top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 באוגוסט בעולם הרוק

עודכן: 14 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-12 באוגוסט (12.8) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "כשסיימנו להקליט את השיר LAYLA היינו כה מאושרים. לא יכולנו להאמין שזה היה כה טוב. ידענו שזה היה נהדר, אבל נראה שאחרים לא חשבו כמונו. בסוף צדקנו. פשוט היינו הרבה לפני שאר האנשים". (אריק קלפטון, בעיתון NME, בשנת 1975)


ב-12 באוגוסט בשנת 1985 יצא התקליט OLD WAYS של ניל יאנג. הוא הגיע (רק) למקום ה-75 במצעד האלבומים המובילים של הבילבורד.


יאנג התייחס לאלבום זה בראיונות כאל OLD WAYS II, שכן הוא תכנן במקור להוציא אלבום קאנטרי בשם OLD WAYS בשנת 1983. מנהל חברת התקליטים בה היה חתום אז, דייויד גפן, התנגד לכך, ודרש מהאמן החתום אצלו להפיק לו תקליט עם מוזיקת רוק. יאנג עשה כך, הוציא את EVERYBODY'S ROCKIN וספג תביעה מגפן כי העז להוציא תקליט שאינו נשמע כתקליט ניל יאנג טיפוסי.


תמיד היה אלמנט חזק של קאנטרי במוזיקה של ניל יאנג והתקליט OLD WAYS מבטא זאת היטב. ככה זה עם אמן שלא נכנע לאופנות ובשנה בה הפופ הזוויתי-מסונטז היה במיינסטרים, הוא החליט לעשות את ההיפך הגמור ואת המצופה ביותר ממנו - להיות בלתי צפוי.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת, כשבתחילתה מביא המבקר שם של שיר ישן של יאנג: "אתם מוכנים לקאנטרי? ניל יאנג הציג את השאלה כבר בימי הארווסט. עכשיו, שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, הוא חוזר על זה. אורח בתקליט שלו הוא וויילון ג'נינגס ששר או מנגן בשישה מתוך עשרה שירים. ווילי נלסון מוסיף את קולו המאנפף המובהק במקום אחר בתקליט.


מתברר שזה האלבום המעוצב ביותר של יאנג מאז COMES A TIME. ברמות מסוימות, זה אפילו תקליט קונספטואלי ללא ספק, אם כי הרהורים עמוקים יותר של יאנג יתפספסו אם תקשיבו רק למשטח המלוטש של תרגיל הקאנטרי הטהור לכאורה הזה. יאנג טוען שחזרה לשורשים לאחר תהילת הרוק'נ'רול שלו הייתה בלתי נמנעת. עכשיו הוא שר בחיוך ואנו נשארים לתהות באיזו רצינות לקחת אותו. לא מאוד, אני מניח.


האם יכול להיות שהוא מרגיש את גילו ושמוזיקת ​​קאנטרי, עם ביסוס מוצק שלה בסוג של ערכים ואמיתות של מבוגרים ששורדים את שריפת הנעורים, נתנה לו פורום ללעוס את העניינים האלו? אבל בדיוק כשאתה חושב שהוא מוכן למגורים בבית המנוחה של הרוקר הזקן, הוא מחשב מסלול אחר".


עד פה הביקורת. ניל יאנג הסביר בקצרה באתר הארכיב שלו: "רציתי לבקר בנאשוויל ולראות מה זה לעשות תקליט שם. התקליט מלא ברגעים שלא אשכח". נו, נראה שגם יאנג לא מצליח ממש להסביר את התקליט הזה שלו. אז כל שנותר לנו הוא להאזין לזה.


ב-12 באוגוסט בשנת 1991, יצא אלבומה החמישי של להקת מטאליקה. שמו הוא כשם הלהקה, עטיפתו שחורה ורבים גם רואים בו את תחילת הסוף. עבור אחרים, הייתה זו הנשיקה המוזיקלית הראשונה עם הלהקה ואחריה הם רצו לבדוק את הדיסקוגרפיה המוקדמת יותר. ובכן, יכול להיות שהאלבום הזה הוא ה- BROTHERS IN ARMS של הת'ראש מטאל?


בשנת 1991 הייתי חייל בסדיר ומאד אהבתי את מטאליקה. ינקתי היטב את צלילי הת'ראש המהירים שלה והתקליט MASTER OF PUPPETS היה המועדף עליי. משהו באלבום שבא אחריו, AND JUSTICE FOR ALL, לא התחבר לי. אחר כך הבנתי שהחבר'ה המובילים בלהקה פשוט חיבלו ביצירתם עם הורדת תדר הבס במיקס. האם זה היה סוג של התעללות בבסיסט החדש שהצטרף אליהם, ג'ייסון ניוסטד?


בכל מקרה, כששמעתי שיצא אלבום חדש למטאליקה, ספרתי את הימים שאוכל לצאת מהבסיס שלי בצפון הרחוק ולהגיע לחנות תקליטים בתל אביב כדי לקנות אותו. כך עשיתי; התחמשתי בעותק ויניל כפול ונסעתי עם זה באוטובוס חזרה הביתה, לרמת השרון, כשכולי באקסטזה לשים את הדבר הזה בפטיפון שלי.


כשהמחט נחתה על החריץ הראשון, הסאונד היה מבטיח, עם פירוק הגיטרה ומצילת ההיי-האט. אבל ברגע שלארס אולריך החל להלום בתופי הטאם-טאם שלו? לסתי נפלה מהסאונד שבקע פתאום שלו, ביחד עם הבס של ניוסטד, שהפעם נשמע עמוק וברור. מצד שני, חשבתי באותו רגע - "מה זה? מטאליקה מנגנת שיר קליט ובקצב רגיל?!". לא הייתי מוכן לזה ונשאבתי למסע החדש. כן, זה האלבום הקליט ביותר עד אז של מטאליקה.


אז לכבוד צאת התקליט, תנו לי לפנק אתכם בכמה תופינים.


להקת מטאליקה נעזרה פה במפיק ושמו בוב רוק, שעבד לפני כן עם כל מיני להקות רוק כבד אייטיזיות מנופחות שיער. התוצאה הפתיעה את כולם והאלבום "מטאליקה" הוא אלבום כבד במיוחד. יש בו נוכחות, צליל חי, צלילענק ושונה מזה שנשמע בהקלטות הקודמות שלה. צליל הגיטרה מלא, עשיר וחזק יותר. לראשונה נשמעת חטיבת הקצב (של אולריך וניוסטד) מהודקת ואפקטיבית להפליא. לראשונה פתאום היה ברור למטאליקה שאפשר לעשות רוק כבד מעולה, אך גם כזה שיהיה מסחרי. הזמר של החבורה, ג'יימס הטפילד, הגביר אף יותר את הנוכחות הווקאלית שלו וקולו הפך עשיר יותר ועתיר גוונים. גם הנוכחות של ארבעת חברי הלהקה, עם ביגוד רוקיסטי משכנע ומבטים קשוחים - הפך הפעם משכנע מתמיד. מטאליקה לא יכלה לבוא עם תקליט זה בזמן טוב יותר, כשמסביב חוגגת כל סצנת הגראנג' ומחייה את הרוק מחדש.


הלהקה ניהלה דיונים רבים סביב שם האלבום, כשבסופו של דבר הוחלט לשמור על פשטות. עטיפת האלבום כוללת את הלוגו של הלהקה, בזווית העטיפה העליונה, ונחש מפותל, שמקורו בדגל גדסדן, שהוא דגל היסטורי של ארצות הברית. במרכז הדגל הצהוב מופיע נחש המוכן להכיש ומתחתיו הכיתוב DON'T TREAD ON ME, שהוא גם שם אחד משירי האלבום הזה.


גם לוגו הלהקה וגם הנחש באים בגוון אפור כהה ובמהרה קיבל האלבום את הכינוי "האלבום השחור" (ואיך אפשר שלא להיזכר בסצנת "האלבום השחור" בסרט ספיינל טאפ?).


ברולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום בזמנו: "הדבר הראשון שמבחינים בו, באלבום החדש של מטאליקה, הוא שהוא נשמע נהדר. האלבום הקודם של הלהקה נשמע כמעט דק; הטקסטורות הקוליות של התקליט החדש ועומק השמע הן תגלית. אבל האלבום אינו רק עבודה הנדסית על-רמה. הפירוט והדינמיקה שלו הם בעצם מוזיקליים בקונספט.


למשל בשיר הפתיחה, ENTER SANDMAN; השיר מתחיל בריף גיטרה שמוביל את הקצב. מרקם גיטרה זה שונה בתכלית ונשמע כמו גיטרת 12 מיתרים חשמלית ועדינה. כל העדינות הזו מושכת את המאזין פנימה וממקדת את תשומת הלב. כשהמתופף, לארס אולריך, נכנס והחבטה מהתוף הראשון שלו קופצת ממש מתוך התקליט ולאמצע החדר.


במונחים סגנוניים, מטאליקה עוסקת בגיוון. כל אחד משנים עשר השירים באלבום עומד בפני עצמו. המבנים המוזיקליים הרב-חלקיים שהלכו בקומפוזיציות הארוכות הרבה יותר בעבר וללא צדק - לא ננטשו, אך הרעיון הוקלט הפעם לשירים בטווח של ארבע עד שש דקות. בכל פעם שרגע מוזיקלי אוחז בך שם, זה הימור די בטוח שלא תשמעו אותו שוב עד הפעם הבאה שתשמיעו את האלבום.


יש פה הגדרה מחדש. ולמעשה, מטאליקה עשתה דרך ארוכה, ארוכה מן המומנטום הטעון והדמיון של החומרים המוקדמים שנוצרו עם הגיטריסט הראשון, דייב מוסטיין (כיום הגנרל של מגאדת') והבסיסט המנצח של הלהקה, קליף ברטון. כמה מהשירים באלבום החדש הם ממש עדינים. ENTER SANDMAN הוא אולי שיר הערש המתכתי הראשון, והזמר מייעץ לילד שאליו הוא פונה: "שקט תינוק קטן, אל תגיד מילה / ואל תחשוב על הרעש הזה ששמעת / אלה רק החיות מתחת למיטה שלך / בארון שלך, בראש שלך".


אבל מרקמי הגיטרה בעדינות של השיר והאמפתיה הבלתי מעורערת בשירה של ג'יימס הטפילד מסמלים חיבה מתמשכת. השיר NOTHING ELSE MATTERS אפילו לא מתיימר להקשות. זה כמעט בלדת מטאל קלילה של MTV, אבל ההרמוניות, יחסי הגומלין האקוסטיים וצלילי החשמליות העדינים בין הטפילד לקירק האמט, עם האופן שבו אולריך מתופף, גורמים לזה להיות בלדה בכל זאת. המילים של הטפילד מציעות מפתח להיסחפות האישית והרגשית יותר של האלבום כשהוא שר: "מעולם לא פתחתי את עצמי ככה / החיים שלנו, אנחנו חיים את זה בדרך שלנו / כל המילים האלה אני לא סתם אומר / ושום דבר אחר משנה".


נראה כי כמה שירים במטאליקה נועדו להפוך לקלאסיקות של הארד-רוק. השיר WHENEVER I MAY ROAM פורח מתוך צליל דמוי סיטאר לתוך שיר רוק עוצמתי אך לירי. כשהטפילד שר, 'הגוף שלי שוכב, אבל אני עדיין מסתובב', הוא מהדהד, אולי באופן לא מודע, את אחת מתמונותיו הבלתי-מחיקות של איש הבלוז, רוברט ג'ונסון. השיר נשמע כמו המנון בהתהוות, אך המנון כזה ששמור בקנה מידה אנושי.


מטאליקה היא כבר לא חוד החנית של המטאל, כמו בהתחלה, אלא להקה שמרחיבה את הטווח המוזיקלי וההבעה שלה בתנאים שלה. זה יכול להיות רק צעד חיובי עבור להקה שמגשרת ביעילות על הפער בין מטאל מסחרי לבין הת'ראש הקשה הרבה יותר של להקות כמו אנתרקס, סלייר ומגאדת'.


השיר החמוץ היחיד של מטאליקה הוא DON'T TREAD ON ME, שמגיע כהלם לאחר המחאה הנלהבת של הלהקה נגד מלחמה ועוול חברתי, באלבומה הקודם. אז הנה הודעה לחברי מטאליקה: תבדקו את קמפיין יחסי הציבור המשומן של חברת היל ונולטון שממומן להפליא שמכר את מלחמת המפרץ לעצלנים של אמריקה. לכו להילחם בעצמכם במלחמה. רק לאחר מכן, תניפו את הדגל ותתלו סרט הצהוב ללוחמים שחוזרים הביתה, אם עדיין תרצו. השיר הזה שלכם מצלצל חלול במוזיקה שלו כמו גם במילים שלו. זה השיר הרע היחיד באלבום מופתי של רוק'נ'רול בוגר ובועט".


אפשר עוד לכתוב ה-מ-ו-ן על האלבום הזה, אבל נראה לי שהביקורת של הרולינג סטון קלטה אותו להפליא. מה שכן - כהבהרה אחרונה - התקליט הזה של מטאליקה גרם לעלייה ברורה במכירת תקליטי רוק בזמן ההוא. הנהירה לחנויות התקליטים לקנות אותו, גרמה לצרכנים לרצות ולקנות אלבום רוק נוסף לאוסף. לכן להקות רוק רבות מאז חייבות למטאליקה את התודה בעליית מכירות תקליטיהן.


ב-12 באוגוסט בשנת 1981 יצא תקליטו של בוב דילן, SHOT OF LOVE.


זו הייתה הפעם השלישית בה הכריז את אמונתו בנצרות, כשהוא מוסיף לזה עוקץ רוקי. הספקנים נותרו לא משוכנעים. "לאלו שאכפת להם היכן נמצא בוב דילן, מן הראוי שיקשיבו לתקליט הזה", אמר אז בראיון עמו. "פה אני מסביר בבירור היכן אני נמצא מבחינה רוחנית, מוזיקלית, רומנטית וכל השאר. אינני מחביא דבר".


התקליט הופק בידי באמפס בלאקוול, שהיה אחראי ללהיטים מוקדמים עם ריצ'רד הקטן ולפיכך הביא לתקליט זה את הרוק'נ'רול שהוא כה יודע. ודילן לא פעם יורה באהבה באקדח שלו. כבר בשיר הנושא הוא שר, "מדוע שארצה לקחת את חייכם? רק רצחתם את אבי ואנסתם את רעייתי, קעקעתם את התינוקות שלי בעט המורעלת ולעגתם לאלוהיי והשפלתם חבריי".


בגישה זו הבינו מעריצי דילן שהמרת דתו וגישתו, בשני התקליטים הקודמים, לא הייתה מין גחמה של מישהו שיכור שמיד יתפכח ממנה. דילן שבתקליט זה בא להגיד דברי תוכחה מול אלו שמפקפקים בו. ניחוחות הגוספל של היצירות הקודמות פינו מקומן לצלילי רוק'נ'רול, שבהם קיווה דילן להגיע עם דבריו לקהל גדול יותר.


מי מהספקנים, שהצליח לצלוח את התקליט הזה, הצליח להגיע לקטע האחרון בו שנחשב לפנינה מיוחדת בשם EVERY GRAIN OF SAND. זו בלדה נפלאה עם אחד מסולואי המפוחית הטובים יותר שלו כשהוא נשמע תוהה שמא כל הצלחותיו וכישלונותיו עד כה הם מעשה ידיו או מעשה ידי האל שמעליו. הוא שר ש'אני שומע את הצעדים העתיקים כמו תנועת הים, לעיתים אני פונה לשם ויש מישהו, בזמנים אחרים זה רק אני, אני נתלה באיזון מציאות האדם, כמו כל ציפור דרור שנופלת, כמו כל גרגר של חול'. רגע זה הוא אחד הגדולים יותר של דילן וחבל שלא כל האלבום הוא כזה.


התקליט הזה נחשב לשלישי בטרילוגיית תקליטי הנצרות של בוב דילן ובזמנו נתקל בביקורות איומות והמכירות היו בהתאם. בעיתון NME קבעו בביקורת כי זה הוא תקליטו הגרוע ביותר של בוב דילן. הקהל נותר מבולבל עד עוין ודילן האשים את חברת התקליטים בשיווק רעוע ושנה לאחר מכן לא נראה פעיל. כשחזר, היה זה כבר דילן אחר ונגיש יותר.


דרך אגב, האם שמתם לב שטרילוגיית האלבומים הנוצריים של דילן לא מציגה את פניו על העטיפה הקדמית בשום צורה מסוימת? מה זה אומר?


ב-12 באוגוסט בשנת 1960 כתב פול מקרטני מכתב הזמנה לאודישן למתופף, שזהותו לא ברורה.


מקרטני כתב למתופף להצטרף לביטלס בגיחה שלהם להופעות בהמבורג. בביטלס היו אז ארבעה חברים: מקרטני, ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון והבסיסט המקורי, סטיוארט סאטקליף. הם ניגנו עד אז עם מתופפים מזדמנים (על כך בהרחבה בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!") אבל היו זקוקים למישהו קבוע יותר להופעות שלהם בהמבורג.


עקב נסיעה לגרמניה בעוד מספר ימים בלבד, הם היו צריכים לפעול מהר. הם הבחינו במודעה קטנה בעיתון המקומי, ליברפול אקו, שפורסמה ביום רביעי 10 באוגוסט, שבה נכתב בפשטות: "מתופף צעיר וזמין".


פול כתב במכתב: "אדון נכבד, בתגובה לפרסומת שלך, ברצוננו להציע לך אודישן לתפקיד המתופף בלהקה.

עם זאת, תצטרך להיות פנוי בקרוב לטיול בהמבורג (הוצאות שישולמו 18 פאונד לשבוע (בערך) למשך חודשיים. אם מעוניין, תתקשר למועדון ג'קראנדה ותבקש שם חבר מהביטלס או את אלן וויליאמס, או תשאיר הודעה המציינת מתי תהיה זמין. בכבוד רב, פול מקרטני מהביטלס".


ובכן, מה שקרה מיד לאחר מכן - הכל בהרחבה, כאמור, בספר "ביטלמאניה!"


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-12 באוגוסט בשנת 1949 נולד מארק נופפלר, מנהיג להקת דייר סטרייטס.


הוא יליד גלזגו, סקוטלנד, בנו של אדריכל יהודי שאהדתו הקומוניסטית אילצה אותו לברוח מהמשטר הפשיסטי במולדתו הונגריה. מארק נופפלר: "אבי ואמי יכלו לשיר במדויק. אבי ניסה ללמד אותי פסנתר וכינור. הוא ניסה ללמד אותי לנגן בפסנתר כשהייתי בן שש, אבל לא טרחתי לקרוא את המוזיקה. הייתי מנגן רק לפי האוזן, וברגע שהיה לי קשה, הייתי בבעיה. אבל אז שמעתי את דודי קינגסלי מנגן בוגי-ווגי כשהייתי בערך בן שמונה. זה היה אחד הדברים היפים ששמעתי. שלושת האקורדים האלו, ההיגיון של זה. אז פשוט נהגתי להטיח בוגי-ווגי בפסנתר, לשגע את כולם".


כאשר מארק היה בן תשע בערך, עברה המשפחה לניוקאסל, בצפון אנגליה. "הייתי בן שלוש עשרה בערך כשלמדתי לנגן בכינור. יכולתי להוציא מזה תווים בעלי צליל נהדר, אבל אל תבקשו ממני לקרוא מוזיקה. ניסיתי את הסקסופון לפני כמה שנים, אבל זה כל כך קשור בקריאה שזה בלתי אפשרי עבורי. אני עובד לפי שמיעה. אני לא יכול לקשר מוזיקה לנקודות האלה שכתובות". בגיל 15 הוא קיבל את הגיטרה הראשונה שלו. זמן לא רב לאחר מכן, הוא הקליט את השיר הראשון שלו באולפן בלונדון, הקלטת דמו שלא שוחררה של שיר מקורי, SUMMER'S COMING MY WAY.


הלהקה הראשונה שלו הייתה עם חברים מבית הספר שניגנו בבית של מישהו. אחר כך ניגנו בכמה מסיבות ריקודים בבית הספר. "כשעזבתי את האוניברסיטה, עברתי ללונדון ונכנסתי ללהקה הזו שנקראת BREWER'S DROOP. הייתי איתם אולי חודשיים. הם היו סוג של הרכב רית'ם אנד בלוז עם אלמנט של CAJUN. שם הלהקה הוא משהו שסובלים ממנו כששותים ה יותר מדי ולא יכולים לקום.


נופפלר: "למעשה, הייתה ללהקה הזו עסקה עם חברת התקליטים RCA שפשוט נפלה כשהצטרפתי אליהם. אבל עשיתי איתם הרבה הופעות. הקלטתי מעט עם הלהקה באולפני רוקפילד. אני לא חושב שמשהו מזה יצא אי פעם. אחרי זה פשוט גוועתי ברעב, בעצם. זה נהיה די קשה עד שקיבלתי את עבודת ההוראה הזו שהצילה את חיי. אז הייתה לי להקה בשם CAFE RACERS, שזה היה שם של סוג של אופנוע, לא מותג מסוים, רק אופני רחוב מותאמים אישית. הופענו בפאבים ובמכללה שבה לימדתי".


נופפלר עבד במשך שנתיים ככתב ביורקשייר איבנינג פוסט. "בחורה שהכרתי, אחיה הגדול היה כתב עיתון, וחשבתי, "אוי, נראה שהוא נהנה מזה". התחלתי לעבוד תמורת שכר של תשעה פאונד, שמונה עשר שילינג ושלושה פני לשבוע. כתהתי על להקות מקומיות, כמה מהלהקות הגדולות שהגיעו גם לעיר. הסיפור האחרון שכתבתי אי פעם לעיתון - ביום שעזבתי - היה על מותו של ג'ימי הנדריקס. עורך החדשות נכנס ואמר, 'שלום, בחור, ג'ימי הנדרסון או ג'ימי הנדריקס או איך שלא קוראים לו לעזאזל, מת. הכרת אותו? ובכן, אין לנו זמן. אני מעלה אותך ישר לכתוב על זה'. הייתי המום. אני לא זוכר מה כתבתי. אמרתי כמה דברים, עזבתי את העיתון והשתכרתי".


נופפלר ניסה להיכנס ללהקות אך זה היה קשה. "זה מדהים מה שעשיתי כדי להיכנס ללהקות - לנסוע בטרמפים דרך ארוכה, עם גיטרה חשמלית כבדה, או לעלות לאוטובוסים עם שתי גיטרות כדי להגיע לאודישן. אני זוכר שפעם הייתי בטרמפים הביתה עד לניוקאסל ביום חג המולד מהקצה השני של המדינה, השלג מסביב, אף אחד לא על הכבישים, רק אני עם גיטרה ותיק, עומד באמצע שום מקום. אתה באמת צריך לרצות לעשות את זה".


לאחר שסיים את לימודיו באנגלית באוניברסיטת לידס, עבד נופפלר כמרצה בקולג' לוטון, באסקס. באפריל 1977 הוא עבר לדירה בלונדון בה גרו בשותפות אחיו הצעיר דיוויד והבסיסט ג'ון אילסלי. הם מצאו שפה משותפת ועם צירופו של המתופף, פיק ווית'רס, הם הפכו לדייר סטרייטס.


בשנת 1978 אמר נופפלר לעיתון מלודי מייקר, את דעתו על סצנת הרוק שמסביב:

"אין טעם לשאול אותי מה דעתי על הסקס פיסטולס. זה ממש לא רלוונטי. באנגליה יש כרגע מצב מוטעה בו אנשים חושבים שאם מישהו ניצב עם פסנתר על הבמה אז הוא ודאי מבצע מוזיקה רגישה. כך חושבים על גילברט אוסאליבן או אלטון ג'ון. הכל נעשה מעוות ואנשים מקבלים תמונה לא נכונה על המוזיקה. כמו שמכונות עשן על הבמה יוצרות ישר תדמית של רוק כבד. אנגליה לא מעכלת בקלות מוזיקה שהיא נטו ונטולת אפקטים וגימיקים. הבריטים חייבים לקשר מוזיקה עם חפצים מסוימים".


ב-12 באוגוסט בשנת 1971: ג'ון ויוקו - צועדים ולא רק במצעדי הפזמונים.


ג'ון ויוקו היו בין אלף מפגינים שצעדו במחאה לכיוון משרדי ULSTER שבלונדון. מטרת המחאה הייתה נגד המדיניות הבריטית כלפי צפון אירלנד הגועשת כמו גם הרשעת עורכי העיתון המחתרתי OZ, לו עזרו השניים.


ב-12 באוגוסט 1966 יצא תקליט הבכורה של ניל דיאמונד, THE FEEL OF NEIL DIAMOND, ופה החל מסלול קריירה ארוך ופורה ביותר.


דיאמונד עבר אז מעמדת כותב שירים מקצועי לעמדת זמר מבצע כשחתם על חוזה הקלטות עם חברת באנג רקורדס, בשנת 1966. אז הוא גם חשב לשנות את שמו לנוח קמינסקי או אייס צ'רי, כי סבר ששמו האמיתי נדוש מדי. למרבה המזל, צעד שכזה נעצר ברגע האחרון ואנשים החלו להטות אוזן לשיריו החדשים. פתאום אמנים רבים רצו להקליט מהם, כולל I'M A BELIEVER, שהפך ללהיט בפי המאנקיז.


בזמן אמת, נכתב על התקליט הראשון של דיאמונד בעיתון "פוסט קרסנט" (מויסקונסין) כך: "לניל דיאמונד יש מרווח יצירה מוגבל ובתוכו קול שבקושי נע ונד. אבל זה לא באמת משנה. הוא כתב כמה שירים טובים, שכמה מהם נמצאים פה. שירים כמו MONDAY MONDAY ו- HANKY PANKY. את האחרון הוא לא אוהב והוא לא היסס להסגיר זאת. שני להיטיו הגדולים הם SOLITARY MAN ו- CHERRY CHERRY. ויש לו גם תקליטון חדש עם I GOT THE FEELING. אין ספק שאת שיריו הוא מבצע הכי טוב". בנוסף לשירים שבוצעו על ידי האמהות והאבות וטומי ג'יימס והשונדלס, דיאמונד מבצע בתקליטו גם את "לה במבה" של הזמר המנוח, ריצ'י ואלנס. זוהי מוזיקת ​​פופ טהורה ומקסימה.


דיאמונד אמר לרולינג סטון על ימיו בחברת התקליטים באנג, שהניבה עוד תקליט לאחר מכן וזהו: "הם רצו בחברה אמן שיהיה כמו בוב דילן, ולכן דאגו להמציא סביבי סיפור שיווקי. אבל מה שהיה להם ביד זה בחור יהודי פשוט מברוקלין שהסיפור שלו לא ממש היה מעניין בעיניהם".


ב-12 באוגוסט בשנת 2009 מת לס פול - האיש שעולם הרוק היה נראה אחרת לגמרי בלעדיו.


לס פול, הגיטריסט והממציא המיוחד, שחידושיו בגיטרה חשמלית ובאולפני הקלטות שינו את מהלך המוזיקה הפופולרית של המאה ה-20, מת בגיל 94, מסיבוכים של דלקת ריאות.


לס פול היה מוזיקאי יוצא דופן. הוא ניגן בגיטרה לצד נגני ג'אז ופופ מובילים מלואי ארמסטרונג ועד בינג קרוסבי. בשנות השלושים החל להתנסות בענייני הגברת גיטרה, ובשנת 1941 הוא בנה את הגיטרה החשמלית הראשונה בעלת גוף מוצק, אם כי יש הטוענים אחרים. עם הגיטרה שלו והקולות של אשתו, מרי פורד, הוא עסק בהקלטות מרובות ערוצים ואפקטים אלקטרוניים חדשים כדי ליצור שורה של להיטים בשנות החמישים.


סגנונו הקיף את צליל מוזיקת ​​הקאנטרי, את העושר ההרמוני של הג'אז, ומאוחר יותר את קצב הרוק'נ'רול. למרות כל ההשפעה הטכנולוגית שלו -מטרתו העיקרית, לדבריו, הייתה לשמח אנשים.


שמו המקורי היה לסטר וויליאם פולספוס ומורה ילדותו לפסנתר כתב לאמו, "הילד שלך, לסטר, לעולם לא ילמד מוזיקה". אבל כנער ניגן הוא במפוחית, בגיטרה ובבנג'ו והתחיל לנגן עם להקות קאנטרי.


העניין שלו בגאדג'טים הגיע מוקדם. בגיל 10 הוא המציא מחזיק מפוחית ​​ממתלה מעילים. זמן קצר לאחר מכן הוא בנה את הגיטרה המוגברת הראשונה שלו על ידי פתיחת גב הדגם האקוסטי של גיטרת SEARS והכנסת פיק-אפ (רכיב מגביר) מפטיפון מפורק. כך הגיטרה האקוסטית הפכה לגיטרה חשמלית. מאוחר יותר, הוא בנה פיק-אפ משלו מחלקי אוזניות והרכיב מכונת הקלטה באמצעות גלגל תנופה של קדילק וחגורה ממקדח של רופא שיניים.


ממוזיקת ​​קאנטרי עבר הוא לג'אז, בהשפעת נגנים כמו ג'אנגו ריינהרדט ואדי לאנג, שהשתמשו בגיטרות בעלות גוף חלול. הוא הקים את טריו לס פול בשנת 1936 ועבר לניו יורק, שם הוא נשמע בקביעות בתוכנית הרדיו של פרד וורינג, בשנים 1938 עד 1941.


בשנת 1940, או שמא זה 1941? כי התאריך המדויק אינו ידוע, הוא עשה את פריצת הדרך בגיטרה שלו, כשביקש ליצור תווים מתמשכים בה. הוא חיבר מיתרים ושני פיק-אפים ללוח עץ עם צוואר גיטרה. THE LOG, כפי שהוא כינה את הגיטרה החשמלית הזו. "אתה יכול לצאת לאכול ולחזור והצליל עדיין יישמע", אמר עליה פעם.


הכלי המוזר למראה עורר גיחוך כאשר הוא ניגן בו לראשונה בפומבי, ולכן החביא את רעיונו בתוך גיטרה בעלת מראה רגיל והייתה זו נקודת מפנה רעיונית - תחילתה של טרנספורמציה קולית במוזיקה העולמית.

הוא גויס בשנת 1942 ועבד בקליפורניה בשירות הרדיו של הצבא. כשהשתחרר בשנת 1943, הוא התקבל לצוות מוזיקאים ברדיו NBC בלוס אנג'לס. שלישייתו הופיעה עם האחיות אנדרו וליוותה את נט קינג קול ובינג קרוסבי, איתם הקליט את הלהיט IT'S BEEN A LONG, LONG TIME בשנת 1945. קרוסבי עודד את לס פול לבנות אולפן הקלטות משלו, וכך עשה , במוסך שלו בלוס אנג'לס.


שם הוא התנסה בטכניקות הקלטה. המשחק עם הפטיפון הישן של אמו הראה לו ששינוי מהירות ההקלטה יכולים לשנות את גובה הצליל ואת הטון. הוא יכל להקליט במהירות איטית ולשחזר את התוצאות במהירות רגילה, וכך ליצור אשליה של זריזות על אנושית. הוא שינה מרקמים אינסטרומנטליים באמצעות מיקום המיקרופון וההדהוד. הטכנולוגיה והאפקטים של האולפן, הוא הבין, הם מכשירים בעצמם.


הוא גם שם לב כי על ידי נגינה יחד עם הקלטות קודמות, הוא יכול להפוך להרכב של איש אחד. כבר בלהיט שלו, LOVER משנת 1948, הוא עשה הקלטות רב -שכבתיות, באמצעות שתי מכונות הקלטה לתקליטי דוגמה, שדרשו שכל ערוץ של מוזיקה ייתפס בטייק אחד. מתקליטי דוגמה (ACETATES) הוא עבר לסלילים, ובסוף שנות החמישים הוא בנה את מכשיר ההקלטה הראשון בן שמונה הערוצים. ניתן היה להקליט ולשנות כל ערוץ בנפרד, מבלי להשפיע על האחרים. המכונה הובילה את עידן ההקלטות המודרני.


בשנת 1947 התחבר לס פול לקולין סאמרס, ששרה עם להקת ג'ין אוטרי. הוא שינה את שמה למרי פורד...

הם הופיעו בשנת 1948 כאשר יום אחד החליקה מכוניתו מגשר קפוא. בין פציעותיו הרבות, מרפקו הימני נשבר והיה חשש שלא יוכל יותר לנגן בחייו בגיטרה. הוא לא ויתר והציב את ידו בזווית, קצת פחות מ-90 מעלות, כדי שיוכל להמשיך לנגן בגיטרה.


לאחר שנישואיו הראשונים התפוררו, הוא התחתן עם פורד בשנת 1949. הייתה להם תוכנית טלוויזיה, "לס פול ומרי פורד בבית", ששודרה מהסלון שלהם עד 1958. הם החלו להקליט יחד, כשהם משתמשים בהמצאתו הרב ערוצית והתוצאות המסחררות הפכו ללהיטים גדולים בתחילת שנות החמישים.


חלק מהמוזיקה שלהם הוקלטה עם מיקרופונים תלויים בחדרים שונים בבית, כולל אחד מעל הכיור במטבח, כך שפורד תוכל להקליט שירה תוך כדי שטיפת כלים.


חברת גיבסון שכרה את פול לתכנן גיטרה מדגם LES PAUL בתחילת שנות החמישים, כשווריאציות של הדגם הראשון, משנת 1952, נמכרו בהתמדה מאז, ומוערכות בזכות הבהירות והטון המתמשך.


שורת להיטי הזוג פול ופורד הסתיימה בשנת 1961, והם התגרשו בשנת 1964. הוא המשיך לעבוד בהמצאות לאולפני הקלטה וגם ניגן פה ושם עם אחרים. בינתיים הפכו המון גיטריסטים, בעולם הרוק, לאלילים בזכות הגיטרה שהוא עיצב. שמו היה שם דבר.


ב-1981 הוא עבר ניתוח לב ולאחר ההחלמה חזר להופיע, אם כי התקדמות דלקת המפרקים שלו אילצה אותו ללמוד מחדש לנגן בגיטרה. בשנת 1983 החל לנגן הופעות שבועיות במועדון ג'אז אינטימי במנהטן. "תמיד הייתי הכי שמח לשחק במועדון", אמר בראיון בשנת 1987. "אז החלטתי למצוא מועדון קטן ונחמד בניו יורק שאשמח לנגן בו".


לאחר סגירת אותו מועדון, FAT TUESDAY, בשנת 1995, הוא העביר את הופעותיו בימי שני בלילה למועדון ההופעות "אירידיום". בהופעותיו הוא העלה זיכרונות וגם ניגן בהנאה, כשלא פעם הגיע למקום גיטריסט ידוען שביקש לעלות לבמה ולנגן לצדו.


בשנים האחרונות בחייו הוא אמר שהוא עובד על המצאה מרכזית נוספת אך לא חשף במה מדובר. "בכנות, מעולם לא השתדלתי להיות אדיסון", אמר בראיון משנת 1991. “הסיבה היחידה שהמצאתי את הדברים האלו היא כי לא היו לי אותם וגם לא למישהו אחר. לא הייתה לי ברירה, באמת".


גם זה קרה ב- 12 באוגוסט.


- בשנת 1965 הופיעה להקת ג'פרסון איירפליין את הופעת הבכורה שלה במועדון חדש בסן פרנסיסקו בשם THE MATRIX.


- בשנת 1967 הופיעה פליטווד מאק את הופעת הבכורה שלה בפסטיבל של ג'אז ובלוז בוינדזור. הרכב נוסף שהופיע בפסטיבל הזה היה צ'יקאן שאק, עם זמרת בשם כריסטין פרפקט שתעבור בשנת 1970 להיות חלק בלתי נפרד מפליטווד מאק.


- בשנת 1973 נערכה תחרות מכוניות בין אמני מוזיקה ידועים. התחרות נערכה ב- BRANDS HATCH, שליד SWANLEY, קנט. האמנים שהיתחרו ביניהם היו חברי להקת אמרסון לייק ופאלמר, בריאן גיבסון (מלהקת ג'ורדי), טוני נורטון (מלהקת JIGSAW), ג'ים קרייגן (לשעבר מלהקת פאמילי), איש הג'אז רוני סקוט והזמר לאבי סיפר. את הקהל שיעשע והלהיב נודי הולדר, סולן להקת סלייד. המקום הראשון במירוץ הגיע לרוני סקוט.


- בשנת 1968 ערכו ארבעת חברי להקת לד זפלין העתידית את החזרה המוזיקלית הראשונה שלהם. זו הפעם הראשונה בה ארבעת החברים ניגנו ביחד. החזרה נערכה מתחת לחנות תקליטים ברחוב ג'רארד מס' 22 שבלונדון. השיר הראשון שהם ניגנו היה TRAIN KEPT A ROLLIN.


- בשנת 1977 הוציאו שלושה משומרי ראשו לשעבר של אלביס פרסלי (חברי ה"ממפיס מאפיה") את הספר "אלביס: מה קרה?", המפרט לראשונה את השימוש בסמים שלו. ארבעה ימים לאחר מכן ימות נושא הספר.


- בשנת 1977 פרש הגיטריסט אנרי פדובאני מלהקת פוליס, לאחר תשעה חודשים בה, והשאיר את הנותרים לפעול כשלישייה שתצליח מאד בהמשך דרכה.


- בשנת 1968 הקליטו חברי הביטלס את שירו של ג'ורג' האריסון שנקרא NOT GUILTY. השיר לא יצא באופן רשמי עד אמצע שנות התשעים. ג'ון לנון לא נכח בסשן הזה וכריס ת'ומאס, שהפיק אז את הביטלס במקום ג'ורג' מרטין שיצא לחופשה, ניגן כאן בצ'מבלו.


- בשנת 1978 הופיעה להקת אי.אל.או במישיגן. מיד לאחר מכן הוגשה נגדה תביעה על ידי מפיק ההופעות המקומי, בטענה שהלהקה השתמשה בהקלטות מוכנות מראש והנגנים עשו את עצמם כאילו הם מנגנים על הבמה.


- בשנת 1972 הופיעה להקת ג'ריקו (הצ'רצ'ילים) בפסטיבל ג'ז ובלוז ה-12 ברדינג, אנגליה. הלהקה קיבלה שכר של 25 ליש"ט על הופעתה שם. חברי הלהקה עלו לבמה בשש בערב אחרי להקתו של אדגר בראוטון. אחרי להקת ג'ריקו עלתה לבמה להקת הרוק המתקדם IF.


- בשנת 1970 נערך באולם הוליווד בול מופע לזכרו של הזמר וודי גאת'רי. בין המופיעים היו בוב דילן, ריצ'י הייבנס, פיט סיגר וטום פאקסטון.


- בשנת 1965 הגיע ג'ון לנון במיוחד לאולפני IBC, שבלונדון, על מנת לבדוק שם כלי חדש בשם מלוטרון. לנון התלהב מאד מהכלי והכריז שהוא חייב אחד שכזה.


- בשנת 1970 הופיעה ג'ניס ג'ופלין את הופעתה האחרונה בהחלט. זה היה ב-HARVARD והשיר האחרון שהיא ביצעה על הבמה היה SUMMERTIME.


מי נולדו ב-12 באוגוסט? בואו נגלה...


1945 - רון מאאל, הקלידן התיאטרלי של הצמד SPARKS.


1949 - לו מרטין, הקלידן בלהקת THE KILLING FLOOR שעבר לנגן בלהקתו של הגיטריסט רורי גאלאגהר. הוא מת באוגוסט 2012.


1954 - גיטריסט הג'אז פאט מאת'יני.


ב-12 באוגוסט בשנת 1968 יצא האלבום השני של ג'ניס ג'ופלין עם להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, שנקרא CHEAP THRILLS.


ג'ניס ג'ופלין. אחת הדמויות הכי צבעוניות, מרהיבות, ייחודיות, וגם הטראגיות של הרוק. אאוטסיידרית כל חייה, מהילדות בטקסס, שם השונות שלה בדרום השמרני השניאה אותה על חבריה לכיתה, ועד לסן פרנסיסקו, שגם שם, במקום שאמור היה לחבק את השונה, היא תמיד נחשבה כעוף מוזר, דרומית לא שייכת, למרות שכיום היא נחשבת חלק אינטגרלי, בלתי נפרד מהסצנה הפסיכדלית של החוף המערבי בסוף שנות השישים.


אני מכיר כמה וכמה אנשים שלא מתחברים לג'ניס ג'ופלין. אומרים שהיא מנייריסטית, מזייפת, צעקנית ומוערכת יתר על המידה, אבל בשבילי היא אחת ויחידה. השירים שלה הם חלק מפסקול חיי, ומלווים אותי בתקופות קשות ומאושרות. אני מוצא במוזיקה שלה נחמה, ואני לא מתנצל על כך.


היא פרצה לתודעה עם הלהקה שליוותה אותה, בהופעה הנהדרת שלהם בפסטיבל הפופ במונטריי, ביוני 1967. הם ביצעו חמישה שירים בשבת אחר הצהריים לעיני קהל נדהם. אבל ההופעה הזו לא צולמה על ידי צוות הצילום של די. איי. פניבייקר שהיה שם כדי לתעד. המנהל של הלהקה לא הסכים שיצלמו אותם בלי לשלם ודרש לכבות את המצלמות בזמן ההופעה. מפיקי הפסטיבל לא האמינו שההופעה והתופעה הזו לא מתועדת וביקשו מהלהקה להופיע שוב למחרת כדי שיתאפשר לצלם אותם, ואכן למחרת הם עלו שוב, לאחר חתימה על חוזה הצילום וזריקת מנהלם בהתאם. אז הם ביצעו שני שירים – COMBINATION OF THE TWO, ואת BALL AND CHAIN. בסרט של פניבייקר, שיצא אחר כך, ניתן לראות את הפרצוף הנדהם של מאמא קאס מ"האמהות והאבות" מול הבחורה הלבנה הקטנה עם הקול הייחודי והאדיר. הלסת של קאס ממש נשמטת לרצפה.


בעקבות ההופעה במונטריי נוצר ביקוש אדיר למוזיקה של הלהקה, לחומרים מוקלטים ולהקלטות חדשות, וחברת קולומביה החליטה להחתים אותם בהקדם. העניין הוא שהם היו כבר חתומים על חוזה איום ונורא עם חברה קטנה יחסית, עם השם הממסדי "מיינסטרים רקורדס", חברה שהתמקדה בג'אז, וג'ניס וחבריה היו להקת הרוק הראשונה שלהם. הם כבר הוציאו אלבום בחברה הזו שנשא את שם הלהקה, אבל זה לא היה אלבום טוב מבחינה מסחרית, לא מבחינה טכנית ולא מבחינת הפקה מוזיקלית. תקליט זה גם לא שיקף את רוח הלהקה בהופעות. מיטב המוחות המשפטיים בחברת קולומביה ניגשו למשימה לא קלה כדי לשחרר את הלהקה מהחוזה ולהחתים אותה בחברה שלהם. לבסוף זה הצליח והדרך נסללה לתקליט שני ופורץ דרך, תחת ניהולו של מנהלה החדש, אלברט גרוסמן.


בתחילה הוא תוכנן כאלבום הופעה עם שירים מהאלבום הקודם ושירים חדשים בביצוע חי על הבמה. הוקלטו שתי הופעות בדטרויט אבל זה לא הניב את התוצאה הנחשקת. המפיק המוזיקלי, ג'ון סיימון, ואלברט גרוסמן הבינו שזה לא מספיק וכשהלהקה נכנסה לאולפן, התגלו קשיים כי היה קשה להעביר את האנרגיות החייתיות מהבמה לאולפן.


התהליך היה איטי וגרוסמן המנהל לחץ לסיים כבר ולצאת עם האלבום. גם הביקוש מהקהל היה מלחיץ. בסרט הדוקומנטרי JANIS שיצא ב- 1974, ניתן לראות כמה דקות מהעבודה באולפן על SUMMERTIME שבהן נערכו ויכוחים, ריכולים, ויכוחים, הקלטה ועוד ויכוחים. ג'ניס נראית שם מקסימה ובלתי נסבלת בו זמנית. בלהקה הרגישו שאולי ג'ון סיימון הוא לא המפיק הנכון, כי אינו מתחבר לרוח הגיטרות הפסיכדליות של הלהקה.


אבל אחרי שלושה חודשים אינטנסיביים באולפן, נוצר אלבום מופלא, מלא קסם, שנשמע חי, אותנטי, מרגש ומצליח מבחינה מסחרית. בגדול, נעשה בכל זאת ניסיון שהאלבום ישמע כהקלטה מהופעה חיה, ולפיכך נוספו הרבה אפקטים של קהל ואווירה.


שמו המקורי של האלבום היה SEX, DOPE AND CHEAP THRILLS, אבל חברת קולומביה המכובדת קיצרה (או צנזרה) את השם. בכל אופן, הוצע שעל עטיפת האלבום חברי הלהקה יצטלמו בחדר מלון כשהם עירומים. החברים הצטלמו, אבל לא היו מרוצים מהתוצאה. הם פנו לרוברט קראמב אמן הקומיקס, לעזרה, והוא ביצע עבודה מרהיבה. בסופו של דבר, מה שאמורה הייתה להיות העטיפה האחורית המצוירת הפכה להיות העטיפה הקדמית, וכיום נחשבת לאחת העטיפות האייקוניות אי פעם לתקליט.


על העטיפה האחורית היה צילום שחור לבן של ג'ניס ג'ופלין, בלי הלהקה. זה יצר התמרמרות בקרב שאר החברים. הם לא התנחמו בתמונה של כל הלהקה בעטיפה הפנימית הנפתחת כי שם ראו אותם באופן בו בקושי מזהים את פניהם.




האלבום נפתח עם קולו של ביל גרהאם, האמרגן האגדי בעל אולם הפילמור בסן פרנסיסקו, שמציג את ההרכב לתשואות הקהל המריע, שחוזר גם בסוף השיר. אבל השיר שפורץ מיד אחריו, COMBINATION OF THE TWO, לא הוקלט בהופעה, למרות שנשמע חי לגמרי. (השיר היחיד שהוקלט במלואו בהופעה חיה באלבום הוא השיר האחרון, שתיכף נגיע אליו). השיר הוא דואט של ג'ניס ג'ופלין עם הגיטריסט סאם אנדרו, שגם כתב אותו. מאוחר יותר, בסוף 1968, הוא יפרוש עם ג'ניס מהלהקה ויצטרף אליה ל"קוזמיק בלוז באנד".


השיר השני באלבום נקרא I NEED A MAN TO LOVE וגם הוא נכתב על ידי סאם אנדרו יחד עם ג'ניס ג'ופלין. ג'ניס היא הסולנית עם השתתפות פעילה של שאר חברי ההרכב כמקהלה – הגיטריסטים סאם אנדרו וג'יימס גורליי, הבסיסט פיטר אלבין והמתופף דייב גץ. זה בלוז רוק עוצמתי עם המוטיב החוזר אצל ג'ניס; הבדידות המייאשת והחיפוש המתמיד אחרי החיבה החיבוק והאהבה. בעניין הזה אפשר להזכיר את אחד הציטוטים המפורסמים של ג'ניס - שכשהיא מופיעה על הבמה היא בעצם עושה אהבה עם עשרות אלפי גברים, אבל חוזרת אחר כך לבד לבית הריק.


השיר השלישי הוא גרסת כיסוי מופלאה ל- SUMMERTIME, בלדת הבלוז של ג'ורג' ואיירה גרשווין, שיר הערש מתוך "פורגי ובס". השיר הזה זכה לאין ספור גרסאות, בין היתר של בילי הולידיי, ובאותה התקופה גם של LOVE SCULPTURE באנגליה, אבל הגרסה הזו היא אולי הכי מפורסמת. אני מכיר כמה אנשים שרואים בה חילול הקודש ולא מתחברים, אבל אותי היא מרגשת בכל פעם מחדש. ג'ניס נותנת את כל הנשמה, וצלילי שתי הגיטרות שמסתובבים זה סביב זה הם בנייה מוזיקלית מלאת חוכמה ומחשבה. סולו הגיטרה כאן הוא פשוט קלאסיקה.


השיר הבא, השיר שחותם את הצד הראשון היה גם הסינגל שיצא מהאלבום ושמו PIECE OF MY HEART. גם הוא גרסת כיסוי, הפעם לשיר שיצא רק שנה קודם לכן, ב- 1967 על ידי אירמה פרנקלין, אחותה הגדולה של ארית'ה. גם הפעם ג'ניס הפכה אותו לשיר שמזוהה לגמרי איתה. העיבוד היה שונה לחלוטין מהבלדה הרומנטית של פרנקלין, וכלל שלושה סולואים של גיטרה חשמלית שהפכו את השיר לבלוז פסיכדלי ג'ופליני מובהק. את הצד השני פותח שיר שג'ניס ג'ופלין כתבה. שיר בלוז אקוסטי בשם TURTLE BLUES. ברקע סאונד של מועדון ג'ז-בלוז חשוך, קולות של כוסות ואנשים שותים ומדברים, פסנתר וגיטרה אקוסטית, ושירה חשופה של ג'ניס. השיעול שלה בסוף השיר מוסיף לתחושה האותנטית. אחריו מגיע OH SWEET MARY. שוב דואט של ג'ניס עם סם אנדרו. קרדיט הכתיבה הוא של כל הלהקה.


השיר שמסיים את התקליט הוא BALL AND CHAIN, ובניגוד למה שכתוב על העטיפה, הוא לא הוקלט ב"פילמור" של ביל גראהאם, אלא ב"ווינטרלנד" בסן פרנסיסקו. זה קטע ארוך, ג'אם של יותר מתשע דקות של עונג צרוף.


נו, אז נכון שבא לכם עכשיו להקשיב לזה?



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page