כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-13 בנובמבר (13.11) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "קרידנס הייתה להקה שונה מהרבה להקות אחרות בסן פרנסיסקו. אולי נראינו הרבה כמו כולם באותם ימים, אבל הייתי נגד סמים, וזו הייתה עמדה מוזרה לנקוט אז. התעסקתי מעט מאד עם מריחואנה, אבל זה היה הכל. אני חושב שהייתי נגד סמים כי הייתי פרנואיד לגבי זה. אני לא מאלו שאוהבים לצאת משליטה. כשהייתי מסומם, נעשיתי פרנואיד והייתי בוהה בקיר ולא יכולתי לעשות כלום. קרידנס הייתה שונה מהאחרים גם מבחינה מוזיקלית. השורשים שלי היו בממפיס. האלילים שלי היו האולין וולף, אלביס פרסלי, ג'ימי רודג'רס, כולם בדרך אמריקאית מסורתית. כששומעים את PROUD MARY ו- BAD MOON RISING, זה נשמע כל כך אמריקאי. אנשים שוכחים שזה יצא ממש באמצע תקופת האסיד והגרייטפול דד. זה מה שהיה מסביבנו, ובכל זאת שימרתי את החזון שלי לגבי מה שחשבתי שרוק'נ'רול צריך להיות. עם זאת, אף פעם לא חשבתי שאנחנו מספיק טובים באותו זמן. היינו מוזיקאים צעירים ולא טובים במיוחד, כולל אני. מעולם לא הרגשתי שיש לנו נשמה של להקה כמו זו של ג'יימס בראון. מה שלא הצלחתי להבין זה כמה באמת היינו צעירים. לקח לי כל השנים האלה להגיד שהיינו נורא טובים. מאוד מאוד טובים. בתקופתנו, כשהיינו בשיא שלנו, אני לא חושב שמישהו יכול היה להתעלות עלינו. תמיד אמרתי שלהקת הרוק'נ'רול הטובה בכל הזמנים הייתה בוקר טי והאם ג'יז, ואני עדיין מאמין בזה. אבל היה לנו חומר שלא היה להם, והיה לנו זמר שלא היה להם. כלהקה, כנראה היינו אלופי העולם. אבל ההצלחה הפכה לסיוט, רומן אהבה נפלא שהלך והחמיץ. במבט לאחור, הלוואי והיה לנו מנהל חיצוני במקומי. אם היה לנו בריאן אפשטיין שכזה, אולי כולנו היינו צורחים עליו, מה שהיה מוריד ממני את הנטל. אני ממש גאה בתקליטים שעשינו. הם עדות למה שאנשים יכולים לעשות בלי שאף אחד יעזור להם מלבד הם עצמם" (ג'ון פוגרטי)
ב-13 בנובמבר בשנת 1976 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת אי.אל.או, עם השיר LIVIN' THING.
עם השנים נטען כי השיר הזה נכתב כמחאה נגד הפלות. כותב השיר, ג'ף לין, שלל זאת והוסיף שזה פשוט שיר על אהבה.
לין: "כשכתבתי את המילים בפעם הראשונה והקלטתי אותן, יצאתי מהאולפן בתחושה טובה אך כשחזרתי למחרת והקשבתי לזה, אמרתי 'אלוהים, זה נורא!' והוריתי למאק הטכנאי למחוק את כל השירה לגמרי, עם כל ההרמוניות והכל. כתבתי מחדש את המילים שם באולפן, תוך כחצי שעה, סט מילים חדש לגמרי. המילים המקוריות דיברו על חופשה בספרד, תאמינו או לא".
ב-13 בנובמבר בשנת 1971 יצא גיליון של המלודי מייקר כשבשער שלו מתנוססת התמונה הזו - להקתו החדשה של פול מקרטני!
מתחת לתמונה נכתב כך: "זו התמונה הרשמית הראשונה של להקת כנפיים, להקתו החדשה של פול מקרטני. התמונה נשלחה השבוע אל מערכת העיתון שלנו באופן בלעדי. בהמשך היא תתנוסס בפוסטרים לשיווק הלהקה. ביום שני האחרון שמענו את המוזיקה החדשה של הלהקה הזו, בהשמעת בכורה מיוחדת שנערכה באולם EMPIRE שבלונדון. הלהקה הזו גם תערוך הופעות בהמשך. בעוד כשבועיים ייצא האלבום שלהם בחברת אפל. בתמונה מצולמים פול ולינדה ביחד עם המתופף דני סייוול והגיטריסט דני ליין".
רגע, אז מה עוד פורסם בגיליון הזה? ובכן...
- אלבום חדש של להקת קולוסיאום - כנראה האחרון מהלהקה שהתפרקה כשבוע לפני כן - ייצא לאור בסוף נובמבר. שמו יהיה COLLECTORS COLLOSEUM והוא יכיך קטעים שטרם יצאו. עדיין לא ברור מה יעשו חברי הלהקה מכאן והלאה.
- ג'ינג'ר בייקר חזר בשבוע שעבר מניגריה וכרגע עובד על סרט שבא לתעד את הנסיעה שלו מלונדון ללאגוס בלאנד רובר. הבמאי הוא טוני פאלמר והוא גם עורך את הסרט, שבייקר יעשה לו גם את הפסקול המוסיקלי, חלקו הוקלט בניגריה. כרגע אין שם לסרט.
- השפעת נפלה על שתי להקות שנאלצו לבטל בגלל זה הופעות. אלו הן בלאק סאבאת' ומודי בלוז. המתופף של סאבאת', ביל וורד, סובל מתשישות פיזית ונפשית לאחר סיבוב ההופעות האמריקאי של הלהקה והגיטריסט, טוני איומי, מרותק למיטה בגלל שפעת. גם הבסיסט של המודי בלוז, ג'ון לודג', חולה בשפעת.
ב-13 בנובמבר בשנת 1992 מת, בגיל 52, רוני בונד - המתופף המקורי של להקת הטרוגס (זו עם הלהיטים WILD THING ו- WITH A GIRL LIKE YOU). עם זאת, לצד הצלילים המגניבים יצאו גם צלילים פחות נעימים עם בונד וחבורתו - כמו, למשל, התקליט עליו תקראו פה.
בוטלג (תקליט פיראטי) זה הוקלט במקור בשנת 1970, ותוכנו מורכב מחברי הלהקה שמתווכחים ביניהם בזמן הקלטת שיר, תוך ניבולי פה תכופים. זה הפך לאחת מהקלטות הבוטלג המעניינות יותר, בקרב מי שמחפש לגלות עוד על דינמיקה בתוך להקה.
עד סוף שנות ה-60, ההצלחה המסחרית של הטרוגס דעכה. חברת ההפקות של דיק ג'יימס הציעה לה זמן אולפן בתקווה להקליט שיר לתקליטון שיהפוך ללהיט ויחייה את הקריירה שלה. חברי הלהקה - הסולן רג' פרסלי, הגיטריסט כריס בריטון, הבסיסט טוני מארי והמתופף רוני בונד - יחד עם המפיק, דניס ברגר, הוזמנו לאולפני DJM בלונדון ושם התכוונו להקליט שיר בשם TRANQUILITY. אבל חברי הלהקה לא ערכו חזרות לפני שנכנסו לאולפן ותהליך ההקלטה גלש במהירות לעוגמת נפש, כשפרסלי תקף מילולית את רעיונותיו וכישוריו של המתופף בונד, כשהוא ממטיר עליו קללות.
למרות ההתקפות המילוליות בין פרסלי לבונד, השניים נשארו חברים עד לעזיבתו של בונד את הלהקה בשנת 1984. פרסלי אמר מאוחר יותר, "כשאתה מכיר מישהו כל כך טוב, אתה יכול להגיד כמעט הכל". הבוטלג הזה העניק לטרוגס מוניטין ידוע לשמצה, אם כי הוא גם העלה את הפרופיל הציבורי שלהם. אף על פי שהקריירה של הלהקה קרסה זמן קצר לאחר נסיון ההקלטה, היא התחדשה בשל המוניטין של הבוטלג והובילה לאיחוד של הלהקה שהפכה לפופולרית בקרב קהלי הפאנק-רוק לקראת סוף שנות ה-70. פרסלי במקור לא היה מרוצה מהבוטלג, אבל מאוחר יותר נתן דעה חיובית לגביו, ואמר שלהקות יכולות להאזין לו כדוגמה למדוע הן צריכות להירגע באולפן ולא לקחת דברים ברצינות.
ב-13 בנובמבר בשנת 1964 יצא תקליטון חדש ללהקת מודי בלוז, עם השיר GO NOW. זה הפך ללהיט.
לפני שהמודי בלוז הקליטו אותו, זה היה סינגל מוסיקת נשמה לא ברור עבור הזמרת בסי בנקס, שהוציאה אותו באותה שנה. ג'רי לייבר ומייק סטולר הפיקו את ההקלטה שלה, והוא נכתב על ידי בעלה, לארי בנקס. השיר הוצע למודי בלוז וזה היה הסינגל השני שלהם, כשהראשון היה LOSE YOUR MONEY הלא מוצלח. הסולן פה היה דני ליין, שהשירה הכואבת שלו הוסיפה כל כך הרבה להצלחת השיר. הוא עזב את הלהקה כדי להקים את להקת ELECTRIC STRINGS שלו בשנת 1966. מאוחר יותר הוא איחד כוחות עם פול מקרטני בלהקת כנפיים ובמסגרת הלהקה הזו הוא אף זכה לשיר שוב את השיר הזה (שגם יצא בגרסת ההופעה באלבום WINGS OVER AMERICA).
דני ליין על השיר GO NOW: "הוא הגיע באחת המזוודות האלה שהיו מלאות תקליטים מאמריקה. הבחור הזה, ג'יימס המילטון, הוא היה חבר של מיטשל ריד, שהיה די-ג'יי, והוא היה שולח אליו את החומר הזה, אז בחרתי את זה במיוחד כי חיפשתי שיר טוב לנגן הפסנתר שלנו, מייק פינדר. תמיד היינו מקבלים את ההופעה שבה הפסנתר לא היה מכוון והיינו מקבלים מחיאות כפיים מועטות כי האנשים שהיו בקהל חיכו לסיום כיוון הפסנתר איכשהו. בכל מקרה, עשינו את GO NOW כי זה היה שיר עם פסנתר בתוכו".
ב-13 בנובמבר בשנת 1977 יצא תקליט שנוי במחלוקת של ליאונרד כהן ושמו 'מותו של איש הגברות' (DEATH OF A LADIES' MAN).
למה שנוי במחלוקת? ובכן, אחת הסיבות לכך הייתה הפקתו של איש 'חומת הסאונד' המעורער, פיל ספקטור. כהן: "לעבוד עם פיל היה מסע זר עבורי. לא יצא לי עד אז לעבוד בחדר אחד עם עשרים וחמישה מוזיקאים שמנגנים ביחד, כולל שני מתופפים, שלושה בסיסטים ושישה גיטריסטים".
ספקטור אמר על שיטת הפקתו, באותה שנה, במלודי מייקר: "כשאתה רואה סרט של קובריק, תגיד לי בבקשה כמה שמות אתה זוכר באופן מיידי מצוות השחקנים שם. אחד? שניים? אותו הדבר עם פליני. וזה מה שאני רוצה לעשות כשאני עורך הקלטה. זמרים הם כלי נגינה לעבוד איתו. אין בתקליטים שלי הרמוניות עם ארבעה קולות. אולי יש הרמוניה עם 32 קולות".
כהן: "יום אחד פיל עמד באולפן עם בקבוק יין ביד אחת ואקדח בידו השניה. אז הוא שם את ידו על כתפי, הצמיד את לוע האקדח לתוך עורפי ואמר לי שהוא אוהב אותי. אז עניתי לו שאני באמת מקווה שהוא אוהב אותי". בשנת יציאת התקליט אמר כהן לסובביו כי זה התקליט הכי אוטוביוגרפי שלו, אבל בשנת 1985 הוא אמר עליו כי "אני מרגיש היום מיודד יותר עם התקליט הזה, שהוא היחיד בו לא הייתי מעורב בהפקה. אבל אני שמח שפגשתי את ספקטור כי הוא אחד האנשים המדהימים יותר שיש".
כהן פגש לראשונה את ספקטור בשנת 1974, כשהזמר הגיע ללוס אנג'לס להופעות, במועדון טרובאדור. אחרי ההופעה השלישית ערך ספקטור מסיבה לכבוד כהן באחוזתו ששכנה בבברלי הילס. השניים שמרו מאז על קשר, כששנתיים לאחר מכן שב כהן ללוס אנג'לס והוזמן להתארח בביתו של ספקטור. אז החלו שניהם לעבוד יחדיו על מוזיקה, כשכהן כותב את המילים וספקטור רוקח בפסנתר את המוזיקה. שם הוטמן הזרע לתקליט זה.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "כשפגשתי לראשונה את לאונרד כהן , הוא סיפר לחבר טוב שלי שאמו חולה במחלה קשה. חברתי, שאביה נפטר לאחרונה, כל כך התרגשה מהחמלה המשפחתית המהפנטת של כהן, שהיא החלה לבכות בשקט. כשראה זאת, קפץ כהן ממקומו, יצא מהחדר וחזר במהירות עם מעיל הגשם הכחול המפורסם שלו. 'בבקשה תבכי על זה', הוא אמר. 'זה סופג את הדמעות'. ואתם תוהים למה אני אוהב את לאונרד כהן.
למרבה הצער, הסיפורים סביב אלבומו השביעי של כהן, שהופק על ידי פיל ספקטור הידוע של פעם, אך לאחרונה רק ידוע לשמצה, אינן פיוטיות ואינן חביבות, ולתקליט כנראה יש פחות מעריצים מאשר קונים. כהן עצמו, למרות שהוא מרגיש שהשירים חזקים בצורה יוצאת דופן, הביע חוסר שביעות רצון קשה מהתקליט. ספקטור, כך נראה, פשוט לקח את מה שהזמר הרגיש שהם הקלטות שעדיין בתהליך, שמר אותן תחת מנעול ומפתח, ערבב אותן כמו גאון מטורף בודד והוציא את האלבום מבלי לטרוח להתייעץ עם האמן שלו. לא כולם אוהבים הפתעה, אבל כהן התמודד עם מספיק אירוניה סופר-רומנטית בחייו כדי לעבור בה כאילו היה גשם אביבי דק.
כזמר אוטודידקט, לאונרד כהן יכול להסתדר עם שישה מיתרים ומנגינה ביתית אם הוא צריך. עם זאת, המנגינות, העיבודים וההפקה של ספקטור בדרך כלל שוחים ולא שוקעים, ולמרות שהוא מספק ערפל שמיעתי צפוף בצורה יוצאת דופן (כשלושים נגנים ושבעה עשר זמרי גיבוי) לסערות הפנימיות של כהן, אף אחד לא נדרס כאן בגלל חוסר חזון".
ב-13 בנובמבר בשנת 1959 יצא תקליט האוסף הרביעי של אלביס פרסלי, עם השם "50,000 מעריצי אלביס לא יכולים לטעות". זהו אוסף של סינגלים להיטים שיצאו בשנת 1958.
אלבום האוסף הקצר מאד הזה (רק 22 דקות!) הוא מהדורה משמעותית בדיסקוגרפיה של אלביס פרסלי. הוא מביא את תמצית שנותיו החשובות של אלביס וחוגג את השפעתו על הרוק'נ'רול בסוף שנות ה-50. התקליט משמש גם עדות לפופולריות חסרת התקדים שלו וגם כחלון ראווה שמאגד היטב את הלהיטים שלו שהזינו את המהפכה המוזיקלית של התקופה.
תקליט זה שוחרר על ידי RCA RECORDS כהמשך לאוסף ELVIS' GOLD RECORDS VOL. 1 אשר ליקט את להיטיו הקודמים. השם הייחודי של האלבום, המהדהד ביטוי שיהפוך לאייקוני, מדגיש את גודלו וההתלהבות של קהל המעריצים מפרסלי. העטיפה שלו - הכוללת תמונות מרובות של אלביס לבוש בחליפת הזהב המפורסמת שלו - מחזקת עוד יותר את תפקידו כאייקון תרבותי, ומקרינה את דמותו כגדולה מהחיים. זה בהחלט חיזק את תדמיתו כ"מלך הרוק'נ'רול".
האלבום ריכז שירים בתקופה שסומנה על ידי שליטתו של אלביס במצעדי המוזיקה, גם כאשר התרחק זמנית מהבמה. הוא גויס לצבא ארה"ב בשנת 1958, היעדרותו הורגשה ברחבי עולם הבידור, אבל RCA, במטרה לשמור על המומנטום שלו, המשיכה לשחרר את החומרים שהוקלטו מראש. מהדורה אסטרטגית זו החזיקה את המעריצים דבוקים לו, וסיפקה גשר מוזיקלי בין פיצוץ הרוק'נ'רול המוקדם שלו לבין חזרתו לחיים האזרחיים בשנת 1960.
אלביס עיצב סגנון מובהק שפנה לבני נוער ברחבי אמריקה וברחבי העולם. השירים פה מציגים את היכולת של אלביס למזג ז'אנרים, תוך שילוב של גוספל, רית'ם אנד בלוז והשפעות קאנטרי לכדי צליל יחיד ומשכנע. במיוחד, שירים כמו A BIG HUNK O' LOVE, שהוקלט במהלך חופשה קצרה מהשירות הצבאי, מדגיש את מחויבותו למלאכתו גם בתוך התחייבויותיו הצבאיות. זה יותר מאוסף של סינגלים להיטים - זהו מסמך תרבותי של האבולוציה המוזיקלית של התקופה. כשהרוק'נ'רול הפך לכוח מניע בתרבות הנוער, המוזיקה של אלביס גילמה נושאים של מרד, רומנטיקה וחופש. הוא ייצג עידן חדש במוזיקת הפופ האמריקאית, כזה שבו אמנים יכלו להגיע לכוכבות-על בינלאומית ולשנות את הטעם הציבורי. השפעתו על אמנים שבאו בעקבותיו, כולל הביטלס, הרולינג סטונס ועוד אינספור אחרים, מדגישה כיצד האלבום הזה היה נקודת מפנה בתולדות המוזיקה.
השפעת האלבום חורגת מעבר לשיריו. זה היה אחד מאלבומי האוסף הראשונים שזכו למכירות מאסיביות ולהשמעה משמעותית, ועזרו לגבש את הקונספט של אלבום "הלהיטים הגדולים".
ב-13 בנובמבר בשנת 1981, יצא תקליט חדש ללהקת סלייד ושמו TILL DEAF TO US PART.
התקליט הזה הצליח בעקבות הופעתה של הלהקה בפסטיבל רדינג בשנת 1980, שחידשה את העניין בלהקה שיכלה כעת למלא שוב אולמות. באותו זמן האשימה הלהקה את המפיק הקבוע שלה, צ'אס צ'נדלר בכישלון הפקתי והחליטה לנהל את עצמה מכאן ואילך, ובכך לסיים שותפות בת תריסר שנים. עם זאת, זה לא מנע מצ'נדלר לנהל עבורה משא ומתן על עסקה גדולה יותר עם חברת RCA.
זמן קצר לפני יציאת האלבום, הגיטריסט דייב היל תיאר אותו: "האלבום הזה הוא רועש ואנחנו רוצים אותו חזק. זה הכיוון שאליו אנחנו הולכים, כמו שיש הופעה חיה באולפן כמעט. יש לו אומץ. זה אנחנו באמת". זמר הלהקה, נודי הולדר, אמר אז על שם האלבום והנושא הכללי: "זה בא בגלל שכולם תמיד אומרים כמה אנחנו רועשים. ביססנו את האלבום סביב ווליום, כל השירים הם רוק וזה חזק. אנחנו משתמשים בהרבה סאונד אורגני טוב יותר ממה שהיה לנו אי פעם. זה אלבום רוק מוצק מתחילתו ועד סופו, מלבד היצירה האינסטרומנטלית - שהיא איטית, אבל כל האחרים הם רוק מהיר ומוצק. אין רוק אקוסטי פה".
העטיפה הלבנה עם איור של מסמר בתוך אוזן, השאירה מעט מקום לעמימות הנושא. החלק האחורי של העטיפה כולל צילום מדהים של דייב היל מוביל את הקהל מהבמה בפסטיבל רדינג. הוא שם מול המון אנשים והמראה הזה משך קהל - הרבה קהל - לרכוש את התקליט. התלהבות רוק'נ'רול? זו ממש הייתה שם, עם צליל של להקה שנהנית מעצמה. הלהקה בשליטה מלאה.
ב-13 בנובמבר בשנת 2016 מת המוזיקאי החשוב והמשפיע, ליאון ראסל, בגיל 74.
עם הכובע המסחרי שלו, שיערו שגלש מעבר לכתפיו, זקן ארוך ושופע, ואצבעות שהתיזו אקורדים לפסנתר בארים, הפך ראסל מנגן סשנים בלוס אנג'לס לדמות ראוותנית, בתחילת שנות ה-70. הוא הוביל את להקתו של ג'ו קוקר, הופיע בקונצרט של ג'ורג' האריסון לבנגלה דש ב-1971 בניו יורק ולהיטים רבים נכתבו תחת שמו. למשל, SUPERSTAR, DELTA LADY, A SONG FOR YOU, THIS MASQUARADE ועוד.
ליאון ראסל נולד בשנת 1942 בשם קלוד ראסל ברידג'ס 1942. פציעה בחוליות העליונות שלו בלידה גרמה לשיתוק קל בצד ימין שיעצב את המוזיקה שלו: כתוצאה מכך זמן היה לו תגובה מאוחר בידו הימנית. זה אילץ אותו לחשוב מראש על מה ינגן. "זה נתן לי תחושה מאוד חזקה של דואליות", אמר.
הוא עבר ללוס אנג'לס בסוף שנות ה-50 ומצא עבודה במועדונים. הוא התחיל לקרוא לעצמו ליאון ראסל, ולקח את השם ליאון מחבר שהשאיל לו תעודה מזהה כדי שיוכל לנגן בקליפורניה בעודו קטין.
בהמשך הוא היה מבכירי מוזיקאי האולפן בלוס אנג'לס. הוא היה בתזמורת "חומת הסאונד" של פיל ספקטור, והוא ניגן בסשנים עבור פרנק סינטרה, סם קוק, ארית'ה פרנקלין, המאנקיז, הביץ' בויז ורבים אחרים.
לאחר מכן הוא המשיך לעבוד עם הצמד, דלייני ובוני בראמלט, הן באולפן והן על הבמה, לפני שארגן והוביל את להקת הליווי שלהם לסיבוב הופעות משותף ומוצלח עם ג'ו קוקר. עם הרזומה המרשים הזה על שמו, הציפייה הייתה אדירה בכל הנוגע להקלטת אלבום משלו - והוא לא איכזב, כולל ביצוע שלו ללהיט שכתב לקוקר, DELTA LADY וגם A SONG FOR YOU שיקבל מאז המון גרסאות של אחרים.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "זה משובח ופ'אנקי. זה האלבום הראשון של ליאון ראסל שיצא לבדו, הרחק מתפקיד המפיק/מעבד/נגן עם דלייני ובוני, ג'ו קוקר, אפילו הסטונס (LIVE WITH ME). אבל המילה הזו 'לבדו' מטעה, מכיוון שכל האנשים האלו נוכחים גם באלבום שלו.
עם זאת, לא מצטברת שום תחושה של עזרה כבדה, או רצינות גבוהה, או הסתכלות על כל זה כמקבץ של כוכבי על. זו הפ'אנקיות של ראסל בעבודה. כל שיר, למרות כל הליטוש שהוכח, עדיין שומר על הרגשה של סשן בשעות הלילה המאוחרות כשהחברים של ראסל נמצאים שם כי זה כיף לעבוד איתו. במקרה של ראסל, זו התלהבות הגוספל שלו, השירה המאומצת שלו, הפסנתר הנוכח בכל מקום והמבטא הדרומי שלו".
המוזיקה שראסל עשה בעצמו נעה בין נשמה, קאנטרי, בלוז, ג'אז, גוספל, פופ ומוזיקה קלאסית. הוא גרם לפלטה רחבה של מוזיקה אמריקאית להישמע אצלו ביתית וטבעית.
לאחר שהפופולריות שלו הגיעה לשיא בשנות ה-70, הוא נמנע מקידום עצמי ובמידה רבה הניח בצד את הרוק, למרות שהמשיך להופיע. אבל הוא זכה להערכה כמוזיקאי של מוזיקאים, שיתף פעולה עם אלביס קוסטלו ואלטון ג'ון, שאמר עליו: "הוא שר, הוא כתב והוא ניגן בדיוק באופן שרציתי לעשות את זה".
״אנו קוראים כל יום בעיתונים כמה רע הופך העולם מיום ליום. המצב באירן, הסטודנטים המתמרדים. אבל זה לא משנה כי בין כה העולם ייחרב. זו רכבת איטית שתאיץ בקרוב״ (בוב דילן לקהל, בהופעה בסן פרנסיסקו, 13 בנובמבר 1979)
ב-13 בנובמבר בשנת 1967 נעצר קלידן להקת SMALL FACES, איאן מקלייגן, באתונה. מה קרה שם? בואו לקרוא, כפי שהוא סיפר בספרו...
"כשסוף סוף ערכנו מיקס לשיר החדש שלנו, TIN SOLDIER, עישנו והקשבנו לו שוב ושוב, וזה היה יוצא דופן עבורי, כי לא משנה כמה אני אוהב שיר, אני לא רוצה לשמוע את זה יותר מדי פעמים. למחרת בבוקר, 13 בנובמבר, סנדי ואני זרקנו כמה בגדים בשקית ורצנו להית'רו לתפוס מטוס לאתונה, לחופשה קצרה אך מאד חשובה לנו. כשמסרתי את הדרכון שלי לבדיקה, השוטר בחן אותי במבטו למעלה ולמטה כמה פעמים לפני שהוא אמר, 'האם תצעד לכיוון הזה, אדוני?' לא הייתה לי ברירה אלא ללכת אחריו למשרד, שם הוא ערך עליי חיפוש גופני. הוא הלך ישר אל האשכים שלי, שם הוא מצא את החתיכה הקטנה של החשיש שהחבאתי בתחתונים.
'איך אתה קורא לזה?' חשבתי להגיד לו 'הצימוקים של קניבל', אבל השבתי בפנים ישרות, 'קנאביס'.
בדמיוני יכולתי לשמוע את דלת תא הכלא נסגרת ברעש. בייביי, חופשה שלנו ביוון. סנדי אפילו לא ידעה שהיה לי את החשיש עליי, אבל כנראה נדף ממני הריח שלו, לאחר שעישנתי כל הלילה הקודם. הייתי טיפש לחשוב שאף אחד לא יכול להריח את זה עליי, אבל לא הייתי מודע לזה אז.
ניסיתי להבין מה אגיד לאמא ואבא, בהנחה שלא ישמעו את זה מהעיתונות קודם. בסופו של דבר הואשמתי רשמית בהברחה, כי לאחר שהראיתי את הדרכון שלי הייתי מחוץ למדינה באופן חוקי כשחיפשו עליי חומר. ניידת מקומית לקחה אותי לתחנת משטרת דרייטון שבה הואשמתי בהחזקת חומר. הבועה התפוצצה. ממצב של התרוממות רוח על השלמת שיר נהדר, עכשיו מצאתי את עצמי בידיו של שוטר מקומי, נחקר כאילו התכוונתי לתת להם את השם של החבר שנתן לי את הסם. לבסוף, הם הבינו שהם מבזבזים את זמנם ונתנו לי להתקשר לאנדרו (לוג אולדהם, בעל חברת התקליטים שהחתימה את הלהקה וגם מנהל הרולינג סטונס) שאמר לי לשבת חזק, לא לדאוג, ושהוא יסדר את הכל. בינתיים השוטרים לקחו ממני את החגורה והנעליים שלי למקרה שאנסה לרוץ או להרגיש חשק להתאבד. הם נתנו לי כוס תה ותא לעצמי. ניסיתי לאסוף את המחשבות שלי, אבל הייתי כל כך סחוט שנסחפתי לתוך שינה עמוקה תוך דקות.
כמה שעות לאחר מכן, אנדרו, במשימת חילוץ וריח של הזדמנות להרוויח כסף מהפרסום החינמי, הופיע בתחנת המשטרה. הוא שילם לי את הערבות, הם החזירו לי את החגורה והשרוכים שלי ויצאתי מתחנת המשטרה. זה הרגיש טוב לחזור לעולם האמיתי. הרגשתי כאילו נקלעתי למערבולת. הייתי סחוט רגשית והתקשרתי לאמא ואבא לנסות להסביר את עצמי. כמובן שדון ארדן, המנהל שלנו, כבר שכנע אותם
שהיינו מכורים לסמים בלהקה, אז החדשות לא היו לגמרי בלתי צפויות, אבל אמא לקחה את זה ממש קשה. הם היו אלה שיצטרכו להתמודד עם שכנים וחברים שלהם, לא אני, והם היו כל כך גאים בי עד אז. זה ייקח להם זמן להסתגל לתהילה החדשה שמצאתי בתור מסומם".
ב-13 בנובמבר בשנת 1949 נולד טרי ריד. מאחוריו קטלוג עשיה מוזיקלי מעניין מאד. וכן, הוא היה גם משמעותי מאד בסיפור הקמתה של להקת לד זפלין.
טרי ריד התגלה בשנת 1967 באנגליה על ידי המפיק הידוע מיקי מוסט, שהפך להיות מנהלו האישי ובהמשך גם אבן ריחיים סביב צווארו. בשנת 1968 יצא אלבומו הראשון, BANG BANG YOU'RE TERRY REID, אך לא נחל הצלחה גדולה. זאת למרות ביצוע המחץ שלו לשיר BANG BANG (שהיה ידוע בביצועו של סוני בונו מהצמד סוני ושר). בנוסף לריד היו בהרכב אורגניסט בשם פיטר שלי ומתופף בשם קית' ווב.
עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם ביקורת במרץ 1969: "טרי ריד, אחד מנביאי שוק הפופ, היה אמור להיות אחד השמות הגדולים. למרבה הצער, מיקי מוסט החליט נגד הוצאת תקליט זה, שאפשר להשיגו רק במספר חנויות שמתמחות במוזיקה מתקדמת. חבל". ג'ימי פייג' גילה עניין רב בטרי ריד ׁ(שהיה אז בן 18) ורצה להקים איתו ביחד להקה.
היארדבירדס, הלהקה בה היה חבר פייג', בדיוק התפרקה והוא רצה להקים הרכב חדש. הוא ראה בטרי ריד את הזמר העוצמתי המושלם. אך ריד, שכבר פצח בקריירת סולו והוחתם בחוזה כאמן חימום לסיבוב ההופעות של להקת CREAM בארה"ב, סירב להצעה. הרבה תוהים כיום כיצד הוא וויתר על להיות כוכב בלד זפלין. אך יש לציין שאז עוד לא הייתה להקה בשם לד זפלין, אלא ריד קיבל סתם עוד הצעה להצטרף להרכב חדש ללא הבטחה גדולה. מה גם שלד זפלין היא להקת אגדה לא מעט גם בזכות רוברט פלאנט. אם טרי ריד היה מסכים להצטרף לפייג' לא הייתה היום לד זפלין ולא היה STAIRWAY TO HEAVEN. בהחלט אפשר להבין את החלטתו של ריד לסרב לפיג'. מה שכן, ריד עשה צעד חשוב מאד בהקמת לד זפלין. הוא זה שהמליץ לפייג' על זמר צעיר ולא מוכר בשם רוברט "פרסי" פלאנט.
מוסט התגלה כמנהל לא טוב לטרי ריד כבר בתקופת אלבומו הראשון. אותו מנהל, שלא אהב מוזיקה אמנותית אלא חיפש רק לעשות להיטים, הוציא את האלבום הזה רק באמריקה. הבעיה הגדולה הייתה שהוא יצא שם כשריד כבר חזר לאנגליה מסיבוב ההופעות בארה"ב וכישלון המכירות היה הכל חוץ ממפתיע.
זמן מה לאחר מכן הוזמן ריד להיות אמן החימום בסיבוב של הרולינג סטונס, שהסתיים בקונצרט הטראומטי באלטמונט, בו נדקר למוות מרדית' האנטר על ידי אחד מכנופיית 'מלאכי הגיהנום'. ריד נסע לסיבוב ההופעות הזה לאחר שמנהלו הבטיח לו כי לא יערוך אף מיקס לאלבום השני שלו ללא נוכחותו. אך כשחזר לאנגליה הוא נדהם לגלות שמנהלו לא קיים את הבטחתו ועשה את מה שהבטיח כי לא יעשה. האלבום השני יצא לשוק עם מיקס שמוסט עשה ללא אישורו ונוכחותו של ריד. תקיעת הסכין בגב הייתה עמוקה.
הריב בין הזמר למנהל היה רע ומר. מוסט, שהיה מאד פגוע מכך שדונובן רב איתו ריב קשה יום קודם לכן, היה עצבני ביותר ולא היה מוכן להתקפל מול ריד. עד כדי כך שאמר לזמר האומלל כי אם לא יעשה את המוטל עליו הוא לא יוכל להקליט יותר כל עוד הוא חתום אצלו. שאר חברי הלהקה של ריד, שהבינו כי המסלול שלהם עמו עומד כרגע בפני חומה בלתי ניתנת להבקעה, החליטו לעזוב אותו והקימו להקת רוק מתקדם בשם PALADIN.
באותה תקופה הכיר ריד את גרהאם נאש, שבדיוק היה עסוק בהקלטת האלבום השני של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג (שנקרא DEJA VU). למעשה, הרביעיה הזו הקליטה גרסה משלה לשירו של ריד, WITHOUT EXPRESSION, אך הביצוע הזה נגנז כי סטיבן סטילס סירב לכלול את זה באלבום.
עיתון NME הבריטי פרסם ביקורת על התקליט באוקטובר 1969: "הוא רק בן 19 וכבר הוא גיטריסט לא נורמלי וזמר לא שיגרתי. הוא נוטה לצרוח יותר מדי, עם יותר מדי זיופים וחדות אך ניתן להבין כי זוהי שירתו הספונטנית. הקול שלו עדיין חלש ולא יציב לפרקים אך יש בו הבטחה". עיתון BEAT INSTRUMENTAL פרסם ביקורת משלו בדצמבר 1969: "זה אלבום טוב ולא מורכב. ההפקה של מיקי מוסט נקיה וממוקדת. להקת הליווי היא בסטנדרט גבוה, עם תפקידי אורגן ותופים מעניינים". באלבום השני הזה הסתיימה תקופת הסולו הראשונה של טרי ריד.
הוא המשיך להופיע גם בשנת 1970 ואף יצא לא מזמן דיסק עם הופעה שלמה שלו בפסטיבל ISLE OF WIGHT 1970. באותה הופעה מוקלטת המתופף שניגן איתו היה מייקל ג'יילס (כן... המתופף המקורי של קינג קרימזון) שהחליף את אלן ווייט, שבאותו הזמן קיבל הזמנה לתופף עבור ג'ון לנון. אך ריד לא הוציא אלבום עם חומר חדש. החוזה שלו עם מוסט כבל אותו ללא אפשרות להקליט. מי שנחלץ בסופו של דבר לעזרתו היה מנהל חברת אטלנטיק, אהמט ארטגון, שהתעניין בריד וחילץ אותו מהחוזה הנוראי. זה קרה רק בשנת 1973. שלוש שנים לקחו לזמר המסכן הזה עד שיכל לחזור ולהקליט חומר חדש, שיצא באלבום מופתי בשם RIVER.
המוזיקה שהוא יצר לאלבום RIVER היא משובחת. העיבודים באלבום הזה מלאי נשימה ומחשבה טובה.
האלבום מתחיל עם להקה שלמה כשלאט לאט היא מתקלפת ממנו כשבכל שיר הוא מקבל ליווי מינימליסטי יותר. הקול האדיר של ריד נשמע כאן כמו הכלאה יפה בין טים באקלי לדינו ואלנטה. גם נגינת הגיטרה האקוסטית שלו מרשימה. יש לנו כאן עסק עם אלבום נהדר של אמן חבוט ומושפל שמנסה בכל כוחו לקום לתחייה. והוא מצליח כאן בענק. השיר האחרון שבאלבום, שנקרא MILESTONES, נשמע כמו בכי של ריד שבוקע מתוך נשמתו. ריד מנגן בשיר הזה לבדו כשקולו והגיטרה שלו מוכפלים כמה פעמים ומעצימים את החוויה.
האלבום הזה מתפקד כמסע מוזיקלי. סיפור על אדם שמטייל פנימה אל תוך נשמתו. אך למרבה הצער, לא זכה האלבום הזה לתשומת לב בזמן אמת. ריד ספג עוד תבוסה. לקח גם המון זמן עד שהאלבום הזה יצא על דיסק.
עיתון DISC הבריטי פרסם ביקורת על התקליט באפריל 1973: "אלבום טוב מאד שאמור לזכות את יוצרו בתהילה גדולה בקרב אמני הרוק הבריטיים. יש המשווים את התקליט הזה ל- ASTRAL WEEKS של ואן מוריסון ואכן זה קל להבין מדוע. השירים של ריד זורמים באותו רגש של מודעות עצמית שעשה את היצירה של מוריסון לפנינה". המוזיקה בתקליט הזה היא מתנה נדירה מאמן לקהל, ללא סממני התמסחרות. יש כאן אמירה אישית ברורה מאד, שלא הגיעה בזמן אמת לקהל רב, ששכח מי זה טרי ריד, בגלל ההפסקה הארוכה שנכפתה עליו.
ריד שתק מכאן עוד שלוש שנים עד שיצא ב-1976 עם אלבום נהדר בשם SEED OF MEMORY בהפקתו של גרהאם נאש. אך זה כבר סיפור אחר לגמרי.
הנה טרי ריד (וחברי הטוב, גלי אמריליו) - עם הספר הראשון שלי. הוא גם חתם בו.
בונוס: השבוע, נובמבר בשנת 1968, הביע איש הבלוז הבריטי, ג'ון מאייאל, את דעתו על להקת TASTE של רורי גאלאגהר, במלודי מייקר. האם מדובר פה בפחד מפניה או שהוא מקנא? או שמא זה סתם טעם אישי?
"אני מודאג מהפופולריות הגואה של הבלוז באנגליה כי זה עלול ליצור 'בלוז בום' כמו שהיה כמה שנים לפני כן עם מוסיקת ה-TRAD. אני רואה שצצות עכשיו הרבה להקות בלוז ואני נחרד מהרמה הנמוכה של הרבה מהן. למשל, יש להקה בשם TASTE שהפכה להיות ממש גדולה אבל לטעמי היא להקה גרועה מאד".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
