כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-14 בספטמבר (14.9) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "הקריירה שלי תהיה קצרה מאד. בטח היא תימשך עוד שנה וחצי וזהו. אני רוצה לפרוש כל עוד אני בשיאי ומשם איעלם אל השכחה. יש לי המון התחייבויות לשנה הקרובה, אבל כשאסיים אותן - השלישייה שלי (עם המתופף נייג'ל אולסון והבסיסט די מאריי) תתפרק. זה לא שחצני מצדי להצהיר שאפרוש בשיאי, כי אני רואה אמנים רבים שלא עוצרים בזמן. יש לנו עוד שני סיבובי הופעות בארה"ב השנה. לא יהיה עוד סיבוב לאחר מכן" (אלטון ג'ון, ברקורד מירור, שנת 1971)
ב-14 בספטמבר בשנת 1981 יצא תקליט הופעה ראשון לבילי ג'ואל ושמו SONGS IN THE ATTIC. לא, הוא לא הורכב מלהיטיו הידועים כי אם מביצועים חיים עם שירים מהקטלוג המוקדם שלו.
SIDE 1
1. Miami 2017 (Seen The Lights Go Out On Broadway)
2. Summer Highland Falls
3. Street Life Serenade
4. Los Angelenos
5. She's Got A Way
6. Everybody Loves You Now
SIDE 2
7. Say Goodbye To Hollywood
8. Captain Jack
9. You're My Home
10. Ballad Of Billy The Kid
11. I've Loved These Days
להפתעתם של רבים, בשנת 1981 הוציא בילי את התקליט הזה עם אוסף של ביצועים חיים של כמה משיריו לפני הצלחתו עם THE STRANGER. מדובר בשירים שנבחרו למוצר זה מארבעת אלבומיו הראשונים וזו הייתה דרך להציג את השירים מאלבומים אלו שכנראה לא קיבלו את ההשמעה וההפקה הראויים להם בזמן אמת. זה היה רעיון מצוין.
רק לקבל את SHE'S GOT A WAY ו-EVERYBODY LOVES YOU NOW בתקליט היה מתנה משמים עבור מעריצי בילי ג'ואל, שכן את השירים האלו ניתן לא היה עד אז למצוא במקום אחר מלבד בתקליט הבכורה שלו (COLD SPRING HARBOUR) שהיה קשה מאד למצוא, ומי שמצא - גילה במהרה שהצלילים בו אינם מנוגנים במהירות הנכונה, עקב תקלה טכנית בעת הכנת התקליט.
ג'ואל: "אהבתי את השירים אבל הקלטות האולפן המקוריות היו חסרות את הכיף והשמחה שהם קיבלו בהופעות. הצליל החי איתם היה הדבר שניסיתי להשיג גם כשהקלטתי אותם באולפן, אך לא ידעתי כיצד לעשות זאת. חלק מהשירים פה הוקלטו באצטדיונים מול 20,000 איש ואחרים במועדון מול 300 איש. השיר MIAMY 2017 דורש אווירה של אצטדיון בעוד השיר EVERYBODY LOVES YOU NOW נשמע הרבה יותר טוב במועדון אינטימי. השיר PIANO MAN לא נמצא בתקליט כי אין ממש שינוי בין המקור האולפני שלו למה שהוא נשמע על הבמה. לעומת זאת, CAPTAIN JACK קיבל הרבה יותר כוח כשנוגן בפילדלפיה מול קהל אוהד".
ברולינג סטון נכתב בביקורת על תקליט ההופעה אז: "בדיוק כמו שאיש הרוק הוותיק, בוב סיגר, ניסה פעם (בהצלחה) להוסיף יתרון חדש וחד עם רעננות לוהטת לגוש הרפרטואר הוותיק שלו, עם אלבום LIVE BULLET, כך בילי ג'ואל הביא מספר פנינים מאובקות מהעבר שלו, משנים פחות ידועות יצירתית (1971-1976) והעניק להן חלון ראווה חי ומושך על שירים בעליית הגג.
ההפקה המוקדמת של בילי ג'ואל סבלה מתקלות באולפן (כאשר התקליט הראשון שלו הודפס במהירות הלא נכונה וקולו נשמע כמו אלווין מהצ'יפמאנקס), וכמה שירים מהאלבום החי שלפנינו לא היו ניתנים להאזנה באלבום הבכורה. השירים של ג'ואל בעליית הגג הם עריכה קפדנית מאוד של ימיו המחורבנים. ג'ואל מנגן אותם במרץ רב.
דווקא המרץ הזה, יחד עם הפזיזות המסורבלת של ג'ואל, מרים את האלבום מעל לעוד מוצר מסחרי של פופ-רוק. במיטבו, בילי ג'ואל הוא כותב שירים מצוין, שכועס כל כך על חרדתו הפרברית עד שהוא מסתער בחוסר סבלנות מופלאה ממכונת הכתיבה לפסנתר, ומבחין בקושי בשינוי המקלדות כשהוא משרטט במיומנות את זעמו הכל-אמריקאי, כילד המסכן ביותר בבלוק העניים בלונג איילנד, הוא גדל ללעוג ובו זמנית להעריץ את השגיונות העזים של החלום של מעמד הביניים, והפך סינגלים ברדיו לקישור מסודר בין בארי מנילו לפול מקרטני. זה נכון במיוחד לגבי הבלדות המתוקות אך החסונות שלו, ובכל זאת אתה צריך להיות במצב רוח לחומר הקצבי שלו, כי לפעמים הוא מתובל בארס שמדיף ריח של שתן וטעמו כמו חומץ.
אני אמנם לא אוהד את כל מה שג'ואל עושה, אבל אני אוהב את הנמרצות שלו. ג'ואל הוא חריג רוק'נ'רול אמיתי. הוא אמן מרושל אכזרי אך לא שלילי, שאהב לצחוק בקריצה על ליאון ראסל, אלטון ג'ון וברוס ספרינגסטין בהופעותיו המוקדמות.
האלבום "שירים בעליית הגג" הוא חזרה של מהלכים ליליים שעשה ג'ואל בדרך למתן את מיטב המוזיקה שהוא שומע בראשו. ככאלה, הגרסאות המתוקנות הללו ליצירותיו המוקדמות לא יכולות להיות משמעותיות במיוחד אך לעתים קרובות הן מהנות מאוד. העבר שקם לתחייה אומר הרבה על עתידו של בילי ג'ואל; הוא לא ילך לשנות כדי לנסות ולרצות אותנו. נצטרך לקחת אותו או לעזוב אותו בדיוק כמו שהוא".
בהערות בעטיפת התקליט, ג'ואל אמר שהשיר NEW YORK STATE OF MIND (במקור מהתקליט TURNSTILES) נשמע פחות או יותר אותו דבר בלייב או באולפן, אז למה לעשות העתק? בלי קשר למה שהיה חסר, התקליט היה ונשאר תמונת מצב קולית מספקת של שיריו הקודמים של ג'ואל, כמו גם מסמך של מוזיקאי ולהקתו בשיאם מבחינת הופעות חיות. התקליט הזה יצא זמן מועט אחרי שגם הקהל הישראלי נהנה מהופעותיהם של ג'ואל ונגניו אצלנו.
בילי ג'ואל הגה את שם האלבום ואת קונספט עטיפת האלבום, במיוחד את הרעיון של שימוש בפנס כדי להאיר אור על התווים בפסנתר מאובק. העטיפה הפנימית כוללת תמונות ישנות מימי ילדותו ושנות העשרה של האמן. זו הייתה חבילה מתוכננת היטב. שעדיין נשמעת מרעננת עבורי.
ב-14 בספטמבר בשנת 1970 יצא בארה"ב האלבום הכפול והנהדר הזה של להקת הבירדס הנחשבת. והפעם כוללת הטיסה הזו גם 16 דקות מטריפות של EIGHT MILES HIGH בהופעה. אז מוכנים לטוס? אנא הדקו חגורות.
SIDE 1
1. Lover Of The Bayou
2. Positively 4th Street
3. Nashville West
4. So You Want To Be A Rock 'N Roll Star
5. Mr. Tambourine Man
6. Mr. Spaceman
SIDE 2
1. Eight Miles High
SIDE 3
1. Chestnut Mare
2. Truck Stop Girl
3. All The Things
4. Yesterday's Train
5. Hungry Planet
SIDE 4
1. Just A Season
2. Take A Whiff (On Me)
3. You All Look Alike
4. Well Come Back Home
עם מחיר נמוך במיוחד לצרכן, כיצד אפשר היה להתעלם ממנו? אחרי צאת תקליטה הקודם של הלהקה חש מנהיגה, רוג'ר מגווין (שהיה השריד האחרון מההרכב הקלאסי), כי להקתו נמצאת בכושר רב, אחרי תקופה של חריקות שיניים לשמור על המותג. יחד עימו היה פה הגיטריסט קלארנס ווייט, הבסיסט סקיפ באטין והמתופף ג'ים פארסונס.
מגווין, שניסה זמן רב לשחזר את ההרמוניות שהיו לו עם דייויד קרוסבי וכריס הילמן, החליט שדי וכי הגיע הזמן באמת לנוע קדימה. מפיק התקליטים, טרי מלצ'ר, רצה מלכתחילה שאלבומה הבא של הלהקה יהיה כפול, כשאחד מתקליטיו יוקלט בהופעה חיה. מלצ'ר ידע כי מולו ניצבת להקת הופעות מיוחדת ורצה להדגיש את הווירטואוזיות שבה, כמו גם להציג לקהל כמה מהקלאסיקות הישנות בעיבודים עדכניים. לכן גייס לעזרתו את המפיק ג'ים דיקסון, שכבר הקליט בעבר את הלהקה. דיקסון הופקד על ההקלטה החיה בעוד מלצ'ר על ההקלטות האולפניות.
רוג'ר מגווין: "ג'ים היה הבחירה המושלמת למשימה כי הוא ידע היטב את האלמנטים שלנו וכיצד להביאם לידי ביטוי בהקלטה". הבירדס הגיעו לניו יורק כדי להקליט שתי הופעות. אחת ב-FELT FORUM והשניה בקווינס קולג'. קולו של מגווין היה אז צרוד, אחרי מספר רב של הופעות שקיים לפני כן, ובתנאים לא אופטימליים לעיתים, עם להקתו. אבל התוצאה הסופית של ההקלטות הייתה מרשימה ביותר עם גרסה ארוכה, סטייל גרייטפול דד, לקלאסיקה שלה, EIGHT MILES HIGH, שכללה גם דו שיח גיטרות נהדר בין מגווין לווייט.
בשלב הזה בקריירה של הלהקה, היא התנהלה בצורה הדמוקרטית ביותר מאי פעם, כשכל אחד מהארבעה הוא חבר שווה זכויות בה. הדבר בא לידי ביטוי בתקליט האולפני, בו חילקו החברים את תפקידי השירה. מדובר בתקליט מגוון להפליא.
שם התקליט נקבע באופן מקרי. מגווין: "לא ידעתי כיצד לקרוא לו וחברת התקליטים כבר לחצה עליי כי רצתה להדפיס את העטיפה. מישהו הציץ בדפים של מלצ'ר המפיק וראה כי הוא כתב UNTITLED, עם סוגריים, במקום בו היה אמור להיות שם התקליט. הם לקחו את זה משם ושמו על העטיפה מבלי לשאול אותי". מה שבטוח, להקת הבירדס הפנתה את גחונה ממוזיקת הקאנטרי לכיוון ניחוחות כבדים וג'אזיים יותר שבאו לרפד את הרוק שיצרה פה.
ומה הביקורות אמרו בזמנו? בעיתון NME פרסמו כי 'תמיד מצאתי בתקליטי הבירדס את הדרך הנהדרת לפתוח יום חדש. אין דרך טובה מזו'. בעיתון מלודי מייקר פרסם כי "מעט הלהקות מצליחות במוזיקה שהן יוצרות לעורר געגועי נוסטלגיה. הבירדס היא אחת שכזו, שעושה זאת תוך כדי שמירה על מוזיקה עדכנית. התקליט הזה הוא טוב שלה עד כה".
בעטיפת התקליט כתב דרק טיילור, שבדיוק חזר לארה"ב אחרי תקופת עבודה במשרדי 'אפל' של הביטלס, את המשפטים הבאים: "זה לא מאותם תקליטי קונספט שצועקים את הקונספט שבהם החוצה. מגווין אמר פעם כי התקליטים של הבירדס הם כמו מגזינים חשמליים. גם הפעם זה כך, אך הפעם המגזין הזה כולל יותר תמונות".
ב-14 בספטמבר בשנת 1979 יצא התקליט STORMWATCH, של להקת ג'ת'רו טול, שסימן את הסוף עבור הרכב כמה מחברי אותו הרכב. אחריו הבין מנהיג הלהקה, איאן אנדרסון, שצריך לעשות שינוי כדי להיכנס לשנות השמונים בביטחה.
SIDE 1
1. North Sea Oil
2. Orion
3. Home
4. Dark Ages
5. Warm Sporran
SIDE 2
1. Something's On The Move
2. Old Ghosts
3. Dun Ringill
4. Flying Dutchman
5. Elegy
בשלב הזה החליט מנהיג הלהקה, החלילן-זמר איאן אנדרסון, לרקוח אלבום קונספטואלי, שנבנה סביב נושא סוף העולם. לכדור הארץ נגמרו המשאבים, ה'עידנים האפלים' מגיעים, הכל נזרק לכאוס וכו' וכו'. בעטיפה האחורית מצויר דוב קוטב שמתכונן להשמיד בית זיקוק או משהו כזה, בעוד אנדרסון צופה בפנורמה דרך משקפת בחזית. אבל מה עם המוסיקה? האם גם היא באה לבקש לשמר את העבר הטבעי של הלהקה?
ובכן, למרות שנראה שהמושג הזה הוא הארכה טבעית של הקו שפותח בתקליטים הקודמים, SONGS FROM THE WOOD ו- HEAVY HORSES - האלמנטים העממיים נעלמו לחלוטין. במובנים רבים, תקליט זה הוא סיבוב ניצחון מריר-מתוק שנותר משכנע. אולי חסרים בו את העקביות והלכידות של היצירה הטובה ביותר של הלהקה, אך הוא בכל זאת שירת ברבור מתאימה לאחת הלהקות המשמעותיות יותר ברוק המתקדם.
לפני הכנת התקליט הזה חווה אנדרסון כישלון מהדהד עם פרויקט ושמו THE WATER'S EDGE. היה זה אחיו, רובין, שיכנע אותו לכתוב את המוזיקה שבו עבור חגיגות העשור ללהקת הבלט הסקוטית, שהיה אחד ממנהליה. הוא חיפש קטע מוזיקלי שיפאר את חגיגות פתיחת התיאטרון החדש של להקת הריקוד, בגלאזגו. הבעיה הייתה שלהקתו של אנדרסון עסקה אז בסיבוב הופעות ולא היה זמן לערוך חזרות כראוי. בשביל להכין את המוזיקה לבלט, גייס אנדרסון את חברו ללהקה, דייויד פאלמר, כדי שיעזור לו בתיזמורים. השניים חשבו שיעבדו עם תזמורת שלמה אך גילו לחרדתם כי התיאטרון החדש קטן מלהכיל תזמורת שכזו.
זמן החזרות לעניין היה מינימלי ביותר, או ליתר דיוק - חצי יום בלבד, כשאנדרסון הראה את חוסר שביעות רצונו מול הנגנים שכשלו מלבצע כמו שצריך את המוזיקה המורכבת שיצר. היצירה תוכננה לעלות לבמה ב-7 במרץ 1979. אבל המופע הוכתר כאסון. פאלמר וגיטריסט הלהקה, מרטין בארה, השתתפו בהכנת הפרויקט אך נדהמו לגלות ששמם הושמט. אנדרסון נאלץ להתנצל בפניהם. האצבע לאסון הופנתה כלפי הכוריאוגרף, רוברט נורת', מעצב התלבושות, פיטר פריימר והתאורן, דייויד הרסיי.
בניסיון לטאטא הצידה את הכישלון הזה פנה אנדרסון להכנת שירים לאלבום הבא של להקתו, שהיה אמור לצאת אחרי צאתה לסיבוב הופעות קצר בארה"ב. חברי הלהקה חזרו לחדר החזרות, מבלי לדעת שזו תהיה נקודת סגירה סופית.
הבסיסט ג'ון גלזקוק חלה ונאלץ לפרוש לזמן מה. גלזקוק שבר את השן שלו והזיהום התפשט למחזור הדם שלו. בשל היותו חולה לב, נאלץ לפרוש מהלהקה לזמן מה וקיווה כי הפעם הוא חוזר אליה בכושר רב. אבל סיבוב ההופעות אליו יצא גרם לו לחלות שוב, כשהסימן הראשון היה מחסור בתחושה באצבעותיו. עם חזרת הלהקה לאנגליה, החלו חבריה לעבוד על התקליט STORMWATCH. אלו היו המתופף בארימור בארלו, הקלידן ג'ון אוון, הגיטריסט מארטין באר, הקלידן / מתזמר, דייויד פאלמר ואנדרסון, שנאלץ גם לנגן את תפקידי הבס, לאחר שגלזקוק נאלץ לפרוש סופית מהלהקה. הוא הספיק לנגן במספר מועט של שירים, כשאנדרסון נאלץ לנגן את הבס בהקלטות הבאות, לאחר שבסיסט הלהקה לשעבר, ג'פרי האמונד-האמונד סירב לבקשתו לחזור. אנדרסון ניגן בהקלטות בגיטרת בס פנדר פרסיז'ן, כמודל בו ניגן גלזקוק, כדי לשמר את הצליל.
מפגשי ההקלטה נמשכו מאוגוסט 1978 עד יולי 1979 כאשר הנושאים האקולוגיים והימיים של האלבום נכנסו לשירים. זה אלבום קודר יחסית של הלהקה, שעד אז התהדרה בהרבה חוש הומור בהגשת יצירותיה. כאמור, זה היה האלבום האחרון עם ההרכב של ג'ת'רו טול הקלאסי, שאחרי הכל הורכב מאנשים מוכשרים ביותר שהיו וייתפסו תמיד רק כאנשי-צד שניגנו עבור איש אחד ולא משנה כמה מוכשרים הם. להקה אמיתית לא הייתה פה.
אנדרסון: "כשהתחלנו להקליט את התקליט הזה, קרתה רמה מסוכנת של התרועעות עם אנשים שהשפעתם לא הייתה טובה. אני לא שש לנקוב בשמות, זה לא היה אף אחד בלהקה, אבל השפעות חיצוניות במקום שבו ג'ון גלזקוק שתה. אני לא יודע מה הוא עשה במונחים של סמים בזמנו הפנוי, אבל ג'ון לא היה מישהו שבריאותו
ביקשה לצמצם את אורח החיים של המסיבה. כשהקלטנו בקושי רב את התקליט הזה, ראיתי את ג'ון בבר והוא לא היה במצב טוב ואמרתי, 'ג'ון, אתה תצטרך ללכת הביתה, לעשות סדר ולחזור כשתהיה יותר טוב ותוכל לקחת את התפקיד הזה שוב'. זה היה בראש שלי אפילו אז שג'ון ייקח את המציאות לידיו... הוא ממש לא פוטר על ידי. הרגע אמרתי לו, 'ג'ון, אתה באמת צריך לעשות לעצמך טוב'. המציאות הייתה שג'ון נזקק לזעזוע חד וזה היה אמור לבוא מהלב שלו או אולי מחברים או משפחה או אולי חברי להקה".
ככל שהתהליך ליצירת התקליט התקדם, הובן לכל כי מזג האוויר חורפי ביותר במחנה. עם צאת התקליט חוותה הלהקה את הצלחתה האמיתית האחרונה לזמן מה, כשחבריה קיבלו תקליט זהב. בינתיים היה אנדרסון רחוק מלנוח, כי חיפש בסיסט ראוי ללהקה, שלוח הזמנים שלה הצביע על סיבוב הופעות לקידום התקליט. הוא מצא את הבסיסט הזה, שבדיוק סיים את בית הספר למוזיקה ברקלי, אך בארלו המתופף לא אהב את סגנון נגינתו והטיל וטו. בארלו היה הקרוב ביותר מהלהקה לגלזקוק שפרש וראה בהחלפתו המיידית כסוג של פגיעה רגשית / בגידה מטעם מנהיג הלהקה, שלא הראה אנושיות למצב. אבל היה זה בארלו שבא אחר כך לאנדרסון והציע לו לבדוק בסיסט ושמו דייב פג, שניגן לפני כן בלהקת 'פיירפורט קונבנשן'. פג נכנס ללהקה וגלזקוק מת ב-17 בנובמבר 1979.
הסדקים החלו להיפער עוד יותר. ג'ון אוון הקלידן החל לשתות יתר על המידה, כתוצאה מדיכאון אישי שהחל בשנת 1976 והחמיר. דייויד פאלמר יצא בהצהרה שאנדרסון יכול לפרק ולהרכיב להקה במהירות ולקרוא לה עדיין כשם המותג. מרירות רבה ריחפה באוויר וזה היה הזמן הנכון עבור איאן אנדרסון להקליט תקליט סולו, שרבים ציפו ממנו שכך יעשה. הנגנים שבאו לעזור לו בפרויקט זה הפכו להיות הגלגול הבא של ג'ת'רו טול. ביי ביי סבנטיז. ביי ביי ג'ת'רו טול כפי שהכרנו ואהבנו אותה.
ב-14 בספטמבר בשנת 1996 הופיע דייויד בואי באולם רוזלנד בניו יורק. במהלך המופע הוא שאל את הקהל...
..."תגידו, איזה שם עדיף לאלבום הבא שלי - EARTHLING או EARTLINGS? הקהל אהב את האופציה הראשונה יותר וכך היה.
ב-14 בספטמבר בשנת 1968 נחתה טרגדיה איומה על הזמר רוי אורביסון, כשביתו בנאשוויל נשרף ובו נלכדו שניים משלושת ילדיו. כל הפרטים פה:
אורביסון היה ידוע בתחילת דרכו בעיקר כזמר ששר שירי בלדות. אחת מהן הייתה IT'S OVER שכבשה לבבות רבים בעוד ליבו שלו היה שבור מהידיעה שנחתה עליו, שאשתו קלודט פיתחה רומן עם חבר של המשפחה. הוא התגרש ממנה ועל הבמה הצליח להדביק ולו לזמן קצר את ליבו השבור. לאן הולכים מפה? מה יהיה עם הילדים? מחשבות לא הפסיקו לנקר בו והקלטותיו מאותו זמן מסגירות את מצב רוחו. עם זאת, הוא סירב לשקף בפני העולם את דמות הקורבן.
רוי וקלודט הצליחו לאחות את השברים ולהשלים, כשהיא מעניקה לו את ההשראה לכתיבת שיר קצבי, "הו אישה יפה". השיר החושני הזה זיכה אותו במקום הראשון במצעדים. השניים נישאו בשנית אבל האהבה שניצתה מחדש קיבלה תפנית איומה ב-6 ביוני 1966.
ביום זה רכבה קלודט בת ה-25 באופנוע לצד האופנוע בו רכב בעלה, בכבישים של טנסי ולא הרחק מהבית אותו הם בנו. לפתע הגיח נהג משאית מכיוון לא צפוי וקלודט המופתעת התנגשה בו. רוי חש מהר אליה אך נאלץ לראותה כשהיא נושמת את נשימותיה האחרונות בזרועותיו ומותירה אותו לבד עם שלושה ילדים קטנים ולב מרוסק.
באותה תקופה חתם רוי אורביסון לחברת תקליטים גדולה יותר, MGM, שדרשה ממנו להקליט שירים לפי משקל, במטרה להרוויח כסף. לא פעם הוא מצא את עצמו חוזר מסיבוב הופעות ועל כתפיו הדרישה לספק שירים חדשים.
אורביסון: "בתחילה הציגה לי החברה הזו מצג של גנים ושושנים ופיתתה אותי עם המון כסף, אבל המעבר לא היה כזה חלק. השירים שהקלטתי אז היו בסדר אך לא משמעותיים. הייתי חייב להקליט המון שירים לצד בעיות אישיות שהיו לי אז". אורביסון דיבר על שנת 1968 הטרגית.
בספטמבר 1968 שהה אורביסון באנגליה והצליח לרגש שם את הקהל, כפי שנראה מדיווח על אחת מהופעותיו באולם תיאטרון בבירמינגהם, ששלפתי מעיתון, שיצא ב-10 בספטמבר 1968: "כמה טוב לראות כוכב בדמותו של רוי אורביסון, ממלא את המקום לגמרי. בעולם הפופ יש לו מקום מיוחד. הוא אחד הבודדים שהקהל מגיע במטרה ברורה להקשיב לו ולא לרקוד במעברים. הוא מצליח לרגש אנשים". לאחר בדיקת הסאונד ב-14 בספטמבר, כשהקהל נכנס, אורביסון ישב בחדר ההלבשה שלו ושוחח עם הבסיסט שלו, טרי ווידלייק. הוא פתח את ארנקו והציג תמונות של בניו הצעירים ואז הוא הראה לווידלייק תמונות של ביתו, עם קירות הזכוכית שלו, מפלים, ואח אבן מפוארת. "אם תפרוץ שריפה בבית הזה", אמר הבסיסט המתפעל, "כמויות המים שם יכבו אותה במהרה". "אל תדאג", השיב לו אורביסון. " הבית שלי חסין מאש".
אורבי לי ונאדין, הסבא והסבתא, היו בקומה הראשית בבית, צופים בטלוויזיה, בזמן שהבנים שיחקו למטה במרתף. לפתע ווזלי הופיע, ואמר בהתרגשות לאורבי לי, "חם! חם!"... אורבי לי ירד למטה. כשהוא פתח את דלת חדר השינה, החדר התמלא עם עשן. הבית במהרה התמלא בעשן. אורבי לי צעק לנאדין מבעד לעשן, "כדאי לנו לצאת מיד החוצה!"... אבל עד שהם הגיעו לדלת הכניסה ואורבי לי ניסה לפתוח אותה, השריפה יצרה ואקום כזה שהדלת לא זזה. נאדין הייתה לצידו, מחזיקה את ווזלי על מותנה ביד אחת ונאחזת בבעלה עם השניה. אורבי לי ניסה שוב לפתוח את הדלת, אבל היא עדיין לא זזה. הוא נתן את כל כוחו והדלת נפתחה כמה סנטימטרים. הצליל הנורא שנשמע היה, כפי שתיאר זאת אורבי לי מאוחר יותר, "קולני ואכזרי כמו מנוע של מטוס סילון". לפתע הדלת נפתחה ושאבה את אורבי לי, נאדין ואת ווזלי החוצה עם כוח כה גדול שהם ממש עפו ונחתו בחצר במרחק של כעשרים מטרים מהדלת. שני האחים הגדולים, רוי דוואן בן ה-11 ואת טוני בן ה-6, בינתיים נקרעו מהם ונשאבו חזרה לתוך הבית, נבלעים בלהבות. אורבי לי לא הצליח לחזור פנימה כדי להציל את הנכדים שהוא אהב כל כך. בהמשך יסתבר ששני אלו שיחקו בגפרורים ובפחית תרסיס.
לפתע נשמע פיצוץ אדיר שזעזע את יסודות הבית. הסב סובב את ראשו לאחור והבין ששני נכדיו נלכדו בפנים. רוי אורביסון שהה בחדרו במלון באנגליה כשלפתע שמע נקישות על דלת חדר מספר 242. כשפתח אותה, הוא גילה מולו את מנהל ההופעות שלו ולצדו צוות רפואי. מה ששמע לאחר מכן גרם לו להתעלף.
הבית הגדול של אורביסון, בו היה גם מוסך שאיכלס שבע מכוניות יקרות שלו (זה היה אחד מתחביביו) עלה כולו בלהבות. רק הארובה נותרה במקומה.
ב-14 בספטמבר בשנת 1972 נערכה פרמיירת הקולנועי של מארק בולאן עם טי רקס, BORN TO BOOGIE, בבתי הקולנוע.
הסרט הביא את ביצועיו של בולאן בהופעה חיה לצד סצנות שצילם, במקומות שונים וגם עם אלטון ג'ון, בבימויו של רינגו סטאר. אבל הביקורות מיהרו לצאת נגד המוצר כשעיתון NME כינה אותו "סרט רע ביותר, זוועתי, זול, יומרני, נרקיסיסטי ורועש".
בולאן ניסה להסביר שמדובר בסרט עם אלמנטים סוריאליסטיים, אך רבים ראו בסוריאליזם הזה סצנות מביכות בסגנון פליני ביום רע ביותר. אבל יש גם רגעים טובים בסרט הזה, כמו הסצנה בה בולאן מבצע את 'טוטי פרוטי' עם רינגו בתופים ואלטון ג'ון בפסנתר או הופעה של טי רקס בשנתה החמה ביותר, כמה רגעים לפני שהכל נגמר.
ב-14 בספטמבר היה אמור הגיטריסט פול קוסוף לחגוג את יום הולדתו. קוסוף, לשעבר בלהקת FREE, יישאר לנצח בגיל 25, כי מת בשנת 1976.
היה הייתה תקופה בה ניתן היה לטעון כי הגיטריסטים הלבנים של הבלוז הטובים ביותר באו דווקא מאנגליה. זה החל באמצע הסיקסטיז עם אריק קלפטון ומיד הצטרפו אליו ג'ף בק, ג'ימי פייג', פיטר גרין ומיק טיילור.
גיטריסט נוסף וצנוע שהצטרף לרשימה המכובדת היה פול קוסוף, איש להקת FREE המשובחת. הניצוץ לנגן החל אצל קוסוף בגיל תשע, כששמע את להקת הצלליות ברדיו. הוריו סברו שהוא צריך ללמוד באופן מסודר והוא החל ללמוד בשיטה קלאסית. זה נמשך כמה שנים שאחריהן נמאס לו והוא החל להתרחק מהגיטרה. זאת עד שראה את ג'ון מאייאל בהופעה במועדון קטן עם להקת הבלוזברייקרז שלו. על הבמה היה ואיתו הגיטריסט אריק קלפטון. "לא ידעתי מי זה הגיטריסט הזה אבל כולם מסביבי צעקו שזה אלוהים", סיפר קוסוף כמה חודשים לפני מותו, בשנת 1976.
קלפטון הצית את האש בנפשו של קוסוף, שמיהר לאחוז שוב בגיטרה. הוא החל להתעניין בגיטריסטים וגילה את פיטר גרין ומשם עבר להקשיב קשב רב לגיטריסטים כמו בי.בי. קינג ופרדי קינג. משם עבר קוסוף להקשיב למוזיקת הנשמה השחורה.
קוסוף: "כשהייתי בן 15 עבדתי בחנות כלי נגינה. זה היה בשנת 1966 וג'ימי הנדריקס בדיוק נחת מארה"ב וערך עם מנהלו החדש, צ'אס צ'אנדלר, סבב חנויות למציאת גיטרה מתאימה. הוא נכנס לחנות ונראה פריקי לגמרי. גם היה לו ריח לא נעים. כשהוא נכנס, כל המוכרים הביעו גועל בשקט ונמנעו מלשרת אותו. לא היו בחנות גיטרות לשמאליים, אז הוא לקח לידיו גיטרה רגילה והפך אותה. הוא החל לנגן והמוכרים פתאום שיפשפו עיניהם בתדהמה. הם לא האמינו. הוא לא קנה בסוף כלום אבל זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. הוא הפך מאז לגיבור שלי".
את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו קיבל קוסוף בגיל 16. הייתה זו גיטרת EKO עם ציפוי מוזהב. אחריה הוא עבר לגיבסון לס פול ג'וניור, שהייתה אז הדגם הזול ביותר של גיבסון. הרצון להתחמש בגיבסון לס פול אמיתית לא נתן לו מנוח. הוא רצה את הגיטרה שראה את אריק קלפטון וג'ף בק מנגנים בה. בסוף הוא הצליח להשיג את מבוקשו והקים את להקת FREE.
קוסוף משך במהרה את תשומת הלב של המוזיקאים הבריטים. גם קלפטון נמשך אליו ואף שאל אותו כיצד הוא מצליח לנגן רעד כה ברור בצליל שלו. קוסוף הסביר לו, כשהוא לא מאמין שאלוהי הגיטרה הוא שבאמת שואל אותו את זה. קוסוף: "אני בקושי משתמש באפקטים. כשאני על הבמה, אני נרגש מדי מכדי להשתולל עם פדאלים וכפתורים. מצאתי שאני מצליח להשיג את הצליל האהוב עליי עם גיטרה ומגבר בלבד. אני אוהב לגעת באנשים. אני לא בקטע של התרברבות בנגינה. הסגנון שלי מאד פרימיטיבי. אני עושה את המיטב כדי להביע את עצמי. אני לא מנסה לנגן באופן מהיר כמו אלווין לי או רורי גאלאגהר. זה לא הסגנון שמעניין אותי".
להקת FREE תפסה תאוצה רבה מרגע הקמתה ובשנת 1970 ידעה הצלחה אדירה עם הלהיט ALL RIGHT NOW.
בפברואר בשנת 1970, פורסמה במלודי מייקר פינה קטנה של קוראים השואלים את המומחים. אחת השאלות פנתה לפול קוסוף, הגיטריסט של להקת FREE: "באיזו גיטרה, באיזה מגבר ובאילו מיתרים משתמש פול קוסוף?"
מערכת העיתון פנתה לקוסוף שהשיב: "אני אוהב את גיטרת הגיבסון לס פול ויש לי כמה מהן. יש לי אחת מדגם SUNBURST שקיבלתי מאריק קלפטון תמורת דגם בצבע שחור שהבאתי לו בתמורה, כשהופענו לצד להקת בליינד פיית' בארה"ב. אני משתמש במיתרי גיטרה מתוצרת פנדר ומגבר בס של חברת מארשאל בעוצמת 100 ואט. כמו כן אני משתמש באפקט טרמולו של חברת פנדר".
אך משם החלו הדברים לקבל תפנית ולרעה. קוסוף הגביר את צריכת הסמים שלו עד שחבריו לא יכלו יותר והעסק התפרק ב-1971.
במאי בשנת 1971, הודיעה להקת FREE על התפרקותה באופן רשמי. בעיתון מלודי מייקר פורסם אז על הפירוק: "הלהקה, שנוסדה לפני כשלוש שנים תחת ידיו המדריכות של אלקסיס קורנר, התפרקה. זאת בעוד השיר שלה, MY BROTHER JAKE, נמצא במצעד. ההחלטה להתפרק נעשתה במהלך סיבוב ההופעות האוסטרלי שלה. שלוש להקות יכולות לקום מהחלטת פירוק זו. הגיטריסט, פול קוסוף, והמתופף, סיימון קירק, יקימו ביחד להקה חדשה. הזמר, פול רודגרס, והבסיסט, אנדי פרייזר, מתכננים להקים להקות משלהם.
חברת התקליטים של הלהקה, ISLAND, ביקשה למסור לעיתון שלנו: 'זה פירוק שנעשה ללא כעסים. חברי הלהקה מרגישים שהגיעו יחדיו למקסימום האפשרי. עכשיו ברצונם לעשות דברים משלהם'. חברת התקליטים מתכננת בינתיים להוציא אלבום פרידה בהופעה חיה, בחודש הבא".
קוסוף ניגש להקים להקה חדשה, עם סיימון קירק, הבסיסט היפני טטסו ימאוצ'י והקלידן ג'ון "ראביט" באנדריק. תקליטם היחיד יצא בחלק הראשון של שנת 1972. שירתו של קירק בתקליט גרמה לרבים להתגעגע לפול רודג'רס. קוסוף לא היה במצב טוב בריאותית ולכן הקלידים של באנדריק הם שבולטים. חברי FREE ראו כי מצבו של קוסוף רק מידרדר בגלל הסמים והחליטו לחזור לפעול במטרה להפעילו ואולי יתנקה כך.
אבל קוסוף לא היה יציב. ביולי 1972 יצא האלבום FREE AT LAST אבל סיבוב ההופעות שנקבע לקידומו הביא את קוסוף לקרשים. הוא נאלץ לוותר על גיחת הלהקה להופעות ביפן כדי לעבור טיפול בשוקים חשמליים. זה היה סוג הטיפול שבהמשך יעבור אריק קלפטון כשהיה מכור להרואין. בספטמבר הוא חזר לנגן על הבמה עם הלהקה אבל הגיטריסט כבר לא הצליח אפילו לכוון כראוי את מיתרי הגיטרה שלו. באחת ההופעות הוא נפל באמצע ועל מערכת התופים של סיימון קירק המתופף. חבריו ניסו למשוך עמו הלאה אך באמצע אותו חודש הוא נפל לרצפת הבמה ולא הצליח לקום. שאר הסיבוב בוטל וקוסוף הובהל למכון גמילה. ב-20 באוקטובר נערכה הופעה בניוקאסל, במקום קודמת שבוטלה. זו הייתה הופעתו האחרונה של קוסוף עם להקת FREE.
לאחר מכן הוא הקליט עמה כמה שירים (שיצאו באלבומה האחרון של הלהקה ושמו HEARTBREAKER). העטיפה הראתה את דמותו אך שמו לא נכלל בקרדיטים כחבר להקה. זמן קצר לאחר מכן סיימה הלהקה את דרכה, באופן רשמי. הזמר שבה, פול רודג'רס, לקח את קירק המתופף והשניים הקימו להקה חדשה בשם "באד קומפאני" שהצליחה מאד.
בשנתיים האחרונות היו חייו של קוסוף שרויים בבלגאן גדול. מנהלו הצליח להשיג לו כניסה ללהקת הליווי של ג'ון מרטין, בסיבוב הופעות באנגליה שנערך בפברואר 1975. התגובות החיוביות לנגינתו, מצד הלהקה ומצד הקהל, חיזקו את רוחו ועודדוהו להקים את BACK STREET CRAWLERS.
אחרי הקלטות האלבום הראשון, שנקרא THE BAND PLAYS ON, נכנס הגיטריסט לבדיקות רפואיות שנחשדו ככיב קיבה. התוצאות הצביעו על קיבה סדירה אך רגלו שלחה כאבים לשאר הגוף והחלה להתנפח. ב-23 באוגוסט 1975 הוא נכנס לתרדמת, בדיוק כשאמו באה לבקרו. אמבולנס הבהילו מיד לבית החולים נורת'וויק פארק שליד לונדון. שם גילו רופאים כי ליבו פסק מלפעום. שלושים וחמש דקות לאחר מכן הוא חזר לעולם כשלמחרת הפסיקו כליותיו לתפקד. אבל קוסוף הצליח להתגבר על המכשול וחודש וחצי לאחר מכן כבר אחז בגיטרה עם הידיעה שקריש דם שהיה ברגלו הגיע קרוב לליבו. קוסוף ידע כי השימוש המוגזם בהירואין הוא שהביאו למצב זה אך לרולינג סטון הצהיר כי הוא התנקה. "הם חשבו בבית החולים שנעשה לי נזק מוחי ולזמן מה הריכוז שלי לא היה בתיפקוד אבל עכשיו אני מנגן עם הלהקה שלי והכל בסדר. כשלהקת FREE התפרקה הייתי אבוד לחלוטין וכשפול רודג'רס הציע לי להצטרף ללהקה שהם הקימו בשם באד קומפאני - לא הייתי מסוגל לזה מבחינה פיזית ונפשית. נסגרתי בתוך בועה כשרק אני נמצא בה עם סמים".
חודשיים לפני מותו אמר לרולינג סטון: "ההשלכות של מה שקרה לי עדיין לא סיימו להכות בי. אני אסיר תודה על כך שהצלחתי לחזור לפה. זה כמו לסיים ספר על חיי. לסיים את הפרק על הסמים". אבל השעון תיקתק לאחור. קוסוף בן ה-25 שהה במטוס, מלוס אנג'לס לניו יורק, כשריאותיו קרסו והוא מת בשנתו בזמן שהמטוס חג באוויר.
ב-14 בספטמבר בשנת 1973 הופיעה להקת כוורת בקולנוע רינה בחולון, אריק איינשטיין ושלום חנוך הופיעו בקולנוע שביט בגבעתיים וצביקה פיק הופיע עם גבי שושן ורותי נבון (בליווי להקת או שכן או שלא) במועדון מיראמר, בחוף מכמורת.
ה-הרצאה על להקת כוורת, לפרטים והזמנות: 050-5616459
גם זה קרה ב-14 בספטמבר:
- בשנת 1963 הפך הסינגל SHE LOVES YOU של הביטלס לתקליטון הנמכר ביותר באנגליה עד כה. השיא הזה נשבר רק ב-1977 עם השיר MULL OF KINTYRE של פול מקרטני (שנכתב על ידו בשיתוף עם דני ליין).
- בשנת 1971 הופיעו להקות מחתרת הקטיפה ורנסאנס במועדון 'באמפרס' שבלונדון.
- בשנת 1969 ערכה להקת FLAMING YOUTH הבריטית (עם פיל קולינס בתופים) הופעת בכורה באולם LYCEUM BALLROOM. זאת בעקבות צאת אלבום הקונספט ARK 2. קולינס היה אז בן 18. באותו יום הופיעה להקת ג'נסיס את הופעתה הראשונה בבית של המורה בבית הספר של פיטר גבריאל, טוני באנקס ומייקל ראת'רפורד (שלושה מחברי הלהקה). קולינס ושלושת חברי ג'נסיס היו עוד רחוקים משיתוף פעולה מוסיקלי מרהיב.
- בשנת 1979 יצא לאקרנים הסרט QUADROPHENIA שמבוסס על אופרת הרוק שלהקת המי הקליטה בשנת 1973.
- בשנת 1955 הקליט ריצ'רד הקטן שיר חדש ושמו "טוטי פרוטי". קלאסיקה נולדה.
- יום זה הוא יום הולדתו של הגיטריסט סטיב גיינס, שהיה בלהקת לינירד סקינירד. הוא היה אחד מהקורבנות שנספו בתאונת המטוס של הלהקה בשנת 1977. בן 28 במותו. זה היה גם יום הולדתו של הגיטריסט, אד קינג, שגיינס החליף באותה להקה. קינג מת בשנת 2020 בגיל 68.
- בשנת 1968 פרסם הרולינג סטון שפיט טאונסנד, מלהקת המי, עובד על אופרת רוק חדשה שבמרכזה ילד עיוור, חירש ואילם. בהמשך ייוודע לעולם שלילד הזה קוראים טומי.
- בשנת 1967 נפרדו הרולינג סטונס ממנהלם, אנדרו לוג אולדהם. אחרי מספר שנים בהן הוא יצר את התדמית המחוספסת שלהם - הם החליטו שדי להם ממנו אך משכו את הקשר שלהם עמו עד שהוא הבין שאין לזה יותר סיכוי והודיע שהוא ממשיך הלאה.
- ובשנת 1987 יצא תקליט הסולו השני של מיק ג'אגר ושמו PRIMITIVE COOL. בשלב הזה היו היחסים בין ג'אגר וקית' ריצ'רדס גרועים. הם לא דיברו זה עם זה. יש שמות ידועים בתקליט זה ומבחינה נושאית הוא משקף את ההתמודדות של ג'אגר עם התהילה, העצמאות האישית והאקלים הפוליטי של אותה תקופה. למרות ביקורות מעורבות ומכירות צנועות, האלבום מציג את הניסיון של ג'אגר לפרוץ גבולות ולהפריד את עצמו מהזהות המונוליטית של הסטונס. אמנם זו לא פריצת דרך מסחרית גדולה, אבל זה משמש כתמונת מצב עם רצונו של ג'אגר לעצמאות אמנותית בתקופה של חיכוך בלהקה.
- בשנת 1987 יצא תקליטון חדש ללהקת יס עם השיר LOVE WILL FIND A WAY. במקור זה בכלל נכתב על ידי גיטריסט הלהקה, טרבור רבין, לסטיבי ניקס, עד שמתופף הלהקה, אלן ווייט, הקשיב לזה ודחק בו לעשות את זה עם הלהקה. רבין: "מאוד נהניתי מהשיר הזה. פשוט המשכתי לשיר את זה שוב ושוב לעצמי והייתי מאוד מרוצה מזה. לצערי, אני חושב שהרבה מעריצי יס האזינו לזה ואמרו, 'אתה מתרחק מדי ממה שלהקת יס מייצגת'...".
ב-14 בספטמבר הייתה אמורה הזמרת איימי וויינהאוס לחגוג יום הולדת (היא נולדה בשנת 1983), אך היא נכנסה לשכון בקביעות במועדון ה-27 הידוע לשמצה. איזה בזבוז של כשרון מיוחד.
איימי ויינהאוס הייתה זמרת בריטית שמצאה תהילה עולמית עם גישה מוזיקלית עדכנית מהולה ברטרו. עם קול צרוד ומסוגנן והשפעה רבה ממוזיקת הנשמה השחורה הישנה היא הפכה לאחת הזמרות הצעירות המוערכות ביותר בעשור האלפיים. אלבומיה נמכרו במיליונים והיא זכתה בחמישה פרסי גראמי.
היא סומנה כסנסציה אך הפכה לשם קבוע בצהובונים כאשר בעיותיה עם סמים ואלכוהול הובילו להתמוטטות איומה של הקריירה. מהרגע שהגיעה לסצנת הפופ הבינלאומית, בתחילת 2007, היא פלירטטה עם הרס עצמי ושרה על חיים מלאי שחור, התמכרויות ונסיונות גמילה. בשיר כמו REHAB, שבא כשיר הקאמבק שלה, התגבשה הפרסונה שלה ותוך זמן קצר התערבבה המוזיקה עם חייה האישיים והדבר הדליק כותרות מטלטלות.
יחסי הגומלין בין חייה ואמנותה של ווינהאוס הפכו אותה לאחת הדמויות המרתקות יותר במוזיקת הפופ, מאז קורט קוביין, שלמותו (גם הוא בגיל 27) קדם שימוש בסמים ותסכול מהתהילה שהפכה לכלוב. הקהל שחשב כי יהנה ממנה לזמן רב גילה התמוטטות ציבורית והופעות רעות שהאפילו על כישרונה כמוזיקאית. הקריירה שלה מעולם לא התאוששה מזה.
בשנת 2003, בגיל 19, הוציאה ווינהאוס את אלבומה הראשון, "פרנק", שביססה אותה ככוכבת עולה בבריטניה. אלבומה השני, BACK TO BLACK, נכתב לאחר פרידה אישית כואבת והיה פורץ דרך, כשיצא בסוף 2006, עם הפקה חדשנית שהציתה את הדמיון של כל אוהבי מוזיקת הנשמה והרית'ם אנד בלוז הישנה משנות השישים והשבעים. גם תסרוקתה עוצבה כמיטב אופנת "תסרוקת הכוורת" של הימים ההם, כמו גם האיפור בסגנון קלאופטרה, אותו העתיקה מלהקת הבנות הישנה, הרונטס. היא נראתה החבילה המושלמת לתעשיית המוזיקה, בזמן ובמקום הנכונים והיא הייתה גאה ביותר בהישג שלה, אך היא לא הייתה מוכנה להתמודד עם ההצלחה.
בעוד שהשיר REHAB עדיין טיפס במצעדים, ווינהאוס עלתה לכותרות בגלל ענייני סמים ומעצרים שהשאירו אותה מאושפזת ואילצו אותה לבטל הופעות. באוקטובר 2007 היא נעצרה עם בעלה, בלייק פילדר-סיוויל, בנורווגיה באשמת החזקת מריחואנה. החותן של ווינהאוס לא יכל לסבול זאת ודחק במעריציה להחרים את המוזיקה שלה באומרו כי היא צריכה להיגמל ולא לקטוף פרסים. אביה של וויינהאוס, מיץ', הגיב, שלצערו מסר שכזה לא יעזור לבתו.
בשנת 2008 היא הייתה מועמדת לשישה פרסי גראמי ולקחה הביתה חמישה, כולל פרס האמן החדש הטוב ביותר. עם זאת, אפילו ימים לפני ההופעה, הופעתה שם לא הייתה בטוחה בגלל בעיות ויזה. בסופו של דבר היא הופיעה בלוויין מלונדון. שנה לאחר מכן היא התגרשה מבעלה, בעודו בכלא, לאחר שנמצא אשם בתקיפה ובניסיון שוחד.
למרות שווינהאוס לא יצרה אלבום מאז הקלאסיקה, "בחזרה לשחור", היא ניסתה להחיות את הקריירה שלה ומעריציה בילו את השנים האחרונות בצפייה בדרמות הפרטיות שלה כשהם ממתינים לחדשות על אלבום נוסף. אבל כל נסיון לקאמבק נתקל במחסום יצירתי, כאוס וביטולי הופעות.
ב-23 ביולי 2011 היא שוב התגרתה במוות שארב לה מזה שנים. לפעמים הוא התקרב ולפעמים נסוג. שלושה בקבוקי וודקה נגמעו על ידה כשהיא לבדה. עם לגימת הבקבוק השלישי החליקו גרגירי החול האחרונים בשעון החול של חייה והיא מתה בגיל 27. חוקר מקרי המוות הבריטי קבע כי מותה של ווינהאוס היה תוצאה לא מכוונת של שתיית אלכוהול מופרזת ונגנים רבים ניגשו לטוויטר כדי לצייץ בעצב עמוק אך ללא הפתעה.
המשפחה שלה פרסמה הודעה בה נאמר: "המשפחה שלנו לא הופתעה מהאובדן של איימי, בת נפלאה, אחות ואחיינית. היא משאירה חור פעור בחיינו".
ב-14 בספטמבר, בשנת 1970, נערך בהיכל התרבות בתל אביב ערב מצעד פזמוני השנה. מופע זה בא עם מבחר הלהיטים מכל מצעדי הפזמונים העבריים של גלי צה"ל וקול ישראל לשנת 1969. בין המופיעים היו אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים, שלישיית התאומים, אילן ואילנית, יגאל בשן, שולה חן, גבי ברלין, אפי וייס ואלכסנדרה, עמי שביט, רפי גינת, דני גרנות, מוטי פליישר ואופירה גלוסקא. המנחה היה מני פאר.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.
Comments