רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 בדצמבר (12.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני זוכר את הכנס הזה של חברת CBS. הם רצו שנעלה ונציג את כל נציגי המכירות שלהם עם תקליטי פלטינה. הם רצו שסטיב ואני נהיה שם. אמרנו, 'אם אנחנו הולכים לעשות את זה, אז כדאי שנהנה מזה'. הם רצו אותנו לסוף השבוע. הלהקה של ריק דרינג'ר ניגנה בכנס, להקות אחרות ניגנו, וחברת התקליטים רק רצתה שנגיד לה תודה, ושאחרים יגידו לנו תודה, ואמרנו, 'אנחנו דורשים ללון רק במלון בוורלי הילס, או שלא נבוא'... אז הגענו ללוס אנג'לס, כולם נשארים במלון סנצ'ורי סיטי חוץ מאיתנו. אנחנו במלון בוורלי הילס עם משקאות חריפים בסך 5,000 דולר כי כל הלהקות באו מסנצ'ורי סיטי וחגגו איתנו כל הלילה. היינו בטלפון עם שירות חדרים כל שתים עשרה דקות. זה היה גדול. כל מה שהיינו צריכים לעשות זה להגיד מה שרצינו, וזהו.... האמת? אף פעם לא חשבתי שזו תהיה קריירה. מעולם לא חשבתי שאצליח לעבור את גיל שלושים. אני מסתכל על כמה מהראיונות המוקדמים של הביטלס. רינגו רצה לנהל מספרה, אם יוכל להרוויח מספיק כסף עם הביטלס. זו באמת הגישה שרווחה. הרבה מאיתנו נשרנו מהתיכון. פתאום הרווחנו הרבה כסף. המחשבה הייתה, 'מי יודע כמה זמן זה יימשך. בינתיים, תהנה'... אז שתינו כדי לשמור על האווירה שהרגשנו. זה היה כאילו, אם נרגיש טוב, אולי הקהל ירגיש טוב. אבל התחלנו לאבד את זה והתחלנו לראות עד כמה אנחנו יכולים להיות דפוקים לפני שעלינו לבמה, רק כדי לראות אם נוכל להתחמק מזה. היו זמנים שבהם היינו על הברכיים, פשוטו כמשמעו, בניסיון למצוא מנת סם. היו זמנים שבהם היינו שותים רק כדי לראות כמה אנחנו יכולים לצרוך. באמת דברים מגוחכים" (ג'ו פרי, הגיטריסט של להקת איירוסמית')

ב-12 בדצמבר בשנת 1969 יצא התקליט LIVE PEACE IN TORONTO, של תזמורת אונו הפלסטית, עם ג'ון לנון, יוקו אונו, קלאוס פורמן, אריק קלפטון ואלן ווייט.

עיתון "דיסק" בביקורת על האלבום עם צאתו לאור: "תזמורת אונו הפלסטית עושה דברים מוזרים באלבום הבכורה שלהם. צד אחד של התקליט מורכב מאולדיז שחוקים והצד השני מכיל שני קטעים בלבד ובשניהם יוקו אונו צועקת באופן מונוטוני וחורקת באופן לא הגיוני. איך מישהו יכול ליהנות מהקשבה לדבר הזה? יותר מדי תפוחים רקובים כמו זה יהפכו את קערת חברת אפל על פניה וחבל".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "הציבור מורעב למוזיקה משלושת הגדולים של הרוק'נ'רול - אלבום ואולי סינגל בשנה זה לא מספיק, ושאר המוזיקאים משני צדי האוקיינוס ​​האטלנטי לא מספקים מספיק ריגוש בעצמם, אז אנחנו לוקחים את מה שאנחנו מקבלים מדילן, הסטונס והביטלס ונהיה מרוצים. אנחנו רוצים עוד, וכפי שהסיסמה אומרת, "מצא חור ומלא אותו", וכך הוא מתמלא מהר.

התקליט הזה - מאת ג'ון, אריק, יוקו וחברים - הוא מעין סיור ג'ון לנון דרך ההיסטוריה של הרוק'נ'רול, וזה יותר כיף מכל דבר שהוא עשה במשך זמן רב, עם הרבה יותר חיוניות מאשר אבי רואד, למעשה.

ג'ון לנון ויוקו פשוט מתעדים את הקריירה שלהם, מוזיקלית ואישית, תוך נטישה מוחלטת של פרטיות והתייחסות מוחלטת לציבור. קשה לחשוב על משהו חדשני שג'ון עשה בשנה האחרונה, שלא הוגדר, בדרך זו או אחרת, על הכתב.

ג'ון בקול טוב מאוד, הנגינה שלו בגיטרה נהדרת, ואנשי הצד שלו - אריק קלפטון, קלאוס פורמן (לשעבר מלהקת מנפרד מאן) בבס, אלן ווייט בתופים, ויוקו עם שירה מדי פעם - כולם נשמעים בדיוק כמו שצריך. אין כל כך מה לומר על הצד הראשון: "נעלי זמש כחולות", "כסף", "מיס ליזי המסוחררת", "יר בלוז", "קולט טרקי" ו"תן לשלום צ'אנס" עם יוקו שמתרוצצת כמו כלי אלקטרוני מוזר, משובח במיוחד, הרבה יותר טוב מהסינגל: הקול של ג'ון מפחיד והגיטרה של קלפטון מרושעת לחלוטין. כל מי שאי פעם רצה לשמוע את קלפטון מנגן רוק'נ'רול מעולה באמת, יקבל את מה שהוא רוצה פה. קלפטון אפילו זורק כמה תווים מענגים שהופכים את "תנו צ'אנס לשלום" לכמעט מוזיקלי.

זהו, באופן מוזר, האלבום החי הראשון שהוקלט אי פעם על ידי ביטל; הצד השני הוא של יוקו, בגיבוי של אריק, וכפי שהמוזיקה של יוקו אומרת, זה הרבה יותר נסבל מהניסיונות הקודמים שלה. אבל הרוק'נ'רול נמצא בצד אחד בתקליט, וזה נהדר. תודה, ג'ון".

את הסיפור השלם על אלבום זה והמופע שבו, תקראו בספר "ביטלמאניה!"

ב-12 בדצמבר בשנת 1977 יצא בסקנדינביה תקליט חדש ללהקת אבבא ושמו THE ALBUM. בשל ההזמנות המוקדמות המסיביות, מפעלי דפוס במקומות אחרים בעולם לא הצליחו להדפיס מספיק עותקים לפני חג המולד של 1977 ולכן האלבום לא יצא בהן עד ינואר 1978. האלבום הזה שוחרר בשיתוף עם הסרט הקולנועי – ABBA THE MOVIE.

לקח זמן להגיע עם הפתרון חסר הדמיון הזה לשם האלבום, אך כשמציבים את המוצר הזה לצד שם הסרט הקולנועי – הכל הגיוני. בשלב מסוים נשקל לקרוא לאלבום, "תודה רבה על המוזיקה", בתור שם לאלבום ולסרט. במקור היו גם תוכניות להרחיב את הפרויקט על ידי הפיכת התקליט לאלבום כפול עם תקליט אחד בו עם הקלטה חיה מסיבוב ההופעות. בסוף בוטל הרעיון, בין השאר בגלל שחברי הלהקה ממילא לא התלהבו מדי מתקליטים בהופעה. אבבא כמובן לא הוציאה אלבום בהופעה, עד סוף פעילותה באייטיז.

האלבום הבודד שיצא, THE ALBUM, כולל גם שלושה שירים מהמיני-מחזמר של אבבא, THE GIRL WITH THE GOLDEN HAIR, שבוצע בסיבובי ההופעות האירופאיים והאוסטרליים שלהם בשנת 1977. בני אנדרסון וביורן אולבאוס רצו להציע לקהל בהופעות יותר מהצגה של להיטים וקטעי אלבומים מגוונים. למרות שהשירים זכו לקבלת פנים פחות נלהבת במהלך הביצועים הראשונים של המיני-מחזמר, שלושה מהשירים נכללו באלבום החדש, בצדו השני. "אני יכולה להבין מדוע רבים הרגישו שהאלבום קשה לעיכול", אמרה אנייטה. "המיני-מחזמר הזה עבד טוב על הבמה אבל לא כל כך בתקליט".

להקת אבבא היא גם להקה של להיטים ובאלבום הזה יש להיטים; אם זה EAGLE הפותח והדרמטי, TAKE A CHANCE ONE ME השובבי או THE NAME OF THE GAME האיטי אך כובש.

הנה קצת על השיר EAGLE: בסוף 1977, כשהתהילה העולמית של אבבא התגבשה, בני אנדרסון וביורן אולבאוס החלו להתנסות ברעיונות שנפרדו מנוסחת הלהיטים האופיינית שלהם. בהשראת הכמיהה לחופש, הם ביקשו לכתוב שיר שיעורר תחושת בריחה, משהו גדול יותר.

הרעיון הראשוני לשיר הגיע מביורן, שהושפע מהרומן "ג'ונתן ליווינגסטון השחף" מאת ריצ'רד באך, שהוא סיפור על חיפושיו של שחף אחר גילוי עצמי וחופש. עם זאת, במקום להתמקד בשחף, ביורן ראה בעיני רוחו את העיט. "ניסיתי להביא את תחושת החופש שקיבלתי מקריאת הספר הזה", הוא הסביר. "חשוב שהמילים ישתלבו היטב עם המוסיקה. חייב להיות להן את אותו סוג של קצב. זה משהו שאנחנו הולכים להיכנס אליו, זה צעד חדש ומעניין. עכשיו אנחנו רוצים להגיד משהו גם עם המילים".

המילים התחברו במהירות. ביורן כתב על עיט הממריא גבוה מעל פני האדמה, משוחרר מכל אילוצים, מתבונן על העולם מלמעלה. משהו שכנראה ביורן רצה בעצמו לעשות אך לא באמת יכל, בגלל כל החוזים עליהם חתם שאילצו אותו לספק את הסחורה. בהקלטת הדמו המקורית ביורן שר משפטי פתיחה שונים ממה שבא בגרסה הסופית: I'VE BEEN WORRIED A THOUSAND OF TIMES / I'VE STOPPED READING THE PAPERS. עם זאת, הפזמון היה זהה.

אז לאחר שהמילים היו במקום, בני הפנה את תשומת לבו למוסיקה האיטית אך מלאת רוח. אורכו של השיר - יותר מחמש דקות - היה יוצא דופן עבור אבבא, שבדרך כלל יצרו שירי פופ בעלי מבנה הדוק, אבל זו הייתה בחירה מכוונת.

הקלטת השיר החלה ב-1 ביוני 1977, כשהשם הזמני שלו אז היה HIGH HIGH. בני אנדרסון ניגן בקלידים, ביורן אולבאוס פרט בגיטרה האקוסטית, רוטגר גונרסון פרט בבס, אולה ברונקרט הלם בתופים ומלנדו גאסאמה ניגן בכלי הקשה. הגיטריסט החשמלי היה יאן שלטר, שסיפר: "היה לי פדאל מתוצרת MORLEY עם אפקט של הדהוד. כשלחצתי על הפדאל ההד גבר, וכך קיבלתי את האפקט המתערבל הזה". במועד מאוחר יותר, לאסה ולנדר תרם נגינת גיטרה מבלי לקבל קרדיט והוא אחראי גם על סולו הגיטרה לאחר הפזמון השני, זאת לפי בני ולאסה עצמו.

השיר גם הציע הזדמנות לשמוע את אנייטה ופרידה שרות יחד לאורך שיר שלם, מרכיב מרכזי של הלהקה בתקופת הצלחתה המוקדמת, אבל למעשה התרחש רק בקומץ שירים אחרי התקליט THE ALBUM. ככל שהמילים היו יותר אינדיבידואליות, היה חיוני יותר עבור אבבא ל שהן תבואנה מקול בודד.

אורכו של השיר הקשה בהמשך על שילובו ברשימת השמעות ברדיו. כשהוא יותר מחמש דקות, השיר היה ארוך מדי עבור תחנות רדיו מסחריות רבות, מה שאילץ את הלהקה לשקול עריכה לקצרו. ההחלטה לא התקבלה בקלות ראש אך העריכה נעשתה ב-11 באפריל 1978. זמן קצר לאחר מכן יצא השיר כתקליטון.

ולא... השיר לא בא כמחווה של להקת אבבא ללהקת איגלס.

ובכן, בהתחשב בשם האלבום, זה היה אירוני שהאלבום הזה של אבבא יצר תחושה של אלבום פחות מגובשת מכל תקליטי הלהקה, מאז RING RING. נראה היה שהוא מורכב מגושים נפרדים של מוזיקה עם פחות גורמים מאחדים מהרגיל. השירים עצמם מבריקים, אבל במובנים רבים נשמע כאילו הם יצאו מאמנים שונים. "כשמתחילים לדבר על מושגים כמו 'הצליל של אבבא', בהחלט צריך להזכיר את השירים, איך שעיבדנו אותם וכל זה", אמר אנדרסון מאוחר יותר. "אבל תרחיקו את פרידה ואנייטה ותנו לשתי בנות אחרות לשיר את חלקיהן, וה'צליל של אבבא' מתנדף מיד. הקולות שלהן היו פשוט המרכיב החשוב ביותר בצליל הכללי שלנו". ובאלבום זה שתי הזמרות נוכחות מאד.

יחד עם תאריך יציאה שהיה קרוב מדי לחג המולד, האופי מגוון של האלבום אולי גם גרם למכירות נמוכות מהצפוי. מתוך 760,000 עותקים שנמסרו לחנויות תקליטים, 100,000 לא נמכרו אף מספר חודשים לאחר מכן. למרות המכירות שכן היו, רבים מיתגו את האלבום ככישלון. עם זאת, כפי שציין ביורן, "עדיין מכרנו 660,000 עותקים. זה כישלון?"...

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על המוצר הזה: "מאז הניצחון שלה באירוויזיון ב-1974 עם 'ווטרלו', אבבא טוענת בצורה משכנעת שהיא קבוצת הפופ הנמכרת ביותר בעולם. אין ספק, זו טענה שנלקחת ברצינות מחוץ לארצות הברית, אבל במדינה הזו, הלהקה לא הצליחה כמעט באותה מידה. השירים של אבא תמיד היו שילוב מחושב של שישה אלמנטים: מילים שטחיות תמימות, מוזיקת יורופופ קופצנית, אנרגיית רוק והגברה, מנגינות נוסקות, הרמוניה נשית גבוהה של וטקסטורות קוליות מפוארות. עם זאת, האלבום מייצג סטייה מעניינת מנוסחאות העבר וללא ספק יקבל תגובה מעורבת.

יש בו כמה שירים, בעיקר בצד הראשון, שנוצקים בתבנית המסורתית והם משובחים כמו כל דבר שהלהקה הקליטה עד כה. אבל הצד השני הוא ניסיון אמיתי לעשות משהו שונה, ואם לא הכל בו עובד, המאמץ עדיין ראוי לשבח. אלה מאיתנו שאוהבים את אבבא עושים זאת כי הלהקה היא דוגמה טהורה לפופ חכם/טיפש שאפשר להעלות על הדעת. רוק משמעותי הוא טוב ויפה, אבל תמיד יש מקום למוזיקת פופ שהיא כיפית. רוב להיטי העבר של אבבא היו פופ לא מזויף, עם מילים - שנכתבו באנגלית על ידי שוודים שתמיד הייתה להם תפיסה קצת מוזרה של תחביר והגייה באנגלית - שפועלות ברמה הבסיסית ביותר של פנטזיה ילדותית/מתבגרת. אבל מה שחשוב באמת עם אבבא היא המוזיקה, וכאן הלהקה מראה מקוריות אמיתית".

אה כן... ועוד לפני יציאת התקליט לחנויות היה ברור שזה יגיע למעמד פלטינה מיידי - ואכן כך היה.

ב-12 בדצמבר בשנת 1972 הופיע ריי צ'ארלס בבנייני האומה בירושלים.

באולם הותקנו רמקולים סטריאופוניים שהובאו במיוחד מחוץ לארץ. צ'ארלס הגיע לארץ באיחור של כמה ימים מהפרסום המקורי והדבר גרם לבלבול וכעס רב בקרב רוכשי הכרטיסים שקיבלו הודעה על הזזת תאריכי ההופעות זמן קצר לפני קיומן. רושם רע נוצר סביב כל הסיפור. המפיק הישראלי תירץ את השינוי בשביתת עובדי שדה התעופה אך התירוץ הזה לא היה משכנע...

הסיבה האמיתית הגיעה כשצ'ארלס נחת בארץ – הוא הגיע לפי התאריך שהיה כתוב בחוזה שלו. המפיק הישראלי פשוט התבלבל כשפרסם בתחילה בתקשורת תאריכים שגויים. חלק מהקהל בהופעה בירושלים החליט למנוע כמחאה את קיום המופע תוך התפרעות באולם. אחדים אף ניסו לשבש את עבודת צוות הטלוויזיה האמריקאי שנכח במקום לצלם את ההופעה. צ'ארלס הופיע במהלך שהותו בארץ גם בקולנוע 'ארמון' שבחיפה וב'היכל הספורט' ו'היכל התרבות' בתל אביב.

מה קרה ב-12 בדצמבר בשנת 1980 ולאחר הרצח של ג'ון לנון:

יוקו אונו הצטרפה למפיק ההקלטות, ג'ק דאגלס, באולפני "היט פאקטורי" (שם עבדו ג'ון ויוקו על המוזיקה האחרונה שלהם עד הרצח), כדי ליצור קולאז' מוזר של צלילים ודיבורים עם ג'ון. זה היה, לפי דבריה, "תרגיל בגירוש שדים אמוציונלי". דאגלס חש אחרת והסגיר שהחוויה הזו הייתה עבורו "כמו טקס הלוויה". השניים ימשיכו במשימתם גם ביום שלמחרת.

עיתון ליברפול אקו פרסם דברים שמסר ביל הארי, חברו הוותיק של ג'ון עוד מימי ליברפול העליזים ומייסד עיתון "מרסי ביט. הכותרת הייתה "הוא רק רצה להיות עצמו". המאמר מסתיים במשפט: "כל כך הרבה חלומות נהרגו עם רצח ג'ון. כל כך הרבה מאסטרפיסים פוטנציאליים מוזיקליים אבדו לנצח. כל השערה בעניין איחוד הביטלס לא רלוונטית יותר. אלוהים יברך אותך, ג'ון. כולנו אהבנו אותך ולא נשכח אותך לעולם".

העיתונאי, דייויד פריק, מדווח כך מארה"ב: "בעוד שגופתו של ג'ון נשרפה בסודיות שלשום, צבאו המוני מעריצים על חנויות התקליטים ברחבי העולם. באנגליה, חברת EMI מיהרה לחפש מקומות נוספים להדפיס בהם תקליטים - כולל גם אצל החברות המתחרות שלה, לאור הביקור הגדול ביותר. רק שלושה ימים לאחר הרצח כבר נשלחו לאנגליה 300,000 עותקים מהתקליטון החדש, עם השיר IMAGINE. כך גם עם השיר HAPPY CHRISTMAS. המוות של לנון עשה גם תפנית חדה לתקליטונו האחרון בחיים, JUST LIKE STARTING OVER, וזה חזר למצעדים כשמבטו כלפי מעלה. גם הדרישה לתקליטו האחרון מרקיעה שחקים עכשיו".

מלונדון דווח ש"בעקבות הטרגדיה יש גם התעוררות מחודשת של תקליטי לנון / ביטלס. התקליט IMAGINE, האוסף THE BEATLES BALLADS ו'האלבום האדום' ו'האלבום הכחול' החלו להופיע במצעד הבריטי".

בינתיים גילה עיתון מלודי מייקר הבריטי, ש"רוצחו של לנון עובר בדיקה פסיכיאטרית במשך כמה ימים בבית חולים, עפ שומרים עליו מסביב לשעון מחשש שיתאבד. זאת לפני שיועבר לתא מבודד בכלא RIKER'S ISLAND. את היומיים האחרונים הוא העביר ללא מזון, בגלל החשש שלו מאיום שקיבל מאסיר אחר, שנכתב על קיר בית הכלא".

ב-12 בדצמבר בשנת 1967 התייצב בריאן ג'ונס, איש הרולינג סטונס, בבית המשפט במטרה לערער על פסק דין נגדו.

ג'יימס קומין, עורך דין הסניגור, אמר באולם: "נקודה חשובה היא שבריאן אמר במילים ברורות שהוא הפסיק להשתמש בסמים קלים או קשים או מה שיהיה, בעתיד... המשפט נגדו הציב עומס נוסף על אדם שביר באופן ממילא. הזמן שחלף מאז העבירה מהווה סבל עבורו והיה כך אולי עבור 99 מתוך 100 אנשים. זה אולי נשמע נדוש, אבל ג'ונס סבל כל יום מאז שנגזר עליו גזר דין - סבל שאינו יכול להיות מוסר ממנו ועשוי להיחשב כעונש מספיק . זה היה קיץ בעייתי לכל הלהקה. האיש הזה נמצא ממש בצומת דרכים של החיים ואם תקיימו את גזר הדין הוא עלול להישבר. זה ישבור אותו ואת הקריירה שלו. בריאן ג'ונס נתון לחסדיכם ואלו הם רחמים שהוא מחפש. היועצים הרפואיים שלו אומרים שאם הוא יקבל רחמים, זה ממש ייטיב עמו. יש הרבה כישרון באדם הצעיר הזה. הוא לא רק אמן פופ אלא יש לו מגוון של כישרונות ועם הבנתכם הוא יוכל לשכוח את השנה הבעייתית הזו של 1967 ולעשות משהו שווה".

ד"ר אנתוני פלאד (פסיכיאטר) אמר: "מאז הופעתו האחרונה בבית המשפט ניסיתי להרגיע את חששותיו וכמו כן לטפל במחלה הבסיסית שלו. הוא היה אדם צעיר מפוחד באופן קיצוני... חרד, מדוכא במידה ניכרת, אולי אפילו עם נטייה להתאבד... הוא מדוכא בקלות ומתוסכל בקלות. הוא לא יכול לפתור את הבעיות שלו בצורה משביעת רצון כי הוא הופך להיות חרד ומדוכא... אין לו הרבה אמון בעצמו כאדם. הוא לא בטוח בזהותו כאדם. הוא עדיין מנסה להתבגר במובנים רבים... אני חושב שאם ישימו ג'וינט במרחק של חצי מייל מבריאן ג'ונס - הוא יתחיל לרוץ כדי לברוח מזה".

בסוף, עונש המאסר של תשעה חודשים בגין עבירות סמים בוטל ובריאן קיבל שלוש שנים על תנאי וקנס של 1,000 ליש"ט עם הוצאות משפט של 250 ליש"ט. התנאי לפסק הדין הזה היה שהוא ימשיך לקבל את הטיפול הפסיכיאטרי שהוא עבר מאז מעצרו. לורד פרקר, השופט העליון, אמר לג'ונס באולם: "זכור, זו מידת רחמים שבית המשפט מראה. זה לא שחרור. אתה לא יכול לצאת ולהתגאות בכך ששחררנו אותך - כי אנחנו לא. אתה עדיין תחת שליטה של בית המשפט. אם לא תשתף פעולה עם המאסר על תנאי או שתבצע עבירה אחרת מכל סוג שהוא, אתה תוחזר ותיענש מחדש על עבירה זו. אתה יודע את סוג העונש שתקבל".

וב-12 בדצמבר בשנת 1974 שוחררה הצהרה רשמית ממחנה הרולינג סטונס - מיק טיילור, גיטריסט הלהקה, עוזב אותה.

כך נאמר בה: "אחרי חמש שנים וחצי, מיק מייחל לשינוי בסצנה ורוצה את ההזדמנות לנסות מיזמים חדשים, מאמצים חדשים. כולנו מצטערים שהוא הולך ואנו מאחלים לו הצלחה רבה והרבה אושר".

מיק טיילור: "בחמש וחצי השנים האחרונות עם הסטונס זה היה מאוד מרגש, והתגלה כתקופה מעוררת השראה. היחס שלי לארבעת החברים האחרים הוא של כבוד אליהם, הן כמוזיקאים והן כאנשים. אין לי כלום אבל הערצה ללהקה, אבל אני מרגיש שזה הזמן להמשיך הלאה ולעשות משהו חדש".

עם קצת שידול עיתונאי, טיילור נפתח קצת... "עבדתי איתם בצורה כזו וכל כך הרבה זמן, שלא חשבתי שאוכל להגיע הרבה יותר רחוק בלי מוזיקאים אחרים. אז כשההזדמנות הזו עם ג'ק ברוס עלתה, ובכן, אני רוצה להיות איתו. כבר כמה חודשים ידעתי שהוא רוצה להקים להקה חדשה. ניגנו הרבה ביחד לאחרונה ובאמת מצאנו פה משהו משותף. הכל היו סיבות מוזיקליות גרידא. לא הייתה איבה אישית בפיצול".

הדבר לא עצר את מיק ג'אגר מלהודיע זמן קצר לאחר מכן: "אנחנו נצא לסיבוב הופעות נרחב ממאי הבא. אנחנו ננגן מעט מאוד שירים ישנים והמופע יהיה בעיקר חלון ראווה לחומר חדש. אין ספק שאנחנו יכולים למצוא גיטריסט בלונדיני מבריק חדש. עזיבתו של מיק לא ממש משפיעה על התוכניות. עד אז, כנראה יהיה לנו מישהו חדש".

בעיתון NME נתגלה עוד צד כשג'אגר התראיין אז: "מה שמעצבן אותי זה לא שהוא רצה לעזוב אלא הדרך שבה הוא עזב. כולנו נפגשנו בז'נבה לפני שלושה שבועות כדי לדבר על האלבום, הזמנו זמן הקלטות באולפן במינכן ודנו בנושא סיבוב ההופעות הקרוב בארצות הברית. מיק מעולם לא הביע ספקות לגבי המשכו בלהקה. ברור שהיו לו הרבה 'צרות' - בעיות אישיות שאינן קשורות אלינו. הייתי במנגואה, ניקרגואה, כאשר קיבלתי טלפון מהמשרד כדי להודיע לי שמיק טיילור לא יגיע למפגשים במינכן. ואז קיבלתי טלפון שאמר שמיק טיילור לא הולך לשום מקום יותר עם הסטונס. טסתי חזרה ללונדון, הלכנו להופעה של קלפטון ביחד ואז הייתה מסיבה של רוברט סטיגווד. מיק אמר, 'אני רוצה לעזוב את הלהקה', ואמרתי 'בסדר'. הוא נראה קצת לא בטוח. כלומר, ברור שהוא רצה לעשות משהו אחר, אבל שוב - זה קצת הימור. אני, לעומת זאת, מאוד מאוד מאוכזב שהוא עוזב כי הוא כזה מוזיקאי גדול".

ב-12 בדצמבר בשנת 2007 מת ממנת יתר אייק טרנר בן ה-76, שהיה דמות מוזיקלית שופעת ביותר בשנות החמישים והשישים.

לא מעט מכתירים אותו כאמן הראשון שהוציא תקליטון רוק'נ'רול. בשנת 1959 הוא התחתן עם טינה טרנר והשניים הפכו לאחד הדברים החמים בעולם המוסיקה של שנות השישים ועד 1973. אייק נהג במקרים רבים להשפיל את אשתו הזמרת הידועה ואף להכותה. זאת עד שהיא ברחה מביתם המשותף ובנתה לאט את הקריירה שלה מחדש עד ההצלחה המיוחלת.

אייק טרנר היה חדשן מוזיקלי במשך שנים ולפני שפגש את אנה מיי בולוק, הזמרת שבסופו של דבר תהפוך לאשתו, תעבוד בתור טינה טרנר ותניע אותו לתהילה בינלאומית. הוא נולד בקלארקסדייל, מיסיסיפי, בשנת 1931 וגדל עם תזונה קבועה של בלוז, כשהפך בסופו של דבר לכותב שירים, מפיק, גיטריסט, פסנתרן, מנהיג להקה וצייד כשרונות.

להיט הרית'ם אנד בלוז הסוער, ROCKET 88, יצא בשנת 1951 ונחשב לעתים קרובות כשיר הרוק'נ'רול הראשון, כשהוא נזקף לזכותו של ג'קי ברנסטון והדלתא קאטס. אבל ברנסטון, ששר את השיר, היה פשוט הסקסופוניסט בלהקתו של טרנר, "מלכי הקצב". טרנר ניגן בפסנתר בשיר, ויכול להיות שגם כתב אותו, אם כי גם זה נזקף לזכות ברנסטון בזמנו.

אבל מבלי להפוך לכוכב בפני עצמו, טרנר שגשג בימי תעשיית התקליטים העצמאית בדרום אמריקה בשנות ה-50.הוא הפך לגיטריסט מצטיין. החוש הקצבי שלו היה מחוספס וללא דופי בעת ובעונה אחת, בעוד הסולואים עמוסי אפקט הטרמולו שלו הביאו לאנשים סיבה להתרגשות.

טרנר פגש את אנה מיי בולוק בסנט לואיס, לשם עבר בשנת 1956. שמה שונה לטינה ועד מהרה היא הצטרפה ללהקתו. השניים יתחתנו בשנת 1962. הופעתם צברה מוניטין חזק במעגל הרית'ם אנד בלוז בזכות הנוכחות המחשמלת של טינה על הבמה והעיבודים ההדוקים שאייק הרכיב. במהלך הסיקסטיז הם היו מהאמנים הלוהטים יותר בשוק.

עם זאת, העניינים הואטו עבורם בשנות השבעים, ואייק וטינה נפרדו ב-1976. בשנת 1986 חשפה טינה לציבור את סיפור ההתעללות הפיזית והרגשית המפחידה של אייק בה - דבר שפגע קשות במוניטין שלו. ההצלחה העצומה שלה רק חיזקה את דמותו של אייק כשד אכזרי. הם לא התפייסו לעולם. בנקודות שונות, אייק נעצר בגין החזקת סמים ונשק, והוא נכלא בתחילת שנות התשעים.

ובכל זאת, אייק טרנר החל להופיע ולהקליט שוב ​​בעשור האחרון לחייו, ובשנת חייו האחרונה הוא זכה בפרס גראמי בקטגוריית "אלבום הבלוז המסורתי הטוב ביותר".

אייק טרנר מעולם לא הפגין את החרטה הנדרשת לשיקום בעיני הציבור, ולכן מעולם לא החזיר לעצמו את אור הזרקורים במלואו. הוא נראה לעתים קרובות יותר מבולבל מהאשמה של אשתו לשעבר כלפיו מאשר עצוב או בהכחשה. אולם מבחינה מוזיקלית, אי אפשר להכחיש את חשיבותו - וגילויו את טינה טרנר הוא רק אחת הסיבות לכך. לבסוף. ועדיין, מה שטינה סיפרה מטריד ביותר...

ב-12 בדצמבר בשנת 1980 יצא האלבום המשולש(!) "סאנדיניסטה!" של להקת הקלאש.

זה הוא אלבום האולפן הרביעי של הקלאש והוא המכיל 36 שירים. לראשונה, קרדיט כתיבת השירים המסורתית של הלהקה (של ג'ו סטראמר ומיק ג'ונס) הוחלף בקרדיט משותף לקלאש, כשהלהקה נאלצה לחתוך מרווחי תמלוגי האלבום, על מנת להוציא אותו כאלבום משולש ובמחיר נמוך.

שם התקליט בא מהמפלגה הפוליטית הסוציאליסטית של ניקרגואה, הסנדיניסטים. הוא הוקלט במהלך רוב שנת 1980, בלונדון, מנצ'סטר, ג'מייקה וניו יורק.

עם צאת האלבום הוחלט כי במקום לערוך סיבוב הופעות אמריקני ארוך נוסף, הקלאש יופיעו במשך שבוע, ביוני ויולי של 1981, בניו יורק. באופנת קלאש טיפוסית, הגעתם לניו יורק עוררה מהומה. לאחר ההופעה הראשונה, בקזינו בונד'ס בטיימס סקוור, נסגר המקום בגלל שריפה, בצעד שלפי הדיווחים היה מעורב בפוליטיקה בין-מועדונית עכורה. זה הסית את מעריצי קלאש המתוסכלים להתפרע למחרת בטיימס סקוור. הייתה זו ההפרעה הציבורית הגדולה ביותר שם מאז שאוהדי פרנק סינטרה השתוללו בשנות ה-40. לאחר משא ומתן, הקיבולת של המקום צומצמה והלהקה נאלצה למתוח את השהות שלה לשבועיים.

ברולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום בזמנו: "שום דבר לא יכול היה לעזור לי לעבור את הדיכאון ההמוני וההזוי, עשר שנים מאוחר מדי, על מותם של הסיקסטיז והביטלס שצמחו מתוך הצער מרצח ג'ון לנון - מאשר שחרורו של האלבום של הקלאש!

שלושת התקליטים שבו שואלים ועונים על כמה מהשאלות הנכונות על אלימות ואי אלימות, היסטוריה ועתיד, פשע וחוק, מהפכה ופשיזם, חרדה ותקווה עולמית.

אם הקלאש ימשיכו בנכונותם להמר על הכל ועדיין ימשיכו לנצח, הם עדיין עשויים להוות השראה לפוליטיקה של תרבות רוק בת-קיימא. ה'לונדון קלינג' של השנה שעברה היה הפגנת כוח נועזת שהכפילה את ההימור על חוצפה. שנה לאחר מכן, האלבום החדש הוא פשיטת גרילה לכל מקום של חזון ווירטואוזיות. מיוצר בזהירות רבה יותר אך לוקח יותר סיכונים, זה הוא מסך עשן רחב ומפוזר של סגנונות, עם טווח מורחב שהוא אנציקלופדי ומשלים בו-זמנית.

בבלבול הביקורתי הראשוני על קפיצת האמונה הפוסט-פאנקית שלהם, הקלאש אימצו גם מהלכי רגאיי-דאב וגם מהלכי מיינסטרים לשילוב של מיידיות קצבית (שכבר הייתה להם) ותחכום אולפן (מה שלא היה להם). 'לונדון קולינג' השיג את מעמד האלוף שהמחוות הגדולות שלו מכוונות על ידי התנגשות הקיצוניות של היסטוריית הרוק הלבן-שחור והבאתו לקרקע נעלה משותפת.

'סנדיניסטה' מתאמץ יותר והולך רחוק יותר. בעוד 'לונדון קולינג' היה כיפוף של שרירים שטען שסגנון הקלאש יכול לגרום לכל דבר, 'סנדיניסטה' אומר לעזאזל עם סגנון קלאש, כי יש עולם בחוץ. על ידי הצגת נגינה מוזרה (כינורות, תופי פלדה, חלילים), ערכי הפקה שונים באולפנים שונים, ומוזיקאים אורחים, הקלאש באלבום זה עושים רושם מטריד שזו לא בהכרח הלהקה שציפית לשמוע כשקנית את האלבום.

זה הוא האלבום הראשון, מאז כמה מההפקות הפסיכדליות של הסיקסטיז, שממשיך לצמוח בזכות הצפיפות והנפח בלבד, וחושף לאט לאט את שכבות החומר המשתנות ללא הרף במשך כמה האזנות. רצף ומבנה בהחלט עובדים לטובתו. הסט בונה את אוסף הסגנונות שלו דרך צדדים 1 ו-2, ולבסוף מגיע לרוקר קלאש אמיתי בערך בזמן שבו רוב האלבומים מתקרבים לסיומם. 'סנדיניסטה' מגיע לפסגות עם הצדדים שלוש וארבע (המוצקים ביותר) ומתפתל עם צד חמש. צד שישי פועל כסוג של קודה מיותרת. לאורך כל הדרך, יש קטעים מעולים - לא רק שירים מעולים אלא שילובים שעומדים בניגוד ומגבירים זה את זה (צד שני הוא דוגמה מושלמת לזה).

רק לעתים רחוקות היה אלבום כל כך גדול או מרחיק לכת. תחרות מוזיקת ​​הפופ היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא ALL THINGS MUST PASS של ג'ורג' האריסון והטרילוגיה של פרנק סינטרה. וכמו כל אחד מאלו, 'סנדיניסטה' הוא כשני שלישים אמיתי. 'לונדון קולינג' היה הגלות של הקלאש ברחוב הראשי, ו'סנדיניסטה' הוא האלבום הלבן שלהם.

אבל לפני שניסחף, חייבים לומר שתרבות הרוק עשויה להיות מקום די נאיבי לעורר בו תודעה - ושלהיות להקת הרוק'נ'רול הגדולה ביותר של זמננו זה משהו כמו להיות המלחין הרציני הגדול ביותר או שחקן הבייסבול הגדול ביותר, עם אותה השפעה פוליטית מוגבלת על העולם האמיתי.

אם הייתי צעיר יותר, הייתי כותב משהו על קיר חדר האמבטיה. זה היה הרבה יותר קצר ויותר לעניין. אולי לנון חי, הקלאש שולטים ורוק נגד רייגן. ואני לא הייתי דואג לגבי חוסר ההסתברויות".

מה קרה בישראל ב-12 בדצמבר?

בשנת 1968 הופיעה שלישיית התאומים (אושיק, חנן ופופיק) ב'אסתר', נתניה. שם התוכנית: 'רבותי פצצה'. במאי: יוסי בנאי. מוסיקה: יאיר רוזנבלום. כמו כן, חברת 'מקולית' יצאה במבצע לכבוד חנוכה - כל מי שקונה תקליט ריקודים מטעם החברה, יקבל פמוט ונר דקורטיבי במחיר כולל של 13.50 לירות.

בשנת 1969 הוקרן הסרט 'מקרה אישה' (עם מוזיקה של הצ'רצ'ילים) בשבוע הרביעי שלו בקולנוע 'סטודיו' שבתל אביב. מהיום הוא מוקרן גם בקולנוע 'חן' שבירושלים.

בשנת 1970 הציג המחזמר המצליח 'שיער' לראשונה בקולנוע 'שביט' בחיפה. המחזה הגיע לשבועיים שם, לפני שחזר לביתו הרגיל - בקולנוע 'אואזיס' ברמת גן.

בשנת 1972 הופיעה להקת האריות במועדון בר-ברים, ברחוב בן אביגדור תל אביב. לצידה הופיע גם הזמר היווני נינו.

גם זה קרה ב-12 בדצמבר:

- בשנת 1915 נולד 'מר עיניים כחולות'. הלא הוא פרנק סינטרה האחד והיחיד.

- בשנת 2003 קיבל מיק ג'אגר את התואר SIR לשמו, מהממלכה הבריטית. אביו של ג'אגר בן ה-92 הגיע לטקס הכבוד בארמון באקינגהם הלונדוני.

- בשנת 1966 הופיעה להקת פינק פלויד את אחד מהופעותיה הראשונות תחת שמה הידוע (לפני כן הם נקראו TEA SET) ברויאל אלברט הול כחלק מסדרת הופעות התרמה לארגון OXFAM. גם השחקן דאדלי מור הופיע בערב הזה.

- בשנת 1963 הפך תקליט מיוחד בארה"ב לרב המכר המהיר ביותר בתולדות המוזיקה עד אז. זה תקליט שהוקלט לזכרו של הנשיא ג'ון קנדי שנרצח.

- בשנת 2001 שוחרר מהכלא ארת'ור לי, הגיטריסט והמוח היצירתי של להקת LOVE האמריקנית משנות השישים. לי בילה בכלא שש שנים מתוך 11 שנגזרו עליו באשמת ירי באוויר במהלך ריב עם שכנו.

- בשנת 1969 נערכת בקולנוע 'חן' שבירושלים הקרנת בכורה לסרט 'מקרה אישה' בבימויו של ז'אק קתמור. את המוזיקה בגוף הסרט מבצעת להקת הצ'רצ'ילים. קתמור עזר במימון הקלטות אלבומה הראשון של הלהקה תמורת קבלת מוזיקה מקורית ממנה לסרטו. גרסאות השירים בסרט שונות מאלה שיצאו באריך הנגן של הלהקה. הסיפור השלם, הנדיר והמטורף לחלוטין של הצ'רצ'ילים (עם ים של פרטי מידע שלא נחשפו כלל עד שבאתי לחקור) נמצא בספרי השני, 'רוק ישראלי 1973-1967'.

- בשנת 1967 הוגש ערעור בבית המשפט הבריטי בעניין מעצרו של גיטריסט הרולינג סטונס, בריאן ג'ונס, בעוון אחזקת מריחואנה. טענת ההגנה הייתה שג'ונס הוא דמות שברירית שלא תוכל לעמוד בתנאי כלא. שלושה פסיכיאטרים אישרו שג'ונס אכן כזה. הוא שוחרר עם קנס בסך 1,000 ליש"ט ומאסר על תנאי.

- בשנת 1985 מת מהתקף לב הפסנתרן איאן סטיוארט, ממייסדי הרולינג סטונס. מנהל הלהקה, אנדרו לוג אולדהאם, החליט בשנת 1963 להוציאו מהרכב הלהקה, בשל חזותו הלא מושכת, אך הוא הושאר כמנהל סיבובי ההופעות וכפסנתרן הלהקה פה ושם. בן 47 במותו.

- בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת JACKSONS FIVE ושמו DIANA ROSS PRESENTS THE JACKSONS FIVE. שם התקליט נועד לדחוף את ההרכב כך שזה יראה כאילו דיאנה רוס היא שגילתה אותם.

- בשנת 1978 יצא תקליטון סולו ראשון לקית ריצ'רדס מהרולינג סטונס עם גרסה שלו לשירו של צ'אק ברי, RUN RUDOLPH RUN. צד ב' של התקליטון מכיל גרסה שלו לשיר של ג'ימי קליף בשם THE HARDER THEY COME. התקליטון מתחיל לעורר שמועות בדבר תקליט סולו שם מאיש הסטונס. המעריצים ייאלצו לחכות עוד כמה שנים עד שזה יקרה...

- בשנת 1942 נולד הקלידן של המודי בלוז, מייק פינדר ובתאריך זה בשנת 1969 הופיע פינדר עם הלהקה ברויאל אלברט הול בלונדון.

- בשנת 1967 התאספו ארבעת חברי להקת פינק פלויד בביתו של מייק ליאונרד, כדי להצטלם לספיישל של הבי.בי.סי בשם TOMORROW WORLD, שהתמקד במכשירים מיוחדים להפקת תאורה מיוחדת.

- בשנת 1970 הופיעה להקת THE DOORS בפעם האחרונה עם ג'ים מוריסון. זה היה במקום בשם WAREHOUSE בניו אורלינס. הייתה זו הופעה גרועה לג'ים מוריסון. סיום בימתי עגום לזמר כה כריזמטי. פרטי מה שקרה שם תגלו בהרצאתי "הרוכבים בסערה - הסיפור האמיתי של להקת הדלתות".

- בשנת 1974 עזב הגיטריסט מיק טיילור את הרולינג סטונס. לאחר בדיקת גיטריסטים אחרים החליטו שאר האבנים המתגלגלות לצרף אליהם את רון ווד.

- בשנת 1967 נכנסו חברי CREAM לאולפן ההקלטות של חברת ATLANTIC בניו יורק. השיר שהוקלט היום היה ANYONE FOR TENNIS, שיצא על גבי תקליטון בלבד.

- בשנת 1991 נערכה הלווייתה של הדודה מימי. מי שבקיא בסיפור הביטלס יודע כמה היא הייתה משמעותית בגידול ילד ושמו ג'ון לנון. יוקו אונו הגיעה לטקס עם שון ואפילו סינת'יה, אשתו הראשונה של ג'ון, הגיעה לשם. יש לציין כי בספרה האוטוביוגרפי ציינה סינת'יה כי הדודה מימי לא הייתה אהובה עליה. פול, ג'ורג' ורינגו לא הגיעו אך דאגו למשלוחי פרחים, כשבמהלך הטקס הושמע השיר IMAGINE.

- בשנת 1973 קיבלה שלישיית אמרסון, לייק ופאלמר תקליטי זהב על מכירות התקליט BRAIN SALAD SURGERY בארה"ב.

- בשנת 1968 הופיעו להקות EAST OF EDEN ו-SPICE במועדון 'מארקי' בלונדון. זמן קצר לאחר מכן ישונה שמה של להקת SPICE לאוריה היפ, עם הוספת תבלין-קלידן נהדר ושמו קן הנסלי.

- בשנת 1969 יצא תקליט בשם OUR WORLD באנגליה. זה תקליט שכל כספי מכירתו ניתנו לעמותת שימור כדור הארץ והראשון שהכיל שיר של הביטלס מחוץ להוצאות הרשמיות של הלהקה. השיר שנכלל בתקליט זה הוא גרסה מיוחדת ל- ACROSS THE UNIVERSE, שג'ון לנון ממש לא אהב אותה.

- בשנת 2007 נמכר עותק מספרו השני של ג'ון לנון, 'ספרדי בתהליכים' במחיר 48,000 דולרים. זאת כי בעותק זה נכללה גם קווצת שיער של ג'ון כי הוא העניק זאת כמתנה לספרית בטי גלאזגו, שדאגה לסדר את תספורות הביטלס בתקופת הביטלמאניה. הוא כתב לה בהקדשתו בספר: 'לבטי, עם המון אהבה ושיער'.

- בשנת 1994 זכה זמר הביץ' בויז, מייק לאב, בתביעה שהעניקה לו קרדיט כתיבה ב-35 משירי הלהקה, שלטענתו נגזלו ממנו על ידי דודו ואבי שלושת הווילסונים בלהקה, מאריי.

- בשנת 1945 נולד מתופף הג'אז טוני ויליאמס, שניגן בשנות השישים בחמישיית הג'אז המפורסמת של מיילס דייויס. בסוף הסיקסטיז הוא הלך לכיוון פיוז'ן מחוספס עם להקת LIFETIME בה היו חברים גם ג'ון מקלאפלין, לארי יאנג ולעיתים גם ג'ק ברוס. הוא מת בפברואר 1997.

- בשנת 1968 נערך פאנל ברדיו בי.בי.סי שערך אודישנים להקלטות של זמרים צעירים שרצו להתקבל לרשימת ההשמעות. אחת ההקלטות מקבלת את הציון הבא: "קול רזה, כואב לאוזן וחסר כל רגש. שיריו רעים והוא יודע לשיר רק בסולם אחד. צורת הכתיבה שלו יומרנית". השם מאחורי ההקלטה הזו הוא בחור צעיר בשם אלטון ג'ון.

ב-12 בדצמבר בשנת 2024 מתה קורין אלאל, מגדולות היוצרות המוסיקליות בישראל, לאחר מחלה. דברים שלי לזכרה.

קורין אלאל ז"ל עומדת (אני בכוונה משתמש פה בלשון הווה) כדמות יוצאת דופן במוזיקה הישראלית, כשהיא מותירה חותם בל יימחה בפסקול התרבותי והרגשי של המדינה. עבודתה לא הייתה לשם בידור בלבד, כשלחניה הרבים מעוררים קשרים רגשיים עמוקים. תמיד מצאתי את השירים שלה ערמומיים - מצד אחד הם נשמעים קלים להלחנה. מהסוג שלא דורש הכשרה טכנית מוזיקלית עמוקה מדי. אבל - ופה האבל הגדול - אלו שירים שפגעו בול, עם חיבור של לחנים למילים והבעת רגש, שאיש לא הצליח להביא מלבדה. כי אחרי הכל - קורין היא מאותם אמנים שהביאו המון רגש ליצירה שלהם. זה מה שהופך את תרומתה למיוחדת כל כך.

האפשרות להלחין כך ולהביא את זה בביצוע הכי משכנע שיש - כולל קולה שמביא עמו חותם. הרי מה היא גדולה של אמן אמיתי? שמזהים מיד את הסיגנון האישי שלו כשהוא מבצע. בכל פעם כששמעתי שיר של קורין, מבלי שיגידו לי מי שרה - מיד ידעתי להצביע על קורין אלאל שצליליה ריחפו אל על.

המוזיקה של קורין אלאל היא חלק מפסקול המדינה שלנו. אם בשירים שהיא כתבה לעצמה או כאלו שהיא כתבה לאמנים אחרים שביצעו אותם באהבה ובהקפדה. המילים שהיא שרה מהדהדות לא פעם עם המורכבות של החברה הישראלית: שילוב של תקווה ומאבק, מסורת ומודרניות. הדואליות הזו במוזיקה שלה משקפת את האתוס של המדינה, והופכת את עבודתה לאישית עמוקה ולאומית. אין הרבה יוצרות בישראל שאפשר להגיד עליהן בדיוק כך, נכון?

מה שמייחד את קורין הוא ההתפתחות המתמדת שלה כאמנית. שיתופי הפעולה שלה משתרעים על פני ז'אנרים שונים ונראה שכל מי שעבד איתה - אם בנגינה או בהפקה - לא יכל שלא להתאהב בה. המוזיקה שלה נותרה ללא ספק שלה. אי אפשר לקחת ממנה את זה. הקול שלה - ברור, רגשי ובלתי ניתן לטעות בו - הוא חוט מנחה בפרויקטים המגוונים שלה.

סיכונים הם חלק ברור ביצירה של קורין אלאל. רוק עם נגיעות ממסורות אחרים? אין בעיה. זה משתלב אצלה נהדר. וגם צלילים אלקטרוניים. הכל, עם הקול של קורין, מביא צליל שמרגיש גם נצחי וגם כזה שמקדים את זמנו.

מעבר לאמנות שלה, לקורין יש תפקיד משמעותי בעיצוב התרבות הישראלית. שיריה הפכו להמנונים, המילים שלהם חרוטות בזיכרון הקולקטיבי של ישראלים רבים. לצערי הגדול, לא יצא לי מעולם לעבוד עם קורין ואפילו לא להיפגש איתה. אבל בכל פעם כששמעתי שיר שלה, לא יכולתי שלא להקשיב לו קשב רב ולחכות עד שייגמר. כי לא מכבים שיר של קורין אלאל באמצע! ככה זה כשהשירים שלה מרגישים לעתים קרובות כמו שיחות אינטימיות, כאילו היא מבטאת רגשות שמילים לבדן לא יכולות לתפוס.

היא גם תמכה באמנים מתפתחים, והעשירה את סצנת המוזיקה הישראלית בהדרכתה ובעידודה. המחויבות שלה לטפח יצירתיות וגיוון הפכו לפירות עסיסיים שהבשילו בפסקול הישראלי.

קורין אלאל היא אבן יסוד במורשת התרבותית של ישראל. התרומות שלה הן מעבר לבידור - הן חלק מהמרקם הרגשי של המדינה. לכן, לדעתי, בהמשך הדרך חייבים לקרוא לרחוב בארצנו על שמה. רחוב שיהיה יפה כזה. מכובד. רחוב עם אווירה טובה. את שיריה חייבים להמשיך להשמיע במקומות רבים וגם ללמד את הדור הצעיר כמה היא הייתה אלופה בגישתה למוסיקה. השירים שלה רלוונטיים היום כפי שהיו כשנכתבו לראשונה, ומשמשים תזכורת לכוחה של המוזיקה שלה לעורר השראה.

אז עכשיו קורין כנראה תמשיך ליצור עוד מוזיקה עם ענבל פרלמוטר, אותה היא כה אהבה. לנו נותר להקשיב פה ליצירותיה, להיזכר בחיוך הרחב שלה גם ברגעים קשים ביותר ולהבין שהיא פרח מופלא שמלבלב - אי שם בלב. המון תודה לך על ה-כ-ל, קורין. אין ספק שאת אמנית ואדם מיוחד ב-א' הידיעה!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים