רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 במרץ (12.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"מבחינתי, פיל ספקטור היה כמו המלחין ואגנר. אהבתי כל שיר של אוטיס רדינג, סם ודייב, וילסון פיקט – ואת כל מה שיצא מחברת 'מוטאון'. אני אוהב מוזיקה שחורה, אבל אני נשמע כמו זמר פופ לבן, כנראה פשוט כי אני לבן. הכי קרוב שאני יכול להגיע לסאונד 'שחור' הוא משהו בסגנון של סטיב ווינווד.

מאוד רציתי שריי צ'ארלס יקליט את NEW YORK STATE OF MIND, ופניתי לאל גרין עם כמה שירים. אהבתי את הביצוע של ברברה סטרייסנד לשיר על ניו יורק, וסינטרה ביצע את JUST THE WAY YOU ARE, אבל הריגוש הגדול ביותר היה כשרוני ספקטור הקליטה את SAY GOODBYE TO HOLLYWOOD, כי שמעתי את הקול של רוני בראשי בזמן שכתבתי את המילים! זה היה מטורף!

בשנות הנעורים שלי הייתי חבר בלהקות עם שמות כמו 'לורד האזמרגד' ו'הנשמות האבודות'. לבשנו חליפות תואמות עם צווארוני קטיפה. אחר כך ניסיתי להיות היפי במשך שנה – וזה היה כישלון חרוץ; הייתי היפי עלוב. הפכתי לקלידן בלהקה שנקראה THE HASSLES. הוצאנו שני אלבומים וזה היה ממש פסיכי.

זה היה בערך בזמן שהנדריקס היה הדבר הכי חם בשטח. המוזיקה שלו ממש נגעה בי, והמתופף של ה-HASSLES ואני החלטנו להקים צמד עוצמתי. זה היה הדבר הכי רועש ששמעתם אי פעם. הקלטנו אלבום אחד בשם 'אטילה'. הייתה לו עטיפה מוזרה: המנהל האמנותי הכניס אותנו לחדר קירור של אטליז, כשפגרי בקר תלויים סביבנו" (בילי ג'ואל)

בננה לוהטת ורוק מלוכלך עד מטונף. ב-12 במרץ בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של להקת מחתרת הקטיפה עם ניקו.

ממרחק השנים, ברור לכל חובב מוזיקה שמדובר היה באחד התקליטים החשובים יותר מבציר אותה שנה מופלאה, שנת ילדי הפרחים והקיץ של האהבה (בסדר, וגם מלחמת ויאטנם). אבל הלהקה הזו, שהייתה באותם ימים שם חם ובולט בתעשיית המוזיקה המחתרתית של ניו יורק, למדה במהרה שיש מחיר כבד מאוד לחיבור הצמוד שלה עם אמן הפופ-ארט אנדי וורהול.

למי שלא בקיא בפרטים, וורהול היה הדמות המרכזית שפרשה את חסותה על הלהקה בראשית דרכה והפכה אותה לחלק ממיצג האמנות הרב-חושי שלו שנקרא EXPLODING PLASTIC INEVITABLE. הוא לא הסתפק רק בתמיכה רוחנית, אלא היה זה שמימן את פעילותה של המחתרת וגם עיצב את עטיפת תקליט הבכורה שלה. כן, אני מדבר על העטיפה המפורסמת עם הבננה הצהובה על רקע לבן, שבימים הראשונים הגיעה עם מדבקה שניתן היה לקלף כדי לחשוף בננה בצבע ורוד מתחתיה.

הקלטות תקליט הבננה לא עברו באופן חלק בכלל. למעשה, זה היה נראה כאילו כל חברי הלהקה שהשתתפו בתהליך לא היו מרוצים מהדרך שבה הדברים התנהלו. הדבר לא היה מפתיע בהתחשב בדינמיקה הקבוצתית. וורהול היה אז בעיצומו של תהליך גילוי של בחורה יפהפייה בשם ניקו, דוגמנית ושחקנית גרמנית שהופיעה קודם לכן בסרט LA DOLCE VITA של פליני והייתה מקושרת היטב לגורמים בעולם האמנות האירופית וגם לחברי להקת הרולינג סטונס.

וורהול ראה את חברי מחתרת הקטיפה כחיילים קטנים במשחק השחמט הפרטי שלו. הוא תפס את עצמו כשליט הבלתי מעורער שלהם והייתה לו תוכנית מגירה ברורה: הוא הציע לממן ללהקה את הקלטות תקליט הבכורה, אך הציב תנאי נוקשה. התנאי שלו היה שהם יעסיקו בהקלטות את ניקו כזמרת הלהקה ואותו עצמו כמפיק. המציאות הייתה קצת שונה מהתארים על הנייר, שכן וורהול כמעט ולא נראה באולפן בזמן אמת. תעריף ההקלטות הכולל עמד על 2,500 דולר בלבד, סכום צנוע גם במונחים של אז.

תנאי האולפן שבו הוקלטו רוב השירים, SCEPTER STUDIOS, היו רחוקים מלהיות אידיאליים. האולפן עצמו עדיין היה בתהליך בנייה, עם חוטי חשמל חשופים ורצפות שבורות. ג'ון קייל, שהגיע עם רקע של מוזיקה אוונגרדית והיה נגן הוויולה של הלהקה, הוכתר בשל כישוריו להיות גם המעבד המוזיקלי. לו ריד כתב את השירים והעביר אותם לקייל, שנהג להאט את הקצב שלהם בכוונה כדי ליצור אווירה מהפנטת ואפלה.

בתחילה, לניקו בכלל לא היו שירים לשיר בתקליט. הסיבה לכך הייתה פשוטה: לו ריד בכלל לא רצה אותה בתוך העניין. באולפן הסתובבה תחושה חזקה שהוא קינא בניקו על תשומת הלב העצומה שהיא קיבלה מוורהול. מעבר לענייני האגו, היו לריד סיבות מוזיקליות טובות לא להשתמש בקולה של ניקו. היא הייתה חירשת באוזן אחת עקב עור תוף פגום, מה שגרם לה לאבד כיוון בשירתה ולזייף לא פעם. שאר חברי הלהקה, שלא הבינו את מצוקתה הפיזית באותו זמן, חרקו שיניים וסיננו מילים רעות נגדה מאחורי הגב.

לניקו היו שני צדדים בקולה הייחודי. צד אחד היה רועם במבטא גרמני כבד וסמכותי, והשני היה לחשני, רך וסקסי. באולפן ההקלטות היא אולצה לשיר שוב ושוב שורות מסוימות לפי דרישת שאר הלהקה, עד שלא פעם היא נשברה תחת הלחץ ופרצה בבכי לעיני כולם. הזמן תיקתק באופן אכזרי נגד הלהקה במהלך ימי ההקלטות בניו יורק. לא היה להם זמן לבצע שיפורים לסאונד או להעלות תפקידי נגינה נוספים להקלטה הבסיסית. האקוסטיקה באולפן הייתה כה רעה עד שהמגברים של הגיטרות הטביעו לא פעם את צליל התופים המינימליסטי של מו טאקר, המתופפת שניגנה בעמידה עם מקלות לבד במקום מקלות תופים רגילים.

ברגע בו ההקלטות הושלמו, החלו חברי הלהקה בחיפוש קדחתני אחרי חברת תקליטים שתסכים להוציא את היצירה המוזרה הזו לאור. כשהגיעו ההקלטות לידיו של אהמט ארטגון מחברת התקליטים ATLANTIC, הוא פשוט זרק את הלהקה ממשרדו בטענה שאין לו שום עניין בשירים שעוסקים בסמים ובנושאים אפלים. בהמשך הם ניסו את מזלם בחברת ELEKTRA, אך שם הציבו תנאי מוזר ולא הסכימו שתהיה נגינת ויולה בשירים.

לבסוף הגיעו החברים לחברת COLUMBIA, שם פגשו את המפיק טום וילסון. וילסון אמר להם לחכות קצת כי הוא בדיוק היה בתהליך מעבר לחברת תקליטים אחרת בשם MGM. הוא תיכנן להחתים את הלהקה לחברה החדשה שלו, ושם נמצא תת-לייבל בשם VERVE שהתאים בדיוק לאופי הניסיוני של הדבר. אבל גם פה העניינים הסתבכו. טום וילסון לא באמת התעניין בלהקה ככלל, אלא התמקד בעיקר בניקו. הוא התבאס מכך שהיא שרה רק שלושה שירים מההקלטות הקיימות וציווה על לו ריד לכתוב לה בדחיפות עוד שיר אחד שתשיר. את השיר החדש הזה הוא רצה להפיק בעצמו ולהפוך אותו לתקליטון שיקדם את התקליט כולו. השיר שריד כתב לפי הדרישה היה SUNDAY MORNING, שנחשב היום לאחד הלהיטים הגדולים בתקליט. אך כשהלהקה הגיעה להקליט אותו באולפן, החליט ריד ברגע האחרון שהוא זה שרוצה לשיר אותו ולא ניקו. דרך אגב, הוא כתב את זה בבוקר יום ראשון בסביבות השעה 6:00 ואנדי וורהול הציע לו לכתוב את השיר על הפרנויה הקשורה לדעיכה של השפעות סם. עם ההקשבה לתקליט אפשר להבחין מיד שזה השיר המופק ביותר בו. ג'ון קייל, שראה צלסטה מונחת באולפן, בחר בספונטניות לנגן בה בהקלטה.

ויש את VENUS IN FURS, שנוצר בהשראת סיפור בעל אותו שם, שנכתב ופורסם על ידי הסופר האוסטרי לאופולד פון זאכר-מאזוך בשנת 1870. הספר מספר את סיפורו של גבר המעוניין להישלט ולהיות מטופל כעבד על ידי האישה שהוא אוהב. המילה "מזוכיזם" מגיעה משם משפחתו של זאכר-מאזוך, וכל נוהג הדומיננטיות והכניעה מגיע משם זה ומעבודותיו של המרקיז דה סאד, סופר שכתב מעמדה הפוכה של שליטה בנשים והתייחסות אליהן כעבדים. אין ספק, זה שיר קינקי ואפל.

ואי אפשר שלא לדבר על I'M WAITING FOR THE MAN, שעוסק בהשגת הרואין מהדילר תמורת 26 דולר. שירים כמו זה (וכמו HEROIN) מנעו מהלהקה לקבל החתמה בחברת התקליטים ATLANTIC. מצד שני, דייויד בואי מצא את השיר מרתק ובהמשך דאג לבצע אותו בהופעות פה ושם. מו טאקר סיפרה שבמהלך ההקלטה סטנד התופים שלה כל כך רעד שהוא הפריע לצליל. כדי לתקן את זה, היא הניחה את התוף על הרצפה וכך היא ניגנה בהקלטה. אשתו של הגיטריסט סטרלינג מוריסון, מרתה, החזיקה את התוף במקום בזמן שטאקר ניגנה. "אז היא גם בתקליט, במובן מסוים", אמרה המתופפת.

כשהתקליט יצא סוף סוף לחנויות, החלו לזרום הביקורות מהעיתונות המקצועית. בעיתון AMERICAN RECORD GUIDE נכתב, תוך בלבול מצחיק לגבי זהות השירה בשיר הפותח: "הסאונד פה הוא אקלטרוני ואתם צריכים ללמוד לחיות עם סאונד שכזה כדי להבין את האלבום הזה. זה ממש כמו להבין את צליל הטמפורה במוזיקה ההודית, שיכול להיות מסיח דעת אם מתמקדים רק בו. אבל כשמערבבים את הצליל האלקטרוני עם המילים והגישה - הכל מסתדר. התקליט נפתח עם בלדה רכה ששרה ניקו - סוג של פופ מתוצרת מרלן דיטריך. התקליט נחתם עם אילתור אלקטרוני כשביניהם נמצאים אלמנטים רבים של הפופ העדכני, כולל שיר על הרואין. לפי רמת כתיבתו של לו ריד, הוא ודאי ייחשב כשרון גדול מאד".

בעיתון HULLABALLOO נכתב על החוויה המוזיקלית: "המוזיקה וההזיה האלקטרונית פה לא נעימות, אך משום מה הן נדבקות אליך". גם המבקרים הבריטים לא נשארו אדישים. במלודי מייקר נכתב אז: "זה דוקומנט מפחיד. יש פה קצב כבד שמזכיר תהלוכת מוות. זה מהפנט ולא מזכיר משהו אחר בעולם המוזיקה". מגזין NME הבריטי הוסיף את הזווית שלו על החיבור עם האמן המפורסם: "למרות שהעטיפה זועקת אנדי וורהול, אין בתקליט עצמו ממנו, אלא שירים מהפנטים של לו ריד ועיבודים מיוחדים של ג'ון קייל".

למרות השבחים המאוחרים, ברגע בו התקליט יצא לחנויות, החליטה חברת MGM שהיא מפנה את הגב למחתרת הקטיפה לטובת קידום להקה אחרת, THE MOTHERS OF INVENTION של פרנק זאפה. המהלך הזה, יחד עם הנושאים השנויים במחלוקת של השירים, גרמו לכך שהתקליט נתקל בזמנו בעיקר בשנאה שתורגמה למכירות זעומות ביותר. חנויות תקליטים רבות ברחבי ארצות הברית פשוט סירבו למכור את המוצר הזה על המדפים שלהן. הרי קשה לשיר בחדווה על הרואין והכאת אנשים במועדון של וורהול כשהקהל מחפש פרחים בשיער.

אז כן, בזמן אמיתי התקליט נחשב לפצצת נפל שזחלה בקושי רב למקום ה-197 במצעד האמריקאי ומשם נעלמה החוצה אל תהום הנשייה של אותה תקופה. אבל עשרות שנים לאחר מכן - הבננה הזה כלל לא השחירה. היא נותרה צהובה לגמרי, אלא אם אתם מקלפים את המדבקה...

כשהגיטרה והבס של מודי בלוז החליטו לעשות אווירה סימפונית. ב-12 במרץ בשנת 1975 יצא התקליט BLUE JAYS של ג'אסטין הייווארד וג'ון לודג', שניהם יוצאי להקת מודי בלוז.

בזמן ששנת 1975 התחממה לה באיטיות, עולם הרוק עצר את נשימתו בציפייה למשהו שונה. להקת מודי בלוז, אותם ענקים של צליל סימפוני וטקסטים שמרחפים בין כוכבים, החליטה לקחת פסק זמן ממושך שהחל כבר בקיץ של השנה הקודמת. בזמן שהמעריצים כססו ציפורניים, שניים מהעמודים המרכזיים של הלהקה החליטו שלא לחכות לאף אחד. אלו הם הזמר-גיטריסט ג'אסטין הייווארד והבסיסט ג'ון לודג', שהחליטו לבדוק אם הכימיה ביניהם עובדת גם בלי שאר החברים.

הצמד הזה, שהיה אחראי לכמה מהלהיטים הכי גדולים של ההרכב המקורי, נכנס לאולפנים בבעלות הלהקה, THRESHOLD, יחד עם המפיק הקבוע טוני קלארק כדי לרקוח משהו מוכר אך חדש. התוצאה הייתה חגיגה של מלודיות וצלילים עשירים שהצליחו להגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי ולמקום ה-16 במצעד של בילבורד האמריקאי. סטיבן הולדן, מבקר המוזיקה הקשוח של עיתון רולינג סטון, לא נשאר אדיש למתרחש.

כך הוא כתב: "מבחינת סאונד, יצרו ג'אסטין הייווארד (גיטריסט המודי בלוז) וג'ון לודג' (הבסיסט של אותה להקה) את התקליט המושלם של המודי בלוז. זה אותו צליל שהביא ללהקה קהל רב כשהוציאה את התקליט DAYS OF FUTURE PASSED. שירי פופ פשוטים שעטופים עם המון מלוטרון או תזמורת סימפונית. ויש גם קולות רקע שטובלים באווירה ואגנרית- למרות שהמודי בלוז עצמם רחוקים ביותר מהמלחין ההוא. אבל אי אפשר לקחת למודי בלוז את קרדיט השמת הצלילים הסימפוניים בזמן בו העולם חיפש רוק שנשען בעיקר על גיטרות. והנוסחה עבדה. הלהקה ראתה כי טוב והשתמשה בה לאורך כל תקליטיה, כשהשינוי היחיד בקונספט בא עם שיפור טכנולוגי. לכן התקליט הזה של הצמד הוא המשך ישיר של אותה שרשרת תקליטים. אין ספק שמבחינה טכנית זה תקליט נהדר, אך השאלה היא מבחינת התוכן. המילים של הלהקה הזו לא טובות. ואם אכן קורה הדבר, כפי ששמעתי מעיתונאי אחד, שמלמדים בקולג'ים כתיבת שירה לפי הלהקה הזו, הרי שזה בעייתי. כי המילים מגיעות לאבסורדים קוסמיים שלא יאמנו. יש משהו מטופש ביותר במילים של הצמד הזה. אבל זה לא ישנה לאוהבי המודי בלוז. מה שמשנה להם בעיקר זה הסאונד. ויש פה סאונד מקסים שעוטף עשר בלדות. שלוש מהן כוללות תיזמור של פיטר נייט, שעיבד ותיזמר את התקליט DAYS OF FUTURE PASSED. אבל התקליט הנוכחי הוא סאונד ורק סאונד. תקליט הפסקול המושלם לבחור שרוצה ללחוש לבחורה המזדמנת שלו לסטוץ אחד את המילים 'אני אוהב אותך'..."

התקליט BLUE JAYS אכן סיפק את הסחורה לכל מי שהתגעגע לצלילים המרחפים. ג'אסטין הייווארד הביא איתו את הגיטרה העדינה והשירה המלטפת, בעוד ג'ון לודג' תרם את הבסיס האיתן ואת היכולת שלו לכתוב המנונים שמרטיטים את הלב.

למרות העקיצות של סטיבן הולדן על המילים הקוסמיות, הקהל הצביע ברגליים וקנה את התקליט בהמוניו. היה זה רגע של חסד עבור שני המוזיקאים שהוכיחו כי הם יכולים להחזיק תקליט שלם על כתפיהם בלבד. העטיפה המרהיבה השלימה את התחושה הרומנטית והחולמנית שעברה בכל צליל וצליל. זה היה פרויקט חד פעמי שהפך לפנינה של ממש.

כשסוף השבוע האבוד מאבד שליטה. ב-12 במרץ בשנת 1974 קרה אירוע מביך ביותר לג'ון לנון במועדון טרובאדור בלוס אנג'לס.

ג'ון לנון היה אדם אבוד באותה שנה. הזוגיות שלו עם יוקו אונו התפרקה; היא ביקשה חופש ממנו, והוא, שהיה תלוי בה מאוד, קיבל לצדו את מזכירתה, מאי פאנג, כדי שתדאג לו. במהרה הפכו לנון ופאנג לנאהבים. אז החל מסע של דהירה חסרת מעצורים אל התהום, שלווה בכמויות אלכוהול מטורפות ובחבר קרוב אחד שדהר עמו לשם – הזמר הארי נילסון. השניים היו "צמד חמד" במסע ההרס העצמי שלהם.

במהלך המסע איבד נילסון את מתנת האל שקיבל – הקול שלו. דוגמה לכך היא האלבום שהשניים יצרו באותה שנה, PUSSYCATS, שבו ירק נילסון דם בעת שניסה לשיר; מגרונו יצא קול חרוך, שהיה רחוק מאוד מקול העבר שלו. הסמים היו חלק בלתי נפרד משגרת יומם, עד כי בעטיפת אלבומם מצויר שטיח (RUG) שמשני צדדיו מופיעות האותיות D ו-S. תחברו אותן יחד (DRUGS) ותבינו במה מדובר.

כך יצאו השניים לתקופת בילויים שלוחת רסן ברחבי לוס אנג'לס. נראה היה שהם מתחרים ביניהם מי יצלול עמוק יותר. אחת מנקודות השפל הקשות ביותר התרחשה במועדון ה"טרובאדור", בזמן שהאחים סמות'רס, מנחי הטלוויזיה, היו על הבמה והופיעו בפני הקהל. לאחים סמות'רס הייתה תוכנית טלוויזיה שאוהדי רוק רבים העריכו מאוד, ואמנים רבים התארחו בה בשלהי שנות השישים. אפילו הביטלס שלחו לתוכנית את הקליפים החדשים שלהם לשירים HEY JUDE ו-REVOLUTION. בשנת 1969 הצטרף טומי סמות'רס למקהלה ששרה יחד עם ג'ון ויוקו את GIVE PEACE A CHANCE; הוא פרט בגיטרה לצד לנון ונראה היה שהשניים דוגלים יחד בשלום. כל זאת עד לאירוע במועדון ה"טרובאדור", שבו טומי סמות'רס העדיף לומר ללנון "שלום שלום ואל תבוא לי בחלום".

זה היה לילה מכאיב לכל הנוגעים בדבר. לנון ונילסון הגיעו למועדון עם פאנג והתיישבו במתחם ה-VIP. הצרה החלה כשנילסון הציג בפני לנון חבר חדש – כמויות גדולות של "בראנדי אלכסנדר", משקה המכיל בראנדי, גלידה או קצפת וקרם קקאו. טעמו היה כשל מילקשייק, ולנון אהב זאת והחל ללגום ממנו עוד ועוד. השפעת השתייה החלה להתפשט בראשו לאט אך ביעילות.

לאחר הפסקה קלה במופע, עלו האחים סמות'רס בחזרה לבמה. לנון כבר היה במצב של חוסר שליטה. בראיון שהעניק למגזין "פלייבוי" ב-1980, הוא סיפר: "הייתי בממד הרביעי ושם גיליתי לפתע משהו שלא גיליתי בממד השלישי – שדיק סמות'רס הוא מנייאק. זאת למרות שתמיד אהבתי את טומי. לא יכולתי לעצור ושפכתי את הדעה הזו החוצה כי הייתי שיכור. אמרתי את זה בקול רם מדי".

"לנון יצר כל כך הרבה כאוס שאף אחד לא יכול היה לסבול את זה", אמר אז קווין ברסלין, סטודנט בן 19 (ובנו של מחבר רבי-המכר ג'ימי ברסלין). "פיטר לופורד ישב ממש מאחורי לנון", המשיך ברסלין, "ופיטר אמר ללנון לשתוק או לעוף משם". לפי עדויות מהמקום, לנון הוסיף משפט בביקורתו הקולנית כלפי דיק סמות'רס: "היי דיק, לך תדפוק פרה". מהבמה קראו לעברו שלנון שעדיף שיפסיק, אך הדבר רק גרם לו לבעור עוד יותר והוא החל "להתפוצץ" לכל הכיוונים, כשהוא מושך את תשומת הלב מהמופע היישר אליו.

בינתיים, מנהלם של האחים, קן פריץ, החליט לפעול. הוא ניגש לשולחנם של לנון ונילסון וקטטה החלה ביניהם. במהלך המהומה נזרקה כוס מצדו של לנון, פספסה את פריץ ופגעה במלצרית. שולחן התהפך וקצהו פגע באצבעות כף רגלה של השחקנית פאם גריר – שלוש מציפורניה נשברו וכאב עז פילח את רגלה. לבסוף, ניגשו אנשים והובילו את לנון לכיוון היציאה. השעה הייתה עשרים דקות אחרי חצות.

במהלך הקטטה נפלו משקפיו של לנון. הן נאספו על ידי אשתו של טומי סמות'רס, ששמרה אותן אצלה במשך שנים עד שמכרה אותן במכירה פומבית. לנון נותר שיכור וכמעט עיוור. בפתח המועדון הוא נופף באגרופיו לכל עבר; בחורה בשם ברנדה פרקינס ספגה ממנו אגרוף בעין ותבעה אותו זמן קצר לאחר מכן. לנון טען להגנתו כי לא נגע בה וכי היא זו שטילטלה אותו כדי לסחוט ממנו כסף. התביעה הסתיימה מחוץ לכתלי בית המשפט; לנון שילם והשתיק את העניין מחשש שהתקרית תפגע בסיכוייו לקבל גרין קארד.

לנון, שהתפכח למחרת, הבין את הטעות המרה ומיהר לשלוח שני זרי פרחים גדולים – אחד לבעלי המועדון והשני לאחים סמות'רס. בפתק המצורף כתבו הוא ונילסון כי הם מתנצלים מעומק ליבם. התקרית גרמה ללנון לחוש מושפל, וחודש לאחר מכן הוא עזב את לוס אנג'לס וחזר לניו יורק, בתקווה ששם לא ייקלע לצרות דומות.

ימים ספורים לפני התקרית ב"טרובאדור", אירע מקרה נוסף שהיה אמור לשמש נורת אזהרה. לנון ומאי פאנג שהו באותו מועדון; לנון נכנס לשירותים ומצא שם תחבושת היגיינית נקייה. הוא לא חשב פעמיים והצמיד אותה למצחו כבדיחה. מאי פאנג המבועתת דרשה ממנו להסיר אותה מיד, אך לנון לא הפסיק. הוא פנה למלצרית שעברה במקום ושאל: "את יודעת מי אני?". "כן", ענתה לו, "אתה המטומטם עם התחבושת ההיגיינית על המצח".

לא קל היה להיות ג'ון לנון באותם ימים.

פול ולינדה מתחתנים - וביטל אחר אכל אותה באותו יום. ב-12 במרץ 1969 התייפחו מעריצות רבות לנוכח האירוע שהעציב אותן מאד. לינדה איסטמן, צלמת במקצועה, הצליחה לחטוף את החיפושית שלהן ולהתחתן איתה.

לא כולם אהבו את לינדה. אליסטייר טיילור, שעבד עם הביטלס מתחילת הדרך ועד פיטוריו בשנת 1970, אמר: "היא הייתה מאלו שרדפו אחרי כוכבים בארה"ב, ושמה לה למטרה להשיג את פול".

התקשורת מיהרה לפרסם, באופן שגוי, כי לינדה הגיעה ממשפחת איסטמן שבבעלותה חברת הצילום 'קודאק'. בינתיים, חיכו פול ולינדה במשרד הרישום שבמרילבון להגעת השושבין – מייק, אחיו של החתן – שאיחר ב-45 דקות לאחר שהגיע ברכבת מבירמינגהם. בחוץ ירד גשם, בעוד מאות מעריצות המתינו בציפייה לבאות. ביניהם עמדה הת'ר בת השש, בתה של לינדה מנישואיה הקודמים, ששמחה על ההזדמנות להפסיד יום לימודים. שאר חברי הביטלס לא נכחו בחתונה, שנמשכה דקות בלבד. ג'ון לנון ויוקו אונו תירצו את אי-הגעתם בפרויקט שבו היו עסוקים באולפני EMI.

ג'ורג' האריסון תירץ את היעדרותו בענייני עסקים, אך ביום החתונה פשטו שוטרים על ביתו וערכו בו חיפוש אחר סמים. פאטי האריסון סיפרה: "באותו יום נסעתי ללונדון לקניות, וכשחזרתי לאוטו, נחה על השמשה חפיסת סיגריות שעליה נכתב 'תתקשרי אליי'. בתוכה היה פתק עם מספר טלפון וקמצוץ חשיש. שמתי אותה בכיס ונסעתי הביתה. דקות לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת; השוטרים קפצו פנימה והסתערו מיד על הכיס שבו הנחתי את החפיסה. ידעתי שהפילו אותי בפח ומיד התקשרתי לג'ורג'...".

ג'ורג' האריסון שחזר: "באתי הביתה וגיליתי שוטרים יושבים בבית שלי, שותים להנאתם קפה ומנגנים תקליטים. זה נראה כמו מסיבה. כשנכנסתי, הם מיהרו לקום, לסדר את הכובעים שלהם ולחזור למראה הרשמי. ידעתי שהם שתלו סמים בביתי, כי אני איש מסודר מאוד – אני שם את הגרביים במגירת הגרביים ואת החשיש בקופסת החשיש. הם שתלו את מקל החשיש הגדול ביותר שאפשר לדמיין בתוך אחת מנעליי". עם הגיעו הביתה הבין ג'ורג' את חומרת המצב והתקשר לארגון RELEASE, המסייע לעצורי סמים, שמיהר להצמיד לו עורך דין. ג'ורג' ופאטי הובלו לתחנת המשטרה, שם הואשמו באחזקת סמים ושוחררו בערבות של 500 ליש"ט. באותה עת, הסמל פילצ'ר, שהיה ידוע כמי שנוהג לשתול סמים אצל כוכבי פופ, חכך את ידיו בהנאה גדולה.

כעבור מספר ימים התבקש ג'ורג' לתרום לאותו ארגון צדקה שסייע לו ברגע המבהיל. הוא לא היסס, ניגש לפנקס ההמחאות שלו ורשם – לתדהמת מנהל הארגון – צ'ק על סך 5,000 ליש"ט. גם רינגו, שהיה עסוק בצילומי סרט חדש, לא הגיע לחתונה. במהלך הטקס שלף פול טבעת שהשיג יום קודם לכן במאמץ רב, לאחר שדפק בחוזקה על דלתו של צורף שעמד לסגור את חנותו. פול הצליח בקסמו הרב לרכוש טבעת ומאוחר יותר הודה: "לינדה ואני היינו משוגעים. היה לנו ריב גדול ביום שלפני החתונה וכמעט ביטלנו הכל. זה שהתחתנו באותו יום היה סוג של נס".

אחרי לגימה קלה של שמפניה הגיע הרגע לצאת החוצה, לקול בכיין המר של אותן נערות שייחלו להיות במקומה של לינדה. בינתיים הגיב ג'ורג' למעצרו: "האישום בהחזקת סמים גרם לי להיות מוטרד ופגע בפרטיותי. יותר מדי אנשים יודעים כעת היכן אני גר, והטלפון לא מפסיק לצלצל. אני מחפש בית חדש שבו תהיה לי יותר פרטיות. למה מחלקת הסמים בחרה דווקא את יום החתונה של פול כדי לעצור אותי? כמו כולם, גם אני פוחד מהמשטרה ולא הייתי מחזיק בביתי סם בצורה כזו. זה מגוחך, אני לא זקוק לסם הזה והוא לא חשוב בעיניי".

וביום זה, בשנת 1971, פול ולינדה חגגו שנתיים לנישואיהם במועד שבו ניצח פול בתביעתו לפירוק עסקיהם המשותפים של הביטלס. מאותו רגע, אלן קליין לא יכול היה לייצג אותו יותר, אלא רק את שלושת חבריו ללהקה.

האולמנים נותנים בראש עד הזריחה! ב-12 במרץ בשנת 1971 הופיעה להקת האחים אולמן בפילמור איסט שבניו יורק. הופעה זו, כמו זו שבאה אחריה באותו מקום, הוקלטה לאלבום הכפול, השלישי והמכונן, LIVE AT THE FILLMORE EAST.

מסלול ההופעות של להקת האחים אולמן היה בשנת 1971 כה פתלתל עד שגם לוחם הדרכים הקשוח ביותר היה מקבל בו רעידות. חבורת המוזיקאים הסופר מוכשרת הזו נעה ללא הפסקה בין מועדונים אפלוליים, אולמות ספורט צפופים בקולג'ים, שטחים פתוחים ועוד. היה זה מסלול דרכים מפרך שמעלה בקלות אבק מאחוריו, אך בתוך כל הכאוס הזה, הלהקה ידעה היטב שבחודש מרץ מצפות לה הופעות חשובות ביותר בפילמור איסט שבניו יורק. הסיבה לכך הייתה ברורה: שניים משלושת מופעי הלהקה שם נועדו להיות מוקלטים לטובת האלבום השלישי של ההרכב. המפיק המוזיקלי טום דאוד, שעבד בעבר עם שמות כמו אריק קלפטון וריי צ'ארלס, הופקד על המשימה המורכבת של תפיסת האנרגיה המתפרצת הזו על סרטי ההקלטה.

גיטריסט הלהקה, דיקי בטס, הסביר את הבחירה במיקום: "בחרנו את הפילמור איסט למקום ההקלטה החיה כי הקהל שם תמיד טוב ומגיב נהדר למוזיקה שלנו. ידענו ששם יהיו לנו הופעות טובות". ואכן, מה שיצא תחת ידיהם הוא אלבום כפול שמשקף היטב את מהות הופעותיה של הלהקה הזו בתקופה כה חשובה בחייה. האחים-חברים לא רק ניגנו בלוז, הם פירקו אותו והרכיבו אותו מחדש. הטיפול שהלהקה עשתה לסטנדרטים של בלוז גרם לצעירים רבים לאחוז בגיטרה, ללמוד לפרוט בה ולהקים בהמשך להקות חשובות משלהם. עם שילוב אלמנטים של ג'אז, קאנטרי ורוק פסיכדלי לתוך מיקס מוזיקלי מהודק שהיה ייחודי רק להם.

ההרכב הזה היה פשוט חלומי. גרג אולמן ישב מאחורי אורגן ההאמונד והגיש שירה מלאת נשמה שחדרה עמוק ללב. לצדו פעל צמד הגיטריסטים המדויק ומלא ההשראה בדמותם של דוואן אולמן, אשף גיטרת הסלייד, ודיקי בטס המלודי. את הקצב הניעו גיטרת הבס התומכת של בארי אוקלי וצמד המתופפים בעל המעוף, התנופה ומתן הכבוד זה לזה - בוץ' טראקס וג'יי גואני ג'והנסון. השילוב בין שני מתופפים העניק לאולמנים כוח אדיר וגמישות קצבית שהפכו כל קטע לג'אם סוחף. לא סתם נחשבת הלהקה הזו לאחת הגדולות אי פעם בבלוז רוק האמריקאי.

דיקי בטס נזכר בשינויים האמנותיים שעברו על הבמה: "ביצענו בפילמור איסט כמה שירים שלא עשינו כלל לפני כן. בשלב מאוחר יותר כתבתי קטע אינסטרומנטלי בשם LES BRERS IN A MINOR, שנמצא בתקליט הרביעי שלנו - EAT A PEACH. אבל הרבה אמרו לי, כשהקטע יצא בתקליט הזה, שהם שמעו אותו כבר בעבר. במהרה גיליתי שאחת המלודיות בסולו הגיטרה שלי בתקליט ההופעה החיה היא של הדבר הזה".

גרג אולמן תיאר את החיבור המיסטי כמעט עם האנשים בקהל: "הקהל ממש ניגן איתנו בהופעות ההן. הייתה לנו היכולת לעלות בשנייה ממוזיקה חרישית למוזיקה רועשת ביותר. מין באנג שכזה! וכשעברנו ממצב כזה לאחר - הקהל הגיב מיד בהתאם. הוא חש בכל ויברציה שיצאה מהבמה". הדינמיקה הזו באה לידי ביטוי בקטעים ארוכים כמו WHIPPING POST שנמשך מעל ל-23 דקות של אלתור טהור. קלאסיקה!

ההופעות הרבות שקיימה הלהקה לפני כן הן שהביאו את ההידוק המוזיקלי המופלא. באותם ימים, הופעה נורמלית של הלהקה ארכה מינימום שעתיים, וזה בהחלט לא היה משהו מקובל אז בעולם הרוק, שבו שירים נמשכו בדרך כלל שלוש דקות. חברי הלהקה חיו יחד בבית גדול במייקון שבג'ורג'יה, שם הם התאמנו ללא הפסקה, מה שיצר ביניהם קשר כמעט טלפתי.

דיקי בטס הוסיף על הקשר הזה: "המטרה שלנו הייתה להזדהות עם הקהל שמולנו. כך חשנו את האנשים שמולנו". הטלפתיה בין בטס ודוואן אולמן הייתה תוצר ברור של ההופעות הרבות והערכה הדדית עמוקה. ביל גרהאם, הבעלים של פילמור איסט, סיפר סיפור מדהים על אחד הלילות: "ההופעה השניה מהשלוש שהלהקה ביצעה שם נמשכה עד השעה ארבע וחצי לפנות בוקר, אבל הקהל דרש עוד. חברי הלהקה לא ידעו מה לנגן עוד, אז הם החלו לג'מג'ם. והג'אם נמשך ונמשך וזה נראה כאילו הלהקה נמצאת בחדר חזרות. חוויה אינטימית לגמרי. ואז מישהו פתח לפתע את דלת הכניסה ואור השמש נכנס פנימה. דוואן פנה אליי ואמר שזה נראה ממש כמו בכנסיה. השעה הייתה חמש דקות אחרי שבע בבוקר".

האלבום של ההופעה זכה לשבחים מקיר לקיר מרגע שיצא לאור ביולי 1971. הנה הביקורת המקורית שנכתבה עליו בעיתון רולינג סטון: "כשלקרדיט שלהם מצורפים שני תקליטי אולפן וגם שרשרת של הופעות מעולות מחוף לחוף, להקת האחים אולמן הופכת להיות להקת מוזיקאים עבור מוזיקאים אחרים, שרוצים לקבל השראה. לאחרונה הופיעה הלהקה הזו כל כך הרבה פעמים באולמות הפילמור, עד שרבים רואים בה את להקת הבית של בעל האולמות, ביל גרהאם. לא סתם בחר גרהאם בלהקה הזו לסגור בהופעתה את אולם הפילמור איסט. המון רגעים משובחים היו עם הלהקה הזו בפילמור, וזה גם מונצח בתקליט הזה שהוקלט ב-12 וב-13 בחודש מרץ. הגיוון בחומר המוזיקלי והשימוש בשני מתופפים מעורר את הרצון להשוות אותם ללהקת גרייטפול דד בימיה הטובים. מבחינתי מדובר פה בלהקת הרוק הטובה ביותר שצמחה בחמש השנים האחרונות. ואם אתם חושבים שאני מקשקש - תקשיבו לתקליט הזה! תגבירו את הווליום למעלה ותשבו להקשיב כאילו אתם בקונצרט. כשיסתיים התקליט, כבר תוכלו לדמיין את כל חברי הלהקה עולים על האופנועים שלהם ורוכבים לכיוון מייקון, שם הם גרים".

העטיפה של התקליט, שצולמה על ידי ג'ים מארשל, הציגה את חברי הלהקה צוחקים מחוץ לאולם כשהציוד שלהם מסודר על המדרכה. התמונה הזו הפכה לסמל של אחווה ופשטות של אנשי הדרום. אך לצערם של המעריצים, ההרגשה המנצחת הייתה קצרת מועד עקב טרגדיה איומה שקטעה את הנסיקה המטאורית של האולמנים. חודשים ספורים לאחר יציאת האלבום, דוואן אולמן נהרג בתאונת אופנוע, מה שהשאיר את עולם המוזיקה בהלם ואת הלהקה להתמודד עם האובדן של אחד הכשרונות הגדולים ביותר שצמחו בגיטרה החשמלית. ואם זה לא מספיק - הטרגדיה תנחת על להקה זו שוב, והפעם תגבה את חיי הבסיסט אוקלי. אז מה שיש לנו פה זו להקה בשלב הכי שמח שלה, לפני שהכל מתמוטט.

משהו רקוב בממלכה של פיש? ב-12 במרץ בשנת 1984 יצא תקליטה השני של להקת מאריליון ושמו FUGAZI.

בואו נדבר רגע על השם המוזר הזה. למילה FUGAZI יש שתי משמעויות עיקריות; מצד אחד, זה יכול לשקף משהו מזויף ולא אותנטי. מצד שני, זה יכול להתייחס למצב מבולגן, כזה שקרה במהירות. הסולן הענק והכריזמטי של הלהקה, המכונה פיש, דג את השם הזה מתוך ספר שקרא על עדויות של לוחמים שחזרו משדה הקרב בויאטנם. עבור החיילים האמריקאים, המילה תיארה מצב שבו הכל הרוס וחסר תקווה, ופיש הרגיש שזה בדיוק התיאור המושלם לחיים המטורפים של להקת רוק בנסיקה.

בשנות השמונים צץ לו זרם חדש של רוק שנקרא NEW PROG. אותן להקות שפעלו במסגרתו השתמשו לא מעט באלמנטים שהיו פעם מאד מקוריים בקרב מיטב להקות הרוק המתקדם (בעיקר הבריטיות) כגון ג'נסיס, יס וכדומה. אחת הלהקות ששלטה ב"ניאו פרוג" הזה הייתה מאריליון, והיא עשתה זאת עם המון איפור, תלבושות וטקסטים עמוקים שגרמו למעריצים לשבור את הראש ולמי שלא מעריצים - לצקצק בלשונם.

התקליט FUGAZI נוצר בתקופה בה חברי הלהקה חשו לחוצים ביותר בגלל לוח זמנים תובעני, בעקבות הצלחתו המפתיעה של תקליט הבכורה, SCRIPT FOR A JESTER'S TEAR. חברת התקליטים EMI, בה הייתה הלהקה חתומה, נשפה בעורפה באופן מלחיץ כדי לקבל כבר חומר חדש. באותם ימים, EMI הייתה מעצמה שלא אהבה לחכות, והלחץ הכלכלי היה כבד.

לכן נאלצו החברים לעבוד באולפן גם בשעות הלילה הקטנות כדי להדביק את הפער בזמנים ולספק את המוצר במועד בו התחייבו לפי החוזה שחתמו בו. ואם זה לא מספיק, יומנם של החברים אותת על סיבוב הופעות שמתקרב לקידום התקליט שטרם הושלם. הם נדדו בין אולפני MANOR (שהיו שייכים לריצ'רד ברנסון) לבין אולפני SARM EAST ו-MAISON ROUGE, כשהם בקושי רואים אור יום.

היה זה תהליך מענה שבמהלכו נאלצה הלהקה למצוא מתופף מחליף במקום מיק פוינטר, שפוטר. בינתיים התווכחו שאר החברים מול פיש הדעתן, שדרש מהם לעשות את התקליט השני כתקליט קונספטואלי. השאר, שכבר כתבו שירים שלא היה להם קשר זה לזה, לא האמינו כשהוא עמד מולם וצרח שהוא דורש לעשות משהו בסגנון "החומה" של פינק פלויד. את מבוקשו הקונספטואלי הוא לא זכה להגשים בתקליט השני אך יממש את רצונו בתקליטה השלישי של הלהקה, MISPLACED CHILDHOOD.

והמתופף שבא להחליף את פוינטר היה אנדי וורד, לשעבר מלהקת קאמל, שנכנע במהרה לבעיותיו הנפשיות ונאלץ לעזוב. מארק קלי נזכר: "אחרי שפיטרנו את מיק פוינטר בעקבות סיבוב ההופעות באפריל 1983, נתקלנו באנדי וורד באולפני החזרות בלונדון, תוך כדי אודישן למתופפים. אנדי היה מתופף שהכרנו והוא נכנס ללהקה בלי אודישן, בגלל המוניטין שלו עם להקת קאמל. אנדי הגיע לוויילס כדי לכתוב איתנו אבל הוא לא ממש התמודד עם החיים בדרכים. הוא היה בדיכאון ושתה הרבה יותר מדי - או כך לפחות חשבנו אז. כיום כנראה היינו חושבים שצריכת האלכוהול שלו הייתה די רגילה".

החיפושים נמשכו, וג'ון מרטיר היה הבא בתור. איתו הם הקליטו גרסאות חדשות לשירים MARKET SQUARE HEROES ו-THREE BOATS DOWN THE CANDY, אבל הסגנון הישר שלו לא התאים למורכבות של מאריליון. אז נכנס לתמונה ג'ונתן מובר בן ה-19, שהגיע כל הדרך מבוסטון.

ג'ונת'ן מובר סיפר על החוויה הטראומטית: "שלושת האחרים בלהקה ממש פחדו מפיש ואמרו לו שאולי נעשה תקליט קונספט עם זה. אני, שהייתי חבר של פיש, עמדתי מולו והכרזתי בתוקפנות שזה רעיון מטופש, כי כבר יש פה שירים נפרדים וטובים. לא שיערתי אז שזה הצעד השגוי שיקבע את גורלי בלהקה. אכן זה קרה במהרה כשנתקלתי בשלושת החברים, שהם לא פיש, וראיתי שהם משפילים את ראשם. שאלתי מה קרה והם השיבו שפיש הודיע להם שזו אני או הוא בלהקה. הם הוסיפו שהם לא יכולים לאבד את פיש כי הוא מנהיג הלהקה ושזה לא יעבוד בלעדיו. חשתי כאילו מישהו דחף שואב אבק לישבני ושאב את כל חיי. באותו יום כבר חיכה לי כרטיס טיסה הביתה לארה"ב". בסופו של דבר, איאן מוזלי הגיע והביא איתו את היציבות והיכולת הטכנית המרשימה שצבר כשהיה בעברו בלהקת TRACE.

ההשפעות על התקליט היו מגוונות באופן מפתיע. איש רוק מתקדם ידוע בשם פיטר האמיל (גם חוד החנית של להקת ואן דר גראף ג'נרייטור) חימם את מאריליון בסיבוב ההופעות שהיה להם לקידום תקליט הבכורה שלהם והעניק לפיש קסטה ובה מוזיקה איסלמית. פיש הקשיב, נדלק והכניס מוטיבים מזה לתקליט השני, מה שניתן לשמוע בבירור בפתיחה המכשפת של השיר ASSASSING.

מארק קלי תיאר את הלחץ באולפן בוויילס: "החלטנו להסתגר בבית בוויילס כדי לכתוב את 'פוגאזי', ולמען האמת, במהלך החודשים הראשונים חשבתי שהמשחק שלנו הסתיים כיוון שנכתב רק שיר אחד, ASSASSING, וזה עוד לפני שנסענו לוויילס. בדיעבד, אני יכול לראות שנוצר דפוס שיחזור על עצמו בכל אלבום לאחר מכן. תמיד לוקח לנו כמה חודשים להיכנס ל'מצב כתיבה', ואז הרעיונות מגיעים במהירות."

כדי להרגיע את EMI הלחוצה, הם שיקרו ואמרו שהשיר PUNCH & JUDIE מוכן ויהיה סינגל נהדר, למרות שבאותו זמן לא הייתה לו אפילו תו אחד של מוזיקה. כשנכנסו לאולפני MANOR, הם סיימו את INCUBUS ואת שיר הנושא תוך יומיים בלבד. הסיבה? "שום דבר לא ממקד את המוח כמו לדעת שכל יום עולה לך 1,000 ליש"ט!".

בעוד העיתונות הבריטית הייתה חלוקה וניסתה להדביק להם תווית של חקייני ג'נסיס, מאריליון נלחמו על הזהות שלהם. הם ציינו השפעות רבות כמו הביטלס, ראש והדלתות כמו גם קייט בוש. בעיתון "סטאר פניקס" מקנדה נכתב בביקורת מפרגנת: "זה תקליט עם תשוקה, פואטיקה ועוצמה. להקת מאריליון מוכיחה בתקליט זה שהיא אינה חקיינית של להקת ג'נסיס. יש פה עיבודים אגרסיביים ואווירתיים עם שימוש נכון באור וצל. מילות הטקסטים באים עם משחקי מילים חכמים שיוצרים עומק בשלמות שמשתווה לצד האפל של הירח וסרג'נט פפר".

התקליט, שיצא גם במהדורת PICTURE DISC מרהיבה, טיפס עד למקום החמישי במצעדים. השירים עסקו בנושאים לא פשוטים: ענייני קנאה ב-EMERALD LIES, מערכות יחסים כושלות ב-JIGSAW, חוסר רחמים ב-ASSASSING, ואפילו גרופיות ב-SHE CHAMELEON. העטיפה המרהיבה של מארק וילקינסון הראתה את הליצן המפורסם בחדר מלון מבולגן, משקפת את המצב הנפשי של הלהקה באותם ימים. פיש סיכם זאת הכי טוב כשאמר: "בתקליט הזה יש כמות נכבדת של הרים ותהומות". בסופו של דבר, התקליט הצליח להראות להמונים מהיכן משתין הדג.

פינת "על החיים ועל המוות" - 12 במרץ.

בשנת 1948 נולד ג'יימס טיילור. גם לס הולרויד, הבסיסט המקורי של להקת בארקליי ג'יימס הארבסט, נולד בדיוק באותה יום ובאותה שנה.

בשנת 1949 נולד מייק גיבינס, המתופף של להקת באדפינגר. הוא מת באוקטובר 2005. מתופף אחר (ואגדי יותר) שמת בשנת 2011, הוא ג'ו מורלו, שניגן ברביעיית הג'אז של דייב ברובק. סגנון תיפופו השפיע רבות על מתופפי רוק עתידיים רבים. בן 82 במותו. ואם בג'אז חשוב עסקינן, בשנת 1955 הסקסופוניסט צ'רלי פארקר אחרי שנים של התמכרות לסמים. בן 34 בלבד במותו.

זמר הג'אז, אל ג'ארו נולד בשנת 1940. הוא מת בשנת 2017.

משהו באוויר נגמר: הפרידה מהאיש שהצית את המהפכה של THUNDERCLAP NEWMAN.

היום, 12 במרץ בשנת 2002, הלך לעולמו ג'ון "ספידי" קין, המוזיקאי המוכשר שפרץ לתודעה הציבורית בסוף שנות השישים עם הרכב יוצא דופן שנקרא THUNDERCLAP NEWMAN. מותו של קין בגיל 55 בלבד סימן את סופו של פרק מרתק בהיסטוריה של המוזיקה הבריטית, פרק שהתחיל בנהיגה במכוניות והסתיים בפסגת מצעדי הפזמונים.

ג'ון ספידי קין לא היה רק זמר וכותב שירים אלא גם המתופף של החבורה העליזה הזו, והוא נחשב לאדריכל המרכזי מאחורי הצליל הייחודי שלהם. הסיפור שלו התחיל בכלל כנהג של להקת המי, שם הוא התיידד עם הגיטריסט פיט טאונסנד. טאונסנד זיהה מיד את הפוטנציאל הטמון בנהג שלו והחליט לקחת אותו תחת חסותו. קין אפילו כתב עבור המי את השיר הפסיכדלי ARMENIA CITY IN THE SKY שנכלל בתוך תקליט המופת שלהם THE WHO SELL OUT. ודרך אגב, קין בכלל כתב את זה כ-I'M AN EAR SITTING IN THE SKY. חברי המי בלבלו את זה וכשזה יצא - זה היה מאוחר עבור קין לתקן את הטעות.

ההרכב THUNDERCLAP NEWMAN הוקם כמעט בטעות בשנת 1969, כאשר פיט טאונסנד החליט לחבר בין קין לבין שני טיפוסים אקסצנטריים אחרים. הראשון היה אנדי ניומן, פקיד דואר ופסנתרן ג'אז שזכה לכינוי THUNDERCLAP בגלל סגנון הנגינה הרועם שלו. השני היה ילד פלא בן 15 בלבד בשם ג'ימי מקולוק, שהפליא בנגינה בגיטרה ומאוחר יותר בסבנטיז אף הצטרף ללהקות STONE THE CROWS ואחר כך להקת כנפיים של פול מקרטני. טאונסנד עצמו הפיק את ההרכב של קין ואף ניגן בבס תחת השם הבדוי BIJOU DRAINS.

ההצלחה הגדולה ביותר שלהם הגיעה עם הסינגל SOMETHING IN THE AIR, שיר שהפך להמנון הבלתי מעורער של רוח המהפכה של סוף שנות השישים. השיר הזה היה כל כך מצליח, שהוא הצליח להדיח את הביטלס מהמקום הראשון במצעד הבריטי עם שירם THE BALLAD OF JOHN AND YOKO. קין כתב את השיר הזה מתוך תחושה שהעולם עומד להשתנות, והוא ביצע אותו בקולו הגבוה והבולט. השיר נכלל בתקליט היחיד של הלהקה שנקרא HOLLYWOOD DREAM, עבודה שזכתה לשבחים רבים מצד המבקרים בזכות השילוב המופרע בין רוק, פופ ופסנתר בסגנון שנות העשרים.

ברולינג סטון נכתב על התקליט השלם בזמנו: "איך מישהו יצליח להישאר אדם צר-אופקים וזועף בנוכחות האלבום המקסים ללא הרף הזה? זה פשוט מעבר לבינה. אין שום הגזמה בתיאור הפאר של קולו של ספידי קין שבא בצורה כובשת, בין סופרן של ילד קטן לפלצט של מבוגר.

פשוט אין מילים לתאר את הקסם שבתיפוף המקלדת של אנדי ניומן, שלובש צורה של אוסף מסנוור של יכולות בוגי-פסנתר-בר המוגשות בשלומיאליות מדויקת דווקא במקומות הכי פחות צפויים (ושם זה מבוצע ללא ליווי, כי כנראה אי אפשר לעמוד בקצב שלו). כמו כן, אי אפשר להפריז בשבחו של ג'ימי מקולוק הקטן והגיטרה המובילה הלירית והמדויקת שלו.

במילים אחרות, שום דבר במוזיקה של ההרכב לא קשור לשום דבר אחר במוזיקה שלהם, והתוצאה היא שזהו סאונד רוק'נ'רול ביזארי בצורה שאי אפשר להגזים בה, ובו זמנית מרענן להפליא. הסאונד הזה לא יכול היה להתאים יותר לשירים הקטנים והקליטים-באופן-אימבצילי של ספידי, ששופעים רגשות ליריים סוריאליסטיים, נוסטלגיים, ונוסטלגיים-סוריאליסטיים.

לקינוח, הם החבורה בעלת המראה המוזר ביותר שראיתם אי פעם: ניומן: עם שיער משוך לאחור ונסוג, מקטרתופנים של דוור בן 40 (למעשה הוא דוור לשעבר בן 27 שלמד בבית ספר לאמנות עם פיט טאונסנד). הוא כל כך "מרובע" שזה הופך לסוריאליסטי. ויש את ספידי: ארוך-שיער אנגלי טיפוסי בעל אף גדול. ומקולוק הוא ה-MOD הארכיטיפי, נער קטן עם חיוך שיניים מקסים.

ועכשיו לחלק הכבד: לכמה מאיתנו יש חשד קל שספידי קין הוא בסך הכל שם עט קומי של פיט טאונסנד. החשד מבוסס על כך שהשירים של "ספידי" משתמשים במילים ומהלכים אופייניים לטאונסנד, שהוא נראה כישרון גדול מדי מכדי להישאר אלמוני עד עכשיו, ושהאף שלו דומה לזה של טאונסנד קצת יותר מדי מכדי להיות של מישהו אחר. אנחנו חושבים שהבחור עם האף הזה ליד אנדי וג'ימי בצילומי הלהקה הוא למעשה פיט הערמומי בפאה בלונדינית. בכל מקרה, זה הוא משהו שלא תרצו לפספס".

ההרכב הזה לא נועד להיות להקת הופעות, אבל הצלחת השיר SOMETHING IN THE AIR משכה את החברים להופיע - בעידוד חברת התקליטים. ההופעות לא הצליחו, ההרכב לא החזיק מעמד זמן רב והתפרק בשנת 1971. קין הסביר: "השיר SOMETHING IN THE AIR היה דבר מוצלח שאי אפשר היה לשחזר אותו. כי הוא נעשה ללא שום לחץ. הלחץ הגיע כשאמרו לנו להפיק עוד תקליטון שכזה". התקליטון הבא הזה, ACCIDENTS, לא הצליח כקודמו.

קין המשיך לקריירת סולו אך הוא לא זכה לאותה הצלחה מסחרית כמו ימי הלהקה. בשנותיו המאוחרות הוא פנה לצד השני של שולחן הבקרה והפיק מוזיקה עבור להקות אחרות.

ג'ון ספידי קין מת בביתו שבלונדון כתוצאה מאי ספיקת לב. הוא הותיר אחריו מוזיקה חכמה, מלאת הומור ומרגשת. פיט טאונסנד ספד לו פעם ואמר את המילים הבאות: "ספידי היה כותב שירים נהדר, זמר נהדר וחבר נפלא. היה לו חוש הומור מיוחד ולב של זהב".

כיום, כל חברי הלהקה הזו כבר לא איתנו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459