top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 באפריל בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-13 באפריל (13.4) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני זוכרת שהופעתי בהופעה של קרול קינג בסנטרל פארק בזוג מכנסי איב סאן לורן וחולצה טובה. הם היו בגדים פשוטים, אבל הם היו באיכות טובה. והרגשתי... ממש לא בנוח. אפילו כשהלכתי למופע 'הוואלס האחרון' של הבאנד, אנשים אמרו 'מיס מיטשל הופיעה ונראתה כמו עקרת בית מבוורלי הילס'. הייתי מחוץ למדים של הרוק'נ'רול, וזה עצבן כמה אנשים. לורה נירו עשתה בחירה שפיתתה אותי בהזדמנויות רבות - לנהל חיים רגילים. היא התחתנה עם נגר, למיטב הבנתי. בשלב מסוים ניסיתי לחזור לקנדה והרעיון שלי היה לחזור לטבע. בניתי בית שחשבתי שיתפקד עם או בלי חשמל. התכוונתי לגדל גינות והכל. אבל גיליתי שאני כבר מפונקת מדי. הייתה לי יותר מדי ברירה" (ג'וני מיטשל בשנת 1979)


ב-13 באפריל בשנת 2007 מכר ג'וליאן לנון חלק ניכר מחלקו בתמלוגים להוצאה לאור בשירים שאביו, ג'ון לנון, כתב עבור הביטלס.



העסקה נעשתה עם חברת הוצאת המוזיקה האמריקאית PRIMARY WAVE בתמורה לסכום לא ידוע לציבור ועם הסכם שהחברה הרוכשת תשווק ותקדם את החומר החדש של ג'וליאן. ההימור זיכה את החברה, שסירבה לחשוף כמה שווה העסקה, בתמלוגים נאים מאד על העסקה.


המכירה לא מעידה על שינוי כלשהו בשליטה על האופן שבו ניתן למכור או לקבל רישיון יצירות והקלטות של הביטלס. זכויות ההוצאה לאור של היצירות המפורסמות של לנון-מקרטני נותרו בידי SONY/ATV MUSIC, שנמצאה בבעלות חלקית של מייקל ג'קסון.


חברת PRIMARY WAVE רכשה נתח במה שידוע כחלקו של כותב השירים (ג'ון לנון) בתמלוגים משירי הביטלס. מנכ"ל החברה, לארי מסטל, תיאר זאת כזרם הכנסות פסיבי שנותר בשליטה אפקטיבית של SONY/ATV.


השליטה בזכויות ההוצאה לאור של היצירות של לנון-מקרטני הייתה סוגיה קוצנית כבר שנים רבות. ג'ון לנון ופול מקרטני איבדו את השליטה על הזכויות בסדרה מסובכת של עסקאות, בסוף שנות ה-60 (כפי שמתואר בהרחבה רבה בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"). הקטלוג עשה בסופו של דבר את דרכו לידיו של מייקל ג'קסון, שהביא לאחר מכן את חברת סוני כשותפה, בתמורה לכ-150 מיליון דולר. סוני, מייקל ג'קסון וצדדים שלישיים שונים התחרו מאז על בעלות מלאה על זכויות ההוצאה לאור. ההתגוששות הזו לא השפיעה על ההסדר שעשה ג'וליאן לנון.


אותה חברה רכשה לפני כן מחצית מקטלוג השירים של קורט קוביין, מאלמנתו קורטני לאב (תמורת 50 מיליון דולר).


ה-13 באפריל בשנת 1967 הוא עוד יום של הקלטת קלאסיקה ללהקת הקינקס - WATERLOO SUNSET.



ההקלטות נערכו באולפן מס' 2 במתחם אולפני PYE שבמרכז לונדון. זה היום בו נערכה הקלטת קולות הרקע בשיר WATERLOO SUNSET. העומדים מול המיקרופון והשרים הם ריי דייויס, דייב דייויס, פיט קוואיף וראסה דייויס (אשתו של ריי). בהמשך הסשן הקליט ריי גם את שירתו המובילה.


עם סיום ההקלטה קיבל ריי תקליט הדגמה (ACETATE) עם השיר הזה, כדי לקחת לביתו ולבדוק האם זה השיר הנכון להוציא כתקליטון הבא. למי שלא יודע, ACETATE היה תקליט שנחרט באולפן, מחומר זול, וניתן לאמנים שהקליטו כדי שיוכלו לבדוק האם התוצרת שלהם נשמעת טוב בפטיפון הביתי. תקליטים מסוג זה נהגו להישחק לאחר השמעות ספורות וגם להישבר.


ב-13 באפריל בשנת 1973 יצא תקליט הסולו הראשון של סולן להקת המי, רוג'ר דאלטרי.



תקליט זה הוקלט באולפן הביתי שדאלטרי הקים בחוותו והוא בחר לעשות בו מוזיקה של אמצע הדרך במקום להעניק מנה של רוק, כפי שהיה מצופה מזמר של להקת רוק מובילה. אבל - התקליט כתוב ומבוצע היטב עם שירים ראויים, שנכתבו גם על ידי הזמר-כוכב בעתיד, ליאו סאייר.


דבר אחד היה בטוח; רוג'ר דאלטרי ביקש למתוח את יכולותיו המוזיקליות מעבר לתפקיד שהיה לו בלהקת האם.


כך סיפר דאלטרי באוטוביוגרפיה שלו: "זה היה נחמד שיש קצת זמן השבתה בלהקה. חברים ללהקה יכולים לעלות יותר מדי לעצבים זה של זה. אתה חייב לצאת איתם לדרכים להופעות. אבל אחרי חודשים על חודשים, אתה גם פגוע מזה. זה נהיה קל יותר עם הגיל. זה ממש רגוע עכשיו. כולנו חברים ואני אוהב את זה. אבל לנוח בשנת 1972 הייתה הקלה עצומה. אני יודע מה אתם חושבים. שישה חודשים עם כוכב רוק עצלן שמסתובב בבית האחוזה הישן והנחמד שלו עם אשתו החדשה והנחמדה. אני שונא לא לעשות כלום. אם אני לא עושה כלום, מה הטעם להיות כאן?


אז בניתי לי אולפן בביתי והתעסקתי בבנייתו כשאדם פיית' התקשר. הוא אמר שהוא מחפש מקום להקליט זמר חדש בשם ליאו סאייר, אז הזמנתי אותם. תמיד הסתדרתי עם אדם כמו אח. הוא היה פשוט מדהים, זמר מדהים. ייחודי לחלוטין. הוא התקשה להשיג לסאייר חוזה תקליטים טוב.


שותפו של ליאו סאייר לכתיבת השירים היה דייב קורטני. אז הצעתי שהם יכתבו לי כמה שירים. כך אוציא איתם תקליט סולו ואם מישהו ישים לב לזה, זה עשוי לעזור לליאו להשיג את העסקה שלו. התנאי היחיד היה שזה לא יכול להיות כמו תקליט של להקת המי. ליאו אמר בסדר, והלך. אני בכנות לא חשבתי שייצא מזה משהו. שבוע לאחר מכן, בעודי בונה קורות לאולפן, ליאו ודייב הופיעו עם עשרה שירים. בדיוק כך. אז התחלנו להקליט מיד. התקליט 'דאלטרי' יצא והוא נמכר טוב יותר מכל האלבומים המוקדמים יותר של המי. בשלב מסוים זה נמכר בארבעים אלף עותקים ביום. אבל מוזיקלית זה היה שונה לגמרי וזה היה צעד מכוון".


מה היה עם הביטלס ב-13 באפריל?



1961: הביטלס מופיעים בפעם ה-13 במועדון טופ טן בהמבורג. ההופעה נערכה משמונה בערב ועד ארבע לפנות בוקר עם 15 דקות הפסקה בכל שעה.


1962: ההופעה הראשונה של הביטלס במועדון סטאר קלאב בהמבורג. התושב במקומי (וחבר קרוב מאד של הביטלס), קלאוס פורמן: "ג'ון עלה לבמה לבוש כמו מנקה, עושה את חיקוי האנשים הנכים שלו ונושא קרש עץ ארוך. הוא עבר על הבמה והפיל את המיקרופונים וחלק ממערכת התופים, ואז הוא עלה וניקה את המיקרופונים. הוא ניקה מתחת לבית השחי של פול, ושל ג'ורג'. האנשים במועדון צחקו - הם לא ידעו שחברנו, סטיוארט סאטקליף, מת שלושה ימים לפני כן. הם לא הכירו את סטיוארט. זה עשה לי צמרמורת לראות את זה, אבל זה מה שליצנים עושים, מביאים הומור לטרגדיה. זה היה קורע מצחוק".


1963: הופעה ראשונה של הביטלס בטלוויזיה בינלאומית, בתוכנית 625 שואו. הם הופיעו בתוכנית שהציגה כישרונות צעירים ועולים, כדי לבצע שלושה שירים שלהם. התוכנית הוקלטה באולפני ליים גרוב של ה-BBC בשפרדס בוש, במערב לונדון.


1964: ג'ורג' האריסון מצלם סצנת סולו לסרט "לילה של יום מפרך". ג'ורג': "היה קטע אחד של דיאלוג שבו אני אומר, 'אוי, אני לא לובש את זה - זה GROTTY!' התסריטאי המציא את זה; לא אני. זה היה ביטוי חדש: גרוטי - גרוטסקי. אני מניח שהוא דמיין שהוא מליברפול, הוא הכיר את סוג ההומור שלנו. אם היה משהו שבאמת לא אהבנו, אני לא מניח שהיינו עושים את זה - אם כי עד שהגענו לסרט השני שלנו היינו שחצנים מספיק כדי לשנות את הדיאלוג כפי שרצינו".


1965: מצלמים את הסרט "הצילו!" עם סצנה בהילוך איטי, באולפני טוויקנהאם. באותו יום רכש פול מקרטני בית בלונדון. ממש לא הרחק מאולפני EMI באבי רואד. ואם זה לא מספיק, בערב הגיעו הביטלס לאולפן כדי להקליט את השיר "הצילו!"


1966: משלימים את הקלטת השיר ההודי של ג'ורג' האריסון לתקליט ריבולבר, LOVE YOU TO. לאחר מכן מתחילים להקליט את PAPERBACK WRITER.


ב-13 באפריל בשנת 1987 יצא אלבום הקאמבק של פליטווד מאק ושמו TANGO IN THE NIGHT.



כשהלהקה התפרקה לאחר שיצרה את התקליט MIRAGE, בשנת 1982, נראה היה ששנות השמונים היו כבר חסרות סבלנות למוסיקה המעודנת יחסית שלה. אבל כשהחבורה הזו חזרה להקליט ביחד, הגיטריסט לינדסי בקינגהאם לקח את המושכות אליו והביא הפקה שהחזירה את המותג הוותיק למצעדי המכירות. כשהלהקה שרה על אהבות, בשנות השבעים, אם כאהבה מרגשת או כאהבה שהתרסקה, זה עבר כחוט מקשר בין כל חברי הלהקה. בתקליט הזה עדיין שרים על אהבות, אך אופרת הסבון שהביאה רעננות מסקרנת ותרמה למכירות עצומות של RUMOURS, כבר לא הייתה כה נרעשת בשנת 1987. שנים לאחר מכן הודה לינדסי באקינגהם על הבמה של 02 בלונדון: "האלבום TANGO IN THE NIGHT היה אלבום קשה מאד להשלמה". עדיין, זה היה האלבום המצליח ביותר מסחרית של הלהקה אחרי RUMOURS.


זו היתה תקופה אומללה לפליטווד מאק. פינוק היתר של אורח החיים של חבריה "הדרדר" - אם לצטט את בקינגהאם - במידה שאף אחד כבר לא התנהג בכבוד כלפי רעהו, בעוד הרעיון של שיתוף במה או אולפן נראה לא מושך. שלוש שנים אחר האלבום מיראז', פליטווד מאק הייתה קיימת רק כמותג בלבד. בפועל היו אלו קריירות סולו, העמקת שימוש בסמים וצלילה עמוקה יותר לאלכוהול תוך כדי אגו מפוצץ. הנס אמנם קרה וזה הפך לתקליט של פליטווד מאק, אך זה לא נשמע כאלבום של להקה.


מיק פליטווד בספרו: "הזמן בנפרד יצר מרחק בינינו. עכשיו הייתה ועדה של עורכי דין ומנהלים שהיה צריך לבקש את אישורם כדי להתקדם. לינדסי היה עמוק בתוך הקלטת אלבום משלו, אז חשבנו שהכי טוב לשכור מפיק חיצוני כדי לאפשר לו להרגיש שהוא לא יסיט את קריירת הסולו שלו עבור הלהקה. נפגשנו עם נייל רודג'רס אבל זה לא עבד, ואז מו אוסטין שלח לנו את ג'ייסון קאסארו, שזה עתה הפיק אלבום להיט ענק ללהקת POWER STATION, אבל אחרי שבוע בערך הבנו שגם הוא לא צודק. היינו צריכים למצוא שוב את הגרוב שלנו, אבל גורם חיצוני לא התכוון להביא אותנו לשם; רק אנחנו יכולנו לעשות זאת. בסופו של דבר לינדסי והמפיק של תקליט הסולו שלו החליטו שהם יפיקו את האלבום הבא של פליטווד מאק בעצמם, כי לא היינו מרוצים מאף אחד אחר. הפעם תנאי העבודה היו שונים בתכלית. התחלנו בסטודיו שלא אהבנו ועד מהרה עברנו לסטודיו שלינדסי בנה במוסך של ביתו. זה לא היה אולפן ראוי בשום אופן, אבל זה היה המקום שבו לינדסי הרגיש בבית, והוא היה אחראי. לא היו טרקלינים ופינות מבודדות להסתובב בהן, כי הבית של לינדסי היה הבית שלו, אז הבאנו לשם קרוואן שניצב בחניה, מה שאפשר לנו להמשיך כרגיל מבלי להפר את השלווה. עדיין הייתי אז שתיין ומסומם ומתוך כבוד ללינדסי, היה צריך מקום להמשיך הלאה.


עם זאת, היה ברור מההתחלה שלינדסי השתנה. הוא היה כולו בתוך המוסיקה ולא התכוון לסבול איחור מפנק של האחרים. אבל זה היה יותר מזה, כל העניין היה שונה מאוד עבורנו. קודם כל זה לא היה ממש אולפן; זה היה הבית שלו עם הרבה מכונות תופים והכל היה קצת קליני ומשעמם. לעתים קרובות יותר הייתי מוצא את עצמי מכורבל בקרוואן הזה, מחכה שסוחרי סמים יבקרו אותי. מצאתי את זה אירוני ש'יום עבודה' שלי להיות בלהקת רוק'נ'רול הפך למשעמם. בסוף הפכתי לזבוב על הקיר שצופה במדען מטורף מבריק שעובד במעבדה שלו, והאמת שמאוד נהניתי. ג'ון מקווי, למשל, בקושי ניגן בס בשנתיים האחרונות, אז זה לקח לו זמן לחזור לזה".


התקליט הביא עמו גם כמה להיטים. אתחיל עם BIG LOVE; הוא שיר של בקינגהאם, שתיאר אותו כ"שיר תאוותני מהאמצע ועד למעלה שכולל נהמות אהבה". האנחות האלה, שהופכות די אגרסיביות בסוף השיר, נשמעות כאילו הן מגיעות משני אנשים שונים, אבל שתיהן באו ממנו באולפן. כדי לדמות את הקול הנשי, הוא עיבד את השירה שלו באמצעות משנה תדרים ווקאלי. מאזינים רבים הניחו שזה הקול של הזמרת סטיבי ניקס, חברתו ללהקה ומאהבתו לשעבר - אך זה לא היה כך.


בקינגהאם תכנן להשתמש בשיר באלבום סולו, אבל אז פליטווד מאק חזרה להיות ביחד. הייתה זו הזמרת-קלידנית, כריסטין מקווי, שגרמה לבקינגהאם להפיק את הקאבר שלה לשיר של אלביס פרסלי. במהרה הצטרפו לזה הבסיסט ג'ון מקווי והמתופף מיק פליטווד. הסשן הזה הלך כל כך טוב שהם שכנעו את בקינגהאם לעשות איחוד של הלהקה איתם. הוא הסכים, אבל ראה בזה תחנה אחרונה, מתוך מחשבה שהם יעשו את האלבום וילכו איש לדרכו.


אבל כשסטיבי ניקס הצטרפה לעניין, הם הסתבכו הרבה יותר. היא הייתה עסוקה בקידום תקליט סולו לא טוב (ROCK A LITTLE) והתמודדות מול שהייה בקליניקת בטי פורד בה ביקשה לנער ממנה התמכרות לקוקאין. בהיעדרה, הלהקה עבדה על הדמואים שלה. בסופו של דבר, היא הגיעה באיחור לאולפן והייתה מתוחה בהתאם. תרומותיה לאלבום זה היו פחות מבדרך כלל. זה לקח כמעט שנה וחצי לסיים את האלבום, אז בקינגהאם התקרב לנקודת הרתיחה שלו. התקליט היה בעיקר יצירה שלו ושל וכריסטין מקווי - הם כתבו את רוב השירים. השיר BIG LOVE יצא כסינגל הראשון וסימן את החזרה המנצחת של הלהקה. החברים הכריזו על סיבוב הופעות, אבל באוגוסט 1987 היה פיצוץ עם בקינגהאם, שעזב את הלהקה בפתאומיות. הם יצאו לדרכים בספטמבר כששני גיטריסטים תפסו את מקומו: בילי ברנט וריק ויטו. השיר BIG LOVE הורד מרשימת השירים בהופעות. מיק פליטווד בספרו: "הצעד ההגיוני הבא היה לעשות סיבוב הופעות לקדם את האלבום. כולם היו מוכנים ללכת לזה, חוץ מלינדסי. הוא רצה להישאר בבית ו לסיים את תקליט הסולו שלו, שלכאורה ישים קץ למחזור הזה של פליטווד מאק. כמו סטיבי, לינדסי ניתק את עצמו מהלהקה. הוא עשה כמה אלבומי סולו והשיג חופש מוחלט בתהליך היצירתי שלו, נטול פוליטיקת להקה שייבשה אותו כל כך. ההצלחה לא הייתה חשובה לו, העצמאות ללכת בעקבות המוזה שלו כן. זו הייתה לגמרי הבחירה שלו לחזור ולעשות את האלבום איתנו, ובמבט לאחור, זו הייתה מחווה ענקית מבחינתו; הרבה יותר גדולה ממה שכל אחד מאיתנו הבין באותו זמן. כפי שהוא אמר לי בשנים האחרונות, ההקלטה של האלבום הזה הייתה מאוד כואבת עבורו. הוא רצה לעשות את זה בשביל הלהקה, בשביל כולנו, אבל זה היה קשה".


להיט נוסף הגיע עם EVERYWHERE שכתבה כריסטין מקווי, שגם שרה אותו בקולה החמים.


ולהיט נוסף מהתקליט בא עם עוד שיר של מקווי, LITTLE LIES. היא כתבה את זה עם הקלידן אדי קווינטלה, לו נישאה בשנת 1986, שבעה חודשים לפני יציאת האלבום. זה לא שיר שהייתם מצפים ששני נשואים טריים יכתבו, אבל ברור שהוא לא קשור ליחסים ביניהם. מקווי לא נזקקה להשראה אישית לקווי העלילה שלה, אבל זה יכל היה להיות מושפע מהפרידה שלה מבעלה הראשון (וחברה ללהקה) ג'ון מקווי, או ממערכת היחסים שלה אחר כך עם דניס ווילסון מהביץ' בויז. דרך אגב, היא וקווינטלה נפרדו בשנת 2003.


במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על האלבום: "הם מכורים לנוסחאות ישנות שגרמו להם להיות מפורסמים... הם אנשי ההיסטוריה של הפופ: אבל הם לא מעודכנים, לבושים לגמרי לא נכון, וזה לא מצחיק".


ב-13 באפריל בשנת 1982 נעצר דייויד קרוסבי.



שוטרים, שנכנסו למועדון הרוק CARDI כדי לערוך סיור שגרתי, מצאו את קרוסבי יושב בחדר ההלבשה עם שקית חשודה ואקדח אוטומטי. הוא היה בהפסקה בין שני סטים בהופעה שהושמעה בפני קהל של כ-750 איש.

"הוא עשה סט אקוסטי", אמר מנהל המועדון, ג'ון דנטון. "הוא אמר שיחזור בעוד 5 עד 10 דקות לעשות סט נוסף עם הלהקה שלו, כשהמשטרה מצאה אותו".


כשהשוטרים נכנסו, הם שמעו קול של גבר אומר 'דייויד, תפסיק עם זה, תניח את זה למטה". השוטרים אמרו שהם מצאו את קרוסבי יושב עם מבער גז ביד אחת ובקבוק זכוכית חום ביד השנייה. קרוסבי הניח אותם על הרצפה, ואז הוציא תיק ירוק מחיקו והניח אותו על הרצפה. בחיפוש התגלו החומרים מפלילים וקרוסבי אולץ להגיע לתא המעצר ושוחרר משם בערבות כדי להגיע לבית המשפט, ב-6 במאי.


למרות שהמעריצים כבר ידעו שהוא עושה סמים, עניין הנשק הגיע כהפתעה גמורה מכיוון שהוא היה פעיל קולני נגד אלימות ונגד מלחמה. קרוסבי הסביר שהוא התחיל לשאת אקדח לאחר שג'ון לנון נרצח בשנת 1980.

זו הייתה ההסתבכות של קרוסבי, בזמן ההוא, עם החוק. הוא נעצר ב-28 במרץ בקליפורניה בגין החזקת סמים ונשק סמוי בזמן שהיה בדרך לעצרת נגד נשק גרעיני. אז מכוניתו נקלעה לתאונה בכביש מהיר בזמן שהיה בדרכו להופיע עם סטיבן סטילס וגראהם נאש ליד תחנת הכוח הגרעינית באורנג' קאונטי.


ב-13 באפריל בשנת 1999 יצא אלבום חדש לטום פטי ושוברי הלבבות ושמו ECHO.



ב-13 באפריל בשנת 1973 יצא התקליט ALADDIN SANE של דייויד בואי, שעמו כבר לטש את עיניו לכיוון השוק של ארה"ב. זה גם התקליט בו הסדקים יחלו להיפער.



לאחר ההצלחה האדירה שזכה לה עם האלבום זיגי סטארדאסט, החליט דייויד בואי לצלול עמוק יותר אל מרכיבי הנפש הסדוקה של הדמות התיאטרלית שיצר. עד כדי כך בואי היה עסוק בזיגי סטארדאסט עד שהמותג דייויד בואי הפך למשני והשם זיגי סטארדאסט תפס את מקומו. הדבר השפיע עליו מאד. הוא החל להאמין באמת שהוא זיגי.


כשהגיע להקליט את אלבומו ALADDIN SANE, הוא כבר נכנס לאולפן כבן אדם אחר לגמרי ממה שהיה לפני כן. השירים שבואי הביא להקלטת האלבום הזה הולחנו ברובם במהלך סיבובי ההופעות של זיגי סטארדאסט.

שני שירים הוקלטו כבר קודם לכן בארה"ב, במהלך סיבוב ההופעות שכזה בארה"ב, והם THE JEAN JENIE ו- DRIVE IN SATURDAY. בואי היה נתון תחת לחץ רב מצד חברת התקליטים, להקליט שירים חדשים שיגיעו לשוק הסינגלים לפני חג המולד. לכן הוא ולהקתו נאלצו להקליט את שני אלו בחופזה רבה באולפני RCA שבניו יורק.


השיר '(ה)ג'ין ג'יני', שהחל בכלל בתור ג'אם מאולתר באוטובוס הלהקה בארה"ב, הוקלט במהירות רבה ביותר ויצא מייד עם השלמתו כסינגל במיקס שהוא מונו בלבד. מיקס הסטריאו נעשה בשלב מאוחר יותר ונכלל באלבום המלא שאני כותב עליו כאן.


מאחר וסיבוב ההופעות של בואי הוארך בארה"ב, הוחלט להמשיך ולהקליטו שם בין ההופעות. באותו הזמן נוסף מרכיב חשוב מאד ללהקה ולאלבום הזה במיוחד - הפסנתרן מייק גארסון, שנגינתו המרחפת בפסנתר היא משהו שקשה לתאר במילים את יופיו. הפסנתרן המוכשר הזה אהב לנסות דברים חדשים בנגינתו והשקפתו המוזיקלית. ג'אז אוונ-גארד היה דבר שהוא אהב פעמים רבות להיכנס אליו.


הדבר הזה תרם רבות לנגינתו של גארסון בשיר הנושא של האלבום. בואי עודד אותו לנגן בדרך הזו. באותו הזמן גארסון היה סיינטולוג מושבע ונהג להטיף במהלך הסשנים על כך. לבסוף הוא הצליח לשכנע שני חברים בלהקה להפוך לסיינטולוגים - הבסיסט טרבור בולדר והמתופף וודי וודמאנסי. כתוצאה מכך השתנתה הדינמיקה בין כל חברי הלהקה, באולפן ומחוצה לו, והדבר השפיע על תהליך ההקלטות. בולדר עזב את הסיינטולוגיה כמה שנים לאחר מכן אך וודמאנסי נשאר סיינטולוג מושבע.


דבר נוסף שגארסון לימד את החבורה הבריטית היה השוני המהותי בין אנגליה לארה"ב בנוגע לחוקי כתיבת תווים. הדבר בא לידי ביטוי כשהגיטריסט מיק רונסון (שהיה גם המנהל המוזיקלי והמעבד של בואי) רצה להנחות את גארסון כיצד לנגן תוך שימוש במונחים שלמד לכתיבת תווים באנגליה. לגארסון, שהיה פסנתרן מקצועי וקורא תווים מיומן, לא היה כלל מושג מה רונסון מנסה לומר לו. בתקופה ההיא, היה שוני מהותי בין ארה"ב לאנגליה בתחום הזה. עם השנים, עם מוזיקאים מאנגליה שעברו לארה"ב ולהיפך, השוני והגבולות היטשטשו.


כשבואי ולהקתו חזרו לאנגליה בינואר 1973, הם נכנסו מיד לאולפני TRIDENT שבלונדון להמשך ההקלטות.

השיר CRACKED ACTOR שיקף נאמנה את מצבו של בואי באותו הזמן. ההפקה של השיר נעשתה בכוונה בסגנונו הידוע בזמנו של חבר טוב שלו - מארק בולאן מלהקת טי רקס. בואי רצה מאד לנגן בשיר הזה במפוחית ובגלל שהגיטרה של רונסון הייתה חזקה מאד בהקלטה, הוחלט לחבר את מיקרופון המפוחית למגבר גיטרה מנורות של מארשל. כך הושג צליל מפוחית בלוזי מחוספס לקטע הזה.


למרות הלחץ הרב שהופעל עליו, הראה בואי שיש בו עדיין סימני יצירתיות חזקים בצורת שירים טובים מאד כמו אלו שנכנסו לאלבום הזה. אך הוא הרגיש שחסר לו מספיק חומר באלבום שיכול גם לצאת כסינגלים. לכן הוא החליט להקליט מחדש שלושה שירים שכבר ביצע בעבר; השיר THE PRETTIEST STAR, שנכתב במקור על אשתו אנג'י, יצא במקור כסינגל ב-1970, שנכשל לגמרי ונשכח מאז. כמו כן הוא הקליט מחדש את JOHN I'M ONLY DANCING (עם תוספת סקסופונים) והשיר ALL THE YOUNG DUDES, שכתב במקור עבור להקה שאהב ועמדה להתפרק, מוט דה הופל. לבסוף הורדו השניים האחרונים מרשימת השירים שבתקליט.

בואי החליט להקליט לאלבום הזה גם גירסה לשיר של הסטונס, LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER, כשגירסתו של בואי לשיר הזה הופכת את הגירסה המקורית של הסטונס למשהו תמים. בואי לקח את השיר והפך אותו למיצג כמעט פורנוגרפי בתעוזתו. האמת? במקרה הזה אני מעדיף בהרבה את הגרסה של הסטונס.


השיר שפותח את האלבום, WATCH THAT MAN, קיבל בתחילה מיקס של הטכנאי קן סקוט, בו קולו של בואי הונמך בכוונה עד הגיעו לווליום של שאר הלהקה. אך מנהליו של בואי, שקיבלו להקשבה את המיקס, לא אהבו את הרעיון ודרשו מהטכנאי לעשות מיקס חדש בו יוגבר קולו של בואי. לאחר הקשבה למיקס המחודש, הוחלט שהמיקס המקורי הוא שמתאים יותר.


השיר שחותם את האלבום, LADY GRINNING SOUL, היה כה חשוב לבואי עד שהזמר החליט להיות נוכח במיקס שלו ואף להביע את דעתו לכל אורך התהליך. בואי דרש מטכנאי המיקס שקולו בשיר הזה יקבל אפקט של PHASING. בואי כתב את השיר הזה על זמרת שחורה בשם קלודיה לניר, עליה גם נכתב השיר של BROWN SUGAER של הסטונס, שבואי מעניק להם גרסת כיסוי בתקליט זה עם LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER.


הקונספט של אלדין סיין הגיע ממש לקראת סוף ההכנות לאלבום. השם ALADDIN INSANE הוא פשוט משחק מילים של A LAD INSANE (בחור לא שפוי). את שיר הנושא המהפנט כתב בואי על אונייה שהפליג בה מאמריקה בחזרה לארצו (הוא שנא לטוס). אלדין השפוי הפך לדמות החדשה של בואי והוא זה שהחליף את זיגי סטארדאסט באופן רשמי.


למרות שהאלבום הזה לא מצביע על קונספט ברור, סדר השירים ואופן ביצועם גורם לתחושה כי מדובר ביצירה אחת ארוכה. בואי הפך לאלדין השפוי באופן טוטאלי. עד כדי כך שבשנת 1974 הזמר איבד את עצמו האמיתי על חשבון הדמות אותה יצר. הדבר גרם לו לצלול עמוק לתהומות הסמים הקשים באותה תקופה.

בתקופה הזו החל בואי להתעייף במהירות. אורך ההופעות שלו התקצר עד לכדי 75 דקות בלבד, כשרוב השירים החדשים מהאלבום הזה היו הראשונים לנשור מהסט.


בואי שבר שיא עם האלבום הזה, כשהמכירות המוקדמות לו הגיעו לדרגה בה זכה לפניו רק האלבום 'אבי רואד' של הביטלס, שלוש וחצי שנים לפני כן. האלבום נמכר עם יציאתו בכמויות רבות וגם רוב הביקורות עליו היו חיוביות. במלודי מייקר נכתב כי 'זה כנראה אלבום השנה ותרומה נכבדת לגוף המוזיקלי החשוב ביותר של העשור'. בעיתון NME כתבו כי 'זה תקליט מחוכם אך קר כקרח ויש לי תחושה שהשירים פה לא ייזכרו זמן רב'.


בניו יורק טיימס נכתב בביקורת בזמנו: "הטקסטים המוכרים ביותר של דייוויד בואי הם תמונות מדע בדיוני מסורבלות ומסובכות לאנשים עם פרצופי חלל ועיניים חשמליות. היצורים האנושיים האלו בולעים חלומות בהקיץ וסובלים שמות כמו זיגי סטארדאסט., הם חלק מהותי מספר שירים שיכול לעבור לגרסה מוזיקלית רוקיסטית ל'אפוקליפסה עכשיו' של סטנלי קובריק.


התצלום של סופרסטאר הרוק על עטיפת האלבום האחרון שלו הוא הייצוג הכי ערמומי עד כה של המלחין האנגלי בן ה-25. בואי תמיד היה מלודיסט בינוני, כותב שירים מוזר ולא מעניין ומעבד ומפיק אולפנים מומחה. בעוד שכשרונות אלו תמיד התבטאו בחמשת האלבומים הקודמים שלו, כהסוואה יעילה למעיינות התחלואה של כותב השירים - בתקליט החדש בואי מאפשר לאותה תחלואה לפרוץ ללא עכבות, ותוך כדי כך הוא יצר את האלבום הכי אקספרסיבי, אם כי לא אחיד, בקריירת ההקלטות שלו. ועדיין, זה אלבום שלא מצליח להעביר רגש אל המאזין. הגיע הזמן שבואי יסיר את האיפור מפניו, ויתחיל לכרות את רגשותיו ואת חוויותיו במטרה להביא את התשוקות שיאפשרו לו להימנע מחזרות נוספות על הרדידות שהוא משתכשך בה כיום".


ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-13 באפריל בשנת 1973 יצא תקליט הרגאי, CATCH A FIRE, של להקת THE WAILERS. איתו החלה הבשורה של בוב מארלי לפשוט בעולם כאש בשדה קוצים (או כאש בעשב הג'וינט).



לדעתי, זה אולי תקליט הרגאיי החשוב ביותר שנעשה עד אז ושווה ערך לתקליט WHAT'S GOING ON של מארווין גאי או DANCE TO THE MUSIC של סליי ומשפחת סטון. הוא ממש החייה את הסגנון שממנו הוא נבע והציג אותו לקהל כמשהו חדש לגמרי.


הבטחון המוזיקלי של מארלי הגיע מעומק ניכר של ניסיון. בגיל 28 הוא הוטרד ונשרף בצורה קשה כמו רוב בני דורו הג'מייקנים, אבל בניגוד להרבה מהם הוא שם את הידע שצבר לשימוש טוב. הוא יכל לראות מדוע ואיך הוא נכווה והוא הלך לוודא שזה לא יקרה שוב. מה שכבר קרה לו נתן לו זכות לא פחות לשיר את הבלוז כמו רוברט ג'ונסון.


הוא נולד בקינגסטון, ג'מייקה, בנו של איש צבא בריטי לבן מליברפול - "אני זוכר שראיתי אותו רק פעמיים, כשהייתי קטן", הוא אמר. האם הייתה ג'מייקנית שחורה שכתבה ספרי רוח ושרה בכנסייה אפוסטולית. בניגוד לחלק מהאנשים עם הורות מעורבת, שנוקטים באלימות מול חברה מלגלגת, זה נתן לו ראייה פתוחה בצורה יוצאת דופן על גזע: "אני לא באמת בודק את הצבע של אנשים", הוא אמר. ההשפעות שלו הגיעו גם מאמני רוק'נ'רול כמו ריקי נלסון, אלביס פרסלי, פאטס דומינו ודברים כאלו שהיו פופולריים בקרב ילדים ג'מייקנים בשנות ה-50. הוא החל ללמוד ריתוך כמקצוע אבל אהב לשיר, אז חשב לקחת את הסיכון. הריתוך היה קשה מדי! אז בשנת 1964 הוא הקליט תקליט משלו, ONE CUP OF COFFEE, והזמר ג'ימי קליף, שהיה חתום אז באותה חברת תקליטים בשם בוורלי, גילה אותו ולקח אותו תחת חסותו. העולם התעלם מתקליט זה. מארלי לא ויתר ובהשפעת להקת THE DRIFTERS הוא החליט שהוא רוצה שתהיה לו להקה.


אז הוא צירף אליו את פיטר מקינטוש (שירה, פסנתר, אורגן, גיטרה) ובאני ליווינגסטון (שירה, קונגס) ואיתם בחור בשם ג'וניור ובחורה בשם בוורלי קלסו. ביחד הם יצרו את השיר SIMMER DOWN והקליטו אותו לחברת תקליטים בשם COXSONE. מארלי סיפר בשנת 1973: ""אחרי שעזבנו את חברת קוקסון בשנת 1969, לא קיבלנו יותר תמלוגים למרות שהשרים שעשינו המשיכו להימכר שם. לא הרווחנו מספיק כסף בשביל לחלק בינינו, אז שניים מאיתנו עזבו. ג'וניור נסע לגור באמריקה, ובוורלי... ובכן, היא הייתה די איטית. לא היה לה תזמון טוב". מארלי עבר עם משפחתו לאמריקה אבל אחרי כמה חודשים חזר לג'מייקה ובחר להמשיך לפעול עם להקה.


הוא החזיר את פיטר ובאני ביחד, והם החליטו להקים גם חברת הקלטות משלהם. המטרה שלהם הייתה להימנע ממפיקי מוזיקה שישתלטו על התוצרת שלהם. "עדיף לדעת בעצמך אם השיא שלך הוא כישלון מאשר שמישהו אחר יגיד לך. ואם התקליט שלך נמכר טוב, המפיק מעמיד פנים שזה לא כך כשאתה בא אליו למשרד". אבל העסק התחיל רע כשבאני נכלא כמעט לשנה. בינתיים לקח הזמר ג'וני נאש שיר של מארלי וחבריו, STIR IT UP, והקליט אותו. נאש ראה במארלי כישרון בכתיבת שירים ואף לקח אותו לשבדיה לשלושה חודשים, כדי לעזור בכתיבת מוזיקה לסרט בכיכובו של נאש (שעדיין לא יצא עד צאת התקליט CATCH A FIRE).


כשמארלי חזר, בשנת 1970, הוא הקים חברת תקליטים חדשה, TUFF GONG, וגם חנות תקליטים בקינגסטון. החנות הוקדשה בעיקר למכירת תקליטים של THE WAILERS ושל RITA AND THE SOULETTES. ריטה מארלי הייתה ידועה כאשתו של בוב, אבל הם לא באמת נשואים אז - זה היה רק רעיון לקבל קצת פרסום לאחד התקליטים שלה. הבעיה של החברה הקטנה הזו היה זמן שידור ברדיו. מארלי ידע שללא קשרים ברדיו, אין השמעות ולפיכך אין מכירות.


בשנת 1972 מצא את עצמו בוב מארלי בלונדון ובלי כסף בכיס כדי לחזור לג'מייקה. אז הוא החליט לסור למשרדו של איש חברת התקליטים "איילנד", כריס בלאקוול, ולבקש ממנו הלוואה. לבלאקוול היה רעיון טוב יותר.


בלאקוול: "עד אז הפצתי תקליטים מוקדמים של THE WAILERS והוקסמתי מהכריזמה והכוח שהיו לבחורים האלו. אז ניגשתי להציע לבוב עסקה. שאלתי אותו כמה יעלה לו לעשות עבורי תקליט. הוא נקב בסכום, 4,000 ליש"ט, וקיבל אותו מיד בצ'ק. אנשים ששמעו על כך אמרו שהשתגעתי ושמדובר בקבוצת אנשים רעים שרק תנצל אותי לרעה ותעשוק אותי כשהיא מותירה אותי מאחור. אבל הייתה לי תחושה שזה לא המקרה פה".

עם ההשקעה הזו קיבל בלאקוול לידו את הרשיון להפיק ולהפיץ את תקליט הרגאי הבינלאומי הראשון. בתקופה הזו נתפסה מוזיקת הרגאי באנגליה כדבר שלא מתאים לשוק המיינסטרים. מצד שני, אמנים מובילים כפול מקרטני וג'ון לנון נהגו להקשיב אז רבות לתקליטים שכאלה שהגיעו מג'מייקה. בלאקוול לא ויתר ודרש להביא את המוזיקה הזו לקהל הלבן שצרך רוק. הוא רצה שאחרים יבינו כמה קסומה המוזיקה הזו, כפי שהוא חש אותה.


אבל היה חסר לו משהו בהקלטה המקורית שהפיק עם הלהקה, כדי להוציא את זה כמו שראה בחזונו. לכן הוא הביא לאולפן גם את האורגניסט האמריקני ג'ון 'ראביט' באנדריק (שהוסיף צלילי האמונד, קלאווינט וסינטיסייזר), הבסיסט רובי שייקספיר ואת הגיטריסט מאלבאמה וויין פרקינס (שמעולם לא שמע או ניגן רגאי עד אז). המוזיקאים האלו נתקלו במחסום בשפה עם חברי הלהקה, אך כל זה היטשטש במהרה בחסות הג'וינטים הענקים והעסיסיים שהוגשו להם.


התקליט CATCH A FIRE יצא בעטיפה מושקעת שבאה בצורת מצית. הייתה זו עטיפה יקרה להדפסה ולכן במהדורות הבאות היא הוחלפה בתמונה של בוב מארלי כשהוא מעשן סיגריה ירוקה ענקית (ושמו כבר ניצב בנפרד לשם הלהקה שלו). זה תקליט שעוצב בכוונה לקהל הרוק המערבי. הטריק הצליח וסגנון חדש שטף את אנגליה.


שיווק יעיל נוסף נעשה כשבועיים לאחר צאת התקליט, כשחברי הלהקה ניצבו באולפני תוכנית הטלוויזיה OLD GREY WHISTLE TEST וביצעו מול המצלמות את השירים STIR IT UP ו- CONCRETE JUNGLE. מבחינה ויזואלית זה נראה מעניין לעין הצופה במרקע והמקצב המיוחד (עם הדגשים דווקא על הפעמות השנייה והרביעית) גרם לגוף לזוז. למרות שהתקליט לא נמכר היטב באנגליה בזמנו (הגיע רק למקום ה-171), הייתה זו תחילתו של שחר חדש. התחושה העיקרית במוזיקה הזו היא הישענות קצבית לאחור, אבל המוזיקאים שעושים אותה נעים בבירור קדימה.


בעיתון המוזיקה הבריטי NME נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "זו המוזיקה של האנשים. זו מוזיקת גטו ייחודית ולא מסוג התקליטים שנועדו, מטעם חברות תקליטים, להתעשר במהרה וזהו".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page