top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 במרץ בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-12 במרץ (12.3) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "בשבילי, פיל ספקטור היה כמו המלחין ואגנר. כל שיר של אוטיס רדינג, סם ודייב, ווילסון פיקט - וכל מה שיצא מחברת מוטאון. אני אוהב מוזיקה שחורה אבל אני נשמע כפופ לבן כנראה בגלל שאני לבן. הכי קרוב שאני יכול להישמע שחור יכול להיות משהו ליד סטיבי ווינווד. מאוד רציתי שריי צ'ארלס יקליט את NEW YORK STATE OF MIND, וניגשתי לאל גרין עם כמה שירים. אהבתי את ברברה סטרייסנד עושה את השיר על ניו יורק, וסינטרה עשה את JUST THE WAY YOU ARE, אבל הריגוש הגדול ביותר היה כשרוני ספקטור הקליטה את "SAY GOODBYE TO HOLLYWOOD, כי שמעתי את רוני בראש בזמן שכתבתי את המילים! זה היה פראי! בשנות העשרה שלי, הייתי בלהקות עם שמות כמו לורד האזמרגד והנשמות האבודות. לבשנו חליפות תואמות עם צווארוני קטיפה. אחר כך ניסיתי להיות היפי במשך שנה - וזה היה כשלון מוחלט, הייתי היפי עלוב. הפכתי לנגן קלידים בלהקה הזו בשם THE HASSLES. הוצאנו שני אלבומים וזה היה ממש פסיכי.

זה היה בערך בזמן שהנדריקס היה הדבר. המוזיקה שלו ממש הנגעה בי, ומתופף הה-HASSLES ואני החלטנו שאנחנו הולכים לעשות צמד כוחני. זה היה הדבר הכי חזק ששמעתם. עשינו אלבום אחד בשם אטילה. הייתה לו עטיפה מוזרה. המנהל האמנותי הכניס אותנו לארון בשר, כשפגרים תלויים סביבנו" (בילי ג'ואל)



ב-12 במרץ בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של להקת מחתרת הקטיפה עם ניקו. זה אחד התקליטים החשובים יותר מבציר אותה שנה.



להקה זו, שהייתה שם חם ובולט אז בתעשיית המוזיקה של ניו יורק, למדה במהרה שיש מחיר כבד לחיבורה עם אנדי וורהול. למי שלא יודע, וורהול היה זה שפרש את חסותו על הלהקה בראשית דרכה. הוא גם היה זה שמימן את פעילותה וגם עיצב את עטיפת אלבום הבכורה שלה. כן, זה עם הבננה. הקלטות אלבום הבננה לא עברו באופן חלק. זה היה נראה כאילו כל חברי הלהקה שהשתתפו בו לא היו מרוצים מהתהליך. הדבר לא היה מפתיע. וורהול היה אז בתהליך גילוי של בחורה יפהפייה בשם ניקו, שהייתה מקושרת לגורמים בעולם האומנות האירופאית וגם ללהקת הרולינג סטונס.


וורהול ראה את חברי מחתרת הקטיפה כחיילים במשחק השחמט שלו. הוא ראה בעצמו השליט שלהם. הייתה לו תוכנית: להציע לממן ללהקה את הקלטות אלבום הבכורה. התנאי שלו היה שהם יעסיקו בהקלטות את ניקו כזמרת הלהקה ואותו כמפיק. זאת למרות שבמציאות לא נראה וורהול באולפן. תעריף ההקלטות עמד על 2,500 דולר. תנאי האולפן היו רחוקים מלהיות אידיאליים. האולפן עצמו עדיין היה בתהליך בניה. ג'ון קייל, בשל היותו נגן הוויולה של הלהקה, הוכתר בשל כך להיות גם המעבד שלה. לו ריד כתב שירים והעביר אותם לקייל, שנהג להאט את הקצב שלהם.


בתחילה לא היו לניקו שירים לשיר באלבום. זאת כי לו ריד בכלל לא רצה אותה בעניין. הייתה אף הרגשה שריד קינא בניקו על תשומת הלב שהיא קיבלה מוורהול. מה שכן, היו סיבות מוזיקליות טובות לריד לא להשתמש בניקו. היא הייתה חירשת באוזן אחת עקב עור תוף פגום. הדבר גרם לה הרבה פעמים לאבד כיוון בשירתה. שאר חברי הלהקה, שלא הבינו את מצוקתה אז, חרקו שיניים וסיננו מילים רעות נגדה. לניקו היו שני צדדים בקולה. האחד היה רועם במבטא גרמני. השני היה לחשני וסקסי. אך באולפן ההקלטות היא אולצה לשיר שוב ושוב, לפי דרישת שאר הלהקה, עד שלא פעם נשברה ופרצה בבכי.


הזמן תיקתק באופן אכזרי נגד הלהקה. לא היה זמן לבצע שיפורים. השירים הוקלטו בעיקר כהופעה חיה באולפן. לא היה זמן להעלות תפקידי נגינה לאחר מכן. האקוסטיקה באולפן הייתה כה רעה עד שהמגברים של הגיטרות הטביעו לא פעם את צליל התופים של מו טאקר המתופפת.


ברגע שההקלטות הושלמו החלו חברי הלהקה בחיפוש קדחתני אחרי חברת תקליטים שתסכים להוציא את זה. כשהגיעו עם ההקלטות לאהמט ארטגון, מחברת התקליטים ATLANTIC, הוא זרק את הלהקה ממשרדו בטענה שאין לו עניין בשירים על סמים. בהמשך הגיעו עם ההקלטות לחברת ELEKTRA. שם לא הסכימו שתהיה נגינת ויולה בשירים. לבסוף הגיעו החברים לחברת COLUMBIA. שם פגשו את המפיק טום וילסון, שאמר להם לחכות קצת כי הוא בדיוק עובר לחברת תקליטים בשם MGM. ווילסון תיכנן להחתים את הלהקה לחברה החדשה אליה עבר. שם היה תת-לייבל בשם VERVE שהתאים לאופי הלהקה.


אך הדבר לא היה פשוט. כי וילסון לא התעניין בלהקה אלא בעיקר בניקו. הוא התבאס שניקו שרה רק שלושה שירים מההקלטות וציווה על לו ריד לכתוב לה עוד שיר אחד שתשיר. את השיר החדש הזה הוא רצה להפיק ולהפוך לתקליטון שיקדם את האלבום. השיר שריד כתב לפי הדרישה היה SUNDAY MORNING. אך כשהלהקה הלכה להקליט את זה באולפן החליט ריד שהוא רוצה לשיר את זה. וילסון המפיק החדש שחלק מההקלטות ייערכו מחדש בקליפורניה. הדבר גרם להרגשת חוסר אחידות פה ושם בסאונד של האלבום. ללהקה ניתנו שלוש שעות בלבד על מנת לנסות ולתקן עשרה שירים. הלהקה הספיקה רק כשלושה שירים מכל העסק.


התקליט יצא ועמו הגיעו גם הביקורות. בעיתון AMERICAN RECORD GUIDE נכתב, תוך בלבול זהות השירה בשיר הפותח: "הסאונד פה הוא אקלטרוני ואתם צריכים ללמוד לחיות עם סאונד שכזה כדי להבין את האלבום הזה. זה ממש כמו להבין את צליל הטמפורה במוזיקה ההודית, שיכול להיות מסיח דעת אם מתמקדים רק בו. אבל כשמערבבים את הצליל האלקטרוני עם המילים והגישה - הכל מסתדר. התקליט נפתח עם בלדה רכה ששרה ניקו - סוג של פופ מתוצרת מרלן דיטריך. התקליט נחתם עם אילתור אלקטרוני כשביניהם נמצאים אלמנטים רבים של הפופ העדכני, כולל שיר על הרואין. לפי רמת כתיבתו של לו ריד, הוא ודאי ייחשב כשרון גדול מאד".


בעיתון "הולאבאלו" נכתב: "המוזיקה וההזיה האלקטרונית פה לא נעימות, אך משום מה הן נדבקות אליך".

במלודי מייקר נכתב אז: "זה דוקומנט מפחיד. יש פה קצב כבד שמזכיר תהלוכת מוות. זה מהפנט ולא מזכיר משהו אחר בעולם המוזיקה".


בעיתון NME נכתב: "למרות שהעטיפה זועקת אנדי וורהול, אין בתקליט עצמו ממנו, אלא שירים מהפנטים של לו ריד ועיבודים מיוחדים של ג'ון קייל".


ברגע בו התקליט יצא לחנויות החליטה חברת MGM שהיא מפנה את הגב למחתרת הקטיפה לטובת להקה אחרת - THE MOTHERS OF INVENTION של פרנק זאפה. וכך, התקליט נתקל בזמנו בעיקר בשנאה שתורגמה למכירות זעומות. חנויות תקליטים רבות סירבו למכור את המוצר הזה. הרי קשה לשיר בחדווה על הרואין והכאת אנשים. המוצר הוצא במהרה מפס הייצור ולקח זמן עד שחזר אליו. הייתה זו המתה משפילה לתקליט זה שמאז נחשב קלאסיקה אך בזמן אמיתי הייתה זו פצצת נפל שזחלה בקושי רב למקום ה-197 במצעד האמריקאי ומשם החוצה.


ב-12 במרץ בשנת 1975 יצא התקליט BLUE JAYS של ג'אסטין הייווארד וג'ון לודג', שניהם יוצאי להקת מודי בלוז. סטיבן הולדן, מבקר המוזיקה של עיתון רולינג סטון, ביקר אותו בגיליון מס' 186 של העיתון:



"מבחינת סאונד, יצרו ג'אסטין הייווארד (גיטריסט המודי בלוז) וג'ון לודג' (הבסיסט של אותה להקה) את האלבום המושלם של המודי בלוז. זה אותו צליל שהביא ללהקה קהל רב כשהוציאה את התקליט DAYS OF FUTURE PASSED. שירי פופ פשוטים שעטופים עם המון מלוטרון או תזמורת סימפונית. ויש גם קולות רקע שטובלים באווירה ואגנרית- למרות שהמודי בלוז עצמם רחוקים ביותר מהמלחין ההוא. אבל אי אפשר לקחת למודי בלוז את קרדיט השמת הצלילים הסימפוניים בזמן בו העולם חיפש רוק שנשען בעיקר על גיטרות. והנוסחה עבדה. הלהקה ראתה כי טוב והשתמשה בה לאורך כל תקליטיה, כשהשינוי היחיד בקונספט בא עם שיפור טכנולוגי. לכן התקליט הזה של הצמד הוא המשך ישיר של אותה שרשרת אלבומים. אין ספק שמבחינה טכנית זה תקליט נהדר, אך השאלה היא מבחינת התוכן.


המילים של הלהקה הזו לא טובות. ואם אכן קורה הדבר, כפי ששמעתי מעיתונאי אחד, שמלמדים בקולג'ים כתיבת שירה לפי הלהקה הזו, הרי שזה בעייתי. כי המילים מגיעות לאבסורדים קוסמיים שלא יאמנו. יש משהו מטופש ביותר במילים של הצמד הזה. אבל זה לא ישנה לאוהבי המודי בלוז. מה שמשנה להם בעיקר זה הסאונד. ויש פה סאונד מקסים שעוטף עשר בלאדות. שלוש מהן כוללות תיזמור של פיטר נייט, שעיבד ותיזמר את התקליט DAYS OF FUTURE PASSED. אבל התקליט הנוכחי הוא סאונד ורק סאונד. תקליט הפסקול המושלם לבחור שרוצה ללחוש לבחורה המזדמנת שלו לסטוץ אחד את המילים 'אני אוהב אותך'...".


ב-12 במרץ בשנת 1974 קרה אירוע מביך ביותר לג'ון לנון.



ג'ון לנון היה איש אבוד באותה שנה. הזוגיות שלו עם יוקו אונו התפרקה. היא רצתה חופש ממנו והוא, שהיה מאד תלוי בה, קיבל את מזכירתה, מאי פאנג, שתדאג לו. במהרה הפכו לנון ופאנג נאהבים. אז החל מסע של דהירה לתהום ללא מעצורים, עם כמויות אלכוהול מטורפות וחבר קרוב אחד שדהר עמו לשם - הזמר הארי נילסון. השניים היו צמד-חמד במסע ההרס העצמי שלהם. נילסון איבד במהלך המסע את מתנת האל שקיבל - הקול שלו. דוגמה לכך היא התקליט שהשניים יצרו באותה שנה, PUSSYCATS. שבו ירק נילסון דם בעת שניסה לשיר ומגרונו יצא קול חרוך שהיה רחוק מאד מקול העבר שלו. הסמים היו מנה קבועה בצלחת שלהם, כשאפילו בעטיפת אלבומם זה מצויר שטיח (RUG), עם האותיות D ו-S משתי הצדדים. תחברו את זה ותבינו במה מדובר.


כך יצאו השניים לתקופת בילויים חסרת רסן ברחבי לוס אנג'לס. נראה היה שהשניים מתחרים ביניהם מי יצלול עמוק יותר. אחת מנקודות השפל העמוקות ביותר התרחשה במועדון 'טרובאדור'. היה זה כששני האחים סמות'רס, מנחי הטלוויזיה, היו על הבמה והעניקו לקהל מהופעתם המצחיקה. לאחים סמות'רס הייתה תכנית טלוויזיה שאוהדי רוק רבים אהבו והעריכו מאד. אמנים רבים באו להתארח שם במהלך סוף שנות השישים. אפילו הביטלס שלחו לתכנית את הקליפים החדשים שלהם לשירים 'היי ג'וד' ו'רבולושן'. בשנת 1969 הצטרף טומי סמות'רס למקהלה ששרה יחדיו, עם ג'ון ויוקו, את 'תנו צ'אנס לשלום'. טומי פרט בגיטרה ביחד עם לנון ונראה היה כי השניים דוגלים בשלום יחדיו. כל זאת עד האירוע במועדון ה'טרובאדור' בו טומי סמות'רס העדיף לומר ללנון 'שלום שלום ואל תבוא לי בחלום'.


זה היה לילה מכאיב לכל הנוגעים בדבר. לנון ונילסון הגיעו למועדון עם פאנג והתיישבו במתחם שנשמר למכובדים. הצרה החלה כשנילסון הציג בפני לנון חבר חדש - כמויות גדולות של בראנדי אלכסנדר - משקה שהכיל בראנדי עם גלידה או קצפת ביחד עם קרם קקאו. הטעם של זה היה כמו של מילקשייק. לנון אהב את הטעם והחל ללגום עוד ועוד מהמשקה החדש והחביב הזה. האפקט של השתיה החל להתפזר בתוך ראשו לאט אך ביעילות רבה. לאחר הפסקה קלה באמצע המופע, עלו בחזרה האחים סמות'רס לבמה. לנון כבר היה במצב של חוסר שליטה. בראיון המסופר, שהעניק לעיתון פלייבוי ב-1980, הוא סיפר: "הייתי בממד הרביעי ושם גיליתי לפתע משהו שלא גיליתי בממד השלישי - שדיק סמות'רס הוא מנייאק. זאת למרות שתמיד אהבתי את טומי. אז לא יכולתי לעצור ושפכתי את הדעה הזו שלי החוצה. בגלל שהייתי שיכור. אמרתי את זה בקול רם מדי".


לפי עדויות מהמקום, הוא הוסיף משפט בביקורתו הקולנית כלפי דיק סמות'רס : "היי דיק, לך תדפוק פרה". מהבמה נמסר ללנון כי עדיף שיפסיק. הדבר רק גרם לו לבעור עוד יותר והוא החל להתפוצץ לכל הכיוונים. בהתנהגותו העביר את המופע מהבמה היישר לכיוונו. בינתיים החליט מנהלם של שני האחים, קן פריץ, לפעול בעצמו בעניין. הוא ניגש לשולחן של לנון ונילסון וקרב אגרופים החל ביניהם. במהלכו גם נזרקה כוסית. שולחן התהפך שם והקצה שלו פגע באצבעות כף רגלה של השחקנית פאם גריר. בכך נשברו לה שלוש ציפורניים וכאב גדול פילח את רגלה. בינתיים ניגשו אנשים והובילו את לנון לכיוון היציאה.


במהלך הקטטה נפלו משקפיו של לנון מראשו, שנאספו על ידי אשתו של טומי סמות'רס ששמרה אותם אצלה במשך שנים - עד שמכרה במכירה פומבית. לנון נותר שיכור וכמעט עיוור. בפתח המועדון הוא נופף אגרופים לכל כיוון. בחורה אחת בשם ברנדה פרקינס חטפה ממנו אגרוף בעינה ופנתה זמן קצר לאחר מכן לתבוע אותו על נזק. לנון טען להגנתו כי לא נגע בה וכי היא זו שטילטלה אותו כדי לקחת ממנו כסף. התביעה הזו נגמרה מחוץ לכתלי בית המשפט. לנון שילם והשתיק את העניין כי פחד שתקרית זו תגרום לעצירת תהליך נסיונו לקבלת גרין קארד.


לנון, שהתפכח למחרת, הבין את הטעות המרה ומיהר לשלוח שני זרי פרחים גדולים. אחד לבעלי המועדון והשני לאחים סמות'רס. בפתק המצורף כתבו הוא ונילסון כי הם מתנצלים מעומק ליבם. כל התקרית הזו גרמה ללנון לחוש מושפל. חודש לאחר התקרית עבר לנון מלוס אנג'לס לניו יורק בתקווה כי שם לא ייכנס לצרות מהסוג הזה.


כמה ימים לפני התקרית הזו בטרובאדור היה מקרה שסימן כנורת אזהרה. לנון ומאי פאנג שהו באותו מועדון. לנון ניגש לשירותים ומצא שם תחבושת הגיינית נשית לא משומשת. הוא לא חשב פעמיים (או למעשה - לא חשב כלל) והצמיד את התחבושת למצחו כבדיחה. מאי פאנג המבועתת דרשה ממנו להסיר את זה מיד. לנון לא הפסיק, פנה למלצרית שעברה שם ושאל: "את יודעת מי אני?". "כן", ענתה לו. "אתה המטומטם עם התחבושת ההגיינית על מצחך".


לא קל היה אז להיות ג'ון לנון.


ב-12 במרץ בשנת 1969 התחתנו פול מקרטני ולינדה איסטמן.



למרות שהאירוע היה אמור להיות סוד, צופים וכתבים רבים שמעו על כך והגיעו להציץ על בני הזוג. משרד הרישום הוזמן ביום הקודם, ומקרטני קנה טבעת בשווי 12 ליש"ט, "רגע לפני סגירת החנות".


מקרטני: "היינו משוגעים. היה לנו ויכוח גדול בלילה לפני שהתחתנו והאירוע כמעט בוטל. זה אפילו יותר פלא שהצלחנו. אבל עשינו זאת".


כדי למנוע את המפגש עם ההמונים, הזוג נכנס למשרד ההרשמה דרך דלת צדדית. אף אחד מהביטלס האחרים לא השתתף בטקס, אבל אחיו של מקרטני, מייקל (שאיחר לטקס) ועוזר הביטלס, מאל אוונס, פעלו כעדים.


מקרטני: "אני באמת לא זוכר אם הזמנתי או לא את כל הלהקה לחתונה. אולי זה בגלל שכולנו התכווצנו זה עם זה. אנחנו בהחלט לא היינו כנופיה יותר".


הרכבת של מייקל מקרטני נתקלה בתקלה במהלך המסע שלו מברמינגהם ללונדון, והוא הגיע שעה באיחור. אף על פי שהניח שהחתונה הייתה לקראת סיום, הוא מיהר למשרד הרישום, שם מצא קהל עצום של מעריצות בוכות. בפנים חיכו לו פול ולינדה (וגם בתה הת'ר וכלבתו מרת'ה).


הנה פרטים על הספר "ביטלמאניה!", למכירה אצלי. הסיפור של הביטלס לראשונה בעברית, בלחיצה פה


ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-12 במרץ בשנת 1971 הופיעה להקת האחים אולמן בפילמור איסט שבניו יורק. הופעה זו, כמו זו שבאה אחריה באותו מקום, הוקלטה לאלבום הכפול, השלישי והמכונן, LIVE AT THE FILLMORE EAST.



מסלול ההופעות של להקת 'האחים אולמן' היה בשנת 1971 כה פתלתל עד שגם לוחם הדרכים הקשוח ביותר היה מקבל בו רעידות. חבורת המוזיקאים הסופר מוכשרת הזו נעה בין מועדונים, אולמות ספורט בקולג'ים, מגרשי הוקי, מסלולי מרוצים וכאלה. מסלול דרכים שמעלה בקלות אבק מאחוריו. אבל הלהקה ידעה שבחודש מרץ יהיו לה הופעות חשובות ביותר בפילמור איסט שבניו יורק. מדוע? כי שניים משלושת מופעי הלהקה שם נועדו להיות מוקלטים לתקליטה השלישי של הלהקה.


גיטריסט הלהקה, דיקי בטס: "אנחנו בחרנו את הפילמור איסט למקום ההקלטה החיה כי הקהל שם תמיד טוב ומגיב נהדר למוזיקה שלנו. ידענו ששם יהיו לנו הופעות טובות". ואכן מה שיצא הוא אלבום כפול שמשקף היטב את מהות הופעותיה של הלהקה הזו בתקופה כה חשובה בחייה.


הטיפול שהלהקה עשתה לסטנדרטים של בלוז גרם לצעירים רבים לאחוז בגיטרה, ללמוד לפרוט בה ולהקים בהמשך להקות חשובות משלהם.


גרג אולמן באורגן ההאמונד והשירה מלאת הנשמה. צמד הגיטריסטים המדויק ומלא ההשראה בדמותם של דוואן אולמן ודיקי בטס. גיטרת הבס התומכת של בארי אוקלי וצמד המתופפים בעל המעוף, התנופה ומתן הכבוד זה לזה - בוץ' טראקס וג'יי גואני ג'והנסון. לא סתם נחשבת להקה זו לאחת הגדולות אי פעם בבלוז-רוק האמריקאי.


דיקי בטס: "ביצענו בפילמור איסט כמה שירים שלא עשינו כלל לפני כן. בשלב מאוחר יותר כתבתי קטע אינסטרומנטלי בשם LES BRERS IN A MINOR, שנמצא באלבום הרביעי שלנו - EAT A PEACH. אבל הרבה אמרו לי, כשהקטע יצא באלבום הזה, שהם שמעו אותו כבר בעבר. במהרה גיליתי שאחת המלודיות בסולו הגיטרה שלי באלבום ההופעה החיה היא של הדבר הזה".


גרג אולמן: "הקהל ממש ניגן אותנו בהופעות ההן. הייתה לנו היכולת לעלות בשנייה ממוזיקה חרישית למוזיקה רועשת ביותר. מין באנג שכזה!! וכשעברנו ממצב כזה לאחר - הקהל הגיב מיד בהתאם. הוא חש בכל ויברציה שיצאה מהבמה".


ההופעות הרבות שקיימה הלהקה לפני כן הן שהביאו את ההידוק המוזיקלי. הופעה נורמלית של הלהקה אז ארכה מינימום שעתיים. זה לא היה משהו מקובל אז.


דיקי בטס: "המטרה שלנו הייתה להזדהות עם הקהל שמולנו. כך חשנו את האנשים שמולנו". הטלפתיה בין בטס ודוואן אולמן הייתה תוצר ברור של ההופעות הרבות. ביל גרהאם, הבעלים של פילמור איסט: "ההופעה השניה מהשלוש שהלהקה ביצעה שם נמשכה עד השעה ארבע וחצי לפנות בוקר, אבל הקהל דרש עוד. חברי הלהקה לא ידעו מה לנגן עוד אז החלו לג'מג'ם. והג'אם נמשך ונמשך וזה נראה כאילו הלהקה נמצאת בחדר חזרות. חוויה אינטימית לגמרי. ואז מישהו פתח לפתע את דלת הכניסה ואור השמש נכנס פנימה. דוואן פנה אליי ואמר שזה נראה ממש כמו בכנסיה. השעה הייתה חמש דקות אחרי שבע בבוקר".


הנה הביקורת המקורית שנכתבה על אלבום מכונן זה, בעיתון רולינג סטון: "כשלקרדיט שלהם מצורפים שני אלבומי אולפן וגם שרשרת של הופעות מעולות מחוף לחוף, להקת האחים אולמן הופכת להיות להקת מוזיקאים עבור מוזיקאים אחרים, שרוצים לקבל השראה. לאחרונה הופיעה הלהקה הזו כל כך הרבה פעמים באולמות הפילמור, עד שרבים רואים בה את להקת הבית של בעל האולמות, ביל גרהאם. לא סתם בחר גרהאם בלהקה הזו לסגור בהופעתה את אולם הפילמור איסט. המון רגעים משובחים היו עם הלהקה הזו בפילמור, וזה גם מונצח באלבום הזה שהוקלט ב-12 וב-13 בחודש מרץ. הגיוון בחומר המוזיקלי והשימוש בשני מתופפים מעורר את הרצון להשוות אותם ללהקת גרייטפול דד בימיה הטובים. מבחינתי מדובר פה בלהקת הרוק הטובה ביותר שצמחה בחמש השנים האחרונות. ואם אתם חושבים שאני מקשקש - תקשיבו לאלבום הזה! תגבירו את הווליום למעלה ותשבו להקשיב כאילו אתם בקונצרט. כשיסתיים התקליט, כבר תוכלו לדמיין את כל חברי הלהקה עולים על האופנועים שלהם ורוכבים לכיוון מייקון, שם הם גרים".


אבל ההרגשה המנצחת הייתה קצרת מועד עקב טרגדיה איומה.


ב-12 במרץ בשנת 1984 יצא תקליטה השני של להקת מאריליון ושמו FUGAZI.



למילה FUGAZI יש שתי משמעויות עיקריות; מצד אחד, זה יכול לשקף משהו מזויף ולא אותנטי. מצד שני, זה יכול להתייחס למצב מבולגן, כזה שקרה במהירות. זמר הלהקה, המכונה פיש, מצא את השם בספר שקרא על עדויות של לוחמים שחזרו משדה הקרב בויאטנם.


בשנות השמונים צץ לו זרם חדש של רוק שנקרא NEW PROG. אותן להקות שפעלו במסגרתו השתמשו לא מעט באלמנטים שהיו פעם מאד מקוריים בקרב מיטב להקות הרוק המתקדם (בעיקר הבריטיות) כגון ג'נסיס, יס וכדומה.


אחת הלהקות ששלטה ב"ניאו פרוג" הזה הייתה מאריליון. התקליט FUGAZI נוצר בתקופה בה חברי הלהקה חשו לחוצים ביותר בגלל לוח זמנים תובעני, בעקבות הצלחתו המפתיעה של אלבום הבכורה, SCRIPT FOR A JESTER'S TEAR.


חברת התקליטים EMI, בה הייתה הלהקה חתומה, נשפה בעורפה באופן מלחיץ כדי לקבל כבר חומר חדש. לכן נאלצו החברים לעבוד באולפן גם בשעות הלילה הקטנות כדי להדביק את הפער בזמנים ולספק את המוצר במועד בו התחייבו לפי החוזה שחתמו בו. ואם זה לא מספיק, יומנם של החברים אותת על סיבוב הופעות שמתקרב לקידום התקליט שטרם הושלם.


היה זה תהליך מענה שבמהלכו נאלצה הלהקה למצוא מתופף מחליף במקום מיק פוינטר, שפוטר. בינתיים התווכחו שאר החברים מול פיש הדעתן, שדרש מהם לעשות את התקליט השני כתקליט קונספטואלי. השאר, שכבר כתבו שירים שלא היה להם קשר זה לזה, לא האמינו כשהוא עמד מולם וצרח שהוא דורש לעשות משהו בסגנון "החומה" של פינק פלויד. את מבוקשו הקונספטואלי הוא לא זכה להגשים בתקליט השני אך יממש את רצונו בתקליטה השלישי של הלהקה, MISPLACED CHILDHOOD.


המתופף שבא להחליף את פוינטר היה אנדי וורד, לשעבר מלהקת קאמל, שנכנע במהרה לבעיותיו הנפשיות ונאלץ לעזוב.


מארק קלי: "אחרי שפיטרנו את מיק פוינטר בעקבות סיבוב ההופעות באפריל 1983, נתקלנו באנדי וורד באולפני החזרות בלונדון, תוך כדי אודישן למתופפים. אנדי היה מתופף שהכרנו והוא נכנס ללהקה בלי אודישן, בגלל המוניטין שלו עם להקת קאמל. אנדי הגיע לוויילס כדי לכתוב איתנו אבל הוא לא ממש התמודד עם החיים בדרכים. הוא היה בדיכאון ושתה הרבה יותר מדי - או כך לפחות חשבנו אז. כיום כנראה היינו חושבים שצריכת האלכוהול שלו הייתה די רגילה.


אז חזרנו לאנגליה והתחלנו מחדש בחיפושים אחר מתופף. ג'ון מרטיר היה הבא שניסה את מזלו. עם ג'ון נכנסנו היישר לאולפן להקליט גרסה חדשה של MARKET SQUARE HEROES ו- THREE BOATS DOWN THE CANDY, שנועדו לצאת כתקליטון בארה"ב. חזרנו לארה"ב להופעות והיו לנו כבר ספקות לגבי ג'ון. סגנון התיפוף שלו היה קצת יותר מדי ישר בשביל מאריליון. בזמן שהותנו בניו יורק הגיע למלון שלנו מתופף בן 19 מבוסטון בשם ג'ונתן מובר, כדי לשכנע אותנו לבחון אותו. הוא שמע שאנחנו מחפשים מתופף דרך המפיק שלנו. התברר שהוא מכיר את כל השירים שלנו ויכול לנגן את כולם בדיוק ולכן הצענו לו את העבודה".


ג'ונת'ן מובר סיפר: "שלושת האחרים בלהקה ממש פחדו מפיש ואמרו לו שאולי נעשה תקליט קונספט עם זה. אני, שהייתי חבר של פיש, עמדתי מולו והכרזתי בתוקפנות שזה רעיון מטופש, כי כבר יש פה שירים נפרדים וטובים. לא שיערתי אז שזה הצעד השגוי שיקבע את גורלי בלהקה. אכן זה קרה במהרה כשנתקלתי בשלושת החברים, שהם לא פיש, וראיתי שהם משפילים את ראשם. שאלתי מה קרה והם השיבו שפיש הודיע להם שזו אני או הוא בלהקה. הם הוסיפו שהם לא יכולים לאבד את פיש כי הוא מנהיג הלהקה ושזה לא יעבוד בלעדיו. חשתי כאילו מישהו דחף שואב אבק לישבני ושאב את כל חיי.


באותו יום כבר חיכה לי כרטיס טיסה הביתה לארה"ב. זה שבר אותי. הייתי בטוח שהגשמתי את חלומי ולא ידעתי שזה הכל כהליכה על חבל דק ושהיה עליי לשחק את המשחק כל עוד אני לא מנהיג הלהקה". שנים לאחר מכן הודה פיש שהיה מניאק לא קטן, אבל במקום אחר הוא אמר: "לא אהבתי את סגנון התיפוף של מובר. זה לא התאים לסגנון הבריטי שלנו. ידעתי שהוא לא מתאים לנו ובאותו זמן ידעתי מי כן יתאים לנו".

מארק קלי: "חזרנו לוויילס כדי להמשיך לכתוב את האלבום, אך תוך מספר שבועות פיש דאג להציב אולטימטום - 'זה הוא או אני'. עזיבתו של ג'ונתן מובר נתנה לאיאן מוזלי הזדמנות להגיע לוויילס ולעזור בכתיבה. איאן הביא יכולת טכנית ממוזגת עם ניסיון". איאן מוזלי תופף בעבר בלהקת הרוק המתקדם ההולנדית, TRACE.


איש רוק מתקדם ידוע בשם פיטר האמיל (גם חוד החנית של להקת ואן דר גראף ג'נרייטור) חימם את מאריליון בסיבוב ההופעות שהיה להם לקידום תקליט הבכורה שלהם והעניק לפיש קסטה ובה מוזיקה איסלמית. פיש הקשיב, נדלק והכניס מוטיבים מזה לאלבום השני (תשמעו זאת בפתיחת השיר הפותח, ASSASSING).

הקלידן, מארק קלי: "החלטנו להסתגר בבית בוויילס כדי לכתוב את 'פוגאזי', ולמען האמת, במהלך החודשים הראשונים חשבתי שהמשחק שלנו הסתיים כיוון שנכתב רק שיר אחד, ASSASSING, וזה עוד לפני שנסענו לוויילס. בדיעבד, אני יכול לראות שנוצר דפוס שיחזור על עצמו בכל אלבום לאחר מכן. תמיד לוקח לנו כמה חודשים להיכנס ל'מצב כתיבה', ואז הרעיונות מגיעים במהירות".


הזמן חלף וחברת EMI נהייתה חסרת סבלנות לשמוע את התוצאה המוקלטת. למרבה המזל, לפיש כבר היו הרבה מילים שנכתבו ולכן בזמן שהתאמנו להעלות רעיונות מוזיקליים, הוא אמר להם שאנחנו מסתדרים היטב ושהשיר PUNCH & JUDIE יהפוך לסינגל נהדר. לאנשים בחברה לא היה מושג שבאותו שלב לא הייתה כלל מוזיקה לפאנץ' וג'ודי!


בסופו של דבר נכנסנו לאולפני MANOR ליד אוקספורד והתפקיד הראשון שלנו היה לסיים את כתיבת השיר INCUBUS ואת שיר הנושא. זה לא לקח הרבה זמן, מקסימום יומיים. למה כל כך מהר? שום דבר לא ממקד את המוח כמו לדעת שכל יום עולה לך 1000 ליש"ט!".


עטיפת האלבום, שהמשיכה את הקו המצויר והמקסים של קודמו, באה להראות את המצב בו מאריליון הייתה אז, בו נאלצו החברים לשהות באין ספור חדרים של בתי מלון ובעיקר להרגיש שהם משתגעים מרוב לחץ. פיש: "באלבום הזה יש כמות נכבדת של הרים ותהומות".


בעיתון "סטאר פניקס", מקנדה, נכתב אז בביקורת על התקליט: "זה תקליט עם תשוקה, פואטיקה ועוצמה. להקת מאריליון מוכיחה בתקליט זה שהיא אינה חקיינית של להקת ג'נסיס. יש פה עיבודים אגרסיביים ואווירתיים עם שימוש נכון באור וצל. מילות הטקסטים באים עם משחקי מילים חכמים שיוצרים עומק בשלמות שמשתווה לצד האפל של הירח וסרג'נט פפר".



ב-12 במרץ בשנת 2002 מת ג'ון 'ספידי' קין, שהיה חבר בלהקת THUNDERCLAP NEWMAN, שלהיטה הגדול היה SOMETHING IN THE AIR. קין גם היה קרוב ללהקת THE WHO וחיבר את השיר שפתח את אלבומה השלישי, שנקרא ARMENIA CITY IN THE SKY (ובא כשגיאה של הלהקה, כי קין בכלל התכוון ל-I'M AN EAR SITTING IN THE SKY).



להקת THUNDERCLAP NEWMAN צמחה מרעיון של פיט טאונסנד (גיטריסט להקת המי), ליצור פרויקט שיכיל את שיריו של ספידי קין/ במקביל חיפש טאונסנד פרויקט עבור גיטריסט צעיר שהכיר בשם ג'ימי מקולוק. הוא פגש אותו בהופעה בגלאזגו כשהאחרון היה אז בלהקה שנקראה ONE IN A MILLION. אנדי ניומן היה בתקופה הזו פסנתרן ג'אז שעבד למחייתו כאיש דואר. טאונסנד נתקל פעם אחת בניומן במופע ג'אז שהאחרון ניגן בו וההצעה שלו לא איחרה לבוא.


השלישייה שהוקמה, משלושה אנשים כה שונים, הייתה רעיון מוזר מלכתחילה. ניומן, שהיה אז בן 26, כבר נראה מבוגר לגילו בשל חיבתו ללבוש חליפות ועניבות. מקולוק הגיטריסט היה רק בן 15 ורק ספידי קין נראה כמישהו שבאמת היה שייך לתקופה הפסיכדלית ההיא.


הרעיון היה להקליט דמואים, שהוקלטו באולפני IBC במהלך הפוגות בהקלטות של להקת המי. אחד השמות שהוצעו כשם להרכב היה MY FAVOURITE FREAKS. לבסוף הכינוי של ניומן הפסנתרן (THUNDERCLAP) הפך לשם הלהקה.


טאונסנד הפיק וניגן את הבס בהקלטות. הכינוי שהתחבא מאחוריו בעטיפת התקליט היה BIJOU DRAINS. השיר הראשון שהוצע כסינגל היה REVOLUTION אך סינגל של הביטלס בשם כזה הקדים אותם. לפיכך שונה שם השיר ל- SOMETHING IN THE AIR. השיר הזה נכתב במקור לסרט בשם THE MAGIC CHRISTIAN, בכיכובו של רינגו סטאר. לבסוף הסינגל יצא לשוק ביוני 1969 וזינק למקום הראשון. הנתון הזה מדהים כי ללהקת 'המי' לא היה שום שיר שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי, כך שהשיר הזה הוא אחד משניים יחידים שטאונסנד עבד עליהם שהצליחו להגיע לשם. השני היה FIRE, שהפיק לארתור בראון ועולמו המטורף.


לאור ההצלחה של התקליטון כינס טאונסנד את השלישייה לעבוד על אלבום שלם, שנקרא HOLLYWOOD DREAM ויצא באוקטובר 1970. עיתון מלודי מייקר בביקורתו על התקליט: "זה יוצא יותר משנה אחרי שפרצה השלישיה הזו למצעדי הפזמונים ובסערה. הבעיה של הלהקה הזו הוא הנסיון לשלב כשרונות כה שונים במקום אחד. למרות הרצון הטוב - זה לא מתערבב". בעיתון סאונדס פורסם בביקורת: "אלבום נחמד שנשמע יותר כמו הרחבת כשרונו של פיט טאונסנד. קסם, נוסטלגיה והומור כלולים גם הם בחבילה זו".


המריבות החלו לצוץ בתוך הלהקה בעיקר בין קין למקולוק בעל הטמפרמנט הבעייתי. הגיטריסט הצעיר רצה להיות יותר בקדמת הלהקה ולא הסכים להתפשר. בהופעות החיות של הלהקה תיגברו אותם ג'ק מקולוק (אחיו של ג'ימי) בתופים וג'יימס פיטמן אוורי על הבס, אך הסיכוי לשרוד היה קלוש והשלישייה התפרקה סופית ב-1971.


מקולוק מצא את עושרו בשנות השבעים כחבר בלהקת "כנפיים" של מקרטני אך האופי הבעייתי והקרבי שלו גרם לו לריב עם מקרטני ולפרוש מהלהקה. הוא מת בגלל מנת יתר בספטמבר 1979. קין מת, כאמור, בשנת 2002 וגם ניומן כבר לא איתנו. הוא מת במרץ 2016.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page