רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 באוקטובר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי:

"תקליטים בהופעה חיה זה זבל - זו דרך זולה להרוויח עוד כסף" (ג'ון פוגרטי, מתחיית קרידנס קלירווטר, בעיתון NME בשנת 1970)

הנה באה השמש של סטינג

ב-13 באוקטובר בשנת 1987 יצא אלבום האולפן השני של סטינג, NOTHING LIKE THE SUN. באותם ימים אנשים כבר הפסיקו לחשוב על להקת פוליס.

טוב, האלבום לא סתם יצא, הוא התפוצץ. כמו לחמניות טריות שיצאו מתנור לוהט במיוחד, הוא נחטף מהמדפים וביסס באופן סופי ומוחלט את מעמדו של גורדון סאמנר כאמן סולו מהשורה הראשונה, כזה שלא צריך את תחנת המשטרה הישנה שלו כדי לייצר צלילי סירנות. זה הראה איך מוסיקאי פופ אינטליגנטי מסוגל לקחת את כל העולם – מג'אז חם ועד מקצבים לטיניים – ולהפוך את הכל לחוויה צרופה של אודיופילים אמיתיים.

דבר אחד אני לא יכול לשלול כלל וכלל - סטינג יודע לכתוב שירים! בכל אופן, כדי להבין מאיפה בכלל נולדה הציפייה המטורפת הזו מסטינג, בואו נבין את התמונה... בשנת 1985, העולם עצר את נשמתו בציפייה דרוכה לאלבום הסולו הראשון של סטינג. אחרי ההצלחה הפנומנלית של פוליס, היה ברור לכולם שהוא הכוכב הגדול מבין שלושת חברי הלהקה, ושאם מישהו מהם יצליח בגדול לבדו, זה יהיה הוא. ואכן, התחזיות התממשו. אלבום הבכורה שלו, THE DREAM OF THE BLUE TURTLES, היה הצלחה מסחרית אדירה, הציג לעולם את הלהיטים הגדולים שלו וסימן כיוון חדש ונועז ששילב פופ עם נגיעות ג'אז מתוחכמות. את השם לאלבום הבכורה ההוא, אגב, הוא שאב מחלום סוריאליסטי אמיתי שחלם בלילה שבו ראה צבי ים ענקיים וכחולים פולשים לגינה שלו ומתחילים לרקוד טנגו מוטרף – מטאפורה ישירה לנגני הג'אז הצעירים והבועטים שהוא גייס כדי לנער מעליו את השגרה של עולם הרוק.

מכות באולפן, פולו שבור וסופה בהופעה חיה

אך רוחות העבר לא הרפו. מיד לאחר מכן, עלה הרעיון לאחד מחדש את פוליס להקלטת גרסאות חדשות לכמה מלהיטיהם. זה נשמע כמו חלום למעריצים, אבל באולפן ההקלטות זה היה יותר כמו סיוט. האווירה הייתה מחושמלת, ולא במובן הטוב של המילה. על פי הדיווחים, המתח הישן בין סטינג למתופף סטיוארט קופלנד התלקח מחדש, והשניים התקוטטו כהרגלם בקודש. והייתה לכך גם סיבה מוזרה במיוחד: ימים ספורים לפני תחילת המפגש, קופלנד שבר את עצם הבריח בתאונה במהלך משחק פולו על סוסים, ולא יכול היה לאחוז במקלות. סטינג התעקש להשתמש במכונות תופים ממוחשבות מסוג FAIRLIGHT CMI, מה שהוציא את קופלנד מדעתו והצית מלחמת עולם באולפן. הם ניסו להקליט מחדש גם את DE DO DO DO, DE DA DA DA, אך ההקלטה נגנזה מרוב עצבים. הפרויקט המובטח נפל ארצה בחבטה קולנית והתרסק לרסיסים. כל מה ששרד מההריסות היה גרסה מעט עגמומית ומהורהרת לשיר DON'T STAND SO CLOSE TO ME, שאולי סימלה יותר מכל את מה שהלך שם באולפן.

סטינג הבין את הרמז, ארז את הבס שלו ויצא שוב לדרך עצמאית. הוא יצא לסיבוב הופעות מוצלח שתועד באלבום הופעה כפול ומצליח בשם BRING ON THE NIGHT. זה אחלה של אלבום והיה ברור שסטינג מצא לעצמו כר דשא חדש לגמרי. במגזין הרולינג סטון לא נשארו אדישים וכתבו עליו אז דברים מעניינים: "תקליט הסולו האולפני הראשון של סטינג היה אחד הפרויקטים המשמעותיים ביותר בשנה שעברה. למרבה הצער, הלהקה של סטינג שהורכבה בקפידה כל כך נשלטה על ידי מילותיו הרציניות והוגבלה על ידי דרישות צד הפופ שלו. כתוצאה מכך, התקליט היה בלאגן ראוי להערצה, שכמעט ולא ראוי לתיעוד המתמשך שנראה שסטינג חושב שהוא ראוי. אלבום כפול בהופעה עשוי להיראות כמו יתירות נרקיסיסטית. אבל האלבום הזה מספק יותר מכל הפרויקטים האחרים של תקליט הבכורה ומה שנלווה לו. סטינג סוף סוף נותן ללהקה שלו לנשוף, והסערה שנוצרה יכולה להפיל אתכם". עם ביקורת כזאת, הציפייה לאלבום אולפן חדש הרקיעה שחקים. כולם רצו לראות אם סטינג יצליח סוף סוף לשחרר את הסופה הזאת גם באולפן.

נבחרת חלומות של ענקים

וכשהוא הגיע, הוא לא אכזב. הביקורת ברולינג סטון על NOTHING LIKE THE SUN הייתה מהללת. "זה אלבום עוצמתי, לעתים קרובות מהפנט", נכתב שם, "הוא נמנע מהנוקשות המודעת לעצמה שפגמה באלבום הבכורה". המבקרים ציינו שהאלבום החדש זורם באופן טבעי, ושהוא משלב בווירטואוזיות ג'אז ורוק בחבילה מהורהרת של שנים עשר שירים על אהבה, פוליטיקה ומשמעות החיים.

האלבום הכיל פנינים מרהיבות כמו THE LAZARUS HEART שנפתח עם קווי גיטרה מכשפים, ואפילו קטע קצבי כמו WE'LL BE TOGETHER, שנולד בכלל כשרצו ממנו שיר לפרסומת של בירה, וסטינג החליט לכתוב משהו פ'אנקי וממכר. במקור אנני לנוקס הייתה אמורה לשיר שם קולות רקע, אך כשזה לא יצא לפועל - סטינג הקליט את עצמו בפלצט גבוה וסוחף! למרות שבקרב חוגי מעריצי סטינג מרבים לבוז לשיר כהתמסחרות יתר, למעשה הוא שיר די טוב עם כריזמה אישית של סטינג.

שם האלבום, אגב, נלקח מסונטה של שייקספיר שמתחילה בשורה "עיני המאהבת שלי אינן כמו השמש". מדובר בסונטה מספר 130 של ויליאם שייקספיר, שבה המשורר מתעקש לתאר את אהובתו כאישה בשר ודם עם פגמים אנושיים, במקום להשתמש בדימויים פיוטיים מזויפים – בדיוק הרוח שסטינג ביקש לצקת לטקסטים שלו. סטינג הקדיש את האלבום לאמו, אודרי, שמתה זמן קצר לפני כן בגיל 53 לאחר מאבק במחלת הסרטן, ונדמה שהאבל האישי שלו העניק לשירים על נשים באלבום עומק רגשי שבוחן את הקשר המורכב בין אם ובן ואת ההשפעות של לידה, נישואים ומוות.

כדי להגשים את חזונו המוזיקלי, סטינג, שניגן בעצמו בגיטרת הבס, גייס נבחרת חלומות של נגנים. ההקלטות נערכו באולפני AIR STUDIOS של ג'ורג' מרטין באי הטרופי מונטסראט. לצד המתופף מאנו קאצ'ה ונגן כלי ההקשה מינו סינלו, והפסנתרן המופלא קני קירקלנד, הופיעו באלבום שלל כוכבי-על אורחים, ביניהם חברו מלהקת פוליס אנדי סאמרס, והגיטריסטים אריק קלפטון ומארק נופפלר לצד גיטריסט הג'אז הווירטואוז פאריד האק.

חייזר חוקי במנהטן: הג'נטלמן האנגלי והקריצה הסודית למלכה

השיר ENGLISHMAN IN NEW YORK הפך עם השנים להמנון אוניברסלי של זרות, שייכות ובעיקר, נאמנות לעצמך. אך מאחורי הלהיט הענק משנת 1987 מסתתר סיפור מרתק על חברות מפתיעה עם אחת הדמויות הססגוניות והאמיצות של המאה ה-20. הסיפור מתחיל בניו יורק של שנות השמונים. סטינג, שכבר היה כוכב-על בינלאומי לאחר פירוק להקת פוליס, עבר להתגורר בתפוח הגדול. הוא מצא את עצמו חש געגועים עזים הביתה, לאנגליה. הוא נהג לפקוד פאבים אנגליים בשבת בבוקר כדי לצפות בשידורים חיים של כדורגל מהמולדת. "שם יכולת לשתות בירה אנגלית, ליהנות מארוחת בוקר מטוגנת ושומנית, ולהתחכך עם אנגלים ממנצ'סטר, ליברפול, לונדון וניוקאסל. היינו צועקים על המסך כאילו לקולות שלנו יש איזו השפעה מאגית וכשהמשחק היה נגמר, היינו נמוגים בחזרה אל תוך העיר כמו רוחות רפאים".

התחושה הזו של זרות תרבותית הייתה זרע אחד של השיר. אך ההשראה המרכזית הגיעה ממפגש גורלי עם אדם יוצא דופן: הסופר קוונטין קריספ, שהתפרסם בזכות האוטוביוגרפיה שלו "עובד המדינה העירום". הוא הפך לסמל של אומץ ואינדיבידואליזם כשהיה הומוסקסואל מוצהר בלונדון השמרנית של שנות ה-30 וה-40 ועשה את המעבר לניו יורק. סטינג, שהוקסם מאישיותו, בילה עם הסופר מספר ימים. הוא התרשם עמוקות מהאופן שבו קריספ שמר על זהותו הייחודית, על סגנונו האקסצנטרי ועל כבודו העצמי, גם כשהיה "חייזר חוקי", כפי שהוא מתאר בשיר, בסביבה חדשה ולא תמיד מבינה. השיר הפך למחווה לאיש שהיה ונשאר הוא עצמו, לא משנה היכן בעולם הוא נמצא. קריספ, שחי בדירת חדר צנועה באיסט וילג', סיפר לסטינג בהומור היבש שלו שכל מה שהוא מחכה לו בבוקר זה "החלב הטרי מחוץ לדלת והתקווה למוות שקט". קריספ עצמו אף כיכב בקליפ היפהפה שביים דייוויד פינצ'ר בשחור-לבן מרהיב, כשהוא מהלך בגאון ברחובות מנהטן.

המורכבות של ניו יורק, עיר של מהגרים ושלל תרבויות, קיבלה ביטוי גם בהפקה המוזיקלית. סטינג סיפר שרצה ליצור תחושה של הליכה ברחוב ניו יורקי. "זה התחיל כמקצב רגאיי קליל", הסביר, "ואז הוספתי גשר שהרגיש קלאסי, אז הכנסתי כינורות וצ'מבלו, ואז עברנו לקטע ג'אז. רציתי לתת את הרושם של מישהו שהולך ברחוב, חולף על פני אירועים מוזיקליים שונים. לסכם איך זה נשמע ברחוב בניו יורק". את טאץ' הג'אז המעושן והאלגנטי סיפק הסקסופוניסט ברנפורד מרסליס, שהסולו שלו הפך לאחד המזוהים ביותר עם השיר. זה שיר שאני בהחלט אוהב, כי במקרה הזה הוא מצליח לחלוטין להעביר את האווירה המבוקשת. זה אפילו נשמע לי כמו משהו שפול סיימון היה יכול לשיר במקום סטינג. וזו מחמאה.

וזו לא הקריצה היחידה: סטינג שתל בשיר בדיחה מוזיקלית קטנה שרק מעטים מבחינים בה. "אחת הבדיחות הקטנות האהובות עליי היא שבנקודה מסוימת אנחנו מנגנים את 'אלוהים נצור את המלכה' בסולם מינורי. זה ממש מצחיק אותי אבל אף אחד אחר לא שומע את זה". תקשיבו טוב טוב לקראת סוף סולו הסקסופון באזור הדקה השלישית – צלילי ההמנון הבריטי GOD SAVE THE QUEEN פשוט מתגנבים לשם בערמומיות גאונית.

דמעות בניקרגואה: הגיטרה האקוסטית והסוד של דומיניק מילר

ההשראה לכתיבת הבלדה העדינה FRAGILE באה מסיפור טרגי וכואב שהגיע מאלפי קילומטרים משם, מניקרגואה שסועת הקרבות. השיר נכתב לזכרו של בן לינדר, מהנדס צעיר ואידיאליסט בן 27, שהתנדב בחיל השלום האמריקאי ופעל בניקרגואה כדי לסייע בבניית תחנת כוח הידרואלקטרית קטנה שתספק חשמל לכפרים מרוחקים. באפריל 1987, לינדר נקלע למארב של מורדי הקונטראס, המיליציה הימנית שנתמכה על ידי ממשלת ארצות הברית במלחמתה נגד הממשלה הסנדיניסטית, ונרצח באכזריות יחד עם שני מקומיים.

סיפור מותו של אדם שכל רצונו היה להביא אור ותקווה למקום חשוך, זעזע את סטינג עד עמקי נשמתו והוביל אותו לכתוב על שבריריותם של החיים אל מול האלימות חסרת ההיגיון, ועל הגשם שיורד וישטוף את הכל, אך לעולם לא יצליח למחוק את הכתם שהותיר הדם.

באופן מפתיע למדי, מי שניגן את קטע הגיטרה האקוסטית, העדין והמזוהה כל כך עם השיר, הוא לא אחר מאשר סטינג בכבודו ובעצמו, שבדרך כלל אמון על גיטרת הבס. עובדה זו הצליחה לבלבל אפילו את הגיטריסט הקבוע שלו ויד ימינו המוזיקלי בהמשך, דומיניק מילר. בראיון שהעניק סיפר מילר בחיוך: "אני פוגש המון מעריצים שחושבים שאני ניגנתי את זה, ואני תמיד אומר לסטינג שאני פשוט זורם איתם ומאשר. זה משגע אותו! הנקמה הקטנה שלו היא שהוא לא נותן לי לנגן את זה בהופעות חיות כבר שנים. בתפקיד הזה אני 'מועבר' לנגן בס. הוא אוהב להגיד שאני מורד לדרגת בסיסט, אבל אז אני עונה לו שזה פחות קשה. כל אחד יכול לנגן בס". מילר הצטרף להרכב של סטינג רק באלבום הבא, THE SOUL CAGES ב-1991, אבל הדינמיקה המשעשעת הזו ביניהם על הבמות מלווה את השיר כבר עשרות שנים.

דואט עם המוות בצ'ילה: כשהרודן רעד מול נשים רוקדות

ישנם שירים שהם פסקול לרגעים בחיים, וישנם שירים שהופכים בעצמם לרגע היסטורי. כזה הוא THEY DANCE ALONE, יצירת המופת העוצמתית שסיפורה מתחיל לא באולפן הקלטות מפואר, אלא ברחובותיה המדממים של צ'ילה, תחת המגף של הרודן אוגוסטו פינושה. ההשראה לשיר הגיעה לסטינג באופן כמעט מקרי. הוא נתקל בידיעה חדשותית קצרה, כמעט שולית, שתיארה מחזה סוריאליסטי וקורע לב: נשים צ'יליאניות רוקדות לבדן ברחובות, מול בנייני הממשל. זה לא היה ריקוד של שמחה. זה היה ריקוד של אבל, מחאה וזיכרון.

הנשים, "אמהות כיכר מאי" של צ'ילה, רקדו כשעל בגדיהן מוצמדות תמונות של יקיריהן – בעלים, אבות, אחים ובנים שנעלמו. "הנעלמים", או בספרדית LOS DESPARACIDOS, היו אלפי אזרחים שנחטפו, עונו ונרצחו על ידי המשטר הצבאי האכזרי שעלה לשלטון בהפיכה ב-1973. הריקוד הלאומי של צ'ילה נקרא CUECA, והוא ריקוד חיזור מסורתי מלא חיים שבו גבר ואישה מסתובבים במעגלים ומנופפים בממחטות. הנשים האמיצות הללו ביצעו גרסה קורעת לב שנקראה CUECA SOLA – ריקוד שבו בת הזוג רוקדת לבד, מול חלל ריק, כסמל מוחשי להיעדרו של הגבר שנרצח. הנשים רקדו עם רוחות הרפאים של אהוביהן, מחזיקות את תמונותיהם קרוב ללב, בתקווה נואשת לקבל תשובות שלעולם לא יגיעו. הדימוי הזה, של ריקוד סולו שהוא למעשה דואט עם הצל של המוות, הוא שהצית את דמיונו של סטינג.

כדי להעצים את תחושת המלנכוליה והגעגוע, גייס סטינג את הסקסופוניסט ברנפורד מרסליס. סולו הסקסופון שלו בשיר אינו רק ליווי מוזיקלי, אלא קול נוסף, זעקה אילמת שמבטאת את הכאב שהמילים לא יכולות להכיל. בסיום השיר שומעים קטע דיבור מצמרר בספרדית מפי המוסיקאי והאקטיביסט רובן בליידס וסטינג אף הקליט גרסה מלאה בספרדית בשם ELLAS DANZAN SOLAS שנכללה במיני-אלבום NADA COMO EL SOL. הזמר ג'קסון בראון אמר בראיון למגזין רולינג סטון בשנת 2008: "השיר הזה הוא אחת הדוגמאות האהובות עליי לאיך צריך לדבר אל אנשים. סטינג לקח דימוי קיים, הגדיל והעצים אותו, והעביר אותו הלאה לעולם כולו".

סטינג עצמו, בראיונות שונים, הסביר את גישתו הפילוסופית לכתיבה פוליטית. הוא מעולם לא ראה בעצמו כותב שירי מחאה ישירים. "אני אף פעם לא מתמודד עם נושאים פוליטיים באופן חזיתי", אמר. "בשיר כמו THEY DANCE ALONE והדיקטטורה של פינושה, המטאפורה הייתה של הנשים העניות הרוקדות לבדן מול בנייני הממשלה. אפשר להבין את המטאפורה הזו בין אם מכירים את הסוגיות הפוליטיות ובין אם לא. שיר צריך להיות גמיש מספיק כדי שאפשר יהיה למצוא בו משמעויות שונות. זה מה שאמנות טובה עושה".

הקשר של סטינג לצ'ילה היה טעון וכואב הרבה לפני כתיבת השיר. הוא ביקר במדינה עם להקת פוליס בפברואר 1982, בשיא כוחו של משטר פינושה, כשהלהקה הופיעה בפסטיבל ויניה דל מאר הנודע בשיא תקופת האלבום GHOST IN THE MACHINE. לפני ההגעה, הוא התייעץ עם ארגון אמנסטי שדווקא עודדו אותו להגיע בטענה ש"רוק'נ'רול מסמל חופש במדינות כאלה". הביקור היה קשה מנשוא. "היו חיילים וטנקים בכל רחוב", סיפר סטינג ב-1994. במסיבת עיתונאים שגרתית, התרחשה הדרמה הגדולה. על השולחן הונחו דגל בריטי קטן ודגל צ'יליאני. סטינג, שלא בדיוק ידוע כטיפוס ששומר את דעותיו לעצמו, הרים את הדגל הבריטי והשליך אותו לפח.

כצפוי, לאחר תקרית שכזו, וכששיר כמו THEY DANCE ALONE יצא לאור, הוא נאסר מיד להשמעה בצ'ילה. המסר שלו היה חתרני ומסוכן מדי עבור הדיקטטורה. אבל הצדק ניצח: באוקטובר 1990, לאחר נפילת הדיקטטורה, סטינג חזר לאצטדיון הלאומי בסנטיאגו במסגרת מופע של AMNESTY INTERNATIONAL, והזמין לבמה את אותן נשים אמיצות לרקוד יחד איתו מול שמונים אלף איש – רגע שהרעיד את היבשת כולה.

הנדריקס באוויר, זעם של מיילס דייוויס והקרב המלוכלך עם המבקרים

אחת ההפתעות הגדולות באלבום הייתה גרסת כיסוי מהפנטת לשיר LITTLE WING של ג'ימי הנדריקס, שם הגיטריסט חירם בולוק המריא לסולו, כשגיל אוונס והתזמורת שלו סיפקו תפאורה מושלמת. חירם בולוק, גיטריסט שרבים דיברו עליו אז בהשתאות, הקליט את הסולו הזה בטייק ראשון בודד – הוא פשוט נכנס לאולפן יחף ובלי חולצה, חיבר את הגיטרה למגבר ושרף את החדר בצליל שהפך לקלאסיקה. האמת? הגרסה הזו מפתיעה לטובה – רעדתי מעצם המחשבה על סטינג שמנסה לבצע שיר של הנדריקס, אבל הוא בכלל לא מנסה לעשות את זה בסגנון של הנדריקס (רק ממש בסוף הם מנגנים משהו שמזכיר במעורפל את סולו הגיטרה המקורי שלו); הוא עושה את זה בסגנון של סטינג, עם תזמור צנוע באדיבות גיל אוונס, וכסגנון של סטינג – זה נשמע בסדר גמור. לפחות זה לא נשמע פארודי או משהו כזה.

האלבום גם סימן נקודת מפנה טכנולוגית: אורכו, חמישים וארבע דקות, התאים באופן מושלם לעידן ה-CD החדש, אך הפך אותו למסורבל מעט עבור תקליט ויניל בודד. וכאן המקום לדייק למען כל מי שנושם תקליטים כמוני: כדי לא לחנוק את הסאונד על גבי תקליט יחיד, חברת התקליטים הוציאה אותו במקור כאלבום כפול (DOUBLE LP), שלושה קטעים בכל צד, וכך שמרה על מרווח חריצים עמוק, דינמיקה נהדרת ובסים שלא מאבדים גרם מהנוכחות שלהם. אבל אין לי ספק שהיו גם כאלו שקיללו אז שהם שילמו מחיר גבוה בשביל שלושה צדדים בלבד.

לא כולם רקדו לצלילי החליל של סטינג. חצוצרן הג'אז המשפיע, מיילס דייויס (שעבד רבות בעבר עם גיל אוונס), ממש לא אהב את העובדה שהלהקה של סטינג נבחרה ללהקת הג'אז הטובה ביותר בסקר השנתי של מגזין פלייבוי. "עכשיו זה באמת משהו!" הוא קבע בזעם באוטוביוגרפיה שלו, "להקה שחורה לא הייתה יכולה לקבל הכרה כזאת אם הייתה עוברת מנגינת ג'אז-רוק לנגינת רוק". דייוויס המשיך וטען שבעוד שהאלבום של סטינג היה פגז, "אתה לא שומע בו את האישיות של אף אחד מהנגנים שלו. רק את האישיות שלו, והוא לא מוזיקאי ג'אז". למעשה, דייוויס האשים את סטינג בכך שהוא השתמש בנגני ג'אז מוכשרים ממנו כדי לחפות על הניסיון המוגבל שלו בז'אנר. האירוניה המצחיקה היא ששנתיים קודם לכן מיילס עצמו שיתף פעולה עם סטינג, כשהזמין אותו לדבר בצרפתית באלבומו YOU'RE UNDER ARREST – אבל כשזה נגע ליוקרה ולסקרים, מיילס לא נתן לאף כוכב פופ בריטי לחמוק מהעוקץ שלו.

אך המתקפה החריפה ביותר הגיעה מכיוונו של המבקר הווארד המפטון מעיתון ה-VILLAGE VOICE. בנובמבר 1987, הוא תיאר את האלבום כ"זבל מבושם", הטיל ספק במחויבות האמיתית של סטינג למטרות הפוליטיות עליהן שר, וטען שכל האלבום הוא סחורה חסרת רחמים של רגשות, פוליטיקה ותקווה, הנמכרת דרך הפרסונה המחושבת של סטינג כזמר-יוצר רגיש שכואב את עוולות העולם.

סטינג, ככל הנראה, קרא את הביקורת הזו, והיא פגעה בעצב חשוף. במקום להתעלם, הוא התעצבן כל כך עד שהחליט לפרסם מכתב תגובה רעיל ויוצא דופן. במכתב, הוא פתח במתקפה חריפה ואישית על המבקר, כינה את המפטון "פשטן פשיסטי דפוק", השווה את התקשורת לנאציזם, והאשים את המבקר שהוא "מאונן ביובש על תמונות של זוועות מלחמה. אתה שונא מוזיקה ואתה שונא אנשים". באותה התפרצות של כעס, חשף סטינג צד אחר באישיותו, צד אפל יותר שרבים לא הכירו. האיש שבילה שנים בטיפוח תדמית של הבחור הנחמד של עולם הרוק, אינטליגנטי, מקסים ומודע לעצמו, חשף פתאום פיוז קצר במיוחד. באופן אירוני, דווקא ההתנהגות הזו סתרה את דבריו שלו, בהם התעקש: "אני אדם נורמלי. אני לא מתמכר יותר למסע הפנטזיה של כוכבי הרוק". ובכן, באותו רגע, הוא נראה הכי כוכב רוק שאפשר. כזה שכישרונו זורח בבהירות, אבל לפעמים, גם מטיל צל ארוך.

מזל טוב, פול סיימון!

ב-13 באוקטובר בשנת 1941 נולד פול פרדריק סיימון בניוארק, ניו ג'רזי, למשפחה יהודית ממוצא הונגרי. אמו, בל, הייתה מורה לאנגלית, ואביו, לואי סיימון, היה נגן קונטרבס מקצועי ומוביל תזמורת ריקודים שהופיע תחת שם הבמה "לי סימס".

הסביבה המוזיקלית שבה נולד באותו יום סתווי הגדירה את תפיסתו האמנותית מיומו הראשון. האב לואי לא רק לימד את פול הצעיר את יסודות הקצב, אלא הציג לו את עולם המקצוענות המוזיקלית – משמעת עבודה קפדנית, כתיבת עיבודים והבנת המבנה ההרמוני של שירי הפופ האמריקאיים של אותה תקופה. זמן קצר לאחר מכן עברה המשפחה לשכונת קיו גרדנס הילס בקווינס, ניו יורק, שם יפגוש סיימון כעבור כעשור את ארט גרפונקל.

13 באוקטובר 1957: יום הולדת 16 ועידן "תום וג'רי"

ביום הולדתו ה-16, פול סיימון כבר לא היה רק תלמיד בתיכון "פורסט הילס" בקווינס, אלא מוזיקאי פעיל שחתר להקלטת סינגל ראשון. יחד עם גרפונקל, תחת הצמד טום וג'רי, הם בילו את סתיו 1957 באולפני ההקלטות העצמאיים של ניו יורק.

באותם שבועות סביב יום הולדתו, שוחרר הסינגל HEY SCHOOLGIRL בחברת התקליטים העצמאית BIG RECORDS. השיר, שנכתב בהשראת ההרמוניות הקוליות של האחים אברלי, הפך ללהיט מפתיע שמכר מעל 100,000 עותקים וזיכה את שני הנערים בהופעה בתוכנית הטלוויזיה החשובה של דיק קלארק, AMERICAN BANDSTAND. סיימון חגג את יום הולדתו ה-16 כנער פופ מבטיח, חוויה שהטביעה בו מוקדם מאוד את טעמה של ההצלחה המסחרית.

13 באוקטובר 1965: יום הולדת 24 – התפנית שהצילה את הקריירה

ב-13 באוקטובר 1965 מצא את עצמו פול סיימון במשבר מקצועי עמוק. אלבום הבכורה של סיימון וגרפונקל מ-1964, WEDNESDAY MORNING, 3 A.M., נכשל כישלון חרוץ במכירות. סיימון המתוסכל עזב את ניו יורק ללונדון, שם נדד בין מועדוני פולק והקליט באוגוסט 1965 את אלבום הסולו האקוסטי THE PAUL SIMON SONGBOOK. אך מאחורי גבו התרחש נס הפקה. המפיק טום וילסון לקח את ההקלטה האקוסטית המקורית של THE SOUND OF SILENCE, הוסיף לה גיטרות חשמליות, בס ותופים עם נגני האולפן של בוב דילן, ושחרר את הגרסה כסינגל חדש בספטמבר 1965.

ביום הולדתו ה-24, ב-13 באוקטובר, הגרסה המחושמלת החלה לצבור תאוצה מטאורית בתחנות הרדיו של החוף המזרחי בארה"ב. סיימון, שעדיין שהה באנגליה וניגן בפאבים תמורת פרוטות, קיבל את הבשורה שהשיר שלו הופך לסנסציה ארצית. בתוך שבועות ספורים הוא שב לארצות הברית, הצמד התאחד מחדש, והשיר כבש את המקום הראשון במצעד הבילבורד בראשית 1966.

13 באוקטובר 1970: יום הולדת 29 – פירוק הצמד ובניית העצמאות

את יום הולדתו ה-29 ציין סיימון בצל הפיצול הדרמטי של הצמד המצליח ביותר בעולם. מוקדם יותר באותה שנה, בינואר 1970, יצא האלבום BRIDGE OVER TROUBLED WATER, ששבר כל שיא מכירות אפשרי וזכה בשישה פרסי גראמי. אולם היחסים בין סיימון לגרפונקל הגיעו למבוי סתום אישי ומקצועי, וביולי 1970 הם ערכו את הופעתם האחרונה יחד באצטדיון פורסט הילס.

באוקטובר 1970, סיימון היה שקוע בכתיבה אינטנסיבית של שירים חדשים לקריירת הסולו שלו. הרחק מההרמוניות השמימיות של גרפונקל, סיימון החל לחקור מקצבים לטיניים, רגאיי ומוזיקה שחורה – זרעים שהבשילו לשירים כמו MOTHER AND CHILD REUNION (שנכתב בהשראת מנה של ביצה ועוף במסעדה סינית והוקלט זמן קצר לאחר מכן בג'מייקה) ו-ME AND JULIO DOWN BY THE SCHOOLYARD, שיצאו באלבום הסולו שלו מ-1972, שנשא את שמו.

13 באוקטובר 1975: יום הולדת 34 – שבוע האיחוד ב-SNL

יום הולדתו ה-34 של סיימון, שחל ביום שני, 13 באוקטובר 1975, היה אחד השבועות המשמעותיים בקריירת הסולו שלו. באותו חודש עמד לצאת אלבום המופת שלו, STILL CRAZY AFTER ALL THESE YEARS, שכלל עיבודים מתוחכמים של ג'אז-פופ ושיתופי פעולה עם הרכב נגני האולפן של מאסל שואלס.

ביום הולדתו עצמו, סיימון שהה בחזרות קדחתניות בניו יורק לקראת שידור הפרק השני אי פעם של תוכנית המערכונים החדשה SATURDAY NIGHT LIVE (ששודר במוצאי שבת, 18 באוקטובר 1975). סיימון שימש כמנחה התוכנית וכאורח המוזיקלי. במהלך החזרות באותו שבוע, הזמין סיימון את ארט גרפונקל לבמה לאיחוד טלוויזיוני היסטורי. הם ביצעו בשידור חי את THE BOXER, SCARBOROUGH FAIR, ואת שירם המשותף החדש MY LITTLE TOWN. המפגש הזה הצית מחדש גל של סקרנות עולמית סביב היחסים המורכבים בין השניים.

13 באוקטובר 1986: יום הולדת 45 – סופת 'גרייסלנד'

ב-13 באוקטובר 1986 חגג סיימון את יום הולדתו ה-45 כשהוא בלב אחת הסערות המוזיקליות והפוליטיות הגדולות של העשור. אלבומו השמיני, GRACELAND, שיצא ב-1 בספטמבר 1986, זינק במהירות לפסגות המצעדים ברחבי העולם. באותו יום הולדת, הקליפ של YOU CAN CALL ME AL (בכיכובו של צ'בי צ'ייס) שודר בלופים בלתי פוסקים ב-MTV, בעוד המבקרים היללו את השילוב המהפכני בין פופ מערבי למקצבי ה-MBAQANGA של דרום אפריקה.

במקביל, סיימון התמודד באותו שבוע עם לחצים כבדים וביקורת ציבורית מצד ארגונים בינלאומיים והאו"ם, שטענו כי בהקלטת האלבום ביוהנסבורג הוא הפר את החרם התרבותי על משטר האפרטהייד. סיימון עמד בתוקף על דעתו כי המוזיקה היא גשר תרבותי שנועד לתת קול לאמנים שחורים מדוכאים כמו להקת LADYSMITH BLACK MAMBAZO, מאבק שהגיע לשיאו עם זכייתו של האלבום בפרס גראמי לאלבום השנה.

13 באוקטובר 1993: יום הולדת 52 – על הבמה בתיאטרון פרמאונט

אחד מימי ההולדת הבודדים שבהם סיימון הופיע על הבמה מול קהל חי היה ב-13 באוקטובר 1993, במהלך סדרת ההופעות המפורסמת שלו בתיאטרון פרמאונט במדיסון סקוור גארדן בניו יורק.

הסדרה, שנקראה PAUL SIMON: 1964/1993, כללה 21 מופעים רצופים שנמכרו מראש והיוותה רטרוספקטיבה חסרת תקדים של 30 שנות יצירה: המופע נפתח בסט אקוסטי אינטימי של סיימון לבדו עם גיטרה. בחלקו השני עלה לבמה ארט גרפונקל לשחזור ההרמוניות הקלאסיות של שנות השישים. החלק השלישי הוקדש ללהיטי הסולו משנות השבעים בליווי תזמורת R&B מלאה ומקהלת גוספל. המופע נחתם עם נגני GRACELAND ומתופפים ברזילאיים מתוך THE RHYTHM OF THE SAINTS.

באותו ערב יום הולדת ב-13 באוקטובר, הקהל הניו-יורקי וצוות הנגנים שרו לסיימון HAPPY BIRTHDAY על הבמה, במה שהפך לאחד הרגעים החגיגיים והמרגשים בקריירה החיה שלו.

13 באוקטובר 2000: יום הולדת 59 – 'את האחת' והכרה כפולה בהיכל התהילה

סביב 13 באוקטובר 2000, סיימון היה בעיצומו של מסע קידום אלבומו העשירי, YOU'RE THE ONE, שיצא ב-3 באוקטובר 2000. האלבום, שהתאפיין בעיבודים עדינים וכלי הקשה אקוסטיים חמימים, זיכה אותו במועמדות נוספת לגראמי בקטגוריית אלבום השנה – הישג שהפך אותו לאחד האמנים הבודדים שהיו מועמדים לפרס זה בחמישה עשורים שונים (שנות ה-60, ה-70, ה-80, ה-90 וה-2000).

באותם שבועות של אוקטובר 2000, התקבלה גם ההודעה הרשמית על כניסתו להיכל התהילה של הרוק'נ'רול כאמן סולו (לאחר שכבר נכנס אליו כחלק מסיימון וגרפונקל ב-1990), הישג שהוכרז רשמית בטקס שנערך במרץ 2001.

13 באוקטובר 2021: יום הולדת 80 – חגיגות הגבורות ו'שבעה מזמורים'

ב-13 באוקטובר 2021 חגג פול סיימון את יום הולדתו ה-80. תחנות רדיו, מגזיני מוזיקה וקולגות מכל קצוות עולם המוזיקה הקדישו את היום לסקירת פועלו כאחד מגדולי כותבי השירים בתולדות המוזיקה הפופולרית.

אולם מאחורי הקלעים, סיימון התמודד באותו יום הולדת עם אתגר פיזי כבד: איבוד כמעט מוחלט של השמיעה באוזנו השמאלית, שהתרחש באופן פתאומי במהלך עבודתו באולפן. למרות הפגיעה, סיימון עבד באותם חודשים בסתר על יצירתו האחרונה – סוויטה אקוסטית באורך 33 דקות בשם SEVEN PSALMS (שיצאה במאי 2023). היצירה נולדה מתוך חלום חוזר שבו נאמר לו להתחיל לעבוד על קובץ מזמורים, והיא היוותה חשבון נפש רוחני ומדיטטיבי של אמן שהגיע לגיל 80 ומביט בפיכחון על המוות, האמונה והמורשת שהותיר.

פול סיימון - יחיד בדורו!

גם זה קרה ב-13 באוקטובר. עם המנוני רוק שנולדו ברכבת, סמלים מסתוריים, מלחמות חתימות, והרבה מאוד דרמה מאחורי הקלעים.

תחילתה של אש ותהילה

בשנת 1966, סצנת המוזיקה בצרפת עוד לא ידעה מה עומד לנחות עליה. שלישייה חדשה ולא מוכרת בראשותו של גיטריסט צעיר בשם ג'ימי הנדריקס, יצאה לסיבוב הופעות קצרצר במדינה. הם שימשו בסך הכל כלהקת החימום עבור האליל המקומי, ג'וני האלידיי שנודע גם כאלביס הצרפתי. הקהל הצרפתי, שהגיע לראות את כוכבו, קיבל טעימה ראשונה מהמהפכה המוזיקלית של ה-JIMI HENDRIX EXPERIENCE, שעתידה הייתה לשנות את פני הרוקנ'רול לנצח. הפרט המדהים הוא שחברי השלישייה בקושי הכירו זה את זה!

הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיץ' מיטשל גויסו שבוע בלבד קודם לכן בלונדון על ידי המנהל צ'אס צ'נדלר. האלידיי ראה את הנדריקס מנגן במועדון לונדוני והזמין אותו בהתלהבות ספונטנית לפתוח עבורו את ההופעות. ההופעה הראשונה וההיסטורית הזו התקיימה בדיוק ב-13 באוקטובר 1966 באולם קולנוע קטן בעיר אברֶה (לפני שהם הגיעו לאולם האולימפיה בפריס). הקהל מעולם לא שמע צליל פאז ופידבק כה פרוע ומחשמל. תוך רבע שעה, הכוכב הצרפתי הבין היטב שמישהו גנב לו את ההצגה מתחת לאף.

שנה קודם לכן, בשנת 1965, באולפני PYE שבלונדון, להקה צעירה אחרת בשם המי עמדה להקליט את אחד מהמנוני המרד הגדולים בכל הזמנים. פיט טאונסנד, הגיטריסט וכותב השירים, הגה את הרעיון לשיר MY GENERATION במהלך נסיעת רכבת שגרתית מלונדון לסאות'האמפטון ב-19 במאי של אותה שנה. לפי מה שפיט טאונסנד סיפר לימים, הניצוץ הראשוני לכתיבה ניצת בעקבות תקרית משעשעת שבה רכב הלוויות הישן שלו נגרר משכונת בלגרביה היוקרתית בלונדון, פשוט כי המלכה האם התלוננה שהרכב המוזר פוגם בנוף המכובד של הרחוב. 

לאחר שניסו גרסאות שונות ומשונות, כולל גרסת בלוז איטית ועיבוד עם מחיאות כפיים, הלהקה התקשתה למצוא את הכיוון הנכון. כאן נכנס לתמונה מנהל הלהקה, קיט לאמברט, עם הצעה מהפכנית לזמר רוג'ר דאלטרי: לגמגם את המילים. המטרה, כפי שחשף דאלטרי שנים מאוחר יותר, הייתה לגרום לו להישמע כמו נער עצבני על ספידים, מה שהתאים לתדמית הלהקה. דאלטרי, שסבל מגמגום קל בצעירותו, מצא את עצמו פתאום משתמש בו ככלי אמנותי. התוצאה הייתה לא פחות ממחשמלת, והשיר הפך לסמל של דור שלם. התחנה הבריטית הממלכתית אף פסלה בתחילה את השיר לשידור מחשש שהוא לועג למגמגמים, אך נאלצה להיכנע מהר מאוד כשהסינגל טס אל המקום השני במצעד הבריטי.

ואם כבר עוסקים בסמלים, אי אפשר שלא להזכיר את ליין הבס המטורף של ג'ון אנטוויסל, שהיה אחד הראשונים מסוגו והציב סטנדרט חדש לנגני בס בעולם הרוק. המאבק הטכני מאחורי הסולו הזה היה סיוט הפקתי של ממש: אנטוויסל ניגן על גיטרת בס של חברת דנאלקטרו עם מיתרי מתכת דקים ונדירים. המיתרים נקרעו שוב ושוב באולפן, ומכיוון שלא נמכרו אז מיתרים בודדים כאלה בלונדון, הוא נאלץ לרוץ לחנות ולקנות גיטרות בס שלמות נוספות רק כדי לפרק מהן את המיתרים! בסופו של דבר המיתרים שוב נקרעו, והוא הקליט את הטייק הסופי המושלם על גיטרת פנדר ג'אז בס. אנטוויסל עצמו, שהיה מוצף בפניות ממעריצים, פרסם מכתב קצר ועוקצני למערכת עיתון מלודי מייקר, בפברואר 1966: "מדוע אני מקבל מכתבי מעריצים רק מבסיסטים ולא מבחורות? ועוד משהו - לכל הבסיסטים שביקשו ממני להגיע אליהם כדי להסביר כיצד אני מנגן את סולו הבס בשיר MY GENERATION, הריני להודיע שלא אגיע. בכל מקרה, אגלה להם שזה קל מאד לנגן את זה כשיודעים כיצד". הומור בריטי עוקצני ומבריק של מוזיקאי ענק שידע בדיוק כמה הוא טוב.

דרמה, התמכרויות ופרידות כואבות

החיים על הבמה לא תמיד היו זוהרים. בשנת 1962, במהלך חזרה בתיאטרון PRINCE OF WALES בלונדון, דון אוורלי, חצי מהצמד המצליח האחים אוורלי, התמוטט רגע לפני פתיחתו של סיבוב הופעות מפרך. הסיבה הרשמית הייתה "תשישות", אך מאחורי הקלעים דובר על התמכרות קשה. ההתמוטטות הזו נבעה מהתמכרות קשה לזריקות חומרים ממריצים שקיבל מרופאים מפוקפקים בארצות הברית, בתקופה שבה הלחץ להמשיך להופיע גבה מחיר נפשי ופיזי עצום. הוא הוטס בחזרה לארצות הברית, והותיר את אחיו, פיל אוורלי, להתמודד לבדו עם 22 ההופעות שנקבעו. הייתה זו נקודת שבר ביחסים בין האחים, שרק הלכו והידרדרו עם השנים עד לפיצוץ המפורסם על הבמה בתחילת שנות השבעים.

עשור מאוחר יותר, בשנת 1973, הגיעה לסיומה דרכה של להקת הרוק המתקדם, פאמילי. הופעתה האחרונה נערכה ב-LEICESTER POLYTECHNIC, אך נראה שחברי הלהקה כבר היו עם הראש במקום אחר לגמרי: מסיבת הפירוק שתוכננה להם במלון הולידיי אין. כשהגיעו למלון, שטופי אלכוהול ושמחים על סיום הדרך המשותפת, הם גילו בופה עשיר שהוצב באופן מסוכן קרוב לבריכת השחייה. התוצאה הייתה צפויה, ועד מהרה כל האוכל מצא את דרכו למים, במה שהפך לחגיגת פירוק כאוטית ובלתי נשכחת. מי שמכיר את המזג הפרוע של הסולן רוג'ר צ'אפמן לא יכול להיות מופתע: חברי הלהקה זרקו לבריכה מגשי ענק של מאכלים ועוגות וקפצו פנימה בעצמם, כשהם משאירים להנהלת המלון חשבון פיצויים מנופח כיאה לסיום של הרכב רוק בריטי מבריק.

את הפרידה העצובה והסופית מכולן סימנה שנת 1970, כאשר אפרה של הזמרת ג'ניס ג'ופלין פוזר באוקיינוס השקט, מול חוף STINSON בקליפורניה. ג'ופלין, שמתה שבועיים קודם לכן, השאירה בצוואתה סכום כסף נכבד על מנת שחבריה יערכו מסיבה פרועה לזכרה, וכך היה. ג'ופלין הפקידה במפורש 2,500 דולר בצוואה עם ההוראה שחבריה יחגגו וישתו לשוכרה על חשבונה. המסיבה נערכה במועדון THE LION'S SHARE בקליפורניה בנוכחות מאות חברים ומוזיקאים, שחלקו כבוד אחרון לאחת הזמרות הגדולות והפגיעות שידע עולם המוזיקה, שקולה הצרוד והמרגש נדם בגיל 27 בלבד.

יצירות חדשות וסערות ישנות

שנת 1978 הייתה שנה פורה במיוחד. להקת קווין שחררה תקליטון שהפך לקלאסיקה מיידית: FAT BOTTOMED GIRLS, שנכתב על ידי הגיטריסט בריאן מאי, שאמר: "כתבתי את זה עם פרדי בראשי, כמו שאתה עושה במיוחד אם יש לך זמר נהדר שאוהב נערות עם ישבן שמן ... או בנים...". והשיר השני הוא BICYCLE RACE, פרי עטו של פרדי מרקיורי. השיר על מרוץ האופניים, שנכתב בהשראת צפייה בטור דה פראנס, נשמע קליל וקליט, אך למעשה הסתיר מאחוריו מבנה אקורדים מורכב להפליא, שהדגים את גאונותו של מרקיורי בהנגשת רעיונות מוזיקליים מתוחכמים לקהל הרחב. השיר היה עמוס באזכורים תרבותיים, ממלתעות ועד ווטרגייט - מסופרמן ועד קוקאין, וכלל גם קריצה ברורה לשיר השני בתקליטון.

הקליפ לשיר לווה בשערורייה ידועה שבה נשכרו עשרות דוגמניות לרכיבה בעירום באצטדיון וימבלדון, והחברה שהשכירה את זוגות האופניים דרשה מקווין לשלם על כל המושבים לאחר שגילתה כיצד השתמשו בהם. עשורים לאחר מכן, התעוררה סערה זוטא כאשר השיר FAT BOTTOMED GIRLS הוסר משירות סטרימינג לילדים. הדבר עורר תהייה משעשעת: מדוע השיר על מרוץ האופניים, בו מוזכרים קוקאין וגם אותן בחורות עם ישבן שמן, נשאר? דרך אגב - באותו יום ובאותה שנה, גם אלטון ג'ון שחרר תקליטון חדש עם השיר PART TIME LOVE מתוך האלבום A SINGLE MAN, שיתוף פעולה שסימן פרידה זמנית מהתמלילן הקבוע ברני טאופין.

לא כל השירים נזקקו לתהליך יצירה ארוך. בשנת 1967 יצא התקליטון LOVE IS ALL AROUND של להקת הטרוגס. הזמר של הלהקה, רג' פרסלי, סיפר שזה נכתב תוך עשר דקות בלבד, לאחר שקיבל השראה מלהקת תזמורת צבאית שראה בטלוויזיה. השיר, שהיה שונה לחלוטין מלהיטם הקודם והפראי WILD THING, זכה להצלחה אדירה.

באותה שנה, גם להקת הקינקס שחררה את AUTUMN ALMANAC, יצירה נוספת של ריי דייויס שתיארה בפיוטיות את חיי הפרברים הבריטיים. דייויס הסביר: "המילים נוצרו בהשראת צ'ארלי, בן זוגו הזקן לשתייה של אבא שלי, שניקה עבורי את הגינה שלי וטאטא את העלים. כתבתי את זה בתחילת הסתיו". זהו עוד שיר מופת של דייויס, שהעדיף להתעמק בתה, עלים יבשים והווי שכונתי בריטי בזמן שכל שאר העולם המוזיקלי רדף באותה שנה אחרי פסיכדליה אמריקאית. ובשנת 1982 יצא תקליט חדש ללהקת קיס בשם CREATURES OF THE NIGHT. נו, טוב...

מהפכות אישיות וחשבון נפש

העולם המוזיקלי היה עד גם למהפכות אישיות. בשנת 1992 הוציא פרינס אלבום עם סמל על העטיפה שהופך מאוחר יותר לשמו. זו לא הפעם הראשונה שאמן גדול מוציא אלבום ללא כיתוב שם האמן על העטיפה אבל עבור פרינס, זה מסמן שינוי בזהות, שכן בשנה שלאחר מכן, הוא שינה את שמו לסמל הזה. האלבום מכונה בדרך כלל "אלבום הסמלים" או "אלבום סמל האהבה". זו ההוצאה הראשונה במסגרת החוזה החדש של פרינס עם חברת האחים וורנר, עם עסקה של 100 מיליון דולר, אבל זה רק אם הוא יכול למכור 5 מיליון עותקים מכל אלבום. האלבום הזה לא מתקרב למספר מכירות זה. הרולינג סטון העניק לאלבום רק שלושה כוכבים וסיכם בזמנו: "כמה חבל שהאמביציה של פרינס, כרגיל, משתלטת עליו והוא הופך כל דבר מהנה לבלגאן במסווה של קונספטואליה גבוהה". השינוי הזה הוביל בהמשך למאבק המשפטי המפורסם שבו פרינס הופיע עם המילה SLAVE על לחיו, ואף הפיץ דיסקטים למערכות עיתונים עם קובץ הגופן של הסמל כדי שיוכלו להקליד את שמו.

בשנת 1998, אריק קלפטון, גיטריסט שהתמודד בעצמו עם התמכרויות קשות, פתח את מרכז הגמילה CROSSROADS באנטיגואה. המרכז, שנועד לעזור לאחרים במאבקם, גבה אז סכום של 9,000 דולר לחודש טיפולים. כדי לממן את המרכז, קלפטון תרם ומכר במכירות פומביות עשרות מהגיטרות האהובות עליו, כולל הגיטרה האגדית שלו שכונתה בלאקי. לעומת זאת, ניל יאנג עבר בשנת 1975 ניתוח להסרת גידול ממיתרי קולו, ניתוח ששינה במעט את קולו והשפיע על יצירתו בתקופה שלאחר מכן. יאנג עצמו, ביום זה בשנת 1986, יזם והוביל את מופע הצדקה הראשון של בית הספר THE BRIDGE, שהקים למען ילדים עם מוגבלויות. לצידו הופיעו ברוס ספרינגסטין, דון הנלי, טום פטי, והתקיים גם איחוד מרגש של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג.

בצדדים של הבמה

לפעמים, הסיפורים המעניינים ביותר מתרחשים דווקא הרחק מאור הזרקורים. בשנת 1941 נולד ניל אספינל, חבר קרוב של פיט בסט, המתופף הראשון של הביטלס. כאשר בסט פוטר מהלהקה, אספינל, בעידודו של בסט עצמו, בחר להישאר עם הלהקה והפך לאחראי על הציוד שלהם. במקביל, ניהל אספינל רומן עם אמו של חברו הטוב, מונה בסט, רומן שממנו נולד בן. אספינל טיפס בסולם הדרגות, ובסופו של דבר הפך לראש חברת APPLE, האימפריה של הביטלס, תפקיד בו החזיק עד סמוך למותו בשנת 2008.

ומה לגבי חברי הלהקה עצמם? בשנת 2008, רינגו סטאר, מתופף הביטלס, פרסם הודעה נחרצת באתר האינטרנט שלו: הוא מפסיק לחתום למעריצים. הסיבה הייתה פשוטה: נמאס לו לראות את חתימותיו נמכרות במכירות פומביות. הוא ניסה תחילה להוסיף את שנת החתימה כדי למנוע זיופים, אך כשזה לא עזר, הוא החליט לשים סוף לעניין. למרבה השמחה, מאז הוא הספיק לחזור בו. הסרטון ההוא הפך לרגע ויראלי מושלם עם המשפט המפורסם: "אני מזהיר אתכם עם שלום ואהבה, יש לי יותר מדי מה לעשות – שום מכתב או פריט לא ייחתמו לאחר ה-20 באוקטובר וייזרקו היישר לפח".

האינטראקציה עם מעריצים לא תמיד הסתיימה בדרכי שלום. בשנת 2000, דון הנלי, סולן להקת האיגלס, נתבע על ידי מעריצה בת 43. לטענתה, במהלך הופעה בארקנסו, ב-4 באוקטובר, היא ניסתה לצלם אותו, מה שעורר את זעמו. הוא ניגש אליה והיכה במצחה עם זוג המרקאס שלו. היא מיד הפסיקה להעריץ ופנתה לבית המשפט. התביעה דרשה פיצויים על כאב, סבל ועוגמת נפש, והוכיחה שוב שהחיכוך בין אגו של כוכבי רוק לבין הבזקי מצלמות של מעריצים עלול להסתיים בצליל צורם מאוד.

ולסיום, אנו מציינים גם את יום הולדתו של רוברט לאם, הקלידן והזמר של להקת שיקגו, שנולד בשנת 1944, ואת לידתו של הזמר כריס פארלו בשנת 1940. פארלו, בעל הקול העוצמתי, עבר בין הרכבים כמו קולוסיאום ו-ATOMIC ROOSTER, והותיר חותם משמעותי על סצנת הרוק הבריטית. ובשנת 1974, הלך לעולמו בגיל 73 אד סאליבן, מנחה הטלוויזיה המשפיע שתוכניתו, עם רייטינג של 73 מיליון צופים, הייתה קרש הקפיצה של הביטלס ואינספור אמנים אחרים לשוק האמריקאי. בשנת 2026 הלך לעולמו דייויד סורקמפ - הזמר של להקת PAVLOV'S DOG. כן, ההוא שנשמע כאילו בלע בלון הליום לפני שניגש לשיר.

הנה אני עם כריס פארלו:

המסיבה נגמרה: הפלופ המפואר של אלטון ג'ון בעידן הדיסקו.

ב-13 באוקטובר 1979 יצא תקליט דיסקו (רע, לטעמי) של אלטון ג'ון ושמו VICTIM OF LOVE. קבלו את הסיפור מאחורי האלבום הכי מביך, תמוה והזוי בקריירה המפוארת של אלטון ג'ון.

ביקום מקביל, שנת 1979 הייתה יכולה להיות עוד שנה של הצלחה מסחררת עבור אלטון ג'ון. אבל במציאות שלנו, ב-13 באוקטובר 1979, כשהעולם כבר החל לפתח אלרגיה חריפה לכדורי מראות, בחר הכוכב הבריטי לשחרר את אחד האלבומים המושמצים והתמוהים ביותר בקריירה שלו: תקליט הדיסקו VICTIM OF LOVE. האם זו בדיחה חולנית או משהו?! אני מתכוון, באמת קשה להאמין שזה לא היה ככה, עם התקליט הזה. בתכל'ס, תזרקו את התקליט הזה מחוץ לכרונולוגיה של אלטון ג'ון ולא תפסידו שום חוליה מקשרת ארורה אחת – אין לו שום דבר במשותף, אבל שום דבר, עם אף אלבום אחר שלו. התוצאה הייתה לא פחות ממפץ יצירתי שהדהד ברחבי העולם, אך לא מהסיבות הנכונות. כך, האיש שבנה אימפריה של המנוני פסנתר אלמותיים נשמע פתאום כמו נוסע סמוי בטרנד שאיחר את הרכבת.

מהפינג-פונג של פילדלפיה ועד לרחבת הריקודים

האמת צריכה להיאמר, זו לא הייתה הפעם הראשונה שאלטון פלירטט עם מקצבי הפור-און-דה-פלור. שנים ספורות קודם לכן, הוא כבש את העולם עם הדואט המדבק DON'T GO BREAKING MY HEART יחד עם הזמרת קיקי די. מאוחר יותר, הוא נכנס לאולפן עם מפיק הנשמה הנודע ת'ום בל, בניסיון לייצר אלבום שלם בסגנון הפילדלפיה סאונד. אלא שההקלטות ההן הסתיימו בריב צורם ובמיני-אלבום גנוז למחצה, מה שהותיר אצל אלטון טעם מר ורצון עז להוכיח משהו. כנראה. אני באמת לא יודע אם זה היה בסך הכל ניסוי משעשע עבור אלטון, משהו כמו הסחת דעת חצי-מהנה מעבודתו הרצינית בדרך כלל, או שמא הוא באמת רק גישש ובדק את המים כדי לראות אם יוכל להמשיך בהצלחה באותו הכיוון המרקיד.

במהלך המפגשים עם ת'ום בל בסוף שנת 1977, אלטון הגיע מותש לחלוטין ואמר למפיק: "אני עייף. תעשה אתה הכל – תכתוב, תנגן, ורק תגיד לי מתי לשיר". בל סיפר שבמקום לעבוד קשה, השניים בילו חלק ניכר מהזמן במשחקי פינג-פונג באולפן! כאשר חברת התקליטים שחררה לבסוף בקיץ 1979 את המיני-אלבום THE THOM BELL SESSIONS, השיר MAMA CAN'T BUY YOU LOVE הפך ללהיט שהחזיר את אלטון לעשירייה הראשונה במצעד האמריקאי, ואף הגיע למקום הראשון במצעד ה-ADULT CONTEMPORARY. ההצלחה הזו שכנעה את אלטון בטעות ששיטת ה"שגר ושכח" הזו יכולה לעבוד שוב – ובגדול.

שמונה שעות באולפן ואפס נגינה: אלטון מוסר את המפתחות

אז איך קרה הפרויקט המוזר הזה, שנשמע כמו ניסיון נואש של בובת שעווה להשתלט על עמדת הדי ג'יי? מה שקרה כאן זה שאלטון, אולי אחרי ששתה כוסית אחת יותר מדי, פשוט זרק את כל השותפים הקבועים שלו, טס למינכן ושם, בעזרתו של פיט בלוטה (המפיק הידוע-לשמצה של דונה סאמר), הקליט אלבום של שבעה קטעי דיסקו ארוכים ששום דבר מתוכם – תקלטו את זה! – אפילו לא נכתב על ידו, כשכולם יצירות של בלוטה, חוץ מ-JOHNNY B. GOODE.

הסיפור מתחיל כשאלטון פנה לפיט בלוטה וכנראה בגלל שהיה עסוק מדי בהיותו אלטון ג'ון, נתן למפיק יד חופשית לחלוטין. ההוראה הייתה פשוטה: תכינו אלבום שלם, וכשהכל יהיה מוכן, אגיע לאולפן, אשיר ואעלם. והתהליך כולו היה כל כך מהונדס, עד שזהו האלבום היחיד בדיסקוגרפיה המפוארת שלו שבו לא רק שהוא לא כתב אפילו תו אחד - הוא אפילו לא ניגן על שום כלי, אלא רק סיפק את קולו. כל הסיפור, מבחינתו, ארך שמונה שעות בלבד. תחשבו על זה רגע: האמן שהושיב מיליונים מול הפסנתר ב-GOODBYE YELLOW BRICK ROAD אפילו לא נגע בקליד אחד! הוא פשוט נכנס לבידוד האקוסטי באולפן ההקלטות במינכן, קרא את הדפים, הקליט את השירה במכה אחת – ויצא לאכול צהריים. והשירה שלו שטחית וסתמית לחלוטין. כלומר, הוא שר, אבל הוא אפילו לא טורח לגוון או לעצב את הקול שלו בצורה מעניינת. זה מרגיש כאילו הוא בכלל לא התעניין בפרויקט מלכתחילה (אז למה להתחיל אותו בכלל?!), או שהוא פשוט השתכנע שדיסקו עובד רק כשאתה הופך לעבד חסר פנים שלו – ולכן, מרצונו החופשי הטהור, החליט לעבור מטמורפוזה ולהפוך בדיוק לעבד חסר הפנים הזה.

נבחרת החלומות: הגיטריסט של טוטו והקולות של האחים דובי

בעוד אלטון נהנה מחופשה יצירתית, בלוטה הרכיב נבחרת חלומות של נגני אולפן. על התופים הופקד קית' פורסי, דמות מרתקת בפני עצמה, שהתחיל את דרכו כמתופף בלהקת הקראוט-רוק הגרמנית האוונגרדית AMON DUUL 2, ומשם עשה הסבה חדה למכונת גרוב מדויקת שעבדה עם בוני אם ולה ביונדה (ובהמשך הקריירה הפך למפיק-על שכתב את FLASHDANCE... WHAT A FEELING, הפיק את בילי איידול באלבום REBEL YELL וכתב את DON'T YOU (FORGET ABOUT ME) ששרה להקת SIMPLE MINDS).

על גיטרת הבס הופקד בחור צעיר ומוכשר מניו יורק בשם מרקוס מילר, שכבר אז החל לבסס את מעמדו כאחד הנגנים המבוקשים בעולם וכאן היה רק בתחילת שנות העשרים לחייו, רגע לפני שהפך לבסיסט של מיילס דייוויס. את הצוות השלימו פוליניו דה קוסטה בכלי הקשה, רוי דייויס ותור בלדרסון בקלידים, וקרייג סניידר וטים קנספילד בגיטרות. אבל החגיגה באולפן לא נעצרה שם: סטיב לוקאת'ר, הגיטריסט והמנוע של להקת טוטו, הובא במיוחד להקליט סולואי גיטרה בשירים WARM LOVE IN A COLD WORLD ו-BORN BAD.

לני פיקט, נגן הסקסופון מלהקת TOWER OF POWER ולימים המנהל המוזיקלי של SATURDAY NIGHT LIVE, ניגן סולו סקסופון פראי; ואם זה לא מספיק, בשיר הנושא VICTIM OF LOVE תוכלו לשמוע בקולות הרקע לא אחרים מאשר מייקל מקדונלד ופטריק סימונס מלהקת האחים דובי. עם סוללת כוכבים שכזו, הייתם מצפים למאסטרפיס, נכון? אפילו כתקליט דיסקו - אין פה כלום. תקליט דיסקו אמיתי צריך לשדר לא רק הפקה מרהיבה ועתירת חזון, עם מלודיה כובשת שיהיה אפשר גם לשיר אותה על הרחבה תוך כדי ריקוד. זה צריך להיות גם סקסי. ובתקליט של אלטון? זה סקסי כמו לחבק תבנית של עוף קפוא שיצאה מהפריזר.

שחיטת קודש על רחבת הריקודים: צ'אק ברי פוגש את פס הייצור של מינכן

התוצאה הסופית, שבעה קטעים המחוברים זה לזה ללא הפסקה במיקס - ממש כמו שאבא שלי היה מקליט בסבנטיז בקסטות שלו, לפני השמעתן בעוד מסיבת סלון של הוריי עם החברים שלהם. וכל השירים פה פשוט איומים ונוראים. הם כולם רצים ברצף, כל אחד ואחד מהם, לפי חוק הדיסקו המקודש של 'אל תעצור עד שתיפול' – כשההפסקה היחידה היא בין שני צידי התקליט. זה גם אחד מאלבומיו הקצרים ביותר של אלטון, פחות מ-36 דקות. אך הבעיה לא הייתה האורך, אלא התוכן.

והתחושה הזו התחברה באופן מושלם לצילום העטיפה הקר שבו אלטון נראה מביט במשקפי שמש כהים, עטוף תאורה חיוורת שנראית יותר כמו פוסטר לרופא שיניים מאשר לכוכב רוק. הגישה בשירים היא פשוט סתמית ויבשה בדיוק כמו הפרצוף של אלטון עליה.

האלבום נפתח בביצוע דיסקו ארוך ומייגע לקלאסיקת הרוק'נ'רול של צ'אק ברי, JOHNNY B GOODE. יא וואראדי, כמה שהגרסה הזו מטופשת. כלומר, לקחת את המנון הרוק'נ'רול המושלם והאולטימטיבי ולהפוך אותו לזמזום דיסקו מגעיל שכזה? זו הרי הבדיחה האולטימטיבית! פשוט קל לאללה להיקרע מזה מצחוק, כולל סולואי הסקסופון הקיטשיים בטירוף. אבל הדבר המזעזע באמת שאתה קולט רק אחר כך (ועדיף לנסות לא לקלוט בכלל) הוא שבהקשר של האלבום, השטות הזו בכלל לא נועדה להיות קטע הומוריסטי! זו אמורה להיות פרשנות מחדש. אתם עדיין אמורים לרקוד לצלילים האלו, רק שאם אצל בוני אם זה היה בדיסקוטק יוקרתי, פה זה עם תחושה של מועדון דיסקו זול ומפוקפק בעיר כלשהי בארצנו - עם שני אורגני אורות שמרצדים, בורקס, מאפרות, מיץ עסיס ובירה מכבי.

ומג'וני העסק רק הלך והתדרדר, עם מילים גנריות שגרמו לי לתהות איפה לעזאזל מסתתר הפזמונאי הקבוע והמבריק שלו, ברני טאופין. איפה דרך הלבנים הצהובות? איפה דניאל? איפה הקרוקודיל? והנר ברוח - האם הוא כבה לגמרי? בחייאת, תקשיבו ל-THUNDER IN THE NIGHT. זה אשכרה גורם לכם לרקוד? או להקיא בצד?

וכשהוא מנסה להביע כאן סוג של רגשות, זה יוצא אפילו גרוע בהרבה! תחשבו על זה - אלטון, האמן שידע להפיק מהקול שלו רגשות מהממים בעבר (ובעתיד) בא פה עם שיר הנושא VICTIM OF LOVE שאמור להיות כולו מתבכיין ועצוב, אבל בפועל הוא סתם חנוני ומפוקפק. והשיר BORN BAD הוא באמת ערימה של בולשיט.

תבינו, אני חולה על הבי ג'יס ועל אבבא ואי.אל.או לגמרי! ההישגים הגדולים ביותר שלהם אמנם לא היו בז'אנר הדיסקו, אבל לכל הפחות כשהם נכנסו לדיסקו, הם טרחו לעצב לעצמם איזושהי אישיות שם. האחים גיב היו מנצנצים ושובי לב, אבבא כתבו מלודיות מדהימות ושרו אותן בלהט כובש. אבל פיט בלוטה ואלטון ג'ון כאן? שום דבר! התקליט נטול כל שמחת חיים, חושניות או סכנה, אותם תבלינים שהפכו את הדיסקו הגדול באמת למהנה כל כך. במקום זאת, הוא נשמע כמוצר פס ייצור שנוצר במפעל קפדני במינכן, ובו אלטון ג'ון מתפקד כאורח לרגע ולא כאמן המרכזי. הזלזול היה כה עמוק, שכשחברת התקליטים העבירה את האלבום לפורמט CD בשנות השמונים, הטכנאים פישלו לגמרי בחלוקת הרצועות: 45 השניות הראשונות של השיר SPOTLIGHT נדחסו בטעות לסוף השיר THUNDER IN THE NIGHT. נו, כנראה הטכנאי שהיה אחראי לזה נרדם באמצע העבודה. אי אפשר להאשים אותו.

התזמון הגרוע בהיסטוריה: להוציא אלבום דיסקו לתוך מדורת המרד

והתזמון היה קטסטרופלי. האלבום יצא שלושה חודשים בלבד אחרי אירוע ה-DISCO DEMOLITION NIGHT הידוע לשמצה בשיקגו, בו עשרות אלפי חובבי רוק שרפו תקליטי דיסקו במגרש בייסבול במה שהפך לסמל של תחילת הסוף עבור הז'אנר. באקלים כזה, אלבום דיסקו של כוכב רוק נתפס כבגידה וכניעה. המבקרים קטלו אותו ללא רחם, והקהל פשוט התעלם. אני לגמרי יכול להבין למה: לא הרבה מקהל המעריצים העצום של אלטון היו יורדים נמוך כל כך בשביל דבר כזה, בעוד שעבור חובבי הדיסקו היה שפע של חומרים זמינים מבחורים ובחורות שהיו פשוט טובים בזה בהרבה.

וכך, עד היום הזה, הוא נותר בתור התקליט הפתטי והמוזר בקריירה של אלטון. אלטון אפילו סירב לצאת לסיבוב הופעות לקידום המוצר, ולא שר אף אחד מהשירים בהופעות חיות (למעט הופעת אורח קומית בטלוויזיה האוסטרלית בתוכנית COUNTDOWN). האלבום הגיע למקום ה-35 המאכזב במצעד האמריקאי ולמקום ה-41 הצנוע בבריטניה, והפך לאחד הכשלונות המסחריים הגדולים בקריירה שלו.

החשבון האישי, הפיכחון והחזרה למסלול

באוטוביוגרפיה שלו הודה אלטון בטעות. "לא הכל בתקליט היה נורא", הוא כתב, "אם שיר הנושא היה מתנגן במועדון סטודיו 54, הייתי רוקד איתו. אבל לעשות אלבום בחוסר תום לב כזה זה לא רעיון טוב. לא משנה מה אתה עושה, זה נשמע במוזיקה. אתה פשוט יכול לדעת שזה לא מגיע ממקום כן".

בזמן אמת, התגובות היו חריפות כל כך, עד שנטען שאם זה הדבר הטוב ביותר שיש לאלטון ג'ון להציע, אולי עדיף שיפרוש. מעניין אם השם המקורי שנשקל לאלבום, THUNDER IN THE NIGHT, היה משנה משהו. כנראה שלא. עוד לא פגשתי אף אדם אחד שמעריך את התקליט הזה. אז פשוט תשכחו מזה. תזרקו אותו לפח. תעמידו פנים שזה מעולם לא קרה באמת. אלטון ג'ון בעצמו בהחלט עשה בדיוק את זה ולמרבה המזל הוא הבין את הרמז, מיהר להתאחד מחדש עם ברני טאופין, והחזיר לו את כבודו האבוד והוכיח שהמסיבה, עבורו, עוד רחוקה מלהסתיים.

קבלו את סנטה קרפנטר!

ב-13 באוקטובר בשנת 1978 יצא תקליט חג מולד של הקרפנטרס.

עבור ריצ'רד וקארן קרפנטר, מוזיקת חג המולד לא הייתה סתם עוד פרויקט צדדי או הזדמנות מסחרית. "הרגשנו כאילו נולדנו לבצע מוזיקת חג מולד", הצהיר ריצ'רד שנים לאחר מכן, והתחושה הזו ליוותה אותם הרבה לפני שהעולם הכיר אותם בתור הצמד המצליח הקרפנטרס. ומי שמכיר אותי יודע שאין לי שום סיכוי להישאר אדיש להרמוניות המופלאות האלו – מדובר פשוט בשיעור מאלף באיך יוצרים פופ מלודי מושלם שחודר היישר לעצמות!

הזרעים נזרעו עוד בשנת 1966, כשריצ'רד, אז סטודנט צעיר בן 19, הלחין במהירות מנגינה למילים שכתב פרנק פולר, מנהל המקהלה שלו בקולג' כבר עשרים שנה קודם לכן. פולר חיבר את השורות המרגשות האלו עוד בשנת 1946 כמתנת חג מתוקה לאהובתו דאז, אך המילים נותרו ללא מנגינה במשך שני עשורים שלמים עד שריצ'רד גאל אותן מבדידותן. לשיר קראו MERRY CHRISTMAS, DARLING. מדי פעם, הייתה קארן הצעירה מבצעת את השיר בהופעות הקטנות של אחיה, אך לרוב, התוצר המוקדם הזה נותר חבוי במגירה, ממתין לזמנו.

שלוש פעמים בפסגה: הסינגל שהפך לתופעה על-זמנית

הזמן הזה הגיע בנובמבר 1970. הקרפנטרס, שכבר היו בדרכם לתהילת עולם, הקליטו סוף סוף את השיר והוציאו אותו כסינגל. ההצלחה הייתה מסחררת. עד סוף אותה שנה, השיר כבש את פסגת מצעד חג המולד של בילבורד ומאז הפך לחלק בלתי נפרד מפסקול החג ברחבי העולם, קלאסיקה מיידית. השיר הזה רשם הישג פנומנלי ונדיר במיוחד: הוא כבש את המקום הראשון במצעד חג המולד של בילבורד בשלוש שנים נפרדות – ב-1970, 1971 ושוב ב-1973! פשוט היסטריה מוחלטת בכל דצמבר מחדש. אגב, כשהם הגיעו להקליט את אלבום החג המלא ב-1978, קארן הרגישה שהקול שלה בהקלטה מ-1970 נשמע מעט בוסרי וצעיר מדי לגילה. הפרפקציוניזם שלה בער בה, והיא התעקשה להקליט מחדש את כל ערוץ השירה המובילה כדי להעניק לו עומק בשל וחם יותר, לצד מיקס חדש ומרהיב של ריצ'רד. ריצ'רד נזכר: "אני חושב שדיברנו על תקליט חג מולד בכמה מהראיונות הכי מוקדמים שלנו. עד כדי כך קארן ואני רצינו להקליט אחד כזה".

לפרק קלאסיקה ולהרכיב מחדש: שירה בטייק אחד בלבד

למרות ההתלהבות וההצלחה, חלפו ארבע שנים נוספות עד שהצמד הוציא סינגל חג נוסף. הפעם, הם לקחו על עצמם את הקלאסיקה SANTA CLAUS IS COMING TO TOWN. אך מי שציפה לגרסה מתקתקה ומוכרת, הופתע לחלוטין. הגרסה של הקרפנטרס הייתה שונה באופן קיצוני מההקלטות המקוריות, כולל גרסת הפוקס-טרוט משנת 1934 של AMERICAN NOVELTY ORCHESTRA, שריצ'רד וקארן אהבו והכירו היטב מתקליטיית הג'אז הענפה של אביהם.

ריצ'רד, בכישרונו הייחודי לעיבודים, העניק לשיר פתיחת ביג-בנד תזמורתית, ומיד לאחר מכן הוריד את הווליום והותיר רק בס, פסנתר, תופים, ומעל כולם – קולה המהפנט של קארן. הוא הפך את השיר הקצבי והשמח לבלדה אינטימית ונוגעת, מהלך שהתאים כמו כפפה לידה של אחותו. תודו שרק מוח מוזיקלי מבריק ומעט חצוף כמו של ריצ'רד מסוגל לקחת שיר ילדים מקפיץ על איש שמן בחליפה אדומה, ולהפוך אותו ליצירת מופת מלנכולית שגורמת לכם להתמוגג מול הרמקולים. "כמו שאתם יודעים, אני אוהב להפוך מנגינות מסוימות לבלדות, כמו שעשיתי עם TICKET TO RIDE של הביטלס", הסביר ריצ'רד. "חשבתי לעצמי, 'אני יודע שהמילים לא בהכרח מתאימות לבלדה, אבל המנגינה כן'. ניגנתי עם הרעיון הזה במשך שנים".

הרצועה הבסיסית הוקלטה כבר ב-1972, אך ההקלטה הושלמה רק ב-1974, לקראת הופעתם בתוכנית הספיישל לחג המולד של פרי קומו ברשת CBS. ריצ'רד זוכר היטב איך קארן פשוט עשתה את השירה בטייק אחד מושלם. "מדי פעם היינו מקליטים שירה שהייתה כמעט מושלמת, אבל קארן הייתה אומרת, 'אני רוצה לתקן את המילה הזאת' או 'אני יכולה לעשות את זה טוב יותר'. אבל פה זה פשוט היה מושלם מההתחלה ועד הסוף". תחשבו על זה רגע: שירה נקייה, חודרת ומדויקת להפליא מהתו הראשון ועד האחרון, בטייק בודד, בלי עריכות דיגיטליות ובלי שטיקים. קארן לא סתם שרה שירים – היא פיסלה אותם באוויר!

מחסור בלהיטים והספיישל שהוליד אלבום

קפיצה מהירה לסתיו 1977. הצמד עבד על הקלטות מוקדמות לספיישל טלוויזיוני נוסף ברשת ABC, שנקרא THE CARPENTERS AT CHRISTMAS. העבודה הזו היוותה את הבסיס לתקליט חג המולד המלא הראשון שלהם, שיצא שנה לאחר מכן. עבור ריצ'רד, המעבר לעולם התוכן של חג המולד היווה הקלה עצומה. הוא התקשה מאוד למצוא "שירים רגילים" להקלטה עבור התקליטים הקודמים שלהם. למרות שהיו אלה תקליטים בעלי הפקה מלוטשת וביצועים מדויקים, הם סבלו ממחסור בשירים חזקים באמת, בניגוד לתקליטים המוקדמים יותר. עולם שירי החג, לעומת זאת, הציע לו שפע מסחרר של חומרים איכותיים. הרי כשחומרי גלם מקוריים אוזלים והלחץ מחברות התקליטים חונק, מה יותר בטוח ונפלא מלהישען על קטלוג של מאות שנות מסורת עשירה שכולם כבר מכירים ואוהבים?

בשל האחריות העצומה הכרוכה בהקלטת חומרים גם לתקליט וגם לספיישל טלוויזיוני, ריצ'רד הבין שהוא זקוק לתגבורת. הוא גייס שני מעבדים ותיקים ומוערכים, פיטר נייט ובילי מיי, שיטפלו בעיבודים הקוליים והתזמורתיים. נייט הביא את הרוח הסימפונית המהודרת של לונדון, בעוד מיי סיפק את הגרוב והניחוח ההוליוודי של תקופת הזוהר של הביג-בנד. הצמד חזר לאולפן בתחילת 1978 כדי להקליט חומרים נוספים ולהשלים את תקליט החג הראשון שלהם, שזכה לשם CHRISTMAS PORTRAIT. העטיפה הבלתי נשכחת של האלבום עוצבה ביד אמן על ידי המאייר הנודע ברני פוקס בהשראת יצירותיו החמימות של נורמן רוקוול, והציגה את קארן וריצ'רד כאילו יצאו מתוך גלוית חג נוסטלגית של שנות החמישים. השנה התחלפה, אבל לא היה צורך במאמץ רב כדי להכניס את קארן לאווירת החג. "היא תמיד הייתה באווירת חג המולד", אמר ריצ'רד. "והיא ציפתה לפרויקט הזה כנראה יותר מכל דבר אחר שעשינו, כי זו הייתה מוזיקת חג מולד".

האורות הנוצצים והשדים השחורים של ריצ'רד

אך הסיפור של ריצ'רד היה שונה לחלוטין. מאחורי הקלעים, הוא נאבק בשדים אפלים. "אני הייתי פחות או יותר מחכה שהלילה ירד, כדי שאוכל לקחת את הכדורים שלי (קוואלוד) וליהנות מכמה דקות של אופוריה", הוא חשף בכנות מצמררת. לריצ'רד הייתה היסטוריה ארוכה עם תרופת המרשם הזו, אותה החל לקחת בסוף 1971. "אמא שלנו, שגם לה היו בעיות שינה, קיבלה אותם מרופא המשפחה", הסביר. "ומכיוון שההוראות אמרו 'לקחת אחד או שניים בלילה לשינה', לקחתי שניים. עד אז, שום כדור שינה או הרגעה לא השפיע עליי. ירדתי למטה, התחלתי לראות סרט מדע בדיוני ישן וזול, וחשבתי לעצמי 'אני לא זוכר שהסרט הזה היה כל כך טוב'. ברור שהייתי 'מסטול'. אז הורדתי את המינון לאחד, ובאמת לקחתי אותם במשך שנים בלי בעיה, ורק לפני השינה".

אך עם הזמן, ריצ'רד פיתח סבילות לתרופה והחל להגדיל את המינון, מה שהוביל לתופעות לוואי קשות. כדי להגביר את השפעתם, הוא הפסיק לאכול ארוחות ערב, ובמהרה החל לאבד משקל באופן ניכר. "עדיין הצלחתי לעבוד ולהפיק תקליטים", אמר. "עדיין הופענו מסביב לעולם. קארן ואני התברכנו בחוסן גופני יוצא דופן". אך החוסן הזה לא החזיק מעמד לנצח. עבור ריצ'רד, העבודה הפכה למאתגרת יותר ויותר לקראת הקלטות הספיישל והתקליט. שכירתם של פיטר נייט ובילי מיי כמעבדים נבעה מסיבות עמוקות יותר ממה שריצ'רד חשף בזמנו. "אם הייתי בריא, כמובן, בריא נפשית, בשיאי", הוא הסביר, "הייתי עושה את העיבודים בעצמי".

החרטה של האח והניצחון הנצחי של האחות

"אחת החרטות הגדולות בחיי", הוא המשיך, "היא שהתקליט של חג המולד הוא לא באמת תקליט חג מולד של הקרפנטרס. זהו תקליט חג מולד של קארן קרפנטר, שזה נהדר, אבל לא התקליט שרצינו לעשות כל כך הרבה זמן". אבל עם כל הכבוד לייסורי המצפון של ריצ'רד – ויש לי המון כבוד לסטנדרטים הבלתי מתפשרים שלו כיוצר – CHRISTMAS PORTRAIT התגלה בדיעבד כהישג מזהיר. האלבום הפך לאחד מתקליטי החג הנמכרים ביותר בתולדות הפופ, זכה למעמד של פלטינה כפולה בארצות הברית, והוכיח לעולם שגם כשהחיים מאחורי הקלעים מתפרקים לרסיסים, הקול הטהור של קארן קרפנטר נשאר מגדלור של נחמה ויופי צרוף.

מאסטרפיס של להקת ג'נסיס בעולם הפרוג!

ב-13 באוקטובר בשנת 1973 יצא התקליט, שבארצנו תורגם ל'מוכרים את אנגליה בלירה'. כן, זה SELLING ENGLAND BY THE POUND של להקה ושמה בראשית (ג'נסיס).

איזה תקליט, אלוהים אדירים! זו יצירת מופת מכוננת שמחבקת אותי באהבה כבר מתו הפתיחה הראשון - כשמלאך גבריאל מתחיל לשיר לבדו - ולא מרפה גם עשרות שנים לאחר מכן. הביטוי עצמו, אגב, נלקח בכלל מססמת הבחירות של מפלגת הלייבור הבריטית באותה תקופה, שהזהירה מפני הצטרפות לשוק האירופי המשותף ומכירת נכסי המולדת הבריטית בנזיד עדשים. זה עוסק באובדן התום, הרומנטיקה והמסורת האנגלית לטובת מסחור אמריקאי זול.   

יש סיבה משנית גם לבחירה של שם זה. כפי שהסביר גבריאל במבט לאחור: "היינו מודעים לאמריקה באותה תקופה, כי אני זוכר שחשבתי שאנחנו הולכים להידפק באנגליה בגלל שלטשנו עיניים כלהקה לאמריקה, וזו גם הסיבה שבגללה רציתי לקרוא לאלבום בשם זה, כדי לא להרחיק מאיתנו את הקהל הבריטי". החשש שלו היה מובן לחלוטין: עיתונות המוזיקה הבריטית לא נהגה לרחם על להקות ביתיות שחשדו בהן ב"פזילה למסחור אמריקאי", וג'נסיס ביקשה להצהיר שהיא נשארת בריטית וסוריאליסטית עד לשד עצמותיה.   

האישה, התוכי ומכסחת הדשא: התעלומה שמאחורי העטיפה   

אחרי שלהקת ג'נסיס טעמה את התחלת הצלחתה עם האלבום FOXTROT, היא חזרה לאולפן כדי להקליט את מה שרבים מכנים המאסטרפיס שלה (אם כי עדיין, פוקסטרוט הוא התקליט המועדף עליי). שמונה יצירות פיארו את האלבום SELLING ENGLAND BY THE POUND ועטיפת האלבום אויירה על ידי בטי סוואנוויק, שקראה לציור שלה בשם THE DREAM.

סולן הלהקה, פיטר גבריאל, הגיע לבקר בתערוכה שלה וסוואנוויק (אז בת ה-59) הסכימה לבקשתו לשים את ציורה בעטיפת התקליט והוסיפה, לפי הצעתו, מכסחת דשא, כדי שציור העטיפה יתאים למילות השיר I KNOW WHAT I LIKE. מאייר העטיפות הקבוע של ג'נסיס עד אז, פול ווייטהד, עבר לגור אז בארה"ב וכבר לא היה זמין לצייר עוד עטיפה. מה גם ששאר חברי הלהקה כבר רצו להתקדם ממנו והלאה. הם לא אהבו לחלוטין את עטיפת FOXTROT שלו.

אליזבת' אדית' סוואנוויק (1915 - 1989) הייתה בתו של חייל מילואים בצי המלכותי שהיה גם צייר בצבעי מים. מותו של אביה כשהייתה רק בת 10 הניע את נחישותה להיות אמנית. היא הציגה באופן קבוע בתערוכת הקיץ של האקדמיה המלכותית ויצירותיה ידעו למשוך היטב את עין הצופה. היא גם הייתה מוכרת מאוד בזכות כרזות מרהיבות ומלאות דמיון שעיצבה עבור הרכבת התחתית של לונדון בין שנות השלושים לשנות החמישים. סוואנוויק כבר השלימה גרסה בצבעי מים של THE DREAM כשחברים מלהקת ג'נסיס ביקרו אותה, שתו תה על הדשא בביתה וביקשו ממנה ליצור גרסה נוספת שכללה מכסחת דשא וקילשון. 

סוואנוויק, נזכר גבריאל בשנת 2007, הייתה קצת אקסצנטרית, ולעתים קרובות התייחסה להערות של התוכי שלה. "היא הייתה זקנה מקסימה", אמר מייק ראת'רפורד. כאמנית, היא לקחה זמן לא מבוטל ביצירת ציוריה; היא נודעה כפרפקציוניסטית, שהשלימה את עבודתה בקושי. לפיכך, במקום להתחיל מאפס, היא הסכימה פשוט להוסיף את הפריטים המבוקשים לציור שכבר יצרה, והתמונה הזו היא שעיטרה את עטיפת האלבום עם יציאתו.   

40 ליש"ט לשעה ושאגות מגן החיות: הדרמה של ההקלטות   

הלחץ על ג'נסיס היה גדול לסיים את התקליט, כי סיבוב הופעות כבר נקבע. גם התקציב להקלטת האלבום לא היה זול. שעת אולפן באולפני איילנד בלונדון עלתה אז ארבעים ליש"ט וחשבונות האולפן הלכו ותפחו עד 150,000 ליש"ט - סך כל החוב המצטבר והמאיים שרבץ על צוואר הלהקה מול חברת התקליטים בעקבות הוצאות ההקלטות, הציוד וההפקה. ג'ון ברנס, שעבד כטכנאי הקלטה באלבום האולפני הקודם, FOXTROT, וגם עזר להרכיב את תקליט ההופעה GENESIS LIVE, נתבקש להפיק את הלהקה הפעם. ברנס היה בגיל דומה לחברי הלהקה, וכבר היה לו ניסיון רב בעבודה עם ג'ת'רו טול, להקת FREE, להקת SPOOKY TOOTH ועוד. הגעתו של ברנס שיפרה את צליל הלהקה האולפני. הוא הביא איתו גישה רעננה, ישירה ומלאת פלפל, שהוציאה מהחבורה המאופקת והמשכילה של ג'נסיס צליל הדוק, פאנצ'י ואגרסיבי בהרבה מבעבר.   

למזלם של חמשת חברי הלהקה, מנהל חברת התקליטים CHARISMA, טוני סטראטון סמית', האמין בהם מאד ועודד אותם להמשיך. טוני בנקס: "המצב היה איום ונורא. חברת התקליטים מימנה כל צעד שלנו וזה הצטבר לסכומים אדירים". הבסיסט מייק ראת'רפורד: "נערכו פגישות רבות ובהן עלה רק נושא הכסף. הסכומים שנאמרו שם היו בסדר גודל שהיה קשה לעכל אותו. לא היה אחד מאיתנו שרצה אז לעזוב את הלהקה ולהישאר חייב כסף לחברת התקליטים, כחלק מהשותפות העסקית שנקבעה. זה מצב לא קל".

המתופף פיל קולינס: "אני זוכר שקראתי שאנו נמצאים בחוב של 150,000 פאונד אבל זה לא היה חוב שלנו כאנשים נפרדים, אלא כל להקת ג'נסיס הייתה חייבת את הכסף הזה כגוף אחד. ברור שהפכנו פופולריים יותר עם האלבום הזה, אבל לא היו לנו אז חוזים טובים. עדיין הרווחנו רק 35 פאונד בשבוע". תחשבו על האבסורד המטורף הזה לרגע: חבורת מוזיקאים צעירים שיוצרת את אחת מפסגות המוזיקה של המאה העשרים, חיה מדמי כיס של 35 פאונד לשבוע ומזיעה מאימה מול חוב עצום של 150 אלף פאונד – סכום ששווה כיום למיליוני שקלים! פלא שהמוזיקה שלהם הייתה טעונה בכל כך הרבה מתח ודרמה?   

סטיב האקט: "עשינו חזרות לתקליט SELLING ENGLAND בבית ליד גן החיות של צ'סינגטון. כל הזמן קיבלנו, בעת החזרות, צעקות מהשכנים מסביב שאנחנו רועשים מדי. כנראה שהאווירה הזו חלחלה אל האלבום". דמיינו את המחזה הקורע הזה: חמשת חברי ג'נסיס מנסים לפצח מקצבים בלתי אפשריים ומעברים סימפוניים מורכבים, כשברקע שאגות של חיות מגן החיות ודפיקות זועמות של שכנים בריטים שדורשים קצת שקט בצהריים!   

התיאטרון של פיטר גבריאל: מסכות, אלות וגלימות   

באוקטובר 1973 סיפר פיטר גבריאל לעיתון NME: "ניהלתי שיחות עם יצרני המסכות שלי. נתתי להם עותק של המילים לאלבום החדש... מצאתי שזה עוזר לעבור איתם על המילים, לנסות לקבל תמונות מהמילים, תפיסות של דמויות. יש לנו גם בחור שעובד בשבילנו על עיצובי במה. אנו מסבירים אילו אפקטים נרצה, עם תאורה והכל. בסיבוב ההופעות הקרוב נשתמש במסך להקרנות רקע. כל הדברים האלו. זה עוזר ליצור את הפנטזיה.

החלק שלי היה להמציא את כל הדמויות והמסכות שאני יכול מיצירה. הוויזואליה היא בעצם רק עיבוד של משהו שכבר נכתב, ולאחרונה ניסיתי דברים עם דמויות חדשות. הדברים הוויזואלים אכן התחילו מתוך צורך. בהתחלה נהגתי לאלתר לגמרי - מה שאני לא עושה עכשיו. כשהוויזואליה עובדת, זה מציב תמונות בראש. כך מישהו יכול להיכנס למוזיקה בצורה קליטה יותר. אבל ויזואליה יכולה להצליח רק אם המוזיקה מספקת באותה מידה. זה למעשה אמצעי להשגת מטרה. הסיבה היחידה שאנחנו עולים על הבמה היא כדי לתקשר לאנשים, לבדר, ואתה מסוגל לעשות את זה טוב יותר עם תנועה. אז כל מה שנוכל לשים עליו יד, נשתמש בו.

אני חושב שלחלק מהאנשים יש קונספציה מוגזמת עלינו שמתארת בערך כך: הם רואים בנו להקה שלא עושה כלום, ושהסתכלה על מי מרוויח כסף בשוק המוזיקה, אז הם חושבים שלקחנו מהמוזיקה של יס, מהוויזואליה של אליס קופר, והמצאנו את ג'נסיס. ורק בגלל שהתחפשתי, אנשים הניחו שאני מחקה את דייויד בואי. אבל העניין הוא שהדמויות שאני מגלם הן דברים שמדברים עליהם במילים בשירים שלנו, והן אכן מתרחשות. בואי הוא כותב נהדר, אבל אני לא תמיד חושב שהתלבושות שלו רלוונטיות למוזיקה שלו". 

צד א': אבירים לאור ירח, סולמות בלתי אפשריים ומכסחת דשא אחת

הקטע שפותח את האלבום, DANCING WITH THE MOONLIT KNIGHT, פותח את שערי תיאטרון ג'נסיס לקהל הרחב. שירתו מלאת הצבע של גבריאל, בא-קפלה, מעניקה רצון להיכנס ולשמוע איזו להקה מסתתרת מאחורי הזמר הנפלא הזה. השם המקורי שהוענק לשיר, במהלך ההקלטה עליו, היה DISNEY. הוא אף נשמע כמשהו שהושפע מההומור הבריטי, השנון והמופרע של חבורת מונטי פייטון. 

השיר נולד משילוב של קטעי פסנתר קצרים שחיבר גבריאל עם רעיונות גיטרה של סטיב האקט. האקט תיאר את השיר ככזה שהתחיל בהשראת שיר עם סקוטי עגמומי, לפני שהוא "מתפרץ מכבליו וממריא כמו טיל" לחלק קצבי סוער עם השפעות קלאסיות רוסיות ונגיעות ג'אז! המילים שלו עמוסות סרקזם בריטי כואב, כולל אזכור לבולי ההנחה המפורסמים GREEN SHIELD STAMPS של אותה תקופה. 

בהופעות החיות גבריאל נהג לעלות לבמה בדמותה של 'בריטניה', עטוף בשמלת דגל בריטניה, קסדה וחנית ביד. סיום השיר, השזור בגיטרות 12 מיתרים עדינות, תוכנן במקור להתחבר ישירות אל THE CINEMA SHOW ליצירת אפוס ענק של 20 דקות – רעיון שנזנח לבסוף כדי לא לחזור על המבנה של SUPPER'S READY מהאלבום הקודם.   

הלהיט של האלבום היה השיר I KNOW WHAT I LIKE. אפשר לשמוע בפתיחת השיר תוף ניגרי, שג'ון ברנס הטכנאי הביא עמו היישר מניגריה (לאחר עבודה שעשה שם עם המתופף ג'ינג'ר בייקר). פיטר גבריאל הוא שניגן בכלי הזה בהקלטה. השיר יצא כתקליטון ואף הצליח במצעד, אך ג'נסיס סירבו להופיע בתוכנית הלהיטים הטלוויזיונית והפופולרית, TOP OF THE POPS, בטענה כי אופי התוכנית לא מתאים להם. 

השיר נכתב על דמותו של ג'ייקוב פינסטר, שהיה פועל במה (רואדי) של ג'נסיס בין השנים 1971 ל-1973. ג'ייקוב היה נשמה תועה שלא הצליח להחזיק מעמד באף עבודה שגרתית – הוא עבד כמכסח דשא, כעובד בבית עבוט וכקופאי (וסופו היה טראגי כשמת ממנת יתר של הרואין). השיר מביא את סיפורו של אותו צעיר שמסרב להיכנע ללחצי החברה הבורגנית להשתלב בקריירה "מכובדת", וטוען שהוא מאושר בדיוק כפי שהוא – פשוט לשכב על הדשא ולכסח. 

ומה לגבי הסירוב להופיע בטלוויזיה? גבריאל הסביר בראיון למגזין MOJO כי כשראה את להקת FAIRPORT CONVENTION מופיעה ב-TOP OF THE POPS, הוא הבחין שהגיטריסט סיימון ניקול מנגן עם קאפו על הגיטרה למרות שהפלייבק בכלל בסולם אחר, מה שהוכיח שהכל זיוף אחד גדול. 

ג'נסיס, שהרגישה דחויה מראש על ידי תעשיית הפופ, ראתה בהופעה שם התמסחרות זולה! על הבמה גבריאל נהג לגלם את ג'ייקוב עם כובע פלדה וגבעולי חיטה בידו, ולאחר עזיבתו הפך פיל קולינס את השיר הזה למופע קאלט שכלל את ריקוד הטמבורין הפרוע והאקרובטי שלו.   

קולינס: "זה מוזר. היינו בבוסטון כששמענו שזה הפך ללהיט פה באנגליה. אנחנו רק הוצאנו את התקליטון כדי לעזור לאנשים להיכנס לתוך האלבום SELLING ENGLAND BY THE POUND, ובהחלט נראה שיש לו השפעה. אפילו תקליטים ישנים יותר שלנו מתחילים להימכר שוב". התקליטון הזה לא זכה להצלחה בארצות הברית.

באולפן נוצר ריב על השיר הזה, כשפיטר גבריאל הקליט (בזמן שהקלידן טוני בנקס נעדר מהאולפן) נגינת מלוטרון בו. בנקס חזר, שמע את הפלייבק ולא הבין כיצד נכנס מלוטרון לשיר מבלי שניגן בו. כשהבין שגבריאל ניגן בו והקליט ללא רשותו, הוא שפך עליו את זעמו הרב. בנקס נודע כצרחן של החבורה. מי שמכיר את הנפשות הפועלות יודע שבנקס שמר על כלי הנגינה שלו כמו נמר על גוריו: לגעת לו במלוטרון היה קו אדום שחצייתו שקולה להכרזת מלחמה! גבריאל בסך הכל רצה להוסיף נפח מוזיקלי, אבל בנקס כמעט התפוצץ מזעם באולפן.   

היצירה הבאה, FIRTH OF FIFTH, נפתחת עם אחד מקטעי סולו הפסנתר היפים ביותר שנכתבו בעולם הרוק. בנקס מפליא לרחף כאן עם אצבעותיו על פסנתר שנשמע עוצמתי ומלא דינמיקה. היצירה נועדה במקור לככב בתקליט הקודם, FOXTROT, אך נגנזה כי פיל קולינס לא הצליח לתפוס מוזיקלית את מהותה ולכן לא מצא דרך ראויה לתופף בזה. בנקס, שלא רצה לוותר על היצירה, ניגש למשימת שינויים מוזיקליים והצליח להביאה מחדש ובהצלחה ללהקה. בהופעות הלהקה מיעט בנקס לנגן את הסולו הזה וכניסת השיר הייתה למעשה הבית הראשון עם כל הלהקה ביחד. 

שם השיר הוא משחק מילים שנון על מפרץ פירת' אוף פורת' בסקוטלנד (החלפת המילה FORTH, הנשמעת כמו המספר 4, במספר 5). בנקס הודה בראיון שהשם נשמע הרבה יותר עמוק ממה שהוא באמת ושהיה בזה שמץ של יומרנות טיפוסית של תחילת שנות השבעים. סולו הפסנתר המרהיב בפתיחה היה סיוט מוחלט להקלטה: רעש הלחיצה על דוושת הפסנתר חדר שוב ושוב למיקרופונים הרגישים! ומה נאמר על סולו הגיטרה של סטיב האקט ביצירה הזו? מדובר בלא פחות מפסגת הרוק המתקדם. האקט לקח את מלודית החליל העדינה שניגן גבריאל קודם לכן, והפך אותה באמצעות פדאל ווליום, ססטיין ארוך וטכניקת טאפינג מהפנטת לצליל של כינור שמימי שמרטיט את הלב בכל האזנה מחדש.   

צד א' מסתיים עם שיר קצר יחסית, שנועד להקל מאווירת הרוק המתקדם ולסיים את מחצית המסע עם משהו שקרוב יותר לאדמה. זה השיר MORE FOOL ME, שהוא השני בג'נסיס בו קולינס שר סולו, כשגם הפעם (כמו בשיר FOR ABSENT FRIENDS מאלבומה השלישי של הלהקה, NURSERY CRYME) הליווי הוא אקוסטי ונטול תופים. השיר נכתב בחופזה על ידי ראת'רפורד וקולינס על מדרגות האולפן, והוא כולל ליווי של גיטרת 12 מיתרים אקוסטית בלבד עם אפקט הדהוד עשיר, לצד שירת פלסט שבירה ונוגעת ללב של קולינס. 

צד ב': מלחמות כנופיות, פילוסופיה של הקולנוע וריבי אגו   

היצירה THE BATTLE OF EPPING FOREST, שפותחת את צד ב', נכתבה בהמון חלקים נפרדים שחוברו יחד. באותה שנה סיפר גבריאל: "יש סיפור אמיתי מאחורי היצירה. לפני כשנתיים או שלוש קראתי בעיתון על מלחמת כנופיות שהתרחשה ביער אפינג. אחד התחביבים שלי הוא לאסוף כתבות מעיתונים על דברים שקרו. במקרה הזה - שמרתי אצלי את הכתבה הזו אבל לא הצלחתי למצוא מאז עוד דיווחים בעיתונים על אותו קרב. אפילו פרסמתי מודעה בעיתון THE TIMES ובדקתי בספריות שיש בהן מאגרי עיתונים, אך לצערי הסיפור נעלם כלא היה. אפילו הכתבה המקורית שגזרתי בזמנו על כך נעלמה מאז".

כשהביא לשאר חברי הלהקה את כמות המלל שכתב לשיר, הם נחרדו ולא ידעו כיצד לעטוף את כל זה במוזיקה. אבל גבריאל הוא מספר סיפורים מושחז שמצליח להביא כאן עלילה רוויית דימויים והומור בריטי בריא. זהו סיפור מעשיה של קרב בין שתי כנופיות להשגת בעלות על פיסת שטח. חלק בלהקה סבורים כי יש פה יותר מדי מלל על חשבון המוזיקה. ועדיין, זה קטע מאד מרשים. פיל קולינס סיכם זאת לימים בצחוק מהול בתסכול: "פיטר כתב שיר עם בערך 300 מילים בכל שורה! לא היה שם גרם של מרווח לנשימה, כל האוויר פשוט נשאב מהשיר". גבריאל גילם כאן בקולו שורה של דמויות גרוטסקיות (כמו ליקוויד לן והכומר המושחת), כשהמוזיקה מדלגת במיומנות מדהימה בין מקצבים מורכבים.

הקטע AFTER THE ORDEAL הוא קטע גיטרה יפהפה של סטיב האקט עם פירוקי פסנתר אווריריים של בנקס אבל גם מאחורי הקטע הזה נוצרה מריבה באולפן. בנקס וגבריאל דרשו לא לכלול אותו באלבום, למגינת לבו של סטיב האקט הגיטריסט. גבריאל דרש גם להוציא מהאלבום את קטע הסולו של בנקס ביצירה המסיימת, THE CINEMA SHOW.

המריבות לא פסקו ולכן הגיעה פשרה לפיה כל הרעיונות ייכנסו לאלבום. מה שהפך אותו לאלבום ארוך יחסית (כ-53 דקות). הדבר גרם לכך שהסאונד על הוויניל נשמע פחות טוב בזמנו בגלל צפיפות המידע שהוטבע בו. חובבי ויניל מושבעים יודעים היטב: כשדוחסים כמעט 27 דקות של מוזיקה לכל צד של תקליט, עומק החריצים קטן ועוצמת הבאסים נפגעת, מה שחייב עבודת מאסטרינג זהירה במיוחד.   

כשג'נסיס השמיעה את הקטע THE CINEMA SHOW למנהלה האוהד, הוא לא אהב את ששמע וטען שהיא מנסה בכוח להיכנס לטריטוריה המוזיקלית של אמרסון, לייק ופאלמר תוך הזנחת הייחוד שלה. כמה שהוא טעה! והטקסט של היצירה שואב השראה ישירה מהפואמה המונומנטלית 'ארץ הישימון' של המשורר טי. אס. אליוט, כולל הצגת דמויותיהם של רומיאו וג'ולייט המודרניים ודמותו המיתולוגית של הנביא העיוור טירסיאס החוצה את המינים. 

החלק השני של היצירה הוא מלאכת מחשבת אינסטרומנטלית במשקל 7/8, שבה טוני בנקס ממריא עם סולו סינטיסייזר מופלא על גבי ה-ARP PRO SOLOIST, בעוד ראת'רפורד וקולינס מחזיקים גרוב הדוק ומרחף – רגע מוזיקלי שמגדיר עד היום שלמות מהי. דרך אגב, קטע נוסף שנכתב לאלבום אך לא נכלל בו נקרא DEJA VU. את השיר כתבו פיטר גבריאל וסטיב האקט. השיר הזה יצא לבסוף באלבום סולו של סטיב האקט מ-1996 שנקרא GENESIS REVISITED.

והאלבום נחתם ברצועה השמינית והקצרה AISLE OF PLENTY, המהווה סגירת מעגל גאונית: היא מחזירה את המלודיה הענוגה של שיר הפתיחה DANCING WITH THE MOONLIT KNIGHT, אך הפעם גבריאל מדקלם משחקי מילים על שמות רשתות שיווק בריטיות כמו טסקו, סייפוויי וקו-אופ, תוך ציטוט מחירי מבצע של קופסאות שימורים, ביסקוויטים וצלעות בקר – אירוניה מושלמת על המסחור שבלע את התרבות הבריטית.   

החשבון של טוני בנקס: "אנחנו קודם כל כותבי מוזיקה"   

מייק ראת'רפורד: "אני חושב, באופן אישי, שהתקליטים NURSERY CRYME ו- SELLING ENGLAND BY THE POUND הם תקליטים שאין בהם זרימה טבעית. יש בהם נקודות גבוהות מאד אך יש בהם גם כמה נקודות שפל עמוקות".

טוני בנקס משנת 1973 לעיתון מלודי מייקר: "התחלתי ללמוד פסנתר בגיל 13. למדתי מוזיקה קלאסית ולא אהבתי את זה. העדפתי לנגן את הביטלס. בגיל 16 גיליתי מחדש את היתרון בלמידת מוזיקה קלאסית. להקתי הראשונה נקראה THE GARDEN WALL, שהייתה להקה בתוך בית הספר בו למדתי, בשם צ'ארטרהאוס. יחד עמי בלהקה ההיא היו פיטר גבריאל והגיטריסט אנטוני פיליפס. שני אלה המשיכו איתי בג'נסיס. הלהקה הראשונה שראיתי בהופעה הייתה THE NICE, עם קית' אמרסון. זה היה במועדון מארקי שבלונדון ומאד התרשמתי מהמופע הוויזואלי שלהם. אבל הלהקה הזו לא הייתה טובה יותר מבחינתי לאחר ההופעה הראשונה שראיתי איתה. הגיטריסט שלהם, דייוי אוליסט, עזב והיה לי קשה לשמוע את הלהקה ללא הגיטרה, שהייתה חשובה לי בצליל.

אני אוהב את להקת יס. מאד אהבתי את התקליט THE YES ALBUM. אבל לא התרשמתי לטובה מהתקליט FRAGILE ולא הקשבתי ל- CLOSE TO THE EDGE. אני לא מושפע מהלהקה הזו כלל וכלל. אני מניח שכשעשינו את NURSERY CRYME, היה דמיון מלאכותי בינינו לבין להקת יס. אבל אם תקשיבו לשני האלבומים, שלנו ושלהם, תגלו שאין שום דמיון. יש המון השפעות בג'נסיס. אני לא אוהב ג'אז אבל פיל קולינס המתופף אוהב מאד ג'אז. הוא מנגן כך פה ושם ואני אוהב את זה. התפקיד העיקרי שלי בלהקה הוא לשמור על התפקידים. אצלי הכל לשבת במקום ובאופן ברור. קשה לי לאלתר ואני מעדיף להכין את תפקידיי מראש. גם אין לי רצון לאלתר כי אני מחשיב את עצמי קודם כל ככותב מוזיקה ואחר כך כקלידן.

המוזיקה היא הדבר העיקרי בשבילי. אנחנו בלהקת ג'נסיס עובדים על כל שיר במשך כמה שבועות. זה תהליך משעמם מאד, כשלא מאלתרים, אך התוצאה חשובה. יש לנו שתי צורות בהן מתקבלת מוזיקה בלהקת ג'נסיס. או שמישהו מאיתנו מביא שיר שלם והשאר רק מעבדים אותו. זה לא קורה הרבה. האפשרות השנייה והשכיחה בהרבה היא שמישהו מביא רעיון קצר ואנחנו מפתחים אותו הלאה. אנחנו קודם כל להקה של כותבי מוזיקה, לפני מבצעים, ופה מונח הכוח העיקרי שלנו. כשאני כותב מילים, אני חושב על פיטר שיצטרך לשיר אותן. המילים של פיטר מופשטות מדי לטעמי. יש לי בעיה עם דברים מופשטים. אני חושב שאת המילים ל-SUPPER'S READY הוא כתב בחיפזון רב מדי. עם זאת, כולנו מתפתחים היטב ולא חשתי צורך לנגן עם אנשים אחרים.

למדתי לנגן באורגן דרך ג'נסיס. גם מייק ראת'רפורד למד להיות בסיסט בלהקה, כי הוא בכלל היה גיטריסט. בנוגע לתחפושות של פיטר. אני לא אוהב את זה. אבל פיטר נכנס לזה באופן טבעי כך שאני כנראה משוכנע שזה טוב. לא אהבתי את ראש השועל שפיטר שם לראשו בהופעות. חשבתי שזה לא עשה טוב למוזיקה שלנו. אולי זה הפחיד אותי. היום אני הרבה יותר נרגש מזה".   

כשהמבקרים גירדו בפדחת: תגובות העולם בזמן אמת

לא היה קל לשווק את ג'נסיס בתקופה ההיא ובאחת מתוכניות הטלוויזיה האמריקניות, הציג אותה הזמר-גיטריסט סטיב מילר והוסיף שהוא ממש לא מבין את כל הקטע הזה עם התיאטרליות ושהוא אישית לא אוהב את זה. התחפושות שלעטה על עצמו גבריאל יצרו רתיעה אצל לא מעט אנשים. כיום, כמובן, זו קלאסיקה.

במלודי מייקר פורסמה ביקורת על התקליט שגרסה כי "זה דבר יפהפה ומבוצע להפליא. המקוריות פה היא רבה, אם כי ההומור השחור נמצא כאן פחות מבאלבומים הקודמים, וזאת לטובת אווירה אוורירית יותר'. בעיתון NME נכתב בביקורת ש'מעריצי ג'נסיס, תתאגדו ותעמדו גאים וזקופים! זה התקליט ההרפתקני ביותר של הלהקה עד היום. אין כאן חצאי רעיונות וכל יצירה מחושבת עד מכת התוף. התקליט דורש האזנות רבות כדי להבינו כראוי".

ברקורד מירור נכתב בביקורת: "תקליט יפה אם כי זה לא עושה שום דבר כדי להראות התקדמות בלהקה. זה אלבום משובח, כאשר טוני בנקס בולט במיוחד במקלדות".

ברולינג סטון נכתב בביקורת: "...'אני יודע מה אני אוהב, ואני אוהב את מה שאני יודע', שר פיטר גבריאל בקטע השני. זו יכולה להיות הבעיה של ג'נסיס. אם הקהל האמריקני לא מוכן להתאמץ לפענח את האנגלית בה כתובות המילים, האלבום הזה לא יזכה לתשומת הלב הראויה לו. ג'נסיס עושה דברים יוצאי דופן, אבל זה לא ממקם אותה אוטומטית בליגות הגדולות. חלק מהרצועות האינסטרומנטליות מסקרנות, וחלק מהדימויים הליריים המפוזרים לכל עבר מושכים. אבל חלק מהשורות אבסורדיות ומגושמות. 'אני, אני רק מכסחת דשא', טוען גבריאל בשלב מסוים, 'אתה יכול להגיד לי לפי הדרך שבה אני הולך'. אה?

יש עוד ליקויים. קטע אינסטרומנטלי אחד נשמע כמו פסקול קולנועי מונוטוני והקדמה ווקאלית מזכירה את קולו של הארנב המוטרד באליס בארץ הפלאות. לתשוקה למשחקי מלים מדי פעם יש ביטויים מצערים. על כל התקלות הללו, לתקליט יש את הרגעים שלו, ואת שיר הפתיחה צריך לפחות לשמוע אם לא לרכוש אותו".   

ככה זה עם הביקורות מזמן אמת - לא כולם מבינים וקולטים את היופי. וזה בסדר גמור. ההיסטוריה, כהרגלה, עשתה חסד עם הגאונות: האלבום הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי (ההישג הגבוה ביותר של הלהקה עד אותה עת), זכה במעמד אלבום זהב, ועד היום נחשב לאבן בוחן ולאחת הפסגות הבלתי מעורערות של תור הזהב של הרוק המתקדם.   

אז גבירותיי ורבותיי! ברוכים הבאים לתיאטרון האבסורד הגאוני של חמשת המופלאים - הלא הם פיטר גבריאל, טוני בנקס, פיל קולינס, סטיב האקט ומייק ראת'רפורד. או במילה אחת - ג'נסיס!  

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים