמנהל להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, צ'ט הלמס, הבין כי חסר ללהקתו ציר נשי. להקות מצליחות שפעלו מסביבו הכילו את המרכיב הנשי הזה - אם זו להקת THE GREAT SOCIETY (עם גרייס סליק) או JEFFERSON AIRPLANE (עם סיין אנדרסון). הלמס הזעיק את ג'ופלין מטקסס למלא את החסר בלהקתו. זו הייתה הפעם הראשונה בה שרה ג'ופלין עם להקה חשמלית. הווליום והסמים הביאו אותה לאמץ גישה מחוספסת יותר לקולה. חברי הלהקה לא היו מוסיקאים מקצועיים שידעו באמת כיצד להשיג הידוק ומשמעת מוסיקליים על הבמה. גישתם הייתה בוסרית והבאתה של ג'ופלין העניקה להם יתד.
בתחילת 1967 הקליטה החבורה תקליט ראשון, ששמו כשם הלהקה. התקליט לא יצא לאור אלא רק אחרי הופעתה המסחררת של ג'ופלין בפסטיבל מונטריי, ביוני 1967. התקליט עצמו היה לא אחיד ולא שיקף את החשמל בפסטיבל, שגרם לפיה של מאמה קאס להיפער לרווחה, בעת שצפתה בג'ופלין על הבמה. תקליט שני צץ בספטמבר 1967 בשם CHEAP THRILLS. תקליט הזה הכיר לקהל רוכשי התקליטים את האור האמיתי של הלהקה הזו. קולה של ג'ופלין הפך אף מחוספס יותר. כיום נחשב התקליט לקלאסיקה אמיתית, בין השאר בזכות עטיפתו המצוירת. בין השירים הידועים בו - גרסה לשירו הידוע של גרשווין - SUMMERTIME וביצוע מחשמל ל- BALL AND CHAIN. ואיך אפשר בלי PIECE OF MY HEART, שמביא את כשרונה של ג'ופלין במלוא הדרו.
למרות הצלחת התקליט החליטה ג'ופלין לפרוש מהלהקה, כנראה בעצת חברים קרובים שאמרו לה כי היא גדולה על הלהקה. היא החליטה להקים לה להקה חדשה, עם השריד היחיד מהלהקה הקודמת - סאם אנדרו. הלהקה החדשה שיצרו נקרא THE KOZMIC BLUES BAND. יש שראו בהרכב הזה חיקוי זול לסצנת המוסיקה השחורה שהגיעה מחברת התקליטים STAX. נראה היה שג'ניס איבדה את כוחה כשהגיעה עם ההרכב לפסטיבל וודסטוק. למרות ההבטחה הגדולה - היא ירדה מהבמה בעצב גדול כי חשה שאכזבה חצי מיליון איש בהופעתה.
האלבום I GOT DEM OL' KOZMIC BLUES AGAIN MAMA נתפס בזמן יציאתו כצל חיוור למה שהיה לג'ופלין לפני כן. הצליל היה מהודק יותר אך הרוח החופשית של BIG BROTHER הייתה חסרה הפעם. מה שמילא את החסר עבורה היה תפריט תזונתי שכלל לגימת כמויות מבהילות מבקבוק SOUTHERN COMFORT, שתמיד היה לצידה. היו שנשמו לרווחה כשההרכב הזה של ג'ופלין פורק בדצמבר 1969.
התקליט PEARL היה תקליטה האחרון של ג'ניס ג'ופלין. זה גם היה שם הכינוי שלה. היא כמובן לא זכתה לראותו בחנויות המדפים כי היא מתה ב-4 באוקטובר 1970. אישה בודדה, מתוסכלת ומכורה לסמים ולאלכוהול. השילוב בין השניים האחרונים הביא את כניסתה למועדון ה-27. ג'ניס חיה חיים קשים ומתה צעירה מדי. היא נהגה לומר: "כשאני על הבמה אני עושה אהבה מול 10,000 איש אך אחר כך אני חוזרת לגמרי לבד לחדרי בבית המלון".
בשנת 1969 התחילה ג'ניס ג'ופלין לצעוד לעבר פרנסה טובה מהכישרון שלה. היה לה אז הרכב שנקרא KOZMIC BLUES BAND והיא הופיעה עימו באולמות גדולים כמו הרויאל אלברט הול בלונדון, מדיסון סקוור גארדן בניו יורק ועוד. ג'ופלין הצליחה להשתחל היטב לסצנת המוסיקה של סאן פרנסיסקו. אותה בחורה שהוכתרה בבית סיפרה בטקסס בתואר 'הבחורה המכוערת ביותר' הפכה לאחת התופעות המוסיקליות הפופולאריות של סוף שנות השישים. אך הפופולאריות הזו הביאה עימה התמכרויות שגרמו לגורלה המר. וג'ניס לא ניסתה לברוח מהן ולו לשנייה. היא לקחה את ההתמכרויות האלו וחיבקה אותן בשתי ידיה.
אורח החיים של ג'ניס היה קשה ומחוספס. הדמות שלה לא נוצרה על ידי צוות של יחצ"נים. היא חיה את עצמה מרגע לרגע וקולה ידע לגעת ולרגש מיליוני אנשים, שלא היה איכפת להם ממצבה האישי. השכר שלה גדל באופן משמעותי. אך את רוב הכסף הזה הוציאה ג'ניס על אלכוהול וסמים. רופא שבדק אותה בשנה הזו נדהם לגלות שהכבד שלה נפוח הרבה מעבר לנורמלי. היא הייתה רק בשנות העשרים אז ונראה שהגוף שלה כבר הזדקן. כמו כן, לא היה לה את האופי להחזיק על כתפיה להקה של 12 נגנים. לבסוף היא פיטרה את כולם - כולל הגיטריסט הנאמן שליווה אותה לכל אורך הדרך, סאם אנדרו והקימה להקה חדשה בשם THE FULL TILT BOOGIE BAND. היא הכירה את הנגנים בהרכב הזה עוד קודם לכן, כשראתה אותם בעת סיבוב הופעות שערכה (עם אמנים אחרים) ברכבת בקנדה. שם הסיבוב ההוא היה FESTIVAL EXPRESS. זו הפעם הראשונה בה חשה ג'ופלין כי יש לה להקה שמתאימה לקולה. החברים בה היו: הבסיסט בראד קמבל, הגיטריסט ג'ון טיל, הפסנתרן ריצ'רד בל, האורגניסט קן פירסון והמתופף קלארק פירסון.
הקונספט של כלי הנשיפה ירד לטובת התמקדות בלהקה בעלת סאונד שורשי ורוקי יותר. הנגנים להרכב הזה נבחרו על ידי מנהלה של ג'ופלין, אלברט גרוסמן. הלהקה הזו שליוותה את ג'ופלין באה בקונספט כמו להקת THE BAND. כל חבר להקה תרם את כשרונו למוסיקה מבלי לנסות ולהתבלט מעל השאר. ג'ופלין, ששבעה מלנסות ולהוביל להקה, רצתה לחזור להיות חברה שווה כמו כולם בלהקה. בספטמבר של 1970 החלו ההקלטות של האלבום PEARL. ג'ניס הגיעה להקלטות כשהיא במצב מרומם. היא הייתה אז מכורה לאלכוהול והרואין אך הצליחה לתפקד. עד היום האחרון להקלטות שאליו לא הגיעה...
ב-5 באוקטובר הייתה אמורה ג'ניס להקליט את השירה לשיר האחרון לאלבום - BURIED ALIVE IN THE BLUES. כך נקבע בלוח הזמנים של ההקלטות, אך היא מתה יום לפני כן. השיר נכתב על ידי חבר שלה מלהקת ELECTRIC FLAG בשם ניק גרוונייטס, שסיפר מיד לאחר מותה לרולינג סטון:
"זה הסיפור העצוב ביותר בעולם. קיבלתי טלפון מפול רוטשילד המפיק שאמר לי שג'ניס הקליטה כמה שירים וחסר לה עוד אחד לאלבום שהוא מפיק לה. היו לי שירים שבדיוק כתבתי והתאימו לה מאד. אז טסתי ללוס אנג'לס ולימדתי את הלהקה לנגן את השיר BURIED ALIVE IN THE BLUES, ללא ג'ניס, שלימדתי אותה את המילים בנפרד. כולם אהבו את השיר ובתחושה נהדרת זו עזבתי את העיר".
אבל ביום שלמחרת קרה דבר רע; כשהזמרת לא הגיעה לאולפן ההקלטות, החל החשד לנקר אצל מנהל סיבוב ההופעות שלה, ג'ון קוק. הוא השיג מפתח לחדר שלה ושם גילה את גופתה מוטלת בין המיטה לשידה עם מזרק שתקוע בזרוע שלה ואפה שבור מעוצמת הנפילה. השיר של גרוונייטס נכלל באלבום ללא שירתה של ג'ניס. רגע עצוב שבו מורגש חסרונה של הזמרת. התקליט PEARL הוא אולי הנגיש ביותר מכל אלבומי האולפן של הזמרת הזו. חלק מזה מגיע כקרדיט למפיק התקליט, פול רוטשילד, שבזמן ההוא היה ידוע כמפיק האגדי של להקת THE DOORS. האלבום צעד בראש מצעד התקליטים במשך תשעה שבועות רצוף. ג'ופלין נהנתה מהדוניזם מטופש עד לרגע האחרון בחייה שבו הצטרפה למועדון ההוא של 27.
מה שנשאר ממנה הוא הקול ההוא. הקול שביסס את מעמדה של האישה בעולם הרוק בשנות השישים. אני רואה באלבום PEARL את אלבומה המלוטש והמעניין ביותר. השירים בתקליט הזה מלאים בעוצמה. מהשיר הפותח MOVE OVER מקבל המאזין מנת ג'ופלין מלוטשת, מהוקצעת אך גם מלאה בעוקץ רוקי משובח. את השיר הזה כתבה ג'ניס על כל הגברים שלא מעוניינים בקשר עימה אך מסרבים להתפנות, כשהם משחקים ברגשותיה. להקת SLADE עשתה לשיר הזה גירסה נהדרת באלבום SLAYED משנת 1972.
השיר ME AND BOBBY MCGEE נכתב על ידי קריס קריסטופרסון והפך ללהיט גדול מהאלבום הזה. לג'ופלין וקריסטופרסון אף היה רומן קצרצר. את הרעיון לשיר הזה קיבל קריסטופרסון ממנהל חברת התקליטים שלו, שהתקשר אליו לנאשוויל לבשר לו שיש לו שם מגניב לשיר. הוא ביקש מהזמר לכתוב שיר סביב השם הזה. וזה מה שיצא. קריסטופרסון הציג לג'ניס, כמה שבועות לפני מותה, את השיר הזה.
מה שכן, הוא כלל לא ידע שג'ניס הקליטה את השיר שהראה לה, עד שהתקליט עצמו יצא לשוק. השיר הזה הפך ללהיטה הגדול ביותר. הלהיט שהיא מעולם לא זכתה ליהנות ממנו. התקליט PEARL יצא לחנויות שלושה חודשים אחרי מותה של ג'ניס והגיע למקום הראשון בארה"ב. באנגליה הוא הגיע רק למקום ה-50.
מותה של ג'ופלין השפיע קשות על רוטשילד שהיה המום ושבור. במצב הזה הוא הגיע על מנת להתחיל להפיק אלבום ללהקת THE DOORS. הוא ישב באולפן ההקלטה מול חברי הלהקה ושאל אותם מה יש להם להציע. ארבעת חברי הלהקה הביאו לו כל מיני שברי רעיונות. בתוכם היה גם השיר RIDERS ON THE STORM.
רוטשילד, שהרגיש כי הנה יש לו פה עסק עם דמות טראגית נוספת (ג'ים מוריסון) - לא יכל לשאת זאת יותר והודיע ללהקה שנמאס לו ממנה ושהוא לא יפיק אותה יותר. וכך הוא עזב את אולפן ההקלטה כשאת גבו רואים ארבעה זוגות העיניים המופתעות של חברי הלהקה ועוד זוג עיניים פעור מתימהון של טכנאי ההקלטה, ברוס בוטניק. נבואתו של רוטשילד הגיעה זמן לא רב לאחר מכן עם מותו של ג'ים מוריסון.
עיתון CIRCUS פרסם באפריל 1971: "אני מהסס לקרוא לזה אלבומה האחרון של ג'ניס כי אני כל כך אוהב את כל הקודמים שלה. אך אין ספק שזה תקליטה הטוב ביותר. הלהיט שלה על בובי מגי רק מראה שג'ניס יכלה לשיר בעדינות ומתיקות ולא רק בחיספוס וצרחות".
עיתון רולינג סטון פרסם בפברואר 1971 בביקורתו על תקליטה של ג'ניס: "האחרון של ג'ניס. למרבה המזל, זה תקליט טוב וג'ניס לעתים קרובות נשמעת מפוארת. הקול שנקטע היה בבירור בשיאו. אני חושד שחלק מהשירים לא נמצאים פה בצורתם הסופית, אבל אלה לא גרוטאות, ויש כל אינדיקציה לכך שג'ניס פעלה לקראת בגרות וביטחון עצמי חדשים.
העובדה שלא יהיו יותר אלבומי אולפן גוברת בהכרח על הנושא של כמה טוב או רע יכול להיות התקליט. חוץ מזה, לג'ניס הייתה נוכחות מדהימה בין אם בראש או בתחתית הצורה שלה. היא הייתה זמרת יוצאת דופן, אם כי לא יציבה, והיא הוכיחה זאת, בהופעות ובתקליטים. כל מי שמפגין תכונות של גדלות זוכה לפריבילגיות מסוימות וכל עבודתו, פגומה או לא, שווה להתנסות בה. האם אי פעם אפשר היה לכנות את ת'לוניוס מונק רע, האם אפשר היה לכנות את ראמזי לואיס טוב? במקרים מסוימים, טוב ורע יכולים להיות מונחים די חסרי תועלת. זו ג'ניס, או שזה מונק, ואתה מקשיב, ואכפת לך מזה.
הקריירה של ג'ניס הייתה מסובכת בגלל האופי המרקיע שחקים שלה. המוזיקה שהיא עשתה עם להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY הייתה כל כך מלאה ושלמה, בעלת חותמת כה ייחודית, שהיא הפכה במוחו של המאזין לסוף, ולא להתחלה. אקט שקשה לעקוב אחריו, ועוד יותר קשה לשנות ממנו הרגלים. היא הייתה זמרת רוק עם להקת רוק, לא 'סולנית' במובן הרגיל והעצמאי. הכישלונות שלה (לדעתי) אישרו זאת. היא לא באמת יכלה להתמודד עם שיר עם מסורת מאחוריו, כמו "'סאמרטיים'. התוצאה הייתה חביבה ולא מעט נואשת. המבקרים נתנו לאלבום ההוא (CHEAP THRILLS) ביקורות קשות, אבל הקהל הגדיר אותו בדיוק כמו רגע של הופעה חיה שהם לא רצו לשכוח.
לא רק המוזיקה, אלא הניסיון של הלהקה הונצח, אז הם קנו מיליון עותקים מזה. ואם הם לא ראו את הלהקה בהופעה, הם רכשו את התקליט וקיבלו בדיוק את מה שהפסיכולוג הזמין: הבטחה שהם סוף סוף נוכחים באירוע שהיה להם חוסר מזל להחמיצו בעבר. מול אלמנטים כאלה, מבקרי מוזיקה יכולים להיות זרים.
התקיפה החשמלית של 'האח הגדול' הספיקה די והותר כדי לפצות על חוסר חידודים. זה לא היה זרם פרנקנשטיין שהבהיל את הגוף באופן קיצוני, אלא משהו שזרם בו באופן טבעי כמו דם מעשיר. הם השמיעו צליל ענק והייתה להם אנרגיה בימתית אדירה.
שום דבר בתקליטים 'פרל' או 'קוזמיק בלוז' לא משתווה לרגע העילאי הזה של גודל אמנותי והבטחה לשפע החיים. עם האח הגדול, ג'ניס הייתה חופשית לזנק; הלהקה תמיד הייתה שם כדי לעצור כל נפילה.
התקליט 'קוזמיק בלוז' היה חייב להיות אכזבה, וכך היה. ג'ניס נראתה תלושה. הלהקה החדשה לא עזרה הרבה וקולה, שנתון לצלילות האולפן, נשמע יותר מתוח מאשר אקספרסיבי. גם הסגנון שלה, שהושתל לתפאורה הדוקה יותר, נראה מפוצץ ובלתי נשלט. ובכל זאת, היא הצילה את התקליט. ברגעים הטובים ביותר שלה, היא לקחה את הקצב והעניקה לו כנפיים, תוך שימוש בהחלקות קולה ובהתקפה הא-סימטרית שלה על ההברות כדי להשתחרר מהריפים הבנאליים שמאחוריה. זה היה כמו לנסות להפיח חיים בגוף. כשהכל נזרק על כתפיה, היא מתחה את הגינונים שלה, ומה שנשמע נכון עם האח הגדול גבל באי נעימות ולעתים קרובות חוסר הצדקה.
לא פלא שזו הייתה הרפתקה קצרה. בסופו של דבר, היא הרכיבה את להקת FULL TILT BOOGIE, הלהקה שתומכת בה בתקליט החדש. זו פשוט להקה טובה יותר וחביבה יותר לג'ניס, וזו סיבה גדולה מדוע תקליט זה מספק יותר מקוזמיק בלוז. מה שמבדיל אותו, באופן כללי, מ- CHEAP THRILS, הוא טעם מסוים. ימי הרוק הסתיימו, וזה ניכר. האח הגדול הכניסה אווירה וחברת התקליטים קולומביה הייתה בסביבה כדי להעביר אותה לתקליטים. עם פרל זה מקרה של ניסיון מודע לעשות משהו מהכישרון של ג'ניס; פשוט זה לא יעזור יותר. לכל אחד יש את המגבלות שלו. פרל יותר מעודן וזהיר ומאומץ ולא מרגש באותה מידה, אבל הוא מראה, מדי פעם, שלאישה שהשתחררה מהאח הגדול היו דברים אחרים להציע שהיו תקפים באותה מידה כמו הסווינג והנשמה חסרת העכבות שהפכו לסימן ההיכר שלה והאגדה שלה. זו לא ג'ניס חדשה, אלא ג'ניס מוגדרת מחדש, מאורגנת יותר. ההרגלים הקוליים הטובים והרעים שלה עדיין זהים, אבל הם התמתנו על ידי יעדים וסביבה מעודכנים.
יש לתת קרדיט לחברת קולומביה על עבודת אריזה דיסקרטית. אין טענות מקוממות; יש, למעשה, אווירה של אנדרסטייטמנט בתמונות הצנועות של ג'ניס (מקדימה) והלהקה (מאחור). ההשפעה היא להפוך אותנו מוכנים להאזין למוזיקה ולתת לעניין הנורא של גורלה של ג'ניס ולכל מה שהוא או היא עלולים "להתכוון" מחוץ למוזיקה כהלכה לפעול כמצע של תחושה. ברור גם שהמפיק, פול רוטשילד, עבד קשה כדי למצוא את החומר הנכון ואת ההקשר הנכון עבור ג'ניס, כדי לעצב את המתנות הביצועיות שלה ולתת להן כיוון ואיזון. השירה של ג'ניס מותאמת יותר לעיבודים מדויקים ללא כל איבוד עוצמה, מה שמרמז על משמעת עצמית מרצון ותיעול אנרגיות".
ב-11 בינואר בשנת 2005 מת ספנסר דריידן, המתופף של להקת ג'פרסון איירפליין. בן 66 במותו מסרטן במעי הגס.
זמרת הלהקה, גרייס סליק, אמרה מיד לאחר מותו: "ככל שמתבגרים, אז המוות פחות מזעזע. חבל שכולם לא יכולים לצאת בשנתם בערך בגיל 120. אבל זה לא יקרה לרובנו. אבל חלק מאיתנו נקרע בגלל שחברי האיירפליין היו חלק כל כך חזק מהנעורים שלי שזה מרגיש כאילו ג'ניס ג'ופלין אמרה, 'קח עוד חתיכה קטנה מהלב שלי עכשיו, מותק'. זה מרגיש משהו כזה. שני ההורים שלי אינם ובכל פעם שמישהו מת זה קורע חלק אחר ממני, כי הם חלק ממני, כל האנשים האלו. חייתי עם ספנסר קצת יותר משנה, והיה מענג לראות אותו מעריך את התקופה שהיינו בה, ועושה בה שימוש לחופש הדמיון.
היו לו פנים יפות והילדות שלו - הוא היה מאוד ילדותי. וזה לא פוגע, זו מחמאה. זה קשה לעשות כך כשאתה בן שלושים. אתה יכול להעמיד פנים בכך שאתה עושה מעצמך טמבל - זה ילדותי - אבל אני מדברת על ילדותיות קסומה. זה שונה.
הוא לא היה מתופף כוחני - הוא היה יותר דמיוני מזה. היה לו קשה כי הוא נאלץ לעמוד בקצב בזמן שג'ק קאסדי נהג לנגן בס כגיטרה מובילה. אז ספנסר נאלץ להחזיק את הקצב, מה שקשה לעשות עם להקה כל כך רועשת. אז הייתה לו משימה לא קטנה.
היינו לאחרונה בקשר לסירוגין. הוא התקשר לפני כמה חודשים כדי להודות לי. הוא היה מתוק מאוד. עשינו כמה פעולות כדי לגייס עבורו כסף כי הייתה לו כמות אדירה של חשבונות רפואיים והבית שלו נשרף. אני עוסקת בציור ורישום באופן מקצועי, אז נתתי כמה מהציורים שלי למכירה הפומבית כדי לגייס כסף עבורו. דיברתי איתו מדי פעם. חברי הלהקה כולם גרים בערים שונות, אבל אנחנו מדברים אחד עם השני. אני מדברת עם כולם".
דריידן הצטרף לג'פרסון איירפליין בשנת 1966 וניגן עם הלהקה בימי השיא שלה, באלבומיה הקלאסיים כמו גם בשלושת מופעי הסיקסטיז הבולטים: מונטריי פופ, וודסטוק ואלטמונט. על תפקידם בפופולריות של הרוק הפסיכדלי, דריידן וחבריו ללהקה נבחרו להיכל התהילה של הרוק'נ'ול בשנת 1996.
"בשבילי, הגלגול של האיירפליין שהכי אהבתי היה זה עם ספנסר, פול קנטנר, מרטי באלין, ג'ק קאסדי, גרייס סליק ואני", אמר הגיטריסט יורמה קאוקונן. "נאבקנו יחד... גרנו מדי פעם ביחד... התווכחנו יחד ועשינו מוזיקה נהדרת ביחד".
דריידן, שהיה גם אחיינו של איש הקולנוע צ'רלי צ'פלין, תופף במועדון חשפנות בהוליווד כשמתופף אחר, ארל פאלמר, המליץ עליו למנהל הג'פרסון איירפליין. דריידן השתלט על המקום שהיה לפני כן של סקיפ ספנס, שעזב משם ומאוחר יותר הקים את להקת מובי גרייפ. הוא עזב את הלהקה בשנת 1970.
גם זה קרה ב-11 בינואר:
- בשנת 1945 נולד הקלידן טוני קיי, שהיה בלהקת יס (גם בשלושת תקליטיה הראשונים וגם באייטיז) ובסבנטיז היה גם בלהקת BADGER. אני אישית ממש אוהב את נגינתו.
- בשנת 1966 הופיעו חברי להקת פינק פלויד תחת שמם הקודם, THE TEA SET, באוניברסיטת ESSEX. יחד עמם הופיעו במקום להקת SWINGING BLUE JEANS והזמרת מריאן פיית'פול. זו ההופעה הראשונה בה נעשה שימוש בסרטים ואפקטים שהוקרנו על הקיר מאחורי הלהקה, דבר שהפך מאז לחלק כמעט בלתי נפרד מהופעותיה. שנה לאחר מכן, בדיוק היום בשנת 1967, נכנסו חברי פינק פלויד לאולפני SOUND TECHNIQUES שבלונדון, כדי להקליט את הפסקול לסרט TONITE LET'S ALL MAKE LOVE IN LONDON. הקטע INTERSTELLAR OVERDRIVE יצא באופן ערוך בסרט עצמו וקטע נוסף, שקיבל את השם NICK'S BOOGIE, קיבל הוצאה רשמית רק בשנות התשעים.
- בשנת 2016 ויום לאחר מותו של דיוויד בואי, הקליפים שלו בערוף הקליפים VEVO נצפו 51 מיליון פעמים, וניפצו את השיא הקודם של 36 מיליון צפיות שהחזיקה הזמרת אדל לאחר שהוציאה את HELLO. רוב הצפיות הן עבור שני הקליפים האחרונים של בואי, LAZARUAS ו-BLACKSTAR, המבשרים את מותו.
- בשנת 1992 הפך פול סיימון לאמן הבינלאומי הראשון שהופיע ביוהנסבורג, דרום אפריקה, מאז הסרת החרם של האו"ם. סיימון הפר את האיסור של האו"ם כשנסע לדרום אפריקה שנים קודם לכן כדי למצוא מוזיקאים לאלבום שלו, "גרייסלנד".
- בשנת 1974 הופיע ג'ורג' האריסון באולם פורום בלוס אנג'לס. בסמוך לכניסה ביקשו ספסרי כרטיסים למכור כרטיס תמורת 4 דולר, פחות ממחצית מהסכום הנקוב של 9.50 דולר. לא נראה שהיה לזה ביקוש רב. האריסון פתח את הערב בסט קצר ואז השאיר את הבמה לרבי שנקר, שניגן סט ארוך מדי. אחר כך עלו חבריו של האריסון, בילי פרסטון וטום סקוט והחלו להלהיב מחדש את הקהל. ג'ורג' חזר. הבעיה העיקרית שם הייתה עם הקול הצרוד שלו. אנשים סברו שם שהוא היה צריך לבטל את המופע במקום להגיע ככה. הוא ביצע רק שלוש מהשירים הידועים יותר של הביטלס, מרגיז מעריצים שציפו לראות אותו נותן יותר בסיבוב הופעות הסולו הראשון שלו. הוא שינה פה ושם את העיבודים ואפילו את המילים של שירי הביטלס הידועים, כדי להתאימם להשקפתו הרוחנית. אנשים סברו שהיה אחד הקונצרטים הגרועים יותר שראו והדבר הכתים את קומתו הנעלה של הביטל לשעבר.
- בשנת 1992 הופיעה להקת נירוונה את הופעתה הראשונה בתוכנית הטלוויזיה, סאטרדיי נייט לייב. היא ביצעה שם את SMELLS LIKE TEEN SPIRIT אבל הכאוס החל בשיר TERITORIAL PISSING בו החברים ביקשו לנפץ את כלי הנגינה שלהם מול המצלמות. בסיסט הלהקה, קריסט נובוסליק, ביקש בצילומים לקדם להקה של חבריו, THE MELVINS, עם לבישת חולצה שלהם מול מיליוני צופים בעת ביצוע השיר הראשון. ואז הוא החליף חולצה לזו עם להקת L7 בביצוע השיר השני. מתופף הלהקה, דייב גרוהל, לבש אז את החולצה של THE MELVINS. הכאוס הגיע ממש בסוף התוכנית, כשהקאסט והאורחים עמדו באופן מסורתי ונופפו לשלום. נובוסליק הבסיסט לפתע הניח את ידיו סביב ראשו של גרוהל, משך אותו קרוב ונישק אותו על השפתיים. אז קורט קוביין קורט הבחין במתרחש, נראה מופתע לטובה, ונכנס לפעולה. התוכנית שודרה בשידור חי, אז לא הייתה שום דרך לצנזר את זה.
- בשנת 1978 החלה להקת ריינבאו סיבוב הופעות ביפן. הלהקה, בראשות הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, בילתה שם כמעט חודש, ניגנה 17 הופעות, כולל ארבעה לילות סולד אאוט בזירת בודוקאן הענקית בטוקיו. הבסיסט בוב דייזלי: "בחלק מהערים שהלכנו אליהן, לא יכולנו לצאת לרחובות או משהו. כולם היו יפנים והנה אנחנו לבנים וממש ברור שלא היינו מהם והמלונות היו מוקפים במעריצים צעירים. זו הייתה טעימה קטנה באיך יכלה להיות ביטלמניה. לא יכולנו לצאת לרחובות, ולא יכולנו ללכת לשום מקום. כל מה שקשור ללהקת דיפ פרפל היה ענק שם". מה שהיה צריך להיות סיבוב הופעות פנטסטי קיבל טוויסט עצוב עם אירוע טראגי במהלך הופעה במרכז הספורט נקאג'ימה - אולם התעמלות גדול - בסאפורו, ב-27 בינואר, כאשר צעירה נהרגה וכמה אחרים נפצעו בתחילת המופע. בוב דייזלי: "זה היה נוראי ואני חושב שהיא הייתה רק בת 16 או 17. במהלך ההופעה אורות הבית כבו והאורות שלנו נדלקו, התחלנו לנגן וכל הקהל מיהר לבמה. היו להם את הכיסאות המתקפלים האלו, וכשהאנשים מיהרו קדימה היא נדחפה למטה והכיסאות עלו עליה. היא נמחצה ונהרגה על ידי הקהל הזה שדרס אותה, עם כסאות המתכת האלו. לא ידענו כלום על התקרית - פשוט המשכנו עם ההצגה. זה יוצא דופן עבור הקהל היפני להיות ככה כי בדרך כלל הם די מאופקים והם יושבים שם ומוחאים כפיים ואז אתה תעשה את השיר הבא והם מוחאים כפיים ואז הם מפסיקים וכו'. אבל הם השתגעו ומיהרו לבמה. לא היה לנו מושג שזה קרה".
בונוס - החודש, ינואר, בשנת 1979, קרתה תאונה במחנה להקת עשרה סי.סי. מצאתי על כך בספרו של מנהל הלהקה, הארווי ליסברג:
"העניינים בין גרהאם גולדמן לבין אריק סטיוארט התפתחו לאט לאט בכיוון לא טוב, עד לנקודה שבה זה נהיה לא נוח. הם היו יחד במשך זמן רב וטינות הצטברו לאורך הדרך. למשל, אני לא חושב שאריק התגבר אי פעם על העובדה שגרהאם שקל גם הוא לעזוב את הלהקה כשקווין גודלי ולול קרים עזבו אותה. הוא גם לא אהב רבים מהשירים שגרהאם כתב כעת. הוא חשב שהם מדוכאים ומדכאים. למרות שהם תמיד נתפסו כצוות - השותפות המסחרית בתוך עשרה סי.סי המקורית - למעשה היו להם טעמים והשפעות מוזיקליות מובהקות שונות. אריק התעסק מאוד ברוק ובלוז ואילו גרהאם היה יותר בעניין של כותבי שירים קלאסיים כמו ברט בכרך ופול סיימון. אז בשלב הזה הם משכו לכיוונים שונים ושיתפו פעולה פחות ופחות בשירים אחד של השני.
לחברי להקה אחרים כמו ריק פן, סטיוארט טוש ודנקן מאקאי נכנסו פנימה ותרמו רעיונות, כך שזה חיפה קצת על הסדקים, וזה עזר שהם עדיין זכו ללהיטים והצליחו כמו תמיד. אבל אז הם ספגו נסיגה שממנה לא התאוששו כראוי.
לילה אחד בינואר 1979, אריק נסע חזרה ממסיבה בסארי כאשר הוא החליק בכביש. מכונית הספורט שלו החליקה, התהפכה ופגעה בקיר. אריק, שלא חגר חגורת בטיחות (זה לא היה חובה בימים ההם), עף דרך השמשה וסבל משבר בגולגולת, פגיעה בעינו השמאלית ובאוזן השמאלית. הכל היה מאוד טראומטי ולקח לו זמן רב להתאושש. זה גם הרס את המומנטום של הלהקה. כשהוא חזר, משהו נעלם והם מעולם לא קיבלו אותו בחזרה. הקסם הלך לאיבוד".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459
