רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-11 במאי (11.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני מניח שקניתי גיטרה בס מתוצרת ריקנבקר בגלל שהושפעתי מאוד מהסאונד של כריס סקווייר, מלהקת יס, ותמיד חתרתי לסוג הסאונד שלו, למרות שבמהלך השנתיים האחרונות דאגתי יותר לפתח את הסאונד והסגנון שלי. נהגתי לנגן בפנדר פרסיז'ן כשעבדנו במועדונים, וברגע שהתקליט הראשון שלנו יצא, הלכתי לחנות וקניתי לעצמי ריקנבקר. עכשיו אני מקבל אותן קצת יותר זול, ישירות מהמפעל. זה מצחיק, כשאתה מתחיל ואין לך כסף אתה אף פעם לא יכול להרשות לעצמך את מה שאתה צריך. מאוחר יותר, כאשר אתה מתבסס - אתה מקבל את זה בזול. בתחילת כל סיבוב הופעות, כשאנחנו לומדים מחדש את הסט - יש לי הרבה בעיות. לשיר ולנגן זה קשה. באולפן אני מנגן את הבס ולעתים קרובות שוכח שאני אצטרך לשיר ולנגן בו-זמנית אחר כך בהופעות" (גדי לי, הבסיסט-זמר של להקת RUSH, בשנת 1979)

ב-11 במאי בשנת 1981 מת בוב מארלי בן ה-36. אחד מאותם אמנים שבאמת שינו את העולם.

כניסת הרגאיי לזירת המוזיקה הפופולרית בשנות ה-70 הייתה משב רוח מרענן. המוזיקה הייתה נגישה, אך חדשנית ושונה, נושאת עמה ספונטניות ואנרגיה שהעבירו מסר חד וברור. האיש המרכזי מאחורי הצלילים הללו, שחצו את גבולות ג'מייקה והגיעו לאירופה ולארצות הברית, היה בוב מארלי.

המוזיקה של מארלי הפכה לאמת המידה שלפיה נמדדו כל אמני הרגאיי האחרים. שיריו, רובם בעלי אופי פוליטי וחריף, קראו למאזיניו "לקום ולעמוד על זכויותיהם". הוא ביטא את כאב האלימות במולדתו, כפי שתיאר בשיר על אישה הבוכה על בנה ג'וני, שנורה ומת ברחוב – שיר המנציח את זכרו כ"איש טוב".

מעבר להיותו דמות חברתית ופוליטית, מארלי היה גם איש דת. הוא המיר את דתו לראסטפאריזם, הכת הג'מייקנית המכירה בקיסר אתיופיה המנוח, היילה סלאסי, כהתגלמות האלוהים (ג'ה), ובמריחואנה (גאנג'ה) כקדושה. הראסטאס דחו את הקפיטליזם וציפו לביאתו השנייה של ג'ה, שתוביל אותם לאפריקה, הארץ המובטחת, בעוד האדם הלבן יישאר בארץ בבל.

בוב מארלי נולד ב-6 באפריל 1945, בקהילה הכפרית רודן הול שבמחוז סנט אן בג'מייקה, בן לאם ג'מייקנית ולקפטן בצבא הבריטי. הוא גדל בעוני מחפיר, עזב את בית הספר בגיל 16 והפך לרתך. בזמנו הפנוי הקים להקה, שלימים נודעה בשם "THE WAILERS". למרות שהיו אחת הלהקות הפופולריות ביותר בג'מייקה בשנות ה-60, הם הרוויחו סכום זעום של 200 דולר בלבד עבור ארבעת התקליטים הראשונים שלהם.

ניצול אמנים ג'מייקנים על ידי מפיקים עשירים היה תופעה נפוצה, עד שבשנת 1972 חתמו הוויילרס על חוזה עם חברת התקליטים הבריטית "איילנד רקורדס", וגורלם השתנה לבלי הכר. בשנת 1973, המוזיקה של מארלי ולהקתו כבר כבשה רבים, וההכנסות הפכו משמעותיות יותר.

במהלך שנות ה-70 השתנה הרכב הלהקה, אך מארלי נותר הכוח המניע והפך לכוכב רגאיי בינלאומי. בסיבוב הופעות באירופה בשנת 1980, הוא משך קהל של 100,000 איש להופעה במילאנו. בספטמבר אותה שנה, הופעתו במדיסון סקוור גארדן בניו יורק הייתה הצלחה מסחררת. אלא שאז, במהלך ריצה בסנטרל פארק, התמוטט מארלי. נוירולוג בישר לו את הבשורה הקשה מכל: גידול במוח, ונותרו לו שלושה שבועות בלבד לחיות.

באופן בלתי נתפס, תכנון סיבוב ההופעות נמשך. מארלי, אולי מתוך הכחשה, הגיע לתחנה הבאה בפיטסבורג. הוא ביקש חוות דעת רפואית נוספת, אך גודל הגידול הותיר סיכוי קלוש לאבחנה שונה. למרות הכל, הוא ולהקתו הופיעו הופעה מלאה בתיאטרון סטנלי בפיטסבורג ב-23 בספטמבר 1980. הייתה זו הופעתו האחרונה, והיא הונצחה בדיסק שיצא בשנת 2011 בשם "LIVE FOREVER".

בתחילה, מחלתו של מארלי הוסתרה מהציבור. המשך סיבוב ההופעות בוטל, והסיבה הרשמית שניתנה לתקשורת הייתה "תשישות". בדיקות במרכז לסרטן בניו יורק גילו במהרה כי הסרטן התפשט גם לריאותיו ולבטנו. שעון החול של חייו הלך ואזל, וטיפולי הקרנות לא הצליחו להצילו. למרות זאת, הוא לא הודה בכך בפומבי, ואף הקליט הודעה לתחנות רדיו בניו יורק בה טען: "אני מבין שאנשים בעיתונות מאוד מתעניינים ומודאגים לגבי בריאותי. אני רוצה להגיד לכם תודה ושאני אהיה בסדר ואחזור שוב להופעות בשנת 1981, כדי להופיע עבור המעריצים שאנחנו אוהבים".

באופן מפתיע עוד יותר, מגזין רולינג סטון פרסם בנובמבר 1980 כתבה מטעה: "'אין שום דבר לא בסדר איתי', אמר בוב מארלי, מכחיש שמועות על אשפוז עקב סרטן. מארלי אושפז במרכז הסרטן ב-8 באוקטובר 1980, אך טען שבחר במתקן זה רק בעצת חבר ופשוט סבל מתשישות. בכתבה נמסר שהוא שוחרר אחרי שלושה ימים, מאושש ומתכנן להופיע עם סטיבי וונדר באמצע נובמבר". כמובן, זה לא קרה. במציאות, מצבו של מארלי הלך והחמיר במהירות. לאחר ששקל טיפולים לא קונבנציונליים, החליט לנסות את מרפאת הסרטן של הרופא השנוי במחלוקת, ג'וזף איסלס, במערב גרמניה.

בתחילת 1981, מארלי האריך ימים מעבר לתחזית הראשונית, בעודו עובר טיפולים במרפאה, הרחק מעיני התקשורת. משקלו צנח. בינתיים, הוענק לו פרס כבוד מג'מייקה, אותו אסף בנו, זיגי, בשמו. במאי, מצבו הידרדר עד כדי כך שאיסלס נתן לו שבועות ספורים לחיות לכל היותר. בעזרתו של נשיא חברת התקליטים "איילנד", כריס בלאקוול, הוטס מארלי במטוס פרטי בחזרה לארצות הברית, כדי שיוכל להיות קרוב לאמו בפלורידה. ימים ספורים לאחר מכן, הוא נפטר בבית חולים במיאמי.

עיתון "הגרדיאן" הבריטי פרסם הספד שהדהד ברחבי העולם: "מותו של בוב מארלי, בן 36, מסרטן, גזל אתמול מהמוזיקה הג'מייקנית את שגרירה הראשון, והמוזיקה הפופולרית איבדה את אחד מאנשיה החזקים, המצפוניים והרהוטים ביותר. מארלי היה כמעט אחראי לבדו להחדרת מוזיקת הרגאיי לקהל הבינלאומי, ואיתו הגיעה ההיכרות הפופולרית הראשונה עם האמונה הראסטפארית, בה דבק ותמיד דגל במוזיקה שלו. מארלי הפך לדמות בעלת השפעה והשראה בלתי ניתנות לחישוב".

ב-11 במאי בשנת 1973 יצא אלבום ההופעה הכפול והנחשב של להקת HAWKWIND. שמו הוא SPACE RITUAL.

כמו רבות מענקיות הרוק של שנות ה-70, להקת הוקווינד (שבישראל של אותם ימים כונתה "רוח נץ") לא רק ניגנה מוזיקה – היא יצרה עולמות. מורשתה המוזיקלית נבנתה בעיקר על הבמה הסוערת, ולא בין קירות אולפן ההקלטות. הלהקה, שפעלה בזרם ה"ספייס רוק" (רוק חללי), התפרסמה באפקטים קוליים מהפנטים ובאווירה שהדמה טיסה בין כוכבים.

במרכז הסאונד הייחודי עמדה גיטרת הבס הדומיננטית והמלודית של למי קילמיסטר, לימים מייסד מוטורהד. לצדו, חברי הלהקה – נגן הנשיפה ניק טרנר, המתופף סיימון קינג, הגיטריסט והסולן דייב ברוק והקלידנים דיק מיק ודל דטמר – טוו מרקם צלילים סמיך ומערבולות קוליות.

אלבום ההופעה הראשון של הלהקה, Space Ritual, נחשב בעיני רבים לטוב ביותר מבין אלבומי ההופעה הרבים שהוציאה. הוא הוקלט במהלך סיבוב ההופעות שקידם את אלבום האולפן השלישי, Doremi Fasol Latido, בהופעות באצטדיון ליברפול ובאקדמיה בבריקסטון. האלבום לוכד את הלהקה בשיאה, עם ג'אם סשנים ארוכים ו"חלליים" שלקחו את המאזינים לממדים אחרים.

אך הוקווינד לא הייתה רק חוויה שמיעתית. הופעותיה היו מופע אורקולי פסיכדלי עוצר נשימה. תאורה צבעונית הציפה את הבמה בהתאם למוזיקה, ועליה התנועעה הרקדנית הקבועה סטאשה, שרקדה לצלילים כשגופה העירום לחלוטין צבוע בצבעי גוף.

את הקונספט לסיבוב ההופעות הגה רוברט קלברט, דמות מרכזית וטראגית בסיפור הלהקה. קלברט, שאובחן בצעירותו כסובל מסכיזופרניה (אבחנה שבוטלה מאוחר יותר) ולאחר מכן כסובל מהפרעה דו-קוטבית, היה מנוע קריאייטיבי משמעותי. התמודדותו הנפשית אף מנעה ממנו, בתקופה מסוימת, להקליט מחדש קטע ווקאלי לשיר שעתיד היה להפוך ללהיט ענק. את השיר, Silver Machine, שתיאר אופניים כמכונת זמן קוסמית, שר לבסוף הבסיסט למי קילמיסטר. הצלחתו המסחרית של הסינגל הפתיעה את כולם.

המופע של הוקווינד, שתואר כקונספט מולטימדיה, כלל רקדנים, עיצוב במה עתידני, תלבושות קוסמיות ומופע אורות ולייזרים קליידוסקופיים. היו שתיארו את החוויה כדומה לזו של ה"דד הדס" (מעריצי הגרייטפול דד) בהופעותיהם. Space Ritual, שהוקלט לאחר שקלברט חזר להרכב מאשפוז, היה האלבום שהזניק את הוקווינד לתודעה הרחבה, החל מהצלילים המבעבעים של Earth Calling ועד לקצב המסחרר של Born to Go.

למי קילמיסטר עצמו התייחס בספרו לאסתטיקה של התקופה: "עטיפות האלבומים בתחילת שנות השבעים היו הרבה יותר טובות ממה שהן עכשיו – העיצובים היו הרבה יותר משוכללים. אם אתם יכולים למצוא עותק מקורי של Space ritual, תבינו למה אני מתכוון. כל העניין מתקפל ועמוס באמנות ותמונות ושירה. כיום עם תקליטורים, הכל קטן יותר וחברות התקליטים כל כך אומללות, זולות ומגעילות."

על ההופעות עצמן הוסיף: "עשינו הופעה מטורפת. הוקווינד לא הייתה מהלהקות הנוטפות שלווה ואהבה – היינו סיוט שחור! למרות שהיו לנו את כל האורות העזים והצבעוניים האלו, הלהקה הייתה בעיקר על חושך. היה לנו מופע אור ענק – שמונה עשר מסכים הראו דברים כמו שמן נמס, מלחמה וסצנות פוליטיות, אנימציה. המוזיקה פשוט הייתה יוצאת ברעש, עם רקדנים מתפתלים על הבמה ודיקמיק שמרעיד את הקהל עם מחולל האודיו. זו הייתה חוויה לא קטנה, במיוחד מכיוון שרוב המעריצים שלנו היו על אסיד מלכתחילה... שלא לדבר על כולם בלהקה".

מגזין "רולינג סטון" כתב אז בביקורת מעט עוקצנית: "אתם אף פעם לא רואים אלבומים של הוקווינד במחלקת מבצעים כי הם אף פעם לא מגיעים לשם... לטובת אלו שמתעקשים שזה באמת אלבום חדש, שימו לב שהבסיסט עדיין מנגן את אותם שני תווים שלו... נראה שהמאמצים האמיתיים של הלהקה באים עם המצאת עטיפות תקליטים... לכל הפחות, המשך קיומה של הוקווינד מוכיח שמישהו בחוץ עדיין לוקח אל.אס.די".

אין ספק ש-Space Ritual הוא מסמך חשוב בקטלוג העשיר של הוקווינד. עם זאת, כפי שעולה מכתבות רבות, הופעות הלהקה כוונו להיות מתקפה על כל החושים – חוויה שלא ניתן להעביר בשלמותה דרך האזנה לתקליט, דיסק או שירות סטרימינג. ובכל זאת, זהו התיעוד המרכזי שנותר, לצד תמונות מהתקופה.

באופן תמוה, בחרו חברי הלהקה להשמיט מהאלבום את להיטם הגדול ביותר דאז, Silver Machine. למרות זאת, Space Ritual סיפק טקס פולחני חללי מהנה במיוחד, והפך לרב המכר הראשון של הלהקה, כשהוא מנציח רגע מכונן בתולדות הרוק הפסיכדלי.

ב-11 במאי בשנת 2003 מת נואל רדינג, הבסיסט של ג'ימי הנדריקס, בגיל 57.

היה זה ב-29 בספטמבר, שנת 1966, כאשר נואל רדינג פגש את ג'ימי הנדריקס לראשונה. המפגש אירע כשמנהלו הטרי של הגיטריסט האמריקני, צ'אס צ'אנדלר (הבסיסט לשעבר בלהקת האנימלס), ערך אודישנים להרכבת טריו חדש במועדון בירדלנד בלונדון.

רדינג, שהיה במקור גיטריסט, הגיע לאודישן בחיפוש נואש אחר עבודה בתחום המוזיקה. שאיפתו המקורית הייתה להצטרף כגיטריסט להרכב מחודש של האנימלס, אך צ'אנדלר שכנע אותו לשנות כיוון לטובת הפרויקט החדש שלו, תוך שהוא מנחה אותו להניח את הגיטרה ולקחת לידיו גיטרה בס.

הנדריקס התרשם מרדינג באודישן, לא רק בשל נגינתו אלא גם בזכות תסרוקתו הפרועה. בראיון שנערך עמו בשנת 2000, הסביר רדינג: "ראיתי מודעה בעיתון המוסיקה Melody Maker, שאריק ברדן מקים הרכב חדש שייקרא THE NEW ANIMALS. כשהגעתי לאודישן, הייתי בטוח שאני נבחן בשביל אריק ברדן. המזל שיחק לי באותו יום."

"בשלב הזה ניגנתי מולם כמה צלילים," המשיך רדינג, "כשלפתע ניגש אליי צ'אס צ'אנדלר. הוא היה כמו כוכב עבורי. איש מפורסם ומצליח. אני בקושי הייתי בן עשרים אז. הוא שאל, 'אתה יודע לנגן בס?'. עניתי לו שלא, אבל אני מוכן לנסות. באותו רגע הוגשה לידיי גיטרה בס וניגנתי עמה שלושה שירים עם הג'נטלמן האמריקאי שעמד שם ועם קלידן נוסף שהיה בחדר."

"מיד לאחר מכן פנה אליי אותו אמריקאי ושאל אותי אם אפשר לדבר. שנינו הלכנו לפאב קרוב והתחלנו לדבר על הלהקות האהובות עלינו. שמות כמו סאם קוק, הקינקס, הפנים הקטנות ועוד, התעופפו בחלל האוויר. לפתע הוא שאל אותי אם אני רוצה להצטרף ללהקתו. זה היה מר ג'ימי הנדריקס."

היחסים בין הנדריקס לרדינג ידעו עליות ומורדות, וב-29 ביוני 1969, לאחר הופעה בדנבר, פרש הבסיסט מההרכב. ההופעה תוארה כנוראית; הנדריקס נטל טבלית של סם הזיה לפניה, ובקהל פרצו אירועי אלימות כאשר רבים ניסו להיכנס ללא תשלום.

מאחורי הקלעים הוטלה על רדינג "פצצה", כשהנדריקס הודיע לו על כוונתו להרחיב את הלהקה, מבלי להתייעץ עמו או עם המתופף, מיץ' מיטשל. רדינג לא הסכים למהלך, החליט לפרוש במקום, ובתום ההופעה טס לבדו בחזרה ללונדון. זמן קצר לאחר מכן, הנדריקס יצר עמו קשר וביקש ממנו לשוב, אך הבסיסט סירב.

ב-11 במאי בשנת בשנת 1970 יצא בארה"ב התקליט המשולש של פסטיבל וודסטוק.

האלבום הגיע למעמד זהב תוך שבועיים. אבל מי שחושב כי מדובר בתיעוד מושלם של הפסטיבל, לא יודע שיש פה ענייני עריכה בעייתיים (כולל אפילו הבאת הקלטה, שנערכה באולם אחר לגמרי עם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג).

עיתון רולינג סטון פרסם אז ביקורת על אלבום חדש זה. הנה כמה דברים שבחרתי להציג לכם ממנה: "מדוע, לעזאזל, אנו הולכים למופעי רוק? חשבתם שאענה לכם על השאלה הזו, נכון? ובכן, לא כך. אבל אוסיף שחוויית הופעה זו או אחרת היא חד פעמית וכל ניסיון להביאה הביתה לא יניב תוצאה דומה. ועדיין, אנשים מייצרים תקליטי הופעות חיות כאילו באמת אפשר לדחוף את כל האירוע לתוך בקבוק. אז כן, מסתבר שאפשר.

אבל אם הייתם באמת בוודסטוק, אז מה שנמצא בסרט ודאי לא תואם את מה שראיתם במו עיניכם. ולכן גם התקליט שמצורף פה, שמצהיר כי יש בו את 'כל המוזיקה מהפסקול המקורי ועוד', אינו כזה. האם ההופעות המלאות והמשעממות, של להקות סנטנה ועשר שנים אחרי, נמצאות פה בשלמותן? ברור שלא. לקחו קטע קטן מכל הופעה של השתיים. מי שעשה את התקליט, עשה עבודת עריכה נהדרת שהצמידה את הקטע של סנטנה למחול הגשם של הקהל, שקרה בכלל בזמן אחר בפסטיבל.

אבל יש בתקליט הזה צעד קדימה מבחינת הקלטה והצגת הופעת רוק בתקליט. הייתי מעניק אותו בשמחה למישהו שהיה שואל אותי האם רוק הוא מונח בגיאולוגיה ותו לא. הקטעים שנערכו באלבום נועדו ליצור דינמיקה מתגברת, שלא קרתה בפסטיבל המקורי. מישהו השחיל בצד הראשון אפקט של צרצרים, כדי להעניק אווירה מרגיעה. ופתאום הצרצרים נעלמים כשמתחיל השיר הבא באותו צד. מישהו יצר פה תמונה מלאכותית עם הקיים. לפי מה ששמעתי באלבום עם קאנטרי ג'ו אנד דה פיש - הם חייבים להוציא אלבום שלם בהופעה. כך גם קרוסבי, סטילס נאש ויאנג.

ג'ימי הנדריקס העניק את הופעת חייו בפסטיבל הזה, עם ביצוע ההמנון האמריקני בתוספת צלילים מאולתרים שנשמעים כהישג מהחשובים ביותר בעולם הרוק. ואז הוא ממשיך בשיריו, מפטיר לקהל שלום ויורד. וכאן בחר המפיק, אריק בלאקסטד, להציג את קהל המוזיקה של היום. הוא רצה לשקף את הבוץ והכיעור שבהם. הם קיבלו שלושה ימים של הופעות מהטובות ביותר ולצדן חוויות מיניות ומסוממות שלא יקבלו בעוצמתן באף מקום אחר.

בלאקסטד שיקף את מה שקורה היום, למשל, בהופעות רבות בפילמור. ראיתם שם את ואן מוריסון קורע את נשמתו לגזרים? ואז הוא יורד מהבמה ומה הקהל עושה? שורק לו בוז כי הוא כבר לא מסוגל לעלות ולתת עוד מעצמו. בפעם הראשונה בה שמעתי בתקליט הזה את הופעתו של הנדריקס, שאלתי את עצמי: מה לעזאזל הקהל הזה רוצה עוד ממנו? הוא נתן את כולו פה! ופה השאלה הגדולה - האם הדור הצעיר של היום רוצה לקחת את העניינים קדימה? או שרק יתנו לו בידור וזהו?

אז תקנו מהר את התקליט הזה ובכמויות כי דבר שכזה, כמו וודסטוק, ודאי לא יקרה שוב".

ב-11 במאי בשנת 1970 יצא התקליט של להקת המי, LIVE AT LEEDS. רוק'נ'רול!!!

מזה זמן רב שאפו חברי להקת המי להוכציא תקליט בהופעה חיה, כזה שישקף נאמנה את האנרגיה הבימתית הייחודית שלהם, השונה בתכלית מהגישה המוקפדת באולפן. לאחר ניסיונות קודמים להקליט הופעות בארצות הברית שלא צלחו, הייתה זו דווקא הופעה באוניברסיטת לידס שנבחרה לתעד את הלהקה ברגע של כוח גולמי. ההקלטה לא הייתה חפה מרעשי רקע טורדניים, שלא נבעו מהקהל, וגיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, לא הצליח להסירם. אף על פי כן, משהו באותה הופעה היה מחשמל מספיק כדי להכריז עליה כראויה להנצחה. ההתערבות הטכנית היחידה שנעשתה לאחר ההקלטה כללה הוספת אפקט DELAY (הכפלת קול במרווח מה מהמקור) והנמכת עוצמת רעשי הקהל. באופן אירוני, בעוד התקליט מצלצל כאילו הוקלט באצטדיון ענק, המציאות הייתה צנועה בהרבה: אולם לא גדול במיוחד באוניברסיטת לידס, שהכיל כאלפיים איש בלבד.

התקופה שקדמה להקלטה בלידס הייתה סוערת במיוחד עבור מתופף הלהקה, קית' מון. שבועות ספורים לפני כן, ב-4 בינואר, איבד מון את נהגו הצמוד, ניל בולאנד, בנסיבות טרגיות. השניים, יחד עם אשתו של מון, הגיעו למועדון. ביציאתם, הוקף רכבם על ידי חבורת סקינהדס מאיימת. בולאנד יצא מהרכב כדי לפנות להם את הדרך, ואז, באופן פתאומי, זינק הרכב לעברו, דרס אותו והרגו במקום. עד היום לא ברור אם היה זה קית' מון או אשתו שלחצו על דוושת הגז. שניהם הלכו לעולמם מאז, וסוד האירוע נקבר עימם.

פיט טאונסנד עצמו שיתף בזכרונותיו מאותה הקלטה היסטורית: "כשהגעתי להופעה בלידס, ציפיתי לראות שם את האולפן הנייד של הרולינג סטונס או משהו בסדר גודל שכזה. לחרדתי גיליתי שם טכנאי הקלטה של חברת התקליטים PYE, שבא עם מסחרית רעועה ובה ציוד הקלטה, שהושם בקופסאות של כלי תחמושת צבאיים".

על האווירה במקום הוסיף: "אולם האוכל בו הופענו לא היה גדול והקהל שהצטופף שם הפך את האווירה ללוהטת. בדרך כלל הקהל באוניברסיטאות רועש באופן לא נעים, אך הפעם הם היו בסדר כי ידעו שאנו מקליטים את ההופעה. ניגנתי באופן זהיר יותר מבדרך כלל כדי לא ליפול על צלילים מזייפים שקורים פה ושם כשאני משתולל".

ההצלחה הפתיעה גם את הלהקה: "אף אחד מאיתנו לא ציפה לביקורות הכה טובות שקיבל תקליט ההופעה הזה שלנו. אנחנו התייחסנו לזה כאל תקליט ביניים, שנועד להרגיע את חברת התקליטים שלנו. התקליט הזה הזניק אותנו למעלה. אני רואה בזה תקליט ספונטני וישיר מאד כשמטרתנו הייתה פשוט להעיף אז את הקהל עם הצליל שלנו".

ריצ'רד גרין, במאמר ביקורת בעיתון NME, לא חסך במילים: "להקת המי היא הלהקה הוויזואלית המלהיבה ביותר בעולם, ופה התגשמה משאלתו של פיט טאונסנד לתפוס את האווירה החיה של להקתו על גבי תקליט. התוצאה באה בתקליט גאוני שמשקף את גדולתה של הלהקה".

התקליט נפתח, באופן מפתיע שלא שיקף את סדר השירים בהופעה עצמה, עם ביצוע ל-YOUNG MAN BLUES של מוז אליסון, כאשר גרסת השאפל-ג'אז המקורית פינתה את מקומה להתפרצות רוק אדירה. משם המשיך התקליט ללהיט SUBSTITUTE מאמצע שנות השישים, וסגר את צידו הראשון עם עוד גרסת כיסוי – SUMMERTIME BLUES של אדי קוקראן, בה בלט קול הבס הרועם של ג'ון אנטוויסל לצד שירתו של רוג'ר דאלטרי.

צד ב' של התקליט נפתח אף הוא בגרסת כיסוי, הפעם ל-SHAKIN ALL OVER של ג'וני קיד – ביצוע שזכה לתשבחות על היותו "מרעיד מעונג מחשמל". החומר המקורי של הלהקה הגיע עם MY GENERATION, בגרסה אפית שנמתחה על פני כ-14 דקות וכללה ציטוטים מאופרת הרוק "טומי". השיר שחתם את התקליט היה MAGIC BUS, באורך של כשבע וחצי דקות, שיר שאמנם לא זכה להצלחה מסחרית גדולה כסינגל, אך היה מהמבוקשים ביותר בהופעות הלהקה.

מאז צאתו, הפך התקליט לאורח קבוע ברשימות תקליטי ההופעה החשובים ביותר בתולדות הרוק. מגזין ROLLING STONE התייחס בזמנו להקשר יציאת התקליט: "עבור אמריקה, אלבום ההופעה החיה של להקת המי יוצא בדיוק באותה תקופה שבה, מבחינה מסחרית, הוא הכי מתאים; האלבום טומי היה אלבום של רעיונות בראש ובראשונה; בתקליט, לא היה לו ערך רב של רוק'נ'רול".

המבקר הוסיף כי "הגיע הזמן לתעד את עצמה בתקליט, וכמובן שהדרך היחידה לעשות זאת הייתה להוציא תקליט הופעה. פיט טאונסנד, שהוא המבקר הטוב ביותר של רוק'נ'רול בעולם, ארז את התקליט בצורה כזו שתגביר את תפקודו כמסמך (כולל דף מילים לשיר MY GENERATION בכתב ידו של טאונסנד, הודעות דחייה מחברות תקליטים וביטולי הופעות, כרזה נהדרת ממועדון MARQUEE בלונדון, בערך בשנת 1964, קבלה על פצצות עשן... דברים נפלאים)". עוד ציין המבקר כי טאונסנד עיצב את העטיפה באופן שנועד הן לסאטירה והן לניצול הפוטנציאל המסחרי.

גם זה קרה ב-11 במאי:

בשנת 1941 הגיח לעולם אריק ברדן, מי שעתיד היה להפוך לסולנה הבלתי נשכח של להקת האנימלס.

קפיצה לשנת 1947, בה נולד בוץ' טראקס, אחד המתופפים המייסדים של להקת 'האחים אולמן'. טראקס, דמות משמעותית בסצנת הרוק הדרומי, שם קץ לחייו בינואר 2017.

עשור לאחר מכן, בשנת 1957, עלו האחים אוורלי לראשונה על במה מקצועית. הופעת הבכורה התקיימה בעיר המוזיקה נאשוויל, וסימנה את תחילתה של קריירה מפוארת.

שנת 1964 תיזכר כשנה בה להקת הרולינג סטונס חוותה דחייה משפילה ממלון בלונדון, אשר סירב להגיש להם ארוחת צהרים. הסיבה הרשמית: חברי הלהקה הגיעו ללא חליפות ועניבות. למחרת האירוע, לא היסס עיתון ה-DAILY EXPRESS להכתיר את הסטונס בתואר הלא מחמיא: THE UGLIEST GROUP IN BRITAIN.

שנה חלפה, וב-1965 רשמה להקת הבירדס את הופעתה הטלוויזיונית הראשונה. זה קרה בתוכנית המוזיקה הפופולרית HULLABALOO, שם ביצעו את גרסתם פורצת הדרך לשירו של בוב דילן, MR TAMBOURIN MAN.

בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של הרכב הפסיכדליה מסן פרנסיסקו, "קאנטרי ג'ו והפיש". התקליט, שנשא את השם ELECTRIC MUSIC FOR THE MIND AND BODY, נחשב לאבן דרך בז'אנר.

ב-1968 נחתו ג'ון לנון ופול מקרטני, חברי להקת הביטלס, בניו יורק. מטרת ביקורם הייתה לקדם את חברת אפל החדשה שהקימו, מיזם שאפתני שביקש לשנות את פני תעשיית הבידור.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1970, יצא בארצות הברית תקליטון חדש של הביטלס, שהכיל את השירים THE LONG AND WINDING ROAD ו-FOR YOU BLUE, מה שהתברר כאחד משרידי פעילותה האחרונים של הלהקה.

שנת 1973 הביאה עמה את תקליטה הרביעי של להקת וישבון אש, WISHBONE FOUR. מעריצים רבים, שציפו ליצירה בסגנון תקליטה הקודם והמצליח ARGUS, הופתעו לגלות כיוון מוזיקלי שונה.

ב-1975, במהלך התארחות בתוכניתה של הזמרת שר, פגש גרג אולמן את המארחת. הכימיה הייתה מיידית, ואולמן, כך סופר, "חטף" את שר מידיו של מפיק התקליטים דייויד גפן. הרומן הסוער הוביל לנישואים חפוזים, שהסתיימו בגירושים מהירים לא פחות.

בשנת 1979 שחררה להקת ELO תקליטון חדש ורקיד, ובו הלהיט SHINE A LITTLE LOVE, שהמשיך את הקו המלודי והעשיר שאפיין את הלהקה.

קפיצה משמעותית קדימה בזמן, לשנת 2008, שהייתה שנה של קאמבקים ופרידות. לאונרד כהן יצא לסיבוב הופעות ראשון מזה 15 שנה, מסע הופעות שזכה לשבחים רבים והוגדר כאחד הקאמבקים המרשימים ביותר בעולם המוזיקה. באותה שנה, הלך לעולמו מהתקף לב בגיל 55 ג'ון ראטסי, המתופף הראשון של להקת RUSH.

בשנת 2014 נפרד עולם המוזיקה מאד גאליארדי, הבסיסט המקורי של להקת פורינר, שהלך לעולמו ממחלת הסרטן בגיל 62. גאליארדי ניגן בשני תקליטיה הראשונים של הלהקה, טרם פיטוריו.

ב-11 במאי 1973 יצא באנגליה אלבום ההופעה הכפול של להקת אוריה היפ, ששמו פשוט LIVE. האלבום, שתפס נאמנה את הצליל המחוספס ומלא העסיס של הלהקה הנהדרת הזו – שלמרבה האירוניה, אהבו לקטול אותה בזמן אמת – הגיע גם באריזה מהודרת, עם חוברת בת עשרה עמודים גדושה בתמונות מרהיבות עין.

כיצד התקבל האלבום בזמן אמת? הנה הצצה לשתי ביקורות מאותה שנה, המשקפות את היחס המורכב לו זכתה הלהקה:

בעיתון רולינג סטון (כן, זה שבשנת 1970 נכתב בביקורתו על תקליטה הראשון של הלהקה - "אם הלהקה הזו תצליח - איאלץ להתאבד") נכתב: "הלהקה הזו ידעה כל עלבון אפשרי מהמבקרים, בשלוש השנים האחרונות. חלק מהן הודפסו בעטיפה זו כדי להחזיר לאותם מבקרים שלא חשבו אי פעם שלהקה זו תצליח. אבל זה עדיין לא עושה אותם טובים, אם כי בתקליט זה יש שיפור. אחת מנקודות השיא היא עם השיר EASY LIVIN שמשוחזר להפליא מהתקליטון. בניגוד לקטעים הארוכים והמשעממים של הלהקה פה – השיר הזה, עם שתי דקותיו וארבעים שניותיו, מצליח להוכיח כי אין צורך בקטעים ארוכים בשביל להביא פיצוץ רוקי. מאז שחלוצי הרוק באו לטעון כי ווליום גבוה הינו ערובה לדבר טוב, קהל הרוק החל להאמין שעוצמת ווליום גבוהה היא שנותנת לרוק את מה שהוא.

גם אוריה היפ נפלה למלכודת הזו ודווקא בקטעים הפחות חזקים שלה היא מתגלה כחמישייה טובה. שירתו של דייויד ביירון מדהימה לרוב. ההקדמה הווקאלית שלו לשיר LOOK AT YOURSELF נהדרת. אבל בקטע על יום הולדתו של הקוסם – הוא מזייף פה ושם. ויש שני מקומות בתקליט בהם הוא נשמע כאילו הוא מחקה את שירתה של יוקו אונו. נראה כי הוא זמר עם יכולות נפלאות שזקוק להכוונה. התקליט הזה של אוריה היפ הוא סוג של אמירת שלום לחברת התקליטים שלה, מרקורי. אני מקווה שבחברת התקליטים החדשה של האחים וורנר, ישכילו החברים ליצור איזון נכון יותר בין המוזיקה הכבדה העסיסית לבין הרשלנות שלה. בכל זאת, שלוש שנים של התקפה ממבקרי המוזיקה היא יותר מדי עבור כל להקה שהיא. הגיע הזמן לשינוי."

לעומת זאת, בעיתון STEREO REVIEW, באותה שנה, נכתב: "הגלגל מסתובב. ההקדמה המדוברת אומרת: 'ועכשיו... אנגליה עצמה... אוריה היפ!' מוזר לחשוב שהייתה תקופה שאנגליה שלטה בכל הסצנה וקבוצות אמריקאיות לא יכלו להיעצר שם. שום דבר טוב או רע בזה, רק שימו לב... להקת אוריה היפ מוכשרת במה שהיא עושה; היא מחלקת תפלות אנרגטית גבוהה, המלאה במילים מעורפלות ופרועות, לקהל נלהב. אני לא מתרפק על אף להקה בפופולריות שלה כי יש לי ניסיון במה להקות עוברות ומקוות. אבל אוריה היפ הוא דוגמה למה שחבר מלומד שלי ציין; עולם הרוק אחרי וודסטוק הפך אירוע חברתי. זו אולי הסיבה לכך שהופקו כל כך הרבה אלבומי הופעות גרועים בשנים האחרונות. קהל הרוק מקבל את אותה התחושה שקהל הרדיו נהג לקבל לפני שלושים שנה משידורי אולמות אירועים מרוחקים. ההבדל בימינו הוא שתעשיית התקליטים מגלגלת מיליארדי דולרים בשנה. היא מבינה מה הקהל רוצה."

עד כאן הביקורות... ההחלטה להוציא אלבום בהופעה חיה הגיעה מבית מדרשו של מנהל הלהקה, גארי ברון, שחש כי זהו הזמן הנכון לרכוב על גל ההצלחה. הכרטיסים להופעות הלהקה נחטפו אז בהיסטריה, והאלבום נועד לתעד את הרגע. כצעד של התרסה מחוכמת, בחרו חברי הלהקה להדפיס בעטיפה הפנימית של האלבום הכפול ציטוטים מאותן ביקורות קטלניות שספגו עד אז מהתקשורת. הם רצו להוכיח שלמרות הכל, אנגליה אוהבת אותם. הקול שמציג את הלהקה בתחילת האלבום שייך לטוד פישר, איש צוות של הלהקה.

קלידן הלהקה, קן הנסלי, סיפר על תהליך ההקלטה: "זה היה אחד האתגרים הגדולים ביותר שלנו עד אז. לקחנו איתנו לדרכים באירופה אולפן הקלטות נייד אבל התוצאות לא היו משביעות רצון. אז הגענו לטאון הול של בירמינגהם, הבטנו במבנה וחששנו שגם שם לא נצליח להביא תוצאה טובה. אבל זה היה התאריך האחרון בסיבוב ההופעות שלנו. אז ניסינו לשכוח את העובדה שאנחנו מקליטים את ההופעה ופשוט הופענו כמו שאנחנו רגילים. זה אחד האלבומים הכי אהובים עליי."

ומה אני חושב על האלבום הזה היום? ובכן, אני בהחלט נהנה להקשיב לו, אך הוא לא מעניק לי את אותה תחושה של אלבום הופעה "נחוץ" כמו, למשל, MADE IN JAPAN של דיפ פרפל. הוא מהווה דוקומנט מעניין של תקופה, אך לטעמי הביצועים בו מהירים מדי וברובם מאבדים את המיקוד המופלא שאפיין אותם בגרסאות האולפן.

המהירות המוגזמת הזו אולי מתאימה לאווירה של הופעה חיה (אם כי אני מודה שלא נהניתי במיוחד כשהייתי בהופעה של אוריה היפ בשנת 2005 באסטוריה בלונדון; הם ניגנו שם מהר מדי, מה שהפך את החוויה לנסבלת בלבד). ובכל זאת, ישנם אלמנטים באלבום הכפול הזה שאני עדיין מתענג לשמוע – בעיקר צליל ההאמונד הייחודי של קן הנסלי וקולו העוצמתי של הסולן דייויד ביירון. וברשותכם, אחזור כעת להאזין לאלבום אולפן ישן וטוב של אוריה היפ, מבציר השנים 1970-1972.

ב-11 במאי בשנת 1968 יצא גיליון של עיתון 'רולינג סטון' עם תמונת שער של אריק קלפטון, שצולמה על ידי לינדה איסטמן (שבהמשך הפכה ללינדה מקרטני). גיליון זה יגרום לקלפטון לפרק את להקת CREAM. מה קרה שם? בואו לקרוא.

בגיליון הזה נכלל ראיון שקלפטון ערך עם מנהל העיתון, ז'אן וונר, בספטמבר של השנה הקודמת.

כשהגעת לכאן לראשונה בשנה שעברה, מה גילית שהציפיות של אנשים ממך ומלהקת קרים?

נראה שאנחנו הרבה יותר פופולריים כאן ממה שדמיינתי. שמעתי ששמעו עלינו דרך המחתרת. אבל באמת לא תיארתי לעצמי שנהיה כל כך פופולריים. או שנתקבל בקלות כמו שהיינו, כי להקה אמריקאית כמו זו של פול באטרפילד יכולה ללכת לאנגליה עכשיו ופשוט לקרוס בכל המקומות. קבלת הפנים הטובה ביותר שהם קיבלו הייתה במועדון מארקי וזה לא היה טוב כמו שרוב הלהקות האנגליות התקבלו. באנגליה כולם מאוד לחוצים לגבי זה. הם לא רוצים שזרים ייכנסו. הם מרגישים מאוד תחרותיים לגבי סצנת המוזיקה שלהם ולא רוצים שהיא תזוהם על ידי אמריקאים. אולי זה נובע מתסביך נחיתות מוזיקלי כלשהו בכך שהם יודעים שכל מה שהם עושים באמת מבוסס על העניין האמריקאי. זה דבר מאוד קנאי. הם מפחדים שהמוזיקה האמריקאית מקדימה אותם יותר מדי. יש להם את הפנטזיה הזאת, הם מכחישים אותה.

האם אתה חושב שהשיר של סקוט מקנזי, על סן פרנסיסקו, שהיה במקום הראשון במצעד באנגליה, משקף במדויק את מה שקורה כאן?

לא בשום אופן. זה עטוף באופנה; הכל עניין של אופנה. למי אכפת איך אנשים נראים?

הקהל באנגליה מאמין שככה זה, כוח הפרחים. כמובן; את הציבור הבריטי לימדו שאופנה היא הדבר היחידי הכדאי - הם יזרקו אלפי ליש"ט בשנה רק בקניית בגדים. רק על זה הם חושבים. יכולתי להתלהב מהשיר אם לא הייתי בא לכאן.

מה ההבדל בין הקהלים של סן פרנסיסקו ולונדון?

הם לא מאוד שונים. לגבי קבלת הפנים, מדובר בקהל הטוב ביותר. ברור שהם כל כך ביקורתיים. כל מהלך קטן שאתה עושה וכל תו קטן שאתה מנגן מורגש, נטרף, מתקבל או נדחה. אתה יודע שכל מה שאתה עושה ישימו לב לזה ואתה עושה את זה נכון. אתה צריך לעשות כמיטב יכולתך כי הם יודעים אם אתה לא עושה כמיטב יכולתך.

האם אתה מעדיף לנגן מול קהל או במצב מבודד כמו אולפן?

אני די משתעמם להקשיב לעצמי מנגן בגיטרה כי אני לא קהל טוב במיוחד. אם יש שם אנשים, אתה הולך רחוק יותר.

עד כמה מצב הנפש שלך משפיע על הנגינה שלך?

אתה מתכוון לסמים?

לא, לא ממש -

ובכן, עשינו כמה הופעות במקומות גרועים מאוד. עשינו אותן בצפון באנגליה וזה היה כמו ללכת עשרים שנה לאחור. לא יכולתי לנגן שם בכלל. זה היה כמו להיות תקוע בזמן אחר. עשינו עוד הופעה במועדון שנהגתי להופיע בו עם היארדבירדס. זה היה אותו דבר עכשיו כמו שהיה אז. אותו קהל - שהיה מאוד היסטרי ונוירוטי. וכשאתה עולה על הבמה וכולם צורחים וצועקים - אתה משתגע מלנסות לנגן משהו. דברים כאלו מפחידים אותי. מה שאני בעצם מעדיף לעשות זה קונצרטים. אני מאוד אוהב לנגן בקונצרטים, כי כל העניין יותר רגוע. הקהל יושב, הם נרגעים, ואז זה תלוי בך לבנות כל סוג של גובה מוזיקלי. הרבה יותר טוב לעבוד עם קהל כזה.

מה לגבי הלהקות שראית בסן פרנסיסקו?

לא ראיתי אף אחת; לא היה לנו זמן.

ניגנת עם ELECTRIC FLAG, לא בדיוק להקה מקומית אבל בהחלט שיקוף של הסצנה המקומית.

הלהקה הזו היא פשוט הדבר הכי כבד שיש. יש לה קצב אדיר ומייק בלומפילד פשוט חי ונושם מוזיקה. הוא אחד מהאנשים שלא חושבים על שום דבר אחר. להקה מדהימה.

שמעתם את התקליט של הגרייטפול דד?

כן, זה טוב. אני לא חושב שהאיכות של המוזיקה שלהם גבוהה כמו זו של הרבה להקות הקלטות טובות אחרות. אם הם מהטובים ביותר, אז הם לא עושים עבודה טובה במיוחד.

מה דעתך על הנגינה בגיטרה? הסינתזה של ג'רי גרסיה של בלוז, ג'אז וקאנטרי?

זה טוב מאוד, ומאוד צמוד, אבל זה לא באמת הטעם שלי.

מה ראית בסן פרנסיסקו שישפר סצנה כמו לונדון?

בכל הנוגע לגישות. יש כאן פחות תחרות ויותר עידוד ממוזיקאי למוזיקאי. מוזיקה משגשגת בפראות באנגליה כי הם מקנאים בהצלחתו של מישהו אחר. הם מקנאים אז הם צריכים להשתפר. כאן אתה מעודד. כולם מבינים את כולם והם לא מסתירים את זה. באנגליה יכלו להשתמש במעט יותר בגרות; שוק המוזיקה האנגלי גדל כל כך הרבה זמן על חוסר בגרות, בעיתונות ובעיתוני המוזיקה הם עוסקים בשום דבר מלבד מצעדים וסקרים. אין עיתון מוזיקה אחד שמכסה את כל תחום המוזיקה. הם יכלו לקחת מסן פרנסיסקו קצת יותר פתיחות מחשבתית לגבי מוזיקה, כדי לגדול על זה. מוזיקה כבר לא קשורה ל'הצלחות בין לילה' ודברים כאלו; זה צמח מזה. האנשים שמאחורי זה - המנהלים, והאנשים שעושים מזה את לחמם - צריכים ללמוד את זה ולצמוח גם מזה.

מאיפה אתה שואב את האנרגיות שלך?

ובכן, זה עניין של מעגל קסמים. זאת אומרת, אם לא הייתי מנגן אי פעם על כלי אז לא הייתי צריך לנגן. אבל עכשיו אני צריך לנגן. אני אבהיר יותר: כשאני יורד מהבמה, אתה יודע, פשוט הבעתי את עצמי כמה שיכולתי באותה תקופה. ואני יודע שאם יש לי הופעה למחרת, אני צריך לאגור מספיק אנרגיה כדי לנגן למחרת. זה כאילו, אתה יודע, אתה מוציא את זה, ואז אתה מקבל את זה שוב, ואז אתה מוציא את זה, ואז אתה מקבל את זה שוב. אתה חייב לעשות את זה. זה כמו תגובה בסיסית שנמשכת בתת מודע כל הזמן. זו עבודה קשה.

מי לדעתך הלהקות הכי טובות בסצנה הבריטית, מלבד הביטלס והרולינג סטונס שלא מופיעים יותר?

כן, הקלטת מוזיקה הפכה כל כך רחוקה עד שאי אפשר לקשר אותה למוזיקה חיה בכלל. אני לא חושב שאתה חייב. אם אתה סקרן לגבי מבצעים, הפינק פלויד היא להקה שאני אוהב מאוד בקרב להקות חיות.

מה עם להקת המי?

לא ראיתי אותה הרבה זמן, אבל זה כן הרשים אותי פעם, סוג כזה של דבר. אם אני לא יכול לראות את המי, אז אני לא ממש מוטרד ואני לא אקשיב להם הרבה. הם צמודים וכולם מאוד כבדים, אבל מוזיקלית אני לא חושב שהם הולכים לכיוון מאוד קיצוני. הם נצמדים למצעדים ודברים כאלה.

מה הפינק פלויד עושה?

זו להקה מאד מוזרה. אני אפילו לא יכול לחשוב על להקה שאתה יכול לקשר אותה אליה. זה מאד מטורף. הם לא ממש פסיכדליים. הם עושים דברים כמו הופעה במשך שעה עם שיר אחד. הם עוסקים בהרבה דברים אלקטרוניים. הם גם מאוד מצחיקים. הם נחמדים, הם באמת קבוצה מאוד נחמדה. הם חסרי שאפתנות והם נותנים לך הרגשה נעימה לצפות בהם.

מה אתה חושב על ג'ימי הנדריקס?

אני לא באמת רוצה להיות ביקורתי לגבי זה. אני חושב שג'ימי יכול לשיר טוב מאד; הוא פשוט שם את זה בסביבה שהוא לא יכול לשיר וכולם מקבלים את זה. אני חושב שהוא יכול לשיר טוב מאוד. אני גם חושב שהוא גיטריסט מעולה. אני לא אוהב לצפות בו יותר מדי כי אני מעדיף להקשיב לו. כשהוא הגיע לאנגליה לראשונה, נפלתי מזה. לאחר זמן מה התחלתי לחשוד בזה. לאחר שהכרתי אותו, גיליתי שזה לא המקום שבו הוא נמצא, לא היכן שהוא נמצא בכלל. הדברים האלו שהוא עושה על הבמה, כשהוא עושה את זה הוא בוחן את הקהל. הוא יעשה הרבה דברים, כמו להשתטות עם הלשון שלו ולנגן בגיטרה שלו מאחורי הגב ולשפשף אותה למעלה ולמטה במפשעתו. והוא יסתכל על הקהל, ואם הם יבינו אותו, הוא לא יאהב את הקהל. הוא ימשיך לעשות את זה, להתיש אותם. היה לו את כל השילוב באנגליה. זה היה בדיוק מה שהשוק רצה, כוכב פופ פסיכדלי שנראה מטורף. אז ג'ימי נכנס, לבש את כל הציוד עליו והצליח מיד. זו הייתה נוסחה מושלמת. מתחת לכל זה, יש לו כישרון מוזיקלי מדהים. הוא באמת אחד המוזיקאים הטובים ביותר בסצנה המערבית. אם רק תגרד את כל השטויות שהוא סוחב, תמצא בחור מוכשר להפליא ונגן גיטרה יפהפה לגילו. אני פשוט לא יכול לסבול את הכל, את כל חפצי הפלסטיק.

מי התחיל את עניין השיער?

אני מניח שדילן התחיל את זה. זה מצחיק, כי זה נכנס לעניין אופנתי באנגליה. עשיתי את זה כי אהבתי את השיער של דילן. הלכתי והסתלסלתי. ואז ג'ימי הגיע עם שיער מתולתל, והלהקה שלו עשתה את זה כדי להשלים את התמונה, וכל השאר עשו את זה כי הם אהבו את ג'ימי ואנשים אחרים עשו את זה כי הם אהבו אותי, אני מניח. זה הפך לטרנד לא קטן באנגליה, להיות עם שיער מתולתל.

מי השפיע עליך כאדם?

שני האנשים הראשונים שאני חושב עליהם הם מתחום המוזיקה. זה פשוט בגלל שזה העולם שאני חי בו. הראשון הוא מייק בלומפילד. צורת החשיבה שלו ממש זעזעה אותי בפעם הראשונה שפגשתי אותו ודיברתי איתו. מעולם לא פגשתי מישהו עם כל כך הרבה אמונות חזקות. ודילן ממש הדליק אותי. הוא אדם באמת אמיץ. אלו שניים שהשפיעו הכי הרבה כי הם פשוט מאוד אמינים. אני מאמין בשני הבחורים האלו יותר מהרבה דברים.

אילו הבדלים אתה מוצא בגישה בין הבלוזמנים הצעירים כאן - כמו בלומפילד או באטרפילד למשל - ובאנגליה, כמו ג'ון מאייאל?

מוזיקאי הבלוז הוא בדרך כלל פנאטי; זה המכנה המשותף בין מוזיקאי בלוז, הם פנאטים. באנגליה הם לא ממש יודעים איפה זה. הם לא באמת יודעים איך זה להיות מוזיקאי בלוז באמריקה. כמו שעושה מייק בלומפילד; כולם רומנטיים לגבי זה ויש להם הרבה אידיאלים ורעיונות. הרבה אגו מתערבב בזה והם חושבים שהם החבר'ה היחידים שמנגנים מוזיקה אמיתית.

האם היית מאפיין את עצמך כמוזיקאי בלוז?

לא. אני לא חושב שאני באמת מייצג את הבלוז יותר. לא באמת. יש לי יותר מזה בי ובמוזיקה שלי מכל דבר אחר, אבל אני לא באמת מנגן בלוז יותר.

עד פה חלק מהראיון...

ובעוד שקלפטון שיבח את עצמו שם כמוזיקאי שהוא יותר מגיטריסט בלוז, הודפס לצד הראיון מאמר ביקורת של ג'ון לנדאו על הופעה של להקת קרים, שנערכה ב-23 במרץ בשנה ההיא. לנדאו כתב בביקורת שלו שקלפטון הוא המאסטר של קלישאות הבלוז מארבעים השנים האחרונות ושגם המתופף ג'ינג'ר בייקר הפך אצל לנדאו למתופף קלישאתי.

לנדאו המשיך וציין את נגינת המפוחית של ג'ק ברוס כאחת מנקודות השפל של ההופעה. אריק קלפטון ראה את העיתון הזה זמן מה לאחר יציאתו כשישב במסעדה. הוא נפגע מזה והתעלף.

כשהתעורר מעלפונו הוא הבין שההחלטה של השלישייה להתפרק הייתה מוצדקת. הכתבה בעיתון גרמה לו להבין שהוא עושה את הצעד הנכון ומאותו רגע הפסיק לחפש את אור הזרקורים כאלוהי גיטרה ולהתמקד בנגינה אישית.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459