top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 באוקטובר בעולם הרוק

עודכן: 27 באפר׳



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-14 באוקטובר (14.10) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "במבט לאחור על המילים בשיריי, ראיתי שאני בעצם מוסלמי עוד לפני שאימצתי את האיסלאם - פשוט הייתי חייב להיחשף לזה" (יוסוף איסלאם / קאט סטיבנס)


ב-14 באוקטובר בשנת 1977 יצא התקליט HEROES של דייויד בואי. בהחלט תקליט אמיץ הוא זה.



SIDE 1

1. Beauty And The Beast

2. Joe The Lion

3. “Heroes”

4. Sons Of The Silent Age

5. Blackout


SIDE 2

1. V-2 Schneider

2. Sense Of Doubt

3. Moss Garden

4. Neuköln

5. The Secret Life Of Arabia


דייויד בואי בשנת 1977: "'אני שמח עכשיו. אני מרגיש יותר ממוצר על פס ייצור ולא עוד אמצעי תמיכה עבור

10,000 אנשים שנראים מסתובבים סביב כל דבר שעשיתי".


באותה תקופה שהה בואי בברלין וינק, בצמא רב, את הצלילים המקומיים של להקות אלקטרוניות כמו !NEU וקראפטוורק, לצד השפעה ניכרת מכיוונו של בריאן אינו, שהותיר בזמר הסקרן רושם עז ביותר. זאת לאחר שיתוף הפעולה במיוחד בין השניים בתקליט הקודם של בואי, שנקרא LOW. גם בתקליט זה, כמו בקודמו, יש חלוקה ברורה בין שירים לבין קטעים אינסטרומנטליים אווירתיים. אז לא ידעו שזה החלק השני בטרילוגיה.


בעיתון 'מלודי מייקר' נכתב בביקורת עליו כי "זו מוזיקה מודרנית אמיתית לעולם מודרני. אי אפשר להתעלם מהאומץ שבו". גם בעיתון NME שיבחו: "זה התקליט הבוגר ביותר של בואי עד כה. בפעם הזו יצרו בואי ואינו משהו מיוחד במינו".


זמן קצר לאחר צאת התקליט אמר בואי, בראיון לעיתון מלודי מייקר: "שני תקליטיי האחרונים, LOW ו- HEROES, נתקלים בתגובות מבולבלות מצד הקהל. אני מבין זאת, כמובן. את LOW לא קידמתי כלל ולכן אנשים חשבו שאין לי שום חיבור אליו. לכן החלטתי הפעם להשקיע בשיווק התקליט החדש. אני מאמין בשני תקליטיי האחרונים יותר מבכל מה שעשיתי בעבר. אני לא אוהב את האלבומים שעשיתי לפני כן".


עיתון רולינג סטון ציין אז כי "זה הוא האלבום השני במה שעכשיו אנחנו יכולים לקוות שיהיה סדרה של שיתופי פעולה של דייויד בואי עם בריאן אינו, כי האלבום הזה עונה על השאלה האם בואי יכול להיות משתף פעולה אמיתי. כמו העבודה שלו עם לו ריד, איגי פופ, להקת מוט דה הופל ועוד - התקליט הקודם, LOW, נראה היה רק ​​עוד ניצול שבואי עשה עם אמן אחר, הפעם בריאן אינו. עם זאת, HEROES מעורר קריאה נלהבת הרבה יותר של שיתוף הפעולה, שכאן לובש צורה של איחוד של האינסטינקטים הדרמטיים של בואי והשלווה הקולית הבלתי מעורערת של אינו. וחשוב מכך, בואי מציג את עצמו לראשונה כתלמיד מוכן ואינו מוכן להראות לו את הדרך.


כמו בתקליט LOW, גם בחדש זה נחצה לצד אינסטרומנטלי מחזורי וצד של סט שירים. הרגעים המרהיבים ביותר בתקליט הזה מתרחשים ברוק'נ'רול המטורף של הצד הווקאלי. בעבודה בתוך הסגנון החדש שבואי יצר עבור איגי פופ, השיר BEAUTY AND THE BEAST יוצר קשרים מאוד מוזרים אך סבירים בין האגדה, זהות המלאך-חיה של איגי לבין הקתוליות הסוריאליסטית של ז'אן קוקטו. לקראת הגמר, התקליט מתפוצץ לטרילוגיה של נבואה אפלה. בואי שר בשליטה עצמית לחלוטין. בצמרמורת, המאזין יכול לשמוע בבירור דרך המילים הדחוסות של בואי והסאונד הצפוף. נצטרך לחכות כדי לראות אם בואי מצא באינו המחמיר את משתף הפעולה ארוך הטווח שיכול למשוך את המילים והמוזיקה המהותיות שהתחבאו מתחת לפני השטח של המשחקים החכמים של בואי כל כך הרבה זמן. אינו בבירור עשה כבר שינוי כמעט מופלא בבואי".


עיתון המוסיקה, זיג זאג, בביקורתו אז: "...זה אלבום מוזר, קר ולפעמים בלתי חדיר, אבל בואי עושה שכל

המרכיבים הלא סבירים האלה יעבדו ביחד".


טוני ויסקונטי, שהקליט את האלבום הזה, סיפר: "דייויד, כהרגלו, התחיל את האלבום עם רעיונות מוזיקליים משורטטים, בלי מילים, בלי לחנים. לכן יש לתת קרדיט מלא לבריאן אינו, הלהקה, קרלוס אלומר, ג'ורג' מאריי ודניס דייויס, שהניחו רצועות גיבוי פנומנליות שהיוו השראה לשירים הגדולים באלבום. רוברט פריפ ניגן את כל קטעי הגיטרה שלו ביום אחד. אחרי שכולם חזרו הביתה, דיוויד ואני הקלטנו שירה והשירים צצו. לפעמים הוא ניגש למיקרופון עם השורות הראשונות, ואז ביקש ממני לעצור את הטייפ כדי שיוכל לחשוב על עוד כמה רעיונות. שיר הנושא, כפי שרוב המעריצים האמיתיים יודעים, נוצר בהשראתו בזמן שדיוויד צפה בזמרת הליווי אנטוניה מאס ואני כשאנו משתעשעים ליד חומת ברלין. זה האלבום האהוב עליי של דיוויד בואי"


ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-14 באוקטובר בשנת 1977 יצא אלבום ההופעה השני של להקת ג'נסיס, שנקרא SECONDS OUT.



SIDE 1

1. Squonk

2. Carpet Crawlers

3. Robbery, Assault and Battery

4. Afterglow


SIDE 2

1. Firth of Fifth

2. I Know What I Like

3. The Lamb Lies Down On Broadway

4. The Musical Box


SIDE 3

1. Supper's Ready

2. The Cinema Show


SIDE 4

1. Dance On a Volcano

2. Los Endos


באלבום כפול זה הייתה מטרה ברורה להבליט את היותה של להקת ג'נסיס גוף הופעות מצליח, גם לאחר פרישתו של סולנה הכריזמטי-תיאטרלי, פיטר גבריאל.


עם זאת, היה זה גם זמן בו גיטריסט הלהקה, סטיב האקט, חש כי הוא נחנק בה ושקל לפרוש ממנה. רוב קטעי האלבום הוקלטו בפריס, עם המתופף צ'סטר ת'ומפסון, שהעניק גב יציב לפיל קולינס, שעבר לקדמת הבמה. ת'ומפסון, ששורשיו נטועים בהפקות אמריקניות (פרנק זאפה, תחזית מזג האוויר ועוד), השתחל בהצלחה רבה ללהקה כה בריטית, כשבקטע אחד באלבום, CINEMA SHOW, מתופף מאחורי קולינס מיסטר ביל ברופורד, שהופיע עם ג'נסיס לפני בואו של ת'ומפסון.


בתקופה ההיא ניצת ויכוח גדול במחנה מעריצי הלהקה. האם פיטר עדיף? או שמא פיל? אבל מי ששולל את תרומתו האדירה של קולינס כסולן של ג'נסיס, הרי שהוא לא מבין כי המתופף הסופר-מוכשר הזה הציל את הלהקה הזו, הביא לה מעריצים רבים, שגילו את תקליטי הלהקה המוקדמים לאחר מכן והתאהבו בהם - והכל בזמן שהוא עצמו נכנס לדכאונות, עקב משברים אישיים.


המפיק, דייויד הנצ'ל, סיפר בזמנו על האלבום הזה: "ג'נסיס רצתה מאד לצאת באלבום הופעה והקלטנו הופעות בסיבוב שביל ברופורד עוד היה בלהקה. אבל אז צ'סטר החליף אותו וגילינו, כשהקשבנו להקלטה שעשינו בפריס, כי הוא נשמע טוב יותר. לכן רוב החומר עם ביל נאלץ לפנות את המקום. ביל הוא מתופף נהדר, אך יש לו את הסגנון שלו ולכן הוא לא נשמע מתאים לגמרי לג'נסיס, בניגוד לצ'סטר שהתאים את עצמו לחלוטין ונשמע יותר בסגנון התיפוף של פיל". אבל הרמוניה לא נרשמה בעת המיקסים לתקליט, כשסטיב האקט החליט לעזוב.


פיל קולינס: "היינו באולפני טריידנט, שם ערכנו את המיקסים. בדרך לשם ראיתי את סטיב ברחוב ושאלתי אותו אם הוא רוצה להצטרף אליי באוטו, שאקפיץ אותו איתי לאולפן. הוא סירב ואמר שיתקשר אליי אחר כך. אז המשכתי ומייק ראת'רפורד נפגש איתי ושאל אותי אם סטיב דיבר איתי. אמרתי שלא. אז הוא אמר לי שסטיב פורש. עם הבשורה הזו כולם הסתכלו עליי באולפן, כדי לראות מה תהיה תגובתי. אז ניגשתי לטלפון, התקשרתי לביתו והודעתי לו שמבחינתי זה בסדר שהוא עוזב. פשוט טרקתי את הדלת שהוא סגר".


סטיב האקט: "לפני שעזבתי, עשינו באולפן מיקס לשיר I KNOW WHAT I LIKE וחשתי שאני כבר לא מסוגל להקשיב לשיר הזה יותר. הוא כבר נטחן בראשי אלפי פעמים. התקשרתי למייק ואמרתי לו שאני פורש. הוא לא ניסה כלל לשכנע אותי להישאר. ברגע שהראינו לעולם כי אנחנו יכולים לתפקד כרביעיה, בלי פיטר גבריאל, הכל הפך נוח וקל מדי. הופענו באולמות גדולים, יום אחר יום. התחלתי לשאול את עצמי מה באמת אני רוצה. כתבתי הרבה חומר אבל חברי הלהקה האחרים היו פחות ופחות להוטים לעבוד עליו. הם תמיד העדיפו את השירים של טוני בנקס. יש בי כבוד רב לטוני אבל אין ספק כי הוא היה השולט בגזרה. חשתי שאחרי אלבום הסולו הראשון שעשיתי, חזרתי שוב לכיתה א' בבית הספר אחרי שכבר הייתי בוס בעצמי. הבנתי שלהקת ג'נסיס לא אמורה להיות סוף הקריירה שלי. גם אבי וגם אשתי היו אז ציירים. אז אמרתי להם שידמיינו כי הם מציירים עם עוד ארבעה או חמישה ציירים אחרים על אותו בד ולא מצליחים להגיע להסכמה, בעניין שטחי ציור".


מייק ראת'רפורד: "ברור שיש תיסכול ליוצר שהמוזיקה שלו לא מתקבלת בגוף בו הוא עובד. הוא חש מחנק בעבודה איתנו".


האקט הסביר אז לעיתון NME: "עם כל כך הרבה מלחינים בלהקה, זה היה קשה להבטיח שכולם יקבלו נתח שווה בעוגת ההלחנה. בחירת השירים נעשתה באופן שרירותי ולמרות שהייתי מרוצה מהדבר שעשיתי באלבום האחרון של ג'נסיס, היה לי חומר כתוב לאלבום שלם. כבר הפסקתי לכתוב מוזיקה כשג'נסיס בראשי".


למלודי מייקר הוא אמר אז: "ההחלטה הזו גזלה ממני המון שעות שינה בלילות, אבל לא הייתה לי ברירה. עכשיו המטרה שלי היא להתקדם מבלי להקים להקה קבועה שתיקלע למצב דומה. הרגע נחלצתי מנישואים לתקופה ארוכה ואני לא מתכוון להחליף חבל תלייה אחד באחר".


טוני בנקס: "תמיד חשתי שסטיב היה איתנו רק באופן חלקי. הוא הרגיש זאת בעצמו ולא הופתענו כשהוא עזב. אהבתי לעבוד איתו וכעסתי על דברים שהוא אמר נגדי, מיד אחרי שעזב. הוא ואני לא היינו קרובים מעולם. כשהוא הצטרף, בקושי יכולת לראות מי הוא, כי הוא התחבא מאחורי זקן ומשקפיים. כשפרש, הוא כבר היה בלי משקפיים וזקן. הוא היה נגיש יותר, אבל כבר היה מאוחר מדי בשביל שזה יחבר בינינו. כיוצר, הוא לא תרם ממש לג'נסיס. באופן אירוני, בתקליט האחרון שעשה איתנו לפני שפרש, WIND AND WUTHERING, הוא תרם הכי הרבה רעיונות ממה שעשה לפני כן. עם זאת, גם פיטר גבריאל עשה את האלבום החזק ביותר שלו ממש לפני שעזב אותנו".


פיל קולינס: "סטיב לא כתב לנו שירים שהתאימו יותר מהשירים של טוני ומייק. אני חשבתי שהתיסכול שלו אז היה לא מוצדק. היינו שקועים בסיבובי הופעות וכולנו היינו מותשים מזה. מבחינתי הוא יכל להישאר בלהקה ולעשות, במקביל, אלבומי סולו. זה מצחיק מבחינתי, שאחרי כל השנים שלנו ביחד הוא בא ואמר, שאם אנחנו ארבעה אנשים בלהקה אז הוא רוצה עשר דקות של המוזיקה שלו, בתקליט שאורכו ארבעים דקות. לא חשתי משהו כשסטיב עזב. זה שונה מאד מהתחושות שהציפו אותי כשפיטר עזב".


צ'סטר ת'ומפסון: "סטיב תמיד שתק, שזה מתכון טוב לבעיות. להקה חייבת להיות כמשפחה. אם מישהו לא מדבר, זה ייצור מתיחות ברורה".

סטיב האקט: "חשתי נהדר כשיצרתי את התקליט הראשון שלי, בשנת 1975. אבל אז גם הבנתי שג'נסיס מתחילה ללכת לכיוון שאני לא רוצה ללכת אליו".


מייק ראת'רפורד: "כולנו חשנו שסטיב הלך על אלבום סולו בשלב מוקדם מדי. כשלהקה מנסה להצליח, כולם צריכים להשקיע בה יחדיו - ולא הגענו לשלב הזה כשהתקליט שלו יצא. עכשיו סטיב רואה ודאי את ההצלחה שפיטר גבריאל נוחל באלבום הסולו הראשון שלו והוא חושב שגם לו זה יקרה. אבל אם כולנו היינו עושים אז אלבומי סולו, הלהקה לא הייתה מתקדמת. הוא צודק שבתקליט האולפן האחרון יש יותר שירים של טוני ושל מייק משלו, אבל אני חושב ששירים הם גם התרומה של הלהקה בתוכם".


סטיב האקט: "כשאני נמצא בלהקה, אני תמיד ארצה שהאנשים בה יהיו במיטבם. אני יכול להיות נלהב ביותר באולפן, למרות האופי המרוחק שלי. אם מישהו עושה משהו נהדר - אני מיד אגיד לו את זה. בימי ג'נסיס הראשונים, אני הוא שדחק בטוני לרכוש מלוטרון. וכשהוא ביצע בו את האקורדים של FOUNTAIN OF SALMACIS, זה נשמע כה יפה שבאתי ואמרתי לו את זה. אני חושב שמי שבא עם רעיון טוב, אני מיד אתלהב בגלוי על כך כי זה חשוב לי ביצירה משותפת. אבל כשבאתי עם המון רעיונות שלי, שאר חברי הלהקה רמסו אותי. זה ברור שעם הזמן הפך כל אחד מאיתנו לכוחני יותר. אחרי שהוצאתי את התקליט הראשון שלי נאלצתי להתאים את עצמי, בלהקה, למצב בו אני הופך לגיטריסט רוק - מה שלא הייתי. כשהתחלתי לחשוב על עשיית אלבום סולו שני, הובהר לי בלהקה שלא אוכל לעשותו. זו הייתה קלסטרופוביה טוטאלית. אבא שלי ניסה לשכנע אותי להישאר בלהקה ולזרום עם הזרם, אבל כבר ממש לא יכולתי".


טוני בנקס: "האמת היא שהתעצבנתי על סטיב כשרץ לעשות אלבום סולו ב-1975. יכולנו להשתמש ברעיונות שלו, כי היינו זקוקים לחומר, אבל הוא רץ לעשותם לבדו".


סטיב האקט: "יצא לי לדבר על כך עם איאן מקדונלד, שהיה ממובילי להקת קינג קרימזון בתחילת דרכה. הלהקה הזו הפכה לשם חם ביותר באנגליה. כולם העריצו אותה ואני ניסיתי לראותה כמה שיכולתי, בשנת 1969. אז שאלתי את איאן כיצד היה עבורו לנגן בסקסופון לצד הגיטרה החשמלית של רוברט פריפ. אז הוא תיאר לי את זה כגיהנום מוחלט. וזה ההבדל שאני חשתי גם בג'נסיס, כשהקהל רואה משהו אחד אבל בתוך הלהקה זה נראה אחרת וגרוע יותר. גם ג'ינג'ר בייקר התחרש, כשתופף בין המגברים של אריק קלפטון וג'ק ברוס".


עיתון רולינג סטון בביקורתו על האלבום: "לג'נסיס יש שם של חבורת נגני רוק מתקדם מחושבים. הלהקה עצמה הצהירה כי בכוונתה להביא את צליל האולפן שלה לבמה. ולכן, הקשבה לאלבום זה, בעיניים עצומות, לא מביאה תחושה של הופעה אלא של רצון הלהקה להביא את האולפן לקהל".


בעיתון NME נכתב בביקורת אז: "הקול של הזמר החדש בלהקה, פיל קולינס, אינו קול שמתחבב בקלות. הוא לא מצליח לשיר מלודיות כראוי. אם זו הייתה להקת יס, התוצאה ודאי הייתה הרסנית, כי שם כל הנגנים מנגנים כדי לתת לקולו של ג'ון אנדרסון לזרוח. יש שם פגישה מוצלחת בין נגינה תזזיתית וקולות גבוהים. לג'נסיס אין את האלמנטים האלו. לא רק שקולינס הוא זמר מוגבל יותר, אלא שג'נסיס היא להקה מדודה יותר. ואם תקלפו את שכבת התחכום של הלהקה, תגלו מוזיקת מעליות, עם מוטיבים מנעימים שמתחלפים ללא מטרה להביע רגש. בינתיים, יכולת טכנית יכולה להספיק, במקרה הזה. יש לי תחושה שהאלבום החי הזה לא יצליח כמו ההוא של פיטר פרמפטון. מחיר מומלץ לרכישת האלבום - 5.49 ליש"ט, לא כולל מערכת תאורה".


בעיתון SOUNDS נכתב אז בביקורת: "קיימות סיבות שונות, מדוע להקות עושות לאחרונה אלבומי הופעות. האם זה כדי לקיים סעיף בחוזה? האם זה כדי להציב מוצר חדש בפער הזמנים בו אין להן רעיונות חדשים לעבוד עליהם? האם זה כדי לרכב על סיבוב הופעות בריטי? האם זה כדי להציג כשרון? או אולי לחסוך בעלויות אולפניות? כל הסיבות האלה הביאו לנו הרבה אלבומי הופעות בשנה האחרונה. ברוב המקרים היו אלו מוצרים ציניים. אז אני שמח להכריז שהאלבום הזה של ג'נסיס הוא שונה מהאחרים ולטובה. למרות שהמוזיקה של ג'נסיס בנויה כך שאין הרבה אפשרויות לצאת ממנה לאלתורים והרפתקאות - הכל נשמע רענן. הקהל בקושי נשמע באלבום הזה ולפעמים אתה שוכח שהוא בכלל היה שם. אבל יש כמה נקודות זכות פה. אין מה להשוות בין שירתו של פיל קולינס לזו של פיטר גבריאל. הגישה של שניהם למוזיקה הזו שונה לגמרי. לא משנה מה יקרה בהמשך לג'נסיס, כי מבחינתי היא אחת הלהקות הגדולות בהופעה לשנת 1977. אם חברי הלהקה לא יהיו מוכנים להקים את מערכת התאורה שלהם בביתי, אסתפק בהחלט באלבום זה".


בעיתון יוסטון כרוניקל נכתב: "בהופעה מנסה להקת ג'נסיס להביא את התוצרת האולפנית שלה לבמה. כך שבהקשבה לאלבום זה אפשר להתפעל מהנגינה ותוך כדי לתמוה מדוע הם טרחו להדפיס את זה על וויניל. הציניים יגידו שזה צעד שיווקי למהדרין, כי מאז אמצע הסבנטיז הפכו אלבומי הופעות כקרש קפיצה של אמנים גדוללים להפוך לסופרסטארים. כנראה שהציניים צודקים פה. עדיין, יש עניין בארבעת צדי האלבום הזה. הכל פה טוב, אבל ההפקה, שנשמעת אולפנית, משכיחה לא פעם שמדובר בהופעה. ובהתחשב בזה שאלבום הופעה אמור להוסיף מימד חדש להפקה אולפנית שכבר נעשתה, צריך להגדיר אלבום זה רק כאקט שנועד להחזיק את הלהקה עד הצעד הבא".


בעיתון RECORD REVIEW נכתב בביקורת: "ג'נסיס שוב הגיעה לצומת דרכים עם פרישת הגיטריסט שלה, סטיב האקט. האם הוא יצליח להיות עצמאי כפיטר גבריאל? לא בטוח. אלבום הסולו הראשון שהוא עשה היה נעים אך לא מרעיד עולמות. עם זאת, פרישתו הטילה התמודדות חדשה על ג'נסיס. כשגבריאל פרש, הייתי בטוח שהגיע סופה של ג'נסיס. אבל אני, כמו רבים אחרים, קיבלנו את התשובה שהוכיחה לנו שטעינו. פיל קולינס נכנס לנעלי הזמר מבלי לעשות שינוי דרסטי מדי וכולם חיפו מסביב, מבחינת נגינה. קולינס עבר למרכז הבמה ונתן את התיפוף למתופפים מיומנים מאד כביל ברופורד וצ'סטר ת'ומפסון. האסטרטגיה הזו מוצלחת. נכון, יש כמה אלמנטים שמאד חסרים פה באלבום ההופעה. ביניהם צליל הפסנתר של טוני בנקס ובמיוחד בפתיחת היצירה FIRTH OF FIFTH. ברור שגם חליל הצד של גבריאל חסר. בנקס מנסה לחקותו באחת המקלדות שלו. הצד החזק ביותר הוא הצד בו יש את כל היצירה SUPPER'S READY".


ב-14 באוקטובר בשנת 1964, התחתן צ'ארלי ווטס, מתופף הרולינג סטונס, עם שירלי אן שפארד, אותה פגש עוד לפני שלהקתו הפכה מפורסמת. הם נשארו נשואים באושר עד מותו בשנת 2022. מה שהפך אותם לאחד הזוגות הבודדים היציבים בעולם הרוק לאורך זמן רב.



ב-14 באוקטובר בשנת 1974, יצא לאור התקליט WAR CHILD של ג'ת'רו טול. אזהרה: האלבום הזה נפתח עם אזעקה. זו לא אזעקת אמת. דרך אגב, שם האלבום נלקח משיר של רוי הארפר, בשם LITTLE LADY, שיצא בתקליטו LIFEMASK.



SIDE 1

1. War child

2. Queen and country

3. Ladies

4. Back door angels

5. Sea lion


SIDE 2

1. Skating away (on the thin ice of the new day)

2. Bungle in the jungle

3. Only solitaire

4. The Third hoorah

5. Two fingers


זה היה עוד תקליט של ג'ת'רו טול עם פרופורציות אפיות וסנטימנטים מכל הלב, שהפך לתשובה של איאן אנדרסון, עם הפילוסופיה שלו, כלפי העולם ההרסני שהוא נתפס בו כשמבקרי המוזיקה קטלו את עבודתו הקודמת, A PASSION PLAY.


כאמור, הוא ולהקתו חטפו מהלומה גדולה בשנת 1973. האלבום, THICK AS A BRICK שיצא בשנת 1972, הכניס במהירות את אנדרסון לקטגוריית כוכבי העל, ואילו התקליט שבא אחריו, A PASSION PLAY, העיף אותו במהירות החוצה מאותה ליגה. הוא לא יכל לסלוח למבקריו על זה.


האלבום WARCHILD היה אמור להיות פסקול של סרט שלא יצא מעולם, "ילד מלחמה - פנטזיה מוזיקלית", שעלילתו נסבה סביב מלחמתו של אלוהים בשטן בידיעה שיש מצב כי שניהם אותה ישות. הדמות המרכזית בו היא ילדה בשם אוולין שנמצאת לאחר מותה במקום בו גן העדן והגיהנום פרושים לפניה כשתי עיירות אנגליות קטנות. בהגיעה לגן עדן, היא עוברת הרפתקאות שמביאות לסילוקה משם לכיוון הגיהנום. שם נערכת עסקה לפיה היא תחזור לכדור הארץ כיישות אחרת, כי אחרי הכל - כדור הארץ הוא הגיהנום האמיתי. מוסר ההשכל בסיפור הוא שכל אחד מאיתנו בוחר את המסלול בו יילך.


באלבום הזה אנדרסון משתמש בסקסופון לצד חליל הצד המפורסם שלו. אחרי האלבום הזה הונח הסקסופון בצד ולא חזר לאלבומי הלהקה.


הנה פירוט על כמה משירי האלבום.


זה נפתח עם שיר הנושא, WARCHILD, שמדבר על אגרסיות ותחרותיות שמביאה למלחמה בתוך נפש האדם. בטח לא ידעתם שהבחורה שמדברת בתחילת השיר הייתה ג'קי, מחלקת התה באולפני מורגן, שנהגה למכור תה וכריכים בקפיטריה.


השיר LADIES מדבר על הנשים שעבדו בלילה, כשאנדרסון ביקש להעניק כבוד לאותן פרוצות. הבחורות בשיר הן פרוצות של המעמד העליון, שלא רק הכסף מעניין אותן אלא גם היוקרה של עבודתן.


השיר SEALION מדבר על הלחצים בעולם המודרני, כשאנדרסון הופך אותם למצב אסון אקולוגי. בימים ההם עדיין לא התרגש העולם מצפיפות אוכלוסין, זיהום ושינויי אקלים. בימים ההם אנשים עוד חשבו בכלל שהעולם מתקרר ולא מתחמם. לכן הגיע לאחר שיר זה השיר SKATING AWAY ON THE THIN ICE. השיר BUNGLE IN THE JUNGLE הוא הלהיט מהאלבום, שהושמע רבות ברדיו ואף הגיע למקום ה-12 במצעד הבילבורד האמריקני.


גם השיר ONLY SOLITAIRE הגיע מהסשנים שערכה הלהקה לאלבומה הקודם בצרפת. המשפט האחרון בו, "אבל אתה טועה, סטיב...", פונה לסטיב פיקוק, מבקר מוזיקה שכתב ביקורת ארסית נגד אנדרסון בעיתון המוזיקה SOUNDS. אנדרסון: "עשיתי את הדבר שאסור לעשות - לנשוך בחזרה את המבקר. זה רק מראה חולשה מהצד שלי. לא הייתי צריך לעשות את זה וזה היה ילדותי מצדי להגיב כך לביקורת שלילית. אני מתבייש בזה אבל בסתר גם גאה בזה".


בשיר THE LAST HURRAH החליט אנדרסון להקליט חמת חלילים. "יום אחד יצאתי ממשרדי בלונדון וראיתי את הצעיר הזה מחוץ לסלפרידג' (חנות כלבו בלונדון). הוא ניגן את מוזיקת ​​החלילים הזו ואני, בתור סקוטי, חשתי משיכה לזה. אז ציוויתי על האדון הצעיר לגייס עוד שני נגנים ולבוא לאולפן".


הקטע שמסיים את האלבום, TWO FINGERS, הוא עיבוד מחודש לקטע שהלהקה הקליטה כבר ב-1971 וגנזה תחת השם LICK YOUR FINGERS CLEAN. אנדרסון: "באופן אירוני, זה השיר היחיד באלבום שיש לו את מוטיב גן העדן מול הגיהנום. אני לא חושב ששמתי אותו בסוף האלבום כדי שישרת את הרעיון של הסרט. פשוט נראה לי שכבר לא היינו לנו יותר שירים להשתמש בהם".


עיתון רולינג סטון לא יצא מגדרו: "ג'ת'רו טול, שהחלה את החיים שלה בצניעות כלהקה המתמחה בפופ עם חליל וקצת קלאסי, הפכה במקום זאת לסוס מלחמה דידקטי, כלי להטפות הבוטות של איאן אנדרסון, מנחת שיגור בלגנים שאפתניים ומשעממים כמו A PASSION PLAY של השנה שעברה. לקהל הבריטי יש כבר מזמן את הטעם הטוב להימנע משטות שכזו. בתקווה שמאזינים אמריקאים ילכו בעקבותיהם". בסוף ביקורתו על התקליט WAR CHILD הפליא המבקר בחריזה, כשהזכיר כי TULL מתחרז עם DULL (משעמם). אבל אם שואלים אותי - אענה שזה תקליט פשוט אדיר!



ב-14 באוקטובר בשנת 1978 פורסמו ברקורד מירור גם ביקורות על התקליטונים הבאים, מאת המבקר סטיב גט:



אלטון ג'ון - PART TIME LOVER: "סופסוף אלטון חוזר עם שיר שוודאי יעמוד בגאווה לצד להיטי העבר שלו. השיר נכתב ללא ברני טאופין והוא מאד קליט ומסחרי".


ברוס ספרינגסטין - PROMISED LAND: "הנה אחד שמוסיף קלאסה אמיתית לתקליטוני השבוע. יש פה אלמנטים של בוב דילן אבל קולו של ברוס הוא המוביל בבטחה את כל הדבר הזה".


אוריה היפ - COME BACK TO ME: "רק מזוכיסט יענה בחיוב לבקשתו של זמר הלהקה, ג'ון לוטון, לחזור לזה כי זה מכאיב להקשיב למוזיקה שכזו. זה באמת תקליטון נוראי, שהולך בקצב איטי".


אל סטיוארט: TIME PASSAGES: "לשיר הזה אין את הקסם שחולל לפני כן 'שנת החתול', אבל ניכרת בו איכות".


סלייד: ROCK AND ROLL BOLERO: "הנה עוד שיר רך יותר של סלייד. קולו המחוספס של נודי הולדר לא דומיננטי כאן, כמו גם הגיטרות המתפוצצות. העובדה ברורה. להקת סלייד נמצאת בצרה צרורה וניכר כי היא זקוקה מיד ללהיט. מי יודע? אולי הם יקבלו אותו עם השיר הזה?".


סטיב האקט - NARNIA: "זה מדהים אותי לחשוב מדוע גרסה זו שבתקליטון לא מכילה את שירתו של סולן קנזאס, סטיב וולש, כפי שהופיעה עם השיר באריך הנגן השני של גיטריסט זה. במקום וולש זה הוא ג'ון פרי ששר בתקליטון, ועם זאת יש סיכוי ששיר זה, של גיטריסט ג'נסיס בעבר, יהפוך ללהיט".


ב-14 באוקטובר בשנת 1966 יצא באנגליה התקליטון FRIDAY ON MY MIND של להקת THE EASYBEATS.



להקה זו הגיעה לאנגליה מאוסטרליה, ביולי 1966, כשלשמה כבר נזקפו כמה להיטים שהצליחו באוסטרליה. באנגליה, השיר על יום שישי היה הראשון שהקליטה. את השיר הפיק של טלמי, שקצת לפני כן הפיק בהצלחה שירים של להקות המי והקינקס. כך שהוא ידע היטב מה הוא עושה גם פה והצליל שלו, עם הקצב המקפיץ, יצר להיט שאי אפשר היה לשבת מולו ללא תזוזה. "הם פנו אליי דרך המנהל שלהם דאז", אמר טלמי. "אהבתי את מה ששמעתי, אבל לא אהבתי את השירים. אז אמרתי להם 'חבר'ה, לכו הביתה ותכתבו שירים, תחזרו פעם בשבוע, ותשמיעו לי מה שיש לכם'. זה נמשך בערך שבעה שבועות, המשכתי לדחות דברים עד שאחרי השבוע השביעי שמעתי את השיר הזה והחלטתי שזה האחד".


רבים הכירו את השיר הזה בזכות גרסה שדייויד בואי הקליט לתקליט הקאברים שלו, PINUPS, משנת 1973.

צליל הגיטרות של הארי ונדה וג'ורג' יאנג (אחיהם של אנגוס ומלקולם יאנג, בהמשך מלהקת איי.סי.די.סי) בלט מאד, אך עדיין מעט מאד ביקורות פורסמו על השיר בזמן אמת. ברקורד מירור נכתב: "זה שיר חכם מבחינה אינסטרומנטלית וזה מספיק כדי להכניס את הכוכבים האוסטרליים האלו למקום גבוה. זה שיר טוב ששווה לפקוח עליו עין". ונדה תיאר את השיר כמזכרת לימים שבהם גרו חברי הלהקה באכסניות בסידני כ"אוסטרלים חדשים". הם היו מסתובבים בסוף השבוע כי אז התחיל הכיף (המממ... למה כל פעם אני נזכר בשיר "יום שישי" של בנזין כשאני שומע את השיר הזה?). שירתו של סטיבי רייט מסבירה לנו מדוע ימים שני עד חמישי לא מרגשים אותו. רק כשמגיעים ליום שישי - הקצב הסוער בא במלוא תעופה.


האנרגיה הזו נושאת אל הפזמון, שם אנו שומעים על התוכניות לסוף השבוע. אבל אז זה חוזר ליום שני, ואנחנו נגררים אל חמישה ימים מייגעים פעם נוספת. אולם הפעם, הקצב מהיר יותר והוא אפילו יותר אופטימי, בידיעה שהזמן הטוב יגיע. הפזמון השני וכל הפצצה הזו ארוזה בפחות משלוש דקות מוצלחות.

הצד השני של התקליטון בא עם השיר MADE MY BED - GONNA LIE IN IT המחוספס שיאנג רשום ככותבו היחיד.


אבל הלהקה לא הצליחה להרוויח בגדול, נפלה קורבן לשימוש בסמים, מאבקי ניהול וסכסוכים פנימיים. חלפו שישה חודשים לפני שהתקליטון הבא שלה, WHO'LL BE THE ONE יצא. השאלה שנשאלה בשם השיר גררה תשובה ברורה - אלו לא יהיו עוד האיזיביטס.


ב-14 באוקטובר בשנת 1994 יצא אלבום אחד הקאמבקים המפתיעים יותר בעולם הרוק. אני מדבר על NO QUARTER, שהביאו חברי לד זפלין בעבר, רוברט פלאנט וג'ימי פייג'.



1. Nobody's Fault But Mine

2. Thank You

3. No Quarter

4. Friends

5. Yallah

6. City Don't Cry

7. Since I've Been Loving You

8. The Battle Of Evermore

9. Wonderful One

10. Wah Wah

11. That's The Way

12. Gallows Pole

13. Four Sticks

14. Kashmir


14 שנים חלפו מאז שלד זפלין התפרקה בגלל מות המתופף שלה ותשע שנים מאז המופע האומלל שאיחד את הנותרים בלייב אייד. למרות הזמן שחלף - הקסם לא פג והמעריצים ייחלו לעוד. המשאלה התגשמה עם האיחוד המיוחל בין פייג' לפלאנט שהתרחש בפרויקט של MTV, במסגרת המיזם אנפלאגד, שהוקלט במרוקו, ויילס ולונדון.


עם זאת, זה לא היה איחוד מחודש של לד זפלין, שכן הבסיסט, ג'ון פול ג'ונס, לא היה נוכח. למעשה, השניים אפילו לא סיפרו לו על המפגש המחודש ומאוחר יותר הוא העיר שהוא לא מרוצה מכך שהם קראו לאלבום האיחוד על שם שיר של לד זפלין, שהוא היה היוצר העיקרי שלו.


היה ברור שאיחוד כזה חייב להיות מיוחד ואכן זה בא עם להקת רוק לצד נגני כלי מיתר מפתיעים מהצד המערבי ותזמורת מצרית (כולל נגן הדרבוקה המהולל, חוסאם ראמזי). התוצאה הייתה שילוב מרתק של קלאסיקות זפלין ושלושה שירים חדשים. זה היה איחוד שירד במדרגות מגן עדן!


מפליא ביותר שהשניים לא הביאו לפרויקט את STAIRWAY TO HEAVEN. מצד שני, פייג' ראה בזה יצירה חשובה ביותר בעוד פלאנט די התנער ממנה. עם זאת - השיר לא היה חסר לנוכח העושר שהם כן הביאו לצילומי תוכנית הטלוויזיה.


האלבום NO QUARTER הצליח מאד והמכונה הכלכלית המשומנת דחקה, עם הצלחת הפרויקט, לצאת לאיחוד ארוך יותר מהמתוכנן, עם עוד אלבום וסיבוב הופעות. אז הקסם כבר לא ממש עבד. פייג' ופלאנט, שטענו לפני כן כי לא קראו לג'ון פול ג'ונס למסע, מחשש להיקרא לד זפלין - נפלו למלכודת עם סיבוב ההופעות שבא לקידום האלבום האולפני היחיד של השניים, WALKING INTO CLARKSDALE, כשהם מנגנים על הבמה המון זפלין, ללא העיבודים המפתיעים, ונשמעים כמנסים להחיות את אש העבר. זה אמנם סיפק סחורה אך לא הצליח להפתיע והפיצול הגיע במהרה.


הביקורת ברולינג סטון הלכה אז כך: "פייג' ופלאנט מחוללים פה נס; להחיות את המתקפה הקסומה של זפלין

מינוס הג'יני הזה של התופים, ג'ון בונהאם המנוח (בסיסט הלהקה, ג'ון פול ג'ונס, גם נעדר). במקום זאת, יש

גרוב מזרחי שהולך יחד עם בלוז ופולק קלטי שמרחיק את זפלין מהדיפ פרפלים של העולם הזה. פייג' ופלאנט פה עם אנסמבל מרשים, סוסי מלחמה של זפלין ושלושה שירים טריים. השיר 'קשמיר' נבנה לאקסטזה מסתחררת-דרוויש. הגיטרה של פייג' ערמומית וטרייה מתמיד; פלאנט עדיין משתולל. אבל זה בסביבה החדשה שלו עם כושר ההמצאה הקומפוזיטורי של הצמד ביחד עם מוסיקת עולם. האלבום הזה הוא לד זפלין שלא הייתה עד כה".


ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450


ב-14 באוקטובר בשנת 1968 יצא אלבום של טירנוזאורוס רקס (עם מארק בולאן) בשם PROPHETS, SEERS AND SAGES - THE ANGELS OF THE AGES.



SIDE 1

1. Deboraarobed

2. Stacey Grove

3. Wind Quartets

4. Conesuala

5. Trelawny Lawn

6. Aznageel The Mage

7. The Friends


SIDE 2

1. Salamanda Palaganda

2. Our Wonderful Brownskin Man

3. Oh Harley (The Saltimbanques)

4. Eastern Spell

5. The Travelling Tragition

6. Juniper Suction

7. Scenescof Dynasty


אלבום זה יצא רק כארבעה חודשים לאחר צאת האלבום הראשון של הצמד הבריטי הזה ועיתון "דיסק" פרסם בביקורתו עליו: "את הצמד הזה אפשר לאהוב למוות או לתעב אותו לחלוטין". בעיתון NME נכתב: "הסגנון שלהם שונה ממה שמסביב והמילים היפות שכתב מארק בולאן מפצות על העיבודים הלא מלודיים שבשירים. זה לא קל לשמוע כך רק גיטרה אקוסטית ובונגוס".


בעיתון "ביט אינסטרומנטל" נכתב בביקורת: "מארק וסטיב פרגרין טוק משתפרים כל הזמן. נדמה לכם שהנוסחה שלהם מוגבלת אבל זה בדיוק להיפך. מתחת לתחושת הדמיון הרב מדי בין השירים מסתתר גיוון רב".


ההרכב הזה החל כחמישיה אך צומצם במהירות רבה מאד לצמד. בולאן שר וניגן בגיטרה האקוסטית הזולה שלו (שעלתה 14 ליש"ט) כשפרגרין מכה בתוף הבונגוס ושר קולות רקע. השניים הופיעו בהצלחה במועדון המחתרתי הלונדוני MIDDLE EARTH (ששכן בקובנט גארדן) ושדרני רדיו נחשבים כג'ון פיל וג'ף דקסטר, שבילו שם, העניקו עידוד רב.


פיל, שהייתה לו אז תוכנית ברדיו הבי.בי.סי בשם THE PERFUMED GARDEN, דאג לקדם את הצמד ללא הרף. הוא לקח אותם תחת חסותו וקבע להם הופעות, כשהוא מנסה לדחוף אותם לשוק המחתרתי. הבעיה הייתה ששוק זה אהב להיזרק ולא היה השוק המתאים להוציא כסף רב על תקליטים ובטח לא על מוזיקה שכזו, שהייתה שונה מהלהקות המחשמלות של החוף המערבי או פינק פלויד וכאלו.


באלבום השני, עליו אני כותב פה, כבר היה ברור מי הוא המנהיג בין השניים בצמד הזה. מארק בולאן היה חוד החנית.


ב-14 באוקטובר בשנת 1977 יצא אלבום ההופעה השני של להקת קיס ושמו ALIVE II.



SIDE 1 1. Detroit Rock City 2. King of the Night Time World 3. Ladies Room 3. Makin' Love 4. Love Gun


SIDE 2 1. Calling Dr. Love 2. Christine Sixteen 3. Shock Me 4. Hard Luck Woman 5. Tomorrow and Tonight


SIDE 3 1. I Stole Your Love 2. Beth 3. God of Thunder 4. I Want You 5. Shout It Out Loud


SIDE 4 - STUDIO 1. All American Man 2. Rockin' in the U.S.A. 3. Larger Than Life 4. Rocket Ride 5. Anyway You Want It


בסיסט הלהקה, ג'ין סימונס, בספרו: "החלטנו לעשות אלבום חי נוסף, עם אוסף של חומרים משלושה תקליטי אולפן שעשינו. חלק מזה קרה בגלל התעקשות של חברת התקליטים ובחלקו כדי לגמול למעריצים שלנו

על תמיכתם הנאמנה: אלבום ההופעה הראשון שלנו עזר להגדיר את הקריירה שלנו, ואלבום שני יכל להיות מעין משענת לספרים. רצינו שיהיו פה גם שירים חדשים אבל לא היינו מוכנים להיכנס לאולפן כי רבנו על חומר. וגם אם היינו מוכנים, זה היה לוקח זמן להיכנס לאולפן. לא רצינו שהמעריצים ירגישו שרימו אותם ולכן כתבנו שירים חדשים.


כשסוף סוף נכנסנו לאולפן, אייס (פרלי הגיטריסט) פשוט לא הופיע. נאלצנו להשתמש בנגני גיטרה אחרים, כמו בוב קוליק וריק דרינגר. אייס זעם מתמיד. 'איך יכולתם לעשות את זה בלעדיי?' הוא השתולל. איך יכולנו? כי החבר'ה האחרים האלו הופיעו ואתה לא. זו לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה מתוך אינספור פעמים שאייס הפנה לנו את הגב שלו. בלי קשר, אפילו בלי אייס, האלבום הזה נמכר ברמות של תקליטי פלטיניום".


פול סטנלי בספרו: "זה נראה כמו רעיון טוב: עשינו שלושה אלבומי אולפן ואלבום חי, ואחר כך עוד שלושה אלבומי אולפן. אז למה לא עוד אלבום חי? הבעיה הייתה שהיינו צריכים להמציא הופעה של קיס לאלבום כי לא רצינו לחזור על חומרים מהאלבום החי הראשון. הראשון הזה תיעוד סט סטנדרטי. השני לא יכל להיות כזה כי הרבה שירים משלושת האלבומים הראשונים עדיין היו מרכיבים בסיסיים בהופעה שלנו. אז עכשיו היינו צריכים ליצור הופעת קיס שלא באמת הייתה קיימת - עם הדינמיקה של תוכנית ריאליטי. למרות זאת, זה לא נראה כמו עניין גדול מכיוון שהיה לנו חומר טוב. שוב שיפרנו את איכות הסביבה של ההקלטות החיות כך ששיחזרנו את היסוד של הופעה ממשית. הפיצוצים על הבמה שנדחסו במיקרופונים נשמעו רע, אז השתמשנו בהקלטות של תותחים כדי לגרום להם להישמע נכונים. ולצילום האחורי, החלטנו לצלם במהלך בדיקת הסאונד באולם בסן דייגו, עם כל צילומי האפקטים שלנו בבת אחת - פשוט פוצצנו את כל הארסנל. זה מעולם לא קרה בו-זמנית במהלך הופעה, אבל זה היה תיעוד אותנטי של התחושה הבומבסטית של החוויה.



אלבום ההופעה החדש תפס רק שלושה צדדים של אלבום כפול, לא ארבעה. מה אפשר לעשות? אז החלטנו להוסיף צד של שירי אולפן. לא התלהבתי מהרעיון. בסך הכל, השירים שהמצאנו פשוט לא היו נהדרים. השיר ANYWAY YOU WANT IT היה שיר של דייב קלארק פייב שתמיד אהבתי, וגם ג'ין אהב אותו. הגרסה המקורית משנת 1964 פשוט ענקית. שלנו לא הגיעה קרוב לזה, אבל היינו צריכים למלא את הצד האחרון של האלבום. אייס לא ניגן באף אחת מרצועות האולפן מלבד שיר אחד שהוא כתב, ROCKET RIDE. במקום זאת היינו צריכים להשתמש בבוב קוליק, שנבחן ללהקה עוד ב-1972 ונשארתי חבר קרוב שלו".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "זה נתון לוויכוח, כמה קרדיט יש לתת ללהקה שמשתמש בנוסחאות ברורות ומוצלחות מהעבר. לא משנה כמה זה ישיר, זה לא הדבר האמיתי. אבל האלבום הזה תופס את מהות הרוק החי היטב וכנראה טוב יותר מאלבום ההופעה האחרון של הרולינג סטונס".


גם זה קרה ב-14 באוקטובר.



- בשנת 1966 עשתה להקת פינק פלויד את המופע הפסיכדלי הראשון שלה באולם ALL SAINTS שבלונדון. הלהקה, שעשתה עד כה קאברים של רית'ם אנד בלוז, הפכה בהופעה הזו להרכב שהוא כולו קטעים מקוריים פסיכדליים עם תאורה מתאימה. במלודי מייקר פורסמה ביקורת על ההופעה: "ביום שישי האחרון פתחה להקה חדשה ושמה פינק פלויד בהפנינג משלה ששילב ריקודי פופ עם אפקטים פסיכדליים ששילבו שקופיות נהדרות, צבעוניות, מפחידות, גרוטסקיות ויפהפיות. גם הצלילים של הלהקה לעבר החלל החיצון היו מבטיחים. אבל לצערנו נפל כל זה לאדמת המציאות הקרה. הפלויד חייבים לכתוב עוד חומר משלהם כי גרסאות פסיכדליות ל'לואי לואי' לא יזניקו אותם. אם חברי הלהקה יתרחקו מהרית'ם אנד בלוז, הם יצליחו להביא משהו מיוחד בעתיד הקרוב".


- בשנת 1967 התארח ג'ימי הנדריקס בתוכנית הטלוויזיה הבריטית של ג'ונתן קינג שנקראת GOOD EVENING.


- בשנת 1971 תבע המו"ל של ריצ'רד הקטן את ג'ון פוגרטי, המנהיג של להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL, על גניבה מוזיקלית מהשיר GOOD GOLLY MISS MOLLY לשיר TRAVELLIN BAND. התביעה בסוף הוסרה.


- בשנת 1978 פורסם ברקורד מירור כי הקלידן החדש של להקת סטאטוס קוו, בוב יאנג, החזיק בידו את כל התמלילים לשיריה החדשים של הלהקה, במכונית הב.מ.וו שלו. המילים היו בתוך תיק עור חום, כשנגנב מהמכונית שחנתה ליד משרד ניהול הלהקה שבלונדון. דובר מטעם הלהקה מסר כי מי שימצא את המילים האבודות יזכה לתודה רבה מהם.


- בשנת 1972 נעצר ג'ו קוקר באוסטרליה עם שישה חברים מלהקתו לאחר שנמצאו בחדרם במלון מריחואנה והרואין. הזמר ולהקתו לא קיבלו כתב אישום אך קיבלו ארבע שעות בלבד על מנת לצאת מאוסטרליה.


- בשנת 1974 הסכים דני ליין לחזור ללהקת 'כנפיים', של פול מקרטני. לאחר שיחה של ליין עם מקרטני סוכם כי מעתה תקליט הלהקה גם שירים שלו ושהוא יוכל במקביל להוציא אלבומי סולו.


- בשנת 1940 נולד (סיר) קליף ריצ'ארד. שמו האמיתי הוא בכלל הארי ווב.


- בשנת 1946 נולד ג'סטין הייוארד, שהוא קול הקטיפה, נגן הגיטרה ואחד המוחות היוצרים בלהקת המודי בלוז.


- בשנת 1997 בוצעה לראשונה יצירתו הסימפונית של פול מקרטני, STANDING STONE, על ידי התזמורת הסימפונית של לונדון ברויאל אלברט הול. היצירה מזכה את הביטל לשעבר בתשואות רמות. המבקרים, לעומת זאת, קראו לזה קטע משעמם ונשכח.


- היום בשנת 1966 עשתה הזמרת גרייס סליק את הופעתה הראשונה עם הג'פרסון איירפליין באולם הפילמור ווסט שבסאן פרנסיסקו. לפני כן היא הייתה בלהקה בשם THE GREAT SOCIETY. באותו ערב הופיעה באולם גם להקתו של אמן הבלוז הלבן, פול באטרפילד.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים











Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page