top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 בינואר בעולם הרוק

עודכן: 21 בינו׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-12 בינואר (12.1) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אם להשתמש בקלישאה, שנות השישים לא באמת הסתיימו עד מאוחר יותר בשנות השבעים. אני זוכר את האלבום EXILE ON MAIN STREET שנעשה בצרפת וגם בארצות הברית, ואחרי זה יוצאנו לסיבוב הופעות והיינו שאננים וחשבנו, 'זה 1972. לעזאזל. עשינו את זה'. עדיין ניסינו אחרי זה, אבל אני לא חושב שהתוצאות היו כאלה נפלאות. אולי כמה אנשים אהבו את GOATS HEAD SOUP, IT'S ONLY ROCK'N'ROLL, ו-BLACK AND BLUE, אבל בעצם, האלבומים האלו לא ייצגו את הטוב ביותר של הרולינג סטונס. אבל מהצד הנחמד, כן החלטנו באותו זמן להישאר ביחד. אחרי הכל, חתמנו חוזה ענק עם אטלנטיק רקורדס, והיינו די מרוצים מהיותנו להקה...


אבל היינו שאננים, וזה מה שהמבקרים אמרו. קשה לעשות את זה כל לילה. כלומר, הרבה אנשים לא זזים הרבה על הבמה. אפילו עם להקות צעירות, מדהים כמה מעט עובדים שם. הבחור היחיד שראיתי לאחרונה שעובד קשה מאוד הוא פול יאנג. כלומר, הלכתי לראות את הלהקה הזו, INXS, מאוסטרליה. הם היו להקה בסדר, מאוד דומה לגרסה של הרולינג סטונס, אבל לא טובה. הזמר טוב והוא נראה נהדר, אבל הוא לא ממש זז. הוא לא יכול להוציא הרבה אנרגיה. אבל למי אכפת, באמת? הרבה אנשי רוק'נ'רול משעממים. יש הרבה מוזיקאים משעממים... אני נהנה להתרועע ולהיפגש עם אנשים. אם אני לא נהנה מזה, אני עוזב. אני מעדיף להיות בחוץ מאשר באמצע איזו פמליה שיוצרת תשומת לב. למרות שמעולם לא פגשתי אותו, הייתי מדמיין את פרנק סינטרה נהנה להיות במרכז תשומת הלב. אולי הוא אוהב להיכנס לחדר עם שומרי ראש וחברים ונשים ואנשים שעובדים אצלו, אבל אני לא...


אין לי שומרי ראש, ואני לא נהנה במיוחד להיות המרכז של תשומת לב. אני מעדיף להחליק לחדר ולהתבונן בחדר, ואז אם אני רוצה להבהיר נקודה כלשהי, אבהיר אותה. אני מתכוון, אני לא רוצה שיתעלמו ממני ויתקעו אותי בפינה ושלא יתנו לי לשתות. רק שאני מעדיף לא לעשות דברים בצורה מטורפת... איך פרנק סינטרה יוצא לקנות עיתון? איך ברברה סטרייסנד עושה את זה? האם הם לובשים מעילי פרווה? האם הם תמיד נוסעים בלימוזינה? אני פשוט הולך לחנות בעצמי. אני יכול לשלוח מישהו לקנות את המגזינים האהובים עליי, אבל אם כן, אולי אני לא אראה את השער הזה של מגזין שלא חשבתי שאני רוצה אבל עכשיו אני רוצה. אני יכול לשלוח מישהו לחפש בגדים, אבל איך הם יידעו שאני באמת אוהב את החולצה הירוקה הזו? אני אוהב את זה כשאני באותה רמה עם אנשים אחרים. זה נחמד שאני מסוגל לעשות את אותו הדבר שכולם עושים"


(מיק ג'אגר)



ב-12 בינואר בשנת 1973 יצא תקליט שסימן את הסוף להרכב מס' 2 של להקת דיפ פרפל. שמו הוא WHO DO WE THINK WE ARE.




לאחר ההצלחה הפנומנלית של האלבום MACHINE HEAD, החליטו חברי דיפ פרפל להקליט את אלבומם הבא באיטליה אבל לאחר נסיונות רבים להקליט שם שירים הושלם רק שיר אחד, WOMAN FROM TOKYO. שיר זה נכתב בהשראת סיבוב ההופעות ביפן שהיה רשום להם אז ביומן להמשך הדרך. דרך אגב, הסיבוב היפני הוא זה שהביא את אלבום ההופעה החשוב, MADE IN JAPAN.


האלבום WHO DO WE THINK WE ARE נחשב בעיני רבים לבן החורג של ההרכב השני והקלאסי של דיפ פרפל, שהיה שרוי אז במצב בעייתי מאד מבחינה אישית. חמשת אנשי הלהקה אז היו איאן גילאן בשירה, ריצ'י בלאקמור בגיטרה, ג'ון לורד באורגן האמונד ופסנתר, רוג'ר גלובר בבס ואיאן פייס בתופים. אך למרות התככים והמריבות הקשות שהיו אז בלהקה, דיפ פרפל הוכיחה שהיא יכולה להוציא מוזיקה גם כשהמנוע שלה חורק חזק. בלאקמור היה איש קשה מאד בתקופה ההיא; כשהלהקה פצחה בג'אם סשן למציאת רעיונות לשירים, כפי שעשתה לא פעם, נהג בלאקמור להגיח לפתע עם תפקיד גיטרה מרתק וכשהיה רואה שכל האחרים מתענגים על צליליו, הוא לפתע עצר. כשנשאל על ידי גלובר הבסיסט לפשר העצירה הוא ענה שהרעיון הזה נשמר לפרוייקט סולו משלו. אחד מהרעיונות האלו של בלאקמור היה תפקיד הגיטרה שהפך כמה שנים לאחר מכן לשיר 16TH CENTURY GREENSLEEVES שיקליט עם להקת ריינבאו.



באלבום הזה של דיפ פרפל יש שבעה שירים וזה מספר שירים שחזר על עצמו בכל אלבומי האולפן של גילגול זה, משנת 1970 ועד זה. השיר הפותח הוא WOMAN FROM TOKYO וריף גיטרה נהדר של בלאקמור מוביל לשיר-סיפור אהבה דמיוני כלפי אישה בטוקיו. הרבה מעריצים של הלהקה, שמכירים את ההיסטוריה שלה, נוטים להקשיב לשיר הזה עם תחושת מלנכוליה קלה. זאת כי הם יודעים שהשיר הזה הוא למעשה הסוף של דיפ פרפל עם איאן גילאן בסבנטיז.


השיר השני נקרא MARY LONG והמילים שלו מביכות למדי, למרות הרצון להביע מחאה נגד הצנזורה הבריטית. מארי ווייטהאוס הייתה זו שהקימה את הגוף שצינזר תכנים בטלוויזיה מחשש להשחתת האומה הבריטית. השורה MARY TOLD JOHNNIE NOT TO WRITE SUCH TRASH מתייחסת לתסריטאי בשם ג'וני ספייט, שיצר סדרת קומדיה בטלוויזיה בשם TILL DEATH DO US PART ובה הדמות הראשית נהגה לומר את המילה BLOODY בכל משפט שני. המילה הזו לא נחשבה כבר אז לקללה, אך לווייטהאוס זה הספיק כדי להעביר לספייט מסר רציני בעניין.


השיר השלישי, SUPER TROUPER, נקרא על שם פנס-זרקור חזק וחדיש יחסית שהשתמשו בו הרבה אמנים בהופעות בתקופה ההיא. גילאן כתב את הרגשתו כשהוא עומד על הבמה מתחת לפנס שכזה. מוזיקלית, השיר הזה נשמע לי כגירסה חיוורת לשיר נהדר של דיפ פרפל משנת 1970 בשם BLOODSUCKER.


השיר שחותם את הצד הראשון של האלבום נקרא SMOOTH DANCER והוא משקף במילותיו את יחסיו העכורים של גילאן עם בלאקמור. כמו שג'ון לורד טען בראיון: "גילאן ובלאקמור הסכימו שלא להסכים". חברי הלהקה הקליטו לאלבום הזה את תפקידי הנגינה שלהם בנפרד (בניגוד לאלבומים הקודמים) והזמר פתח את השיר במילים BLACK SUEDE, שזה היה פריט הלבוש האהוב על בלאקמור בתקופה ההיא. גילאן אף הוסיף בשיר שאם הדמות שעליה הוא שר לא תשנה את דרכיה - הוא יצעד לכיוון חירותו. בלאקמור הקליט את הגיטרה לשיר הזה מבלי שידע כלל שמילותיו מכוונות נגדו. כשגילה זאת מאוחר יותר - הוא רתח מזעם. גילאן לא רק איים, אלא גם קיים - כשבלאקמור המשיך להתנהג שלא כשורה, הוא הגיש את התפטרותו מהלהקה.



איאן פייס המתופף: "בזמן הזה נתקלנו בבעיה למצוא את הריפים הנפלאים שהגיעו אלינו בקלות בעבר. מה גם שהיומן שלנו צרח על סיבוב הופעות שמתקרב ולכן עלינו לסיים מהר את הכנת המוצר כדי להביאו לשוק, לפני אריזת המזוודות. הוקצב לנו זמן להקליט תקליט אך לא הוקצב לנו גם זמן לכתוב שירים כמו שצריך. ריצ'י היה חולה חלק מהזמן ולא הצליח להביא את תפקידי הגיטרה המחשמלים. הוא גם התקוטט כל הזמן עם גילאן עד שהאחרון נתן אגרוף לקיר ושבר את ידו. זו הייתה תקופה קשה מאד".


השיר שפותח את צד ב' של האלבום נקרא RAT BAT BLUE. שם השיר נקרא לפי סגנון מעבר מוזיקלי של תופים. יש כאן את כל המוטיבים הנכונים להפוך את זה לשיר קלאסי של דיפ פרפל ומבחינתי זה אחד השירים הטובים יותר באלבום. הקטע הבא, PLACE IN LINE, מביא לנו את דיפ פרפל בסגנון הבלוז. בלאקמור משחק אותה בשיר הזה בנגינתו הנהדרת והחסכונית אך שאר השיר נשמע לטעמי קצת משעמם וחסר תכלית. השיר האחרון, OUR LADY, הוא שיר שונה לגמרי ממה שהתרגלנו לקבל מדיפ פרפל. זה הכיוון המוזיקלי שאיאן גילאן שאף לקחת אליו את הלהקה, למורת רוחו של בלאקמור. גילאן רצה קטעים שהם יותר שירים ופחות סולואים של גיטרה. לטעמי, השיר הזה נשמע רענן עם שינוי הכיוון מהנוסחה הידועה של דיפ פרפל.


שיר נוסף הוקלט בסשנים לאלבום אך הוצא ממנו. זהו PAINTED HORSE. הוא יצא רשמית לראשונה בשנת 1977, באלבום אוסף של קטעים נדירים בשם POWERHOUSE.



כשהאלבום WHO DO WE THINK WE ARE יצא לחנויות - אנשים התבלבלו. עיתון הרולינג סטון יצא בהצהרה כי האלבום הזה רחוק שנות אור מהכוח המצ'ואיסטי שהיה ללהקה באלבום DEEP PURPLE IN ROCK. מבקר העיתון ציין שזה אלבום עייף ומדאיג. בינתיים, בעטיפה הפנימית של האלבום התנוססו ביקורות על הלהקה מן העבר:



בעיתון NME נכתב כי "יש מעט מאד מקוריות בתקליט החדש הזה. תפקידי הגיטרה של בלאקמור נשמעים גנובים משירים רבים אחרים. זה תקליט סגול טוב אך לא מעבר לכך'. במלודי מייקר פורסם כי "התקליט מחזיר את הלהקה לימי הריפים הכבדים של פעם. ימים שהפכו את הלהקה ללהקת צמרת. איזו חוויה מרנינה היא להקשיב לתקליט זה".


בלאקמור רצה שדיפ פרפל תלך מוזיקלית לכיוון בלוזי וראה בנגינתו של גלובר דבר שמנוגד חזון שלו. פייס, ביחד עם האורגניסט ג׳ון לורד, ידעו שבלאקמור קריטי ללהקה יותר מגלובר ולכן נאלצו להסכים לדרישתו. זאת למרות שידעו כי גלובר היה כוח חשוב ביצירת קלאסיקות הלהקה עד כה.



הדבר נראה כרצונו של בלאקמור לשלוט באופן מוחלט על כתיבת המוזיקה בלהקה מעתה ואילך. הגיטריסט הרגיש שחלוקת הקרדיטים לכתיבת השירים, מה שהיה נהוג עד אז בהרכב השני הזה של הלהקה, הוא דבר לא מוצדק ולכן רצה לשנותו כדי להרוויח יותר ממאמציו. גילאן כבר הציג אז בפני הלהקה הודעה רשמית ממנו על רצונו לפרוש ממנה, אך לא נרשם לחץ גדול במחנה הלהקה על הודעתו. רק שני מועמדים נרשמו כראויים להחליפו - פול רודג׳רס, מלהקת FREE, וגלן יוז, שהיה הבסיסט-זמר בלהקה בשם TRAPEZE.


בלאקמור, לורד ופייס נהגו להגיע לכמה הופעות של להקת טרפז על מנת לבדוק את יוז, שחש מהבמה כי משהו מעניין הולך לקרות עם הגעתם. האסימון נפל בראשו של יוז כששמע שמועה שגילאן פורש מדיפ פרפל. למעשה, גילאן פרש מהלהקה כבר באמצע שנת 1972 אך הופעלו עליו לחצים להישאר כדי לצאת עימה לסיבוב בארה"ב בשביל לבדוק את הפוטנציאל להצלחה וריכוך המצב בהתאם.


החלטתו להישאר הוכחה כנכונה כי תקליטי הלהקה הפכו, בתחילת 1973, לרבי מכר במצעדים שמעבר לים. בינתיים דאג בלאקמור לשחרר הצהרות לתקשורת על אי שביעות רצונו מהתקדמות הלהקה, כפי שאמר למלודי מייקר: "אני חושב שאני יכול לעשות להקה מלהיבה יותר מדיפ פרפל. אחרי חג המולד של 1972 תהיה זו נקודת המפנה בלהקה. הלהקה לא יכולה להיות גדולה יותר ממה שהיא עכשיו. אנחנו נהנים כרגע אך זה חייב להסתיים מתישהו". בלאקמור הודה לכתב עיתונות כי במהלך סיבוב ההופעות לא דיבר עם גילאן, אלא רק כמה שניות לפני הופעה בנוגע לסדר השירים שבה. הוא גם הצליח לריב עם ג'ון לורד, אך המריבות ביניהם הושתקו, כשהמרחק בין גילאן לשאר חברי הלהקה גדל מיום ליום. הוא כבר החל לחשוב על עתידו, מחוץ לאור הזרקורים, עם רכישת אולפני ההקלטה DE LANE LEA בלונדון (שם הקליטה בעבר גם דיפ פרפל).


במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה, שבמהלכו ידע גילאן שהוא צועד לכיוון החופש שייחל לעצמו, הרגיש גלובר הבסיסט שמשהו לא בסדר מבחינתו. הוא חש בקרירות מוגזמת כלפיו שהפגינו שאר חברי הלהקה. הוא הרגיש שמתלחשים מאחורי גבו. כשניגש למשרדי הלהקה ושאל את המנהל לפשר המצב, נאמר לו שהכל כרגיל ושזו רק הרגשה לא נכונה שלו. גלובר לא הסכים לעזוב את המשרד עד שהמנהל יספר לו את האמת, ואכן לאחר כמה דקות זו התגלתה. המנהל סיפר שבלאקמור הציב אולטימטום אך דאג שלא יסופר על כך לגלובר כדי שזה ישלים עמם את סיבוב ההופעות ולא יפרוש באמצע ויתקע אותם.



רוג'ר גלובר סיפר: "עבדנו אז בטירוף. לא היה כלל זמן ללבן דברים ואיאן גילאן (הסולן) הודיע שהוא פורש. זה היה סוף העניין. אף אחד לא טרח לשאול את איאן, 'היי, איאן. מדוע אתה פורש?'. כולם פשוט קיבלו את זה והמשיכו הלאה כאילו כלום. הייתה תחושה באוויר שגם ריצ'י בלאקמור עומד לעזוב ושהוא ייקח את איאן פייס עימו. שני אלה כבר ניסו להתחבר עם פיל לינוט, הבסיסט של להקת ליזי הרזה. לינוט חיכה בצד לתשובה מהם. הנהלת הלהקה קבעה פגישה עם ג'ון לורד ואיתי. שם נאמר לנו שלא יתכן שלהקת צמרת כמו שלנו תתפרק ככה. באותו מעמד נאמר לנו שכדאי לנו מאד להמשיך יחדיו שנינו ושנשכנע את איאן פייס להישאר.

הם הוסיפו שאם גילאן ובלאקמור פורשים - שיילכו לעזאזל ושאנחנו נביא שני מחליפים במקומם ונמשיך משם. אנחנו הסכמנו. לא רציתי שדיפ פרפל תסתיים אבל מאותה פגישה לא נאמר כלום. יצאנו לסיבוב הופעות בארה"ב. שם חשתי כי משהו לא כשורה נגדי. איגפתי את אחד המנהלים במשרדו וסירבתי לצאת עד שיגיד לי מה באמת קורה. בסוף הוא נשבר והודיע לי שריצ'י החליט להישאר בלהקה. אני הגבתי בשמחה עד ששמעתי מיד לאחר מכן שריצ'י מוכן להישאר רק אם אני עוזב".


גלובר גילה את הדבר הזה ב-15 ביוני 1973, לאחר הופעה בג'קסונביל. הוא הוסיף ואמר: "לא הבנתי את זה. לא היה לי מעולם ריב עם ריצ'י ותרומתי ללהקה, מבחינת כתיבת השירים, הייתה קרובה לזו שלו. שנינו היינו הראשים המרכזיים ביצירת השירים. מאותו רגע החלטתי שאני פורש מהלהקה כי לא אתן להם להעיף אותי כך. ריצ'י ניגש אליי, לחץ את ידי ואמר לי כי אין פה עניין אישי וזה הכל עניינים עסקיים, כי זה מה שהוא מאמין שהלהקה צריכה. באופן מצחיק, קיבלתי את דבריו בהבנה. לא חשתי עוינות כלפיו אלא כלפי הנהלת הלהקה, שהבנתי כי הלכה מאחורי הגב שלי בחוסר שקיפות".



אחרי התגלית הקשה נשארו לגלובר עוד כמה הופעות להשלמת הסיבוב. שתי הופעות בפלורידה, אחת בג׳ורג׳יה ואחת בהוואי. לאחר מכן נשארו הופעות אחרונות ביפן. אך הפעם סבלו ההופעות ביפן מאווירה פנימית קודרת, שהפכה אותן להופעות עגומות, לעומת ההופעות שהונצחו קודם לכן בתקליט MADE IN JAPAN. ההופעה בטוקיו נערכה בבודוקאן והפכה לזירה אלימה מצד הקהל, אחרי שבלאקמור סירב לחזור לבמה להדרן. הקהל החל להרוס לגמרי את המקום מרוב זעם. במלון הסביר בלאקמור לאיש הסאונד הנזעם, בוב סימון, כי הקהל היפני היה חרא ולא הגיע לו הדרן. לא היה איכפת לו שציוד הלהקה נהרס בגלל זה.

ב-29 ביוני 1973 נערכה ההופעה האחרונה בהחלט בסיבוב הזה. הפעם באוסאקה והפעם זו הייתה הלהקה שהרסה את הציוד שלה על הבמה.


השניים האחרונים שנשארו על הבמה בסוף ההופעה היו גילאן וגלובר, שכנראה רצו להרגיש עוד קצת מהבמה לפני שהם יורדים ממנה לגמרי. מסביבם היו מפוזרים שברי ציוד וחלקים ממערכת התופים של פייס שנבעטה על ידו בזעם. גילאן ניגש למיקרופון ואמר מילות פרידה: "כל מה שאני רוצה לומר לכם זה תודה רבה. אתם נהדרים. תודה רבה על כל מה שהענקתם לנו ביפן ועל הייצוג שנתתם לנו בעולם. תודה רבה ויברך אתכם האל על כל מה שנתתם לנו. זה הלילה האחרון. הסוף. אלוהים יברך אתכם. המון תודה". בהתחשב בעובדה שגילאן נתן את הודעת הפרישה שלו ללהקה תשעה חודשים לפני כן, זה נראה מוזר שבשלב הזה לא היה מישהו שכבר היה מוכן להמשיך בעמדת השירה מכאן ואילך.


גלובר: "גם חשתי כעס כלפי ג'ון לורד ואיאן פייס. כעסתי יותר על לורד. מאז, דיברנו על זה וחזרנו להיות חברים אבל בימים ההם זה היה הלם עבורי. טסתי לטהיטי ושם קרסתי. לאחר מכן חזרתי ללונדון ולא יצאתי מהבית במשך שלושה חודשים". ג'ון לורד: "ביקשתי מגלובר להגיע עימי לטהיטי, כדי שאוכל לדבר עימו שם ולהתנצל בפניו כראוי. שם אמרתי לו שבחרתי לשמור על הלהקה על חשבון החברות שלנו. אחרי שלושה ימים על האי הוא חש כה רע שהוא נאלץ לטוס הביתה ולא ראיתי אותו חודשים רבים מאז".


גלן יוז הבין שבדיפ פרפל רוצים בו כבסיסט בלבד. פול רודג׳רס סירב להצעה להצטרף. הזמר הישראלי, דני שושן, קיבל גם הוא הצעה לנסות את מזלו בדיפ פרפל אך פגישה אחת עליה שושן סיפר לי, חרצה את הדין. את הסיפור השלם על כך תמצאו בספרי השני, 'רוק ישראלי 1973-1967'.


שלב האודישנים החל. בקרוב יהיה זה זמר, שעבד כזבן בחנות בגדים, שחייו ישתנו לגמרי. שמו הוא דייויד קוברדייל.


ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616459



וב-12 בינואר בשנת 1987 יצא אלבום חדש ללהקת דיפ פרפל והשני שציין את איחוד גילגולה השני, שהפך בפי מעריצים להיקרא DEEP PURPLE MARK II. בעיניי, זה תקליט של להקת "סגול קהה".



בעיתון הרולינג סטון ציינו בביקורתם את האלבום הזה כי הוא דווקא מהווה שיפור מהאלבום הקודם, PERFECT STRANGERS. האמת? אני לא מסכים עם הקביעה הזו, מה גם שאני לא אוהב את PERFECT STRANGERS כאלבום.


זה נפתח עם BAD ATTITUDE שאת מילותיו כתב הזמר איאן גילאן נגד הגיטריסט ריצ'י בלאקמור. השניים לא סבלו זה את זה וזו לא הפעם הראשונה בה גילאן כותב נגד חברו ללהקה בשיר. ההפקה של השיר לא טעימה לי, עם צלילי הסינטיסייזר התקופתיים מידיו של ג'ון לורד שאחריהם מתגלה להקה, שפעם ניגנה רוק כבד בשיא הקלילות אבל בהקלטה פה נשמעת מתאמצת מדי. הקול של איאן גילאן, שפעם ידע לשיר בעוצמה וללא קושי, מתאמץ פה באומץ שנשמע לאוזניי מבאס. קולו השתנה לגמרי ונוסף לו אינפוף שלא היה קיים בגילאן של המחצית הראשונה של הסבנטיז. ועדיין ברולינג סטון כתבו ש"השיר הזה ממש בליגה של מאשין הד...".


דווקא השיר השני, THE UNWRITTEN LAW, מעניין עם הפקה מפתיעה של מקצב אלקטרוני, עד שמגיע הפזמון ובו הופכת דיפ פרפל לעוד להקת אייטיז כבדה שעושה רוק שיגרתי. לפחות הבתים עם ההפקה האלקטרונית מעוררים. באולפן הדבר עורר מריבה בין גילאן לבלאקמור ולורד. הוא רצה להתקדם מוזיקלית לסאונד עדכני בעוד הם התעקשו לשמור על הצליל הישן. התוצאה באה כפשרה.


הקשבה להמשך האלבום מגלה תמונה מבאסת; האורגניסט ג'ון לורד, שפעם ידע הוד ופאר, נדחק לספק בעיקר אקורדים פשוטים ברקע. ואם הוא מביא סולו, זה עם סינטיסייזר תקופתי. איפה ההאמונד המפואר והבשרני ההוא שגדלתי עליו? המתופף איאן פייס, שפעם השתמש במעברי תופים מפותלים וערמומיים הפך למכונת קצב מדויקת אך חסרת נשמה. כנראה זה מה שהכתיבו ללהקה מטעם חברת התקליטים, שרצתה בעיקר לחלוב כסף מהלהקה.


האמת? ניסיתי עכשיו להמשיך ולהקשיב לאלבום הזה. זו לא הייתה חוויה מהנה עבורי. הרעיונות של השירים נשמעו ברובם משומשים ומבוצעים במאמץ. אפילו שם האלבום היה אמור להביא ניצוץ מהעבר, עם ציטוט ממשפט בשיר SPEED KING (שבזמנו ציטט שירי רוק'נ'רול ישנים יותר).


האלבום הזה יצא בדיוק בזמן בו החלו להמריא מכירות של מדיה מוזיקלית חדשה ושמה קומפקט דיסק. הבטיחו לנו שזה דבר שלא קופץ ולא נשרט ולא מושפע מטביעות אצבע. אז הבטיחו...


בכל אופן, חברת התקליטים ניצלה את המצב וכדי לעודד את קניית האלבום בדיסק, יצאו שם גרסאות קצת יותר ארוכות לשירים ממה שבויניל.


כנראה שלא סתם אני לא אוהב את האלבום הזה. אתן לאיאן גילאן להסביר לכם מה הוא חושב על האלבום הזה בספרו האוטוביוגרפי. נראה לי שהתמונה ברורה: "ברור שהאלבום הזה היה סוג של מאמץ אדיר, אבל בסשנים הייתי צריך להציג את הרעיונות שלי מול גיטריסט שהשתלט על העניין. הצעות ושברי רעיונות שבאו ממני הועלו ונחנקו. כל עוד ריצ'י היה מרוצה מנגינת הגיטרה שלו, אז הכל נראה היה שבסדר וכולם מרוצים. ובכן, קיבינימט עם זה! אני לא הייתי שמח! ובהחלט הבהרתי זאת בזמנו. יכול להיות שהם תפסו אותי באולפן כסוג של מטרד עם תלונותיי, אבל הם באמת לא ראו כמה קשה לי שם?".


וכדי להראות כמה שהאלבום הזה צפוי, מספיק להסתכל בשם האלבום, להביט בציור דלת הבית עם האור הכחול - ולהבין שבאמת אין חדש שם, תחת השמש הסגולה.



ב-12 בינואר 1972 יצא בארה"ב תקליטון חדש ללהקת אמריקה, עם השיר A HORSE WITH NO NAME. באנגליה הוא יצא בנובמבר 1971.



מי לא מכיר את השיר הזה? קשה לי להאמין שמישהו יצביע פה. מדובר בשיר שרבים נשבעו שהוא נשמע כשיר גנוז של ניל יאנג. לפי הדיווחים, כשניל יאנג שמע לראשונה את השיר הזה, הוא התעצבן כי הרגיש שבאים לחקות אותו ואת הסגנון שלו.


ב-12 בינואר בשנת 1977 פרסם הרקורד מירור הבריטי את תגובתו של זאל קלמינסון, גיטריסט להקת THE SENSATIONAL ALEX HARVEY BAND, על פרישת הזמר, אלכס הארווי, מהלהקה...



כך אמר קלמינסון: "אני רוצה להודות לכל העיתונים על הדרך הבונה בה הם דיווחועל פרישתו של אלכס הארווי. עם זאת, אני מרגיש שזה צריך להיות ברור כמה ההלם הזה גדול לחבריו המוזיקאים בלהקה. אני רוצה שאלכס הארווי יידע שהוא חיבל בלהקה גדולה שזה עתה השלימה את ROCK DRILL שלדעתי הוא האלבום הכי טוב שעשינו עד היום. תמיד הערצתי את אלכס והוא לימד אותנו יותר על ביצועים מכל אחד אחר, אבל איפה האידיאליזם עכשיו? במציאות, אלכס פרש לפני שנה, ו-12 החודשים האחרונים היו מתסכלים לגמרי מבחינה מוזיקלית. אני רוצה לנגן מוזיקה חשמלית, לא משחקי מחשבה. אני עם אלכס כבר חמש שנים

וציפיתי להרבה יותר נאמנות ממה שהוא הראה. מאז שהוא החליט לפרוש, הוא לא היה בקשר עם אף אחד

מחברי להקתו לשעבר כדי להסביר או להתנצל. לא מתייחסים כך לחברים בלהקה. אני הולך להקים להקה משלי. זה ייתן לי הזדמנות לנגן את המוזיקה שאני רוצה ולשלוט בעתיד שלי".


ב-12 בינואר בשנת 1967 פורסם בעיתון NME אייטם עם להקת CREAM.



אריק קלפטון: "ג'ימי הנדריקס הוא הגיטריסט היפה ביותר שראיתי בחיי. התיישבתי והבטתי בו אתמול במועדון ולא יכולתי להאמין. חשתי כמעריץ".


ג'ינג'ר בייקר: "לא אנגן לעולם עם מישהו אחר חוץ משני חבריי ללהקה. אנחנו מנגנים את הדברים שאנו אוהבים ומושכים כך קהל גדול אלינו. אנחנו ממש נהנים ממה שאנו עושים".


קלפטון נכח, יום לפני צאת ראיון זה, במועדון 'באג אוניילס' שבלונדון כדי לצפות שוב בהנדריקס. לצידו ישבו בקהל גם פול מקרטני ורינגו סטאר, בריאן אפשטיין, ביל ווימן, פיט טאונסנד וג'ון אנטוויסל.


ב-12 בינואר בשנת 1973 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת אי.אל.או, עם גירסה אנרגטית לשיר ROLL OVER BEETHOVEN, של צ'אק ברי.



הפתיחה באה עם ביצוע מהסימפוניה החמישית של בטהובן. אך לא הרבה יודעים כי הלהקה ניסתה לפני כן פתיחה שונה עם עיבוד מהסימפוניה התשיעית. עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי כתב באותה שנה שהשיר הזה קיבל פה את הביצוע הטוב ביותר מאז הביטלס.


התקליטון בא גרסה מקוצצת של ROLL OVER BEETHOVEN, שהפכה להצלחה באנגליה. במהלך הקלטת השיר הזה עבד פול מקרטני בחדר הסמוך, במבנה האולפנים AIR. הוא הקליט שם את השיר LIVE AND LET DIE, שהופק על ידי ג'ורג' מרטין (הבעלים של אותו אולפן). מקרטני הגיע להקשיב לעיבוד הזה של ג'ף לין וחבורתו ולפי מה שלין דיווח, ג'ורג' מרטין התלהב ממה ששמע.


ב-12 בינואר בשנת 1999 יצא אלבום חדש ללהקת THE BLACK CROWES ושמו BY YOUR SIDE.



ברולינג סטון נכתב אז כך בביקורת: "הלהקה הזו הופיעה לראשונה עם האלבום SHAKE YOUR MONEY MAKER, משנות ה-90, אלבום של בלוז לבן גברי עם רוק מסוגנן ופרוע. אבל הפיצוץ של הפאנק-רוק וההיפ-הופ מצא שהלהקה נלחמת בחוסר רלוונטיות מתוך תחום הרוק השורשי. הקרואוז החליקו את קצוותיהם הגסים והתפתלו לתוך ג'אמים שאננים יותר ויותר; הצורך הפתאומי של הזמר, כריס רובינסון, ללכת יחף ולהנביט שיער פנים חתם את גורל הרטרו שלהם.


האלבום החדש מגיע על עקבות אלבום קודם שהתעלמו ממנו במידה רבה משנת 1996, ויש פה ניסיון לחזור לשורשים הרזים והמרושעים יותר שלהם. קולו של רובינסון הוא קול של שחצן ודאי, מחוספס מוויסקי, ולעתים קרובות, מלא נשמה. הוא עדיין זורק קריאות מאולצות בצורה מביכה כמו 'כן, מותק' - הרגל מעצבן שהופיע לראשונה במהלך ההופעות החיות שלהם - אבל עכשיו רובינסון נותן לגרונו, ולא לפרסונת הבלוז המודעת לעצמה, להוביל את הדרך.


אחיו, הגיטריסט וכותב השירים המשותף, ריץ', מבריק פה ושם, אבל הגישה שלו לבלוז מרגישה לא הוגנת בשירים נדושים וחלקלקים. האלבום הזה קליט יותר וקולע חזק יותר מהאלבומים האחרונים של הלהקה. אבל כשכריס רובינסון שר, 'האם אתה יכול לגרום לדבר הזה ללכת מהר יותר?' - צריך לתהות לאן הם הולכים".

עד כאן הביקורת. הנה מה שמתופף הלהקה אז, סטיב גורמן, אמר בספרו: "מאוחר יותר כריס התעקש שלנו, ולו ספציפית, אף פעם לא היה אכפת מהאלבום BY YOUR SIDE בזמן שכתבנו והקלטנו אותו. זה היה שקר. וזה היה שקר שעזר לעצב את התפיסה של התקליט כסוג של 'התמסחרות'. בלי האלבום הזה, היינו נחנקים לנצח. זאת עובדה. ראינו דרך מילוט אחת כדי לקבל שוב אוויר, ולקחנו אותה".


ב-12 בינואר בשנת 1981 יצא תקליטון חדש לזמר המנוח, ג'ון לנון - עם השיר WOMAN.



לנון כתב את השיר הזה בתור שיר אהבה לאשתו, יוקו אונו. הוא ראה בשיר הזה את היצירה הכי דומה לביטלס, שיצאה באלבוםהמשותף שלהם, DOUBLE FANTASY, וקרא לזה עדכון של שנות ה-80 לשיר GIRL.


בשיחה עם עיתון רולינג, סטון ימים ספורים לפני מותו, לנון אמר: "השיר נוצר בגלל שאחר צהריים שטוף שמש אחד בברמודה, פתאום היכה בי מה שנשים עושות בשבילנו. לא רק מה שיוקו שלי עושה בשבילי, למרות שחשבתי במונחים אישיים אלה... אבל כל אמת היא אוניברסלית. מה שעלה לי זה כל מה שלקחתי כמובן מאליו. נשים הן באמת החצי השני של השמיים, כפי שאני לוחש בתחילת השיר. זה 'אנחנו' או שזה שום דבר".


במובנים רבים, השיר הזה הוא ההתנצלות של לנון בפני יוקו. בשנת 1973 היו לבני הזוג בעיות בנישואיהם, אז יוקו ביקשה להקפיא את מערכת היחסים שלהם ולתת לג'ון לצאת לחופשי (כשהיא מצמידה לו את המזכירה שלה, מאי פאנג, בתור זוגתו). לנון כינה את הזמן הזה כ"סוף השבוע האבוד" שלו - וזה נמשך כ-18 חודשים.


שימו לב, המילה WOMAN מתחילה כל בית בשיר, אבל לא מופיעה בפזמון.


ב-12 בינואר בשנת 1968 יצא באנגליה אלבום ההופעה של להקת קינקס, שנקרא LIVE AT KELVIN HALL.



חברי הלהקה בחרו שלא לקדם בכלי התקשורת את האלבום הזה, שהוקלט הרבה לפני כן וכבר יצא בארה"ב. הם כבר היו עסוקים ביצירת אלבום חדש ובו חשו שהמוזיקה שלהם משקפת הרבה יותר את מצבם כלהקה שהתבגרה יצירתית. עבורם, אלבום בהופעה חיה עם המון צרחות וצליל הקלטה לא טוב אינו מתאים לתקופה בה כבר יש את סרג'נט פפר של הביטלס.


עיתון NME פרסם בביקורתו: "הנערות הסקוטיות יודעות לצרוח היטב באולם הזה שבגלזגו. לקינקס היה שם את העידוד הטוב ביותר כדי להעניק הופעה משובחת. מה חבל שבהקלטה זו הרעש המרכזי הוא של קהל משתגע כשברקע נשמע ליווי של הקינקס".


אלבום ההופעה הזה הוקלט בגלזגו, כאמור, ב-1 באפריל 1967. חברי הלהקה וצוות ההקלטה נסעו למקום במכונית מסחרית ובה כלי נגינה וגם ציוד הקלטה נייד עם שלושה ערוצים בו כמו גם עשרה מיקרופונים בלבד. מאז צלל המוצר הזה בתוך הקטלוג העשיר של הקינקס ורבים אף שכחו כי הוא קיים, למרות שמה שיש בו הוא דוקומנט מדויק של הקינקס התוססים והמיוזעים על הבמה, באותו חודש אפריל של שנה כה משמעותית. ריי דייוויס אף מצליח לגרום לקהל לשיר ביחד את SUNNY AFTERNOON ברגע אחד קסום.


משם חזרו הקינקס לאנגליה וניגשו להקליט את אחד משיריהם החשובים יותר והוא WATERLOO SUNSET.


פינת "על החיים ועל המוות" - 12 בינואר:



- בשנת 1941 נולד הזמר לונג ג'ון בולדרי, שידע הצלחה גדולה בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז. שמו נתן את ההשראה לרג'ינלד דווייט להחליף את שמו לאלטון ג'ון. כמו כן, בולדרי (שהיה הומוסקסואל) ידע מה היא נטייתו של אלטון ויעץ לו בשנת 1969 לא להתחתן עם מי שהייתה אז בת זוגו. אלטון, שחשב להתאבד עקב הלחץ לחתונה הזו, ראה בעצה של בולדרי גלגל הצלה חשוב בחייו. בשנת 1975 הוא אף כתב על זה שיר בשם SOMEONE SAVED MY LIFE TONIGHT. בולדרי מת ב-21 ביולי 2005.


- בשנת 1945 נולדה הזמרת המעולה הבריטית מאגי בל. יש האומרים שהיא נשמעת כגירסה המשופרת של ג'ניס ג'ופלין. אני נוטה להסכים לכך. בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז הייתה בל הסולנית של להקת STONE THE CROWS. ההרכב הזה, ששמו הומצא על ידי פיטר גראנט (המנהל של לד זפלין), סומן כהבטחה גדולה מאד בעולם הרוק הבריטי. כל זאת עד שב-3 במאי 1972 התחשמל למוות על הבמה גיטריסט הלהקה, לס הארווי. בל ראתה כיצד צונח מול עיניה הגיטריסט שהיה גם ארוסה. בשנת 1974 היא הוחתמה ללייבל SWAN SONG של לד זפלין והוציאה שם שני אלבומים.


- בשנת 1946 נולד קלידן הג'אז ג'ורג' דיוק, שידוע בעיקר למאזיני הרוק הקלאסי כקלידן של פרנק זאפה בשנים 1970-1975. דיוק הקים לאחר מכן הרכב עם המתופף בילי קובהאם והמשיך במקביל להוציא תקליטים כאמן סולו. הוא מת ב-5 באוגוסט 2013.


- בשנת 1946 נולדה החצוצרנית סינתיה רובינסון, שפיארה בחצוצרה שלה את הסאונד הפ'אנקי המגניב של להקת SLY AND THE FAMILY STONE. היא מתה בנובמבר 2015.


- בשנת 1951 נולד כריס בל, שהיה אחד המוחות היצירתיים הגדולים של להקת BIG STAR המצוינת של שנת 1972. בל, שפרש באמצע ההקלטות לאלבום השני של הלהקה בשנת 1973, הטביע חזק את חותמו ביצירת הלהקה. האהבה הענקית שלו למוסיקה של הביטלס העניקה לביג סטאר את היופי המלודי וההרמוניות הווקאליות הנהדרות ההן. בל עזב את הלהקה כתוצאה מתיסכול על חוסר ההצלחה של אלבומה הראשון. הוא גם הרגיש שסולן הלהקה, אלכס צ'ילטון, מאפיל עליו יותר מדי. הוא הספיק להקליט לאורך הסבנטיז כמה שירים, שיצאו בדיסק רק שנים לאחר מותו. ב-27 בדצמבר 1978 איבד בל את השליטה על הגה מכוניתו בשעת לילה מאוחרת, כשהיה בדרכו הביתה מחזרה מוסיקלית עם להקתו. המכונית התנגשה בעמוד תאורה גדול, שנפל על מכוניתו והרג אותו במקום. וכך הוא נכנס ל'מועדון ה-27' בו נמצאים כל כוכבי הרוק שמתו בגיל 27.


- בשנת 1983 מת נגן כלי ההקשה ריבופ קוואקו בה, שניגן בסבנטיז (בין השאר) עם להקות טראפיק והרולינג סטונס וגם עם אריק קלפטון ולהקת AIRFORCE של ג'ינג'ר בייקר. סיבת מותו הייתה דימום במוח.


- בשנת 2003 מת מוריס גיב מלהקת הבי ג'יז. מוריס היה אחיו התאום של רובין גיב והיה אחראי בעיקר על ההפקה המוסיקלית של הלהקה, נגינת הבס ועל קולות הרקע. בן 53 במותו. בהצהרה מהמשפחה נכתב, "אהבתו והתלהבותו והאנרגיה לחיים נשארת השראה לכולנו. כולנו נתגעגע אליו". שעות ספורות לאחר מותו של מוריס, בארי ורובין גיב דיברו בבי.בי.סי על הצער והכעס שלהם בנוגע לרשלנות בית החולים שגרמה למוות המיותר של אח שלהם. בארי נשבע שהם ירדפו אחרי "כל גורם, כל אלמנט, כל דבר בציר הזמן של השעות האחרונות בחייו של מוריס. אנחנו נרדוף אחרי זה ללא הרף. זה יהיה החיפוש שלנו מעכשיו". פקידי בית החולים סירבו לשתף עמם פעולה בהסתמך על חיסיון המטופל. נראה שארבעה ימים קודם לכן התלונן מוריס בפני חבר על כאבי בטן בארוחת צהריים. מאוחר יותר באותו אחר הצהריים, הכאבים נעשו כל כך חמורים שהוא התמוטט בבית. פרמדיקים הוזעקו ומיהרו לביתו של מוריס במיאמי ביץ' ומצאו אותו לא מסוגל ללכת או לעמוד. הם מיהרו להרים אותו על אלונקה ואל האמבולנס שהמתין. בבית החולים, הצוות לא הצליח לאבחן את סיבת הכאב שלו. אז הוחלט להשאיר אותו בבית החולים להשגחת לילה. למרות שהדיווחים נותרו מבולבלים, נראה שכמה שעות לאחר מכן, הרופאים הגיעו לבסוף לאבחנה של חסימת מעיים עקב מה שהם האמינו שהיה פגם מולד. ניתוח חירום נדרש, אך לפני שהניתוח יצא לפועל, בסביבות השעה 4:00 בבוקר ב-9 בינואר, מוריס חטף דום לב. לאחר החייאה, הניתוח אכן יצא לדרך והמנתחים הוציאו חלק מהבטן של מוריס ו-80 אחוז מהמעי. בארי ורובין יטענו מאוחר יותר שזה "מאוד מפוקפק" שמוריס היה צריך לעבור את הניתוח בזמן שנפגע קשות מההלם של דום לב. למרות זאת, מנתחים שאינם קשורים למקרה הצהירו מאז שעדיף לאפשר למטופל זמן רב ככל האפשר להתאושש מהתקף לב, אבל חסימה במעי יש לתקן מיד. הסיקור התקשורתי של מחלתו של מוריס היה אינטנסיבי ברחבי העולם, ודווח שמצבו קשה אבל יציב. רוב כלי התקשורת דיווחו שמוריס בדרך להחלמה, אבל למעשה, הוא נכנס לתרדמת ומת בשקט.


- בשנת 2023 מתה ליסה מארי פרסלי, בתו היחידה של אלביס פרסלי ואשתו לשעבר של מייקל ג'קסון. ליסה גם עסקה במוזיקה והייתה מוערכת בתחומה. בת 54 במותה.


גם זה קרה ב-12 בינואר:



- בשנת 2013 נמכרה מכונית הרולס רויס משנת 1974 ששימשה את פרדי מרקיורי עד מותו בנובמבר 1991. היא נמכרה במכירה פומבית תמורת 74,000 פאונד לאיש עסקים רוסי. הרכב הגיע עם קופסה של טישו קלינקס שהשאיר במכונית הזמר האהוב.


- בשנת 2013 הכריזה להקת בלאק סאבאת', כולל הזמר המקורי שלה - אוזי אוסבורן, על יציאתו הקרובה של האלבום 13, הראשון שלהם מזה 18 שנים.


- בשנת 2012 תבעו לו ריד וג'ון קייל את קרן אנדי וורהול על רישוי לוגו הבננה האייקוני שאנדי וורהול יצר עבור עטיפת תקליט הבכורה של להקתם, מחתרת הקטיפה.


- בשנת 2002 נעצר הזמר אדם אנט, הסובל ממניה דפרסיה, לאחר שהביא אקדח לפאב בלונדון ואיים לירות בלקוחות. הוא עזב כדי להביא לשם את האקדח לאחר שכמה אנשים שם צחקו עליו בגלל לבושו.


- בשנת 1992 נולדה בת למיק ג'אגר וזוגתו ג'רי הול. שמה ג'ורג'יה מאי איישה.


- בשנת 1990 עשה בוב דילן את ההופעה הארוכה ביותר בקריירה שלו, כשהוא מבצע 50 שירים במשך ארבע שעות ו-20 דקות במועדון TOAD'S PLACE בניו הייבן, קונטיקט. אחד השירים בסט שלו הוא DANCING IN THE DARK וזו הפעם היחידה שדילן ביצע שיר של ברוס ספרינגסטין.


ב-12 בינואר בשנת 2022 מתה הזמרת רוני ספקטור, שבשנות השישים הייתה בלהקת הרונטס ובהמשך התחתנה עם המפיק המעורער של ההרכב, פיל ספקטור, ממנו ברחה בעור שיניה.



אז שלפתי כמה תשובות שלה לשאלות שנשאלה לפני שנים על ידי הרולינג סטון:


עשית את סיבוב ההופעות שלך עם הסטונס בינואר 1964. איך זה היה?


היינו במכונית, והם היו באוטובוס שעקב אחרי המכונית שלנו. הם היו חבורה של בחורים בעלי מראה גס. אבל אהבתי אותם ואהבתי במיוחד את קית', כי אני אוהבת את המראה המחוספס שהיה לו. מיק היה, כאילו, ילד יפה אולי. קית' נהג לומר, 'אה, יהיו לנו תינוקות נהדרים ביחד כי יש לך שיער שחור ועבה ולי יש שיער שחור ועבה'. עכשיו שלו לא כל כך שחור. אבל הם היו מופע הפתיחה שלי. אני זוכרת שקית' ומיק שאלו אותי על ג'יימס בראון ואמרתי, 'אני אפילו לא מכירה את הבחור'...".


האם אז היה קל לנסוע בין ההופעות?


פעם אחת, נאלצנו להפסיק לנסוע בגלל הערפל. אז קית' ואני ירדנו מהאוטובוס, מחפשים בית מואר. אמרתי, 'קית, תעמוד מאחורי', כי תמיד היה לו המראה המחוספס הזה, ואני נראיתי די מסודרת. אז אמרתי, 'תן לי לדפוק בדלת. אני בחורה'. ולעולם לא אשכח, כשמצאנו אבית אחד עם גברת קטנה שהגיעה לדלת ואמרתי, 'היי, אני רוני מהרונטס והאוטובוס שלנו תקוע'. וקית' אמר, 'אני קית' מהרולינג סטונס'. והיא אמרה, 'תיכנסו, חברה, והיא נתנה לנו עוגיות ותה, אותם לקחנו בחזרה לאוטובוס. לא יכולנו לעשות את זה היום. אנשים אפילו לא פותחים את הדלת היום".


היא הכירה את המוזיקה שלך?


אני לא יודעת [ צוחקת]. חשבתי על זה רק שנים אחר כך. מעולם לא חזרנו אליה כי מעולם לא הצלחנו למצוא אותה. אבל אני זוכרת שקית' ואני צחקנו מאד מזה. הוא עדיין כזה היום. למרות שהוא מבוגר ואני מבוגרת, עדיין יש לנו את אותה גישה.


מהם הזיכרונות הטובים ביותר שלך מהכרת הביטלס?


ג'ון לנון וכל החבר'ה לקחו אותנו לרחוב קארנבי בלונדון כדי להראות לנו לאן להגיע. זה היה תמים. זה היה טהור. זה היה רוק'נ'רול. אני זוכרת שהם הגיעו לניו יורק בפעם הראשונה, וג'ון לנון התקשר אליי ואמר, 'רוני, אנחנו לא יודעים מה לעשות. אנחנו אסירים כאן'. הם היו בוורוויק או במלון פלאזה. 'את חייבת לעלות ולהוציא אותנו מכאן'. הם לא הכירו אף אחד באמריקה. אז אני ושאר הרונטס עלינו לשם. הוא אמר, 'בבקשה תביאי איתך תקליטונים'. אז היינו יושבים שם על הרצפה ומאזינים לתקליטונים. היה לנו הכי טוב ביחד. אני זוכרת שהוא התעצבן בגלל שהסופרימס נכנסו לחדר, בגלל שאנשים נכנסו רק כדי להצטלם איתם. אבל הביטלס היו חברים שלנו ונהנינו".


מה את זוכרת מהסשן של BE MY BABY?


אני לא חושבת שמישהו רצה שאדע כמה טוב אני, מלבד ג'ק ניטשה, המעבד. לקח לו כל הלילה לעבד את השיר, אז כשנכנסתי לאולפן בלוס אנג'לס למחרת, החבר'ה היו שקטים ונכנסתי לתא השירה. לעולם לא אשכח את זה. הקצב בקע לפתע מהרמקול והתחלתי לשיר, 'בלילה שנפגשנו...'. כל הנגנים שמטו את מה שהם החזיקו, את כלי הנשיפה והגיטרות שלהם, והם הסתכלו על הזמרת החדשה הזו. ילדה חדשה בעיר. כל המוזיקאים צעקו, 'אוי, אלוהים. הקול שלה!' ואני אומרת, 'אני? ילדה קטנה מהארלם הספרדית?'. אז מכאן ואילך, זה היה כל כך נהדר להיות בעסק ולהיות בעלת להיטים".


התאמנת על השיר בניו יורק רק עם פסנתר. איך ההרגשה לשמוע את האל בליין מנגן את קצב הבס-תוף המפורסם הזה?


זה היה כאילו הלכתי לגן עדן. הכל התאים. הכל היה כמו פאזל וברגע שהקול שלי הולבש, הפאזל הושלם. אז ידעתי שהתקליטון הזה יכול להיות להיט.


בשנת 1974 היו הגירושים מפיל ספקטור.


כן. האקס שלי לקח ממני את השירה וזה היה הרסני כי לא היה לי מושג שלעולם לא אקליט. לא היה לי מושג שלעולם לא אופיע שוב, אלו היו חיי. הייתי בהלם עם זה כי הנה אדם שכתב את התקליטים שלי והפיק אותם. ... ואז, לא יכולתי לשיר שוב. אף פעם לא ידעתי שהגלגל מסתובב לו, עד שהוא נכנס לכלא, ואז ידעתי מה זה אומר. כי הייתי בכלא באחוזה שלנו ואפילו לא יכולתי לצאת. שבע שנים לא הלכתי לשום מקום. אף פעם לא ראיתי סרט. אף פעם לא עשיתי שום דבר בקליפורניה כי הכל הובא אליי.


יש אנשים שהם אנשים טובים. זה, כאילו, דיוויד בואי היה בחור כל כך טוב, למה הוא היה צריך למות? ולמה האקס שלי עדיין בחיים? (מאז הראיון מת פיל ספקטור מקורונה - נ.ר). האנשים הטובים מתים, כמו ג'ימי הנדריקס, הכרתי אותו ממש טוב ואז פתאום הוא הלך. מפריע לי שהרבה מאנשי הרוק'נ'רול שאהבתי, ושהסתובבתי איתם, הלכו.


כשג'ון לנון מת וג'ורג' הריסון, הייתי הרוסה. הייתם חושבים שאחד מהרולינג סטונס יהיה מת, עם איך שכולם מדברים על כמה שהם רזים. אבל לאף אחד אין את הלב של קית' ריצ'רדס. יש לו את הלב הכי גדול שיש.

איימי ווינהאוס הייתה כל כך נהדרת בשבילי, כי היא גרמה לי להרגיש שמה שעשיתי חשוב. השיער, איפור העיניים. הקלטתי את BACK TO BLACK שלוש שנים לפני שהיא מתה. נהגתי לצחוק עליה כשאמרתי, 'יש לה תסרוקת כוורת, אבל היא קצת נוטה כמו מגדל אייפל', אבל אני לא אומרת את זה יותר מאז שהיא מתה כי היא ואני התקרבנו מאוד - גם אם זה היה דרך מגזינים. קראתי שהיא אמרה, 'אהבתי להקות של בנות בלבד, אבל המומחיות שלי הייתה הרונטס ורוני ספקטור עם האופן שבו סידרה את השיער שלה'. קיבלתי הודעות דרך הראיונות שלה. ועכשיו אמא שלה מגיעה לכל הופעה שאני עושה בבריטניה היא כתבה ספר על איימי ונתנה לי עותק. היא כתבה כתובת כל כך מתוקה ואישית על איך הייתי ההשראה של בתה. זה פשוט גרם לי להרגיש כל כך נהדר. וזה גורם לי להמשיך לרצות לשיר.


ביי ביי, רוני ספקטור...


ב-12 בינואר בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקה ושמה לד זפלין והמוח הגדול מאחורי יצירתו היה גיטריסט אחד, ג'ימי פייג', שגם מימן את ההקלטות מכיסו.



ג'ימי פייג' גדל באיזור סארי שבאנגליה. זה מקום שהצמיח עוד שני גיטריסטים גדולים בני דורו - ג'ף בק ואריק קלפטון. בגיל 15 הוא עזב את בית הספר בידיעה שהוא רוצה לעסוק אך ורק בדבר אחד בחייו וזו המוזיקה.


בשנת 1965 הוא הפך להיות נגן הקלטות עסוק מאד. כמו כן הוא המליץ להקת היארדבירדס לקחת את חברו, ג'ף בק, כמחליף לאריק קלפטון שנגעל מהמסחריות אליה נטתה הלהקה. שנה לאחר מכן הצטרף פייג' בעצמו ליארדבירדס. סיבוב הופעות אינטנסיבי וקשה גרם לבק לפרוש מהלהקה ולהקים הרכב משלו. ג'ימי פייג', שהתחיל כבסיסט בלהקה, המשיך את תפקיד הגיטרה המובילה. לתקופה קצרה הוא תיפקד ביחד עם בק כשתי גיטרות מובילות בלהקה. שאר חברי היארדבירדס שנותרו רצו ללכת בכיוון מוזיקלי שונה מזה של פייג'. לכן התפרקה הלהקה ב-1968, כשפייג' גילה שיש עוד תאריכים של הופעות שעליו לקיים. לפיכך הוא יצא למשימה של הרכבת להקה חדשה בשם THE NEW YARDBIRDS שתקיים את ההתחייבות.


הזמר הראשון שפייג' רצה ללהקתו היה טרי ריד. אך האחרון שהיה עסוק אז בבניית קריירת סולו משלו, דחה את ההצעה והמליץ על בחור שהוא הכיר בשם רוברט פלאנט. פייג' נדהם מקולו ונוכחותו של פלאנט והציע לו את הצעתו. פלאנט הסכים ואף המליץ על חברו הטוב, ג'ון בונהאם, כמתופף. בונהאם בתחילה לא רצה להיכנס ללהקה כי העדיף את המשכורת הקבועה שלו כמתופף הליווי של הזמר טים רוז.


בספטמבר של שנת 1968 קיבל הבסיסט והמעבד ג'ון פול ג'ונס הודעה להתקשר לג'ימי פייג' אותו הכיר היטב כי שניהם היו אז נגני סשנים מהמובילים בלונדון. באותו הזמן יצאה כתבה בעיתון DISC שאמרה כי פייג' מתכונן להקים הרכב חדש לאחר פירוק היארדבירדס. ג'ונס דווקא הרגיש בטוח בתפקידו באולפנים. כל יום היה לו סשן והכסף שזרם לכיסיו היה טוב. אך העבודה הרבה והצפופה גרמה לו לקרוס ולהרגיש רע עם כל הסיפור הזה. אשתו ציוותה עליו להתקשר לפייג'. בתקופה ההיא דחק הזמן מאד ברוברט פלאנט. זמר הבלוז הזה נתן לעצמו לפרוץ החוצה עד גיל 20. הגיל הזה התקרב והפריצה לא נראתה באופק. בתחילה חשב פלאנט להמליץ לפייג' על מתופף אחר ללהקה - בחור בשם מאק פול. זה קרה כשבימים ההם עמדו פלאנט ומאק פול יחדיו בהופעה של ג'ו קוקר. פלאנט הציע שם למתופף להצטרף אליו ללהקה חדשה. פול לא התרשם במיוחד ושאל את פלאנט, תוך שהוא מצביע לבמה, האם הוא רואה את עצמו מגיע לרמה של קוקר.


פלאנט לא ידע מה להשיב ופול חשב שהוא ניצח בתוכחה. כשפול התחרט על דחיית ההצעה כשבוע לאחר מכן, זה היה מאוחר מדי כי פלאנט כבר הביא עימו חבר שלו מבירמינגהם בשם ג'ון הנרי בונהאם. שניהם עבדו בלהקה בשם BAND OF JOY, שנהגה לעטות על פניה צבעי איפור. בונהאם היה כה שחצן כבר אז עד שדרש שעל הפוסטרים של הלהקה יהיה כתוב BAND OF JOY FEATURING JOHN BONHAM.


הלהקה הזו ניגנה בעיקר קאברים. בונהאם ניגן לאחר מכן עם הזמר טים רוז ולא השתכנע בהתחלה לנוכח הזמנתו של פלאנט כי הוא הרוויח כסף טוב כנגן הליווי של רוז. מאק פול ניגן לאחר מכן בהרכבים כמו WARHORSE (עם ניק סימפר, הבסיסט המפוטר של דיפ פרפל) ואף גיחה קצרה ללהקת גונג.


ארבעת חברי הלהקה (שעוד לא נקראה אז 'לד זפלין') שכרו חדר חזרות קטן ברובע צ'יינאטאון שבלונדון ומילאו אותו במגברים. השיר הראשון שניגנו היה TRAIN KEPT A ROLLIN. לאחר מכן הגיעו גם השירים SMOKESTACK LIGHTNING ו- DAZED AND CONFUSED (שיר של ג'ייק הולמס שהפך לקאבר של היארדבירדס תחת השם I'M CONFUSED). ג'ון פול ג'ונס נדהם ממה שנוצר באותו חדר חזרות. הוא הבין שיש לו פה עסק עם מתופף רצחני. וגם שירתו של פלאנט הממה אותו. פלאנט הודה באותו יום לג'ונס שהוא ובונהאם חששו ממנו לפני החזרה בגלל שידעו כי הוא נגן סשנים וציפו לראות מישהו שיגיע לחזרה עם חליפה מחויטת ואופי מרובע.


מאותו רגע בו התגבשה הלהקה הוחלט שפייג' וג'ונס ישלמו שכר לבונהאם, שלא רצה לעזוב את טים רוז. הסידור הכלכלי הזה נמשך שנה.


סשן ההקלטה הראשון של זפלין אורגן על ידי ג'ונס לתקליט של זמר בשם פי ג'יי פרובי בשם THREE WEEK HERO. ג'ונס, שרצה להעניק לחברי הלהקה כסף, שכר אותם לסשן. לרוברט פלאנט הוא נתן תפקיד רק בשביל להצדיק את הבאתו לאולפן: נגן מפוחית וכלי הקשה.



ג'ון פול ג'ונס ניגן בס בכל התקליט הזה וגם עיבד עשרה מתריסר שיריו. ג'ימי פייג' מנגן בגיטרה בשישה שירים, אך האטרקציה האמיתית של התקליט נמצאת בשני קטעים בהם משתתפת כל רביעיית זפלין בפעם הראשונה באולפן. הקטע הראשון מהם חותם את התקליט הזה, עם בלוז שנשמע בול כמו YOU SHOOK ME. אותו צליל מרעיד קירות ואותה הגשה מוסיקלית צעירה וחצופה. שם הקטע הזה הוא JIM'S BLUES, והוא משובץ בתוך סידרה של כמה שירים כ- MEDLEY. רוברט פלאנט מנגן בקטע הזה במפוחית.


הקטע השני לא נמצא בתקליט אלא יצא רק כצד ב' של תקליטון בשם THE DAY LORRAINE CAME DOWN. הקטע הזה עם זפלין נקרא MERY HOPKINS NEVER HAD DAYS LIKE THESE. זה למעשה ג'אם מוזיקלי של פרובי עם הלהקה. פרובי מספק פה את קטעי הדיבור ביחד עם רולאנדס המפיק. במקור היה זה ג'אם שארך 12 דקות, מתוכן נחתך הקטע ששובץ בתקליטון.


גם התקליט וגם התקליטון הם חתיכות היסטוריה חשובות בעולם הרוק הקלאסי בגלל העובדה של זפלין בשלב העוברי שלה. כמה שבועות לאחר הסשן הזה, שנערך באוגוסט 1968, נכנסו חברי לד זפלין (שעדיין לא נקראו כך) לאולפן כדי להמטיר פצצות אטום לאלבומם הראשון. עיתון DISC AND MUSIC ECHO הבריטי כתב על התקליטון : "התקליטון החדש של פרובי הוא קריצה על הזמרת הפופולארית. השיר הוקלט על ידי פרובי וחבריו ונחתך מ-12 דקות לשבע וחצי".


הקטע JIM'S BLUES הופק, כאמור על ידי רולאנדס וטכנאי ההקלטה היה מייק ווייהל. שני אלו סיפרו בהמשך...


סטיב רולאנדס: "פרובי היה חבר טוב שלי ועדיין כזה. הפקת התקליט הזה הייתה תענוג אמיתי בשבילי. צחקנו המון בזמן שהיינו באולפן. הלהקה שלי, FAMILY DOGG, עשתה את כל קולות הרקע. הסשן עם זפלין היה אחד הטובים והמהנים בחיי. זה החזיר לי זכרונות של פרובי מימים עברו, כשהוא עוד קרא לעצמו ג'ט פאווארס".


מייק ווייהל: "אולפני 'לאנסדון' היו מהטובים של לונדון בזמן ההוא. זה היה כבוד בשבילי לעבוד שם. קיבלתי כסף בעודי מקשיב לנגנים הטובים ביותר שיש. את ג'ימי פייג' וג'ון באלדווין (ג'ון פול ג'ונס) שמעתי המון בסשנים שהם עשו לאחרים. לראות את שני אלה באלבום של פרובי לא הפתיע אותי. סטיב רולאנדס ידע מה הוא רוצה וכיצד להשיג את זה. שני הסשנים עם זפלין הוקלטו על שמונה ערוצים, לא רחוק מתחילת הסשנים של לד זפלין לתקליט שלהם. כך שלא ממש ידענו מה האג'נדה שלהם. הם פשוט הקליטו והמשיכו הלאה".


ג'ון פול ג'ונס סיפר בעיתון 'מלודי מייקר' הבריטי: "אני הייתי אחראי לעשות את כל העיבודים לתקליט. בהתאם לזאת, ראיתי לנכון להביא את חבריי, כסוג של עוד עבודה לקבל בה כסף כלשהו".


מנהל העניינים, פי ג'יי פרובי, מספר: "כשהגעתי באותו יום לאולפן, התייצבה שם להקה בשם 'ציפורי החצר החדשות'. הם עוד לא נקראו אז לד זפלין. נראה לי שלקח לנו יומיים להקליט את הכל. את סדרת השירים, בה הלהקה מופיעה בסוף התקליט, המצאתי על המקום בזמן שסלילי ההקלטה פעלו".



ההופעה הראשונה של הרביעייה הזו הייתה ב-7 בספטמבר 1968. הפוסטרים להופעה ציינו שזו הופעה של להקת YARD BIRDS (הרווח בין המילים נכתב בפוסטר המקורי). זה קרה במועדון TEEN CLUB BOX 45 שבדנמרק. אנשים שהגיעו למקום התאכזבו מאד בהתחלה לגלות שמדובר בלהקה שונה מאד ממה שפורסם. הם באו לראות הופעה של להקת היארדבירדס והנה על הבמה ניצב רק הגיטריסט שלהם עם להקה אחרת לגמרי. אך כשהרביעייה הטריה החלה לנגן, הקהל לא האמין למה ששמע וראה. רשימת השירים בהופעה הזו הייתה זו:

TRAIN KEPT A ROLLIN

I CAN'T QUIT YOU, BABY

YOU SHOOK ME

DAZED AND CONFUSED

BABE I'M GONNA LEAVE YOU


זמן קצר לאחר מכן קיבל פייג' התרעה מצד עורכי דינו של כריס דרג'ה, הבסיסט הקודם של היארדבירדס. שם נאמר לגיטריסט שהשם שייך לדרג'ה ושהוא חייב למצוא שם חדש. פייג' לא היה צריך לחשוב הרבה. הוא זכר את הסשן שהקליט בשנת 1966 ביחד עם ג'ף בק. לשיר שהקליטו קראו BECK'S BOLERO. המתופף שם היה קית' מון, מלהקת המי. מון סיפר לפייג' שהוא לא מרוצה מהמי ושבא לו לעזוב. הוא הוסיף שללהקה החדשה שהוא יקים הוא יקרא LEAD ZEPPELIN כי היא תתרסק לוודאי בשנייה שתנסה להתרומם כזפלין המוביל (או זפלין מעופרת). כדי למנוע בלבולים באיות שם הלהקה בתקשורת, החליט לקצרו מ-LEAD ל-LED.


ג'ון אנטוויסל, הבסיסט של להקת המי, טען שהוא למעשה זה שהמציא את השם LEAD ZEPPELIN אבל נכון לרגע זה לא ידוע מי מהם באמת המציא את זה. מה שבטוח, שניהם מתים כרגע. התקליט הראשון של הלהקה הוקלט באוקטובר 1968 באולפני OLYMPIC שבלונדון. ההקלטות עצמן ארכו 36 שעות ובתקציב של 1782 ליש"ט. רוב הקטעים שבתקליט הוקלטו באופן חי באולפן עם מעט העלאות לאחר מכן. המיקסים לשירים נערכו לאחר מכן. האלבום הופק על ידי פייג'. טכנאי ההקלטות היה גלין ג'ונס. פייג' ביקש מלכתחילה מג'ונס להקליט את התקליט כטכנאי בלבד. האחרון הסכים, אך בגלל שלא נכח מפיק מקצועי באולפן, הוא חשב כי הוא גם המפיק ולכן יקבל, בהתאם, תמלוגים ממכירות התקליט עם קרדיט ההפקה על שמו. ללא הסכם ברור בעניין, יצא התקליט עם קרדיט ההפקה תחת שמו של פייג', למורת רוחו של ג'ונס.


הקטע הראשון באלבום נקרא GOOD TIMES BAD TIMES. מספיק לשמוע כמה שניות מהפתיחה בכדי להבין שיש כאן עסק עם להקה רצחנית. פייג' רצה להביא לתקליט סאונד של הופעה חיה ולכן מיקם מיקרופונים נוספים בחלל האולפן על מנת לתפוס גם את הדהוד הקירות הטבעי. הטכניקה הזו הועתקה המון פעמים לאחר מכן אך התוצאה פה היא כל כך מרשימה עד שקשה למצוא משהו שנשמע טוב יותר מאותה טכניקה. ג'ון בונהאם היה אז מעריץ של המתופף כרמין אפיץ', מלהקת VANILLA FUDGE. מה שהוא לא ידע זה שאפיץ' נהג להשתמש בשני תופי בס במערכת התופים שלו. בונהאם חיקה את סגנונו של אפיץ' עם תוף בס אחד והביא תוצאה מדהימה עליו בתיפוף בשיר הפותח הזה.


השיר הזה יצא כסינגל הראשון של לד זפלין בארה"ב. באנגליה הוטל ווטו על ידי הלהקה לא להוציא סינגלים. זה טריק שיווקי שעבד ובגדול.


בסולו הגיטרה שלו, העביר פייג' את גיטרת הפנדר טלקאסטר שלו דרך מגבר לזלי. השיר הזה פתח גם את הופעת האיחוד של לד זפלין באולם 02 ב-10 לדצמבר 2007 (אם כי בסולם שונה, כדי להתאים לגרונו העדכני של פלאנט, ובכך נשמע מאכזב לטעמי).


את השיר BABE I'M GONNA LEAVE YOU כתבה במקור אן ברנדון כשעוד הייתה סטודנטית בברקלי בשנות החמישים. בסביבות שנת 1960, כשהיא הייתה לקראת השלמת התואר שלה, היא הופיעה בתחנת רדיו קומית בשם KPFA וביצעה בה את השיר הזה, במסגרת תוכנית הפולק הרדיופונית THE MIDNIGHT SPECIAL. אורחת נוספת בתוכנית הייתה ג'נט סמית', שהלכה והקליטה גם היא ביצוע לשיר הזה. הביצוע של סמית' הוא שהסב את תשומת ליבה של זמרת הפולק ג'ון באאז, שהקליטה אותו לאלבום ההופעה החיה שלה משנת 1962, שנקרא JOAN BAEZ IN CONCERT PART 1.



ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט היו מעריצים נלהבים של באאז, שחגגה את יום הולדתה בדיוק מתי שפייג' חגג את שלו. פייג' השמיע לפלאנט את הביצוע של באאז בפגישתם הראשונה בביתו , שנערכה בסוף יולי 1968 כשעטיפת האלבום שלה ציינה במפורש כי מדובר בלחן עממי. לד זפלין המשיכו לפי המידע הזה ונתנו את הקרדיט 'עממי' בתוספת עיבוד של פייג'. בשנות השמונים הביאו לידיעתה של ברנדון על ההקלטה הזו של זפלין והיא דרשה לקבל קרדיט. העניין תוקן בשנות התשעים לטובתה.


השיר YOU SHOOK ME התגלה על ידי ג'ימי פייג' וג'ף בק עוד כשהיו יחד ביארדבירדס. שניהם אהבו מאד את הבלוז. בק הקליט קודם גרסה עם להקתו לאלבום TRUTH. פייג' החליט שגם הוא רוצה גרסה והקליט את השיר עם זפלין באופן די דומה לזה של בק. יש כאן סולו האמונד נהדר של ג'ון פול ג'ונס וגם טכניקת הקלטה מהפכנית בה נשמעת הגיטרה של פייג' כבהדהוד גדול. זה היה למעשה אפקט של הד שנוגן לאחור והודבק לפני הצליל הרגיל של הגיטרה. כשפייג' השמיע את גרסתו לג'ף בק בפעם הראשונה, בק רצה פשוט להרוג אותו כי הרגיש שהוא גנב לו את הייחודיות. בק חשב שפייג' עושה ממנו בדיחה עם זה.


צד א' של האלבום מסתיים עם גרסה לשיר DAZED AND CONFUSED. זו אחת הגניבות המוזיקליות הראשונות והמשמעותיות ביותר של פייג'. רוברט פלאנט יצא בזול מהעניין בגלל שבמהלך יצירת האלבום הראשון הוא עוד היה חתום לחברת תקליטים אחרת ולכן לא יכל לקבל שום קרדיט של כתיבה על העטיפה.


ג'ייק הולמס, כותב השיר הזה, היה זמר פולק אמריקני, שהוציא בשנת 1967 אלבום בשם THE ABOVE GROUND SOUND OF JAKE HOLMES. באלבום הזה יש את השיר הזה. בתקופה ההיא שימש הולמס כאמן חימום ללהקת היארדבירדס. המתופף של היארדבירדס, ג'ים מקארטי, היה זה שהתלהב ראשון מהביצוע של הולמס. פייג', ששמע את השיר, התלהב גם הוא והחליט לאמצו עד כדי כך ש'שכח' לתת קרדיט.



הוא נהג להופיע עם השיר עם היארדבירדס ואחרי כן הביאו להקלטה ללד זפלין. הולמס תבע את ג'ימי פייג' באיחור של עשרות שנים אך תיק התביעה נסגר לבסוף ללא מימוש התביעה בינואר 2012. בהקלטת האלבום נשמע פייג' כשהוא מנגן בגיטרה שלו עם קשת של כינור. הוא לא היה זה שהמציא את העניין (יש המייחסים זאת לגיטריסט של להקת בשם THE ACTION) אך הוא בהחלט גרם לכך שהדבר יתפרסם ברבים.

צד ב' נפתח עם סולו מופלא של ג'ון פול ג'ונס על אורגן ההאמונד. השיר היפה הזה די נחבא אל הכלים בקטלוג של זפלין. אולי בגלל שהוא לא בוצע בהופעות חיות. חוץ מהופעה אחת בבודוקאן שביפן ב-24 בספטמבר 1971. שם הוא צץ כחלק מהמחרוזת של השירים בתוך WHOLE A LOTTA LOVE. פייג' ניגן בשיר בגיטרת STEEL מדגם FENDER 800. הוא למד לנגן על הכלי הזה בפעם הראשונה במהלך ההקלטות לאלבום הזה. קולות הרקע בפזמון של השיר הועברו דרך מגבר לזלי.


השיר BLACK MOUNTAIN SIDE הוא קטע אינסטרומנטלי שנגנב מקטע בשם DOWN BY BACKWATERSIDE של אן בריגס, שהכירה את גיטריסט הפולק ברט יאנץ' ולימדה אותו לנגנו. בגרסתה של בריגס היו גם מילים. יאנץ' הקליט גירסה שלו לקטע הזה בשנת 1966 באלבומו JACK ORION. פייג' ניגן בקטע הזה בגיטרה אקוסטית GIBSON SJ200, אותה שאל מהגיטריסט ביג ג'ים סאליבן. את פייג' ליווה בהקלטה נגן טאבלה בשם וויראם ג'אסאני.


הקטע COMMUNICATION BREAKDOWN חף גם הוא ממקוריות. הוא הועתק מקטע של אדי קוקראן בשם NERVOUS BREAKDOWN.


השיר הזה יצא בצד ב' של התקליטון עם GOOD TIMES BAD TIMES. זה אחד השירים היחידים של זפלין בהם פייג' שר קולות רקע. קטע הבלוז I CAN'T QUIT YOU BABE נכתב על ידי ווילי דיקסון והיה חלק מרפרטואר השירים של זפלין עד שהורד מהסט בשנת 1970. הקטע שמסיים את האלבום נקרא HOW MANY MORE TIMES. זה השיר הארוך ביותר באלבום והוא מורכב מכמה חלקים. במקור נכתב על גבי עטיפת האלבום שהשיר הוא באורך 3:30 דקות בלבד. פייג' ניסה בתכסיס הזה להכניס את השיר להשמעות ברדיו. די תמוה לאור העובדה שרואים על גבי חריצי הוויניל שהשיר ארוך יותר מזה.


ביום יציאת התקליט באנגליה בילתה הלהקה בסאן פרנסיסקו, שם הופיעה על במת אולם פילמור ווסט, כלהקת חימום לטאג' מאהאל וקאנטרי ג'ו אנד דה פיש.


התקליט בילה 71 שבועות במצעד הבריטי. בארץ שלנו הוא יצא אחרי האלבום השני, מה שגרם לבילבול מסוים בקרב רוכשי התקליטים בזמנו, שלא ידעו על קיומו כשהאלבום השני יצא והצליח כאן (עם הלהיט 'המון אהבה'). עטיפת האלבום הבריטית המקורית נחשבת כיום לנדירה בשל העובדה שכיתוב שם הלהקה מופיע עליה באותיות כחולות במקום חום בהיר.



תמונת העטיפה האחורית מראה צילום של חברי הלהקה שנעשה על ידי הבסיסט כריס דרג'ה. זה היה לפני שהוא טס לארה"ב על מנת לעבוד שם כצלם. הוא לקח את חברי זפלין לסטודיו צילום קטן שהיה בבעלותו במקום בשם PUTNEY, ליד לונדון. התמונה הזו מצליחה להנציח היטב ארבעה מוזיקאים שלא ידעו עדיין כי בעוד זמן קצר יהפכו לחברי הלהקה הגדולה של שנות השבעים.



ב-15 במרץ 1969 התפרסמה ביקורת על האלבום בעיתון הרולינג סטון. כותב הביקורת היה ג'ון מנדלסון. הביקורת השלילית הזו גרמה לפייג' להחרים את העיתון בסיקור הלהקה עד שנת 1975. גם בעיתון להיטון פורסמה ביקורת מצחיקה על תקליט זה, אותה אני מראה בהרצאותיי הבלעדיות על לד זפלין.


ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
































































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page