top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 באוגוסט בעולם הרוק

עודכן: 14 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-13 באוגוסט (13.8) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני לא עושה דבר כדי לגרום לצרות. זה פשוט קורה שמה שאני עושה בטבעיות מביא לצרות. אני גאה להיות כזו שעושה צרות". (שינייד אוקונור, בעיתון NME, שנת 1992)


ב-13 באוגוסט בשנת 1970 הופיעה להקת הרוק המתקדם, סופט מאשין, באולם רויאל אלברט הול בלונדון.


ההופעה נקבעה כחלק מסדרת הופעות קלאסיות של הנרי ווד. חלק ראו בהופעה הזו של סופט מאשין דבר פורץ דרך, בעוד אחרים בקהל תפסו את ההופעה כעלבון צורב כלפיהם וכלפי תוכנית הפסטיבל. מתופף הלהקה, רוברט וויאט, יצא לעשן ג'וינט מחוץ לאולם אך כשניסה להיכנס בחזרה פנימה עצר אותו שומר הכניסה שחשב כי הוא עוד היפי שמנסה להיכנס בחינם. לקח זמן מה עד שהעניין סודר והמתופף הורשה לחזור לאולם ולעלות לבמה להופיע.


ב-13 באוגוסט בשנת 1993 היה זה יום חג למעריצי סטילי דן, שנפרדה בשנת 1981, התגבשה מחדש והחלה בסיבוב הופעות בארה"ב באובורן הילס, מישיגן. הגיטריסט וולטר בקר הסביר בקריצה: "בזבזנו את כל הכסף מהסיבוב האחרון. הרווחנו 800 דולר, כל אחד, והכול נעלם עכשיו".


ב-13 באוגוסט בשנת 1988 נישא רוברט סמית', מנהיג להקת הקיור, לאהובתו מזה שנים רבות, מרי פול. בכנסיה בססקס, אנגליה. פול הופיעה בסרטון לשיר של הלהקה, JUST LIKE HEAVEN, וגם השפיעה על סמית' לכתוב את LOVESONG.


ב-13 באוגוסט בשנת 1963 תבעה להקת FOUR SEASONS את חברת התקליטים האמריקאית VEE JAY בגין תמלוגים שלא שולמו לה. זה היה צעד ראשון מסדרת תביעות, מצד עוד אמנים, שיגרמו לקריסת אותה חברה.


ב-13 באוגוסט בשנת 1990 הופיע הזמר-יוצר המשפיע, קרטיס מייפילד, בווינגייט פילד ברוקלין. זו הייתה הפעם האחרונה בה הוא הלך על רגליו.


מייפילד הופיע הופעה בשטח פתוח מול כ-10,000 איש. את ההופעה הזמין הסנאטור, מרטין מרקוביץ, שרצה לתת לבוחריו הופעה כתודתו להם. הרוחות נשבו בעוצמה ומרקוביץ רדף אחרי אנשי הקשר שלו, רעב לעדכונים. כשזמן ההצגה התקרב, הוא קיבל הודעה שמזג אוויר קודר מתקדם אליהם והחליט להקדים את מייפילד, מתוך מחשבה שגם אם הם יצטרכו לבטל, לפחות יבוצעו כמה שירים שלו..


מרקוביץ רצה להגיד לקהל כמה מילים לפני שמייפילד אמור להתחיל. הוא צעד אל המיקרופון ואמר, "גבירותי ורבותיי, החלטנו שאנחנו הולכים להעלות את קרטיס מייפילד. אני נרגש..." - וברגע שהוא אמר את המילה "נרגש", קרה דבר איום ונורא.


מרקוביץ היה מבולבל כשהוא הרגיש את זה - רוח עוצמתית ביותר הכתה בו. הוא לקח אוויר ואמר, "גבירותי ורבותיי, קרטיס מייפילד". מייפילד פנה להתחיל את ההופעה אבל הרוח בשלה והמשב גם הפיל את המצילתיים של התופים. המתופף, לי גודנס, נשען לאחור ותפס אותן בזרועו השמאלית, כשהוא שומר על הקצב עם יד ימין. משב רוח נוסף הניף את גוף התאורה הקדמי מהקרקע ושלח אותו לאוויר. גופי תאורה ניתקו ממנו ואחד מהם נחת בעוצמה על מייפילד.


הזמר המיוסר בא לקום וגילה שהוא לא מצליח לזוז. הוא היה חסר אונים כתינוק. גשם החל לרדת עם טיפות גדולות, זרמים נשפכו מהשמים, ברקים הבזיקו ורעמים התפוצצו. מישהו צעק למייפילד לבדוק את מצבו. "אני חושב שאני בסדר, אבל אני לא יכול לזוז", נאנק מייפילד, גופו ספוג בסערה ומאובן. הוא פקח את עיניו ופחד שאם יסגור אותן, הוא ימות. מישהו כיסה אותו ביריעת ניילון, וכולם חיכו בקוצר רוח עד שהגיע אמבולנס שהוביל אותו לבית החולים קינגס קאונטי. הפרמדיקים הצילו את חייו, אך לא את גופו. לאחר שייצבו אותו, ניגשו הרופאים לבשר לו את האמת האכזרית - תאורת הבמה ריסקה שלוש חוליות בעמוד השדרה והוא יישאר משותק מהצוואר ומטה. הוא לעולם לא ילך ולא יוכל עוד לנגן בגיטרה.


כשבנו הגיע לבית החולים, דמעות זלגו בעיני האב המיוסר. הוא לא יכל לדבר ובכוח רב מילמל, "תטפל בכספים". בלי גוף עובד, מייפילד לא יכל להבטיח יותר הכנסה כספית למשפחתו. בינתיים ניגש עורך דינו לטפל בענייני התביעה נגד המפיקים של המופע.


אחרי יותר מחודשיים בבית החולים נמאס למייפילד לשכב במיטת בית החולים וציווה לשחררו לביתו. כשחזר הביתה, הוא נאלץ להתמודד עם האתגר הגדול בחייו - ללמוד לחיות בלי גוף. בנוסף, היה זה הכאב; הוא סבל פה ושם מכאבי פנטום - תחושה מייסרת שהוא השווה להשמת זרועותיו בתוך דלי של נחשים מתפתלים. אטרופיה התחוללה על שריריו, וכפות רגליו החלו להתעקם כלפי מטה מחוסר שימוש. סוכרת השתלטה גם היא והקשתה עוד יותר.


חייו נעצרו והוא נשאר תקוע במיטה כל היום והלילה כשהטלוויזיה דולקת מולו. הספרייה בקומה הראשונה הפכה לחדר השינה שלו, והוא ישב שם בפאסיביות והתבונן בחיים שהמשיכו סביבו.


אשתו נשאה את רוב הנטל בטיפול בו. לילה אחד, כשהיא מותשת, היא הניחה נר ליד הקיר ושכחה אותו. הטפט נדלק ועד מהרה אפפו הלהבות את הקומה השנייה של הבית. כל הדיירים נאלצו להתפנות, כשהם דואגים לפנות משם גם את מייפילד, שראה בעיניים דומעות את הבית שלו נשרף. הוא ידע שאם לא היה שם אף אחד כדי להציל אותו, הוא היה נשרף.


מייפילד שמר באותו בית את סלילי המאסטר הישנים שלו וכאשר זרנוקי האש כיבו את השריפה, הם גם הרסו כמה מסלילי ההקלטות המפורסמות ביותר בתולדות מוסיקת ​​הנשמה. מייפילד מת מסוכרת, ב-26 בדצמבר 1999, בגיל 57.


ב-13 באוגוסט בשנת 1938 נטען כי איש הבלוז, רוברט ג'ונסון שמכר את נשמתו לשטן כדי לנגן באופן מופלא, הורעל בערב בו הופיע בגרינווד, מיסיסיפי. סופר כי בעל המקום, שכעס כי ג'ונסון התרועע עם אשתו, שם סטריכנין בבקבוק הוויסקי של הגיטריסט, שמת שלושה ימים לאחר מכן. האם זה נכון? האם זו אגדה? תלוי את מי שואלים.


ב-13 באוגוסט בשנת 1966 ארגנה תחנת רדיו מטקסס מדורה יזומה שאליה נקראו אנשים על מנת לשרוף תקליטים ושאר מוצרים של הביטלס בעקבות התבטאותו של ג'ון לנון על כך שהביטלס פופולריים יותר מישו. אך למחרת קרה דבר מוזר: ברק פילח את השמיים, פגע במשדרי תחנת הרדיו הזו והשביתם.


כל הסיפור על פרשת הביטלס, ישו והחרם האמריקאי - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-13 באוגוסט בשנת 1965 הופיעה להקת ג'פרסון איירפליין את הופעת הבכורה שלה. זה היה במועדון החדש בסן פרנסיסקו, המטריקס. ההופעה קיבלה דיווח נלהב בעיתון סן פרנסיסקו כרוניקל, שהביא להחתמת הלהקה בחברת תקליטים.


ב-13 באוגוסט בשנת 1980 פרצו רעולי פנים לביתו של הזמר-מפיק, טוד ראנדגרן, בוודסטוק. הם קשרו אותו ואת חברתו ההרה וערכו חיפוש בבית בחושבם שיש כמויות רבות של קוקאין לקחת. לפי ראנדגרן, אחד הפורצים אף שר בעת החיפוש את שירו הידוע, I SAW THE LIGHT.


במהלך ראיון משנת 2013, טען ראנדגרן שהפושעים "איימו לחתוך לי את כל האצבעות אם לא אספר להם היכן החבאתי את כל הקוקאין שלי, מתוך הנחה מוזרה שלמישהו בעסקי המוסיקה יש הרבה קוקאין. זה הסם שיש לו הכי פחות תשואה להשקעה שלך. הייתי מעוניין יותר לחוות עוד חוויה פסיכדלית, כי הייתי משיג מזה משהו. אבל אתם יכולים להערים מולי את כל הקוקאין שבעולם ולא יהיה אכפת לי מזה כלל".


ב-13 באוגוסט בשנת 1970 יצא התקליט METAMORPHOSIS של להקת פרפר הברזל (IRON BUTTERFLY). איזה תקליט אדיר הוא זה!.


קודם כל, אכן מדובר פה במטמורפוזה אמיתית, כפי ששם האלבום מציין. בשנת 1970 ספג הפרפר הזה שינויים אישיים עצומים - הגיטריסט אריק בראן עזב את הלהקה ושנים לאחר מכן סיפר בלוס אנג'לס טיימס: "סיבובי ההופעות עם איירון באטרפליי היו מתישים. בחופשה הראשונה שלי קניתי מכונית יגואר, והחניתי אותה מחוץ לבית החולים, שם ביליתי שבועיים בגלל אולקוס".


בראן הוחלף על ידי צמד גיטריסטים מושחז בשם מייק פינרה (לשעבר חבר בלהקת BLUES IMAGE) ולארי ריינהארדט. במקביל, עמדתו של האורגניסט והסולן, דאג אינגל, שהיה כה דומיננטי עד אז - עומעמה קמעא. הרצון הכללי של הלהקה היה להתפתח סגנונית למה שקורה בשטח. הפסיכדליה כבר נשטפה החוצה והרוק הכבד והנוקשה יותר הפך ללהיט החם. חברי הלהקה הבינו שכדי להצליח בתחום הרוק הזה, בו הם נתפסו בעבר כחלוצים וכעת הייתה סכנה להעפתם מהמגרש הזה, הם צריכים לעשות את מה שעשתה להקה אחרת, לד זפלין, שהייתה חתומה באותה חברת תקליטים ("אטלנטיק").


אינגל, מצד שני, רצה לעשות צליל רך יותר ולא פעם האחרים בלהקה היכו אותו על ראשו ואמרו לו לחדול מכך ולדבוק במטרה. התוצאה הגיעה עם אלבום מעולה לטעמי, אך אינגל כבר לא יכל לשאת זאת יותר ופרש זמן קצר לאחר מכן.


קטע הפתיחה האווירתי הקצר, FREE FLIGHT, מוביל אותנו בטיסה בטוחה אל שיר הרוק הנהדר NEW DAY בו חברי הלהקה נשמעים ממש גאים בתוצרתם. חטיבת הגיטרות של שני החדשים בלהקה, כמו גם שירתו האנרגטית של פינרה, מזרימים פה דם חדש לפרפר. חטיבת הקצב של הבסיסט לי דורמן והמתופף רון בושי עברה שיוף ברור ומתפקדת כמכונה משומנת להפליא. השירים פה מצוינים אחד אחד והאמת שאני לא מוצא פה שיר אחד שאינני אוהב. כן, עד כדי כך האלבום מעולה.


הדבר היחיד שהייתי מוותר עליו בשמחה הוא סולו הגיטרה המיותר לחלוטין באמצע היצירה החותמת והמעולה, BUTTERFLY BLEU, שאורכה כ-14 דקות. אינגל תיאר את אפקט הגיטרה הזה, שנים לאחר מכן, כ"קישקוש שנשמע כמו איש שמקיא". אבל חוץ מזה - זוהי יצירת מופת, עם תפקידי גיטרה שנבנו להפליא ובוצעו על ידי פינרה וריינהארדט במיומנות והתלהבות רבות.


שני התקליטונים שיצאו מהתקליט הזה, STONE BELIEVER ו- EASY RIDER הם שירי רוק מהשורה הראשונה, שלהקות רוק אחרות היו ודאי מוכרות את הסבתא של הסולן שלהן כדי לקבל כישרון לכתוב ולבצע כאלו דברים.


ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "שומעים פה שהלהקה מחפשת קהל חדש. זה ניכר בנגינה שלה, שפעם הייתה למען עצמה וכיום נועדה לאתר מעריצים חדשים. המוזיקה באלבום מרמזת על התפוררות במקום צמיחה. מצד שני, אפשר להגיד שהלהקה פה גמישה יותר מבעבר. אתם יודעים מה? אני אוהב את מה שאני שומע פה. צליל האורגן בשיר SHADY LADY נהדר. הלהקה לא נשמעת כאחת שנחה על זרי הדפנה שלה. ולמרות שהאלבום הזה לא מהטובים, הוא גם ממש לא מהגרועים". שנים לאחר מכן אמר בושי המתופף שזה האלבום האהוב עליו ביותר מכל מה שהוא עשה.


בעיתון סידני מורנינג (מסידני, אוסטרליה) נכתב אז בביקורת: "כבר מהעטיפה אפשר להבין שמדובר במוות או בחיים מחדש. אני קיוויתי שתהיה האופציה השניה, בנוגע ללהקה עם התקליט הזהה. השיר הפותח, NEW DAY, אומר לנו שאין מקום למאמינים כי הם עומדים לומר לנו במה להאמין. האזינו ל- SLOWER THAN GUNS, שיר עם נגינה מרגיעה בצורה מטעה כי המילים מפחידות ומספרות על הנזק עשינו לסביבה. לפרפר הברזל יש אנרגיה יצירתית של להקה מלאת השראה, אך אין לה את העדינות של להקה בסדר גודל שכזה".


ניסיון להחיות את הפרפר, לאחר עזיבתו של אינגל, עם התקליטון SILLY SALLY (שיצא בשנת 1971) לא הצליח. כנפי הפרפר נשברו וכל שנותר הוא צלילים של להקה מיוחד מאד.


ב-13 באוגוסט בשנת 1969 פגש לראשונה הזמר פרדי בולסארה (בעתיד פרדי מרקיורי) את חברי להקת IBEX. במהרה הוא הפך להיות הזמר שלה.


"פרדי תמיד התעניין במוזיקה", נזכר פול האמברסטון, שותף לדירה של מיק סמית', שהיה אז חבר בלהקה. "הביטלס וג'ימי הנדריקס היו האהובים עליו, הוא תמיד עשה תנועות באוויר של נגינת גיטרה ועשה את החיקוי שלו להנדריקס. חשבנו שהוא מתלוצץ כדי לשעשע אותנו. היינו קוראים לו פרדי בייבי, והוא היה אומר, 'אל תדאגו; אני אהיה גדול באחד הימים. אני אהיה כוכב אמיתי'. אף אחד לא האמין, כי אף אחד לא שמע אותו שר באותו שלב".


הקטע של פרדי הגיע גם לדירה אחרת בסינקלייר רואד הסמוך, שם גר גם המתופף רוג'ר טיילור, אז בלהקת סמייל. פרדי הכיר את להקת סמייל. הוא היה חבר של זמר-בסיסט הלהקה, טים סטאפל.


"כולם מסביב לסמייל נמשכו לכיוון פרדי, למרות שהוא לא היה בלהקה", אמר הקלידן כריס סמית', שלמעשה היה חבר מייסד של סמייל. "הוא היה אומר לי 'הלוואי שהייתי בלהקה שלך', ו'אם הייתי בלהקה הזו, לא הייתי עושה את זה ככה'...". בהשראת סמייל, פרדי התחיל להתנסות במוסיקה בפעם הראשונה.


"פעם היו לנו ג'אם סשן במכללה", סיפר סמית'. "זו הפעם הראשונה ששמעתי את פרדי שר ונדהמתי. היה לו קול ענק. למרות שסגנון הפסנתר שלו היה מאוד מושפע ממוצרט, היה לו מגע נהדר. מנקודת מבטו של נגן פסנתר שאני, הגישה שלו הייתה ייחודית”.


סמית' ופרדי גם ניסו לכתוב שירים ביחד. "עשיתי תואר במוסיקה באותו זמן והיו לי את המפתחות למחלקה למוזיקה. פרדי דחק בי שנגיע לשם, לשבת יחד מול הפסנתר, מנסים לכתוב. היינו חסרי תקווה. הוא היה אומר, 'איך זה שבריאן מאי וטים סטאפל יכולים לכתוב שירים כמו STEP ON ME ו-EARTH'?'. היינו נלהבים מהעובדה שהם יכולים לעשות את זה. זה היה די קסום. רק הביטלס באמת יכלו לכתוב מנגינות ראויות. פרדי ואני בסופו של דבר הספקנו לכתוב קטעים קטנים של שירים, שחיברנו יחד כמו A DAY IN THE LIFE של הביטלס. זה הגיוני כשחושבים על 'רפסודיה בוהמית'. אבל אני לא חושב שבאמת סיימנו משהו. היה שיר מסוג שירי-בוקרים בשם THE REAL LIFE, שלמעשה הזכיר את החלק הראשון של 'רפסודיה בוהמית'. אני זוכר את זה בבירור. פרדי בהחלט לימד אותי הרבה במפגשים האלו. היה לו חוש נהדר וטבעי למנגינה. קלטתי את זה ישר. בשבילי זה היה ההיבט הכי מעניין במה שהוא עשה".


פרדי עזב את מכללת אילינג ביוני 1969, עם דיפלומה באמנות גרפית ועיצוב. הוא עבר לדירתו של רוג'ר טיילור ברחוב סינקלייר, ובאותו הקיץ פתח עמו דוכן בשוק קנסינגטון, בלונדון. בהתחלה הוא מכר יצירות אמנות משלו ובהמשך הדוכן התמקד בבגדים חדשים ויד שנייה.


פרדי חי למען המוסיקה, ובאוגוסט אותה שנה הוא ניצל את ההזדמנות לה חיכה - לשיר בלהקה. חסר סבלנות מכדי ליצור אחת משלו, הוא עשה את הדבר הטוב הבא ומצא לעצמו להקה מוכנה. זו הייתה להקת IBEX - שלישייה המורכבת ממייק ברסין (גיטרה ושירה) , ג'ון 'טאפ' טיילור (בס ושירה) ומתופף בשם מיק 'מיפר' סמית'.


"בהשפעת להקת CREAM", גילה מייק ברסין, "הבנו שצריך רק שלושה מוזיקאים". "היינו פרוגרסיביים", הוסיף ג'ון 'טאפ' טיילור. "לבשנו מעילי פרווה שעירים וגידלנו את השיער שלנו, אבל אף פעם לא הספקנו להשלים מילים או לחנים לשיר אחד ברור".


"פגשנו את חברי להקת סמייל בפאב בשם קנסינגטון", נזכר 'טאפ' טיילור. "ראינו אותם מופיעים כמה פעמים והם היו ממש טובים. היה להם עניין נהדר של הרמוניה ווקאלית. טים סטאפל, נגן הבס שלהם, היה זמר ממש טוב, ופרדי היה זה שהתלווה אליהם. כולנו היינו יושבים ועורכים סשנים ווקאליים מדהימים לשיר את שירי הבי ג'יס, הביץ' בויז והביטלס. יכולנו לעשות הרמוניות נהדרות כי היו שלושה מהם בסמייל, אני, מייק ברסין, שהשתלב ופרדי, כמובן".


בשלב זה, היה ידוע בקרב להקת סמייל שפרדי היה נואש להיכנס ללהקה. "פרדי לא ממש הצליח לשכנע את סמייל לקחת אותו בתור סולן", אמר מייק ברסין. "הם חשבו שהם מסתדרים כמו שהם. אז הוא אמר, 'אתם יודעים מה אתם צריכים, וזה זמר'.


פרדי, כאמור, פגש לראשונה את IBEX ב-13 באוגוסט 1969. הוא למד בהתלהבות את רשימת השירים של הלהקה, הביא כמה שירים חדשים, ועשרה ימים לאחר מכן, ב-23 באוגוסט, נערכה הופעת הבכורה שלו לציבור. זה היה בלנקשייר ולאירוע הגיעה הלהקה עם חברים נוספים, כשכולם נדחסו לרכב המסחרית עם כל הציוד.



הרצאה על להקת קווין ("לילה באופרה") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה: 050-5616459


ב-13 באוגוסט בשנת 1980 היה ג'ון לנון באולפן היט פאקטורי בניו יורק, עם יוקו אונו. היה זה היום השמיני בתהליך הקלטת אלבומם, כשלפתע הגיע לאולפן שיחת טלפון מפתיעה - מפול מקרטני...


פול התקשר לג'ון מהחופשה בה שהה כדי להציע שיתוף פעולה אבל יוקו, שענתה לטלפון, לא אפשרה להעביר את השיחה. לג'ון לא הודיעו על כך ששותפו לשעבר בביטלס צלצל. באירוע הזה יש מגע של אירוניה, כפי שטכנאי ההקלטה שם, ג'ק דאגלס, נזכר: "לפי מה ששמעתי מג'ון, הוא רצה להתחבר לפול כדי לכתוב קצת..."


ב-13 באוגוסט בשנת 1971 הופיעה להקת פינק פלויד לראשונה באוסטרליה. זה היה במסגרת פסטיבל רוק במלבורן. יומיים לאחר מכן הופיעה הלהקה בסידני.


חברי הלהקה הגיעו לאוסטרליה ב-11 באוגוסט 1971 , ובשדה התעופה של מלבורן הם רואיינו על ידי גארי מק ל- GO SET (עיתון מוזיקה מקומי). עיתונאים אוסטרלים, שלא הבינו שחברי הלהקה לא אהבו לדבר על המוזיקה שלהם, קיבלו למעשה כמה ראיונות הגונים עם כולם.


מועדון הופעות הרוק של אוסטרליה היה אחראי להבאת פינק פלויד בהזדמנות זו, אבל הקידום של ההופעות הותיר הרבה לרצוי. בכל הופעה, המועדון שם עלונים עגולים וסגולים על כל מושב, שאומרים לקהל שאם הם היו חברים במועדון הם היו יכולים לראות את הלהקה בחינם. כנראה שחברי הפלויד לא התרשמו מזה. וכן, הכרטיסים היו בצבע ורוד.


אולם הפסטיבל של מלבורן היה ידוע בסאונד הגרוע שלו, אבל הלהקה, יחד עם הסאונד ההיקפי שלה הצליחה להתגבר על החסרונות של האולם. האולם היה מלא רק בחציו בגלל קידום לקוי. לפני ההופעה של פינק פלויד עלו שתי להקות חימום, LINDSAY BOURKE ו- PIRANA, שהיו רחוקות מהסטנדרט הרצוי.


לאחר עשר דקות הפסקה מהחימום ( בערך בשעה 21:30 ), פינק פלויד עלתה לבמה ורוג'ר ווטרס הכריז, "ערב טוב. הקטע שננגן נקרא אמא לב אטום". לאחר מכן הם נכנסו לביצוע לא מתוזמר של 16 דקות של היצירה. לאחר דקה בערך של עוד כיוון כלים ווטרס הכריז, "אנחנו נכוון את הכלים ואז נעשה שני דברים ביחד. הראשון שבהם הוא שיר מפסקול הסרט MORE, שלידיעתי נאסר כאן להקרנה, והוא נקרא GREEN IS THE COLOUR. והשני הוא קטע אינסטרומנטלי בשם CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE". שני השירים יחד נמשכו ארבע עשרה דקות וחצי.


לאחר מכן, ווטרס אמר "הדבר הבא הוא יצירה חדשה, והיא נקראת ECHOES". זו הייתה הפעם הראשונה שהקטע הוכרז בשם זה (ונמשך עשרים ושתיים דקות). לאחר מכן הלהקה ניגנה שתים עשרה וחצי דקות של SET THE CONTROLS FOR THE HEART OF THE SUN מבלי להכריז על כך. לאחר מכן הם בוצע השיר CYMBALINE לפני שווטרס הכריז, "בסדר. זו הולכת להיות המנגינה האחרונה שלנו. תודה לכולכם שבאתם. זה נקרא A SAUCERFUL OF SECRETS ונתראה שוב מתישהו”.


הרצאה על פינק פלויד ("הצד האפל של החומה") והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459


ב-13 באוגוסט בשנת 1971 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:





ב-13 באוגוסט בשנת 1969 עמד בוב דילן להפליג באוניית QE2 לאנגליה כדי להופיע בפסטיבל ISLE OF WIGHT, כשלפתע הטיח בנו הצעיר ג'סי את ראשו בידית של דלת בכניסה לאונייה ונפצע. דילן החליט מיד לרדת מעניין ההפלגה ונסע משם במהירות עם בנו לבית החולים. אל תדאגו, הוא יגיע בהמשך להופיע בפסטיבל.


ב-13 באוגוסט בשנת 2017 הופיע דייוויד בואי בסדרת הטלוויזיה, טווין פיקס.


הזמר המנוח, שהופיע כסוכן FBI בסדרה זו בשנת 1991, היה אמור לחזור לתחיית התוכנית, אך מת לפני הצילומים. הבמאי, דייוויד לינץ', השתמש בקטעי ארכיון שצולמו עמו כדי להחיות את בואי לפרק זה.


לינץ' סיפר שהוא פנה לבואי כדי לחזור על תפקידו כג'פריס. הוא לא הצליח להשיגו כי היה חולה ושוחח עם עורך הדין של הזמר. "הם לא אמרו לי למה הוא מסר דרכם שהוא לא יכול לעשות את זה", אמר לינץ', "אבל אז, כמובן, מאוחר יותר ידענו והצטערנו". בואי מת לאחר מאבק ארוך וסודי במחלת הסרטן בינואר 2016.


בואי לא היה מודע לכך שדמותו תמלא תפקיד כל כך אינטגרלי בפרק החדש והגיש בקשה אחת: "הוא לא רצה שהקול שלו יושמע", הסביר לינץ'. "הוא רצה שאת הקול יעשה שחקן לגיטימי מלואיזיאנה, אז זה מה שהיינו צריכים לעשות. השחקן, נתן פריצל, עשה עבודה מצוינת".


הרצאה על דייויד בואי ("חמש שנים של בואי 1973-1969") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-13 באוגוסט בשנת 1974 נערכה ההופעה האחרונה של להקת הרוק המתקדם, REFUGEE. האווירה על הבמה הייתה דווקא עליזה והבסיסט, לי ג'קסון, הודיע לקהל שזוהי הופעתם האחרונה והציג את קלידן הלהקה, פטריק מוראז, כקלידן הבא של להקת יס, במקום ריק ווייקמן שפרש.


מידע רב ונדיר על תקליטה היחיד של להקה זו, תמצאו בבלוג זה בלחיצה פה.


ב-13 באוגוסט בשנת 1971 היה יום שישי וביום זה מצא סקסופוניסט הטנור 'קינג' קרטיס אוסלי את מותו.


קרטיס היה ילד פלא שהחל את דרכו בתחום הג'אז כשבשנת 1957 הוא אף יצק דם חדש במוזיקת הרית'ם אנד בלוז והפך לסקסופוניסט מבוקש ביותר בהקלטות. כשעבר לרוק'נ'רול, הוא הקים להקה משלו, קינג קרטיס והאבירים, שבהמשך תלווה גם את ארית'ה פרנקלין, תחת השם "הקינגפינס". אף על פי שעבודתו המפורסמת ביותר של אוסלי הייתה בלהיטים של אחרים, שמו הלך לפניו.


כמה חודשים לאחר שהתארח בהקלטת האלבום IMAGINE, של ג'ון לנון, שייצא לאור באוקטובר 1971, מצא את עצמו קרטיס סובל גם הוא מגלי חום קשים של אוגוסט בניו יורק ובעודו סוחב מאוורר לביתו, קצת לפני חצות, דרכו נחסמה בכניסה לביתו על ידי שני חמורי סבר. הוא ביקש מהם לסור מדרכו אך נתקל בסכין מאיימת שהונפה לעברו על ידי אחד מהם. הסכין ננעצה בליבו של קרטיס, שהספיק לחטוף אותה בידו ולדקור את תוקפו, אך התמוטט ומת עם הגעתו לבית החולים רוזוולט. התוקף הפצוע מיהר לברוח מהזירה אך התמוטט כמה רחובות משם ועוברי אורח לקחוהו לאותו בית החולים.


המשטרה עשתה אחד ועוד אחד, הגיעה לתמונה ברורה של שני מתקוטטים ומיהרה לעצור את ג'ון מונטנז בן ה-26. יותר מאלף איש הצטופפו בכנסיית סיינט פיטרס ועל המדרכה כדי לחלוק לו כבוד אחרון. להקתו של קרטיס ניגנה ברקע ובקהל המתאבלים נראו גם מוזיקאי הג'אז אורנט קולמן, דיזי גילספי, טיירי גלן והרבי מאן. ההלוויה החלה כאשר ארית'ה פרנקלין שרה וסטיבי וונדר ניגן במפוחית את להיטו הגדול של קרטיס, SOUL SERENADE. פרנקלין, שידעה המון רגעי אושר עם קרטיס על הבמה, שרה בדמעות לזכרו. בהלוויה נכח גם הגיטריסט דוואן אולמן, שלא ידע אז שנותרו לו קצת יותר מחודשיים לחיות...


"...ואת הציפור הזו אי אפשר לשנות". ב-13 באוגוסט בשנת 1973 יצא תקליט הבכורה של להקת לינירד סקינירד, שנקרא PRONOUNCED LEH-NERD SKIN-NERD.


הכל החל עם מורה להתעמלות בביה"ס ששמו היה לאונרד סקינר. הוא עיצבן את תלמידיו, שקראו לו בשם כינו לגלגני 'לינירד סקינירד' (כשהמילה NERD באה לשקף את ה'יורמיות' שלו). החברים לא סבלו את ההקנטות שלו בנוגע לשיערם הארוך. אותם חברים ידעו לנגן ביחד - והיטב! וכשהקימו את להקתם' הם קראו לה באותו ליגלוג. מה שכן, בשנים בהן הפכה הלהקה למצליחה היא הפכה את סקינר לחבר שלה ואף הזמינה אותו להופעותיה. הוא אף הציג פה ושם את הלהקה על הבמה. הוא מת ב-20 בספטמבר 2010 בגיל 77 מאלצהיימר.


שנים לאחר שהותם כתלמידים תחת ידו של סקינר פגשו חברי הלהקה שהתגבשה מפיק ומוזיקאי ידוע בשם אל קופר, שידע מיד שהוא רוצה להפיקם. הקשר ביניהם התהדק עוד יותר כשיום אחד, עוד לפני שהחלו ההקלטות לתקליט הראשון, קיבל קופר שיחת טלפון מפתיעה בשתיים בלילה ממנהיג הלהקה, הסולן רוני ואן זאנט, שאמר לו: "אל, פרצו לרכב הציוד שלנו בלילה הקודם ואין לנו עכשיו אוכל לשים בפה של המשפחה שלנו בלי הציוד הזה. יש לנו התחייבויות למלא באופן מיידי ולא נוכל לעשות זאת אם לא תלווה לנו 5,000 דולר עד מחר בבוקר. אחרת אנחנו גמורים".


קופר לא חשב פעמיים ורץ מיד לשלוח להם את הכסף. ואן זאנט השיב לו: "אל, ברגע הזה קנית לך להקה שלמה ב-5,000 דולר".


לקופר לא הייתה בעיה בעניין. הוא ידע שואן זאנט הוא איש של מילה וכבוד. הוא הנהיג את להקתו בקשיחות רבה ביותר. כל השאר בלהקה היו כמו בנים בשבילו והוא היה בשבילם דמות אב סמכותי.


הלהקה הגיעה לקופר כשהיא מוכנה לגמרי מבחינת נגינה. מאחוריה היו שעות רבות ביותר של חזרות מוזיקליות והופעות. הייתה לחבריה הבנה מוזיקלית שורשית ולא כזו שבאה מתוך איזה ספר לימוד. קופר עצמו לימד אותם, כמפיק, כיצד לגשת לשיריהם מבחינת עיבוד וגישה נכונה יותר בין כל כלי הנגינה כך שיישמעו הכי טוב שיש. הוא גם עשה להם היכרות עם שילוב כלי נשיפה וזמרות רקע במוזיקה שלהם.


חברי הלהקה אז הורכבו מואן זאנט בעמדת המיקרופון, אלן קולינס וגארי רוסינגטון בגיטרות, לאון ווילקינסון בבס ובוב ברנס בתופים. כולם גדלו באזור ג'קסונביל שבפלורידה ולימדו זה את זה כיצד לנגן. הם היו קודם כל חברים ואחרי זה מוזיקאים.


ווילקינסון הבסיסט פרש מהלהקה אחרי ההחתמה לקופר ולפני הכניסה לאולפן להקלטת התקליט הראשון, כי הוא פחד מההתחייבויות שניצבו במעמד הזה. שאר החברים נזכרו במוזיקאי אחר שאהבו בשם אד קינג והציעו לו להצטרף במקומו של ווילקינסון. קינג הסכים להקליט בס בתקליט הבכורה ואף הוסיף נגיעות גיטרה יחודיות משלו לשירים. כמו כן הובא לאולפן בחור שהיה עד אז סבל טכני של להקות בשם בילי פאוואל. הוא היה איש שהשפעותיו היו קלאסיות והוא ידע לנגן היטב בקלידים. הוא ידע להוסיף ניחוח מדליק משלו לתפקידי הגיטרה השונים.


ידו השמאלית של פאוואל נהגה לנגן תפקידים עמוסים מדי, בשל היותו קלידן קלאסי, וקופר מצא את עצמו קושר את היד השמאלית שלו לשרפרף בו ישב מול הפסנתר. פאוואל לא הסכים עם הגישה הזו והשניים התעקשו עד שנוצרה האופציה השלישית בין שניהם.


לרוסינגטון וקולינס הגיטריסטים היה כבוד הדדי גדול מאד אחד לשני. רוסינגטון אהב מאד את אריק קלפטון וקולינס אהב מאד את הנגינה של פול קוסוף, מלהקת FREE ונגינת ה- VIBRATO הידועה שלו. השילוב בין השניים היה מנצח. תפקידי התופים של בוב ברנס נרקחו על ידי כל החבורה, כי הוא לא היה מתופף יצירתי לכשעצמו. הוא פשוט היה 'אחד מהחבורה' מבחינה אישית.


ב-26 במרץ 1973 הכניס קופר את החבורה לאולפן כדי להקליט כל שיר שהם מכירים. זאת כהכנה להקלטת האלבום. מטרתו הייתה לבחור מכמות השירים הגדולה את אלה שייכנסו לתקליט. מה רבה הייתה הפתעתו שכל השירים מצאו חן בעיניו. לכן הוחלט שהשירים שלא יהיו בתקליט יוקלטו בכל זאת כדי לצאת כצד ב' של תקליטונים.


הסשנים להקלטת התקליט עברו באופן חלק. יום אחד, בשעה שש בבוקר, קופר וואן זאנט היו עסוקים בהקלטת שירה באולפן. רוני עמד בחדר האולפן עם אוזניות לראשו כשהוא מחכה שקופר יסיים להחליף את סליל הטייפ במכונת ההקלטה. בינתיים החל לזמזם לעצמו שיר של ג'וני קאש: "היי פורטר, תגיד לי בבקשה מה השעה?".


שרת הניקיון שבדיוק נכנס לאולפן, לא ראה את ואן זאנט אך שמע את השירה ברמקול והשיב ברצינות: 'השעה שש ושמונה דקות'. כל הנוכחים באולפן התגלגלו על הרצפה מצחוק.


בשלב מוקדם יחסית ביקש קופר מהלהקה לשנות את שמה. הוא לא אהב את השם ולטענתו לא שיקף את המוזיקה שלה, אך השאר התעקשו ולא אפשרו לו להגשים את בקשתו. כמו כן, חברי הלהקה נהגו להתקוטט ביניהם רבות. קרבות אגרופים היו אצלם דבר שבשגרה.


תהליך השיווק לאלבום החל עם מודעות מגרות בעיתונים. הקהל הראה נכונות וקופר בא עם רעיון לפיט טאונסנד, הגיטריסט של להקת המי - שלינירד סקינירד יחממו את הופעותיה של המי, שהייתה עסוקה אז בקידום תקליטה השאפתני 'קוואדרופניה'. סקינירד התאימה בול לעמדת החימום הזו. קופר, שרצה שלהקתו תישמע הכי טוב שיש, התעקש להתלוות אליה בדרכים ולערוך בעצמו את הסאונד הבימתי שלה.


התקליט החל להימכר היטב, עם כותרת שעזרה לאנשים להגות נכון את שם הלהקה. עם זאת, לא היה ללהקה תקליטון מצליח ממנו. התקליטון הראשון שיצא היה עם השיר GIMME THREE STEPS אך הוא צנח שלושה צעדים ויותר למטה.


השיר הזה מבוסס על סיפור אמיתי: רוני ואן זאנט היה בן 18 כשניסה להיכנס לבאר משקאות בג'קסונביל (שנקרא THE LITTLE BROWN JUG) עם תעודת זהות מזויפת. בינתיים חיכו לו קולינס ורוסינגטון ברכב ההסעות של הלהקה. בתוך הבאר החל רוני לרקוד עם בחורה בשם לינדה, שהחבר שלה ראה זאת בעין לא יפה וניגש להוציא כלי מהמגף שלו כדי לתקוף בו את רוני, שהבין כי כנראה מדובר באקדח אמר לבחור הזועם שיתן לו כמה צעדים לברוח משם מבלי שיעשה לו משהו. הוא ברח במהירות לרכב ההסעות ובאותו לילה כתבה החבורה את השיר הזה.


השיר TUESDAY'S GONE נכתב כשהמילה TUESDAY באה לשקף שם של בחורה ולא של יום בשבוע.

השיר SIMPLE MAN נכתב בעקבות מות מות הסבתא של ואן זאנט והאמא של רוסינגטון. השניים נפגשו והחלו לספר זה לזה סיפורים עליהן. רוסינגטון החל לרקוח מהלך אקורדים עליו כתב ואן זאנט עצות שסבתו נהגה לייעץ לו. אל קופר התנגד בתחילה להקלטת השיר הזה אך חברי הלהקה לא הקשיבו לו והקליטו את השיר בלעדיו. הוא הוסיף לו לאחר מכן תפקיד אורגן משלו. השיר הפך מאז לאהוב ביותר על ידי מעריצי הלהקה.


השיר שקיבל את רוב ההשמעות ברדיו היה דווקא הקטע החותם, בן 11 דקות, שנקרא FREE BIRD. מישהו בחברת התקליטים חש בעניין ומיהר לערוך מזה גירסה בת ארבע דקות לתקליטון אך גם תקליטון זה צנח. מאז הפך השיר FREE BIRD להיות ההמנון הרשמי של לינירד סקינירד. הוא נבנה באופן איטי אך מהפנט וקרא לכל מי שחשקה נפשו בלחיות כציפור חופשיה ללא מגבלות לשיר עם הלהקה בקולי קולות. החלק השני של השיר - בו הקצב מתגבר כדי לתת מקום לסולואים של הגיטרות - הוא הרגע בו הציפור עפה לחופשי ולא מסתכלת לאחור. השיר הזה הוא ה'מדרגות לגן עדן' של לינירד סקינירד.


השיר הזה נהג לחתום את הופעות הלהקה, שהקדישה אותו לגיטריסט דוואן אולמן, גיטריסט להקת האחים אולמן, שהיה ידוע בנגינת הסלייד שלו ונהרג בתאונת אופנוע ב-1971. השיר נרקח בתחילה ללא הסולואים, כבלדה לכל דבר. ואן זאנט כתב את המילים הידועות שלו אחרי ששמע את הלחן שיצרו לו קולינס ורוסינגטון. את משפט הפתיחה לשיר הזה ('אם אעזוב אותך מחר האם עדיין תאהב/י אותי?') אמרה במקור חברתו של קולינס הגיטריסט לאחר ריב בין שניהם. הדבר הצית את גפרור יצירתו של ואן זאנט לבסס שיר על זה.


עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת על התקליט, ב-8 בנובמבר 1973: "הלהקה הזו מתאימה בהחלט במשבצת של אווירת הג'אם-בלוז מבית היוצר של האחים אולמן. עם זאת, יש בה הידוק מיוחד. עם זאת, מצד שלישי, יש את השיר FREE BIRD שמזנק למקומות אחרים לגמרי, עם הגיטרה המצמררת של אלן קולינס. הלהקה הזו נשענת על מספר השפעות כלפיה - הרולינג סטונס (בשיר TUESDAY'S GONE), ריי קודר (בשיר THINGS GOIN' ON) ולהקת LOVIN SPOONFUL (בשיר GIMME THREE STEPS). זמר הלהקה, רוני ואן זאנט, נשמע כאילו הוא מחקה את קית' רלף שבא לחקות את מיק ג'אגר. המפיק, אל קופר, מביא לתקליט את המגע הבריטי - עם נגיעות של מוזיקת פופ בתוספת מלוטרון ועוד. מצד שני, השיר SIMPLE MAN הוא הפגזת בלוז אדירה. הלהקה הזו הייתה נשמעת טוב יותר לו הייתה הולכת על קו אחד של רוק-בלוז דרומי ולא מתפזרת לכל מיני כיוונים, אך כנראה יש משהו בראשו של אל קופר שמתכנן דברים אחרת".


מי בא להופעה של להקה נהדרת זו, בשנת 1964?


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page