top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 במרץ בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-14 במרץ (14.3) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "נהגתי לעשות דברים מטורפים. הייתי די מחופף בגיל 18. נהגתי לגנוב הרבה פרטי לבוש נשיים כדי למכור אותם בפאבים. בסוף תפסו אותי וזרקו אותי בבית כלא. שם עשיתי את הקעקועים שלי. על אצבעות שתי ידי קעקעתי את האותיות שהרכיבו את שם הכינוי שלי. על כל ברך קעקעתי פרצוף מחייך כדי לעודד אותי בכל פעם שהשפלתי את מבטי למטה בכלא. עשיתי זאת בעצמי עם מחט ודיו" (אוזי אוסבורן, בשנת 1971)



ב-14 במרץ בשנת 1983 יצא תקליטון חדש לדייויד בואי, עם השיר LET'S DANCE.



על פני השטח, השיר הזה עוסק בריקוד אוהב, אבל לפי המפיק נייל רודג'רס, יש משמעות עמוקה יותר. "כשדיוויד כתב את המילים האלה, הוא דיבר על הריקוד שאנשים עושים בחיים; הריקוד הרעיוני של לא להיות ישרים מבחינת רגשות. הוא שר, 'תלבשו את הנעליים האדומות שלכם ותרקדו בלוז'. כאילו אתה מעמיד פנים שאתה שמח אבל אתה עצוב". רודג'רס, מפיק שגם השפיע רבות על תרבות הגרוב, דאג בהפקתו להעניק לשיר את הקצב שיגרום לאנשים לרקוד. זה היה הלהיט הטרנס-אטלנטי היחיד של בואי שהגיע למקום הראשון והזמר תיאר את זה, בניגוד למה שרודג'רס הסגיר, כ"שיר חיובי, רגשי ומרומם. ניסיתי לייצר משהו חם ואנושי יותר מכל מה שעשיתי במשך זמן רב. פחות דגש על אמירה מהסוג הניהיליסטי".


סטיבי ריי ווהאן ניגן בגיטרה מובילה בשיר הזה. בואי התרשם כשראה אותו מופיע בפסטיבל הג'אז במונטרו שנה קודם לכן. כשווהאן קיבל את הקריאה מבואי לנגן בתקליט, הוא היה באמצע הקלטת האלבום שלו, TEXAS FLOOD. נייל רודג'רס: "כאשר בואי ואני התחלנו לעבוד על זה, בילינו שבועיים במחקר מוזיקה וסגנונות והוא אמר פתאום, 'הבנתי!' והרים עטיפת אלבום של ריצ'רד הקטן שבה הוא נראה לובש חליפה אדומה ונכנס לקאדילק אדומה. אז בואי אמר: 'זה רוקנ'רול'. אז אחרי שעשיתי איתו את כל המחקר הזה, גם אני הבנתי את זה. ידעתי מיד את מה שהוא רוצה. החלפנו את החליפה האדומה לצהובה כשהוצאנו את התקליט הזה שלנו".


ב-14 במרץ בשנת 1970 פורסם במלודי מייקר שפיטר גרין, הגיטריסט-מנהיג של להקת פליטווד מאק, רוצה לתת את הכל.



כך נכתב בידיעה: "פיטר גרין הפתיע את עולם הפופ השבוע כשהודיע על כוונתו לתת חלק גדול מאד מהכנסתו כגיטריסט בפליטווד מאק. דובר הלהקה מסר, 'כל הלהקה מסכימה עם כוונותיו של פיטר והם כנראה יעניקו כמה מפעי צדקה. פיטר מתכנן גם לתת את הכסף שלו, אם כי איננו יודעים עדיין לשם מה'. הלהקה כרגע מופיעה בשווייץ".


בהמשך יתברר ששאר חברי הלהקה ממש לא הסכימו עם החלטתו של גרין לעבוד ולוותר על הכסף.


ב-14 במרץ בשנת 1985 פורסם ברולינג סטון כי אמן הבלוז, וילי דיקסון, תובע את לד זפלין.



זאת כי הלהקה לא נתנה לו קרדיט בשיר WHOLE LOTTA LOVE. דיקסון דרש פיצויי תמלוגים בסך מיליון דולרים. מסתבר כי כבר בתחילת הססנטיז נפגשו לד זפלין ודיקסון בתביעות מצדו, כשהסכם מחוץ לכתלי בית המשפט הושג בשנת 1972. דובר מטעם חברת התקליטים הגיב בתמימות ערמומית: "זה מוזר שמישהו מחכה כל כך הרבה זמן כדי להגיש תביעה".


ב-14 במרץ בשנת 1967 התבאס ג'ימי הנדריקס כשהגיע להצטלם לתוכנית טלוויזיה בהולנד. מדוע? בואו לקרוא.



הנדריקס ושני חברי להקתו (הבסיסט נואל רדינג והמתופף ציץ' מיטשל) הגיעו להצטלם לתוכנית הטלוויזיה FANCLUB, אך שם הוא ניגן באופן רועש מדי שגרם למפיקים לבצע החלטה מיידית ולבקש ממנו להצטלם כאילו הוא מנגן, כשברקע מושמע פלייבק.


איש הצוות המקומי, פיטר שרודר: "בימים ההם של הטלוויזיה, לא היינו רגילים לווליום שכזה. זה היה כה חזק שתוך דקה עזבו רוב אנשי הצוות את האולפן".


הנדריקס: "הם אמרו לי, 'תנגן כמה חזק שאתה רוצה'. אז התחלנו לנגן ונכנסו לתחושת כיף אמיתית כשלפתע צעדה לעברנו מישהי וצרחה, 'תעצרו! תעצרו! תעצרו!!!!! - התקרה מעלינו עומדת ליפול'..."


אכן, מתקרת הגבס מעליהם נפלה חתיכה בגלל עוצמת הרעש.


ב-14 במרץ בשנת 1984 יצא התקליט BODY AND SOUL של ג'ו ג'קסון.



בקריצה להשפעת הג'אז על ג'קסון, עיצוב העטיפה חיקה את זו של אלבום מאת סקסופוניסט הג'אז, סוני רולינס, לחברת בלו נוט. האלבום זכה להצלחה מסחרית צנועה, אך לאחר סיבוב ההופעות העולמי לשיווקו, שנמשך ארבעה חודשים והסתיים ביולי 1984, ג'קסון נסוג. מאוחר יותר הוא הודה שזה היה הסיבוב "הקשה ביותר שעשיתי אי פעם. זה הגיע מוקדם מדי אחרי הסיבוב הקודם שעשיתי, ובסיומו הייתי כל כך גמור שנשבעתי שלעולם לא אצא שוב לדרכים".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "ההתבגרות של ג'ו ג'קסון כאמן בשנים האחרונות הייתה מאוד מרשימה לצפייה. ממקום שני או שלישי בליגת 'האיש הצעיר הכועס' של הרוקרים הבריטים (מאחורי הסטודנט הכוכב אלביס קוסטלו) הוא התקדם להיות זמר וכותב שירים אישיים מאוד ומלחין של יצירות מוזיקליות מורחבות שחושפות כישורים רחבים ואף שאיפות רחבות יותר.


אם ג'קסון לא התנער לחלוטין מהקפדנות של הופעות קודמות, התקליט החדש הוא בכל זאת פריצת דרך. זה מבסס אותו כראשון הפוסט-פאנקים הבריטיים שגילו עניין לגשר על הפער בין מוזיקת ​​פופ למוזיקה רצינית, כפי שעשה הדור הקודם של כותבי שירים אמריקאים כמו רנדי ניומן ופול סיימון.


במקרה הגרוע ביותר, ג'קסון הוא בילי ג'ואל בריטי, אמן שואף מודע לעצמו הנוטה לחיקוי בוטה ולקניבליזציה עצמית. השיר BE MY NUMBER TWO הוא שכתוב של BREAKING US IN TWO, מתקליטו הקודם (NIGHT AND DAY).


למרבה המזל, ג'קסון עושה זאת בהומור טוב אם כי ברור שזה דז'ה וו. השיר HAPPY ENDING הוא גם הומאז' אוהב לפופ המפוצץ של תחילת הסיקסטיז וגם דואט מענג ומדבק באמת (ששר עם איליין קאסוול). בניגוד לחלק מהגיחות של ג'קסון להיברידיות של פופ לטיני, 'צ'ה צ'ה לוקו' נראה קצת רציני וכמעט מתנשא אבל ב-YOU CAN'T GET WHAT YOU WANT ג'קסון יוצא בחופשיות. הנה לחן מתוחכם המשלב בהצלחה מילות פופ, להקת פ'אנק מהודקת והרמוניות ג'אז טובות.


שתי הבלדות המרכזיות של האלבום מרחיבות את היכולת לכתיבת שירים אישית. התקליט נפתח ב-THE VERDICT שהוא שיר רגשי על מוסר אישי שקיבל הפקה ספקטורית בקפידה הקושרת אותו לפאר של THUNDER ROAD של ברוס ספרינגסטין. השורות הראשונות שלו יכולות להיות מילותיו האחרונות של אדם גוסס ומוכה מצפון והשיר מהרהר באופן כמעט מפחיד על העיסוקים של החיים: 'אנחנו לא יודעים מה קורה כשאנחנו מתים / אנחנו יודעים רק שאנחנו מתים מוקדם מדי / אבל אנחנו חייבים לנסות אחרת / העולם שלנו הופך לחדר המתנה'. רק הפסוק על התהייה 'מה יש למבקרים לומר' נראה לא ראוי למסע הפילוסופי של השיר - אולי רק בגלל שזה נראה כל כך חסר הומור לשיר על משהו כל כך לא חשוב בסופו של דבר כמו 'מבקרים'. אין בעיות כאלה עם NOT HERE, NOT NOW, בלדה גדולה, שמנה ודרמטית על ניסיון להסתיר מערכת יחסים מתפוררת מחברים, שהיא מדהימה לחלוטין בפשטותה - ממכונת התופים המתקתקה לסולו הפלוגלהורן של מייקל מוריל לשירה של ג'קסון, הפתוחה והלבבית ביותר שלו אי פעם.

מרשימים לא פחות, ופיתוח חדש עבור ג'קסון, הם שני הקטעים אינסטרומנטלים בו.


לפני כמה שנים עשה ג'ו ג'קסון אלבום בשם JUMPIN' JIVE שניסה בעמל רב לשחזר מוזיקת סווינג של שנות הארבעים עבור קהלי הפאב-רוק של האייטיז. אם מישהו רצה לשמוע שירים של לואי ג'ורדן, הוא יכל בקלות לחזור לדברים האמיתיים. עד עכשיו, ג'קסון ספג מספיק את השפעותיו, תיעל את התלהבותו לעבודה מקורית והתווה דרך לעתידו כאמן. אז בעוד שעיצוב העטיפה של התקליט החדש הוא פרודיה על אלבום ג'אז, הנה בחור שהבין מי הוא, ולא מפחד לומר זאת".


ב-14 במרץ בשנת 1995 יצא אלבומה היחיד של להקת MAD SEASON ושמו ABOVE. היה זה מפגש פסגה של כוכבים מזרם הרוק בסיאטל.



זה החל מהבסיסט ג'ון בייקר סונדרס ג'וניור. "אהבתי להאזין לתקליטים של הביטלס, הקינקס והרולינג סטונס ומוזיקה נתנה לי איזושהי המשכיות בחיי", הוא אמר במהלך ראיון משנת 1995. "פשוט לא הכנתי את שיעורי הבית שלי, לא היה אכפת לי מזה, וניגנתי בגיטרה שלי והאזנתי לרדיו הרבה, כל הלילה, למעשה".


בתיכון הוא עבר מגיטרה לנגינה בבס. זה היה במהלך התקופה הזו שהוא פיתח עניין בסצנת הבלוז של שיקגו. הבעיה הייתה שהוא גם פיתח שימוש בהרואין. ההיסטוריה במשפחתו הצביעה על אלכוהוליזם במשפחה אך בייקר ספג גם טראומה גדולה אף יותר כשעבר התעללות מינית משכן בביתו, כשהיה בן שמונה. הוא נאבק בשימוש בסמים ובמאמצים להתנקות. בשלב מסוים, הוא יצא לסן פרנסיסקו, שם אחיו למד בקולג', לקח שיעורים ונרשם לתוכנית גמילה.


הוא הלך לגמילה מאלכוהול מספר פעמים במכון הגמילה של בטי פורד, הייזלדן. שם הוא לא סיפר לאף אחד שהוא מכור להרואין. הוא לא רצה שאנשים שם יזהו אותו כמטרה נוחה וימכרו לו מהסם.


הגיטריסט מייק מקרידי היה בלהקת פרל ג'אם וכשהם נפגשו לראשונה במכון הגמילה ההוא, הניצוץ נוצר להקמת להקה. השניים תמכו זה בזה בניסיון לפתח אורח חיים מפוכח. לאחר מכן עבר בייקר לסיאטל, שם מקרידי לקח אותו לחנות BASS NORTHWEST, לקנות כל ציוד וכלי נגינה שהוא רוצה על חשבונו. אז מקרידי יצר קשר עם מתופף להקת SCREAMING TREES, בארט מרטין, וסיפר לו שהוא רוצה להקים להקה. מרטין קיבל את ההזמנה כי להקתו לא הייתה אז פעיל והתקשר לליין סטיילי, סולן להקת אליס אין צ'יינס, בעודו במכון גמילה, כדי לראות אם הוא מעוניין לעבוד יחד.


למקרידי הייתה אג'נדה. זו הייתה התקווה שלו לנגן עם מוזיקאים מפוכחים שיעודדו את סטיילי להתנקות. "הייתי תחת התיאוריה השגויה שאוכל לעזור לו", אמר מקרידי אחרי מותו של סטיילי. עדיין, בזמן ההוא הייתה תקווה.


לדברי מקרידי, "הלהקה קמה אחרי שג'ימג'מנו ביחד פעמיים או שלוש והחלטנו לעשות הופעה. עשינו הופעה במועדון "קרוקודייל קפה", ב-12 באוקטובר 1994, ופשוט המצאנו שטויות תוך כדי. אז הם קראו לעצמם THE GACY BUNCH בהתייחסם לרוצח הסדרתי ג'ון וויין גייסי וגם לתוכנית הטלוויזיה THE BRADY BUNCH. לפי הקלטת בוטלג של המופע, זה כלל גרסאות מוקדמות של שירים שיופיעו באלבום, אם בצורה אינסטרומנטלית או בלי מילים שפותחו, כמו גם קאבר אינסטרומנטלית של VOODO CHILD, של ג'ימי הנדריקס.


מקרידי העלה את הרעיון להקליט הקלטת דמו, אבל סטיילי העלה את ההימור ואמר, "תשכח לעשות דמו, בוא נעשה אלבום". באותו זמן, מקרידי הבין את הקונוטציות השליליות של שם כמו חבורת גייסי. "זו הייתה בדיחה שהייתה מצחיקה במשך כחמש דקות, וכשהדקה השישית הגיעה, זה כבר לא היה מצחיק". כשהיה צורך בשינוי השם, הם בחרו ב-MAD SEASON. "הרבה פטריות הזיה גדלות באזור מסביב סארי, אנגליה, שם עשינו מיקס לאלבום הראשון של פרל ג'אם, והאנשים שם קוראים לזמן שבו הן מגיעות 'העונה המטורפת' כי אנשים מסתובבים מטורפים, קוטפים פטריות, יוצאים מדעתם". התיכנון אז היה להתייחס לזה כאל פרויקט צדדי שלא יאיים אל אף להקה אחרת בה נמצאים החברים.


הלהקה נכנסה לאולפני BAD ANIMALS עם הסאונדמן של פרל ג'אם, ברט אליסון, ומפיק וטכנאי הקלטה בשם סם הופסטדט שזכר שסטיילי עדיין עבד על המילים ותפקידי שירה עד שהגיעה ההקלטה בפועל. "הוא עדיין היה נכנס לסטודיו לבד, אין אף אחד אחר בסביבה בכלל. והוא יכל להפעיל את מכונת ההקלטה ופשוט לעשות ניסוי קטן מבלי להרגיש שמישהו מקשיב לו או מתבונן בו. כך הוא היה עובד". כאשר סטיילי הקליט את השירה שלו, האדם היחיד הנוסף באולפן היה אליסון, שאמר: "ליין לא היה בריא בגלל שימוש כבד בסמים. בחור כזה מתוק, כזה כישרון מדהים. אחד הזמרים הכי טובים שהקלטתי אי פעם. הבעיה הייתה להשיג אותו. השותף שלו לחדר, כל פעם עזר לנו להשיג את ליין שייצא מהמיטה ויבוא אלינו. ליין היה מופיע, הולך לשירותים ועושה שם סמים והיית מחכה שעות לפני שהוא יהיה מוכן לחזור. הוא היה די פתוח לגבי זה. שאלתי אותו: 'למה? למה אתה עושה את זה לעצמך?' הוא אמר, 'זה או לשתות או לעשות סמים, והשתייה קשה לי יותר'...".


אחד השירים באלבום נוצר בהשראת חליל ג'ובראן. סטיילי היה בלובי הסטודיו וקרא עותק של הספר "הנביא".בארט מרטין קרא את זה כמה שנים קודם לכן והחל לדבר איתו על זה ועל מה זה אומר להיות אמן ובעל מסר רוחני. סטיילי הכניס את רוח הספר לשיר במילים שהפכו לשיר RIVER OF DECIT. מקרידי נתן לסטיילי לכתוב את כל המילים לאלבום.


עם צאת האלבום פרצו עיתונים רבים בדברי שבח על הסופרגרופ החדשה כשבעיתון מלודי מייקר פורסם שהאלבום הוא שילוב של בלאק סאבאת' בסגנון כפרי עם חופשה מרעננת של מגה-סטארים.

ברולינג סטון בחרה מבקרת הבית להעניק לאלבום רק שני כוכבים וחצי מתוך חמישה, עם הסבר מצדה: "תאמינו או לא, הלהקה הזו עומדת מול מצב מוזר. זו סופרגרופ מסיאטל שיכלה לנוח על זרי הדפנה של כוכביה. אבל משהו פה אינו מתחבר בכימיה הזו. החיבור שהפך את להקותיהם השונות של החברים להצלחות גדולות, אינו מתקבל פה. אבל יש פה סיכון אמנותי ברור וזה ייאמר לזכותם. לעיתים הלהקה מחליקה במדרון עם מילים שמעריצי סיאטל ימצאו בהן ודאי פרשנויות סיאטליות. השיר ARTIFICIAL RED היה צריך להיקרא ARTIFICIAL BLUES. יש רגעים מעניינים כמו NOVEMBER HOTEL האינסטרומנטלי שמאפשר לחברים להימתח. אבל אולי המילה האחרונה באלבום הזה נמצאת בשיר LONG GONE DAY, בו סטיילי עושה דואט עם סולן להקת SCREAMING TREES, מארק לנגאן שנמצא לגמרי באלמנט שלו. הלהקה הזו יכולה להביא כוח אדיר שיהווה סכום גדול יותר מסך חלקיה. בינתיים זה לא קרה פה".


הסיפור המטלטל והטראגי של חברי הלהקה, לקריאה, עם פרטי מידע נדירים, בספרי הרביעי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לרכישה בלחיצה פה.


ב-14 במרץ בשנת 1969 יצא אלבום הבכורה של להקת FREE ושמו TONS OF SOBS.



חברת התקליטים "איילנד" הצמידה ללהקה מפיק גאון ומוזר למדי בשם גאי סטיבנס. זה עבד לטובתה כי הוא הצליח להביא לתקליט את הסאונד של חבריה על הבמה.


האלבום מורכב משירים שהלהקה כבר ניגנה בהופעותיה ומה שמדהים כאן הוא שרובם מקוריים ולא סטנדרטים של רוק'נ'רול או בלוז בעיבודים מחודשים. סטיבנס המפיק בחר להשתמש בגישה מינימליסטית בנוגע להקלטת הלהקה. כלומר, אין פה אפקטים פסיכדליים וגם לא טריקים של הקלטת אולפן. הקונספט היה להגיש למאזין את סאונד הלהקה כפי שנשמע בהופעותיה. עם זאת, הגיטריסט פול קוסוף נהג להקליט את תפקידי סולו הגיטרה שלו אחרי שהזמר פול רודג'רס סיים להקליט את שירתו. זאת כי הוא רצה לבנות את תפקידיו ככאלו שישלימו את השירה ולא יתנגשו בה.


להקת FREE (או בתרגום העברי בעיתוני הבידור של אז - 'החופשיים') תויגה בתחילת דרכה כלהקת בלוז-רוק, אך הצליחה במהרה לחמוק מתיוג זה כלהקת בלוז והפכה ללהקת רוק לכל דבר. בזכות לוח הופעות עמוס, FREE צברה קהל רב יחסית עוד לפני הקלטת האלבום הראשון. כך שכשהאלבום יצא, הוא נמכר בכמות מספקת בבריטניה (אם כי לא נכנס למצעד המכירות). זה היה מספיק כדי לא לתייג אותו ככישלון מסחרי. נקודה מפתיעה היא שדווקא בארה"ב הצליח האלבום להשתחל למצעד ולהגיע למקום 197.


ללהקת FREE הייתה גישה, שמלכתחילה הבליטה אותה משאר הלהקות של התקופה. בזמן שהלהקות האחרות אהבו לנגן במקצבים מהירים, FREE הלכה בכיוון ההפוך ותמכה בגישת ה- LAID BACK בנגינתה - כלומר נגינת מקצבים שנשענים לאחור. סיימון קירק הוא מתופף שלא חיפש את הווירטואוזיות במערכת התופים. הוא חיפש את הרגש שבתיפוף. נגינת ה- GROOVE שלו הייתה בסיסית אך מאד עוצמתית ובשל היותו בעל תיזמון מעולה בנגינתו, הוא סיפק תיפוף שננעל היטב עם תפקידי הבס המלודיים, הפשוטים אך העמוקים של אנדי פרייזר. נגינת הגיטרה של פול קוסוף הרשימה המון אנשים בתקופה ההיא. הדבר שבלט ביותר בנגינתו היה אפקט ה- VIBRATO, שהוא רעד בצליל שהוא הפיק מאצבעותיו. עד כדי כך שאריק קלפטון, גיטריסט נערץ על קוסוף, ביקש בתקופה ההיא ממנו ללמד אותו כיצד הוא מפיק את האפקט הזה. קוסוף הצנוע היה המום מזה.


השירה של פול רודג'רס ניחנה בצליל מלא ביטחון. היה זה קול זהב עם צרידות קלה והמון עוצמה. נוסיף לזה את היותו בעל אישיות בימתית כריזמטית מאד - והנה יש לנו כאן את נוסחת הסולן המושלם.

אצל FREE, השקט בין הצלילים שווה בדיוק כמו הצלילים עצמם. כך היה מקום לכל אחד מחברי הלהקה להתבלט, אך מצד שני גם להישמע ביחד כאנסמבל מהודק וייחודי ביותר.


עטיפת התקליט הייתה מוזרה, עם תמונה של בובת מיקי מאוס שוכבת בתוך ארון קבורה שקוף ונמר שרודף אחרי ארנבים, כשכל זה בתוך בית קברות. צבע הצילום הכחול מוסיף לתמונה אווירת אפלוליות ומיסתורין ועיתון NME פרסם ביקורת על התקליט במרץ 1969: "זו להקת בלוז חדשה ומבטיחה מאד, עם הרבה כוח ואומץ בנוגע לתוצרת שלה". עיתון 'מלודי מייקר' בביקורתו באפריל 1969: "יש פה יותר מדי קלישאות של בלוז בריטי. התקליט מתרומם רק כשהלהקה יוצאת מאותה תבנית ומקדישה יותר מחשבה".


ב-14 במרץ בשנת 1982 נערכה ההופעה הראשונה של להקת מטאליקה בלוס אנג'לס.



ג'יימס הטפילד, זמר ו(בהמשך) גיטריסט הלהקה, תיאר פעם את לוס אנג'לס כמקום שבו "לא הראו ללהקה שלנו הרבה אהבה, כשמצד שני גם לא הייתה שנאה ניכרת". במקום זאת, מטאליקה נתקלה בעיקר בחומת אדישות. "באותם ימים אף אחד אפילו לא שם לב", הודה הטפילד. "הופענו, ולאנשים פשוט היה המבט האבוד הזה על הפנים שלהם. היינו אומרים, 'אנשים, מה לעזאזל קורה איתכם? תנו לי אצבע משולשת, תירקו עליי, תצעקו, תחייכו, תעשו משהו'... זה הכעיס אותנו".


אז המופע הראשון של מטאליקה התקיים ברדיו סיטי, מועדון עם קיבולת של 150 איש. בשעת אחר הצהריים, לפני המופע, הגיעו ג'יימס הטפילד, הגיטריסט דייב מוסטיין, הבסיסט רון מקגובני והמתופף לארס אולריך לחלל חזרות במוסך ועבדו על סט של תשעה שירים, חלקם מקוריים וחלקם גרסאות כיסוי. הם הקליטו את החזרה, הקשיבו לה והיו מרוצים כדי למהר משם למקום ההופעה.


תירגול, כמובן, הוא רק חלק מהתהליך והמבחן האמיתי הוא כאשר השירים מוצגים מול קהל משלם כרטיסים. בהקשר הזה, מטאליקה לא יצאה להתחלה הכי חזקה. "הייתי ממש עצבני וקצת לא נוח בלי גיטרה", נזכר הטפילד, שרק שר בהופעה הזו עוד לפני שלקח על עצמו גם להיות גיטריסט במטאליקה. "במהלך השיר הראשון דייב קרע מיתר בגיטרה שלו. זה נראה שלקח לו נצח להחליף מיתר ואני עמדתי שם באמת נבוך.

ממש התאכזבנו אחר כך. אבל היו מעט מאד אנשים במועדון שראו את זה". הקהל לא התחבר לעניין ולא הבין שמולו להקה שתעשה היסטוריה. מוזיקה שנוגנה במהירות שכזו לא נשמעה לפני כן באזור ההוא.

לארס אולריך מצדו חשב שהלהקה עברה היטב את ההופעה וביומנו כתב שהקהל מנה 75 אנשים וציין כי הרביעייה קיבלה שכר בסך 15 דולר עבור ההופעה. עם זאת, הוא הודה שלא תופף במיטבו בהופעה ההיא.


ב-14 במרץ בשנת 1983 יצא תקליט הבכורה של להקה ושמה מאריליון. שמו הוא SCRIPT FOR A JESTER'S TEAR והוא בהחלט בלט אז עם השפעות הרוק המתקדם שחבריו ספרו מהסבנטיז. בעיתון דיילי מירור הבריטי נכתב אז בביקורת על התקליט: "אלפים הולכים להעריץ את הלהקה הזו. אני אמשיך לתעב אותה עד שחבריה יואילו להציג בפנינו ניצוץ של מקוריות".



ובעיתון ATHERSTONE NEWS נכתב אז בביקורת: "זו הפעם השלישית מזה כמה חודשים שאני חייב לכתוב ביקורת על מוצר של מאריליון והאמת שזה נהיה קשה, כי אין לי מישהו חדש להגיד. הפעמיים הקודמות היו עם תקליטונים שהוציאה הלהקה, כך שזה היה לי יחסית קל. עכשיו, עם תקליט שלם, המשימה הפכה יותר קשה. מאריליון זו להקה חדשה שמבקשת להחיות את סגנון הרוק המתקדם של תחילת שנות השבעים, או שמא זו חבורה של היפיז עם הרבה כסף של חברת תקליטים שנשפך עליה כדי לחקות ללא בושה את ג'נסיס. התקליט בא עם עטיפה נפתחת, כבר דבר נדיר בימינו, והציור שבה מסקרן מאד. המוסיקה די טובה, כשהשירה של הזמר פיש נשמעת מאולצת והצורך לעשות קטעים ארוכים לפעמים מתיש. אבל אולי נזכה לדברים טובים בהמשך מהלהקה הזו. הרי ג'נסיס לא הקליטו את SELLING ENGLAND BY THE POUND עם כניסתם הראשונה לאולפן. כך גם לא יס עם CLOSE TO THE EDGE או ELP עם TARKUS. וכן, החייאת הרוק המתקדם היא סוג של סתירה. הרוק המתקדם קרה בתחילת הסבנטיז ונוצר על ידי מוסיקאים שלמדו היטב לנגן וליצור במהלך הסיקסטיז. זה היה זרם מרתק כשהוא קרה. אבל כל החייאה של זה תהיה חיקוי חיוור. זה נחמד לראות להקות כמו מאריליון שאכפת להן מלחן ומילים. התקליט שלהם נחמד להאזנה אבל אין פה חדש באמת".


גם זה קרה ב-14 במרץ:



- בשנת 1981 אושפז אריק קלפטון בבית חולים עקב כיב מדמם. הדבר נגרם מהתמכרות קשה לאלכוהול והביא לביטול סיבוב הופעות בארה"ב. חמישה שבועות לאחר מכן הוא חזר לבית החולים כשנפצע בתאונת דרכים.


- בשנת 1969 צילמה להקת לד זפלין קליפ לשיר COMMUNICATION BREAKDOWN לטלוויזיה השבדית. הקליפ נעשה עם פלייבק מלא בשעות אחר הצהריים.


- בשנת 1933 נולד קווינסי ג'ונס, שהוא מוסיקאי, מפיק ומעבד אגדי. ביום הולדתו ה-47 (שנת 1980) הוא קיבל, בטקס חגיגי, כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד.


- בשנת 1943 נולד ג'ים פונס, הבסיסט של להקת THE TURTLES (עם להיטים כמו HAPPY TOGETHER ו- YOU SHOWED ME). בתחילת שנות השבעים הוא ניגן בס גם בלהקתו של פרנק זאפה.


- בשנת 1972 קטף התקליט TAPESTRY, של קרול קינג, את פרס הגראמי בקטגוריית תקליט השנה של 1971.


- בשנת 1963 נתפס ג'רי מרסדן, המנהיג של הלהקה הליברפולית GERRY AND THE PACEMAKERS, במכס הבריטי. זה היה כשניסה להבריח, עם חזרתו לאנגליה, גיטרה שרכש בגרמניה. הוא נקנס בשישים ליש"ט, שהיו סכום כסף גדול מאד בתקופה ההיא.


- בשנת 1945 נולד וולטר פאראזיידר, הסקסופוניסט המקורי של להקת שיקגו.


- בשנת 2016 שילמה חברת סוני 750 מיליון דולר לעיזבונו של מייקל ג'קסון עבור מחצית חלקו של מלך הפופ מחברת SONY/ATV MUSIC, חברת הוצאה לאור שמחזיקה בזכויות על כ-4,000 שירי פופ, כולל 250 שירי לנון-מקרטני מקטלוג הביטלס. ג'קסון רכש את ATV MUSIC ב-1985 תמורת 47.5 מיליון דולר והתמזג עם סוני עשור לאחר מכן. עזבונו של ג'קסון שמר על הזכויות לשירים שנכתבו על ידי ג'קסון.


- בשנת 1970 יצאה כתבה בעיתון DISC הבריטי על הקמת להקה מבטיחה ביותר. זה היה כשהזמרת דוריס טרוי סיפרה שם שהיא עובדת עם ג'ורג' האריסון על הקמת מופע חדש לחברת APPLE של הביטלס, בה הוחתמה. הרעיון שלה היה להרים הפקה שתיקרא THE APPLE REVUE עם נגנים כמו אריק קלפטון, גילי פרסטון, קלאוס פורמן, ג'ורג' האריסון, המתופף אלן ווייט ועוד. טרוי אמנם הבטיחה אבל לא נשמע מאז שום דבר על הפרויקט המבטיח והמובטח הזה.


- בשנת 1968 שידרה תוכנית הטלוויזיה TOP OF THE POPS הבריטית, בשידור בכורה אנגלי, את הקליפ החדש של הביטלס לשיר LADY MADONNA. הקליפ הזה הראה את חברי הלהקה באולפן ההקלטות, דווקא במהלך סשנים לשיר אחר: HEY BULLDOG.


- בשנת 1974 הכריז סטיבי וונדר שהוא הולך לעבור לגור בגאנה, שבאפריקה. המציאות הייתה רחוקה מההבטחה. הוא עבר לשם רק 21 שנים אחרי ההצהרה הזו.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page