top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 בנובמבר בעולם הרוק

עודכן: 3 במרץ



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-11 בנובמבר (11.11) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "לניל סדקה הייתה השפעה מאוד גדולה עליי. בשנה האחרונה שלי למדתי בתיכון לינקולן, וסדקה היה בלינקולן, והוא היה זמר מקצועי. היו לו תקליטים ואפשר היה לשמוע אותם ברדיו. אז, שפטתי את עצמי מול סדקה. בראשי, אני מניח שחשבתי שאני יכול לשיר טוב בתור סדקה. אחרת, לא הייתי מתאמץ להיפגש עם חברי, ג'ו פאקר, שגר מעבר לפינה והיה זמר אופרה מיומן. היינו עושים חזרות במרתף שלי ומנסים להיות האלילים שלי, האחים אוורלי, מה שקשה לעשות אם אתה מברוקלין... אני לא יודע כמה פורה הייתי, ולא תמיד הייתי לוהט במהלך הקריירה שלי, אבל כשאתה מקבל את הטעם הראשון שלך של הצלחה, אתה לא רוצה להפיל את הכדור. אז הסוכן שלי התקשר אלי - הוא אפילו לא היה הסוכן שלי, הוא היה חבר שלי - והוא אומר שיש לו שלושה דייטים בשבילי בפלורידה. הוא אמר שהם ישלמו לי 750 דולר כדי להגיע ולהופיע בסוף השבוע. 'אלוהים אדירים', אמרתי, "'750!' כמובן, לא הבנתי שהמטוס עומד לעלות כל כך הרבה, או שאצטרך לקנות חליפה חדשה בגריניץ' וילג', ורצועה חדשה לגיטרה שלי. או שאני אצטרך לרדת לשם ולעשות חזרות עם להקה ואז לסחוב אותה איתי לשישה מקומות שונים. פיתוח טכניקת במה במהלך כל זה היה קשה. אני לא חקיין טוב במיוחד. הבנתי אחרי כמה פעמים שאני לא יודע מי אני. ניסיתי להיות סמי דייויס, ועד מהרה הבנתי שאני לא סמי דייויס. ניסיתי את אלביס. ובכן, אלביס הוא מאוד ייחודי, אתה לא יכול להיות אלביס. ניסיתי את הארי בלפונטה. הבנתי שאני לא יכול לחקות אף אחד. הייתי צריך להבין מי אני, ואז לקוות שהם יאהבו אותי. גיליתי את עצמי על הבמה, גיליתי את עצמי כאדם. וזה כל מה שעשיתי מאז. כל מה שעשיתי על הבמה מאז שנותיי הראשונות הוא פיתוח עצמי. אני זוכר הרבה הופעות, ורוב אלה שאני זוכר הן המוקדמות" (ניל דיאמונד).


ב-11 בנובמבר בשנת 1991 יצא האלבום האולפני האחרון של להקת ג'נסיס עם פיל קולינס. שמו הוא WE CAN'T DANCE.


אחרי סיבוב ההופעות לקידום האלבום הקודם של ג'נסיס, INVISIBLE TOUCH, פנו חברי הלהקה לכיוונים שונים כדי להמשיך בקריירות סולו. ההפסקה הזו של ג'נסיס הייתה ארוכה יותר ממה שהיה עד אז בה. פיל קולינס, בעיקר, נהנה מקריירת סולו ענפה אז. הוא היה סופרסטאר ומאמן מוסיקה הוא הסתעף למשחק קולנועי כשגילם את התפקיד הראשי בסרט BUSTER מ-1988 (שלפסקול שלו הוא תרם שירים) והופעת אורח ב-HOOK מ-1991. הוא גם הספיק לכתוב ולהקליט את אלבום הסולו הרביעי שלו שנקרא BUT SERIOUSLY שהיה מצליח מאד.


גם הבסיסט-גיטריסט, מייק ראת'רפורד, נהנה אז מעלייה בפופולריות של דברים שעשה מחוץ לג'נסיס - במיוחד עם להקת מייק והמכונאים. הקלידן, טוני בנקס, ניסה לחקות את הצלחתו של ראת'רפורד על ידי נקיטת גישה של להקה תוך שימוש בזמרים אליסטר גורדון וג'ייני קלימק להוצאתו BANKSTATEMENT באוגוסט 1989. כשהאלבום הזה לא הצליח במצעד, בנקס חזר להיות אמן סולו והוציא את STILL באפריל 1991. כאן הוא השתמש במגוון זמרים כולל פיש, ניק קרשאו, אנדי טיילור ושוב ג'ייני קלימק, אבל גם האלבום הזה לא הצליח להגיע למצעדים. היעדר נקודת מיקוד והרתיעה הטבעית של בנקס מאור הזרקורים לא עזרו לאלבומיו להימכר.


ג'נסיס התאחדה לזמן קצר ב-14 במאי 1988, כשביצעה שילוב של עשרים דקות מלהיטיה, כולל כמה חומרי סולו, במופע לציון ארבעים שנה לחברת התקליטים אטלנטיק. ב-30 ביוני 1990 התאחדה הלהקה להופעה בפסטיבל KNEBWORTH והתכנסה לבסוף ב-13 במרץ 1991 כדי להתחיל לכתוב ולהקליט את מה שעתיד להיות אלבום האולפן האחרון שלהם עם פיל קולינס. בנקס ציין, "כשחוזרים להיות ביחד שוב, אנחנו לא ממש אותם אנשים כמו כשעזבנו ולכן נכנסים אלמנטים חדשים ללהקה" ג'נסיס הייתה קצת חלודה בתחילת הסשנים, אבל נכנסה מהר לתלם. עם כניסתו של פורמט הקומפקט דיסק לשוק המוסיקה, הלהקה הבינה שהיא יכולים לנצל עד 73 דקות של חומר במקום להיות מוגבלת לכ-50 הדקות שהוויניל מאפשר. במהלך החודשיים וחצי הבאים עבדה השלישייה על חמישה עשר שירים חדשים והקליטה ארבעה עשר מהם.


עבור הפרויקט הזה, ג'נסיס העסיקה את המפיק / טכנאי, ניק דייוויס בן ה-28, שעבד בעבר גם עם ראת'רפורד וגם עם בנקס, שהודה שנאלץ לעמוד באתגר שדייוויס הציב בפניו. ראת'רפורד נמנע מישומוש בגיטרת סינטיסייזר ובמקום זאת נצמד לפנדר סטרטוקאסטר שלו כדי לקבל צליל אורגני יותר. קולינס בחר לוותר על מערכת התופים האלקטרונית השנויה במחלוקת של סימונס, שבשלב זה כבר החלה להישמע מיושנת עם הסאונד הסינתטי מדי שלה, והשתמש במערכות התופים האקוסטיות שלו.


מפגשי ההקלטה צולמו גם לסרט תיעודי לטלוויזיה באורך 46 דקות ונוכחותו של צוות צילום באולפן הוכיחה את עצמה כמחניקה עבור הלהקה. בנקס: "בכל פעם שהם היו בסביבה, לא עשינו עבודה יצירתית בכלל. כי אתה פשוט לא יכול. זה פשוט לא איך שאנחנו עובדים. ברגע שהם היו שם, סגרנו את העסק". ושם האלבום בא כתגובה של הלהקה להתפשטות מוסיקת ​​הריקודים במצעדים באותה תקופה.


לא אפרט פה את כל שירי האלבום (בכל זאת, צריך פה מקום גם לאייטמים אחרים) אך אתמקד בשני שירים בולטים בו. אפתח עם הקטע הפותח, NO SON OF MINE. זה שיר קורע לב על בחור צעיר שנאלץ לעזוב את הבית, בגלל האלימות במשפחה שהוא סובל מידי אביו המתעלל, ובעקבותיו ניסיונו לפיוס. ההגשה הווקאלית של קולינס עוצמתית ומרגשת כאחד. הוא מפגין את יכולתו להביא אותנטיות רגשית למילים והסביר את מקורו של משפט שם השיר: "כשעבדנו על הלחן, לא ידעתי מה אני שר בשלב מסוים. המצאתי דברים על המקום אבל מייק אמר, 'זה נשמע כאילו אתה שר NO SON OF MINE. למעשה, לא שרתי את זה, אבל ככה זה נשמע. ישר היה קצה חוט לכתוב את מילות השיר". מאותו ביטוי ספונטני, קולינס ניגש ליצור עלילה והתוצאה היא מהיותר מרשימות של ג'נסיס בתקופת פיל קולינס כזמר.


השיר שבא אחריו לוקח אותנו לאווירה משעשעת יותר - JESUS HE KNOWS ME, עם ביקורת ברורה בתוכו, עם ההומור הציני והגישה האופטימית שלו. השיר הסאטירי הזה, שהפך לחביב ההמונים בזכות הפזמון הקליט והמילים ההומוריסטיות שלו, בא להגחיך את אוונגליסטי הטלוויזיה השולטים בכל יום ראשון במסכים במשקי בית אמריקאים, ודורשים כסף כדי לשמור על אורח החיים היוקרתי שלהם. מילות השיר של קולינס פותחו שוב במהלך ג'אם סשן. הוא חקר את נושא אוונגליסטי הטלוויזיה לאחר שהלהקה נותרה המומה מחוצפה של המטיפים שביקשו מהקהל שלהם לתרום סכומי כסף עצומים למנהגים שלהם. בזמן שהם היו בסיבוב הופעות במדינות הדרום של ארה"ב, חברי הלהקה היו עדים לדומיננטיות של האוונגליסטים בערוצי הטלוויזיה בחגורת התנ"ך. קולינס עיצב את הדמות בשיר סביב אוונגליסט ספציפי אחד - ארנסט אנגלי. קולינס הסביר, "בכל פעם, ביום ראשון הייתי מזפזפ בטלוויזיה ואם אי פעם הייתי מוצא אותו, הייתי צופה בו באדיקות. הייתה לו הפאה הכי גרועה שראיתי, והמבטא שלו היה הדבר הכי שערורייתי שתשמעו אי פעם. הוא היה דמות שלמה ואהבתי אותו. זה היה הוא שאליו התחזיתי בקליפ".


וכמה מילים על העטיפה; ראת'רפורד: "האנשים הקטנים על הירח. זה ממש מזכיר לי את 'הנסיך הקטן'. יש לזה עיצוב דומה. אני חושב שהעטיפה הזו מצליחה כי יש בה משהו שאינו דומם". בנקס: "חשבתי שזו העטיפה הטובה ביותר שהייתה לנו בכלל. בהחלט העטיפה הטובה ביותר מאז DUKE. יש פה אווירה חזקה ורומנטית יותר מבעבר. גם הלוגו שמעוצב פה נהדר".


לסיום העניין, הנה פיל קולינס בספרו: "ההצלחה המסחרית היא כמובן נחמדה, אבל השיר הכי חשוב באלבום בעיני הוא לא אחד מהסינגלים המצליחים. כתבתי את המילים של SINCE I LOST YOU בשביל אריק קלפטון. זה על מותו של בנו בן הארבע, קונור. ילד קטן ומקסים שראיתי אצלו. היינו בשלבים הראשונים של יצירת האלבום כשקיבלתי את שיחת הטלפון שבישרה לי שקונור מת לאחר שנפל מהחלון של אמו בדירה בקומה חמישים ושלוש במנהטן. אריק היה גמול מאלכוהול באותו זמן ואמרתי לו את אחת הדאגות שלי: שהכי קל, אחרי הדבר הנורא הזה, להתחיל לשתות שוב. הוא אמר לי, 'לא, זה יהיה הדבר הכי קשה'. באולפן למחרת, מייק, טוני ואני, כולנו חברים טובים של אריק, דיברנו על הטרגדיה הבלתי נתפסת הזו. עבדנו על יצירה חדשה והתחלתי לשיר מילים: 'הלב שלי נשבר לרסיסים...' לילי, הבת שלי, הייתה בת שנתיים מוקדם יותר באותו שבוע, וחשבתי על כל הפעמים שאני נפרד ממנה. כתבתי מנקודת מבט של אבא שלעתים קרובות רחוק מילדיו וצריך להפקיד את הטיפול בהם בידי אחרים. זו תחושה שתמיד הטריפה אותי. השמעתי את זה לאריק, כדי לקבל את אישורו. הוא ממש הודה לי והשמיע גם שיר חדש שהוא כתב בשם TEARS IN HEAVEN".


ה-11 בנובמבר בשנת 1965 היה יום לחוץ מאד בחיי הביטלס (כאילו היה חסרים להם ימים לחוצים אז).


הלחץ היה רב להוציא אלבום חדש ללהקה ולכן הגיעו ארבעת חבריה בשעה שש בערב, לאולפני EMI, כדי לסיים את ההקלטות, שנמשכו עד שבע בבוקר שלמחרת.


ג'ון לנון ופול מקרטני הגיעו כשכל אחד מהם אוחז בשיר חדש שכתב. הראשון מהם שהוקלט היה YOU WON'T SEE ME של פול. מאל אוונס, עוזר הלהקה הנאמן, ניגן אף הוא בשיר באורגן האמונד, כשהוא לא ממש מנגן בו אלא שם את ידו על צליל אחד שנוגן לכל אורך אורך הפזמון האחרון. הדבר זיכה אותו בקרדיט על גבי העטיפה, כבדיחה פנימית של מה שבאמת קרה שם.


לאחר מכן הוקלט שירו החדש של ג'ון, GIRL. זה השיר האחרון שהוקלט לאלבום שייקרא RUBBER SOUL. עם מחסור ברור בשיר נוסף, ניגשו הביטלס לשיר שהקליטו לאלבומם הקודם אך לא נכלל בו. זה הוא WAIT, שג'ורג' האריסון הוסיף לו הפעם עוד צלילי גיטרה.


עם השמש בשמיים הסתיים עוד יום הקלטה והאלבום השישי של הביטלס היה מוכן לאריזה מהירה.


ב-11 בנובמבר בשנת 1967 פורסם בעיתון דיסק כי שלושת חברי להקת 'קרים' לא יוציאו יותר תקליטונים ומעתה יתמקדו רק באריכי נגן.


מתופף הלהקה, ג'ינג'ר בייקר: "אין לנו את היכולת להפיק מעצמנו תקליטון באורך שלוש דקות. חוץ מזה אנו עובדים ללא הרף, כך שאין לנו צורך בתקליטון. להקה כמו שלנו נכנסת לחרדה ברגע שנודע לנו כי עלינו להיכנס לאולפן ולעשות דבר מכאני שכזה. אנו מתפקדים טוב יותר בהקלטת אריך נגן. ברור שאם יצוץ משהו לא מתוכנן, שמתאים כתקליטון, נלך לפיו, אבל לא נתכנן זאת מבעוד מועד".


בדיוק שנה לאחר מכן, ביום זה, יצאה ידיעה מהמשרד של האמרגן רוברט סטיגווד, שלהקת קרים תעשה אלבום אחד ואז תתפרק. התכנון המקורי היה להקליט את השירים האולפניים בניו יורק, אך התוכנית הזו לא יצאה לפועל. ההקלטות נעשו לבסוף בלונדון ושאר האלבום, GOODBYE CREAM, הכיל שלושה קטעים גם מהופעה חיה.


ב-11 בנובמבר בשנת 1970 יצא אלבום-פסקול חדש לאלביס פרסלי, שבזמן יציאתו נתפס כאחרון בסדרת הקאמבקים של המלך.


ברולינג סטון נכתב אז על זה: "היה היה פעם תקליטון עם השירים HOUND DOG ו- DONT BE CRUEL שבצליל בלבד הצליח להגדיר את הרוק'נ'רול יותר מכל מה שהרולינג סטונס עשו. אבל מה שהתבשל במטבח של אלביס לאחרונה הוא אלבום-פסקול לא רלוונטי חוץ מתחושה של מוצר. ציפיתי מאלביס להישמע כפי שנשמע מזה שנים - מאז שהוא כבר לא היה מוצף בחומרים טובים (בסביבות ימי השיר TEDDY BEAR) ונאלץ ליפול לאחור כזמר בלבד שמנסה להרים דברים. עוד לפני שניגשתי להקשיב לאלבום הזה, תיארתי לי שאלביס בא פה רק לשמר את הדברים על פני הקרקע. ברור שהוא עובד קשה ומגיעה לו תשומת לב עבור כל הזיעה שלו, אבל האם זה האיש שמתחרה בטום ג'ונס?


השיר הטוב היחיד פה הוא PATCH IT UP, שהיה צד ב' בתקליטון של אלביס לפני כמה חודשים. בזמנו, חבל שהשיר לא הושמע יותר אבל זה הגיוני לאור מחסור בדרישה בימינו אחר שירי צד ב' של אלביס. אבל בשאר האלבום אלביס תקוע וזה עצוב". אוקי, זה קול העבר - אבל לדעתי? זה אלבום פגז! גם הסרט, שבאו לתעד את המלך בפעולה. ב-31 ביולי 1969, בלאס וגאס, ערך אלביס חזרה מנצחת לבמת הקונצרטים ממנה נעדר כמעט עשור. סדרת הקונצרטים שלו שברה את כל שיאי הקופות והניעה לחלוטין את הקריירה שלו. הסרט בא עם צילומים בחזרות ומאחורי הקלעים כשברור ששנת 1970 הייתה שנה טובה עבור המלך. הוא נראה טוב ושר נהדר. הוא לא רק היה בכושר גופני משובח, הוא התבגר לכדי זמר שהצליח לחבר בין הכוח האדיר שלו עם עדינות, ומצא את קולו משכנע בסדרה של שירים בעלי גוון שונה.


האינטראקציה של אלביס עם חבריו ללהקה היה נהדר, כשהיה זה אנסמבל קטלני בראשות הגיטריסט ג'יימס ברטן והמתופף רוני טוט. "הם עמוד השדרה של כל ההופעה שלי", הוא כינה את המוזיקאים שלו ברגעים של ענווה (אחירי הכל, אלביס - למרות תדמיתו - היה איש צנוע ומנומס). אלביס מלווה גם בשירה מלווה של THE THREE INSPIRATIONS ו-THE IMPERIALS התוססים. הלוואי שהיום היו מוציאים אלבומים כמו זה!

בארץ נקרא אז סרט ההופעה הזה בשם "המופע הגדול של אלביס פרסלי"


ב-11 בנובמבר בשנת 1973 יצא האלבום TATTOO של הגיטריסט האירי המופלא, רורי גאלאגהר.


לאחר שהנהיג את להקת TASTE והביא אלבומי סולו שנשקו לבלוז, החליט גאלאגהר להתקרב ביצירתו גם למחוזות מסחריים יותר. התוצאה באה עם האלבום הזה; השירים נגישים ועדיין יש בהם את הצליל המחשמל שהפך את הופעותיו לכה נדרשות.


האלבום נפתח עם TATTOO'D LADY שמביא איתו את כשרונו של גאלאגהר לכתוב שיר נגיש, להביא סולו גיטרה פגזי וליהנות מהנגנים המעולים שציוות אליו ומתפקדים יחדיו בהידוק מושלם - הבסיסט גרי מקאווי, הפסנתרן (החדש יחסית בהרכב) לו מרטין והמתופף רוד דיאת'. החשמל לא נעצר פה. זה ממשיך בשיר השני, CRADEL ROCK, עם מקצב ה"בו דידלי" ואורגן ההאמונד הנהדר של מרטין מסביב. והגיטרה של גאלאגהר - אחחחח.... הפנדר החבוטה הזו!


רורי גאלאגהר אינו זמר גדול. זה ברור. אך אין מי שיכול לשיר את שיריו טוב ממנו. גם זה ברור.


השיר השלישי מרגיע את העניינים באופן אקוסטי ובלוזי יותר. יש בו גיטרה אקוסטית, פסנתר אקוסטי וגם מפוחית היישר מפיו וליבו של מאסטרו גאלאגהר. אחר כך הלהקה מביאה לנו קטע סווינג קליט בשם THEY DON'T MAKE THEM LIKE YOU ANYMORE. הצד הראשון נחתם בקטע רוק ושמו LIVIN' LIKE A TRUCKER. גאלאגהר מנגן בפנדר שלו כשהוא מפעיל את פדאל הווא-ווא שלו בדיוק לפי הקצב. תענוג ב-ת' הידיעה!


צד ב' נפתח בסגנון שגאלאגהר כה טוב בו - שאפל. עם שיר ושמו SLEEP ON A CLOTHES-LINE. האמת? אחלה שיר, אך בעיניי קצת פחות טוב מאלו שהיו לפניו בצד הראשון. לא נורא, מותר לו. הוא מפצה אותי מיד לאחר מכן בנגינת סלייד נהדרת, בשיר WHO'S THAT COMING.


אחת ההפתעות באלבום באה עם השיר הבא שהוא בלדה ושמה A MILLION MILES AWAY, שתפקיד הבס שבה נשמע דומה (באופן מחשיד..) לשיר MADMAN ACROSS THE WATER של אלטון ג'ון. ועדיין, זה נשמע נהדר במסגרת הזו של גאלאגהר וחבורתו. אחרי כן מגיע השיר ADMIT IT, שנשמע לי קצת מיותר. עניין של טעם אישי, אתם יודעים. חבל מבחינתי שהוא זה שסוגר את האלבום הנהדר הזה.


דונאל גאלאגהר, אחיו של רורי והמנהל שלו: "אני לא חושב שחברת התקליטים פולידור שיווקה היטב את האלבום הזה. ההבדל בין מכירת הכרטיסים להופעותיו מול מכירות תקליטיו היה ברור לעין. יכול להיות כי רורי לא אהב להופיע במקומות גדולים מדי. 4,000 איש מקסימום במקום אחד. הוא אהב את קשר העין עם הקהל. הוא לא רצה להיות 'גדול' מדי".


ב-11 בנובמבר בשנת 2021, מת גריים אדג', המתופף הוותיק של להקת מודי בלוז. בן 80 במותו.


בשנת 1973 הוא אמר לעיתון ROCK SCENE: "אנו מאמינים שהמוזיקה היא הדרך הטובה ביותר לתקשורת. מוזיקה היא קסם ובאפשרותנו ליצור את הקסם הזה עם המודיז. הלהקה שלנו היא בורג קטן במערכת הגדולה שמטרתה להביא שלום והבנה בעולם כה מתוסבך".


ביולי בשנת 1974, פתחה הלהקה בלונדון את האולפן החדש שבנתה והתהדרה בכך שיש בו אפשרות להקליט עם 32 ערוצים ולעשות מיקס קוואדרפוני (סראונד של ארבעה רמקולים). דבר ראשון מסוגו בעולם.

אבל זמן קצר לאחר מכן נתגלתה תמונה עגומה יותר...


בספטמבר 1974, נדהם קהל מעריצי המודי בלוז לגלות כי להקתם האהובה הפסיקה את פעילותה. גריים אדג', סיפר לרקורד מירור: "אנחנו לא מסוגלים יותר ליצור מוזיקה חדשה ביחד. אין כאן כעס או מתיחות. פשוט בכל פעם שנכנסנו לאולפן וניסינו ליצור, מצאנו את עצמנו עם דבר שנשמע העתק למה שכבר עשינו בעבר. הקלטנו כתשעים דקות עם שירים שאין ברצוננו כלל לשחררם, בגלל הסיבה שציינתי. החלטנו שכל עוד אין באפשרותנו להעניק לקהל שלנו את הטוב ביותר - אין לנו מה להמשיך יחדיו".


לרולינג סטון הוסיף המתופף: "אני משער שיצרנו מפלצת דמויית פרנקנשטיין. הדבר הזה גדל מעל כולנו". הוא ידע שהתדמית שהלהקה בנתה למעריציה, עם המיסתורין שבכל אלבום שהקליטה, בא בסופו של דבר גם נגדה: "אנחנו יודעים בבירור מה הקהל מצפה מאיתנו להביא לו. זה יצר גם איסורים ביצירתנו. אנשים ראו בנו דמויות אווריריות שאמורות לספק פנינים של חוכמה. הריגוש שלנו כלהקה נעלם. הפסקתי להתרגש מלראות אלבום שלנו בצמרת המצעד".


בהמשך חזרה המודי בלוז לפעילות ענפה ואדג' המשיך לתופף בה במרץ רב. טרם ברורה מה סיבת מותו.

"...כשהנשר הלבן של הצפון עף מעל הראש'... למרבה הצער גריים עזב אותנו היום", צייץ ג'ון לודג', הבסיסט של הלהקה, בטוויטר . "בשבילי, הוא היה הנשר הלבן של הצפון עם כתיבת השירה היפה שלו, הידידות שלו, אהבת החיים שלו. וסגנון התיפוף הייחודי שלו שהיה חדר המכונות של המודי בלוז". לודג' הוסיף: "ריי תומאס ואני, כשהיינו בני 15 או 16, היינו רואים את גריים מנגן. הייתה לו הופעה בשבת אחר הצהריים במקום הטוב ביותר בברמינגהם. פעם ראיתי את גריים מנגן בתופים וחשבתי, 'כן, יום אחד, נהיה יחד בלהקה'. ארבע שנים מאוחר יותר, היינו יחד באותה להקה וזה היה מדהים".


גם ג'סטין הייווארד כתב: "זה יום עצוב מאוד. הצליל והאישיות של גריים נוכחים בכל מה שעשינו יחד ולמרבה המזל זה ימשיך לחיות. כשגריים אמר לי שהוא פורש, ידעתי שבלעדיו זה לא יכול להיות המודי בלוז יותר - וזה מה שקרה. נכון להגיד שהוא שמר על הלהקה לאורך כל השנים, כי הוא אהב את זה".


ב-11 בנובמבר בשנת 1974 הופיע ג'ורג' האריסון ב"פורום" בלוס אנג'לס. זה היה המופע הראשון מבין שלושה, וכשג'ורג' הציג את השיר MAYA LOVE, התגובה לא הייתה טובה...


ג'ורג' (לקהל הבלתי מתרגש): "אני לא יודע איך זה מרגיש שם למטה, אבל מכאן, אתם נראים די מתים".

מאוחר יותר, חבר מהקהל צרח בקשה לג'ורג' שישיר את "בנגלה דש". ג'ורג' ענה: "אני חייב לשכתב את השיר. אבל, אל תצעק סתם 'בנגלה דש'; תן להם משהו שיעזור. אתה יכול לשיר את קרישנה, קרישנה, ​​קרישנה ואולי תרגיש טוב יותר. אבל, אם רק תצעק בנגלה דש, בנגלה דש, בנגלה דש - זה לא יעזור לאף אחד".


רוברט קמניץ, מעיתון הראלד, דיווח: "ג'ורג' פתח עם WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS והלהקה התחממה כל כך מהר וחזק עד שהקול של האריסון השתלב בפנים. אבל כשהוא הלך לשיר את SOMETHING, הוא צעק את המילים של בלדה עדינה ביותר, כמו איזה בוב דילן אחוז דיבוק. אז היה מובן שהקול שלו כמעט נעלם".


בילי פרסטון הקלידן: "ג'ורג' לא רצה לעשות בכלל את השיר הזה. ידעתי שהוא יצטרך לעשות את זה, והוא התחיל למרוד בזה בכך שעשה את זה בדרך אחרת, עם שכתוב המילים. אבל, לפחות הוא עשה את השיר".


ב-11 בנובמבר בשנת 1977 יצא תקליטון חדש לפול מקרטני ולהקת כנפיים ושמו MULL OF KINTYRE. בעיניי, לא אחד משיריו הגדולים אבל מי אני מול המכירות האדירות שהציבו את התקליטון כאחד מרבי המכר הגדולים של כל הזמנים?


את השיר הזה, במקצב הואלס שלו ואווירתו הסקוטית (הודות לצלילי חמת החלילים), כתב מקרטני ביחד עם חברו אז ללהקה, דני ליין והוא הוקדש לאזור בו היה ממוקם בית החווה של הזוג מקרטני. המקום נודע בנופיו המרהיבים ובאווירתו המרגיעה.


התקליטון בקושי קיבל תנופה בארה"ב אך באנגליה היה המצב שונה לגמרי. המוצר הזה הפך לנמכר ביותר שם בעשור ההוא ועקף כל מכירה כלשהי שהייתה לביטלס לפני כן. שני מיליונים עותקים נמכרו כבר בהזמנות מוקדמות. המכירות היו כה טובות שבשנת 2012 התפרסם דו"ח עם התקליטונים הנמכרים ביותר בכל הזמנים באנגליה. השיר הזה הגיע למקום הרביעי בדו"ח זה.


דני ליין: "פול ואני כתבנו את השיר הזה לאחר שהוא ניגש אליי ואמר שברצונו לכתוב שיר בסגנון סקוטי. הוא פחד, האם אנשים יקבלו אותו שר דבר שכזה. אז לקחנו בקבוק של וויסקי, שתי גיטרות והתחלנו לכתוב את זה. הבעיה הגיעה כשהאנסמבל הסקוטי נכנס לתמונה. את השיר כתבנו בסולם A (לה) אבל חמת חלילים יכולה להגיע רק עד בשני סולמות שונים לזה. אז אינני יודע כיצד הצלחנו לסנכרן בין ההקלטה שלנו לתוספת הסקוטית ההיא. האם האצנו את סליל ההקלטה? או אולי האטנו אותו? אני לא זוכר". אותם כלים סקוטיים לא הוקלטו באולפן, כי אם באוויר הפתוח, כדי לקבל את הצליל הטבעי שלהם. מקרטני הבטיח לנגני האנסמבל משקאות אלכוהול על חשבונו, אך לא עד שהם יתנו לו את הטייק המושלם בהקלטה. לאחר שהגיע אותו טייק מוצלח, החלה החגיגה באמת.


החגיגה של ליין הסתיימה עם פירוק להקת כנפיים בשנת 1980 (בגלל מעצר הסמים של מקרטני ביפן) ובשנת 1986, כשהוא עמד לפשוט רגל, נאלץ למכור את זכויותיו כשותף בשיר הזה למקרטני.


מקרטני סיפר על השיר הזה בספרו THE LYRICS: "השיר הוקלט בסקוטלנד בסטודיו קטן בחווה, יחידה ניידת שהקמנו. למרבה הצער, זה היה מקום קטן מדי להכניס להקת נשפנים שלמה. השיר הזה היה דרך

חיבור לתחושה הגאה הזו באזור הזה שבו גרתי. יום אחד עלה בדעתי שאין שירים סקוטים חדשים; היו

הרבה שירים ישנים נהדרים שלהקות חלילים ניגנו, אבל לאף אחד לא היה כל דבר חדש. אז זו הייתה הזדמנות לראות אם אני יכול לכתוב כזה. אחד הדברים שאתה עושה כאמן הוא לנסות להבין את המקום שבו אתה נמצא. תמיד ניסיתי לעשות זאת עבור ליברפול כי אני גאה בה. אני מאוד אוהב להיזכר מאיפה באתי; לא רק שזה מכבד את המקום, אבל זה מזכיר לי כמה רחוק הגעתי. זה קשור לדרגת המקום בבריטניה - שזה הישג גדול שהגיע ממקום שנחשב כנמוך למדי בהשוואה למקומות אחרים שאינם. יש בזה סיפוק ניכר.


כשהגיע הזמן להקליט, ביקשתי את ראש תזמורת חמת החלילים המקומי להגיע אל הבית שלי עם חמת החלילים שלו. זה היה ג'נטלמן בשם טוני ווילסון. כשהוא ניגן זה היה כל כך חזק וצצו לי כמה רעיונות.



הבנתי אילו אקורדים יעבדו עם מה שהוא מנגן - באיזהסולם הוא היה, כי אתה לא יכול לשנות את המפתח בכלי כזה; מה שאתה שומע זה מה שיש לך. הכנתי את השיר וכמה ימים לאחר מכן, קיימנו סשן הקלטה בערב עם הרבה בירה לכל הבחורים בלהקה, למרות שאסור היה להם לשתות אותה עד אחרי ההקלטה כי כמה מהם היו צעירים למדי וזה יכול היה להשתבש בצורה נוראית.



כולם היו לבושים בתלבושות האחידות שלהם. זה היה יפה רגשית, לשמוע את הלהקה מנגנת; זה היה כל כך חזק, והם עשו את זה תוך כמה טייקים. זה היה ערב מהנה מאוד, והם אהבו את זה. 'אה, כן, זה להיט למקום הראשון!', הם אמרו".


ב-11 בנובמבר בשנת 2015 מת פיל FILTHY ANIMAL טיילור, בגיל 61. טיילור - המתופף לשעבר והחשוב בלהקת מוטורהד, ועולם הרוק הכבד הרכין את ראשו לזכרו. אפרופו כבד - סיבת מותו של טיילור הייתה נעוצה בכבד הגמור שלו.


הגיטריסט, אדי קלארק, שניגן איתו בלהקה, כתב אז בפייסבוק: "חברי ואחי היקר מת אתמול בלילה. הוא היה חולה במשך זמן מה, אבל זה לא מקל על זה כשסוף סוף מגיע הזמן. אני מכיר את פיל מאז שהיה בן 21 והוא היה דמות מטורפת. למרבה המזל, עשינו מוזיקה פנטסטית יחד ויש לי הרבה הרבה זיכרונות יפים מהזמן שלנו ביחד. נוח על משכבך בשלום, פיל!"


למרות שהוא לא היה המתופף המקורי של מוטורהד, טיילור הצטרף בזמן כדי לנגן בתקליט הבכורה שלה ועד שנת 1983. הוא שמר על קצב מסחרר והעניק למנהיג-סולן-בסיסט, למי קילמסטר, לשיר בצרידות משכנעת את הלהיט הגדול ביותר שלהם, ACE OF SPADES. עבור רבים, פיל טיילור היה המנוע. נו טוב, קילמסטר סיפר שלטיילור היה אוטו, שגרם להבאתו ללהקה במקום המתופף המקורי, לוקאס פוקס, שהיה נטול גלגלים ומנוע. טיילור עזב את הלהקה בשנת 1984, אך הצטרף שוב, שלוש שנים לאחר מכן, עד שנפרד ממנה סופית בשנת 1992 - בין אם עזב או כתוצאה מפיטורין, תלוי במי שמספר.


לאחר שעזב את מוטורהד, טיילור ניגן בהרכבים אחרים, אך זה כבר לא היה זה. "ניסיתי לג'מג'ם עם אנשים, פה ושם, שהרכיבו להקות שונות", אמר טיילור בסרט דוקומנטרי על מוטורהד. "תמיד הייתה לי הרגשה שעשיתי את זה קודם. זה אולי נשמע קצת קלישאתי, או אולי תרצו או לא תרצו להאמין לי, אבל אני פשוט לא יכול להביא את עצמי לנגן אם אני רק עובר על העניינים ולא עמוק בתוכם. אני מעדיף, אם כך, לא לתופף".


קילמסטר כתב, מיד עם היוודע דבר מותו של טיילור: "אני מרגיש מאוד עצוב כרגע, למעשה הרוס בגלל שאחד החברים הכי טובים שלי מת אתמול. אני כבר מתגעגע אליו. שמו היה פיל טיילור, או FILTHY ANIMAL, והוא היה המתופף שלנו פעמיים בקריירה שלנו. עכשיו הוא מת וזה ממש מעצבן אותי שהם לוקחים מישהו כמוהו ומשאירים את ג'ורג' בוש בחיים. אני חושב שעסק הרוק'נ'רול הזה בהחלט מזיק לחיי האדם".



ב-11 בנובמבר בשנת 1972 נהרג ברי אוקלי, בסיסט להקת האחים אולמן.


חברי להקת "האחים אולמן" טרם התאוששו לחלוטין ממותו של הגיטריסט דוואן אולמן כשנה קודם לכן, אבל החליטו לשנס מותניים ולהמשיך הלאה כלהקה. הם לא שיערו שייאלצו להתמודד מול מכה נוספת שכזו, שתנחת עליהם, ב-11 בנובמבר 1972.


הייתה לחברים סיבה טובה לשמוח קצת לפני כן; חוזה חדש נחתם מול חברת התקליטים, ב-1 בנובמבר ומקדמה שולמה להם בסך 100,000 דולר - סכום שאמור להיות מנוכה בהמשך ממכירות תקליטים. כל הלהקה טסה לניו יורק לאחר חתימת החוזה, כדי להשתתף בתכנית טלוויזיה ומשם טסה למייקון כדי להמשיך לעבוד שם על האלבום הבא. תשעה חודשים לאחר מכן, ברי אוקלי אסף חברים להרכב ספונטני לו הוא קרא בשם THE BERRY OAKLY JIVE-ASS REVUE, FEATURING THE ROWDY ROADIES AND THE SHADY LADIES. זה שם כה טוב באנגלית שחבל לתרגמו לעברית.


הג'אם נערך במועדון THE AD LIB שבעיר התחתית של מייקון. "אבל לפני כן נערוך חזרה", התעקש אוקלי וקבע עם חבריו לשעה שלוש בצהריים. אוקלי היה מסוג האנשים שלא ידעו לשבת במקום אחד במנוחה. הוא היה חייב להיות כל הזמן בתנועה. סיבובי הופעות היו עבורו כתחנת דלק המזרימה נוזל בעירה לנפשו ולגופו. את זמנו הפנוי נהג למלא גם ברכיבה על אופנוע ביחד עם האחראי על ציוד הלהקה, קים פיין. לפני החזרה רכב אוקלי על אופנועו, ביחד עם קים פיין שרכב באופנוע כבד משלו, לכיוון ביתו של טאפי פיליפס, נהג משאית הציוד של האחים אולמן. כשעזב את המקום, בשתיים בצהריים, רכב אוקלי בשדרת NAPIER וביחד עם פיין ביצעו השניים תעלולי קונדסות עם רכביהם.


כשהגיעו לצומת עם שדרות BARTLETT,פיין עקף מכונית מצדה הימני ואוקלי בחר לעקוף אותה משמאל. פיין הגביר את מהירותו כשלפתע האט עם הגיעו לצומת בה הדרך התעקלה ימינה. בעודו מנווט ימינה, אוטובוס עירוני עבר אותו בנתיב הנגדי.


נהג האוטובוס ראה את שני האופנועים רוכבים לכיוונו ובאופן אינסטינקטיבי ידע שאחד מהם רוכב מהר מדי וזה יגרום לו לא לצלוח את הצומת בהצלחה. הוא הסית את ההגה במהרה לימין ולחץ על הבלם בחוזקה כדי למנוע התנגשות. האופנוע של אוקלי התנגש בעוצמה במרכז צדו של גוף האוטובוס.


פיין סובב את ראשו ועיניו צפו בתדהמה בתאונה. "ידעתי שהוא כנראה מגביר מהירות כדי להדביק אותי. סובבתי ראשי לאחור כדי לראות מה שלומו, כי ידעתי שהוא לא נהג כה מיומן במהירות. האופנוע של אוקלי גם פגע, מיד לאחר הפגיעה הראשונה, בצד האחורי של האוטובוס ואוקלי נפל ממנו והחליק בגופו על הכביש. האופנוע החליק גם הוא ובסופו של דבר מצא את גוף בעליו ופגע בו בעוצמה. קסדתו נחצתה לשתיים. פיין לחץ בידיו על הבלמים של האופנוע ובראשו חשב דבר אחר: "הו, שיט! לא עוד פעם!".


אוקלי היה מחוסר הכרה, כשפיין רץ לכיוונו, אבל לפתע הכרתו חזרה אליו. פיין: "אז הוא קם והחל ללכת כאילו לא קרה דבר. אמרתי לו לשכב שם אבל הוא קם. הוא דיבר בבהירות ונראה שהכל בסדר". אוקלי דימם מאפו ומפיו, אבל הדימום פסק במהרה והוא ניגש לאופנועו ובדק אותו. האופנוע ניזוק.


המשטרה והאמבולנס הגיעו במהירות. אוקלי היה שקט באופן מטריד. הוא הלך מסביב כשהוא רק מפטיר פה ושם מילים לפיין. "אני בסדר ואני רוצה ללכת הביתה", הוא אמר לו. אבל החובש ידע שדימום מהאף יכול להצביע על פגיעת ראש. אוקלי התעקש ללכת הביתה ותפס טרמפ לבית הגדול בו התאכסנו חלק מחברי הלהקה, ביניהם הקלידן החדש בה, צ'אק ליוול, שסיפר: "כשנכנסתי לבית, כמה מאנשי צוות הלהקה סחבו את ברי. הוא נראה מעורפל. שאלתי מה קרה וברי קם ויצא משם כדי ללכת לביתו. הלכנו איתו ושם הוא התערפל יותר, היה חיוור כסיד והחל לדבר באופן לא ברור. הוא לא רצה ללכת לבית החולים אבל הוא נלקח לשם בכוח, ישר למכוניתי ודהרתי לחדר המיון".


אוקלי היה מחוסר הכרה כשהרכב הגיע ליעדו בשעה 14:55. ליוול: "הרופאים אמרו לי שלא היו מצליחים להציל אותו גם אם היה מגיע אליהם מיד לאחר התאונה. הוא שבר את גולגלתו ודימם כל הזמן שם בפנים". בשעה 15:40 הוכרז מותו של ריימונד ברי אוקלי השלישי, הוא היה רק בן 24, בדיוק באותו הגיל של חברו המנוח, דוואן אולמן, שמת גם הוא בתאונת אופנוע בקרבת מקום. הוא השאיר אחריו אישה וילדה קטנה בשם בריטני.

טקס ההלוויה נערך לא הרחק מטקס הקבורה של דוואן. גם הפעם ניגנה להקת האחים אולמן בכאב אדיר, כשג'וני סנדלין מנגן בבס. מותו של אוקלי היכה בלהקה אף חזק יותר מזה של דוואן, כי הלהקה ניסתה והצליחה איכשהו להתרומם ממותו של הגיטריסט והנה באה המכה הנוספת.


מנהל האחים אולמן, פיל וולדן, מיהר לדווח כי להקת האחים אולמן תחפש בסיסט חדש. כפי שחברי הלהקה ניגנו ושרו בשירם MIDNIGHT RIDER: "והדרך נמשכת לנצח...".


המחליף של אוקלי בלהקה היה לאמאר וויליאמס, שהוכנס ללהקה בהמלצת חברו, המתופף בלהקה, ג'יימי ג'והנסון. וויליאמס, לוחם לשעבר בויאטנם ומומחה במוזיקת הרית'ם אנד בלוז, נכנס ללהקה באמצע ההקלטות לאלבומה BROTHERS AND SISTERS. לאחר כמה שנים של מוזיקה והתכתשויות פנימיות, התפרקה הלהקה. וויליאמס פנה לפרויקטים אחרים וסירב לחזור ללהקת האחים אולמן, כשזו יישרה את ההדורים וחזרה לפעילות. זמן קצר לאחר מכן נתגלה סרטן בריאותיו, כתוצאה מחשיפת יתר לחומר המנשיר וקוטל הצמחים AGENT ORANGE. הצבא האמריקני עשה בחומר זה שימוש רב ולא חוקי במלחמת ויאטנם, נגד אנשי הווייטקונג (החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם) המסתתרים. בניתוח שעבר הוסר שליש מריאתו כמו גם שתי צלעות נגועות. אבל הסרטן לא הירפה והכניע את וויליאמס בן ה-34.


הטרגדיה המשיכה להכות באחים אולמן גם ב-24 בינואר 2017, כשמתופף הלהקה המקורי, בוץ' טראקס, ירה בראשו בביתו בפלורידה, בגיל 69. את הירי הוא ביצע מול אשתו, שמיהרה להתקשר בהיסטריה למשטרה. השוטרים מיהר להגיע לזירה ושם גילו את המתופף, שהיה מוטרד מבעיות כלכליות חמורות, כשהוא נושם את נשימותיו האחרונות.


ב-11 בנובמבר בשנת 1969 נקלע שוב ג'ים מוריסון לצרות.


היה זה בדרך לראות הופעה של הרולינג סטונס בפניקס, כשג'ים מוריסון וחברו השחקן, תומס בייקר, נעצרו על ידי ה- FBI בגין שכרות בפומבי והפרעה בוטה למהלך התקין של טיסה; דיילת שעבדה במטוס בו הוא טס מלוס אנג'לס האשימה אותם בתקיפתה ובהטרדה מינית. קפטן המטוס, קרייג צ'אפמן, נאלץ לעזוב את מקומו שלוש פעמים ולגשת לאזור בו שני השיכורים הטרידו ולאחר מכן הודיע בקשר שיביאו כוח משטרתי שיחכה למטוס עם נחיתתו. השניים בילו את הלילה בכלא המקומי.


למחרת התייצבו מוריסון ובייקר בבית המשפט וטענו לחפותם. המשך המשפט נדחה ל-2 בדצמבר וכל אחד מהם שוחרר בערבות 66 דולר (שזה שווה ערך ל-468 דולרים בשנת 2020). אבל במקום להיות משוחררים מיד הם נכלאו מיד שוב באשמה אחרת - איום על דיילת בעת טיסה. אז הוחלט שהשניים ישוחררו רק בערבות 2500 דולרים (17,730 דולרים בשנת 2020) והמשפט באשמה זו נדחה ל-24 בנובמבר.


ב-24 בנובמבר התייצבו מוריסון ובייקר מול השופט וויליאם קופל, כשעורך הדין שלהם היה קרייג מהרנס. הם שוב הצהירו כי אינם אשמים וקופל הודיע להם שהם בסכנת כליאה לעשרים שנה וקנס בסך 10,000 דולרים על כל אחד מהם ועל כל האשמה בנפרד. השופט הוסיף גם שבגלל גילו של מוריסון, הוא יוכל להישלח על ידי בית המשפט לשיקום לצעירים ובכך לצאת משם לאחר ארבע שנים. המשך המשפט נדחה למרץ 1970.


ב-26 במרץ 1970 היה זה תורה של הדיילת המוטרדת להעיד בבית המשפט. היא סיפרה שהשניים היו "שיכורים לחלוטין ומעוררי גועל מהרגע בו לא הורשה יותר למכור להם אלכוהול במשך הטיסה". נוסעת נוספת הגיעה להעיד, אך בגלל שלא ידעה מי מהשניים הוא מוריסון והתבלבלה בפרטים. הסנגור מיהר לרכב על המצב והודיע שיש לזכות את לקוחותיו ומיד. ב-20 באפריל 1970 שוחררו מוריסון ובייקר, בגלל אותה טעות בזיהוי.


ב-11 בנובמבר בשנת 1970 יצא לאור הספר הראשון של בוב דילן ושמו 'טאראנטולה'. הביקורות לא יצאו מגדרן. כמו, למשל, זו מהרולינג סטון:


"הספר הזה היה אמור לצאת באוגוסט 1967 אבל הוא עבר מיד ליד ואיכות ההפקה נשחקה בהתאם, עד שיצא סופסוף לאור. בשנת 1968 היה עיתון מחתרת אחד בונקובר שהדפיס שמונה עמודים מהספר בין דפיו, כשלפתע הגיחו עורכי דינו של דילן ואיימו. מאז עברו שינויים על הספר ומה שתקבלו עכשיו, עם רכישתכם עותק, הוא את היצירה לאחר שהתעללו בה. יש השמטה ברורה של משפטים שלמים ובכמה עותקים שראיתי חסר העמוד הרביעי לגמרי. לפחות זה נותן את התמונה למה שהספר היה אמור להיות. כל פרק בספר הזה אינו קשור לאחרים. הקו היחיד שמקשר ביניהם הוא צורת הסיפור של דילן בגוף ראשון. הפרק הראשון בספר הוא מבט סוריאליסטי ויפהפה על דמותה של ארית'ה פרנקלין.


יש הטוענים שלו היה הספר הזה יוצא בתאריך המיועד, הוא היה מאבד במהרה את ערכו והופך להיות מה ששני ספריו של ג'ון לנון הפכו. הספר הזה מייצג את דילן ההוא שהיה ארבע שנים לפני היום הזה, לפני תאונת האופנוע ששינתה את אופן יצירתו. עדיין, הוא חשוב למי שרוצה להבין כיצד פעל ראשו היצירתי של דילן בתקופת האלבום BLONDE ON BLONDE".


ב-11 בנובמבר בשנת 1968 יצא בארה"ב תקליטם הראשון של ג'ון ויוקו, שנקרא TWO VIRGINS. העטיפה שלו עוררה הדים חזקים יותר מהמוזיקה התובענית שבו.

הסיפור השלם של התקליט נמצא בספרי השלישי, "ביטלמאניה!".


וב-11 בנובמבר בשנת 1980 התקשר מארק צ'אפמן מדירתו השכורה בניו יורק, לאשתו שהייתה בהוואי.

הוא הודיע לה: "אני מתכנן להרוג את ג'ון לנון!". היא התחננה ממנו שיחזור הביתה. הוא לא הקשיב לה. היא חשבה שאלה רק מילים שיצאו מפיו. הוא חשב אחרת.


הנה ידיעה מידיעות אחרונות:



גם זה קרה ב-11 בנובמבר:


- בשנת 1986 הכריזו דיוויד גילמור, ניק מייסון וריצ'רד רייט שהם עובדים על אלבום חדש של פינק פלויד למרות תביעה שרבצה עליהם מחבר הלהקה המקורי רוג'ר ווטרס שניסה לפרוש מפינק פלויד ולפרק את כל העסק, אך ללא הצלחה.


- בשנת 2011 הודיעו חברי להקת בלאק סאבאת' שהם מאחדים כוחות. כלומר, ההרכב הקלאסי עם ארבעת חברי הלהקה המקוריים: אוזי אוסבורן, טוני איומי, גיזר באטלר וביל וורד.


- בשנת 2005 חזר בילי ג'ואל לסיבוב הופעות, אחרי שמונה שנים בהן לא עלה על במה.


- בשנת 2003 זכה הבעלים של פאב בווילטשייר, אנגליה, בפיצויים של 40,000 פאונד לאחר שתבע את ואן מוריסון על כך שפרש מהופעה המתוכננת בפאב בקיץ 2002 ברגע האחרון.


פינת "על החיים ועל המוות" - 11 בנובמבר.


1945: נולד כריס דרג'ה, שהיה בשנות השישים גיטריסט (ואחרי כן בסיסט) בלהקת היארדבירדס. דרג'ה, שהיה בעל השם THE YARDBIRDS, ביקש מג'ימי פייג' (דרך עורך דינו) שישנה את שם להקתו החדשה מ- THE NEW YARDBIRDS למשהו אחר. פייג' נכנע לדרישה וקרא ללהקתו החדשה בשם לד זפלין. דרג'ה אף צילם את העטיפה האחורית של אלבום הבכורה ללהקה. זאת במסגרת רצונו אז להתמקצע בתחום הצילום במקום המוסיקה.


1945: נולד וינס מארטל, הגיטריסט של להקת VANILLA FUDGE.


1953: נולד אנדי פרטרידג', מלהקת XTC.


2016: מת ויקטור ביילי, הבסיסט שהחליף את ג'קו פסטוריוס המנוח בלהקת WEATHER REPORT. הוא ניגן בלהקה במשך ארבע שנים. מת בגיל 56.


ב-11 בנובמבר בשנת 1971 יצא התקליט NILSSON SCHMILSSON, של הארי נילסן.


ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט הזה אז: "האם נילסן הוא זמר בלדות מיושן בשמלה חדשה? האם הוא כותב שירי ילדים שרוצה להרחיב את מנעד יצירתו? ולמה בחור שרוצה להעמיק את עיסוקיו בתחום הרוק כותב תסריט לסרט טלוויזיה ואפילו שר בו את שיר הנושא? כל השאלות מקבלות תשובה בתקליט החדש שלו. אבל התשובות מוחבאות שם ואולי הן גם לא הנכונות. בכל אופן, אחרי שבעה אלבומים כבר אפשר להבין שהכי צפוי אצל הארי נילסן הוא הבלתי צפוי. הוא מסרב להיות כלוא בז'אנר אחד. יש בגרעין שלו מיסתוריות לצד פתיחות כמו של ילד. הוא מעניק למאזין את התחושה שהוא לא בדיוק כמו מה שנדמה".


גם זה קרה החודש (נובמבר) בשנת 1968 - ללא תאריך מדויק.


להקת הבי ג'יז אישרה באופן רשמי שהגיטריסט שלה, וינס מאלוני, עוזב אותה. מנהל הלהקה, רוברט סטיגווד: "מזה זמן יש מחלוקת מוזיקלית בין האחים גיב לבין וינס. הוא רצה לנגן יותר מהבלוז, אז החלטנו שעדיף שיעזוב". ההופעה האחרונה שלו עם הלהקה נערכה ב-1 בדצמבר, בסוף סיבוב הופעות בגרמניה. הלהקה לא תחפש גיטריסט במקומו. בגלל עזיבתו של מאלוני הוחלט להקפיא את תהליך הפקת הסרט של הלהקה, "המתופפים הקטנים של לורד קיצ'נר", כי יש צורך להוציא מהתסריט את תפקידו של מאלוני. בינתיים מתכננת הלהקה להקליט אלבום כפול שייקרא MASTERPEACE. בהמשך יוחלט לשנות את שם האלבום ל- ODESSA.


הזמרת מאמה קאס עומדת בפני אי ודאות בעניין עתידה המקצועי. הופעותיה במלון CEASAR'S PALACE היוקרתי שבלאס וגאס לא נחלו הצלחה גדולה. כעת היא מחכה לניתוח במיתרי גרונה בגלל המאמץ באותן שש הופעות לא מוצלחות. בשלב זה היא לא מסוגלת לדבר כלל או לשיר והיא תיאלץ לנוח לחלוטין במשך חודשים לפני שתוכל לחזור להקליט או להופיע. חשש רב היה שהניתוח לא יצליח וקולה יינזק ללא תקנה.


להקת ההוליס הולכת לאבד את גרהאם נאש שהודיע כי הוא מתכוון להפסיק את חברותו בה החל מה-8 בדצמבר, לאחר שיופיע איתה במסגרת המופע SAVE RAVE, בלונדון פאלאדיום, שנועד להציל את עיתון הפופ RAVE. נאש עייף מהופעות חיות וברצונו לבדוק אפיקים מוזיקליים חדשים, בתחום כתיבת שירים והפקה. דובר מטעם ההוליס מסר לעיתון NME: ,אנחנו מחפשים מחליף לגרהאם. יש ברשימה שלנו שניים או שלושה שמות. בינתיים מקליטים ההוליס שירים חדשים שיושלמו כשהמחליף ייכנס לעניינים". גיטריסט הלהקה, טוני היקס, הסגיר את העניין בראיון עמו למלודי מייקר: "גרהאם מעדיף להתקדם למקום שונה משלנו, אבל גרהאם גם יודע לשנות את הדעה שלו בכל רגע נתון. אנחנו צריכים מישהו שיידע לשיר היטב בקול גבוה, אך לא צריך את הקול הגבוה שגרהאם נהג לעשות". הזמר אלן קלארק: "גרהאם לא היה מרוצה לאחרונה ממה שעשינו יחדיו. הוא חושב שהוא יכול לעשות טוב יותר מזה לבדו. אנחנו מאחלים לו המון הצלחה. הוא כתב יותר מדי שירים שלא התאימו לנו. כל השירים שלו היו איטיים ודי משעממים. המטרה שלו היא להיות רק אמנותי ויפהפה. אנחנו רוצים להישאר כלהקת ההוליס, כפי שמכירים אותנו. אז החלטנו לשחרר אותו. אין לנו עניין להתחיל להשתנות ולהכניס כל מיני אלמנטים של מהארישי וכאלו לשירים שלנו. אין לי מושג מה התוכניות של גרהאם. אנחנו כבר מחפשים מישהו שיחליף אותו. אנחנו יכולים להמשיך כרביעיה, אך זה לא יהיה הוגן למעריצים שלנו, שיראו אותנו כך על הבמה. אנחנו רוצים לשחזר את הצליל המוקלט שלנו על הבמה. מי שנמצא יהיה חייב לדעת לשיר היטב ולנגן בגיטרה". המתופף, בובי אליוט, הוסיף: "העניין עם גרהאם נמשך כבר זמן רב והגיע לנקודת רתיחה. גרהאם רוצה לכתוב שירים והוא רוצה לעשות זאת רק לבדו. אין בינינו מריבה ואנחנו נפרדים כידידים. אנחנו לא מצטערים על כך וזה כנראה יהיה טוב לכולם".


נודע לתקשורת שהרווחים של להקת CREAM מסיבוב ההופעות האחרון שלה בארה"ב עומד על 100,000 דולר (שזה 748,240 דולר כיום). אריק קלפטון לרולינג סטון: "כל סיפור ההקמה של הלהקה הזו היה מלאכותי. זו הייתה להקה של כוכבים ופה הייתה הטעות הגדולה. זה כמו רעיון של פנטזיה. להקה צריכה לקום ממשהו טבעי שקורה. ממש כמו שהביטלס קמו. אי אפשר לבחור אנשים ממגזינים מובחרים ולומר שאיתם אפשר להרכיב להקה נהדרת".


זמרת הנשמה ארית'ה פרנקלין שברה את רגלה כשנפלה במלון בהונלולו. את הופעותיה היא מעבירה בינתיים עם גבס ובכסא גלגלים. תנו לה כבוד!


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים








































Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page