רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 בנובמבר (12.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "ריצ'רד הקטן, קארל פרקינס וג'רי לי לואיס היו האנשים שהקשבתי להם לפני שנכנסתי למוזיקת ​​פולק. אבל הסצנה שלהם לא התרחשה יותר. זה נגמר. שלישיית קינגסטון והארי בלפונטה הפסיקו לקבל להיטים בסוף שנות החמישים. שמעתי את לידבלי איפשהו וזה מה שהכניס אותי למוזיקה עממית, שהתפוצצה לתוך הסצנה. לי זה נראה כמו הדבר היחיד שאפשר לעשות. מעולם לא שמעתי מזה הרבה כשגדלתי, חוץ מדברי קאנטרי כמו ביל מונרו, האחים סטנלי והאנק וויליאמס. ניו יורק הייתה מרכז הפעילות של מוזיקת ​​העם, מקום העלייה לרגל. הכל יצא מניו יורק, אבל לא נסעתי לשם מהר ככל שיכולתי. הצלחתי להגיע לשם בסיבוב. זה היה תהליך למידה כי היו שם כל כך הרבה אנשים שידעו יותר ממני. קלטתי מה שיכולתי ועבדתי על זה. כשהגעתי לניו יורק, היה קהל קטן של אנשים בגילי, אבל רוב האנשים שפגשתי היו מבוגרים ממני בחמש עד עשר שנים. למיטב זכרוני, הסצנה שם נשארה כך עד אמצע הסיקסטיז. כשהתחלתי להקליט, עם התקליטים המוקדמים, היו אנשים במסדרונות שעמדו עם שירים שאוכל להקליט. אף פעם לא השתמשתי באף אחד מהם. כבר היה לי חומר משלי, אבל אנשים תמיד הופתעו לגלות שאני עושה רק שירי-עם ושירים משלי. בשלב הזה, אפילו לא החשבתי את עצמי ככותב שירים. אז פשוט המשכתי. כל השירים המוקדמים האלו היו טיוטות ראשונות שאפילו לא שרתי, מלבד כשהתחלתי להקליט. ההקלטה הייתה כל כך חדשה עבורי ולא הייתי יכול להיכנס לאולפן בלי השירים. אז בכל פעם שהמפגשים שלי היו מתוכננים לקרות, הייתי פשוט כותב שירים על הדרך, או אפילו במפגשים עצמם. היום אתה כותב שיר וחושב עליו ומשנה כמה שורות. בימים עברו כתבת אותם בעשר דקות וזהו. הרגשתי נלהב מכל השירים האלו כי הייתי צריך לשיר אותם. הם נכתבו בשביל לשיר. כדי לעמוד מול אנשים ולשיר, אז אני צריך לדאוג לשירים. ידעתי שהעבודה שלי זוכה להערכה ברמה טהורה, אבל לא ידעתי כמה זמן השירים האלו יהיו בסביבה. מעולם לא באמת יכולתי לדמיין אז שעדיין אשיר את אותם השירים באייטיז" (בוב דילן).

ב-12 בנובמבר בשנת 1972 החלו להישמע קולות קידוח רמים בשטח האחוזה של ג'ורג' האריסון.

מטרת החיפושית לשעבר בצעד זה לא הייתה לחפש נפט כי אם מקורות מים (או ליתר דיוק 500,000 גלוני מים) כדי להשתמש בהם לאגמים בשטחו. צוות נרחב הגיע עם טרקטורים ושאר כלי קידוח.

ה-12 בנובמבר הוא יום הולדתו של ניל יאנג, שנולד בשנת 1945.

ביום הולדתו בשנת 1968 יצא לאור תקליט הסולו הראשון שלו, שנקרא כשמו. זמן קצר לאחר שלהקת בופאלו ספרינגפילד התפרקה סופית, קיבל ניל יאנג את האפשרות לחתום על חוזה הקלטות כאמן סולו, עבור חברת התקליטים REPRISE. יאנג לא חיכה ונכנס מיד לאולפני ההקלטה השונים שללוס אנג'לס כדי להגשים את חלומו.

הוא ניגן בכלי נגינה רבים באלבום, כשהוא משקיע שעות רבות בהוספתם ובטוויית חלומו בהתאם. "יכול להיות שזה האלבום, בכל הקריירה שלי, בו הוקלטו כל כך הרבה כלי נגינה זה על זה", סיפר שנים לאחר מכן. לצידו ניגנו בהקלטה המתופף ג'ורג' גרנטהאם, הבסיסט ג'ים מסינה והגיטריסט ריי קודר. יאנג היה ממש נרגש בתהליך הפקתו.

האלבום יצא מיד לאחר צאתו הקשיב לו יאנג ונזעק.

יאנג: "את ההקלטות מסרתי לחברת התקליטים שערכה להן מאסטרינג. אבל כשהתקליט יצא, הקשבתי לו ולחרדתי הבנתי שזה לא הצליל שרציתי שיהיה בו. משהו נשמע ממש לא בסדר באלבום הזה שלי! חקרתי את העניין לעומק וגיליתי לצערי שבאותה חברה בחרו להעביר את ההקלטות שלי בתהליך שנקרא CSG, שנועד לאפשר לאלבומי סטריאו להיות מנוגנים בפטיפונים של מונו ללא בעיה. זה היה בתקופה בה עולם המוזיקה עבר ממונו לסטריאו, אך החברה לא רצתה לאבד את הקהל שעדיין הקשיב רק במערכות מונו. התעצבנתי מהצליל שנותר באלבום שלי ודרשתי בתוקף לגנוז את התוצאה ולהוציא מחדש את האלבום עם הסאונד האמיתי שלי".

ובשנת 1975 הוא סיפר על עצמו לרולינג סטון: "יש לי הרבה מה לומר. אף פעם לא עשיתי ראיונות כי הם תמיד הכניסו אותי לצרות. תמיד. הם אף פעם לא יצאו כמו שצריך. אני פשוט לא אוהב אותם. אמרתי יותר בכך שלא אמרתי כלום. אבל דברים משתנים ואני מרגיש מאוד חופשי עכשיו. אין לי אישה יותר. אני מתייחס לזה הרבה. חזרתי לגור בדרום קליפורניה. אני מרגיש יותר פתוח ממה שהרגשתי מזה זמן רב. אני יוצא ומדבר עם הרבה אנשים. אני מרגיש שמשהו חדש קורה בחיי.

אני ממש נדלק על המוזיקה החדשה שאני עושה עכשיו, בחזרה עם קרייזי הורס. היום, גם כשאני מדבר, השירים רצים לי בראש. אני מתרגש. אני חושב שכל מה שעשיתי תקף, אחרת לא הייתי מוציא אותו, אבל אני כן מבין ששלושת האלבומים האחרונים זיכו אותי בפרסום רע עבורם. איכשהו אני מרגיש כאילו עליתי על פני השטח מתוך איזשהו בור עכור. וההוכחה תהיה באלבום הבא שלי. 'הלילה הוא הלילה' , הייתי אומר, הוא הפרק האחרון של תקופה שעברתי.

האלבום TIME FADES AWAY היה אלבום מאוד עצבני. ובדיוק שם הייתי בסיור. אם אי פעם תשבו ותקשיבו לכל התקליטים שלי, היה מקום לזה שם. לא שהייתם הולכים לשם בכל פעם שרציתם ליהנות ממוזיקה, אבל אם אתם במסע שכזה, אז כל תקליט שלי חשוב בו. בעיני, זה כמו אוטוביוגרפיה מתמשכת. אני לא יכול לכתוב את אותו הספר בכל פעם. יש אמנים שיכולים. הם מוציאים שלושה או ארבעה אלבומים כל שנה והכל פאקינג נשמע אותו דבר. מישהו מנסה לתקשר עם הרבה אנשים ולתת להם את סוג המוזיקה שהם יודעים שהם רוצים לשמוע. זה לא הטיול שלי. הטיול שלי הוא להביע את מה שעל ליבי. אני לא מצפה שאנשים יקשיבו למוזיקה שלי כל הזמן. לפעמים זה אינטנסיבי מדי. אם אתה מתכוון לשים תקליט שלי ב-11:00 בבוקר, אל תשים עוד אחד שלי בלילה. תשים את האחים דובי.

אני מתאר לעצמי שיכולתי להמציא את אלבום ההמשך המושלם ל-HARVEST. תקליט מנצח אמיתי. אבל זה היה משהו שכולם ציפו לו. וכשזה הגיע לשם הם היו חושבים שהם מבינים על מה אני מדבר וזה היה זה בשבילי. הייתי מצייר את עצמי בפינה. העובדה היא שאני לא דמות בודדה ורגועה עם גיטרה. אני פשוט לא ככה יותר. אני לא רוצה להרגיש שאנשים מצפים ממני להיות כך בצורה מסוימת. אני לא מצטער שהוצאתי את האלבום ההוא בהופעה חיה. לא הייתי צריך את הכסף, לא הייתי צריך את התהילה. אתה חייב להמשיך לשנות דברים. אני מעדיף להמשיך להשתנות ולאבד הרבה אנשים בדרך. אם זה המחיר, אני אשלם אותו. לא אכפת לי אם הקהל שלי הוא מאה איש או מאה מיליון. זה לא משנה לי. אני משוכנע שמה שמוכר ומה שאני עושה הם שני דברים שונים לגמרי. אם הם נפגשים, זה צירוף מקרים. אני פשוט מעריך את החופש להוציא אלבום כמו 'הלילה זה הלילה', אם אני רוצה".

"אני כמו דינוזאור עם זנב ארוך", סיפר יאנג בשנת 1982 לעיתון NME. "אני כל כך גדול שאני חייב לאכול כל הזמן. אני מסתכל מסביב ורואה שלא נותרו הרבה דינוזאורים. רק המון חיות קטנות שרצות מהר מאד. ואני זקוק לאנרגיה הנמרצת שלהן כדי להישאר בחיים".

ובכן... ניל יאנג נשאר בחיים ועוד איך! וגם מוביל את הדרך. צעיר לנצח!

ב-12 בנובמבר בשנת 1981 פורסם בדיילי מירור הבריטי על אהבה חדשה ליוקו אונו... הכותרת שלה, "יוקו ואיש כמו ג'ון".

כך לשון הכתבה (בתרגום שלי, כמובן): "זכרונות מציפים את יוקו אונו כשהיא פוסעת, יד ביד, אם איש שדומה מאד לבעלה שנרצח, ג'ון לנון. השניים צחקו רבות והחזיקו ידיים בעודם הולכים בסטרוברי פילדס, האזור בסנטרל פארק ששמור לזכר הביטל שנרצח.

זה נמצא במרחק קצר מביתה בבניין דקוטה, המקום בו ג'ון נרצח לפני 11 חודשים. האיש שהיה לצדה הוא בעל שער ארוך ומשקפיים ללא מסגרת. הוא מזכיר את ג'ון לנון והוא רווק ששמו סאם הבאטולדה. הוא נראה לאחרונה הרבה עם יוקו ששמועות מלחששות שהם מאוהבים ושבקרוב יתחתנו.

אבל השמועות על רומן נשללו מיד על ידי דובר מטעמה של יוקו. הוא הוסיף שסאם, שהיה חברו של ג'ון, הוא מעצב ועוזר כשכיר בצוות של יוקו. "סאם מודאג משמועה שכזו", אמר הדובר. "הוא לא רוצה שיוקו תובך מכולם שעושים מזה רומן".

ב-12 בנובמבר בשנת 1971 נערכה ההופעה הראשונה של להקת THE DOORS ללא ג'ים מוריסון.

הופעה נערכה באודיטוריום PEREHING שבנברסקה. לצידם של הגיטריסט רובי קריגר, האורגניסט ריי מנזרק (שגם לקח על עצמו את תפקיד השירה) והמתופף ג'ון דנסמור ניצבו בובי ריי הנסון (בגיטרת ליווי) ווג'ק קונראד בבס.

חברי הלהקה לא יכלו לשער מה תהיה תגובת הקהל ללהקה בגלגולה החדש. לכן הוחלט שלא להסתער, עם שם הלהקה הידוע, על הופעות באולמות גדולים ולהתמקד במקומות קטנים יותר. הקהל שהגיע היה בדרך כלל מתוח בתחילת ההופעות, אך נרגע לרוב כששמע את הצלילים המוכרים של האורגן, התופים והגיטרה.

מנזרק על אותו סיבוב הופעות ראשון, לעיתון NME: "כפי שאתם יכולים לדמיין, זה היה מוזר, אבל הקהל קיבל אותנו בחמימות. למזלנו, הרוב הגיע ללא דעות קדומות ועם ראש פתוח - ולא עם ציפיה מאיתנו לערוך סיאנס על הבמה ולהביא לשם רוח רפאים. אנחנו מאד שמחים מקבלת הפנים שזכינו לה".

הופעת הבכורה נפתחה עם השיר החדש, TIGHTROPE RIDE והעיתון המקומי דיווח על הארוע (בו הופיעה גם ספנסר דייויס גרופ): "ריי מנזרק היה פנטסטי. הוא מוכשר ביותר באורגן ובפסנתר. כשהוא מנגן את הבלוז, הוא סופרסטאר אמיתי".

ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות", והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה: 050-5616459

ב-12 בנובמבר בשנת 2008 נמצא המתופף מיץ' מיטשל ללא רוח חיים בחדרו בבית מלון באורגון. בן 61 במותו.

מיטשל ידוע בעולם הרוק רק בגלל שהיה המתופף של ג'ימי הנדריקס. הוא לא הצליח לעשות דבר אחר משמעותי במוזיקה לאחר מותו של הגיטריסט הידוע ב-1970. מיטשל אף נכשל באודישן ללהקה החדשה של קית' אמרסון וגרג לייק, כשהגיע לפגישה מלווה בשומר אישי חמוש. בסוף זכה במשרה ההיא קארל פאלמר. מיטשל נכשל גם באודישן שערך פול מקרטני להקמת להקת WINGS. למרות היותו אחד ממתופפי הרוק הגדולים של שנות השישים, מיטשל לא הצליח לעבור בבטחה אל הסבנטיז והלאה, מבחינה מקצועית - למרות היותו מתופף מעולה וידוע.

לאחר הנדריקס נשאר מיטשל בעיקר מתחת לרדאר, והופיע מדי פעם בסשן או הופעה מזדמנת, לפני שבסופו של דבר הצטרף לראשונה ל-GYPSY SUN EXPERIENCE ולפני מותו, לסיבוב ההופעות של EXPERIENCE HENDRIX (הוא שהה בסיבוב ההופעות בפורטלנד כשנמצא מת). עם מותם של הנדריקס בשנת 1970 ונואל רדינג בשנת 2003, מיטשל היה החבר המקורי האחרון ששרד מה"ג'ימי הנדריקס אקספריינס" - שלישייה שהממה את עולם הרוק. למרבה הצער, מיטשל הוא המתופף השני הקשור להנדריקס שמת באותה שנה, כי באדי מיילס, שניגן עם הנדריקס גם הוא (ב"להקת הצוענים" בעיקר) מת בפברואר של אותה שנה.

ג'ני הנדריקס, אחותו של ג'ימי, מסרה הצהרה רשמית עם מותו של מיטשל: "כולנו הרוסים לשמוע על מותו של מיץ'. הוא היה איש נפלא, מוזיקאי מבריק וחבר אמיתי".

כבר מהרגע בו נכנס מיטשל לעמדת התופים בשלישיה החדשה, שהרכיב מנהלו החדש של ג'ימי הנדריקס, צ'אס צ'אנדלר בשנת 1966, חש המתופף כי הוא טוב מדי ללהקה הזו. לא משנה העובדה שאת העבודה הזו הוא קיבל רק בזכות זכיה בהטלת מטבע מול מתמודד אחר שניגש לאודישנים, איינסלי דנבאר. ג'ון גרהאם מיטשל (הידוע בכינויו מיץ') זכה לאורות הבמה כבר כשהיה ילד ושיחק בתפקיד ראשי בסדרת טלוויזיה ושמה JENNINGS AT SCHOOL. לאחר מכן עסק כמתופף הקלטות וניגן בשירים של פטולה קלארק, ברנדה לי ועוד. במשך שנה וחצי תופף בלהקתו של האורגניסט ג'ורג'י פיים. כשהגיע להיבחן ללהקה של ג'ימי הנדריקס, חש המתופף כי לא מדובר פה בעבודת החלומות ותיכנן לתופף עם הגיטריסט זמן קצר עד שיקבל הצעה טובה יותר לעבודה. הוא לא ידע כי השלישיה הזו תהפוך למרכז חייו ודבר שיהיה כאבן ריחיים על צווארו.

בתחילת הדרך של הלהקה נודע מיטשל במהרה לסובביו שם כאחד שעושה צרות באופן סדרתי. מבחינת ההנהלה הוא היה מאחר קבוע לחזרות ולהופעות. רק ברגע בו קיבל מיטשל את הקנס על איחור, הבין כי חייב לשנות את הרגליו בנושא הזה. הוא ידע שעוד פעם אחת שכזו והוא יוחלף במי שהפסיד לו בהטלת המטבע ההיא. בשלב הזה כבר הפך הנדריקס לסיפור הצלחה. היה זה בסוף 1966 והשיר 'היי ג'ו' הפך לשלאגר גדול. מיטשל חש כי הנדריקס נותן לו חופש ביטוי מבורך בנגינה, דבר שלא קיבל לפני כן בעבודות שביצע לאחרים, גם כשהיה חבר בלהקה ושמה THE RIOT SQUAD. המתופף האנרגטי ידע שכל מקום אליו יילך אחרי הנדריקס יהיה כבית כלא מוזיקלי עבורו.

צ'אנדלר המנהל סיפר בראיונות עמו כי הנדריקס 'אהב את תיפופו של מיטשל אך לא אהב אותו באופן אישי'. הנדריקס לא פעם התעצבן על מיטשל, שנהג להיסחף יותר מדי בהופעות עם אילתורים, והיכה בגיטרה שלו במערכת התופים בעצבנות. אבל הנדריקס עצמו ידע אז שאסור לו לאבד את מיטשל. לשניים הייתה טלפאתיה מוזיקלית מיוחדת במינה. מיטשל גם הסתגל, בקלות רבה יותר מזו של הבסיסט נואל רדינג, לסגנון חייו של הנדריקס. הוא זרם עם ביטולי הופעות, הקלטת אין ספור טייקים באולפן, עריכת ג'אמים היכן שרק אפשר וכך הצליח לראות מבחוץ את היחסים של הנדריקס ורדינג שהורעו מרגע לרגע.

כשהנדריקס הודיע, בנובמבר 1968 למלודי מייקר, כי הלהקה לוקחת הפסקה, מיטשל זרם עמו בתקווה שהעבודה תימשך. והעבודה עם הנדריקס אכן נמשכה, כי הוא המשיך כיד ימינו - חוץ מרגעים בהם הוא הוחלף על ידי באדי מיילס ל'להקת הצוענים'. מותו של הנדריקס, בספטמבר 1970, היה גם סוג של זריקת מוות לקריירה של מיטשל. חברת התקליטים רצתה עוד תקליט אחד של הנדריקס והמנהל, מייק ג'פריס, הקפיץ לאולפן ההקלטה שת מיטשל, כדי שיעזור ויפקח על הכנת האלבום CRY OF LOVE, שהורכב מהקלטות ישנות שעברו תהליך של שיפור והוספת כלי נגינה. מיטשל נאלץ לעבוד עם הקלטות מסוימות שג'פריס הציג לו, מבלי שידע כי הקלטות רבות וראויות נחסמו מהפרויקט, בגלל חוב כספי של ג'פריס לחברת 'האחים וורנר', שהחזיקה בהקלטות.

מיטשל חשב אז כי זה יהיה התקליט האחרון שייצא תחת שמו של הנדריקס. הוא לא ידע אז את מה שיגלה לחרדתו בהמשך שנותיו. ההתעניינות בשמו של הנדריקס רק הלכה וגברה ועמה רצון בעלי ההקלטות לרכב על גל זה. לכן נוצר שיטפון אדיר של תקליטי הנדריקס שהכיל הקלטות מכל הסוגים. בספטמבר 2011 הצהיר עיתון FORBES כי הנדריקס נחשב לאחר מ-15 הסלבריטאים המתים ששמם הוא החם ביותר בתעשיה. הכסף זרם בבטחה לידיים רבות, כשידיו של מיטשל נותרו ריקות.

באוקטובר 1966 חתמו מיץ' מיטשל ונואל רדינג על מסמך חוזה שהציבו מולם מייק ג'פריס וצ'אס צ'אנדלר. במסמך זה, שנועד להעסיקם כשכירים, צוין כי הם הופכים עם חתימתם בו לחברים בלהקה של הנדריקס. בחוזה זה הובטחה לכל אחד מהשניים משכורת שבועית בסך 15 ליש"ט. כמו כן נטען על ידי רדינג ומיטשל כי בתחילת הדרך היה הסכם שבעל פה עם הנדריקס לפיו הבטיח הגיטריסט שכל דבר יחולק ביניהם כך שהוא, כשם המוביל, יקבל חמישים אחוז והם יקבלו 25 אחוז, כל אחד. אבל מה שהשניים לא ידעו זה שהנדריקס עצמו חתם על חוזה ניהול מול חברה ושמה YAMETA. כשנתח גדול מהרווחים נכנס לקופת אותה חברה, הנדריקס קיבל ממנו את שהובטח אך השניים האחרים לא ידעו כלל על כך. התוצאה - סכום גדול מאד מהרווח עבר מאחורי גבם.

נואל רדינג היה עסוק, כבר משנת 1967, בנוגע לרווחי הלהקה, ובדרך כלל לא קיבל תשובות ישירות. עכשיו, כשהנדריקס מת - החל הצד הכלכלי בעסק של הנדריקס להעסיק גם את מוחו של מיטשל. השניים תבעו את חלקם לפי ההסכם ההוא שבעל פה, אך עורך הדין של אל הנדריקס, אביו של ג'ימי, טען כי ללא מסמך שמאשר זאת - מבחינתו לא נעשה כלל הסכם שכזה ומבחינתו אפשר ללכת לפשרה. וכך, בשנת 1972, נאלצו השניים להסכים לסכום חד פעמי כפשרה, מבלי לדעת כי בעתיד יהפוך הקטלוג שעשו עם הנדריקס לדבר שמניב כסף רב מאד. מיטשל קיבל ב-1973 סכום בסך 300,000 דולר וחשב אז כי פה הסתיים הסיפור.

מיטשל עסק בתביעה נוספת, שבאה נגד הוצאת ספר, מאת דייויד הנדרסון, ושמו SCUSE ME WHILE I KISS THE SKY. רבים ממקורביו של הנדריקס כעסו על ספר זה של הנדרסון, שהיה שחום עור והציב בסיפורו את מיטשל ורדינג כשני גזענים שלעגו להנדריקס על מוצאו.

מיטשל היה גם האוחז היחיד בהקלטה נדירה ביותר של הנדריקס, שהפכה בעיני רבים לדוקומנט אחד ויחיד. הייתה זו שרשרת שירים אישית שהנדריקס הקליט תחת השם BLACK GOLD SUITE. הנדריקס העניק את הקסטה היחידה למיטשל, בעת שצילמו את הסרט RAINBOW BRIDGE. המטרה של הנדריקס הייתה לאפשר למיטשל לתכנן תפקידי תופים לשירים החדשים שיצר. עם מותו של הנדריקס הפכה הקלטה זו לאחד הדברים הנחשקים ביותר בקרב אספני הנדריקס. מיטשל לא ידע על חשיבות ההקלטה עד שנות התשעים, כשנשאל על ידי עיתונאי בנוגע להקלטה זו. רק אז הבין שיש בידו זהב אמיתי והוא מכר אותו למשפחתו של הנדריקס. ביצירה זו תכנן הנדריקס להציג צדדים שונים באישיותו. אחד מהם הוא ASTRO MAN. אחר הוא CAPTAIN COCONUT וכן האלה. בידי מיטשל הייתה גם גיטרה מיוחדת ביותר של הנדריקס. הפנדר סטרטוקאסטר הלבה עמה ניגן בפסטיבל וודסטוק. בשנת 1990 הוא מכר אותה, עם סימני החריכה בסוף הצוואר שלה שנוצרו מהסיגריות שג'ימי נהג לתחוב שם בעת נגינתו בה. בצד האחורי של הגיטרה היה כתם של צבע שנוצר משילוב של חולצתו של ג'ימי והזיעה שנטפה ממנו בעת הופעה.

מיטשל מת בשנתו בנובמבר 2008, כשהקרדיט המשמעותי היחיד שנדבק לשמו היה עם נגינתו לצד הנדריקס. מאז מותו של הנדריקס לא הצליח המתופף המוכשר הזה לעשות משהו משמעותי מבחינה מוזיקלית אישית, אך ההשפעה שלו על מתופפים אחרים נשארה עצומה במשך עשרות שנים.

ב-12 בנובמבר בשנת 2001 יצא תקליט חדש לפול מקרטני - DRIVING RAIN.

פול: "זה היה קצת מסע אל הלא נודע. זה התחיל עם בחור במשרד שלי בניו יורק, ביל פוריצ'לי שאמר, 'מי הולך להפיק את האלבום הבא שלך? אני יכול לתת לך כמה הצעות?' הוא שלח לי הצעות של מפיקים אפשריים. כולם היו טובים מאוד, ברמה גבוהה. מתוך כולם, דיוויד קאהן היה זה שהכי אהבתי. אהבתי את הגישה שלו; הוא מאוד מוזיקלי, אבל מודרני. פגשתי אותו, חיבבתי אותו; הוא מאוד שקט ומאוד ברור ובדיבור התברר שמה שהוא רצה לעשות ומה שרציתי לעשות היה מאוד דומה.

לשנינו היה קצת זמן פנוי בפברואר אז יצאתי לראות אם אנחנו יכולים לעשות הכל. לפני כן דיברתי על הדרך הישנה בה נהגנו להקליט עם הביטלס בזמן האלבומים המוקדמים. כלומר, מביאים את השירים ישר לאולפן. בלי הכנת שיעורי בית לפני כן. זו הגישה שנקטנו באלבום החדש. המילים באלבום די פשוטות; אין שום דבר עמוק. אני לא מתאמץ יותר מדי, אני לא מודאג אם שמעתי משפט בעבר ופשוט הלכתי על זה".

באותו יום שבו שוחרר האלבום, טרגדיה אווירית גדולה התרחשה בניו יורק כאשר מטוס נוסעים התרסק לתוך קווינס. באותו יום נחתו שם פול ואשתו, הת'ר. פול: " בזמן שהקונקורד נחת, ההתרסקות פשוט קרתה.

הסתכלתי החוצה בצד שמאל של המטוס והיה עשן בכל מקום. זה היה אירוני נוראי וטרגי, כשבעודי מנסה לגייס כסף לקורבנות ההתרסקות האחרונה - משהו נורא קורה שוב. כשנחתנו, ה-FBI ליווה אותנו מהטיסה. לא ממש דאגנו עד שעברנו את המכס ולא מצאנו שם אף אחד שיבדוק את הדרכונים או משהו. עמדנו שם ופטפטנו כעשרים דקות, תוהים מה לעזאזל קורה עד שהת'ר שמעה שני אנשי FBI שאמרו ששדה התעופה נסגר. ואז התחלנו לשאול שאלות וצוות שדה התעופה אמר בסופו של דבר שמטוס התרסק. זו מכה איומה לניו יורק. אבל העיר תתאושש ואנחנו חייבים לעזור לה".

ב-12 בנובמבר בשנת 1965 נערכה הופעת הבכורה הטלוויזיונית של מארק בולאן.

הזמר הצעיר, ששינה את שמו ממארק פלד לטיילר טובי וממנו למארק בולאן, הופיע בתוכנית READY STEADY GO עם שיר בשם THE WIZARD.

דרך אגב, שם המשפחה הבימתי של הבחור (בולאן) בא מצירוף התחלת השם הפרטי וסיום שם המשפחה של בוב דילאן.

ב-12 בנובמבר בשנת 1984 יצא תקליט הופעה ללהקת דוראן דוראן ושמו ARENA. אם בסיקסטיז הייתה ביטלמאניה, התקופה הזו באייטיז הייתה דוראנ-מניה.

קודם כל אתחיל מביקורת שפרסם הרולינג סטון אז, עם שני כוכבים בלבד מצדו: "להקשיב לאלבום הזה דומה לצפייה בטלוויזיה ללא סאונד. אתה מקבל תחושה שאלמנט חשוב במצגת חסר. בלי כל הזוהר והנצנוצים, התקליט הזה צריך לקום או ליפול לפי המוזיקה – והנפילה פה חזקה.

קודם כל, אין פה שום חומר חדש, חוץ משיר הסינגל הלא מזהיר, THE WILD BOYS, שנשמע כגירסה מותכת של UNION OF THE SNAKE. אותו סוג נחש עם עור חדש. אין פה שיר אחד מהתשעה שנשמע ממש שונה מהגירסה האולפנית. הלהקה הוסיפה, לסיבוב ההופעות שלה בשנת 1984, ארבעה נגני חיזוק, אך חטיבת כלי הנשיפה בקושי נשמעת פה. זמרות הרקע ונגן כלי ההקשה גם טואטאו. יש פה חייץ ברור בין אמן לקהל.

הלהקה בחרה לאלבום סט שירים חסר חיים, במטרה להציב את חבריה כסופרסטארים כובשים. שני השירים הראשונים דווקא מעלים את האנרגיה (IS THERE SOMETHING I SHOULD KNOW ואחריו HUNGRY LIKE THE WOLF) אבל זה מחליק משם לתהום ללא סוף".

ג'ון טיילור הבסיסט בספרו: "למעשה, לא הקשבתי לאלבום המוגמר עד עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, כי בכל פעם שאנחנו מסיימים אלבום, אני לא רוצה להקשיב לו. אני לא יכול. אני צריך זמן כדי לקבל על זה פרספקטיבה - אם כי, אפילו לפי הסטנדרטים שלי, עשרים וחמש שנים זה מוגזם. מה שהדהים אותי בו, כשהקשבתי לו סוף סוף, זה כמה חלש נשמע הקהל, בהתחשב בכמה הם היו רועשים. יש תחושה של ניתוק בין הלהקה לקהל. זה כמעט כאילו אנחנו בממדים שונים. הלהקה נשמעת ממש צמודה, נהדרת למעשה, ואתה יכול לדעת שיש קהל, קהל גדול, אבל זה נשמע רחוק מאד. בחלק מהאלבומים החיים, אתה יכול אנשים צועקים דברים לאמן, אבל אין דבר כזה באלבום הזה. זה מרוחק. יש תחושה שרצינו להקטין את עניין להקתנו כמשווקת לשוק של נערים ונערות. ניסינו להיות מבוגרים. האם הבס היה שם חזק מספיק? בהחלט".

ב-12 בנובמבר בשנת 1944 נולד האורגניסט בוקר טי ג'ונס (האורגניסט המופלא מלהקת בוקר טי והאם ג'יז, שנראה צועד אחרון בתמונה פה).

אז הנה על תקליט שמביא באופן מופלא את הצד השני של אבי רואד. שדרת מקלמור זה המקום בו ניצבו בזמנו אולפני ההקלטה מהמשפיעים ביותר בתרבות המוזיקה מסוף שנות החמישים ועד אמצע הסבנטיז - אולפני STAX. היה זה בימים בהם האנשים השחורים סבלו מגזענות נוראית. אנשים שלא יכלו לסעוד יחדיו במסעדות, נפגשו באולפן של STAX כדי לעשות יחדיו מוזיקה. ועוד איזו מוזיקה!

חברת STAX הייתה בבעלות אנשים לבנים ושכנה באזור של אוכלוסיה שחורה ממעמד הפועלים. היא העניקה תגובה הולמת עם חספוס הפקתי לצליל המוקפד של חברת מוטאון.

להקת BOOKER T AND THE MGS הייתה להקת הבית המופלאה של אולפני חברת התקליטים הזו. ארבעת חבריה הורכבו משני שחורים (בוקר טי ג'ונס באורגן האמונד ושאר מקלדות ואל ג'קסון ג'וניור בתופים) ושני לבנים (הגיטריסט סטיב קרופר והבסיסט דונאלד 'דאק' דאן). זו הייתה רביעייה של מוזיקאים שהקליטה בעיקר מוזיקה אינסטרומנטלית. הסאונד שיצרו הפך לאחד הדברים הטובים והמשפיעים יותר בתרבות המוזיקה השחורה - ואני ממש לא מגזים פה.

הלהיט הידוע ביותר של הלהקה הזו היה GREEN ONIONS. מאז יצרה שרשרת של קטעים אינסטרומנטליים נהדרים ואחד השיאים שלה, לטעמי, הוא האלבום שיצא בינואר 1970 בשם MCLEMORE AVENUE. כל האלבום מכיל עיבודים, בסגנון הלהקה, לשירים שהביטלס הקליטו זמן קצר לפני כן לאלבומם האחרון ABBEY ROAD. באופן מעניין למדי. באותו הזמן הקליט גיטריסט הג'אז, ג'ורג' בנסון, תקליט שלו ובו פירושיו לשירי התקליט הזה, בשם THE OTHER SIDE OF ABBEY ROAD.

כבר מעטיפת האלבום הנהדרת אפשר להבין במה מדובר פה. על העטיפה רואים את ארבעת החברים כשהם חוצים את הכביש שצמוד לאולפן ההקלטות של STAX, שנמצא בממפיס ברחוב ששמו מונצח כשם התקליט (ממש כמו אבי רואד). רק שאצל בוקר טי ולהקתו אין מעבר חצייה שמצויר על הכביש. וברור ששם הלהקה נוסף לתמונה, בשלט מצד ימין, לאחר הצילום.

זה קצת אירוני לאור העובדה שהביטלס היו אלו שלקחו בהתחלה מוטיבים מחברת STAX למוזיקה שלהם. כך שיש כאן סוג של סגירת מעגל. התקליט הזה נשמע כמקשה מוזיקלית אחת, אך הגיטריסט סטיב קרופר הקליט את תפקידי הגיטרה שלו באולפן אחר - WALLY HEIDER שבקליפורניה. זו הפעם הראשונה בה הלהקה הקליטה את תפקידיה באולפנים שונים ובזמנים שונים.

האלבום הזה, שברובו אינסטרומנטלי, מוצג כאן בעיקר בצורת מחרוזות, ממש כמו בצד השני של האלבום אבי רואד. מה שיפה כאן הוא שהלהקה רקחה מחרוזות משל עצמה שלא נאמנות למקור וכך יצרה דבר רענן ולא ממוחזר.

עיתון CIRCUS כתב על התקליט ביולי 1970, תוך שהוא מפספס את העניין: "התקליט הזה נשמע טוב, אך מדוע הוא עדיף על פני המקור? בסך הכל מדובר באלבום שלא ממש מצליח לפגוע".

עיתון רולינג סטון פרסם ב-23 ביולי 1970: "הנה תקליט שיש מאחוריו תכנון רציני. הרגעים בהם האלבום קם לתחייה הם כשהרביעיה הזו מתרחקת מהצלילים המקוריים של הביטלס ויוצרת פרשנויות משלה. החולשות שלה הן כשהיא מנסה ליצוק מקצבים פ'אנקיים במלודיות הידועות. אם אתם מעריצים של בוקר טי ולהקתו - זה אלבום בשבילכם. אם אתם לא - האלבום המקורי של הביטלס בהחלט יספיק"

ב-12 בנובמבר בשנת 1964 ניצב באולפני הטלוויזיה של הבי.בי.סי, בפעם הראשונה, בחור בשם דייבי ג'ונס (שבעתיד ייקרא דייויד בואי) במטרה לשמש דובר של 'הקבוצה למניעת התאכזרות כלפי בחורים ארוכי שיער'.

זה היה בתוכנית החדשות של הבי.בי.סי, 'הלילה', וג'ונס הצעיר והשעיר סיפר למנחה התוכנית, קליף מיצ'למור, שבשנתיים האחרונות הוא וחבריו המגודלים סופגים עלבונות מצד אנשים על שיערם. מה שרבים לא ידעו אז זה שבואי הצעיר הגיע לצילום כחלק מתכנית שרקח עם אביו, ג'ון ג'ונס, במטרה לקדם את שמו. האב היה איש יחסי ציבור והפעיל את קשריו כדי להכניס את בנו לטלוויזיה.

מיצ'למור למצלמת האולפן ולצופים בבית: "זה חייב להיפסק. נמאס להם. מורדי השיער הארוך מגיחים מלמטה. נמאס להם לאבד את עבודותיהם, נמאס להם להישלח הביתה מהקולג', נמאס להם להישלח הביתה מבית הספר וגם נמאס להם להידחות בתור לקבלת דמי אבטלה. אז עם כמה מחבריו הגיע אלינו דייבי ג'ונס בן ה-17, שייסד את התנועה למניעת התאכזרות לבחורים ארוכי שיער".

אז פנה המנחה לג'ונס ושאל אותו מי התאכזר לו. הוא מקבל ממנו את התשובה הזו: "אנחנו די מאופקים אך בשנתיים האחרונות אנחנו סופגים הערות עוקצניות כמו 'יקירתי' או 'האם אפשר לסחוב את התיק הנשי שלך?'. אני חושב שזה חייב להיפסק עכשיו".

ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי", והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה: 050-5616459

ב-12 בנובמבר בשנת 1963 הגיעו הביטלס לשתי הופעות בגילדהול שבפורטסמות'. משהו לא נעים קרה שם.

הם נקבעו גם להצטלם, לפני ההופעות, באולפן טלוויזיה אך פול נתקף מיחושים בבטנו והצילום הומר בראיון, כשהוא נראה לא במיטבו, עקב הבחילות. עדיין במטרת הארבעה היה לקיים את ההופעות, אך המחלה שתקפה את הבסיסט חשבה אחרת והחמירה את מצבו. שתי ההופעות נדחו ל-3 בדצמבר.

הרצאות ביטלס בוטיק, להזמנה: 050-5616459

ב-12 בנובמבר בשנת 2003 מת מתופף הסשנים טוני תומפסון, מלהקות שיק ו- POWER STATION, מסרטן בכליות, בגיל 48. זאת חודשיים לאחר שחבר להקת "תחנת הכוח", הזמר רוברט פאלמר, מת מהתקף לב. אז, למי שלא זוכר את ההרכב הזה – הנה לזכרם של שני אלו.

הרכב זה, שהיה מין סופרגרופ (עם ג'ון טיילור ואנדי טיילור מדוראן דוראן) נקרא על שם אולפן הקלטות עסוק בניו יורק. זה היה בזמן בו דוראן דוראן הסתכסכה מבפנים, התפצלה לשני מחנות ונראה היה שהלהקה מתה. סיימון לה בון, רוג'ר טיילור וניק רודס בחרו לפעול תחת שם חדש (ארקדיה) ואילו ג'ון טילור ואנדי טיילור בחרו לעשות לעצמם להקה. הם בחרו עבורם מתופף חם בעסק – טוני תומפסון. ג'ון טיילור: "טוני תומפסון, שהיה עכשיו על הסיפון עם אנדי ואיתי בלהקה, התעקש שהוא האיש שצריך להפיק את הפרויקט. המפגש איתו במסעדה בניו יורק היה מדהים; הוא היה השפעה, סמל, אבל הוא מעולם לא היה גרנדיוזי. פרויקט תחנת הכוח נועד כדי שאנדי ואני נחלוק כבוד לטוני תומפסון, ובתקווה לשים אותו באור הזרקורים. הרגשנו שמגיע לו.

לנגן עם טוני היה אחרת לגמרי מאשר ללנגן עם רוג'ר (טיילור, המתופף של דוראן דוראן). שניהם היו מתופפי רוק פ'אנקיים עם אוריינטצית גרוב, אבל האנרגיות היו שונות מאוד. רוג'ר היה דמות עקבית; הוא לא התלבט, ותמיד ידעתי למה לצפות ממנו. לטוני הייתה הרגל הכי כבדה בעסק, והכוח ועוצמת הקול שירדו ממנו כשהוא ניגן היו עצומים".

עכשיו נותר לחפש זמר. למעשה, הרעיון המקורי היה להביא קבוצת זמרים (כמו מיק ג'אגר) כשכל אחד ישיר שיר שמתאים לו. אחד האנשים שהוצעו לפרויקט היה רוברט פאלמר. הוא בא לשיר שיר אחד (SOME LIKE IT HOT), היה כה נלהב מהתוצאה והפך לזמר היחיד בלהקה. כך הם ניגשו להקלטות, כשהם מבצעים שירים חדשים וגרסה ללהיט GET IT ON של טי רקס.

אנדי טיילור: "הפרויקט עצמו לא הכניס לנו הרבה כסף וגם לא עצר אותנו מלבזבז עליו הון, אבל זה כן נתן לנו מיקוד מחודש, ועל כך אני אסיר תודה. המוזיקה שג'ון ואני עשינו יחד בתחנת הכוח נולדה בחלקה מתוך תסכול מכך שלא יכולנו לנגן את מה שרצינו בדוראן דוראן. הזיכרון המר של הקלטת התקליט השלישי של דוראן היה עדיין טרי בתודעתנו, אז כאשר הגיעה ההזדמנות לעשות משהו שונה, קפצנו על זה. ההקלטות התחילו בעיקר בשעה 22:00. או חצות והמשיכו עד שש או שמונה למחרת בבוקר. אבל היינו עדיין מזוהים וצולמנו בכל פעם שנכנסנו או יצאנו, כך שתמיד היינו צריכים להתלבש בהקלטות בבגדי כוכבי הרוק שלנו. גרמנו להרבה תשומת לב. בנקודה אחת צוות צילום הופיע עם אישה ותינוק, והם טענו שזה הילד של ג'ון. עד מהרה הוכח שהסיפור שלה היה שקרי".

בחברת התקליטים EMI לא התלהבו מפיצול הכוחות שעמד לפגוע בלהקת האם. אנדי טיילור: "הנה בא בנאדם ומצווה עלינו בבוטות, 'אתם לא יכולים לעשות את זה'. אפילו לא הכרתי, ובכל זאת כאן הוא ניסה לעשות סדר בדברים. ניסינו להסביר אבל EMI דבקה בעקרונותיה ואמרה שאי אפשר לשחרר את התקליט שלנו. זה הזכיר לי את המאבק שהיה לנו עם חברת התקליטים קפיטול על השיר THE REFLEX כי הם חשבו שהוא שחור מדי. הם פחדו בחברה שעכשיו יש פה להקה עם לבנים ושחורים. הם פשוט רצו בחברה לשלוט בנו, אך כשג'ון ואנדי הודיעו שיקחו את התקליט לחברה אחרת – הם ניצחו במערכה.

ג'ון טיילור: " חגגנו את יציאת האלבום עם הופעה בסאטרדיי נייט לייב. זו הייתה הפעם היחידה בה רוברט שר איתנו בלייב בטלוויזיה. משם הוא המשיך לקריירת סולו והוציא את הלהיט ADDICTED TO LOVE. זה היה המשך ישיר ללהקה שעשינו".

ב-12 בנובמבר בשנת 1971 יצא תקליטה השלישי של להקת ג'נסיס, NURSERY CRYME

זה התקליט הראשון עם ההרכב הקלאסי והמפואר של להקת ג'נסיס. שני חברים חדשים ומשמעותיים ביותר הצטרפו אז ללהקה; פיל קולינס בתופים וסטיב האקט בגיטרות. פיל קולינס אהב מאד רוק מתקדם ושתיים מהלהקות האהובות עליו ביותר, לפני שהצטרף לג'נסיס, היו יס וקינג קרימזון. הוא כמעט הצטרף ללהקת יס.

קולינס היה בזמן ההוא מתופף בלהקה בשם FLAMING YOUTH, אך המחסור הקשה בהופעות גרם לו לפרוש ממנה ולחפש להקה אחרת. החלום שלו היה להצטרף לאחת משתי הלהקות הבאות - THE ACTION או להקת יס. הוא נהג לראות את יס בהופעותיה במועדון 'מארקי' שבמרכז לונדון. באחת ההופעות הוא נעמד ליד בחור שסיפר לו כי להקת יס מחפשת מתופף חדש בגלל שהמתופף שלה, ביל ברופורד, עוזב ללימודים בקולג'. קולינס לא היסס והחליט לגשת אל מאחורי הקלעים ולנסות את מזלו. הוא הציג את עצמו לזמר הלהקה, ג'ון אנדרסון, שהגיב: "נהדר בן אדם. תתקשר אלינו ביום שלישי ותבוא לאודישן". אך קולינס לא התקשר וזה מפתיע כי הוא הכיר את השירים של יס לאורך ולרוחב. הוא דאי היה עובר את האודישן, מתקבל ללהקת יס ועולם הרוק המתקדם היה נראה אחרת לגמרי.

בכל אופן, לאודישן של ג'נסיס הוא הגיע ביחד עם חברו, הגיטריסט רוני קאריל, שהיה גם כן בלהקת FLAMING YOUTH. שניהם הגיעו להיבחן וגילו שיש תור ארוך של נבחנים ולכן הוצע להם, בינתיים, להשתכשך בבריכה בגינת בית הוריו של פיטר גבריאל, עד שיגיע תורם. קולינס, בעודו משכשך בבריכה, הקשיב קשב רב לאודישנים שבקעו מתוך הבית. כשהגיע תורו, הוא הרשים בביצועיו. רוני קאריל לא הצליח באודישן, אך נשאר חבר קרוב של קולינס במשך עשרות שנים אחרי כן.

קולינס הביא עמו ללהקה וירטואוזיות מושלמת וסגנון נגינה ייחודי ורגיש. כמו כן הוא היה מתופף שמאלי, דבר שבלט מבחינה ויזואלית. הוא גם תרם קולות רקע נחוצים לשירים. עם הגעתו של קולינס, החלה תקופה קצרה של להקת ג׳נסיס כרביעיה ללא גיטריסט, כשהקלידן, טוני בנקס, מנגן את סולואי הגיטרה בפסנתר חשמלי אותו הניח על אורגן ההאמונד וחובר לאפקט פאז. זאת עד הגעתו של מייק ברנארד שהופיע עם הלהקה במשך כמה חודשים, אך שמו כמעט ולא מוזכר בהיסטוריה של ג'נסיס, שחבריה נהגו לא פעם להתעלל בו.

הנה מייק ברנארד מאותה שנה:

פעם אחת של התעללות כזו קרתה כשחברי הלהקה אספו אותו להופעה מתחנת דלק, בה נהג להחנות את רכבו. בדרך חזרה היה זה לילה קר מאד וברנארד, שידע כי יצטרך לחצות גשר עילי להולכי רגל כדי לחזור לתחנה, ביקש מהשאר לחכות עד שידליק את רכבו. הוא יצא מרכב ההסעות והחל לפסוע כשגילה לאכזבתו שרכב ההסעות החל לנסוע מבלי לחכות לו. ברנארד המשיך לפסוע והגיע לרכבו, שסירב להתניע והותיר אותו לבדו ללילה ארוך ומקפיא כשהוא מייחל לעזרה.

האקט פרסם מודעה במלודי מייקר, בה הוא הדגיש את יכולותיו האקוסטיות בנגינה בגיטרה. במודעה הוא חיפש לעבוד עם מוזיקאים שצמאים ליצור מוזיקה מעבר לתבניות המוזיקליות הרגילות והחונקות. המודעה תפסה את עיניו של פיטר גבריאל, שהזמין את האקט לנסות את מזלו איתם. הוא לא ידע מי זו להקת ג'נסיס, אז גבריאל הציע לו לגשת חנות התקליטים הקרובה ולהאזין לאלבום TRESPASS. האקט עשה כך ואהב את ששמע. האודישן לסטיב האקט נערך במרתף הבית של טוני בנקס. גבריאל ובנקס היו נלהבים מהגיטריסט, שנשמע להם לפרקים כמו רוברט פריפ, מקינג קרימזון. מייק ראת'רפורד הבסיסט לא התרשם, אך הוא התרכך זמן מה לאחר מכן.

ללא ידיעתו, הופעתו האחרונה של מייק ברנארד עם ג'נסיס הייתה ב-5 בינואר 1971 ב-HIGH WYCOMBE. ברנארד: "ההופעה עברה בסדר גמור אבל בסופה קרא לי פיטר גבריאל לשיחה במושב האחורי של רכב ההסעות. אני חושב ששאר חברי הלהקה שתו משהו בינתיים ושם הוא הסביר לי שהם מצאו גיטריסט אחר". ברנארד לא הופתע והגעתו של הגיטריסט סטיב האקט הייתה חתיכת הפאזל האחרונה שיצרה את התמונה המופלאה. ברנארד: "ניסיתי כל הזמן לוודא האם אני בלהקה או לא, כי בחרתי אותה על פני משהו אחר שהוצע לי אז. עם הזמן אני לא חש מרומה, אך באותם ימים זה ממש לא היה נעים. הם יכלו להיות יותר כנים איתי במקום להגיד לי, 'אנחנו נודיע לך'. הם כמובן היו נגנים מעולים ועם פיטר היה לי הכי נוח לדבר. היה לו גם גמגום קל שנעלם כשהוא היה על הבמה. טוני בנקס, לעומת זאת, היה איש לא נעים. תמיד חשתי שהוא חושב את עצמו נעלה מהשאר. הוא כל הזמן שמר מרחק ממני".

סטיב האקט היה הבחירה המושלמת להרכב; הוא התעניין כבר אז בצד האקוסטי והמינימליסטי של תפקידי גיטרה. הנגינה הייתה כה חשובה לו אז, שהוא נהג להתיישב על כסא ולהתרכז בתפקידיו יותר מאשר להתרוצץ על הבמה ככוכב רוק. כך נהג גם רוברט פריפ. קינג קרימזון הייתה השראה גדולה ביותר על ג'נסיס ובזמן שהחמישה ערכו חזרות יחדיו לכתיבת שירים חדשים, הם תלו על הקיר בחדר את עטיפת האלבום הראשון של קרימזון, כדי להזכיר לעצמם כל הזמן שלא לפחד בתהליך יצירת המוזיקה, אלא רק להעז וללא מעצורים.

סטיב האקט: "מאד אהבתי את מה שטוני בנקס ניגן בקלידים. הייתי המעריץ מס' 1 שלו בלהקה, אך מצאתי בו אדם מסוגר ביותר וזה היה מתסכל. כל פעם שניסיתי להתקרב אליו, הוא יצר חומה בינינו. בכלל, כל חברי הלהקה מסביב לא הראו הרבה רגשות בזמן שהצטרפתי אליהם. זה היה מוזר מאד. לאחר מכן גיליתי כי ג'נסיס שונה לגמרי מהלהקות הקודמות בהן הייתי. בלהקות הקודמות היינו כולנו חברים ומוזיקאים ואילו בג'נסיס היינו רק מוזיקאים ולא חברים. היינו קולגות עם יחסי עבודה. מצב שגרם לי להמון חוסר ביטחון ותחושה שאני לא מתאים לסוג העבודה הזה. חששתי שבכל רגע הם עלולים להחליף אותי בגלל שלא הבאתי מספיק רעיונות מוזיקליים לסיר הבישול".

טוני בנקס: "עברתי אז תקופה לא קלה, כי הייתי בתהליך מעבר מפסנתר לנגינה באורגן ובמלוטרון". גם נסיון כתיבת המוזיקה, לראשונה ללא אנתוני פיליפס, הקשה מאד על שלושת הוותיקים בלהקה (גבריאל, בנקס וראת'רפורד) שנאלצו להסתגל למצב חדש עם שני חברים חדשים (האקט וקולינס), שגם רצו לכתוב מוזיקה ולהביא את רעיונותיהם להקלטה. הסיטואציה הביאה לא מעט ריבים ותיסכולים. הרבה רעיונות מוזיקליים של האקט נזרקו דרך החלון, דבר שגרם לו לחשוב האם הוא בכלל מתאים ללהקה והוא אף שקל אז לפרוש ממנה. טוני בנקס היה האיש שנהג לצעוק הכי הרבה בחדרי החזרות ודרש שהשאר יקבלו את רעיונותיו. זה היה לא נעים.

כך נראית העטיפה הפנימית של התקליט:

האלבום הוקלט באולפני טריידנט במרכז לונדון, אחד האולפנים היחידים שפעלו בתקופה ההיא עם 16 ערוצים. פיל קולינס לא אהב את תהליך ההקלטה ולטענתו, זה הוציא את העוקץ מהדרך בה ג'נסיס נשמעה בהופעות חיות. הוא נאלץ לתופף באולפן עשרות של טייקים ליצירה מסויימת, עד שהצליח במשימתו והשאר ניגשו להוסיף לזה כלי נגינה ושירה.

היצירה הפותחת, THE MUSICAL BOX, נכתבה על ידי אנטוני פיליפס עוד בגילגול הקודם של ג'נסיס. במקור זו הייתה יצירה אינסטרומנטלית שנכללה (תחת השם MANIPULATION) בפסקול שג'נסיס הקליטה ב-1970 לתכנית הדוקומנטרית על מיק ג'קסון. התכנית עצמה נגנזה והמאסטר עם ההקלטה הזו התגלה בשנות התשעים ונכלל במלואו כבונוס בקופסה שיצאה לכל הקטלוג של ג'נסיס מתקופת 1970-1975. באופן מוזר, פיליפס לא קיבל קרדיט הלחנה ב- THE MUSICAL BOX.

המילים שפיטר גבריאל כתב ליצירה הזו מספרות את הסיפור הבא: בבית כפרי אחד גרו שני ילדים, סינת'יה והנרי. יום אחד, סינת'יה ערפה את ראשו של הנרי עם מקל קריקט שהיה בידה. לאחר מכן היא מגלה תיבת נגינה שהייתה שייכת להנרי. כשהיא פותחת אותה, מתנגנת מנגינה של שיר בשם OLD KING COLE כשלפתע הנרי מגיח החוצה מהתיבה כרוח שמתחילה להזדקן במהירות, דבר שגורם לו לחוות חיים שלמים במשך כמה דקות. אך הרעש הפתאומי מפריע למטפלת באותו הבית והיא פורצת לחדר, משליכה את תיבת הנגינה וכך הורסת אותה וגם את רוחו של הנרי.

הקטע השני, FOR ABSENT FRIENDS, נכתב על ידי "הבחורים החדשים", האקט וקולינס, ומסופר בו על שתי אלמנות שמתאבלות בכנסיה על מות יקיריהן. הסולן בקטע הקצר והיפהפה הזה הוא קולינס. ראת'רפורד: "יכולתי להסתדר גם בלי זה באלבום, אבל בגלל שהצמד החדש בלהקה הביא את זה, היינו צריכים לעבוד על זה לצורך האיזון".

כשיצא האלבום הזה, הוא לא נחל הצלחה גדולה בבריטני, למרות הביקורות המשבחות. במלודי מייקר נכתב עליו אז: "במאבק על מקוריות, מטעם הלהקות הרבות מדי בשטח שמוציאות אלבום מדי שבוע, ג'נסיס מנסה יותר מרבות מהן. הלהקה לא סתם זורקת שירים לתקליט אלא באה לספר סיפורים דמיוניים שמתבססים על דמויות שמתאימות לשירי ערש לילדים מאשר לשירי להקת רוק. המוזיקה של ג'נסיס היא טעם נרכש. השיר HAROLD THE BARREL הוא שיעור הגון ללהקות אחרות בנושא כתיבה דמיונית עשירה. ההפקה מצוינת ומהסוג שאנחנו מצפים לו מחברת תקליטים איכותית".

טוני בנקס אמר את דעתו על התקליט הזה בראיון עמו מהאייטיז: "אחד הדברים המדכאים ביותר בנוגע לאלבום השלישי שלנו היה אפקט האדישות מצד חברת התקליטים. לא נראה שאהבו את התקליט שם. במבט לאחור, זה התקליט שהכי פחות אהוב עליי מכל תקליטי הלהקה. רק שני שירים אני אוהב בו - THE MUSICAL BOX ו- THE FOUNTAIN OF SALMACIS".

אחד האלמנטים הידועים והמושכים במוזיקה של ג'נסיס הוא אורגן המלוטרון. בנקס: "התוספת החשובה ביותר מבחינתי הייתה המלוטרון. קנינו אותו מרוברט פריפ. זה כלי גדול שיצר צלילים קסומים והלכתי לפריפ כדי לאסוף אותו. אפילו איש הצוות הטכני של קרימזון, שקיבל את פניי, נראה לי אז כמושא להערצה. בתחילה השתמשתי רק בצלילי הכינורות שבכלי, כי לא ידעתי ממש מה לעשות עמו".

בנקס השתמש במגוון צלילים של המלוטרון לאורך האלבום הבא של ג'נסיס: ביצירה THE RETURN OF THE GIANT HOGWEED (שגבריאל כתב את מילותיה על עולם הצמחים שברח מקיו גארדנס כדי להתנקם במין האנושי) יש שימוש בצלילי ה- STRINGS (תזמורת) ו- BRASS (כלי נשיפה) של המלוטרון. שני אלו מנוגנים יחדיו ברגע השיא של סוף היצירה.

צד ב' נפתח ביצירה SEVEN STONES, שכתב בנקס, עם סאונד האורגן שנמצא במלוטרון (הרבה חשבו שזה האמונד אך זה למעשה המלוטרון...). לא כולם אהבו את השיר הזה; בנקס משתמש כאן במהלכי אקורדים כנסייתיים שקיבל כהשראה מהמוזיקה הכנסייתית שספג כשהלך לכנסייה בעיר ילדותו, צ'ארטרהאוס. ראת'רפורד: "זה היה השיר של טוני וזו דוגמה מצויינת לשיר עם מהלך אקורדים בסגנון קברט – כלומר, אקורדים גדולים ושמאלציים שמתאימים לאולמות ריקודים. הוא צעק שהוא רוצה את זה ובסוף נחקק חוק – טוני יכול לקבל שלושה עד ארבעה אקורדים כאלו באלבום, מעתה ואילך".

סאונד נוסף של המלוטרון נמצא בשיר HARLEQUIN, אותו כתב ראת'רפורד והודה שמילותיו מביכות והוא סיפר בספרו שלמד מהן לא להשתמש יותר לעולם, בכתיבת שיר, במילה HARVEST. הפעם מנוגן כאן צליל הויבראפון של המלוטרון. וביצירת הסיום בתקליט, THE FOUNTAIN OF SALMACIS, אנחנו זוכים למפלים של סאונד ה- STRINGS במלוא עוצמתו.

המפל SALMACIS אכן קיים במציאות והוא כיום מוקד משיכה לתיירים בטורקיה וביצירה הזו, של ג'נסיס, יש סיפור על נימפה בשם סאלמאסיס, שהתאהבה בהרמפרודייטוס, שהיה בנם של אפרודיטה והרמס. כשהרמפרודייטוס טבל במימי המפל של סאלמאסיס, היא חיבקה אותו והתפללה לאלים שבשמיים שיאחדו אותה עם אהובה כאחד. האלים הקשיבו לתפילתה ועשו כבקשתה והפכו את הרמפרודייטוס ליישות אנדרוגנית. הוא כעס מאד על הבקשה האנוכית של סאלמאסיס וקילל את המפל שלה בכך שכל מי שיתה ממימיו יקבל את אותו גורל שלו.

חברת התקליטים בקושי השקיעה מאמץ בשיווק התקליט, כשאחד הדברים היחידים שבלטו היה מאמר שכתב קית' אמרסון (מאמרסון, לייק ופאלמר) על התקליט, לפי בקשתו של סטראטון סמית'. כך הוא כתב במודעה, שפורסמה במלודי מייקר: "בימים אלו זה קשה ללהקה חדשה לצעוד מעבר לקו ולהשיג הכרה והאזנה למוזיקה שלה, במיוחד שמדובר במוזיקה עם רבדים שונים. למרות הקושי, חשוב מאד שהקונספט המקורי יישמר, יקבל טיפול מסור וגם ישתפר, בתקווה שמישהו יקום ויאהב את זה. אם זה לא קורה – אז מה? אתה מוזיקאי וזה מה שחשוב. יש מספיק אנשים שמבינים ואוהבים את ג'נסיס, אך הם מעטים. במוקדם או מאוחר, זו להקה שתצליח ואז תצטערו שלא הייתם שם איתה בהתחלה. האלבום החדש שלה מעולה".

מייק ראת'רפורד: "אני חושב באופן אישי שהתקליטים NURSERY CRYME ו- SELLING ENGLAND BY THE POUND הם תקליטים שאין בהם זרימה טבעית. יש בהם נקודות גבוהות מאד אך יש בהם גם כמה נקודות רדודות מאד".

עטיפת התקליט, מעשה ידיו של חבר קרוב ללהקה, פול ווייטהד, נעשתה בהשראת מילות היצירה הפותחת. על העטיפה נראית סינת'יה עם מקל הקריקט כשמסביבה כמה ראשים ערופים שמפוזרים בשטח. זו לטעמי אחת העטיפות היפות ביותר שיצאו לג'נסיס אי פעם – ולא עושים היום דברים כאלו... וחבל.

"גם זה קרה החודש" - והפעם נובמבר 1970 (ללא תאריך מדויק):

האלבום הראשון של להקת הבי ג'יז המאוחדת, TWO YEARS ON, רואה את האור. חברי הלהקה לא הפסיקו להתקוטט ביניהם, אך רובין גיב הסביר: "למעשה, חזרנו להיות ביחד ביום שישי, ה-21 באוגוסט. יום לפני כן גם היינו ביחד, אך עם עורכי הדין של כל אחד מאיתנו. רבנו שם על כל מיני דברים. למחרת נפגשנו במשרד ההנהלה כדי להמשיך ולריב. לפתע הויכוח נגמר והחלטנו לחזור לאולפן ההקלטה ביחד". בינתיים חזר מוריס גיב מאירלנד, שם הוא השתתף בהקרנת הבכורה של הסרט "בלומפילד" (בכיכובו של ריצ'רד האריס) שצולם גם בישראל והיה בזמנו דיבור שהצ'רצ'ילים ישתתפו בו - אך בסוף זה לא קרה. הבי ג'יז עסוקים גם בתיכנון הקרנת הספיישל הטלוויזיוני שלהם, CUCUMBER CASTLE, שצולם לפני חזרתו של רובין ללהקה.

בריאן וילסון, מהביץ' בויז, נלחם נגד חירשות טוטאלית. בחודש זה הוא הגיע לטיפולים בלוס אנג'לס אבל לא יחזור להופעות סדירות, גם אם שמיעתו תחזור.

הרולינג סטונס דחו את ההצעה להחתים בחברת התקליטים החדשה שלהם את להקת MATTHEW'S SOUTHERN COMFORT. זאת כי מיק ג'אגר חשב שהצליל שלהם לא מספיק מתקדם. זאת למרות שלהקה זו מצליחה בגרסתה לשיר "וודסטוק".

התקליטון של מונגו ג'רי, IN THE SUMMERTIME, נמכר ביותר משישה מיליון עותקים. בינתיים כתב סולן הלהקה, ריי דורסט, שיר חדש ללהקת הצ'רצ'ילים, שתקליט אותו בהמשך בשם TIME IS NOW.

"כל הילדים שלנו חייבים לנקות היטב את החדרים שלהם, לשטוף היטב כלים ולשפשף היטב את הרצפות, כי אנחנו רוצים שהם יהיו בחורים טובים ויכבדו את אמא ואבא שלהם". (ג'ו ג'קסון, האבא של הג'קסונים, לעיתון NME)

הנהלת הרויאל אלברט הול סירבה לאפשר ללהקת "עשר שנים אחרי" לקבוע הופעה במקום, מחשש שהקהל של הלהקה המצליחה יגרום לנזק. זאת לאחר שמנהלי המקום קיבלו דיווח על הופעה אחרת בה הקהל השתולל יותר מדי.

להקת שיקגו נאלצה לבטל סיבוב הופעות עקב תשישות חבריה. זאת לפי הוראת רופאים.

הבסיסט המפוטר של דיפ פרפל, ניק סימפר, הקים להקה חדשה בשם WARHORSE.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים