רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 באפריל (14.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כמובן שהיו סימנים שהצביעו על כך שג'ון היה בסכנה. הרגשתי את הסכנה. הרגשתי שג'ון עומד להיחטף. כל הזמן הייתה לי הרגשה שחוזרת על עצמה. ואמרתי לג'ון שהוא צריך לנסוע לברמודה עם שון בזמן שעשיתי ראיונות לקידום התקליט שלנו. אמרתי, 'אני אעשה את כל זה. למה אתם לא הולכים לברמודה?' והוא אמר: 'אני מעדיף להיות איתך'. אני באמת מרגישה נורא עם זה, אבל עשיתי כמיטב יכולתי. למעשה שכרתי מקום, שילמתי עליו וניסיתי להכריח אותו ללכת לשם. זו הייתה הפעם הראשונה שניסיתי להכריח אותו לעשות משהו. אני יודעת שרוב האנשים חושבים שבדרך כלל הכרחתי אותו לעשות הרבה דברים. אבל אני לא עד כדי כך מטומטמת. אני לא עושה את זה למישהו כמו ג'ון. אם רצית שהוא יעשה משהו, הוא היה צריך לרצות לעשות את זה. זה תמיד היה ככה. בשבילי, להתחיל לחשוב על שומרי ראש ורחובות חשוכים וללכת לברמודה היה מוזר. אבל הייתה סיבה. שנינו ניהלנו חיים שקטים מאוד, ופתאום הפכנו לגלויים בציבור. אז הייתה תחושה באוויר. לאחר מכן, הדבר שגרם לי להרגיש הכי נורא היה שג'ון כל הזמן רצה ילד שני של שנינו. תכננו עוד ילד. לפני חמש שנות ההסתגרות, מעולם לא תכננו שום דבר. אבל עשינו הרבה תכנון בזמן הזה, כמו לקנות את חמשת הבתים, כדי שנוכל לבלות את החורף בפלורידה ואת הקיץ בכל מקום. אז אמרתי: 'טוב, אני חייבת להפסיק לעשן קודם. ואתה ואני צריכים לעשות עבודת ניקיון - צום מיצים. אחרי שנעשה את זה, אז יהיה לנו את הילד הבא שלנו'. אם לא היינו מתכננים את זה ככה, אולי היה לי ילד שני ממנו עכשיו. אחרי שהוא מת עברתי תקופה של אשמה. אולי יכולתי למנוע את זה, או שהייתי צריכה להגן עליו מספיק כדי שזה לא יקרה. אם הייתי בהריון, אולי זה היה משנה הכל. אני לא יודעת. זה מסע האשמה שלי" (יוקו אונו בשנת 1981)

ב-14 באפריל בשנת 1983 יצא אלבום חדש לדייויד בואי. קוראים לו LET'S DANCE. והוא בהחלט היה עוד קאמבק מזהיר עבור מי שיצר אותו.

שנות השמונים החלו אצל דייויד בואי עם אלבום מעניין (SCARY MONSTERS), להיט (ASHES TO ASHES) ונישואים לאנג'י שהסתיימו אז סופית. שנה לאחר מכן הוא עזב מאנגליה לשווייץ. שם הוא הקליט עם להקת קווין שיר בשם UNDER PRESSURE. השיר הפך להיט גדול והסתיר את המריבות הרבות שהיו באולפן בין בואי ופרדי מרקיורי. כל אחד מהם רצה למשוך את השיר לכיוונו.

בשנת 1982 עבר בואי תהליך משפטי כשתבע את מנהלו, טוני דפרייז, אותו האשים בניהול בעייתי. באותה שנה גם תם חוזה ההקלטות שלו עם חברת התקליטים RCA. עבור בואי היה זה דבר מבורך כי חש שאותה חברת תקליטים כבר לא התלהבה לשווקו כבעבר. הוא חתם חוזה חדש עם חברת EMI ותמורת תשלום מקדמות גבוה מאד. עבור אותה חברה היה ההימור הזה משתלם ביותר כשהאלבום הבא שיצא הפך לרב מכר אדיר.

באותה שנה פורסמה ידיעה במלודי מייקר: "אחרי תקופה ארוכה של אי פעילות יחזור דייויד בואי לעין הציבור בחודש הבא. הוא יעשה את הופעת הבכורה הטלוויזיונית שלו, ב-2 במרץ, בתחנת הבי.בי.סי. מדובר בהפקה בת שעה על BAAL, מאת ברטולד ברכט. בהפקה זו יש ביקורת חברתית נוקבת של ברכט ובואי משחק בה נווד בעל אוזן מוזיקלית. כדי לציין את האירוע, תוציא חברת התקליטים RCA, ב-26 בפברואר, תקליטון מורחב עם חמישה שירים ששר בואי במחזה. בינתיים נמסר לנו כי הוא יכנס בחודשי האביב לאולפן כדי להקליט שירים חדשים שלו".

ואותם שירים חדשים שלו יהפכו ללהיטים אדירים וימצבו את בואי ככוכב הפופ האולטימטיבי של אותם ימים. האיש שבעבר הביא שרשרת תקליטים לא קליטה כלל, שנוצרה בחלקה בברלין, המציא את עצמו שוב מחדש. התקליט LET'S DANCE נחשב לאלבום המסחרי ביותר שלו.

בואי תיכנן שזה יהיה כך כששכר להפקת האלבום את שירותיו של נייל רוג'רס. הוא אמר לו משפט אחד ברור - "אני רוצה להיט!". הוא חש שאמני הגל החדש לקחו אלמנטים ממנו ומינפו אותם להצלחה בעוד הוא התגלגל לאחור. הוא רצה לשוב ולשלוט בזירה. רוג'רס גם ניגן בגיטרה בהפקה והביא לצידו את הנגנים שהוא רצה - ביניהם הגיטריסט סטיבי ריי ווהאן, שרק החל לסלול את דרכו מחוץ לטקסס ולהצלחה עולמית גדולה (עד מותו הטראגי כשהמסוק בו טס התרסק).

ההפקה של רוג'רס מסחררת וערמומית. צלילי תופים עדכניים לצד גיטרות נשכניות וחטיבת כלי נשיפה. שיר הנושא של האלבום הראה מיד כי בואי בא להרקיד ולא לכוון לראש. האם אכן כך? ובכן, השיר מחביא בתוכו מסר קודר יותר, על אנשים שאינם מתנהגים בטבעיות ורק מעמידים פנים. "בואי נרקוד - שימי את נעלי הריקוד האדומות שלך ותרקדי את הבלוז". הוא נראה בקליפ לשיר זה כשהוא שזוף מאי פעם ודמותו נראית בריאה להפליא (בניגוד לדמותו השברירית בעבר). נראה כי משהו טוב עבר עליו. וכפפות האגרוף עמן הצטלם לעטיפה הכריזו דבר אחד ברור - דייויד בואי חזר לזירה כמנצח. ואיזה סולואים דופק סטיבי ריי ווהאן בשיר הזה. פשוט עילוי!

השיר שפותח את התקליט, MODERN LOVE, שמדבר על המאבק למצוא נחמה באהבה ובדת. הוצע גם שהשיר הזה שוקל את הפתגם הישן "ככל שהדברים משתנים יותר כך הם נשארים אותו הדבר". בואי אמר שהעיבוד הקולי של השיר הזה "הכל מגיע מריצ'רד הקטן". רגע מכונן בילדותו של בואי היה כשאבא שלו חזר הביתה עם עותק תקליטון עם השיר "טוטי פרוטי". ואיזו גיטרה יש פה של סטיבי ריי ווהאן!

התקליטון השני שיצא מאלבום זה היה CHINA GIRL, שנכתב על ידי איגי פופ ובואי עוד בימי ברלין הרחוקים. גירסתו של בואי פה היא הגירסה המרוככת מאד של השיר, שבביצועו של פופ (באלבומו משנת 1977, THE IDIOT) קיבל קוצים חדים מאד. גם לשיר זה שוחרר קליפ מושקע לתחנות הטלוויזיה, שאף צונזר כשנחתכה ממנו סצנה בה נראה בואי מתעלס בעירום על חוף הים עם בחורה סינית. זו היא גילינג נג, שהייתה אז בת זוגו.

האם זה היה צעד נכון לשים שלושנ להיטי פגזים בתחילת האלבום? כי כך רבים זוכרים באלבום הזה בעיקר את הלהיטים שציינתי עד כה. שאר שירי האלבום תלויים במידה בה אתם אוהבים את דייויד בואי. המעריצים השרופים לחלוטין יאהבו כל דבר שלו פה. אלו שפחות - לא מדברים הרבה, אם בכלל, על שירים אלו. השיר הרביעי באלבום, WITHOUT YOU, שבא אחרי שלושת הפגזים, נהדר מוזיקלית אך לא טעון אנרגטית כשלושת קודמיו בצד הראשון. מעניין לו היה הוא השיר השני באלבום והשיר על הבחורה הסינית, או אהבה מודרנית, פותח, נגיד, את צדו השני של האלבום. הכל היה נראה אחרת - נכון? עבור רבים האלבום LET'S DANCE מסתיים אחרי שלושה שירים בלבד וחבל.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "בתור זיקית פופ שמסתובב מפוזה לפוזה, דיוויד בואי מוערך יתר על המידה. בסופו של דבר, אין כל כך הבדל בין זיגי אבק סטארדאסט לאיש הפיל - שניהם דמויות לא מתאימות שרוצות לשלוט בעולמן. בואי היה פיקח באופן עקבי בבחירת משתפי הפעולה שלו, ממיק רונסון ועד בריאן אינו. ועכשיו, הוא התחבר עם אמן רוק שחור, נייל רודג'רס, לאלבום של מוזיקת ​​דאנס.

התקליט נשמע נהדר; מבחינת מקצב, מוח ונשימה. האסטרטגיה האינטליגנטית ביותר של האלבום היא הפשטות המוחלטת שלו: רודג'רס מגיש קווי גיטרה עבים, וקולו של בואי חוצה את פני השטח שלהם כמו סכין שחותכת בבשר. היבבה המנומסת שלו מרוחקת בצורה מפתה - מקסימה אך רשמית, מצמררת אך מחמירה. זה נכון לגבי שיר כמו 'אהבה מודרנית' הרועש כמו לגבי 'בלעדייך' השקט והפועם.

בעבודה כמפיקים שותפים, בואי ורודג'רס עדכנו את הסאונד זה של זה. למרות שבואי החייה את הקריירה שלו בשנת 1975 על ידי ריף של ג'יימס בראון לסינגל הלהיט FAME, המותג השחור של של CHIC מתאים לו יותר. הברק הקפוא של הריחוק שמנצנץ על להיטיה הגדולים של שיק (GOOD TIMES ו-LE FREAK) הוא לכה שמצפה את כל הקריירה של בואי, מספייס אודיטי דרך התקליט השבור והמסתורי, LODGER. רודג'רס והבסיסט ברנרד אדוארדס הקימו את שיק בשיא הדיסקומניה, ולמרות שהעבודה של שיק נותרה מעניינת וחיונית, הקריירה של הצמד לא הייתה כזו: שני האלבומים האחרונים שלהם נעצרו במצעדים, והרימייק/שיפוץ שלהם לדבי הארי ב-KOO KOO היה אסון.

מצדו, בואי לא נשמע הרבה מאז 1980. SCARY MONSTERS היה אלבום טוב, אבל זה גם היה מבוי סתום, וסיכם את הנושאים של שבר וניכור שפותחו בתקליטים LOW' HEROES ו- LODGER. בסטנדרטים של כוכבי-על, זה היה רק ​​הצלחה מסחרית צנועה, ותחושות האימה והעצב היו מעיקות. אם בואי הפך להיות כל כך מפגר מאחור, נראה היה שהקהל שלו התחנן לקבל ממנו משהו דמוי גארי ניומן.

אבל עכשיו בואי ורודג'רס חזרו, ושיר הנושא של התקליט החדש הוא סינגל עצבני ומקפיץ שחיוני כמו כל דבר ברדיו. רלוונטי גם להוסיף שגארי ניומן הוא בן-אדם: יש הבדל בין לעקוב אחר טרנדים לבין להפעיל אותם, אחרי הכל.

הטרנד שבואי ורודג'רס עוקבים אחריו כעת הוא מוזיקת ​​ריקודים בסגנון אייטיז. זה הוא סינת'-פופ בלי הסינטים - או, לפחות, בלי השליטה שלהם. למרות שרוב סאבינו מוסיף שפריצים של קלידים, הגיטרה של רודג'רס עושה את העבודה שהסינטיסייזרים עושים בדרך כלל בימינו.

עם זאת, למרות כל היופי השטחי שלו, יש משהו דק ומצחיק פה. אולי זו בחירת החומר של בואי, שחלקו ממוחזר: CHINA GIRL, שנכתב על ידי איגי פופ, הופיע בתקליט של פופ משנת 1977, THE IDIOT; השיר CRIMINAL WORLD הוקלט על ידי מטרו; ו-CAT PEOPLE הוא הקלטה מחודשת של שיר הנושא של בואי וג'ורג'יו מורודר לסרט בשם זה, של פול שרדר. הורידו את שלושת המנגינות הללו ונשארתם עם חמישה שירים שמתוכם שלושה יפים בתוליים, ואני מתפתה להשתמש בקלישאה של מבקר ולומר שהם שווים את המחיר של האלבום.

שלישיית השירים הזו (MODERN LOVE, SHAKE IT, WITHOUT YOU) מציעה מכתיבת השירים הנועזת ביותר בקריירה של בואי. המילים כל כך פשוטות שהן מסתכנות בפשטות, ובכל זאת הייתי נותן מאה שירי ספייס אודיטי עבור הקלישאה האלגנטית המתפתלת בשיאה של MODERN LOVE: 'אהבה מודרנית מביאה אותי לכנסייה בזמן / כנסייה בזמן - עמידה בזמנים מפחידה אותי', כהצהרת רוק על התבגרות והתמודדות עם מחויבויות".

בואי הושמע רבות עם להיטיו החדשים ברדיו ובמועדוני דיסקו. חמש שנים לפני כן הוא אמר: "אני לא אוהב דיסקו. למעשה, אני מתעב דיסקו. אני נבוך שתקליטיי מושמעים היטב במועדוני דיסקו". בשנת 1983 הוא כבר נשמע אחרת בעניין. הוא רצה להיט!

אבל בואי לא הצליח לשמר את ההצלחה המטורפת הזו לזמן רב. הוא צלל משנת 1984 למספר שנים בהן ניסה לחזור על אותה מידת הצלחה ונאלץ לראות את עצמו מחליק במדרון. עד שיבין כי הוא לא ממש מתאים להיות כוכב פופ ויקים להקה ושמה "טין מאשין".

ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

וב-14 באפריל בשנת 1967 הוציא דייויד בואי כתקליטון את שירו THE LAUGHING GNOME ונאלץ לשאת איתו את "הגמד הצוחק" הזה לכל אורך הקריירה שלו.

השיר הזה, עם ההשפעה מ- WAITING FOR THE MAN של מחתרת הקטיפה, העיבוד הקיטשי וקול הגמד המביך, יגרום לבואי מבוכה רבה כשיצוץ שוב במצעד בשנת 1972, כשבואי כבר היה אז במקום אחר מבחינה תדמיתית ומוזיקלית. קהל מעריציו, שהיה נלהב לכל פיפס של האליל, במסגרת ה"זיגימאניה", מיהר לרכוש גם את המוצר המחומם הזה.

העבודה על השיר החלה ב-26 בינואר 1967, כשהקולות של שני הגמדים סופקו על ידי בואי וטכנאי האולפן גאס דאדג'ון, שמאוחר יותר יפיק את SPACE ODDITY. "אני זוכר שישבנו במשך עידנים וניסינו להמציא את הבדיחות הנוראיות האלה", נזכר דאדג'ן ב-1993. "לא היה לי האומץ לנגן את התקליטון בחצי מהירות, כי אם הייתי עושה זאת הייתי שומע את הקול האמיתי שלי. אבל צחקנו טוב". הם בהחלט עשו זאת: בואי ודאדג'ן פיזרו ניבולי פה משמחים, התקפי שיעול והתלוצצות חסרת כבוד על מנהלי חברת התקליטים DECCA.

בהמשך צצו גירסאות שונות מאז של השיר עם התלוצצויות של השניים שלא נכנסו לגירסה המוכרת. ביניהן גם ההלצה GNOME MILK TODAY, כקריצה על הלהיט של מתבודדי הרמן.

השיר, שמשלב משחק גרוטסקי של מילים (מטרונום הופך למטרו-GNOME) ותעלולי אולפן, אבל אלה היו 2:58 דקות של החלקה זמנית מהכביש עבור בואי, אשר יתקשה להשתלט על הפסקת היצור שלו בהמשך הקריירה שלו.

"אחח, אלוהים, הדברים האלו בסגנון שעשיתי כמו אנתוני ניולי, כמה הם מצמררים. לא, אין לי הרבה מה לומר על כך לטובת השיר", הכריז בואי בשנת 1990, כנראה כשהוא שוכח שאמר למפיק שלו אז, מייק ורנון בזמן של הקלטה, "אני מכין את זה לילדים. אני אוהב ילדים, הם יאהבו את זה". ובכן, המטרה לא הושגה, והשיר לא נכנס למצעד הבריטי אז.

אז מי ניגנו בהקלטת השיר?

דיוויד בואי: שירה

פיטר המפשייר: גיטרה חשמלית

דרק "דק" פירנלי: בס

ג'ון להוט: תופים

דרק בויז: אורגן

גאס דאדג'ן: קולו של הגמד

מהתזמורת הפילהרמונית של לונדון: בסון, אבוב

ב-14 באפריל בשנת 1967 יצא התקליטון של הבי ג'יז, שנקרא NEW YORK MINING DISTARTER 1947.

סיסמת השיווק שלוותה עם התקליטון הזה הייתה שהבי ג'יז הם הביטלס הבאים. בארי ורובין גיב קיבלו את ההשראה לכתיבת השיר העצוב הזה בזמן שישבו במהלך הפסקת חשמל על מדרגות בבניין חברת התקליטים POLYDOR. ההד של קולותיהם והחושך המלא גרם להם לדמיין כאילו הם תקועים בתוך מכרה פחם.

רובין גיב: "זה היה בחושך וזה היה מהדהד וזה נתן השראה מוזרה לכתוב את השיר הזה על אסון שהתרחש בניו יורק בשנת 1941. זה היה ממש באמצע המשרדים של פולידור באותה תקופה. אבל האורות כבו בכל מקרה. היה למעשה אסון כרייה בניו יורק אבל זה לא היה ב-1941..."

בארי גיב: "לא יכולנו לראות אחד את השני. המצאנו את זה, אנחנו פשוט ישבו בחושך ושם צץ הרעיון אז איך זה להיות לכוד במכרה. ובכן, היינו מאוד טרגיים, ובאותם ימים כתבנו הרבה שירים טראגיים... אנשים עדיין אוהבים לשמוע את זה ואנשים עדיין מבקשים מאיתנו לנגן את זה".

השיר הזה עוסק בקבוצת כורים שנלכדה מתחת לפני השטח. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של אחד מהם, שמראה לאחרים תמונה של אשתו בשעות האחרונות שלו כנראה. לפי דבריו של רובין, לא היה אסון כרייה בניו יורק ב-1941, למרות שהיה אחד במקינטייר, פנסילבניה, שבו נהרגו שישה בני אדם. השיר, עם זאת, קיבל השראה מעורפלת מהטרגדיה בדרום ויילס; ב-21 באוקטובר 1966 נהרגו 144 בני אדם, מתוכם 116 ילדים, כאשר קצה פסולת החליק במורד צלע הר; באופן לא מפתיע, הסיפור יצר סיקור תקשורתי מסיבי.

עיתוני המוזיקה של אז גרסו כי מדובר פה בתקליטון שהביטלס הקליטו בשם בדוי. הדבר הכעיס מאד אז את רובין. אבל בספר הביוגרפיה TALES OF THE BROTHERS GIBB צוטט מוריס גיב כך: "השיר הזה היה חיקוי מוחלט של הביטלס. כל כך הושפענו מהם. למעשה, זה התחיל בתעלומה עלינו, כי הם התחילו להגיד עלינו, 'הם הלהקה החדשה הזו מאנגליה שמתחילה ב-B ומסתיימת ב-S'. אז כולם אמרו, 'אה, זה הביטלס שלא נותנים לזה את השם שלהם, אלא הם עושים את הטריק הזה שוב'. התקליטן היה מנגן את זה ומנגן את זה ומנגן את זה ואנשים היו מנחשים, ולא קיבלו את התשובה. עבורנו זה היה כבוד, לחשוב שאנחנו טובים כמו הביטלס".

שנתיים לאחר מכן, בעודו באוסטרליה, מוריס חזר בו מההערה הזו. הוא אמר שבעוד שהיה תקוע בפינה עם ג'ורג', רינגו ואריק קלפטון במסיבה, היה לג'ורג' עותק של התקליטון הזה של הבי ג'יז שהוא קנה כי זה נשמע כל כך כמו הביטלס. תגובתו של מוריס לג'ורג' הייתה שזה לא היה מכוון וג'ורג' השיב, 'ידעתי את זה, אני מעריץ את העבודה שלך'..." ובכן, זו גרסתו של מוריס גיב ולכו נדע אם זה באמת היה כך.

ב-14 באפריל בשנת 1970 יצא תקליטה השלישי של ג'וני מיטשל, LADIES OF THE CANYON.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "יחד עם הנשים המבוססות האחרות של הפולק, באפי סנט-מארי וג'ודי קולינס, גם מיס האריס וגם מיס מיטשל היו בסביבה זמן מה, כמה זמרות עממיות מבריקות נעלמו - ג'ודי הנסקה, אליס סטיוארט ורוזלי סורלס, איפה אתן? - אבל שתי אלה החזיקו מעמד. זהו אלבומה השלישי של ג'וני, ובדרכים העדינות שלו הוא נאחז בשיני התקופה באופן הלירי המוזר, האוטוביוגרפי למען האמת.

ג'וני מיטשל כותבת כמה מהמנגינות הטובות ביותר בסביבה ומתאימה את ההיסוס הזורם שלהן עם ההתגלות המתמשכת והמשלים המודרניים שלה. החרוזים הפנימיים החכמים והסאטירה המסוגננת שלה קיימים כבר שנים - זוכרים את THE CIRCLE GAME של טום ראש ו-BOTH SIDES BOW של ג'ודי קולינס? הראשון מהם, שחותם את התקליט הזה, מתאים פה לצד FOR FREE כמו גם CONVERSATION ו-WOODSTOCK שכבר נודע בגרסה של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. שלא לדבר על THE PRIEST החמקמק או שיר הנושא החריף ועוד שבעה מסעות עם מילים חידתיות ופואטיות. בנוסף לעובדה שג'וני שולטת כעת בפסנתר עד לנקודה שבה היא משתמשת בו ולא בגיטרה בכמעט חצי מהשירים - היא מנגנת בו עם הרבה הד ותווים מתמשכים, מה שמעניק לשירים מסוימים אפילו יותר ממד ונשימה. חידושים נוספים הפעם הם שימוש מתון בכלי נשיפה ואפילו מקהלות ווקאליות בחלק מהשירים.

וחייבים להזכיר את "וודסטוק". תשכחו מגרסת ה-CSNY ההיפר-אקטיבית והאזינו לגרסה הזו. ג'וני משתמשת בגיטרה חשמלית בעלת הגברה כבדה ושרה לכל הרוחות כל משפט, כל הברה של ההמנון הזה של הסבנטיז הקרבים. היא לוקחת את הזמן שלה ולשיר יש את האפקט המרגיע שלו: 'אנחנו אבק כוכבים / פחמן בן מיליון שנים / אנחנו זהובים / נתפסים במציאת השטן / ואנחנו צריכים להגיע לעצמנו/לחזור לגן'. גברת הפזמונים הזו מערבבת בצורה כל כך יעילה בין האקראי לפרט. עכשיו, כשהיא הפסיקה סיבוב הופעות כדי להתרכז בכתיבה, אלבומים רצופים שלה צריכים להשתפר יותר ויותר".

ב-14 באפריל בשנת 1969 יצא תקליטון חדש לאלביס פרסלי, עם שיר בלתי נשכח ושמו IN THE GHETTO.

השיר הזה עוסק בעוני ומתאר ילד שלא יכול להתגבר על סביבתו והופך לפשע, מה שמוביל למותו. זה היה השיר הראשון שאלביס הקליט עם מסר מודע חברתית. הוא לא רצה לעשות את זה מסיבה זו, אבל ידע שזה יהיה להיט.

זה נכתב על ידי מק דייוויס, שנכנס להיכל התהילה של כותבי השירים ב-2006. בטקס הסביר דייוויס: "זה עניין פשוט של לגדול עם ילד קטן שאביו עבד עם אבי. הוא גר בחלק הבעייתי של העיר, טקסס, וזה היה גטו בכל מובן המילה, אבל לא השתמשנו במילה הזו אז. אבל המילה 'גטו' הפכה פופולרית בסוף שנות ה-60 כדי לתאר את החלקים העניים של עיר כלשהי". חברת התקליטים של אלביס, RCA, קיבלה את אישורו של דייוויס לשחרר את השיר לפני שהציגה אותו לזמר הידוע. כשאלביס עשה את הקאמבק שלו והקליט בממפיס, ההנהלה שלו שאלה את דייויס אם יש לו משהו שהם יכולים להשתמש בו. דייויס שלח להם קלטת עם זה. דייויס: "אני חושב שאלביס היה צריך להילחם כדי להוציא את זה בתור סינגל כי המנהל שלו, קולונל טום פרקר, פחד מזה, אבל אלביס האמין בזה והוא רצה שיתייחסו אליו ברצינות. הוא רצה לעשות שיר שאומר משהו".

חברו של אלביס, מרטי לאקר, סיפר כי הוא היה זה שדחק בו להקליט בממפיס וחיבר אותו עם המפיק צ'יפס מומן. "אלביס היסס לעשות את השיר הזה. קולונל פרקר תמיד קדח בראשו, 'אל תעשה שירי מסרים. אם אתה עושה שירים של מסרים זה בדיוק כמו לקחת צד פוליטי. כל צד שאתה הולך לקחת יפגע באחרים'. הייתי באולפן אחרי שאלביס והמוסיקאים עבדו קצת על השיר והוא אמר, 'תראה, אני לא חושב שאני צריך לעשות את השיר הזה'. הוא הסתכל על צ'יפס וצ'יפס אמר, 'זה יהיה להיט, אבל אני אגיד לך מה, אם אתה לא רוצה אותו, אני יכול לקבל את השיר?' אלביס לא מצמץ ואמר, 'לא, אני הולך לעשות את זה'...".

ב-14 באפריל בשנת 1988 נערך מופע גאלה עם פרדי מרקיורי וקליף ריצ'רד, במסגרת פרויקט שאפתני ששמו TIME.

המפיק היה דייב קלארק (כן, ההוא מחמישיית דייב קלארק המצליחה מהסיקסטיז), שסיפר: "חשבתי שזה יהיה נהדר לעשות מחזמר על כוכב אחר שבו הכל נצחי וכולם חסרי גיל, איפה שאין מחלה, לא מלחמה, אין רעב. אבל הם מבינים שכדור הארץ מסצכל על זה ממקומו ומתבאס. החלטתי שהאדם הטוב ביותר לדבר בשם כדור הארץ יהיה כוכב הרוק הגדול בעולם. אז הרעיון היה שהוא יהיה באמצע קונצרט מול אלפי אנשים ופתאום הכל קפוא והוא מועבר לבית המשפט של היקום כדי לדבר בשם כדור הארץ. המחזמר הוא על השיר בשם זה, אז הכנתי אלבום דמו של זה. הייתי בלוס אנג'לס והשמעתי את זה לסטיבי וונדר והוא היה כל כך

מופתע עם זה שהוא אמר, 'אני אקליט שני שירים עבור אלבום הפסקול'. השמעתי את זה לדיון וורוויק והיא

אמרה, 'אני אוהבת את זה'. פרדי מרקיורי התחייב מיד. קליף ריצ'רד רצה לעשות מחזמר מזה שנים אבל מעולם לא מצא משהו טוב. לורנס אוליבייה היה תמיד הבחירה הראשונה שלי עבור הקריין. הלכתי אליו

לבית בצ'לסי והכל היה מאוד רשמי. בסוף הוא הסכים.

לקח שישה שבועות לצלם אותו לזה. ראשו כפי שהוא נראה לא היה הולוגרמה ומעולם לא סיפרתי איך זה נעשה. ריססנו את החלק הפנימי של תיאטרון דומיניון בשחור. באמצע קונצרט הרוק, פתאום היה הרעש הנורא הזה והצלחת המעופפת הזו בגובה 40 רגל מגיעה כלפינו. כוכבי לכת מתחילים לצנוח ואז ראש מפואר מופיע והוא אומר, 'ברוכים הבאים לבית המשפט העליון של היקום. אל תיבהלו'. כולם פשוט השתגעו. בניתי אולפן הקלטות כמו שצריך מתחת לבמה וקיבלתי את המוזיקאים הטובים ביותר. שילמתי על כל ההפקה בעצמי. הבעיה עם אפקטים מיוחדים היא שאתה לא יודע מה הולך לקרות. היה לי תקציב עבור זה, אבל אם משהו לא עובד, אתה חייב לאלתר. כדי להכניס משקיעים, זה נעשה מסובך מדי. זה מטורף, באמת, במבט לאחור. אני לא זוכר הרבה על ערב הפתיחה. אני חושב שהייתי המום. הביקורות היו מדהימות, מה שהדהים אותי. הבעיה היחידה שהייתה לנו אי פעם הייתה כשאחד מאנשי הביטוח ירד לבדוק את הסט ונפל באחד הפתחים ומשך מישהו שנפל איתו ושבר לו את הרגל, אז היינו חייבים לבטל את ההופעה.

לא יכולנו לתת לאוליבייה לבוא לערב הפתיחה כי זה היה הורס על האשליה. קליף היה בהצגה במשך שנה ואז היה לנו את דיוויד קאסידי במשך שישה חודשים. זה בוצע מול יותר ממיליון אנשים. הסיבה שזה נסגר, באפריל 1988, הייתה כי הייתה לנו בעיה עם התיאטרון".

ריי ראסל היה גיטריסט בהפקה הבימתית והוא סיפר: "כשזה הגיע לשלב המחזמר עצמו, אחרי האלבום, קיבלנו תשלום בערך פי שניים משיעור האיגוד, שהיה נחמד מאוד. זה היה עם די הרבה חזרות. זה היה מאוד

מוקפד כי הייתה הרבה טכנולוגיה שם לאותה תקופה. זה היה עמוס בסכנה, למען האמת. לא יכולנו ללכת על הבמה אז נבנה לנו אולפן נגינה מתחת לבמה. היו לנו אוזניות וזה היה בדיוק כמו לעשות סשן הקלטה. היו לנו רמקולים בסטודיו כדי שנוכל לשמוע את תגובת הקהל לדברים, מחיאות כפיים ומה שלא יהיה. ראשו של לורנס אוליבייה היה הדבר הכי הרפתקני אי פעם. פה ושם היו תקלות עם זה. כשזה הלך לא בסדר, זה היה שגוי להפליא. למרות ההצלחה, זה מוזר שזה פשוט הגיע לסוף בגלל לוגיסטיקה ארצית".

ב-14 באפריל בשנת 1969 הקליטו ג'ון לנון ופול מקרטני את השיר BALLAD OF JOHN AND YOKO. מקרטני ניגן בבס, תופים, פסנתר ושירת רקע. לנון ניגן בגיטרות ושר כסולן.

ג'ורג' האריסון שהה מחוץ לאנגליה ורינגו סטאר עסק בצילומי הסרט ״הנוצרי הקסום״.

פול התבקש להכות שלוש פעמים על תוף הסנר, אך הצליח במשימתו רק לאחר עשרה ניסיונות. במהלך ההקלטה צעק לו ג'ון (בשמחה), "רינגו - תתופף יותר מהר!" ופול ענה (בבדיחות): "אוקיי ג'ורג'". לאחר שש שעות וחצי הושלם השיר עם שני ביטלים שמחים, כפי שלא נראו כך מזמן.

ג'ורג' האריסון: "לא אכפת לי שאני לא מנגן בשיר הזה. אם לשיר היו קוראים 'הבלדה על ג'ון, ג'ורג' ויוקו' כנראה שהייתי מנגן בו".

ג'ף אמריק, שהקליט את השיר, מספר: "שמעתי אז על המריבות הקשות שלהם בפרויקט GET BACK אבל בסשן הזה הם היו שני חברים טובים מאותו ספסל לימודים. כל הרוע והעוקצנות ביניהם טואטאו מתחת לשטיח ובמקומם הייתה אווירת שמחה".

וב-14 באפריל בשנת 1970 כתב פול מקרטני מסר ברור ונוזף לאלן קליין, המנהל העסקי החדש של הביטלס, בצורת מכתב שנשלח למשרדי חברת אפל.

זה התחיל כך, "בעתיד, אף אחד לא יורשה להוסיף או לגרוע מהקלטה של אחד מהשירים שלי ללא רשותי". פול גם הודה ששקל לתזמר את השיר THE LONG AND WINDING ROAD אבל בסוף החליט נגד זה, ועכשיו ברצונו שהמיקס של ספקטור ישונה עם כלי הקשת, כלי הנשיפה והקולות שיונמכו בו. כמו כן, פול דרש להעיף לחלוטין את הנבל מהשיר ולהעלות בווליום את הנגינה והשירה של הביטלס. והוא הוסיף שהוא דורש שצלילי הפסנתר בסוף השיר ישונו.

הוא חתם את המכתב באזהרה לקליין - "ואל תעשה את זה שוב לעולם".

אה כן... וב-14 באפריל בשנת 1963 ראו הביטלס בפעם הראשונה את הרולינג הסטונס.

זה היה כשהוזמנו על ידי מנהלה הלא רשמי של הסטונס (ג'ורג'יו גומלסקי, שפגש אותם בהכנות לצילומי תוכנית הטלוויזיה THANK YOUR LUCKY STARS) לבוא לאחר הצילומים להופעה במועדון הבלוז החדש יחסית CRAWDADDY. הארבעה הסכימו, הגיעו ולאחר ההופעה בילו עם חברי הסטונס עד אור הבוקר.

ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-14 באפריל בשנת 1978 יצא אלבום כפול שהוא פסקול לסרט GREASE.

הכל החל עם המפיק, רוברט סטיגווד, שזכה להצלחה אדירה לפני כן עם SATURDAY NIGHT FEVER (או, בתרגום עברי - "שגעון המוזיקה"). סטיגווד הממולח אהב להצליח וחתר לפרויקט נוסף בכיכוב הכוכב החדש והזוהר שלו, ג'ון טרוולטה. המחזמר, "גריז", כבר ביסס את עצמו כלהיט בברודווי, אבל העברתו למסך הגדול עם טרבולטה ואוליביה ניוטון-ג'ון, בתפקידים הראשיים, לקחה את הדבר לרמה גבוהה יותר של פופולריות.

גרסת הסרט הוסיפה שירים חדשים שהפכו לחשובים ביותר בפסקול שלה בפרט ובפסקול סוף הסבנטיז בכלל.

בארי גיב, מהבי ג'יז, כתב את שיר הנושא הקצבי של הסרט, ששלח את פרנק ואלי, ששר אותו, למקום הראשון בארה"ב בפעם הראשונה מזה כמעט 16 שנים.

האלבום GREASE היה במקום הראשון במצעד האמריקאי במשך 21 שבועות ובילה 18 חודשים במצעד הארבעים המובילים. בבריטניה המכירות היו מרשימות כמעט באותה מידה והאלבום בילה תריסר שבועות במקום הראשון וכמעט שנה במצעד.

עד כדי כך שתגידו לאנשים בגילי את המילה "גריז" וראשם ירחף לימים ההם. טרבולטה נראה שם צעיר ורזה במכנסיים צמודים, אוליביה ניוטון-ג'ון שרה כמו ציפור שיר ושנות החמישים שבסרט עטו על עצמן ארומת דיסקו שובבה. לטעמי האישי, חיקויי השירים מהפיפטיז בהפקה מודרנית של סוף הסבנטיז, הרגו אותם.

אבל שירים כמו שיר הנושא, YOU'RE THE ONE THAT I WANT, SUMMER NIGHTS והבלדה HOPELESSLY DEVOTED TO YOU שווים את כל האלבום הזה.

אז אתחיל עם שיר הנושא. השיר הזה נכתב והופק, כאמור, על ידי בארי גיב במיוחד עבור הסרט. המוזיקה של גיב עזרה להפוך את "שגעון המוזיקה" ללהיט ענק ועבור הפרויקט הזה, סטיגווד, שבין השאר גם ניהל את הבי ג'יז, התעניין בכתיבה של גיב, אבל לא בקולו, בגלל שהבי ג'יז כבר היו קשורים יותר מדי עם הפרויקט המצליח הקודם.

סטיגווד רצה שלגריז תהיה זהות משלו. פרנקי ואלי, שיכל לשיר במנעד ווקאלי גבוה דומה לגיב, התבקש להקליט אותו וכך זכה לעדנה מחודשת.

ואלי הסביר איך הגיע להקליט את השיר הזה: "בארי גיב התקשר ואמר, 'כתבתי שיר. אני חושב שהוא בשבילך. זה הולך להיות שיר הנושא של הסרט הזה. המנהל שלי באותה תקופה היה אלן קאר, שהיה שותף בגריז עם רוברט סטיגווד. הוא התקשר ואמר, 'מה אתה רוצה לעשות? אתה רוצה להיות בסרט? או לשיר את שיר הנושא?' ובכן, כבר שמעתי את השיר, ואהבתי אותו. התקשרתי למעבד דון קוסטה ואמרתי לו לבוא מיד ולשמוע את השיר הזה. הוא בא ואמר, 'אם אתה לא מקליט את השיר הזה, אתה מטורף'. 'גריז' היה אחד התקליטים הכי גדולים שהיו לי אי פעם בקריירה שלי". הרבה לא יודעים אך פיטר פרמפטון הוא שמנגן את הגיטרה בשיר הזה.

משיר הנושא, שפותח את האלבום, עוברת המחט ללהיט חדש נוסף בו, SUMMER NIGHTS. הפעם זה דואט של טרבולטה וניוטון ג'ון, ששיחקו את סנדי ודני (רק לי קופץ עכשיו שמה של הזמרת מלהקת פיירפורט קונבנשן, שמתה בדיוק באותה שנה?) ובכן, זה היה להיט עוד במחזמר גריז, שמוצא את הזוג שר על רומן הקיץ שלהם, כאשר לכל אחד מהם יש פרספקטיבה שונה לחלוטין על מה באמת קרה. דני שר את חלקו לחבריו משומני השיער ורומז שזה היה קשר מיני. סנדי שרה לחברותיה הסמוקות על הרפתקה הרבה יותר תמימה שבה השניים החזיקו ידיים ושתו לימונדה.

להיט שלישי ברצף הצד הראשון, מגיע עם YOU'RE THE ONE THAT I WANT. היה זה המפיק, ג'ון פראר, שכתב את השיר והפיק אותו. פראר הביא את ניוטון ג'ון להפקה הזו, לאחר שכתב לה בעבר להיטים.

החוזה של אוליביה ניוטון ג'ון עבור ההפקה הזו קבע שהיא צריכה לקבל גם שיר סולו. עם זאת, לאף אחד לא היו רעיונות לשיר עבור הדמות שלה עד שג'ון פאראר כתב את הבלדה HOPELESSLY DEVOTED TO YOU, במהלך הצילומים. הבמאי, רנדל קלייזר, נאלץ להמציא סצנה חדשה לגמרי כדי להתאים אותו. בסופו של דבר הוא צולם והוקלט לאחר שצילומי הסרט הסתיימו והוא זכה במועמדות היחידה של הסרט בטקס פרסי האוסקר.

והנה ביקורת מזמן אמת - והפעם מעיתון STEREO REVIEW: "מישהו תיאר פעם את האווטאר הגדול של שנות החמישים, מרילין מונרו, כבננה ספליט גדולה ונמסה - במילים אחרות, בלגן מפואר ומענג. אותו תיאור מתאים מאוד להקלטת הפסקול המקורית החדשה של 'גריז' שזה עתה יצאה בחברת RSO.

זה נוטף שמות לוהטים כרגע כמו ג'ון טרבולטה (הוא נשמע בקושי בסדר בשירים כמו 'סנדי' ו'גריז לייטנין' אבל אני בטוח שהמעריצים שלו יסלחו לו) ואוליביה ניוטון-ג'ון ( שמוסיפה את הטאץ' הצפוי שלה). על הצלחת המקיפה אותם יש מבחר עוגיות סוכר: פרנקי ואלי שר את שיר הכותרת; להקת שא-נה-נה מתרוצצת ואפילו פרנקי אוולון נמצא פה.

ההשתוללות הזו כמחווה לאחד הדורות המשעממים בהיסטוריה האמריקאית מוגזמת כבר כמה שנים בברודווי, ולפי מה שאני שומע באלבום הזה, יש לי הרגשה שהסרט יהיה אחד משוברי הקופות של השנה. גם אם נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם, עדיין נותרה כמות עצומה של כיף חסר אופקים בהללויה הזו.

במבט לאחור על התקופה ההיא בחיי האישיים, נראה שכל מה שאני זוכר הוא שהפונטיאק עוצבה כמו ג'יין מנספילד המסכנה; שהיה הרבה טוב טעם באלביס; שסינטרה התחיל להקליט כמה מהדברים הטובים ביותר שהוא (או כל זמר פופולרי אמריקאי אחר) עשה אי פעם; ושניסיתי לשמן את השיער שלי לאחור אבל הסתבכתי ונראיתי תמיד כמו אחרי שחייה. גריז מחזיר את כל השנים התפלות והמשמימות האלה עם רעש משעשע של התרגשות שמעולם לא היה שם במציאות.

תאמינו לי, שנות החמישים היו הרבה יותר מאולפות ממה שהאלבום הזה, מלא ההומור, התוסס והגבוה גורם לכם להאמין. אז אני מניח שבידור טהור דורש השעיה מסוימת של חוסר אמון, הלא כך?".

אז איך אתם עם האלבום הזה? TELL US MORE... TELL US MORE...

ב-14 באפריל בשנת 1945 נולד ריצ'י בלאקמור, גיטריסט ומייסד להקות דיפ פרפל וריינבאו.

באוגוסט 1973 הוא התראיין לעיתון 'גיטאר פלייר'. הנה כמה אנקדוטות מעניינות ששלפתי לכם משם:

"למדתי לנגן מוזיקה קלאסית במשך שנה וזה עזר לי מאד בשיפור הנגינה עם הזרת. הרבה גיטריסטים של בלוז משתמשים רק בשלוש אצבעות ולכן לא מודעים ליכולותיה של הזרת. אימון קלאסי מצוין לזה. הסולו שאני מנגן בשיר HIGHWAY STAR הוא מין וריאציה בסגנון באך. אבל האלמנטים הקלאסיים לא באים אצלי במודע. סטיב האו, למשל, מצוין בנגינה קלאסית. אני זוכר אותו ממזמן ותמיד הוא היה טוב. אבל הוא לא מסוג הגיטריסטים שאני נוהג להקשיב להם.

אני גם לא בקטע של קית' ריצ'רדס ומעולם לא חיבבתי את הרולינג סטונס. אני מניח שהפופולריות שלהם עצומה לא רק בגלל המוזיקה. אני נמנע כיום משימוש בכל מיני פדאלים, בהם השתמשתי בעבר כמו ווא-ווא. אני מעדיף את הצליל הטבעי. הפעם האחרונה בה ניגנתי בגיטרת גיבסון הייתה בתקליט IN ROCK. אני מעדיף את הפנדר סטראטוקאסטר, שבתחילה היה לי קשה להסתגל אליה כי היא ממש שונה מהגיבסון.

המגבר שלי תמיד נמצא ברמת הווליום הגבוהה ביותר, כי כך אמורים לנגן רוק'נ'רול. ג'ים מרשאל, שאני מכיר אותו אישית, דאג להוסיף עוצמה למגברים שלי. זה כמובן שוחק יותר מהר את הרמקולים שבהם, אבל אני מטפל בזה כהלכה. הפעם האחרונה בה אני חש שניגנתי באופן נהדר הייתה בחג המולד אשתקד. אז הייתי בג'אם סשן עם חברים שלי, שאינם נגנים ממש טובים. לא הייתי צריך להתפתל על הבמה ולבצע כל מיני גימיקים. פשוט עמדתי וניגנתי וממש נהניתי. בנוגע לג'ימי פייג', הבחור טוען שהוא ניגן גיטרה בהמון שירים ידועים של אחרים מהסיקסטיז. הבעיה היא שהוא שוכח להזכיר שהוא ניגן גיטרת ליווי ומי שדפק את הסולואים היה גיטריסט אחר ושמו ביג ג'ים סאליבן, שממש רתח כששמע כי פייג' אומר כך.

אני מחשיב את פיט טאונסנד כגיטריסט הראשון שיצר פידבק מהגיטרה שלו והראשון ששבר אותה. הוא מעולה בתחום נגינת אקורדים. אני אוהב דברים של להקות כמו פינק פלויד או CURVED AIR. ועצתי לסיכום היא - אם ברצונכם להיות גיטריסטים טובים, תשיגו גיטרה, ספר חוקים טוב ותתחילו להעתיק מאחרים. לעולם לא תגיעו לדברים טובים משלכם אם לא תעתיקו קודם לכן מאחרים".

ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616459

ב-14 באפריל בשנת 1949 נולדה הזמרת סוניה קריסטינה מלהקת הרוק המתקדם הבריטית, CURVED AIR.

כך היא אמרה על הלהיט הגדול של הלהקה: "השיר BACK STREETT LUV הוא שיר אוטוביוגרפי. כשהייתי בת 15, נהגתי להתפלח מבית הספר ונהגתי להעביר את הזמן עם בחור בן עשרים. אבא שלי היה המנהל של מוסד לעבריינים צעירים והבחור הזה היה פעם בפנים. השיר הזה מדבר על חוויותיי בתקופה ההיא".

והנה אייטם ששלפתי מאוסף עיתוני הפופ שלי - והפעם זו כתבה על הלהקה בעיתון עולם הקולנוע הישראלי, בשנת 1971: "להקת 'אוויר חטוב' נמצאת לפתע בחדשות. החשובים בעיתוני הבידור והפזמונים בעולם כולו החלו להקדיש להם תשומת לב נכבדה. הסיבה לכך נעוצה כמובן בהצלחת להיטם האחרון, 'אהבה ברחוב האחורי', במיוחד במצעדים הבריטיים. מה שמעניין בכתבות אודותם הינו היעדר כמעט מוחלט של פרטים ביוגרפיים. עברה של להקה זו לוטה בערפל ולכן מרבים לספר בעיקר על ה'סנסציה' של הלהקה, היא הזמרת סוניה קריסטינה, אותה מרבים לכנות 'ג'אגר ממין נקבה'. בשעת ביקורי האחרון בארה"ב ביקשתי לראיין את חברי הלהקה. זה היה מבצע קשה כי כרגע הם עסוקים עד מאד. הצלחתי להיפגש עמם לדקות ספורות ולשאוב מהם - כמעט בכוח - מספר פרטים, בעיקר טכניים, על עצמם והכלים שהם משמיעים.

קריסטינה היא נערה תימהונית ומבולבלת מעט שקיבלה את חינוכה האומנותי הראשוני על בימת המחזמר שיער, בגרסתו הלונדונית. הכלי הראשי של הלהקה הוא הכינור החשמלי המסמל את הסממנים הקלאסיים במוזיקה המורכבת שלהם. לפני שנפרדתי מהם, שאלתי את סוניה אם אכן הם מרוצים מההישגים האחרונים. ועל כך היא ענתה: 'אנחנו מקצועיים! אנו מכירים בערכינו ואיננו מפחדים מביקורות. אנו בהחלט לא סומכים על עיתונאים וגם לא על פרסומת. הדבר היחיד שאנו סומכים עליו זה המוזיקה'...".

ב-14 באפריל בשנת 1983, נמצא בסיסט הפריטנדרס (לשעבר), פיט פארנדון בן ה-30, ללא רוח חיים באמבטיית דירתו שבלונדון.

לא נותר ספק בנוגע לסיבת מותו, כי המזרק עם ההרואין היה תקוע בזרועו. בניגוד למותו של גיטריסט הלהקה, ג'יימס האנימן סקוט, המוות של פארנדון לא בא בהפתעה.

צ׳יימברס: "לפני מותו היו לי סיוטים. מצאתי את עצמי במקום שנראה כסצנה ממלחמת ויאטנם ועמדתי שם בקומה גבוהה בבניין כשאני מחזיק בידי מכונת יריה במטרה להגן על המבנה. בעודי עומד שם ותוהה מה לעשות נהג פיט לפרוץ פנימה לחדר כשהוא עירום ומכוסה בדם. בעודי מביט בו, הוא היה רץ לחלון וקופץ ממנו החוצה. תמיד קמתי מזה בבהלה כשאני מכוסה בזיעה".

הזמרת כריסי היינד: "כשפיט פוטר מהלהקה, זו הייתה מכה הרסנית שכנראה אמו הרגישה שהיא הסיבה הישירה למותו - זו הסיבה שהיא ביקשה מהפריטנדרס לא להשתתף בהלוויה שלו. אני בטוחה שזה בטח נראה לה כאילו פיטרנו אותו וזה שבר את ליבו, ואז הוא פנה לסמים ולבסוף, מתוך ייאוש, התאבד - שזה היה בגללנו; שזו הייתה אשמתנו". לדברי היינד, אלמנתו של פארנדון אמרה לעיתונות, כמו גם למשפחתו, שככל שהיא יודעת הוא לא לקח סמים. "זה פשוט בלבל את אמו והפך את זה לעוד יותר מביך. מאוד אהבתי את גברת פארנדון, ולא רציתי שהאישה הזו, שעברה את האבל הנורא הזה, תהיה כל כך מבולבלת ובחושך לגבי זה".

שבוע לאחר ההלוויה התקשרה היינד לאם וסיפרה לה מה באמת קרה שם, ללא העמדות פנים.

ב-14 באפריל בשנת 1969 הופיעה להקת פינק פלויד ברויאל פסטיבל הול בלונדון, כשהיא מתהדרת בצליל חדש והיקפי.

להקת פינק פלויד הייתה ידועה אז עדיין כלהקת מחתרת רצינית באנגליה וב-14 באפריל היא הופיעה באולם רויאל פסטיבל הלונדוני, כשהיא מתהדרת בצליל חדש והיקפי. לפני המופע סיפר מתופף הלהקה, ניק מייסון, לעיתון ביט אינסטרומנטל:

"המופע הזה יהיה גדול ויכיל פרטים רבים ומעניינים. זה מסוג המופעים שמצביעים לכיוון אליו המוסיקה אמורה ללכת. הצליל שנפיק יבקע מכל מקום באולם. אנחנו עושים זאת עם רכיב בשם AZIMUTH CO-ORDINATOR. זה סוג של מיקסר סאונד שמאפשר לקבוע מיד להיכן לשלוח את הצלילים. כרגע אנחנו עסוקים בבניית עוד אחד שכזה, כדי לזרוק כמה שיותר צלילים מסביב. כל מיקסר שכזה מכיל ארבעה ערוצים בו. במיקסר הזה יש שני מוטות קטנים שמאפשרים לך לשלוט על הצליל. כך אפשר למקם צליל בכל פינה באולם. כל מוט שכזה אחראי על צליל מסוים ואפשר לשלוט על שני צלילים במקביל כשכל אחד מהם 'נזרק' למקום אחר. אנחנו עושים עכשיו משהו שיהיה שגרתי בעוד עשרים שנה. אנשים יקנו תקליטים שיש בהם צליל היקפי וישמיעו אותם במערכות שמע מיוחדות, עם רמקולים בכל פינה של החדר. זה ודאי יעלה יותר מקניית מערכת סטריאו רגילה אבל השוני באפקט יהיה עצום. כרגע אנחנו עדיין לומדים להכיר את המיקסר הזה שבנינו להופעות. כך נוכל, למשל, גם להשמיע הקלטות אפקטים מוכנות מראש ולהשמיען בכל פינה באולם".

מסתבר שזה לא המיקסר הראשון מהסוג הזה שהלהקה בנתה. מייסון: "כבר בנינו בעבר מיקסר שכזה אך לצערנו הוא נגנב מאיתנו במופע היחיד בו השתמשנו בו. אבל אין לי ספק שמי שגנב את זה מאיתנו לא יצליח להפעילו כהלכה". לא כל הופעה של פינק פלויד שילשלה רווחים לכיסי חבריה. מייסון: "עשינו מופע באולם קווין אליזבת', לפני כשנה וחצי. הפסדנו הרבה כסף מזה, למרות שכל הכרטיסים נמכרו, כי שילמנו כסף רב לציוד שהבאנו לשם. עכשיו זה כבר יהיה אחרת. כיום הקהל ממש נהנה איתנו. בימים בהם הופענו באולמות ריקודים, אנשים אהבו את השיר על אמילי ושנאו את כל השאר. מופע טוב בזמנו היה מופע בו לא זרקו עלינו בקבוקים. אנשים באו אז כדי לשתות, לרקוד, להתחיל עם בחורות וללכת מכות, אם זה היה לילה טוב במיוחד".

על תוכניות הלהקה בהמשך השנה (כשהוא מסביר על התקליטים MORE ו- UMMAGUMMA): "לאחרונה השלמנו את ההקלטות למוסיקה לסרט. ההקלטות ארכו שבוע ועכשיו אנחנו עובדים על אלבום שיחולק לארבעה חלקים. כל חלק יוקדש לאחד מאיתנו שיעשה בו את מה שהוא רוצה. הקטע שלי באלבום יהיה, מן הסתם, קשור לכלי הקשה ואשתמש בו בהרבה סטריאו. היצירה של ריק רייט ממש מתקדמת ומאכלסת את כל שמונת הערוצים של האולפן. היצירה של רוג'ר ווטרס לא תתמקד בבס. למעשה, הוא עושה משהו שנשמע כמו מוסיקה אלקטרונית. המטרה שלנו היא לעשות אלבום כפול שתקליט אחד בו יהיה בהופעה חיה והשני באולפן. זה יראה לאנשים מה אנחנו יכולים לעשות ביחד ולחוד. אני חושב שהפלויד הם אחת הלהקות הבודדות שלא רק יכולה למלא אלבום כפול בהצלחה אבל בעצם צריכה אלבום כפול כדי לתת לה מספיק מקום לנוע”.

אלכס מאריי נכח בהופעה ברויאל פסטיבל הול ודיווח לקנסיגנסטון וצ’לסי ניוז: “ללא ספק האירוע המרכזי של עולם מוסיקת ​​הפופ בשבוע שעבר היה הקונצרט שהעניקה פינק פלויד. הלהקה, שביססה את עצמה היטב כאחת ההשפעות החדשניות העיקריות בצד המתקדם של מוסיקת ​​הפופ, נתנה מופע בן שלוש שעות של צלילים ופריטים מוסיקליים שונים, והציגה לציבור את הצעצוע הקולי האחרון שלה הידוע בשם AZIMUTH CO-ORDINATOR. כל הכרטיסים לקונצרט נמכרו ימים ספורים לאחר ההכרזה המקורית, לפני מספר חודשים.

הפינק פלויד היו בפעולה. קשה היה לזהות את מקורו של הקול. אף אחד מהלהקה לא זז, אבל טכנאי שישב מאחורי המגברים, בצד ימין של הבמה, התחיל לתמרן כמה מוטות שנראים כמו ג'ויסטיקים של מטוס, בתנועה עם כיוון השעון. זו הייתה המכונה היחידה מסוגה בשימוש בארץ . המחצית הראשונה של הקונצרט נקראה, על פי התוכנית המאוירת מאד, THE MAN, וכל כמה זמן נראה היה שהלהקה מפסיקה לנגן. ואז הקהל מחא כפיים בהתלהבות. המחצית השנייה, לאחר הפסקה של 15 דקות, עברה תחת הכותרת הכללית THE JOURNEY, שכללה שירים ‘פלוידיאנים’ מוכרים מהתקליטים שלהם. המכונה של הלהקה הצליחה להשמיע הקלטה של צעדים ולהפכם לתחושה של ענק שצועד בכבדות הרחבי האודיטוריום. הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות והלהקה חזרה לבמה כדי לנגן את INTERSTELLAR OVERDRIVE. ‘הופתעתי עד כמה הקונצרט היה פופולארי", אמר המתופף ניק מייסון. ’לא היה לנו מושג שהוא יימכר כל כך מהר. חשבנו לעשות מופע שני באותו יום אבל זה אומר ארבע שעות נגינה בערב אחד; ובהופעה הראשונה חייבים לחסוך באנרגיה, ובשנייה, אתה בהכרח עייף. המופע הזה בהחלט היה צעד חשוב מאוד עבורנו כלהקה. אני אוהב הרבה מהלהקות הנוכחיות, במיוחד את ג'ימי הנדריקס ו-CREAM. תמיד הייתי מעריץ של סופט מאשין, כי הגישה שלה מאוד זהה לשלנו, והייתי רוצה לעשות הופעה איתה. בכל הנוגע למוסיקה 'קלאסית' מודרנית, אני מתעניין במה שעושים אנשים כמו ג'ון קייג' וסטוקהאוזן. אני לא אוהב את כל המוסיקה של הביטלס, מכיוון שלעתים קרובות זה רק שיר נחמד’...”

ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-14 באפריל בשנת 1972 יצא תקליטה השלישי של להקת ג'נטל ג'יאנט הפרוגרסיבית ושמו THREE FRIENDS.

לפני הקלטתו חל שינוי בהרכב הלהקה כשהמתופף בה, מרטין סמית', פוטר לטובת מתופף ושמו מלקולם מורטימור, שלעומת קודמו ניגן יותר בסגנון הג'אז-רוק אותו ינק אז באהבה גדולה. מרטין העדיף לנגן ג'אז סטנדרטי וזה כבר לא התאים יותר לענקים העדינים שמסביבו. מורטימור הגיע לאודישן בפאב בטוטנהאם קורט רואד, בלונדון, לאחר שראה מודעה על כך במלודי מייקר. כסף היה דבר לא זמין בכיסיו והוא נאלץ לתפוס טרמפים כדי להגיע לשם. כשהגיע, הוא ראה לתדהמתו שורה ארוכה מאד של מתופפים שביקשו להיבחן גם כן. מורטימור: "כשהגיע תורי, עליתי למעלה וניגנו את ALUCARD וקצת ג'מג'מנו. הם נראו שמחים מנגינתי".

זמן קצר לאחר מכן הגיע אליו הזמנה להתייצב באודישן נוסף אותו עבר בהצלחה. הוא היה הנבחן האחרון. דרק שולמן: "מה שאהבנו בו היה התלהבותו הגדולה והטכניקה המדהימה שלו בתיפוף". מורטימור נאלץ ללמוד במהרה את החומרים של הלהקה כי לוח הופעות כבר נקבע לה.

הוא עבר להתגורר בביתו של קלידן הלהקה, קרי מינייר, כשאת לילותיו העביר בשינה על הרצפה שם. לאחר שבוע חזרות איתם יצאה הלהקה לסיבוב הופעות אירופאי, לצד ג'ת'רו טול. הסיבוב הסתיים בינואר 1972 והלהקה פנתה להקליט את תקליטה השלישי הזה, באולפן חדש שנפתח בלונדון, עם 16 ערוצי הקלטה, ושמו 'קומאנד'. הפעם החליטו החברים להפיק את האלבום בעצמם.

הבסיסט, ריי שולמן: "אני לא יודע מדוע החלטנו להפיק את זה בעצמנו. אולי בגלל שטוני ויסקונטי, שהפיק אותנו בעבר, היה עסוק בדברים אחרים. הסשנים הראשונים באולפן היו מאכזבים. לא קיבלנו את הצליל שרצינו ופחדנו שלקחנו יותר מדי על כתפינו. חשתי שהשליטה אבדה לנו ואנו תלויים מדי בטכנאי ההקלטה שעבדו איתנו".

גם הקלידן, קרי מינייר, היה מאוכזב: "זה לא היה מקום טוב לעבוד בו והפסנתר שם היה גרוע. אם תקשיבו לפסנתר באמצע השיר SCHOOLDAYS תשמעו כמה גרוע הוא היה. הוא היה עם צליל רזה ושטוח. זה לא היה מקום כיף לעבוד בו וכנראה עבדנו שם בגלל שזה היה אולפן יחסית זול. זה הוכח כטעות".

ואם זה לא מספיק, באחת הגיחות להקלטת האלבום נקלע רכב הלהקה לתאונה. חברי הלהקה סבלו פציעות קלות כשמורטימור היה היחיד שהגיע לאולפן ללא פגע, כי הגיע לבדו.

מורטימור סיפר: "אני מאמין שהקונספט של התקליט הזה הגיע מהאח הגדול של השולמנים, פיל. הסיפור עוקב אחרי שלושה חברים מילדותם ועד שהם מבוגרים. הסיפור מראה כיצד חייהם שונים זה מזה אך באופן מפתיע גם מקבילים. אחד מהם הוא פועל שחור שעובד כל היום. השני הוא איש חומרני ועתיר אמביציה. השלישי הוא אמן".

קרי מינייר, שכתב את רוב המוזיקה לתקליט: "פיל היה יותר איש של רעיונות ופחות של מוזיקה. הוא תמיד עודד אותנו והרעיון לתקליט הזה בא לו כשיום אחד הוא שמע אותי משתעתע בפתיחת השיר SCHOOLDAYS. הוא ראה בזה משהו נוסטלגי ומיד נדלק לו רעיון". פיל שולמן יודה בהמשך שחלק מהאלבום הוא אוטוביוגרפי עליו.

אחד הקטעים הבולטים בתקליט הוא PEEL THE PAINT, בו מנגן גיטריסט הלהקה, פיטר גרין, סולו מיוחד במינו. "שאלתי להקלטה אפקט אקו מאורגניסט להקת סופט מאשין, מייק ראטלדג'. כי אחי ג'ף עבד אז כסבל ציוד שלהם. הוחלט שהסולו יתחיל בעוצמה, ייחלש בדינמיקה ואז יחזור לעוצמתיות". מורטימור: "הייתה מין דינמיקה מוזרה בין שלושת האחים לבית שולמן. הייתה ביניהם יריבות מוחצנת. פיל, האח הגדול, היה מין גאנגסטר מוחצן שכזה. דרק, זמר הלהקה, לא חסך מפיו דברים שהיו לו להגיד ובאופן נחרץ ביותר. וריי הבסיסט היה העדין האמיתי. הוא היה צעיר מהם והכי קרוב לגילי".

אבל במרץ 1972 נפצע מורטימור בתאונת אופנוע. רגלו וידו נשברו והיה זה מזל שהוא לא קיפד את חייו ברגע זה. סיבוב הופעות כבר נקבע לקידום התקליט שעמד לצאת ולכן הוחלט להביא מחליף. בתחילה צץ שמו של מייקל ג'יילס, לשעבר בקינג קרימזון. בסוף היה זה ג'ון ווית'רס, לשעבר מלהקת EYES OF BLUE, שאייש את עמדת התופים.

מורטימור: "הלכתי לראות אותם עם ג'ון כשאני ישוב בכסא הגלגלים, אבל זמן קצר לאחר מכן קיבלתי טלפון ובו נתבשרתי שווית'רס משתלב טוב מדי בלהקה ושאני בחוץ. הסכמתי, הם טסו לאמריקה וזהו זה". לפני צאת הלהקה לארה"ב, קיבלה הלהקה משימה מוזרה להופיע בבתי קולנוע לפני הקרנת סרט על חייו של ג'ימי הנדריקס המנוח, שצולם עימו בברקלי. ג'ון ווית'רס: "הופענו ארבעים דקות ואז פינינו את הבמה, המסך הורד והסרט הוקרן. זה היה סידור לא אידיאלי".

שלושה חברים, תקליט שנוצר על ידי שישה ענקים, הפך מאז לאבן דרך ברוק המתקדם הבריטי. ולהקת ג'נטל ג'יאנט, שאמנם לא הצליחה כמו להקות שפעלו אז סביבה, הפליאה להשאיר אחריה חותם ברור במוזיקה חסרת הפשרות הזו שנקראת בפי רבים 'רוק מתקדם'.

בעיתון MUSIC WEEL נכתב אז בביקורת על התקליט: "מהעטיפה המעוצבת להפליא ועד למוזיקה המקסימה והמוזרה לפרקים, יש פה קונספט שלם שמספר את סיפורם של שלושה חברי ילדות שמתפצלים לדרכם. חלק מזה ממש חכם, חלק ממש יפה ומעל הכל - זה מהנה עם הרבה עניין".

ברקורד מירור נכתב אז: "זה תקליט מאד מתקדם מוזיקלית וטכנית, עם מהלכי אקורדים לא צפויים והרבה צלילי מוג מקרי מינייר. זה כנראה יחלוף מעל ראשים רבים שיאזינו לזה אך יהיו כאלו שימצאו פה השראה".

בעיתון דיסק נכתב אז: "רעיון נחמד - החיים הנפרדים של שלושה חברים. אבל אני לא יודע אם זה ממש עובד. חלק מהמילים אפקטיביות בפשטותן וישירותן, אך המוזיקה מכילה כמה רגעים חוזרים ומשעממים".

בעיתון SOUNDS נכתב אז: "אני חושש שאני יותר מעריך את האלבום הזה מאשר נהנה ממנו. הרבה פעמים האלבום גורם לי לחוש שאני מקשיב לפסקול מחוכם של סרט".

בצילום: אני עם מלקולם מורטימור. כששאלתי אותו מה היה השיר בתקליט THREE FRIENDS שהיה המאתגר ביותר עבורו לתופף, הוא ענה ללא היסוס - SCHOOLDAYS.

אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459

גם זה קרה ב-14 באפריל:

- בשנת 1976 חודש החוזה של סטיבי וונדר מול חברת MOTOWN בסכום שלא נשמע עד אז כמותו: 13 מיליון דולר.

- בשנת 2018 הוכנסה להקת דייר סטרייטס להיכל התהילה של הרוק. אך בגלל שמארק נופפלר בחר להחרים את הטקס, הוחלט על ידי המפיקים שלא יבוצע נאום להכניסם וגם לא ינוגנו שירי הלהקה באותו יום.

- בשנת 1968 הציגה להקת פינק פלויד לראשונה על במה את מכשיר הסראונד שלה שנקרא AZIMUTH CO-ORDINATOR. זה קרה ברויאל פסטיבל הול.

בשנת 1980 הייתה זו ההופעה האחרונה עם אחד ההרכבים הקלאסיים יותר של להקת ג'ת'רו טול. קונצרט אחרון למתופף ברימור בארלו, הקלידן ג'ון אוון והקלידן-מתזמר דיוויד פאלמר. זה היה בהאמרסמית' אודיאון בלונדון. המנהיג, איאן אנדרסון, היה מתוסכל מההרכב הזה, ובסופו של דבר עשה את הצעד ופיטר את שלושת המוזיקאים. הוא הרגיש שהסאונד של הלהקה לא מתקדם ושצריך לפרש את הרעיונות שלו עם צלילים חדשים.

- בשנת 1986 יצא תקליטון חדש לפיטר גבריאל, עם השיר SLEDGEHAMMER. זה יהיה להיט ענק.

- בשנת 1978 יצא האלבום הכפול שהוא פסקול הסרט "גריז", בכיכובם של ג'ון טרוולטה ואוליביה ניוטון ג'ון. זה יהיה אחד המוצרים החמים יותר בחנויות התקליטים בשנה זו.

- בשנת 1970 שבר סטיבן סטילס את המרפק שלו בתאונת מכונית שקרתה ליד ביתו בלורל קניון. הוא בדיוק חזר לביתו משדה התעופה של לוס אנג'לס, בטיסה מלונדון איפה שהוא נח ועבד על אלבום סולו. הוא יצא לקנות סיגריות כשבמורד הכביש הבחין בשוטר במראה האחורית של המרצדס שלו, התבלבל והתנגש ברכב חונה. הדבר גרם לביטול סיבוב ההופעות האמריקאי, של CROSBY STILLS NASH AND YOUNG, שהיה אמור לצאת בסמוך לזה.

- בשנת 1970 הופיעה להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL לראשונה באנגליה. זה היה באולם רויאל אלברט הול.

- בשנת 1967 הופיעה להקת הרולינג סטונס בציריך מול קהל של 12,000. לפתע פרץ מישהו מחסום של 300 שוטרים ועלה לבמה. שם הוא תפס את מיק ג'אגר והפילו לקרקע והחל לקפוץ עליו. שוטרים החלו לרוץ לכיוונו של ג'אגר על מנת להצילו אך מנהל סיבוב ההופעות של הלהקה, טום קיילוק, ביקש מהם לא להתערב. הוא ניגש בעצמו לכיוון האירוע, שלף את ידו בצורת אגרוף והנחיתה לפיו של הצעיר המופרע שאיבד את שיניו וגרם לקיילוק שבר בכף היד.

- בשנת 1974 ניגן לראשונה גיטריסט להקת המי, פיט טאונסנד, כסולן. זה היה באולם ROUNDHOUSE שבלונדון. הוא היה לבד על הבמה והליווי שלו הורכב מסרטי הקלטה מוכנים מראש.

- בשנת 1975 החל ארט גרפונקל שהייה של שישה שבועות בצמרת המצעד הבריטי עם השיר BRIGHT EYES, שהיה שיר הנושא מהסרט 'גבעת ווטרשיפ'.

- בשנת 1968 התחתן המפיק הידוע והמעורער פיל ספקטור עם רוני בנט, שהייתה אז זמרת בלהקת הבנות הווקאלית THE RONETTES. רוני ספגה התעללויות נוראיות מבעלה, כשחלקן היו עד כדי נגיעה במוות. לבסוף היא הצליחה לברוח מהבית ולהתגרש ממנו סופית בשנת 1974.

- בשנת 1975 הכריזה להקת רולינג סטונס לעיתונות כי המחליף הרשמי של מיק טיילור יהיה רון ווד.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459