top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 במאי בעולם הרוק

עודכן: 17 במאי


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-11 במאי (11.5) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני מניח שקניתי גיטרה בס מתוצרת ריקנבקר בגלל שהושפעתי מאוד מהסאונד של כריס סקווייר, מלהקת יס, ותמיד חתרתי לסוג הסאונד שלו, למרות שבמהלך השנתיים האחרונות דאגתי יותר לפתח את הסאונד והסגנון שלי. נהגתי לנגן בפנדר פרסיז'ן כשעבדנו במועדונים, וברגע שהתקליט הראשון שלנו יצא, הלכתי לחנות וקניתי לעצמי ריקנבקר. עכשיו אני מקבל אותן קצת יותר זול, ישירות מהמפעל. זה מצחיק, כשאתה מתחיל ואין לך כסף אתה אף פעם לא יכול להרשות לעצמך את מה שאתה צריך. מאוחר יותר, כאשר אתה מתבסס - אתה מקבל את זה בזול. בתחילת כל סיבוב הופעות, כשאנחנו לומדים מחדש את הסט - יש לי הרבה בעיות. לשיר ולנגן זה קשה. באולפן אני מנגן את הבס ולעתים קרובות שוכח שאני אצטרך לשיר ולנגן בו-זמנית אחר כך בהופעות" (גדי לי, הבסיסט-זמר של להקת RUSH, בשנת 1979)


ב-11 במאי בשנת 1981 מת בוב מארלי בן ה-36. אחד מאותם אמנים שבאמת שינו את העולם.



הכניסה של הרגאיי לזירת המוזיקה הפופולרית בשנות ה-70 הייתה כמו משב רוח רענן. המוזיקה הייתה נגישה, אך חדשה ושונה. היה בה את הספונטניות והאנרגיה הנכונות להעביר מסר ברור. והאיש האחראי ביותר לצלילים האלו, שחצו מג'מייקה לאירופה וארצות הברית, היה מארלי.


המוזיקה של בוב מארלי הייתה הסטנדרט אליו הושוו כל אמני הרגאיי האחרים. רוב השירים שלו היו פוליטיים וחריפים. "קומו ותעמדו על זכויותיכם", הוא הפציר באחיו ואחיותיו ברחבי העולם. המוזיקה שלו גם קוננה על האלימות במולדתו. אישה שמחזיקה את ראשה ובוכה, כי בנה ג'וני נורה ברחוב ומת. השיר היפה מסתיים בפזמון שחוזר על עצמו שוב ושוב - שג'וני היה איש טוב.


בוב מארלי לא היה רק דמות חברתית ופוליטית, אלא גם דתית. הוא המיר את דתו לראסטפאריזם, הכת הג'מייקנית שמכירה בקיסר אתיופיה המנוח, היילה סלאסי, כהאנשה של אלוהים (ג'ה) ובמריחואנה (גאנג'ה) כקודש. הראסטאס התנערו מהקפיטליזם וחיכו לבואו השני של ג'ה, שיוביל אותם לאפריקה, הארץ המובטחת, תוך השארת האדם הלבן בארץ בבל שלו.


בוב מארלי נולד בקהילה הג'מייקנית של רודן הול במחוז סנט אן, ב-6 באפריל 1945. בנם של אם ג'מייקנית וקפטן הצבא הבריטי - בוב מארלי גדל בעוני קיצוני. הוא עזב את בית הספר בגיל 16, הפך לרתך, והקים להקה בזמנו הפנוי. הם הפכו בהמשך להיקרא THE WAILERS ובעוד שהם היו אחת הלהקות הפופולריות ביותר בג'מייקה בשנות ה-60, הם הרוויחו רק 200 דולר עבור ארבעת התקליטים הראשונים שלהם.

ניצול אמנים ג'מייקנים על ידי מפיקים עשירים היה דבר שכיח, עד שבשנת 1972 הווייילרס חתמו חוזה עם חברת איילנד רקורדס הבריטית וגורלם השתפר פלאים. בשנת 1973 כבר התאהבו רבים במוזיקה של מארלי וחבורתו והכסף שנכנס לכיסים היה משמעותי יותר.


ההרכב השתנה במהלך הסבנטיז כשמארלי נותר בחוד החנית והיה כוכב מוזיקת ​​רגאיי בינלאומי. במהלך סיבוב הופעות באירופה בשנת 1980 הוא משך 100,000 איש להופעה במילאנו. במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, בספטמבר 1980, הוא היה בלתי מנוצח. הכל נראה כשורה כשלפתע הוא התמוטט בזמן ריצה בסנטרל פארק בניו יורק. נוירולוג מסר את החדשות הכי גרועות שאפשר להעלות על הדעת - גידול במוח, וניתנו לו רק עוד שלושה שבועות לחיות.


באופן לא ייאמן, תיכנון סיבוב ההופעות לא פסק. מארלי, אולי בהכחשה, המשיך לתחנה הבאה של הסיבוב בפיטסבורג. הוא גם רצה לקבל חוות דעת רפואית נוספת, אם כי הגידול היה כל כך גדול שהסיכויים לאבחנה טובה יותר היו מרוחקים. איכשהו הוא ולהקתו הופיעו הופעה שלמה בתיאטרון סטנלי של פיטסבורג ב-23 בספטמבר 1980. זו הייתה הופעתו האחרונה בהחלט והיא תצא בשנת 2011 בדיסק בשם LIVE FOREVER.


לזמן קצר, מחלתו של מארלי הייתה מוסתרת מהציבור. המשך סיבוב ההופעות בוטל והסיבה שניתנה לתקשורת הייתה בגלל תשישות. בדיקות במרכז לסרטן בניו יורק חשפו במהרה שהיה לו סרטן גם בריאות ובבטן. שעון החול הותיר עוד גרגרים ספורים לחייו וטיפולי הקרנות לא יכלו לפטור את גופו ממחלתו הקטלנית. עם זאת, הוא לא הודה בכך בפומבי, והקליט הודעה לתחנות רדיו בניו יורק ובהן טען גם, "אני מבין שאנשים בעיתונות מאוד מתעניינים ומודאגים לגבי הבריאות שלי. אני רוצה להגיד לכם תודה ושאני אהיה בסדר ואחזור שוב להופעות בשנת 1981, כדי להופיע עבור המעריצים שאנחנו אוהבים".


באופן יוצא דופן אף יותר, הרולינג סטון פרסם כתבה מטעה, בנובמבר 1980: "'אין שום דבר לא בסדר איתי', אמר בה בוב מארלי, מכחיש שמועות שבגללן אושפז מחלת הסרטן. מארלי אושפז במרכז הסרטן ב-8 באוקטובר 1980, אבל הוא אמר שבחר במתקן הזה רק בעצה של חבר ופשוט סבל מתשישות. בכתבה נמסר שהוא שוחרר אחרי שלושה ימים, מאושש ומתכנן להופיע עם סטיבי וונדר באמצע נובמבר". ברור שזה לא קרה... במציאות, מצבו של מארלי הלך והחמיר במהירות. לאחר התלבטות לקבל תרופות לא קונבנציונליות אפשריות, הוא החליט לנסות מרפאת הסרטן במערב גרמניה. בראש המרפאה היה הרופא השנוי במחלוקת, ג'וזף איסלס.


בתחילת 1981, מארלי האריך ימים בהרבה מהתחזית הראשונית שלו כשהוא עבר טיפול במרפאה, מחוץ לעיני התקשורת. משקלו צנח. בינתיים ניתן לו פרס של כבוד מג'מייקה. הוא לא יכל להגיע ואת הפרס אסף עבורו בנו, זיגי. במאי, הוא התדרדר כל כך עד שאיסלס נתן לו רק עוד כמה שבועות לחיות לכל היותר. בעזרתו של נשיא חברת התקליטים איילנד, כריס בלאקוול, הגיע מטוס פרטי לקחת אותו בחזרה אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי, היכן שהוא לפחות יכול להיות קרוב יותר לאמו בפלורידה. כמה ימים לאחר מכן הוא מת בבית חולים במיאמי.


עיתון "הגרדיאן" הבריטי פרסם הספד שהדהד ברחבי העולם: "מותו של בוב מארלי, בן 36, מסרטן שדד אתמול מהמוזיקה הג'מייקנית את השגריר הראשון שלה, והמוזיקה הפופולרית איבדה את אחד האנשים החזקים, המצפוניים והרהוטים ביותר שלה. מארלי היה כמעט אחראי לבדו להחדרת מוזיקת רגאיי לקהל הבינלאומי, ואיתו בא הידע הפופולרי הראשון על אמונה ראסטפארית שבה הוא עקב ותמיד דגל במוזיקה שלו. מארלי הפך לדמות בעלת השפעה והשראה בלתי ניתנת לחישוב".



ב-11 במאי בשנת 1973 יצא אלבום ההופעה הכפול והנחשב של להקת HAWKWIND. שמו הוא SPACE RITUAL.



כמו גדולי רוק רבים אחרים משנות ה-70, הוקווינד (בארצנו היא נקראה אז "רוח נץ") בנתה את המורשת שלה על הבמה ולא באולפן ההקלטות. הלהקה פעלה מוזיקלית בזרם שנקרא "ספייס רוק" (רוק חללי) עם אפקטים קוליים מטריפים והדמיה של טיסה בחלל.


גיטרת הבס של למי קילמיסטר מביאה נוכחות מלודית, בעוד שאר חברי הלהקה (נגן הנשיפה ניק טרנר, המתופף סיימון קינג, הגיטריסט/סולן דייב ברוק והסינטיסייזרים של דיק מיק ודל דטמר) מציעים מרקם ומערבולת.


מדובר באלבום ההופעה הראשון ואולי הטוב ביותר של הלהקה מתוך אלבומי הופעה רבים שיצאו ממנה במהלך השנים. זה הוקלט בסיבוב ההופעות לקידום אלבומה האולפני השלישי של הלהקה, DOREMI FASOL LATIDO, באצטדיון ליברפול ובאקדמיה בבריקסטון, עם ג'אם סשנים ארוכים וחלליים שבאים לקחת לממדים אחרים.


הופעות הלהקה אז היו עתירות באפקטים ויזואליים פסיכדליים. התאורה שפכה אורות צבעוניים בהתאם ועל הבמה רקדה סטאשה, הרקדנית הקבועה שנהגה להתנועע לצלילים כשגופה העירום לחלוטין צבוע בצבעי גוף.

סיבוב ההופעות הזה הומצא על ידי רוברט קלברט. על פי עדותו שלו, קלברט תויג כסכיזופרן בצעירותו, אך הרופאים ביטלו לאחר מכן את האבחנה. בשנת 1972, הוא הוערך כסובל מהפרעה דו קוטבית. כתוצאה מכך, נמנע ממנו להקליט מחדש חלק ווקאלי חסר ברק לסינגל שעתיד לצאת בקרוב, שהמילים שלו, עם הצגתם של אופניים צנועים כמכונת זמן קוסמית, הושר בסופו של דבר על ידי איאן פרייזר "למי" קילמיסטר הבסיסט של הוקווינד. הצלחתו המסחרית של השיר SILVER MACHINE, שיצא כתקליטון, הייתה מפתיעה מאד.

המופע של הוקווינד היה קונספט מולטימדיה שכלל רקדנים עירומים, עיצוב במה, תלבושות קוסמיות ומופע אורות ולייזרים קליידוסקופיים. היו שהישוו את חוויותיהם מהופעותיה של להקה זו לחוויות שמקבלים הדד הדס בהופעות של הגרייטפול דד. זה האלבום, עם קלברט שחזר להרכב אז אחרי צאתו מאשפוז, שהזניק את הוקווינד למעלה. מהצלילים המבעבעים של EARTH CALLING היישר אל הקצב של BORN TO GO. ממריאים למעלה!


קילמיסטר כתב בספרו: "עטיפות האלבומים בתחילת שנות השבעים היו הרבה יותר טובות ממה שהן עכשיו - העיצובים היו הרבה יותר משוכללים. אם אתם יכולים למצוא עותק מקורי של SPACE RITUAL, תבינו למה אני מתכוון. כל העניין מתקפל ועמוס באמנות ותמונות ושירה. זה הכל שם. כיום עם תקליטורים, הכל קטן יותר וחברות התקליטים כל כך אומללות, זולות ומגעילות. הן לא תשקענה חמישה סנט יותר כדי שזה ייראה טוב יותר.


בכל מקרה, עשינו הופעה מטורפת. הוקווינד לא הייתה מהלהקות הנוטפות שלווה ואהבה - היינו סיוט שחור! למרות שהיו לנו את כל האורות העזים והצבעוניים האלו, הלהקה הייתה בעיקר על חושך. היה לנו מופע אור ענק - שמונה עשר מסכים הראו דברים כמו שמן נמס, מלחמה וסצנות פוליטיות, אנימציה. המוזיקה פשוט הייתה יוצאת ברעש, עם רקדנים מתפתלים על הבמה ודיקמיק שמרעיד את הקהל עם מחולל האודיו. זו הייתה חוויה לא קטנה, במיוחד מכיוון שרוב המעריצים שלנו היו על אסיד מלכתחילה... שלא לדבר על כולם בלהקה".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "אתם אף פעם לא רואים אלבומים של הוקווינד במחלקת מבצעים כי הם אף פעם לא מגיעים לשם. העותקים שלא נמכרו, ככל הנראה, יוצאים מחדש ונמכרים מחדש במחירים רגילים. לטובת אלו שמתעקשים שזה באמת אלבום חדש, שימו לב שהבסיסט עדיין מנגן את אותם שני תווים שלו, המניפולציות של הסינטיסייזרים עדיין שומרות על קיבעון הקונספט שלהם עם 'מסע אל כוכב אסור' ורעיון הדינמיקה של הלהקה עדיין מורכב מהפיכת הווליום למעלה או למטה. נראה שהמאמצים האמיתיים של הלהקה באים עם המצאת עטיפות תקליטים. העטיפה של האלבום החדש מתקפלת שש פעמים נפרדות לפני שאפשר להוציא ממנה את האלבום שלם. לכל הפחות, המשך קיומה של הוקווינד מוכיח שמישהו בחוץ עדיין לוקח אל.אס.די".


דוקומנט זה חשוב מאד בקטלוג הלהקה, אך לפי מה שאני קורא מכתבות רבות על להקה זו, הופעותיה כוונו לא רק לחוש השמיעה. הייתה זו מתקפה שלה על כל חושי האנשים בקהל. ודבר כזה לא עובר בשלמותו בהאזנה לצלילים בתקליט, בדיסק או בסטרימינג. אך עדיין - זה מה שיש וזה מה שנשאר (חוץ מתמונות מאז).

והאמת שלא ברור לי כיצד בחרו חברי הלהקה להשמיט מהאלבום דווקא את הלהיט הגדול ביותר שלהם אז, SILVER MACHINE. ועדיין, זה מאד מהנה, הטקס הפולחני החללי באלבום זה, שהפך אז לרב מכר הראשון של הלהקה.


ב-11 במאי בשנת 2003 מת נואל רדינג, הבסיסט של ג'ימי הנדריקס, בגיל 57.



היה זה ב-29 בספטמבר, בשנת 1966, כשרדינג פגש את ג'ימי הנדריקס בפעם הראשונה, כשהמנהל החדש של הגיטריסט האמריקני, צ'אס צ'אנדלר (הבסיסט לשעבר בלהקת האנימלס) ערך אודישנים להרכבת הרכב טריו, במועדון בירדלנד בלונדון.


רדינג, שהיה בכלל גיטריסט, הגיע לאודישן כשהוא מחפש נואשות עבודה כלשהי במוזיקה. מטרתו הייתה להצטרף כגיטריסט להרכב מחודש של האנימלס, אך צ'אנדלר הסית את כוונתו לטובת הפרויקט החדש שלו, תוך שהוא מוריד ממנו את הגיטרה ומלביש עליו בס.


הנדריקס אהב את רדינג באודישן, לא רק בגלל נגינתו, אלא גם בגלל שיערו הפרוע. רדינג הסביר בראיון עמו בשנת 2000: "ראיתי מודעה בעיתון המוסיקה 'מלודי מייקר', שאריק ברדן מקים הרכב חדש שייקרא THE NEW ANIMALS. כשהגעתי לאודישן, הייתי בטוח שאני נבחן בשביל אריק ברדן. המזל שיחק לי באותו יום.

בשלב הזה ניגנתי מולם כמה צלילים, כשלפתע ניגש אליי צ'אס צ'אנדלר. הוא היה כמו כוכב עבורי. איש מפורסם ומצליח. אני בקושי הייתי בן עשרים אז. הוא שאל, 'אתה יודע לנגן בס?'. עניתי לו שלא, אבל אני מוכן לנסות. באותו רגע הוגשה לידיי גיטרה בס וניגנתי עמה שלושה שירים עם הג'נטלמן האמריקאי שעמד שם ועם קלידן נוסף שהיה בחדר.


מיד לאחר מכן פנה אליי אותו אמריקאי ושאל אותי אם אפשר לדבר. שנינו הלכנו לפאב קרוב והתחלנו לדבר על הלהקות האהובות עלינו. שמות כמו סאם קוק, הקינקס, הפנים הקטנות ועוד, התעופפו בחלל האוויר. לפתע הוא שאל אותי אם אני רוצה להצטרף ללהקתו. זה היה מר ג'ימי הנדריקס".


העניינים בין הנדריקס ורדינג הורעו, כשב-29 ביוני 1969 פרש הבסיסט מההרכב, אחרי הופעה בדנבר. זו הייתה הופעה נוראית. הנדריקס נטל לפניה טבלית של סם הזיה. בקהל החלו תרחישי אלימות, כשרבים (שלא רצו לשלם על כרטיס) החלו לדחוף את דרכם פנימה במטרה להפוך את האירוע לחינמי.


מאחורי הקלעים הוטלה על רדינג פצצה, כשהנדריקס בישר לו כי הוא הולך להרחיב את הלהקה, מבלי להתייעץ עמו ועם המתופף, מיץ' מיטשל. רדינג לא הסכים, החליט לפרוש בו במקום ועם סיום ההופעה טס לבדו בחזרה ללונדון. הנדריקס התקשר אליו זמן קצר לאחר מכן לשוב אליו, אך הבסיסט סירב.



ב-11 במאי בשנת בשנת 1970 יצא בארה"ב התקליט המשולש של פסטיבל וודסטוק.



האלבום הגיע למעמד זהב תוך שבועיים. אבל מי שחושב כי מדובר בתיעוד מושלם של הפסטיבל, לא יודע שיש פה ענייני עריכה בעייתיים (כולל אפילו הבאת הקלטה, שנערכה באולם אחר לגמרי עם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג).


עיתון רולינג סטון פרסם אז ביקורת על אלבום חדש זה. הנה כמה דברים שבחרתי להציג לכם ממנה: "מדוע, לעזאזל, אנו הולכים למופעי רוק? חשבתם שאענה לכם על השאלה הזו, נכון? ובכן, לא כך. אבל אוסיף שחוויית הופעה זו או אחרת היא חד פעמית וכל ניסיון להביאה הביתה לא יניב תוצאה דומה. ועדיין, אנשים מייצרים תקליטי הופעות חיות כאילו באמת אפשר לדחוף את כל האירוע לתוך בקבוק. אז כן, מסתבר שאפשר.

אבל אם הייתם באמת בוודסטוק, אז מה שנמצא בסרט ודאי לא תואם את מה שראיתם במו עיניכם. ולכן גם התקליט שמצורף פה, שמצהיר כי יש בו את 'כל המוזיקה מהפסקול המקורי ועוד', אינו כזה. האם ההופעות המלאות והמשעממות, של להקות סנטנה ועשר שנים אחרי, נמצאות פה בשלמותן? ברור שלא. לקחו קטע קטן מכל הופעה של השתיים. מי שעשה את התקליט, עשה עבודת עריכה נהדרת שהצמידה את הקטע של סנטנה למחול הגשם של הקהל, שקרה בכלל בזמן אחר בפסטיבל.


אבל יש בתקליט הזה צעד קדימה מבחינת הקלטה והצגת הופעת רוק בתקליט. הייתי מעניק אותו בשמחה למישהו שהיה שואל אותי האם רוק הוא מונח בגיאולוגיה ותו לא. הקטעים שנערכו באלבום נועדו ליצור דינמיקה מתגברת, שלא קרתה בפסטיבל המקורי. מישהו השחיל בצד הראשון אפקט של צרצרים, כדי להעניק אווירה מרגיעה. ופתאום הצרצרים נעלמים כשמתחיל השיר הבא באותו צד. מישהו יצר פה תמונה מלאכותית עם הקיים. לפי מה ששמעתי באלבום עם קאנטרי ג'ו אנד דה פיש - הם חייבים להוציא אלבום שלם בהופעה. כך גם קרוסבי, סטילס נאש ויאנג.


ג'ימי הנדריקס העניק את הופעת חייו בפסטיבל הזה, עם ביצוע ההמנון האמריקני בתוספת צלילים מאולתרים שנשמעים כהישג מהחשובים ביותר בעולם הרוק. ואז הוא ממשיך בשיריו, מפטיר לקהל שלום ויורד. וכאן בחר המפיק, אריק בלאקסטד, להציג את קהל המוזיקה של היום. הוא רצה לשקף את הבוץ והכיעור שבהם. הם קיבלו שלושה ימים של הופעות מהטובות ביותר ולצדן חוויות מיניות ומסוממות שלא יקבלו בעוצמתן באף מקום אחר.


בלאקסטד שיקף את מה שקורה היום, למשל, בהופעות רבות בפילמור. ראיתם שם את ואן מוריסון קורע את נשמתו לגזרים? ואז הוא יורד מהבמה ומה הקהל עושה? שורק לו בוז כי הוא כבר לא מסוגל לעלות ולתת עוד מעצמו. בפעם הראשונה בה שמעתי בתקליט הזה את הופעתו של הנדריקס, שאלתי את עצמי: מה לעזאזל הקהל הזה רוצה עוד ממנו? הוא נתן את כולו פה! ופה השאלה הגדולה - האם הדור הצעיר של היום רוצה לקחת את העניינים קדימה? או שרק יתנו לו בידור וזהו?


אז תקנו מהר את התקליט הזה ובכמויות כי דבר שכזה, כמו וודסטוק, ודאי לא יקרה שוב".


ב-11 במאי בשנת 1970 יצא התקליט של להקת המי, LIVE AT LEEDS. רוק'נ'רול!!!



מזה זמן מה שאפו חברי הלהקה להוציא אלבום בהופעה חיה, שישקף היטב את האווירה הבימתית השונה כל כך מהגישה האולפנית. נעשו ניסיונות להקליט כמה הופעות בסיבוב הופעות קודם שהיה לה בארה"ב אך הופעה בלידס היא שנבחרה. היא לא חפה מרעשי רקע טורדניים (שאינם קהל) ופיט טאונסנד, גיטריסט הלהקה, לא הצליח להוציאם ממנה. אבל עדיין משהו בה היה מחשמל דיו כדי לבחור בה כראויה. הדבר היחיד שנעשה להקלטה היה הוספת אפקט DELAY (הכפלת הקול במרווח מה מהמקורי) והקטנת עוצמת רעש הקהל.


האלבום נשמע כאילו הוקלט באיצטדיון ענק אך היה זה למעשה אולם לא גדול יחסית באוניברסיטה בלידס שהיו בו כאלפיים איש. באותו זמן היה המתופף, קית' מו,ן טרוד ביותר. שבועות ספורים לפני כן, ב-4 בינואר, הוא איבד את נהגו הצמוד, ניל בולאנד. השניים הגיעו, עם אשתו של מון, למועדון. כשיצאו משם הקיפו את הרחוב סקינהדס מאיימים. בולאנד יצא מהרכב כדי להזיזם מהדרך, כשלפתע זינק הרכב לעברו, דרס אותו והרגו במקום. מאז לא ברור האם זה קית' מון או אשתו שלחצו על דוושת הגז. שניהם מתו מאז ולא גילו מה באמת קרה.


פיט טאונסנד: "כשהגעתי להופעה בלידס, ציפיתי לראות שם את האולפן הנייד של הרולינג סטונס או משהו בסדר גודל שכזה. לחרדתי גיליתי שם טכנאי הקלטה של חברת התקליטים PYE, שבא עם מסחרית רעועה ובה ציוד הקלטה, שהושם בקופסאות של כלי תחמושת צבאיים. אולם האוכל בו הופענו לא היה גדול והקהל שהצטופף שם הפך את האווירה ללוהטת. בדרך כלל הקהל באוניברסיטאות רועש באופן לא נעים, אך הפעם הם היו בסדר כי ידעו שאנו מקליטים את ההופעה. ניגנתי באופן זהיר יותר מבדרך כלל כדי לא ליפול על צלילים מזייפים שקורים פה ושם כשאני משתולל.


אף אחד מאיתנו לא ציפה לביקורות הכה טובות שקיבל תקליט ההופעה הזה שלנו. אנחנו התייחסנו לזה כאל תקליט ביניים, שנועד להרגיע את חברת התקליטים שלנו. התקליט הזה הזניק אותנו למעלה. אני רואה בזה תקליט ספונטני וישיר מאד כשמטרתנו הייתה פשוט להעיף אז את הקהל עם הצליל שלנו".


"להקת המי היא הלהקה הוויזואלית המלהיבה ביותר בעולם", כתב ריצ'רד גרין בביקורתו בעיתון NME, "ופה התגשמה משאלתו של פיט טאונסנד לתפוס את האווירה החיה של להקתו על גבי תקליט. התוצאה באה באלבום גאוני שמשקף את גדולתה של הלהקה".


התקליט נפתח עם ביצוע לשיר YOUNG MAN BLUES, שכתב מוז אליסון. זאת למרות שבהופעה עצמה זה לא היה השיר הפותח. גרסת השאפל-ג'אז המקורית של אליסון פינתה את מקומה להשתלחות רוק אדירה את מילותיו. משם עובר המאזין ללהיט של הלהקה מאמצע הסיקסטיז, SUBSTITUTE, ואת סוף הצד הראשון חותמת עוד גרסת כיסוי. הפעם לשיר של אדי קוקראן, SUMMERTIME BLUES (עם קול הבס הרועם של הבסיסט ג'ון אנטוויסל, שעונה היטב לשירתו של רוג'ר דאלטרי).


גם צד ב' של התקליט נפתח עם גרסת כיסוי. זה השיר SHAKIN ALL OVER של ג'וני קיד. וזה בהחלט מרעיד - מעונג מחשמל! ומה עם עוד קצת חומר מקורי? כן, זה מגיע עם MY GENERATION, שנמשך כ-14 דקות וכולל כמה ציטוטים מאופרת הרוק "טומי". השיר שחותם הוא MAGIC BUS שנמשך כשבע דקות וחצי ולמרות שכשיצא כתקליטון לא נמכר היטב, היה שיר מבוקש מאד בהופעות הלהקה.


מאז צאת האלבום הפך הוא לככב ברשימות רבות של אלבומי הופעות חשובים. ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "עבור אמריקה, אלבום ההופעה החיה של להקת המי יוצא בדיוק באותה תקופה שבה, מבחינה מסחרית, הוא הכי מתאים; האלבום טומי היה אלבום של רעיונות בראש ובראשונה; בתקליט, לא היה לו ערך רב של רוק'נ'רול.


אז להקת המי עשתה את זה, מסחרית. הגיע הזמן לתעד את עצמה בתקליט, וכמובן שהדרך היחידה לעשות זאת הייתה להוציא אלבום הופעה. הבעיה הייתה שהם ניסו לעשות את זה לפחות במשך שנתיים בלי להמציא משהו שנשמע מספיק טוב כדי לצאת בציבור - ולפני טומי, הלהקה הייתה בנקודה שבה אלבום גרוע עם הרבה הייפ יכול היה להרוג את הפוטנציאל המסחרי שלה.


אחרי 'טומי' זה לא היה כל כך מסוכן והגיע הזמן לזה. הם עשו הופעה בקולג' באנגליה, הקליטו את זה ויצאו עם זה לחנויות. פיט טאונסנד, שהוא המבקר הטוב ביותר של רוק'נ'רול בעולם (שני הראיונות שלו ברולינג סטון, בכל מקרה, הם הדוקטורט המבריק והפרובוקטיבי ביותר על מה זה רוק'נ'רול ואיך זה עובד), ארזו את התקליט בצורה כזו שתגביר את תפקודו כמסמך (כולל דף מילים לשיר 'הדור שלי' בכתב ידו של טאונסנד, הודעות דחייה מחברות תקליטים וביטולי הופעות, כרזה נהדרת ממועדון מארקי בלונדון, בערך בשנת 1964, קבלה על פצצות עשן... דברים נפלאים). טאונסנד גם סידר את העטיפה בצורה כזו שתעשה סאטירה וגם תנצל את הפוטנציאל המסחרי של הדבר.


המוזיקה עצמה לא כל כך משובחת. היא הזדקנה, ולמרות שהזמן של האלבום נכון, עבר זמנה של המוזיקה, ללהקה ואולי גם לנו. להקת המי על הבמה, מלכתחילה, הייתה תוצר ממוחו של טאונסנד, רגשותיו ורצונותיו; וכעת הרצונות הללו התגשמו ברובם. לפיכך, בכמה שירים, אנו מוצאים את המי מחופשים באופן מוזר ללד זפלין.


האלבום הוא מסמך, כפי שהוא צריך להיות: הסוף המסחרי הרשמי של השלב הגדול הראשון בקריירה הגדולה שלהם. עם כל אבני הדרך הרגילות מאחוריהם, בזכות החזון והסאונד שלהם, אנחנו והם מגיעים, עם בדיחה של לד זפלין מצד אחד ועם הגישה של המי מהצד השני, לאותה נקודה שבה יתחילו פיט טאונסנד ולהקתו. לתרגם את הסבנטיז לרוק'נ'רול. זו שפה שנדמה שהיא מדברת בצורה הכי ברורה כשהיא מגמגמת, אחרי הכל".


גם זה קרה ב-11 במאי:



- בשנת 1941 נולד סולן להקת האנימלס, אריק ברדן.


- בשנת 1968 הגיעו ג'ון לנון ופול מקרטני לניו יורק כדי לקדם את החברה החדשה שהקימו ושמה "אפל".


- בשנת 1964 קיבלה להקת הרולינג סטונס דחיה ממלון בלונדון שלא הסכים לאפשר לה לאכול בו ארוחת צהריים. הסיבה לסירוב: הסטונס הגיעו לארוחה ללא חליפות ועניבות. למחרת ציין עיתון ה- DAILY EXPRESS שהסטונס הם הלהקה המגעילה ביותר בבריטניה... THE UGLIEST GROUP IN BRITAIN.


- בשנת 1947 נולד אחד המתופפים המייסדים של להקת 'האחים אולמן', בוץ' טראקס. הוא התאבד בינואר 2017.


- בשנת 1967 יצא אלבום הבכורה של להקת "קאנטרי ג'ו והפיש" הפסיכדלית מסן פרנסיסקו. שם האלבום הוא ELECTRIC MUSIC FOR THE MIND AND BODY.



- בשנת 2014 מת מסרטן בגיל 62 אד גאליארדי, הבסיסט המקורי של להקת פורינר (שניגן בשני אלבומיה הראשונים עד שפוטר).


- בשנת 2008 יצא לאונרד כהן לסיבוב הופעות ראשון מזה 15 שנה. סיבוב זה יהפוך לאחד הקאמבקים המרשימים ביותר בעולם המוזיקה.


- בשנת 2008 מת מהתקף לב בגיל 55 המתופף הראשון של להקת RUSH, ג'ון ראטסי.


- בשנת 1973 יצא אלבומה הרביעי של להקת וישבון אש ושמו WISHBONE FOUR. אנשים שציפו למשהו דומה לאלבומה הקודם והמצליח של הלהקה, ARGUS, הופתעו לשמוע שאינו כזה.



- בשנת 1957 הופיעו האחים אוורלי בפעם הראשונה על במה. זה היה בנאשוויל.


- בשנת 1975 הגיע גרג אולמן להתארח בתוכנית של הזמרת שר. אולמן התאהב בשר וחטף אותה מזרועותיו של מפיק התקליטים דייויד גפן. השניים התחתנו במהירות והתגרשו גם במהירות.


- בשנת 1970 יצא בארה"ב תקליטון חדש של הביטלס, עם השירים THE LONG AND WINDING ROAD ו- FOR YOU BLUE.


- בשנת 1965 הופיעה להקת הבירדס לראשונה בטלוויזיה עם הקאבר הידוע לשיר של בוב דילן, MR TAMBOURIN MAN. זה היה בתוכנית המוזיקלית HULLABALOO.


ב-11 במאי בשנת 1973 יצא באנגליה אלבום ההופעה הכפול של אוריה היפ ששמו LIVE והוא תופס נאמנה את הצליל המחוספס ומלא העסיס של הלהקה הנהדרת הזו, שאהבו לקטול אותה בזמן אמת. מה גם שהוא יצא באופן מהודר, עם חוברת ובה עשרה עמודים של תמונות מרהיבות עין.

אז בגלל שאני אוהב קפסולות של זמן מהימים ההם, הנה ביקורת על התקליט בעיתון רולינג סטון: "הלהקה הזו ידעה כל עלבון אפשרי מהמבקרים, בשלוש השנים האחרונות. חלק מהן הודפסו בעטיפה זו כדי להחזיר לאותם מבקרים שלא חשבו אי פעם שלהקה זו תצליח. אבל זה עדיין לא עושה אותם טובים, אם כי בתקליט זה יש שיפור. אחת מנקודות השיא היא עם השיר EASY LIVIN שמשוחזר להפליא מהתקליטון. בניגוד לקטעים הארוכים והמשעממים של הלהקה פה - השיר הזה, עם שתי דקותיו וארבעים שניותיו, מצליח להוכיח כי אין צורך בקטעים ארוכים בשביל להביא פיצוץ רוקי. מאז שחלוצי הרוק באו לטעון כי ווליום גבוה הינו ערובה לדבר טוב, קהל הרוק החל להאמין שעוצמת ווליום גבוהה היא שנותנת לרוק את מה שהוא. גם אוריה היפ נפלה למלכודת הזו ודווקא בקטעים הפחות חזקים שלה היא מתגלה כחמישייה טובה. שירתו של דייויד בירון מדהימה לרוב. ההקדמה הווקאלית שלו לשיר LOOK AT YOURSELF נהדרת. אבל בקטע על יום הולדתו של הקוסם - הוא מזייף פה ושם. ויש שני מקומות בתקליט בהם הוא נשמע כאילו הוא מחקה את שירתה של יוקו אונו. נראה כי הוא זמר עם יכולות נפלאות שזקוק להכוונה. התקליט הזה של אוריה היפ הוא סוג של אמירת שלום לחברת התקליטים שלה, 'מרקיורי'. אני מקווה שבחברת התקליטים החדשה של 'האחים וורנר', ישכילו החברים ליצור איזון נכון יותר בין המוזיקה הכבדה העסיסית לבין הרשלנות שלה. בכל זאת, שלוש שנים של התקפה ממבקרי המוזיקה היא יותר מדי עבור כל להקה שהיא. הגיע הזמן לשינוי".


הביקורת בעיתון STEREO REVIEW, באותה שנה, הייתה כזו: "הגלגל מסתובב. ההקדמה המדוברת אומרת: "ועכשיו ... אנגליה עצמה ... אוריה היפ!" מוזר לחשוב שהייתה תקופה שאנגליה שלטה בכל הסצנה וקבוצות אמריקאיות לא יכלו להיעצר שם. שום דבר טוב או רע בזה, רק שימו לב... להקת אוריה היפ מוכשרת במה שהיא עושה; היא מחלקת תפלות אנרגטית גבוהה, המלאה במילים מעורפלות ופרועות, לקהל נלהב. אני לא מתרפק על אף להקה בפופולריות שלה כי יש לי ניסיון במה להקות עוברות ומקוות. אבל אוריה היפ הוא דוגמה למה שחבר מלומד שלי ציין; עולם הרוק אחרי וודסטוק הפך אירוע חברתי. זו אולי הסיבה לכך שהופקו כל כך הרבה אלבומי הופעות גרועים בשנים האחרונות. קהל הרוק מקבל את אותה התחושה שקהל הרדיו נהג לקבל לפני שלושים שנה משידורי אולמות אירועים מרוחקים. ההבדל בימינו הוא שתעשיית התקליטים מגלגלת מיליארדי דולרים בשנה. היא מבינה מה הקהל רוצה".


היה זה מנה הלהקה, גארי ברון, שחש כי זה הזמן להוציא אלבום בהופעה חיה. הכרטיסים להופעות הלהקה אז נחטפו בהיסטריה וזה היה הרגע לרכב על גל ההצלחה הזה. חברי הלהקה בחרו להדפיס בעטיפה הפנימית של האלבום הכפול את הביקורות הרעות שחטפו עד אז מהתקשורת המודפסת. הם רצו להוכיח שלמרות הביקורות, אנגליה אוהבת אותם. הקול שנשמע מציג בתחילת האלבום את הלהקה הוא קולו של טוד פישר, שהיה בצוות של הלהקה. קן הנסלי, על ההקלטה: "זה היה אחד האתגרים הגדולים ביותר שלנו עד אז. לקחנו איתנו לדרכים באירופה אולפן הקלטות נייד אבל התוצאות לא היו משביעות רצון. אז הגענו לטאון הו של בירמינגהם, הבטנו במבנה וחששנו שגם שם לא נצליח להביא תוצאה טובה. אבל זה היה התאריך האחרון בסיבוב ההופעות שלנו. אז ניסינו לשכוח את העובדה שאנחנו מקליטים את ההופעה ופשוט הופענו כמו שאנחנו רגילים. זה אחד האלבומים הכי אהובים עליי".


ומה אני חושב על האלבום הזה? ובכן, אני נהנה להקשיב לו אך הוא לא גורם לי תחושה של אלבום הופעה נחוץ, כמו למשל MADE IN JAPAN של דיפ פרפל. הוא דוקומנט מעניין של תקופה אבל לדעתי הביצועים בו מהירים מדי ומאבדים ברובם את המיקוד המופלא שיש להם בגרסאות האולפניות.


המהירות המוגזמת הזו אולי טובה כשנמצאים בהופעה עצמה (למרות שאני לא נהניתי כשהייתי בהופעה של אוריה היפ, בשנת 2005 באסטוריה שבלונדון. הם ניגנו שם מהר מדי וזה הפך את ההופעה לנסבלת). עדיין, יש כמה אלמנטים באלבום הכפול הזה שאני מתענג לשמוע אותם - צליל ההאמונד של קן הנסלי וקולו של דייויד ביירון. ברשותכם, אחזור עכשיו להקשיב לאלבום אולפן ישן וטוב של אוריה היפ, מבציר 1972-1970.



ב-11 במאי בשנת 1968 יצא גיליון של עיתון 'רולינג סטון' עם תמונת שער של אריק קלפטון, שצולמה על ידי לינדה איסטמן (שבהמשך הפכה ללינדה מקרטני). גיליון זה יגרום לקלפטון לפרק את להקת CREAM. מה קרה שם? בואו לקרוא.



בגיליון הזה נכלל ראיון שקלפטון ערך עם מנהל העיתון, ז'אן וונר, בספטמבר של השנה הקודמת.


כשהגעת לכאן לראשונה בשנה שעברה, מה גילית שהציפיות של אנשים ממך ומלהקת קרים?


נראה שאנחנו הרבה יותר פופולריים כאן ממה שדמיינתי. שמעתי ששמעו עלינו דרך המחתרת. אבל באמת לא תיארתי לעצמי שנהיה כל כך פופולריים. או שנתקבל בקלות כמו שהיינו, כי להקה אמריקאית כמו זו של פול באטרפילד יכולה ללכת לאנגליה עכשיו ופשוט לקרוס בכל המקומות. קבלת הפנים הטובה ביותר שהם קיבלו הייתה במועדון מארקי וזה לא היה טוב כמו שרוב הלהקות האנגליות התקבלו. באנגליה כולם מאוד לחוצים לגבי זה. הם לא רוצים שזרים ייכנסו. הם מרגישים מאוד תחרותיים לגבי סצנת המוזיקה שלהם ולא רוצים שהיא תזוהם על ידי אמריקאים. אולי זה נובע מתסביך נחיתות מוזיקלי כלשהו בכך שהם יודעים שכל מה שהם עושים באמת מבוסס על העניין האמריקאי. זה דבר מאוד קנאי. הם מפחדים שהמוזיקה האמריקאית מקדימה אותם יותר מדי. יש להם את הפנטזיה הזאת, הם מכחישים אותה.


האם אתה חושב שהשיר של סקוט מקנזי, על סן פרנסיסקו, שהיה במקום הראשון במצעד באנגליה, משקף במדויק את מה שקורה כאן?


לא בשום אופן. זה עטוף באופנה; הכל עניין של אופנה. למי אכפת איך אנשים נראים?

הקהל באנגליה מאמין שככה זה, כוח הפרחים. כמובן; את הציבור הבריטי לימדו שאופנה היא הדבר היחידי הכדאי - הם יזרקו אלפי ליש"ט בשנה רק בקניית בגדים. רק על זה הם חושבים. יכולתי להתלהב מהשיר אם לא הייתי בא לכאן.


מה ההבדל בין הקהלים של סן פרנסיסקו ולונדון?


הם לא מאוד שונים. לגבי קבלת הפנים, מדובר בקהל הטוב ביותר. ברור שהם כל כך ביקורתיים. כל מהלך קטן שאתה עושה וכל תו קטן שאתה מנגן מורגש, נטרף, מתקבל או נדחה. אתה יודע שכל מה שאתה עושה ישימו לב לזה ואתה עושה את זה נכון. אתה צריך לעשות כמיטב יכולתך כי הם יודעים אם אתה לא עושה כמיטב יכולתך.


האם אתה מעדיף לנגן מול קהל או במצב מבודד כמו אולפן?


אני די משתעמם להקשיב לעצמי מנגן בגיטרה כי אני לא קהל טוב במיוחד. אם יש שם אנשים, אתה הולך רחוק יותר.


עד כמה מצב הנפש שלך משפיע על הנגינה שלך?


אתה מתכוון לסמים?


לא, לא ממש -


ובכן, עשינו כמה הופעות במקומות גרועים מאוד. עשינו אותן בצפון באנגליה וזה היה כמו ללכת עשרים שנה לאחור. לא יכולתי לנגן שם בכלל. זה היה כמו להיות תקוע בזמן אחר. עשינו עוד הופעה במועדון שנהגתי להופיע בו עם היארדבירדס. זה היה אותו דבר עכשיו כמו שהיה אז. אותו קהל - שהיה מאוד היסטרי ונוירוטי. וכשאתה עולה על הבמה וכולם צורחים וצועקים - אתה משתגע מלנסות לנגן משהו. דברים כאלו מפחידים אותי. מה שאני בעצם מעדיף לעשות זה קונצרטים. אני מאוד אוהב לנגן בקונצרטים, כי כל העניין יותר רגוע. הקהל יושב, הם נרגעים, ואז זה תלוי בך לבנות כל סוג של גובה מוזיקלי. הרבה יותר טוב לעבוד עם קהל כזה.

מה לגבי הלהקות שראית בסן פרנסיסקו?


לא ראיתי אף אחת; לא היה לנו זמן.

ניגנת עם ELECTRIC FLAG, לא בדיוק להקה מקומית אבל בהחלט שיקוף של הסצנה המקומית.


הלהקה הזו היא פשוט הדבר הכי כבד שיש. יש לה קצב אדיר ומייק בלומפילד פשוט חי ונושם מוזיקה. הוא אחד מהאנשים שלא חושבים על שום דבר אחר. להקה מדהימה.


שמעתם את התקליט של הגרייטפול דד?


כן, זה טוב. אני לא חושב שהאיכות של המוזיקה שלהם גבוהה כמו זו של הרבה להקות הקלטות טובות אחרות. אם הם מהטובים ביותר, אז הם לא עושים עבודה טובה במיוחד.


מה דעתך על הנגינה בגיטרה? הסינתזה של ג'רי גרסיה של בלוז, ג'אז וקאנטרי?


זה טוב מאוד, ומאוד צמוד, אבל זה לא באמת הטעם שלי.


מה ראית בסן פרנסיסקו שישפר סצנה כמו לונדון?


בכל הנוגע לגישות. יש כאן פחות תחרות ויותר עידוד ממוזיקאי למוזיקאי. מוזיקה משגשגת בפראות באנגליה כי הם מקנאים בהצלחתו של מישהו אחר. הם מקנאים אז הם צריכים להשתפר. כאן אתה מעודד. כולם מבינים את כולם והם לא מסתירים את זה. באנגליה יכלו להשתמש במעט יותר בגרות; שוק המוזיקה האנגלי גדל כל כך הרבה זמן על חוסר בגרות, בעיתונות ובעיתוני המוזיקה הם עוסקים בשום דבר מלבד מצעדים וסקרים. אין עיתון מוזיקה אחד שמכסה את כל תחום המוזיקה. הם יכלו לקחת מסן פרנסיסקו קצת יותר פתיחות מחשבתית לגבי מוזיקה, כדי לגדול על זה. מוזיקה כבר לא קשורה ל'הצלחות בין לילה' ודברים כאלו; זה צמח מזה. האנשים שמאחורי זה - המנהלים, והאנשים שעושים מזה את לחמם - צריכים ללמוד את זה ולצמוח גם מזה.


מאיפה אתה שואב את האנרגיות שלך?


ובכן, זה עניין של מעגל קסמים. זאת אומרת, אם לא הייתי מנגן אי פעם על כלי אז לא הייתי צריך לנגן. אבל עכשיו אני צריך לנגן. אני אבהיר יותר: כשאני יורד מהבמה, אתה יודע, פשוט הבעתי את עצמי כמה שיכולתי באותה תקופה. ואני יודע שאם יש לי הופעה למחרת, אני צריך לאגור מספיק אנרגיה כדי לנגן למחרת. זה כאילו, אתה יודע, אתה מוציא את זה, ואז אתה מקבל את זה שוב, ואז אתה מוציא את זה, ואז אתה מקבל את זה שוב. אתה חייב לעשות את זה. זה כמו תגובה בסיסית שנמשכת בתת מודע כל הזמן. זו עבודה קשה.

מי לדעתך הלהקות הכי טובות בסצנה הבריטית, מלבד הביטלס והרולינג סטונס שלא מופיעים יותר?

כן, הקלטת מוזיקה הפכה כל כך רחוקה עד שאי אפשר לקשר אותה למוזיקה חיה בכלל. אני לא חושב שאתה חייב. אם אתה סקרן לגבי מבצעים, הפינק פלויד היא להקה שאני אוהב מאוד בקרב להקות חיות.



מה עם להקת המי?


לא ראיתי אותה הרבה זמן, אבל זה כן הרשים אותי פעם, סוג כזה של דבר. אם אני לא יכול לראות את המי, אז אני לא ממש מוטרד ואני לא אקשיב להם הרבה. הם צמודים וכולם מאוד כבדים, אבל מוזיקלית אני לא חושב שהם הולכים לכיוון מאוד קיצוני. הם נצמדים למצעדים ודברים כאלה.


מה הפינק פלויד עושה?


זו להקה מאד מוזרה. אני אפילו לא יכול לחשוב על להקה שאתה יכול לקשר אותה אליה. זה מאד מטורף. הם לא ממש פסיכדליים. הם עושים דברים כמו הופעה במשך שעה עם שיר אחד. הם עוסקים בהרבה דברים אלקטרוניים. הם גם מאוד מצחיקים. הם נחמדים, הם באמת קבוצה מאוד נחמדה. הם חסרי שאפתנות והם נותנים לך הרגשה נעימה לצפות בהם.


מה אתה חושב על ג'ימי הנדריקס?


אני לא באמת רוצה להיות ביקורתי לגבי זה. אני חושב שג'ימי יכול לשיר טוב מאד; הוא פשוט שם את זה בסביבה שהוא לא יכול לשיר וכולם מקבלים את זה. אני חושב שהוא יכול לשיר טוב מאוד. אני גם חושב שהוא גיטריסט מעולה. אני לא אוהב לצפות בו יותר מדי כי אני מעדיף להקשיב לו. כשהוא הגיע לאנגליה לראשונה, נפלתי מזה. לאחר זמן מה התחלתי לחשוד בזה. לאחר שהכרתי אותו, גיליתי שזה לא המקום שבו הוא נמצא, לא היכן שהוא נמצא בכלל. הדברים האלו שהוא עושה על הבמה, כשהוא עושה את זה הוא בוחן את הקהל. הוא יעשה הרבה דברים, כמו להשתטות עם הלשון שלו ולנגן בגיטרה שלו מאחורי הגב ולשפשף אותה למעלה ולמטה במפשעתו. והוא יסתכל על הקהל, ואם הם יבינו אותו, הוא לא יאהב את הקהל. הוא ימשיך לעשות את זה, להתיש אותם. היה לו את כל השילוב באנגליה. זה היה בדיוק מה שהשוק רצה, כוכב פופ פסיכדלי שנראה מטורף. אז ג'ימי נכנס, לבש את כל הציוד עליו והצליח מיד. זו הייתה נוסחה מושלמת. מתחת לכל זה, יש לו כישרון מוזיקלי מדהים. הוא באמת אחד המוזיקאים הטובים ביותר בסצנה המערבית. אם רק תגרד את כל השטויות שהוא סוחב, תמצא בחור מוכשר להפליא ונגן גיטרה יפהפה לגילו. אני פשוט לא יכול לסבול את הכל, את כל חפצי הפלסטיק.


מי התחיל את עניין השיער?


אני מניח שדילן התחיל את זה. זה מצחיק, כי זה נכנס לעניין אופנתי באנגליה. עשיתי את זה כי אהבתי את השיער של דילן. הלכתי והסתלסלתי. ואז ג'ימי הגיע עם שיער מתולתל, והלהקה שלו עשתה את זה כדי להשלים את התמונה, וכל השאר עשו את זה כי הם אהבו את ג'ימי ואנשים אחרים עשו את זה כי הם אהבו אותי, אני מניח. זה הפך לטרנד לא קטן באנגליה, להיות עם שיער מתולתל.


מי השפיע עליך כאדם?


שני האנשים הראשונים שאני חושב עליהם הם מתחום המוזיקה. זה פשוט בגלל שזה העולם שאני חי בו. הראשון הוא מייק בלומפילד. צורת החשיבה שלו ממש זעזעה אותי בפעם הראשונה שפגשתי אותו ודיברתי איתו. מעולם לא פגשתי מישהו עם כל כך הרבה אמונות חזקות. ודילן ממש הדליק אותי. הוא אדם באמת אמיץ. אלו שניים שהשפיעו הכי הרבה כי הם פשוט מאוד אמינים. אני מאמין בשני הבחורים האלו יותר מהרבה דברים.


אילו הבדלים אתה מוצא בגישה בין הבלוזמנים הצעירים כאן - כמו בלומפילד או באטרפילד למשל - ובאנגליה, כמו ג'ון מאייאל?


מוזיקאי הבלוז הוא בדרך כלל פנאטי; זה המכנה המשותף בין מוזיקאי בלוז, הם פנאטים. באנגליה הם לא ממש יודעים איפה זה. הם לא באמת יודעים איך זה להיות מוזיקאי בלוז באמריקה. כמו שעושה מייק בלומפילד; כולם רומנטיים לגבי זה ויש להם הרבה אידיאלים ורעיונות. הרבה אגו מתערבב בזה והם חושבים שהם החבר'ה היחידים שמנגנים מוזיקה אמיתית.


האם היית מאפיין את עצמך כמוזיקאי בלוז?


לא. אני לא חושב שאני באמת מייצג את הבלוז יותר. לא באמת. יש לי יותר מזה בי ובמוזיקה שלי מכל דבר אחר, אבל אני לא באמת מנגן בלוז יותר.


עד פה חלק מהראיון...


ובעוד שקלפטון שיבח את עצמו שם כמוזיקאי שהוא יותר מגיטריסט בלוז, הודפס לצד הראיון מאמר ביקורת של ג'ון לנדאו על הופעה של להקת קרים, שנערכה ב-23 במרץ בשנה ההיא. לנדאו כתב בביקורת שלו שקלפטון הוא המאסטר של קלישאות הבלוז מארבעים השנים האחרונות ושגם המתופף ג'ינג'ר בייקר הפך אצל לנדאו למתופף קלישאתי.


לנדאו המשיך וציין את נגינת המפוחית של ג'ק ברוס כאחת מנקודות השפל של ההופעה. אריק קלפטון ראה את העיתון הזה זמן מה לאחר יציאתו כשישב במסעדה. הוא נפגע מזה והתעלף.


כשהתעורר מעלפונו הוא הבין שההחלטה של השלישייה להתפרק הייתה מוצדקת. הכתבה בעיתון גרמה לו להבין שהוא עושה את הצעד הנכון ומאותו רגע הפסיק לחפש את אור הזרקורים כאלוהי גיטרה ולהתמקד בנגינה אישית.


ב-11 במאי בשנת 1979 יצא תקליטון חדש ללהקת אי.אל.או, עם השיר SHINE A LITTLE LOVE.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



留言


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page