רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 בנובמבר (14.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אין לי שמץ של מושג למה האלבום שלי, FRAMPTON COMES ALIVE, היה כל כך גדול, אבל זה היה, ובתחילת כל ההצלחה הלכנו למסיבה של להקת אי.אל.או בניו יורק. הוכן שם שולחן עבור הלהקה שלנו. היו שם, כאילו, אלפי צלמים, ונכנסנו והתיישבנו ופשוט התחלנו לצחקק. הלהקה אמרה לי, 'אתה מבין שכולם בוהים בך?' אמרתי, 'כן, זו תחושה מצחיקה. מה זה? הז'קט שלי מלוכלך, או מה?'... איפשהו בדרך, האמינות שלי כמוזיקאי הלכה לאיבוד. היה לי שיווק יתר. אלבום ההופעה לא הצריך הייפ, ובכל זאת כיכבתי על עטיפת הרולינג סטון ללא חולצה, מה שדחה באופן מיידי הרבה מהמעריצים המוזיקליים שלי. לא הבנתי מה תמונה כזו יכולה לעשות בשבריר שניה. זה היה רק צילום אחד כזה. נתתי לצלם רק פעם אחת לצלם אותי כך. שאר הסשן היה רגיל, עם ז'קט והכל. אבל הם השתמשו בתמונה ללא החולצה. אז זה פשוט הגיע לנקודה שבה התמונה דרסה לחלוטין את כל השאר. פתאום, פניתי רק לנערות מתבגרות. כולם שכחו שאני יכול לנגן בגיטרה. מאוחר יותר, אני זוכר שהגעתי להופעה, והבנות היו בחוץ אחר כך ואמרו, 'אוי, לא ידעתי שאתה גם יודע לנגן בגיטרה', וזה היה, כאילו, פעמוני אזעקה שנשמעו בתוכי. אבל זה היה מאוחר מדי בשלב הזה. הנזק נעשה" (פיטר פרמפטון)

ב-14 בנובמבר בשנת 1966 צילמה להקת הקינקס קליפ לשירה החדש DEAD END STREET.

הקליפ, שנועד לשידור בתוכניות טלוויזיה בריטיות, צולם בקאמדן טאון בסגנון הסרט האילם של שנות העשרים. ארבעת חברי הלהקה התחפשו לנושאי גופות שבאו לאסוף גופה, ששוחקה על ידי פועל הבמה שלהם סטאן וויטלי. בשלב מסוים בקליפ נראה וויטלי קופץ מתוך ארון הקבורה ובורח משם. הקליפ הזה הוחרם לשידור על ידי הבי.בי.סי.

ארבעה ימים לאחר הצילומים יצא באנגליה התקליטון עם השיר הזה.

ב-14 בנובמבר בשנת 1980 הקליט לנון בדירתו, בבניין דקוטה, את הקלטתו הביתית האחרונה בהחלט ובה קטעי דמו עם השמות POP IS THE NAME OF THE GAME, YOU SAVED MY SOUL וגם גרסה סופית של SERVE YOURSELF.

ב-14 בנובמבר בשנת 1969 נערך יום של הופעות ב- LYCEUM בלונדון, בהפקתו של טוני סטראטון סמית'.

הערב נפתח בהקרנת הסרט SUPERSHOW שהיה ג'אם מצולם בכיכובם של אריק קלפטון, ג'ק ברוס, רולאנד קירק, סטיבן סטילס, באדי מיילס, להקת קולוסיאום, באדי גאי, לד זפלין ועוד. בהמשך הערב עלתה לבמה להקת FLAMING YOUTH (עם המתופף פיל קולינס) ונתנה הופעה עם מקהלה שלמה ותזמורת תחת הכותרת ARK2. את הערב חתמו 'הארדין ויורק', שהם האורגניסט אדי הארדין והמתופף פיטר יורק (מלהקת SPENCER DAVIS GROUP).

ב-14 בנובמבר בשנת 1969 יצא תקליטו השני של דייויד בואי, שכמו הראשון גם נושא את שמו.

ביום צאת התקליט הופיע בואי במועדון FRISCO בלונדון. כמה שעות לפני ההופעה הוא ישב בבית חברים בקרבת מקום והעניק ראיון לכתב בן ליון, מהבי.בי.סי. בכל אופן, בואי של שנת 1969 כבר היה כל כך שונה מהדייויד בואי של 1967. הלכו החליפות, תספורת המוד, והשירים הקברטיים על אווירת העיר לונדון. עכשיו הוא בא עם שיער ארוך, ניגן בגיטרה אקוסטית וכתב שירים א-לה בוב דילן. הזמנים השתנו וכך גם דיוויד בואי, שפיתח גישה שונה למוזיקה שלו. כך הוא אמר אז למלודי מייקר: "לא באמת רציתי לעשות תקליטים במשך עידנים, אבל אנשים הורו לי להקליט שוב, אז הלכתי לאולפנים. עשיתי את שלי במשך שנה וחצי אז זה הקאמבק שלי". מאז, כמעט כל אלבום של זיקית הרוק הזו נראה ונחשב כקאמבק שלו.

באלבום זה ביקש בואי לשקף את כיוונו המוזיקלי אז; שילוב של מוזיקת פולק אקוסטית יחד עם מוזיקת רוק. יום לפני תחילת ההקלטות, ב-15 ביולי 1969, הופיע בואי עם שיריו החדשים מול קהל אוהד במקום הופעותיו הקבוע אז, THE ARTS LAB. ליוו אותו הבסיסט טוני ויסקונטי (שהיה גם המפיק שלו) והמתופף ג'ון קיימברידג'. למחרת הוא התייצב באולפני טריידנט, במרכז לונדון, להקליט. באותו יום, בשעת אחר הצהריים, הוא חתם על חוזה הקלטות חדש עם חברת התקליטים מרקיורי.

תהליך הכנת התקליט טולטל פה ושם בגלל אירועים שקרו לבואי במהלכו. הוא נפרד מבת זוגו, הרמיון נייטינגייל, והפרידה ריסקה את ליבו. אביו של בואי מת באמצע תהליך ההקלטות כשהוא בן 57 בלבד ובינתיים כולם ציפו מבואי שיצליח עם תקליט שלם כמו שהצליח עם התקליטון SPACE ODDITY. כל התנודות האלה השפיעו היטב על עשיית המוזיקה שלו.

את השיר SPACE ODDITY הפיק גאס דאדג'ן, לאחר שהמפיק, טוני ויסקונטי, לא הסכים להפיק את זה. דאדג'ן ציפה שעם הצלחת הפקתו הוא יקבל את משרת המפיק גם לשאר האלבום, אך הוא התאכזב לגלות שבואי בחר בויסקונטי. "הצעד שעשיתי ודאי פגע בגאס", אמר בואי בשנת 1976. "אני מצטער גאס, לא התכוונתי לפגוע בך, אך הייתי חבר קרוב מאד של טוני ואותך לא הכרתי מספיק טוב. אחרי הכל, אתה הייתה מעלינו. אתה קנית דירה!".

עטיפת התקליט המקורית לא מצאה חן בעיני מנהלו אז של בואי, קן פיט, אבל חברת התקליטים לא ניאותה להקשיב והדפיסה אותה כפי שתוכנן במקור. בואי, שגם התעצבן מהעיצוב, לא הסכים שהיא תודפס שוב, עד שהתרכך והסכים להחזירה להדפסה עם הוצאת הקטלוג שלו מחדש על גבי דיסקים, בשנת 1999.

קן פיט בספרו: "חשבתי שזה אוסף מרהיב של שירים של דייויד, אבל היו לי כמה ספקות לגבי עודף ההשפעה של בוב דילן על האלבום. סוף סוף ניערתי אותו מהשפעות קודמות, שהתבטאו בתקליטו הקודם ובתקליטוניו, וחששתי שזו תהיה מכה רצינית אם הוא יתמודד עכשיו להיות דילן החדש או משהו כזה. ניסיתי להעלות את העניין הזה יום אחד כשהוא הגיע לדירה שלי אבל, לחרדתי העצובה, כשעשיתי זאת הוא פרץ בבכי ומיהר למעלה. כעבור דקה או משהו כזה הוא חזר כאילו לא קרה שום דבר רע, אבל לא דיברנו יותר על האלבום. כאשר הביקורות פורסמו, ברור שכמה מהמבקרים שמו לב לחדירת דילן לתוך היצירה של בואי.

לאחר הרהור, הבנתי שדיוויד תלה בזה כל כך הרבה תקווה. אחרי שנים של תסכול הוא קיווה שסוף סוף העבודה שלו תילקח ברצינות והטלת ספק קל בזה הספיקה כדי לפתוח שסתום בביטחון העצמי שלו ועם זה הגיע מבול של דמעות.

לא היה לי מה לעשות עם העטיפה של האלבום וכשראיתי את המוצר המוגמר, הלב שלי צנח. זה נראה לא טוב והמאמר המרכזי שנכתב בה והיה אינפורמטיבי, לא משך מבחינה טיפוגרפית".

את העטיפה האחורית צייר חברו הקרוב של בואי, ג'ורג' אנדרווד, שהיה גם זה שזיכה לפני כן את חברו בהחלפת צבע אחת מעיניו בעזרת בוקס שהחטיף לו, לאחר ששניהם רבו על אותה בחורה. השניים השלימו מאז ואנדרווד נשאר קרוב מאד לבואי וציור זה, שהכיל דמויות משיריו של בואי בתקליט, נשמר באוספו הפרטי של הזמר למשך שנים רבות. הציור היה אמור להיקרא על גבי העטיפה בשם WIDTH OF A CIRCLE (שיגיע גם כשם השיר הפותח בתקליטו הבא, THE MAN WHO SOLD THE WORLD), אך חברת התקליטים הדפיסה את שם הציור בטעות כ- DEPTH OF A CIRCLE ובכך הוסיפה עוד לעצביו של הזמר השאפתן. בהדפסה הבריטית המקורית לא ניתנו קרדיטים לנגני הליווי בשירים, כי רובם היו חתומים בחברות תקליטים אחרות שאסרו עליהם להתפרסם במקומות אחרים. בארה"ב יצא התקליט (תחת השם MAN OF WORDS MAN OF MUSIC) בעטיפה קצת שונה.

ברקורד מירור נכתב בזמנו בביקורת על אלבום זה: "הקסם הגדול של דייויד בואי נמצא בעיקר בתמליליו. יש באלבום ניחוחות של סרג'נט פפר ועדיין, כל השירים נשמעים מקוריים להפליא ומעובדים בחוכמה".

בעיתון DISC נכתב בביקורת: "יש משהו מאד בוב דילני אצל דייויד בואי. אולי כי הוא כותב את כל שיריו בעצמו ומבצע אותם בכנות שכזו. הדמיון בין בואי ודילן מורגש באלבום מעניין זה. השיר ספייס אודיטי הוא השיר הידוע פה אבל לא חסרה רומנטיקה בשאר השירים. כמו למשל בשיר JANINE".

בעיתון NME נכתב: "יש פה נימה של בוב דילן, אך קולו של בואי נעים יותר לאוזן מקולו של בוב". בהמשך ציין בואי, בראיון לכתב שבדי, שאין מה להשוות בינו לבין דילן, כי דילן הוא גיטריסט גרוע וקולו בלתי נסבל.

ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה: 050-5616459

ב-14 בנובמבר בשנת 1970 (ובדיוק שנה אחרי צאת שירו OCTOPUS על גבי תקליטון), יצא תקליטו השני של סיד בארט, מייסדה של להקת פינק פלויד שגורש ממנה עקב מצבו הנפשי הרעוע. את העטיפה צייר בארט כמה שנים לפני כן

ההקלטות לאלבום זה, שנושא את שם משפחתו של סיד, החלו ב-26 בפברואר 1970 באולפני אבי רואד. גם הפעם הופקד על ההפקה הגיטריסט שהחליף אותו בפינק פלויד (וחברו מילדות), דייויד גילמור, וחמישה עשר סשנים מלאים נדרשו כדי לסיים את ההקלטות ביולי. גילמור ניגן בגיטרה בס וגיטרת ליווי, כשהתופים הופקדו, כמו בהקלטות תקליט הבכורה של בארט, בידי ג'רי שירלי (חברו הקרוב של גילמור ומתופף להקת האמבל פיי).

תוספת מעניינת באה פה עם קלידן הפינק פלויד, ריק רייט, שגם עזר לגילמור להפיק את האלבום. השניים חיפשו את הטייק הנורמלי לכל שיר - כזה שלא היה קל למצוא. רייט: "לעשות את התקליט של סיד היה מעניין, אבל קשה מאוד. זה היה רק ​​ניסיון לעזור לסיד בכל דרך שנוכל, במקום לדאוג לקבל את צליל הגיטרה הטוב ביותר. זה פשוט היה להיכנס לאולפן ולנסות לגרום לו לשיר".

בשלב הזה היו לגילמור שלוש אפשרויות כמפיק:

1. להקליט את כל הלהקה ביחד עם בארט. אופציה זו הייתה כמעט בלתי אפשרית, כי בארט היה מנותק מהסביבה בשל מצבו הרעוע, כתוצאה מנטילת יתר של אל.אס.די

2. להקליט את הנגנים קודם לכן, ואז להקליט את בארט כשהוא מוסיף את נגינתו ושירתו להקלטה הקיימת. גם זו הייתה אופציה קשה מאד לביצוע, כי בארט היה רחוק מלהיות ממוקד.

3. להקליט את בארט לבדו עם גיטרה ורק אחר כך להקליט את שאר הנגנים על ההקלטה שלו.

הבעיה הכללית בהקלטות עם בארט הייתה שהוא מעולם לא ניגן את אותו הדבר פעמיים. לא מעט פעמים הוא ניגן דברים שהיו חסרי הגיון מוזיקלי. גם הנחיותיו לשאר הנגנים היו מעורפלות עד בלתי אפשריות להבנה. הוא לא ניסה להרשים בהקלטות את טכנאי האולפן, את הנגנים האחרים, או את המאזינים בבית וגם לא את עצמו. בארט פשוט שר את עצמו כשהוא שופך מתוך קנקן יצירתו הפנימי את המים שנאגרו בו. זו הייתה אמירה משקפת של אמן בשלב כה שביר, מתפורר והרסני. מצד אחד זה כואב לשמוע זאת אך, באותה מידה, גם מסקרן מאד.

טכנאי ההקלטה, פיטר בואן: "רק כשהגעתי לאולפן כדי להתחיל את העבודה על התקליט, הבנתי באיזה מצב רע נמצא סיד. דייויד (גילמור) שאל אותי, 'האם אתה באמת מוכן לעשות את זה? כי זה יהיה תהליך קשה'...".

גם אלן פארסונס עבד על התקליט באולפן וסיפר: "אני זוכר את דייויד אומר, 'לו סיד יכל לארגן את ראשו, הוא היה אחד מכותבי השירים הגדולים ביותר'. דייויד היה מלא הערכה כלפי סיד".

השירים הראשונים שהוקלטו, במתחם אולפני אבי רואד, היו BABY LEMONADE ו- MAISIE.

פארסונס: "הזכרון שלי מהסשנים ההם הוא שסיד כל הזמן חיכה מאחורי מיקרופון להוראות של דייויד וריק (רייט). הרבה עבודה נעשתה לאחר שהוא הצליח איכשהו לבצע משהו. צריך לתת לדייויד ולריק המון קרדיט על מה שהם עשו אחרי שסיד סיים".

ב-21 במרץ 1970 פורסם בעיתון NME: "תקליט חדש של סיד בארט נמצא עכשיו בשלבי עבודה. הצליל בו מלא יותר - לא רק עם סיד שמלווה את עצמו. ינגנו בו גם דייויד גילמור וריק רייט וזמן ההקלטות נקבע בין סיבובי ההופעות של פינק פלויד. 'איש לא יכול לעשות את התקליט הזה מלבדנו', אומר דייב. 'זה חייב להיעשות עם מישהו שמכיר היטב את סיד. מישהו שיכול לארגן אותו'...".

פיטר בואן: "הו אלוהים, אלו היו סשנים בלתי נשכחים! סיד כל הזמן היה קופצני מול המיקרופון ולא הצליח לשיר דבר אחד באופן יציב. גם דייויד כבר הראה סימנים של מתח מתקדם".

תהליך ההקלטות נקטע בחודש מרץ, כי פינק פלויד החלה לבנות את יצירתה, ATOM HEART MOTHER, לקראת הקלטה. העבודה על BARRETT חודשה ב-1 באפריל ונמשכה לסירוגין כשבסיומה נשמעו לא מעט אנחות רווחה.

בהקשבה לאלבום אפשר להבחין שחלק מהשירים מנציחים את התנתקותו של בארט מהמציאות. למשל, הקטע WOLFPACK שנמשך ארבע דקות ללא שום רמז למלודיה. כך גם בקטע בשם RATS. אך השילוב בין השירים האפויים לאלו שלא הוא הסוד להצלחת האלבום, כדוקומנט שמשקף מצב.

נראה לי, שרק מי שחווה תהומות נפשיים כאלה של סכיזופרניה והזיות, יכול להבין באמת את האלבום על כל רבדיו. למזלי, אינני כזה, אך עדיין האלבום הזה מסקרן אותי מאד. זה היה אלבומו האחרון של סיד בארט, כאמן הקלטות פעיל, ומאז הוא נותר כיהלום שכבה עד למותו, ביולי 2006.

האלבום יצא בחברת התקליטים HARVEST, אך לא נכנס כלל למצעד התקליטים הבריטי. כלומר - זה היה כישלון מסחרי טוטאלי. בעיתון "דיסק" נכתב בביקורת בזמנו: "הנה עוד אוסף משיריו הטובים. בארט הוא אחד מכותבי השירים הטובים של ארצנו. התקליט הזה לא מגיע לקהל באופן גולמי, כפי שהיה באלבומו הקודם - ובראיה לאחור, זה מה שעשה את אלבומו הקודם למוצלח. התקליט החדש טוב עם 11 שירים מיוחדים".

במלודי מייקר נכתב בביקורת: "זה נכון שסיד בארט אינו רק שם מהעבר, אך הוא יצטרך להתאמץ כדי להפיק משהו טוב יותר מהתקליט החדש, בשביל לשמר את שמו". גם בעיתון ביט אינסטרומנטל התאכזבו: "סיד יכול לעשות דברים גדולים יותר מזה. הוא נשמע מזייף ברוב השירים. זה לא אלבום טוב".

בדצמבר 1971 פורסם ברולינג סטון: "אם אתם נוטה להאמין למה שאתם שומעים, ולא למה שיש באמת, אז סיד בארט מת, נמצא מאחורי סורג ובריח, או שהוא פשוט צמח. אבל הוא למעשה חי ומבלבל כתמיד, בעיר שבה נולד, קיימברידג'. קיימברידג' נמצאת במרחק של שעה נסיעה ברכבת מלונדון. סיד לא רואה הרבה אנשים בימינו. לבקר אותו זה כמו לחדור לעולם פרטי מאוד. 'אני נעלמתי ומאז נמנע מרוב הדברים'. הוא נראה מאוד מתוח, לא רגוע. עיניו חלולות וחיוורות ומשקפות מצב קבוע של הלם. יש לו יופי שבדרך כלל משייכים אותו למשוררים של פעם. שערו קצר עכשיו, לא מסורק. 'אני צועד בדרך לאחור' הוא מחייך. 'לרוב, אני פשוט מבזבז את הזמן שלי. אני מצטער שאני לא יכול לדבר בצורה מאוד קוהרנטית. די קשה לחשוב על מישהו שמתעניין בי באמת. אבל אני לגמרי מאורגן. העבודה היחידה שעשיתי בשנתיים האחרונות היא ראיונות. אני מאוד טוב בזה'.

במרתף שבו הוא מבלה הרבה מזמנו, הוא יושב מוקף בציורים ותקליטים, במגברים ובגיטרות שלו. הוא מרגיש בטוח שם, מתחת לאדמה. כמו דמות מתוך אחד השירים שלו. סיד אומר שהמוזיקאי האהוב עליו הוא הנדריקס. 'הופעתי איתו והיינו יושבים בחלק האחורי של האוטובוס, אבל אף פעם לא דיברנו באמת. השיחות היו מנומסות. הוא היה טוב יותר ממה שאנשים באמת ידעו. הוא היה מסתגר בחדר ההלבשה עם טלוויזיה ולא נתן לאף אחד להיכנס. הנדריקס היה גיטריסט מושלם. וזה כל מה שרציתי לעשות בתור ילד. לנגן בגיטרה כמו שצריך ולקפוץ מסביב. אבל יותר מדי אנשים הפריעו לי בדרך... אני רוצה להקים עוד להקה, אבל אני לא מוצא אף אחד בשביל זה. זאת הבעיה'.

סיד עוזב את המרתף ועולה לחדר קטן ורגוע מלא בתמונות שלו עם משפחתו. הוא היה ילד יפה. אנחנו שותים תה אנגלי ואוכלים עוגה וביסקוויטים. כמו חדשנים רבים, נראה שבארט החמיץ את ההכרה שבזכותו, בעוד שאחרים זכו בה. 'הייתי רוצה להיות עשיר. הייתי רוצה הרבה כסף להשקיע בגוף שלי ולקנות אוכל לכל החברים שלי'...

סיד הוא בן 25 עכשיו, ומודאג מהזדקנות. 'לא תמיד הייתי כל כך מופנם', הוא אומר, 'אני חושב שצעירים צריכים ליהנות מאוד. אבל נראה שאין לי רגעים כאלו'. לפתע הוא מצביע מהחלון. 'ראית את הוורדים? יש המון צבעים'. סיד אומר שהוא לא לוקח אסיד יותר, אבל הוא לא רוצה לדבר על זה... 'אין באמת מה להגיד. אני לא חושב שקל לדבר עליי. יש לי ראש מאוד לא מסודר. אני ממילא לא משהו שאתה חושב שאני'...".

ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוסיקה אחרות שלי,

להזמנה: 050-5616459

ב-14 בנובמבר בשנת 1990 סיפר גיטריסט להקת המי, פיט טאונסנד, לעיתון ניוזוויק שהוא ביסקסואל. "אני לא רואה את עצמי רק כגבר" הוא אמר וסימן את שירו ROUGH BOYS כשיר היציאה לחופשי.

השיר ROUGH BOYS, שהיה תקליטון הסולו הראשון שלו, עוסק בהומואים באמריקה ובפאנקיסטים באנגליה. טאונסנד לעג להם כי שני מחנות אלו התלבשו זהה, שכן האופנה של שניהם הייתה בגדי עור ובגדים בסגנון צבאי.השיר התחיל להפיץ שמועות שטאונסנד היה הומו או ביסקסואל. טאונסנד הסביר בניוזוויק: "אני יודע איך זה מרגיש להיות אישה כי אני אישה, ולא אסווג אותי רק כגבר. במובן מסוים זה היה שיר יציאה. זו הייתה הכרה אמיתית בעובדה שהייתי מוקף באנשים שבאמת הערצתי - ולמעשה נמשכתי אליהם מינית - אשר היו גברים".

ב-14 בנובמבר בשנת 1974 כתב אביו של הזמר-יוצר הבריטי, ניק דרייק, ביומנו היומי:

"ניק נכנס לאמבטיה, בזמן שהתגלחתי, כדי לבשר לי כי ברצונו להגיע לפריס כדי למצוא שם עבודה. הוא רצה לעזוב מיד. לא היה לי זמן רב לחשוב, אז עודדתי אותו. כמה שעות לאחר מכן נכנס ניק הביתה ואמר שבמחצית הדרך החליט לחזור ולנסות לעשות שוב מוסיקה. אמרתי לו שרביצה בבית לא מתאימה לו ושהוא צריך לעשות משהו כדי להרוויח את חייו. הוא נהנה מארוחת ערב ואז פרש לחדר המוסיקה. הכל היה מאכזב".

לקראת סוף חודש זה יימצא דרייק ללא רוח חיים בחדרו.

שנת 1971...

ב-14 בנובמבר בשנת 1975 יצא אלבום סולו לקלידן להקת רוקסי מוזיק לשעבר, בריאן אינו. שם התקליט הוא ANOTHER GREEN WORLD.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "המוזיקה האקסצנטרית של אינו לא חורגת מעבר לגבולות הרוק הרגילים, אלא כל כך מחדשת בתוך הפרמטרים האלו. חמשת הקטעים הווקאליים של האלבום מייצגים בדרך כלל את הגישות השמרניות ביותר שלו, אבל השאר הם מהעיצובים הרדיקליים ביותר שלו בז'אנר. יחד הם יוצרים אולי את התקליט המצליח ביותר של האמן הזה.

בריאן אינו מדגים פה את החוש הבולט שלו למנגינה ולמבני אקורדים של רוק, כמו גם סגנון שירה חלק ונעים. המצגת שלו חשובה יותר מהיצירות המקוריות שלו. הקטעים חסרי המילים נוטים להימנע גם ממנגינות אבל הם לא לא מלודיים. במקום מנגינות, הם מסתמכים על שטיפות אקורדים רחבות. מעניין שכמעט כל הקטעים האינסטרומנטליים (BECALMED הוא היוצא מן הכלל) קצרים יותר מהשירים - ושלושה מהם נמשכים פחות משתי דקות. רצועת הכותרת פשוט חוזרת על כמה ביטויים קצרים שצוברים בהדרגה את נפחם. אבל סביר יותר שזוהי תמציתיות, שאפשרית רק כשאין מילים שיקבעו משך מסוים ליצירה. יתר על כן, אנו מודעים היטב לצורה. למרות ששירים ארוכים הם בהחלט לא דבר נדיר ברוק, לאמן הזה די נוח עם המבנה הזה שלו והתוכן להישאר איתו".

ב-14 בנובמבר בשנת 1974 הופיעה להקת פינק פלויד ב- EMPIRE POOL בוומבלי. כתב העיתון NME, ניק קנט, לא אהב את שראה וניגש לדווח על זה בכתבה, שתתפרסם תשעה ימים לאחר מכן ותרתיח מאד את דייויד גילמור. הנה מה שהוא כתב שם:

"ב-14 בנובמבר 1974, כ-7,000 אנשים שטפו את שיערם ונסעו לאמפייר פול, וומבלי, כדי לראות את פינק פלויד בהופעה. בעצם כמעט כולם, כלומר, חוץ מדיוויד גילמור - ששערו נראה מטונף שם על הבמה ועם כמות של שומן בקרקפת ומצטמצם מתחת לכתפיים עם קישוט מרהיב של קצוות מפוצלים. ממש כמו זה של ביל. ביל ישב לידי לאורך כל ההופעה. אמר שהוא בא מהיוורד'ס הית', בססקס - ובכן, יש בו משהו מסגנון הפטנט של גילמור: שיער חוטי לא חפוף שנחלק באמצע ונאסף מאחורי האוזניים, למרות שפניו של ביל היו חסרות את תווי פניו המעוצבים היטב של גילמור.

ביל אמר שהוא לא השתמש בשום סוג של ממריצים. הוא גם לא אוהב הרבה מוזיקה. הוא אמר את זה כמעט בהתרברבות. רק כמה אלבומים והפלויד כמובן. 'יש לי מערכת סטריאו טובה, עם רמקולים גדולים'. אז מה הוא עושה עם זה?

'אני אספר לך. אני מתכוון שאני אוהב לשכב שם בין הרמקולים וליהנות מצליל הסטריאו. כן, אתה יודע, כשהסאונד עובר מערוץ לערוץ. אלו הקטעים שאני הכי אוהב'.

חברתו של ביל חושבת שהפינק פלויד הם הלהקה הכי טובה בעולם כולו. 'הם לוקחים את המוזיקה לרמה חדשה לגמרי. זה באמת... קוסמי? כן, זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר'.

'דבר אחד שתמיד לקחתי בחשבון, וזה מסכם עבורי את משבר האישיות הבסיסי הטמון בפלויד הישנה הוא שסיד בארט היה אמן ושלושת האחרים היו כולם סטודנטים לאדריכלות. אני חושב שזה אומר הרבה, במיוחד כשאתה לומד את סוג המוזיקה שהפלויד המשיכה לנגן מאז אותה תקופה'. הציטוט הזה בא באדיבותו של מנהל הלהקה לשעבר, פיטר ג'נר, שסיפר לי את אותו הדבר לפני כמה חודשים. כמעט שכחתי את זה עד בערך אמצע הסט של פינק פלויד בוומבלי, מיד אחרי ששלושת השירים החדשים בוצעו.

בשעה 19:55 נכנסתי לאמפייר פול עם ציפיות גדולות לערב מהנה לחלוטין של בידור לכל הפחות. בשעה 22:45 יצאתי מאותו אולם אולי יותר כועס על מה שראיתי זה עתה וממה שאני יכול לזכור אי פעם כשהייתי בכל אירוע דומה אחר. כועס ודי מדוכא. זה היה גיהנום. אבל בואו נתחיל בהתחלה.

בשעה 20:20 עלו ארבעת חברי פלויד על הבמה. זו לא כניסה מרהיבה. למעשה הם משוטטים ממש כמו ארבעה שזה עתה סיימו את הפסקת התה שלהם ועומדים לחזור לאט למשימה של זיפות קטע בכביש הראשי. לאחר כחמש דקות של כוונון מעט, הלהקה מתחילה את השיר הראשון שלה בסט - קומפוזיציה חדשה בשם SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND. זה הוא קטע איטי מאוד, די נמוך בכושר המצאה מלודי וכל צליל תלוי באותה צורה מבשרת רעות, שנוטה לאפיין את הפלויד בצורה הכי חסרת השראה שלהם. השיר חסר 'צורה' בעליל. ואז יש את המילים...

'קדימה, רואה חזיונות / קדימה צייר, פייפר, נביא וזוהר', שר רוג'ר ווטרס בשלב מסוים, קולו מרופד בתודעה עצמית מעט קשוחה. המילים לא ממש טובות ודי דומה לשירה מהליגה השישית - זוועה ויומרנות.

'נקלעת לאש הצולבת של ילדות וכוכבים / נשף על רוח הפלדה / קדימה, אתה מכוון לצחוק רחוק / קדימה זר, אגדה שכמותך - תנצנץ'.

השיר מיועד ועל סיד בארט. יכול היה להגיע לו שיר יותר טוב מזה. ההתחלה הלא מרשימה ביסודיות מלווה כראוי את השני מבין שלושת השירים החדשים שהוצגו בחלק זה. 'RAVING AND DROOLING מונע על ידי קצב הדומה במקצת לזה של פעימת לב אנושית עם התייחסויות נוספות שנאספו ממכשירים מסוגננים רבים של פלויד.

רייט גורר כמה 'צרחות ראשוניות' בעלות אוריינטציה של מוג מארסנל אדיר של כלי מקלדת, ווטרס מתמרן תבנית בס מוצקה ופשטנית, מייסון מנגן את אחד מהשניים או שלושת המקצבים הסטנדרטיים שהוא נוהג להשתמש בו - בדרך כלל משלב דגש רב על הטום-טומים והמצלתיים - בזמן שגילמור מוציא בשמחה דקירת קצב בגיטרה שלו, בסגנון ONE OF THESE DAYS.

לשיר יש שוב חשיבות מינורית להפליא, ווטרס עושה את כל השגרה המיוסרת שלו. השיר YOU GOTTA BE CRAZY הוא המגנום-אופוס של הטריומווירט המפוקפק הזה שעבורו הקים ווטרס את המחקר הישן של הצד האפל של הירח של החברה והלחצים ההרסניים שלה, עד כדי מסקנות קלות עוד יותר.

אפשר כמובן להתחיל ולציין שהשיר כולל לחן הגון למדי - התקדמות אקורד משנית מביאה לידי ביטוי של גילמור שגם שר את המילים של ווטרס - 'אתה חייב להיות משוגע, אתה חייב להיות מרושע / אתה חייב לשמור על הילדים שלך והמכונית שלך נקייה / אתה חייב להמשיך לטפס, אתה חייב לשמור על כושר / אתה חייב להמשיך לחייך, אתה חייב לאכול חרא!'

באמת, איזה כתב אישום על כל הפילוג הבורגני בלחץ של זמננו! אבל שוב, מי יותר טוב מהפלויד להצטער על הטרדה חמורה כל כך של אורח החיים הנ"ל, כשאחרי הכל אני לא יכול לחשוב על עוד להקת רוק שחיה קיום בורגני יותר נואש בפרטיות ביתה.

ואגב, אנשים שחיים בבתי זכוכית לא צריכים לזרוק אבנים... אבל ווטרס אפילו עוד לא התחיל! אני מתכוון, הנה הוא מסיים את האפוס האדיר הזה עם שורה חזקה של סיבות פסיכולוגיות תפלות למצבו הנידון של קורבנו האומלל - 'מי שנולד בבית מלא כאב / שנשלח לשחק בכוחות עצמו' - כאשר רק כמה פסוקים לפני זה הוא מתמוגג בשקיקה על דעיכתו ונפילתו של הממזר המסכן - 'וכשאתה מאבד שליטה, אתה תקצור את מה שזרעת... אז תטבע טוב ותרד לבד.' ברור שיש כאן משהו שלא, איך אתה אומר, מתאים. שלא לדבר על תחושת מוסר סוטה מאוד בעבודה.

לרוע המזל, הפלויד, כמו תמיד, הניחו לשיר להתפשט ולהימשך פי שניים מהזמן שהוא צריך, תוך שהוא מזעיק את עזרתם של כמה מהתקפי ריפוד שמיעתי המאומצים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. זאת אומרת, המעט שאפשר לצפות משיר כזה יהיה מבנה מהודק וחריף, אבל שוב חריפות מעולם לא הייתה משהו שהפלויד, לאחר עידן בארט, התגאו בו, ולכן צריך לדשדש בקטעים של סחף מוזיקלי עצלני לפני שהעלילה מתחדשת ואנו נשלחים חזרה לגינוי הנפוח של רוג'ר שלנו:

'צריך להיות בטוח, אתה צריך להיות מהיר / צריך להפריד בין המאולפים לחולים / חייבים כמה מאיתנו צייתנים ומתאימים / אתה חייב לשמור על כולם לקנות את החרא הזה'...

אתם קונים את החרא הזה???

השיר מסתיים, כפי שציינתי קודם לכן, בפיצוץ עוצמתי של התבוננות פסיכולוגית של סיבה ותוצאה, ומשאיר את הקהל להפסקה עם מרווח של עשרים דקות כדי לאסוף את עצמו לתקיפה נוספת.

המחצית השנייה תופסת, כמובן, את כל מצגת הצד האפל של הירח. הוויזואליה של המספרים החדשים הושתקה למינימום: שני סטים של זרקורים מאגפים בטוב טעם את הבמה לאורך כל הדרך, בעוד שלושה כדורי מראה הופעלו. אבל הצד האפל היה אמור להתפאר בהקרנה של סרט מיוחד שנעשה כמחמאה ויזואלית למוזיקה. אבל אלוהים, הם נראים כל כך חסרי השראה.

שרבוט הסולו מוג של רייט מסמן את הגלגל הראשון של הסרט שמשתחרר על הקהל - צילומים אקראיים של מטוס ממריא, במבט מתא הטייס, קטע מצויר צעקני על כוכב לכת זר המסתיים בקטע של הרס מוחלט.

זה גם בערך הזמן שאתה מתחיל להבין עד כמה הלהקה מוגבלת להפליא כמוזיקאים. בתור קטע קצב, מייסון עם ווטרס הם אולי המשמימים ביותר שראיתי אי פעם שממלאים אודיטוריום גדול, הראשון עובר את הטריקים המייגעים שלו רוב הזמן.

ווטרס אינו נגן באס בעל דמיון רב, ואינו משפר דברים על ידי שילוב טון הדומה לחבטה האטונלית העמומה שמקבלים כאשר מכים בפטיש גומי על מיתרים של פסנתר. רייט הוא בסך הכל נגן מקלדת מתאים, ותמיד נראה לא בנוח כשהוא נאלץ לפעול. רייט באמת לא השתפר כל כך מאז ימי פלויד הישנים; רק ארסנל המקלדות התווסף.

לבסוף יש את גילמור - שלמרות שהוא גיטריסט הולם, מקרין מעט אישיות בנגינה שלו, כשהוא משופע היטב בסולואים שלו במסורת בית הספר לגיטרה בלוז. גם כאן, חוסר השראה לא מצליח למלא חורים עצומים במוזיקה.

אז בכל מקרה, הפלויד נלחמים עם הסרטים שלהם (סרטים ברורים יותר של מטבעות עבור השיר 'כסף' ועוד כמה צילומים של 'מנהיגים פוליטיים' עבור השיר 'נזק מוחי' - האם זו הצהרה פוליטית, בנים?) והקלטות שלהם ומערכת הסאונד המושלמת שלהם , והקהל אוהב את זה.

לבסוף הושלם סט הירח והלהקה צועדת לקול מחיאות כפיים נלהבות. בסופו של דבר הם חוזרים להדרן - בלי 'תודה' או משהו... אני מתכוון שזה יהיה יותר מדי לבקש, נכון? והלהקה עושה את הקטע ECHOES.

האמור לעיל היווה את מה שיכול בקלות להיות הקונצרט הכי משעמם שאי פעם נאלצתי לשבת בו למטרות ביקורת. שימו לב, גם אנשי פינק פלויד עצמם לא התלהבו מהאירוע: כנראה היה קרב מגעיל בין חברי הלהקה לאחר הסט, שהגיע לשיאו בפיטורי איש סאונד ואיזה בחור מאולפני איילנד הובא בהתראה קצרה להחליף אוֹתוֹ. כי לאחר שהודיעו לנו על כך, החלטנו לרסן את הארס שלנו מספיק זמן כדי לתת ללהקה הזדמנות שנייה ולחזור ביום שישי בערב.

הפעם הסאונד אכן השתפר ללא כל היכר והמחצית הראשונה עברה די חלק עד שהתעוררו כמה עקיצות זלזול בין רוג'ר ווטרס למישהו מהקהל. 'אנחנו מנגנים הכי מהר שאנחנו יכולים', מלמל ווטרס בלעג, ונשמע נדהם מכך שהעליז הצעיר הזה באמת העז למתוח עליהם ביקורת. אם זה לא היה מספיק גרוע, מישהו צעק, מכל הדברים, את המספר 1967.

זה כבר היה יותר מדי עבור ווטרס. 'זה לא 1967, זה 1974', הוא חזר בתשובה. בכל מקרה, ההופעה של יום שישי עדיין הדגישה עד כמה הלהקה גרועה באלתורים או באמת לקיים דרמה או דרמטיות. המוזיקליות של הלהקה הייתה, כמו קודם, בינונית בספק. בסדר, בנים, עכשיו מה שתקראו באמת יכאב לכם.

מה ששתי ההופעות של פלויד שראיתי בימי חמישי ושישי הסתכמו, בסופו של דבר, לא היה רק ​​סוג של עצלות קודרת לחלוטין, אלא תירוץ עלוב למוזיקה יצירתית שמתקרבת בצורה מסוכנת למוזיקה קלה וחסרת נשמה, שספק אם תשלוט בגלי האתר.

דיוויד בואי, על 'כלבי היהלומים' שלו, בלי משים (עד כמה שאני יכול לראות, בכל מקרה) פגע במשהו שמבטל לחלוטין את שאר התיאוריות הקלות שלו על כוכב עתיד אכזרי ממוחשב כאשר הוא מנגן, מכל הדברים, את REBEL REBEL.

השיר הזה שלו, אתם מבינים, הוא הסדרה המדוללת האולטימטיבית של מחוות רוק ממוחשבת - עם הריף המכני של הסטונס, המילים חסרות המוח ורוק בסגנון 1984. הפינק פלויד אפילו יותר קרובים לזה. במהלך השנים האחרונות הלהקה למעשה הגיעה לבסס את עצמה כאנטיתזה מוחלטת למה שהיא באה לייצג בתחילתה.

הפלויד למעשה נראים כל כך עייפים ולכאורה חסרי רעיונות יצירתיים אמיתיים, עד שאדם תוהה אם באמת אכפת להם מהמוזיקה שלהם. אני מתכוון, אפשר בקלות לדמיין קונצרט של פלויד בעתיד המורכב מכך שהלהקה פשוט תשוטט על הבמה, תפעיל את כל ההקלטות שלה, תכניס את הכלים שלה לשליטה מרחוק ואז תלך מאחורי המגברים שלה כדי לדבר על כדורגל או לשחק ביליארד. אני כמעט מעדיף לראות אותם עושים את זה. לפחות זה יהיה אקט עם כנות.

ובכל זאת, הפלויד יכולים להסתפק בניקוד אחד. הם בהחלט הלהקה האנגלית המובהקת. שום קומבינה אחרת לא מסכמת את תחושת הבינוניות המשתוללת הטבועה בתפיסה הנוכחית של המדינה הזו כרגע. אין שום דבר 'קוסמי' בכל זה, באמת, עכשיו, נכון?"

ההרצאה המיוחדת "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה: 050-5616459

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים