רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 באוגוסט בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 באוגוסט (13.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני לא עושה דבר כדי לגרום לצרות. זה פשוט קורה שמה שאני עושה בטבעיות מביא לצרות. אני גאה להיות כזו שעושה צרות". (שינייד אוקונור, בעיתון NME, שנת 1992)

ב-13 באוגוסט בשנת 1990 הופיע הזמר-יוצר המשפיע, קרטיס מייפילד, בווינגייט פילד ברוקלין. זו הייתה הפעם האחרונה בה הוא הלך על רגליו והזיז את ידיו.

קרטיס לי מייפילד נמנה עם הדמויות המשפיעות והמכוננות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה האמריקנית. כן - ממש כך! הוא נולד בשיקגו והחל את דרכו המוזיקלית במקהלות גוספל כנסייתיות. נגינתו הבלעדית בגיטרה – אותה פיתח בעצמו בעזרת כיוון טבעי ייחודי – והשירה שלו בקול פלצט עדין, העניקו לו את הכינוי "הגאון העדין". בסוף שנות ה-50 וה-60, כחבר מוביל וכותב השירים המרכזי של הרכב הנשמה THE IMPRESSIONS הפך מייפילד לקול הבולט של תנועת הזכויות האזרחיות בארצות הברית. שירים שחיבר וביצע, כדוגמת PEOPLE GET READY, העניקו השראה רבה לפעילים חברתיים ולמנהיגים כמו מרטין לותר קינג.

השירים שלו שילבו מסרים עמוקים של גאווה שחורה, תקווה וערבות הדדית, כשהם מעוטרים בהרמוניות קוליות עשירות ובמקצבי רית'ם אנד בלוז חדשניים. בשנת 1968 ביצע מייפילד צעד פורץ דרך בעולם המוזיקה כאשר הקים את חברת ההקלטות העצמאית CURTOM RECORDS. בעידן שבו אמנים שחורים נוצלו דרך קבע על ידי חברות תקליטים ממסדיות, מייפילד עמד על קבלת בעלות מלאה על זכויות היוצרים וההקלטות של יצירותיו. כאשר פתח בקריירת סולו בשנת 1970, הוא הוציא את אלבום הבכורה הפגזי CURTIS, ובהמשך יצר בשנת 1972 את הפסקול לסרט הבלקספלויטיישן SUPERFLY. הפסקול, שכלל להיטי ענק כמו PUSHERMAN ו-FREDDIE'S DEAD, הציג ביקורת חברתית נוקבת וריאליסטית על סמים, עוני ופשיעה בשכונות המצוקה, והציב סטנדרט חדש בשטח. אין לכם את התקליט SUPERFLY?! רוצו מיד להשיג אותו!

בכל אופן, בקיץ 1990 חווה קרטיס מייפילד פריחה מקצועית ומחודשת. וב-13 באוגוסט בשנת 1990 הוא הופיע בווינגייט פילד - מתחם ספורט ואירועים בשכונת פלטבוש שבברוקלין, ניו יורק. האירוע נערך בשטח פתוח תחת כיפת השמיים מול קהל נלהב של כ-10,000 איש. את ההופעה הזמין הסנאטור של מדינת ניו יורק, מרטין (מרטי) מרקוביץ', שרצה לתת לבוחריו הופעה כתודה שלו להם במסגרת סדרת קונצרטים קיציים. בהמשך הוא אמר: "קרטיס מייפילד היה בעיצומו של קאמבק, והוא בהחלט היה אייקון של הקהילה השחורה. הייתה בהחלט המון הערכה, מסירות ואהבה, וזו הסיבה שהעסקתי אותו".

ביום המופע שרר באזור אקלים חם ואביך. בטרם יציאתו לאתר ההופעה ניהל מייפילד שיחת טלפון שגרתית עם בנו, טוד מייפילד, בה נדונו תנאי מזג האוויר וההסדרים הכספיים של המופע:

טוד מייפילד: "מה מזג האוויר?"

קרטיס מייפילד: "אביך, מעונן חלקית, חם".

טוד מייפילד: "אתה חושב שילך לרדת גשם?"

קרטיס מייפילד: "לא".

טוד מייפילד: "אתה יודע שאם ירד גשם, אתה עדיין מקבל את הכסף שלך?"

קרטיס מייפילד: "אני יודע".

באותו ערב, תנאי מזג האוויר החלו להידרדר במהירות. הרוחות נשבו בעוצמה גוברת ומרקוביץ' רדף אחרי אנשי הקשר שלו, רעב לעדכונים. כשזמן ההצגה התקרב, הוא קיבל הודעה שמזג אוויר קודר מתקדם אליהם והחליט לקצר את המופע הקודם עם להקת "הרולד מלווין והבלו נוטס" לעשרים דקות בלבד. כך הוא הקדים את עלייתו של מייפילד לבמה, מתוך מחשבה שגם אם הם יצטרכו לבטל את המשך המופע בשל גשם, לפחות יבוצעו כמה שירים של האמן המרכזי. אחרי הכל, הוא צריך לשלם לאמן המרכזי בכל מקרה, נכון? אז לפחות שהקהל שלו יקבל ממנו.

מרקוביץ' רצה להגיד לקהל כמה מילים לפני שמייפילד אמור להתחיל. אז החלה להקת הליווי של צייפילד, ICE 9, לנגן את צלילי הפתיחה של הלהיט SUPERFLY. מייפילד כיוון את הגיטרה שלו מאחורי הקלעים, לבש את בגדי ההופעה והחל לעלות במדרגות המובילות לגב הבמה. מרקוביץ' צעד אל המיקרופון ואמר, "גבירותי ורבותיי, החלטנו שאנחנו הולכים להעלות את קרטיס מייפילד. אני נרגש..." – וברגע שהוא אמר את המילה "נרגש", קרה דבר איום ונורא. מרקוביץ' היה מבולבל כשהוא הרגיש את זה – רוח עוצמתית ביותר הכתה בו ובקונסטרוקציה הנדסית של הבמה. הוא לקח אוויר ואמר, "גבירותי ורבותיי, קרטיס מייפילד". מייפילד פנה להתחיל את ההופעה אבל משב הרוח לא היה בקטע של לתת רוח גבית להצלחת המופע. המכה הראשונה הפילה את המצילתיים של התופים. המתופף של מייפילד, לי גודנס, נשען לאחור ותפס אותן בזרועו השמאלית, כשהוא שומר על הקצב עם יד ימין כדי שלא לקטוע את המוזיקה.

מיד לאחר מכן הכה משב רוח נוסף שהניף את גוף התאורה הקדמי מהקרקע ושלח אותו לאוויר. גופי תאורה כבדים ניתקו ממנו ואחד מהם, יחד עם מבנה המתכת התלוי, נחת בעוצמה ישירה על בחלק האחורי של צווארו של מייפילד. הזמר המיוסר בא לקום וגילה שהוא לא מצליח לזוז. הוא היה חסר אונים. באותם רגעים ממש, הגשם החל לרדת עם טיפות גדולות, זרמים נשפכו מהשמים, ברקים הבזיקו ורעמים התפוצצו מעל השדה המוצף. ברגעים הראשונים לאחר הנפילה, בעוד הגשם שוטף את הבמה, נהרו חברי הלהקה אל מייפילד ששכב על הגב. המתופף לי גודנס ניגש אליו בחרדה:

לי גודנס: "אתה בסדר?"

קרטיס מייפילד: "אני חושב שכן, אבל אני לא יכול לזוז".

הוא נאנק מכאבים, גופו ספוג מים ומאובן על רצפת הבמה. הוא פקח את עיניו ופחד שאם יסגור אותן, הוא ימות. בזמן ששכב על הבמה המתוחה, הבין מייפילד מיד את חומרת מצבו והתמקד בהישרדות בסיסית, כפי שנזכר: "ידעתי מה קרה מיד. הדבר הראשון שאמרתי לעצמי היה פשוט להישאר בחיים".

בראיונות מאוחרים יותר תיאר מייפילד בפירוט מצמרר את הניגוד החריף בין תחושת הביטחון שחש רגע לפני העלייה לבמה לבין רגע הקריסה הפתאומי: "הגענו לאתר ההופעה בסביבות שמונה וחצי או תשע. זה היה גדול יותר ממה שחשבתי. נעצרנו מאחורי הבמה. פגשתי כמה אנשים, לחצתי כמה ידיים, קיבלתי את הכסף שלי - את היתרה שלי מראש. כל הדברים הרגילים. אני במקום הכי בטוח בחיי, עושה את העבודה שלי. הייתי אמור לנעול את המופע, אבל זה התאחר מעט, וביקשו ממני לעלות לבמה קצת מוקדם כדי שאנשים שהיו שם כדי לראות אותי לא יתאכזבו. אין בעיה. שמחתי לעשות את זה. כיוונתי את הגיטרה שלי וקפצתי לבגדי הבמה שלי... הגיטרה הייתה עליי ועליתי בסוג של מדרגות סולם, קצת תלולות אבל לא כל כך תלולות שלא יכלת לעלות בהן. הגעתי לחלק העליון של גב הבמה, לקחתי שתי פסיעות או שלוש, ו... אני לא זוכר כלום. אני אפילו לא זוכר שנפלתי. הדבר הבא שאני יודע, הייתי על הרצפה בלי גיטרה, בלי נעליים על הרגליים, בלי משקפיים, והייתי משותק לחלוטין. ברגע אחד חייכתי, צעדתי לעבר הבמה, וברגע הבא עיניי הביטו ישר למעלה אל השמיים. הדבר היחיד שיכולתי להזיז היה הצוואר שלי. הסתכלתי מסביבי, והייתי שרוע לחלוטין כמו בובת סמרטוטים על הרצפה".

כדי להגן על גופו המוטל בגשם השוטף, מישהו כיסה אותו ביריעת ניילון, וכולם חיכו בקוצר רוח עד שהגיע אמבולנס שהוביל אותו בדחיפות לבית החולים בברוקלין. הפרמדיקים והרופאים הצילו את חייו, אך לא את גופו. לאחר שייצבו אותו, ניגשו הרופאים לבשר לו ולמשפחתו את האמת האכזרית – תאורת הבמה שנפלה ריסקה שלוש חוליות בעמוד השדרה הצווארי (חוליות C3, C4 ו-C5) והוא יישאר משותק מהצוואר ומטה. המשמעות הרפואית הייתה חד-משמעית: הוא לעולם לא ילך ולא יוכל עוד לנגן בגיטרה.

כשבנו, טוד מייפילד, הגיע לבית החולים, דמעות זלגו בעיני האב המיוסר. מייפילד לא יכל לדבר בחופשיות ובכוח רב מילמל לבנו: "תטפל בכספים". בלי גוף עובד, מייפילד ידע שלא יוכל להבטיח עוד הכנסה כספית שוטפת למשפחתו באמצעות הופעות חיות. בינתיים, ניגש עורך דינו לטפל בענייני התביעה המשפטית נגד המפיקים והאחראים על התקנת הציוד במופע, בשל רשלנות חמורה באבטחת המבנה.

אחרי יותר מחודשיים בבית החולים, נמאס למייפילד לשכב במיטת בית החולים והוא ציווה לשחררו לביתו בג'ורג'יה. כשחזר הביתה, הוא נאלץ להתמודד עם האתגר הגדול בחייו – ללמוד לחיות בלי גוף. בנוסף לחוסר היכולת לנוע, היה זה הכאב הפיזי הבלתי פוסק. הוא סבל מכאבי פנטום עזים – תחושה מייסרת שהוא השווה להשמת זרועותיו בתוך דלי של נחשים מתפתלים. אטרופיה ניוונית התחוללה על שריריו המשותקים, וכפות רגליו החלו להתעקם כלפי מטה מחוסר שימוש ממושך. מחלת הסוכרת מסוג 2, ממנה סבל עוד קודם לכן, השתלטה גם היא והקשתה עוד יותר על מצבו הבריאותי הכללי. חייו היומיומיים נעצרו והוא נשאר תקוע במיטה יום ולילה כשהטלוויזיה דולקת מולו. הוא אמר: "אין לי רחמים עצמיים, ואני גם לא מחפש אותם. אתה יכול להבין שלפעמים אני מתעורר עם דמעות; לפעמים אתה פשוט מרגיש כאילו אתה כפות בתוך תכריכי מומיה, ואתה פשוט לא יכול לצאת".

הספרייה בקומה הראשונה של ביתו הפכה לחדר השינה הנגיש שלו, והוא ישב שם בפאסיביות והתבונן בחיים שהמשיכו סביבו. אשתו, אלת'אידה מייפילד, נשאה את רוב הנטל הסיזיפי בטיפול היומיומי בו. לילה אחד, כשהייתה מותשת לחלוטין ממאמצי הטיפול, היא הניחה נר דולק ליד הקיר בקומה השנייה ושכחה אותו. הטפט נדלק ועד מהרה אפפו הלהבות את הקומה השנייה של הבית. כל הדיירים נאלצו להתפנות בבהלה, כשהם דואגים לחלץ ולפנות משם בכיסא גלגלים גם את מייפילד, שראה בעיניים דומעות את הבית שלו נשרף. מייפילד ידע שאם לא היה שם אף אחד כדי להציל אותו, הוא היה נשרף חיים במיטתו. הוא שמר באותו בית, באזור המרתף, את סלילי המאסטר הישנים והמבוקשים שלו. כאשר זרנוקי האש של לוחמי הכיבוי כיבו את השריפה, המים המסיביים שהותזו גם הרסו כמה מסלילי ההקלטות המפורסמות יותר בתולדות מוזיקת הנשמה והקטלוג של "קרטום רקורדס". בנו טוד הצליח בהמשך להציל חלק מהסלילים, לנקותם ולבצע להם המרה דיגיטלית, אשר שימשה בסיס להוצאות המחודשות של קטלוג היצירות.

על אף הנכות הקשה והאובדן הפיזי, מייפילד סירב להפסיק ליצור מוזיקה. היות ועקב השיתוק הוא איבד את השליטה בסרעפת ולא יכול היה להפיק נפח אוויר בישיבה, גילה מייפילד כי הוא מסוגל לשיר רק כאשר הוא שוכב על גבו. בתנוחה זו, כוח הכבידה שלחץ על חזהו וריאותיו סייע לו לפלוט אוויר ולהפיק את קול הפלצט המפורסם שלו. בשנת 1994 הוא השתתף בהקלטת שיר המחווה LET'S DO IT AGAIN לצד אמנים רבים שהתאגדו באלבום ALL MEN ARE BROTHERS: A TRIBUTE TO CURTIS MAYFIELD. מייפילד הובא לאולפן בשכיבה וביצע את השירה שלו בשלושה טייקים בלבד.ההישג הגדול ביותר בתקופה זו היה הקלטת אלבום האולפן האחרון שלו, NEW WORLD ORDER, שראה אור בשנת 1996. ציוד ההקלטה הובא ישירות לחדרו, ומייפילד הקליט את קולות השירה כשהוא שוכב על גבו או בזווית נטייה, לעיתים פראזה אחת או שורת שיר בודדת בכל פעם. עריכת הסאונד הדיגיטלית איפשרה לחבר את מקטעי השירה לכדי שירים שלמים ומרגשים. האלבום זכה לשבחים ברחבי העולם והיה מועמד לפרסי גרמי.

בשנותיו האחרונות המשיכו סיבוכי מחלת הסוכרת לפגוע קשות במערכות גופו. בפברואר 1998, בעקבות זיהום חמור ובעיות מחזור דם הקשורות לסוכרת, נאלצו הרופאים לכרות את רגלו הימנית. קרטיס מייפילד מת מסיבוכי הסוכרת ב-26 בדצמבר 1999, בבית החולים ברוזוול, ג'ורג'יה, כשהוא בן 57 בלבד.

פרפר הברזל - המטמורפוזה האחרונה, הפיצול הבלתי נמנע והתקליט שקרע את הלהקה מבפנים. ב-13 באוגוסט בשנת 1970 יצא התקליט METAMORPHOSIS של להקת פרפר הברזל (IRON BUTTERFLY). איזה תקליט אדיר הוא זה!

בשנת 1970 עבר עולם הרוק הבינלאומי שינוי סגנוני ואידיאולוגי עמוק. חלום ילדי הפרחים שפרח בסן פרנסיסקו ובחוף המערבי של ארצות הברית במחצית השנייה של שנות השישים החל להתפוגג, והפסיכדליה הצבעונית פינתה את מקומה לצלילים קשוחים, רועשים וכבדים יותר. הארד-רוק, קראו לזה. הדימויים הצבעוניים של תרבות הנגד, החרוזים וההזיות המוזיקליות הוחלפו בריפים מתכתיים, חטיבות קצב עוצמתיות וטקסטים קודרים ששיקפו את המתחים החברתיים והפוליטיים של התקופה. עבור להקת פרפר הברזל, אשר הוקמה בסן דייגו בשנת 1966, המעבר לעשור החדש הציב אתגר קיומי חסר תקדים. הלהקה הגיעה לפסגת התהילה העולמית בשנת 1968 עם יציאת אלבומה השני, IN-A-GADDA-DA-VIDA שקטע הנושא שלו – יצירה שנפרשה על פני יותר מ-17 דקות – הפך להמנון רוק פסיכדלי על-זמני.

האלבום מכר עשרות מיליוני עותקים ברחבי העולם, שהה 140 שבועות במצעדים, והוביל את חברת התקליטים אטלנטיק להנפיק עבורו את פרס "אלבום הפלטינה" הראשון בתולדות תעשיית המוזיקה. ההצלחה המסחרית נמשכה עם האלבום BALL שיצא ב-1969 שהגיע למקום השלישי במצעד בילבורד והשיג מעמד זהב, וכן עם אלבום ההופעה החיה LIVE משנת 1970 שהעפיל למקום ה-20. עם זאת, הלהקה ניצבה בצומת דרכים אמנותי קריטי: האם להישאר מאחור עם הפרחים והחרוזים ולהמשיך להסתמך על נוסחת האסיד-רוק והפסיכדליה המהורהרת? או לעבור שינוי צורה דרמטי (כלומר, מטמורפוזה...) כדי לשרוד בעולם הרוק החדש והכבד?

הזעזוע במבנה הלהקה החל עוד בטרם הוקלט ולו תו אחד עבור האלבום החדש. הגיטריסט אריק בראן, שנגינתו העוצמתית והחורקת לרוב בגיטרה הייתה חלק בלתי נפרד מהצליל הקודם והמוכר של הלהקה, החליט לפרוש בשלהי שנת 1969. הלחץ הכבד של סיבובי ההופעות האינסופיים, לצד השחיקה הנפשית והפיזית, הכריעו אותו. שנים לאחר מכן, בראיון ללוס אנג'לס טיימס, סיכם בראן את התקופה התובענית הזו בהומור מר: "החופשה הראשונה שלקחתי מהלהקה נמשכה שבועיים. הדבר הראשון שעשיתי היה לקנות מכונית יגואר חדשה, אותה החניתי היישר מחוץ לבית החולים, שם אושפזתי בגלל אולקוס".

עזיבתו של בראן יצרה חלל עצום בהרכב. הלהקה בחרה למלא את החלל הזה לא בגיטריסט אחד, אלא בשניים, וגייסה לשורותיה צמד גיטריסטים מחשמל וחד כתער: אחד מהם היה מייק פינרה, שהגיע מלהקת BLUES IMAGE (אשר זכתה להצלחה במצעדים עם הלהיט RIDE CAPTAIN RIDE ואף שימשה כלהקת חימום בסיבובי ההופעות של פרפר הברזל). השני היה לארי "ריינו" ריינהארדט, נגן גיטרה מוכשר שהגיע מלהקת SECOND COMING. הגעתם של פינרה וריינהארדט סימנה את הכיוון החדש והברור של ההרכב: פחות פסיכדליה מהורהרת ואווירת סאונד מופשטת, ויותר רוק כבד, בועט, ישיר ומבוסס ריפים עוצמתיים.

אבל הגעת צמד הגיטריסטים החדש יצרה חיכוך מיידי וקשה עם המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה עד אז, הסולן והקלידן דאג אינגל. בעוד שאר חברי הלהקה – הבסיסט לי דורמן והמתופף רון בושי – יחד עם פינרה וריינהארדט, רצו להתאים את עצמם למגמות החדשות בשטח ולנסות להדביק את הקצב של ענקיות הרוק החדשות כמו לד זפלין, שהיו חתומות באותה חברת תקליטים, ATCO (חברת בת של אטלנטיק), אינגל משך דווקא לכיוון ההפוך.

אינגל, שהיה הכותב המרכזי באלבומים הקודמים, דגל בצליל רך, מלודי ומורכב יותר, תוך דגש על עיבודי אורגן והרמוניות קוליות. חבריו ללהקה, לעומת זאת, לא היו מוכנים לשמוע על כך. הם ראו בגישה שלו סכנה קיומית ודרך בטוחה להפוך ללא רלוונטיים בעידן הרוק הכבד החדש. התוצאה הייתה מאבק יצירתי מתמיד באולפן; מעמדו הדומיננטי של אינגל עומעם והוא מצא את עצמו בעמדת מיעוט קבועה. ההקלטות נערכו בקליפורניה, בין מאי ליולי 1970, תחת הדרכתו של המפיק ריצ'רד פודולור והטכנאי ביל קופר. האווירה באולפן הייתה מתוחה ומפולגת, כאשר חברי הלהקה מנסים לגשר על פערים אמנותיים בלתי ניתנים לאיחוי.

התקליט עצמו, METAMORPHOSIS הוא תמונת ראי מושלמת של אותו כאוס פנימי. זהו תקליט לא אחיד, כמעט סכיזופרני, אך באופן מפתיע, הנקודות הגבוהות שבו הן מהטובות ביותר שהקליטה הלהקה מעולם. האלבום מציג מעבר בין שני קטבים סגנוניים: מצד אחד שירים קצרים לכיוון הרוק הכבד והפרוטו-מטאל, ומצד שני ניסיונות מורכבים יותר שמשלבים בלדות אקוסטיות ואפוסים ארוכים.

צד א' של התקליט נפתח בקטע האינסטרומנטלי הקצר FREE FLIGHT, שנמשך פחות מדקה. הוא משמש כרגע של שקט מתוח לפני פריצת הסערה. מיד אחריו מגיע NEW DAY, המנון רוק אנרגטי שמציג לראווה את הלהקה בגרסתה החדשה והמשודרגת. זה יופי זה! מייק פינרה תופס את עמדת הסולן בשיר הזה לצד אינגל, וקולו המחוספס, יחד עם חומת הגיטרות של ריינהארדט ושלו, מזרימים דם חדש ורותח בעורקי הלהקה. מאחוריהם, חטיבת המקצב המהודקת של לי דורמן בבס ורון בושי בתופים נשמעת כמו מכונה משומנת היטב. אחלה של פרפר!

הקטע השלישי, SHADY LADY, הוא פרי עבודה משותפת של בושי, דורמן ואינגל למילים של רוברט וודס אדמונסון. הקטע כולל עבודת אורגן ופסנתר חשמלי דומיננטית של אינגל, ומציג שילוב בין הצליל ההיסטורי של הלהקה לקצב הרוק החדש. השיר הרביעי, BEST YEARS OF OUR LIFE כולל שירה מובילה של פינרה ומדגיש את הנטייה למבנים נגישים וקליטים יותר. לאחר מכן באה הבלדה האקוסטית SLOWER THAN GUNS שנכתבה על ידי אינגל למילים של אדמונסון. השיר מתאפיין בנגינה מרגיעה בצורה מטעה, שעומדת בניגוד חד למילים המפחידות והנוקבות המספרות על הנזק הכבד שהאנושות גורמת לסביבה. הבלדה הזו חשפה את חוסר הנוחות של חלק מחברי הלהקה עם הכיוונים השונים, והיוותה ניגוד חד לרוק הכבד שאפיין את שאר חלקי האלבום. צד א' נחתם עם STONE BELIEVER. איזה ריף חריף עם שרירים יש פה! איזו עבודת קצב אדירה! ככה עושים את זה! וחברי הלהקה גם מפליאים פה בהרמוניות ווקאליות מרשימות (מה שהיה מ-א-ד חסר בפרפר הברזל המצליחה של אין א גדה דה וידה).

הצד השני נפתח עם SOLDIER IN OUR TOWN שמביא זווית טקסטואלית קודרת ועוסק בנושאים חברתיים של אותה תקופה.מחט הפטיפון ממשיכה לנוע משם לעבר הקטע EASY RIDER שהוא קטע כאוטי וזועם יותר, כמעט אפוקליפטי, שמציג את היכולות של הלהקה במלוא עוצמתן. זה היה סוג של להיט מהתקליט הזה. וגולת הכותרת של התקליט, וללא ספק הקטע השנוי ביותר במחלוקת, היא יצירת הסיום הארוכה BUTTERFLY BLEU, שנמתחת על פני 14 דקות תמימות (או לא כל כך תמימות...). התוצאה הייתה יומרנית ומפלגת. אני ממש אוהב את רוב היצירה הזו. ממש! הקטע כולל אלמנטים ניסיוניים מרתקים, אך רגע אחד בו הפך לסמל המחלוקת הפנימית בלהקה וזה הרגע שהופך עבורי את היצירה הזו לפגומה. באמצע היצירה, הגיטריסט מייק פינרה מחובר לאפקט מיוחד בשם TALK BOX (זה שבהמשך פיטר פרמפטון ואפרים שמיר יקליטו איתו להיטים) שמייצר צליל מעוות ומוזר (שנשמע כמו חזיר על אסיד) דרך צינורית המכוונת לפיו. מדובר מאחד השימושים המוקדמים ביותר באפקט זה באלבום רוק. שנים לאחר מכן, דאג אינגל תיאר את התוצאה במילים חריפות ומשעשעות: "זה היה קשקוש שנשמע כאילו מישהו מקיא בחדר הסמוך". הוא לא אהב את זה - ובצדק. תיאור זה ממחיש יותר מכל את התהום העמוקה שנפערה בין חברי הלהקה.

עם יציאתו לשוק, זכה התקליט לתגובות מעורבות מצד מבקרי המוזיקה, שזיהו את השינוי הכיווני ואת המתח הפנימי שבו הלהקה הייתה נתונה. ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "האורגן הכבד של דאג אינגל, שהעיף לא מעט מוחות באלבום הראשון של הלהקה, עדיין כאן, אבל הגיע הזמן לשאול אם איירון באטרפליי כבר עברה את זמנה. ללהקה הישנה הייתה גישה מאוחדת של 'בואו נטריף לאנשים את המוח', וגם אם בקושי הגיעו מעבר לתנוך האוזן, הם היו הבאטרפליי, גרועים וטובים באופן מובהק. עכשיו זה קצת מזה וקצת מזה, עם ניסיון לברר מי עשוי להיות הקהל שלהם, במקום פשוט לנגן. המוזיקה באלבום הזה מרמזת אולי על התפרקות, ולא על צמיחה. מצד שני, אפשר לומר שהלהקה גמישה יותר מכפי שהייתה כשרק פרצה לתודעה, ומוכנה בנקודות מסוימות להיות שלווה וזהירה. אך תהיו רגועים, רוב האלבום עדיין לא מעודן, עם שירה אורגזמית שהופכת לשאגות ונהמות, ודגש מקצבי שהוא כמו אגרוף באף. למרות האינסטינקטים הבריאים יותר שלי, אני די מחבב את זה. ליין האורגן ב-SHADY LADY, מכל מקום, הוא תענוג. אף שזה רחוק מלהיות הכי טוב, אתה יודע שהם לא הלהקה הכי גרועה שהקליטה תקליט אי פעם".

ובעיתון THE SYDNEY MORNING HERALD האוסטרלי נכתב אז בביקורת שמנתחת את הוויזואליות והתכנים של האלבום:"כבר מהעטיפה אפשר להבין שמדובר במוות או בחיים מחדש. אני קיוויתי שתהיה האופציה השניה, בנוגע ללהקה עם התקליט הזה. השיר הפותח, NEW DAY, אומר לנו שאין מקום למאמינים כי הם עומדים לומר לנו במה להאמין. האזינו ל- SLOWER THAN GUNS, שיר עם נגינה מרגיעה בצורה מטעה כי המילים מפחידות ומספרות על הנזק שעשינו לסביבה. לפרפר הברזל יש אנרגיה יצירתית של להקה מלאת השראה, אך אין לה את העדינות של להקה בסדר גודל שכזה". ושנים לאחר מכן, אמר המתופף רון בושי בראיונות כי זה הוא האלבום האהוב עליו ביותר מכל מה שהוא עשה ויצר במסגרת הלהקה.

עבור דאג אינגל, המתח ואי ההסכמה לגבי הכיוון המוזיקלי היו יותר מדי. זמן קצר לאחר צאת התקליט ובמהלך סיבוב הופעות באירופה בתחילת שנת 1971 לצד להקת יס, הודיע אינגל על עזיבתו. המהלך הזה היה המסמר האחרון בארון הקבורה של ההרכב הקלאסי, והלהקה התפרקה. ניסיון להחיות את הלהקה לאחר עזיבתו של אינגל נעשה בשנת 1971 עם יציאת התקליטון SILLY SALLY (שם מטופש, לדעתי), שנכתב על ידי מייק פינרה ומ. ג'ונס. השיר הוקלט על ידי פינרה, ריינהארדט, דורמן ובושי, והיה השיר הראשון של הלהקה שכלל קולות ליווי נשיים. אך התקליטון נכשל במצעדים ולא זכה להצלחה.

כנפי הפרפר נשברו וכל שנותר הוא צלילים של להקה מיוחדת מאוד שנכנסה לספרי ההיסטוריה. בעקבות הפירוק, הבסיסט לי דורמן והגיטריסט לארי "ריינו" ריינהארדט חברו לסולן רוד אוונס (לשעבר מלהקת דיפ פרפל) ולמתופף בובי קולדוול והקימו בשנת 1971 את להקת הסופרגרופ קפטיין ביונד, שהמשיכה את קו הרוק הכבד והפרוטו-מטאל בשנות השבעים.

אז במבט לאחור, METAMORPHOSIS מביא רגע בזמן שבו להקה גדולה ניסתה בכוח להמציא את עצמה מחדש, ונקרעה לגזרים בתהליך. השירים הטובים ביותר בו הם רוק כבד מהשורה הראשונה, בעוד שהניסיונות הפחות מוצלחים חושפים את חוסר הנוחות של הלהקה עם הכיוונים השונים. זהו תקליט חובה לכל מי שאוהבים רוק קלאסי אמיתי. לכו על זה! נכון, העטיפה עצמה לא מעוצבת באופן מרשים - אבל התקליט? שימו ווליום!

ב-13 באוגוסט בשנת 1969 פגש לראשונה הזמר פרדי בולסארה (בעתיד פרדי מרקיורי) את חברי להקת IBEX. במהרה הוא הפך להיות הזמר שלה.

בסוף שנות השישים היתה לונדון מוקד תרבותי תוסס שמשך אליו מוזיקאים צעירים, אמנים וסטודנטים מכל רחבי בריטניה. בתוך סביבה זו פעל פארוק (פרדי) בולסארה, צעיר ממוצא פרסי שנולד בזנזיבר בשנת 1946, למד בפנימייה הבריטית "סנט פיטרס" בהודו, והגיע לאנגליה עם משפחתו ב-1964 בעקבות המהפכה בזנזיבר. בעודו מתגורר בבית הוריו בפלת'אם ומנסה את כוחו בעבודות מזדמנות – כגון סבלות במחלקת המטען בנמל התעופה הית'רו ועוד – בולסארה הפגין תמיד שאיפות מופלגות לעולם הבמה. חבריו לעבודה הזכירו כי ידיו העדינות והמטופחות לא התאימו לעבודה פיזית, וכאשר נשאל על כך, נהג להשיב בביטחון כי הוא מוזיקאי העובד בסבלות רק בזמנו הפנוי.

בשנת 1966 התקבל בולסארה למכללת אילינג לאמנות ללימודי איור ועיצוב גרפי. המכללה, שהצמיחה באותם ימים אילנות גבוהים בעולם הרוק הבריטי כדוגמת פיט טאונסנד מלהקת המי ורוני ווד מה-FACES והרולינג סטונס, שימשה כר גידול פורה למפגשים מוזיקליים. בולסארה עבר להתגורר בדירה שכורה ברובע קנסינגטון, לב הבוהמה הלונדונית של באותם ימים, יחד עם חברו ללימודים כריס סמית'. באותה תקופה הקדיש בולסארה שעות רבות לאיור וציור, כאשר הנושא המרכזי ביצירותיו היה אלילו המוזיקלי, הגיטריסט ג'ימי הנדריקס. פרדי תמיד התעניין במוזיקה באופן טוטאלי. פול האמברסטון, שהיה שותף לדירה של מיק 'מיפר' סמית' (המתופף של להקת IBEX), נזכר בדמותו של בולסארה מאותה תקופה וסיפר: "הביטלס וג'ימי הנדריקס היו האהובים עליו, הוא תמיד עשה תנועות באוויר של נגינת גיטרה ועשה את החיקוי שלו להנדריקס. חשבנו שהוא מתלוצץ כדי לשעשע אותנו. היינו קוראים לו 'פרדי בייבי', והוא היה אומר: 'אל תדאגו; אני אהיה גדול באחד הימים. אני אהיה כוכב אמיתי'. אף אחד לא האמין, כי אף אחד לא שמע אותו שר באותו שלב".

האווירה בקנסינגטון, לצד חנויות האופנה של BIBA ושוק קנסינגטון המפורסם, העניקה לבולסארה סביבה מעוררת השראה, אך שאיפתו המרכזית נותרה הצטרפות ללהקת רוק פעילה.

האורח המוזיקלי של בולסארה הקרין במהירות גם לדירה אחרת ברחוב סינקלייר הסמוך, שם התגורר המתופף רוג'ר טיילור, שלמד אז רפואת שיניים והיה חבר בלהקת SMILE. בולסארה הכיר היטב את להקת SMILE. הוא היה חבר קרוב של זמר-בסיסט הלהקה, טים סטאפל, שלמד יחד איתו בכיתת העיצוב הגרפי באילינג. דרך סטאפל החל בולסארה להגיע באופן קבוע לחזרות ולהופעות של הלהקה, תוך שהוא מתיידד עמוקות עם הגיטריסט בריאן מאי ועם המתופף רוג'ר טיילור.

"כולם מסביב לסמייל נמשכו לכיוון פרדי, למרות שהוא לא היה בלהקה", אמר הקלידן כריס סמית', שלמעשה היה חבר מייסד של SMILE וניגן בה אורגן האמונד בראשית ימיה. סמית' נזכר כי בולסארה היה אומר לו לעיתים מזומנות: "הלוואי שהייתי בלהקה שלך", והיה מוסיף ביקורת בונה: "אם הייתי בלהקה הזו, לא הייתי עושה את זה ככה...". בהשראת הרמה המקצועית של SMILE והאנרגיה של חבריה, החל בולסארה להתנסות במוזיקה באופן פעיל בפעם הראשונה בחייו הבוגרים.

"פעם היו לנו ג'אם סשן במכללה", סיפר כריס סמית' על המפגשים הראשונים באילינג. "זו הפעם הראשונה ששמעתי את פרדי שר ונדהמתי. היה לו קול ענק. למרות שסגנון הפסנתר שלו היה מאוד מושפע ממוצרט, היה לו מגע נהדר. מנקודת מבטו של נגן פסנתר כמותי, הגישה שלו הייתה ייחודית". בולסארה נבחן בצעירותו בבחינות הפסנתר של ה-ROYAL SCHOOLS OF MUSIC בהודו והגיע לדרגה רביעית בתאוריה וביצוע, אלמנט שהעניק לו בסיס קלאסי מוצק. סמית' ובולסארה ניסו גם לכתוב שירים ביחד. סמית' שחזר: "עשיתי תואר במוסיקה באותו זמן והיו לי את המפתחות למחלקה למוזיקה. פרדי דחק בי שנגיע לשם, לשבת יחד מול הפסנתר, מנסים לכתוב. היינו על הפנים. הוא היה אומר: 'איך זה שבריאן מאי וטים סטאפל יכולים לכתוב שירים כמו STEP ON ME ו-EARTH?'. היינו נלהבים מהעובדה שהם יכולים לעשות את זה. זה היה די קסום. רק הביטלס באמת יכלו לכתוב מנגינות ראויות. פרדי ואני בסופו של דבר הספקנו לכתוב קטעים קטנים של שירים, שחיברנו יחד כמו A DAY IN THE LIFE של הביטלס. זה הגיוני כשחושבים על 'רפסודיה בוהמית'. אבל אני לא חושב שבאמת סיימנו משהו. היה שיר מסוג שירי-בוקרים בשם THE REAL LIFE, שלמעשה הזכיר את החלק הראשון של 'רפסודיה בוהמית'. אני זוכר את זה בבירור. פרדי בהחלט לימד אותי הרבה במפגשים האלו. היה לו חוש נהדר וטבעי למנגינה. קלטתי את זה ישר. בשבילי זה היה ההיבט הכי מעניין במה שהוא עשה".

בשיר זה אף הופיעה הפתיחה המפורסמת MOMMA' JUST KILLED A MAN. PUT A GUN AGAINST HIS HEAD... פרדי עזב את מכללת אילינג ביוני 1969, כשהוא מחזיק בדיפלומה באמנות גרפית ועיצוב. הוא עבר להתגורר בדירתו של רוג'ר טיילור ברחוב סינקלייר, ובאותו הקיץ פתח עמו דוכן בשוק קנסינגטון בלונדון. בהתחלה מכר בולסארה יצירות אמנות וציורים פרי עטו, ובהמשך התמקד הדוכן במכירת בגדים חדשים לצד פריטי יד שנייה בסגנון ויקטוריאני.

פרדי חי למען המוסיקה, ובאוגוסט 1969 הוא ניצל את ההזדמנות לה חיכה – לשיר בלהקה באופן רשמי. חסר סבלנות מכדי ליצור להקה מאפס ולגייס מוזיקאים, הוא עשה את הדבר הטוב הבא ומצא לעצמו להקה מוכנה. זו הייתה להקת IBEX – שלישיית רוק מאזור ליברפול שהגיעה ללונדון לבלות את חופשת הקיץ ולנסות להצליח בסצנה העירונית. ההרכב של IBEX כלל את המוזיקאים הבאים: מייק ברסין – גיטרה חשמלית ושירה. ג'ון 'טאפ' טיילור – גיטרת בס, חליל ושירה. מיק 'מיפר' סמית' – תופים ושירה. הלהקה לוותה על ידי מנהלה ומארגנה, קן טסטי, וכן על ידי הבסיסט הזמני ג'וף היגינס, שהיה מחליף את 'טאפ' טיילור בבס כאשר האחרון ביקש לנגן בחליל בהשראת להקת ג'ת'רו טול.

הגלגול הראשון של הלהקה נשא את השם COLOUR. זה היה הרכב של חמישה נגנים שהורכב מתלמידי בית הספר לבנים "ווייד דיקון" בעיירה ווידנס. ההרכב כלל את מייק ברסין, ג'ון טיילור, הגיטריסט גורדון פרייזר, המתופף קן הארט והסולן קולין מקדונל. השינויים בסצנת המוזיקה הבריטית בסוף 1966 הובילו למשבר פנימי בתוך הלהקה. עלייתם של הרכבים מורכבים יותר הפכה את סגנון הפופ הישן לבלתי רלוונטי עבור צעירים שחיפשו אותנטיות ווירטואוזיות. קולין מקדונל, שנהג להתלבש בחולצות מסודרות ועניבות פרפר, מצא את עצמו מחוץ ללהקה לאחר שחבריו החלו ללחוש בבוז מאחורי גבו. לאחר תקופת מעבר קצרה שבה צורפו שני זמרים נשואים ומבוגרים יותר (פול סני וג'וני קאנון), אשר עזבו במהרה כדי להקדיש זמן למשפחותיהם, ולאחר עזיבתו של גורדון פרייזר (שהתנשא לגובה של כמעט שני מטרים כבר בגיל 13 והיה כישרון מוזיקלי ואמנותי יוצא דופן אך בעל אופי חידתי), ההרכב התגבש כשלישייה. מייק ברסין, שעד אז ניגן בעיקר באורגן חשמלי, עבר לנגן בגיטרה. עמדת התופים אוישה על ידי מייק "מיפר" סמית', חלבן מקומי שהחליף את קן הארט. היה זה סמית' שהציע את השם IBEX (כלומר - יעל). בזמנו הוא לא ידע שמשמעות המילה היא חיית עז בר, אלא פשוט חשב שהשם נשמע מגניב ומתאים לרוח התקופה. המעבר של הלהקה לכיוון כבד יותר לווה בתסכול עמוק מהקהל המקומי. קן טסטי, חבר לספסל הלימודים שהפך דה-פאקטו למנהל הלהקה, מספק את הציטוט המלא שמתאר את הרציונל שמאחורי הקמת איבקס: "הלהקה הזו הייתה תגובה מקומית לפופולריות של להקות כמו קרים והבלוזברייקרס של ג'ון מאייאל. באותה תקופה יכולת וירטואוזית הפכה לאופנתית. המשכנו הלאה מהפורמט של הביטלס. הייתי להוט מאוד לעזור לבחורים האלה שהערצתי מאוד. מעולם לא רציתי לנגן בעצמי, רציתי להיות קרוב למוזיקה, אבל מעולם לא השתמשתי במונח מנהל".

"בהשפעת להקת CREAM", גילה הגיטריסט מייק ברסין, "הבנו שצריך רק שלושה מוזיקאים". "היינו פרוגרסיביים", הוסיף הבסיסט ג'ון 'טאפ' טיילור, "לבשנו מעילי פרווה שעירים וגידלנו את השיער שלנו, אבל אף פעם לא הספקנו להשלים מילים או לחנים לשיר אחד ברור". הקשר בין חברי IBEX לבין סביבתו של בולסארה נוצר דרך פאב מקומי בקנסינגטון. "פגשנו את חברי להקת סמייל בפאב בשם קנסינגטון", נזכר 'טאפ' טיילור. "ראינו אותם מופיעים כמה פעמים והם היו ממש טובים. היה להם עניין נהדר של הרמוניה ווקאלית. טים סטאפל, נגן הבס שלהם, היה זמר ממש טוב, ופרדי היה זה שהתלווה אליהם. כולנו היינו יושבים ועורכים סשנים ווקאליים מדהימים לשירי הבי ג'יס, הביץ' בויז והביטלס. יכולנו לעשות הרמוניות נהדרות כי היו שלושה מהם בסמייל, אני, מייק ברסין, שהשתלב ופרדי, כמובן".

עם סגירת הפאב בשעת לילה, עברו שתי החבורות להמשך החגיגה בדירתה של פאט מקונל. באווירה הלא פורמלית של הדירה, נחשפו חברי IBEX לכישרון האמיתי של מארחיהם החדשים. בריאן מאי לקח את הגיטרה של מייק ברסין והדהים ביכולות הנגינה שלו. לאחר מכן, חברי סמייל השמיעו לליברפולים קלטות דמו שהקליטו באולפני טריידנט. ההאזנה לקלטות הותירה רושם בל יימחה על קן טסטי:"הם פשוט ניגנו כמה קטעים. הם היו מאוד, מאוד מרשימים. קטעי השירה היו מבריקים לחלוטין ולא היה לי ספק שאני נמצא בנוכחותו של משהו מאוד, מאוד מיוחד. זה באמת היה טוב בצורה מסחררת". אך הפרט המעניין ביותר באותו ערב לא היה ההאזנה להקלטות, אלא תגובתו של פרדי. פרדי, שעדיין לא היה חלק רשמי מלהקת סמייל (תפקידו הסתכם בלהיות יועץ וחבר קרוב), הכיר את השירים לפני ולפנים. בזמן שההקלטה התנגנה, הוא שר הרמוניות מושלמות במקביל לקולו המוקלט של טים סטאפל, בעודו רובץ ברחבי הדירה.

בשלב זה, היה ידוע בקרב חברי להקת סמייל שפרדי נואש להיכנס ללהקה כזמר. "פרדי לא ממש הצליח לשכנע את סמייל לקחת אותו בתור סולן", אמר מייק ברסין, "הם חשבו שהם מסתדרים כמו שהם. אז הוא אמר לנו: 'אתם יודעים מה אתם צריכים, וזה זמר'". פרדי למד בהתלהבות רבה את כל רשימת השירים של הלהקה, הביא עמו כמה שירים חדשים פרי עטו (בהם השיר VAGABOND OUTCAST), ועשרה ימים לאחר מכן נערכה הופעת הבכורה שלו לציבור.

כניסתו ללהקה יצרה דינמיקה חברתית מרתקת, כפי שמנתח טסטי בנימה סוציולוגית מרתקת: "היה הבדל תרבותי עצום בין פרדי לשאר. הוא היה מאוד אופנתי וקפדן לגבי הופעתו החיצונית. מערכת היחסים המשעשעת ביותר הייתה בין פרדי למיק סמית'. מיק היה חלבן מווידנס, מחוספס כמו אחוריים של דוב ובנוי היטב. פרדי היה בחור נחמד מאוד מטיפוס אקדמאי עם מבנה גוף הרבה יותר דק. הם הפכו לחברים טובים מאוד אבל הם צחקו אחד על השני ללא רחם. פרדי היה יכול להיות די קולני לעיתים אבל באופן כללי הוא פקח את עינינו הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה אמנותית. הוא הותיר רושם עז על כולנו, אפילו עד עצם היום הזה".

הופעת הבכורה הציבורית של פרדי בולסארה עם IBEX התקיימה ב-23 באוגוסט 1969. האירוע נערך בתיאטרון אוקטגון בעיר בולטון שבמחוז לנקשייר, במסגרת מופעי יום שבת שנקראו BLUESOLOGY ואורגנו מראש על ידי קן טסטי. הופעה זו, שהתקיימה במתכונת של במה מרכזית המוקפת בקהל, סיפקה במה חופשית להרכבים חובבניים, והלהקה ניגנה בה ללא שכר למעט כיסוי הוצאות בסיסי. לקראת המופע נדחסו כ-15 אנשים – ובהם חברי IBEX, בולסארה, קן טסטי, ג'ף היגינס, פול האמברסטון, חברים וידידות – יחד עם הציוד המוזיקלי, לתוך רכב מסחרי מסוג פורד טרנזיט שהושאל מריצ'ארד תומפסון (שהיה מתופף בלהקת 1984 לצד בריאן מאי).

על אף שהלהקה הייתה בסיסית ביותר, הופעתו של בולסארה הייתה חוויה מרעישה. פול האמברסטון נזכר: "פרדי ממש אהב לעלות לבולטון כדי לנגן עם IBEX. הוא היה בשיא כושרו. הלהקה הייתה בסיסית מאוד, אבל טובה. הם עשו גרסאות כיסוי סבירות ביותר והיו רועשים מאוד. זו הייתה היציאה הראשונה שלו עם הלהקה, אבל פרד כבר תפס את הפוזה שלו. זוכרים אותו עושה את 'רפסודיה בוהמית'? הוא היה ככה בדיוק, רק בלי איפור העיניים". קן טסטי הוסיף על פרסונת הבמה שנחשפה באותו ערב: "פרדי היה ביישן מחוץ לבמה, אבל הוא ידע איך להוביל מופע. זו הייתה הדרך שלו להביע את הצד הזה באישיות שלו. כל מה שהוא עשה מאוחר יותר על הבמה בקווין, הוא עשה כבר עם IBEX בהופעה הראשונה שלו: צועד מקצה אחד של הבמה לקצה השני, משמאל לימין ובחזרה, ורוקע ברגליו. "הוא נהג להתגנדר ולהתרוצץ וזה היה באמת מביך. התחננו אליו, אמרנו 'פרדי, אתה מוכן בבקשה לעמוד בשקט?' אבל כמה שאנחנו טעינו וכמה שהוא צדק".

למחרת, ב-24 באוגוסט 1969, הופיעה IBEX באירוע הפתוח BLUESOLOGY POP IN שנערך על בימת המנגנים בפארק המלכה בבולטון, לצד הרכבים מקומיים נוספים. עם ההגעה לבולטון, קן טסטי היה עד לאירוע חזותי סוריאליסטי שנחרט בזיכרונו: פרדי יצא מהוואן כשהוא לבוש בחולצה גזורה, גלימת פרווה, צעיף ויקטוריאני ומכנסי סאטן הדוקים. בזמן שהטווס הזה החל לסדר את בגדיו על המדרכה, חלף על פניו נחיל של פועלי משמרת לילה שסיימו את עבודתם, לבושים בסרבלים אפורים ומלוכלכים. סצנה זו הדגישה את חוסר הפשרות של פרדי: הוא לא שינה את הופעתו או את האסתטיקה שלו בהתאם לסביבה הגיאוגרפית או הסוציאלית. הוא חי בתוך בועת זוהר שהוא יצר לעצמו".

האירוע זכה לסיקור בעיתון המקומי BOLTON EVENING NEWS, אשר פרסם ב-25 באוגוסט תצלום של בולסארה שר על הבמה תחת הכותרת: "אחד המבצעים נכנס לעניינים" – התיעוד העיתונאי המצולם הראשון של פרדי מרקיורי כפרפורמר. אירוע מרכזי נוסף התרחש ב-9 בספטמבר 1969 במועדון THE SINK ברחוב הארדמן בליברפול. הופעה זו הוקלטה על גבי טייפ סלילים על ידי ג'ף היגינס, והפכה למסמך המוקלט החי היחיד של IBEX. ההקלטה כוללת ביצועים לשירים של לד זפלין (COMMUNICATION BREAKDOWN) או CREAM (עם I' SO GLAD ו-WE'RE GOING WRONG) וגם RAIN של הביטלס. גם הנדריקס היה שם עם השיר STONE FREE. המופע הגיע לשיאו כאשר בריאן מאי ורוג'ר טיילור, שנכחו בקהל, עלו לבמה והצטרפו לפרדי ול-IBEX להדרן משותף – הפעם הראשונה שבה ניגנו שלושת חברי קווין לעתיד על במה אחת.

ההופעות המחישו לראשונה לחברי הלהקה את הפער העצום שבין הפרסונה הבימתית של פרדי לבין דמותו מחוץ לאור הזרקורים. על הבמה, הוא הקרין ביטחון אבסולוטי והשתלט על המרחב בצורה מוחלטת. מאחורי הקלעים, לעומת זאת, בחדרי הלבשה מאולתרים בתוך ארונות מטאטאים או מטבחים צפופים, פרדי הפך קטן יותר, לעיתים אף קטן יותר משאר חברי הלהקה. הוא נטה להשתמש בפוני שלו כדי להסתיר את עיניו, וכיסה את שיניו הבולטות בכף ידו בכל פעם שחייך. גם קול הדיבור שלו היה פעמים רבות שקט וכמעט בלתי נשמע. למרות ביישנות זו, היו לו דרישות של דיווה; בהופעה בקולג' הטכני של סנט הלנס, חדר הלבשה היה למעשה מטבח, פרדי סירב להתפשר על תנאי המציאות והורה לאחד העוזרים למצוא עבורו מראת גוף מלאה כדי שיוכל להתאים במדויק את מכנסי הקטיפה שלו. המכנסיים היו כה הדוקים עד שכמעט ולא התאפשר לו לשבת בעודו לובש אותם, וחבריו תפסו אותו לא פעם מעיף מבטים חטופים מסביב לפני שפתח את הרוכסן בחופזה כדי להתכופף מבלי לקרוע את התפרים.

לקראת סתיו 1969, עם התרוקנות המשאבים הכספיים והדעיכה בהתלהבות המקורית שלונדון הציעה, חזרו חברי IBEX לליברפול. מייק סמית', המתופף, נאלץ לפרוש מהלהקה כדי להתפרנס מעבודת בנייה בכביש המהיר M56, שחיבר בין מנצ'סטר לליברפול. פרדי, שהקדיש כעת את כל כולו ללהקה, ביצע מהלך בלתי שגרתי ונסע להתגורר בליברפול למספר שבועות כדי להעניק לפרויקט סיכוי אחרון. תנאי המחיה שלו בליברפול המחישו את נכונותו להקריב נוחות אישית למען מטרותיו האמנותיות. הוא התגורר בפאב בפני ליין שנוהל על ידי משפחתו של ג'ף היגינס. פרדי נאלץ לישון רוב הלילות על הרצפה בחדרו של ג'ף. אמו של ג'ף, רות היגינס, חיבבה את פרדי במיוחד. "אמי חיבבה אותו כי הוא דיבר בצורה נאותה, בגלל שהוא היה מהדרום", שחזר ג'ף. "היא שמחה שהתחלתי לפגוש אנשים שיודעים לדבר כמו שצריך. פרדי היה מאוד, מאוד אדיב אליה. זה היה ממש מוזר לראות אותו מסתובב בליברפול. הוא התלבש כמו חייזר בהשוואה לכל השאר. הוא תמיד היה עם מכנסי הקטיפה שלו ומעיל באורך שלושה רבעים. היה לו את ההרגל הזה להסתיר את השיניים הבולטות שלו עם השפה העליונה, למשוך את השפה למטה מעל השיניים איכשהו".

בין סוף ספטמבר לתחילת אוקטובר 1969, ביוזמתו הנמרצת של בולסארה, עברה להקת IBEX שינוי תדמיתי. מייק ברסין סיפר כי בולסארה הציע לשנות את שם הלהקה ל-WRECKAGE, אך החברים לא התלהבו. בולסארה התקשר לכל אחד מחברי הלהקה בנפרד וטען כי השאר כבר הסכימו, וכך הגיעו בחזרה הבאה לגלות שכל ארגזי הציוד והמגברים כבר רוססו בשם החדש.

הלהקה המשיכה להופיע במועדונים קטנים ברחבי ליברפול. ההופעות נשארו דלות קהל, ובמועדון מחתרתי אפלולי בשםTHE SINK (ברחוב הארדמן), הלהקה הרוויחה בדרך כלל שכר זעום של כ-25 לירות שטרלינג לערב. מתוך סכום זה, פרדי התעקש להוציא עד 15 לירות שטרלינג על הפעלת תאורת שמן חם פסיכדלית, למרות ששאר החברים העדיפו לשמור את הכסף לבירה. גם באולמות הריקים ביותר, פרדי סירב להתפשר על הסטנדרטים הוויזואליים שלו. קן טסטי העיד על רמת המחויבות יוצאת הדופן של פרדי:"הוא העניק את אותן הופעות בדיוק כפי שעשה בשיא הקריירה שלו. הוא היה כוכב לפני שהיה כוכב. הוא התהלך על הבמה כמו טווס גאה".

הלהקה המשיכה לנגן רוק כבד ופרוגרסיבי, והחלה לשלב חומרים מקוריים רבים יותר. במהלך הופעה של הלהקה בערב חג המולד של בית הספר לבנות "וייד דיקון" בווידנס, התרחש אירוע שהוליד את אחד מסימני ההיכר הבימתיים המפורסמים ביותר של מרקיורי. כשהוא מוטרד מסטנד המיקרופון הכבד והמסורבל, שחרר בולסארה את הצינור העליון מתוך בסיס הברזל והחל להשתמש בו כשרביט וכצינור חופשי באורך מטר, מנהג שליווה אותו לאורך כל הקריירה עם להקת קווין. למרות הפוטנציאל הבימתי והמוזיקלי, התפרקה הלהקה בנובמבר 1969, בעיקר בשל מחויבותו של הגיטריסט מייק ברסין להמשיך בלימודיו האקדמיים בליברפול. בולסארה, שהיה נחוש להמשיך, מצא בתחילת 1970 להקה חדשה דרך מודעת "דרוש זמר" בעיתון מלודי מייקר– להקת SOUR MILK SEA מאוקספורד. כן, היא נקראה על שם שיר של ג'ורג' האריסון.

כשהפינק פלויד הנחיתו חללית באוסטרליה. ב-13 באוגוסט בשנת 1971 הופיעה להקת פינק פלויד לראשונה באוסטרליה. זה היה במסגרת פסטיבל רוק במלבורן שסימן את תחילת ההתרחבות הבינלאומית הגדולה של הלהקה אל מחוץ לאירופה. יומיים לאחר מכן הופיעה הלהקה בסידני.

המסע אל ארץ הקנגורו החל יומיים קודם לכן, ב-11 באוגוסט, עם נחיתתם של חברי הלהקה בשדה התעופה של מלבורן. שם, המתין להם עיתונאי צעיר ונמרץ בשם גארי מק, שכתב עבור עיתון המוזיקה המקומי הפופולרי GO SET, שהיה מגזין הנוער והמוזיקה המוביל באוסטרליה באותה תקופה.

התקשורת האוסטרלית, ככל הנראה, לא קיבלה את התזכיר לפיו חברי פינק פלויד אינם חובבים גדולים של פטפוטים על יצירתם. התוצאה הייתה מפתיעה: סדרת ראיונות נינוחים וגלויים למדי, בהם סיפקו חברי הלהקה הצצה נדירה למחשבותיהם, בניגוד גמור לחזות הקרירה והמרוחקת שהפגינו בדרך כלל מול העיתונות הבריטית.

מי שאחראי היה על הבאת הבשורה הפסיכדלית ליבשת הדרומית היה "מועדון הופעות הרוק של אוסטרליה". אלא שכאן, הסיפור מקבל תפנית קומית. עבודת הקידום והשיווק של ההופעה הייתה, בלשון המעטה, רחוקה מלהיות מבריקה. בהחלטה שיווקית תמוהה, הניח המועדון על כל אחד מהכיסאות באולם עלונים עגולים בצבע סגול. על העלונים נכתב מסר מתריס שהודיע לקהל ששילם ממיטב כספו, שאם רק היו חברים במועדון, הם היו זוכים לראות את המופע בחינם. קשה לדמיין את המבט על פניהם של רוג'ר ווטרס ודיוויד גילמור כשגילו את המחווה המפוקפקת הזו. אם זה לא מספיק, כרטיסי הכניסה עצמם היו, כמה אירוני, בצבע ורוד.

ההופעה התקיימה באולם הפסטיבלים של מלבורן, מקום שהיה ידוע לשמצה בזכות האקוסטיקה הבעייתית שלו. אך לפינק פלויד היה נשק סודי בארגז הכלים: מערכת הסאונד ההיקפית המהפכנית שלהם, מערכת ה-AZIMUTH COORDENATOR הייחודית שפיתחו בעצמם. באמצעות פיזור רמקולים בארבע פינות האולם, הצליחה הלהקה ליצור חוויה על-חושית שבה הצלילים עטפו את הקהל מכל עבר, והתגברה איכשהו על מגבלותיו האקוסטיות של המקום. למרבה הצער, ובשל אותו קידום כושל, האולם היה מלא רק בחציו (או ריק בחציו - תלוי מאיזה כיוון מסתכלים). אלו שלא הגיעו, הפסידו מופע היסטורי.

הערב נפתח עם שתי להקות חימום מקומיות, LINDSAY BOURKE ולהקת PIRANA, שהיוו קונטרסט חד לסאונד ולתחכום של הכוכבים הבריטים. לאחר הפסקה קצרה של כעשר דקות, בסביבות השעה תשע וחצי בערב, החשיכה ירדה על האולם. ארבע דמויות עלו לבמה, והקהל עצר את נשימתו. רוג'ר ווטרס ניגש למיקרופון ובקור רוח בריטי הכריז, "ערב טוב. הקטע שאנחנו עומדים לנגן נקרא אמא לב אטום". מה שהקהל קיבל היה ביצוע גולמי, חשוף ועוצמתי בן 16 דקות של היצירה המורכבת, ללא התזמורת ומקהלת האולפן שליוו אותה בתקליט, מה שהוכיח את יכולתה המרשימה של הלהקה לבצע עיבודים מורכבים גם בהרכב רוק מצומצם.

אחרי דקה קלה של כיוון כלים נוסף, ווטרס פנה שוב לקהל: "אנחנו נכוון את הכלים ואז נעשה שני דברים ביחד. הראשון הוא שיר מפסקול הסרט MORE, שלידיעתי נאסר כאן להקרנה, והוא נקרא GREEN IS THE COLOUR. והשני הוא קטע אינסטרומנטלי בשם CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE". השילוב בין השיר המלודי לבין הקטע האינסטרומנטלי המאיים, שהסתיים בצרחה המצמררת של ווטרס, נמשך כארבע עשרה וחצי דקות והותיר את הקהל מהופנט.

ואז הגיע רגע השיא של הערב, רגע מכונן בתולדות הלהקה. "הדבר הבא הוא יצירה חדשה", אמר ווטרס, "והיא נקראת ECHOES". זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהיצירה האפית הזו, שעד אז כונתה בשמות זמניים כמו THE RETURN OF THE SON OF NOTHING, הוצגה לקהל בשמה המוכר. במשך עשרים ושתיים דקות, הקהל המצומצם באולם זכה לשמוע בהופעת בכורה עולמית את אחת היצירות החשובות והמשפיעות ביותר של הלהקה, שעתידה לתפוס את כל צדו השני של אלבומם הבא, MEDDLE.

בלי אומר ודברים, צללה הלהקה לביצוע מהפנט בן שתים עשרה וחצי דקות של SET THE CONTROLS FOR THE HEART OF THE SUN, ואחריו את השיר CYMBALINE. לבסוף, ניגש ווטרס בפעם האחרונה למיקרופון: "בסדר. זו הולכת להיות המנגינה האחרונה שלנו. תודה לכולכם שבאתם. זה נקרא A SAUCERFUL OF SECRETS ונתראה שוב מתישהו". וכך, בסיומה של יצירה כאוטית ומבריקה, ירדה הלהקה מהבמה, יומיים לפני הופעתה הבאה בסידני.

המעטים שכן טרחו והגיעו לאולם החצי-ריק באותו ערב במלבורן, זכו לחזות בלהקה בשיא כוחה היצירתי, רגע וחצי לפני שהפכה לתופעה עולמית עם תקליטים כמו THE DARK SIDE OF THE MOON. זו לא הייתה סתם הופעה, זו הייתה נחיתה של חללית מכוכב אחר.

"...ואת הציפור הזו אי אפשר לשנות". ב-13 באוגוסט בשנת 1973 יצא תקליט הבכורה של להקת לינירד סקינירד, שנקרא PRONOUNCED LEH-NERD SKIN-NERD.

ההיסטוריה של הלהקה הנהדרת והטרגית הזו שזורה במציאות הסוציו-אקונומית של העיר ג'קסונביל שבפלורידה, שבה גדלו חברי ההרכב בשנות השישים. השורשים המוזיקליים של הלהקה נטועים בשנת 1964, כאשר קבוצת נערים ממעמד הפועלים – ובראשם הסולן והמנהיג הכריזמטי רוני ואן זאנט, הגיטריסטים אלן קולינס וגארי רוסינגטון, המתופף בוב ברנס והבסיסט לארי ג'אנסטרום – החלו לנגן יחד תחת שמות שונים כמו MY BACKYARD ו-THE NOBLE FIVE. אחת האפיזודות המוכרות והמשפיעות ביותר בתהליך גיבוש הזהות של הלהקה קשורה למקור שמה..

במהלך לימודיהם בבית הספר התיכון "רוברט ה. לי" בג'קסונביל, נתקלו הנערים במורה לחינוך גופני קשוח בשם לאונרד סקינר. סקינר הקפיד קלה כחמורה על אכיפת תקנון בית הספר בנוגע לאורך השיער, והקניט ללא הרף את התלמידים הצעירים שגידלו שיער ארוך בהשראת להקות הרוק הבריטיות. ההצקות החוזרות ונשנות והענשתם של רוסינגטון וחבריו הובילו לתסכול רב, והתלמידים החליטו לאמץ את שמו של המורה ככינוי לגלגני. בהמשך, השם שונה באופן פונטי אם תוספת ה-NERD לכינוי. זה הפך לשמה הרשמי של הלהקה. ברבות השנים, כאשר הלהקה זכתה להצלחה בינלאומית מטאורית, השתנו יחסי הכוחות והטינה המוקדמת הפכה לידידות אמיצה. סקינר עצמו הפך לחבר של הלהקה, הוזמן כאורח כבוד להופעותיה ואף הציג את חבריה על הבמות במספר אירועים פומביים. לאונרד סקינר הלך לעולמו ב-20 בספטמבר 2010, בגיל 77, בבית אבות בג'קסונביל לאחר מאבק ממושך במחלת האלצהיימר. בעיתונות האמריקאית הוכתר סקינר לאחר מותו כמורה להתעמלות המשפיע ביותר בתרבות הפופולרית האמריקאית.

המהפך המקצועי של הלהקה התרחש בשנת 1972, כאשר המפיק, המוזיקאי ומקים להקת דם יזע ודמעות - אל קופר - גילה את ההרכב במהלך הופעה במועדון FUNOCIO'S באטלנטה. קופר, שהתרשם עד עמקי נשמתו מהנגינה המהודקת והאנרגיה הבימתית, זיהה מיד את הפוטנציאל והחתים אותם בלייבל החדש שהקים תחת חברת MCA, בשם SOUNDS OF THE SOUTH. הקשר והאמון ההדדי בין המפיק ללהקה הועמדו במבחן דרמטי עוד בטרם החלו סשנים ההקלטה לאלבום הבכורה. בשעה שתיים לפנות בוקר קיבל קופר שיחת טלפון מפתיעה ובהולה מסולן הלהקה, רוני ואן זאנט שדיווח בחרדה כי רכב הציוד של הלהקה נפרץ בלילה הקודם וכל ציוד הנגינה שלהם נגנב. ואן זאנט הבהיר לקופר כי ללא הציוד הלהקה אינה יכולה להתפרנס, להאכיל את בני משפחותיהם או לעמוד בהתחייבויות הדחופות שלה להופעות, והפציר בו להלוות להם סכום של 5,000 דולר באופן מיידי. קופר, שהאמין ביושרם של המוזיקאים, העביר את הכסף ללא היסוס. בתגובה למחווה זו אמר לו ואן זאנט: "אל, ברגע זה קנית לך להקה שלמה ב-5,000 דולר". ואן זאנט ניהל את הלהקה בסמכותיות רבה ובקשיחות בלתי מתפשרת. הוא נתפס בעיני שאר חברי הלהקה כדמות אב דואגת אך תובענית, והשרה על הסובבים אותו משמעת ברזל שהייתה חיונית להישרדותה של הלהקה ולגיבושה המוזיקלי.

המיומנות המוזיקלית הגבוהה שהביאה הלהקה לאולפן הייתה תולדה של עבודה קשה במבנה עץ מבודד ליד ג'קסונביל, שזכה לכינוי HELL HOUSE כי תמיד היה לוהט שם. בחום הכבד של פלורידה, עבדו חברי הלהקה שעות רבות מדי יום על ליטוש העיבודים, כך שכל אקורד, סולו ומעבר קצבי הוטמעו בנגינתם באופן כמעט אבסולוטי. הנגינה שלהם לא נבעה מתוך לימוד תאורטי פורמלי או ספרי לימוד, אלא מתוך הבנה שורשית וטבעית של הבלוז, הרוק והפולק. אל קופר, בתפקידו כמפיק, לא שינה את הליבה האנרגטית של הלהקה, אלא העניק לשיריהם מעטפת עיבודית מהודקת ומקצועית. הוא לימד את הנגנים כיצד ליצור חלוקת תדרים נכונה בין הכלים כדי למנוע עומס סאונד, והציג לראשונה במוזיקה שלהם שילוב של כלי נשיפה וזמרות רקע.

הקלטות האלבום הרשמיות החלו ב-27 במרץ 1973 באולפני STUDIO ONE בדוראוויל, ג'ורג'יה. קופר ביקש מהלהקה להקליט בלייב את כל הרפרטואר שהיה ברשותם (כ-14 שירים) כדי לבחור את החומרים המתאימים ביותר לאלבום. לתדהמתו של קופר, כל השירים שהוקלטו היו ברמה גבוהה מאוד, ולפיכך הוחלט כי השירים שלא יכנסו לתקליט הבכורה ישמשו כצדי ב' לסינגלים עתידיים. במהלך הסשנים התרחשה אנקדוטה משעשעת באחד מבקרי ההקלטות. בשעה שש בבוקר עמד רוני ואן זאנט בחדר האולפן עם אוזניות, והמתין לקופר שייסיים להחליף את סליל הטייפ במכונת ההקלטה. כדי להעביר את הזמן, החל ואן זאנט לזמזם את השיר HEY PORTER של ג'וני קאש: HEY PORTER, TELL ME WHAT'S THE TIME. שרת הניקיון של האולפן, שנכנס באותה עת לחדר ההקלטה, לא היה מודע לכך שואן זאנט שר, אך שמע את השאלה דרך הרמקולים והשיב ברצינות תהומית: "השעה שש ושמונה דקות". תגובתו התמימה עוררה צחוק מתגלגל בקרב הנוכחים בחדר הבקרה.

על אף האווירה המקצועית באולפן, הדינמיקה הבין-אישית בלהקה הייתה טעונה. קטטות פיזיות וקרבות אגרופים היו עניין שבשגרה בין חברי הלהקה. בנוסף, בשלב מוקדם ביקש קופר מהלהקה לשנות את שמה למשהו נגיש יותר, בטענה שהוא מסורבל ואינו משקף את האופיים המוזיקלי, אך חברי הלהקה סירבו בתוקף ועמדו על דעתם. "רוני אמר לאחרים, 'אולי פעם בעשרים פעמים לקופר יהיה רעיון טוב', נזכר קופר, 'אבל אני אסבול את תשע עשרה הפעמים האחרות כי הפעם העשרים תהיה משהו שיגרום לנו להישמע טוב יותר'." רוני היה, כמובן, הרבה פחות מנוסה, אבל הוא ידע מה הוא רוצה מהלהקה שלו. הוא וקופר היו לפעמים לא מסכימים, והסצנות שבאו לאחר מכן לא היו יפות. fh הנה שני מוזיקאים רגישים וקנאים. לא רק הגישה שלהם למוזיקה גרמה לבעיה, אלא גם אופי משותף. "רוני רב עם כולם", לדברי אשתו ג'ודי. "רוני היה מעיר הערות על דם, זיעה ולינירד סקינירד". זה היה נכון במיוחד כשזה הגיע למה שהוא הרגיש שטוב ביותר עבור לינירד סקינירד. עם זאת, והזמר למד המון מקופר.

הרכב הלהקה בתקופת ההחתמה כלל את רוני ואן זאנט בשירה, אלן קולינס וגארי רוסינגטון בגיטרות, לאון ווילקינסון בבס ובוב ברנס בתופים. אולם, רגע לפני הכניסה לאולפן ההקלטות, נתקף ווילקינסון חרדה מגודל ההתחייבות המקצועית ומהלחץ העסקי, והחליט לפרוש מהלהקה. חברי הלהקה פנו אל המוזיקאי אד קינג, לשעבר מלהקת STRAWBERRY ALARM CLOCK, והציעו לו למלא את מקומו של ווילקינסון. קינג הסכים להקליט את תפקידי הבס באלבום, ואף הוסיף נגיעות גיטרה ייחודיות שהעשירו את הסאונד. במקביל, צורף לאולפן בילי פאוואל, שעבד עד אז כסבל טכני של הלהקה. פאוואל, שהיה בעל רקע והכשרה קלאסית בפסנתר, הציג לחברי הלהקה עיבוד מקלדות שהלחין לשיר FREE BIRD, ומיד שורבב להרכב כקלידן קבוע.

בשל חינוכו הקלאסי, נהג פאוואל לנגן בידו השמאלית תפקידים עמוסים מדי ברגיסטר הנמוך, שחפפו והעמיסו על תפקידי הבס. אל קופר, בניסיון לחנכו לריסון עיבודי, קשר את ידו השמאלית של פאוואל לשרפרף הנגינה מול הפסנתר. פאוואל התנגד לשיטה זו, ולאחר מאבק מקצועי נוצרה פשרה מוזיקלית שהעניקה לקלידים את האיזון המדויק. מבחינת עבודת הגיטרות, שרר כבוד הדדי עמוק בין גארי רוסינגטון לאלן קולינס - שהעריצו שני גיטריסטים מעולם הבלוז-רוק הבריטי. רוסינגטון הושפע עמוקות מסגנונו של אריק קלפטון, בעוד קולינס הושפע מנגינת הבלוז-רוק והוויברטו הידועה של פול קוסוף מלהקת FREE. השילוב בין הגיטרות שלהם יצר דיאלוג הרמוני יוצא דופן. המתופף בוב ברנס, שלא נחשב למתופף יצירתי באופן יוצא דופן, זכה לתמיכה מקיפה משאר חברי החבורה, שסייעו בבניית תפקידי התופים עבורו כדי לשמור על מקצב הדוק ומחוספס.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום ב-5 בנובמבר 1973 היה GIMME THREE STEPS שמבוסס על אירוע אמיתי מאתגר. כשהיה רוני ואן זאנט בן 18, הוא נכנס עם תעודת זהות מזויפת לבר משקאות בג'קסונביל בשם THE LITTLE BROWN JUG, בעוד קולינס ורוסינגטון ממתינים לו ברכב. בתוך הבר החל ואן זאנט לרקוד עם בחורה בשם לינדה. חברה הזועם של לינדה הבחין בכך, ניגש לרוני ושלף כלי נשק מהמגף שלו. ואן זאנט, שהבין כי הוא בסכנת חיים, פנה אל התוקף ואמר לו: "אם אתה עומד לירות בי, תן לי כמה צעדים לברוח מבלי שתפגע בי". רוני נמלט במהירות לרכב ההסעות, ובאותו לילה כתבו חברי החבורה את השיר.

בשיר TUESDAY'S GONE המילה TUESDAY אינה מייצגת את יום השבוע, אלא משמשת כשמה של דמות נשית (בדומה לשיר RUBY TUESDAY של הרולינג סטונס). השיר עוסק במורכבות שבין החופש האישי והחיים בדרכים לבין המחיר הרגשי של פרידה ממערכת יחסים. העיבוד של אל קופר שילב מלוטרון ואורגן האמונד, והעניק לבלדה יופי עשיר שכיף להקשיב לו. ויש את SIMPLE MAN שנכתב בעקבות מותן של סבתו של ואן זאנט ואמו של רוסינגטון. השניים נפגשו בדירתו של ואן זאנט והחלו לחלוק זיכרונות ועצות חיים שקיבלו מהן. רוסינגטון רקח מהלך אקורדים מחזורי, ואן זאנט חיבר את המילים תוך שעה קלה. אל קופר התנגד בתחילה להקלטת השיר בטענה שהוא פשוט מדי מבחינה הרמונית, אך חברי הלהקה התעקשו והקליטו אותו בלעדיו. "בעיקרון, רוני הוביל את קופר אל הבנטלי שלו, פתח את הדלת ואמר לו להיכנס",

נזכר אד קינג. "אחרי שסגר את הדלת, רוני הכניס את ראשו דרך החלון ואמר, 'כשנסיים להקליט את זה, נתקשר אליך'." קופר השתכנע מאוחר יותר והוסיף תפקיד אורגן משלו, והשיר הפך לאחד מהקטעים המוערכים והפופולריים ביותר ברפרטואר הלהקה. פשוט - אבל הכי נכון!

ואיך אפשר לדבר על התקליט הזה בלי להזכיר את FREE BIRD? האפוס החותם את האלבום (שאורכו בגרסת האולפן המקורית עומד על כתשע דקות) נחשב בעיניי כ-STAIRWAY TO HEAVEN של הרוק הדרומי. הלהקה שילבה בו שלושה גיטריסטים – אלן קולינס, אד קינג וגארי רוסינגטון – מה שאפשר להם לפתח סולו גיטרות עוצמתי ומורכב. שורות הפתיחה של השיר, "אם אעזוב את המקום הזה מחר, האם עדיין תזכור אותי?", נכתבו בהשראת שאלה שאמרה לקולינס חברתו קתי במהלך מריבה זוגית. על אף שמעריצים רבים סברו כי השם FREE BIRD והשיר עצמו נכתבו כמחווה לגיטריסט להקת האחים אולמן, דואן אולמן, שנהרג בתאונת אופנוע באוקטובר 1971 - השיר נכתב והולחן עוד לפני מותו. עם זאת, הסגנון והסולו בסיום השיר מושפעים באופן ברור מהטכניקה של להקת האחים אולמן.

השיר הוקלט לראשונה בשנת 1972 כבלדה אקוסטית איטית ללא חלק הגיטרות המהיר בסופו. בעת ההקלטות לאלבום הבכורה בהפקת קופר, נוסף החלק המהיר והאנרגטי. מנהלים בחברת MCA הסתייגו מאורכו של השיר וחששו שלא יזכה להשמעה ברדיו, אך הלהקה עמדה על הכללתו. הם צדקו!

השיווק הראשוני של האלבום היה כזה... קופר הגה קמפיין פרסומי חדשני, אותו מימנה חברת MCA. שישה שבועות לפני יציאת האלבום באוגוסט 1973, המילים "מי הוא לינירד סקינירד?" יחד עם לוגו הגולגולת והעצמות שעוצב על ידי קופר, הופיעו בכתבי עת מקצועיים בתחום המוזיקה ובעיתונות אלטרנטיבית משמעותית. ההשראה מאחורי עיצוב הלוגו הייתה "הקטטה והגישה הכללית של הלהקה", לדברי אל קופר. בכל שבוע גודל המודעה גדל וקצת יותר מידע על הלהקה נחשף. בשבוע של יציאת התקליט, הופיעה מודעה בת שני עמודים. הבאזז היה אדיר.

הפריצה הגדולה של הלהקה אל התודעה הלאומית התרחשה כאשר אל קופר פנה לפיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי, והציע שלינירד סקינירד תשמש כלהקת החימום של הלהקה בסיבוב ההופעות האמריקאי לקידום אלבומה QUADROPHENIA. קופר, שרצה להבטיח איכות סאונד מרבית, התלווה ללהקה בדרכים וניהל בעצמו את הסאונד במיקסר.

הרולינג סטון פרסם ביקורת על האלבום. הביקורת ציינה כי הלהקה משתלבת היטב במשבצת הבלוז-רוק הדרומי של האחים אולמן, אך מתאפיינת בהידוק קצבי ייחודי. המבקר עמד על מגוון ההשפעות של הלהקה: השפעת הרולינג סטונס בשיר TUESDAY'S GONE, השפעת ריי קודר בשיר THINGS GOIN' ON, והשפעת להקת ה-LOVIN SPOONFUL בשיר GIMME THREE STEPS. שירתו של רוני ואן זאנט תוארה ככזו המזכירה את קית' רלף (זמר היארדבירדס) שמחקה את מיק ג'אגר, בעוד שההפקה של אל קופר העניקה לתקליט גוון בריטי ומתוחכם באמצעות שימוש במלוטרון ובנגיעות פופ. וזה היה הבסיס שעליו נבנה לאחר מכן בניין מפואר ששמו לינירד סקינירד.

גם זה קרה ב-13 באוגוסט. ממתופף שננעל מחוץ להופעה של עצמו ועד סקסופוניסט שמצא את מותו בגלל מאוורר, מגאון בלוז שמכר את נשמתו לשטן ועד לשובו של דיוויד בואי מהעולם הבא. קבלו יום בחיי הרוק..

זה אולי נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל בשנת 1970, זה היה הכול חוץ ממצחיק עבור מתופף להקת הרוק המתקדם, סופט מאשין. הלהקה נקבעה להופיע באולם רויאל אלברט הול היוקרתי בלונדון, כחלק מסדרת הקונצרטים הקלאסיים של הנרי ווד, מהלך שנחשב לחצוף ופורץ דרך. בעוד חלק מהקהל ראה בזה רגע היסטורי, אחרים, שהיו רגילים לצלילי התזמורת, ראו במוזיקה הפסיכדלית והמורכבת של הלהקה עלבון צורב. בעיצומו של הערב הטעון הזה, המתופף רוברט וויאט, החליט לצאת החוצה כדי לעשן ג'וינט קטן להרגעה. כשניסה לשוב אל מאחורי הקלעים, נתקל בשומר קפדן בכניסה שסירב להכניסו. השומר, שראה מולו היפי ארוך שיער, היה משוכנע שמדובר במעריץ שמנסה להתגנב פנימה בחינם. לקח זמן יקר של ויכוחים ושכנועים עד שהמצב נפתר, וויאט הורשה סוף סוף לחזור אל הבמה, רגע לפני שהיה אמור להתחיל לתופף.

דילוג מהיר ל-13 באוגוסט בשנת 1993, וזה היה יום חג של ממש למעריצי להקת סטילי דן. הלהקה-צמד, שהתפרקה במפתיע בשנת 1981 (אך יש לציין כי לא יצאה לסיבוב הופעות מאז שנת 1974), התאחדה לראשונה והשיקה סיבוב הופעות חדש באובורן הילס, מישיגן, אירוע מסעיר שסימן את חזרתם לבמות אחרי כמעט שני עשורים. הקהל היה באקסטזה לראות שוב את דונלד פייגן עם וולטר בקר על במה אחת, כשהם מבצעים להיטי ענק מתוך אלבומי המופת שלהם כמו AJA ו-GAUCHO. בקר, בחוש ההומור היבש והאופייני לו, הסביר לקהל את סיבת האיחוד בקריצה: "בזבזנו את כל הכסף מהסיבוב האחרון. הרווחנו 800 דולר כל אחד, והכול נעלם עכשיו", אמירה הומוריסטית שנתנה את האות לסדרת הופעות מוצלחת שהולידה בהמשך את אלבום ההופעה החיה ALIVE IN AMERICA.

אהבה, פרידות ומה שביניהן

ה-13 באוגוסט ידע גם רגעים רומנטיים במיוחד. בשנת 1988, רוברט סמית', המנהיג הכריזמטי והמלנכולי של להקת הקיור, נישא לאהובתו משכבר הימים, מרי פול, בכנסייה קטנה בסאסקס, אנגליה בטקס אינטימי שאליו הוזמנו בני משפחה וחברים קרובים בלבד. פול, שהייתה ההשראה מאחורי רבים משיריו, היא אותה בחורה מסתורית שרוקדת על צוק בוידאו קליפ המפורסם לשיר JUST LIKE HEAVEN שנחשב לאחד הקליפ האייקוניים ביותר של הלהקה בשנות השמונים. סמית' סיפר שהיא זו שגרמה לו לכתוב את אחד משירי האהבה הגדולים ביותר שלו, LOVESONG, המופיע באלבום המופת DISINTEGRATION, כמתנת חתונה עבורה.

בצד השני של הסקאלה, בשנת 1974, נערכה הופעתה האחרונה של להקת הרוק המתקדם REFUGEE, אשר הספיקה להוציא אלבום בכורה מוערך אחד בלבד טרם פירוקה המפתיע. למרות הנסיבות, האווירה על הבמה הייתה עליזה באופן מפתיע. הבסיסט, לי ג'קסון, הודיע לקהל בחיוך שזוהי הופעתם האחרונה יחד, ואז הציג בגאווה את קלידן הלהקה, פטריק מוראז, כיורשו של ריק ווייקמן בלהקת יס לקראת עבודתם המשותפת על האלבום RELAYER. כך, סופה של להקה אחת הפך ליריית הפתיחה בקריירה הבינלאומית המפוארת של אחד הקלידנים הגדולים בז'אנר.

גרייטפול דד עם סאונד מעודד

ב-13 באוגוסט בשנת 1975 נערכה הופעה שריגשה את מתופף הלהקה, ביל קרויצמן - כפי שסיפר עליה בספרו: "ב-13 באוגוסט 1975, הופענו בגרייט אמריקן מיוזיק הול בסן פרנסיסקו. הופעה פרטית, למוזמנים בלבד, בעיקר לתעשיית המוזיקה וכמובן, לחברים שלנו. משהו שקשור להצגת החומרים החדשים שלנו

לתחנות רדיו ודומיהם. אתם יודעים, דברים שמעולם לא באמת הקדשתי תשומת לב אליהם. כל מה שידעתי זה שאנחנו הולכים להופיע. וזו בסופו של דבר הייתה הופעה נהדרת. אחרי שהקלטנו אלבום שלם באולפן, היינו כמו תלמידי בית ספר שחיכו לצלצול הפעמון האחרון לפני חופשת הקיץ. לפחות אני הייתי. מיקי ניגן איתנו את ההופעה והביא איתו את קופסת הצרצרים שלו, כדי להשתמש בה כחלק מההופעה החיה. בשלב מסוים במהלך הלילה, הצרצרים הצטרפו למהפכה וביצעו בריחה. הם שחררו את עצמם, ומהר מאוד היו צרצרים בכל המקום. הם הפכו את גרייט אמריקן מיוזיק הול לביתם לזמן קצר לאחר מכן. הם קיבלו מקלט.

ניגננו את החומר מ-BLUES FOR ALLAH באותו לילה והלהקה נשמעה נהדר. כולנו היינו כל כך בעניינים. זה הוא מקום זעיר עם קיבולת של 600 איש בלבד, והיינו ממש דחוסים על הבמה הזאת בלי כמות השטח הרגילה שלנו, אבל הלילה היה טוב כפי שאפשר לבקש. לדעתי, ההופעה הזו הייתה נקודת מפנה מכרעת. לא הייתי מסטול באותו לילה. נמנעתי מכל הזבל הזה להופעה. זה היה לילה מאוד בהיר, צלול ומלא הבעה לכל הלהקה. זה היה גם רגע ממש גדול עבורי, באופן אישי. זו הייתה הפעם הראשונה שחשבתי שאנחנו יכולים להיות להקה שוב. והפעם הראשונה שחשבתי ששני מתופפים שוב יכולים לעבוד ביחד.

ההופעה האחת הזו עוררה המון אנרגיה. כולם באמת הרגישו נהדר לגבי המוזיקה. BLUES FOR ALLAH הוא אחד האלבומים הכי יוצאי דופן שעשינו אי פעם. כלומר, זה פשוט מטורף. אבל, עד היום, אני עדיין באמת אוהב חלק מהשירים האלה. אולי הריצה החיה של האלבום הייתה צריכה להיות האלבום עצמו. שש עשרה שנים מאוחר יותר, הגענו לרעיון הזה - הוצאנו את ההופעה בשלמותה בשם ONE FROM THE VAULT".

וב-13 באוגוסט בשנת 1995 קרה עוד משהו במחנה הלהקה, כפי שקרויצמן סיפר: "ב-13 באוגוסט 1995 - כשבוע לאחר מותו של ג'רי (גרסיה) - נערך טקס זיכרון לזכרו בגולדן גייט פארק. זה היה בפולו פילד, שם

ניגננו פעם בכמה מההופעות הגדולות ביותר שלנו, בחינם. וכמו שהיה אז, אלפי דד-הדס מכל רחבי הארץ הגיעו. האנדרטה הייתה חגיגה גדולה ויפה של חייו של ג'רי גרסיה ושל כל מה שהוא היה חשוב לאנשים רבים כל כך, וזה היה כמעט כמו מעין אירוע משמח; אבל לא הרגשתי שמח. ואני יודע שאמורים להשתכר; אבל אני לא השתכרתי. לא השתגעתי. זו הייתה התכנסות יפה מאוד ועם כוונה נפלאה - טקס אשכבה, פרידה היפית - אבל לא היה בה שום דבר בשבילי. אני מניח שהייתי יותר פרטי בעצב שלי ויותר מבודד באבל שלי.

מיקי (הארט) נתן לי לנגן בתוף גדול בזמן שצעדנו דרך הקהל אבל לא רציתי לנגן בתוף גדול. הכל נראה נורא. חוץ, כמובן, מהדד-הדס. הם היו שם כדי לחלוק כבוד לג'רי, לכבד אותו ולחגוג את חייו, והחלק הזה היה נפלא ומרגש והפך את היום למיוחד עבור הרבה אנשים, וזה נתן לאחרים את סגירת המעגל שגם הם היו צריכים. הייתי צריך לראות מחוץ לעצמי כדי לראות את זה, כי הייתי כל כך מסונוור מאובדן. מאובדן אישי. הייתה תמונה ענקית של ג'רי על איזשהו מקדש וכולם היו ממש מכבדים - לא הייתה הפרדה בין הלהקה לקהל ובכל זאת אף אחד לא ביקש חתימות או משהו כזה. כולם באמת היו שם רק כדי לתמוך אחד בשני ולהתאחד כקהילה ולהתמודד עם עזיבתו של ג'רי. אבל להתמודד עם זה היה משהו שעבורי, באופן אישי, הייתי צריך לעשות בעצמי. ובמובן מסוים, אני עדיין מתמודד עם זה".

הלילה בו המוזיקה מתה - בגלל מאוורר!

באופן טרגי, התאריך הזה מסומן גם בדם. ביום שישי, ה-13 באוגוסט 1971, מצא את מותו סקסופוניסט הטנור, 'קינג' קרטיס אוסלי (שניגן לאורך קריירה מפוארת גם עם ענקי רוק ופולק כמו באדי הולי). קרטיס, ילד פלא שהחל את דרכו בג'אז והפך לאחד הסקסופוניסטים המבוקשים יותר בעולם הרית'ם אנד בלוז והרוק, היה הכוח המניע מאחורי להיטים של אמנים כמו ארית'ה פרנקלין (כולל נגינת הסקסופון האייקונית שלה בלהיט הענק RESPECT), אותה ליווה עם להקתו, הקינגפינס. כמה חודשים בלבד לאחר שהקליט את קטעי הסקסופון הבלתי נשכחים בשירים כמו IT'S SO HARD  בתקליט IMAGINE של ג'ון לנון, מצא עצמו קרטיס נאבק בגלי החום הכבדים של ניו יורק.

מעט לפני חצות, בעודו סוחב מאוורר שקנה לדירתו, הוא נתקל בשני בריונים שחסמו את הכניסה לבניין. הוא ביקש מהם בנימוס לזוז, אך בתגובה שלף אחד מהם סכין. קרטיס נדקר בליבו, אך ברגעיו האחרונים הספיק לחטוף את הסכין מידי התוקף ולדקור אותו בחזרה, לפני שהתמוטט. הוא מת עם הגעתו לבית החולים. התוקף, ג'ון מונטנז בן ה-26, התמוטט כמה רחובות משם, נלקח לאותו בית חולים, והמשטרה חיברה במהירות את הנקודות ועצרה אותו. אלפי אנשים, ביניהם ענקי ג'אז כמו דיזי גילספי והרבי מאן, הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. ארית'ה פרנקלין שרה בדמעות לזכרו את השיר המרגש SPIRIT IN THE DARK, וסטיבי וונדר ניגן במפוחית את נעימת הליווי הגדולה של קרטיס, SOUL SERENADE. בין המתאבלים נכח גם הגיטריסט דוואן אולמן (מייסד ומנהיג להקת האחים אולמן), שלא ידע כי נותרו לו קצת יותר מחודשיים לחיות טרם מותו הטרגי בתאונת אופנוע באוקטובר של אותה שנה.

האם זו קללת ה-13 באוגוסט? אולי תשאלו את רוברט ג'ונסון. נטען כי ב-13 באוגוסט 1938 אמן הבלוז המסתורי, שעל פי הסיפורים מכר את נשמתו לשטן בצומת דרכים כדי לזכות בכישרון נגינה על טבעי (מיתוס שהוליד יצירות מופת אלמותיות כמו CROSS ROAD BLUES ו-SWEET HOME CHICAGO), הורעל בערב בו הופיע בגרינווד, מיסיסיפי. השמועה מספרת שבעל המקום, שזעם על כך שג'ונסון פלירטט עם אשתו, מזג רעל סטריכנין לבקבוק הוויסקי של הגיטריסט. ג'ונסון מת בייסורים שלושה ימים לאחר מכן והותיר אחריו 29 שירים מוקלטים בלבד שהפכו לבסיס שעליו נבנה הרוק'נ'רול של ענקים כמו לד זפלין ורולינג סטונס. האם זהו סיפור אמיתי? תלוי את מי שואלים.

אש, ברקים וחיות אחרות

בשנת 1966, זעם מסוג אחר כוון כלפי להקת הביטלס. הסערה פרצה בעקבות ראיון שערכה העיתונאית מורין קליב עם ג'ון לנון, אשר פורסם במקור בבריטניה והוצא מהקשרו חודשים לאחר מכן בארצות הברית. תחנת רדיו בטקסס ארגנה מדורה המונית וקראה למאזינים להשליך אליה תקליטים ומוצרים של הלהקה, במחאה על התבטאותו של ג'ון לנון לפיה "הביטלס פופולריים יותר מישו". למחרת, במה שנראה כמו התערבות אלוהית קומית, ברק אימתני פילח את השמיים, פגע ישירות במשדרי תחנת הרדיו והשבית אותם כליל. אירועים אלו ותקריות נוספות בסיבוב ההופעות הובילו לכך שזה היה סיבוב ההופעות האחרון בקריירה של הלהקה. כל הסיפור על פרשת הביטלס, ישו והחרם האמריקאי - בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

לא כל הדרמות כללו מוות או ברקים. בשנת 1980, פרצו רעולי פנים לביתו של הזמר והמפיק המחונן, טוד ראנדגרן, בוודסטוק שבמדינת ניו יורק. הם קשרו אותו ואת חברתו ההרה קארן דארבין וערכו חיפוש בבית, מתוך אמונה שימצאו כמויות אדירות של קוקאין. לפי עדותו של ראנדגרן, אחד הפורצים אפילו שר בעת החיפוש את שירו המפורסם, I SAW THE LIGHT מתוך אלבומו הכפול המצליח SOMETHING / ANYTHING משנת 1972. בראיון שנים מאוחר יותר, סיפר ראנדגרן שהפושעים איימו לחתוך את אצבעותיו אם לא יגלה היכן הקוקאין. "הייתה להם הנחה מוזרה שלמישהו בעסקי המוזיקה יש טונות של קוקאין", אמר, "אבל זה הסם עם התשואה הכי נמוכה להשקעה. תנו לי חוויה פסיכדלית טובה, אני אשיג מזה משהו. אבל אתם יכולים להערים מולי הר של קוקאין וזה לא יעניין אותי בכלל".

שיחות שלא נענו וחזרות מהעבר

האירוניה מכה שוב ב-13 באוגוסט בשנת 1980, כאשר ג'ון לנון שהה באולפן היט פאקטורי בניו יורק עם יוקו אונו, בעיצומן של הקלטות התקליט המשותף שלהם DOUBLE FANTASY. לפתע, צלצל הטלפון באולפן. על הקו היה פול מקרטני, שהתקשר מחופשה כדי להציע לג'ון לשתף פעולה ולכתוב יחד מוזיקה חדשה, בדיוק כפי שעשו בעבר. יוקו, שענתה לשיחה, לא העבירה אותה לג'ון ומסרה למקרטני שהוא עסוק. לנון מעולם לא ידע ששותפו מהביטלס חיפש אותו. טכנאי ההקלטות, ג'ק דאגלס, נזכר מאוחר יותר: "לפי מה ששמעתי מג'ון באותם ימים, הוא ממש רצה להתחבר שוב לפול ולכתוב איתו". הטרגדיה של אותה שיחה שלא נענתה מהדהדת עד היום, והיא כואבת במיוחד לנוכח מותו הטרגי של לנון חודשים ספורים בלבד לאחר מכן. הו, יוקו!

ב-13 באוגוסט בשנת 2017, דייוויד בואי חזר להופיע, גם לאחר מותו. בסדרת הטלוויזיה טווין פיקס, הבמאי דיוויד לינץ' היה נחוש להחזיר את דמותו של סוכן ה-FBI פיליפ ג'פריס, אותה גילם בואי בסרט משנת 1991 TWIN PEAKS: FIRE WALK WITH ME. הוא פנה לבואי, אך הזמר כבר היה חולה מאוד בסרטן ולא יכול היה להצטלם. לינץ' לא ויתר, ולאחר מותו של בואי בינואר 2016, הוא השתמש בקטעי ארכיון שטרם נראו כדי להחיות את דמותו לפרק אחד ששודר בדיוק בתאריך זה. לבואי הייתה בקשה אחת אחרונה שהועברה דרך עורך דינו: "הוא לא רצה שישמיעו את הקול שלו", הסביר לינץ'. "הוא ביקש ששחקן מלואיזיאנה ידבב את הדמות". לינץ' כיבד את הבקשה, ושחקן בשם נתן פריצל סיפק את הקול, ברגע טלוויזיוני מצמרר ובלתי נשכח שהיווה הומאז' מרגש וייחודי לאחד האמנים המשפיעים ביותר בהיסטוריה.

וב-13 באוגוסט בשנת 1963 תבעה להקת FOUR SEASONS את חברת התקליטים האמריקאית VEE JAY בגין תמלוגים שלא שולמו לה. זה היה צעד ראשון מסדרת תביעות, מצד עוד אמנים, שיגרמו לקריסת אותה חברה, אשר למרבה האירוניה שימשה באותה תקופה בדיוק גם כמפיצה הראשונה של להקת הביטלס בארצות הברית.

וב-13 באוגוסט הודיעה להקת באכמן טרנר אוברדרייב שהיא מתפרקת.

ב-13 באוגוסט בשנת 1969 עמד בוב דילן להפליג באוניית QE2 לאנגליה כדי להופיע בפסטיבל ISLE OF WIGHT, כשלפתע הטיח בנו הצעיר ג'סי את ראשו בידית של דלת בכניסה לאונייה ונפצע. דילן החליט מיד לרדת מעניין ההפלגה ונסע משם במהירות עם בנו לבית החולים. אל תדאגו, הוא יגיע בהמשך להופיע בפסטיבל, בהופעה היסטורית שהייתה קונצרט הרוק החי הראשון שלו מאז תאונת האופנוע המפורסמת שעבר ב-1966 ואשר משכה אליה מאות אלפי מעריצים נלהבים.

בונוס: רוד סטיוארט בתקופת החודש, אוגוסט בשנת 1973.

חודש אוגוסט 1973 היווה נקודת מפנה אסטרטגית בקריירה של רוד סטיוארט, המאופיינת בדיכוטומיה מובנית בין חברותו התקנית כחמישית מלהקת ה-FACES לבין נסיקתו המטאורית כזמר סולו עצמאי. לאחר חודשים שבהם פעל בעיקר במסגרת הקבוצתית של להקת ה-FACES, קריירת הסולו שלו שוב תפסה את קדמת הבמה. סטיוארט קידם את יציאתו של הסינגל החדש OH NO, NOT MY BABY (עיבוד לזוג היוצרים גופין וקינג), תוך שהוא נמצא בעיצומן של הקלטות לאלבום סולו חדש. באופן חסר תקדים, סטיוארט הצהיר כי אלבום סולו זה יועד להיות אלבומו העצמאי האחרון בטרם ימזג את קריירת הסולו שלו באופן קבוע ומלא עם זו של להקת ה-FACES. הצהרה זו שיקפה ניסיון ליישב את הקונפליקט המבוסס בין השאיפה לאוטונומיה אמנותית לבין המחויבות הקולקטיבית ללהקה, תוך ניסיון למנוע פירוק של המסגרת הקבוצתית.

התפיסה המוזיקלית של סטיוארט בתקופה זו נשענה במידה רבה על יכולת עיבוד ופרשנות של חומרים קיימים, תוך ניכוסם והתאמתם למנעד הקולי והסגנוני שלו. הסינגל החדש שלו, אשר הוקלט במקור על ידי מקסין בראון, היה דוגמה מובהקת לגישה זו. סטיוארט זיהה את השיר כלהיט פוטנציאלי עם עיבוד מיתרים עשיר. הבחירה להקליט שיר זה נבעה מרצון ממושך שלו לבצע את היצירה מאז ששמע את הגרסה המקורית, כשהוא מיועד לגשר על הפער הזמני בין אלבום האוסף PLAY IT AGAIN ROD לבין אלבום הסולו שבדרך.

בכל הנוגע לכתיבת חומרים מקוריים, סטיוארט הפגין גישה ביקורתית ומפוקחת כלפי יכולותיו היוצרות. הוא הודה כי אינו רואה את עצמו ככותב שירים טבעי, וכי הוא זקוק למצבי לחץ וללוחות זמנים צפופים על מנת להפיק טקסטים. דוגמה מייצגת לכך היא כתיבת הצד השני של הסינגל החדש, אשר נכתבה בתוך כחצי שעה בחצות הלילה, תחת הלחץ לסיים את המלאכה כדי להבטיח שבע שעות שינה בטרם הוקלט השיר בבוקר למחרת.

שיקול נוסף שהנחה את סטיוארט באי-חשיפת שמות השירים המתוכננים לאלבומו המלא בטרם עת הוא החשש התחרותי בתעשייה; חשיפת יצירה מוקדמת מדי עלולה להוביל להוצאה מחודשת של הביצועים המקוריים על ידי חברות תקליטים מתחרות ובכך לפגוע בבלעדיות של המסע הפרסומי.

במקביל, אלבום האוסף PLAY IT AGAIN ROAD רשם הצלחה מסחרית מפתיעה. גיבוש רשימת השירים לאלבום זה התבצע על בסיס מחקר שוק שנערך על ידי חברת התקליטים, כאשר סטיוארט הוסיף את הביצוע לשיר PINBALL WIZARD בעיקר מתוך רצון להציג זווית גיוון הומוריסטית. זאת אף על פי שהוא הודה בגלוי כי אינו מחבב את הביצוע העצמי שלו לשיר זה. האלבום נועד לשקף היסטוריה רחבה של פעילותו, אך נמנעה ממנו ההזדמנות לכלול חומרים מתקופת חברותו בלהקת ג'ף בק בשל מגבלות משפטיות וסירוב מצד חברת התקליטים EMI להקצות את הסרטים המקוריים.

נדבך מרכזי בסאונד של אלבום הסולו החדש טמון בשילובו של הגיטריסט הצעיר ג'ימי מקולוק. ההיכרות והחיבור המוזיקלי עמו עמדו על הפרק בעקבות ג'אם סשן מאחורי הקלעים במהלך הופעה בפרנקפורט, שבו ניגן מקולוק לצד רון ווד. סטיוארט זיהה את הדינמיקה הנגנית בין ווד למקולוק כאלמנט יוצא דופן, ומחליט לבסס את האלבום על מערך של שתי גיטרות מובילות. סטיוארט הגדיר את מקולוק כאחד הנגנים הטובים בבריטניה בתקופתו. עם זאת, לצד ההערכה המקצועית, הוא הביע דאגה פדגוגית לגבי גילו הצעיר של הנגן והסכנות הטמונות בהצלחה מוקדמת. הוא הדגיש את הצורך של מקולוק לשמור על צניעות ולא להתפתות להצעות חוזיות מנופחות או ליהירות העלולה לפגוע בהתפתחותו המוזיקלית.

היחסים בין רוד סטיוארט לבין חברי להקת הרולינג סטונס, ובפרט מיק ג'אגר, התהדקו בתקופה זו בעקבות שהותם של הסטונס בלונדון ומפגשים חברתיים ומוזיקליים תכופים בביתו של רון ווד. סטיוארט דחה את השמועות על איחוד או מיזוג רשמי בין הלהקות, והגדיר את הקשר כקשר חברי בין שני זמרים מובילים. במישור הציבורי והאישי, סטיוארט ערך השוואה בינו לבין ג'אגר בכל הנוגע למודעות העצמית ולתפיסת התדמית. לטענתו, ג'אגר היה מודע באופן נרחב ומחושב יותר למעמדו ולזהותו הציבורית, בעוד שסטיוארט תפס את עצמו כנגיש וטבעי יותר, דבר שבא לידי ביטוי בנכונותו להתהלך ברחוב בלבוש הבמה היומיומי שלו.

אלמנט מרכזי באסטרטגיית המיתוג של סטיוארט בתקופה זו היה האימוץ הטוטאלי של סמל הטארטן – בד המשבצות הסקוטי המסורתי, ובפרט הדגם המלכותי ROYAL STEWART TARTAN. סטיוארט טבע לראשונה את המונח "המוני הטארטן" (TARTAN HORDES) על מנת לתאר את בסיס המעריצים הראשי שלו. המושג לא שימש רק ככלי שיווקי, אלא גילם זיקה זהותית עמוקה לשורשיו המשפחתיים (הוריו היו ממוצא סקוטי), כשהוא העיד כי הוא הרגיש שזרם בעורקיו דם סקוטי יותר מכל מרכיב אחר.

סטיוארט שילב את דגם הטארטן כאלמנט חזותי מרכזי בעיצוב עטיפת הסינגל OH, NO NOT MY BABY והתווה תכנון דומה לעטיפת אלבום הסולו שבדרך. השראה מרכזית לדימוי זה שאב סטיוארט מתרבות אוהדי הכדורגל הסקוטים, כפי שהיא השתקפה במשחקים של נבחרת סקוטלנד באצטדיון וומבלי. הוא הביע רצון עז לראות את הקהל בהופעותיו מניף את דגל האריה האדום הזועם – הסמל הסקוטי המסורתי. הזיקה לתרבות זו הומחשה באמצעות צפייה במשחקי כדורגל, שבהם האוהדים הסקוטים המשיכו לשיר ולהניף דגלים בגאווה גם לאחר הפסד.

בנוסף, סטיוארט שילב בשיחותיו אלמנטים הומוריסטיים על התרבות והמבטא הסקוטי, תוך הבעת קנאה במבטא הסקוטי הטהור של הגיטריסט ג'ימי מקולוק וחיקוי הומוריסטי של דיבור סקוטי. עם זאת, ניסיונו להנחיל את מותג הטארטן בשוק המוזיקה האמריקאי נתקל בפערי תרבות ניכרים; בשיחה טלפונית עם מנהל חברת התקליטים בארצות הברית, שבה ביקש לייצר עטיפת טארטן לסינגל, נתקל סטיוארט בחוסר היכרות מוחלט עם המושג, כאשר המנהל האמריקאי שאל מה זה טארטן וביקש שישלחו לו דוגמה.

לצד ההצלחה המסחרית, מערכת היחסים בין סטיוארט לבין חברת התקליטים שלו התאפיינה בחיכוך כספי מתמיד. מוקד עימות מרכזי התגלע סביב דרישתו של סטיוארט לקבל תקציב של 2,500 ליש"ט לצורך הפקת סרטון פרומו איכותי עבור תוכנית הטלוויזיה TOP OF THE POPS. חברת התקליטים סירבה לממן סכום זה. סטיוארט הביע כעס גלוי על הסירוב, תוך שהוא ציין כי מדובר היה בסכום זניח ביחס לרווחים שהניב לחברה. לטענתו, החברה הכניסה סכום זה ביום אחד בלבד ממכירות אלבום האוסף PLAY IT AGAIN ROD, לאחר שהרוויחה מיליוני ליש"ט מפעילותו בשנה החולפת.

והאיום המשמעותי ביותר על המשך פעילותה של להקת ה-FACES בבריטניה בתקופה זו נבע מחרם שהטיל איגוד הנגנים על בסיסט הלהקה, טטסו ימאוצ'י. החרם העמיד בסכנה קיומית את הופעת הלהקה בפסטיבל רדינג, אשר הייתה עלולה להפוך להופעתה האחרונה של הלהקה על אדמת בריטניה. סטיוארט הבהיר חד-משמעית כי הלהקה לא התכוונה לוותר על שירותיו של טטסו. על מנת לעקוף את המגבלות החוקיות והאיגודיות, הלהקה בחנה חלופות אופרטיביות כגון העתקת הופעות לאי ג'רסי או קיום הופעות על גבי כלי שיט מעבר לתחום הים הטריטוריאלי של בריטניה. סטיוארט רמז כי מאחורי החלטת איגוד הנגנים עמדו מניעים ממסדיים וממשלתיים עמוקים יותר, שביקשו להצר את צעדיהן של להקות רוק מצליחות בשל המשאבים הכלכליים וההשפעה הציבורית הרחבה שצברו.

במישור הפוליטי, סטיוארט הציג עמדות אקטיביות, והציע לארגן מופע תרומה לטובת המפלגה הליברלית. עם זאת, יוזמה זו נתקלה בהסתייגות ובחוסר התלהבות מצד חבריו ללהקת ה-FACES, ובראשם רון ווד. במקביל, סטיוארט הביע ביקורת פוליטית כלפי ראש ממשלת בריטניה מטעם המפלגה השמרנית, טד הית', כשהוא הביע תקווה כי ימיו בשלטון ספורים. מנגד, הוא גילה אדישות כלפי פרשיות בינלאומיות כגון פרשת ווטרגייט ונשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון. בכל הנוגע להמשך הקריירה והאפשרות של אובדן המעמד הציבורי, סטיוארט הפגין גישה פרגמטית. הוא הודה כי יצטער על אובדן מעמדו ככוכב, אך שלל מחשבות קיצוניות והצהיר כי במקרה כזה ימשיך לשיר במסגרות אחרות או יפנה לעיסוק חלופי – כשהוא ציין בהומור את שאיפתו להפוך ללוחם שוורים.

כשנדרש להצעתו של דיוויד בואי לפרוש מהופעות בשיא הצלחתו, סטיוארט הביע הסתייגות וטען כי צעד זה של בואי היה מוקדם מדי. לטענתו, פרישתו של בואי נבעה משאיפתו לפנות לקריירת משחק בקולנוע, בעוד שסטיוארט עצמו הבהיר כי לא גילה עניין רב בתעשיית הקולנוע והעדיף למקד את מרצו בשימור הקשר הישיר עם קהל מעריציו.

בונוס: להקת ג'נסיס מודל החודש, אוגוסט בשנת 1973.

בחודש אוגוסט 1973 ניצבה להקת ג'נסיס, אשר תוארה בתקשורת הבריטית כ-BRITAIN'S ONLY COSMIC FLOWER SHOW, בפני נקודת מפנה משמעותית בקריירה שלה. ערב הופעתה המרכזית בפסטיבל READING, שהתה הלהקה במשך שלושה חודשים רצופים הרחק מעיני הציבור וזרקורי הבמה. בעוד שלהקות רבות בתעשיית המוזיקה חששו מהתרחקות ממושכת מתוך תפיסה כי עליהן לנצל באופן מיידי את הפופולריות שלהן בשוק, חברי ג'נסיס חשו כי הם יכולים לאפשר לעצמם פסק זמן ממושך זה. טוני בנקס, קלידן הלהקה, הסביר בראיון כי היציאה מתשומת הלב הציבורית העניקה ללהקה כוח מחודש ואפשרה לחבריה לחזור לזירה בעמדה חזקה בהרבה.

ההחלטה לקחת פסק זמן מהופעות חיות ומחשיפה תקשורתית לא נבעה מהסתגרות סבילה, אלא היוותה צעד מחושב שנועד לפנות מקום לעבודה מוזיקלית מעמיקה בחדר החזרות. נכונותה של הלהקה לוותר על נוכחות מתמדת בשוק המוזיקה שיקפה ביטחון עצמי גבוה ואת ההבנה כי איכות התוצר האמנותי גוברת על הצורך בשימור מומנטום מסחרי רגעי.

במהלך שלושת חודשי ההפוגה, ריכזה הלהקה את מרבית מרצה בעבודה אינטנסיבית בחדר החזרות. הפעילות המרכזית הוקדשה לבחינה ולתרגול של רעיונות מוזיקליים רבים ומגוונים. בנקס פירט כי מרבית זמנם של חברי הלהקה הוקדשה למעבר על רעיונות אלו, בעוד שאר הזמן הוקדש לחיבור המקטעים יחד במטרה ליצור זרימה מוזיקלית הרמונית. חברי הלהקה ניסו לתייק את כל הרעיונות המוזיקליים הקטנים הללו בתוך קטלוג ענק בראשם, דבר שאיפשר להם לשלב קטעים ישנים בתוך קומפוזיציות חדשות, מתוך תפיסה כי חיבור בין כל שני רצפים מוזיקליים הוא אפשרי.

הגיטריסט המוביל סטיב האקט השווה את תהליך הרכבת האלבום לעבודה על פאזל ענק. האתגר המרכזי שעמו התמודדה הלהקה לא היה מחסור ברעיונות – שכן חברי הלהקה הרבו להעלות קטעים מוזיקליים יפהפיים – אלא זיהוי המיקום הנכון והמדויק עבור כל קטע בתוך המבנה הכולל. המעורבות ההדוקה בפרויקט ארוך טווח זה עוררה בחברי ג'נסיס תהיות מתמידות לגבי איכות החומר, מידת התקבלותו אצל הקהל והחשש מחזרתיות.

העבודה הקבוצתית לוותה במתח נפשי ורגשי רב. הבסיסט מייק ראת'רפורד תיאר את התהליך כרווי כאב וייסורים, כאשר הדינמיקה הקבוצתית נעה בין ימים של תחושת הישג אדירה לבין ימים שבהם חשו חברי הלהקה מדוכאים והרוסים. עם זאת, בנקס הדגיש כי העבודה במסגרת קבוצתית, על אף הניגודים והמגבלות הכרוכים בה, הניבה מוזיקה איכותית בהרבה מזו של מוזיקאי בודד שפועל ללא ביקורת, שכן מוזיקאים הפועלים ללא ביקורת נוטים להפוך לבעלי פינוק עצמי הרסני.

על אף מעמדה האמנותי, התמודדה ג'נסיס עם מציאות כלכלית מורכבת. בנקס הודה בגלוי כי הלהקה עדיין לא הניבה רווחים כספיים ממשים, והדגיש כי המממנים והספונסרים של הלהקה לא יכלו להמשיך להזרים כספים ללא החזר השקעה. מציאות זו הפכה כל אלבום לקריטי עבור עצם קיומה הכלכלי והאמנותי של הלהקה. אלבומה הקודם של הלהקה, NURSERY CRYME, נחשב בעיני חבריה לאחת האכזבות הגדולות ביותר שלהם. הלהקה לקחה בשעתה שלושה חודשים של הפסקה לצורך הקלטת האלבום, שהיה הראשון בהרכב הפרסונלי החדש שלה. התגובה השלילית שקיבל NURSERY CRYME הפכה את האלבום העוקב, FOXTROT, לקריטי במיוחד, שכן שני אלבומים רצופים שיזכו לתגובה צוננת היו עלולים להוביל לאסון ולפירוק.

במקביל ללחצים הכלכליים, סבלה הלהקה מבעיות ממושכות מול מפיקים מוזיקליים. מכיוון שלכל חבר בלהקה היו רעיונות מוגדרים וחד-משמעיים לגבי הסאונד של תפקידו המוזיקלי, נוצרו עימותים וסיטואציות מוזרות בחדר ההקלטות. בנקס תיאר בבדיחות הדעת מקרים שבהם מפיקים ניסו ליצור סולואים של גיטרה ללא גיטרות.

אז במהלך תקופת ההפוגה מהופעות והעבודה על החומרים החדשים, יצא לאור אלבום ההופעה GENESIS LIVE, וזאת מתוך מדיניות מחושבת של הלהקה שלא להציף את השוק במוצרים. האקט הסביר כי בעת עבודה על חומרים חדשים קשה להתלהב מביצוע חומרים ישנים. היצירה המוערכת ביותר של הלהקה, SUPPER'S READY, הושמטה מאלבום ההופעה החיה מתוך תפיסה שלא ניתן לשחרר שני אלבומים עם צדדים זהים. האקט ציין כי חלק מהקטעים ב-GENESIS LIVE, ובייחוד RETURN OF THE GIANT HOGWEED ו-MUSICAL BOX, היו טובים יותר מהקלטות הסטודיו המקוריות שלהם, וכי הסאונד באלבום היה טוב ברובו, למרות פגמים מזעריים בנגינה.

ההופעות החיות של ג'נסיס עברו אבולוציה משמעותית. הסיבוב הקודם ייצג את הניסיון הראשון לשלב אלמנטים חזותיים עם המופע הבימתי, כאשר הרקע הלבן הניב תוצאות חיוביות. באוגוסט 1973 שקלה הלהקה להרחיב רכיב זה באמצעות הקרנות רקע נרחבות במופע החדש.

הסוגיה של יצירת להיט מסחרי הציקה ללהקה באופן מתמיד. חברי ג'נסיס הודו כי לא היה להם מושג מה הופך תקליט שדרים ללהיט מצליח, אך שיערו כי קטע כזה עשוי להתקיים באלבומם החדש. בנקס העלה בתמיהה את הרעיון הדמיוני של גרסת שלוש דקות לקטע המורכב SUPPER'S READY. הלהקה שאפה להקליט יצירה פשוטה שתייצג את ג'נסיס מבלי להיות מורכבת מדי, אך הכירה בכך שתקליטים מסוג זה נחשבו לנדירים ביותר. בנקס ציין בבלבול מסוים כי מהלכי אקורדים ומקצבים מסוימים נחשבו לטאבו בסינגלים – דווקא כאלה שג'נסיס נטתה להעדיף. הוא הבהיר כי אילו ידעו חברי הלהקה מה יוצר סינגל טוב, הם היו עושים זאת.

בונוס: אוגוסט בשנת 1966 - עוד זוויות...

בקיץ 1966 עמדה תעשיית המוזיקה בצל הסערה הציבורית שהתעוררה בארצות הברית בעקבות דבריו של ג'ון לנון, אשר טען כי הביטלס פופולריים יותר מישו. בעוד שבמדינות מסוימות ובמחוזות שמרניים בארצות הברית הובילו הדברים לחרמות רדיו ולשריפת תקליטים, הקהילה המוזיקלית הבריטית הפגינה תמיכה נרחבת בחופש הביטוי של היוצר, תוך נקיטת עמדה ביקורתית כלפי הציבור האמריקאי. אלן פרייס, לשעבר איש להקת האנימלס, הצביע על המנגנון התקשורתי המעצים את אמירותיהם של כוכבי על, בציינו כי ללנון יש כל זכות לומר מה שהוא רוצה, אך הדברים זכו להד רק בשל היותו חבר בלהקת הביטלס, והוסיף כי אם הוא עצמו היה אומר דברים דומים, איש לא היה שם לב לכך.

גראהם נאש, חבר להקת ההוליס, הבהיר כי להתרשמותו חברי הביטלס אינם נסערים מן המאורעות ומנסים להרגיע את הרוחות בעצמם, תוך שהוא מגדיר את אופן טיפול התקשורת באירוע כהיסטרי ומגוחך. הזמר דייב ברי תקף ישירות את הציבור השמרני בדרום ארצות הברית, בטענה כי לנון אמר את דבריו בהומור, ואפיין את המוחים באזורי רצועת התנ"ך כצבועים שמן הראוי שיפתרו את בעיותיהם הפנימיות בטרם יעבירו ביקורת על אחרים. הזמר דנובון ציין בקצרה כי העניין נופח מעבר לכל פרופורציה, וכי עמדותיו הדתיות הן עניין שבינו לבין מצפונו.

בעוד הסערה התקשורתית משתוללת, חברי הביטלס עצמם שמרו על איפוק יחסי במהלך סיבוב ההופעות בארצות הברית. בעת שהמתין למטוס בוושינגטון, סיפק ג'ון לנון תגובה תמציתית ומנותקת כשהעיר כי יש להודיע לנשיא לינדון ג'ונסון כי חברי הלהקה יאחרו לארוחת התה.

ביל ויימן, באסיסט להקת הרולינג סטונס, דיווח על עבודת אולפן אינטנסיבית בהוליווד בתום סיבוב ההופעות בארצות הברית: "כולנו די עייפים כי אחרי הסיבוב בילינו המון זמן באולפן ההקלטות". ויימן הוסיף כי הלהקה לא הושפעה מהסערה סביב הביטלס וכי הקהל האמריקאי קיבל אותם באהדה נרחבת.

במסגרת המדור BLIND DATE, שבחן את יכולתם של אמנים להעריך תוצרת מוזיקלית של עמיתיהם ללא ידיעת זהות המבצע, סיפק הזמר כריס פארלו שורה של ניתוחים ביקורתיים על סינגלים חדשים: להקת המי – THE KIDS ARE ALRIGHT: "זה יכול להיות הביטלס אבל אני בטוח שזה לא. זה המי? אני אוהב אותם. אתה יכול לזהות את הזמר שלהם בכל מקום. בהחלט תקליטון למצעדים". להקת THE FOURMOST עם HERE, THERE AND EVERYWHERE: "עבודה מיומנת, עשויה היטב... עדיין לא שמעתי את התקליט של הביטלס. אני חייב לצאת לקנות אותו". על BOB LIND עם HEY NELLIE NELLIE: "אני לא אוהב את זה. אני לא יודע מי זה... זה די חמוד, אבל זה לא מה שאני באמת אוהב... זה שום דבר בהשוואה ל-'ELUSIVE BUTTERFLY'". על CHRIS ANDREWS עם STOP THAT GIRL: "נהדר! זה מאוד טוב. כריס אנדרוז. הוא כתב את זה בעצמו. הוא כותב פנטסטי וזמר מאוד טוב. יש לו קול מאוד לא שגרתי". על THE MINDBENDERS עם ASHES TO ASHES: "אני לא אוהב את זה מאוד. זה שיר נחמד, אבל אני לא אוהב את העיבוד... זה שום דבר בהשוואה לדברים אחרים שהם עשו". על אוטיס רדינג עם I CAN'T TURN YOU LOOSE: "זה נהדר. להיט גדול זה. זה אחד שהייתי רוצה שיהיה לי".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.