top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 באוקטובר בעולם הרוק

עודכן: 7 בינו׳




כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-13 באוקטובר (13.10) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "תקליטים בהופעה חיה זה זבל - זו דרך זולה להרוויח עוד כסף" (ג'ון פוגרטי, מתחיית קרידנס קלירווטר, בעיתון NME בשנת 1970)


ב-13 באוקטובר בשנת 1987 יצא אלבום האולפן השני של סטינג, NOTHING LIKE THE SUN. במהרה זה נחטף כלחמניות טריות ומיצב אותו כאמן סולו חשוב ביותר.



SIDE 1

1. The Lazarus Heart

2. Be Still My Beating Heart

3. Englishman In New York


SIDE 2

1. History Will Teach Us Nothing

2. They Dance Alone (Gueca Solo)

3. Fragile


SIDE 3

1. We'll Be Together

2. Straight To My Heart

3. Rock Steady


SIDE 4

1. Sister Moon

2. Little Wing

3. The Secret Marriage


בשנת 1985 הגיח סטינג עם תקליט סולו שרבים ציפו לו. אחרי הצלחתו הכבירה כחוד החנית בלהקת פוליס, היה זה ברור שהוא יהיה המצליח משלושת חבריו כשיבוא עם תקליט סולו - וזה אכן קרה. תקליט הסולו THE DREAM OF THE BLUE TURTLES (צבים כחולים? או צבים עצובים? - בכל מקרה, תוכלו לקרוא עליו בלחיצה פה) הביא לסטינג רב מכר אדיר ולהיטים גדולים. מיד אחריו דובר על איחוד להקת פוליס להקלטת כמה להיטי עבר בגירסאות חדשות. האווירה הייתה קשה. סטינג והמתופף, סטיוארט קופלנד, התקוטטו כהרגלם והפרויקט נחת לארץ בחבטה ונשבר. כל שנותר ממנו הוא גירסה עגמומית לשיר DON'T STAND SO CLOSE TO ME.


סטינג יצא מתחנת המשטרה והמשיך לבדו. הוא יצא לסיבוב הופעות ויצא מזה אלבום מצליח בהופעה ושמו BRING ON THE NIGHT. ברולינג סטון נכתב עליו אז: "תקליט הסולו האולפני הראשון של סטינג היה אחד הפרויקטים המשמעותיים ביותר בשנה שעברה. למרבה הצער, הלהקה של סטינג שהורכבה בקפידה כל כך נשלטה על ידי מילותיו הרציניות והוגבלה על ידי דרישות צד הפופ שלו. כתוצאה מכך, התקליט היה בלאגן ראוי להערצה, שכמעט ולא ראוי לתיעוד המתמשך שנראה שסטינג חושב שהוא ראוי. אחרי אלבום, סיבוב הופעות ממושך וסרט, אלבום כפול בהופעהעשוי להיראות כמו יתירות נרקיסיסטית. אבל האלבום הזה מספק יותר מכל הפרויקטים האחרים של תקליט הבכורה ומה שנלווה לו. סטינג סוף סוף נותן ללהקה שלו לנשוף, והסערה שנוצרה יכולה להפיל אתכם". לכן, עם ההצלחה הזו, אני אישית זוכר מה רבה הייתה הציפייה לאלבום אולפן חדש של סטינג. כשזה הגיע, לא הפסיקו לדבר עליו מסביבי.


אז הנה הביקורת אז מהרולינג סטון: "אלבום עוצמתי, לעתים קרובות מהפנט, המשלב סגנונות ג'אז ורוק לתוך חבילה מהורהרת של שנים עשר שירים על אהבה, פוליטיקה ומשמעות החיים האישיים - נמנע מהנוקשות המודעת לעצמה שפגמה את תקליט הסולו הראשון של סטינג, 'חלום הצבים הכחולים'. בעוד שלעתים קרובות נראה שהאלבום ההוא היה רק ​​חקיקה סטרילית של שאיפות הפיוז'ן-ג'אז שלו, האלבום החדש זורם באופן טבעי.


שם האלבום מגיע מסונטה של ​​שייקספיר שמתחילה בשורה 'עיני המאהבת שלי אינן כמו השמש'. סטינג מתנגד, לרוב, לנטייתו להיסחף אל המיסטיקן. במקום זאת הוא שם את שירי האלבום בעולם תלת מימדי לא קל של רגשות סוררים, מערכות חברתיות מסויטות ומחויבות אישית. הוא הקדיש את האלבום לאמו, שמתה לאחרונה בגיל חמישים ושלוש, והשירים על נשים בתקליט נראים מבוססים על הקשר בין אם ובן וההשפעה המתעתעת של לידה, נישואים ומוות.


סטינג מנגן בס בעצמו וגייס את המתופף מאנו קצ'ה, נגן כלי ההקשה מינו סינלו ושלל כוכבים אורחים (כולל אנדי סאמרס, אריק קלפטון ומארק נופפלר). העיבודים משובצים בשכבות אווריריות, כאשר כלים ומקצבים כל הזמן מכפילים ומצביעים זה על זה, אך לעולם אינם הופכים צפופים עד כדי מחנק.


הטקסטורות האינסטרומנטליות והטון המופנם של האלבום מונעים כל סולו או אלתור נפיץ; זה קצת חבל בהתחשב בנוכחותם של שחקנים מהקליבר של ווינטון מרסליס. עם זאת, אחת ההפתעות היותר מושכות בתקליט היא הנסיקה הלירית של הגיטריסט חירם בולוק במהלך קאבר מבהיל ל'כנף קטנה' של ג'ימי הנדריקס. גיל אוונס והתזמורת שלו מספקים את התפאורה האטמוספרית המושלמת למדיטציה המפחידה של סטינג על שיר האהבה הפואטי-סוריאליסטי של הנדריקס.


אלבום זה הוא גם אחד מאותם תקליטים שעוזרים להגדיר נקודת מעבר טכנולוגית. במילים פשוטות, זה חייב להישמע בקומפקט דיסק - או, כבחירה שנייה רחוקה מאוד, בקסטה. בחמישים וארבע דקות, הוא ארוך מדי לתקליט ויניל בודד, ומרווח מדי על ארבעה צדדים, כשהוא נשבר לעתים קרובות מדי ולא מצליח לשמור על מצב הרוח העקבי שלו.


בכל תצורה, לעומת זאת, האלבום מייצג צמיחה מרשימה עבור סטינג. קולו עשיר, מגורען ובוגר יותר; הרעיונות שלו הולכים וצוברים מורכבות; ומבחינה מוזיקלית הוא נמתח בלי להתאמץ. עיניה של המאהבת שלו אולי אינן דומות לשמש, אבל באלבום החדש והמשובח הזה, הכישרון הבלתי נמרץ של סטינג זורח בבהירות".


חצוצרן הג'אז הוותיק והמשפיע, מיילס דייויס, לא אהב כשנגני הליווי באלבום הזה נבחרה לקבוצת הג'אז הטובה ביותר בסקר הג'אז השנתי של מגזין פלייבוי, דייוויס החליט לומר את שלו. "עכשיו זה לא משהו!" הוא קבע באוטוביוגרפיה שלו. "קבוצה שחורה לא הייתה יכולה לקבל סוג כזה של הכרה אילו הייתה עוברת מוסיקלית מפיוז'ן (ג'אז רוק) לנגינת רוק. האלבום האחרון של סטינג היה פגז" הוא המשיך, "אבל אתה

לא תשמע את האישיות של אף אחד מנגניו פה. רק האישיות שלו באלבום והוא לא מוזיקאי ג'אז". דייוויס בעצם האשים שסטינג חיזק את הניסיון המוגבל שלו בסגנון הג'אז בכך שהוא הקיף את עצמו בנגני ג'אז טובים יותר ממנו.


בביקורת בנובמבר 1987 על האלבום, כותב עיתון VILLAGE VOICE, הווארד המפטון, תיאר את האלבום כ"זבל מבושם", שאל כמה באמת סטינג מחוייב למטרות בהן דגל, וגילה את מה שהוא ראה כסחורה חסרת רחמים של רגשות, פוליטיקה ותקווה, כשכל זאת דרך הפרסונה של סטינג כזמר-יוצר הרגיש, כואב את העוול

של העולם. סטינג כנראה קרא את הביקורת והתעצבן ממנה כל כך שהוא הוציא מכתב רעיל יוצא דופן לפרסום,

בו מתקפה חריפה על המבקר, בה תיאר את המפטון בתור "פשטן פאשיסטי דפוק". סטינג המשיך במתקפה שלו על המפטון, והשווה שוב ושוב את התקשורת עם הנאציזם, תיאר את המבקר כ"מאונן ביובש על תמונות

של זוועות מלחמה. אתה שונא מוזיקה ואתה שונא אנשים".


על ידי התפרצות כעס במהלך רגע של חולשה, סטינג חשף על עצמו יותר ממה שכנראה רצה להודות בזה אי פעם. הוא בילה שנים בטיפוח פרסונה בתור הבחור הנחמד של עולם הרוק, איש אינטליגנטי ומקסים והנה חשף את עצמו בצד האפל יותר. "אני אדם נורמלי," התעקש סטינג, "אני לא מתמכר יותר למסע הפנטזיה של כוכבי הרוק".


ב-13 באוקטובר בשנת 1941 נולד פול סיימון. אז מה היה היחס של פול סיימון כלפי בוב דילן? בואו לקרוא.



פול סיימון ובוב דילן עלו שניהם לגדולה בשנות ה-60 עם סגנונות מוזיקה דומים. באופן טבעי, אנשים ערכו השוואות בין שני המוזיקאים, שסיימון התרעם עליהן. הוא היה תחרותי ולא חשב שהוא ודילן מתאימים ברמה הפילוסופית. ובכל זאת, הוא ניסה לחקות תכונה ייחודית אחת בקולו של דילן והודה שהוא אף פעם לא הצליח להשיג אותה.


סיימון תמיד העריץ את דילן, אבל העניין ביניהם התערער כשהאחרון צחק בשכרות במהלך הופעה של סיימון וגרפונקל שנכח בה. למרות שהסופר רוברט שלטון, שהיה עם דילן, התעקש שזה לא היה צחוק זדוני, זה פגע ברגשותיו של סיימון. בבר, בוב ואני שתינו לא מעט והיה לנו מקרה של צחקוק על כלום. לא צחקנו מההופעה, למרות שפול סיימון אולי חשב שכן".


סיימון: "לא כעסתי, אבל נפגעתי. הנה מישהו שצחק במהלך ההופעה שלי - במיוחד מישהו שהערצתי".

סיימון האמין שבניגוד לו - לדילן היה את החשק להפיל אנשים. "למרבה הצער, תמיד משווים אותי לבוב דילן. הפילוסופיות שלנו שונות. הוא תמיד משפיל אנשים. זה ממש קל להשפיל מישהו. הדבר הכי גדול שיש לדילן הוא המיסטיקה שלו".


סיימון ראה את עצמו תחרותי ביותר ורצה להיראות כאמן בפני עצמו. בגלל זה, הוא התרעם על ההשוואות לדילן. "אני בדרך כלל במקום השני (לדילן), ואני לא אוהב להגיע למקום השני", אמר לרולינג סטון. "בהתחלה, כשהחתימו אותנו לראשונה בחברת התקליטים קולומביה, מאוד הערצתי את העבודה של דילן. השיר 'צלילי השקט' לא היה נכתב לולא דילן, אבל שיריי לקחו כיוון שונה ממנו בהמשך הדרך. הם כבר לא היו עממיים. אחד החסרונות שלי הוא שהקול שלי נשמע עם כנות. ניסיתי להישמע אירוני אבל אני לא יכול. דילן, לכל דבר שהוא שר יש שתי משמעויות. הוא אומר לך את האמת ולועג עליך בו זמנית".


למרות שלסיימון היו בעיות עם דילן, שני המוזיקאים יצאו לסיבוב הופעות יחד בשנת 1999 ואף ביצעו כמה שירים יחד. לפני שיצאו לסיבוב ההופעות הזה, הם נפגשו בדירתו של סיימון כדי לנגן מוזיקה יחד.


"שרנו שם שירי עם", אמר סיימון לרולינג סטון. "חלקם היו עלומים, חלקם היו מוכרים יותר. זה היה רק שתי גיטרות אקוסטיות וזה נשמע נהדר. אבל ככל שהתקרבנו להופעה, התברר שמה שאנשים רצו לשמוע זה שאנחנו שרים זה את השירים של זה. אז זה מה שעשינו".


ואם מתחשק לכם לקרוא את הסיפור על סיימון וגרפונקל דרך תקליטיהם, כל זה בלחיצה פה.


ב-13 באוקטובר בשנת 1965 הקליטה להקת המי את השיר MY GENERATION באולפני PYE בלונדון.


אחד הדברים הבולטים בשיר הזה הוא גימגומו המכוון של הזמר רוג'ר דאלטרי. הגימגום הוצע על ידי מנהל הלהקה, קיט לאמברט, כדי לגרום לדאלטרי להישמע כאילו הוא מסומם מכדורים. נכון, זה נשמע כבדיה אך זו עובדה שגילה דאלטרי עצמו בראיון שנערך עמו. "יש לי גמגום. אני שולט בזה הרבה יותר טוב עכשיו אבל לא באותם ימים. כשהיינו באולפן ועשינו את השיר הזה, קיט למברט ניגש אלי ואמר, 'תגמגם!'. אני אמרתי, 'מה?' והוא אמר 'תגמגם את המילים - זה גורם לזה להישמע כאילו אתה על ספידים".


הגיטריסט, פיט טאונסנד, כתב את השיר הזה במהלך נסיעת רכבת מלונדון לסאות'האמפטון, ב-19 במאי 1965. הוא וחבריו ניסו להקליט את השיר בכמה גרסאות, כולל גרסת בלוז איטית או גרסה בה יש שינויי קצב ומחיאות כפיים. כל זאת, עד שהגיעו לתוצאה הידועה.


ולחובבי הבס - השיר הזה מכיל את אחד מתפקידי הבס הראשונים בעולם הרוק (מידיו של מאסטרו הבס, ג'ון אנטוויסל) ונחשב מאז לאחד מהמנוני הרוק החשובים שנוצרו. אנטוויסל שלח מכתב למערכת עיתון מלודי מייקר, בפברואר 1966: "מדוע אני מקבל מכתבי מעריצים רק מבסיסטים ולא מבחורות? ועוד משהו - לכל הבסיסטים שביקשו ממני להגיע אליהם כדי להסביר כיצד אני מנגן את סולו הבס בשיר MY GENERATION, הריני להודיע שלא אגיע. בכל מקרה, אגלה להם שזה קל מאד לנגן את זה כשיודעים כיצד".


ב-13 באוקטובר בשנת 1978, יצא תקליטון חדש ללהקת קווין ובו שני שירים מובילים - FAT BOTTOMED GIRLS (מאת גיטריסט הלהקה, בריאן מאי) ו- BICYCLE RACE (מאת הזמר הראשי והפסנתרן, פרדי מרקיורי).



השיר על מרוץ האופניים נשמע שיר קליל ומסחרי, אך מי שיחקור את מהלכי האקורדים שבו, יגלה שמדובר בשיר די מורכב. זו אחת הגדולות של מרקיורי כמלחין. הוא ידע להפוך דברים מורכבים למשהו שיהיה נגיש מאד לקהל, בצורת הכריזמה הכובשת שלו. שימו לב גם לשינויים הרבים המתבצעים במהלך השיר במקצב.

את השיר הוא כתב לאחר שצפה במרוץ טור דה פראנס השנתי. בשיר תמצאו איזכורים לדברים רבים שהיו בולטים מאד בתרבות הפופולרית, כמו מלחמת העולמות, הסרט מלתעות, קוקאין, שערוריית ווטרגייט, פרנקנשטיין, ג'ון וויין ועוד. בשיר יש גם איזכור ברור על הבחורות עם הישבן השמן, כדי לחבר את זה עם השיר השני בתקליטון.


על השיר השני אמר מאי, שכתב אותו: "כתבתי את זה עם פרדי בראשי, כמו שאתה עושה במיוחד אם יש לך זמר נהדר שאוהב נערות עם ישבן שמן ... או בנים...". גם בשיר זה יש איזכור לשיר השני בתקליטון, כשפרדי צועק בסוף - "תעלו על האופניים שלכם ותרכבו".


מדובר בשיר איצטדיונים סוחף מאד שדורש גם ווליום גבוה, אם כי לטעמי האישי מדובר בשיר מהפחות טובים של בריאן מאי.


שנים רבות לאחר מכן פורסם שהשיר FAT BOTTOMED GIRLS הוסר משירות סטרימינג לילדים. ובכן, השאלה שלי היא - מדוע השיר BICYCLE RACE הושאר שם כשהלהקה מזכירה בו את FAT BOTTOMED GIRLS ושאר סמים שילדים לא אמורים לדעת עליהם?


להזמנת ההרצאה "לילה באופרה - הסיפור האמיתי של להקת קווין" והרצאות מוסיקה אחרות: 050-5616459


גם זה קרה ב-13 באוקטובר.



- בשנת 1970 פוזר האפר של ג'ניס ג'ופלין באוקיינוס מול חוף STINSON בקליפורניה.


- בשנת 1962 התמוטט דון אוורלי (מהאחים אוורלי) על הבמה בתיאטרון PRINCE OF WALES בלונדון, בעת חזרה לקראת סיבוב הופעות של 22 תאריכים. הוא הוטס בחזרה לארה"ב ופיל אוורלי נאלץ לעשות את סיבוב ההופעות הזה לבדו.


- בשנת 1966 החלה השלישייה החדשה של ג'ימי הנדריקס סיבוב הופעות קצר בצרפת, כלהקת חימום לזמר הצרפתי ג'וני האלידיי.


- בשנת 1975 עבר ניל יאנג ניתוח בלוס אנג'לס להסרת גידול ממיתרי קולו.


- בשנת 1974 מת אד סאליבן, מנחה הטלוויזיה האגדי שתרם רבות לפריצת הביטלס בארה"ב. תוכניתו של סאליבן קיבלה בימיה הטובים רייטינג של 73 מיליון צופים לתוכנית. בן 73 במותו.



- בשנת 2000 נתבע דון הנלי (מלהקת איגלס) על ידי מארי אן היילי בת ה-43, שהעריצה את הנלי מזה זמן רב וראתה את הלהקה בהופעה בארקנסו, ב-4 באוקטובר. היא ניסתה לצלם אותו, הוא כעס והיכה במצחה עם המרקאס שלו, היא הפסיקה להעריץ ופנתה לבית המשפט.



- בשנת 1941 נולד ניל אספינל, שהתחיל בתור חבר קרוב של המתופף פיט בסט, שהיה חבר בלהקת הביטלס. כשפיט בסט הועף לטובת רינגו סטאר, אספינל בחר להמשיך עם הביטלס כנושא הציוד שלהם. במקביל היה לו אז גם רומן עם מונה בסט (אימו של פיט, מתופף הביטלס וחברו הקרוב), הוא הכניס אותה להריון ממנו נולד ילד בשם רואג. אספינל, בעידוד פיט בסט שפוטר מהביטלס, המשיך לעבוד עבור הלהקה והפך בהמשך לראש חברת APPLE, תפקיד שהמשיך לעשותו עד זמן קצר לפני מותו ב-24 במרץ 2008.


- בשנת 2008 שיחרר רינגו סטאר הודעה באתר האינטרנט הרשמי שלו לכל מעריציו שמרגע זה הוא מפסיק לחתום להם. הסיבה מאחורי ההודעה הזו הייתה שפשוט נמאס לו לראות כיצד אנשים סוחרים במוצרים שחתם עליהם. בתחילה הוא נהג לרשום ליד שמו את שנת החתימה, כדי שסוחרים לא יעבדו על אנשים שזוהי חתימה שלו עוד כשהיה חבר בביטלס. אך כשהדבר לא עזר, רינגו הבין שנמאס לו מזה והחליט לחדול מלחתום. מאז, הוא חזר בו.


- בשנת 1998 פתח אריק קלפטון את מרכז הגמילה שהקים בשם CROSSROADS. המחיר לחודש גמילה שם עמד אז על 9,000 דולר.


- בשנת 1944 נולד רוברט לאם, הקלידן (ואחד הזמרים) בלהקת שיקגו.


- בשנת 1992 הוציא פרינס אלבום עם סמל על העטיפה שהופך מאוחר יותר לשמו. זו לא הפעם הראשונה שאמן גדול מוציא אלבום ללא כיתוב שם האמן על העטיפה אבל עבור פרינס, זה מסמן שינוי בזהות, שכן בשנה שלאחר מכן, הוא שינה את שמו לסמל הזה. האלבום מכונה בדרך כלל "אלבום הסמלים" או "אלבום סמל האהבה". זו ההוצאה הראשונה במסגרת החוזה החדש של פרינס עם חברת האחים וורנר, עם עסקה של 100 מיליון דולר, אבל זה רק אם הוא יכול למכור 5 מיליון עותקים מכל אלבום. האלבום הזה לא מתקרב למספר מכירות זה. הרולינג סטון העניק לאלבום רק שלושה כוכבים וסיכם בזמנו: "כמה חבל שהאמביציה של פרינס, כרגיל, משתלטת עליו והוא הופך כל דבר מהנה לבלגאן במסווה של קונספטואליה גבוהה".


- בשנת 1986 הוביל ניל יאנג, בפעם הראשונה, מופע צדקה לבית ספר שהוא פתח למען חינוך ילדים עם מוגבליות שפתיות וגופניות. לבית הספר הוא קרא THE BRIDGE. לצדו הופיעו ברוס ספרינגסטין, דון הנלי, טום פטי ונעשה גם איחוד של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג.


- בשנת 1940 נולד הזמר כריס פארלו, שבשנות השישים הייתה לו קריירה מצליחה כסולן. בשנת 1970 הוא הצטרף ללהקת קולוסיאום, לאחר מכן עבר ללהקת ATOMIC ROOSTER. ושנים לאחר מכן חזר לשיר בלהקת קולוסיאום וגם זכיתי להגיד לו המון תודה על מה שהוא עשה לתרבות הרוק.


ב-13 באוקטובר בשנת 1975 הופיעה להקת כוורת בקולנוע ניצן בקריית ים.

הרצאת בוטיק על להקת כוורת, עם הסיפור של הכרתם, והרצאות מוסיקה נוספות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-13 באוקטובר בשנת 1973 יצא התקליט, שבארצנו תורגם ל'מוכרים את אנגליה בלירה'. כן, זה של להקה ושמה בראשית (ג'נסיס).



SIDE 1

1. Dancing With The Moonlit Knight

2. I Know What I Like (In Your Wardrobe)

3. Firth Of Firth

4. More Fool Me


SIDE 2

1. The Battle Of Epping Forest

2. After The Ordeal

3. The Cinema Show

4. Aisle Of Plenty


אחרי שלהקת ג'נסיס טעמה את התחלת הצלחתה עם האלבום FOXTROT, היא חזרה לאולפן כדי להקליט את מה שרבים מכנים המאסטרפיס שלה. שמונה יצירות פיארו את האלבום SELLING ENGLAND BY THE POUND ועטיפת האלבום אויירה על ידי בטי סוואנוויק, שקראה לציור שלה בשם THE DREAM.


סולן הלהקה הכריזמטי, פיטר גבריאל, הגיע לבקר בתערוכה שלה וסוואנסיק (אז בת ה-59) הסכימה לבקשתו לשים את ציורה בעטיפת התקליט והוסיפה, לפי הצעתו, מכסחת דשא, כדי שציור העטיפה יתאים למילות השיר I KNOW WHAT I LIKE. מאייר העטיפות הקבוע של ג'נסיס עד אז, פול ווייטהד, עבר לגור אז בארה"ב וכבר לא היה זמין לצייר עוד עטיפה. מה גם ששאר חברי הלהקה כבר רצו להתקדם ממנו והלאה.


אליזבת' אדית' סוואנוויק (1915 - 1989) הייתה בתו של חייל מילואים בצי המלכותי שהיה גם צייר בצבעי מים. מותו של אביה כשהייתה רק בת 10 הניע את נחישותה להיות אמנית. היא הציגה באופן קבוע בתערוכת הקיץ של האקדמיה המלכותיתויצירותיה ידעו למשוך היטב את עין הצופה. סוואנוויק כבר השלימה גרסה בצבעי מים של THE DREAM כשחברים מלהקת ג'נסיס ביקרו אותה, שתו תה על הדשא בביתה וביקשו ממנה ליצור גרסה נוספת שכללה מכסחת דשא וקילשון. סוואנוויק, נזכר גבריאל בשנת 2007, הייתה קצת אקסצנטרית, ולעתים קרובות התייחסה להערות של התוכי שלה. "היא הייתה זקנה מקסימה", אמר מייק ראת'רפורד. כאמנית, היא לקחה זמן לא מבוטל ביצירת ציוריה; היא נודעה כפרפקציוניסטית, שהשלימה את עבודתה בקושי. לפיכך, במקום להתחיל מאפס, היא הסכימה פשוט להוסיף את הפריטים המבוקשים לציור שכבר יצרה, והתמונה הזו היא שעיטרה את עטיפת האלבום עם יציאתו.


יש סיבה משנית גם לבחירה של שם זה. "היינו מודעים לאמריקה באותה תקופה, כי אני זוכר שחשבתי שאנחנו הולכים להידפק באנגליה בגלל שלטשנו עיניים כלהקה אמריקה, וזו גם הסיבה שבגללה רציתי לקרוא לאלבום בשם זה, כדי לא להרחיק מאיתנו את הקהל הבריטי".


הלחץ על ג'נסיס היה גדול לסיים את התקליט, כי סיבוב הופעות כבר נקבע. גם התקציב להקלטת האלבום לא היה זול. שעת אולפן עלתה אז ארבעים ליש"ט וטכנאי האולפן, ג'ון ברנס, גבה מג'נסיס 130,000 ליש"ט על עבודתו בהקלטה. ברנס, שעבד כטכנאי הקלטה (לא מפיק) באלבום האולפני הקודם, FOXTROT, וגם עזר

להרכיב את תקליט ההופעה GENESIS LIVE, נתבקש להפיק את הלהקה הפעם. ברנס היה בגיל דומה לחברי הלהקה, וכבר היה לו ניסיון רב בעבודה עם ג'ת'רו טול, להקת FREE, להקת SPOOKY TOOTH ועוד. הגעתו של ברנס שיפרה את צליל הלהקה האולפני.


נוצר חוב של ג'נסיס מול חברת התקליטים, CHARISMA. למזלם של חמשת חברי הלהקה, מנהל החברה, טוני סטראטון סמית', האמין בהם מאד ועודד אותם להמשיך. טוני בנקס: "המצב היה איום ונורא. חברת התקליטים מימנה כל צעד שלנו וזה הצטבר לסכומים אדירים".


הבסיסט מייק ראת'רפורד: "נערכו פגישות רבות ובהן עלה רק נושא הכסף. הסכומים שנאמרו שם היו בסדר גודל שהיה קשה לעכל אותו. לא היה אחד מאיתנו שרצה אז לעזוב את הלהקה ולהישאר חייב כסף לחברת התקליטים, כחלק מהשותפות העסקית שנקבעה. זה מצב לא קל".


המתופף פיל קולינס: "אני זוכר שקראתי שאנו בחוב של 150,000 פאונד אבל זה לא היה חוב שלנו כאנשים נפרדים, אלא כל להקת ג'נסיס הייתה חייבת את הכסף הזה כגוף אחד. ברור שהפכנו פופולריים יותר עם האלבום הזה, אבל לא היו לנו אז חוזים טובים. עדיין הרווחנו רק 35 פאונד בשבוע".


סטיב האקט: "עשינו חזרות לתקליט SELLING ENGLAND בבית ליד גן החיות של צ'סינגטון. כל הזמן קיבלנו, בעת החזרות, צעקות מהשכנים מסביב שאנחנו רועשים מדי. כנראה שהאווירה הזו חילחלה אל האלבום".



באוקטובר 1973 סיפר פיטר גבריאל לעיתון NME: "ניהלתי שיחות עם יצרני המסכות שלי. נתתי להם עותק של המילים לאלבום החדש... מצאתי שזה עוזר לעבור איתם על המילים, לנסות לקבל תמונות מהמילים, תפיסות של דמויות. יש לנו גם בחור שעובד בשבילנו על עיצובי במה. אנו מסבירים אילו אפקטים נרצה, עם תאורה והכל. בסיבוב ההופעות הקרוב נשתמש במסך להקרנות רקע. כל הדברים האלו. זה עוזר ליצור את הפנטזיה.


החלק שלי היה להמציא את כל הדמויות והמסכות שאני יכול מיצירה. הוויזואליה היא בעצם רק עיבוד של משהו שכבר נכתב, ולאחרונה ניסיתי דברים עם דמויות חדשות. הדברים הוויזואלים אכן התחילו מתוך צורך. בהתחלה נהגתי לאלתר לגמרי - מה שאני לא עושה עכשיו. כשהוויזואליה עובדת, זה מציב תמונות בראש. כך מישהו יכול להיכנס למוזיקה בצורה קליטה יותר. אבל ויזואליה יכולה להצליח רק אם המוזיקה מספקת באותה מידה. זה למעשה אמצעי להשגת מטרה. הסיבה היחידה שאנחנו עולים על הבמה היא כדי לתקשר לאנשים, לבדר, ואתה מסוגל לעשות את זה טוב יותר עם תנועה. אז כל מה שנוכל לשים עליו יד, נשתמש בו.


אני חושב שלחלק מהאנשים יש קונספציה מוגזמת עלינו שמתארת בערך כך: הם רואים בנו להקה שלא עושה כלום, ושהסתכלה על מי מרוויח כסף בשוק המוזיקה, אז הם חושבים שלקחנו מהמוזיקה של יס, מהוויזואליה של אליס קופר, והמצאנו את ג'נסיס. ורק בגלל שהתחפשתי, אנשים הניחו שאני מחקה את דייויד בואי. אבל העניין הוא שהדמויות שאני מגלם הן דברים שמדברים עליהם במילים בשירים שלנו, והן אכן מתרחשות. בואי הוא כותב נהדר, אבל אני לא תמיד חושב שהתלבושות שלו רלוונטיות למוזיקה שלו".



הקטע שפותח את האלבום, DANCING WITH THE MOONLIT KNIGHT, פותח את שערי תיאטרון ג'נסיס לקהל הרחב. שירתו מלאת הצבע של גבריאל, בא-קפלה, מעניקה רצון להיכנס ולשמוע איזו להקה מסתתרת מאחורי הזמר הנפלא הזה. השם המקורי שהוענק לשיר, במהלך ההקלטה עליו, היה DISNEY. הוא אף נשמע כמשהו שהושפע מההומור הבריטי, השנון והמופרע של חבורת מונטי פייטון.


הלהיט של האלבום היה השיר I KNOW WHAT I LIKE. אפשר לשמוע בפתיחת השיר תוף ניגרי, שג'ון ברנס הטכנאי הביא עמו היישר מניגריה (לאחר עבודה שעשה שם עם המתופף ג'ינג'ר בייקר). פיטר גבריאל הוא שניגן בכלי הזה בהקלטה. השיר יצא כתקליטון ואף הצליח במצעד, אך ג'נסיס סירבו להופיע בתוכנית הלהיטים הטלוויזיונית והפופלרית, TOP OF THE POPS, בטענה כי אופי התכנית לא מתאים להם.


קולינס: "זה מוזר. היינו בבוסטון כששמענו שזה הפך ללהיט פה באנגליה. אנחנו רק הוצאנו את התקליטון כדי לעזור לאנשים להיכנס לתוך האלבום SELLING ENGLAND BY THE POUND, ובהחלט נראה שיש לו השפעה. אפילו תקליטים ישנים יותר שלנו מתחילים להימכר שוב". התקליטון הזה לא זכה להצלחה בארצות הברית


באולפן נוצר ריב על השיר הזה, כשפיטר גבריאל הקליט (בזמן שהקלידן טוני בנקס נעדר מהאולפן) נגינת מלוטרון בו. בנקס חזר, שמע את הפלייבק ולא הבין כיצד נכנס מלוטרון לשיר מבלי שניגן בו. כשהבין שגבריאל ניגן בו והקליט ללא רשותו, הוא שפך עליו את זעמו הרב. בנקס נודע כצרחן של החבורה.


היצירה FIRTH OF FIFTH נפתחת עם אחד מקטעי סולו הפסנתר היפים ביותר שנכתבו בעולם הרוק. בנקס מפליא לרחף כאן עם אצבעותיו על פסנתר שנשמע עוצמתי ומלא דינמיקה. היצירה נועדה במקור לככב באלבומה הרביעי של הלהקה, 'פוקסטרוט', אך נגנזה כי המתופף, פיל קולינס, לא הצליח לתפוס מוזיקלית את מהותה ולכן לא מצא דרך ראויה לתופף בזה. בנקס, שלא רצה לוותר על היצירה, ניגש למשימת שינויים מוזיקליים והצליח להביאה מחדש ובהצלחה ללהקה. בהופעות הלהקה מיעט בנקס לנגן את הסולו הזה וכניסת השיר הייתה למעשה הבית הראשון עם כל הלהקה ביחד.


צד א' מסתיים עם שיר קצר יחסית, שנועד להקל על המאזין מאווירת הרוק המתקדם ולסיים את מחצית המסע עם משהו שקרוב יותר לאדמה. זה השיר MORE FOOL ME, שהוא השני בג'נסיס בו קולינס שר סולו, כשגם הפעם (כמו בשיר FOR ABSENT FRIENDS מאלבומה השלישי של הלהקה, NURSERY CRYNE) הליווי הוא אקוסטי ונטול תופים.


היצירה THE BATTLE OF EPPING FOREST, שפותחת את צד ב', נכתבה בהמון חלקים נפרדים שחוברו יחד. באותה שנה סיפר גבריאל: "יש סיפור אמיתי מאחורי היצירה. לפני כשנתיים או שלוש קראתי בעיתון על מלחמת כנופיות שהתרחשה ביער אפינג. אחד התחביבים שלי הוא לאסוף כתבות מעיתונים על דברים שקרו. במקרה הזה - שמרתי אצלי את הכתבה הזו אבל לא הצלחתי למצוא מאז עוד דיווחים בעיתונים על אותו קרב. אפילו פרסמתי מודעה בעיתון THE TIMES ובדקתי בספריות שיש בהן מאגרי עיתונים, אך לצערי הסיפור נעלם כלא היה. אפילו הכתבה המקורית שגזרתי בזמנו על כך נעלמה מאז".


כשהביא לשאר חברי הלהקה את כמות המלל שכתב לשיר, הם נחרדו ולא ידעו כיצד לעטוף את כל זה במוזיקה. אבל גבריאל הוא מספר סיפורים מושחז שמצליח להביא כאן עלילה רוויית דימויים והומור בריטי בריא. זהו סיפור מעשיה של קרב בין שתי כנופיות להשגת בעלות על פיסת שטח. חלק בלהקה סבורים כי יש פה יותר מדי מלל על חשבון המוזיקה. ועדיין, זה קטע מאד מרשים.


הקטע AFTER THE ORDEAL הוא קטע גיטרה יפהפה של סטיב האקט עם פירוקי פסנתר אווריריים של בנקס אבל גם מאחורי הקטע הזה נוצרה מריבה באולפן. בנקס וגבריאל דרשו לא לכלול אותו באלבום, למגינת לבו של סטיב האקט הגיטריסט. גבריאל דרש גם להוציא מהאלבום את קטע הסולו של בנקס ביצירה המסיימת, THE CINEMA SHOW.


המריבות לא פסקו ולכן הגיעה פשרה לפיה כל הרעיונות ייכנסו לאלבום. מה שהפך אותו לאלבום ארוך יחסית (כ-53 דקות). הדבר גרם לכך שהסאונד על הוויניל נשמע פחות טוב בגלל צפיפות המידע שהוטבע בו.

כשג'נסיס השמיעה את הקטע THE CINEMA SHOW למנהלה האוהד, הוא לא אהב את ששמע וטען שהלהקה מנסה בכוח להיכנס לטריטוריה המוזיקלית של אמרסון,לייק ופאלמר תוך הזנחת הייחוד שלהם.

קטע נוסף שנכתב לאלבום אך לא נכלל בו נקרא DEJA VU. את השיר כתבו פיטר גבריאל וסטיב האקט. השיר הזה יצא לבסוף באלבום סולו של סטיב האקט מ-1996 שנקרא GENESIS REVISITED.


מייק ראת'רפורד: "אני חושב, באופן אישי, שהתקליטים NURSERY CRYME ו- SELLING ENGLAND BY THE POUND הם תקליטים שאין בהם זרימה טבעית. יש בהם נקודות גבוהות מאד אך יש בהם גם כמה נקודות שפל עמוקות".


טוני בנקס משנת 1973 לעיתון מלודי מייקר:


"התחלתי ללמוד פסנתר בגיל 13. למדתי מוזיקה קלאסית ולא אהבתי את זה. העדפתי לנגן את הביטלס. בגיל 16 גיליתי מחדש את היתרון בלמידת מוזיקה קלאסית. להקתי הראשונה נקראה THE GARDEN WALL, שהייתה להקה בתוך בית הספר בו למדתי, בשם צ'ארטרהאוס. יחד עמי בלהקה ההיא היו פיטר גבריאל והגיטריסט אנטוני פיליפס. שני אלה המשיכו איתי בג'נסיס. הלהקה הראשונה שראיתי בהופעה הייתה THE NICE, עם קית' אמרסון.


זה היה במועדון מארקי שבלונדון ומאד התרשמתי מהמופע הוויזואלי שלהם. אבל הלהקה הזו לא הייתה טובה יותר מבחינתי לאחר ההופעה הראשונה שראיתי איתה. הגיטריסט שלהם, דייוי אוליסט, עזב והיה לי קשה לשמוע את הלהקה ללא הגיטרה, שהייתה חשובה לי בצליל.


אני אוהב את להקת יס. מאד אהבתי את התקליט THE YES ALBUM. אבל לא התרשמתי לטובה מהתקליט FRAGILE ולא הקשבתי ל- CLOSE TO THE EDGE. אני לא מושפע מהלהקה הזו כלל וכלל. אני מניח שכשעשינו את NURSERY CRYME, היה דמיון מלאכותי בינינו לבין להקת יס. אבל אם תקשיבו לשני האלבומים, שלנו ושלהם, תגלו שאין שום דמיון.



יש המון השפעות בג'נסיס. אני לא אוהב ג'אז אבל פיל קולינס המתופף אוהב מאד ג'אז. הוא מנגן כך פה ושם ואני אוהב את זה. התפקיד העיקרי שלי בלהקה הוא לשמור על התפקידים. אצלי הכל לשבת במקום ובאופן ברור. קשה לי לאלתר ואני מעדיף להכין את תפקידיי מראש. גם אין לי רצון לאלתר כי אני מחשיב את עצמי קודם כל ככותב מוזיקה ואחר כך כקלידן.


המוזיקה היא הדבר העיקרי בשבילי. אנחנו בלהקת ג'נסיס עובדים על כל שיר במשך כמה שבועות. זה תהליך משעמם מאד, כשלא מאלתרים, אך התוצאה חשובה. יש לנו שתי צורות בהן מתקבלת מוזיקה בלהקת ג'נסיס. או שמישהו מאיתנו מביא שיר שלם והשאר רק מעבדים אותו. זה לא קורה הרבה.



האפשרות השנייה והשכיחה בהרבה היא שמישהו מביא רעיון קצר ואנחנו מפתחים אותו הלאה. אנחנו קודם כל להקה של כותבי מוזיקה, לפני מבצעים, ופה מונח הכוח העיקרי שלנו. כשאני כותב מילים, אני חושב על פיטר שיצטרך לשיר אותן. המילים של פיטר מופשטות מדי לטעמי. יש לי בעיה עם דברים מופשטים. אני חושב שאת המילים ל-SUPPER'S READY הוא כתב בחיפזון רב מדי. עם זאת, כולנו מתפתחים היטב ולא חשתי צורך לנגן עם אנשים אחרים.


למדתי לנגן באורגן דרך ג'נסיס. גם מייק ראת'רפורד למד להיות בסיסט בלהקה, כי הוא בכלל היה גיטריסט. בנוגע לתחפושות של פיטר. אני לא אוהב את זה. אבל פיטר נכנס לזה באופן טבעי כך שאני כנראה משוכנע שזה טוב. לא אהבתי את ראש השועל שפיטר שם לראשו בהופעות. חשבתי שזה לא עשה טוב למוזיקה שלנו. אולי זה הפחיד אותי. היום אני הרבה יותר נרגש מזה".



לא היה קל לשווק את ג'נסיס בתקופה ההיא ובאחת מתכניות הטלוויזיה האמריקניות, הציג אותה הזמר-גיטריסט סטיב מילר והוסיף שהוא ממש לא מבין את כל הקטע הזה עם התיאטרליות ושהוא אישית לא אוהב את זה. התחפושות שלעטה על עצמו גבריאל יצרו רתיעה אצל לא מעט אנשים. כיום, כמובן, זו קלאסיקה.

במלודי מייקר פורסמה ביקורת על התקליט שגרסה כי"זה דבר יפהפה ומבוצע להפליא. המקוריות פה היא רבה, אם כי ההומור השחור נמצא כאן פחות מבאלבומים הקודמים, וזאת לטובת אווירה אוורירית יותר'. בעיתון NME נכתב בביקורת ש'מעריצי ג'נסיס, תתאגדו ותעמדו גאים וזקופים! זה התקליט ההרפתקני ביותר של הלהקה עד היום. אין כאן חצאי רעיונות וכל יצירה מחושבת עד מכת התוף. התקליט דורש האזנות רבות כדי להבינו כראוי".


ברקורד מירור נכתב בביקורת: "תקליט יפה אם כי זה לא עושה שום דבר כדי להראות התקדמות בלהקה. זה אלבום משובח, כאשר טוני בנקס בולט במיוחד במקלדות".


ברולינג סטון נכתב בביקורת: "...'אני יודע מה אני אוהב, ואני אוהב את מה שאני יודע', שר פיטר גבריאל בקטע השני. זו יכולה להיות הבעיה של ג'נסיס. אם הקהל האמריקני לא מוכן להתאמץ לפענח את האנגלית בה כתובות המילים, האלבום הזה לא יזכה לתשומת הלב הראויה לו.


ג'נסיס עושה דברים יוצאי דופן, אבל זה לא ממקם אותה אוטומטית בליגות הגדולות. חלק מהרצועות האינסטרומנטליות מסקרנות, וחלק מהדימויים הליריים המפוזרים לכל עבר מושכים. אבל חלק מהשורות אבסורדיות ומגושמות. 'אני, אני רק מכסחת דשא', טוען גבריאל בשלב מסוים, 'אתה יכול להגיד לי לפי הדרך שבה אני הולך'. אה?


יש עוד ליקויים. קטע אינסטרומנטלי אחד נשמע כמו פסקול קולנועי מונוטוני והקדמה ווקאלית מזכירה את קולו של הארנב המוטרד באליס בארץ הפלאות. לתשוקה למשחקי מלים מדי פעם יש ביטויים מצערים. על כל התקלות הללו, לתקליט יש את הרגעים שלו, ואת שיר הפתיחה צריך לפחות לשמוע אם לא לרכוש אותו".


ככה זה עם הביקורות מזמן אמת - לא כולם מבינים וקולטים את היופי. וזה בסדר גמור.

אז גבירותיי ורבותיי! ברוכים הבאים לתיאטרון האבסורד הגאוני של חמשת המופלאים - הלא הם פיטר גבריאל, טוני בנקס., פיל קולינס, סטיב האקט ומייק ראת'רפורד. או במילה אחת - ג'נסיס!





בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים









コメント


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page