רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 במרץ (13.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"סילקו אותנו מהמלון שבו היינו אמורים לשהות בפרנקפורט, ללא סיבה מיוחדת. כנראה משום שלא אהבו את המראה שלנו; כולם שם נועצים בנו מבטים, אבל הצעירים מגניבים לגמרי ואוהבים אותנו. בברלין עשינו רושם טוב, ואני מאמין שכאשר נגיע להמבורג – נעשה שם בלגן. כרגע אני נהנה מבירה גרמנית חזקה; זה 'חומר טוב'. יש לנו כבר חמישה שירים חדשים לקראת אלבומנו הבא. התחלתי לכתוב מוזיקה בעצמי, אם כי השיר הראשון שכתבתי נשמע רע למדי לטעמי. גם מיץ' המתופף כתב שיר לאלבום; הוא קורא ליצירתו 'MIND OCTOPUS'. כרגע השירים 'PURPLE HAZE' ו-'HEY JOE' מדורגים במקומות גבוהים במצעד הגרמני. אנחנו אוהבים את גרמניה, יש כאן סצנה נהדרת" (נואל רדינג, הבסיסט של ג'ימי הנדריקס אקספריינס, בשנת 1967)

כשחברי רדיוהד הפסיקו להיות קריפ והתחילו לשנות את העולם. ב-13 במרץ בשנת 1995 יצא אלבומה השני של להקת רדיוהד ושמו THE BENDS.

באותם ימים, עולם המוזיקה תהה האם החבורה מאוקספורד תצליח לשרוד את מבחן התקליט השני או שמא תיעלם בדפי ההיסטוריה כהבטחה שלא מומשה. בעקבות ההצלחה העצומה של השיר CREEP, היה לחץ כבד על רדיוהד לספק משהו אפילו טוב יותר, שכן כולם פחדו מהתווית המפחידה של להקה של להיט אחד.

הדרך אל היצירה המופלאה הזו לא הייתה סוגה בשושנים. לאחר סיבוב הופעות מפרך ומתיש במיוחד ברחבי ארצות הברית, הלהקה ביטלה את הופעתה המתוכננת בפסטיבל רידינג. הסיבה לביטול הייתה דרמטית למדי, שכן הזמר שלה, ת'ום יורק, חלה פיזית ונפשית והגיע לקצה גבול היכולת שלו. אבל חברת התקליטים שלהם, EMI, לא הראתה חמלה רבה והודיעה להם בצורה חד משמעית שהם חייבים להתארגן על עצמם אחרת הם פשוט יקבלו את הבעיטה החוצה מהתעשייה.

עם משקל הלחץ הזה על כתפיהם, נכנסו חברי הלהקה לאולפני RAK בלונדון יחד עם ג'ון לקי, המפיק המוכשר שעמד מאחורי אלבום הבכורה של הסטון רוזס. לקי החליט לקחת הימור והביא איתו טכנאי הקלטה צעיר ומבטיח בשם נייג'ל גודריץ'. השילוב הזה הוכח כהברקה של פעם בחיים, שכן גודריץ' המשיך להפיק גם את אלבומיה הבאים של רדיוהד ולעצב בצורה משמעותית את הסאונד הייחודי שלה לאורך השנים.

האלבום THE BENDS סימן את נקודת המפנה הראשונה והמשמעותית בצליל של הלהקה. מלהקה שנחשבה לסוג של פוסט גראנג' המושפע מהסאונד של סיאטל, הפכה רדיוהד ללהקה אלטרנטיבית ניסיונית ומעניינת הרבה יותר. זה היה שונה בתכלית מאלבום הבכורה, PABLO HONEY, והוא היווה למעשה תחנת מעבר הכרחית ומרתקת לקראת מה שיהיה בעתיד OK COMPUTER. העבודה באולפן הייתה אינטנסיבית והלהקה נאבקה למצוא את הקול החדש שלה, כשיורק מתמודד עם חרדות והגיטריסט ג'וני גרינווד מחפש צלילים שטרם נשמעו.

מעניין לגלות ששם האלבום מתייחס למחלת דקומפרסיה שחווים צוללנים שעולים מהר מדי אל פני המים, מטפורה מושלמת לתחושת הלחץ והנסיקה המהירה של הלהקה לתהילה. אפילו עטיפת התקליט, המציגה בובת החייאה רפואית, נבחרה על ידי האמן סטנלי דנווד כדי להמחיש את התחושה הקרה והמנוכרת של התקופה.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "השיר CREEP היה להיט הרדיו של הקיץ של 1993. הוא כה נחנק שאפילו הגיטריסט של הלהקה, ג'וני גרינווד, שנא את המנגינה, והגיטרה המקרטעת שלו באה מלכתחילה כניסיון להרוס את השיר. אף על פי כן, הלהיט השאיר לרדיוהד את התקוות הגדולות להיות שם למעלה. אבל טווח ההגעה של רדיוהד לשם עשוי להיכשל עם THE BENDS, אלבום שאפתני מבחינה קולית שמציע להיטים לא קלים".

הנה קצת פרטים עסיסיים על כמה מלהיטי התקליט ששינו את פני הרוק. שם השיר MY IRON LUNG בא להזכיר מכשיר רפואי מסורבל וישן ששימש לעזור לאנשים חולים לנשום בשנות ה-50 של המאה הקודמת. המילים העמוקות של השיר משקפות עד כמה חברי הלהקה הרגישו מוגבלים, חנוקים וכלואים כשנודעו בציבור הרחב רק בזכות הלהיט הגדול שלהם CREEP. השיר נכתב ממש באותו יום גורלי שבו נאלצו חברי הלהקה לפרוש מפסטיבל רידינג בגלל מיתרי הקול המתוחים והפצועים של ת'ום יורק.

מצד שני, השיר HIGH AND DRY המלודי לא נועד מלכתחילה להיכלל בתקליט הזה. יורק סיפר בראיונות מאוחרים יותר כי הוא נאלץ לשים אותו ברשימת השירים רק בגלל שהיה לו גוון מסחרי שהתאים לדרישות חברת התקליטים. השיר נכתב עוד כשהוא היה סטודנט צעיר שביקש לתאר בדרכו הצינית את טיפשות המצ'ואיזם הגברי. כחלק מהביקורת הזו, הוא הביא למילים את דמותו של הפעלולן המפורסם אוול קניבל. קניבל התפרסם מאוד בשנות ה-60 וה-70 בזכות קפיצות האופנוע הנועזות והמסוכנות שלו מעל שורות של מכוניות, אוטובוסים ומכשולים אימתניים אחרים. עם זאת, הפעלולים שלו לא תמיד הצליחו והוא סבל מפציעות רבות ומשברים קשים לאורך הקריירה הארוכה שלו. יורק השתמש במעלליו המטורפים של קניבל כדי להמחיש עד כמה הרדיפה האובססיבית אחר תהילה והצלחה מהירה היא סיכון עצום, שכן הכישלון הוא תמיד אפשרות ריאלית שמשאירה אותנו, כשם השיר, במצב קשה וללא עזרה.

האלבום כלל גם פנינים נוספות כמו FAKE PLASTIC TREES, שהוקלט לאחר שת'ום יורק חזר נסער מהופעה של ג'ף באקלי, וסיים את ההקלטה כשהוא ממרר בבכי באולפן. בסופו של דבר, THE BENDS הפך ליצירה מופתית שהוכיחה שרדיוהד היא להקה עם עומק, רגש ותעוזה מוזיקלית שאין לה מתחרים. מאסטרפיס!

לנון צופה בגלגלים. ב-13 במרץ בשנת 1981 יצא תקליטון חדש לג'ון לנון, WATCHING THE WHEELS. הזמר כבר לא היה אז בחיים.

ג'ון לנון כתב את השיר כדי להסביר מה עשה בשנים האחרונות, מאז פרישתו מעולם המוזיקה ועד לחזרתו אליו עם הקלטת התקליט DOUBLE FANTASY. הוא כבר לא התעניין בתהילה, והתמסר למשפחתו – לאשתו יוקו ולבנו הצעיר שון. השיר מבטא אמירה שלפיה כדאי לקחת את הדברים בקלות ולבלות עם אנשים אהובים. לעומת זאת, עבודה קשה מדי בניסיון להיות פרודוקטיבי ככל האפשר, עלולה להתגלות כלא מספקת בסופו של דבר. הלך הרוח שמתאר לנון בשיר עומד בניגוד מוחלט למצבו בשנים 1974-1973, אז יצא ל"סוף השבוע האבוד" שלו, לאחר שעזב את יוקו והפגין התנהגות הרסנית. הוא חזר ליוקו בשנת 1975 ושינה את אורח חייו מן הקצה אל הקצה.

ג'ון לנון: "זו גרסת השיר למכתב האהבה של ג'ון ויוקו. זו תשובה לשאלה 'מה עשית?' – 'ובכן, אני עושה את זה – מה שמניע את הגלגלים'. בשיר הזה אני שר: 'אנשים אומרים שאני עצלן, חולם את חיי בעודי רואה אותם חולפים על פניי. הם נותנים לי כל מיני עצות שנועדו להאיר את עיניי...'. ובכן, הם אמרו את זה כל חיי, החל מבית הספר. זהו סיפור חייו של ג'ון יותר מאשר של ג'ון ויוקו. השיר אומר 'הוא עצלן, הוא עצלן', אבל אף פעם לא הייתי עצלן. איך אפשר לחשוב אם עושים משהו כל הזמן? כשאתה אוכל – תאכל. כשאתה מצייר – תצייר. כשאתה יושב – תשב. יש זמן לישיבה וזמן לריצה. ורק בגלל שהחיים שלי חשופים בחציים לציבור, אנשים מעירים על כך. אני לא עצלן. עשיתי בחיי יותר ממה שרוב האנשים היו עושים בעשר תוחלות חיים. בהחלט! גם אם רק שכבתי על הגב, דאגתי לשון או עשיתי משהו אחר, עדיין עבדתי יותר ממה שרוב האנשים עושים במהלך חייהם – אפילו בתקופת הביטלס בת עשר השנים. להיות איש ציבור, כפי שאמרתי, זו עבודה של עשרים וארבע שעות ביממה. אנשים מעירים אותך באמצע הלילה ומבקשים ממך להציל את פרו. כשהייתי בהרי יפן, איזה אידיוט השיג את המספר והעיר אותנו באמצע הלילה כדי לנסות לשכנע אותנו להופיע בקונצרט של יוניצ"ף".

ג'ק דאגלס (מפיק ההקלטה): "הגרסה המקורית של השיר הזה נשמעה כמו שיר של בוב דילן. ג'ון אמר שאנחנו צריכים משהו שנשמע מוזר. אמרתי: 'אני יודע מה אנחנו צריכים – דולצימר'. הוא השיב: 'בסדר, תוכל למצוא מישהו שמנגן בזה?'... יצרתי קשר עם האיגוד והתברר שאין אף נגן כזה בניו יורק. זה היה פשוט הדבר הכי מוזר שיש. כמה ימים לאחר מכן הלכתי בפינת רחוב 72 ושדרת קולומבוס, וראיתי איש יושב ברחוב ומנגן בדולצימר, בזמן שאנשים זורקים כסף לקופסה שלו".

טוני דביליו (מעבד בתקליט DOUBLE FANTASY): "ג'ק שמע את הבחור הזה, מת'יו קנינגהם, מנגן בדולצימר ברחוב, והוא היה טוב. הוא היה היפי אמיתי עם שיער ארוך, מוזיקאי רחוב טיפוסי. הם הביאו אותו לנגן בדולצימר בהקלטת השיר. הוא נכנס לאולפן ונראה די מסטול. ג'ק ביקש ממני לבדוק אם הבחור יודע לנגן לפי הקצב. ניגשתי לפסנתר וניגנתי כמה תווים, והוא המשיך להניד בראשו ואמר: 'זה לא נשמע טוב, זה לא בזמן' – למרות שזה דווקא כן היה בזמן. הוא ישב שם, ניגן יחד עם ההקלטה והטייפ נעצר. ג'ון נעמד בחדר הבקרה ואמר לו משהו דרך האינטרקום לחלל האולפן. מת'יו צמצם את עיניו, הביט לעברו ושאל: 'מה שמך?'. ג'ון השיב באינטרקום: 'קוראים לי ג'ון'. הבחור פשוט בהה בו ואמר: 'היי, ג'ון'. ג'ון ענה לו: 'היי, מאט'. באותו רגע ראיתי שכולם בחדר הבקרה צוחקים, כי הבחור הזה פשוט לא ידע עם מי הוא מדבר. ככל הנראה, הוא היה האדם היחיד במדינה שלא הכיר את ג'ון לנון".

ג'ון לנון: "הוא למד לנגן בדולצימר עם מישהו מפורסם. הוא היה מאוד 'קוסמי'. הוא היה צריך לקבל אישור מהאסטרולוג שלו לגבי היום הנכון להגיע להקלטה. זה הצחיק אותי, כי גם יוקו ואני בחרנו את האנשים להקלטת התקליט שלנו לפי נומרולוגיה או אסטרולוגיה".

ג'ק דאגלס: "אחרי שהוא סיים את ההקלטה הוא חזר הביתה, והתקשר אליי יומיים לאחר מכן. הוא שאל: 'תגיד, אני ניגנתי עבור ג'ון לנון?'. עניתי לו: 'כן, כן'. אני חושב ששילמנו לו בסך הכל 200 דולר על זה".

ג'ון סמית' (עוזר טכנאי הקלטה): "ג'ון ניגש לפסנתר החשמלי כדי ללמד את הלהקה את השיר. הוא בילה זמן רב ליד הפסנתר וחזר על המנגינה שוב ושוב. הוא לא תכנן לנגן בפסנתר בשיר עצמו, אבל ג'ק שכנע אותו שזה יהיה ממש מגניב אם הוא ינגן בפסנתר אחד וג'ורג' סמול (הקלידן של הסשנים) ינגן בפסנתר אחר".

ג'ורג' סמול (קלידן ההקלטות): "השיר הזה פשוט הפיל אותי, זה שיר מדהים עם משהו מיוחד מאוד. זה השיר הכי 'קלידי' בתקליט. אני מנגן בפסנתר וג'ון מנגן בפסנתר כנף חשמלי של ימאהה. אני מנגן גם תפקידים בסינתיסייזר PROPHET 5 שנשמעים כמו קרן צרפתית. בחלק הסיום – שבו ג'ון שר 'JUST HAD TO LET IT GO' – הוא הקפיד לוודא שניגנתי את התפקיד הרומנטי הזה בפסנתר. הוא סיפר לי שהיה בבר לילה אחד, האזין לפסנתרן והריף הזה פשוט נתקע לו בראש. הוא היה חייב שהריף הזה יופיע בסוף השיר".

ג'ק דאגלס: "זה עוד שיר שמשקף את ערכי ההפקה שלי. האטתי אותו ונוצרה התחושה שביטאה בדיוק את מה שג'ון עשה במשך חמש השנים שבהן היה מחוץ לעסק. הוא היה מאוד מרוצה מהתוצאה שהשגנו באולפן".

ארל סליק (גיטריסט): "זה אחד השירים האהובים עליי בתקליט, מאותם שירים שבהם לא הייתה הרבה גיטרה. לא היה לי הרבה מה לעשות בשיר הזה. לא מדובר בלהקת רוק טיפוסית; היה לנו מעבד, נגן כלי הקשה, קלידן ושלושה גיטריסטים. לפעמים היית צריך פשוט 'לדוג' חלקים קטנים שנותנים לך לנגן".

אייזק הייז זועם! ב-13 במרץ בשנת 2006 פרש בכעס זמר הנשמה הוותיק, אייזק הייז, מהפקת תוכנית האנימציה הפרועה, סאות' פארק, בה דיבב את דמותו של שף. מה הסיבה לפרישתו הכועסת? בואו לקרוא.

תחזיקו חזק את המצקת: השף יצא מהמטבח והוא ממש לא התכוון לחזור לשטוף כלים. ב-13 במרץ בשנת 2006, עולם הבידור קיבל זעזוע כשזמר הנשמה הוותיק, אייזק הייז, הודיע על פרישה זועמת מהפקת תוכנית האנימציה הפרועה סאות' פארק. הייז, שהיה הקול המזוהה עם דמותו של שף, החליט שזהו זה, הסאטירה הגיעה לקצה. מה גרם לו להניח את הסינר ולטרוק את הדלת בכעס כזה? בואו לקרוא את הסיפור המלא על הסכסוך ששיגע את הוליווד.

אייזק הייז נתן את קולו של שף מאז שהסדרה עלתה לאוויר בעונה הראשונה בשנת 1997. הדמות שלו הייתה עמוד תווך בבית הספר היסודי של העיירה בקולורדו. שף עבד בקפיטריה של בית הספר, שם הוא עזר לילדים להבין מושגים מורכבים של מבוגרים, כמו למשל עולם הזנות. הוא הסביר להם פעם ש "לא משלמים לה כדי להישאר, אתה משלם כדי שהיא תעזוב אחר כך". דעתו של האיש הגדול והחביב הוסחה לעתים קרובות כשהוא התחיל לשיר על התעלסות מתוקה עם אישה, וההפסקות המוזיקליות האלו, ששילבו נשמה וגרוב כמו שהייז יודע, הפכו לאחד האלמנטים הכי פופולריים בתוכנית.

הייז עצמו לא היה סתם מדבב. הוא היה מוזיקאי ענק שפרץ דרך בחברת התקליטים סטאקס רקורדס וזכה בפרס אוסקר על המוזיקה לסרט SHAFT. ההצלחה שלו בסדרה הגיעה לשיא מוזיקלי כשהשיר שלו בתור שף, שנקרא CHOCOLATE SALTY BALLS, יצא כסינגל. השיר, שכלל אינספור כפילויות משמעות ופירושים שונים ומשעשעים, כבש את המצעדים והגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. באותן שנים, נראה היה שהחיבור בין יוצרי הסדרה לזמר הוא שידוך משמיים, או לפחות מהמטבח.

כל פרק בסדרה סאות' פארק נפתח כידוע בכתב אזהרה שאמר כי "התוכנית הבאה מכילה שפה גסה ובשל תוכנה אסור לצפות בה על ידי אף אחד". עם סאטירה מרושעת וחסרת עכבות, התוכנית ירדה על סלבריטאים, תרבות ודת בלי לעשות חשבון לאף אחד. אבל ב-16 בנובמבר 2005, שודר הפרק שהצית את האש הגדולה. הפרק התמקד בסיינטולוגיה ונקרא בשם המרומז "לכודים בארון". בפרק הזה הופיעו דמויותיהם של טום קרוז וג'ון טרבולטה, והוא הציג את עיקרי האמונה של הסיינטולוגיה בצורה מגוחכת. ההצהרה של הייז על עזיבת התוכנית פורסמה בהודעה לעיתונות זמן קצר לאחר מכן, והיא לא הייתה נעימה בכלל.

"יש מקום בעולם הזה לסאטירה, אבל יש זמן שבו הסאטירה מסתיימת ומתחילים חוסר סובלנות וקנאות כלפי אמונות דתיות של אחרים", קבע הייז בהצהרתו הרשמית. "כפעיל זכויות אזרח ב-40 השנים האחרונות, אני לא יכול לתמוך במופע שלא מכבד את האמונות והמנהגים האלה". הייז הצטרף לסיינטולוגיה עוד בשנות התשעים, ונראה היה שהפעם החברים מהטלוויזיה חצו מבחינתו קו אדום וקדוש.

התגובה מצד יוצרי הסדרה לא איחרה לבוא והייתה חריפה לא פחות. מאט סטון, אחד משני המוחות מאחורי התוכנית, קבע בתגובה נוזפת שחשפה את מה שהוא חשב על המהלך. "זה קשור ב-100 אחוז באמונתו בסיינטולוגיה... והאיש פדה המון צ'קים עם ההצגה שלנו שלעגה לנוצרים". סטון ושותפו טריי פארקר הרגישו שכל עוד הסאטירה כוונה לאחרים, הייז נהנה מהכסף ומהתהילה, אך כשהיא פגעה בבית שלו, הוא החליט לשבור את הכלים. אחרי העזיבה, הדמות של שף נרצחה בסדרה בפרק הבכורה של העונה העשירית, שנקרא שובו של שף. היוצרים השתמשו בקטעי קול ישנים של הייז כדי ליצור דיאלוגים חדשים שהציגו את שף כמי שעבר שטיפת מוח על ידי כת מוזרה. זה היה אקט של נקמה יצירתית שהותיר את הצופים פעורי פה.

הסיפור קיבל תפנית מפתיעה ועצובה שנים מאוחר יותר. בשנת 2016, בנו של הזמר, אייזק הייז השלישי, החליט לפתוח את הכל. הוא אמר ששבץ מוחי הוא שהותיר את אביו ללא יכולת לתקשר או לקבל החלטות באותה תקופה, וטען כי מישהו אחר מאנשי הסיינטולוגיה שסבבו אותו פרסם את ההודעה על הפרישה לעיתונות ועזב את התוכנית בשמו של אביו. הבן התעקש שאביו לא היה אדם כזה. "אבא שלי לא היה כל כך צבוע להיות חלק מתוכנית שתצחק כל הזמן על אנשים אפרו-אמריקאים, יהודים, הומוסקסואלים - ולהפסיק רק כשזה מגיע לסיינטולוגיה", הוא אמר בראיון.

אייזק הייז הלך לעולמו בשנת 2008, אבל הדמויות שהוא גילם והשירים שלו בתקליט המצליח של הסדרה המשיכו להצחיק ולהרקיד, גם אם בבית הספר של סאות' פארק כבר מזמן לא הגישו כדורי (ביצי) שוקולד מלוחים.

מעשה בשלוש חיפושיות. ב-13 במרץ בשנת 1973 חזרו שלוש חיפושיות לנגן יחדיו.

השנה הייתה 1973, והשמש של לוס אנג'לס האירה פנים לרינגו סטאר, שהחליט שהגיע הזמן לעשות סדר בקריירה שלו. אחרי שהתנסה בביצוע בלדות מתקתקות בתקליט הבכורה שלו SENTIMENTAL JOURNEY ומיד לאחר מכן חבש כובע בוקרים וניסה את מזלו כזמר קאנטרי בתקליט BEAUCOUPS OF BLUES שהוקלט בנאשוויל, רינגו הבין שהקהל שלו רוצה משהו אחר. הוא רצה לפצוח בקריירה כסולן עם תקליט שיזכיר לכולם מאיפה הוא בא - הרוק'נ'רול.

באותו יום גורלי ב-13 במרץ, נפגשו שלושה חברים ותיקים – רינגו סטאר, ג'ון לנון וג'ורג' האריסון – כדי להקליט שיר חדש שכתב ג'ון במיוחד עבור חברו הטוב ושמו I'M THE GREATEST. מקום ההקלטה שנבחר היה אולפני SUNSET שבלוס אנג'לס, מקום שבו הקליטו בעבר ענקים כמו להקת הדלתות והרולינג סטונס. השלושה לא היו לבדם באולפן, שכן הצטרפו אליהם הקלידן בילי פרסטון והבסיסט קלאוס פורמן, חברם הקרוב עוד מימי המועדונים המיוזעים בהמבורג, שגם עיצב בעבר את עטיפת התקליט REVOLVER.

הסיפור שמאחורי המפגש הזה נשמע כמעט כמו סצנה מסרט קומדיה. בתחילה היה אמור רינגו לעבוד שם באולפן רק עם ג'ון לנון. אבל בעודם יושבים שם באולפן, יחד עם יוקו אונו, צלצל לפתע הטלפון. היה זה ג'ורג' האריסון, שפשוט רצה להפגין חברות ולדעת מרינגו כיצד מתקדמת ההקלטה שלו. כשג'ורג' שמע מהצד השני של הקו שגם ג'ון נמצא שם, הוא ביקש להגיע מיד. ג'ון, שישב בדיוק באותו רגע על ספסל הפסנתר וניגן להנאתו צלילים ראשונים, צעק משם שיגידו לג'ורג' שיגיע ומהר. לנון הוסיף כי הוא זקוק להאריסון שיבוא לעזור לו לסיים ולכתוב קטע אמצעי לשיר, I'M THE GREATEST, שהביא עמו לאולפן כסקיצה כמעט מוכנה. כחצי שעה לאחר מכן כבר נעמד האריסון באולפן, בידו נשא תיק של גיטרה וניגש לפתוח אותו ולגשת ישר לעניינים ללא הקדמות מיותרות.

האווירה בין השלושה הייתה שמחה מאד באולפן והזכירה את הימים היפים של תחילת שנות השישים. היה נראה כאילו הם מעולם לא נפרדו וכאילו לא עברו תהליך מייגע של פירוק להקתם החשובה כמה שנים לפני כן בסערה תקשורתית. טכנאי ההקלטה והמפיק המוזיקלי ריצ'רד פרי, שעבד באותה תקופה עם השמות הגדולים ביותר במוזיקה, סיפר מאוחר יותר על הרגע ההוא בשיא ההתרגשות: "זה היה פשוט ככה. ללא תכנונים. שלושה חברי ביטלס לשעבר הקליטו שיר של ג'ון. כל מי שהיה בחדר פשוט זרח משמחה. יש איזו הילת שימחה עם הביטלס".

מבחינה מוזיקלית, השיר היה תענוג לאוזניים. האריסון סיפק את פירוקי האקורדים בסגנון הידוע שלו, עם אותו צליל גיטרה ייחודי שאי אפשר לטעות בו. בילי פרסטון הוסיף צלילי אורגן האמונד משגעים שהכניסו גרוב לכל העניין, ולנון שר את קולות הרקע בהתלהבות של נער. התוצאה הסופית סיפקה לקהל הרחב תמונת מצב מעודדת של שלוש חיפושיות במצב טוב בשנת 1973. ברגע שנודע לתקשורת העולמית על הרכב הנגנים המפתיע בשיר זה, העיתונאים לא חיכו שם ודאגו מיד לבשר לעולם בכותרות ענק כי איחוד של הביטלס נמצא ממש באופק. המעריצים בכל רחבי הגלובוס, ששתו אז בצמא כל ידיעה שכזו, הפכו נרגשים ביותר והציפו את חנויות התקליטים בשאלות.

כמובן שההיסטריה הזו דרשה התייחסות רשמית. נציגים של רינגו, ג'ורג' וג'ון מיהרו למהר לכלי התקשורת ולשפוך מים על האש שפרצה לפתע כדי להרגיע את הרוחות. ג'ון לנון בעצמו הוסיף כי נהנה מאד מההקלטה המשותפת אך הוא אינו שרוי באופוריית נוסטלגיה ואין לו כוונה להקים את הלהקה מחדש מחר בבוקר. אפילו פול מקרטני, ששמע כי רינגו עבד עם שני חבריו לשעבר, לא רצה להישאר מחוץ לחגיגה. הוא מיהר לתרום לתקליט שיר משלו שנקרא SIX O'CLOCK, אותו הקליט יחד עם אשתו לינדה בלונדון. כמו כן הוא סייע בהקלטת הביצוע המחודש של רינגו לשיר הישן והאהוב YOU'RE SIXTEEN, שהפך מאוחר יותר ללהיט ענק שכבש את המצעדים.

אמנם ארבעת הביטלס לא התאחדו פיזית באותו אולפן באותו זמן לצורך התקליט, אך העובדה שכולם השתתפו בפרויקט של רינגו הייתה מספיקה בשביל לזרוע זרעים של תקווה גדולה בקרב המעריצים המושבעים. קרני שמש חדרו את השמיים הקודרים של הפירוק והחלו ללטף בחמימות ולהמיס את הקרח ששרר בין הארבעה בשנים האחרונות. כך זה, בכל אופן, נראה על פני השטח באותם ימים קסומים של שנות השבעים. התקליט, שנקרא בפשטות RINGO, הפך להצלחה גדולה והוכיח שהקסם המשותף שלהם עדיין עובד כמו מכונה משומנת היטב - ביחד וגם קצת לחוד.

המתופף הרוצח - מת! ב-13 במרץ בשנת 2023 מת בכלא המתופף הידוע, ג'ים גורדון, שניגן בהקלטות חשובות רבות בעולם הרוק, אך בשנת 1983 רצח את אמו.

ג'ים גורדון היה אחד המתופפים המבוקשים ביותר בשנות השישים והשבעים. סגנון התיפוף שלו היה משאת נפשם של מוזיקאים ידועים רבים; הוא ידע בדיוק מתי וכיצד להלום בכל חלק במערכת התופים כדי להפיק צליל ייחודי ובלתי נשכח. אך סיפורו האישי אפל הרבה יותר ממקצבי הרוק שהכתיב.

כל חובב רוק משנות ה-60 וה-70 שמע את התיפוף של ג'ים גורדון: בשירים של הביץ' בויז (כולל באלבום המופתי PET SOUNDS משנת 1966), ב-PRETZEL LOGIC של סטילי דן (1974), בלהיט YOU'RE SO VAIN של קרלי סימון (1972), ואצל ג'ון לנון (בין היתר בשיר POWER TO THE PEOPLE). הרשימה ארוכה וכוללת גם את גורדון לייטפוט, הארי נילסן, פרנק זאפה, ג'ק ברוס, סוני ושר, ננסי סינטרה, גלן קמפבל, ליאון ראסל, דרק והדומינוס ולהקת טראפיק. הוא היה ללא ספק מענקי התקופה, אך הכל נעצר כשהחל לשמוע קולות בראשו – וציית להם.

גורדון, שניחן בקול דיבור מלטף, היה מוכר למקורביו גם בשל התפרצויות זעם אלימות. הייתה לו היסטוריה של התמודדות עם מחלת נפש, ובשנת 1970 תקף את חברתו דאז, הזמרת ריטה קולידג', בזמן שהיו בסיבוב הופעות עם ג'ו קוקר. "ג'ים שאל בשקט מאוד, כך שרק אני יכולתי לשמוע: 'אפשר לדבר איתך רגע לבד?'", שחזרה קולידג'. "יצאנו מהחדר שבו כולם חגגו אחרי עוד הופעה טובה. הייתי בטוחה שהוא עומד להציע לי נישואין. הייתי כל כך מאוהבת וחיכיתי לרגע הזה, ואז הוא היכה אותי בעוצמה כזו שהתרוממתי מהרצפה ונהדפתי אל הקיר בצדו השני של המסדרון. הוא פגע לי בעין ואיבדתי את הכרתי לרגע. זה קרה לפתע פתאום. ג'ים היה גדל ממדים ואני הייתי קטנה. מעולם לא הרימו עלי יד לפני כן". ניקי בארקלי, זמרת נוספת בלהקה שחדרה היה מעבר לקיר, שמעה את חבטת גופה של ריטה בקיר ומיהרה למקום, אך גורדון כבר נעלם. הוא חזר לחדר הנגנים והתנהג כאילו דבר לא קרה. "המשכתי להופיע עם עין נפוחה וכחולה. לא הגשתי תלונה, אבל הוצאתי נגדו צו הרחקה".

גורדון טופל באופן אמבולטורי ושמר על חזות רגילה מול חבריו המוזיקאים. "הוא היה בחור מדהים וכריזמטי", אמרה קולידג', "אבל אחרי המקרה ההוא, התחלתי לזהות את המבט הזה בעיניים שלו".

למרות הכל, הקריירה העמוסה נמשכה. גורדון המשיך לתופף וציית לצריכת סמים גוברת שהחמירה את מצבו הנפשי. בובי וויטלוק, הקלידן של דרק והדומינוס, כתב בספרו: "בילינו לפחות שנה יחד, מנגנים יומם וליל ומשתגעים מכל סם זמין תוך התנערות מוחלטת מאחריות. הופענו במועדונים ברחבי אנגליה בלי שאף אחד ידע מי אנחנו; זה היה גן עדן של מוזיקה לשם ההנאה הצרופה".

אך המציאות הייתה רחוקה מלהיות גן עדן. כריס אודל, שעבדה כעוזרת של אריק קלפטון, תיעדה גם היא התפרצות מפחידה של גורדון. יום אחד, כשחזרו מהקלטות האלבום LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS, נותרו גורדון ואודל לבדם. הוא הוציא חבילה לבנה, פיזר את תוכנה על מכסה הפסנתר וסידר "שורות". אודל, שחשבה שמדובר בקוקאין, הסניפה שורה ארוכה ומיד חשה ברע.

"את בסדר?", שאל ג'ים. אודל חשה גלי בחילה עזים. "מה זה היה?", שאלה בחרדה. "זה הרואין", השיב המתופף ביובש, מופתע מכך שהיא מגיבה כך לסם שהוא צרך כעניין שבשגרה.

בלילה אחר, לאחר שתייה מרובה וסמים, התפתח ויכוח קולני בין השניים. פני הילד של גורדון התעוותו למראה שטני ועיניו נראו כשל משוגע. הוא ניתר ממקומו וניסה לרתק את אודל למיטה. היא הצליחה להימלט למדרגות, וכשהסתובבה, ראתה אותו דולק אחריה עם סכין קצבים בידו.

"ג'ים! עזוב אותי!", צרחה. "אני אשיג אותך!", הוא שאג, "תשתקי או שאני אשתיק אותך!". כשניסה לאגף אותה ליד הספה, היא רצה למעלה וניסתה להינעל באחד החדרים. הוא כמעט השיג אותה, ודווקא כשנראה שאפסו סיכוייה, נשמע קול בכניסה: "הלו, יש מישהו בבית?". זה היה המפיק רוברט סטיגווד. ברגע שנשמע קולו, גורדון "נרגע" והפך למרוקן. הוא הניח את הסכין בעדינות על הפסנתר וחייך למרבה התדהמה אל אודל, כאילו לא היה מודע כלל למה שהתרחש רגע לפני כן.

בובי וויטלוק נזכר: "כשבאנו להקליט את האלבום השני, ג'ים כבר היה אדם אחר. הוא היה נכנס לאולפן לבדו ומנסה להקליט אלבום סולו על זמן האולפן שלנו. הוא הזדהה כזמר, ככותב שירים וכגיטריסט. השילוב של הרואין וקוקאין הוליד אצלו רעיונות חסרי ערך. כולנו היינו במקום מוזר בגלל הסמים, שרויים בכעס ובפרנויה, במיוחד סביב כסף. ג'ים התחיל להופיע עם סט תופים חדש ומכונית חדשה, ולא הבנו מאיפה הכסף, הרי הכל היה אמור להתחלק שווה בשווה. יום אחד הוא ביקש מאיתנו להיפגש מחוץ לדירתו והגיח עם פרארי דייטונה ספיידר לבנה. אריק ואני תהינו מה לעזאזל קורה כאן – הבחור הרי לא הבין דבר במכוניות".

הקולות בראשו של גורדון לא פסקו, והמטריד מכולם היה קולה של אמו, שפקד עליו להרעיב את עצמו ולמנוע מעצמו שינה. הרופאים שגו באבחנה וניסו לטפל בו כאלכוהוליסט בלבד. ב-3 ביוני 1983, המצב הגיע לנקודת אל-חזור: גורדון החליט לרצוח את אמו כדי לשים קץ לייסוריו. הוא הצטייד בפטיש ובסכין קצבים ונסע לביתה בשעת לילה מאוחרת. כשאמו בת ה-72 פתחה את הדלת, הוא התנפל עליה, חבט בראשה בפטיש ודקר אותה שלוש פעמים בחזה. רק לאחר כליאתו אובחן כחולה בסכיזופרניה, אך בשל שינויים בחוקי ההגנה על אי-שפיות בקליפורניה באותה עת, הוא נידון למאסר עולם.

שנים לאחר מכן, כשראה בטלוויזיה בתאו כי אריק קלפטון זכה בפרס על השיר LAYLA, גורדון ניתץ בזעם את חפציו. בחדרו נמצא פתק ובו "רשימת חיסול" שכללה את האנשים הקרובים אליו ביותר בעבר: רוברט סטיגווד, בובי וויטלוק ואריק קלפטון.

ב-13 במרץ בשנת 2006 נערך סוג של איחוד בלהקת בלונדי. היה זה באירוע היכל התהילה של הרוק'נ'רול. וזה היה ממש ממש מביך, מה שקרה שם...

במהלך השנים 2004 ו-2005, שילבה להקת בלונדי סיבובי הופעות עם הפסקות שנועדו לאגירת כוחות. למרות שלא נראה באופק אלבום חדש באותה תקופה, נדמה היה שהלהקה הגיעה למעמד של מוזיקאים ותיקים המופיעים בקביעות בפסטיבלים, לצד להקות שזכו מהם להשראה. עם זאת, עד שנת 2006, הגרעין הלא-מתפקד של רביעיית בלונדי שב לחיים.

הקלידן ג'ימי דסטרי הודח מהלהקה בשל בעיות הסמים המתמשכות שלו. הגיטריסט, כריס סטיין, הסביר: "נהגתי לצרוך כמויות אדירות של סמים ודברים דומים, אך הפסקתי כעבור זמן מה. לג'ימי היה קשה יותר להיחלץ מזה. למרות שהוא חשב שהוא בסדר, כל השאר לא ראו זאת כך". "מה שהם עשו לי היה צעד שגוי", התעקש ג'ימי. "לכריס הייתה בעיית סמים חמורה מאוד ועזרנו לו לעבור אותה; לי היו כמה בעיות סמים, והנה אני מנודה בגללן".

הזמרת, דבי הארי, הוסיפה: "יש בג'ימי משהו נפלא, אך יש גם זוועה מוחלטת כשהדבר מלווה בסמים. כשהוא שרוי בצד האפל – כפי שקרה לו לא מעט – אי אפשר להיות איתו. אי אפשר לשהות בקרבתו ואי אפשר לעבוד איתו". דסטרי סיכם: "אני חושב שאנחנו חותכים זה את זה כמו סכין לוהטת בחמאה, ואני לא רואה את עצמי עובד איתם שוב. לא על הבמה. לעולם לא. הם הפסידו המון כשזרקו אותי".

"היינו צריכים לוודא שכולנו חולקים את אותה התלהבות מהפרויקט", קבעה הארי. "בסופו של דבר, לשלושה מאיתנו היו השראה ודחף לעשות זאת, והאדם הרביעי פשוט נשר". עמדת הקלידים של דסטרי בבלונדי נתפסה על ידי המוזיקאי קווין פטריק – ונראה היה שאין סיכוי שדסטרי יחזור אי פעם ללהקה. "ג'ימי פשוט לא מוכן להשלים עם דבי ועם קלם (ברק, המתופף). אין שום דבר שאני יכול לעשות בנידון", אמר סטיין. "הוא והחבר'ה האלה מסוכסכים. זה תלוי בו לגשר על הפערים, אבל הוא פשוט לא יעשה זאת".

ב-13 במרץ 2006, התאחד ג'ימי לזמן קצר עם חבריו לשעבר ללהקה כאשר בלונדי הוכנסה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. בהתחשב באופן העגום שבו נפלט מהלהקה, היה פוטנציאל רב לעימותים. דסטרי לא ניגן עם השאר על הבמה. "אם הוא באמת היה רוצה לנגן, הוא היה צריך להתקשר מראש, מה שהוא לא עשה", הסביר סטיין. "היינו צריכים לערוך חזרות. הרעיון שאפשר פשוט לעלות על הבמה ולנגן כאילו אנחנו בימים ההם... אני חושש שהחיים מתנהלים כך רק בסרטים". גם חברי עבר נוספים בלהקה לא הורשו להופיע עם ההרכב הנוכחי. סטיין סיכם: "אם החבר'ה האלו לא היו תובעים אותנו, אולי היינו שוקלים את בקשתם ברצינות רבה יותר".

המבוכה הגדולה אף יותר נרשמה מכיוונם של הגיטריסט פרנק אינפנטה והבסיסט נייג'ל האריסון, שתבעו את הלהקה לפני כן והפסידו. אז כשהגיע הזמן לעלות לבמת היכל הרוק'נ'רול ולקבל את הפרס, כמו גם לנאום, החבר'ה עלו לבמה כשהאריסון ואינפנטה עמדו בצד. בתחילה נאמו חברי הלהקה שכן פעלו אז באיחוד - לא מודעים למבוכה שתתרחש מיד לאחר מכן. לאחר שכולם כבר נאמו, הגיע תורו של אינפנטה - והוא בא במצב רוח אחר...

כך הוא אמר: "שלום, אני פרנק, הגיטריסט. אני מבטיח להיות ילד טוב הלילה כי אמא שלי בקהל. זה דבר גדול כמוסיקאי, להיכנת להיכל הזה - אבל דבר גדול אף יותר היה לו היינו יכולים גם לנגן הלילה, אך מסיבה מסוימת - כמה לא הרשו לנו לעשות את זה. אני הייתי רוצה לנגן..." ואז הוא פנה לדבי הארי - "דבי, האם זה מותר?... לא? אנחנו רוצים לנגן אתכם הלילה... אני ונייג'ל. לא הלילה? אהההה... ואם אבקש יפה? בבקשהההה... דבי, אני אוהב אותך". הארי הבינה שיש פה בעיה וניגשה אליו - "צר לי, הלהקה שלי נמצאת פה". פרנק השיב: "אההה, הלהקה שלך? אבל חשבתי שלהקת בלונדי נכנסת הערב להיכל". הארי ציינה את שמות חברי הלהקה החדשים ופרנק השיב: "הם נכנסים להיכל? אני לא יודע... תודה... בוא, נייג'ל...".

ואז נייג'ל האריסון ניגש ואמר: "קודם כל, נחמד לראות את כולם מחוץ לבית המשפט. אני חייב להגיד שאחרי שראיתי את כל הקליפים איתנו שהוצגו הלילה, הרגשתי כאילו אני הולך לטקס ההלווייה של עצמי. לא יודע... זה בלגאן בשבילנו. אנחנו רוצים לנגן הלילה כי ברור שהיינו חלק מזה. מנסים לגרום לנו להבין שאנחנו לא חלק מזה. זה מבאס. אז ברוכים הבאים לערב הבינגו. ביי". פרנק ניגש למיקרופון ונהם במחאה: "אהההההה....". מעניין מה אמא שלו, שישבה בקהל, אמרה לאחר מכן. לא נשמעו הרבה מחיאות כפיים בקהל לאחר שבלונדי ירדה מהבמה.

התקליט שהניע את הלב ושרף את המנוע. ב-13 במרץ בשנת 1984 יצא תקליט חדש ללהקת THE CARS ושמו HEARTBEAT CITY. היה בו גם מגה-להיט ושמו DRIVE.

באותם ימים, החבורה מבוסטון כבר נחשבה לכוח מוביל בגל החדש, אבל אף אחד לא צפה את גודל המפץ שהתקליט הזה עתיד לחולל במצעדים. היה בו גם מגה-להיט ושמו DRIVE, שיר שהצליח להמיס אפילו את הלבבות הקשוחים ביותר של שנות השמונים הצבעוניות.

הלהקה הגיעה לשיא הצלחתה עם התקליט החמישי הזה שלה ולהיטיו YOU MIGHT THINK ו-DRIVE. באותה תקופה, הוידאו קליפים הפכו לחלק בלתי נפרד מההצלחה, והקליפ של YOU MIGHT THINK, שהציג גרפיקה ממוחשבת חלוצית לזמנו, אפילו קטף את פרס קליפ השנה בטקס ה-VMA הראשון של MTV. הלהקה הייתה בשיא הכושר, לפחות כלפי חוץ, כשהיא משלבת סינטיסייזרים מנצנצים עם גיטרות חדות.

אבל מאחורי הקלעים, האווירה הייתה רחוקה מלהיות נוצצת. ההקלטה של התקליט, שנמשכה כמעט שנה עם מפיק הפופ-מטאל, רוברט מאט לאנג, השאירה את זמר ומנהיג הלהקה, ריק אוקאסק, סחוט, והוא הביע מאוחר יותר את התסכולים האלו. לאנג נודע בשיטות העבודה הקפדניות והסיזיפיות שלו, כאלו שכללו הקלטת כל צליל בנפרד עשרות פעמים עד להשגת שלמות טכנית. אוקאסק סיפר על החוויה המתישה ואמר: "אני לעולם לא רוצה לעשות תקליט כזה שוב. אתה מבלה ארבעה ימים בקבלת צליל בס לשיר אחד. זה ממש מדכא". החזון של לאנג היה ברור מהרגע הראשון: "ילדים בימינו לא רוצים לשמוע תופי סנר קטנים".

לאנג שאף ליצור חוויה ויזואלית דרך הסאונד. במקום לשאוף לסאונד טבעי, הוא חיפש את הבלתי-אפשרי – הפקה שהיא גדולה מהחיים. כדי להשיג זאת, לאנג אימץ טכניקות חלוציות אך מתישות: המחשב המוסיקלי והיקר אז להחריד, FAIRLIGHT CMI הפך לכלי המרכזי באלבום. בניגוד לכל מוסכמה, התופים הוקלטו אחרונים, כשהם מתוכנתים ומסונכרנים למטרונום. כפי שעשה עם דף לפארד לפני כן, לאנג היה מקליט את כולם בנפרד, עם קצב בסיסי של מכונת תופים כמדריך. בס ותופים היו מגיעים אחרונים לתהליך. הרעיון עם התופים, בפרט, היה שאפשר יהיה לסדר מחדש שירים ביתר קלות כך, והם יוכלו לכתוב חלקי תופים לעיבוד הסופי, ולהוסיף מילויים, למשל, במקומות שם הם היו בטוחים שלא יתחרו בכלי נגינה אחרים. אבל חברי THE CARS לא היו מודעים לכמה לאנג יהיה חסר פשרות בדבקות בתפיסה המוקדמת שלו ובמתודולוגיה הקפדנית יתר על המידה. זה איכשהו עלה בדעתם כשהפרויקט כבר יצא לדרך.

חברי הלהקה כמעט ולא ניגנו יחד; כל אחד הוקלט בנפרד, מה שהפך את התהליך למנוכר ואיטי. אז מה שהיה אמור להיות פרויקט של חודשיים בלונדון, נגרר לחצי שנה מתישה (מיולי 1983 עד ינואר 1984). לאנג התגלה כפרפקציוניסט אובססיבי שחקר כל שבריר של תו. הגיטריסט אליוט איסטון נזכר כי לאנג חיפש "אלוהים יודע מה", בעוד ריק אוקאסק העיר בציניותצ מתסכלת ש"טייק 92 נשמע בדיוק כמו טייק 4".חלק מהחברים היו צריכים לברוח מהמצב הלחץ והמייגע. זה היה באמת המקור להרבה מהמתח.

והמתח הגיע לשיאו סביב מספר נקודות חיכוך: הדיוק של לאנג היה כה קיצוני שהוא טען שמכונת התופים (LINN DRUM) אינה מנגנת בקצב הנכון. הבסיסט בנג'מין אור, הידוע בסבלנותו ובקולו הטבעי, נאלץ להקליט שורה אחת במשך ימים ולעבור "כיוונון" של הבס במשך יומיים שלמים. אוקאסק: "בן המסכן - הוא נגן בס נהדר. אבל מאט החזיק אותו שם במשך ימים, שבועות". לאנג בילה יומיים בכיוון הבס. כשנשאל הבסיסט איך קטעי הבס הלכו באותו יום, הוא ענה בעצבות, "ובכן, אני חושב שהתקרבנו לקבל צליל בס". בנג'מין אור, אחד הזמרים הטבעיים והלא מתאמצים יותר במוזיקת ​​הפופ, שהורגל לכבוש שיר בטייק אחד - היה צריך לשיר שיר אחד במשך ימים, להתמקד בהברות, ולאחר מכן לאנג היה מבלה ימים בחיבור של החלקים הרבים, בחלקים קטנים כמו שבריר שניות, כדי ליצור שיר אחד. אם זה היה כל כך קשה לבנג'מין אור, דמיינו את האימה שריק אוקאסק בוודאי התמודד איתה בתא השירה. "השירה שלי באלבום הזה נשמעת כאילו כל שורה נבחרה - גרסה טובה מדי שלי", הוא אמר.

המתופף דייוויד רובינסון הרגיש מיותר. "לא הייתה לי השפעה על כלום", אמר לאחר שכמעט הגיע לעימות פיזי עם לאנג, שטעI כי הוא עצמו מתופף טוב יותר מרובינסון. לאנג לא הסתפק בהפקה; הוא החליף פזמונים בבתים, דרש כתיבה מחדש של מילים ואף רצה קרדיט ככותב שירים (דבר שאוקאסק סירב לו בתוקף).

מתברר שהמחיר של הסאונד המושלם היה כבד מדי עבור המנהיג הכריזמטי. עניין התהילה הרס אז אותו. השהות הממושכת בלונדון, הרחק מהבית ובבידוד חברתי יחסי, יצרה סדקים בלהקה. זה נראה כאילו זה הפך להיות יותר מטלה עבור אוקאסק. אחרי הצלחת התקליט הזה נזרעו הרבה זרעים של אי שביעות רצון. בזמן שהקהל שאג את המילים של הלהיטים, בתוך הלהקה החלו להיווצר סדקים עמוקים. לאוקאסק והבסיסט, בנג'מין אור, היו חילוקי דעות עוד הרבה לפני כן אבל הבעיות החמירו אף יותר כאשר הלהקה הוציאה את התקליט הבא שלה, DOOR TO DOOR, בשנת 1987. השניים לא הסתדרו ומפגשי ההקלטה היו לא נעימים, מה שהוביל בסופו של דבר לפירוק הלהקה זמן קצר לאחר מכן.

מי שסיפקה הצצה נדירה למתח הפנימי הייתה אשתו לשעבר של אוקאסק, הדוגמנית פולינה פורז'יקובה, שהכירה את ריק על הסט של צילומי הקליפ ללהיט DRIVE. היא תיארה את הדינמיקה בלהקה בצורה ישירה מאוד. כך אמרה: "ריק היה הדיקטטור של מדינה קטנה מאוד, שהיא הלהקה, ואני חושבת שזה השפיע על כולם. כל החבר'ה מאוד חיבבו אחד את השני, אבל זה עבר את הסף באותה תקופה. מבחינה יצירתית הוא מאוד רצה למתוח כנפיים ולהיות קצת יותר מוזר. אנשים ציפו מהלהקה להמשיך להיות מה שהיא. הוא היה כמו, 'לעזאזל עם זה - אני רוצה לעשות משהו אחר'".

המתח הזה בין הרצון האמנותי לציפיות המסחריות יצר את אחת היצירות המרתקות ביותר של העשור. והנה כמה מילים על הלהיט DRIVE: זה שיר מלנכולי מאוד שכתוב מנקודת מבטו של בחור שצופה באישה (שכנראה יצא איתה) ששוקעת בדיכאון, מנסה לגרום לה להסתכל היטב על מה שקורה איתה. השיר הזה הפך לאחד מההמנונים הגדולים של שנות השמונים, במיוחד לאחר שנעשה בו שימוש מצמרר במהלך אירוע לייב אייד כדי להעלות מודעות לרעב באתיופיה. ריק אוקאסק כתב את השיר הזה אבל הוא לא שר בו אלא הבסיסט, בנג'מין אור שקולו המרגש הוא זה שהפך את השיר לפנינה על-זמנית שממשיכה להתנגן ברדיו עד היום ובהילוך גבוה.

קינג קרימזון מחלקת אוכל לחתולים! ב-13 במרץ בשנת 1970 יצא תקליטון חדש ללהקת קינג קרימזון ושמו CAT FOOD. צילום העטיפה בא עם החתולה של תמלילן הלהקה, פיט סינפילד, ששמה סינדרלה.

לא, השיר הראשי לא בא עם מלוטרון אפל או מילים מנופחות. זה דווקא בא עם הפסנתרן קית' טיפט, שזומן לסשנים וסיפק את תפקיד הפסנתר הייחודי, שנשמע כחתול שרץ הלוך ושוב על הקלידים. צד ב' של התקליטון היה GROON, קטע מאולתר של רוברט פריפ עם שני האחים ג'יילס (המתופף מייקל והבסיסט פיטר). שם הקטע הזה בא משילוב של שתי מילים: GROOVE ו- GROAN והוא מאד מזכיר בגישתו את המוסיקה של ג'ון מקלאפלין בתקופת אלבומו EXTRAPOLATION.

אך איאן מקדונלד, החבר שפרש מהלהקה, זעם ביותר כששמע שפריפ לקח לעצמו את לחן השיר CAT FOOD, שלטענתו נכתב בכלל על ידו. הוא זימן פגישה דחופה במשרדי הנהלת הלהקה ושם דרש מיד לשנות את הקרדיט של לחן השיר לטובתו. בסוף, השיר קיבל את הקרדיט של סינפילד, מקדונלד ופריפ יחדיו. ממש חתול תעלול פה.

למעשה, מקדונלד התחיל לעבוד על השיר הזה כבר בנובמבר 1969 - קצת לפני שפרש מהלהקה. פריפ אמר: "אני זוכר ששמעתי את הקלטת הדמו של איאן פעם אחת, אני מאמין שזה היה בארה"ב, בל הדמו המקורי של איאן שונה מאוד מהשיר ששוכתב על ידי. אני מאמין שריף הבס המרכזי הוא גם שלי". "הם לא התכוונו לתת לי קרדיט בכלל", טען מקדונלד הממורמר. "פריפ טען שהוא כתב את כל העניין, וקראתי לפגישה עם ההנהלה ואמרתי 'תראו, אני כתבתי את השיר הזה' ולבסוף הוסכם שכן".

ומדוע גרג לייק נשמע צוחק בעת ששר שם באמצע? פריפ: "בנקודה קריטית הורדתי את המכנסיים בחדר הבקרה וחשפתי את ישבני לעבר גרג דרך החלון של תא ההקלטה". אתם יכולים לדמיין את האיש הממושקף הרציני הזה מפשיל כך את מכנסיו מול הבסיסט? נו, אצל פריפ הכל יכול להיות.

והשורה בשיר על "הארי קארי מורעל" כנראה הגיעה מהרגלי האכילה של פריפ באותה תקופה. "אני זוכר שבאולפן הוא הזמין קארי בקר (לפני שהפך לצמחוני) 13 לילות ברציפות", אמר פיט סינפילד התמלילן. "לילה אחד שכנעתי אותו להזמין וריאציה אחרת. הוא עשה זאת, ו-15 דקות אחרי שאכל את הווריאציה האמורה - לאחר שהניח בזהירות את הגיטרה שלו - הוא הקיא".

דרך אגב, השיר זכה לגרסת כיסוי של זמרת הג'אז אנני רוס, וגרסתה נכללה באלבום מ-1971 בשם YOU AND ME BABY. הלהקה שלה אז, הכוללת את הבסיסט ריק ליירד (שעמד להפוך לחבר במהאווישנו אורקסטרה - שבהמשך תשפיע מ-א-ד על קרימזון) והקלידן דייב מקריי (שיהיה הקלידן של ההרכב MATCHING MOLE ורוברט פריפ יפיק אותו לתקליט שני). תראו איך הכל מתחבר. אז אנני רוס ביצעה את הלחן בקצב מהיר, בעוד היא מאלתרת כמה יללות "מיאו" בין הבתים. איזו חתולה!

גם זה קרה ב-13 במרץ. ההיסטוריה של המוזיקה היא לא רק רצף של צלילים, אלא שרשרת של דרמות, תסרוקות משונות והחלטות ששינו את העולם. בין אם מדובר בגיטריסט שבורח מההצלחה או בלהקה שמחליטה לצבוע את הציפורניים בשחור...

כשקלפטון אמר שלום ואיש הבלוז נולד בביצות

בשנת 1965, עיתון מלודי מייקר הטיל פצצה על קוראיו ובישר כי אריק קלפטון החליט לפרוש מלהקת היארדבירדס. הגיטריסט, שכונה על ידי מעריציו אלוהים, לא ממש התלהב מהכיוון החדש של הלהקה, במיוחד לאחר הקלטת הלהיט FOR YOUR LOVE שכלל צלילי צ'מבלו ולא מספיק בלוז מחוספס. הכתבה כללה גם תגובה פשוטה של קלפטון: "הם פשוט נהיו מסחריים מדי עבורי". מיד לאחר מכן הוא מצא מקלט אצל ג'ון מאייאל, שם יכול היה לנגן את הבלוז הטהור שאהב.

הזמר, קית' רלף, הצטער על עזיבת הגיטריסט ואמר לעיתון: "זה עצוב בגלל שכולנו חברים. לא הייתה תחושה של עוינות בינינו, אבל אריק לא הסתדר עם הצד העסקי של הדברים. הוא לא אוהב את הצד המסחרי. אני מניח שהוא כה אוהב את הבלוז שהוא לא אהב שזה מנוגן על ידי להקה לבנה שאנחנו". במקומו של קלפטון הגיע בחור צעיר בשם ג'ף בק, וכל השאר היסטוריה.

באותה נשימה של היסטוריית הבלוז, נחזור רחוק יותר. בשנת 1913 נולד בסנט לואיס איש הבלוז לייטנין סלים. היו שקראו לו "איש בלוז הביצות הטוב ביותר", והוא הפך לאחד מעמודי התווך של חברת התקליטים EXCELLO RECORDS. כמובן שהשם הזה לא היה שמו האמיתי, שכן הוא נקרא אוטיס היקס. סלים הביא לעולם צליל איטי, מהפנט ומלא באווירה של דרום ארצות הברית, עד שמת בשנת 1974.

המחתרת של סיד בארט וההשראה של דייויד בואי

בשנת 1966 הופיעה להקת המחתרת פינק פלויד בפעם הראשונה במועדון מארקי בלונדון, מקום שהפך למקדש עבור חובבי הצליל החדש. ארבעת חברי הלהקה ניגנו שם מוסיקה חופשית ופסיכדלית למדיי תחת השם SPONTANEOUS UNDERGROUND. באותם ימים הלהקה עוד לא חלמה על הצד האפל של הירח, אלא התמקדה באלתורים שנמשכו נצח. בקהל עמד דייויד בואי הצעיר, שהתרשם ביותר מההופעה והחל לרקוח רעיונות דומים למופע עתידי וספונטני משלו.

הקשר בין בואי לסיד בארט היה עמוק ורוחני. עם מותו של סיד בארט, בשנת 2006, סיפר בואי: "סיד השפיע עליי ביותר והייתי בטוח שהוא לא ייכשל לעולם. הוא היה כישרון מאסיבי והראשון שראיתי בסיקסטיז שדאג לעצב במה חוץ מלנגן עליה. דמותו נראתה מיסתורית בעיניי. הוא נהג אז לצבוע את ציפורניו בצבע שחור ועיניו אופרו כראוי. אני ממש נמשכתי אליו כי היה משהו שונה לחלוטין מכל מה שחוויתי עד אז בעולם הפופ. הופעותיו יישארו תמיד בזיכרוני כדבר מפעים. הוא היה כריזמטי ויוצר שירים מקורי, שהדגיש בשירתו את המבטא הבריטי. הוא ממש השפיע על מחשבתי ויצירתי ואחת החרטות הגדולות בחיי הייתה שלא זכיתי להכיר אותו".

באותה זירה של רוק מתקדם ונסיוני, נזכיר כי בשנת 2015 מת, בגיל 77, דייויד אלן, מייסד ומנהיג להקת גונג הנפלאה. אלן היה דמות יוצאת דופן שערבבה פנטזיה, פילוסופיה ומוזיקה חללית. עוד באזור הזמן הזה, בשנת 1981, יצא תקליט חדש ללהקת סופט מאשין ושמו LAND OF COCKAYNE. זה התקליט האחרון שיצא תחת שם הלהקה עד בוא שנת 2018, אז יצא תקליט חדש אבל עם הרכב שונה לחלוטין.

הביטלס עושים רעש

במרץ 1967 נערך עוד סשן של הביטלס עבור התקליט המכונן SGT PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND. ביום זה הוקלטו כלי הנשיפה בשיר GOOD MORNING GOOD MORNING, שקיבל השראה בכלל מפרסומת לדגני בוקר. סשן זה החל בשעה 19:00 והסתיים בשעה 02:30 בלילה, כשבאולפן נכחו נשפנים מלהקת SOUNDS INC, שנוהלה על ידי מנהל הביטלס, בריאן אפשטיין.

אלו היו הסקסופוניסטים בארי קמרון, דייויד גלייד ואלן הולמס. ג'ון לי ואדם נוסף שלא זוהה ניגנו בטרומבון, ונגן שזוהה רק בשמו הפרטי טום ניגן בקרן צרפתית. אלן הולמס נזכר בחוויה: "היינו שם באולפן כשש שעות. בשלוש השעות הראשונות קיבלנו כיבוד ובינתיים הביטלס ניגנו לנו את השירים שהושלמו עבור האלבום החדש שלהם".

ג'ון לנון רצה צליל שייצא מהקופסה. טכנאי ההקלטה, ריצ'רד לאש, סיפר: "הם השקיעו זמן רב בהעלאת כלי הנשיפה לשאר הערוצים, בערך שלוש שעות ואולי יותר, אבל ג'ון לנון חשב שזה נשמע ישר מדי. אז בסופו 'הלבשנו' על צליל הנשיפה אפקטים כמו FLANGER, דחיסה וגם הפעלנו את ה- LIMITER האולפני. עשינו כל דבר כדי שזה יישמע בניגוד לנגני כלי נשיפה רגילים. זה היה ג'ון לנון טיפוסי שפשוט רצה שזה יישמע מוזר".

המגברים המעשנים של לד זפלין והאיפור של קיס

שנת 1971 הייתה השנה שבה לד זפלין החליטה לחזור לשורשים בסיבוב הופעות אינטימי במועדונים. הם הגיעו ל-BATH PAVILLION, מקום בו הופיעו בעבר בשנת 1968 כשהחליפו את ג'ף בק ברגע האחרון. המעריץ פול שפרד נזכר: "הווליום היה גבוה מדי למקום קטן שכזה. בפינה האקוסטית שבהופעה, התיישבו חברי הלהקה על כסאות ממתכת". יום לאחר מכן, בהופעה בהנלי, המגבר של ג'ימי פייג' פשוט התחיל להעלות עשן מרוב מאמץ. הלהקה נאלצה לדחות הופעה בליברפול כי רוברט פלאנט סבל מדלקת גרון, אבל המשיכה לאחר מכן לניוקאסל ומנצ'סטר.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1973, להקת קיס נכנסה לאולפני ELECTRIC LADY בניו יורק כדי להקליט דמו. הם עבדו עם אדי קריימר, האיש שעבד עם ג'ימי הנדריקס. ג'ין סימונס סיפר על הימים ההם: "המנהל שלנו דאז, לו לינט, ניהל גם זמרת/כותבת שירים בשם דיאנה מרקוביץ', שנשמעה כמו לורה נירו, וגם את J.F MURPHY ו- FREE FLOWING SALT שהיו חתומים בחברת ELEKTRA והופיעו במועדון 'קנזס סיטי של מקס' ועשו גרסה של שיר לאונרד ברנשטיין מ'סיפור הפרברים' שחשבנו שזה הדבר הכי נדוש ששמענו אי פעם מלבד העובדה שאדי קריימר היה הטכנאי בתקליט הזה. אמרנו, 'כן, אדי קריימר, הוא הבחור שהקליט את ג'ימי הנדריקס, והאמבל פאי, לד זפלין - הרבה דברים מגניבים'. חשבנו שהבחור הזה היה מגניב. מאוחר יותר גילינו שהוא גם הקליט את BABY YOU'RE A RICH MAN של הביטלס. הוא זכה להערכה רבה באותה תקופה. אהבנו להקשיב למוזיקת פופ כמו STRAWBERRY ALARM CLOCK ו-THREE DOG NIGHT - היו להם שירים טובים אבל לא היה להם את הצליל האנגלי של הגיטרה הגדולה. אדי קריימר הבין את זה היטב. לפול (סטאנלי) ולי היו חייבים כספים מהקלטות שעשינו לאחרים בחברת ELEKTRA. אז נאמר שהם יכולים לשלם לנו במזומן או שאנחנו יכולים להשתמש בכסף כדי להיכנס לאולפן ולעשות הקלטת דמו".

פול סטאנלי הוסיף: "אמרנו, 'תנו לנו קצת זמן באולפן עם אדי קריימר". קריימר עצמו זוכר את האנרגיה הגולמית: "אמרתי ללהקה שנעשה את זה בדרך הישנה. אנחנו הולכים לעשות את זה בתור הקלטה עם ארבעה ערוצים, בלי להתעסק עם זה. הם ניגנו, וכל מה שיצא הלך לארבעה ערוצים. תופים, בס, גיטרה, שירה. עשינו לזה מיקס וזהו. הקלטנו את זה באולפן B, שהוא אולפן קטנטן. למרות שהם היו די פרימיטיביים מבחינה מוזיקלית בתחילת הקריירה שלהם, הם ניגנו בצורה צמודה למדי. ברור שהם עשו שיעורי בית ועשו חזרות. עשינו את זה מהר מאוד תוך מספר ימים. אייס פרלי הרשים אותי כגיטריסט. אני יכול לומר שהוא נגן גיטרה מוכשר למדי. ההתלהבות של פיטר כריס בתיפופו הייתה עצומה. לג'ין היה הרעיון ופול היה זמר הרוק הכוכב. התוכנית שלי הייתה ללכוד את רוח הלהקה. זה כמו קפסולת זמן במובן מסוים. אתה תופס את הרגע הזה שבו האנרגיה היא גולמית ולנסות לא לייפות יתר על המידה. אתה רוצה ללכוד את האווירה. וזה הטריק. היה לי מזל גדול שהצלחתי לעשות את זה עם קיס בהקלטה ההיא".

סדאקה נולד

בשנת 1939 נולד הזמר ניל סדאקה, שידע להיטים גדולים רבים וביניהם BREAKING UP IS HARD TO DO, CALANDER GIRL, OH CAROL, YOU MEAN EVERYTHING TO ME ועוד. את השיר "הו קרול" הוא כתב על חברתו לשעבר, קרול קינג. בהמשך היא כתבה לו שיר-תגובה, "הו ניל". בינואר 1962, פורסמה בעיתון "דיסק" הבריטי כתבה על סדאקה, כשהביטלס עוד לא היו ידועים ורק חיממו מנועים לקראת הפריצה הגדולה. בהופעתו של סדאקה, באולם פלאדיום הלונדוני, הפתיע את מעריציו כשלצד להיטיו הגדולים ביצע גם את היצירה הקלאסית, FANTASY IMPROMPTU מאת הנדל. "בעבר נחלתי הצלחה רבה עם הקלטותיי והקלטות שעשיתי לאחרים, כמו קוני פרנסיס, רוי המילטון ודיינה וושינגטון. עתה אני חש שעליי להתמקד רק בי, בניל סדאקה. אני מנגן שופן בהופעתי כי למדתי מוזיקה קלאסית בקולג' ונראה שהקהל אוהב את הקטע הזה. אני אוהב לכתוב שירי פופ ורוק ומישהו לא מזמן העניק לי מחמאה גדולה, כשאמר שקולי נשמע שמח בהקלטותיי. אני בחור שמח, אך לא שיערתי ששירי האחרון, SWEET SIXTEEN, יהיה כה מצליח. לא הייתי בטוח בעניינו. חששתי שהוא לא מתאים למצעדים ולמזלי התבדיתי. כשאחזור הביתה מסיבוב ההופעות, אקליט גם גרסאות לשיר הזה בגרמנית, איטלקית, ספרדית ויפנית".

טרגדיות, פייטנים ותקליטים חדשים

בזמן שקיס התאפרו, מארק בולאן הפך לכוכב רוק. בשנת 1970 יצא התקליט A BEARD OF STARS של טירנוזאורוס רקס. זה כנראה התקליט הקרוב ביותר אליו הגיע מארק בולאן אי פעם עד אז כאלבום סולו. התפקיד הזניח של נגן כלי ההקשה, מיקי פין, היה קשור לזה, למרות שהכי חשובים היו העיבודים, הפעם ללא הפקה נרחבת ועם הרבה יותר בולאן, אם בגיטרה או בשירה. זה נתן לאלבום תחושה אינטימית של פייטן בחדר השינה, קו ישיר לבולאן עם צליל צלול וסגנון לירי יעיל. הבתים בשירים היו קצרים יותר ושורות בהם היו תמציתיות יותר. זה היה התקליט שהעביר את בולאן מעמדה של מוסיקאי היפי לעמדה של רוק סטאר בהתהוות.

פול מקרטני, לעומת זאת, עסק בחידוש שירים. בשנת 1972 הקליטו פול ולהקת כנפיים שיר ישן בשם TRAGEDY, שמאחוריו אכן הייתה טרגדיה. השיר נכתב על ידי פרד ב. בורץ' וג'רלד ה. נלסון, והיה להיט למוזיקאי יליד מיסיסיפי, וויין פרקינס כשהוקלט תחת הכינוי תומאס וויין והדילונס. השיר טיפס למקום ה-5 במצעד מאה הגדולים של בילבורד, ב-23 במרץ 1959. ליציאת התקליטון ההוא באנגליה, בסוף 1958, הייתה הצלחה מוגבלת, אבל מותו של פרקינס בהתנגשות מכונית, כאשר נסע להקלטה בממפיס בשעות המוקדמות של ה-15 באוגוסט 1971, הובילה להתעוררות מחודשת ברדיו. פול ולינדה מקרטני היו מרותקים לשיר כששמעו אותו ברדיו בניו יורק, כמה חודשים לאחר מכן. "זה היה אחד מהשירים האלו שהרבה אנשים היו שומעים באולמות שעשועים בקיץ כשהיו צעירים יותר", אמר הגיטריסט של להקת כנפיים, הנרי מקולוק, על הלהיט הישן. אז כשלהקת כנפיים עסקה בהקלטת התקליט RED ROSE SPEEDWAY, ביקשו פול ולינדה לחדש את השיר הזה. מקרטני רצה להקליט את השיר באופן הפקה דומה לזה שעשה במקור סקוטי מור (הגיטריסט הראשון של אלביס פרסלי שהפך לטכנאי הקלטה). אז פול ניגן בס, דני ליין ומקולוק ניגנו בגיטרות אקוסטיות והתיפוף של דני סיוול. למרות שהוא ביקש להדהד את הרגש של ההפקה המקורית, מקרטני פישט את העיבוד של סקוטי מור בכמה מקומות, ואיפשר לקולו לקבל יותר מקום לנשימה.

חזרות בדאלאס ומזל טוב לאדם קלייטון

נסיים עם כמה ימי הולדת וסיבובי הופעות. בשנת 1960 נולד אדם קלייטון, הבסיסט של להקת U2, שמחזיק את הקצב כבר עשורים. בשנת 1981, להקת סלייד הוציאה את התקליט WE'LL BRING THE HOUSE DOWN. הגיטריסט דייב היל כתב בספרו: "זה היה שונה מפעם - פה לא הייתה ההיסטריה של שנות השבעים המוקדמות - אבל היה לנו עסק טוב. קיבלנו כבוד והרווחנו לעצמנו עוד סוג של הצלחה".

ובשנת 1978, דייויד בואי היה בקניה בזמן שהלהקה שלו עשתה חזרות בדאלאס. קקרלוס אלומר, הגיטריסט שחזר לתפקידו כמנהל המוזיקלי, עבר עם הנגנים על הרשימה הקבועה, וחילק להם דפים עם אקורדים. אדריאן בילו, רכש טרי בהרכב לאחר שהופיע עם פרנק זאפה, נרשם כמחליפו הרשמי של הגיטריסט סטייסי היידון. הבחירה הראשונה של בואי בגיטריסט הראשי הייתה עם רוברט פריפ, אך האחרון נבהל מלוח הופעות שנמשך חמישה חודשים ומיהר לסרב. גם בריאן אינו סירב לצאת לסיבוב ההופעות. "הקדשתי לזה מחשבה", אמר אז אינו. "אני לא אוהב לעשות הופעות, אבל אני חושב שיש כמה אנשים שהייתי רוצה לעשות זאת איתם, והוא אחד מהם. הבעיה היא שהוא דיבר על סיבוב הופעות ארוך וזה אומר שלא אוכל לעבוד שוב עד הקיץ". אינו המליץ לבואי ​​על רוג'ר פאוול, הקלידן שהיה בלהקת UTOPIA של טוד ראנדגרן והיה מיומן מבחינה טכנית, לאחר שפיתח את אחד הסינטיסייזרים הפוליפוניים הראשונים. (פוליפוניים = מאפשרים נגינה בכמה צלילים יחדיו). בואי הכיר את הכנר סיימון האוס עוד מהימים הראשונים בלונדון, אז ניגן בלהקה המתקדמת, HIGH TIDE. מאוחר יותר ניגן האוס עם להקת הוקווינד, עד שבואי קרא לו להצטרף לסיבוב ההופעות. אדריאן בילו: "דייויד איפשר לי להוסיף הרבה צבעים וצלילים לשיריו; לנגן סולו ולהיות מעורב במוזיקה עצמה". יומיים לאחר מכן, 15 במרץ, חזר בואי מקניה ללונדון, שם בילה יום ואז טס לדאלאס כדי להצטרף לנגניו. למחרת כבר היה ברור לכולם שאין זמן רב להתכוננות ויש בין 40-30 שירים ללמוד. לפתע הכריז בואי לנגנים: "בואו נלמד את כל האלבום זיגי סטארדאסט. נפתיע את הקהל!". הם למדו גם את כל האלבום ובסוף נבחרו ממנו שישה לרשימת השירים.

בונוס: כשהגיטרות מתפוצצות בפנים שלנו. החודש, מרץ בשנת 1969, יצא התקליט HAPPY TRAILS של להקת QUICKSILVER MESSENGER SERVICE.

כל מי שאי פעם עיקם את האף מול היפים דביקים וחלשלושים, מוזמן להפנות את תשומת לבו בכוח אל התקליט הזה. מדובר ביצירה שבה להקה זו ניגנה עם כוח קרבי שהיווה את הניגוד המוחלט לחולשה.

הלהקה, שנוסדה בסן פרנסיסקו בשנת 1965 והורכבה מהגיטריסט ג'ון צ'יפולינה, הגיטריסט גארי דאנקן, הבסיסט דייוויד פרייברג והמתופף גרג אלמור, הצליחה לייצר סאונד שגרם אפילו למבקרים הקשוחים ביותר להזיע. כהרפתקני רוק אסידי, חברי קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס נחשבו לבני דורם ושותפיהם לדרך של להקות כמו גרייטפול דד וג'פרסון איירפליין, אך בניגוד לאותן להקות, השורשים שלהם לא היו נטועים בסצנות הפולק או הבלוגראס.

אז באחת התקופות הסוערות יותר בהיסטוריה של התרבות האמריקאית, התכנסו ארבעת המופלאים של קוויקסילבר כדי לטכס עצה. המטרה שלהם הייתה פשוטה אך יומרנית להפליא: להחליט מה באמת מהווה את המהות של מוזיקת ההיפים חופשית.

ג'ון צ'יפולינה, חבר הלהקה שהיה המלוכלך והמחוספס מבין גיטריסטי הפסיכדליה הגדולים של שנות השישים, הסביר פעם את המקור לצליל הייחודי שלו. הוא סיפר שהוא צמח על ברכי הבלוז והרוק הכבד. ההשפעה הכי גדולה שלו הייתה לינק ריי, מי שנחשב לסנדק של הפאנק. הוא שמע את הצליל הזה וחשב לעצמו שאלוהים בא להעביר לו מסר. עם הגיטרה שלו, מדגם GIBSON SG שעברה התאמות אישיות מטורפות, הוא הצליח להרעיד קירות ולבבות.

חלק ניכר מאותו תקליט הופק מאוסף של הקלטות חיות מהמועדונים פילמור איסט ופילמור ווסט, היכלי הקודש של התקופה, אשר חוברו יחדיו במלאכת מחשבת. למרות שמדובר בהופעות חיות, השירים מעולם לא הוצגו כרצועות נפרדות ומנותקות. במקום זאת, הם הוגשו לנו כשני ג'אמים ארוכים ומפותלים, כשכל אחד מהם תופס צד שלם של התקליט. בשני הצדדים הללו, חברי קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס הראו את עצמם כמעריצים נלהבים ומלאי יראת כבוד כלפי בו דידלי הנכבד. כן, זה הבחור שטוענים כי כתב רק מלודיה אחת בכל חייו ושיבץ בה את כל שיריו, אבל איזו מלודיה זו הייתה. היא הייתה מושלמת, ממש כמו דפוס בלוז ישן וטוב.

חברי הלהקה תמיד הרגישו שהם היו טובים יותר בהופעות חיות, כפי שצ'יפולינה סיפר מאוחר יותר בראיון. הוא ציין שהם מצאו את האווירה באולפן קצת מוזרה כאשר הם הקליטו את התקליט הראשון שלהם, ולכן הם החליטו להקליט את תקליט ההמשך בהופעה חיה, בסביבה מוכרת ועם קהל מוכר, כדי שהם יוכלו באמת לבשל משהו טוב ולתת לעצמם להשתחרר לגמרי. התוצאה הייתה יצירה שיצאה לאור במרץ 1969 עם עטיפה בלתי נשכחת שעוצבה על ידי ג'ורג' האנטר מחברת GLOBE PROPAGANDA, שהציגה ציור בסגנון המערב הפרוע שהפך לסימן ההיכר של התקליט.

שיא התקליט הוא אלתור המקיף את כל הצד הראשון, המבוסס על השיר WHO DO YOU LOVE של בו דידלי. מדובר בפירוק מלא מרץ של כל ניואנס בשיר והתוצאה? אחת מהקלטות הרוק הטובות יותר שיצאו מסן פרנסיסקו אז. לאורך כל הקטע, הנגינה של צ'יפולינה, שהייתה רוטטת ועמוסת ויברטו עם קורטוב מפתיע של פלמנקו, הייתה מרגשת בצורה מאסיבית. הוא השתמש במערכת הגברה מורכבת שכללה רמקולים של STANDEL וגם FENDER כדי להשיג את אותו צליל חד וחודר. באחד הקטעים של ההופעה, נשמע הקהל של מועדון הפילמור כשהוא מחליף צעקות ויללות עם הלהקה. זו דוגמה יפה לסוג התקשורת שעליו מבוסס כל עולם הרוק. הלא כך?

הצד השני של התקליט כלל גם הוא קטע מוזיקלי אחד ארוך. יש שאוהבים מאד את ההמשכיות הזו של הצד הראשון (כמוני) ואחרים, שהפכו את התקליט לצד השני בתקווה לקבל קצת אוויר צח וגילו שקיבלו למעשה את אותו הדבר תחת שם אחר - התעצבנו. השיר MONA, למקרה שמישהו לא יודע, הוא קודם כל עוד שיר של בו דידלי. שנית, הוא עוד שיר של בו דידלי עם אותו קצב בדיוק. שלישית, זהו עוד שיר של בו דידלי עם אותו קצב שבוצע על ידי קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס באותו סגנון כמו הקודם. אחריו מגיע CALVARY, שתואר על ידי צ'יפולינה כפרשנות של הלהקה לצליבת ישו. הוא הסביר שהקטע מתחיל בגזר הדין, עובר דרך המסע אל הצלב ומסתיים בבואם של המלאכים. נו - ההיפים האלו היו מלאים ברעיונות, הא? בסופו של דבר, HAPPY TRAILS נותר כאחד הרגעים העוצמתיים יותר של הרוק הפסיכדלי, עם יכולת של להקה לקחת את הבלוז של בו דידלי ולהפוך אותו למסע רוחני ופראי שאין שני לו. איזה יופי של סאונד יש בתקליט הזה! שתהיה לכם רכיבה מהנה!

בונוס: ג'ון לורד, הקלידן של דיפ פרפל, סיפר החודש (מרץ) בשנת 1972 למלודי מייקר:

"השנה הזו נהיה מאד עסוקים. אני יודע מה יקרה עד חג המולד. אנחנו מתחילים להצליח בארה"ב ונצא לסיבוב הופעות שם. עבדנו שם בעבר עם באדי מיילס, שממש עבד נהדר על הקהל שלנו והותיר אותנו עירניים להיות טובים כמוהו. גם עשינו סיבוב עם להקת THE FACES שהיו נהדרים והתקבלו היטב עם הקהל שמתאים לנו.

זה היה נחמד לפגוש שוב את רוני ווד כי בעבר היינו חברים בלהקה ששמה SANTA BARBARA MACHINE HEAD (מעניין אם מפה הגיע שם התקליט של דיפ פרפל שיצא באותה שנה - נ.ר). בלהקה ההיא היינו אני, רוני בבס, קים גרדינר בגיטרה וטווינק בתופים. המפיק גאס דאדג'ן הקליט שלושה שירים איתנו אבל נגמר לנו הכסף להקליט עוד. אז רוני קיבל הצעה להצטרף ללהקה של ג'ף בק. טווינק הצטרף ללהקת TOMORROW ואני הצטרפתי כקלידן ללהקת THE FLOWER POT MEN. זה היה בשנת 1967.

כרגע אנחנו, בדיפ פרפל, מרוצים עם התקליט החדש שהקלטנו. סיימנו להקליט תוך שלושה שבועות בלבד. הגענו לקזינו בשווייץ כדי להקליט אבל ידוע לכם שהוא נשרף. המזל שלנו היה שאנשי הצוות שלנו לא מיקמו את הציוד שלנו שם יום לפני תחילת ההקלטות. אחרת היינו מאבדים אותו לשריפה. פרנק זאפה איבד שם את כל הציוד שלו. נדמה לי שהדבר היחיד שנשאר לו היה פעמון פרה שהותך מהחום. אז מצאנו שם בית מלון שהיה ריק בגלל החורף. הבאנו לשם את אולפן ההקלטות הנייד של הרולינג סטונס. האווירה הייתה רגועה.

אני לא מרגיש שיש ממש תחרות שלנו עם להקות אחרות. אני חושב שהתקליט 'תמונות בתערוכה', של אמרסון לייק ופאלמר, מופק ממש כהלכה כתקליט הופעה. זה התקליט החי הראשון שנשמע לי עם ציפוי נפלא של אולפן. גם אנחנו רוצים לעשות תקליט בהופעה כי קשה להירגע באולפן. הלוואי שנעשה אלבום כפול כזה במחיר תקליט בודד.

האמת שלא מזמן היו בעיות בלהקה שלנו וזה קרה בגלל מחסור בתקשורת. כל השנים שנלחמנו יחד עבור משהו וכשפתאום יש לנו את זה כבר אין צורך להילחם ביחד יותר. עכשיו אנחנו יכולים לעבוד על תקליטי סולו. ריצ'י בלאקמור עובד על תקליט סולו בסגנון רוק. הוא יודע שהלהקה שלנו היא לפני הכל. אנחנו חופשיים לעשות את מה שבא לנו. אני רוצה לעשות דברים עם תזמורת. הבלט המלכותי השבדי ביקש שאכתוב לו קונצ'רטו שיהיו בו גם גיטרה חשמלית וסינטיסייזר מוג. גם קיבלתי הצעות לעשות מוסיקה לסרטים. עשיתי פסקול אחד שנקרא THE LAST REBEL. זה מערבון אמריקאי".

בונוס: חדשות נוספות מן העבר - החודש, מרץ בשנת 1976. בין פקידי עירייה שמנסים להשתיק את הווליום לבין דייוויד בואי שמנסה להבין אם הוא חייזר, שחקן קולנוע או פשוט מכונת מזומנים משומנת – השבוע הזה מספק לנו מספיק חומר ליצירת תקליט כפול.

חדשות מרעישות: האם הרוק בדרך לדרגת 'X'?

אתחיל בחדשות שיגרמו לכם לרצות למכור את הגיטרה החשמלית ולקנות חלילית. מועצת לונדון (ה-GLC) החליטה שהגיע הזמן לעשות סדר בבלגן, והיא מציעה "קוד התנהגות להופעות" שיכול להפוך כל הופעת רוק למשהו שדומה יותר למסדר צבאי. לפי הדו"ח החדש, הופעות רוק עלולות לקבל דירוג "X" – ממש כמו סרטים למבוגרים בלבד. הפקידים מציעים לחלק את הקהל למקטעים עם מחסומים ולהציב סדרן על כל 30 מעריצים בהופעות לבני נוער.

האמרגן הארווי גולדסמית' לא נשאר חייב וכינה את ההצעות הללו "מכלאה של בית סוהר". הוא הוסיף בעצבים: "אני לא רוצה לריב איתם, אני רק רוצה שהם יהיו הגיוניים... אי אפשר לקבוע כללים שלא ניתנים לביצוע". ומה לגבי הרעש? ה-GLC דורש ששום רעש לא יישמע מחוץ לאולם אחרי שמונה בערב. גולדסמית', בשיא הציניות, ענה שאם אנשים בוחרים לגור מעל אצטדיון וומבלי, שלא יתלוננו על הרעש. "אם הם לא אוהבים את זה, שיעברו דירה", הוא סיכם בחיוך של אמרגן שיודע מה הוא אומר.

דייוויד בואי: "אני כאן רק בשביל הכסף"

ואם כבר מדברים על הופעות, דייוויד בואי נמצא אז בדטרויט והצהיר - "אני עושה את סיבוב ההופעות הזה רק בשביל הכסף. מעולם לא הרווחתי כסף לפני כן, והפעם אני הולך לעשות קצת. אני חושב שמגיע לי, לא?".

בואי, ששינה את דמותו שוב – הפעם ל"דוכס הלבן והרזה" הסביר שהפשטות היא שם המשחק בסיבוב ההופעות הנוכחי. בניגוד להפקות הענק של DIAMOND DOGS, הפעם הבמה שטופה באור לבן בוהק בלבד. "זה יותר תיאטרלי מהופעה שהיא 'פרודקשן'," הוא הסביר. כשנשאל על המוזיקה שהוא שומע כיום, הוא הפתיע: "אני לא ממש מקשיב למוזיקה עכשיו. אני מקשיב הרבה לקראפטוורק, אבל מעט מאוד קורה במוזיקה שמעניין אותי". את המוזיקה האחרונה שלו הוא הגדיר כ"סול פלסטיק טוב", כזה שכיף לכתוב.

ומה לגבי הקולנוע? בואי כבר היה עמוק בתוך הסרט "האיש שנפל מכוכב אחר", אבל הוא כבר תכנן את הצעד הבא – תפקיד של קצין גרמני בסרט "הנשר נחת". "אני נכנס לקטע הנאצי שלי עבור התפקיד הזה", הוא אמר, והוסיף שיהיו לו עין מכוסה ויד משותקת לצורך הדמות. כשנשאל אם יוותר על המוזיקה לטובת המשחק, הוא ענה: "אני פשוט עושה כל מה שצץ. אני חושב שעשיתי את החלק שהייתי צריך לעשות ברוק'נ'רול. אני לא רוצה קריירה ברוק'נ'רול. לא יכולתי לעשות שום דבר שם חוץ מלשרוד".

הרולינג סטונס: רוני ווד בפנים, ביל ויימן לבד

בגזרת האבנים המתגלגלות, יש אישור רשמי: הגיטריסט רוני ווד הוא כעת חבר בלהקה. הבסיסט ביל ויימן אישר אז: "מבחינת כולם, רוני בלהקה. זה רק עניין של לחתום על פיסת נייר". ויימן עצמו לא נח ושחרר תקליט סולו חדש בשם STONE ALONE, עליו עבד עם שורה של אורחים מכובדים כמו ד"ר ג'ון וואן מוריסון.

ג'נסיס והחידה של ביל ברופורד

חדשות מפתיעות הגיעו גם מכיוון להקת ג'נסיס. אחרי העזיבה של פיטר גבריאל, הלהקה מצאה פתרון יצירתי לעמדת התופים: ביל ברופורד, לשעבר בלהקות יס וקינג קרימזון, שהצטרף לסיבוב ההופעות של הקיץ. פיל קולינס, שעבר לקדמת הבמה כסולן, הסביר: "היה לנו צורך במישהו מספיק מכובד. ביל נראה הבחירה המושלמת". עם זאת, ברופורד לא יהיה חבר קבוע, אלא רק יסייע ללהקה להוציא לפועל את סיבוב ההופעות האמריקאי והאירופי המתוכנן.

סליק, טינה צ'ארלס ומה שביניהם

במצעדים, טינה צ'ארלס חורכת את המקום הראשון עם I LOVE TO LOVE. אבל הדיבור החם ברחוב הוא על להקת SLIK מגלאזגו, שהגיעה למקום הראשון עם FOREVER AND EVER. מידג' יור, הגיטריסט הצעיר (כן, ההוא שבהמשך יהיה עם אולטרווקס), התעקש שהם לא סתם עוד להקת "באבלגאם": "הוכחנו שאנחנו לא סתם תרמית. אנחנו לא להקת באבלגאם מוחלטת שמבצעת ליפ-סינק לצלילי טייפים".

"קורבנות הגרזן": הצד האפל של התעשייה

אבל לא הכל זהר בעולם הרוק. כריס וולש פרסם אז מאמר נוקב על הטרגדיות שפוקדות את המוזיקאים הצעירים. עם מותו האחרון של בסיסט אוריה היפ לשעבר, גארי ת'יין, וולש קרא לתעשייה להאט. "הרוק הוא מערבולת ששואבת את קורבנותיה עם הבטחות להגשמה, אבל הדרך רצופה בסבל לא פחות מאשר בתענוג", הוא כתב והציע להקים קרן תמיכה לאמנים שנתקלים בבעיות סמים, אלכוהול או התמוטטות נפשית כתוצאה מעומס עבודה.

הוא הזכיר שמות כמו ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין ובריאן ג'ונס, ותהה מדוע התעשייה לא דואגת לאנשיה. "התעשייה שלנו גדלה מהר מדי ושמה מעט מדי לב לתדמית שלה או לאמנים שלה", הוא טען. אפילו ריק וייקמן הצעיר הוזהר על ידי רופאיו להפסיק להופיע בגלל בעיות לב. אולי הגיע הזמן שמישהו יוריד קצת את הקצב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459