top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 בדצמבר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-14 בדצמבר (14.12) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "ההיסטוריה גדושה בלהקות עם אנשים שלא הסתדרו אחד את השני. זה אותו דבר עם להקות רוק כמו עם ממשלות. הקהל אוהב כאב. הם אוהבים לראות כאב שם למעלה. אבל הקהל לא רוצה לדעת מאיפה זה בא. אין להם מושג על זה שחברים בלהקה יכולים להיות אומללים. רוב הלהקות לא חושבות על העתיד. רוב המוזיקאים אפילו לא יודעים לאיית את המילה עתיד. ארוחת צהריים היא כמה רחוק שאנחנו חושבים קדימה... אני לא לוקח את עצמי ברצינות רבה. אני חושד שיש הרבה מוזיקאים בחוץ שיש להם את אותו סוג של חוש הומור, אבל הם לעולם לא ירפו כי זה ידפוק את התדמית שלהם. אם הייתי מודאג מהתדמית שלי, לעולם לא הייתי עושה את JUST A GIGOLO ולעולם לא הייתי עוזב את להקת ואן היילן" (הזמר דייויד לי רות')


ב-14 בדצמבר בשנת 1979 יצא האלבום הכפול LONDON CALLING של להקת הקלאש. מאז הוא נחשב לאלבום מכונן.




באותה שנת 1979 כבר סומנה להקת הקלאש כאחת המוכשרות והפוליטיות יותר שצמחו מסצנת הפאנק של לונדון. אבל בגלל שהיא קיבלה חוזה הקלטות מפנק, היא נאלצה לעמוד מול האשמות של מעריצים בדבר התמסחרותה.


האלבום השלישי הזה שלה היו אמור להיקרא במקור בשם THE NEW TESTAMENT, אך שמו הוסב ל- LONDON CALLING מחשש שיאשימו אותה ביומרנות מנופחת. הפאנק בהחלט משפריץ מאלבום זה, עוד לפני שמניחים את המחט על אחד מארבעת הצדדים שבו. אני מדבר על העטיפה שבהחלט מושכת את העין כשהיא מקפיאה שבריר של שניה בעת הופעה. הצבעים ורוד, ירוק ושחור ולבן לא נראו מעולם טוב יותר פה (ולפני כן בתקליט של אלביס פרסלי, כמובן).


אז בואו נלך רגע לעטיפה שהשפיעה רבות על עטיפה זו של הקלאש. את הצילום של אלביס פרסלי עשה, ביולי 1955, וויליאם ס. רנדולף, בעת הופעה בטמפה, פלורידה. מנהלו של אלביס, קולונל טום פארקר, שלח את הצילום לחברת התקליטים - וזאת תמורת כסף שקיבל תמורתה וגם קרדיט לשמו בתקליט כמנהל אמנותי.



העיצוב באלבום של הקלאש דומה מאד לזה של אלביס, רק שהתמונה של הקלאש באה עם הבסיסט, פול סימונון, רגע לפני שבירת גיטרת הבס (פנדר פרסיז'ן) שלו על הבמה של הפלאדיום בניו יורק, ב-20 בספטמבר 1979. סימונון: "ההופעה באותו ערב הלכה בסדר גמור, אבל משהו בתוכי גרם לתחושה שזה לא כך. אז הוצאתי את הכעס שלי על הבס. אם הייתי כה חכם, הייתי עושה זאת עם גיטרת הבס הרזרבית ולא עם זו. כשאני מסתכל היום בעטיפה, אני מצטער שלא הרמתי את הראש קצת יותר". בגלל שהתמונה הייתה לא ממוקדת (כלומר, ללא פוקוס), ניסתה הצלמת לשכנע את הלהקה לא להשתמש בזה - הם סירבו לבקשתה. בהמשך היא זכתה בפרסים על צילום זה.


האלבום מייצג שינוי משמעותי בסגנון המוזיקלי של הקלאש, שכעת הציג אלמנטים מרכזיים של סקא, פאנק, פופ, סול, ג'אז, רוקבילי ורגאיי בצורה בולטת הרבה יותר מאשר בשני האלבומים הקודמים שלה. נושא האלבום כולל עקירה חברתית, אבטלה, סכסוך גזעי, שימוש בסמים ואחריות של בגרות.


לאחר הקלטת אלבום האולפן השני, GIVE 'EM ENOUGH ROPE (שיצא בשנת 1978) נפרדה הלהקה מהמנהל שלה, ברנרד רודס. הפרידה הזו גרמה לכך שהלהקה נאלצה לעזוב את אולפן החזרות שלה בקמדן טאון ולמצוא מקום אחר להלחין את המוזיקה שלה. מנהל ההופעות, ג'וני גרין, מצא מקום חזרות חדש שהיה ממוקם בחלק האחורי של מוסך. הקלאש כתבו והקליטו במהירות דמואים, כשג'ונס הלחין ועיבד חלק ניכר מהמוזיקה וסטראמר כתב את המילים.


באוגוסט 1979 נכנסה הלהקה לאולפני WESSEX כדי להתחיל להקליט את אלבומה השלישי וביקשה מגאי סטיבנס להפיק אותו, למורת רוחה של חברת התקליטים CBS. לסטיבנס היו בעיות אלכוהול וסמים ושיטות ההפקה שלו הייתה לא שגרתיות. בזמן ההקלטה הוא היה מניף סולמות וזורק כיסאות סביב הלהקה כדי ליצור אווירה רגשית. הקלאש הסתדרו היטב עם סטיבנס, במיוחד הבסיסט פול סימונון, שמצא שהעבודה שלו מאוד מועילה ופרודוקטיבית לנגינה שלו ולהקלטה שלהם כלהקה.


האלבום כולו הוקלט תוך מספר שבועות, עם שירים רבים שהוקלטו בטייק אחד או שניים ואם הפאנק דחה את היסטוריית הפופ, האלבום הזה החזיר אותה, אם כי עם פרספקטיבה מפוכחת. ההיקף של הסט הכפול הזה עוצר נשימה.


ברולינג סטון (האמריקאי, כמובן) נכתב בביקורת על האלבום בזמנו: "עד עכשיו, נראה שהציפיות שלנו מהקלאש הפכו מנופחות מעבר לכל אפשרות של הגשמה. זה לא פשוט שהם להקת הרוק'נ'רול הגדולה בעולם - ואכן, אחרי שנים שבהן צפיתי ביותר מדי כוכבי-על מתפשרים ומפוצצי סיכויים, להיות הגדול ביותר הוא בערך שם נרדף ללהיות התקווה האחרונה של המוזיקה. למרות שהקלאש עצמה מתנגדת לתוויות כאלה, היא כן אומרת לך בדיוק עד כמה ההימור גבוה, ועד כמה הצורך דחוף. הקלאש התחילו בפסגה של מה שנראה כמו מהפכה, רק כדי לראות את תנועת הפאנק מתרסקת על המומנטום האלים שלה או נבלעת באותה מנגנון רוק תאגידי שהיא התכוונה להרוס. עכשיו, כמעט בניגוד לרצונם, חברי הקלאש הם היחידים שנותרו.


ההקלטה האחרונה של הלהקה, GIVE 'EM ENOUGH ROPE, התנגדה לתפיסה שלהיות גיבורי רוק'נ'רול פירושו מות קדושים. עם זאת, האלבום גם הציג את עצמו בצורה כה ראוותנית כעמדה האחרונה, עד שיצר בעיה כמעט בלתי פתירה: אחרי שכבר הורדתם את האפוקליפסה על הראש שלנו, איך אפשר להמשיך?

באלבום החדש של הקלאש יש שיר בשם DEATH OR GLORY שנראה כאילו מתנער מהמאבק לחלוטין. על ריף גיטרה קשוח וסוער, הסולן ג'ו סטראמר מציע קורטוב של כישלון. ואז מיק ג'ונס צועד קדימה כדי לנעוץ את מה שנראה כמסמר האחרון בארון המתים. 'מוות או תהילה', הוא מכריז במרירות, 'הופכים לעוד סיפור'.




עליז וקשוח, נלהב וגדול רוח, האלבום חוגג את הרומנטיקה של מרד הרוק'נ'רול במונחים מפוארים ואפיים. זה לא רק מאשר מחדש את המחויבות של הקלאש ל'רוק כמהפכה'. האלבום משתרע על פני כל העבר של הרוק'נ'רול בשל הסאונד שלו, וחופר עמוק באגדת הרוק, ההיסטוריה, הפוליטיקה והמיתוס על הדימויים והנושאים שלו. הכל חובר לכדי סיפור אחד, עצום ומרגש - כזה שכפי שמספרים זאת הקלאש, נראה לא רק שלהם אלא גם שלנו. הסט הזה של שני תקליטים - שלפי התעקשותה של הלהקה, נמכר בלא הרבה יותר ממחיר אחד - הוא מוזיקה שמשמעותה להחזיק מעמד. זה כל כך עשיר ומרחיק לכת שזה משאיר אותך לא רק נרגש אלא מרומם וחי בניצחון.


מההתחלה, לעומת זאת, אתה יודע כמה קשה הולך להיות הקרב הזה. שיר הנושא שפותח את האלבום בא עם נימה מבשרת רעות. כשסטראמר נכנס לקצב, הוא נשמע עייף, מיואש, נואש: "עידן הקרח מגיע / השמש מתקרבת / ההתכה צפויה / החיטה הולכת ומידלדלת".


שאר התקליט אף פעם לא מפנה עורף לחזון האימה הזה. במקום זאת, זה מושך אותך דרך הזוועה ויוצא מהצד השני. מותג הגבורה של הקלאש עשוי להיות רומנטי ביותר, אפילו נאיבי, אבל הסירוב המוחלט שלהם לסנטימנטליזציית המיתוס שלהם - ונחישותם לעמוד בכבוד אמיתי בעולם האמיתי, מבלי למזער את הסיכויים - גורם לרומנטיקה שכזו להיראות לא רק אמיצה אלא הכרחית לחלוטין.


האלבום נשמע כמו סדרה של מסרים מתעקשים שנשלחו לצבאות הפזורים של הלילה, המציעים אזהרות ונחמה, עידוד ודרישה להמשיך לזוז. אם נתחיל בתוך השממה של שיר הכותרת, נסיים, ארבעה צדדים מאוחר יותר, עם מיק ג'ונס יורק התרסה הירואית ב- I'M NOT DOWN ומוצא מטאפורה מלכותית בבור הדיכאון שלו שמרים אותו ואותנו מהקרקע. 'כמו גורדי שחקים שעולים', צורח ג'ונס. 'קומה אחר קומה - אני לא מוותר'. ואז ג'ו סטראמר מזמין את הקהל, בקריצה ובחיוך, 'לנפץ את המושבים שלכם ולהתנדנד לקצב החדש הזה' בקריאת הסיבוב של REVOLUTION ROCK.


אם האלבום הזה אומר לנו משהו, זה שפרשיית אהבים ומהפכה - קרבות קטנים כגדולים - לא כל כך שונים זה מזה. כולם חלק מאותו מצעד ארוך ועקוב מדם".


בעיתון המוזיקה CREEM נכתב אז בביקורת: "עד כמה שאני אוהב ומעריץ את הקלאש, האלבום הזה מותיר אותי לכוד בדילמה שאני בכלל לא מרוצה להיות בה. הבעיות שיש לי עם הסט של שני התקליטים בעצם נובעות ממשהו מחוץ לתקליטים עצמם, בגלל זה, כנראה שעדיף קודם כל לדון ביצירה עצמה ואז לעבור למה שנראה כשאלות החשובות יותר שהועלו על ידה ביחס לתפקידה המובטח של הקלאש בעולם.


כל מה שקיים עכשיו מוזיקלית מתפתל לנסיעה איפשהו לאורך הקו, וכמעט הכל נשמע כמו יצירה. סטיבנס המפיק הוציא בזריזות את המיטב של הלהקה הזו, במיוחד את האינטימיות הבלתי נכשלת בשירה של ג'ו סטראמר ומשחק הגומלין התומך המתמיד בין הקול של סטראמר לזה של מיק ג'ונס. הכוח העצום של האנרגיה של הקלאש מנוצל כאן בזריזות, פורץ החוצה לפעמים ורוכב תחת הזרם לפעמים.


סטיבנס הצליח להעניק לקלאש את אותו סוג של יתרון נפלא שהוא נתן לאיאן האנטר ומוט דה הופל, וזה בהחלט הגיוני כשאתה שומע את האופן הכמעט דילני בו סטראמר צועק. זה תענוג לשמוע ערכי הפקה לא מודעים מדי.


אבל כמו שאמרתי, אני לא מוצא את 'לונדון קולינג' אלבום שקל לטפל בו, וכשציינתי בעבר שהבעיות שלי נמצאות קצת מחוץ ליצירה עצמה, תשימו לב שלא הזכרתי הרבה מהמילים. זה בגלל שהעובדה הבלתי נמנעת היא שהרצועה הראשונה, עם שיר הנושא, כמעט הופכת את שאר שני התקליטים ללא מהותיים. זה כל כך נפיץ בתיאור האפוקליפסה של עכשיו, כל כך חזק הוא המסר שלו, כל כך מאתגרת היא הצגת כל השאלות והתיעובים שמתעופפים בחיי כולנו בזמן הנוכחי, עד ששאר מילות האלבום פשוט נראות כתוספת חלשה לדבר שכבר הוצהר ככל שניתן".


ב-14 בדצמבר בשנת 1989 נהרגה הזמרת פאטי סנטוס בתאונת דרכים, כשהיא בת ארבעים בלבד. סנטוס הייתה חברה בסיקסטיז ובסבנטיז בלהקת IT'S A BEAUTIFUL DAY (ידועה גם בלהיטה WHITE BIRD).



פאטי סנטוס עבדה כמלצרית בבר קוקטיילים כשיזם עסקי המוזיקה, מאת'יו כץ, נתקל בה וקבע שהיא מתאימה להיות הפנים בלהקה חדשה שהוא מקים בשם IT’S A BEAUTIFUL DAY. למזלו, לסנטוס היה גם את הקול הנכון להרכב הזה. במהרה צץ התיסכול מכץ; הוא מנע מהלהקה להופיע במעוז המוזיקה של אז, סן פרנסיסקו, ובמקום זה, הוא החתים אותה להופעות במועדון קטן וכושל שהוא ניהל בסיאטל. הוא גם שיכן את החברים במרתף קטן כשבחוץ השתולל החורף המקפיא.


הלהיט הראשון שיצא בהמשך, WHITE BIRD, נכתב על אותם ימים קשים ותקליט הבכורה יצא ביוני 1969, אבל המזל לא שפר על הלהקה; מפיקי פסטיבל וודסטוק ביקשו להכניס עוד להקה אחת בלבד ללוח ההופעות. מטבע הוטל בין להקה זו ללהקת סנטנה, שניצחה וזכתה לתהילת עולם. לאחר מספר תקליטים הסתכסך מנהיג הלהקה, הכנר דייויד לה פלאם, עם אשתו לינדה, שהייתה הקלידנית, והגירושים טילטלו והאפירו את היום היפה הזה.


סנטוס נשארה בהרכב וניסתה להמשיך את המסע המוזיקלי לעוד כמה תקליטים, עד שהחליטה כי די. בהמשך עשור הסבנטיז היא הקימה להקה נוספת ("נשיקת פרעה") וגם שרה בפרויקטים של אחרים.


ב-14 בדצמבר 1989 איבדה סנטוס שליטה על רכבה, באוטוסטרדה בקליפורניה. הרכב פגע בשוליים, פגע בגדר, התהפך באוויר והתנגש בעצים. סנטוס, שלא הייתה קשורה בחגורת בטיחות, סיימה שם את חייה.


ב-14 בדצמבר בשנת 1962 יצא תקליטון חדש של בוב דילן, עם השיר MIXED UP CONFUSION. הצד השני של התקליטון בא עם השיר CORRINA CORRINA.



לפי האגדה, בוב דילן כתב את MIXED UP CONFUSION במונית, בדרכו לאולפן ההקלטות של קולומביה. התקליטון לא זכה להצלחה בזמן יציאתו ונשכח במהירות. ההקלטה שונה כל מה שדילן עשה עד אז בגלל חידוש גדול אחד: הוא בא עם להקת ליווי בפעם הראשונה בהקלטת אולפן. הרעיון כנראה הגיע מהמפיק שלו, ג'ון האמונד. דילן אמר במרומז: "לא קבעתי את מה שיהיה בסשן הזה. זה לא היה הרעיון שלי".


מלבד ברוס לנגהורן שניגן פה בגיטרה אקוסטית, עליו דילן אמר, "היו לו הרבה רעיונות והוא ניגן כמה דברים מעניינים בגיטרה", היה גם הרב לאוול המתופף, דיק וולסטוד הפסנתרן, ג'ין ראמי, שניגן בס וג'ורג' ברנס בגיטרה. למרות נוכחותם של מוזיקאים מנוסים אלו, השיר נאבק בהמראתו. האווירה לא הייתה כל כך נפלאה באולפן. המפיק ג'ון האמונד: "אלברט גרוסמן (מנהלו של בוב דילן) ושותפו ג'ון קורט התעקשו לבוא לכל ההקלטות ולהגיד לבובי ולי מה אנחנו צריכים לעשות, כך שבסופו של דבר הוריתי להם לעזוב את הסטודיו. הם אמרו, 'זה לא טוב' ושלא יכולתי לעשות את זה. אמרתי, 'ג'ון, אם אתה לא אוהב את זה, אתה תמיד יכול לעזוב' - וזה מה שהוא עשה. אלברט נשאר".


ה-14 בדצמבר בשנת 1980 ולאחר רצח ג'ון לנון...



אנשים רבים ברחבי העולם ערכו יום אבל לזכרו של ג'ון. לפי בקשתה של יוקו אונו נערכו עשר דקות דומיה, בשעה שתיים בצהריים (לפי שעון ניו יורק) בכל מקום בו נאספו המעריצים. באנגליה היה זה שבע בערב. בזמן הדממה הזו הפסיקו תחנות רדיו רבות את שידוריהן והצטרפו למחווה. העבודה באולפני אבי רואד הופסקה כשקהל רב התגודד מחוץ לשער ועמד בדומיה בעוד טכנאי האולפן דואגים להשמיע ברמקול, שהוצא מהאולפן החוצה, מוזיקה של לנון.


שניים מהמוקדים הגדולים ביותר בעת דקות הדומיה נערכו בניו יורק ובליברפול. האירוע שבסנטרל פארק שודר ישירות לרשת הטלוויזיה ABC. בסיום הדומיה אמרה יוקו לתקשורת: "תבורכו על דמעותיכם ותפילותיכם. ראיתי את ג'ון מחייך בשמיים. ראיתי את הצער משתנה לבהירות. ראיתי שאנחנו הופכים כולנו לגוף חושב אחד. תודה. באהבה, יוקו".


איש התקשורת הבריטי, פול אקלסטון, דיווח מליברפול: "היו רגעים מרגשים ביותר שם בליברפול. שירים של הביטלס בקעו מכל פאב וכ-20,000 איש הגיעו למופע שנערך באולם סיינט ג'ורג'". בלונדון עמדו כ-500 איש בכיכר טרפאלגר, ליד עץ האשוח הענקי, כשבידיהם נרות ולבם כואב.


עם סיום דקות הדומיה שחררה יוקו הצהרה רשמית: "תבורכו על הדמעות והתפילות שלכם. ראיתי את ג'ון מחייך בשמיים. ראיתי את הצער מתחלף בבהירות. ראיתי את כולנו הופכים למחשבה אחת. תודה לכם, באהבה מיוקו".


עיתונאי מניו יורק, פיליפ פין, דיווח אז: "מיליוני אנשים מדורות שונים ערכו מחוות זכרון לג'ון. הם התגודדו בפארקים, ברחובות ובכנסיות כדי להתפלל למענו ולשיר משירי השלום והאהבה שלו, בעודם מזילים דמעות. ג'יין פונדה נראתה שם כשהיא בוכה. ראש העיר, אד קוץ', מסר שג'ון היה אוצר תרבותי לעיר. עשר דקות הדומיה הסתיימו עם קולו של ג'ון שבקע מהרמקולים כשהוא שר את השיר אימג'ין. בינתיים הייתה אמא אחת שישבה בדירתה וניסתה לנחם את בנה שאיבד את אביו".


יוקו: "מאז שג'ון מת, קיבלתי המון מכתבים ארוכים עם מילות אהבה. אינני יודעת כיצד לעכל אותם. הלוואי והיו אוהבים אותי בגלל מי שאני. זה מעציב אותי שאנשים אוהבים אותי רק בגלל מותו של ג'ון. לפעמים בא לי להגיד להם שלא יאהבו אותי ושנחזור לימים בהם הם בעיקר שנאו אותי. אז אולי ג'ון היה עדיין נשאר כאן איתנו. הייתי רוצה שהוא יהיה כאן מאשר לקבל מהעולם דברים נפלאים עליי. אני יודעת שאני לא השטן שכולם חושבים שאני, אך אני גם לא מלאכית. אני בנאדם".


ב-14 בדצמבר בשנת 1992 יצא אלבום חדש עם קטעים ישנים ללהקת נירוונה. שמו הוא INCESTICIDE.



ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "חברי להקת נירוונה לא התכוונו להפוך לכוכבי-על, הם לא ציפו למכור מיליוני תקליטים, לא הייתה להם דרך לדעת שלדור שלם נמאס באותה מידה שמשקרים להם - על ידי הוריהם, על ידי הממשלה שלהם ועל ידי המוזיקה ברדיו. הם יצאו פשוט לכתוב שירים שדיברו על החוויה שלהם מהעולם והרגישו טוב כשהם מנגנים ובקול רם.


ההתעקשות הזו על כנות רגשית היא באמת כל מה שמחבר בין מה שנקרא 'להקות סיאטל'; אחרת לנירוונה ולפרל ג'אם יש מעט במשותף. כמה רגשות מושרשים כל כך עמוק שרק ההתעללות הנוראה של גיטרה חשמלית וצרחה ללא הדרכה תעזור להביע אותם. הגילוי הזה כמעט ולא ייחודי לסיאטל, אבל מעט גברים צעירים זועמים פגעו באופן ישיר כל כך בתודעה של תרבות שיונקת מסיטקומים.


עוד בשנת 1988 נירוונה הייתה רק שלושה בחורים אלמוניים מאברדין עם ציוד נגינה גרוע ורעיונות מעוצבים למחצה. האוסף הזה הוא למעשה כל מה שנשאר מהחלום ההוא.


הכאוס של האוסף מרמז על מאבק לפיזור נטל התהילה כשהוא מציג את נירוונה בשלל הגדרות. וזו הנקודה: נירוונה הייתה להקה מצוינת לפני שהאלבום NEVERMIND הגיע לראש המצעדים. האלבום החדש הזה הוא תזכורת לכך ואולי הוכחה ליכולתה של נירוונה, מדי פעם, להיכשל. הכוחות הלא מלוטשים נחשפים בבירור, וכך גם מגוון רחב ומחוספס יותר של צלילים, סגנונות ותחומי עניין. לאחר מכן, הלהקה יכולה להתחיל לכתוב ולהקליט חומרים חדשים. עם מזל, אולי אלבום אוסף זה יזכיר לקהל של נירוונה שהחופש להיכשל הוא ההגדרה השימושית היחידה של חופש אמנותי".


גם זה קרה ב-14 בדצמבר:



- בשנת 1972 נערכה בלונדון הפרמיירה לסרט BORN TO BOOGIE ('נולד לבוגי') של להקת טי רקס. במאי הסרט היה רינגו סטאר ומשתתף בו גם אלטון ג'ון. אין ספק כי בולאן הוא היום מה שהחיפושיות היו בשנות השישים.


- בשנת 1974 הצטרף המתופף הבריטי, ג'ינג'ר בייקר (לשעבר בלהקות CREAM ו-BLIND FAITH), לשני אחים מוזיקאים: הבסיסט פול גורביץ והגיטריסט אדריאן גורביץ. הלהקה תיקרא בשם 'הצבא של בייקר וגורביץ'. שני האחים האלו היו חברים בסוף שנות השישים בלהקה בשם GUN ובהמשך THREE MAN ARMY.


- בשנת 1972 פתחה חנות ALEXANDER (שהיא מין כל בו גדול ניו יורקי) את שעריה, מאוחר בערב, על מנת לאפשר ללקוח אחד בשם אליס קופר לערוך בה קניות לחג המולד וללא הפרעה.


- בשנת 1959 יצא תקליט חדש לביל היילי ולהקת הקומטס, בשם STRICTLY INSTRUMENTAL. כפי ששיערתם, האלבום אינסטרומנטלי.



- בשנת 1978 הופיע בילי ג'ואל לראשונה בחייו במדיסון סקוור גארדן הניו יורקי. זו בהחלט לא תהיה הפעם האחרונה שלו שם.


- בשנת 1962 הופיע הבסיסט ביל ווימן לראשונה עם להקת הרולינג סטונס במועדון 'ריקי טיק קלאב' בווינדזור.


- בשנת 1993 יצא ללהקת סטילי דן מארז עם ארבעה דיסקים בשם CITIZEN, שמאגד את כל אלבומי האולפן, מההתחלה ועד שנת 1980. הסט גם כלל כמה קטעי בונוס שלא יצאו באלבומים ההם, אך מצד שני קיצץ את הפתיחה ללהיט RIKKI DON'T LOSE THAT NUMBER. יש לציין שהצלילים נערכו למארז זה מהמאסטרים הדיגיטליים (ולא האנלוגיים המקוריים שנטען כי היו במצב לא טוב). עוד נקודה שלילית; שני השירים בתקליטון הבכורה של הלהקה (DALLAS ו-SAIL THE WATERWAY) לא נכללו באוסף זה וחבל.



- בשנת 1999 חזר פול מקרטני להופעה מיוחדת במועדון CAVERN הליברפולי, בו נהגו להופיע חברי הביטלס לפני פריצתם הגדולה. בהופעה הזו ניגנו עמו הגיטריסט דייויד גילמור (מפינק פלויד) והמתופף איאן פייס (מדיפ פרפל). רק כ-300 צופים נכחו במועדון, אבל עוד כ-4,000 ראו אותו בשידור על מסכים גדולים בפארק סמוך, ורבים נוספים צפו בשידור אינטרנט.


- בשנת 1977 נערכה הקרנת בכורה, בניו יורק, של הסרט 'שגעון המוזיקה', בכיכובו של ג'ון טרבולטה ועם פסקול של להקת הבי ג'יז במלוא התעופה. מאותו רגע יהפוך הדיסקו לשולט בזירה.



- בשנת 1974 הוציאה להקת סטיקס תקליטון עם השיר LADY, אותו כתב קלידן הלהקה, דניס דה יאנג, לאשתו, סוזאן. השיר יגיע למקום השישי במצעד האמריקני.


- בשנת 1968 הוכרז שהאלבום של להקת פרפר הברזל, "אין א גאדה דה וידה", זכה בתקליט זהב. בינתיים המשיך התקליט להיחטף כלחמניות טריות.


- בשנת 1967 הובהל גיטריסט הרולינג סטונס, בריאן ג'ונס, לבית חולים בלונדון אחרי שהתמוטט מתשישות מהולה בכאבים בגלל עקירת שן.


- בשנת 1958 נולד בסקוטלנד מייק סקוט, הסולן של להקת THE WATERBOYS.


- בשנת 1998 הודה בילי פרסטון (האורגניסט הידוע) בבית משפט בלוס אנג'לס באשמת מעילה בכספי ביטוח. הוא הסכים להעיד נגד שישה נאשמים אחרים בתמורה להקלה בעונשו. הוא קיבל חמש שנים על תנאי ושנה אחת בפועל, על הפרת מאסר על תנאי קודם שהיה נגדו עקב אשמה באחזקת קוקאין.


- בשנת 1966 פגש מוזיקאי בשם מייקל בראון רקדנית בלונדינית וגבוהה בשם רנה פליידן. הפגישה הראשונה הזו מתרחשת באולפן הקלטות בניו יורק בו שוהה הבחור עם להקתו THE LEFT BANKE. פליידן הייתה אז החברה החדשה של בסיסט הלהקה, טום פין, אך בראון התאהב בה וכתב עליה שלושה שירים ללהקתו, כשהידוע בהם הוא WALK AWAY RENE.


- בשנת 2006 מת בגיל 83 אהמט ארטגון, חוד החנית של חברת התקליטים החשובה, אטלנטיק. ארטגון החתים אמנים רבים בחברה שלו ובכך הביא לצמיחתם הבלתי נשכחת.


- בשנת 1961 יצאו קליף ריצ'רד והצלליות עם תקליט חדש באנגליה בשם THE YOUNG ONES



- בשנת 1946 נולדה השחקנית והזמרת ג'יין בירקין היפהפיה, שלולא היא, לא היינו מקבלים יצירות מפוארות מאת בעלה אז, סרז' גיינסבורג. היא מתה ביולי 2023.


- בשנת 1971 יצא תקליט חדש ללהקת CANNED HEAT ושמוHISTORICAL FIGURES AND ANCIENT HEADS. הוא היה הראשון שיצא לאחר מות החבר המייסד, אל ווילסון.




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים




































































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page