רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 בספטמבר (12.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אפילו בהתחלה קראו לנו כולם 'עובדי השטן'. אני לא חושב שהיה לנו דימוי שטני. היה לנו שם אפל, אך השירים עצמם לא באו לקדם שטניות. אני גדלתי בבית קתולי והאמנתי בישו ואלוהים. בגיל 17 התחלתי לחקור קצת את נושא השטן - מתוך סקרנות כתחביב בלבד. בגלל שאני כתבתי את מילות שירי הלהקה - הנושא הזה חילחל פנימה, אבל מבחינתי אני כתבתי את המילים כאזהרה נגד השטן" (גיזר באטלר, הבסיסט של להקת בלאק סאבאת)

ב-12 בספטמבר בשנת 1980 יצא האלבום SCARY MONSTERS... AND SUPER CREEPS של דייויד בואי.

SIDE 1

1. It's No Game (No.1)

2. Up The Hill Backwards

3. Scary Monsters

4. Ashes To Ashes

5. Fashion

SIDE 2

1. Tennage Wildlife

2. Scream Like A Baby

3. Kingdom Come

4. Because You're Young

5. It's No Game (No.2)

כך אמר על התקליט בואי, עשר שנים לאחר מכן: "האלבום הזה תמיד היה עבורי משהו טהור. באלבום הזה ביקשתי להוציא ממני את תחושת אי הנעימות שהייתי שרוי בה".

ובכן, בואי הצליח לא רק להוציא ממנו תחושה זו כי אם גם להחזיר לעצמו הצלחה מסחרית. האלבום נמכר היטב כשיצא, בין השאר הודות ללהיט ושמו ASHES TO ASHES. כך חזר בואי, שלפני כן השתכשך בבריכת הנסיוניות, להיות ממותג כאליל פופ. הגישה המוזיקלית השונה של בריאן אינו הוזזה הצידה. לא עוד מוזיקת אמביינט. בואי הפעם היה חדור מטרה להתנסות באופן שונה, אך גם להגיע ליותר קהל.

מאחורי הקהל בואי עדיין רתח על מנהלו לשעבר, טוני דפרייס, שלטענתו ניהל אותו בחוסר שקיפות שהביא נזקים. השניים הפרידו כוחות באופן משפטי, בשנת 1976. תוצאות המשפט הכריחו את בואי להפריש מתמלוגיו העתידיים לדפרייס. לכן היה מרוצה כשאלבומיו הנסיוניים לא הביאו לכיס מנהלו לשעבר את המצלצלים הרבים מאד. אבל עשור חדש הגיע ועמו הצורך להמציא מחדש. הסכם התמלוגים מול דפרייס היה תקף עד ה-30 בספטמבר 1982. בואי נשך את שפתיו והבין שחייבים להמשיך בחיים וליצור כהלכה.

הוא גייס לצדו חברים קרובים שעזרו לו היטב בעבר. ביניהם הגיטריסטים קרלוס אלומאר ורוברט פריפ. גם רוי ביטן, הפסנתרן של ברוס ספרינגסטין, בא לעזור. וגם פיט טאונסנד בא וניגן בשיר. בזמן הכנת האלבום שקל בואי ברצינות גם לשחק בהצגה ושמה "איש הפיל". בסוף הוא יעלה עם זה לבמה ובהצלחה. לאחר שסיים לשחק בהצגה, באפריל 1980, הוא חזר לאולפן להמשך הקלטות. תוכן ההצגה המעורער השפיע גם על בואי, שניגש למיקרופון ושר באופן שונה מזה שהיה שר, לפני משחקו בהצגה ההיא.

באוגוסט 1980 יצא הסינגל עם ASHES TO ASHES.

אפשר לראות בשיר זה המשך ללהיטו של בואי משנת 1969, SPACE ODDITY. הוא מבקר מחדש את האסטרונאוט הבדיוני, מייג'ור טום, שנמצא כעת בחלל וחוזר לתקשר עם בקרת הקרקע ואומר להם שהוא מאושר, אבל הם לא רואים אותו אלא כנרקומן. המעריצים מאמינים שזו היצירה האוטוביוגרפית של בואי על מאבקו נגד שימוש בסמים ונגד שדים אישיים אחרים.

הפזמון הסוגר של השיר הזה, "אמא שלי אמרה שכדי לעשות את הדברים, עדיף שלא תתעסק עם מייג'ור טום", מציע שכדי להפיק את המיטב מהעתיד, אסור להתעכב על העבר.

בואי הסביר שהשיר INCHWORM, ששר דני קיי בשנת 1952 בסרט 'הנס כריסטיאן אנדרסן', השפיע עליו לכתוב שיר זה. בואי: "אהבתי את זה בילדותי וזה נשאר איתי לנצח. אני ממשיך לחזור לזה. יש בשיר INCHWORM אלמנט חריזה של ילדים, ויש בזה משהו כל כך עצוב ונוקב. זה החזיר אותי לרגשות של המחשבות העצומות הטהורות שיש לך כילד, ואיך הם כל כך מזוהים גם כשאתה מבוגר".

מפיק האלבום, טוני ויסקונטי: "השיר הזה הפתיע את כולנו. כי ציפינו לעוד שיר בסגנון LODGER או LOW והנה שיר פופ מושלם לפנינו, עם בית ופזמון חמודים, כשבתוכם הוא הורג את מייג'ור טום".

התקליטון הצליח כראוי (ובא עם קליפ מושקע לזמנו) וגם האלבום "מפלצות מפחידות" נחל את אותה הצלחה. האלבום נפתח ונסגר עם צליל פילם של סרט המסתובב במהירות. בשיר הראשון, IT'S NO GAME, נשמע קודם קול המקריא ביפנית לפני שבואי נכנס במלוא הסערה.

להיט נוסף באלבום הוא FASHION, שבואי אמר כי הוא רואה בו המשך לשיר DEDICATED FOLLOWER OF FASHION, של הקינקס, על סצנת האופנה, בואי מפוצץ פה את האופי הרדוד של תעשיית האופנה, אך יחד עם זאת, מבטא סקרנות חולנית כלפיה: "כשהתחלתי ללכת לדיסקוטקים בניו יורק, בראשית שנות ה -70, הייתה התלהבות גדולה מאוד. לסצנה היה מהלך טבעי בעניין. נראה כי כעת היא מוחלפת בנחישות עגומה וערמומית להיות אופנתית, כאילו היא למעשה ייעוד. יש איזושהי הילה מוזרה בקשר לזה".

שיר זה משרטט אנלוגיה מרומזת בין אופנה לפשיזם. בשנת 1974 עורר בואי מחלוקת לאחר שהעיר כמה הערות פרו-פשיסטיות, כולל תקרית בה כינה את היטלר "אחד מכוכבי הרוק הראשונים". מאוחר יותר האשים בואי את הערותיו המטורפות בכמות הסמים העצומה שצרך באותה תקופה. ואין עוררין על כך שדייויד בואי הוא מלך של אופנה.

בעיתון NME נכתב בזמנו בביקורת: "בואי מתקשר עם הקהל בכנות כובשת ומשכנע שפסימיות מנומקת טובה יותר ליצירה מאשר אופטימיות מזויפת. זה האלבום של דייויד הריאליסטי". במלודי מייקר נכתב: "זה אלבום עם הסאונד של ברלין לצד גישה מרוככת יותר".

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "בסרטו של ניקולס רוג, 'האיש שנפל לכדור הארץ', יש סצנה שבה דיוויד בואי, המגלם אורח חוצני פגיע, צופה בכוונה באלימות הטקסית, הגדולה מהחיים, של הופעת קאבוקי. הסצנה הזו - הדרך שבה בואי תחילה נדהם ואז נעלם בפתאומיות, כאילו שבע וראה מספיק - ממשיכה לעלות בראש בזמן ההאזנה ל'מפלצות מפחידות'. באלבומיו המוקדמים, בואי השתנה כגבר שמעביר זכוכית מגדלת בגופו. האסתטיקה שלו כללה ריחוק. בעזרת שיתוף הפעולה של האמן עם האגדה שלו, ברכתו העצמית לעיתים קרובות, וסירובו לחשוף את המנגנון המכריע, היה קל לאנשים לטעות בשינויי הפרסונה שלו.

'מפלצות מפחידות' מבהיר את ניסויי דייוויד בואי/בריאן אינו כפרויקטים לחינוך מחדש: בואי עמל במחנה האימונים של האוונגרד המוזיקלי, רכש עוד אוצר מילים סינתטי ושחרר תרגילים מיניאטוריסטיים שהתפשטו מיומרותיהם. זה הפך להיות חלק מעבודותיו הטובות ביותר.

דיוויד בואי תמיד ניצל את המרחק לשימור עצמי, אבל עכשיו הוא רועד מהתוצאות כשהניכור הופך לא רק למושג המחשה אלא לקוד שאפשר לחיות לפיו. 'אפר לאפר', המשך לספייס אודיטי, הוא כתב האישום העצמי המפורש ביותר של בואי. בשיקוף חולשת הזמנים, מייג'ור טום-הגיבור האסקפיסטי התהפך לג'אנקי שמרחף בחלל, נצמד חזק לגאוותו ולפנטזיה שהוא 'יישאר נקי הלילה'. אף על פי שהתמונה מצמררת, קשה לראות את 'אפר לאפר' כמשהו חוץ מהתרגשות עצמית מעוותת. מוצלחת יותר היא היצירה FASHION, כפרודיה כבדה, עמוסת אירוניה על הפשיזם הסגנוני ("אנחנו כיתת הגאונים / ואנחנו מגיעים לעיר / ביפ ביפ"), עם מחיאות כפיים וזמזום אופנתי. המנגינה מדבקת מספיק כדי להיות להיט על רחבת הריקודים, אשר רק יוכיח את טענתו.

אף אחד לא נשמר פה. מייג'ור טום נותר ללא הצלה. הומואים אינם יכולים להציל את חבריהם - או את תג ההבדל ביניהם. דוגמניות האדם של 'אופנה' לא יכולות להפסיק לצעוד. ואכן, הילדים ב'כי אתם צעירים' אפילו לא יכולים להבדיל ביניהם.

אז לאן הולכים כשהתקווה נעלמה? האלבום הבא של בואי עשוי לראות אותו מחפש, אבל בתקליט הנוכחי הוא אוכל את הצעירים שלו".

ב-12 בספטמבר בשנת 2003 מת ג'וני קאש, "האיש בשחור", בגיל 71.

בשנים האחרונות סבל קאש מהפרעה במערכת העצבים שגרמה לו להיות רגיש לדלקת ריאות. ארבעה חודשים לפני מותו מתה אשתו, זמרת וכותבת השירים ג'ון קרטר קאש, מסיבוכים מניתוח לב בגיל 73.

החל מאמצע שנות החמישים, כשיצר את התקליטים הראשונים שלו עבור חברת התקליטים "סאן", יצר קאש מוזיקת ​​קאנטרי-פולק קשוחה, שבמרבית עוצמתה נראה כי היא מוחקת את הגבול בין שירה, סיפורים ונסיון חיים. הוא נולד בעוני בארקנסו והשפל הביא אותו לקטוף כותנה, לכרות עצים ולהניח מסילות רכבת. בעבודותיו למד את הסיפורים הפשוטים של שותפיו לעבודה ושאב מהם השראה.

קאש היה המשורר הבולט ביותר של מוזיקת ​​הקאנטרי עבור העניים העובדים. שיריו תיארו את חייהם של כורי פחם, אסירים, בוקרים, עובדי רכבת ועוד.

השפעתו חרגה הרבה מעבר לתחום מוזיקת ​​הקאנטרי; יחד עם אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס וקרל פרקינס, חבריו לסאן רקורדס באמצע שנות החמישים, הוא נחשב לחלוץ הרוק'נ'רול עם להיטו I WALK THE LINE. ואכן, בשנת 1992, ותריסר שנים לאחר בחירתו להיכל התהילה של מוזיקת ​​הקאנטרי, הוא הוכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול.

הרבה לפני שהוטבע המונח "אלבום קונספט", יצר קאש אלבומי קונספט כמו "תרכב על הרכבת הזו" (1960), "דם, זיעה ודמעות" (1963), "דמעות מרירות" (1964) ו"ג'וני קאש שר בלדות של המערב האמיתי" (1965). והוא בהחלט ידע לשיר כל שיר ושיר ולהטביע בו את חותמו.

שיר אחד שכתב זמן קצר לאחר שעזב את חיל האוויר, תפס מרכיב חיוני במיסטיקה שלו, עם דמותו של הפושע המתוקן. כך הוא שר ב- FOLSOM PRISON BLUES: "אני שומע את הרכבת מגיעה / זה מתגלגל סביב העיקול / ולא ראיתי את אור השמש / אני לא יודע ממתי / אני תקוע בכלא פולסום / והזמן ממשיך להתגלגל".

למעשה הוא בילה רק יום אחד מחייו בכלא, באל פאסו, בגין החזקת כדורים שהיו חוקיים עם מרשם. החוטאים שג'וני קאש שר עליהם היו בדרך כלל נגועים באשמה ובחיפוש אחר סליחתו של אלוהים.

שלא כמו זמרי קאנטרי אחרים, קאש לא שתק בנושאים חברתיים או פוליטיים. הוא הקליט כמה שירי מחאה נוקבים אבל קשיי הסיבובי ההופעות והנטייה של שלו לדיכאון הביאו לתלות בכדורים, שהחלה בתחילת שנות השישים והחמירה בהתמדה. הוא החל להחסיר הופעות והעדיף להתבודד בטבע מבלי שיידעו לאן הלך. אשתו, ויויאן, תבעה גירושין ממנו. הייתה זו אשתו השניה, ג'ון קרטר, שהייתה שותפה לשינוי מהלך חייו. היא שכנעה אותו לעבור טיפול בתלותו בסמים ועזרה לו לגלות מחדש את האמונה הנוצרית. לאחר שנישאו בשנת 1968, הם הפכו לזוג בלתי נפרד.

הקריירה המוזיקלית שלקאש ידעה מאז עליות ומורדות וקיבלה תפנית יוצאת דופן בשנת 1994, כאשר הוא הוחתם על ידי ריק רובין, מפיק הידוע בעיקר בהפקות רוק יוצאות דופן. אלבומו הראשון בחברה החדשה, AMERICAN RECORDINGS, היה אלבום קאנטרי-פולק חשוף שבו הוא החיל את חותמו המיוחד על שיריהם של טום ווייטס, לאונרד כהן ואחרים. האלבום נמכר רק קצת יותר מ-100,000 עותקים, אך הוא זכה בו בפרס הגראמי, בקטגוריית אלבום הפולק העכשווי הטוב ביותר. תחייתו נמשכה עם אלבומו הבא, UNCHAINED, שהיה מועמד לשני פרסי גראמי. הקהל הבין שיש פה רגע מוזיקלי מיוחד והתאהב בקאש מחדש.

ב-12 בספטמבר בשנת 1969 יצא אוסף שירים פנטסטי לרולינג סטונס ושמו THROUGH THE PAST DARKLY. יש באלבום הזה גם עצב, בהתחשב בעובדה שאחד האנשים בעטיפתו ובמוזיקה בו, בריאן ג'ונס, מת כחודשיים לפני כן.

SIDE 1

1. Jumpin' Jack Flash

2. Mother's Little Helper

3. 2,000 Light Years From Home

4. Let's Spend The Night Together

5. You Better Move On

6. We Love You

SIDE 2

1. Street Fighting Man

2. She's A Rainbow

3. Ruby Tuesday

4. Dandelion

5. Sittin' On The Fence

6. Honky Tonk Women

בעטיפה הפנימית של האלבום, שיצאה במקור כשהיא חתוכה בצורת מתומן, ישנה מחווה לג'ונס, שכתוב עליה: "כשאתם רואים, זכרו אותי, והישארו לי בראש. תנו לכל העולם להגיד מה שהם יכולים לדבר עלי, כפי שאתם מוצאים לנכון". אוסף זה של הסטונס הוקדש לזכרו ושמו בא כהומאז' לסרטו של אינגמר ברגמן, משנת 1961, שנקרא THROUGH A GLASS DARKLY.

ברולינג סטון האמריקני נכתב בביקורת עליו בזמנו: "זהו אחד מתקליטי המסיבות הגדולים. כל הקטעים מועדפים, כולם נהדרים - רוק'נ'רול רועש, קשוח, נוצץ. גם אם יש לכם כבר כל שיר, כנראה שהם יחד לא נשמעו טוב כמו שהם מצליחים על התקליט הזה. בין אם השירים נבחרו בזהירות רבה או באופן אקראי, הם יוצרים אלבום בעל השפעה אדירה, ממש כמו כל תקליט של להיטיו הגדולים של ריצ'רד הקטן. אם אתם מעריצים אמיתיים של הסטונס, לא תוכלו להוריד את העיניים מהעטיפה.

עם זאת, זה עדיין מאכזב שדברים כמו MOTHER'S LITTLE HELPER נכללו בעוד ש- WE LOVE YOU ו- CHILD OF THE MOON, שמעולם לא היו באלבומים, הושמטו. אם הסטונס באמת עוברים את העבר באפלה, הם היו צריכים לפחות לתת לנו תזכורת היכן הם באמת היו - למשל בכלא, ואולי הם היו נותנים למאזינים אמריקנים פינוק על ידי הכללת מיטב החומרים הישנים שלהם באמת עם גרסאותיהם הגאות כתלמידים בבית הספר לצ'אק ברי".

ובכן, מי שמכיר את האלבום בהדפסתו הבריטית, יודע שהשיר WE LOVE YOU מככב בו בגאווה. בהדפסה האמריקנית הוא אכן לא נמצא. אז מה יש לנו כאן? ג'ק פלאש בהחלט מקפץ, ריחוף במרחק אלפיים שנות אור מהבית, הזמנה לבלות את הלילה ביחד, הזמנה לפרידה מגרופית ושמה יום שלישי האדמדמה, לנשוף על פרח שן הארי ולבלות עם נשות ההונקי טונק.

ב-12 בספטמבר בשנת 1995 יצא אלבום חדש ללהקת רד הוט צ'ילי פפרס, ONE HOT MINUTE. הפעם נמצא בשורותיה גיטריסט חדש - דייב נאבארו, לשעבר מלהקת ג'יינס אדיקשן.

1. Warped

2. Aeroplane

3. Deep Kick

4. My Friends

5. Coffee Shop

6. Pea

7. One Big Mob

8. Walkabout

9. Tearjerker

10. One Hot Minute

11. Falling Into Grace

12. Shallow Be Thy Game

13. Transcending

להקת רד הוט צ'ילי פפרס ידעה הצלחה כבירה עם האלבום BLOODSUGARSEXMAGIK והציפיות היו אדירות בנוגע להמשך הדרך שלה. אבל אז החליט הגיטריסט, ג'ון פרושיאנטה, לפרוש ממנה. הלהקה ניסתה לחבר אליה את הגיטריסט ג'סי טוביאס, מלהקת MOTHER TONGUE. אחרי כמה שבועות של ניסיונות הובן לחברי הלהקה שג'סי לא מספק את הסחורה. לפתע הבריק המתופף, צ'אד סמית', עם ההצעה להביא את דייב נאבארו. הוא הביא ללהקה צליל שונה מקודמו, אך גם חש כל הזמן לא בנוח ולא כשווה בין החברים. שנים לאחר מכן הוא הודה בפני הזמר, אנתוני קידיס, שהוא היה בטוח בכל רגע שהם יפטרו אותו.

הזמר, אנתוני קידיס, בספרו: "לפני הקלטת האלבום הזה לקחתי שיעורי פיתוח קול עם המאמן שהיה למייקל ג'קסון. לא אהבתי אותו ופיטרתי אותו אחרי שני שיעורים. אז מצאתי מישהו אחר, פחות מפורסם, ובמקום לשיר איתו סולמות - פתחנו ספר שירי ביטלס ועבדתי עם זה. אני לא יודע אם זה שיפר את יכולותיי הווקאליות אבל זה היה כיף גדול. היינו גאים באלבום ONE HOT MINUTE, גם אם זה לא היה אלבום טוב כמו שיכולנו לעשות אם היינו שומרים על אחדות אחרי האלבום הקודם שלנו. אבל עבור להקה חדשה לגמרי, זה היה מאמץ טוב, בנוסח, של למשל, MOTHER'S MILK. הוא לא נמכר היטב כמו האלבום הקודם שלנו ואנשים איבדו בנו אמון. בחברת התקליטים סברו שהנה אנחנו להקה שהצליחה קצת לקבל אור שמש וזהו".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "הרד הוט צ'ילי פפרס, להקת הפ'אנק-פאנק שהתפרסמה כשהיא לובשת גרבים על אברי המין שלה, צוללת אל הקצה העמוק מבחינה רגשית של התמכרות ואובדן לסמים, נושאים שהלהקה נגעה בהם לראשונה בלהיט הגדול ביותר שלה עד כה, UNDER THE BRIDGE, מאלבום המגה-פלטינה שלה מ-1991, BLOODSUGARSEXMAGIK. עבור החבר'ה האלה, הרצינות מתגלה כהרבה יותר משחררת מכל הרפתקאה. לפני מותו של הגיטריסט המקורי שלה, הלל סלובק, בשנת 1988 בגלל מנת יתר בשוגג, הטירוף העליז של הפפרס הסתיר לעתים קרובות את אוצר המילים המוזיקלי הרחב והקולח שלה, כולל התעניינותו של הבסיסט FLEA בג'אז ובמוזיקה קלאסית. כעת האמונה שלהם בכוח של ג'אמינג, חדשנות וספונטניות משתחררת במלואה. האלבום החדש הוא אקלקטי ועתיר דמיון שמציג גם את חברי הלהקה כמחושבים יותר, רוחניים - אפילו מבוגרים. אחרי קריירה של 10 שנים פלוס, הם סוף סוף מממשים את הפוטנציאל שלהם.

מכיוון שהצ'ילי פפרס הם ותיקים בעסק והמפיק החוזר אליהם, ריק רובין, אינו טיפש, האלבום הזה מציע גם שירים שמזכירים את הלהיטים מהעבר. רצף של גיטריסטים הגיע לפפרס בעקבות מותו של סלובק. אולי החבר החדש ביותר, דייב נבארו, לשעבר מג'יינס אדיקשן, יהפוך לתוספת קבועה. הוא תורם תרומה אמיתית בכך שהוא לוקח צעד אחד קדימה את הנטייה של הצ'ילי פפרס לניואנסים ג'אזיים, דברים בלתי צפויים וטלפתיה קולית. הוא גם עוזר ללהקה להתחבר לשורשי הפ'אנק-מטאל שלה, כמו גם לפ'אנקיות רטרו יותר מסונכרנת".

על הלהיט AEROPLANE: זה מבוסס על שיר בלוז מסורתי בשם JESUS IS MY AEROPLANE, כשחברי הלהקה הסבירו בראיון שככה הם מרגישים לגבי מוזיקה, שהיא לוקחת אותם למקום גבוה יותר. בראיון למגזין BASS PLAYER, הבסיסט FLEA הסביר שהשיר הזה עשה לו קצת צרות. "זה היה השיר היחיד שדאגתי ממנו - חשבתי שזה נשמע כמו עוד שיר של ילד לבן טיפש שמנסה להיות פ'אנקי! כאשר ניגנתי את זה בלייב באולפן עם הלהקה, הבס לא הוקלט כמו שצריך משום מה, אז זה היה אחד מהדברים הבודדים שהייתי צריך לנגן אחר כך על הקלטה קימת של השאר. החלק שלי בשיר הרגיש לי כל הזמן נוקשה. לא זרמתי עם התופים. רציתי לעשות את זה מחדש, אבל ריק רובין אמר שזה מגניב ולכן זה נשאר".

על השיר הפותח, WARPED: באוטוביוגרפיה של זמר הלהקה, אנתוני קידיס, הוא מסביר שהשיר הזה נכתב בערך בזמן בו הוא חזר לסמים. הוא נגמל מסמים בשנת 1989, אבל התמכר שוב בתקופה זו. הוא שמר על הסוד הזה מהלהקה, אבל היה המום שאף אחד לא הבין את זה על סמך כמה מהמילים שכתב, במיוחד לשיר הזה.

גם זה קרה ב-12 בספטמבר:

- בשנת 1974 החל בוב דילן להקליט את התקליט BLOOD ON THE TRACKS באולפני A&R בניו יורק.

- בשנת 1980 הוציא סולן להקת בלאק סאבאת' לשעבר, אוזי אוסבורן, את תקליט הסולו הראשון שלו בשם BLIZZARD OF OZ.

- בשנת 1952 נולד ניל פירת, המתופף של להקת RUSH. הוא מת מסרטן בינואר 2020.

- בשנת 1967 המשיכו הצילומים לסרט MAGICAL MYSTERY TOUR של הביטלס. האוטובוס, בו הצטלמה הלהקה עם שאר השחקנים, פנה לדרך צדדית, כדי לעקוף תנועה כבדה, ובסופו של דבר נתקע על גשר ויצר פקק תנועה גדול ועצבני.

- בשנת 2007 יצאה לראשונה הודעה רשמית על מופע איחוד של לד זפלין.

- בשנת 2001 הצהיר קלידן להקת THE BAND, גארת האדסון, על פשיטת רגל.

- בשנת 1990 הודיעו סטיבי ניקס וכריסטין מקווי, שתי הנשים בלהקת פליטווד מק, שהן עוזבות את הלהקה.

- בשנת 1986 התמוטט על הבמה מתשישות סולן להקת מודי בלוז, ג'אסטין הייוורד. הוא אושפז בבית חולים.

- בשנת 2003 תבעו חברי הביטלס הנותרים ויוקו אונו את חברת APPLE בטענה ש- ITUNES מפרה את זכויות היוצרים שלהם בתור מחזיקי השם APPLE במקור.

- בשנת 1956 נולד בריאן רוברטסון, הגיטריסט של להקת THIN LIZZY.

- בשנת 1977 נולד בן לפול ולינדה מקרטני. שמו הוא ג'יימס לואיס מקרטני.

- בשנת 1980 גילתה להקת ואן היילן שתנאי החוזה שלה להופעה בדנבר קולוראדו לא קוימו במלואם. סעיף אחד בחוזה ציין שהלהקה רוצה צנצנת גדולה של סוכריות M&M בשלל צבעים, אך ללא צבע חום. כשגילו שיש סוכריות חומות בצנצנת, הם לא היססו ושברו לגמרי את אחורי הקלעים תוך יצירת נזק בסך 10,000 דולר.

- בשנת 1970 פרסם עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי שלהקת פינק פלויד תכתוב מוסיקה לבאלט של הכוריאוגרף הצרפתי רולאן פטי, בכיכובו של רודולף נוראייב. התיכנון המקורי היה לעשות עשר הופעות של הלהקה, מה-1 עד ה-10 ביולי 1971, עם 60 רקדנים ועם תזמורת ובה 108 נגנים.

- בשנת 2011 ביצע גלן קאמבל, שסבל ממחלת אלצהיימר, את IT`S YOUR AMAZONG GRACE, בתוכנית הלילה עם ג'יי לנו. על הבמה הוא הצליח להופיע כשקרא את המילים מהמסך שמולו. הוא רק התחיל אז את סיבוב הופעות הפרידה שלו, שנמשך יותר משנה, עד שמצבו הידרדר עד כדי כך שהוא כבר לא יכל להופיע יותר.

- בשנת 1966 החלה לרוץ בטלוויזיה תוכנית חדשה עם להקה מהונדסת חדשה בשם THE MONKEES. הנוסחה של הלהקה הזו הייתה להידמות לביטלס בתקופת הביטלמאניה. הלהקה הפכה למצליחה מאד עם להיטים גדולים ובחורות שצרחו אחר חבריה.

- בשנת 1952 נולד גרי באקלי, אחד משלושת הזמרים יוצרים שבלהקת AMERICA.

ב-12 ביולי בשנת 1975 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:

ב-12 בספטמבר בשנת 1975 יצא באנגליה האלבום WISH YOU WERE HERE של פינק פלויד.

SIDE 1

1. Shine On You Crazy Diamond (Parts 1 - 5)

2. Welcome To The Machine

SIDE 2

3. Have A Cigar

4. Wish You Were Here

5. Shine On You Crazy Diamond (Parts 6 - 9)

האלבום נולד בתהליך לידה קשה, אחרי שהלהקה שעשתה אותו הגיעה לשיא הכי גדול שיכול להיות. הרי איך אפשר להוציא אלבום שישתווה ל- DARK SIDE OF THE MOON? זה כמו לכבוש שוב את פסגת הר האוורסט. נכון? ובכן, לא מדויק. תקליט זה הוכיח שאפשר לכבוש גם פסגות אחרות ולא פחות מרשימות.

לראשונה, מאז שנת 1968, יכלו חברי הלהקה לקחת לעצמם סוג של חופשה מהלחץ המטורף של סיבובי ההופעות הבלתי פוסקים. דייויד גילמור, גיטריסט הלהקה, גילה בזמן החופשה זמרת צעירה מאד בשם קייט בוש והפיק אלבום להקה בשם UNICORN. ניק מייסון המתופף קיבל, עוד בשנת 1973, הזמנה להפיק את האלבום ROCK BOTTOM של רוברט וויאט. העבודה על כך נדחתה עקב פציעתו של וויאט וחודשה בשנת 1974.

היה נראה כי ארבעת חברי הפלויד שהפכו עשירים, יכולים לצאת בשמחה לחופשה, אך להם לא היה קל לצאת לזה. באוקטובר 1973 נכנסו ארבעת חברי הלהקה לאולפני אבי רואד על מנת להתחיל הקלטת אלבום חדש ומוזר שהיה אמור להיקרא HOUSEHOLD OBJECTS. שירי האלבום היו אמורים להיות עם מוזיקה שנעשתה עם כלים שהם לא כלי נגינה. לא הרבה יצא מסשנים ארוכים של הקלטת קולות מוזרים ממברשות, סלוטייפ, מודלים של מטוסים קטנים ועוד חפצים. קטע אחד כזה יצא כבונוס בקופסה המהודרת של DARK SIDE OF THE MOON. רעיון אחד שכן המשיך לאלבום WISH YOU WERE HERE היה נגינה בכוסות יין מלאות. על כך בהמשך.

חברי הלהקה הבינו שהקונספט המיוחד הזה לא מתקדם והחליטו לחזור לכלי הנגינה המסורתיים. אז הצליחו ליצור יצירה חדשה ומשמעותית בשם SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND. היצירה קרמה עור וגידים מארבעה צלילי גיטרה שגילמור ניגן לפתע, במהלך הג'אמים האולפניים לחיפוש רעיונות.

במקביל יצר הבסיסט רוג'ר ווטרס קטע בשם RAVING AND DROOLING, שידוע כיום בשם SHEEP מהאלבום ANIMALS, שיצא ב-1977. קטע שלישי שהיה אמור להיכנס לאלבום נקרא YOU'VE GOTTA BE CRAZY. הקטע הזה הפך ליצירה DOGS באלבום ANIMALS.

שנת 1974 הייתה שנה של מנוחה מסיבובי הופעות, חוץ מסיבובים קצרים בצרפת, ארה"ב ואנגליה. בהופעות האלו ניגנה הלהקה את שלוש היצירות החדשות שציינתי. זה היה צעד אמיץ מאד ללהקה, לנגן שלוש יצירות ארוכות בהופעה אחת לקהל שלא מכיר אף תו מהן.

ההקלטות לאלבום WISH YOU WERE HERE החלו באופן רשמי בינואר 1975. אך ימי ההקלטה הראשונים היו קשים. חברי הלהקה לא ממש רצו להיות באולפן ההקלטה. היה להם משבר פנימי. וכך, עם המחסור של ההתלהבות ביצירה, נוצר קונספט של אלמנט שחסר במצב מסוים.

בשלב הזה הוחלט לפצל את היצירה SHINE ON ולגנוז בינתיים את שתי היצירות האחרות. שלושה שירים חדשים נוצרו במקומן. אחת הסיבות לגניזה באה מביקורת ארסית מאת כתב המוסיקה ניק קנט, בעיתון NEW MUSICAL EXPRESS. הביקורת נכתבה אחרי שקנט נכח בהופעה של הפלויד בוומבלי, ב-14 בנובמבר 1974.

קנט כינה בביקורת את המופע של הפלויד במילה 'גיהנום'. הוא טען שהמילים בחלק מהיצירות החדשות, שהלהקה השמיעה על הבמה, הן מחורבנות ופוגעניות. הוא הוסיף שחברי הלהקה מוגבלים מאד וששיערו של גילמור נראה מטונף. כלומר, הגיטריסט לא טרח אפילו להתקלח לפני עלייתו לבמה. גילמור קרא את הביקורת והתעצבן מאד. ריק רייט הקלידן דווקא ראה בביקורת הזו משהו חיובי והתקשר לקנט להודות לו על השיקוף של הלהקה בעיניו.

לפני צאת האלבום הזה של הפלויד, צץ בחנויות בוטלג (תקליט לבן פיראטי) בשם הלהקה, שנקרא BRITISH WINTER TOUR 74. הציפייה לאלבום חדש של הלהקה גרמה להרבה מעריצים להאמין שהבוטלג הזה הוא האלבום הרשמי החדש, וכך הרקיעו המכירות שלו מעבר לכל בוטלג אחר שיצא תחת המותג פינק פלויד עד אז. פינק פלויד הבינו שעליהם לשנס מותניים ולהביא מוצר ראוי.

אז מה יש לנו באלבום המופלא הזה?

היצירה שפותחת את האלבום נפתחת בצלילים עשירים שהופקו מנגינה בכוסות יין מלאות בגבהים שונים. זוהי אחת הפתיחות המרשימות ביותר ליצירה כלשהי של פינק פלויד. חברי הלהקה הגיעו עם הרעיון של כוסות היין ליצירת מצע צלילים שלא נשמע כמותו בעולם הרוק. היצירה הזו היא מחווה זועמת ומתוסכלת לכיוונו של מייסד הלהקה, סיד בארט, ששרף את מוחו בשנת 1968 משימוש מוטרף באל.אס.די.

שימו לב שהשם SYD משתקף בראשי התיבות של השיר הזה. מדהים, לא? חברי פינק פלויד חושבים על הכל...

היצירה הפכה לעגומה יותר בשל העובדה שבארט עצמו קפץ לבקר את הלהקה במהלך העבודה על השיר הזה. האגדה האורבנית מספרת שבארט הופיע באולפן ללא הזמנה מראש ונחת דווקא בזמן הכנת יצירה עליו. הוא נראה שמן מאד, מגולח ראש וגבות. גילוח הגבות השפיע על רוג'ר ווטרס ליצור דמות דומה שתעשה כך בסרט 'החומה' (בכיכובו של בוב גלדוף). ובכן, זה טוב לאגדות. אמנם בארט נראה לפי התיאור הלא מחמיא, אך הוא לא הגיע בהפתעה כי אם בהזמנה. הכיצד? את זה אני מספר בהרצאתי על פינק פלויד.

לפי הדיווחים, חברי הלהקה לא זיהו אותו בתחילה וכשנפל להם האסימון, ירדו דמעות מעיניהם. כשמישהו ניסה לשבור את הקרח על ידי כך ששאל את סיד איך הוא עלה כל כך הרבה במשקלו, הוא ענה: "יש לי מקרר גדול מאוד במטבח, ואכלתי הרבה צלעות חזיר!". זו הייתה הפעם האחרונה שחברי פינק פלויד ראו אותו.

הפתיחה לאלבום היא ארוכה אך מהפנטת ביופייה. רק אחרי יותר משמונה דקות אפשר לשמוע לראשונה שירה כלשהי של ווטרס. זמרות הרקע ביצירה הזו היו ונטה פילדס וקרלינה וויליאמס. אורח נוסף שמגיע שוב (הוא גם היה באלבום המצליח הקודם) זה הסקסופוניסט דיק פרי. הוא מתחיל בנגינת סקסופון בריטון ועובר בהמשך, עם הגברת הקצב, לסקסופון טנור.

השיר הזה הוא אחד הברורים והחדים ביותר של הלהקה. הוא כתוב כולו כמכתב גלוי אל סיד בארט, היהלום המטורף שהניצוץ שלו כבה. זהו קטע מושלם שנבנה באופן ארכיטקטי למופת.

הקטע השני, שמסיים את צד א' של התקליט, הוא WELCOME TO THE MACHINE. זהו קטע מריר על הצד הקשה של תעשיית המוסיקה שנוהגת לדפוק את האמנים. השיר הזה נקרא במהלך העבודה עליו בשם THE MACHINE SONG.

הנושא של השיר הוא על מוזיקאי שאפתן שנכנס לעולם המוסיקה על מנת להגשים את שאיפותיו המוזיקליות החתרניות, אך זרם התעשייה עולה עליו ושוטף אותו בתוכו עד כדי הטבעתו. יש כאן שיקוף של הרגשת חברי פינק פלויד על עצמם מול התעשייה. בשיר הזה נעשתה הפעם היחידה באלבומי פלויד בה דייויד גילמור הקליט משפט שירה שהואץ לאחר מכן בנפרד בסליל ההקלטה על מנת שיגיע לטון הרצוי. זאת כי גילמור לא הצליח לבצע זאת באופן טבעי. כל צלילי הסינטיסייזרים ביצירה הזו מעניקים הרגשה של ניכור מול צלילי הגיטרה האקוסטית, שאמורים לשקף את האמן החי.

אמן הקריקטורות, ג'ראלד סקארף, יצר בשנה הזו קליפ אנימציה לשיר הזה, שהוקרן במהלך סיבובי ההופעות של הלהקה לקידום האלבום הזה. סקארף יחזור לעבוד עם המוזיקה של פינק פלויד באלבום 'החומה' ובסרט שיצא אחריו.

צד ב' של האלבום נפתח בקטע HAVE A CIGAR. הסולן בשיר הזה הוא רוי הארפר, שהיה חבר קרוב מאד ללהקה בימים ההם. הוא היה חתום כמוהם בחברת EMI. במקרה הוא הקליט באולפן הסמוך באבי רואד את אלבומו HQ וקפץ לבקר את חבריו, שעבדו על השיר הזה. הארפר ראה שהם נאבקים בשירת השיר והציע להם שישיר זאת בעצמו. ווטרס הביע בשלב מאוחר יותר חרטה על כך שהוא לא התאמץ בכל זאת לשיר זאת בעצמו וויתר מהר מדי.

גילמור: "רוג'ר הספיק לשיר אותו ואדם אחד או שניים לא היו נחמדים בתגובה לשירתו. מישהוביקש ממני לשיר את זה, אבל לא היה לי נעים. לא היה לי שום דבר נגד המילים. אולי גובה הסולם לא התאים לקולי. אני זוכר במפורש את רוי נשען על הקיר מחוץ לאבי רואד ואומר לנו שהוא יכול לשיר את זה עבורנו ושרק ניתן לו הזדמנות. כולנו ניסינו להשתיק אותו, אבל בסופו של דבר השתכנענו. רובנו נהנינו מהגרסה שלו, אם כי אני לא חושב שרוג'ר אהב אותה מעולם".

השיר מתייחס גם הוא לתעשיית המוסיקה האטומה, ונכתב כאילו עסקן בחברת תקליטים מדבר ללהקה טריה ומבטיח לה הרים וגבעות, מבלי לדעת בכלל מה היא מהותה, עד כדי כך שהוא חושב שאחד מחברי הלהקה נקרא פינק פלויד (זה משתקף בשורה OH BY THE WAY WHICH ONE`S PINK). השיר הזה יצא בארה"ב על גבי סינגל.

השיר הבא הוא שיר הנושא של האלבום. זה אחד השירים הפופולריים ביותר של הפלויד. השיר החל עם תפקיד גיטרה שגילמור יצר כשניגן בגיטרה אקוסטית 12 מיתרים מדגם MARTIN. ווטרס שמע את גילמור משתעשע עם הגיטרה באולפן ומיהר לכתוב על הלחן הזה מילים. זו אחת הפעמים הנדירות בהן ווטרס וגילמור יצרו שיר שלם ביחד. הכנר הידוע, סטפן גרפיאלי, הובא לאולפן על מנת להקליט סולו כינור בשיר הזה. צליליו לא הגיעו לאלבום המוגמר והגירסה עם הסולו שלו יצאה כבונוס בהוצאה המחודשת של האלבום.

גרפיאלי הקליט בזמן ההוא באולפן הסמוך אלבום קלאסי ביחד עם הכנר יהודי מנוחין. שניהם התלהבו לבוא לאולפן של הפלויד ולהקליט. בסוף, מנוחין ישב בצד והקשיב בהנאה לנסיונות של חברו. שימו לב למשהו נוסף ומעניין עם השיר הזה; בגירסה הקוואדרפונית של התקליט יש סולו גיטרה אחר לגמרי של גילמור באמצע השיר הזה.

אפקט תחנות הרדיו שמושמע בתחילת השיר הוקלט מהרדיו שהיה במכוניתו של גילמור, שחנתה במגרש החנייה של אולפני אבי רואד. מיקרופון הוצמד אל הרמקולים של המכונית בזמן שגילמור ריפרף בסקאלה על תחנות הרדיו השונות. בין השאר נשמע שם קטע קצרצר מהסימפוניה הרביעית של צ'ייקובסקי. סאונד הרדיו המרוחק בא לשקף את הריחוק של המאזין מהמוזיקה. ווטרס סיפר בראיונות שהשיר הזה נכתב גם הוא על סיד בארט. אך לפני זמן מה הוא גילה בראיון שהשיר הזה נכתב על ידו לשיקוף מצב הנישואים הרעוע בו היה שרוי אז.

סטורם ת'ורגרסון, מעצב העטיפות שלהם שהיה גם חברם עוד מימי בית הספר בקיימברידג', היה הראשון להציע זאת ככותרת האלבום. מאז צאתו, רבים נוטים לפרש את השיר באופנים רבים. ויש רבים שגם שרים אותו בהנאה רבה, מבלי לנסות להבינו או לפרשו. הם פשוט נהנים.

ואחרי זה אנחנו מגיעים לחלק השני של היצירה הגדולה שפתחה את האלבום. הסיום של התקליט הוא אחד הרגעים הגאוניים שנוצרו אי פעם בתקליט רוק. האפקט מאד ברור. סולו הסינטיסייזר האחרון של ריק רייט נשמע עצוב מאד. עצוב עד כדי הרגשה של מנגינת לוויות. יש כאן מוות. זהו מותו של היהלום. צלילי כוסות היין נחלשים בסוף כאילו הם מתרחקים מאיתנו למימד אחר. ובתוך מסך היהלום הנוצץ שמתעמעם עד כיבוי מול אוזנינו נשמע לפתע ריק רייט כשהוא מנגן על הסינטי שלו כמה צלילים מפתיחת הבית השני של השיר SEE EMILY PLAY, שהיה להיטו הגדול ביותר של בארט עם הפלויד משנת 1967.

האלבום הזה הוא האחרון בו קיבל ריק רייט הקלידן קרדיט על הלחנה. מכאן ואילך הוא הפך לעוד בורג מתחת למכונה הדורסנית של רוג'ר ווטרס, שהובילה לפיטוריו מהלהקה במהלך העבודה על 'החומה'.

העטיפה של האלבום נוצרה שוב על ידי חברת HIPGNOSIS, שעיצבה גם אלבומים קודמים של הלהקה. התמונות שעל העטיפה באלבום הזה שיקפו בכל אחת מהן מצב בו יש מחסור באלמנט מסוים. השחיין ששוחה בדיונת חול (חסרים מים), האיש שצולל למימי אגם (חסרים העיגולים שנוצרים במים כשמושלך לתוכם אובייקט), לחיצת היד בין שני אנשים שאחד מהם עולה באש (חסרה תחושת התגובה האינסטינקטיבית המבוהלת של האדם הנשרף), הבד האדום שנישא ברוח ללא גוף ממשי שייעטף בו. כל התמונות האלו נעטפו בתוך האריזה השחורה של האלבום, כך שהציבור יכל לראותן רק עם רכישת האלבום. בעטיפה החיצונית יש ציור של שתי ידיים רובוטיות שלוחצות יד זו לזו. הציור הזה מביע את המחסור בחום אנושי בפעולה כל כך אנושית שכזו.

הציפייה לאלבום של פינק פלויד הייתה בשיא מורט עצבים. כשיצא האלבום, הוא זינק מיד למקום הראשון גם בארה"ב וגם באנגליה. מאז הפך לאחד האהובים ביותר על מעריצי הלהקה. אולי יש בו קונספט של מחסור באלמנטים, אך אלמנט השלמות נמצא בו במלוא הדרו.

הנה מתוך ביקורת של עיתון רולינג סטון, שפורסמה מיד לאחר צאת התקליט:

"ללא פינק פלויד לא היו לנו כל מיני להקות מדע-בדיוניות כמו הוקווינד, קאן, אמון דול 2 וכל חבריהם הקטנים. פינק פלויד היו הראשונים לחקור את המרומים באופן כימיקלי. והמסחריות של הלהקה הזו הוכחה בתקליטה הקודם, הצד האפל של הירח. בשלב זה נמכר התקליט ההוא בכשישה מיליון עותקים ברחבי העולם, כשמחצית מזה רק בארה"ב. העיכוב בהוצאת התקליט הנוכחי נרמז לקהל הרחב כפרנויה מצד הלהקה להוציא דבר שיתחרה במאסטרפיס שלה. אם זו הסיבה לעיכוב - אז הסיבה הזו הפכה להתגשמות עם התקליט הזה. להקת פינק פלויד לא מנפנפת בוירטואוזיות מבחינת נגינה.

היא משתמשת באותם שלושה אקורדים בהם משתמשים רבים בעולם ומומחית בלקיחת אלמנטים פשוטים והפיכתם, באופן מניפולטיבי, לגרנדיוזיים. אחד הדברים שהביאו להצלחת התקליט הקודם היה הבלטת מגבלת הנגינה של חברי הלהקה לכדי יצירת דבר ששלם מסך חלקיו. דייויד גילמור, המוכשר בחבורה מבחינת נגינה, לא מצליח בתקליט החדש להימנע מלנגן תפקידים שנשמעים ככאלו שנוצרו מאצבעותיו ולא מראשו. שיר הנושא בתקליט הוא המוצלח שבו, עד שהלהקה כולה מתחילה לנגן ואז זה נופל. אחרי ההישגים שהלהקה הגיעה אליהם עד כה, זה מדהים לראות כיצד היא משתמשת בשיר הזה בעיבוד ונגינה פשטניים יותר מדי.

להקת פינק פלויד מצליחה לטשטש את המגבלה שלה עם טריקים אולפניים רבים. השיר SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND הוא חשוב כי נכתב על סיד בארט, מנהיגה לשעבר של הלהקה שאיבד את דרכו. אבל גם הלהקה עצמה איבדה את הדרך פה והיא יכלה לשיר בשיר הזה על אחיו של רוג'ר ווטרס שקיבל דו"ח חניה - וזה יישמע אותו הדבר. התקליט מדבר על תעשיית המוסיקה שרמסה וריסקה את סיד בארט. הם אפילו הביאו להקלטה את הזמר רוי הארפר, זמר לא מוכר יחסית שנראה כי גלגלי התעשיה ריסקו גם אותו. אם אתה בא לדבר על מכונה תעשייתית גדולה אבל אינך מצליח לשמר את האנושיות שבך - הרי שאתה לכוד בתוך אותה מכונה. וזה בדיוק המצב של פינק פלויד".

גם במלודי מייקר לא התרשמו בזמנו מהתקליט, כפי שנכתב בביקורת שם: "לא משנה מאיזה כיוון תגיעו לאלבום הזה, הוא עדיין נשמע לא משכנע בכנות המגוחכת שלו ומקרין מחסור חמור בדמיון בכל מקום בו".

מצד שני, בעיתון NME הבריטי גם כן - דווקא אהבו: "היכן שהצד האפל של הירח היה שטוח, מרוחק, חסר כיוון ומאובן - התקליט החדש מדויק ומלודי מאד".

ב-27 בספטמבר בשנת 1975, דיווח המלודי מייקר את הדבר הבא על האלבום החדש של פינק פלויד: "חברת התקליטים של פינק פלויד לא מצליחה להדביק את הפער לנוכח הדרישות האדירות את אלבומה החדש של פינק פלויד, WISH YOU WERE HERE. למרות שמכבשי היצור עובדים ללא הרף, חנויות התקליטים מצליחות לקבל רק חמישים אחוזים מהזמנותיהן את האלבום. אלבום זה זכה למעמד של תקליט זהב רק ממכירות מוקדמות, שהגיעו באנגליה לרבע מיליון. בינתיים כבר זכה אלבומה הקודם של הלהקה, 'הצד האפל של הירח', למעמד של אלבום פלטינה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.