רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 במרץ (14.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"נהגתי לעשות דברים מטורפים; בגיל 18 הייתי די מחופף. נהגתי לגנוב פריטי לבוש נשיים רבים כדי למכור אותם בפאבים. בסוף תפסו אותי וזרקו אותי לבית הכלא. שם עשיתי את הקעקועים שלי: על אצבעות שתי ידיי קעקעתי את האותיות המרכיבות את הכינוי שלי, ועל כל ברך קעקעתי פרצוף מחייך כדי לעודד את רוחי בכל פעם שהשפלתי את מבטי. עשיתי זאת בעצמי, בעזרת מחט ודיו" (אוזי אוסבורן, בשנת 1971)

הנעליים האדומות והבלוז שגורם לזוז של דייויד בואי. ב-14 במרץ בשנת 1983 יצא תקליטון חדש לדייויד בואי, עם השיר LET'S DANCE.

על פני השטח, השיר הזה עסק בריקוד אוהב, אבל לפי המפיק נייל רודג'רס, הייתה לו משמעות עמוקה יותר. רודג'רס, שהגיע מההרכב CHIC והביא איתו ניחוח של דיסקו יוקרתי, נזכר שבזמן העבודה על הלחן והמילים בואי לא חיפש רק להיט לרחבות. "כשדיוויד כתב את המילים האלה, הוא דיבר על הריקוד שאנשים עושים בחיים; הריקוד הרעיוני של לא להיות ישרים מבחינת רגשות. הוא שר, 'תלבשו את הנעליים האדומות שלכם ותרקדו בלוז'. כאילו אתה מעמיד פנים שאתה שמח, אבל אתה עצוב".

נייל רודג'רס, מפיק שגם השפיע רבות על תרבות הגרוב, דאג בהפקתו להעניק לשיר את הקצב שיגרום לאנשים לרקוד. הוא הצליח להפוך את בואי מהאמן האוונגרדי והמסתורי לכוכב פופ במשרה מלאה, מהלך שהשתלם בענק. זה היה הלהיט הטרנס-אטלנטי היחיד של בואי שהגיע למקום הראשון והזמר תיאר את זה, בניגוד למה שרודג'רס הסגיר, כ"שיר חיובי, רגשי ומרומם. ניסיתי לייצר משהו חם ואנושי יותר מכל מה שעשיתי במשך זמן רב. פחות דגש על אמירה מהסוג הניהיליסטי". הקהל ברחבי העולם הצביע ברגליים, והשיר כבש את הפסגה גם בארצות הברית וגם בבריטניה, הישג שלא חזר על עצמו בקריירה של איש הזיקית.

אחת התעלומות הגדולות באולפני POWER STATION בניו יורק הייתה, מי באמת אחראי על המקצב המחשמל הזה. נייל רודג'רס, שלא חשף מזה המון שנים מי מהמתופפים - טוני תומפסון או עומר חכים - תופף באיזה שיר בתקליט, לבסוף חשף את המידע החשוב בחשבון הטוויטר שלו בפברואר 2016: זה אכן היה עומר חכים שתופף בשיר הזה. הגרוב שהוא העביר עם נגן הבס, קרמיין רוחאס, היה שלמות מוחלטת שהשאירה מספיק מקום לשאר כלי הנגינה.

נייל רודג'רס עצמו סיפק את גיטרת הקצב, מנסה להתרחק מהפ'אנק המסורתי. הוא רצה לייצר צליל חדש, כזה שמשלב רוק עם נשמה. שימו לב שפתיחת השיר הזה באה עם הומאז' של רודג'רס לביצוע של הביטלס עם ההרמוניות שלהם בשיר TWIST AND SHOUT. מדובר ברגע מוזיקלי מבריק שבו הקולות עולים בהדרגה ויוצרים אקורד עם מתח, רגע לפני שהתוף נכנס. "דייוויד יכול היה לקבל כל מפיק - לבן או שחור - שהוא רצה", רוג'רס סיפר בשנה בה נוצר השיר. "הוא יכול היה ללכת עם קווינסי ג'ונס ועם סיכוי בטוח יותר להצלחה. אבל הוא התקשר אלי, ובגלל זה אני מרגיש מוחמא מאד".

כדי להוסיף קצת פלפל וחספוס לשיר הפופ המושלם הזה, בואי הביא נשק סודי. סטיבי ריי ווהאן ניגן בגיטרה מובילה בשיר הזה. בואי התרשם כשראה אותו מופיע בפסטיבל הג'אז במונטרו שנה קודם לכן, כשוואהן עוד היה גיטריסט בלוז אנונימי יחסית מטקסס. השילוב בין הבלוז המלוכלך של וואהן לבין ההפקה המלוטשת של רודג'רס יצר ניצוצות. כשווהאן קיבל את הקריאה מבואי לנגן בתקליט, הוא היה באמצע הקלטת האלבום שלו, TEXAS FLOOD.

החזון האמנותי של התקליט נולד ממקורות לא צפויים. נייל רודג'רס: "כאשר דייויד ואני התחלנו לעבוד על זה, בילינו שבועיים במחקר מוזיקה וסגנונות והוא אמר פתאום, 'הבנתי!' והרים עטיפת אלבום של ריצ'רד הקטן שבה הוא נראה לובש חליפה אדומה ונכנס לקאדילק אדומה. אז הוא אמר: 'זה רוק'נ'רול'. אז אחרי שעשיתי איתו את כל המחקר הזה, גם אני הבנתי את זה. ידעתי מיד את מה שהוא רוצה. החלפנו את החליפה האדומה לצהובה כשהוצאנו את התקליט הזה שלנו". החליפה הצהובה הזו הפכה לאייקונית לא פחות מהשיר עצמו, כשהיא מסמלת את המהפך של בואי לכוכב מצעדים נוצץ.

ואי אפשר לדבר על השיר בלי להזכיר את הקליפ המרהיב שהשתלט על מסכי MTV. את הקליפ הרשמי ביים דיוויד מאלט. הוא צולם באוסטרליה וכלל זוג אבוריג'ינים שנאבקים נגד המערב. בואי בחר לצלם בניו סאות' ויילס, במיקום שנקרא קרינדה, והוא לא חשש לגעת בנושאים פוליטיים רגישים. הסרטון תואר על ידו כ"הצהרה פשוטה וישירה נגד גזענות".

הצילומים עצמם היו חוויה אנתרופולוגית משונה. לדברי מאלט, הם צילמו את סצינות הבר בבוקר, מה שלא הלך טוב עם המקומיים, שלא העריכו את בואי והצוות האופנתי שלו. דמיינו חבורה של מוזיקאים בלונדינים ומעודכנים נוחתת בבר של פועלים קשוחים באמצע המדבר. חלק מהמקומיים גם התרעמו על האבוריג'ינים שכיכבו בקליפ, ולעגו להם עם תנועות ריקוד משלהם. בואי רצה להראות את המציאות כפי שהיא, ללא פילטרים, ולהשתמש בכוח שלו כדי להפנות זרקור לחוסר צדק חברתי.

התקליט LET'S DANCE הפך בסופו של דבר להצלחה הכי גדולה בקריירה של בואי, עם מכירות של מיליוני עותקים וסיבוב הופעות עולמי ששבר שיאים. הוא הצליח לשמור על היושרה האמנותית שלו תוך שהוא גורם לכל העולם להזיז את הישבן. וכן, הוא הוכיח שוב שהוא יודע לקרוא את המפה המוזיקלית לפני כולם, וגם אם הוא נעל נעליים אדומות ורקד את הבלוז, הוא עשה את זה בסטייל שאי אפשר לחקות.

כשג'ו ג'קסון החליט לעשות עיניים לג'אז וניצח את המערכת. ב-14 במרץ בשנת 1984 יצא התקליט BODY AND SOUL של ג'ו ג'קסון.

השנה הייתה 1984, שנה שבה פופ סינתטי ושיער מנופח שלטו במצעדים, אבל גבר אחד עם פסנתר ותשוקה לכלי נשיפה החליט לעשות את הדברים קצת אחרת. התקליט BODY AND SOUL של ג'ו ג'קסון הוכיח לעולם שגם מוזיקאי שהתחיל בגל החדש והבועט יכול להתבגר בסטייל בלי לאבד גרם אחד של חוצפה. ג'ו ג'קסון, שעד אז היה מזוהה עם אנרגיות של פאנק ופסנתר עצבני, החליט שהגיע הזמן להחליף במשהו קצת יותר מתוחכם, כזה שמריח כמו מועדון עשן בניו יורק ומרגיש כמו כוס ויסקי משובחת.

ג'ו ג'קסון לקח את הנגנים שלו למבנה שהיה שייך בעבר למסדר הבונים החופשיים בברוקלין, מקום שנודע בשם VANGUARD STUDIOS, פשוט כי הוא היה מאוכזב מהסאונד הסטרילי של האולפנים המודרניים. הוא חיפש את ההדהוד הטבעי, את האוויר שזז בחדר כשתזמורת שלמה מנגנת יחד. התוצאה הייתה סאונד חי ובועט שהקדים את זמנו, במיוחד בהתחשב בכך שזה היה אחד התקליטים הראשונים שהוקלטו בטכנולוגיה דיגיטלית מלאה מסוג DDD.

מי שהציץ בעטיפה של BODY AND SOUL יכול היה להתבלבל ולחשוב שמדובר בהוצאה מחודשת של חברת BLUE NOTE משנות החמישים. ג'ו ג'קסון, בחוש הומור דק ומחוות כבוד עמוקה, שחזר בעיצוב העטיפה את התמונה המפורסמת של נשפן הסקסופון סוני רולינס מתוך תקליט ישן. כך הוא שידר לעולם שהוא כאן כדי לתת כבוד לשורשים, אבל עם טוויסט של אייטיז. נו טוב, הבחור כבר הכין את הקרקע עוד בתקליט הקונספט הקודם שלו, שיצא בשנת 1982 תחת השם NIGHT AND DAY, שהוא גם שם סטנדרט הג'אז הידוע של קול פורטר.

המוזיקה עצמה הייתה עירוב נפלא של ג'אז, סול ואפילו נגיעות לטיניות חמות. הלהיט הגדול ביותר מתוך התקליט, YOU CAN'T GET WHAT YOU WANT (TILL YOU KNOW WHAT YOU WANT), הפך להמנון עבור כל מי שאי פעם הרגיש אבוד בחיפוש אחר משמעות או סתם אחר אהבה. השיר הזה הציג חטיבת כלי נשיפה כל כך הדוקה שהיא גרמה למאזינים לתהות אם הם נמצאים במצעד בברזיל או ברחוב 42 במנהטן. ג'ו ג'קסון אמר פעם על התקליט: "רציתי ליצור תקליט שנשמע כמו קבוצה של אנשים שמנגנים בחדר. וזה בדיוק מה שהוא קיבל – סאונד חם, אנושי ובלתי מתפשר".

מעבר ללהיט המקפיץ, התקליט כלל פנינים כמו BE MY NUMBER TWO, בלדה שוברת לב שהוכיחה שג'ו ג'קסון יודע לכתוב על פגיעות בצורה הכי חשופה שיש. המבקרים באותה תקופה לא ידעו איך לאכול את השינוי הזה, אבל הקהל הצביע ברגליים וברכישות בחנויות המוזיקה. התקליט הגיע למקום ה-20 במצעד בילבורד האמריקאי והוכיח שגם בעידן של MTV, יש מקום למוזיקה מורכבת ועשירה שלא מנסה להתחנף לאף אחד.

כן, התקליט BODY AND SOUL נשאר עד היום כאחד השיאים בקריירה של המוזיקאי הבריטי המופלא הזה. הוא הצליח לשלב בו את האהבה שלו לסלסה, את המומחיות שלו בפסנתר ג'אז ואת היכולת שלו לכתוב פזמוני פופ מושלמים. ג'ו ג'קסון לא פחד להסתכל אחורה אל העבר כדי להמציא את העתיד, ובכך הוא יצר יצירה על-זמנית שממשיכה להדהד ברמקולים ולגרום להם להזיע מעונג.

במגזין הרולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "התפתחותו של ג'ו ג'קסון כאמן בשנים האחרונות הייתה מרשימה מאוד. ממעמד של מקום שני או שלישי ב'ליגת הצעירים הכועסים' של הרוקרים הבריטיים (אחרי התלמיד המצטיין אלביס קוסטלו), הוא התקדם והפך לזמר וכותב שירים אישיים מאוד, ולמלחין של יצירות מוזיקליות מורכבות החושפות כישורים מגוונים ושאיפות מרחיקות לכת עוד יותר.

אף שג'קסון לא התנער לחלוטין מהנוקשות שאפיינה את הופעותיו הקודמות, התקליט החדש הוא בכל זאת פריצת דרך. הוא מבסס אותו כראשון מבין אמני הפוסט-פאנק הבריטיים שגילו עניין בגישור על הפער בין מוזיקת פופ למוזיקה 'רצינית', כפי שעשה הדור הקודם של כותבי השירים האמריקאים כמו רנדי ניומן ופול סיימון.

במקרה הגרוע ביותר, ג'קסון הוא 'בילי ג'ואל בריטי' – אמן שאפתן ומודע לעצמו, הנוטה לחיקוי בוטה ולמחזור חומרים עצמי. השיר BE MY NUMBER TWO הוא שכתוב של BREAKING US IN TWO מתקליטו הקודם (NIGHT AND DAY).

למרבה המזל, ג'קסון עושה זאת ברוח טובה, אף שניכר כי מדובר בדז'ה-וו. השיר HAPPY ENDING הוא הומאז' אוהב לפופ הבומבסטי של תחילת שנות השישים, וגם דואט מענג ומדבק באמת (בביצוע איליין קאסוול). בניגוד לחלק מניסיונותיו של ג'קסון לשלב פופ לטיני, שנשמעו מעט רציניים מדי ואף מתנשאים, ב-YOU CAN'T GET WHAT YOU WANT ג'קסון משתחרר. זהו לחן מתוחכם המשלב בהצלחה טקסט פופי, נגינה של להקת פ'אנק מהודקת והרמוניות ג'אז מצוינות.

שתי הבלדות המרכזיות באלבום מפגינות יכולת כתיבה אישית בשלה יותר. התקליט נפתח ב-THE VERDICT, שיר רגשי על מוסר אישי שזכה להפקה 'ספקטורית' קפדנית, הקושרת אותו להוד של THUNDER ROAD של ברוס ספרינגסטין. שורותיו הראשונות יכולות להיחשב למילותיו האחרונות של אדם גוסס ומוכה מצפון, והשיר מהרהר באופן כמעט מצמרר על תכלית החיים: 'אנחנו לא יודעים מה קורה כשאנחנו מתים / אנחנו יודעים רק שאנחנו מתים מוקדם מדי / אבל אנחנו חייבים לנסות, אחרת / העולם שלנו הופך לחדר המתנה'. רק הבית העוסק בתהייה 'מה יש למבקרים לומר' נראה לא ראוי למסע הפילוסופי של השיר – אולי רק משום שזה נראה חסר הומור לשיר על נושא כה זניח כמו 'מבקרים'.

אין בעיות כאלה ב-NOT HERE, NOT NOW, בלדה גדולה ודרמטית על ניסיון להסתיר מערכת יחסים מתפוררת מחברים. השיר מדהים בפשטותו – ממכונת התופים המתקתקת ועד סולו הפלוגלהורן של מייקל מוריל והשירה של ג'קסון, שהיא החשופה והלבבית ביותר שלו אי פעם. מרשימים לא פחות, ומהווים פיתוח חדש עבור ג'קסון, הם שני הקטעים האינסטרומנטליים באלבום.

לפני כמה שנים הוציא ג'ו ג'קסון אלבום בשם JUMPIN' JIVE, שניסה במאמץ רב לשחזר את מוזיקת הסווינג של שנות הארבעים עבור קהל הפאב-רוק של שנות השמונים. בזמנו, מי שרצה לשמוע שירים של לואי ג'ורדן יכול היה פשוט לחזור למקור. אולם כעת, נראה שג'קסון ספג די הצורך מהשפעותיו; הוא תיעל את התלהבותו ליצירה מקורית והתווה דרך לעתידו כאמן. כך שבעוד עיצוב העטיפה של התקליט החדש הוא פרודיה על אלבום ג'אז, ניצב לפנינו בחור שהבין מי הוא – ולא מפחד לומר זאת".

עונה מטורפת בסיאטל: כשהכוכבים הכי גדולים החליטו שפטריות ובלוז זה השילוב המנצח. ב-14 במרץ בשנת 1995 יצא אלבומה היחיד של להקת MAD SEASON ושמו ABOVE. היה זה מפגש פסגה של כוכבים מזרם הרוק בסיאטל.

הגשם של סיאטל לא הצליח לשטוף את הציפייה המתוחה באוויר עד שיצא האלבום היחיד של הרכב-העל MAD SEASON ושמו ABOVE. זה היה מפגש פסגה אמיתי של כוכבים מזרם הרוק המקומי, שחיפשו מקלט מהטירוף של התקופה בתוך המוזיקה. האלבום, שהוקלט תוך עשרה ימים בלבד, הציג עטיפה מסקרנת שצייר הזמר ליין סטיילי בעצמו, המבוססת על תמונה שלו ושל חברתו.

הסיפור של החבורה הזו החל דווקא בנקודה הכי נמוכה שאפשר לדמיין, אצל הבסיסט ג'ון בייקר סונדרס ג'וניור. המוזיקאי הזה, שהגיע במקור מאלבמה וניגן עם אמני בלוז, מצא במוזיקה חבל הצלה. באותם ימים הוא סיפר בחיוך עייף: "אהבתי להאזין לתקליטים של הביטלס, הקינקס והרולינג סטונס ומוזיקה נתנה לי איזושהי המשכיות בחיי. פשוט לא הכנתי את שיעורי הבית שלי, לא היה אכפת לי מזה, וניגנתי בגיטרה שלי והאזנתי לרדיו הרבה, כל הלילה, למעשה".

עוד בימי התיכון הוא החליף את הגיטרה בגיטרה בס, וזה קרה בדיוק כשצלל עמוק אל תוך סצנת הבלוז של שיקגו. לצד הצלילים המופלאים, הוא פיתח גם הרגל הרסני של שימוש בהרואין. ג'ון בייקר סונדרס ג'וניור נשא עמו מטען כבד של היסטוריה משפחתית שכללה אלכוהוליזם, אך הטראומה שבאמת ריסקה אותו הייתה התעללות מינית שעבר משכן, כשהיה רק בן שמונה. הוא ניהל מלחמה יומיומית בניסיונות להתנקות, ופעם אחת אפילו נסע לסן פרנסיסקו בעקבות אחיו שלמד שם בקולג', בתקווה שתוכנית גמילה ושיעורים חדשים יחזירו אותו למסלול.

הוא ביקר מספר פעמים במכון הגמילה המפורסם של בטי פורד בהייזלדן, שם נקט בטקטיקה מפתיעה ולא סיפר לאיש שהוא מכור להרואין. הוא חשש שאם יגלו את חולשתו האמיתית, המטופלים האחרים יראו בו מטרה נוחה וינסו למכור לו את הסם האסור.

בדיוק בתוך כותלי מכון הגמילה הזה קרה הקסם. הגיטריסט מייק מקרידי, שהיה חבר בלהקת פרל ג'אם, פגש את ג'ון בייקר סונדרס ג'וניור והניצוץ נדלק מיד. השניים הפכו למערכת תמיכה הדדית בניסיון לאמץ אורח חיים מפוכח. כשג'ון בייקר סונדרס ג'וניור עבר לסיאטל, מייק מקרידי לקח אותו לחנות BASS NORTHWEST ופשוט אמר לו לקנות כל מה שחשקה נפשו על חשבונו. משם הדרך להקמת להקה הייתה קצרה. מייק מקרידי יצר קשר עם בארט מרטין, המתופף של SCREAMING TREES, והזמין אותו להצטרף. בארט מרטין, שהלהקה המקורית שלו הייתה אז בהקפאה, קפץ על המציאה. הוא זה שהרים טלפון לליין סטיילי, הסולן של אליס אין צ'יינס, בזמן שזה שהה במכון גמילה, כדי לבדוק אם הוא רוצה ליצור משהו יחד.

למייק מקרידי הייתה תוכנית מעט אופטימית מדי. הוא קיווה שנגינה עם מוזיקאים מפוכחים תעזור לליין סטיילי להתנקות סופית. שנים לאחר מכן, אחרי שליין סטיילי הלך לעולמו, הודה מייק מקרידי בצער: "הייתי תחת התיאוריה השגויה שאוכל לעזור לו". אבל באותם ימים ב-1994, התקווה עוד פימפמה בלבם.

ההתחלה הייתה ספונטנית לגמרי. מייק מקרידי סיפר שהלהקה קמה אחרי שהם ג'ימג'מו יחד כמה פעמים והחליטו פשוט לעשות הופעה. ב-12 באוקטובר 1994 הם עלו על הבמה במועדון "קרוקודייל קפה" והמציאו את רוב החומרים תוך כדי תנועה. הם קראו לעצמם בהתחלה THE GACY BUNCH, שילוב פרובוקטיבי בין הרוצח הסדרתי, ג'ון ויין גייסי, לתוכנית הטלוויזיה THE BRADY BUNCH. הקלטות של אותו מופע חשפו גרסאות ראשוניות ואינסטרומנטליות לשירים שעתידים להופיע באלבום, כולל מחווה לגיטריסט שכל סיאטל העריצה - בביצוע לקטע VOODOO CHILD של ג'ימי הנדריקס.

כשמייק מקרידי הציע להקליט דמו, ליין סטיילי הפתיע את כולם כשאמר: "תשכח לעשות דמו, בוא נעשה אלבום". באותו שלב מייק מקרידי הבין שהשם שבחרו הוא בדיחה שיצאה משליטה. הוא הסביר שזו הייתה בדיחה מצחיקה לחמש דקות, אבל בדקה השישית היא כבר הפכה למועקה. כך נולד השם MAD SEASON. ההשראה הגיעה מאזור סארי באנגליה, שם עשו מיקסים לתקליט הראשון של פרל ג'אם. מייק מקרידי נזכר שבאזור גדלו פטריות הזיה רבות והמקומיים קראו לעונת הקטיף שלהן העונה המטורפת, בגלל האנשים שהסתובבו שם מחוץ לדעתם. הלהקה תפסה את עצמה כפרויקט צדדי שלא אמור לאיים על פעילות להקות האם של החברים.

ההקלטות נערכו באולפני BAD ANIMALS יחד עם טכנאי הקול של פרל ג'אם, ברט אליסון, והמפיק סם הופסטדט. ליין סטיילי הגיע לאולפן עם רעיונות גולמיים ועבד על המילים והשירה ממש בזמן אמת. סם הופסטדט נזכר שליין סטיילי העדיף לעיתים קרובות להיכנס לסטודיו לבדו, להפעיל את מכונת ההקלטה ולעשות ניסויים קוליים בלי שאף אחד יצפה בו או יקשיב לו. ברט אליסון, שהיה האדם היחיד שנכח באולפן בזמן שליין סטיילי הקליט שירה, תיאר את המורכבות בעבודה איתו: "ליין לא היה בריא בגלל שימוש כבד בסמים. בחור כזה מתוק, כזה כישרון מדהים. אחד הזמרים הכי טובים שהקלטתי אי פעם. הבעיה הייתה להשיג אותו. השותף שלו לחדר, כל פעם עזר לנו להשיג את ליין שייצא מהמיטה ויבוא אלינו. ליין היה מופיע, הולך לשירותים ועושה שם סמים והיית מחכה שעות לפני שהוא יהיה מוכן לחזור. הוא היה די פתוח לגבי זה. שאלתי אותו: 'למה? למה אתה עושה את זה לעצמך?' הוא אמר, 'זה או לשתות או לעשות סמים, והשתייה קשה לי יותר'".

הצד הרוחני של ליין סטיילי בא לידי ביטוי בשיר RIVER OF DECEIT, שנוצר בהשראת חליל ג'ובראן. בארט מרטין ראה את ליין סטיילי יושב בלובי של האולפן וקורא את הספר "הנביא", והשניים פצחו בשיחה עמוקה על המשמעות של להיות אמן עם מסר רוחני. ליין סטיילי זיקק את רוח הספר לתוך המילים של השיר, שהפך לאחד המזוהים ביותר עם האלבום. מייק מקרידי נתן לו חופש מוחלט בכתיבת כל המילים ליצירה.

עם יציאתו של ABOVE, המבקרים לא נשארו אדישים. בעיתון מלודי מייקר חגגו את המאורע ותיארו את התקליט כשילוב בין בלאק סאבאת' בסגנון כפרי לבין חופשה מרעננת של כוכבי ענק. לעומת זאת, במגזין רולינג סטון המבקרת הייתה קצת יותר קשוחה והעניקה לו רק שני כוכבים וחצי מתוך חמישה. שם נכתב: "תאמינו או לא, הלהקה הזו עומדת מול מצב מוזר. זו סופרגרופ מסיאטל שיכלה לנוח על זרי הדפנה של כוכביה. אבל משהו פה אינו מתחבר בכימיה הזו. החיבור שהפך את להקותיהם השונות של החברים להצלחות גדולות, אינו מתקבל פה. אבל יש פה סיכון אמנותי ברור וזה ייאמר לזכותם. לעיתים הלהקה מחליקה במדרון עם מילים שמעריצי סיאטל ימצאו בהן ודאי פרשנויות סיאטליות. השיר ARTIFICIAL RED היה צריך להיקרא ARTIFICIAL BLUES. יש רגעים מעניינים כמו NOVEMBER HOTEL האינסטרומנטלי שמאפשר לחברים להימתח. אבל אולי המילה האחרונה באלבום הזה נמצאת בשיר LONG GONE DAY, בו סטיילי עושה דואט עם סולן להקת SCREAMING TREES, מארק לנגאן שנמצא לגמרי באלמנט שלו. הלהקה הזו יכולה להביא כוח אדיר שיהווה סכום גדול יותר מסך חלקיה. בינתיים זה לא קרה פה".

למרות הביקורות המעורבות, האלבום הפך לפנינה עבור המעריצים, הגיע למקום ה-24 במצעד של בילבורד ואף זכה למעמד של אלבום זהב. לרוע המזל, ההבטחה הגדולה של MAD SEASON נגדעה מוקדם מהצפוי. ג'ון בייקר סונדרס ג'וניור מת ממנת יתר ב-1999, וליין סטיילי הלך בעקבותיו בנסיבות דומות בשנת 2002. הם השאירו אחריהם אלבום אחד, כואב וחשוף, שמזכיר לכולנו שגם בתוך העונה הכי מטורפת של סיאטל, המוזיקה הייתה המקום היחיד שבו החברים באמת הרגישו בבית.

הנה להקת בלוז-רוק מוחצת חדשה שבאה לעשות סדר! ב-14 במרץ בשנת 1969 יצא אלבום הבכורה של להקת FREE ושמו TONS OF SOBS.

הסיפור התחיל בלונדון של שנת 1968. עולם אחר לגמרי. השלום, האהבה, האורז החום בצלחות וחרוזי ההיפים היו עדיין באופנה, אבל מבחינה מוזיקלית, משהו אחר התבשל בתנור. זה היה סאונד בהשראת החשיכה, בלוז בריטי ורית'ם אנד בלוז שטיפל בסקס יותר מאשר ברוחניות. זה הריח כמו זיעה יותר מאשר קטורת - ולהקה אחת נכנסה בכל הכוח לתמונה הזו.

החברים נפגשו לראשונה אחר הצהריים של ה-19 באפריל במועדון נאגס הד בדרום לונדון. כולם היו צעירים, אבל ממש לא טירונים. פול קוסוף, שנולד ב-14 בספטמבר 1950, בנו של השחקן דייוויד קוסוף, קיבל הכשרה קלאסית בגיטרה מגיל צעיר, אבל גורלו נחתם בלילה אחד בשנת 1965 כשראה את אריק קלפטון מנגן עם הבלוזברייקרס של ג'ון מאייאל. כמה שנים מאוחר יותר הוא כבר הצטרף להרכב בלוז בשם BLACK CAT BONES.

המתופף סיימון קירק בילה את שנותיו הראשונות בכפר בשם קלון, שם אביו היה פועל במפעל בתקופה שבה הם לא יכלו להרשות לעצמם לשלם יותר מפאונד אחד לשבוע שכר דירה, בבית ללא מים זורמים או חשמל. קירק היה שבוי בקסמה של המוזיקה, ובגיל 16 הוא ויתר על לימודים באוניברסיטה, עבר ללונדון והעביר שנתיים בתור פועל פשוט עד שראה מודעה של להקתו של קוסוף שחיפשה מתופף. הוא ניגש לאודישן והתקבל מיד.

פול רודג'רס, שנולד ב-17 בדצמבר 1949, היה בנו של סבל ממידלסברו ואחד משבעה ילדים. בגיל 12 הוא כבר מצא את הקול שלו כשצעק את השיר GOLLY MISS MOLLY עם חבריו, והתפתח דרך להקות כמו הטיטאנס, האינטרפידס, הרודראנרס והוויילדפלאוורס. הוא מעולם לא הפסיק להאמין. קוסוף ראה אותו מופיע עם להקת בראון שוגר במועדון, והם החליטו להקים להקה חדשה שתעשה את המוזיקה שהם תמיד חלמו עליה.

הצעיר שבחבורה היה אנדי פרייזר, שנולד ב-3 ביולי 1952. אביו עזב את הבית כשאנדי היה בן שש, ואמו עבדה בשלוש עבודות ביום כדי לפרנס את ארבעת ילדיהם. פרייזר למד לשרוד כשהיה הילד הלבן המוזר במגרש המשחקים, ובגיל 15 כבר ניגן בבס אצל ג'ון מאייאל. לא פחות! כשמאייאל המליץ עליו לקוסוף ורודג'רס, הכימיה הייתה מיידית. כפי שרודג'רס סיפר: "הקמנו את הלהקה בזמן ארוחת הצהריים, ובארבע אחר הצהריים כבר היינו להקה".

חברת התקליטים איילנד הצמידה ללהקה מפיק גאון ומוזר למדי בשם גאי סטיבנס. זה עבד לטובתה כי הוא הצליח להביא לתקליט את הסאונד של חבריה על הבמה. סטיבנס, שרודג'רס תיאר בתור גאון מטורף שהתלהבותו הפראית פיצתה על חוסר ידיעה בטכניקות אולפן, בחר בגישה מינימליסטית. אין פה אפקטים פסיכדליים וגם לא טריקים של הקלטת אולפן. אז התקליט הוקלט באולפני מורגן בלונדון בתקציב דל של כ-800 פאונד בלבד. הסשנים התקיימו בחמישה ימים באוקטובר 1968. ושם התקליט TONS OF SOBS הוא ביטוי בסלנג קוקני שפירושו ערמות של מזומנים, וזו הייתה בדיחה פנימית של הלהקה והמפיק שמזומנים לא היו אז הצד החזק שלהם.

סטיבנס דחף אותם להקליט מהר ובזול. התקליט מורכב משירים שהלהקה כבר ניגנה בהופעותיה ומה שמדהים כאן הוא שרובם מקוריים ולא סטנדרטים של רוק'נ'רול או בלוז בעיבודים מחודשים. עם זאת, הגיטריסט פול קוסוף נהג להקליט את תפקידי סולו הגיטרה שלו אחרי שפול רודג'רס סיים להקליט את שירתו, כי הוא רצה לבנות את תפקידיו ככאלו שישלימו את השירה ולא יתנגשו בה.

להקת FREE תויגה בתחילת דרכה כלהקת בלוז-רוק, אך הצליחה במהרה לחמוק מתיוג זה והפכה ללהקת רוק לכל דבר. הייתה להם גישה שהבליטה אותה משאר הלהקות של התקופה. בזמן שהאחרים ניגנו מהר, הם הלכו על ה- LAID BACK – מקצבים שנשענים לאחור ונותנים למוזיקה לנשום. סיימון קירק לא חיפש וירטואוזיות, אלא רגש. תיפוף הגרוב שלו היה עוצמתי וננעל היטב עם הבס המלודי של אנדי פרייזר. אבל הכוכב האמיתי בגיזרה הטכנית היה פול קוסוף. הוויבראטו שלו, אותו רעד בצליל שהפיק מאצבעותיו על הגיבסון לס פול שלו, היה כל כך מרשים עד שאריק קלפטון עצמו ביקש ממנו ללמד אותו איך הוא עושה את זה. קוסוף הצנוע היה המום מהבקשה.

פול רודג'רס סיפק את קול הזהב, מלא ביטחון וצרידות קלה, עם כריזמה שהפכה אותו לסולן המושלם. דבר אחד היה ברור - אצל הלהקה הזו, השקט בין הצלילים היה חשוב בדיוק כמו הצלילים עצמם.

התקליט נפתח ונסגר עם OVER THE GREEN HILLS, שיר קצר (ביצוע שלם שלו יצוץ רק שנים לאחר מכן) שמעניק מסגרת פולקית לכל החשמל שמתפרץ באמצע. שירים כמו MOONSHINE ו- SWEET TOOTH הראו את היכולת שלהם לכתוב חומר מקורי חזק, בעוד שהביצוע לשיר THE HUNTER הפך לאחד מסימני ההיכר שלהם.

עטיפת התקליט הייתה מוזרה במיוחד: תמונה של בובת מיקי מאוס שוכבת בתוך ארון קבורה שקוף ונמר שרודף אחרי ארנבים בתוך בית קברות. הצבע הכחול הוסיף לאווירה האפלולית. והביקורות אז? הן היו מעורבות. עיתון NME פרסם במרץ 1969: "זו להקת בלוז חדשה ומבטיחה מאד, עם הרבה כוח ואומץ בנוגע לתוצרת שלה". עיתון מלודי מייקר היה קצת יותר קשוח באפריל 1969 וטען שיש פה יותר מדי קלישאות של בלוז בריטי והתקליט מתרומם רק כשהלהקה יוצאת מהתבנית.

למרות שהתקליט לא נכנס למצעד המכירות בבריטניה, הוא נמכר מספיק כדי לא להיחשב כישלון, ובאופן מפתיע בארצות הברית הוא הגיע למקום 197 במצעד. זה היה הצעד הראשון של להקה שסירבה להיות רק עוד חיקוי של בלוז אמריקאי ויצרה משהו חשוף, אמיתי ובועט. צעד ראשון לפני ההצלחה הגדולה באמת (כשבארצנו כתבו עליה לא מעט תחת השם "להקת החופשיים") והסיפור הטראגי שבא עמה.

ב-14 במרץ בשנת 1983 יצא תקליט הבכורה של להקה ושמה מאריליון. שמו הוא SCRIPT FOR A JESTER'S TEAR והוא בהחלט בלט אז עם השפעות הרוק המתקדם שחבריו ספגו מהסבנטיז.

הסיפור התחיל כשזמר לא ידוע שכינה את עצמו פיש (שם אמיתי: דרק ויליאם דיק) נפגש עם הבסיסט דיז מיניט ברטפורד. השניים בילו שישה חודשים בניסיון להקים להקה לפני שהתייאשו. בדיוק כשנראה היה שהכל נגמר, דיז השתמש באחד המטבעות האחרונים שלהם כדי להתקשר למספר שפורסם במודעה בעיתון מוזיקה שבועי, שחיפש בסיסט שגם ידע לשיר. דיז שכנע אותם לקבל שני חברים והפגישה נקבעה. כששניהם הגיעו בסופו של דבר בוואן הכחול אל מחוץ לבית מספר 26 ברחוב וסטון, אף אחד לא ידע למה לצפות. אבל מבחינתם, לא היו להם אפשרויות אחרות ולא הייתה דרך חזרה.

החברים נכנסו לפאב ושוחחו בזהירות מעל כוסות בירה. הנוכחים היו מיק פוינטר, המתופף ומייסד הלהקה שנודעה בעבר בשם SILMARILLION, הגיטריסט סטיב רות'רי,הקלידן בריאן ג'לימן, מנהל הלהקה גאי הויסון ואיש הסאונד כריס פריבט הדג'. פיש ודיז לא הצליחו להבין בהתחלה מי הוא מי ומה התפקיד של כל אחד.

השינוי הגיע מהר, אבל קודם לכן דיז ופיש היו חייבים לעבור אודישן רשמי בחדר החזרות שהלהקה שכרה. למחרת הם נכנסו פנימה ודיז עבר את המבחן שלו בזמן שפיש הקליט שירה בפעם הראשונה, כשהוא שר את המילים החדשות שכתב לשיר בשם THE WEB על גבי לחן קיים של הלהקה שבוצע במקור עם דאג ארווין, ששר כמה שורות בודדות. השיר נקרא CLOSE ונשמע לאוזניו של פיש כמו להקת קאמל. הוא קיבל טייפ עם רעיונות השירים ועבד על המילים סביב זה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוזכר הליצן הבוכה, דימוי שפיש הזדהה איתו כמי שבבית הספר היה תמיד "הילד השמן שניסה לפלס את דרכו עם בדיחות כדי לא לקבל מכות מהילדים האחרים". התוצאה של הדמו המוקדם הזה גרמה לכולם להבין מיד שיש להם משהו קסום ביד. החלומות שלהם נטענו באנרגיה, וסטיב ופיש ישבו עד השעות הקטנות של הבוקר כשהם עוברים על החומר הקיים ובודקים מה ניתן להציל כדי ליצור סט שירים חדש לגמרי, כזה שיידרש כדי להתחיל במתקפה על חברות התקליטים בלונדון.

ההופעה הראשונה שלהם הייתה ב-BICESTER RED LION ורשימת השירים כללה את THE WEB, MADCAPS EMBRACE, SKYLINE DRIFTER, HERNE THE HUNTER (שנודע בעבר בשם THE HAUNTING OF GILL HOUSE), קטע אינסטרומנטלי שנקרא TIME FOR SALE וגם את GARDEN PARTY, שהתבסס על מילים סאטיריות שפיש כתב לאחר עצירה קצרה בקיימברידג' עם דיז, שם הם ניסו לשווא למצוא להקה. הם שהו במעונות סטודנטים בחדר של חברה של דיז דאז, ומכיוון שמדובר היה בבניין לנשים בלבד, הם נאלצו להיכנס ולצאת דרך חלון בקומת הקרקע. הם הסתובבו ברחובות העיר ביום, מרוששים אך עם לב מלא בחלומות. במסיבה באותם מעונות פיש לבש איפור פנים מלא בפעם הראשונה בניסיון לעצבן את הסטודנטים המתנשאים שנכחו שם. אז הוא כבר החליט להשתמש באיפור פנים מלא כשימצא בסופו של דבר להקה. ההשראה הגיעה מהתיאטרליות של אליס קופר ופיטר גבריאל, וזה גם נועד לשמש כמסיכה שתכסה על הביישנות וחוסר הביטחון שלו כזמר וסולן. פיש התחיל לשיר רק בגיל 22 והיו לו רק 15 הופעות ברזומה כזמר לשעבר בלהקת קאברים בשם BLEWITT. המסיבה במעונות הידרדרה לוויכוח שיכור והסלידה של פיש מהאצולה ששם הובילה לכך שהוא ודיז נזרקו מהמסיבה ופנו צפונה כדי למצוא מקלט. מיותר לציין שהוא השאיר מאחור מי שהפכה להיות אקסית.

מרכז הסט המוקדם שלהם היה היצירה GRENDEL בת 19 הדקות, שהתפתחה משיר בן שמונה דקות שנודע בעבר בשם THE TOWER. זה היה אתגר מרתיע עבור פיש להמציא מילים. באותה תקופה, הוא קרא ספר בשם "גרנדל" מאת ג'ון גרדנר, אך ככל שהטקסט התגבש, זה החל לשקף את דעותיו של פיש על מה שהוא כינה "צביעותה של הדת בהתמודדות עם רצח ומלחמה". גם הוא וגם סטיב הרגישו שהם צריכים להוסיף קטעים כדי להחזיק את תשומת הלב של המאזין. החברים היו מודאגים מהדמיון ליצירה הארוכה של להקת ג'נסיס שנקראת SUPPER'S READY, שגם היא נדדה והתפרצה לקטעים שונים, במיוחד החלק האחרון, מה שעלול היה לחזק את דעותיהם של מבקרים רבים שמאריליון מושפעת יותר מדי מג'נסיס. אבל הכל זרם והמעריצים החדשים אהבו את זה.

שיר נוסף בשם ALICE נוסף לסט אבל נבלע מהר מאוד על ידי אפוס חדש בשם FORGOTTEN SONS, שעסק בסכסוך בצפון אירלנד. כשפיש צפה בטלוויזיה, נראה היה שמצב הכאוס האירי ירד מסדר היום של המדיה, ונושא המוות של חיילים ואזרחים לא זכה להתייחסות בכובד הראש וביראת הכבוד המגיעים לו. עד היום, זה אחד הקטעים האהובים עליי ביותר בתקליט הזה.

החברים חסכו מספיק כסף כדי לשכור את אולפני WATLINGTON כדי להקליט שלושה קטעים עם לס פיין, מוזיקאי מקומי עם ניסיון רב שנים ככותב, מבצע ומפיק. ההדרכה והעצות שלו נתנו להם תקווה רבה לעתיד והתוצאות של הסשן נתנו להם משהו שאיתו יכלו לגשת לחברות התקליטים הגדולות. השירים היו HE KNOWS YOU KNOW, שיר על שימוש בסמים שהמילים שלו נכתבו במקור בזמן שפיש סבל מהתכווצויות בטן נוראיות ליד שולחן במשרד דמי האבטלה. הגרסה הראשונה של השיר הזה, שנחשבה לסינגל פוטנציאלי, הוקלטה. בנוסף הוקלטו GARDEN PARTY ושיר חדש נוסף בשם CHARTING THE SINGLE (פיש קיבל השראה לכתוב את זה מכמות האנשים שאמרו לחברתו דאז שהוא בגד בה בזמן שהיה עם הלהקה בדרכים). הם שלחו את הדמו לכל חברת תקליטים גדולה בלונדון וכולם דחו אותו, כולל חברת EMI.

לבריאן ג'לימן הייתה עמדה טובה בעבודתו במשרד דמי האבטלה, וככל שהסיבובים הפכו לתובעניים יותר, הוא היה תחת לחץ מהחברים לעשות את הצעד הגדול הבא ולהכריז על עצמו כמוזיקאי במשרה מלאה. היו לפיש מספר עימותים איתו בנוגע למחויבות שלו ללהקה. במהלך אחת הנסיעות שלהם למזרח לונדון, חיממה אותם להקה מקומית בשם CHEMICAL ALICE שכללה בשורותיה קלידן מוכשר ומרשים במיוחד שמיק פוינטר הצביע עליו בפני פיש. כולם החליטו שבריאן בחוץ ומארק קלי היה בפנים. החוליה החלשה הבאה הייתה דיז, שנגינת הבס שלו הפכה לבעייתית. כשהצל ריחף מעליו, פיש נתקל בפיט טרוואבס הבסיסט. דיז הועף החוצה.

ביולי של 1981 חברות התקליטים התחילו להתעניין יותר בלהקה המוזרה והלא אופנתית הזו מאיילסברי, ומאמרים נרחבים בעיתונות המוזיקה הוסיפו מודעות חדשה. השיר MARKET SQUARE HEROES, הניסיון הראשון שלהם לכתוב במכוון להיט ושיר רוק פשוט כדי להציב מול האפוסים הדינמיים שלהם, נבחר כמתקפה הראשונה שלהם על המצעדים. חברת EMI הביעה עניין. העסק החל לנוע. תקליט הבכורה הוקלט וברור שכשזה יצא - ההשוואות ללהקת ג'נסיס הפרוגרסיבית היו מיידיות ולא תמיד לטובת מאריליון. אבל עם הזמן, התקליט הזה הפך לאהוב מאד גם בעיני מי שפעם קטלו. למה? כי יש בו קסם מיוחד משלו.

בעיתון הבריטי דיילי מירור נכתב אז בביקורת על התקליט: "אלפים עומדים להעריץ את הלהקה הזו. אני אמשיך לתעב אותה עד שחבריה יואילו להציג בפנינו ניצוץ של מקוריות".

ובעיתון ATHERSTONE NEWS נכתב בביקורת: "זו הפעם השלישית בתוך חודשים ספורים שמוטל עליי לכתוב ביקורת על מוצר של מאריליון, והאמת היא שהדבר הופך קשה, שכן אין לי משהו חדש לומר. הפעמים הקודמות עסקו בתקליטונים שהוציאה הלהקה, משימה שהייתה קלה יחסית; כעת, עם אלבום שלם, המשימה הפכה קשה יותר. האם מאריליון היא להקה חדשה המבקשת להחיות את סגנון הרוק המתקדם של תחילת שנות השבעים, או שמא זו חבורת היפים שחברת תקליטים שופכת עליה כספים כדי שתחקה ללא בושה את ג'נסיס?

התקליט מגיע בעטיפה נפתחת – מחזה נדיר למדי בימינו – והציור שבה מסקרן מאוד. המוזיקה טובה למדי, אף ששירתו של הסולן פיש נשמעת מאולצת והצורך ליצור קטעים ארוכים נוטה לעיתים להתיש. עם זאת, אולי נזכה לדברים טובים מהלהקה הזו בהמשך. הרי ג'נסיס לא הקליטו את SELLING ENGLAND BY THE POUND בביקורם הראשון באולפן; כך גם לא להקת יס עם CLOSE TO THE EDGE או ELP עם TARKUS.

למעשה, 'החייאת הרוק המתקדם' היא סוג של סתירה פנימית. הרוק המתקדם צמח בתחילת שנות השבעים ונוצר על ידי מוזיקאים שלמדו היטב לנגן וליצור במהלך שנות השישים. זה היה זרם מרתק בזמנו, אך כל ניסיון להחיותו יהיה בגדר חיקוי חיוור. נחמד לראות להקות כמו מאריליון שעדיין אכפת להן מלחן וממילים; התקליט שלהם נעים להאזנה, אך אין בו בשורה חדשה באמת".

גם זה קרה ב-14 במרץ. עולם המוזיקה תמיד ידע לספק כותרות עסיסיות, רגעים של טירוף מוחלט והחלטות משונות ששינו את פני ההיסטוריה. מהרגע שבו הגיטרות החשמליות התחילו להרעיד את האולפנים ועד לעסקאות הענק ששלחו מאות מיליוני דולרים מצד לצד.

השנה שבה הגיטרה כמעט הכניעה את אריק קלפטון

שנת 1981 לא האירה פנים לאיש שנחשב לאחד הגיטריסטים המיומנים בעולם. אריק קלפטון מצא את עצמו מאושפז בבית חולים כשהוא סובל מכיב מדמם וחמור. המצב הרפואי המבהיל הזה לא הגיע משום מקום, אלא היה תוצאה ישירה של התמכרות קשה וממושכת לאלכוהול, שליוותה את המוזיקאי במשך תקופה ארוכה. בגלל מצבו הבריאותי המידרדר, נאלץ קלפטון לבטל סיבוב הופעות רחב היקף שתכנן בארצות הברית לקידום התקליט ANOTHER TICKET. חמישה שבועות בלבד לאחר ששוחרר מהאשפוז הראשון, הגורל התאכזר אליו שוב והוא חזר לבית החולים לאחר שנפצע בתאונת דרכים. קלפטון נסע במכוניתו יחד עם אשתו אז, פאטי בויד, כשהרכב החליק והתנגש בגדר, מה שהוסיף עוד פרק כואב לשנה המורכבת שעברה עליו.

הגיטריסט שרצה להיות עני והלהקה שחשבה אחרת

בשנת 1970 התפרסמה ידיעה מרעישה במגזין המוזיקה מלודי מייקר שזעזעה את המעריצים. פיטר גרין, הגיטריסט והמנהיג של להקת פליטווד מאק, החליט שדי לו בעושר והצהיר שהוא רוצה לתת את הכל. בידיעה נכתב כך: "פיטר גרין הפתיע את עולם הפופ השבוע כשהודיע על כוונתו לתת חלק גדול מאד מהכנסתו כגיטריסט בפליטווד מאק. דובר הלהקה מסר, 'כל הלהקה מסכימה עם כוונותיו של פיטר והם כנראה יעניקו כמה מפעי צדקה. פיטר מתכנן גם לתת את הכסף שלו, אם כי איננו יודעים עדיין לשם מה'. הלהקה כרגע מופיעה בשווייץ". בזמן שגרין חווה התעוררות רוחנית (שהושפעה לא מעט משימוש בסמים פסיכדליים במינכן), שאר חברי הלהקה לא ממש חלקו את ההתלהבות שלו. בהמשך התברר שחבריו להרכב ממש לא הסכימו עם החלטתו של גרין לעבוד ולוותר על הכסף, והפערים הללו הובילו בסופו של דבר לעזיבתו את הלהקה באותה שנה.

ג'ימי הנדריקס: הופעה שהפילה את התקרה

ג'ימי הנדריקס תמיד ידע להרעיש, אבל בשנת 1967 הוא הצליח לעשות זאת פשוטו כמשמעו. הנדריקס הגיע להולנד כדי להצטלם לתוכנית הטלוויזיה FANCLUB יחד עם הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיץ' מיטשל. הבעיה התחילה כשהוא ניגן באופן רועש מדי, מה שגרם למפיקים ההמומים לקבל החלטה מיידית ולבקש ממנו להצטלם כאילו הוא מנגן, כשברקע מושמע פלייבק. איש הצוות המקומי, פיטר שרודר, תיאר את המצוקה: "בימים ההם של הטלוויזיה, לא היינו רגילים לווליום שכזה. זה היה כה חזק שתוך דקה עזבו רוב אנשי הצוות את האולפן". הנדריקס עצמו לא הבין על מה המהומה וסיפר: "הם אמרו לי, 'תנגן כמה חזק שאתה רוצה'. אז התחלנו לנגן ונכנסו לתחושת כיף אמיתית כשלפתע צעדה לעברנו מישהי וצרחה, 'תעצרו! תעצרו! תעצרו!!!!! - התקרה מעלינו עומדת ליפול'". ואכן, עוצמת הקול הייתה כה אדירה עד שחתיכת גבס ממש נפלה מהתקרה מעל ראשיהם.

לד זפלין בשבדיה וקווינסי ג'ונס בהוליווד

בשנת 1969, להקת לד זפלין הגיעה לטלוויזיה השבדית כדי לצלם קליפ לשיר COMMUNICATION BREAKDOWN. הצילומים נערכו בשעות אחר הצהריים, כשהלהקה מבצעת את השיר עם פלייבק מלא, רגע לפני שהחברים הפכו למפלצת הופעות חיות.

מצד שני, קווינסי ג'ונס נולד ביום זה בשנת 1933 והפך למפיק ומעבד בעל שם עולמי. ביום הולדתו ה-47, שחל בשנת 1980, הוא זכה לכבוד יוצא דופן וקיבל בטקס חגיגי כוכב משלו בשדרת הכוכבים של הוליווד, כהכרה על תרומתו העצומה למוזיקה, שכללה בין היתר עבודה על כמה מהתקליטים הנמכרים ביותר בכל הזמנים.

הלק של פיש והבס של ג'ים פונס

השנה היא 1981, ובמועדון קטן בשם רד ליון בעיירה בשם BICESTER, עלה לבמה בפעם הראשונה הזמר פיש. באותו ערב גורלי הוא החליט לשים לראשונה לק בציפורניו, הצהרה אופנתית שהייתה רק תחילתה של הדרך. עניין האיפור והתחפושות הלך וגדל עם הזמן, וגם הלהקה שבה פעל צמחה והתפרסמה תחת השם מאריליון (שביום זה, שנה לאחר מכן, הוציאה את תקליט הבכורה שלה).

וביום זה, בשנת 1943, נולד ג'ים פונס, שזכור כבסיסט של להקת THE TURTLES שסיפקה להיטים בלתי נשכחים כמו HAPPY TOGETHER וכן YOU SHOWED ME. פונס לא עצר שם, ובתחילת שנות השבעים הוא ניגן בס גם בלהקתו של פרנק זאפה, שם הוכיח את היכולות הטכניות הגבוהות שלו.

קרול קינג קוטפת פרסים וג'רי מרסדן מסתבך במכס

שנת 1972 הייתה שנת הניצחון של קרול קינג. התקליט המוערך שלה, TAPESTRY, קטף את פרס הגראמי בקטגוריית תקליט השנה של 1971, כשהוא מביס מתחרים חזקים ומציב את קינג כקול הנשי הדומיננטי של התקופה. לעומת זאת, ג'רי מרסדן, המנהיג של הלהקה הליברפולית GERRY AND THE PACEMAKERS, חווה רגע פחות נוצץ בשנת 1963. מרסדן נתפס במכס הבריטי כשניסה להבריח גיטרה חדשה שרכש בגרמניה בדרכו חזרה לאנגליה. הרשויות לא גילו הבנה לחיסכון הכספי שלו, והוא נקנס בשישים ליש"ט. באותם ימים, סכום זה נחשב להון עתק והיה שווה ערך לכמה משכורות חודשיות.

מטאליקה נגד חומת האדישות של לוס אנג'לס

ההופעה הראשונה של להקת מטאליקה נערכה בשנת 1982 בלוס אנג'לס, אבל זה לא היה הניצחון המוחץ שכולם מדמיינים. ג'יימס הטפילד, זמר ו(בהמשך) גיטריסט הלהקה, תיאר פעם את לוס אנג'לס כמקום שבו "לא הראו ללהקה שלנו הרבה אהבה, כשמצד שני גם לא הייתה שנאה ניכרת". במקום זאת, מטאליקה נתקלה בעיקר בחומת אדישות. "באותם ימים אף אחד אפילו לא שם לב", הודה הטפילד. "הופענו, ולאנשים פשוט היה המבט האבוד הזה על הפנים שלהם. היינו אומרים, 'אנשים, מה לעזאזל קורה איתכם? תנו לי אצבע משולשת, תירקו עליי, תצעקו, תחייכו, תעשו משהו'... זה הכעיס אותנו". אז המופע הראשון של מטאליקה התקיים ברדיו סיטי, מועדון עם קיבולת של 150 איש. בשעת אחר הצהריים, לפני המופע, הגיעו ג'יימס הטפילד, הגיטריסט דייב מוסטיין, הבסיסט רון מקגובני והמתופף לארס אולריך לחלל חזרות במוסך ועבדו על סט של תשעה שירים, חלקם מקוריים וחלקם גרסאות כיסוי. הם הקליטו את החזרה, הקשיבו לה והיו מרוצים כדי למהר משם למקום ההופעה. תירגול, כמובן, הוא רק חלק מהתהליך והמבחן האמיתי הוא כאשר השירים מוצגים מול קהל משלם כרטיסים.

בהקשר הזה, מטאליקה לא יצאה להתחלה הכי חזקה. "הייתי ממש עצבני וקצת לא נוח בלי גיטרה", נזכר הטפילד, שרק שר בהופעה הזו עוד לפני שלקח על עצמו גם להיות גיטריסט במטאליקה. "במהלך השיר הראשון דייב קרע מיתר בגיטרה שלו. זה נראה שלקח לו נצח להחליף מיתר ואני עמדתי שם באמת נבוך. ממש התאכזבנו אחר כך. אבל היו מעט מאד אנשים במועדון שראו את זה". הקהל לא התחבר לעניין ולא הבין שמולו להקה שתעשה היסטוריה. מוזיקה שנוגנה במהירות שכזו לא נשמעה לפני כן באזור ההוא. לארס אולריך מצדו חשב שהלהקה עברה היטב את ההופעה וביומנו כתב שהקהל מנה 75 אנשים וציין כי הרביעייה קיבלה שכר בסך 15 דולר עבור ההופעה. עם זאת, הוא הודה שלא תופף במיטבו בהופעה ההיא.

התביעות של לד זפלין והמיליונים של מייקל ג'קסון

בשנת 1985 פורסם במגזין רולינג סטון כי אמן הבלוז וילי דיקסון תובע את לד זפלין בטענה שלא נתנו לו קרדיט בשיר WHOLE LOTTA LOVE. דיקסון דרש מיליון דולרים בתמלוגים. התברר שהסכסוכים בין הצדדים החלו כבר בסוף שנות השישים והגיעו להסכם מחוץ לבית המשפט ב-1972, אך התביעה שוב עלתה לכותרות. דובר חברת התקליטים הגיב בציניות: "זה מוזר שמישהו מחכה כל כך הרבה זמן כדי להגיש תביעה".

קפיצה קדימה לשנת 2016 מגלה עסקאות בסדרי גודל אחרים לגמרי. חברת סוני שילמה 750 מיליון דולר לעזבונו של מייקל ג'קסון עבור מחצית מחלקו בחברת SONY/ATV MUSIC. מדובר בחברה שמחזיקה בזכויות על כ-4,000 שירי פופ, כולל קטלוג של 250 שירי לנון-מקרטני של הביטלס. ג'קסון רכש את החברה ב-1985 תמורת 47.5 מיליון דולר בלבד, מה שהתברר כאחת ההשקעות החכמות בהיסטוריה. עזבונו של נסיך הפופ המעורער שמר על הזכויות לשירים שהוא עצמו כתב.

הבטחות שנשכחו וקליפים שבלבלו את המעריצים

בשנת 1970 פורסמה כתבה בעיתון DISC הבריטי על הקמת להקה מבטיחה. הזמרת דוריס טרוי סיפרה שהיא עובדת עם ג'ורג' האריסון על פרויקט בשם THE APPLE REVUE עבור חברת APPLE של הביטלס. ההפקה הייתה אמורה לכלול שמות כמו אריק קלפטון, בילי פרסטון וקלאוס פורמן. למרות ההבטחות הגדולות, הפרויקט מעולם לא יצא לפועל ודבר לא נשמע עליו מאז.

שנתיים קודם לכן, ב-1968, צופי TOP OF THE POPS זכו לראות את הקליפ החדש של הביטלס לשיר LADY MADONNA. מה שהם לא ידעו זה שהקליפ הראה את הלהקה באולפן במהלך הקלטות של שיר אחר לגמרי בשם HEY BULLDOG. באותה תקופה גם סטיבי וונדר ידע לפזר הצהרות. בשנת 1974 הוא הכריז שהוא עובר לגור בגאנה שבאפריקה כדי לעזור לילדים ולחזור לשורשיו. המציאות הייתה קצת יותר איטית מההצהרה.

בונוס: החודש, מרץ בשנת 1968, הגיע תורם של אסתר ואבי עופרים להתייצב לפינת בליינד דייט של מלודי מייקר - שם השמיעו להם שירים חדשים מבלי שנאמר להם במי מדובר. כך ענה הצמד המצליח אז על...

השיר SCARBOROUGH FAIR של סיימון וגרפונקל: אסתר: "זה שיר ישן עם סיימון וגרפונקל. אני אוהבת את זה. זה לא יהיה להיט אבל זה השיר הכי יפה ששמעתי מזה המון זמן". אבי: "זה שיר יפהפה. לא יהיה להיט. הם כותבים שירים ממש יפים".

השיר FOR WHOM THE BELL TOLLS של סיימון דפרי והצליל הגדול: אבי: "יש לזה תחושה ספרדית. זה נחמד וקליט. זה בטח יכנס למצעדים". אסתר: "אין פה משהו מיוחד".

השיר ANDMOREAGAIN של להקת LOVE. אבי: "זה נשמע כמו הבי ג'יס. זה נחמד. אם ידחפו את זה מספיק - זה יהיה להיט". אסתר: "לא, זו להקת LOVE ,מאמריקה".

השיר DEAR OLD MRS BELL של להקת הצלליות. אבי: "זה נחמד ואני אוהב את זה. לא יודע אם זה יהיה להיט". אסתר: "זה מזכיר לי את הביטלס אבל פחות מתוחכם".

בונוס: הלהקה המצליחה שהתחילה לקרטע עם התקליט הזה. החודש, מרץ בשנת 1973, יצא התקליט OOH LA LA של להקת FACES. זה היה המסמר האחרון בארון הלהקה?

כן, זה היה הרגע שבו הקרקס הנודד הכי פרוע בבריטניה התחיל לאבד גלגל, אבל איזה גלגל צבעוני ורועש זה היה. בזמן שהעולם חיכה לעוד מנה של רוק'נ'רול מחוספס, חברי להקת FACES מצאו את עצמם לכודים בין אגו מתפוצץ, בקבוקי אלכוהול ריקים, יותר מדי קוקאין וחלומות על חיי כפר שלווים.

באוגוסט 1972 רוד סטיוארט הודה בפני מייק לדג'רווד מהמגזין DISC שהלוואי והוא יכל להעניק ללהקה הרבה יותר תשומת לב ממה שהוא נותן. הוא טען שהחברים יודעים שהוא גמור אחרי העבודה על התקליט האישי שלו, ולכן הם התחילו את התקליט החדש בלעדיו. כמעט שנה חלפה מאז הקלטת התקליט הקודם, והמשך העבודה הוזנח בגלל סיבובי הופעות אינסופיים באמריקה והתחייבויות ההפקה של גלין ג'ונס עם להקת איגלס ופרויקטים אחרים.

בזמן שהיו בדרכים, החברים החליטו על נושא כללי לתקליטם הבא, בתחום ריקודי הקאן-קאן, עם שם זמני ארוך במיוחד שנלקח משיר אמריקאי פופולרי. אז רוד הציע את השם OOH LA LA. ב-5 באוגוסט הלהקה וג'ונס החלו להקליט באולפני OLYMPIC בלונדון. למרות שזמן האולפן בפועל לא היה ארוך, התהליך נמשך שישה חודשים. הקלידן איאן מקלגן, סיפר בראיון בפברואר 1973 שהיה נדמה שעברו עידנים מאז תחילת הסשנים, למרות שכבר בתחילת השנה הקודמת היו להם עשרה שירים מוכנים שחצי מהם נגנזו מסיבה כלשהי, מה שאילץ אותם להקליט מחדש ולבזבז זמן רב.

מקלגן שכח לציין גורם מעצבן אחר והוא היחס המזלזל שלו ושל הבסיסט רוני ליין והגיטריסט רוני ווד לעמידה בזמנים ולפיכחון. רוד התעצבן מאוד כי הוא וקני ג'ונס רצו לעבוד, בעוד האחרים אהבו להשתעשע. הם לא הופיעו באולפן עד שעה מאוחרת מאוד וכל הכסף של זמן האולפן בוזבז. גלין היה מזמין סשנים משבע בערב עד חצות, רוד וקני היו מגיעים בזמן אבל האחרים פשוט לא הופיעו, וכשכבר התגלגלו פנימה, הם היו בדרך כלל די חסרי הכרה. קני ורוד היו מעשיים יותר, בזמן שהאחרים היו פצצות מתקתקות.

המצב הזה הסביר חלקית את היעדרותו של רוד, שידע שההתקדמות תהיה איטית. הוא אמר בראיון שהם חבורה נהדרת של בחורים ומאוד מבינים, ושאל איזו עוד להקה תרשה לזמר שלה לפרוש וללכת להכין תקליט בלעדיו. הוא סיפר שהם שלחו לו שלושה שירים יפהפיים שבוצעו בלעדיו לחלוטין, ואמרו לו שזה מה שהם מתכוונים לעשות ושהוא רק צריך לכתוב את המילים. מבחינת חבריו ללהקה והמפיק ג'ונס, רוד יכול היה להיות על הירח באותה מידה.

איאן מקלגן ציין שגלין אהב לנצל את הכישרונות של כולם ורוד לא אהב אותו בגלל זה. רוד לא אהב שהתקליט הקודם היה תקליט של להקה אמיתית, ולכן לא היה לו הרבה קשר ל-OOH LA LA. הם הקליטו שבועיים לפני שהוא בכלל הואיל בטובו להגיע לאולפן. גלין ג'ונס הוסיף שהוא לא הרגיש שרוד נתן לאחרים מספיק קרדיט, ולמרות ההצלחה שלו כזמר סולו במקביל, הוא התייחס אליהם כאל להקת ליווי וזה הרגיז. ג'ונס אף אמר לרוד שמבחינתו הוא רק הזמר בלהקה הזו ושמוטב שישתוק וימשיך לעבוד.

רוד מצדו התחיל לשנות את הטון לגבי קריירת הסולו שלו. כשנשאל בעיתון רקורד מירור למה הוא ממשיך להוציא תקליטי סולו, הוא ענה שהשאלה צריכה להיות למה הוא ממשיך להוציא תקליטים עם הלהקה. הוא הסביר שהוא אוהב לעשות אותם כי הוא זקוק לפורקן כזה, ושהלהקה לא באמת רוצה להקליט שירים ישנים של בוב דילן. "אני איש פולק בנשמתי", הוא הצהיר, "הם לא, הם אנשי רוק'נ'רול." למרבה האירוניה, מכל התקליטים של הלהקה, דווקא התקליט שבו היה לו חלק קטן יותר היה הכי קרוב לאיכויות המלודיות של תקליטי הסולו שלו.

בזמן שהעבודה על התקליט נמשכה, רוני ליין חיפש אופקים חדשים. נמאס לו ממסלול הרוק של נסיעות מתמדות ואולמות ענק. המגורים בלונדון באותה תקופה הפכו לפחות אטרקטיביים והוא רצה לצאת מהעיר. אשתו לא רצתה לעזוב את לונדון וקרע נוצר ביניהם.

בינתיים, בזמן שהותו בחופשה באיביזה, רוני ליין הלחין כמה שירים לתקליט החדש, שהיו בעלי אופי שונה משירי הרוק המוכרים של הלהקה. הוא התחיל לאבד עניין במה שהלהקה עשתה. כשהחלו החזרות להופעות בבריטניה, רוני הגיע במראה חדש לחלוטין. רוני לפתע ראה כמו צועני והיה מרוחק מאוד מכולם. רבים ראו בזוגתו החדשה דמות שהפעילה עליו כשפים של חיי צוענות.

העבודה על התקליט נמשכה תחת מתח רב. בשיא הלחץ רוד נסע לשוויץ לכתוב מילים וחזר להקליט שירה עם גלין ג'ונס, מה שהיה תהליך מתסכל. רוד סירב לעבוד עם גלין וביקש רק טכנאי שיפעיל את מכשירי ההקלטה. פיל צ'פמן הובא למשימה. רוד השמיע הערות מזלזלות על השירים שכתב רוני ליין ועזב את הסשן אחרי פחות משעה בטענה שהוא לא מצליח להוציא את צליל השירה הנכון.

עדיין, אחרי מאמץ גדול - התקליט הושלם איכשהו והצליח לא רע. העטיפה הייתה גימיק מבריק שעוצב על ידי חברה משיקגו בשם AGI, שאפשרה לדמות שעל העטיפה לפתוח את הפה ולהניע את העיניים כשלוחצים עליה, בסגנון האנימציה של מונטי פייטון. הדמות הייתה אטורה פטרוליני, שחקן איטלקי מפורסם. מקלגן סיפר שהוא וחבריו לא ידעו מי זה בזמן אמת וזו הייתה רק תמונה עבורם.

בתוך התקליט היו שירים ששילבו רוק מחוספס עם רגעים רגועים של רוני ליין. אבל שיר הנושא OOH LA LA? רוד לא אהב את זה וטען שהוא בסולם הלא נכון, ולכן רוני ווד היה זה ששר אותו לבסוף. למרות שרוד השמיץ את התקליט בראיון מפורסם במלודי מייקר וכינה אותו ביזיון ובלגן איום, זה נותר דווקא תקליט מהנה להקשבה.

אבל אפשר גם להודות בדבר הבא - זה היה התקליט הרביעי והאחרון של להקת FACES באולפן, והאמת היא שלא נראה בו אפילו סימן אחד של צמיחה אמנותית או משהו דומה לזה. אתם יודעים איך זה, מדובר פשוט בתקליט סטנדרטי של FACES וכל הדבר הזה נשמע כאילו חברי הלהקה כתבו, עיבדו, הקליטו והפיקו את התקליט כולו בתוך פאב אפלולי, בין אינספור ספלים של בירה לבין דברים רציניים יותר.

היו כאלה שהעדיפו להאזין לתקליטי הסולו של רוד סטיוארט מאותה תקופה, שכן הם היו רק קצת יותר רגישים ובוודאי עובדו בצורה הרבה יותר קפדנית. נכון, זה לא היה רוק כבד מהסוג של לד זפלין, וגם לא רוק מהסוג של הרולינג סטונס. חברי FACES היו הרבה פחות מיומנים מבחינה טכנית כדי להשתוות לדיוק של זפלין. הם גם היו כותבי שירים הרבה פחות מלאי השראה מכדי להשתוות לריפים של קית ריצ'רדס (למרות שהשיר STAY WITH ME הוא בהחלט יוצא מן הכלל). הקטע של FACES היה ספונטניות וזה שהם נשמעו כמו להקת הפאבים הכי טובה באזור. לפעמים זה עבד ולפעמים לא. כשזה עבד - זה היה קסם במלוא הדרו.

ההשקה של התקליט נחגגה במסיבה פרועה במועדון TRAMP בלונדון, שם הלהקה הצטלמה עם רקדניות קאן-קאן. רוני ליין נראה שם במצב רע במיוחד. הלהקה הגיעה לקראת סיום. רוני ליין פרש. במקומו הגיע בסיסט יפני שלא ידע לדבר באנגלית, אך התקבל כי ידע לנגן בבס ולשתות כמויות של אלכוהול - שני דברים חשובים עבור הלהקה. הגרסה הזו לא הצליחה להתרומם גבוה ונפלה בחבטה לקרקע. רוד סטיוארט בחר להתמקד בקריירת הסולו שלו אחת ולתמיד.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459